בס''ד
סיפור לשולחן השבת - ''אם אין אני לי מי לי" – ערך הצדקה /אדם צריך לדאוג לעולם הבא שלו
מעשה בעשיר מופלג בניו יורק בארה''ב שפנה אל הרב שלו ואמר לו:"במשך שנים רבות עבדתי בכל מיני עבודות וצברתי רכוש רב. כעת כאשר הגעתי לגיל זקנה אני רוצה לעשות משהו למען העולם הבא שלי, ואני חושש שהבנים שלי כיון שהם עסוקים מבוקר ועד ערב בעסקים הגדולים שהשארתי להם, הם לא יתפנו לאחר מותי לדאוג לתיקון נשמתי. רבי מה אעשה למען העולם הבא שלי? ''.
אמר לו הרב:" אתה צודק, אל תחכה לילדים שלך שידאגו לתיקון נשמתך לאחר מותך ''אם אין אני לי מי לי'', ואתה צריך עכשיו לדאוג לרוחניות שלך. עצתי לך שתתרום סכומים נכבדים כראוי לעושרך למוסדות תורה צדקה וחסד ובזה תזכה את עצמך לעולם הבא". והוסיף הרב ואמר:"בפרשת נח למדנו ''אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים'' וגו', ופירש רש''י שהמעשים הטובים של האדם הם העיקר בחייו בעולם הזה ולעולם הבא. והמשיך הרב ואמר:"דברי רש''י נכונים בפרט בדור שלנו בארה''ב ששקועים בכסף ובחומריות, והיהדות של הדור הבא של הילדים מצטמצמת ב''מפטיר'' ו''נפטר'', כלומר בעליה לתורה וקריאת המפטיר בבר מצוה, ובקדיש שאומרים הבנים על הוריהם שנפטרו. במצב כזה שהיהדות של הילדים כל כך רדודה, אין לצפות שהבנים יפעלו כראוי לתיקון נשמת ההורים אלא אדם צריך לפעול במרץ למען התולדות שלו- ולעשות מעשים טובים שבעבורים יזכה לחיי העולם הבא''.
*מסופר על חסיד של האדמו''ר הגאון בעל ה״אבני נזר" שלא זכה להביא ילדים לעולם במשך שנים, והיה מבקש לעתים תכופות מהאדמו''ר שיברך אותו, אך הרבי מסיבות השמורות עמו נמנע מלברך אותו. המתין החסיד להזדמנות מיוחדת בה יוכל לבקש ברכה מהרבי, והנה הגיע זמן שמחת תורה, והרבי היה שרוי בשמחה עצומה. החסיד פנה אל הרבי ואמר לו שהוא לא יזוז ממקומו של הרבי עד שהרבי יברך אותו. הרבי ענה לו: האם אתה רוצה שאני אברך אותך שיוולד לך בן שיהיה כומר?
פניו של החסיד החווירו כמו סיד, והוא הבין מדברי הרבי כי הרבי צפה ברוח הקדוש שהבן שיוולד לו יהיה כומר, ולכן הוא לא רוצה לברך אותו שיוולד לו ילד. החסיד לא פנה יותר לרבי בעניין, ואחרי תקופה מסויימת הרבי נפטר ובמקומו התמנה לאדמו''ר בנו רבי שמואל בעל ה״שם משמואל"
האדמו''ר הבן רבי שמואל ידע מצערו של החסיד, ופעם אחת בעת שמחת תורה כעת האדמו''ר היה שרוי בשמחה עלאית ניגש מעצמו אל החסיד ואמר לו: אני מברך אותך שהשנה תזכה לזרע של קיימא. להפתעת האדמו''ר החסיד לא רק שלא ענה אמן על ברכת האדמו''ר, אלא שפניו החווירו כסיד והוא כמעט התעלף. הבין האדמו''ר שיש עניין בדבר, ושאל את החסיד מדוע הוא לא ענה אמן על ברכתו ופניו החווירו כסיד. החסיד סיפר לו את מה שאמר לו האבא של רבי שמואל האדמו''ר בעל ''אבני נזר'', שבנו שעתיד להוולד לו יהיה כומר ולכן הוא לא רצה לברך אותו.
האדמו''ר הקשיב, שתק והרהר בינו לבין עצמו. לאחר מכן הוא פנה אל החסיד ואמר לו, אף על פי כן אני רוצה לברך אותך, ועכשיו תענה אמן. האדמו''ר בירך אותו שיזכה בקרוב לזרע של קיימא והחסיד ענה אמן.
סופו של הסיפור היה, שחמישה ילדים נולדו לאותו חסיד. ארבעה מהם מתו על קידוש השם בשואה הנוראה שפקדה את עמנו, והבן הבכור הצליח לשרוד את השואה ולצאת ממנה בשלום. הוא היה אדם כשרוני במיוחד, שלט בכמה שפות, והוא התחפש בימי השואה לכומר וכך שרד. הוא עלה לארץ ישראל וזכה להקים דור של תלמידי חכמים ויראי שמים. ברכת האדמו''ר בעל ה''אבני נזר'' לא ניתנה לחסיד שמום שהיא היתה זקוקה לשמירה שלא תהיה לקללה והבן לא יצא לשמד להיות כומר, וכך ברכת בנו האדמו''ר בעל ה''שם משמואל'' הועילה שיוולד בן לחסיד וכדי שתהיה שמירה לברכה, הועילה תפילתו של האדמו''ר הבן שהילד שנולד רק התחפש לכומר מטעמי פיקוח נפש, ונשאר בחיים שומר מצוות וירא אלוקים. [ עלינו לשבח ]
*זעקת השתקן *סיפור לשולחן שבת: סיפור החסידי לשולחן שבת: לרבי הקדוש מאוסיאטין הגיע "קויטל" (פתק בו מבקש חסיד מהרבי בקשות על משפחתו וילדיו על פרנסה בריאות וכו') מיהודי מחוץ לעיר. כשהסתכל הרבי על הקויטל ראה ברוח קדשו שחסר בפתק [''קויטל] שם של אחד מילדי היהודי. הרבי פנה לשמשו ואמר לשלוח חזרה את הפתק ולברר למה חסר השם של אחד הילדים.
כשהובהרה התמונה נודע שליהודי זה יש בת שהתחילה ללמוד בביתה פסנתר והמורה שכל כך התלהבה מכישוריה לקחה אותה תחת חסותה והוציאה אותה מחיק הבית היהודי לנגן בתיאטראות. לאט עזבה הילדה את חיק היהדות והבית. האדמו״ר היה מזועזע, ואמר שלהוציא [שם] ילד מקויטל [=כלומר לא להזכיר אותו אצל הרבי יחד עם כל בני המשפחה] זה להוציא מישהו מתחת לכנפי השכינה. הוא ביקש לשלוח אליו קויטל - פתק חדש ולהוסיף את שמה של הילדה.
כשהגיע הקויטל - הפתק המתוקן עם שמה של הילדה הוא ברך ואמר שהוריה עוד יזכו לראות ממנה הרבה נחת. בינתיים פרצה המלחמה ולדאבון כולם נכחדה המשפחה. מי שנשאר בחיים היה רק האבא שהגיע בדרך לא דרך לאמריקה למקום שנקרא: "בית הכנסת אורחים". מי שפתחה לו את הדלת הייתה אותה בת שסרחה. לבושה בשביס [=כיסוי ראש] בצניעות ונשואה ליהודי שומר תורה ומצוות, יחדיו ניהלו את בית הכנסת האורחים. זה מה שראה הרבי ברוח קודשו את אותה בת שתישאר שריד למשפחה ותמשיך אותה לתפארת כמשפחה יהודית ואף תקפיד במיוחד במצוות הכנסת אורחים. ''ממעמקים קראתיך ה' - פעם אכלה אצלנו בשולחן שבת בחורה אחת שסיפרה לנו שהיא היתה פעם חילונית טיילה בכל העולם וניסתה למצות את כל ההנאות של החיים וכעת היא "חוזרת בתשובה". לא שאלנו "איך" ו״למה" מטעמי נימוס. אבל היא המשיכה ואמרה: אתם רוצים לדעת "למה"?
ובכן. היא סיפרה. גדלתי במשפחה דתית\מסורתית וקנאתי בעולם החילוני שיש בו הכל (כך חשבתי). כשהגעתי לתיכון החלטתי: "אני אעשה מה שבא לי" - "אני אהנה מהחיים! !" חייתי כפי שמתחשק לי. לקחתי מכל הנאות העולם. כסף. טיולים. הכל. נכון שזה לא היה זה. אבל ההנאות של הרגע היו חזקות מידי, וזהו, הייתי שם. הדבר שאותו אהבתי יותר מהכל, היתה ה״צלילה". הייתי צוללת לעיתים קרובות. זה נוף מדהים. אתה מחובר עם עצמך ועם המים ועם העולם. בשקט עולמי. ביופי שלא מהעולם הזה. אתה מכיר את העולם באופן בילתי אמצעי. צללתי. התקדמתי שלב אחרי שלב. לפני כל שלב, היא סיפרה לנו, צריכים לעבור מבחן אצל "בוחן" שמוסמך לכך ומקבלים "הרשאה" לצלול לעומקים יותר גדולים, להדריך אחרים וכו'. במבחן האחרון שלי נתבקשתי לצלול לעומק היותר גדול שלי עם מכלי אויר דחוס וכד' ולעלות בקצב הנכון. עליה מהירה - זה ידוע - מסוכנת מאוד. יצאתי לצלילה בבוקר של יום שטוף שמש באילת כשהאור הבהיר הזה מאיר גם את המעמקים. יצאתי עם בוחן מומחה שישב בסירה לראות אם אני עושה את הכל כראוי. הוא בדק את המכשירים הצינורות המכלים והכל לראות שהכנתי את הכל כראוי, ואני ירדתי לתוך המים השלוים והשקטים. הגעתי לעומק שלי, כמה עשרות מטרים וזהו המבחן שלי כבר מאחרי, הכל היה יפה כל כך ונפלא. רק. . . שלפתע הרגשתי שהאויר לא מגיע. הסתכלתי על המכשירים וראתי שהצינור המחבר בין המכלים למסכת החמצן פשוט. . . קרוע. לא היה כל כך ברור לי כיצד? הרי בדקתי את הכל כל כך טוב לפני שירדתי. זה לא מבחן. זה חיים! האויר התחיל לאזול לי. באחת הבנתי. זהו - זה הסוף! ! בעומק כזה - מה אפשר לעשות כעת? אני לבד במעמקים! !
אני יודעת שאני לא יכולה לעלות למעלה כל כך מהר. עד שאעלה - אחנק. טלפון? צעקות! ! מי ישמע אותי? הכל מים! שקט כל כך. הבוחן שלמעלה? ? הוא לא יכול להעלות בדעתו תקלה שכזו. הצינורות הללו שמזרימים את האויר עשוים מהחומרים היותר חזקים, החיים תלוים בהם. הם נבדקים בקפדנות לפני כל צלילה וגם היום הם נבדקו. הוא לא יעלה על דעתו תקלה שכזו. אין דרך לקרוא לו! ! זהו - זה הסוף. עד שהוא יתעורר לראות למה אני לא עולה - זה יהיה מאוחר מידי. כשהמחשבות הללו עוברות לי בראש. כשהבנתי שזה הסוף שלי. אז קרה לי מה שקורה לאחרים במצבי, כל תמונות חיים עברו במהירות מול עיני. סיכמתי את החיים שלה שם במעמקים. נזכרתי בילדותי. נזכרתי בהכל. נזכרתי באלוקים. נזכרתי שעזבתי אותו, שחשבתי שאני יכולה להתנהל לבד בלעדיו. הבנתי באחת שהגעתי לרגע התשלום. באותו רגע הרגשתי אותו כל כך קרוב. כאילו הוא לידי שם במצולות. באותה שעה כשאני נאבקת על כל טיפת אויר. אמרתי לו בפה שכבר היה מלא מים: אבא! ! אבא. טעיתי! ! הלכתי בדרכים לא נכונות. תוציא אותי מפה! ! אהיה לך בת טובה! ! זהו - איבדתי את הכרה. ו. . . אחרי כמה ימים התעוררתי בבית החולים. נשמתי. נשמתי במלא כוחי וזה היה אויר. נשמתי ונשמתי שוב ושוב. התענגתי על כל נשימה ונשימה. גם היום - היא סיפרה - אני נושמת אחרת מכל אדם אחר. כל הזמן בתודעה שלי שלנשום זה לא כל כך פשוט. אני כל פעם נזכרת מחדש במאבק ההוא על כל טיפת אויר ואני מודה על כל נשימה ונשימה.
מה קרה? איך ניצלתי? ובכן הבוחן שישב בסירה לא היה יכול לראות דבר מעומק כל כך גדול. גם קצב הבועות שעולה מן הים לא יכול היה לספר לו משהו מעומק של עשרות מטרים. אולי משהו קרה לו אולי מישהו קרא לו. הוא החליט לצלול אולי לראות כיצד אני צוללת. אולי להנות מהמים. בכל מקרה זה לא היה חלק מהמבחן. אני בכלל לא יודעת אם זה היה מותר לו או לא. הוא שם על עצמו מכלים ומסכה של חמצן, צלל, הגיע אלי וראה אותי בלי הכרה. הצינור קרוע, ואני מפרפרת עם עיניים עצומות. הוא הבין שבעומק של כמה עשרות מטרים אין לי הרבה סיכוים לחיות אבל הוא החליט לנסות. מיד הוא חיבר את צינור האויר מהמכלים שלו למסיכת החמצן שלי והחל להעלות אותי במהירות למעלה. הוא סיכן את חייו - אני יודעת. גם הוא נאבק על כל טיפת אויר והיה מעביר את צינור החיים שלו ממנו אלי, ממני אליו. כל זמן בעליה חפוזה. זהו, הוא הגיע למעלה. טלפון בהול, מסוק חילוץ, בית חולים, טיפול נמרץ, תא לחץ - גם הוא וגם אני. פירפרתי כמה ימים בין חיים למוות. כוחות החיים ניצחו, והנה אני בחיים. גילגולו של שופר
התקיעות של ר' יואל-חיים וייספינגר היו שם-דבר בירושלים הישנה. רבים היו נוהרים לבית-הכנסת שבו שימש 'בעל-תוקע', כדי לשמוע ממנו את קול השופר. חמישים שנים רצופות שימש בתפקידו זה, ובכל שנה ושנה היה קול השופר הולך וחזק. יודעי סוד היו מספרים בשבח שופרו המיוחד של ר' יואל-חיים, שופר עתיק שידע גלגולים רבים.
כמה ימים לאחר יום-הכיפורים שנת תרע״ד נפטר ר' יואל-חיים לעולמו. הוא הניח שני בנים, שמעון ולייבל. השאלה הייתה, מי יירש את השופר וממילא גם את חזקת התקיעה בבית- הכנסת. בסופו של דבר נמצאה פשרה: שמעון הבכור קיבל את חנות המכולת הקטנה של ר' יואל-חיים, ולייבל הצעיר, שהיה גם תלמיד-חכם, זכה בשופר הנחשק.
חלפו הימים, שמעון מכר את המכולת הקטנה ושם פעמיו לאמריקה. שם הקים עסק קטן, אשר עד מהרה התפתח והתבסס יפה. שמעון היה לאיש אמיד ומכובד.
בארץ-ישראל פרצה בינתיים המלחמה בין טורקיה העותומנית לבין אנגליה. לייבל נרשם משום-מה כנתין אנגלי, וכשיצא יום אחד לרחוב, נתפס בידי חיילים טורכים ונאסר. העונש שהושת עליו היה גלות למצרים. מכל חפציו לא נטל עמו לייבל דבר, לבד מהשופר.
באותה עת הגיעה לשערי הארץ ספינה שהביאה מוצרי מזון לתושבי ירושלים, נדבת יהודים טובים באמריקה. לספינה נלווה גם אחד מראשי קרן הסיוע, הלוא הוא מיסטר סם ווייט, או בשמו המקורי - שמעון וייספינגר, מיודענו.
כששמע סם-שמעון את שאירע לאחיו, שינה מיד את מסלול הנסיעה המתוכנן והדרים מצרימה. הוא פגש שם אדם דל ועלוב, חסר פרוטה, וכמעט לא הכיר בו שזהו אחיו. בו-המקום שלף את ארנקו והעניק לאחיו סכום נכבד כדי שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו.
כשעמד שמעון לעלות על הספינה, לא ידע לייבל כיצד להודות לו על עזרתו. המלים נעתקו מפיו. בלב נרגש הושיט לאחיו נרתיק ישן ובלוי. עיניו של שמעון ברקו מהתרגשות. הוא ידע מה נמצא בתוך הנרתיק - השופר היקר!
כל הדרך חזרה כמעט לא הניח שמעון מידיו את נרתיק השופר. שוב ושוב הביט בו וליטפו, כמחזיק אוצר יקר. כשהגיע הביתה, היה נרגש מאוד, ולחבריו שקיבלו את פניו סיפר בראש ובראשונה על השופר. אבל כשביקש להראותו להם, כמעט התפלץ - לא היה שם לא שופר ולא נרתיק.
שוב חלפו שנים. מצב הפרנסה בירושלים הורע מאוד. לייבל נאלץ ליטול את משפחתו ולנדוד בעיירות פולין. בעיירה אחת מצא את מקומו ונתמנה לרב המקום. נדמה היה לו שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
אבל אז פרצה מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים כבשו את פולין והחלו במלאכת ההשמדה של היהודים. לייבל עבר את כל אימי השואה ובניסי-ניסים נשאר בחיים. אחרי המלחמה נדד ממחנה-עקורים אחד למשנהו, כשמשאת-פניו היא ארץ-ישראל.
בערב ראש-השנה הגיעה החבורה לביתו של איכר גוי, איש טוב ונדיב, באחת מעיירותיה של איטליה. שופר לא היה ברשותם, ועל כך הצטערו מאוד, אבל להתפלל ולשפוך שיח לפני קונם - יכלו גם יכלו. לבם של הפליטים היה מלא תקווה, שלא יארך הזמן ויעלו על אונייה שתובילם לארץ-ישראל.
ראש-השנה חלף ולייבל וחבריו עמדו לעזוב את בית האיכר. אבל זה ביקשם לשבת רגע. "יש דבר שמעיק על מצפוני וברצוני להשתחרר ממנו", אמר. "לפני שנים רבות הייתי מלח באונייה שהפליגה מארץ-ישראל לאמריקה. באונייה הפליג יהודי עשיר, שהחזיק בידיו כל העת נרתיק ישן וכמעט שלא נפרד ממנו. הנחתי שבתוך הנרתיק מוצפן ארנקו השמן של האיש. כשהגענו לאמריקה, ניצלתי את ההמולה והצלחתי להעלים את הנרתיק. אך כשפתחתיו, התאכזבתי קשות. כל מה שמצאתי בתוכו היה החפץ המוזר הזה", ובדברו הציג לפניהם האיכר - שופר!
"אני מבין שזה חפץ-קודש יהודי", הוסיף ואמר, "וכבר שנים אני מחפש יהודים כדי להחזיר את הגניבה. עתה הנני משיבה לכם". בני החבורה הביטו בו מופתעים, מצטערים על שלא סיפר להם זאת קודם ראש-השנה. הם לא הבחינו שלייבל החוויר כסיד ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. היה זה השופר של אביו!
כשהתעשת, הושיט ידו אל השופר, וסיפר לבני החבורה את סיפורו המופלא. עכשיו הגיע תורם להישאר משתאים והמומים למראה נפלאות ההשגחה.
כשהגיע לייבל סוף-סוף לירושלים, מצא שם את אחיו. אחרי השואה גברו בו רגשות ההזדהות עם ארץ-ישראל, והוא חיסל את עסקיו באמריקה ועלה לארץ. הוא גם חדל מלהיקרא סם ווייט וחזר להיות שמעון וייספינגר הישן והטוב. רק דבר אחד העיב על שמחתו - העובדה שלא שמע דבר בדבר גורלו של אחיו.
הפגישה בין האחים הייתה נרגשת. הם סיפרו זה לזה את כל הקורות אותם, ואז אמר שמעון שיש דבר שמציק לו קשות - היעלמותו המוזרה של השופר העתיק. נשימתו נעתקה כששלף לייבל את השופר וסיפר על גלגוליו המופלאים. אכן, נפלאות דרכי ההשגחה.
ערכה של מצות שופר מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא (סוטה כא ע״א). הגאון בעל "משנת חסידים" ירד פעם באניה בים הגדול, והנה בראש השנה בבקר נעשה רעש גדול בין כל הנוסעים, בצעקה גדולה שהאניה מתחילה לטבוע, היות שנפרץ חור גדול בדפני הספינה והמים התחילו לפרוץ פנימה, ורב החובל לא ידע בדיוק היכן הוא החור בכדי לסתמו. וצוה בעל משנת חסידים לבעל התוקע שהיה עמו בספינה, למהר ולתקוע כמצוות היום, וכן עשה בעל התוקע לאחר שברך לשמוע קול שופר, תקע תשר״ת תש״ת תר״ת. והנה מיד לאחר התקיעות נתגלה מקום החור שבדופן הספינה, והמלחים סתמוהו ובכך ניצלה הספינה, וכולם הגיעו בשלום למחוז חפצם. ואמר על מעשה זה הרבי רבי בונם זי״ע, שכוונת בעל משנת חסידים שצוה לתקוע בשופר היה שרצה לקיים על כל פנים עוד מצוה אחת בטרם יטבע בים ובטרם ימות, ובזכות כוונה זו ניצלה הספינה, כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא. אבל אם כוונתו היתה שהשופר יציל אותו מלטבוע, אז בודאי היו נטבעים בים, כי זה לא נחשב למצוה. ודפח״ח. [מאמרי שמחה אות ז', מפי רבי צבי יחזקאל מיכלסון זצ״ל, בשם ספר "עשרה מאמרות" מר' משה מסוכאטשוב. בסגנון משופר]:
קול שופר בלב ים
באחד מתאי האנייה הגדולה שהפליגה בלב ים, ישב הגאון הקשיש רבי אלעזר רוקח מאמסטרדם. הגאון, שזכה לכבוד רב במדינתו, הולנד, החליט לעת זיקנתו לחון את אדמת ארץ-הקודש. הוא אסף את מעט מיטלטליו, שכללו בעיקר ספרים, ויצא למסע הפלגה ארוך, שעתיד היה להימשך כמה שבועות. את מרבית זמן ההפלגה בילה הרב רוקח בלימוד התורה. רק לעת ערב נוהג היה לצאת מתאו ולעלות על סיפונה של האנייה, כדי לשאוף מעט אוויר צח לריאותיו. הוא היה שולח את מבטו אל האופק זרוע הכוכבים, ומדבר בהתרגשות ובערגה על הארץ המובטחת, שאליה מועדות פניו. במסעו נלוו אליו כמה מתלמידיו המסורים, וכן יהודים נוספים מהולנד, שהחליטו אף הם לעלות באותה הזדמנות לארץ-הקודש. היו אלה ימי שלהי חודש אלול. בתחילה התנהלה ההפלגה על מי-מנוחות. הים היה רגוע, וההתקדמות בנתיב השיט הייתה על-פי התכנית. לאחר שבועיים מראשית ההפלגה, החלו לנשב רוחות והן התגברו בהדרגה. בקצה האופק נראו עננים שחורים. כל הסימנים העידו על סערה מתקרבת. רב-החובל ואנשי צוותו עקבו בדאגה רבה אחר התקרבות הסערה, וקיוו שהיא תעבור רחוק מהם. אולם תוחלתם נכזבה. הים נעשה סוער יותר ויותר. בערב ראש-השנה הגיעה ליבת הסערה לנתיב הפלגתם. האנייה היטלטלה כמטורפת מצד אל צד. רב-החובל ואנשיו התרוצצו על-פני הספינה בניסיון להשתלט עליה ולייצבה. בקושי רב נאבקו בים הסוער, ונראה היה שעוד רגע תתהפך האנייה. חלפו שעות אחדות, ונראה היה כי מזג-האוויר נרגע מעט. אולם לא להרבה זמן. עד מהרה התברר כי זה לא היה אלא הגל הראשון של הסערה. הגל שבא בעקבותיו, היה עז וסוער לאין- ערוך. . . האנייה התנדנדה כקליפת אגוז ומנווטיה איבדו כל שליטה עליה. הם נצמדו למקומותיהם בחוזקה כדי שלא יעופו אל תוך גלי הים הסוערים. מעיניהם נשקף מבע של ייאוש. פתאום נשמע קול רעש עז. אחד מדופנות האנייה נעקר ממקומו והתנדנד מצד אל צד כדלת הנעה על צירה. מים רבים החלו לחדור אל הסיפון. כאחוזי טירוף חשו רב- החובל והמלחים אל הדופן. בניסיונות נואשים ניסו להחזירו למקומו, ובאותה שעה התאמצו לשאוב את המים הרבים בחזרה אל הים. כך נמשך המאבק במשברי הים שעות ארוכות. הלילה ירד ועמו בא לעולם ראש-השנה. איש מהיהודים שעל האנייה לא היה יכול אפילו לחשוב על תפילה בליל החג. הכול היו שרויים בפחד-מוות ועקבו בחרדה אחר הניסיון להציל את האנייה ואת חייהם מטביעה. רק רבי אלעזר רוקח נשאר ספון בתוך תאו. הוא היה מודע היטב לנעשה בחוץ, שכן גם הוא בתאו, כמו כל חלקי האנייה, התנדנד בחוזקה מצד אל צד. אף-על-פי-כן היה הוא היחיד שקיבל את ראש-השנה. עטוף בבגדי החג נעמד לתפילת ערבית של החג. כדרכו, האריך בתפילה, בעיניים עצומות ובדבקות רבה. שעות רבות נמשכה תפילתו, עמוק אל תוך הלילה. לפתע פרצו אל תאו שניים מתלמידיו. בעיניהם הייתה אימה רבה. הם המתינו עד שרבם יסיים את תפילת שמונה-עשרה ויפסע לאחור. "רבי!", זעקו, "עוד מעט קט והאנייה תרד למצולות הים ועמה כולנו!". הרב נעץ בהם מבט חודר. "אם-כן, עלינו לעמוד מוכנים", אמר. "ברגע שאך יפציע השחר, תעמדו לצידי והשופר בידכם. נתקע בשופר ונקיים את מצוות היום". . . בינתיים נמשכה הסערה והאנייה כמעט חישבה להישבר. כל אותו לילה לא עצם איש על האנייה את עיניו. למעלה, על הסיפון, ניטש קרב לחיים ולמוות. למטה, בבטן האנייה, ישב הרב מאמסטרדם, מנותק מכל הסובב אותו, שקוע בשרעפיו. אך הפציע השחר, נאספו היהודים אשר על האנייה סביב הרב. הוא אחז בשופר והחל לתקוע: תקיעה, שברים, תרועה. . . הנוסעים הנכרים שעל האנייה הביטו ביהודים בהשתוממות עצומה. הספינה עומדת להיטרף בים והיהודים הללו תוקעים בקרן! . . . עוד לא תמה התקיעה הגדולה החותמת את סדרת התקיעות הראשונה, וכבר הורגש שינוי לטובה. הסערה פחתה קמעה. אט-אט הלכו פני הים ונרגעו עד שבתוך זמן קצר שב הרוגע לגלי הים. לכולם היה ברור, כי היו אלו תקיעות השופר שהעבירו את רוע הגזירה וכל נוסעי האנייה ראו בעליל את אצבע האלוקים. לימים, כשסיפר הצדיק רבי שמחה-בונים מפשיסחא את המעשה הזה, הוסיף ואמר: "ודאי סבורים אתם כי רבי אלעזר רוקח הורה לתלמידיו להתכונן לתקיעה בשופר מיד עם שחר, כסגולה להיחלשות הסערה. לא ולא! הוא, כשראה שהספינה מיטרפת בים וכי עוד מעט קט יירדו כולם למצולות הים, ביקש לנצל את הרגעים האחרונים כדי לקיים את מצוות היום!". כאן עשה רבי שמחה-בונים אתנחתה בדבריו ואחר אמר: "אלא שתקיעות השופר שלו אכן פעלו את פעולתן, הן בקעו רקיעים וממילא נתבטלה הגזירה.
ראש השנה באי בודד בתקופת התגלותו של הבעש״ט חי בגרמניה יהודי תלמיד-חכם וירא-שמים ועשיר גדול. לאיש היו בנים רבים, כולם מוכשרים ומחוננים במידות טובות. כשגדלו הבנים קראם האב אליו ואמר להם: "בניי היקרים, הגיע הזמן שתקיימו את מה שאמרו חכמינו: 'הוי גולה למקום תורה'. הנני נותן לכם בזה את מלוא הרשות לעזוב את הבית וללכת איש איש למקום שליבו חפץ כדי ללמוד תורה. אם יזדמן לכם שידוך הגון, הרשות בידכם להתחתן בשעה טובה ולבנות בית בישראל. רק בקשה אחת לי אליכם: בעוד שלוש שנים מהיום תשובו כולכם הביתה, כדי שאוכל לרוות נחת מכם וכדי שנבלה מעט בצוותא". הוא נתן לכל אחד מבניו סכום כסף להוצאות הנסיעה וכדומה, בירכם בחמימות והבנים נפוצו על פני כל הארץ. אחד הבנים, יחיאל מיכל שמו, החליט לנסוע לפולין. הגיעו לאוזניו שמועות על צדיק גדול ובעל מופת שנתגלה בעיר מז׳יבוז' והנהיג שם דרך חדשה בעבודת-ה', והוא החליט לנסוע אליו. כשהגיע יחיאל מיכל אל הבעש״ט נקשרה בו נפשו והוא החליט שזהו מקומו. בשל מוצאו הגרמני זכה בקרב תלמידי הבעש״ט לתואר 'הייקה' ('דייטשיל'). הוא הצטיין בהתמדתו בלימוד התורה, בקדושתו ובמידותיו הטובות, והבעש״ט נתן לו את בתו, אדל, לאשה. חלפו השנים והגיע המועד שקבע האב לבניו לחזור ולהתאסף בביתו. היה זה בתקופה שלאחר חג-השבועות ורבי יחיאל-מיכל ביקש מרבו וחמיו לברכו שיצליח לשוב למז׳יבוז' לימים הנוראים. הבעש״ט בירכו לקראת נסיעתו, אולם לבקשתו לחזור לפני ראש-השנה לא התייחס ולא השיב עליה. בבית אביו, בסעודה גדולה שערך האב לכבוד בניו, סיפר רבי יחיאל מיכל על הבעש״ט ועל דרכו החדשה בעבודת-ה'. הוא חזר בפני הנוכחים על אחדות מתורותיו המעמיקות של הבעש״ט והכול נותרו פעורי-פה. האב המאושר קרן מנחת ולא יכול היה לשבוע מדברי בנו זה. רבי יחיאל מיכל לא רצה להשתהות זמן רב בבית אביו, כי רצה לשוב אל הבעש״ט לימים הנוראים. אולם ליתר ביטחון לקח עמו שופר ומחזור של ראש-השנה. בדרכו עבר רבי יחיאל מיכל דרך יער. שם התנפלו עליו שודדים שנטלו ממנו את כל כספו והעלו אותו על ספינה מלאה אומללים כמותו, שנידונו להימכר לעבדים. את ימי חודש אלול עשה בספינה זו, כשהוא נתון להשפלה ולעינויים. מה שעודד את רוחו הייתה האמונה בהשגחתו המתמדת של הקב״ה, עיקרון שספג בבית-מדרשו של הבעש״ט. "ודאי יש גם בזה איזו כוונה עליונה", אמר בליבו. סמוך לראש-השנה התחוללה סערה עזה בים. האונייה טולטלה על-ידי הגלים כאילו הייתה קליפת אגוז. היא הוסטה ממסלולה, כשהרוח סוחפת אותה אל הבלתי-נודע. בערב ראש-השנה התנפצה הספינה אל צוקים חדים שהזדקרו ליד קבוצת איים קטנים, והחלה לטבוע. למזלו של רבי יחיאל מיכל הצליח להיאחז בקרש ובאמצעותו הגיע אל היבשה. הוא בנה לעצמו סוכה מענפי עצים, אכל מהפירות שמצא על העצים הסמוכים והחל להתכונן לראש-השנה. בלב נשבר ובכוונה עצומה התפלל רבי יחיאל מיכל ותקע בשופר שהיה עמו, כשהוא מכוון את הכוונות שלמד מרבו. הוא התנתק לגמרי מהתנאים שבהם היה שרוי ונדמה היה לו שהוא ניצב יחד על חבריו הקדושים בבית-מדרשו של הבעש״ט. מכיוון שהיה מרוכז בתפילתו, לא הבחין באנשים הרבים שנאספו להביט באיש המוזר, העטוף בבגד לבן והעומד וצועק ומשמיע מפעם לפעם קולות משונים מקרן שבידו. האנשים הללו נבהלו מפניו ומיהרו לספר זאת למלך, שבא בעצמו לראות את התופעה. אחרי שרבי יחיאל מיכל סיים את צעקותיו ואת השמעת הקולות המשונים ונראה היה שכבר 'נרגע', שלח אליו המלך את עבדיו וביקשו לבוא אליו. בבואו שאלו המלך מיהו ומה מעשיו. הוא סיפר למלך את קורותיו וניסה להסביר לו שישנו עם יהודי ושהיום הוא ראש-השנה שבו דן ושופט הקב״ה את העולם כולו. דבריו עשו רושם גדול על המלך. בימים הקרובים שוחח עמו פעמים רבות ונוכח כי לפניו אדם פיקח ושנון, שחכמה גדולה מפעמת בו. הוא ביקשו להישאר עמו ולסייע לו בניהול הממלכה, אולם רבי יחיאל מיכל הסביר לו שאין ביכולתו להיענות לבקשה זו. ביקשו איפוא המלך שכאשר ישוב לארצו ישלח משם שלוש מאות יהודים שיתיישבו באי זה. "אם הקב״ה היה רוצה שיהודים יבואו ויתגוררו באי זה, הם היו מוכרחים להגיע לכאן, אפילו אסורים בנחושתיים. ואם הקב״ה לא הביאם לכאן, כנראה שאין זה מקומם", השיב רבי יחיאל מיכל למלך. תשובתו נשאה חן בעיניו וכעבור ימים אחדים הגיעה לאי ספינה והמלך ליווה אותו בכבוד גדול ונתן לו מתנות יקרות. בבואו אל רבו הבעש״ט אמר לו: "באי הזה, שאליו גלגלה אותך ההשגחה העליונה, לא היו יהודים מעולם. ואם אתה לא היית מגיע לשם, מתפלל ותוקע בשופר, היו יהודים נאלצים לגלות לשם כדי לגאול את הניצוצות האלוקיים הטמונים שם, כמו בכל מקום אחר בעולם. עכשיו שהיית שם וגאלת את הניצוצות הללו, שוב לא יצטרכו יהודים להיות שם עד ביאת המשיח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה