האדמו״ר מגור היה מספר שבזמן הבעש״ט הקדוש היתה מרשעת אחת שהיו באים אצלה, והיתה לוקחת בשכרה חמש מאות דינרי זהב. והיה איזה יהודי אחד עני בשם יוסלה שנתפתה ללכת אצלה ועבד במשך חמש שנים כדי שיהיה לו מספיק כסף. אחרי הזמן הארוך הזה הוא לקח עימו את הכסף הדרוש ויצא לדרך. בדרכו לשם שמע צעקות נוראות מאיזה בור גדול וראה שם משפחה שלמה עם ילדיהם בשבי על שחייבים כסף למושל עבור חכירות. וכשראה אותם ריחם עליהם ופדה אותם והוציאם לחירות, ושב לביתו.
ובאותה שעה נהיה רעש גדול בשמים על המעשה הזה — איך הכניע את יצרו הרע וקיים מצוה כה גדולה. ונתנו לו על זה שכרו מושלם, שכל היוצא מפיו יעשה. אבל שלא כדי יבקש גאולה ותחיית המתים, גזרו עליו שכל ימיו יהיה שיכור, וכך לא יוכל לבקש שום בקשה מכיון שאין בו דעת.
פעם אחת היתה גזירה קשה וסכנה גדולה ריחפה על עמ״י. שלח הבעש״ט את תלמידיו לרבי יוסלה בכפר הזה והזה והורה אותם שיבקשו ממנו לברך שתתבטל הגזירה. וכשבאו אליו ופג יינו ביקש עוד בקבוק יין, ולא נתנו לו עד שאמר שתתבטל הגזירה, וכן היה ונתבטלה!
ואמר האדמו״ר שכך הענין גם בפורים, שהוא יום שכל מה שיבקש בו האדם תתקבל בקשתו. ולכן כדי שהאדם לא יבקש הרבה בקשות וכדו׳ נצטוינו "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה