הנורה שהסיחה את דעתם מהאסון

בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם.

הטייסים הורידו את כן הנסע לקראת הנחיתה, ואז הבחינו במשהו קטן ומטריד: נורית ירוקה אחת לא נדלקה.

הנורה הזאת הייתה אמורה להודיע להם שהגלגל הקדמי ירד וננעל במקומו. הם לא ידעו אם יש בעיה בגלגל, או שפשוט הנורה שרופה.

אז הם ביטלו את הנחיתה, טיפסו לגובה 2, 000 רגל, הפעילו את הטייס האוטומטי והתחילו לבדוק.

ומכאן התחיל אחד הסיפורים המצמררים בתולדות התעופה. כולם הסתכלו על אותה נורה. הקברניט בדק. הקצין הראשי בדק. מהנדס הטיסה ניסה לבדוק אם כן הנסע באמת ירד. הם הוציאו את מכלול הנורה מלוח המכשירים. ניסו להחזיר אותו. סובבו אותו. התעסקו איתו. בשלב מסוים מהנדס הטיסה ירד אל התא שמתחת לתא הטייס כדי לבדוק דרך החלונית אם הגלגל הקדמי אכן נעול.

כלומר, הצוות עשה משהו שנראה מקצועי לחלוטין: הייתה תקלה. הם טיפלו בה. רק שבינתיים קרה דבר אחר. איש לא שם לב שהמטוס התחיל לרדת.

מסיבה שלא הוכרעה בוודאות, הטייס האוטומטי הפסיק לשמור על הגובה. המטוס ירד לאט כל כך, שהצוות השקוע בבעיה כמעט לא הרגיש בכך.

2, 000 רגל. 1, 800. 1, 500. 1, 000. . . ברקע נשמעו אפילו התרעות, אבל תשומת הלב הייתה במקום אחר.

עד שאחד מאנשי הצוות שאל: ״אנחנו עדיין בגובה 2, 000, נכון? ״ שניות לאחר מכן המטוס פגע בביצות האוורגליידס. 101 בני אדם נהרגו.

ומה הייתה התקלה בגלגל? לא הייתה תקלה בגלגל. כן הנסע היה למטה ונעול. הבעיה הייתה בנורית החיווי.

החקירה קבעה שהסיבה הסבירה לתאונה הייתה כישלון הצוות לעקוב אחרי מכשירי הטיסה בארבע הדקות האחרונות, משום שכולם היו שקועים בתקלה בנורה של כן הנסע. המקרה הפך לדוגמה קלאסית למה שמכונה בעולם גורמי האנוש cognitive lockup — מצב שבו אדם ננעל על משימה אחת ומתקשה להעביר את תשומת הלב למשימה חשובה יותר.

ויש פרט כמעט אכזרי בסיפור הזה. החלק התקול היה בסך הכול נורה קטנה. הבעיה שעליה התרכז כל תא הטייס הייתה שולית. המטוס עצמו היה תקין.

החסד של החיילים הפשוטים

באחד מבסיסי הצבא החליטו לעשות מסיבה לחיילים לקראת ראש השנה. במהלך המסיבה עשו הגרלה. כל חייל הכניס לתוך תיבה 50 ₪. היו שם 300 חיילים, סך הכול 15, 000 ₪. תורם מארה״ב הכפיל את הסכום, כך שהצטבר סכום מכובד של שלושים אלף ₪.

ההתרגשות הייתה גדולה כשכל החיילים כתבו את שמותיהם על הפתקים והכניסו אותם לתוך הקופסה. הכרטיס הזוכה יקבל את כל הסכום. חייל אחד התלבט מה לכתוב, וזאת כיוון שאחד החברים לגדוד נפצע קשה מאד לאחרונה בפעילות מבצעית, ועבר תקופה קשה. לכן אף על פי שהוא ידע שהסיכוי לזכות הוא קטן מאד, החייל החליט לכתוב במקום את שמו — את השם של החייל שנפצע.

רגע ההגרלה הגיע. אחד המפקדים ניגש לקופסת הפתקים, ערבב, ערבב, והוציא את אחד הפתקים. במשך כל הזמן הזה החייל התפלל שהכרטיס הזוכה יהיה של החייל שנפצע. ואז. . . המפקד מכריז על שם הזוכה, ו. . . נס אירע! הזוכה היה החייל שנפצע. מחיאות כפיים נשמעו מכל הגדוד. דמעות היו לחייל הפצוע בעיניים, והוא הובל בכיסא גלגלים לבמה כדי לקבל את הפרס.

בתום המסיבה, החייל שכתב את השם של החייל הפצוע במקומו, היה צריך לסדר את המקום. כשהוא ניגש לפנות את הקופסה עם הפתקים, הוא לקח את אחד הפתקים ופתח אותו, להפתעתו הוא רואה שכתוב עליו השם של החייל הפצוע. עוד פתק — וגם עליו היה כתוב שמו של החייל הפצוע, וכך עוד פתק ועוד פתק. התברר שכמעט כל החיילים בגדוד כתבו את שם החייל הפצוע.

אז היה פה נס או לא? את זה אתם תחליטו. אבל אנו בשבת האחרונה של השנה. פרשת השבוע פותחת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם. . ."

הקב״ה רוצה לראות שכולנו ביחד. אין ספק שכאשר כל אחד מאתנו יחשוב על השני, לא רק מה הוא צריך, או מה הוא רוצה, אלא קצת להסתכל סביב גם מה אחרים צריכים — הקב״ה ישפיע שפע טובה וברכה על כולנו, כמו שאמרו חז״ל: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".

המלך והשלושה בקבוקים

מסופר על מלך אחד שהיו לו שלושה בקבוקי יין שקיבלם בירושה מאבות אבותיו ושמר עליהם מאוד. והנה, הוצרך המלך לנסוע למדינה רחוקה וקרא לשלושה ממכריו ואוהביו והפקיד בידם את הבקבוקים, ביד כל אחד נתן בקבוק והזהירם לבל יעיזו לפתוח את הבקבוק.

שלושת האנשים הסתקרנו לדעת מדוע המלך מצווה אותם לבל יפתחו את הבקבוק, אין זה אלא מחמת שטעם היין משובח עד מאוד, ולכן רצו לפתוח ולטעום מן היין.

ראובן פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין והיין ערב לו מאוד, הוא לא יכל להתגבר על תאותו ושתה את כל היין שבבקבוק. שמעון רצה אומנם לפתוח, אך מחמת אהבתו למלך התגבר ולא פתח כלל. לוי פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין, ומאד התאוה לשתות עוד מהיין, אך מחמת אהבתו למלך התגבר על עצמו, סגר את הבקבוק, שנשארה בו רק חצי מן הכמות.

לאחר שהמלך חזר, קרא לשלושת האנשים לדעת מה עם בקבוקי היין. ראובן ששתה את כל היין ציוה המלך לתלותו. שמעון שלא נגע כלל ביין, נתן לו המלך מתנה – עשרת אלפים זהובים. לוי ששתה חצי מהכמות, נתן לו המלך עשרים אלף זהובים.

כשראה שמעון כך, התפלא ואמר למלך: "אדוני המלך! והרי אני לא שתיתי כלל ונתת לי עשרת אלפים, ומדוע ללוי, ששתה חצי מן הכמות, נתת לו יותר ממני? והרי הוא עבר על דבריך, ולא די שלא הענשת אותו אלא נתת לו סכום יותר מאשר לי?"

השיב לו המלך: "אתה לא טעמת מהיין, ויתכן מאוד שאם היית טועם היית שותה את כל אשר בבקבוק, כי לא היית יכול להתגבר על תאותך מחמת ערבות היין, אבל לוי שתה חלק מהיין וטעם את טעמו הערב והמשובח, ועם כל זה התגבר על עצמו ולא שתה את השאר, הרי ראיה לכך שהוא מחבב אותי ולכן הכפלתי לו את הסכום."

הפקק של האמבטיה

יום אחד בא מבקר לבית משוגעים ושואל את האחראי: "איך אתם יודעים מי משוגע?" עונה לו האחראי: "כל איש שטוען שהוא משוגע אנו נותנים לו אמבטיה מלאה מים ומביאים לו כפית, מסננת ודלי ואומרים לו לרוקן את האמבטיה."

"אה! הבנתי את הרעיון!" אמר המבקר. "אדם נורמלי יבחר בדלי כי הוא הכי מהיר."

"לא!" עונה האחראי. "אדם נורמלי היה מוציא את הפקק של האמבטיה. . . לסדר לך חדר עם או בלי נוף?"

הבעיה חושפת את האדם האמיתי

באחד מסיפורי שרלוק הולמס הוא משתמש בפיתרון גאוני כדי למצוא כספת שבתוכה תמונה חשובה מאוד. הוא מתארח בבית החשוד, כשלפתע זורק המשרת שלו פצצת עשן דרך החלון ושרלוק הולמס צועק: "שריפה!" הבית התמלא עשן וצעקות, והוא הסתכל וראה שבעלי הבית רצים לקיר, לוחצים על כפתור סודי ומוציאים משם את התמונה.

כשיש בעיה — אתה רץ למקום הכי חשוב!

# היהודי שעדיין לא הגיע לחסידות

שמעתי השבוע שני יהודים שמתווכחים, אשכנזי וספרדי.

הספרדי אמר: זה מאוד כואב שאין מסורתיים אשכנזים, זה או הכל או כלום. . .

ענה האשכנזי: מה חבל! להיות מסורתי זאת צביעות, תחליט! או שאתה עם הקב״ה או שאתה נגדו! מה זה אתה עושה עבירה ואח״כ מגיע לבית הכנסת? !

אמרתי לאשכנזי שכתוב: שיהודי שעשה עבירה ואח״כ מרגיש לא נעים להגיע לבית הכנסת – היהודי הזה עוד לא דרך על מפתן החסידות. . .

הלל רץ שלוש מיל לכבוד האדם

נפסק בהלכות צדקה (שו״ע יו״ד רנ״א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול — ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר — שהרי זה "צורך נפש" שלו.

נציין רק שהגמרא (כתובות סז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו — ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד]. הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל! ! !

לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".

אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש — ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) — ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה׳, וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה׳ עליונה ביותר.

הרב המשחק עם בנו הקטן

מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול. . . אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים — כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו — והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.

לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.

הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?

נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.

באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

הגאון שקוע בכוונות כל ימיו

הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק״ל, היה מספר לתלמידיו בשיחות המוסר על הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ״ל בעל כף החיים, שהנהגותיו היו פלא פלאים: בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה. לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא ק״ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון. משכים לפני עמוד השחר, ללמוד ולהתפלל בנץ, ואח״כ חוזר לביתו ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה. מגיע לישיבה, לומד וכותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.

אחר כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים. לפני האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכה על נטילת ידיים והמוציא בכוונות, וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות. אח״כ למד בכל יום י״ח פרקי משנה — ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב. אמר פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון עם כל הכוונות, כך נהג לעשות יום יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות.

בצאתו מבית הכנסת נהג לברך אשר יצר מהסידור עם הכוונות. עוד היו לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול — איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים, שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים, אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.

הזמן שלנו הולך לדברים חסרי משמעות

חברת 'פריוריטי מנג׳מנט' משיקגו הקדישה שנה שלימה לסקרים ותחקירים כדי לבשר לנו שהקצאת הזמן שלנו בני האדם בחברה המודרנית בהחלט לא יעילה.

למשל: באמבטיה אנחנו מבלים שבע שנים, לאכילה אנחנו מקדישים שש שנים, חמש שנים אנחנו עומדים בתור (ותמיד התור השני יתקדם יותר מהר), ארבע שנים הולכות לנו על ניקיון הבית (אנשים רגילים, לא מרוקאיות. . .), שלוש שנים להכנת ארוחות, שנה אנחנו מחפשים דברים שלא שמנו במקום, שמונה חודשים אנחנו פותחים דברי דואר שאינם מעניינים אותנו, שישה חודשים אנחנו ממתינים שהרמזור יתחלף מאדום לירוק.

(הסקר הזה כנראה היה לפני שהמציאו את הפייסבוק והווטסאפ. . .)

העוצמה בדבר הקטן והקרוב

בספר 'לא גיבור' מתאר מארק אוֹוֶן (שם העט של הלוחם מאט ביסונט, שלחם במשך 13 שנים ביחידת העילית של הצי האמריקאי, "אריות הים", שאימצה את המוטו: "היום הקל היחיד היה אתמול". השתתף במבצע החיסול של אוסמה בן לאדן ובאינספור מבצעים סודיים אחרים) את המסלול שעבר מילד באלסקה ללוחם באחת היחידות המובחרות והמסווגות ביותר בעולם, מהאימונים המפרכים ועד המבצעים המסוכנים בעיראק ובאפגניסטן.

באחד הפרקים מתאר אוֹוֶן אימון שבמהלכו נתקע על מצוק נישא, בגובה של מאות מטרים מעל פני התהום, משותק מרוב פחד.

"היי בן אדם", אמר לו מדריך הטיפוס, "פשוט תישאר בתוך עולם המטר על מטר שלך. תתמקד רק במה שאתה יכול להשפיע עליו בסביבתך הקרובה, אל תחשוב על כל מה שמעבר. . . אם תעשה את זה, תוכל להשתחרר מפחדיך ולהיות אפקטיבי.

היהודים שנשארו למרות הכל

הרב יצחק זילבר זצ״ל (להשאר יהודי עמ׳ 369): ״אילו היו לוקחים מלאכים טהורים מן השמיים, מורידים אותם לעולם הזה בשנת תרע״ז - 1917, ונותנים להם לעבור את האירועים הקשים, בטוח אני כי לא היה נותר מהם שריד.

המהפכה הבולשביקית, הפרעות של כנופיות פטליורה ודניקין, מבנו וקולצ׳אק, מלחמת האזרחים, שבמהלכה נהרגו שלוש מאות אלף יהודים. הקולקטיביזציה, שבמסגרתה גורשו רבים מהאיברים לסיביר לאחר נטילת כל רכושם. פעולותיו של המשטר החדש בסגירת תלמודי תורה, ומאסרם של מי שלימדו תורה, אמצעי הדיכוי של שנת 1937, כאשר מיליונים נורו ללא סיבה ורבים נשלחו לבתי סוהר, מהם חזרו רק מעטים. הכיבוש של היטלר, בו הושמדו תשעים אחוז מיהודי אסטוניה, לטביה, ליטא, רוסיה הלבנה ואוקראינה. הרעב בעת המצור על לנינגרד. ולאחר מלחמת העולם ההאשמות ה״קוסמופוליטיות״ על היהודים ופרשת הרופאים. . .

וברוסיה, למרות הכל, נותרו יהודים, שסיכנו חייהם למען שמירת שבת, כשרות, טהרת המשפחה, לימוד תורה לילדים ועוד״.

הצי שנסוג בחרפה מהגשר

רבי אליהו קפשלי זצ״ל מקנדיאה שבכרתים סיפר שכשהטורקים נלחמו בונציה ורצו לכבוש איזה אי שהיה בו את הצי הונציאני, הם תכננו לבנות גשר רפסודות שעליו יעבירו את הצבא שיסתער על האי.

ספינה ונציאנית אחת ראתה אותם בונים את הגשר ורצתה להיכנס בהם עם תנופה ולהרוס הכל, אבל מפקד הצי אמר לרב החובל: "ככה לא פועל צבא מסודר!" הוא כינס את כל האוניות במפרץ נסתר והחליטו שבעלות השחר כל הספינות מיישרות קו ונכנסות עם מפרשים פתוחים במלוא המהירות בתוך הגשר!

עם שחר הצי במלואו יוצא לקרב ורואה שעל המבצר שבאי שלהם מתנוסס הדגל הטורקי. . . כבר לא תעזור שום הריסת גשר! המפקד מרט את שערותיו: אתמול אוניה אחת בקלות הייתה יכולה לשנות את כל הקרב, והיום צי שלם לא יכול לעזור. . . הצי המהולל נסוג בחרפה ואת המפקד הדיחו מיד מהצבא!

הילד והשאלה השלישית

הרב שבדרון לקח פעם את הילד שלו לסבתא. ראה אותו אחד מצדיקי ירושלים ושאלו: "מה אתה עושה?"

ענה לו הרב: "אני לוקח את הילד שלי לסבתא."

שאל הרב שנית: "מה אתה עושה?"

ענה לו עוד פעם: "אני לוקח את בני לסבתא שלו. . ."

שאל הרב עוד פעם: "מה אתה עושה?"

ענה הרב שבדרון בענווה: "מה כבוד הרב חושב שאני עושה?"

ענה לו הרב: "אתה עושה חסד עם ילד יהודי! ! !"

אז מה אם הוא גם קשור אליך משפחתית. . .

הקבה מתחבא וחוכה לחיפוש

מספרים על ר׳ ברוך ממזיבוז שיום אחד ראה את הנכד שלו בוכה, ושאלו מדוע אתה בוכה? ענה לו הילד שהוא שיחק מחבואים עם שאר הילדים אלא שהוא התחבא והילדים לא חפשו אותו ואני כבר שוהה הרבה זמן במחבוא ואף אחד לא מחפש אותי.

הדברים של הילד עוררו התרגשות גדולה בלבו של ר׳ ברוך והוא מיד יצא ודרש לתלמידיו שגם הקב״ה כביכול בוכה במסתרים ומצר על כך שאין מחפשים אותו.

האור החיים ומחילת הלב המיידית

רבינו האור החיים הקדוש לא רצה לקבל על עצמו משרה רבנית רשומה, אבל מידי פעם כשהיה דין קשה ומסובך הצטרף לדון את הדין עם שאר הדיינים על פי בקשתם. באחד הדיונים אור החיים הקדוש חייב את אחד העשירים בדין, ואותו עשיר שלא היה מוכן לקבל את הדין התחיל לקלל ולבזות את הצדיק. לאחר מכן ניגש אחד הדיינים החשובים אל הרב וביקש ממנו שימחל לאותו עשיר.

אמר לו הרב: באותה רגע שביזה אותי העשיר, כבר מחלתי לו על הכל ולא נשאר בליבי דבר, שהרי כל עבירה של יהודי מכבידה כביכול על כנפי השכינה, ולכן מחלתי לו מיד כדי להקל מחומרת העבירה.

״הבית היהודי״ (ח׳׳א עמ׳ 208 רבי שמחה כהן שליט״א):

״הבית היהודי״ (ח׳׳א עמ׳ 208 רבי שמחה כהן שליט״א):

בתקופת מלחמת יום כיפור, שהיתי במשך כמחצית השנה במתקן ל״מוכי הלם״. ״הלם״ הינו מצב נפשי הנוצר מתחושת נעזבות. לקו בו חיילים שאנשי יחידתם, ל״ע, נהרגו והם נשארו לבד. לעיתים הגיעו למתקן חיילים אשר מפקדם נהרג, או לוחמים ששכבו עשרים וארבע שעות תחת הפגזה קשה, או ישבו בודדים בצינוק בשבי המצרי או הסורי.

רובם של הלוקים ב״הלם״ היו אנשי מילואים שלא באו מיחידות מגובשות. ההפרעות הנפשיות היו: חרדות, נדודי שינה, קשיים לנהל חיי משפחה, וכדומה.

במתקן ששהיתי בו הוצב צוות מעולה של פסיכיאטרים ורופאים למיניהם שטיפלו במסירות רבה בחולים. שיטות רבות הופעלו כדי לרפא אותם. אחת מהן היתה טיפול בהשפעת זריקת ״פנטוטל״ שגרמה למטופל ערפול מסוים. עם כניסתו לערפול יצרו בקרבתו אפקטים קוליים בדומה לאלה הנשמעים בשדה הקרב — קולות ירייה והפגזות. כלומר, ״החזירו״ את המטופל דמיונית למצב שבו קיבל את תחושת הנעזבות בשדה הקרב. תוך כדי כך המטופל היה מספר על תחושותיו ועל מה שעבר עליו. הצוות המטפל היה מאזין ונותן תמיכה מילולית ובעיקר נותן לו תחושה שהוא אינו לבד: ״אנחנו איתך, אינך לבד, אנחנו איתך״, שידרו לו כל הזמן.

הרעיון שעומד מאחורי טיפול זה הוא החזרת התמיכה וה״יחד״ שהיתה חסרה לו בעת האירוע בשדה הקרב שהביא להלם — הנעזבות.

בעת שהגעתי לראשונה למתקן, נכנסתי לשיחת תדרוך עם הפסיכיאטר הראשי. כשהבחין שאני חובש כיפה, אמר לי: ״אתה יודע, למתקן זה לא הגיע שום מוכה הלם דתי״. משהבעתי תמיהה על כך, הוא הגיב ואמר: ״מדוע אתה מתפלא, והרי אתה יודע שהלם מתהולל בעקבות ״תחושת נעזבות״, ואדם דתי אינו מרגיש עצמו נעזב! ״

השכינה בגיא צלמוות

יונתן פולארד: הרב מרדכי אליהו זצוק״ל היה תמיד אומר לי כי מה ששומר עלי בכל השנים הקשות בבית הכלא זו השכינה. אינני מבין מהי שכינה, אבל באמת זה פלא שאני בחיים אחרי שבע שנים בצינוק. צינוק זה מקום שנועד לשבור את רוחו של האדם, להסיר ממנו צלם אנוש. מאוד קשה להחזיק מעמד בתנאים כאלה חודש או חודשיים. הרבה מתאבדים או מאבדים את השפיות שלהם.

אני הייתי שם שנים על שנים — עשרים ושבע שנים. אין בכל ארצות הברית מישהו שיושב עשרים ושבע שנים על ריגול. נדמה לי שאין בכל העולם מישהו כזה. אי אפשר להחזיק מעמד. אין לי הסבר אחר כיצד הצלחתי להחזיק מעמד בכלא כל כך הרבה שנים בלי ההסבר של הרב אליהו.

כשהרב אמר לי שהשכינה איתי, שאלתי אותו האם משמעות הדבר היא שגם השכינה בכלא. זו הפעם היחידה שראיתי דמעות בעיניו. הוא אמר לי שעל זה נאמר הפסוק בתהילים (כג): ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי״. הוא אמר לי יש ניקוד רגיל לפסוק, אבל יש אפשרות לשים את הפסיק במקום אחר: ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא״ — זה אני יושב בכלא לא מפחיד אותי. ״רָע — כִּי אַתָּה עִמָּדִי״ — מה שרע הוא זה שאתה עמדי בתוך הכלא, וזו גלות השכינה.

שבת בכלא עם המהריל דיסקין

מעשה שהיה בעיר בריסק לפני כמאה וחמישים שנה. באחת מלילות שבת יצאו תושבי העיר היהודים להפגין נגד מחללי שבת. המשטרה המקומית כעסה על ההתקהלות הבלתי חוקית ועצרה את ראש הקהל. ההפגנה התפזרה וראש הקהל הובל באזיקים לבית האסורים.

צערו היה רב לשבת בבית הסוהר בשבת, ללא קידוש, ללא סעודת שבת, הרחק מהמשפחה, בודד, מי יודע מה יהיה גזר דינו?

חלפו שעתיים של צער והנה בפתח החדר נראה הגאון הקדוש מהרי״ל דיסקין (רבה של בריסק ולאחר מכן רבה של ירושלים). המשטרה החליטה לעצור גם אותו כרב העיר על שהיה שותף להחלטה להפגין.

והנה אורו עיניו של ראש הקהל. "הכל היה כדאי" לחש לעצמו: "הכל היה כדאי בשביל להיות שבת אחת במחיצת המהרי״ל דיסקין".

הגנבת של התיקים הזרים

סיפור מדהים ומזעזע סופר על אשה אחת שהיה לה מן שגעון שכל תיק שהיתה רואה היתה פותחת אותו, מחטטת וסוגרת.

עגמת נפש גדולה היתה לבני ביתה שהלכו אתה כמה פעמים ברחוב וללא הודעה מוקדמת רצה לכיוון בחור ישיבה שנסחב עם תיק בדרכו לישיבה, ובחמת זעם קפצה לעבר התיק, פתחה, חיטטה ובמקרה הטוב… סגרה!

וכך היה עם אשה שהלכה עם תיק צד וכך עם זקנה עם סל ובעצם עם מי לא…

הקש ששבר את גב הגמל אירע בחתונה בה השתתפה אשה. והנה היא רואה אשה שנכנסה לאולם עם… תיק כמובן! ומיודעתינו קפצה לה על התיק ופתחה אותו…

בעלת התיק היתה אשה שידעה לצעוק! והיא הפעילה את כל הווליום ופתחה עליה בצעקות: "גנבת! ! ! חצופה! ! ! חטטנית! ! !" ותהום כל העיר.

הבנים של אותה אשה כבר לא יכלו לשאת את הבזיונות. לקחו אותה לביתה, הושיבו אותה בסלון ואמרו לה: "אמא שלנו, די! עד כאן! עד מתי נסבול בזיונות? הרי את יודעת אנחנו עוד מעט נכנסים לתקופת שידוכין ואף אחת לא תרצה שווגרת כזאת! למה את עושה את זה?"

פתחה האמא ואמרה:

"בני היקרים! אתם יודעים שאני ניצולת שואה ומה שאני עברתי שם שאף אחד מכם לא יתנסה בזה!"

וכאן היא סיפרה מה שמעולם לא העיזה לספר להם.

"שנה לאחר שנישאתי פרצה השואה. בעלי (הקודם) נרצח באכזריות על ידי הנאצים ימח שמם ונשארתי לבדי כשעובר בחודש מתקדם בבטני. ויהי כי כלו חדשיו ילדתי בן במזל טוב. כמובן שדאגתי כל הזמן להחביא אותו מעיניהם השטניות של הגרמנים. אלא שיום אחד שלחו אותנו ברכבת למחנות עבודה. בדרך לרכבת הלכתי כשבידי שני תיקים. תיק אחד עם כל מיני סמרטוטים ובתיק השני… בני בכורי מחמד עיני!

רגע לפני שאני עולה לרכבת מפקד האס אס צועק: 'את עם השני תיקים תזרקי מיד תיק אחד!'

וכמובן, מהרתי לזרוק את התיק עם הסמרטוטים. עליתי לרכבת. הרכבת פתחה בנסיעה. פתחתי את התיק כדי להוציא את התינוק. כמה חשכו עיני שבטעות זרקתי את התיק שבו היה התינוק… ומאותו יום קבלתי הפרעה נפשית. כל פעם שאני רואה תיק אני מחפשת את הילד שלי שם… עכשיו אתם מבינים מה עובר עלי!"