חלום וחשיבות עשיית חסד עם הזולת

בס״ד

חלום — סיפור על חסד

נוראות יסופר בענין החסד. סיפר הסבא מקלם זצוק״ל שבלילה אחד חלם חלום, כי הנה מכריזים: ״רבינו יונה ישא מדברותיו בבית המוסר״, ורבים נהרו לשמוע דברות קדשו, ואף הוא רץ ביניהם. אך בהגיעו עיכב בעדו שומר הפתח ולא נתנו להכנס, באמרו שאינו ראוי לשמוע את הדיבורים. החל הסב״ק מנסה להזכיר זכויותיו בהרבצת תורה ומסירת השיעורים, אך השומר לא נתרצה לו. שוב הפציר בו להכניסו יען מתלמידי רבי ישראל סלנטר הוא, אך גם בזה לא נשא השומר את פניו, עד שאמר כי הוא אביו של רבי נחומק״ה, ומיד פתח בפניו את השערים.

ויהי בבוקר מיהר הסב״ק לשאול את בנו: ״מה מעשיך? ״ עד שרק בזכותו נפתחו לו השערים. ויען הבן ויאמר כי מזה תקופה ארוכה שנקרעו נעליו וחסך פרוטה לפרוטה במשך חדשים ארוכים כדי שיהא לו מעות לקנות בהם נעליים חדשים. והנה, אך קנה את הנעליים ויצא לרחובה של עיר, פגע בו עני מרוד אשר אין מנעלים לרגליו בכלל, והיה הלה מדדה ברגליו היחפות בשלג, כשרגליו פצועות ושותתות דם. והבחין שהעני מסתכל בחמדה ובקנאה בנעליים החדשות. מיד חלצן ונתנם לו.

אמר הסבא: עמדו והתבוננו, כל מעשי בזכיות הרבצת התורה, זיכוי הרבים וכו׳ אינם מגיעות לאותו זכות שזכה בני בנתינת מנעליים מתוך רחמנות על העני.

חילול שבת על פסי הרכבת והמספר שעל הזרוע

"שמור את יום השבת לקדשו"

לפני כיובל שנים בישוב בארץ כמעט כל התושבים היו שומרי שבת, והקפידו שלא יכנסו בשבת מכוניות בשער הישוב מכניסת השבת ועד יציאתה. בשבת אחת נכנס לבית הכנסת אחד התושבים וכולו נסער ונרגש. הוא סיפר שסמוך מאד לישוב על פסי הרכבת מתנהלת בעצם השבת עבודה לתקון המסילה.

המתפללים הזדעזעו מחילול השבת בפרהסיא, שנעשה בקרבת מקום מגוריהם, ויצאו כולם כאיש אחד כדי לעצור את העבודות. קבוצת המתפללים עמדה על הפסים ולא אפשרה לפועלים לבצע את העבודה. חלקם מחה בקול גדול על חילול השבת שנעשה, וחלקם מנעו בגופם את המשך העבודה.

המתפללים נגשו אל מנהל העבודה שהיה במקום ותבעו ממנו להפסיק את העבודה. המנהל השיב להם: "האמינו לי שגם אני הייתי רוצה לשבת כעת בביתי בשקט ובמנוחה, אבל מה אעשה ואני כפוף להוראות הממונים עליי. אם תביאו לי אישור להפסיק את העבודות אני משחרר ברגע זה את כל הפועלים והולך הביתה".

לרגע השתררה מבוכה קלה, ולפתע יצא מתוך קבוצת המתפללים יהודי נמוך קומה ורזה שהיה ידוע שאדם שקט מאד שלא השמיע את קולו בשום כוח או עניין צבורי בבית הכנסת. הוא הפשיל את שרוולו והתקדם לעבר מנהל העבודה, ופנה אליו בקול זעקה: "לאיזה אישור אתה ממתין?". הנוכחים היו בטוחים שהאיש הפשיל את שרוולו כדי להרים יד על מנהל העבודה שחלל שבת ופגע ברגשותיהם של אנשי הישוב, אך האיש המשיך וצעק: "האם אתה זקוק לאישור שאנחנו יהודים ונצטווינו בתורה על שמירת שבת? הנה לך, כאן על זרועי חקוק מספר המוכיח לך כאלף עדים שאנחנו יהודים. מספר זה נחקק על זרועי במחנה הריכוז אושוויץ. האם זה לא מספיק לך כדי להגיע למסקנה שאסור לנו לחלל את השבת?" ומקירות לבו אמר בהתרגשות: "תראה, הנה כאן כתוב שאנחנו יהודים, ויהודים צריכים לשמור שבת!"

האנשים שהיו במקום נתקפו בהלם למשמע הדברים, אבל מה שקרה אחר כך הפתיע את כולם, גם את המתפלל נמוך הקומה שאולי לא ציפה לתגובה שכזו ממנהל העבודה. המנהל היה חיוור כסיד ולא היה מסוגל להוציא מילה מפיו.

לאחר זמן קצר התעשת ופרץ בבכי סוער. גם הוא הפשיל את שרוולו והציג בפני הנוכחים את המספר שהיה חקוק על הזרוע שלו. בתגובה ספונטנית התנפל על המתפלל נמוך הקומה, חיבקו ונשקו ואמר לו: "אחים אנחנו! אחים לאותו עם קדוש! אני מבטיח לך מהיום והלאה אני שומר שבת, עם או בלי אישור מהממונים עליי! הממונה היחיד יהיה מעתה רק הרבונו של עולם!"

לאחר מכן אף אחד מהפועלים לא היה על המסילה. כולם הלכו הביתה.

[מתוך הספר "עלינו לשבח דברים" חלק א']

חזרה על מסכת שלושת אלפים פעם וחזרה בתשובה

סיפור לשולחן השבת: מעשה ביהודי ירושלמי תלמיד חכם מופלג שהתיישב בעיר הקדש צפת. הדבר היה לפני שנים רבות, ובימים ההם ש״ס בבלי שלם עם כל מסכתות התלמוד היה דבר יקר המציאות, ובידו של אותו תלמיד חכם היה כרך אחד מהתלמוד שהכיל את מסכתות ביצה וראש השנה בלבד. ועל כן כיון שהיה לאותו תלמיד חכם אהבת תורה גדולה, ולא היו לו ספרים, הוא חזר פעמים רבות על שתי המסכתות שהיו לו, וכך עבר על מסכתות ביצה וראש השנה שלשת אלפים פעמים.

לפני פטירתו בקש אותו תלמיד חכם לא לכתוב על המציבה שלו דברי שבח, רק לציין את העובדה שעבר על מסכת ביצה וראש השנה שלשת אלפים פעמים. "אולי," אמר האיש, "יעבור ביום מן הימים יהודי בבית הקברות, ויראה את מה שכתוב על המצבה שלי, ותכנס בו אהבת תורה, כמו שהיתה בי."

שנים רבות עברו מאז פטירתו של אותו תלמיד חכם, ובן ישיבה ממשפחה מכובדת פרק עול תורה ומצוות, לדאבון ליבם של משפחתו החשובה. כל מאמצי ההורים לא הצליחו. יום אחד חזר הבחור בתשובה שלמה וביקש לחזור לישיבה שלמד. בתקופה קצרה הפך להיות מתמיד גדול, והיום הוא אחד האברכים המופלגים בעיר בני ברק, וזוכה להרביץ תורה בציבור.

זמן מה לאחר ששב בתשובה הוא סיפר להוריו מה גרם לו לשוב מדרכו רעה. "הזדמנתי לבית העלמין בו קבור תלמיד חכם שמצבתו היתה שונה מכל המצבות שהיו לידו. לא היה כתוב עליה דברי שבח, רק משפט קצר המציין שהוא עבר על מסכתות ראש השנה וביצה שלשת אלפים פעמים. המשפט הקצר הזה הצית את הגחלים הלוחשות שהיו חבויות בי, ואמרתי לעצמי: אם יהודי פשוט ללא שום תארים מסוגל לעבור על מסכת ראש השנה וביצה כל כך הרבה פעמים, אז איפה אני? מה יהיה איתי? ונכנסה בי אהבת תורה וצמאון ללמוד תורה, ובו ברגע הפכתי להיות אדם אחר, והחלטתי לשוב בתשובה ולחזור ללמוד בישיבה." (על פי הספר טובך יביעו)

זעקת השתקן

זעקת השתקן

אנו, ילדי הכפר, הכרנו בדרך כלל את כל תושביו. אהבנו את החגים והמועדים, שבהם התכנסו כל תושבי הכפר בבית הכנסת לתפילה החגיגית. מדי פעם שלחו צביטה בלחיו של מי מאתנו, ופעמים הזעיפו גבות לשובב שבחבורה. כמחופשים נראו בעינינו זלמן הדוור, מוטקה החלבן, יחזקאל העגלון ושאר בעלי המלאכה, חבושים במגבעות החגיגיות ולבושים בגדי חג הדורים. עובדה זו הוסיפה נופך וחגיגיות לאווירת החגים של הכפר הקטן, שכולם מכירים בו את כולם.

איש אחד היה שונה שם מכולם. לא מכיר ולא מוכר, לא מעורב ולא מתערב, מרוחק. מעולם לא חייך אל אחד מאיתנו, אך גם לא הזעיף את פניו. גופו היה צנום מאוד. שיער שחור ומדובלל עיטר את פניו המיוסרות. עיניו תמיד כמתרוצצות בחוריהן, כמו מפחד מפני דבר מה. ובעיקר תמיד שותק, שותק, שותק.

משונה מעט, אבל אינני מצליח להיזכר בשמו. בעצם, נדמה לי שאיש לא קרא לו בשמו. קראו לו "המוזר", "השתקן". פעם ניסו הילדים להתל בו, לרדוף אחריו, אולם מצידו לא היתה שום תגובת נגד, וכבר לא היה טעם למשובותינו ועזבנוהו לנפשו.

שמועות אמרו שהוא ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו מול עיניו ומאז הוא שותק. שמועות אחרות סיפרו על היותו גר צדק. . . כך או כך, במשך השנה כולה היה נשכח מעינינו. אך פעם בשנה היתה דמותו מסקרנת מחדש את כולם, ושוב היו הכול שבים לעסוק בו, בשתקן זה.

זה היה קורה ביום הכיפורים, בתפילת שחרית, שנה אחר שנה.

כשתפילת הקהל נדמית כהמיה חרישית, צעדי המתפללים אינם נשמעים בשל נעלי הגומי שלרגליהם, וכשה״קיטל" ועליו הטלית שבו מתכסה כל אחד מהקהל מדמה את בית הכנסת לסיעת מלאכים המשמשים בקודש, פתאום, מתוך הדממה הזאת, מתוך אווירת הקודש המיוחדת הזאת, היתה פורצת זעקת אימים נוראה מכיוונו של השתקן התמהוני. זה היה תמיד באותו הקטע, כשהחזן הגיע לפיוט "אנא סלח נא, פשע ועוון שא נא, וכוחך יגדל נא, קדוש".

באותה שעה היה השתקן פורץ בזעקה נוראה: "קדוש, אנא, פשע ועוון". זו היתה זעקה שכולה שברון לב, בקול בכי ומלווה באנחות רוויות כאב. "אוי אוי" ארוך היה מתלווה למלותיו הקבועות. . .

גופו הצנום רטט תחת טליתו, ונראה היה כי אם ירפה מאחיזתו בשולחן שלפניו, יצנח חסר אונים ויפול תחתיו. גם כשהקהל היה מסיים את הפיוט, עדיין היה רועד כולו מהזעזוע הנפשי ופניו היו אדומות כלהבה.

היתה זו הפעם האחת והיחידה בשנה ששמענו את קולו. זעקה זו צימררה אותנו, הילדים. בכיו קורע הלב של האיש המבוגר הזיל דמעות גם מעיניהם של מבוגרים אחרים, והשאיר אותנו המומים ובהולים.

נקפו שנים. אינני עוד ילד. גם הכפר כבר איננו כפר. אולם מקרה שאירע לי בדרכי היום יומית לעבודה החזירני כעשרים שנה אחורה, אל הכפר הקטן.

זעקת אימים וחריקת בלמים עזה גרמו לי לעצור בדרכי הרגילה. הפניתי ראשי, וראיתי כי מכונית עצרה בחריקת בלמים מול איש קשיש, שכנראה ניסה לעבור את הכביש הסואן מבלי להביט לצדדים.

אנשים מיהרו לעזור לו, לזקן, ולהעבירו אל המדרכה הסמוכה. לא המשכתי בדרכי. זעקתו של האיש הוסיפה להדהד באוזני. הצעקה מוכרת לי, שמעתי אותה פעם. הקול הזה גרם לפרפור מה בבטני. . . מצאתי את עצמי עומד מול הזקן.

הכרתיו מיד. זה היה השתקן מהכפר שלי. הוא עמד לבדו על המדרכה, כולו רועד מפחד, ועיניו מתרוצצות בחוריהן, אותו מבט. ניגשתי אליו וללא היסוס הושטתי לו את ידי: "בוא סבא, נלך", אמרתי לו והושבתיו באחד הספסלים הקרובים. מיהרתי לקנות לו כוס משקה, והוספתי לשבת לידו עד שיירגע. הוא, כדרכו, שתק.

"במה אוכל לגמול לך על טובתך?", שאל פתאום מתוך שתיקתו הבולטת.

"בכך שתסביר לי את פשר צעקתך ביום הכיפורים, 'קדוש, אנא, פשע ועוון'", נזרק מפי משפט, אשר מיד ביקשתי לשוב ולבולעו לתוכי. איך העזתי? ! תגובת התדהמה של האיש גרמה לי עוד יותר לחוש שלא בנוח.

לאחר שנייה התאושש ואמר: "אם כן, אתה מכירני, אז אספר לך".

והוא סיפר: "אצל הנאצים הייתי קאפו. הייתי אנוס, לא היתה לי ברירה. אך לא ניצלתי את מעמדי חס ושלום. תמיד חסתי וריחמתי על אחי היהודים ועזרתי להם בכל יכולתי. פעם נאלצתי לגעור באחד היהודים שהתמהמה לקום. הייתי מוכרח לעשות זאת, לטובתם של כל היהודים בבלוק. אולם לא נזהרתי די הצורך, לא עשיתי זאת מספיק בשקט, וגערתי הגיעה לאוזניו של קצין ס״ס שעמד בפתח. כששמע אותי גוער ביהודי, נכנס לבלוק, ובו במקום ירה בו והרגו. מאז מותו של אותו יהודי לא מצאתי מנוח לנפשי. עוויתי. חטאתי. פשעתי".

ולפתע זעק את זעקת יום הכיפורים שלו. כך, בספסל, באמצע הרחוב: "קדוש אנא פשע ועוון". נרגע מעט, והוסיף בלחש: "ראשי תיבות של המלה 'קאפו'. . ."

זהות יהודית בעקבות שטריימל

בס״ד

ילדה קטנה, בת חמש, עומדת ליד חלון ביתה ומשקיפה לעבר הרחוב. לפתע לוכד את עיניה מראה מוזר: על המדרכה מתהלך אדם מבוגר, עטור זקן ארוך וצחור, ולראשו כובע פרווה רחב ונמוך.

הדמות החריגה מעוררת את סקרנותה. היא ממהרת לקרוא לאביה, מיכאיל, וגוררת אותו לחלון שיביט אף הוא באיש המוזר. "אבא, מי האיש הזה, מאיזה עם הוא?", היא שואלת אותו.

הימים שלה שנות החמישים בבוקרסט, בירת רומניה, הנתונה לשלטון קומוניסטי חמור וקפדני. האב מקרב את פניו לעבר החלון, ועל פניו עולה הבעת תדהמה. במוחה הילדותי מבינה הילדה כי שאלתה מסעירה את נפשו של אביה.

רגעים ארוכים היא תולה באביה מבט מצפה. הוא עצמו מוסיף לבהות בחלון בעיניים מצועפות, שוקל את תשובתו. הוא מנסה להשקיט את ההתרגשות המתחוללת בקרבו. כמה זמן לא ראה יהודי עטור זקן ארוך וחובש שטריימל מתהלך ברחובות בוקרסט. . .

כשניתק מן החלון הבחין בבתו המצפה לתשובתו. "מחר אסביר לך", מלמל לבסוף, דוחה את סקרנותה של בתו ביממה.

בתוך ליבו תהה אם כבר הגיעה העת לחשוף את הילדה לעובדת היותה יהודייה. השלטון הקומוניסטי שולט ביד קשה במדינה ומכביד את עולו על היהודים. מוסדות יהודיים נסגרו, והרוח הקומוניסטית מנסה להכחיד כל סממן יהודי.

אמנם בערים הקטנות ובכפרים המרוחקים הדיקטטורה רופפת קמעה, ואפשר לקיים חיים יהודיים בסיסיים, אך לא בבוקרסט. כאן בעלת הבית היא המשטרה החשאית – הסקוריטאטה מטילת האימה, מקבילתו הרומנית של הקג״ב הרוסי. כמהנדס בעל מוניטין ידע מיכאל כי עליו להיזהר שבעתיים. אם ייחשד בחוסר אהדה למשטר, יאבד את פרנסתו, יירדף וימיט אסון על משפחתו.

למחרת מחליט מיכאל לעשות מעשה. הוא לוקח את שרה הקטנה לטיול ברחובות בוקרסט. הצעידה מובילה אל בית העלמין היהודי בעיר. השניים משוטטים בין המצבות העתיקות, עד שמיכאל עוצר סמוך לקבריהם של ברוך ושרה לורר.

"כאן קבורים סבא וסבתא שלך", אומר מיכאל לבתו בקול שקט. הוא נושם עמוקות ולוחש: "הם היו יהודים. . . וגם האדם המוזר בעל הזקן, שראית אתמול, אף הוא יהודי. יהודי דתי. הכובע שעל ראשו הוא שטריימל, כובע פרווה מסורתי של החסידים. כן, שרה, גם את יהודייה, ועלייך לזכור זאת תמיד!".

הילדה מהנהנת בהבנה, אף שאינה מצליחה לרדת לסוף דעתו של אביה. היא מבולבלת למדיי. מעולם לא אמר לה שהיא יהודייה, וכעת הוא מזהיר אותה שלא לשכוח זאת לעולם. . . מיכאל מוציא מכיסו שרשרת עם תליון מגן דוד ועונד אותה על צווארה. כעת, אל מול המצבות הדוממות, הוא מלמד אותה, בפעם הראשונה, לומר "שמע ישראל".

השנים חלפו. שרה גדלה, עלתה ארצה, ומעולם לא שכחה את הרגעים שבהם התוודעה ליהדותה, וכיצד אביה, מיכאל-בנימין הרשקוביץ, גילה לה שהיא בת לעם היהודי. היא זכרה גם את היהודי ששטריימל לראשו, צועד בגאון ברחובות בוקרסט ומתעלם בשוויון נפש מגוב האריות הקומוניסטי.

את הסיפור הזה סיפרה לילדיה. בנה, מיכאל-בנימין, הקרוי על שם אביה, תמיד תהה מיהו אותו יהודי, אך אימו לא הייתה יכולה להשיב על כך. היא שיערה שזה היה תייר שנקלע לעיר, או יהודי ששהה בבוקרסט בדרכו לארץ ישראל.

לפני כשנה חלק הבן את הסיפור עם חברו, ר׳ אברהם-מרדכי וינשטוק, וזה פרסמו בשבועון "המבשר". לפני כחודש ימים, לאחר שהתפלל תפילת ערבית בבית כנסת בבית שמש, ניגש אל וינשטוק אברך צעיר.

"זוכר אתה שפרסמת לפני כשנה סיפור על יהודי חובש שטריימל ברחובות בוקרסט, וילדה שהביטה בו מן החלון?", שאל אותו. וינשטוק אישר. "נראה לי שהאיש הזה היה סבי", אמר האברך.

הוא סיפר כי סבו היה רבי מרדכי פרנקל, האדמו״ר מבוטושטאן. באותן שנים התגורר בבוקרסט, עד עלייתו ארצה בשנת תש״ך. בהיותו ברומניה בלט בעקשנותו להתהלך ברחובות ושטריימל לראשו. הכובע שהסגיר את מוצאו הביא עליו הצקות שונות. הוא נקנס, הוקנט ונרדף, אך לרגע לא חשב להסירו מראשו. כשביקשו מקורביו להניאו מכך, השיב: "מי יודע? אולי יראה אותי יהודי מן החלון ונשמתו תתעורר?".

הרב מיכאל-בנימין אוישי, בנה של שרה, משמש כיום אחד משליחי חב״ד בז׳פרוז׳ה שבאוקראינה. בשבתות הוא צועד כברת דרך ממושכת מביתו לעבר בית הכנסת, ומקפיד להתעטף בטלית בביתו דווקא, ולצעוד כך לבית הכנסת. מראהו החריג מעורר מבטים רבים מצד העוברים ושבים, אולם הוא מתעלם מכך. הוא עושה זאת כדי שבנו יראה את אביו כפי שילדים יהודים במקומות אחרים רואים את אביהם.

אבל בתוך ליבו יש עוד סיבה. "מי יודע?", הוא חושב לעצמו, "אולי יראה אותי יהודי מן החלון ונשמתו תתעורר". . .

(תודה לשולח הסיפור, הרב מיכאל אוישי)

וראית את אחורי החת״ס מלמדחייל הונגרי את לשון הקדש

פינת הסיפור - הקב״ה אומר למשה אחרי חטא העגל: "וראית את אחורי ופני לא יראו". פירוש הפסוק: משה ביקש מה׳ לדעת את דרכי הנהגתו בעולם: "הודיעני נא את דרכיך" אך הקב״ה השיב לו שהוא לא יידע את הנהגת ה׳ אלא "וראית את אחורי" – לאחר מעשה משה יוכל להבין למפרע את רצון ה׳.

מסופר על אחד מגדולי ישראל רבי משה סופר המכונה על שם ספרו "החתם סופר".

שחייל הונגרי פנה אליו וביקש ממנו שילמד אותו לשון הקדש, ובתמורה הוא יצחצח את נעליו. בתחילה סירב הרב וניסה להפנות אותו לאנשים אחרים שהיו מבצעים את משאלתו של הרב בחפץ לב. החייל הפציר ברב ורצה שרק הוא ילמד אותו את לשון הקדש, והרב הסכים. במשך תקופה ארוכה הרב היה מלמד את החייל את לשון הקדש.

לאחר כמה שנים הגיעו לבית הדין של הרב "החתם סופר" שניים מעשירי העיר פרשבורג שהיה להם דין תורה אחד עם השני. הרב פסק מה שפסק הצדיק את הצדיק וחייב את החייב. זה שיצא חייב הלך והוציא שם רע על הרב אצל השלטון ההונגרי של אותה תקופה שהרב מלמד את היהודים אזרחי המדינה לא לציית לחוקי המדינה. למחרת הרב קיבל צו זימון לבית משפט צבאי.

לפני תחילת המשפט ביקש נשיא בית המשפט הצבאי מהרב להכנס לחדר צדדי, ושם הוא הזדהה בפני הרב והזכיר לו שלפני שנים רבות הרב לימד אותו את לשון הקדש. "כיון שהכרתי אותך בתקופה ההיא שאתה אדם ישר ומוסרי אני מבטיח לך שלא יאונה לך כל רע במשפט כי אני אוציא את דינך לצדק."

בצאתו מן המשפט אמר החתם סופר: "עכשיו אני מבין את פירוש הפסוק: 'וראית את אחורי ופני לא יראו'. כאשר אותו חייל התעקש אז ללמוד דוקא איתי את לשון הקדש, לא הבנתי מה רוצה ממני הקב״ה באותה עת. עכשיו הכל מובן".

וקרא בה כל ימי חייו לפרשת שופטים

סיפור ולקח בצידו

נאמר על המלך "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". מעשה ביהודי ירושלמי תלמיד חכם מופלג שהתיישב בעיר הקדש צפת. הדבר היה לפני שנים רבות, ובימים ההם ש״ס שלם עם כל מסכתות התלמוד היה דבר יקר המציאות, ובידו של אותו תלמיד חכם היה כרך אחד מהש״ס שהכיל את מסכתות ביצה וראש השנה בלבד.

ועל כן, כיון שהיה לאותו תלמיד חכם אהבת תורה גדולה ולא היו לו ספרים, הוא חזר פעמים רבות על שתי המסכתות שהיו לו, וכך עבר על מסכתות ביצה וראש השנה שלשת אלפים פעמים.

לפני פטירתו בקש אותו תלמיד חכם לא לכתוב על המציבה שלו דברי שבח, רק לציין את העובדה שעבר על מסכת ביצה וראש השנה שלשת אלפים פעמים. "אולי", אמר האיש, "יעבור ביום מן הימים יהודי בבית הקברות, ויראה את מה שכתוב על המצבה שלי, ותכנס בו אהבת תורה, כמו שהיתה בי".

שנים רבות עברו מאז פטירתו של אותו תלמיד חכם, ובן ישיבה ממשפחה מכובדת פרק עול תורה ומצוות, לדאבון ליבם של משפחתו החשובה. כל מאמצי ההורים לא הצליחו. יום אחד חזר הבחור בתשובה שלמה וביקש לחזור לישיבה שלמד. בתקופה קצרה הפך להיות מתמיד גדול, והיום הוא אחד האברכים המופלגים בעיר בני ברק, וזוכה להרביץ תורה בציבור.

זמן מה לאחר ששב בתשובה הוא סיפר להוריו מה גרם לו לשוב מדרכו הרעה. "הזדמנתי לבית העלמין בו קבור תלמיד חכם שמצבתו היתה שונה מכל המצבות שהיו לידו. לא היה כתוב עליה דברי שבח, רק משפט קצר המציין שהוא עבר על מסכתות ראש השנה וביצה שלשת אלפים פעמים. המשפט הקצר הזה הצית את הגחלים הלוחשות שהיו חבויות בי, ואמרתי לעצמי: אם יהודי פשוט ללא שום תארים מסוגל לעבור על מסכת ראש השנה וביצה כל כך הרבה פעמים, אז איפה אני? מה יהיה איתי? ונכנסה בי אהבת תורה וצמאון ללמוד תורה, ובו ברגע הפכתי להיות אדם אחר, והחלטתי לשוב בתשובה ולחזור ללמוד בישיבה". (על פי הספר טובך יביעו לפרשת שופטים)

ויתור על ממון כדי לזכות בבן צדיק

ויתור על ממון כדי לזכות בבן צדיק

איך שדורות הראשונים היו מוותרים על כל עושר וכבוד וכל תענוגי העולם הזה והיו מקבלים על עצמם צער, ייסורים, עוני, כדי שיזכו לבן צדיק וכך היה המעשה: אחר גרוש ספרד התיישבו היהודים בערי טורקיה, התפזרו מעט הנה ומעט הנה והתערבו עם הטורקים בכפרים שלהם וחיו חיים טובים. בכפר אחד היה ישמעאלי עשיר מאוד והיה בעל צאן ובקר ופרדסים ושדות, אבל החיים שלו נמאסו עליו כי תמיד היה ריב בינו ובין אשתו ומשפחתו. פעם עלה בדעתו לברוח מכולם. היה שם יהודי בשם חיים קראקו, שלא היה עשיר כל כך, אבל היה צדיק אמת שגם הגויים היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. פעם נכנס הישמעאלי העשיר הזה אצלו ואמר לו: יש לי סוד ביני ובינך. אני צריך לברוח ממשפחתי בלתי ידיעתם, לכן תשמע לעצתי: אני אמכור לך כל מה שיש לי במחיר נמוך כזה, למשל כל דבר ששווה לירה אמכור לך בעשרה גרוש, מפני שאתה צדיק והעושר הזה מגיע לך. עשו חשבון ביניהם במחירים נוחים כאלה שהיהודי היה צריך לתת לו שמונה מאות לירות טורקיות. הלך והתייעץ עם אשתו. אמרה: טוב הדבר. שיסע העירה אצל הקרובים וילווה סכום שחסר לו וכך עשה. בחזרו, טרם שיצא מהחומות החוצה, ראה בהלה גדולה וצעקות. ניגש אצלם לראות והנה אישה בוכה כי הפחה לקח את שלושת ילדיה עבור חובות של בעלה שכבר מת. האיש הזה הוציא כל הכסף ופדה את שלושת הילדים.

בינתיים נהיה לילה. הוא נכנס לבית כנסת אחד להתפלל מנחה וערבית. ובאותו הרגע נעשה רעש גדול בשמים על האיש הזה, איך נתן כל כספו לפדות את הילדים. הוא היה צריך לקנות קודם כל מה שהיה בידו, ובמשך יומיים שלוש היה מוכר ופודה את הילדים, והיה נשאר גם העושר גם פדיון הילדים בידו. בא השטן וקטרג עליו באומרו שלא כיון בדבר מצווה אלא עשה משום רחמנות לילדים, ואמר לקדוש ברוך הוא: תן לי רשות, אני ארד ואנסה אותו אם זה לשם שמים אם לאו. בא אליהו הנביא זכרונו לברכה ואמר: הניסיון הזה שייך לי, אני אנסה אותו. וכן עשה. נכנס אליהו לבית הכנסת בדמות עשיר, ישב על ידו, שאל ממנו מאין בא ולאן הולך. בין דיבור לדיבור עד שהוציא מפיו שפדה את הילדים. אמר לו: היית צריך לקנות את כל הסחורה שהבטחת לגוי עד מחר, ואחרי כן לקיים מצווה זו. עכשיו שנשארת בלי פרוטה, איך תתראה עם אשתך ומה תאמר לה?

התחיל לבלבל מוחו עד שאמר לו: אתן לך כל הסכום שנתת ונשתתף במצווה זו. אמר לו: לך מכאן, מה שנעשה נעשה. אמר לו: תיקח כפליים מהכסף ותן לי חצי מהמצווה. אמר לו: בבקשה עזוב אותי. הציע לו העשיר שלוש פעמים מהסכום כדי שימכור לו רבע מהמצווה ולא רצה. כיוון שראה אליהו הנביא ז״ל שזה עומד על דעתו, גילה את עצמו ואמר לו: אני אליהו. וכיוון שעמדת בניסיון, אני מבטיח לך שני דברים: או לשנה הבאה תחבוק בן ויקרא שמו אליהו ויהיה תלמיד חכם צדיק בדורו, או תהיה עשיר כזה ששרים גדולים בכל המדינות יצטרכו לכספך. אמר לו: אני אלך להתייעץ עם אשתי, ומחר אתן לך תשובה. וכך היה. אמרה לו אשתו: לא ראיתי בתכריכים שיש כיסים שקוברים את המת עם כסף בכיסים. כולם נקברים בלי כיסים. טוב לנו בן צדיק בעולם הזה ובעולם הבא מכל אושר וכבוד של עולם הזה.

בבוקר כשקם ללכת לבית הכנסת להתפלל, והנה פגש את אליהו הנביא ז״ל. אמר לו: אשתי מרוצה בילד צדיק יותר מעושר. אמר לו: זה וזה יתקיים בידך. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שהניסיון של האישה היה יותר גדול ממנו. (אהבת חיים)

והייתם לי סגולה מכל העמים לפרשת יתרו

נאמר בפרשתנו שהקב״ה מבטיח לעם ישראל ״והייתם לי סגולה מכל העמים״. סגולת עם ישראל היא הנשמה היהודית שנמצאת בכל יהודי, וגם אם התרחק מבוראו ועבר תהפוכות בחייו, אפשר שעוד ישוב לצור מחצבתו. בשולחן ערוך בהלכות ראש השנה כתוב שבראש השנה נוהגים להעלות את התוקע בשופר. אחד הטעמים לדבר הוא שכיון שהבעל תוקע מחזיק בידיו בימי הדין כוחות גדולים והוא יכול להציל את הציבור כולו ממידת הדין, השטן מנסה לקטרג עליו ולבלבל אותו. לכן צריך להעלותו לתורה, כדי שיהיה בשמחה, כי השטן לא שולט באדם כאשר הוא במצב של שמחה. השטן שולט באדם כאשר הוא עצוב ורוחו שבורה. וכיון שעל התורה נאמר ״פקודי ה׳ משמחי לב״, כאשר הבעל תוקע עולה לתורה הוא שרוי בשמחה, ואז השטן לא יוכל לקטרג ולבלבל אותו.

חיזוק לדברים אלו אפשר ללמוד מהסיפור הבא. לאחר השואה הגיעו לשוויץ קבוצה של ניצולי שואה ממחנה הריכוז בוכנוולד. אנשים אלו היו במצב נפשי וגופני לא טוב. רובם אבדו את כל משפחתם ונותרו גלמודים ויתומים. הצרות שעברו הותירו בהם רושם חזק, ומי שהביט בהם לא ראה בהם זיק של תקוה ושל חיים.

הגאון הרב משה סולוביצ׳יק זצ״ל מגדולי הרבנים בשוויץ הצליח לקבל אישור כניסה למחנה של אותם פליטי שואה. כאשר בא לבקרם הוא ראה שאין עם מי לדבר. הוא ניסה לעודד אותם בכל מיני דרכים, אך לא הצליח.

לפתע עלה במוחו רעיון. הוא חזר למחנה עם ספר תורה בזרועותיו.

אותם ניצולי שואה לא ראו ספר תורה בכל שנות המלחמה, ולכן מיד כאשר הם ראו את ספר התורה בזרועותיו של הרב, זיק של קדושה, אמונה ותקוה נדלק בעיניהם.

רבי משה רצה לעורר אותם עוד יותר. הוא רצה לפתוח את ספר התורה כדי לקרוא בתורה בפניהם והוא רצה לשתף אותם בקריאה בתורה. אף על פי שהרב היה קורא בתורה מעולה, הוא שאל אותם האם אחד מהם יודע לקרוא בתורה. אחד הניצולים היה בחור צעיר שבא מבית חרדי חסידי, אך הארועים שעבר בשואה השפיעו עליו מאד לרעה והוא פרק מעליו עול תורה ומצוות. כאשר הרב סולוביצ׳יק הציע ושאל אם מישהו מהניצולים יודע לקרוא בתורה, נזכר אחד מהם באותו בחור צעיר שהיה חסיד ועתה עזב את הכל. הוא הצביע עליו ואמר: יש כאן אחד שיודע לקרוא. לפני המלחמה הוא קרא בתורה בבית כנסת שבו התפללתי. הרב שאל אותו אם הוא מוכן לקרוא, והוא הסכים.

כל הנוכחים שמו לב שמשהו השתנה במראה פניו. הוא היה נרגש ביותר, וכל זאת עוד לפני שהתחיל לקרוא בתורה. הוא רק הסתכל בספר התורה באותיות, וכבר משהו אצלו התחיל לזוז. ההפתעה היתה אחרי הקריאה. הוא הפך להיות אדם אחר. הוא סיפר לכולם: מיד כשהתחלתי לקרוא והסתכלתי על האותיות הקדושות של התורה התעוררו בי רגשי שמחה וקדושה. זכרונות הילדות צפו עלו ברגע אחד, ונזכרתי בכל החנוך שקבלתי בבית אבא. מאז אותה קריאה בתורה שב אותו צעיר בתשובה גמורה וזכה להקים בית יהודי טהור וזכה לגדל דורות של צאצאים לתפארת.

ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת

"ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת"

מתוך תפילות הימים הנוראים.

בפרשת כי תבוא יש התייחסות לפחד כעונש על חטאים: "ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך".

הרב סולוביצ׳יק כתב בספרו על התשובה (עמ׳ 140): "אמר לי פעם אחת פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת 'ובכן תן פחדך' שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכפורים, שכן הפחד הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהם. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד, ובוודאי שאין מקום להתפלל על פחד.

הרב ענה לאותו פסיכיאטר: "רואה אני בני אדם, והנה כלם מלאים פחדים שונים.

יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש הפוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם או שלא יהיו מפורסמים מספיק. יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. . . האדם מלא וגדוש פחדים קטנים.

"אינני פסיכיאטר" אמר הרב והסביר את הפחד בתפילת הימים הנוראים: "כי יש פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים, ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים. . . הווה אומר הפחד מפני הקב״ה. ומכאן התפילה 'ובכן תן פחדך' וגו׳, הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו".

התיקון שהושלם סיפור על אור החיים הקדוש

מעשה שהיה

מחלה שפשטה בעיר סאלי שבמרוקו גרמה להטרפת כל הבהמות, ולא היה אפשר להשיג בשר טרי לכבוד שבת. בהמה אחר בהמה נשחטה כדין, ולאחר שנבדקה נמצאה טרֵפה. גדולה הייתה אכזבתם של יהודי העיר, שלא יכלו לכבד את השבת כראוי.

רבה הייתה ההפתעה כאשר נודע שהעגל שהביא רבי חיים אל השוחט נבדק ונמצא כשר למהדרין. זה היה בעל "אור החיים", רבי חיים בן-עטר, שצדקתו וקדושתו נודעו לכול. מנהג עשה לו לשחוט בכל ערב שבת עגל בעבור תלמידי-חכמים עניים. הללו היו מקבלים ממנו את מנתם לכבוד השבת.

עשיר, מנכבדי הקהילה, שמע שאצל רבי חיים יש בשר כשר. הוא מיהר אל ביתו וביקש לקנות נתח בשר. רבי חיים השיב בשלילה. "בשר זה מיועד אך ורק בעבור תלמידי-החכמים העניים ולא למכירה", אמר.

בתוך כך הופיע אחד העניים, המקבלים בשר בקביעות. לא התאפק העשיר וסינן: "גם זה תלמיד-חכם ייקרא? ! . . ." התעלם רבי חיים מהדברים, הושיט לעני בחיבה את מנתו ופטרו לשלום. גם העשיר עזב את המקום כשראה כי מבוקשו לא ניתן לו.

הסיח רבי חיים את דעתו מהמקרה, אולם באותו ליל שבת נאמר לו מן השמים כי עליו לתת את הדין על שלא מיחה בעשיר בשעה שהעליב את התלמיד-חכם העני. כדי לכפר על כך, עליו לעזוב את ביתו ולצאת לגלות של שנה תמימה.

קיבל עליו רבי חיים את הגלות. מיד בצאת השבת החליף את בגדיו ללבושי סחבות, לקח עמו טלית ותפילין וצרור קטן ויצא לדרכו. הוא הקפיד שלא ללון יותר מלילה במקום אחד, וגם הרעב הציק לו לעיתים קרובות. מובן שאת שמו לא גילה.

ערב שבת פרשת בחוקותי. לאחר שבועות של סבל ונדודים עצר רבי חיים כדי לנוח בצילו של עץ. הוא שקע במחשבות נשגבות על הפסוק הראשון בפרשה "אם בחוקותי תלכו. . .". ימי הגלות זיככוהו והוא נתעלה עוד יותר בקדושתו, ובמוחו האירו ארבעה-עשר פירושים חדשים לפסוק.

מלא שמחה התרומם ממושבו והוסיף ללכת כברת-דרך נוספת, ואז עלו במוחו עוד ארבעה-עשר פירושים. הוא הוסיף ללכת לעבר העיירה הקרובה כדי לעשות בה את השבת, ובינתיים הספיק לחדש עוד ארבעה-עשר פירושים. עתה היו בידו ארבעים ושניים פירושים!

נכנס רבי חיים בשקט ובצנעה לבית-הכנסת של העיירה, הניח את חפציו בפינה נסתרת, ותפס את מקומו בספסל האחרון, ליד פשוטי העם. עם סיום התפילה הזמינו שמש בית-הכנסת לעשות עמו את השבת. השמש סיפר לאורח כי מנהג מיוחד נהוג בעיירה: לפני סיום הסעודה הולכים הכול לבית הרב, הידוע כצדיק וקדוש, מאזינים לדברי תורה מפיו, ומסיימים שם את הסעודה.

הסכים רבי חיים להתלוות למארחו, והם הצטרפו להמונים שכבר מילאו את בית הרב. הרב היה שקוע ברעיונותיו בדבקות ובעצימת עיניים, ואז פתח את עיניו והחל לדבר. ארבעה-עשר פירושים אמר הרב בדרשתו על הפסוק "אם בחוקותי תלכו". בסיימו הכריז הרב: "פירושים אלה שמעתי זה עתה בישיבה של מעלה, משמו של צדיק עליון החי בדורנו, רבי חיים בן-עטר. . .".

נע רבי חיים על מקומו וקרא: "חיים בן-עטר! . . ." הציבור כעס על האורח הזר, המעז לזלזל בכבודו של צדיק. הם ביקשו להוכיחו, אך המארח הגן על אורחו והרגיעם, כי איש פשוט הוא ואינו מבין את חומרת הדבר.

למחרת, בסעודת הצהריים, לפני לכתם לבית הרב, ביקש המארח מאורחו לבל ישוב על מעשהו. שוב התלהב הרב ברעיונותיו הנשגבים ודרש לפני הקהל עוד ארבעה-עשר פירושים על הפסוק, ובסיומם חזר על הכרזתו מאמש, כי דברים אלו שמע בשם הצדיק רבי חיים בן-עטר. שוב נשמעה הקריאה: "חיים בן-עטר! . . ." הקהל בקושי התאפק מלהענישו, והשמש זירזו לשוב הביתה.

הפצרותיו ואזהרותיו של השמש לא הועילו, ובסעודה שלישית חזר הדבר ונשנה. בשעת רצון זו התעלה הרב עוד יותר בדבקותו ומפיו קלחו ארבעה-עשר פירושים חדשים, וגם הפעם אמרם בשם אומרם: רבי חיים בן-עטר. הפעם עמד רבי חיים מלוא קומתו ובקול רם קרא: "חיים בן-עטר! . . ."

חוצפתו של האורח הזר עברה כל גבול. הציבור טען שיש להענישו על ביזיון תלמיד-חכם, והרב הסכים עמם. הוחלט להכניסו זמנית לחדר חשוך וסגור, ושם יהיה עליו להמתין עד שיושיבו בית-דין ויפסקו את דינו, כדין מבזה תלמיד-חכם.

האורח נכלא והסעודה נמשכה. פתאום החלה סערה להשתולל באזור. הסערה עקרה עצים, ניפצה חלונות, הפילה רעפים, וברקים ורעמים הפילו פחד על התושבים.

הרב פנה להסתגר בחדרו, אולי יזכה ויגלו לו מן השמים על מה הסער הזה. ואכן, הודיעוהו כך: "האיש שהושבת בחדר המסוגר הוא גדול הדור, רבי חיים בן-עטר בכבודו ובעצמו. כל עוד רבי חיים אינו יכול להבדיל על היין, לא יוצאת השבת בעולמות העליונים, ואין מחזירים את הרשעים לגיהינום, ולכן נגרמה סערה למעלה, הגורמת לסערה למטה. . .

"עליך לשחרר את רבי חיים מיד, ואף זאת עליך למסור לו: תם חטאו וכפרתו הושלמה, ויכול הוא לשוב לביתו".

שמח רבי חיים על הבשורה, ומיהר לצאת לדרכו כדי להגיע לביתו לפני חג-השבועות.

התגלות המגיד למרן הבית יוסף וחבורותו בחג השבועות

רבי ישעיה הלוי הורביץ

תיקון ליל שבועות

מתוך שני לוחות הברית, מסכת שבועות

ולהראות גדולת מעלת זאת הלילה, איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה. [גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה׳]. אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו והועתק מכתב המקובל הר״ר שלמה הלוי אלקביץ שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתב:

הסכמנו החסיד [רבי יוסף קארו] ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו. ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם. וזהו הסדר שתקנתי וסדרתי בלילה ההוא: ראשונה תורה קרינן מפרשת בראשית עד "ויכולו" בנעימה בקול גדול, אחר כך "בחודש השלישי" עד סוף סידרא, עוד מפרשת משפטים "ואל משה אמר" עד סוף סידרא, עוד מפרשת ואתחנן "ויקרא משה אל כל ישראל" עד סוף פרשת "שמע ישראל", עוד מפרשת וזאת הברכה "ויעל משה" עד "לעיני כל ישראל", עוד ההפטרה "ויהי בשלושים שנה" והפטרת תפלה לחבקוק הנביא, אחר כך מזמור "השמים מספרים" ומזמור "יקום אלהים" (סח), אח״כ האלפא ביתא בלא השירות, אח״כ כל מגילת שיר השירים וכל מגילת רות, ואחר כך פסוקים אחרונים של דברי הימים. וכל זה באימה ביראה בניגון ובטעם, לא יאומן כי יסופר. ואחר כך למדנו על דרך האמת. ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר״ו (נטריה רחמנא וברכיה) קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב, והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר:

שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הוה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו. ודעו כי אתם מבני עלייה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב״ה ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו וכל צבא מעלה להקב״ה שומעים את קולכם. והנני המשנה הא׳ המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם מתעלה יותר ויותר. אבל עם כל זה נתעליתם. ואשריכם ואשרי יולדתיכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם, ועל ידיכם נתעלתי הלילה הזה, ועל ידי החבירים אשר בעיר הגדולה עיר ואם בישראל. ואין אתם כאותם השוכבים על מיטות שן שינה [שהיא אחד משישים במיתה], וסרוחים על ערסותם, ואתם נדבקתם ביהו״ה והוא שמח בכם.

לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכריכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב״ה. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול רם כיום הכפורים: "ברוך שם כבוד" כו׳. ועמדנו על רגלינו ואמרנו בקול כאשר נצטוינו. וחזר ואמר:

אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו. לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום, ה׳ עוז לעמו יתן כו׳.

את כל הדברים האלה דבר אלינו ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות, וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה. וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא בגילה ורעדה. ויהי בבוקר הלכנו וטבלנו כאשר עשינו שני ימים קודם. ושם מצאנו לשלשה החברים אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה׳ עמנו. וימס לבם בקרבם וגעו בבכיה. וגם אנחנו התחזקנו כנגדם יען בסיבתם לא זכינו עוד והפסדנו כאשר אמר למעלה. ויאמרו: מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע כמימריה, וגם ביום לא הונח לישן, כי דרוש דרש החסיד נר״ו אחר המנחה וישבנו שם, ועם כל זה שינסנו בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון. ומרוב השמחה שהיינו עשרה לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשונה שהיה ממש בחצות הלילה, רק תכף שהיינו קוראים דברות של משנה תורה, בהגיענו אל פרשת שמע, קול דודינו דופק והתחיל:

שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים, הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון. . . אשריכם ידידי, אשריכם המעלים אותי, כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר שבקדושה, אשריכם בע״ה אשריכם ואשרי יולדתיכם, אל תראו חרפת אנוש ומגידופם אל תחתו כי אתם המעלים לכנסת ישראל. . . ואתם מתדבקים בי, והכבוד חופף על ראשיכם, וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני בקול רם: "שמע ישראל" ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וחזרנו לסדר הלימוד. ואחר כך בחצות הלילה חזר הדיבור פעם שנית. ואמר:

ראו השמע עם קול מדבר ככם, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, אם זה כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם זכיתם. ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרכיכם, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והחלש יאמר גבור אני, והחזיקו עצמיכם לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא, וזכיתם לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו מהפרוזדור. . . הקיצו בניי וראו כי אני מסברת אתכם, הקיצו ידידי התאמצו והיו לבני חיל. ועתה אל תתלוצצו, חזקו ועלצו וראו כי אתם שכורים מחמדת העולם. הקיצו שכורים, כי הנה יום בא ויסיר האדם את אלילי כספו ומאודיו בהנאת העולם ואת אלילי זהבו — חמדת הממון. ועלו לארץ ישראל, כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו. וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות. . .

ומעיד אני שמים וארץ כי כל זה שדברתי פה ובקונטריס אינו חלק אחד ממאה ואחד. אחי ועמי, שמעו תחי נפשכם, כי החברים השלמים אשר ראו כל זה רוח חדשה נתן בקרבם.

ותקנו תקנות רבות. ואחד מהם, שיהיה יום רביעי כולו לזכר החורבן, ושלא נאכל בשר ולא נשתה יין לילו ויומו כל כ״ד שעות אם לא יהיה בסעודות מצוה או אכסניא או הולך בדרך תם לעבוד את ה׳ כי נדר החסיד ואני לשבת בארץ והחברים ויבא מלאכים כו׳. לכן כל אחד יתן אל לבו, ועיניכם אל תחוס על כליכם, ולא יעצם עיניכם חמדת העולם ומיעוט

השתדלות יתירה מול בטחון והכל לטובה

בס״ד

השתדלות מול גזירת שמים – והכל לטובה

הנה פעמים הרבה אנו שומעים איש יהודי המתאנח ומתלונן על ״יומו״ שעבר עליו (איזה יום שחור עבר עליי). ישמע למה שהיה אומר הרה״ג ר׳ בנימין זאב דויטש ז״ל: ״לעולם אל תאמר אוי. . . יום פלוני יום ׳שחור׳ היה, כי אינך יודע אזה טובה וברכה ישועה ורחמים הקב״ה מכין לך בתוככי ׳שחרות׳ זאת, ויתכן שברבות הימים יתגלה כי זה היום היה היום הלבן ביותר בחייך. . . ״

וסיפר שבדידיה הווה עובדא. בימי בחרותו בעיירת מגוריו באונגריה, ביום מן הימים קיבלו חמישים בחורים וצעירים מבני העיירה ״צו גיוס״ לצבא הגויים, ותרב בבת יהודה תאניה ואניה. . .

מיד טיכסו עצה לשלוח בקשה לרופא מפורסם פלוני שיכתוב על כל אחד מהבחורים איזה סיבה ותירוץ שבגינו אין הבחור ראוי ומוכן להתגייס לצבא. אבל זאת לא יעלה על הדעת מבלי שליחת צרור הכסף לבית הרופא. על כן נתבקשו כל הורי הבחורים להכניס מעות לעסקן פלוני שהוא ישלח את כל הסכום כאחד אל הרופא. ואכן, כל אחד מהם הכניס מעות כפי יכלתו וכגודל השגותיו. הגדילו עשות אביו של ר׳ בנימין זאב עם עוד אחד מבני העיירה שעשירים גדולים היו והכניסו הון עתק ל״קופה״. וכך נשלחה הבקשה לאותו הרופא כש״מתן שכרו בצידו״. . .

עבר יום ועוד יום ועדיין לא נתקבלו ״אישורי הרפואה״. והיו הכל דרוכים ומתוחים לקראת הבאות, עד שבס״ד ביום האחרון, ערב הגיוס, הגיעו לבית הדואר האישורים. אך משנפתחה החבילה נתגלה שהרופא מצא ״תירוצים״ רק לארבעים ושמונה מהבחורים, ולאלו השניים – בני העשירים – לא נתקבל כל אישור. ופירוש הדברים שעל השניים לקיים ״וישא יעקב רגליו״ ולברוח מביתם כל עוד נשמתם באפם, ויפה שעה אחת קודם. . .

מיד נטלו השניים את התפילין, מעט בגדים ומעות מועטות וברחו מהעיירה לעלות לארה״ק – מבלי להפרד כראוי מבני משפחתם, ומבלי הכנות הנדרשות לנסיעה כה ארוכה לבחורים כה צעירים. . .

מכאן היה אומר תמיד ר׳ בנימין זאב כי זה היום – יום הבריחה – היה נראה בעיני בשר כיום קשה ושחור, על שהוכרחו שני בחורים צעירים לעבור נסיון של ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ. . . ״ מבלי כל הכשר והכנה. . . ולמעשה ״זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו״, כי כמה שנים לאחר כך פרצה המלחמה, ומכל חמישים הבחורים לא נותר שריד ופליט אלא שניים אלו הבורחים שיום בריחתם היה ״יום הצלתם״ ממיתה וודאית. ולא עוד אלא שזכה ר׳ בנימין זאב להקים דור ישרים מבורך כשהרבה מצאצאיו משמשים כראשי ישיבות מפורסמים בארה״ק לשם ולתפארת. נמצא אין לך יום אורה ושמחה כאותו היום.

השופר שנדם תקיעת שופר בשואה

בס׳ד

השופר שנדם - תקיעת שופר בשואה

בכל ראש השנה נושאים אותי זיכרונותיי אל אותו ראש השנה מצמרר, בשנת תש״ב, בגטו סלבודקה.

סמוך לחודש אלול תש״א רוכזו כל יהודי קובנה שבליטא באחד מפרברי העיר סלבודקה, שרוב תושביה היו יהודים. מקום הריכוז נהפך למעשה לגטו סגור ומסוגר, ועל תושביו נאסר לצאת ולבוא בשערי הגטו.

ימי מלחמת העולם השנייה חשפו את האנטישמיות העזה של הליטאים. קודם שנדחקו היהודים אל הגטו עשו הליטאים פוגרומים אכזריים ביהודי סלבודקה, ובהם נרצחו הרבה יהודים, בתוכם תלמידי ישיבה.

מועצת הגטו ייחדה לראשי הישיבות ושארית התלמידים את עזרת הנשים של ישיבת "אוהל משה" לתפילה. אגב, את הישיבה הזאת ייסד וניהל סבי, הרב יצחק מלצר זצ״ל.

אבי, הרב מנחם מענדל דייץ הי״ד, היה בעל תוקע בקי ומומחה. תמיד הצליח להבקיע תקיעות צלולות וחזקות ומעולם לא נזקק לחזור על תקיעה כלשהי. בכל ימי חודש אלול תקע בשופר בכל בוקר, לאחר תום תפילת שחרית.

ראש השנה הגיע. עזרת הנשים הייתה דחוסה בהמוני יהודים, שבאו לתפילת יום הדין. נתקיים בנו חציו הראשון של המאמר "עומדים צפופים". מיותר לתאר את תחושת ההתעוררות הכללית שמילאה את חלל בית הכנסת. אנשים התפללו בכוונה רבה, וקולות של בכי ותחינה לבורא עולם עלו ונשמעו מכל עבר.

תפילת שחרית נסתיימה ואחריה גם קריאת התורה. אווירת המתח גאתה לקראת ההכנות לתקיעות. אבי עלה על הבימה המאולתרת שבמרכז בית הכנסת, כשהוא עטוף בקיטל הלבן שלו ובטליתו שירדה וכיסתה את עיניו. בידו האחת החזיק את שופרו, השופר שבו תקע בכל החודש הקודם, ובשנייה את המחזור.

הוא בירך את הברכות בכוונה עצומה וכל הקהל כולו שאג "אמן". אחר כך שם את קצה השופר בזווית פיו וביקש לתקוע כדת וכדין. ניסיון ראשון כשל. שום קול לא בקע מתוך השופר. גם הניסיון השני והשלישי כשלו. רק אוושה דקה וחלשה של נשיפת אוויר בקעה מהשופר.

תחילה סברו הכול כי הדבר נובע מפני התרגשות יתרה של אבי. אולם כשנתארכו הדקות ועדיין לא עלה בידו להוציא משופרו ולו תקיעה אחת ראויה, נשתררה בקהל אווירה נרגשת ומתוחה. הדבר היה מופלא למדי, שכן רבים בקהל שמעו אותו תוקע במשך כל חודש אלול ללא כל פגם! השופר שתקע יפה יום יום - נדם פתאום בראש השנה.

אבי כיסה את עצמו בטלית ונראה היה כי הוא מפיל תחנונים לפני המקום. אחר כך התרומם, הגביה מעט את הטלית ופתח בניסיון נוסף להוציא קול מהשופר. אך גם הניסיון הזה לא עלה יפה.

שעה ארוכה נמשכו ניסיונותיו של אבי. לא היה צריך להיות בעל רוח הקודש כדי לחוש את מה שעובר בלבבות. מקובל לקשר את הקושי או הקלות של תקיעות השופר לאופי השנה הבאה, אם תהיה טובה או חלילה להפך. גם כך, לא נראה העתיד הקרוב מבטיח יתר על המידה, והנה נוסף גם הסימן הזה.

האנשים נראו מודאגים מאוד. רבים אף פרצו בבכי מר. עוד ניסיון אחד עשה אבי לתקוע בשופר. כאשר גם זה לא עלה יפה, הגביה את טליתו ופניו נתגלו לעינינו. עיניו היו אדומות מבכי ולחות מדמעות. הוא הרים את ידיו כלפי מעלה, כמקבל עליו את הדין, ובתוך כך הפנה מבטים שואלים לעבר הקהל כשואל: מי מכם מוכן לבוא במקומי ולתקוע?

בין המתפללים הרבים היו לא מעטים שידעו את חכמת התקיעה, אולם משום מה איש לא העז לעלות על הבימה וליטול את השופר מידי אבי, התוקע הוותיק. קשה לתאר את המתח וההתרגשות הפנימית שהורגשו באוויר כל אותן דקות שבהן עמד אבי על הבמה, אוחז בידו את השופר וממתין למחליף.

הייתי אז נער כבן שש עשרה, אך הייתי בקי היטב ברזי התקיעה הנכונה בשופר. אינני יודע מניין שאבתי את העוז. כשראיתי את הנעשה, אמרתי בליבי: "ברא כרעא דאבוה". בצעדים מהוססים מעט פילסתי לי דרך בין הקהל. עליתי על הבימה והתייצבתי ליד אבי. ביד רועדת הגיש לי את השופר ובראשו הנהן, כמאשר את צעדי.

כשאחזתי בשופר נתמלאתי ביטחון. תקעתי את התקיעות כסדרן, וקול השופר נשמע חד וצלול. כשסיימתי את התקיעה האחרונה, זו הגדולה, נדמה היה לי כי המתח הכללי התפוגג קמעה, אם כי אווירת מועקה עדיין הוסיפה לעמוד באוויר.

לא חלפו ימים רבים והתברר כי הסימן לא היה סימן שווא. גם בכיותיו של הקהל לא היו לחינם. כחלוף חודש ושבוע בדיוק אירעה "האקצייה הגדולה". רוב האנשים שנלקחו באקצייה זו נרצחו ובתוכם אבי, אמי וחמשת אחיי. נותרתי לבדי בעולם.

בהמשך המלחמה הצטרפתי לשורות הפרטיזנים ויצאתי לנקום את דמם הטהור של משפחתי ושל שאר יהודי קובנה וסלבודקה שהכרתי.

זיכרונו של אותו ראש השנה, האחרון שבו ראיתי את הוריי ואחיי, אינו משנדם מזיכרוני מאז ועד עתה, ותמונתו העגומה של אבי המחזיק בידיו בשופר אך אינו מצליח להוציא ממנו קול - עולה לנגד עיניי פעמים אין ספור, ובמיוחד בימי ראש השנה.

(תודתנו לבעל המעשה ושולחו, שמואל בן מנחם דייץ מחדרה)

הרופא הגוי ביקש לאמר תהילים בזמן ההשתלה

בס״ד

הרופא הגוי ביקש לאמר תהילים בזמן ההשתלה

הרב חיים אלבז, רבה של קהילת מאורות ניסים בעפולה שאמו עברה השתלת כבד לפני כשנה בקולומביה, משתף את ערוץ 7 בסיפורי הנסים שקרו להם ובסוף הטוב של הפרשה.

״אמא שלי הגיעה למצב קשה מאוד, רק 6 אחוזים מהכבד תפקדו, אישה מבוגרת בת כמעט שבעים, הרבה סיכוי לא היה. שאלנו את המנתח בקולומביה על הסיכויים, הוא אמר לנו: אני אינסטלאטור ושהאלוקים שלכם יעשה את העבודה״, מספר הרב אלבז.

לדבריו הרופא הפציר בהם כל הזמן להמשיך ולהגיד תהילים. ״האמירה שלו ליוותה אותנו, וכל שעה הוא התקשר אלינו וביקש שימשיכו להגיד תהילים. הכינו לה 24 מנות דם אבל לא היו צריכים להשתמש אפילו באחת. בסוף הניתוח אמרו לנו שהכבד של אמא עובד כמו טורבו״.

המשפחה עשתה בארץ את סעודת ההודיה והזמינו את הרופא הגוי המאמין לחגיגה. ״ד״ר קוריאה הגיע והמשיך להגיד לנו שהוא בסך הכול האינסטלאטור והאלוקים הוא זה שעשה את הניסים בזכות התהילים. היום אמא מרגישה מצוין ולא מוכנה לקבל אפילו מטפלת, היא קמה כל בוקר עם שיר של תפילה, ואנחנו כולנו יודעים שיד ההשגחה הובילה אותנו״.

הרבי מזלוטשוב והקצב

סיפור לשבת – הרב והקצב

מעשה ברב של עיר בפולין ששמה זלוטשוב, שהיה רוחני ביותר והיה מנותק מעניני עולם הזה. הוא הגה בתורה יומם וליל. תושבי עירו העריכוהו וכיבדוהו מאוד. לא-כן שבתאי הקצב. איש זה היה איש חזק בעל ממון וגס-רוח, שמעולם לא הסתיר את הבוז העמוק שחש כלפי הרב. גורס היה שבתאי כי רב צריך להיות אדם ממולח, מבין בענייני העולם הזה ויודע פרק בהלכות מסחר, ואילו הרב הזה שקוע כל-כולו בעולמות עליונים. היה הרב שומע את חרפתו ולא משיב. גם בני העיר, שהתקשו להשלים עם סגנונו הבוטה והחצוף של הקצב, חששו להתעמת עמו ולהעמידו במקומו. כך נמשך הדבר זמן רב. עד שיום אחד ריחמו מן השמים על הרב – שבתאי הקצב עקר את מגוריו לעיר ששמה ברודי. תושבי העיר הראשונה זלוטשוב נשמו לרווחה וברכו "ברוך שפטרנו".

רבה של זלוטשוב נמנה עם חסידיו של הצדיק רבי משה שגר בעיר ששמה סאסוב. אחת לכמה זמן היה נוסע לעשות שבת במחיצתו. והנה, באחת השבתות, בעוד הרב מסב אל שולחן הצדיק, לפתע חשכו עיניו. מעברו השני של השולחן, ממש מולו, ישב לו נינוח שבתי הקצב; הוא ושני בניו, עדיני-נפש כאביהם. תדהמת הרב גברה שבעתיים בראותו את רבו מקרב את הקצב בצורה יוצאת דופן.

עם צאת השבת הבחין רבה של זלוטשוב בקצב העומד אצל הצדיק ומבקש ממנו ברכה. "רבי!", אמר בטון תקיף ומדושן, "לאחר תקופת ניסיון בלתי-מוצלחת בברודי עומד אני בקרוב לשוב ולהשתקע בזלוטשוב. מבקש אני אפוא ברכה להצלחה".

ליבו של הרב נפל בקרבו. לאחר שכל השבת נהנה איש רע-מעללים זה מקירוביו של הצדיק, עתה מבקש הוא גם את ברכתו לשוב לזלוטשוב? ומה רבתה השתאותו כאשר הצדיק מסאסוב אחז בחביבות בזרועו של הקצב והרעיף עליו ברכות להצלחה. הקצב הנהן בסיפוק ויצא לדרכו.

רבה של זלוטשוב לא הרהר חלילה אחר רבו, אך התקשה לעכל את הדברים. בצר לו פנה אל הצדיק ובסגנון של "ילמדנו רבנו", שאל כיצד בירך איש זה, שגברתנותו ומעלליו הרעים בזלוטשוב ומחוצה לה ידועים לכול.

נתן הצדיק לרב מבט רך ומלטף ואמר: "כל מה שנעשה בעולמו של הקב״ה - בהשגחה פרטית הוא. ואם יהודי פלוני מבקש לשוב לזלוטשוב, אות היא כי זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה". סתם ולא פירש.

הקצב מימש את דבריו וחזר לזלוטשוב. יהודי העיר קיבלו את פניו בקרירות. הקצב התעלם מארשת-פניהם של התושבים. עם שובו הכניס עצמו לעסקיו, ועד מהרה חזר לאורח-החיים שהורגל בו. גם הרב ובני הקהילה שבו להרגלם מקדם, והחלו לחוש את תוקפנותו שלא פחתה כמלוא-הנימה.

שבת אחת, בשעה שרוב בני הקהילה היו מכונסים לתפילה בבית-הכנסת, פרץ לפתע אדם לבית-הכנסת בצעקה כי חבורת חוטפים גויים סובבת בעיר וחוטפת נערים יהודים לצבא. מהומה רבה השתררה בבת-אחת בבית-הכנסת. דחיפות ומהומה באולם הגברים, צווחות ויללות מעזרת הנשים. בינתיים התעשתו מקצת המתפללים. אנשים שכוחם במותניהם יצאו למצוא את החוטפים ולסלקם מן העיר. החבורה אותרה ברחוב סמוך והמתפללים החלו להודפם. הגדילו לעשות כמה חמומי-מוח נסערים, שעלו על גג בית סמוך ויידו ממנו חפצים כבדים על ראשי החוטפים. כמה מהם איבדו את הכרתם ואחר-כך מתו.

בתגובה כלאו השלטונות את רב העיר ואת כל מנהיגי העדה וראשי הקהל. אז-אז פתחו במסכת ארוכה של חקירות ודרישות, בניסיון להציל מפי האסורים את שמות הורגי החוטפים. האסירים מילאו את פיהם מים וסירבו להסגיר את האשמים. לאחר כמה ימים הודיעו השלטונות כי אם בתוך שבוע ימים לא יימסרו להם השמות - יוצאו הרב וכל אשר עמו להורג. הרב אסר על בני קהילתו להסגיר את המעורבים בפרשה. כל אותו שבוע התכנסו בני זלוטשוב בבית-הכנסת והעתירו תפילה ותחנונים להסרת רוע הגזרה.

היום האחרון בשבוע הגיע והמתח הרקיע שחקים. לפתע נפוצה בעיר הידיעה המרעישה כי האסורים שוחררו. על-פי הידיעה, הודיע מושל העיר לראשי הקהילה כי לפנות בוקר התייצב לפניו תושב העיר שהודה באשמה. הלה קיבל עליו את כל האחריות למאורעות השבת, וגילה כי הוא שהשליך על ראש החוטפים את החפצים שגרמו למותם. לאחר שהודאתו נחקרה ביסודיות - דיווח המושל - הוצא האיש להורג. היהודי שהודה לא היה אלא מיודענו שבתאי הקצב. הכול ידעו כי לשבתאי לא הייתה יד ורגל בפרשה, וכי למעשה מסר את נפשו למען הרב ושאר ראשי הקהילה. בו-ביום הובא לקבורה ועל מצבתו נחרת לאמור: "פה נטמן הקדוש ר׳ שבתי בר יוסף, שמסר נפשו להצלת כמה נפשות מישראל".

אז-אז גם הבין רב העיר את יחסו של רבי משה-לייב מסאסוב אל שבתי׳ל הקצב ואת דבריו עליו: "זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה".

הרב שלמה קרליבך מבקר אסירים

בס״ד

הרב שלמה קרליבך מבקר אסירים בחנוכה

"מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של שלמה קרליבך", מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת "קהל בני ישראל" בברוקלין, "אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן. לעתים היה מזדמן לו לפגוש שם יהודי או שניים, אך לעתים קרובות יותר לא היה פוגש כאלה כלל. "מי חש רחמים כלפי אסירים בבית-כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים הדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים, במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית-כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך שלמה קרליבך לא שכח אותם. הוא ריחם עליהם.

"בערך לפני שנתיים, הייתה לי הזכות להתלוות לשלמה כשביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק. הפעם הוא ממש הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טרחה, שלוש שעות לכל כיוון – "אין בעיה!", אמר שלמה בעליזות.

"ההופעה הצליחה מאוד, ושלמה הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה שלמה לאחראי הדת ואמר, "בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?"

"שלמה נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וודא שלא דילג על איש.

"לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר שחור גדל-מידות שפניו מצולקות. "ראביי, ראביי", הוא צעק, "חכה בבקשה". עצרנו מיד ושלמה פנה לעומתו בפנים מאירות. "כן, חבר קדוש שלי?", שאל במתיקות. האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ ואמר לבסוף, "פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?" שלמה הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה.

"לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. "אוי, ראביי", אמר, "אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם", ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו.

"'אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום'".

הרב קרליבך שלמה והדיילת

בס״ד שלמה קרליבך והדיילת

ר׳ שלמה קרליבך, בנסיעותיו בקהילות ישראל, היה חולף על פני ימים ויבשות. היה חוצה את כדור הארץ כמה פעמים בשנה. הוא היה דמות ידועה בין הטייסים והצוותים של כל החברות המוכרות. באחת הטיסות, ר׳ שלמה התוודע לאחת הדיילות. הוא הרגיש שהיא מקרינה טהרה מיוחדת, והוא רצה לדעת יותר עליה, אבל הטיסה היתה מלאה וצפופה, והדיילות לא החליפו יותר מכמה מילים של נימוס עם הנוסעים.

כשעה לאחר התחלת הטיסה, ר׳ שלמה קם וראה את אותה הדיילת מניעה את שפתיה, כשבידה סידור. הפתעתו היתה רבה, והוא המתין עד שהשלימה את תפילתה, ופנה אליה. "הולי סיסטר! את מתפללת מסידור; האם את יהודיה?" הדיילת אמרה לו: "אמנם הורי אינם יהודים, אך תמיד נמשכתי אל היהדות. אין לי מושג מהיכן נולדה בי משיכה זו, ולאחרונה אף התגיירתי. כבר כמה שנים אני לומדת עם רב יהודי אורתודוכסי, והתגיירתי כדת וכדין. אני מקיימת אורח חיים של תורה ומצוות, על פי ההלכה." ר׳ שלמה שוחח איתה עד שאחד הנוסעים השמיע קריאה, ואז הדיילת הפסיקה את השיחה ור׳ שלמה חזר למקומו.

כמה דקות לאחר מכן, היא ניגשה לר׳ שלמה: "אתה רב, אולי תוכל לעזור לי בבעיה דחופה?" הדיילת התחילה לספר: "התאהבתי בבחור יהודי, אבל הוריו, למרבה הצער, מתנגדים מאד לשידוך בגלל שאני גיורת, והם לא מרשים לו להתחתן אתי. הם אפילו מאיימים לנתק את הקשר בינינו. אנחנו אוהבים מאד אחד את השני. הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו מאד, אבל הוא מאד קשור להורים שלו והוא לא רוצה לגרום להם צער. כתוצאה מכך, הוא שבור, ולא יודע מה לעשות. ואני חוששת שהוא הולך לפרק את האירוסין. רבי, אולי תוכל לעזור לי?" "אני אנסה," אמר ר׳ שלמה. "תני לי את מספר הטלפון של ההורים שלו, ואני איצור אתם קשר, ואשתדל בכל כחי לשכנע אותם לא להתנגד לחתונה."

ר׳ שלמה התקשר להורי הבחור, ונתקל ביחס עוין ומנוכר. למרות מאמציו הגדולים להביא את האב לחשוב על הדברים באופן אחר, נפלו דבריו על אזניים אטומות. ככל שר׳ שלמה דיבר, האב התרגז יותר ויותר. לבסוף צעק האב על ר׳ שלמה: "אני ניצול שואה, ובגלל מה שעשה ה׳ ליהודים – אני שונא יהדות, אבל אם הבן שלי מתחתן עם גויה, אני הורג אותו!"

ר׳ שלמה הבין שאין מה לעשות יותר, וסיים את השיחה. הוא התקשר לדיילת לדווח לה על חוסר הצלחתו. מי שענה מעבר לקו, לא היה הדיילת, אלא אביה. הוא כעס על ר׳ שלמה ולא הסתיר את הסתייגותו ממעורבותו על־מנת לגשר בין הצדדים. כדי להצדיק את עצמו, ר׳ שלמה אמר לו: "מובא בגמרא שהקב״ה מתעסק בשליש מזמנו לשדך שידוכים, ואני רק מנסה לעזור לו. מה שמאד ברור, שבתך והבחור אוהבים אחד את השני מאד. וחבל שהם לא יתחתנו."

משהו בקולו של ר׳ שלמה נגע ללבו של האבא, והוא התחיל לבכות. והוא אמר לר׳ שלמה בהתרגשות: "אני רוצה לגלות לך סוד שלא גיליתי לאף אחד, והייתי בטוח שאני לא אגלה אותו לעולם. אנחנו, אני ואשתי – אנחנו נוצרים, אבל לא נוצרים אמיתיים. אנחנו שנינו ניצולי שואה, בעצם אנחנו יהודים. ובגלל מה שעשה ה׳ ליהודים, אנחנו שונאים יהדות. אנחנו מעמידים פנים כנוצרים, אבל לא התנצרנו באופן רשמי, וגידלנו את ילדינו כנוצרים לכל דבר. עד היום, הם לא יודעים את האמת."

"אם כך," אמר ר׳ שלמה, "בתך יהודיה מבטן ומלידה, ואז אין בעיה. אבא שלו רוצה שכלתו תהיה יהודיה מהמקור, ובעצם בתך יהודיה מלידה. תספר לה את האמת, והם פשוט יוכלו להתחתן." אביה של הדיילת הסכים, ור׳ שלמה שיכנע את שתי המשפחות להיפגש.

הפגישה נערכה במלון שבו ר׳ שלמה התאכסן.

"הערשל׳ה!" צעק אחד מהאבות. "יענקל׳ה!" ענה לו השני. והם נפלו אחד בזרועותיו של השני.

"היינו 'חברותות' בישיבה לפני המלחמה!" – הם הסבירו לנשותיהם ההמומות, ולר׳ שלמה, שעמדו וחזו במחזה המרגש.

"היינו חברים טובים! חשבתי אותך למת!" אמרו כאחד. ומהר מאד פרצו הזכרונות. הם נזכרו בילדותם האבודה, ודיברו בכאב רב ובנוסטלגיה. "אתה זוכר," אמר האחד, "איך חלמנו על העתיד כשהיינו בחורי ישיבה? אמרנו אחד לשני, שכאשר נגדל ונתחתן, ויהיו לנו ילדים – נשיא את ילדינו אחד לשני;

זוהי האמת! אנחנו אמנם שכחנו, אבל ה׳ לא שכח."

הרב והגנב

בס״ד

הרב והגנב

נפשם של תושבי העיר כבר נקעה מהגנֵבות שנתרבו והלכו. זה אחר זה נעלמו חפצי־ערך מהבתים, וכמעט מדי יום ביומו נודע על עוד גנֵבה. "מוכרחים לשים קץ לתופעה", אמרו התושבים, אך לאיש מהם לא היה שמץ של מושג על זהותו של הגנב המסתורי.

ליל שבת. העיר קלמייה שרויה בעלטה, בלילה בלי ירח. גם נרות השבת כבר דעכו, ורוב התושבים נמים את שנתם. רק רב העיר, רבי הילל ליכטנשטיין, עודנו יושב רכון על ספריו, שקוע בסוגיה קשה, ואינו חש כלל בזמן החולף. הוא פותח ספר אחר ספר, מעלעל בהם ובונה בניין מופלא במחשבתו. פינת לימודו של הרב נמצאת בקצה חדר צדדי בבית. שם, ליד שולחן עמוס ספרים, לאורה של עששית קטנה, יושב הרב ועוסק בתורה.

לפתע הוא שומע רחש קל. בתחילה לא שת ליבו לזה. נראה כי זה בעל־חיים כלשהו, חשב. אך הרחש הפעם היה שונה, והוא בא מכיוון החלון. הרים רבי הילל את עיניו לעבר החדר הגדול והבחין לתדהמתו באדם המשחיל את ידיו מבעד לחלון, ואוסף את פמוטות הכסף היקרים של אשתו הרבנית. הגנב היה שקוע כל־כך במלאכתו, עד שלא עלה על דעתו כי מישהו מביט בו.

מפנה אליו רבי הילל בקול רם ותקיף: "יהודי!" הגנב הרים את עיניו בבהלה. רק אז הבחין ברבי הילל, ולרגע הפסיק את עיסוקו. רבי הילל המשיך: "כיצד תוכל לעבור על האיסור 'לא תגנובו' ועל איסור מוקצה בטלטול הפמוטות בעצם יום השבת? מדוע אינך חושב על עוגמת הנפש שתיגרם לרבנית כאשר תגלה את היעלמותם של פמוטות השבת?"

עד מהרה התעשת הגנב, וחייך לעבר הרב חיוך ערמומי. רבי הילל ניסה לדבר על ליבו: "אולי רעב אתה, היכנס־נא לביתי ואגיש לפניך סעודה הגונה". הגנב פרץ בצחוק קל למשמע דברי הרב, ובעודו מכניס את כלי־הכסף האחרון לשקו השיב לרב: "חבל על דבריך, עוד רגע קל אעזוב את ביתך ולא נתראה עוד". הגנב השתלשל במהירות מהחלון ונעלם בחשכת הלילה. ניגש הרב במהירות אל החלון וקרא: "יהודי יקר! כל מה שלקחת – הרי הוא הפקר גמור". הגנב, שהמפגש עם הרב כבר נראה בעיניו משעשע למדיי, שיגר לעברו תגובה מלגלגת: "איזו צדקות יש בדבריך כאשר רכושך כבר בידי?"

שב הרב ללימודו, ואנחה פרצה מליבו. הוא לא כאב כל־כך את אבדן הפמוטות היקרים כמו את העובדה שיהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, ירד לשפל־המדרגה שהוא יכול לגנוב את פמוטות השבת בעצם ליל שבת־קודש. אך הוא לא הניח למחשבותיו להטרידו יתר על המידה, ועד מהרה שקע מחדש בסוגיה. לא חלף זמן רב והנה שומע הרב קולות מהרחוב. מיד לבש את מעילו ויצא החוצה. מרחוק הבחין בהתקהלות, בעוד אנשים נוספים יוצאים גם הם מבתיהם. במרכז ההתקהלות עמד שוטר גבוה, זעוף־פנים, וקרא בקול: "תפסתי אותו בשעת מעשה! הנה הדברים שגנב בשק שבידיו!"

התקרב רבי הילל במהירות, והנה הוא רואה את מיודענו הגנב, שלא מכבר עזב את ביתו, עומד מושפל ליד השוטר האוחז בו ביד איתנה לבל יברח. "סליחה, אדוני", פנה הרב אל השוטר, וכל הנוכחים השתתקו בציפייה לשמוע את דברי הרב. "ודאי יש כאן טעות ואי־הבנה. האיש לא גנב דבר. חפצי הערך היו בביתי ואני נתתי לו אותם במתנה". השוטר היה נראה מבולבל. הוא חשש שמא רוצים להערים עליו. מיד פקד על הנוכחים להתפזר והורה כי הרב והגנב יבואו עמו לתחנת המשטרה. בהגיעם לשם הציג השוטר לפני החוקר את תיאור האירוע: "במו־עיניי ראיתי כיצד השתלשל האיש מחלון בית הרב, מחזיק את כלי הכסף בשק שבידיו, ומשם יוצא לרחוב דרך פרצה בחצר. אם אינו גנב, מדוע לא יצא מפתח הבית?"

"ומה בפיך?" שאל החוקר את הגנב עצמו. האיש, נבוך ומבויש, הודה באשמה: "אכן, גנבתי את הכלים מבית הרב. . . איש צדיק הוא הרב. . ." אך הרב פנה אליו מיד בתוקף: "למה תדבר כך? הלוא נתתי לך הכול במתנה. מדוע אתה אומר שגנבת את הכלים?"

כאן נראה גם החוקר נבוך ואובד־עצות. מעולם לא נתקל במקרה מוזר כל־כך. הוא ביקש לקרוא לקצין העיר, שהכיר את הרב. כשהגיע הקצין הגוי ושמע את פרטי הדברים, אמר: "בהכירי את כבוד הרב, הנני יכול לסמוך עליו לגמרי. הגנב נמצא 'בידיים טובות' ובטוח אני שלעולם לא ישוב עוד לגנוב". מיד חתם על טופסי השחרור, נפרד מן הרב בידידות, וציווה לשחרר את הגנב.

הרב והגנב יצאו אל הרחוב, כשהרב אוחז בזרועו בחום ובאהבה. ברגע זה נפתח ליבו של הגנב. ההתרגשות והמבוכה שאחזו בו, הרהורי התשובה והחרטה שבקעו מעומק ליבו, כל אלה פרצו את סכר הדמעות. האיש, שמעון שמו, נפל על צווארי הרב והתייפח כילד קטן: "רבי, סלח לי, מחל לי. כיצד יכולתי לנהוג באטימות־לב כזאת. . ."

הרגיעו רבי הילל ובקול אבהי אמר לו: "דע, כי בכוחה של התשובה להפוך אפילו את הזדונות לזכויות. עתה צא וחשוב כמה זכויות יעמדו לטובתך כאשר תשוב אל ה׳ באמת. . ."

האם ידעו תושבי העיר את הסוד מאחורי הקשר האמיץ בין הרב לתלמידו החדש? בין כך ובין כך, תופעת הגנֵבות הופסקה באחת, ותושבי קלמייה נשמו לרווחה.

הרב גרוסמן והצנחנים במלחמת לבנון השניה

הרב גרוסמן והצנחנים במלחמת לבנון השניה

גם אם מלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה ושיאיה, גולשת אט אט אל ההיסטוריה הלאומית, סגן מ. אינו מסוגל לשכוח את רגעי החושך שבה, כמו גם את רגעי האור. וכך הוא מספר: לאחר שבועיים של קרבות כמעט פנים אל פנים, של פקודות הפכפכות; ציוד-קרבי לקוי ולא שמיש; רעב, רעב ממש; עייפות נוראה, פיזית ונפשית; וקשָה מכל - בועת השתיקה בה התעטפנו. היה לנו ברור: עכשיו לא מדברים. אחרי המלחמה. כן, אחרי המלחמה נפתח את הכל, שיידעו את האמת. ואז - נחתה הבשורה: יום חופשה! לכל הרוחות, מה אפשר לעשות ביום אחד? הלומי קרב, רעבים, מותשים עד כְּלות, מטונפים, לאן בדיוק נלך? ל׳מגדל אור' ב׳מגדל העמק', אמרו לנו. מגדל העמק? מגדל אור? מה זה - בדיחה? חוץ מזה, מי זה הרב הזה - גרוסמן - שהזמין יותר מעשרה אוטובוסים להסיע אותנו אליו למגדל העמק? מי זה הרב הזה - גרוסמן - שהזמין יותר מעשרה אוטובוסים? יודעי דבר נזכרים: זה הוא! "הרב של הדיסקוטקים!" זה שמחזק את הנוער; שמחזיר בתשובה בכפית קטנה, שלא תרגיש חלילה. . . הגורו של העולם התחתון. איך הם אומרים עליו: "הוא - בסדר הוא! אחד משלנו. החברה נותנים לו את כל הרספקט בעולם!" אז לא הבנו, אבל היום אני יודע שבביקור שערך הרב גרוסמן בירושלים, הוא שמע באקראי על גדוד הצנחנים שמחפש "בית ליום אחד", ומיד הציע את עצמו. "מה הבעיה?" שאל, "600 חיילים? רק שיבואו! וודאי שיש אצלנו מקום!" *** 600 החיילים שירדו מהאוטובוסים לא האמינו למראה עיניהם: עומד לו ברחבה יהודי נשוא פנים, פאות מסולסלות ארוכות וחיוך כובש, שבטח הולך לשאול אותם: "נו, בחורים, הנחתם תפילין הבוקר? ו״שחרית" כבר התפללתם? אם לא - - " "חברה!" הדהדו מילותיו של הרב; "חברה, אני מציע שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן. בינתיים נכין לכם משהו לאכול. . ." פאטה מורגנה? חזיון תעתועים? מוסיקה חרישית הבאה מכל מקום; מים זורמים, ירוק מסביב; ופתאום - על השולחנות הערוכים: אבטיח קר, עוגות, שתייה; והם מביאים עוד ועוד: גבינות, ירקות, לחמניות טריות. . . אלוקים - האם כל זה אמיתי? אמיתי! אמיתי! אני ממשש את ערימת הלבנים שהונחה כך בשקט, כאילו במקרה: 600 גופיות ותחתונים חדשים, בוהקים, הצוהלים לקראתנו: "נו כבר, תצאו מהבריכה, תתלבשו, תאכלו משהו. . ." הרב גרוסמן יושב איתנו ומפטיר בלשונו העממית: "תעשו חיים חברה! תעשו חיים! בערב אני מכין לכם את המופע של החיים שלכם, משהו שעוד לא ראיתם!" דמותו של אברהם אבינו עולה בדמיוני. אברהם העומד אישית ומשמש את שלושת אורחיו, ללא שמץ התנשאות; בטבעיות גמורה, מכבד אותם ודואג לכל מחסורם. הוא רואה בזה תפקיד של חסד המובן מאליו; שליחות של מצווה שנפלה לידו; מצוות הכנסת אורחים ואהבת הבריות, אותה הפך לאבן הראשה בבניין חייו. . . כזה בדיוק הוא גם הרב גרוסמן: אוהב את כולם, ומקבל את כולם - כמות שהם - עם כל הלב והנשמה עד לבלי הכיל. תעשו לי טובה, פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם "תגידו חברה", אמר לנו אחר כך, "שמעתי שחסרים לכם פריטי ציוד אישי. תעשו לי טובה, הנה דף ועפרון, פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם, ותשאירו את הרשימה כאן על השולחן." מאוחר יותר נטל את הרשימה ונעלם. וכמו באגדות של הפיות הטובות - כשהתעוררנו בבוקר - לא האמנו למראה עינינו: הררי ציוד אישי, של כל מה שאיווינו ונזדקקנו לו - ופתק קטנטן שצורף: "לחיילים היקרים שלי - מכל הלב!" ב-60 אלף דולר, קנה הרב גרוסמן עוד באותו ערב: אפודים קראמיים, משקפות לראיית לילה, קסדות, מימיות, גרביים, מברשות שיניים, ומה לא. . . ארוחת הערב ותוכנית הבידור שהבטיח לנו הרב, אכן היו מעבר לדמיוננו, יותר מכל מה שיכולנו לצפות. ולישון סוף סוף בחדרים ממוזגים, על מיטות מוצעות בסדינים לבנים, מה עוד יכול הבן-אדם לבקש? אות בספר התורה מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, ביקש יהודי מצרפת לתרום ספר תורה לבית המדרש 'מגדל אור'. נהוג שאת האותיות האחרונות בספר התורה כותבים במעמד מיוחד, ואחר כך מלווים אותו להיכלו תחת חופה, בשירה, ריקודים ולפידים בוערים. מסיבה כלשהי - החליט אז הרב גרוסמן לדחות את האירוע. 'זה הזמן הנכון!' הרהר הרב. 'היום נשתתף כולנו בסיום כתיבת האותיות ובהכנסת ספר התורה להיכל הקודש.' הוא דאג שכל הנדרש לטקס יוכן לשעות הצהרים המוקדמות. אותיות הפרקים האחרונים בספר התורה כבר שורטטו, אך עדיין לא מולאו. כשספר התורה המפואר מונח על השולחן, ולידו עט-סופרים ודיו, פנה אלינו הרב: "קדושים שלי! אני עומד לזכות אתכם במצוות קודש, שהיא בגדר חלום של פעם בחיים. כל אחד ואחד מכם יכתוב (ימלא) אות בספר התורה. תוך כדי שאתם עוסקים במלאכת הקודש - יתפלל כל אחד את תפילת ליבו, ויבקש מהשם שזכות האות הנכתבת על-ידו תעמוד לו, וניצוצות הקודש היוצאים מאותיות הקודש ומתפזרים סביב, ייצרו חומת מגן שתשמור עליו - על כולכם - ותחזיר אתכם הביתה בשלום." אותם רגעים היו המרגשים ביותר בחיי. רועדים מעוצמת החוויה, עדיין לא מאמינים, החזקנו בשולי ספר התורה כשלבנו הולם כתוף טאם-טאם. דממת עולם הייתה מסביב. אחד אחד טבלנו את ציפורן העט בדיו וכתבנו אות בספר התורה. למתבונן מהצד היה זה מחזה עוצר נשימה למתבונן מהצד היה זה מחזה עוצר נשימה: תחושת רוממות, התעלות רוחנית, התבטלות כל החושים. היה נדמה שאפילו נהר הסמבטיון הגועש-רועש תמיד - שקט פתאום. הַס נפל על העולם. מיתרי הלב ניגנו והדמעות נגרו חופשי-חופשי על לחיי הבחורים. - "אמא!" בכה חייל לתוך הפלאפון, "את לא תאמיני מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה! אמא - את שם? את שומעת? ! אני, שלא יודע מה בין יום חול לשבת; שלא ראיתי ציצית מימיי, אני כתבתי אות בספר התורה! אני לא מאמין. . . אני לא מאמין. . ." בתום הכתיבה התחיל הטקס. בראש התהלוכה - מכונית מקושטת בעשרות שרשרות חשמל צבעוניות, וכתר של אורות מנצנצים סב על צירו מעליה. לאחריה - צעדו מחזיקי החופה היפהפייה והמוארת גם היא בשלל צבעים, כשבתוכה רוקדים ומפזזים המחזיקים בספר התורה - שנעטף בבגדי שש וארגמן וכתר כסף בראשו. 600 החיילים, ואלפי אלפי תושבי העיר, צעדו-רקדו בתהלוכה, כשרמקול מלווה אותם: "תורת ה' תמימה משיבת נפש"; "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". בתום הטקס נישק הרב כל חייל וחייל, תוך שהוא תוקע לידו מחצית השקל. "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", הפטיר הרב. "כשתחזרו, אי״ה בריאים ושלמים, תמלאו שליחות זו שאני מטיל עליכם, ותתנו כסף זה לצדקה. . ." *** הלילה ירד. שנים עשר אוטובוסים עומדים לפלס דרכם צפונה אל פסגות הגליל. שעה ארוכה עמד שם הרב ובכה מהתרגשות. "זה קידוש ה' אדיר! אדיר!" ואז, לפתע, עצם את עיניו, הרים ידיו כלפי שמיא. קדושה עילאית, מזוככת, אפפה אותו. חזון שלא מעלמא הדין שרה עליו: "דעו לכם בניי היקרים," רעד קולו, "שבזכות "שמע ישראל" שקראתם, בזכות התפילין שהנחתם, בזכות האות בספר התורה שכתבתם, ובזכות היותכם שליחי מצווה - - מבטיח אני לכם שכולכם, כ-ו-ל-כ-ם תחזרו אי״ה בריאים ושלמים. אף אחד מכם לא ייפצע ולא ייהרג. . ." ניבא ולא ידע שניבא. "וכעת מבקש אני מכם הבטחה. הבטיחו לי שכשהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים, המקום הראשון אליו תבואו - לפני הבית, לפני האישה והילדים - יהיה לכאן, לרחבת בית המדרש של 'מגדל אור'. פה ניפגש כולנו, ומכאן נודה לקב״ה. אחר כך תיסעו לבתיכם." במלים אלה נפרדה שיירת האוטובוסים ממגדל העמק, ויצאה לדרכה צפונה, כשאפלת לילה סמיכה עוטפת אותה מכל עבר. חשכה כבדה מסביב. אך מרחוק, מלווה אותה אור נגוהות - של חום, אהבה ואנושיות אין קץ. אורו של 'מגדל אור' - המרכז החינוכי פדגוגי שהקים הרב גרוסמן במגדל העמק. אהבת אין קץ חלפו שבועיים. המלחמה הסתיימה. ב-2 בלילה צלצל הטלפון של הרב: "ברכתך התקיימה. צדיק גזר והקב״ה קיים. כולנו בריאים ושלמים. אנחנו בדרך אליך. . ." הרב העיר את כל צוות המטבח. "מַהֲרו! ערכו שולחנות! ילדיי חזרו! תזמורת! הזמינו גם תזמורת!" - תזמורת? האם המשיח הגיע? 600 חיילי הגדוד, שׂבֵעֵי-קרבות, לוחמים עזי נפש, ירדו מהאוטובוסים ברחבת מגדל אור. תזמורת מחרישת אוזניים קבלה את פניהם ב״ברוכים אתם לה' ". במרכז הרחבה, כשהשמחה במעון נפשו ופניו קורנות מאושר, עמד הרב גרוסמן. ואז זה קרה. בבת אחת החלה ריצה מטורפת לכיוון הרב. מי ישיג ראשון. מי יחבק, מי ינשק, מי ישים את ראשו קודם על כתפו של הרב, ויחוש את דמעות הגיל הלוהטות הניגרות בלי בושה על פניו. כולם נכבשו בשמחה שעלתה על גדותיה. הם ישבו שם כולם, כל אותו הלילה, וסיפרו לרב גרוסמן את מסכת הניסים שקרתה להם, איך נס רדף נס והם ניצלו כולם. "ישתבח שמו!" לחשו שפתי הרב שוב ושוב. אחד החיילים, קיבוצניק, עורך-דין במקצועו, סיפר איך לילה אחד, ישבו צפופים בתוך מבנה ריק, בחשיכה מוחלטת, לבל יתגלו, כשפתאום אחד החיילים, בטעות, הדליק סיגריה, והאור הפתאומי גילה לאויב את מחבואם. מהחלון יכלו לראות את הטיל שטס לעברם. עוד שנייה וכולם מתרסקים. עוד שנייה אחת. . . ופתאום - מאי שם, מהשמים או מהגבעה הסמוכה, הופיעו בדהרה צמד סוסים פראיים וזינקו היישר לתוך מסלול הטיל, ואיש מהחיילים לא נפגע. . . בתום סעודת ההודיה ולאחר ברכת הגומל שבירכו כולם בהתרגשות ובכוונה - פרצו בשירה ובריקודים - כאילו לא היה אתמול, כאילו אין מחר - והרב גרוסמן מפזז ומכרכר במרכז המעגל בעיניים עצומות, ופיו כל העת ממלמל תודה אין קץ לשומר ישראל. עד היום שומר הרב גרוסמן קשר עם חיילי הגדוד. הוא פשוט הפך את 600 חיילי הגדוד לחלק מהמשפחה שלו. . . ________________________________

הרב הרצוג זצ״ל

המאור הגדול הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג

תרמ״ט–תשי״ט (1888–1959)

נולד בעיר לומז׳ה שבצפון מזרח פולין. כשהיה בן 11 נבחר אביו לשמש כרב בלידס שבאנגליה, והוא התחנך באנגליה ובצרפת. בשנת 1908 הוסמך לרבנות. קיבל תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה של לונדון. בשנים 1915–1925 שימש כרב הראשי של בלפסט, ומ-1925 כיהן כרב הראשי של אירלנד. בשנת 1936 הוזמן לכהן כרב הראשי של ארץ ישראל, השתתף בוועידת השולחן העגול בלונדון בשנת 1939 (ניסיון גישור של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי), ונבחר לנשיא ועד הישיבות בארץ ישראל בשנת 1940.

ב-1941 יצא הרב הרצוג למסע להצלת יהודי אירופה. הוא קיבל משלטונות בריה״מ אישור מעבר ליהודים פליטי ישיבות מליטא ומפולין למזרח הרחוק – משם עלו לארץ ישראל. ב-1943 נסע לתורכיה לפעול למען היהודים שהיו באזורים שנכבשו בידי הנאצים. ב-1946 נסע הרב לפולין על מנת לשכנע את פליטי השואה לעלות לארץ ישראל. פעל רבות למען הוצאת הילדים היהודיים מן המנזרים ומבתי נוצרים והחזרתם ליהדות.

אחרי קום המדינה היה לרב הראשי האשכנזי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול. על שמו נקרא היישוב "משואות יצחק" בגוש עציון, שחרב במלחמת השחרור והוקם מחדש בשפלת החוף.

פרסם עשרות מחקרים בעברית ובאנגלית. מספריו: דבר יצחק, תורת האוהל והיכל יצחק. עסק רבות בנושאי דת ומדינה. דבריו בעניינים אלה מצויים בספרו "פסקים ותשובות" וכן במאמרים שונים. היה מהחוקרים הגדולים בתחום פתיל התכלת שבציצית.

הרב הרצוג היה אביהם של יעקב הרצוג, איש רוח שהיה יועץ לכמה ראשי ממשלה, ושל חיים הרצוג, נשיאה השישי של מדינת ישראל. נפטר בירושלים בי״ט בתמוז תשי״ט.

הקצב שרצה וקיבל את מצות הדלקת הנרות בבית הכנסת לפרשת תרומה

פרשתנו פותחת בציווי על התרומה "ויקחו לי תרומה. . . מאת כל איש אשר ידבנו ליבו". התרומה הנתינה צריכה להיות מתוך כוונת הלב. בתקופתו של הגאון רבי יהודה אסאד מגדולי רבני הונגריה היה יהודי פשוט אחד – שמש בית הכנסת. הוא עבד את ה' בתמימות. מדי יום היה מדליק את נרות בית הכנסת [=לא היה חשמל בתקופה ההיא] והיה אומר בהתלהבות "לשם יחוד קודשא בריך הוא. . . הנני מוכן ומזומן לקיים את מצות 'כבדו ה' באורים'", ומכוון בהדלקת הנרות בית הכנסת את כל הכוונות שהיו בהדלקת הנרות בבית המקדש.

כך היה נוהג מדי יום ביומו והציבור היה מתפעל מכוונתו הטהורה של השמש.

פעם נזדמן הקצב של העיירה לבית הכנסת בעת הדלקת הנרות של השמש והוא התלהב מאד ממה שראה, עד שהתחיל לקנא בשמש ושאל אותו אם הוא מוכן למכור לו את זכות הדלקת הנרות, ואף נקב בסכום כסף גדול שיהיה מוכן לתת לשמש אם הוא יהיה מוכן לותר על המצוה. השמש כמובן דחה בתוקף את ההצעה לותר על מצות הדלקת הנרות שהיתה חשובה מאד בעיניו, אבל הקצב לא ויתר ומדי יום ביומו נדנד לשמש והתחנן לפניו לתת לו את המצוה.

כיוון שגברו תחנוניו של הקצב, החליט השמש להתייעץ עם רבי יהודה אסאד שהיה מגדולי הדור. הרב ששמע את הסיפור יעץ לשמש להעביר את המצוה לקצב, ולדרוש ממנו מטבע [=זהוב] אחד כל יום עבור ההדלקה. מדובר היה בסכום כסף גדול, והרב אמר לשמש: אל תשתמש בכסף שיתן לך הקצב, תשאיר אותו בצד לעת הצורך. למרות שהיה קשה מאד לשמש לוותר על מצוה זו, היתה לו אמונת חכמים והוא ציית לדברי הרב. מדי יום הקצב היה נותן מטבע אחד לשמש בית הכנסת וניגש להדליק את הנרות. השמש מצידו עשה כהוראת הרב והניח את הכסף בקופה מיוחדת לעת צורך. במשך השנים הצטבר בקופה סכום כסף גדול מאד.

יום אחד פגש אחד מבני הקהילה את הקצב בבית הכנסת וראה שהוא בוכה בדמעות שליש. שאל האיש את הקצב מה קרה, מדוע אתה בוכה? והקצב השיב לו שהוא אירס את ביתו ואין לו כסף לממן את הנדוניה שלה. באותו מעמד אמר הקצב מהו סכום הכסף שחסר לו. הדברים הגיעו לאזני הרב. הוא קרא לשמש ואמר לו: עתה הגיע הזמן שתקיים בכסף ששמרת מצוה גדולה, מצות הכנסת כלה. קח את כל הכסף ששילם לך הקצב במשך כל השנים ותן אותו לקצב כדי שיוכל להשיא את ביתו בכבוד. השמש הצדיק והתמים לא שאל שאלות ואמר שהוא יעשה מה שיאמר לו הרב. לפני שמסרו את הכסף לקצב, הרב ספר את הכסף והתברר להפתעתו שהיה בקופה של השמש את הסכום המדוייק שהיה חסר לקצב כדי לחתן את ביתו.

כמה מוסר השכל יש ללמוד מסיפור זה. השמש בסך הכל הדליק נרות בבית הכנסת, אך כיוון שעשה זאת בכוונה טהורה הוא הצליח להדליק את האור בנשמתו של הקצב שהיה אדם פשוט והתלהב ממצוה זו ורצה לקיים אותה בכל מאודו. ממצוה של הדלקת הנרות שקיים השמש בכוונה תמימה הוא זכה להיות שותף לקיום מצות הכנסת כלה.

הצדקה של רבי נחום מצ״רנובל

מספרים על הצדיק רבי נחום מצ׳רנוביל שפעם אחת כאשר למד עם תלמידיו בבית המדרש נכנס איש עני, שבגדיו ומראהו עוררו רחמים אצל כל מי שראה אותו. קם הצדיק ונתן לו צדקה ביד רחבה ובסבר פנים יפות, ושב ללמוד תורה עם תלמידיו. אחרי כמה דקות שוב קם רבי נחום והלך לחפש את העני ושוב נתן לו צדקה ביד רחבה ובסבר פנים יפות.

אחד התלמידים רצה לדעת מדוע הרבי חילק את הצדקה שנתן לעני לשתיים, ולא נתן לו את כל הכסף בפעם אחת. ניתן להסביר שיש כאן לימוד שכל פעם שנותנים צדקה מקיימים מצוה, וכך הרבי קיים את מצות הצדקה פעמיים במקום פעם אחת.

בסיפור שלנו הרבי הסביר לתלמידים מדוע הוא נהג כך. וכך אמר: כאשר העני בא לבית המדרש, רחמתי עליו ומיד נתתי לו צדקה, אך לאחר שחשבתי על הדבר אמרתי לעצמי שאמנם טוב שרחמתי עליו, כי כך מדתו של הקב״ה "ורחמיו על כל מעשיו", אך עליי לקיים את כל המצוות ובכללן גם את מצות הצדקה כי הקב״ה ציוה עלינו בתורתו, ועל כן חפשתי את העני ונתתי לו עוד פעם צדקה הגונה כדי לקיים את מצות ה׳.

הפנסאי

בס׳ד

הפנסאי

שאל תלמיד את רבו:

יהודי מהו?

והשיב לו הרב: יהודי הוא פנסאי, כתפקידו של האיש לפנים, קודם המצאת החשמל שכל ערב הדליק את פנסי הרחוב.

ושוב שאל: וכשהפנס קבוע במדבר שממה?

והשיב לו הרב: אף שם על הפנסאי להדליקו כדי שידעו הכל שהמקום הוא מדבר שומם, וכדי שהשממה תתבייש בפני אור הפנס.

וכשפנס קבוע בים שאל התלמיד?

יש לקפוץ לים ולהדליקו, השיב הרב.

אך איני רואה את הפנס, שאל התלמיד?

כיון שאינך פנסאי, השיב הרב.

וכיצד נעשים פנסאי, שאל התלמיד?

עליך להתחיל מעצמך, השיב הרב. רחץ את עצמך, צא מחומריותך. כשאתה חומרי, אתה נתקל תמיד רק בחומר. לכשתזדכך — תראה גם את עדינותו של הזולת.

האם מותר לתפוס את הזולת בגרונו, שאל התלמיד?

בגרונו לא — אבל בקצה בגדו — כן, השיב הרב.

כתב הרב הס ז״ל בספרו ״אמונות״: ״נר ה׳ — נשמת אדם״ הוא הפנס. זו נשמת היהודי, ״חלק אלוק ממעל״. כל עוד לא הודלק הפנס, אין הוא ממלא את יעודו — להאיר את העולם. כל עוד לא הודלקה נשמתך, אין היא ממלאת את משימתה — להאיר לזולת.

תפקידו של כל יהודי למצוא פנסים שאינם דולקים עדיין ולהאירם, גם אם לא נתבקש לכך על ידי חבירו. אם אכן יודלק החבר ויתעורר הדבר תלוי בו, באופן ניצולו את כח הבחירה החופשית שלו.

עליו להדליק פנסים, גם אם בעליהם לא ידלקו בהמשך באורם העצמי. זו מהותה של אהבת ישראל — לפעול למען הזולת גם כשאין לי כל טובה ותועלת מכך. אני רק המוט הארוך המגיש את האש שבקצהו אל הפנס. אם ידלק תהיה זו אשו הפרטית של הזולת האצורה בנשמתו.

יהי רצון שהדברים הללו יהיו נר לרגלינו, ונזכה כלנו לגלות את האור הפנימי שבנו, ונהיה כמו הפנסאי מסוגלים להאיר לתלמידותינו ולכל מי שצריך לסייע לו להדליק את האש האצורה בנשמתו.

א. אלסטר

הנעלבים ואינם עולבים מעשה שהיה

בס״ד

״הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים״ – מעשה שהיה

בכלל זה היא השתיקה שלא להשיב למחרפיו דבר, ויראה פלאות. מעשה היה בירושלים בימי קדם, בשני אברכים שהיו לומדים בכולל ליוצאי גאליציא, והיה אחד מהם רודף את חבירו עד חרמה. בכל עת מצוא היה מתנכל אליו בכל מיני חכמות והצקות. בצר לו היה הנרדף נכנס לשפוך את צערו בפני הרה״ק רבי דוד בידערמאן מלעלוב זי״ע. בכל עת היה הרבי מנחמו וחוזר בפניו על דברי חז״ל: הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואין משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר: ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״. יבוא יום ותראה כי השתיקה הביאה לך רווחים גדולים ועצומים, שתוק נא וירווח לך בבוא העת.

דברים אלו היו משקיטים במעט את סערת רוחו, עד ששב הרודף למלא סאתו במנת בושות בזיונות ורדיפות. אז היה הנרדף ממהר שוב אל הרה״ק, והרבי הזכיר לו כבראשונה: ״הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואין משיבים״, וחוזר חלילה.

עברו הימים ובנו של הנרדף הגיע לפרקו והתחילו השדכנים לדבר בו נכבדות, אלא שבכל פעם שנתקרבו הדברים לידי גמר בשבירת צלחת, נשמע סירוב מהצד השני. וכל זה נזקף לזכותו של הרודף שהיה עובד יומם ולילה להודיע לכל על חסרונותיו של המדובר ושל משפחתו.

פקעה סבלנותו של הנרדף ומיהר אל הרבי בזעקת ״הצילני נא״. אך הרבי בשלו – אמרו חז״ל: ״הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואין משיבים, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״.

וכן היה גם כאשר הגיעה גם בתו לפרקה בתוך כך, והוכרח הרודף להוסיף כמה שעות לעבודת הקודש שבחר בה, כי מעתה עליו לדבר סרה לא רק על בנו אלא אף על בתו של צדיק נעזב זה.

ביום מן השמים נפתחו שערי שמים, ונגמרו השידוכים בכי טוב, והיו עיני הרודף רואות וכלות ואין לאל ידו להושיע. משהתקרבו מועד החתונות, וירא הנרדף כי אין הפרוטה מצויה לצרכיו היום יומיים, עאכו״כ לצרכי נישואים כפולים.

בלית ברירה עלה על כנפי נשרים וישם פעמיו לעיר הבירה וויען לפקוד את ביתו של משה הגביר, אשר היה ידוע כאיש חסד נדיב לב, אולי יחוס עם עני ואביון. מיד בהגיעו לוויען מיהר לבית הגביר, שם נודע לו שאינו בן יחיד, וקבעו לו שביום פלוני יזכה להיכנס לחלות את פני הגביר.

בלית ברירה שכר הלה חדר בבית המלון באותה עיר עד הגיע זמנו להתקבל אצל העשיר. בהגיע זמנו אסף את מטלטליו בדרכו לעזוב את המלון, כי מה לו לחפש ברחובות וויען אחר שכבר יתקבל אצל משה הגביר.

כאן נתהפך מזלו לטובה וברכה, כי בדרכו נכנס לבית הכסא ומצא שם אוצר – ארנק מלא וגדוש במטבעות לרוב. מיד חישב בדעתו כי מצד הדין הרי מותר לו לקחת המעות, שהרי רוב הנמצאים שם הינם גויים ואבידת עכו״ם מותר. לאידך אוי לו ואוי לנפשו אם ייתפס בכך. על כן נטל את המטבעות ועירבם יחד עם הפרוטות המעוטות שהיו ברשותו עד עתה, ואת הארנק של הגוי זרק לתוככי בית הכסא, ומיהר להמלט על נפשו פן יתעורר בעל האבדה לחזר אחר אבדתו.

אך את אשר יגור בא לו – כי ברצותו לצאת מבית המלון כבר היה הבית מוקף בשוטרים רבים שבאו לחפש אחר הגנב שגנב את הארנק משר גדול ששהה שם ביום הקודם. פקודה ניתנה מראש השוטרים שעל כל הנמצאים להישאר איש איש בחדרו, והשוטרים יחפשו בכל החדרים עד שימצאו את הגנב. בלית ברירה חזר היהודי לחדרו כשהוא חרד לקראת הבאות.

כאשר הגיעו השוטרים אל חדרו של היהודי פשפשו ומצאו בכליו סכום אדיר הדומה כמעט לסכום שנגנב. בו חשדו מיד שהוא הגנב, כי מנין לעני כמותו סכום גדול כל כך. אולם כאשר שמע היהודי את דבריהם נענה ואמר בבירור: איני יודע מדוע נטפלתם אלי. הרי אנכי מנהל עסקים גדולים בכולל גאליציא בארץ ישראל, ואלפי אלפים דינרי זהב וכסף עוברים תחת ידי בעסקאות שונות, ואין סכום כזה בגדר חידוש אצלי כלל.

השוטרים שעמדו מסביבו לא ידעו מה לעשות בדינו, שכן לא ידעו מה הוא סח – מהו כולל ומהו גאליציא, ואלו עסקים נערכים שם. מכיוון שכן החזיקו אותו במעצר, ולבינתיים שלחו על ידי הקונסול שלהם בארץ ישראל שיברר בכולל גאליציא אודות זה האיש ומה מעשיו.

בהגיע השליח אל הכולל פגש במיודעינו הרודף, וישאלהו האיש: התכיר את פלוני ומה מעשיו? שאלו הרודף: מי שלחך הנה? ויען השליח: מעיר הבירה וויען נשלחתי לברר אודותיו. הבין הרודף שמן הנראה מפרסם הלה את עצמו בפני הגבירים הנדיבים כעני מרוד וחסר כל, והם שלחו לברר אם דבריו כנים ומצבו גרוע כל כך או שמא רמאי הוא.

החליט הרודף לגמור אתו את החשבון והחל לדבר גדולות ונפלאות: תדע לך, שיהודי זה מהסוחרים הכי גדולים כאן בכולל, משופע הוא במעות ועשירות לרוב. כשמוע השליח את דבריו שלח את הידיעות לוויען, שם שחררו את היהודי עם האוצר הגדול בידו.

ליהודים היתה אורה. משחזר הנרדף לביתו שבעיה״ק ירושלים מיהר לעלות להיכל הכולל, וערך שם מסיבת לחיים בנדיבות והרחבה, שם נשא את דברו וגולל את כל חסדי המקום עמו. והפטיר: יודע הנני בבירור שאחד מבני הכולל כאן הצילני ממוות לחיים, ואף העלה אותי מביראה עמיקתא לאיגרא רמא בעשירות מופלגת. מודה אני לו בכל לבי.

ועד היום הזה מפורסמים צאצאיו כבעלי פרנסה, וכל זה בזכות הרודף, ובזכות קיימו את דברי חז״ל: שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים.

הנסתרות לה״ אלוקינו

בס״ד

לאחד מתלמידי הגרי״ס מסלנט זצ״ל היתה בת חולנית מאד, והיה האב מטפל בה יומם ולילה במסירות אין קץ. ויהי היום ואותה בת נפטרה מן העולם. לאחר כחודש ימים נפטר האב.

נענה הגרי״ס ואמר: הנה עד עתה היה נראה כי כל קיומה וחיותה של הבת היה רק בזכות האב, שהיה מטפל בה ומחזיק אותה. אך כעת רואים אנו שאיפכא מסתברא — אותו יהודי נשאר לחיות בעולם הזה רק בזכות שהיה מטפל בבתו, והיא אשר החזיקה אותו בחיים. ומכאן שקצרה השגת בני אנוש להבין את הנעשה בעולם הזה.

הנסיון הגדול - על שמירת שבת

מעשה שהיה – נסיון בשמירת שבת

לצד ענף היהלומים המשגשג באנטוורפן שבבלגיה, פורחת בעיר גם תעשייה מפותחת של תכשיטים. גם בתחום זה השתלבו היהודים בהצלחה רבה. אליהו הוא יהודי שהיגר לבלגיה מגרוזיה, בעל חנות לתכשיטי זהב ברחוב שיש בו חנויות רבות דומות. לפני כמה שנים נרקם קשר חם בינו ובין הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב״ד ורב קהילה באנטוורפן. בזכות הקשר הזה החל אליהו לקיים כמה מצוות, כמו הנחת תפילין ושמירת כשרות. מפעם לפעם הוסיף מצווה חדשה לרשימת המצוות שכבר קיים.

אבל בתחום אחד נחל הרב סלבטיצקי כישלון חרוץ – שמירת שבת. כרוב חבריו הסוחרים, גם אליהו פתח את חנותו בשבתות. "זה יום המכירות הטוב ביותר", טען אליהו. הרב היה אומר לו שזה כסף ללא ברכה, אך ללא הועיל.

יום אחד בא אליהו אל הרב ועיניו נוצצות. "החלטתי שלא לפתוח עוד את חנותי בשבת", בישר בהתרגשות. הרב סלבטיצקי היה נרגש לא פחות. "כל הכבוד!", אמר לאליהו ונשק לו על מצחו. עברו חודשים ואליהו דבק בהחלטתו.

יום ראשון אחד התקשר אליהו אל הרב סלבטיצקי. "כבוד הרב, אני חייב לראות אותך בדחיפות!", אמר. "בוא", הזמינו הרב. כשהופיע היה אליהו נסער. "אני צריך תיקון, תיקון גדול!", אמר.

"במה מדובר?", התעניין הרב בזהירות. אליהו החל לספר את שאירע ביום האתמול – בשבת. זו הייתה השבת שלפני ראש השנה האזרחי. שבת זו נקראת בפי סוחרי הזהב היהודים באנטוורפן – כמה אבסורדי – "שבת הגדול", משום שבשבת זו הכול קונים תכשיטים לנשותיהם. היקף המכירות נוסק למעלה והרווח בהתאם.

"כל הלילה התהפכתי על מיטתי", התוודה אליהו. "המחשבה על יום המכירות הגדול שאחמיץ מחר לא הרפתה ממני. כשקמתי בבוקר חשתי כי מעיי נהפכים בקרבי. התגברתי והלכתי לבית הכנסת. כל התפילה לא הייתי מרוכז. בשובי מהתפילה החלטתי לעבור, רק לעבור, דרך הרחוב של החנויות, להציץ ולהמשיך הלאה.

"אני נכנס לרחוב. מה אומר לך, כבוד הרב, זה היה מחזה קשה בשבילי. כל החנויות מלאות קונים עד אפס מקום. רק החנות שלי סגורה, ריקה ושוממה.

"פתאום הבחין בי חבר מחנות סמוכה. 'היי, אלי! מה קורה? פרשת לגמלאות? !', שאל בתימהון. דבריו כמו חתכו בבשרי. 'לא פותח בשבת', עניתי. הוא הביט בי כפי שמביטים באדם שיצא מדעתו. 'אני רציני לגמרי. כבר כמה חודשים איני פותח את החנות בשבת', אמרתי.

"הוא הישיר מבט לעיניי ואמר: 'שמע טוב, אלי, תן אתה לאלוקים את כל שבתות השנה, אבל שבת אחת הוא חייב לתת לך. לסגור חנות ב״שבת הגדול״? ! אני מתפלא עליך. . . פקח את העיניים, ראה מה קורה כאן!', אמר והצביע על ההמון שגדש את חנותו ואת שאר החנויות.

"כמעט התפתיתי. ברגע האחרון נשאתי את רגליי ומיהרתי לביתי. נכנסתי הביתה מבולבל כולי. עשיתי לאשתי ולילדיי קידוש ולפתע חשתי סחרחורת. לנגד עיניי ריחפו צמידים, שרשרות, טבעות ושאר תכשיטים. חשבתי על חבריי שבסוף היום יצחקו כל הדרך לבנק וליבי נחמץ. רגליי ביקשו להוליכני חזרה אל החנות.

"ברגע הזה ידעתי כי עליי לעשות צעד קיצוני. 'לא מרגיש טוב', פלטתי, 'אני הולך לנוח'. הסתגרתי בחדר השינה. רוקנתי לתוכי חצי בקבוק וודקה וכעבור דקה או שתיים שקעתי בשינה עמוקה שממנה התעוררתי רק בערב. לשבחה של אשתי ייאמר כי לא הציקה לי בשאלות מיותרות. כנראה חשה כי דבר מה מסעיר אותי.

אליהו סיים את סיפורו. "כבוד הרב", אמר, "אני באמת מצטער על שכך עברה עליי השבת – בשכרות ובשינה. באתי אליך לבקש תיקון".

לפתע הבחין אליהו כי עיניו של הרב סלבטיצקי דומעות. אליהו החל לבכות גם כן. "כל כך נורא המצב? אין לי שום תיקון? !", שאל בחרדה.

הרב סלבטיצקי נזקק לכמה דקות כדי להירגע מהתרגשותו. "לא, אליהו יקירי, לא הבנת. איני בוכה על גודל העוון שלך. להפך, אני בוכה מקנאה. אתה פשוט צדיק. למעשה, אתה הרבה יותר מצדיק, שכן 'במקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'!".

אליהו נראה נבוך. "ראה", הסביר הרב, "אני בוחן את השבת שעברה עליי ומנסה להשוותה לשבת שלך. אני קמתי בבוקר, טבלתי במקווה, הלכתי לבית הכנסת והתפללתי בנחת וברוגע. שום דבר לא טרד את שלוות השבת שלי ושום סערה לא התחוללה בקרבי. שבתי הביתה לסעודת שבת, עם דגים, בשר וזמירות. ממש תענוג. ובכן, מה השבת תרמה לי – זה ברור לגמרי. לעומת זאת, מה אני נתתי לה, מה אני הקרבתי למענה – על כך אין לי תשובה של ממש. ואילו השבת שלך, לאחר שהיית רגיל במשך שנים לפתוח את חנותך בשבת, התגברת וחדלת מכך. והנה אתה ניצב מול כל החנויות המלאות קונים, מתלבט ומתייסר – ובכל זאת מצליח לעמוד בניסיון העצום. יש לך מושג איזה עונג גרמה השבת שלך במרומים? כעת אתה מבין מדוע אני מקנא בך?"

אליהו חש מעודד מדברי הרב. בליבו כבר ידע כי מכאן והלאה שמירת השבת לא תהיה עוד עניין ללבטים ולספקות. לאחר שעמד בפיתוייה של "שבת הגדול", דבר כבר לא ישבור אותו.

המעיין שנבע ברצפת בית הכנסת בימי הבן איש חי

בס״ד

המעיין הנסתר

שבת אחר-הצהריים בעיר בגדד. בית-הכנסת הגדול צלאת אל-כביר היה מלא מפה אל פה. מסורת קדומה סיפרה כי בית-הכנסת נבנה מאבנים שהביאו עמם הגולים מארץ-ישראל עם יהויכין המלך, אחרי חורבן בית-המקדש הראשון.

אווירת השבת בבגדד בימים ההם הייתה מיוחדת במינה. גולת הכותרת הייתה דרשתו של הצדיק רבי יוסף-חיים, ה״בן איש חי״. מדי שבת בשבתו, בשעת צהריים, היה כל הציבור מתאסף בבית-הכנסת ושותה בצמא את דבריו המופלאים של ה״בן איש חי״.

ידע ה״בן איש חי״ להטעים היטב את דבריו במשלים, סיפורים ואגדות, עד שגם הלכות מסובכות ודברי מוסר חודרי כליות נכנסו עמוק ללב השומעים מגדול ועד קטן. הדרשה נמשכה כשלוש שעות ויותר, ואחריה התפללו מנחה והקהל ליווה את הרב לביתו, ואחר-כך התפזרו איש-איש לביתו לעריכת הסעודה השלישית.

זו הייתה שבת קיצית, ח״י בסיוון. החום הכבד העלה אדים בבית-הכנסת המלא מפה אל פה, אך שום דבר לא הפר את הדממה בעת דרשתו של הרב. גם הילדים לא פצו פה, אף שלא הבינו את הדברים, מתוך הכבוד העמוק שחשו כלפי הרב.

ופתאום קמה בבית-הכנסת המולה רבה. אנשים החלו להימלט ממנו בזעקות פחד ואימה. רבים אף לא ידעו את הסיבה למנוסה המבוהלת, עד שאט-אט התברר מה אירע: במרכז בית-הכנסת החלה פתאום הרצפה לשקוע באיטיות ובור גדול נפער בה.

הבור נפער קרוב מאוד למקומו של הרב, שעמד ודרש מעל הבימה במרכז בית-הכנסת. נראה היה כי עוד מעט יתרחב הבור לכל שטח רצפת בית-הכנסת. אך טבעי שהדבר הבהיל מאוד את המתכנסים וגרם למנוסה המבוהלת.

אולם רבי יוסף-חיים, שעמד סמוך מאוד למקום הבור, לא הראה כל סימן של התרגשות. הוא היה שקוע כולו בדרשתו, עיניו היו עצומות למחצה, וכאילו לא ראה כלל את המתרחש.

היהודים שנותרו בבית-הכנסת חששו לשלומו של הרב וניסו להסב את תשומת ליבו לנעשה, אך הרב לא שעה לאזהרות. הוא המשיך את דרשתו ביתר שאת וביתר התלהבות, וקולו גובר והולך.

בתוך כך נרגעו הנוכחים, שכן מרצפות בית-הכנסת שקטו וחדלו מלשקוע. הבור הפעור בלב בית-הכנסת היה העדות היחידה לאירוע המסעיר שהתרחש במקום. ההקשבה והשקט חזרו להיות כשהיו.

אותה תקופה הייתה קשה ליהודי בגדד. מגפת כולרה פשטה בעיר והפילה חללים. הרופאים לא הצליחו למצוא מזור לחולים, ורבים נפטרו זה אחר זה. עם זה הוסיפו היהודים לנהל את חייהם מתוך התאמצות יתרה בקיום התורה והמצוות, בתקווה שהקב״ה יחוס וירחם עליהם ויעביר את המגפה מן העיר.

הרב המשיך בדרשתו, אך אז הופרעה תשומת לב השומעים מהמיית מים שהחלה להישמע מתוך הבור, כמי מעיין הבוקעים ועולים מן האדמה. הדבר היה לפלא.

הכול המתינו בחוסר סבלנות לסיום הדרשה, בציפייה שהצדיק יתייחס אל המקרה ויבהיר את פשרו.

ואכן, עם סיום הדרשה פנה הרב בפנים שוחקות אל קהל מאזיניו ואמר: "נס עשה השם לנו, כאשר פתחה הארץ את פיה והעלתה את מי המעיין הנובע תחת בית-הכנסת. צאו והביאו כל איש או אישה שנפגעו מהמחלה, או כל מי שזקוקים למזור בכל עניין שהוא, ישתו ממי המעיין ויהיה להם לרפואה".

אך יצאו הדברים המרעישים מפי קודשו, התפרסמו בתוך שעה קלה בין כל יהודי העיר. במאמצים רבים הובאו כל החולים לשתות מן המים, ולא עבר זמן רב והתוצאות נראו: החולים הבריאו וחזרו לאיתנם.

בימים הבאים המה המקום לא רק מחולים, אלא גם מנשים עקרות, שלא זכו עד אז להתברך בפרי-בטן. גם הן שתו ממי המעיין וראו באותה שנה ישועות.

דבר מעיין הפלא התפרסם והלך גם בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. אף התושבים האלה באו לשאוב מים ממי הברכה, ואף הם סיפרו על הניסים והנפלאות שחוללו המים.

כאשר נוכחו השלטונות בסגולותיהם הפלאיות של מי המעיין, החליטו שלא להשאירו ברשותם של היהודים בלבד. הם החליטו להשליט סדרים משלהם ליד המעיין, ושלחו אל בית-הכנסת שוטרים ובידם צו מיוחד.

והנה זה פלא, כאשר באו השוטרים למקום נדהמו לראות כי יבש המעיין ולא נותרו מים בבור!

חלפו הימים, הבור נותר צחיח ויבש, ופרנסי הקהילה החליטו לתקן את רצפת בית-הכנסת. כך נעשה, ואיש לא היה יכול לראות כי במקום היה בור שממנו נבעו מים חיים.

אולם נס מעיין המרפא, בזכות ה״בן איש חי״, הוסיף להכות גלים, ונזכר בדברי ימי קהילת בגדד עד היום.

ה״בן איש חי״ הוסיף להדריך את קהל עדתו בשנים הבאות, ופסקיו נודעו למרחוק והגיעו אל כל קהילות המזרח. בעיקר נודע בספריו ״בן איש חי״, ספר הלכות ודרשות, ו״בניהו״ על אגדות הש״ס. בי״ג באלול התרס״ט עלתה נשמתו השמימה.

המעגל שנסגר

סיפור לשבת – המעגל שנסגר

סבי, ר׳ שאול שטרן ז״ל, היה איש-אשכולות ורב-פעלים. ירא-שמים, תלמיד-חכם וטוב-מזג. במקצועו היה כימאי, ובה-בעת שקד ללמוד תורה בכל רגע פנוי ואף חיבר ספר הגותי מעמיק על חמישה-חומשי-תורה. לפרנסתו ניהל מפעל לעיבוד מזון ונחשב מומחה בעל-שם לכשרות. את הוריו ואת רוב בני-משפחתו איבד בשואה. ביניהם גם את אשת-נעוריו ובנם הקטן, דב הי״ד. על-אף כאב האובדן וכל התלאות שעבר, מעולם לא איבד את אמונתו האיתנה בה׳ ואת תקוותו לעתיד טוב יותר. למקורביו היה אומר: "אין לי שום תלונה, חלילה, על הקב״ה ואיני מהרהר אחר מידותיו. רק דבר אחד מציק לי – כיצד זה הניח הקב״ה לשמו הקדוש להתחלל כך בשואה האיומה". סבא זכה לעלות ארצה, להינשא בשנית ולהקים משפחה לתפארת. לנו, ילדיו ונכדיו, נהג תמיד לספר סיפורים שנועדו להמחיש לנו את נוכחותה של יד-ההשגחה גם בשעות הקשות וברגעים הנוראים ביותר.

כך, למשל, סיפר כי בעת שהיה במחנה-ריכוז בגרמניה, נהג להניח בלילות את משקפיו לרגלי הדרגש שעליו ישן. בוקר אחד, כשקם משנתו, עמד בחוסר-זהירות על המשקפיים וניפץ אותם לרסיסים. הדבר הסב לו, כמובן, עוגמת-נפש רבה. לא חלפו אלא דקות אחדות, ואל הצריף נכנס קצין גרמני והורה לכל מרכיבי המשקפיים להתאסף. אלה נחשבו אצל הנאצים כבעלי-מום לכל דבר ונשלחו לתאי הגזים. הוא ניצל משום ששבר את משקפיו בחוסר זהירות.

אולם מכל הסיפורים הרבים הייתה מציפה אותו התרגשות מיוחדת בכל פעם שסיפר את הסיפור הזה: באחד המסדרים במחנה-הריכוז פקד הקצין הגרמני על כל בעלי ההשכלה הרפואית לצאת מהשורה. אמנם לסבא לא הייתה השכלה רפואית, אך הוא היה כימאי והבין קצת בתרופות. בלי לחשוב פעמיים יצא מהשורה והציג את עצמו כרופא. הוא עדיין לא ידע לאן הצעד הזה יוביל אותו, אך ליבו אמר לו שהדבר עשוי לסייע לו. ואכן, מאותו יום ואילך מונה על המרפאה במחנה. כך היה יכול לסייע לחולים רבים, שקיבלו ממנו תרופות יותר ממה שהתירו לו ההוראות.

יום אחד הגיע למרפאה נער צעיר, בעל חזות חסידית. סבא התעניין בשלומו, טיפל בו כראוי ואף שוחח עמו בדברי-תורה. הנער התחבב עליו מאוד והוא השתדל לסייע לו ככל יכולתו. בהמשך רקם סבא תכנית שבעזרתה הצליח, בסיוע עוד גורמים, להבריח את הנער אל מחוץ למחנה. מאז נעלמו עקבותיו של הנער והם לא נפגשו עוד. שלושים שנה חלפו מאז. בשנים אלה הספיק, כאמור, לעלות ארצה ולהקים משפחה. חלפו עוד שנים ובינתיים גם ילדיו ובתוכם הוריי בגרו והקימו משפחות. לאחר נישואיהם התגוררו הוריי ברחובות. זה היה בשבת הראשונה שבה התארחו סבי וסבתי בבית הוריי ברחובות. מכל בתי-הכנסת בעיר בחר סבא ללכת להתפלל בבית-הכנסת שבקריית חסידי קרטשניף. הוא התפלל שם הן בליל שבת הן ביום.

בקריאת התורה, פנה אליו הגבאי וקרא לו לעלות לתורה "שישי". סבא היה מופתע מאוד, שכן בית-הכנסת היה מלא מפה אל פה ואילו הוא היה סתם אורח בלתי-מוכר.

בצאת השבת נהגו מתפללי בית-הכנסת להתייצב בפתח חדרו של האדמו״ר, רבי דוד-משה רוזנבוים מקרטשניף, כדי להתברך מפיו. גם סבא השתלב בתור הארוך והמתין לברכת האדמו״ר. לפתע ניגש אליו שמשו של הרבי וקרא לו לבוא עמו. שוב הופתע סבא מהיחס המיוחד כלפיו. הוא פסע בצייתנות אחרי השמש, שהוביל אותו היישר לחדרו של הרבי. כשנכנס פנימה קידמו האדמו״ר בברכת "שבוע טוב" לבבית והציע לו סיגריה. סבא השיב בנימוס כי אינו מעשן. "זה חידוש בשבילי, ר׳ שאול", הגיב האדמו״ר, "מתי חדלת מלעשן?". סבא היה נבוך ולא השיב. בקושי זכר שבעבר עישן. האדמו״ר שינה את נושא השיחה. "יש לי חידוש-תורה לומר לך", אמר והשמיע באוזני סבא פירוש נאה לאחד מפסוקי התורה.

כשסיים האדמו״ר את הפירוש, פנה אל סבא בשאלה: "נו ר׳ שאול, ההסבר הזה אולי מוכר לך?". סבא לא השיב. כעבור רגע של שתיקה, הישיר האדמו״ר מבט אל סבא ואמר לו: "את הפירוש הנאה הזה שמעתי ממך בנעוריי, בשעה שבאתי לקבל ממך טיפול במרפאה של מחנה-הריכוז. אני הוא הנער הצעיר שחיבבת ושסייעת לו לברוח אל מחוץ למחנה. התזכור?". צמרמורת הרעידה את גופו של סבא. הוא התרגש עד עמקי נשמתו ולא הצליח להוציא הגה מפיו. האדמו״ר הוסיף ואמר: "אתה היית שליח ה׳ להצילני, ואני חייב כלפיך בהכרת-הטוב". סבא היה אחוז התפעלות מהעובדה שאחרי שלושים שנה עדיין זכר האדמו״ר את פניו, את חידוש-התורה ששמע ממנו במחנה ואפילו את העובדה שבאותם ימים עישן.

בכל פעם שסיפר לנו סבא את הסיפור הזה היה מתרגש מחדש. באותה פגישה עם האדמו״ר ראה סוג של "סגירת מעגל" שמימית.

[על פי גליונות חב״ד]

המכשולים והנסיונות בחיים הם לתכלית טובה

בס״ד

הנסיונות והמכשולים בחיים יש להם תכלית טובה

הרב כהנמן אמר משל: לעשיר שעמד בצד שדה אימונים – מקום שבו מרגילים את החיילים ואנשי המלחמה, והנה הוא רואה שהחיילים קופצים ומדלגים מעל בור מים גדול ועמוק, אף נדרש מהם להתכופף מטה מטה מתחת לגדר תיל וכל זה כדי להרגילם לעמוד איתן בכל סוגי ומצבי מלחמה, אלא שהעשיר הגולם הלז לא הבין כי יש תכלית ומטרה בכל אלו המכשולות מהמורות ונסיונות, מניעות ונפילות, נכמרו רחמיו עליהם מדוע יצטרכו מסכנים הללו לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות.

ברוב רחמנותו ניגש אל המפקד הממונה עליהם, ואמר לו: הנה עשיר כקרח אנכי, אין זהב וכסף נחשבים בעיני מאומה, אבקשך שתיקח בעלי מלאכה על חשבון כספי וזהבי והם יישרו את כל השדה אשר אנו עומדים עליה – להוריד את ההרים, למלא את הבורות והבארות בעפר, וכך לא יצטרכו חיילך להתייגע חינם. שחק המפקד על רוב סכלותו, ואמר לו: אם אכן נדבה לבך לחוננו ממתת ידך, אנא רחם נא וסייע בעדנו לגמור את החובות שנצטברו מבניית והעמדת כל אלו המכשולות ומהמורות.

המשכיל ילמד מכאן לכל מיני נסיונות וקשיים שיש לו ברוחניות ובגשמיות כי יש בהם עצמם תכלית ומטרת טוב.

הכנסת כלה בסיוע האוהב ישראל

שמחה שלמה / מעשה שהיה

עני מרוד היה ר׳ שלום. את פרנסתו מצא מעבודות תיקון ושיפוץ מזדמנות בעיר מגוריו אפטה. פה תיקן גג פרוץ, שם סייד קיר מקולף ובמקום אחר שיקם ארון מט ליפול. כדרכן של עבודות מסוג זה, שפעם מזדמנות הן ופעם לא – כך היה גם מצב פרנסתו הדחוקה.

והנה הגיעה בתו הבוגרת לפרקה. בידו של ר׳ שלום לא הייתה פרוטה אחת לנדוניה, ובאין נדוניה קטנים הסיכויים למצוא בעבורה זיווג הולם. ישבה הבת בביתה שבועות וחודשים ונצרה את כאבה בליבה. כבת-ישראל כשרה ובמעלת מידות טובות, לא פצתה פה ולא דחקה באביה. לעומתה, אמה לא הרפתה. לא עבר יום שבו לא הזכירה לבעלה (כאילו זקוק היה לתזכורות) כי אין חובת האב לילדיו מסתיימת עד שהוא מכניס אותם אל מתחת לחופה.

יום אחד, בעודו מתייסר במחשבות נוגות על בתו המזדקנת ברווקותה בגלל עוניו, נשאוהו רגליו אל ביתו של הצדיק ה״אוהב ישראל״ מאפטה. "עני מרוד אני ואין בידי כסף להשיא את בתי, שהיא נערה טובת-לב, צנועה וחסודה", תינה ר׳ שלום את צרתו לפני הצדיק.

הביט בו הצדיק בעיניים רחמניות והכיר בו כי איש-עמל הוא ואינו מפושטי היד המחזרים על פתחי נדיבים. חשב וחשב ובתוך כך החל לגלגל עמו בדברים. "האומנם אין בידך מאומה? האם אין לך שום חיסכון בצד או אולי תכשיט בעל-ערך שתוכל למכרו?", שאל הצדיק.

"לא", השיב ר׳ שלום. "ומה בדבר הלוואה?", שאל הצדיק והוסיף, "לכמה זקוק אתה מיד עכשיו?". "למאה רובלים", ענה ר׳ שלום. "ומדוע אינך לווה?", שאל הצדיק. השפיל ר׳ שלום את עיניו בהבעת אין-אונים. "מאה רובלים הם סכום גדול מדי, ואיני מכיר מישהו שיסכים להלוות לי סכום כזה. חוץ מזה, באמת איני יודע כיצד אוכל להחזיר מאה רובלים", אמר.

את הדברים האחרונים ביטל הצדיק בהינף-יד. "כשיהודי נוטל הלוואה למטרה קדושה, הקב״ה מסייע לו לפורעה", אמר. "חשוב עוד קצת", עודדו הצדיק, "אולי בכל-זאת יש בביתך חפץ כלשהו בעל-ערך שתוכל למשכנו?". לפתע ניצת זיק קטן של תקווה בעיניו של ר׳ שלום. "יש לי ש״ס דפוס סאלוויטה", אמר. "הבא אותו לכאן", אמר הצדיק.

כעבור שעה קלה היה הש״ס בבית הצדיק. "זהו ש״ס יקר מאוד שערכו רב בהרבה ממאה רובלים", אמר הצדיק בנימת התפעלות. "אם תמשכנו, תוכל לקבל הלוואה של מאתיים רובלים!". כעבור רגע פתח את מגירת שולחנו, הוציא מתוכה מאתיים רובלים והושיטם לר׳ שלום. זה לא ידע את נפשו מהלם. לאחר שהתאושש מן ההפתעה, הודה לצדיק בחום והלך לביתו שמח וטוב-לב.

לא חלף זמן רב ובתו של ר׳ שלום השתדכה בשעה טובה. כעבור זמן התייצב שליח בביתו, נושא עמו את הש״ס היקר מבית הצדיק. "הרבי אמר כי הש״ס הזה יקר מאוד ואין הוא רוצה לשאת בגודל האחריות הרובצת עליו לשמרו מפני נזקים או גנבה. לכן, סובר הוא, כי מוטב שיהיה בביתך, שכן אתה תיטיב לשמור עליו", אמר השליח והסתלק.

יום חתונת בתו של ר׳ שלום הנה הגיע. ביום החתונה נהגו החתן והכלה ובני-משפחותיהם להיכנס אל הצדיק ולזכות בברכתו. גם ר׳ שלום ואשתו באו אל הצדיק עם בתם הכלה ושאר ילדיהם. לאחר שאצל להם הצדיק ברכה, ביקש מר׳ שלום להישאר עמו ביחידות עוד רגע קט.

"בזאת אני מוחל לך על פירעון החוב. מאתיים הרובלים שלווית ממני נעשים עכשיו מתנה גמורה", אמר לאבי הכלה ההמום. ר׳ שלום התקשה להגיב באופן ברור ומסודר, ותשובתו התגמגמה – "מדוע? . . כלומר, על מה ולמה? . . .".

חיוך רחב התפשט על פני הצדיק. "הסכת ושמע", פתח ואמר. "כידוע לך, הקב״ה ברא את העולם כולו בשביל ישראל בניו. לפי זה ראוי היה, לכאורה, כי העולם יתנהל בגלוי בדרך שתבהיר לכול כי כל קיומו אינו אלא בשביל ישראל. בפועל, שרויים אנו בגלות וישראל נרדפים ושקועים עד צווארם בעול הגויים ובעול הפרנסה.

"הרהרתי בדבר רבות והגעתי למסקנה כי חייב להיות זמן מסויים בחיי היהודי שבו ליבו יהיה טוב עליו לחלוטין. אימתי זה? ובכן, בכל יום ויום טרוד הוא בעול הפרנסה והחינוך ובשאר הבעיות. חולפות שנים והנה מגיע סוף-סוף היום המאושר שבו הוא זוכה להכניס את צאצאיו לחופה. או-אז נשכחים ממנו כל הסבל והתלאות. בשובו מן החופה מצב-רוחו מרומם, עד שהוא מתרונן בהודיה לה׳ על החסד שגמל עמו. זו שמחה מושלמת ואמיתית".

הצדיק עצר לרגע ומיד המשיך: "עלה בדעתי שאתה, כשתגיע היום לרגע המאושר הזה, יעלה בזיכרונך זכר הש״ס היקר שנתת לי כמשכון ומיד תהרהר בעניין מאתיים הרובלים. הדבר עשוי לפגום בשמחתך וזו כבר לא תהיה שלמה. והלוא העולם כולו נברא בשביל ישראל? . . . לכן החלטתי להפוך את ההלוואה למתנה גמורה. מזל-טוב מזל-טוב!".

הנה לפנינו סיפור שממחיש עד כמה היה ה״אוהב ישראל״ מאפטה ראוי לשמו ושמו ראוי לו. (מגליונות חב״ד)

הכנסת אורחים

הכנסת אורחים

רבי אלימלך מליז׳נסק ואחיו רבי זושא מאניפולי, תלמידיו של המגיד ממזריטש, ״ערכו גלות״ במשך כמה שנים, ונדדו מעיירה לעיירה כדי להפיץ את תורת החסידות. לא היה להם בגדים ראויים ומזון לאכול, והם היו נראים כמו שני קבצנים. בנדודיהם הם היו מגיעים מדי פעם לעיירה לודמיר. גביר העיירה, שהיה עשיר מופלג, סירב להכניסם לביתו בטענה שאין זה לכבודו לארח שני קבצנים. לעומתו, יהודי אחר בעיירה, שהיה עני מרוד אך בעל לב זהב ונשמה טהורה, אכסן את שני האחים הצדיקים ברצון.

לימים יצא שמם בעולם, ורבי אלימלך ורבי זושא נודעו כצדיקים גדולים. רבים באו אליהם כדי לקבל ברכה, הדרכה ועצה. החסידים שלהם קנו להם עגלה מהודרת רתומה לסוסים אבירים, והם המשיכו לנוע מעיר לעיר להפיץ את תורת החסידות. יום אחד הם הגיעו שוב לעיירה לודמיר. כאשר שמע גביר העיירה על בואם של שני הצדיקים הגדולים למקומו, הוא יצא לקראתם והזמינם לביתו.

ענו לו רבי אלימלך ורבי זושא: בבקשה, אתה יכול לקחת את העגלה והסוסים. אנו הולכים אל אותו יהודי שאירח אותנו בביתו עד היום.

התפלא העשיר על תשובתם, והם הסבירו לו: הרי אנחנו לא השתננו, נשארנו אותו אלימלך ואותו זושא כמו שהיינו בביקורים הקודמים שלנו בעיירה. אם כן, מה נשתנה עכשיו שאתה מבקש להזמין אותנו לביתך? אין זאת אלא מפני שיש לנו כעת עגלה וסוסים. אם כן, קח את העגלה והסוסים וארח אותם בביתך.

הכנסת אורחים של אברהם לעומת לוט

הכנסת אורחים

בספר בית הלוי כותב שיש הבדל בין הכנסת האורחים של אברהם ובין הכנסת האורחים של לוט, וזאת בעקבות מקרה שקרה לו באופן אישי כאשר בעל אכסניה אחד שלא ידע ש״בית הלוי״ הוא מגדולי הדור, וזלזל בו ולא ארח אותו כראוי. מאוחר יותר כאשר נודע לבעל האכסניה שמדובר באחד מגדולי הדור, הוא השתטח לרגליו של ״בית הלוי״, ביקש סליחה ומחילה ורצה לארח אותו בכבוד גדול. הרב סירב להתארח אצלו והוא אמר לו: למדנו בפרשת וירא על הכנסת האורחים של אברהם שמתוארת בהרחבה, ולעומת זאת מספרים מעט מאד על הכנסת האורחים של לוט. ההבדל הוא שאורחיו של אברהם נראו כאנשים פשוטים ולכן להכנסת האורחים של אברהם שיצא מגדרו בעבורם היה ערך רב, לעומת זאת לוט ראה שלפניו מלאכים ולכן אין חידוש במה שכיבד אותם, כי מי לא ירצה לארח בביתו מלאכים. מידת הכנסת אורחים איננה נבחנת ביחסו של המארח לאנשים גדולים, אלא דוקא ביחס של בעל הבית לאנשים פשוטים שפוקדים את ביתו. פנה בעל ״בית הלוי״ אל בעל האכסניה ואמר לו: ״איזה התנצלות היא זו שאתה אומר לי שלא הכרתי אותי, היחס המשפיל לו זכיתי ממך איננו ראוי אפילו לאדם מן השוק שבא להתארח אצלך״. לאחר הדברים הלך הרב לדרכו.

ויש להוסיף: אמרו חז״ל גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת השכינה, ועל הקב״ה נאמר בישעיהו נ״ז: ״כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים״.

על פי ״בית הלוי״ יש לבאר, שבוודאי מעלה גדולה לקבל פני שכינה, וכי יש דבר גדול יותר מאשר לפגוש את ה׳? אלא שהקב״ה בכבודו ובעצמו שוכן דוקא אצל שפלים ונדכאים, ואם כן עלינו ללכת אחר מידותיו, ולהתחבר מתוך ענווה עם האנשים הפשוטים, לארח אותם ולשמח אותם, ולדעת שהחיבור איתם חשוב בעיני ה׳ יותר מאשר חיבור עם אנשים גדולים ואפילו יותר מקבלת פני שכינה.

היתוש שניצח את נשיא ארה״ב

סיפור לשבת:

בפרשת השבוע מתואר מצב שבו ישראל עושים את רצון ה', ומצב בו אין ישראל עושים את רצון ה'. סימן למצבו הרוחני של עם ישראל הוא יחס בעלי החיים אליהם. "אם בחוקותיי תלכו. . . והשבתי חיה רעה מן הארץ". בפרשת השבוע מתואר שכאשר ישראל לא עושים את רצונו של מקום, הוא משתמש בחית השדה כדי להעניש את עם ישראל. לפנינו סיפור על נשיא ארה״ב שלמד פרק בענוה.

אחד מנשיאי ארה״ב בשנות ה-60 הגיע לביקור במצרים. אלפי אנשים המתינו לנשיא האמריקאי בדרכים המובילות לשדה התעופה, ובעת שהשיירה הנשיאותית עברה שם, ההמון הריע לנשיא ארה״ב שנתקבל בכבוד מלכים. בקהיר נערכה לנשיא קבלת פנים מלכותית במעמד נשיא מצרים ובנוכחות נציגי תקשורת מכל העולם שהעבירו בשידור ישיר את הארוע לכל רחבי תבל. אל מול הכבוד הגדול הזה ישב הנשיא האמריקאי "כולו אומר כבוד", הוא פיזר חיוכים לכל עבר, לחץ את ידיהם של שרים בכירים, ממש "מלך העולם", וכל זאת תחת שמירה בטחונית כבידה ביותר. מחסומים רבים וגדרות נצבו בדרך לבמה עליה ישבו המכובדים. אנשי בטחון רבים עמדו סביב הגדרות כדי לשמור שאף אחד לא יתקרב אל הנשיא.

רק אחד הצליח לעשות זאת. הוא הצליח לפרוץ את כל המחסומים ולהגיע אל נשיא ארה״ב, ולא רק להגיע אלא לגעות בו. ולא רק לגעת בו אלא פשוט להתיישב על חוטמו. היה זה לא אחר מאשר יתוש קטן, קטן במיוחד אך טורדני ביותר. הוא התיישב על חוטמו של הנשיא וניסה לעוקצו. הנשיא "לא נשאר חייב", הוא ניסה להלחם נגד היתוש בתנועות ידים שונות ומשונות. זה היה הדבר האחרון שהנשיא רצה לעסוק בו באותם רגעים בהם מצלמות הטלוויזיה מצלמות כל תנועה שלו ומעבירות את התמונות לכל העולם. אך היתוש היה עקשן ולא היה מוכן לעזוב את הנשיא. למרות תנועותיו העצבניות של מי שחשב שהוא מלך העולם, הוא "הפסיד במלחמה עם היתוש". היתוש שם את הנשיא ללעג ולקלס לעיני כל העולם העומד ורואה את נשיא המעצמה הגדולה ביותר בעולם במוגבלותו האנושית, עומד בתנועות נואשות ועצבניות, חסר אונים מול בריה קטנה ששמה יתוש.