תיאור שחרור הר הבית והכותל בששת הימים

הרב גורן בספרו עוז ותעצומות: בשנת תשכ''ז מיד אחרי חג הפסח הוזמנתי לבוא ליום העצמאות לאוסטרליה יחד אם אשתי הרבנית, המטרה היתה לסייע למגבית היהודית המאוחדת... ככל שהימים עברו המצב בארץ נעשה חמור יותר... עם היוודע העניין שאנו חוזרים ארצה, ארגנו בעבורנו עצרת פרידה גדולה באמפיתאטרון. אלפים רבים השתתפו בעצרת וקולות בכי רבים נשמעו בה... אני זוכר שאמרתי להם בעצרת בבטחון גמור, שבעזרת ה' עוד לפני חג השבועות אזכה להתפלל ליד הכתל,ד בר שנמנע מאתנו משך תשע עשרה שנה... אני אזכה להתפלל בכתל וגם על הר סיני. כך חשתי באותם הימים...

הרב גורן מגיע ארצה... כשהגעתי לחטיבת השריון סיכמנו שבשבת אחרי הצהרים אדבר בפני חיילי כל החטיבה... הרגשתי שעליי לעודד אותם ולהכניס בהם רוח לחימה. אמרתי להם כך: המלחמה תתחיל בקרוב ואנחנו בעזרת ה' ננצח. בשבת הבאה אתפלל ליד הכותל המערבי ובחג השבועות אתפלל בסיני על הר סיני. במוצאי שבת לאחר ההבדלה נפרדתי מהגדודים ואמרתי להם: להתראות ליד הכותל המערבי בירושלים המשוחררת.

התחלתי לרוץ לכיוון שער האריות. גדוד צנחנים התפרס משני צידי הדרך... פתאום שמעתי שהמג''ד צועק לי: הרב גורן עוד יהרגו אותך תבוא אלינו ותצמד לקיר. הרגשתי שאני מרחף באויר.

ברגע שהתקרבנו לשער האריות התחלתי לתקוע בשופר, מפני שעל פי דין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופר כפי שכתוב: "כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויבכם'' כך מובטח לנו הנצחון ולשם כך לקחתי עמי את השופר לתקוע במלחמה על שחרור ירושלים. 

תקעתי בשופר עד שהגענו לטנק שנתקע בשער האריות וחסם את הכניסה להר הבית. קפצתי על הטנק וירדתי מצדו השני. הנה מצאתי את עצמי בשערי הר הבית. בדרך התחלתי לשאת תפילה תוך כדי תקיעה, וצעקתי לחיילים ''בשם ה' תעשו ותצליחו, בשם ה' תשחררו את ירושלים. תעלו ותצליחו. צעקתי לכל אורך הדרך עד שהגענו ממש לתוך הר הבית ושם מצאתי את מוטה גור עומד מוקף בחיילים שלו. הכנתי את המנשר שלי וקראתי אותו בתוך הר הבית: חיילי ישראל אהובי העם עטורי הגבורה והנצחון, ה' עמכם גיבורי החיל... נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם, זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועותו... קיימתם היום הזה את שבועת הדורות ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני''... הנני מברך בשמחה עילאית ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לשנה הזאת בירושלים הבנויה... אחרי שגמרתי להקריא את המנשר אמרתי לחיילים שישירו את התקוה בהר הבית ליד מסגד עומר... אך הם סירבו ופרצו בשירת ''ירושלים של זהב'', שהיה שיר חדש ועוד לא שמעתי עליו.

כשהגיע זמן מנחה עברתי לפני התיבה והתפללתי מנחה ראשונה ליד הכותל לאחר השחרור... אחרי חזרת הש''ץ קראתי לכולם בצעקות גדולות ונרגשות להגיד ''הלל'' בברכה. ברחבת הכותל שהיתה עוד קטנה התאספו אלפים וכולם הצטרפו ל''הלל'' שלי שנמשך הרבה זמן.

מתוך הספר רציתי להיות טוב על חנן פורת ז''ל: הרגשתי בעת הלחימה בגודל השעה. זו היתה שעת בוקר, אתה רואה את כיפת הסלע, כיפת הזהב, החומות, מחזות שלעולם לא ראינו לפני כן. תמיד היינו מחפשים איזו נקודה להציץ מהמערב לכיוון הר הבית ופה אתה עומד והעיר העתיקה פרוסה לנגד עיניך. אני זוכר שאמרתי לאחד החבר'ה  ''עכשיו אנחנו כותבים פרק בתנ''ך, כמו החילות של בית דוד''. 

היתה הרגשה שמתחולל משהוא הסטורי. יש כאלה שהיתה אצלהם רק פתיחת שער לרגע, אבל את גודל השעה אני חושב שכולם הרגישו בכותל, גם אנשים שלא הכירו כלום. אני זוכר חבר שלי עומד לידי ולוחש לי ''חנן מה אומרים''? ואני אומר לו ''תגיד שמע ישראל'', והוא עונה לי מבויש ''אני לא יודע להגיד שמע ישראל'', אמרתי לו ''בוא תגיד אחרי''.. ואני צועק ''שמע'' והוא עונה אחרי ''שמע'', ''ישראל'' והוא עונה ''ישראל''' וכך הלאה.

יש תיאור נפלא של מוטה גור המופיע בספרו, הוא רואה את הרב הנזיר ואפילו אינו יודע את מי הוא רואה: בשעה 11:45 החלה ליד הכותל תפילת מנחה ברוב עם ועדה. הרמתי  עיני אל האבנים, התבוננתי בצנחנים המתפללים. כאלה עם קסדה על ראשם וכאלה עם כיפה על ראשם. בפינה הימנית מרוחק מעט מציבור הלוחמים עמד אדם, לא לא עמד, הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל אבן מאבניו. לבוש קפוטה חומה וארוכה. על ראשו מגבעת שחורה. מתחתיה שער מגודל. מאום לא זז. לא הראש לא השיער לא הגוף ולא הרגליים. שתי הידיים כפופות וכפותיהן שטוחות לרווחה כאילו רוצות לחדור לתוכן. ''ננעלתי אליו כרדאר ולא יכולתי להמיש את עיני ממנו. ''נדבקתי'' אל הקיר מקרוב. דרכו חשתי את הכותל. מבעד לגופו הכמו משותק הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מתוך האבן. כך עמדנו דבוקים יחדיו מספר דקות – הוא ואני והכותל. פניתי לאחור וחזרתי אל רחבת הר הבית. זימנתי את המגד''ים לקבוצת פקודות והודעתי להם: אנחנו נשארים בירושלים. 

מוסיף חנן: זוהי המחשה מהי השפעה סגולית – בלי לדבר ובלי מגע...

מתוך יומן הכותל

יום ד' כ''ו תשרי תש''ל השעה 19:00 – אמבולנס הגיע לשטח הכותל ומתוכו הוצאה אלונקה. האלונקה הוגשה לאבני הכותל. השוכב עליה בדחילו ורחימו תוך מאמץ קשה, מקרב האיש את שפתיו ונושק את אבני הכותל. התברר שזהו תייר משוייץ, בדרכו נפל ושבר את רגלו. הוא עמד לחזור לחו''ל, אך לא הסכים לחזור בטרם יבקר בכותל.

יום ג' ד' מרחשוון תשל''א השעה 20:00 – אחד המנתחים המפורסמים מבי''ח תל השומר, משך את תשומת לבו של הרב פרלא בתפילתו בדביקות. הוא מסר שהוא עומד לבצע ניתוח רציני ביותר, וחש צורך נפשי לבוא לכותל מתל השומר, כדי להתפלל אל ה' שיצליח במעשהו להצלת חיי אדם מישראל.

באחד הימים שמעתי אנחות מכיוון הכותל שהלכו וגברו מרגע לרגע. ניגשתי לאדם שאחז בידו מעטפה של מכתב והיה כבר חצי מעולף, על הגבי המעטפה היתה בקשה כתובה באנגלית I want to see my parents. השבתי את נפשו של אותו אדם נתתי לו לשתות והשתדלתי להרגיעו. לאחר שהתאושש סיפר אותו אדם: ''אני גר באמריקה ובני הצטרף לכת של 'ביטניקים' – הודים והחל להסתובב בעולם. לאחר שחלף זמן רב ולא קבלנו ממנו אות חיים יצאנו לחפשו. חיפשנו אותו בכל רחבי ארה''ב ובמזרח הרחוק וללא הצלחה. לבסוף נאמר לי כי בני נמצא בישראל. כמובן שטסתי מייד לישראל, והיישר משדה התעופה הגעתי לכותל על מנת להתפלל למצוא את בני. תוך כדי תפילה נתקלתי במעטפה שהיתה טמונה בין אבני הכותל, ושם בני וכתובתו כתובים עליה. שלפתי את המעטפה והתברר לי כי בני קיבל מכתב מחבר, וכאשר הגיע לכותל השתמש במעטפה זו כדי לכתוב עליה את בקשתו, והנה בדיוק מעטפה זו נפלה לידי, אכן נפלאים דרכי ה'. למחרת הגיע האב ובנו כדי להודות לה' על האחוד המשפחתי.

הרב גץ שייך לציבור ולכותל

הרב ישועה בן שושן תלמידו של רב הכותל הרב גץ למד קבלה עם הרב לאחר תיקון חצות בשעות מאוחרות ואעפי''כ היו אנשים שפנו אל הרב או טלפנו.

הציע התלמיד בוא נלך אליי בזמנים קבועים ונוכל ללמוד בשקט בלי הפרעה.

תשובת הרב: אני לא שייך לעצמי, אני שייך לכותל ולציבור המתפללים, מה יהיה אם מישהו יזדקק לי ואני לא אהיה? אינני יכול.

מה לי ולכותל?

פעם כשנשא הרב קוק נאום לפני אנשי אחת המושבות, התפרץ צעיר אחד וקרא: מה לי ולכל קודשי עם ישראל, אני רחקתי מכל אלה ואין ביני וביניהם ולא כלום.

הפסיק הרב את דבריו אל הקהל, פנה אל הצעיר בלבד וסיפר לו, מעשה בסוחר יהודי גדול שהחליט לקנות את רחבת הכותל המערבי ובית המקדש, כדי להקים במקום שוק חזירים ולפתח בדרכו את כלכלתה של ירושלים.

נסערה רוחו של אותו צעיר והחל צועק: מי הוא אותו סוחר, למוות אדקור אותו.

שוב פנה אליו הרב קוק ואמר: רואה אתה שעדיין לא שכחת את קודשי ישראל ומאוד איכפת לך שתישמר רחבת המקדש בקדושתה.

כבש הצעיר את פניו בקרקע ושתק.

בשביל ללכת לכותל צריך להתכונן

בג' באלול ביום האזכרה לאביו הרב, עלה הרצי"ה להר הזיתים, ובדרך חזרה הציע תלמיד לרצי"ה לעבור דרך הכותל כדי להתפלל מנחה.

רבנו הזדעזע ונחרד עד עמקי נשמתו ואמר: לכותל לא הולכים להתפלל כאשר עוברים על ידו. כדי להפגש עם הכותל יש להתכונן יום או יומיים מראש.

בסוף הרצי"ה הסכים כי היה קרוב לשקיעה.

כאשר נכנס דרך שער האשפות רבנו התחיל לרעוד כולו, וכן כל תפילת מנחה היה רועד, נרעש ונסער שלא כדרכו, אף לאחר התפילה עד שהגיע לביתו רבנו המשיך לרעוד מרוב התרגשות.

כאשר הוא היה מגיע לכותל היה מרגיש הרגשה עילאית כמו במקווה טהרה מרגיש שהוא נטהר מכל הקטנות מכל התפיסות השטחיות מכל הפרטיות, ושהוא עומד על המקום הכי גבוה בעולם משקיף על כל ההיסטוריה כאחד, ומסתכל על כל הדורות כאחד, את כל בבת אחת, את הכל באחדות אחת.

הרב קוק מזדעזע מפרח שנקטף

רבי אריה לוין זצוק"ל:

זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו להיות על אדמת הקודש ביפו.

שיחרתי לראשונה את פני רבנו הראי"ה קוק זצ"ל וקבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקדש לכל אדם.

שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה, יצא רבנו כדרכו בקדש לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני נלוויתי אליו.

בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת: "האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה".

הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש נחקקו עמוק בליבי, ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה לכל דבר.

הדלקת ל"ג בעומר לאחר שהיטלר מת

בל"ג בעומר 1945 התכנסו היהודים בהר מירון להדלקה המסורתית.

אברהם לייב זילברמן היה המדליק הקבוע מטעם הרבי מבויאן אבל משום מה לא היה ירח בשמיים ובלי ירח מלא לא מדליקים.

עומדים ומחכים והשעה כבר 9 בערב ואין ירח. האיצו האנשים באברהם לייב להדליק אבל מקובל שעמד לידו אמר לו לא להילחץ.

בשעה 9:50 הגיעה הידיעה שהיטלר התאבד בברלין ומספר דקות לאחר מכן יצא הירח והמדורה הודלקה.

הרב חרל"פ לא יוצא מהסוכה

תלמידו הגדול של מרן הרב קוק זצ''ל היה מיקירי ירושלים הגאון הרב יעקב משה חרל''פ זצ''ל, והוא עמד בראש ישיבת מרכז הרב אחרי פטירתו של מרן הרב קוק.

כל כך חביב היה הרב חרל"פ על מרן הרב קוק, עד שלפי עדותו של הרב צבי יהודה קוק זצ''ל, מילותיו האחרונות של מרן הרב קוק בזה העולם היו: "ר' יעקב משה..."(שמו הפרטי של הרב חרל''פ).

לרב חרל''פ היו הנהגות מיוחדות בחג הסוכות ועל אחת מהן נספר כאן.

הרב חרל"פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום.

רק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עלייה לרגל, ופעם שנייה להקביל פני רבו מרן הרב קוק בסוכתו.

שאלו אותו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים הולך לכותל המערבי לתפילה ומשם לרב קוק? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה?

והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת [=להתפלל בכותל], יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו.

(בשדה הראי"ה ע' 339).

תחילתו של הרמב"ם

האבא של הרמב''ם היה רב גדול ממשפחה חשובה וקראו לו מימון. הוא גר בקורדובה  והגיע לגיל ארבעים ולא התחתן.

יום אחד הוא חלם חלום  על זקן שאמר לו "הגיע הזמן שתתחתן"  לך אל הכפר הסמוך ושם תמצא אישה את הבת של הקצב של הכפר.

הרב מימון לא רצה להתחתן עם אישה ממשפחה פשוטה אך החלום חזר על עצמו כל לילה. הלך הרב מימון אל הכפר ושאל האם יש שם קצב והיכן הוא גר. הוא פגש את הקצב שהיתה לו בת והרב מימון התחתן עם הבת שלו והם גרו בקורדובה.

הבן היחיד שנולד לרב מימון מאישה זו היא רבי משה בן מימון הרמב''ם, ואמא שלו מתה בשעת לידתה.

כאשר הרמב''ם היה ילד הוא לא הבין כלום ממה שלימד אותו אבא שלו. הוא לא היה מרוכז בלימוד ואבא שלו מאד הצטער על כך.

פעם אחת הם למדו ושוב הילד משה לא הבין כלום ולא היה מרוכז בלימוד. האבא שלו הצטער מאד ואמר לו שהוא לא רוצה לראות אותו יותר הוא העליב אותו ואמר לו שהוא ירש את התכונות שלו מהסבא שלו הקצב ולכן הוא לא רוצה ללמוד תורה.

הילד משה עזב את הבית ולא רצה לחזור עוד, הוא הלך לטייל בנהר ובערב הגיע לבית הכנסת. הוא היה עצוב מאד. הוא הצטער על הצער שהוא גורם לאביו, והחליט מאותו רגע להשתנות וללמוד תורה.

הוא לא ידע מה לעשות, וניגש לארון הקודש, פתח אותו והתפלל אל ה' ובכה, הוא ביקש מה': עזור לי להתמיד בלימוד התורה הקדושה כדי שאבי לא יתבייש בי, וכדי שאמי שנמצאת בגן עדן תהיה שמחה שאני לומד תורה. 

זמן רב בכה רבי משה עד שנרדם על הספסל בבית הכנסת. בבוקר הוא התעורר ואמר "מודה אני לפניך"...  והוא הרגיש שהוא הפך להיות ילד אחר, כאילו נולד מחדש.

הוא החליט להקדיש את חייו ללימוד התורה, ויצא לדרך לישיבה הגדולה ביער אליסנה שם למד אביו בצעירותו אצל הרב גדול רבי יוסף. אחד האנשים נסע עם העגלה שלו לעיר אליסנה והנער משה הצטרף אליו. 

כאשר הוא הגיע לישיבה הוא אמר שהוא רוצה ללמוד אצל ראש הישיבה רבי יוסף. התלמידים אמרו לו שרק תלמידים גדולים לומדים אצלו. הנער משה שמע זאת והתחיל לבכות אך הוא ביקש שיתנו לו לראות את ראש הישיבה.

ראש הישיבה שמע את הבכי של משה והוא ניגש אליו, ושאל אותו: מי אתה בני?

משה הנער סיפר לרב הגדול שהוא הבן של הרב מימון ואת כל מה שעבר עליו.

ראש הישיבה בירך את משה והחליט ללמוד איתו בעצמו.

לא עבר הרבה זמן וראש הישיבה גילה שהילד הזה הוא חכם מאד ואמר שהוא עוד יהיה רב גדול מאד. אחרי כמה חדשים ראש הישיבה הרב הגדול רבי יוסף נפטר.

הנער משה היה עצוב מאד והוא חזר הביתה לאבא שלו בעיר קורדובה.

הנער משה הגיע הביתה בערב שבת אך לא חזר הביתה. בשבת בבוקר לפני קריאת התורה הוא עלה לבמה וביקש מהקהל שיאזין לדרשה שלו.

רק פתח משה את פיו והוא התחיל להגיד דברי תורה נפלאים וכולם התפלאו, הלא זה משה הבן של הרב מימון והוא לא למד תורה כאשר היה ילד?!

כאשר משה סיים את הדרשה שלו, הוא סיפר שהוא חוזר מהישיבה של הרב הגדול שנפטר הרב יוסף, שם הוא למד אצלו  וזכה לקבל ממנו ברכה.

הרב מימון חיבק את בנו וביקש ממנו סליחה שגירש אותו מהבית, ומאותו הזמן דף חדש נפתח.

משה למד תורה אצל אבא שלו הרב מימון והפך להיות רב גדול בישראל ושמו הרמב''ם = רבי משה בן מימון.

הרבנית חיה מושקה

הרבנית חיה מושקה ע''ה אשת הרבי מליובאבוויטש זיע''א (נפ' כ''ב שבט תשמ''ח)

עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה אחזה חרדה גדולה את תושבי פריז. הגרמנים לא הסתירו את שאיפתם להתפשט גם לעבר צרפת. לא ארכו הימים והעיר נכבשה בידי הגרמנים, אשר החלו מיד בהפעלת מכונת ההשמדה. כעשרים אחוזים מיהודי צרפת הי"ד הושמדו בשואה.

באותה עת התגוררו בעיר בני-זוג, שבחרו לנהל חיים צנועים ושקטים. אלה היו רבי מנחם-מענדל שניאורסון (לימים הרבי מליובאוויטש), אז חתנו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, ואשתו הרבנית חיה-מושקה, בת הרבי.

לא היה קל להקפיד על כל דקדוקי המצוות ולקיים קלה כחמורה בפריז, אך הרבי לא ויתר על שום פרט, גם אם היה כרוך בקשיים מרובים. לצידו עמדה הרבנית בגבורה, ולא חסכה כל טרחה כדי לסייע בכך.

כדי להשיג 'חלב ישראל' הייתה צועדת קילומטרים רבים אל רפת ששכנה בפרוורי העיר, ושם השגיחה מקרוב על החליבה. החלב היה מצרך חיוני בעבורם, שכן משאר דברי המזון התנזר הרבי כמעט לגמרי.

שלושה ימים לפני כיבוש פריז הצליחו הרבי והרבנית לברוח אל העיר וישי, שבדרום צרפת. בתחילה נראה היה כי בווישי יוכלו למצוא מרגוע, בהיותה נתונה לשלטון צרפתי עצמאי. אולם במהרה התברר שמשטר וישי משתף פעולה עם הנאצים. הרבי ורעייתו עזבו את העיר כעבור חודשיים ונדדו דרומה, אל העיר ניס, שהייתה נתונה לשלטון איטלקי, והחיים בה היו בטוחים יותר.

יהודים רבים נמלטו לניס, ונהפכו לפליטים חסרי כול. לא היה קל להם למצוא אפילו חדר במלון לשהייה זמנית, שכן בתי-המלון חששו שהפליטים לא יוכלו לשלם, וסירבו לקבל אורחים שלא היה בכוחם להוכיח כי בידם כסף.

עדים סיפרו כי כבר אז נתגלתה דאגתו של הרבי לכל יהודי. היה בידו שטר של מאה דולרים, סכום נכבד מאוד באותם ימים. הוא היה עומד בתחנת הרכבת וממתין לפליטים יהודים. כשפגש משפחה כזאת היה מלווה לה את שטר הכסף, כדי שתוכל להציגו בבית-המלון, ועל-ידי כך לקבל חדר. לאחר מכן היה מקבל את השטר בחזרה ומלווה אותו לעוד משפחה יהודייה. כך הצליח לספק קורת-גג להרבה משפחות של פליטים.

יום אחד הלכה הרבנית ברחוב השוכן על קו החוף של ניס. בדרכה פגשה אישה שהייתה מוּכרת לה, אשת רב מבלגיה. השניים היו בין הפליטים שהתגוררו בעיר. לשאלת הרבנית על מעשיה במקום ענתה האישה כי בעלה ירד לטבול בים. האישה הצביעה לעבר נקודה רחוקה בים ואמרה: "שם הוא". היא הסבירה כי בעלה ביקש להתרחק מחוף הרוחצים והלך למקום מבודד.

פתאום הבחינה הרבנית בקבוצת גרמנים מתקרבת למקום. היא הבינה מיד כי סכנה גדולה מרחפת על בעלה של חברתה, אם ישוב אל החוף בעוד הגרמנים בסביבה.

הרבנית מיהרה לגשת אל המציל, הצביעה בדאגה לעבר הרב השוהה בתוך המים, לא הרחק מהחוף, ואמרה לו בצרפתית: "רואה אתה את האיש שם במים? חייבים להצילו בדחיפות!". בעודה מדברת רמזה לו על הגרמנים המתקרבים.

המציל הבין היטב את הרמז. הוא מיהר לקחת את בגדיו של הרב שהושארו בחוף, עלה על סירת ההצלה וחתר לעברו במהירות. כשהגיע אליו אחז בו והעלה אותו אל הסירה. עתה החל להשיט את הסירה הרחק מהחוף, כדי להתרחק מהסכנה הנשקפת לרב.

בתוך כך הגיעו הגרמנים קרוב אל שתי הנשים היהודיות. לנשים לא נשקפה סכנה, שכן בדרך-כלל הגרמנים לא היו פוגעים בהן. לכן הוסיפו לעמוד במקומן ולעקוב אחר סירת המציל המתרחקת.

הרב כבר היה רחוק מעיני הגרמנים, והללו החליטו להניחו לנפשו ולהמשיך בדרכם. המציל הוריד את הרב בחוף מרוחק, ושם לבש הרב את בגדיו וחזר לביתו.

אשת הרב הייתה אסירת תודה לרבנית, לאחר שראתה כיצד פעלה בתושייה ומתוך מסירות-נפש, ובצעד מהיר ונבון הצליחה להרחיק את בעלה ממקום הסכנה. בערב שלחה את אחת מבנותיה אל דירתם של הרבי והרבנית, כדי להודות לה על מעשה ההצלה המופלא וליַדֵע אותה כי הרב שב אל ביתו בריא ושלם, תודה לה'.

הרבי והרבנית המשיכו בפעולותיהם השקטות בצל האימה והסכנות, ובתוך כך ניהל חותנו, הרבי הריי"צ, מערכה מסועפת להצלתם מאירופה ולהשגת אשרות כניסה בעבורם לארצות-הברית. ביום כ"ח בסיוון התש"א (1941) הוכתרו המאמצים בהצלחה והרבי והרבנית עגנו בחופי ארה"ב.

הרבנית הוסיפה לחיות את חייה הצנועים גם לאחר שבעלה היה לאישיות ענקית בעולם היהדות. מלבד קרובים וידידי משפחה לא זכה הציבור להכירהּ. אולם דיי בסיפורים הרבים על אישיותה, תבונתה, אצילות רוחה, עדינות נפשה ואמרותיה המדודות והקולעות, לשמש דוגמה והשראה לכל בנות ישראל.

(על פי גליונות חב''ד).

מלאכים בנו את בית הכנסת

כאשר ביקש הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל לבנות את בית הכנסת "שמש צדקה", רצה לבנותו כמנהג המקובלים עם בימה בעלת ששה מדרגות כאשר הבימה עצמה היא המדרגה השביעית ושיתפללו כל בוקר בהנץ החמה. 

אמנם פחד חכם צדקה כי הערבים יפריעו אותו מלבנות, על כן נהג כעצת החכם מכל אדם אשר אמר: "אני חכמה שכנתי ערמה". 

החוק באותם הימים קבע כי בית אשר נבנה שלא ברשות- ייהרס מיד, אמנם, אם כבר הקימו לו גג, אזי חייבים אישור מבית המשפט. 

הכין חכם צדקה את כל החומרים מבעוד מועד ובליל פורים, עת הערבים לא נשמרו, בנו את כל בית הכנסת מהחל ועד כלה, ואף את הבמה הציבו. 

למחרת בא המפקח וראה את הבניין ניצב על תילו, אך לא היה יכול להרסו מפני שכבר בנו את הגג. 

התלונן המפקח בפני בית המשפט והם הזמינו את חכם צדקה לדיון. בני הקהילה רצו לשכור לחכם צדקה עורך דין, אך הוא סירב ואמר: איני צריך, אלך לבדי – והלך לבדו לבית המשפט. 

בבית המשפט ישבו שלשה שופטים: אנגלי, יהודי וערבי. פנה השופט היהודי אל הרב ושאל בעברית: איך עשית את זה? השיב לו הרב: דבר איתי בערבית, שגם השופט יבין. לשופט האנגלי היה מתורגמן. 

השופט היהודי שאל את חכם צדקה שנית בערבית את אותה השאלה, השיב להם חכם צדקה: הנכם חושבים שאני בניתי? וכי אפשר לבנות בלילה אחד בית הכנסת שלם וגם תיבה? טעות בידכם! מלאכים ירדו מן השמים ובנו, לכו ותבעו אותם ומה רצונכם ממני?

המילים הכו בחלל בית המשפט, עזותם הדהדה באזני השומעים. כל הנוכחים הביטו אל שלישיית השופטים, דרוכים חכו למוצא פיהם. 

אמר השופט היהודי: אמת דיבר. אמר השופט הערבי: דבריו נכוחים. אמר השופט האנגלי: אני עם מלאכים איני מתעסק… – ובית הכנסת נותר על תלו.

מדוע נקרא בית הכנסת "שמש צדקה"? ראשית, על שם מקימו – הרב צדקה. 

שנית, מפני שהיו מתפללים תמיד עם השמשות, בבוקר היו מתפללים בהנץ החמה, בחורף ובקיץ, בימי חול, שבתות וחגים. וגם מנחה היו מתפללים כמנהג האר"י, סמוך לשקיעה ממש. 

על כן סמכו את שם בית הכנסת על הפסוק "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".