מלחמת העולם השנייה: העובדות מאחורי דפי ההיסטוריה

מלחמת העולם השנייה: העובדות מאחורי דפי ההיסטוריה

מלחמת העולם השנייה (1939–1945) הייתה העימות הצבאי הגדול, הקטלני והמורכב ביותר בהיסטוריה האנושית. אבל מעבר למהלכים האסטרטגיים, הקרבות המפורסמים והתזוזות הגיאופוליטיות, המלחמה הזו ייצרה סיפורים הזויים, פתרונות טכנולוגיים מטורפים ואירועים שכמעט בלתי אפשרי להאמין שבאמת קרו.

1. החייל היפני שהמשיך להילחם 29 שנים אחרי שהמלחמה הסתיימה

הירו אונודה (Hiroo Onoda), קצין מודיעין בצבא היפני, נשלח בסוף 1944 לאי לובאנג שבפיליפינים עם הוראה חד-משמעית: לעולם לא להיכנע ולהמשיך במלחמת גרילה בכל מחיר.

כשהמלחמה הסתיימה ב-1945, אונודה והצוות הקטן שלו סירבו להאמין לכרזות שהוצנחו מהאוויר והיו בטוחים שמדובר בתעמולה אמריקאית. הוא הקיים מחנה בג׳ונגל והמשיך לנהל מלחמת גרילה עצמאית, לירות על מקומיים ולהסתתר. הוא הסכים לצאת מהג׳ונגל ולהניח את נשקו רק בשנת 1974 (29 שנים מאוחר יותר!), לאחר שהממשלה היפנית איתרה את המפקד הישיר שלו מ-1944, שהיה כבר איש עסקים מבוגר, והטיסה אותו במיוחד לג׳ונגל כדי שייתן לו פקודת כניעה רשמית.

2. הדוב שהועלה לדרגת רב-טוראי ונלחם בחזית

נבחרת התותחנים הפולנית (2nd Polish Corps) אימצה בשנת 1942 גור דוב חום סורי באיראן וקראה לו ווג׳טק (Wojtek). הדוב גדל בין החיילים, למד לשתות בירה, לעשן (ולבלוע) סיגריות ולהצדיע למפקדים.

כדי להעלות אותו על ספינות הצבא הבריטי לכיוון איטליה (מכיוון שחיות מחמד היו אסורות), הפולנים רשמו אותו רשמית כחייל מן המניין בצבא. בקרב המפורסם על מונטה קאסינו באיטליה ב-1944, ווג׳טק השתתף באופן פעיל: הוא נשא ארגזי תחמושת כבדים של פגזי תותח (בשמש ובאש צולבת) ללא פחד, והעביר אותם לקו הראשון. בעקבות זאת הוא הועלה לדרגת רב-טוראי והפך לסמל הרשמי של פלוגת ההובלה!

3. מילון הקוד שאי אפשר היה לפצח

האמריקאים השתמשו במלחמת העולם השנייה בשיטת הצפנה ייחודית בחזית הפיקוד באוקיינוס השקט: שפת הנאבאחו (Navajo). חיילים ממוצא ילידי-אמריקאי שימשו כדבררים והעבירו הודעות מוצפנות בעל פה בשפתם, שלא הייתה לה שום שפה כתובה או קשר לשפות אירופאיות. היפנים גייסו את מיטב המפענחים שלהם, אך לא הצליחו לפצח אפילו מילה אחת עד סוף המלחמה.

4. הקוסם שהטעה את הצבא הנאצי בעזרת אורות ומראות

לפני שהצטרף למאמץ המלחמתי, ג׳ספר מסקלין (Jasper Maskelyne) היה קוסם ובמה בריטי מפורסם. כשהתגייס לחיל ההנדסה, הוא הקים יחידה מיוחדת בשם "צוות ההסוואה" (The Camouflage Development Officer).

ההברקה הגדולה ביותר שלו הייתה בהגנה על נמל אלכסנדריה במצרים מפני הפצצות הלופטוואפה הנאצי. מסקלין בנה נמל מדומה מקרטון, עץ ומנורות במרחק של כ-5 קילומטרים מהנמל האמיתי. בלילה, הוא כיבה את האורות בנמל האמיתי והדליק את האורות בנמל המזויף, תוך שימוש באפקטים של פיצוצים מבוקרים. הטייסים הגרמנים הפציצו את הדיונות הריקות במשך לילות שלמים תוך שכבלי הנמל האמיתי נותרו ללא פגע!

5. מגדל אייפל שניצח את אדולף היטלר

כשהנאצים כבשו את פריז ב-1940, אדולף היטלר הגיע לביקור ניצחון בעיר ורצה לעלות לראש מגדל אייפל כדי להשקיף על העיר הכבושה ולהניף את דגל צלב קרס.

אלא שהצרפתים הכינו לו הפתעה קטנה: ימים ספורים לפני הגעתו, עובדי המגדל חתכו את כבלי המעליות והשמידו את המנועים. הצרפתים הודיעו לגרמנים שבגלל המלחמה אין חלקי חילוף ואי אפשר לתקן אותן. היטלר, שנמנע מלעלות את 1, 665 המדרגות ברגל, נאלץ להישאר למטה. הצרפתים גאו לומר ש״היטלר כבש את צרפת, אבל הוא לא כבש את מגדל אייפל״ (באופן מעניין, שעות ספורות לאחר שהאמריקאים והצרפתים שחררו את פריז ב-1944, המעליות חזרו לעבוד באורח פלא!).

מלחמת העולם השנייה הייתה עימות ענק של טכנולוגיה, רוח אנושית ואירועים בלתי נתפסים ששינו את העולם לנצח!

הגבר שלא ויתר על חלומו

בשנת 1978, בזמן שניקה את ביתו, ג׳יימס דייסון שם לב ששואב האבק שלו מאבד מעוצמת היניקה שלו ככל ששקית הנייר מתמלאת באבק. בעקבות השראה שקיבל ממנסרה מקומית, שעשתה שימוש במערכת צנטריפוגלית תעשייתית (ציקלון) כדי להפריד את הנסורת מהאוויר, הוא החליט לנסות ולפתח את שואב האבק הראשון בעולם הפועל ללא שקית.

הדרך אל ההצלחה הייתה רצופה בקשיים עצומים שנמשכו כחמש שנים:

דייסון בנה אב טיפוס ונכשל, אחרי זה בנה עוד אב טיפוס ונכשל, גם בפעם השלישית והרביעית הוא נכשל. כל דגם סבל מבעיה אחרת – זרימת אוויר חלשה, סתימות במעברים או תקלות מכניות.

אבל דייסון לא ויתר ולא הרים ידיים. הוא המשיך ובנה במו ידיו, בחצר ביתו, 5, 126 אבות-טיפוס שנכשלו בזה אחר זה.

בתקופה זו המשפחה נקלעה לחובות כבדים. דייסון נאלץ למשכן את ביתו, בזמן שאשתו, דיירדרה, פרנסה את הבית והעבירה שיורי אמנות כדי להביא כסף מזומן.

חברים, מכרים ובנקים חשבו שהוא השתגע לחלוטין ולא האמינו ברעיון.

רק אב-הטיפוס ה-5, 127 עבד בצורה מושלמת. הדגם הזה הציג עוצמת שאיבה חזקה ויציבה ללא צורך בשקיות נייר.

למרות ההצלחה הטכנולוגית, חברות השואבים הגדולות סירבו לרכוש ממנו את ההמצאה. הסיבה הייתה כלכלית: החברות הרוויחו מאות מיליוני דולרים בשנה ממכירת שקיות אבק חלופיות, ולא רצו להרוס לעצמן את המודל העסקי הרווחי. בשל כך, דייסון נאלץ להקים חברה משלו כדי לייצר ולהפיץ את המוצר בעצמו.

דייסון מדגיש לעיתים קרובות בראיונות שהוא לא רואה ב-5, 126 הניסיונות הללו "כישלון" במובן הרגיל. מבחינתו, כל גרסה שלא עבדה סיפקה לו נתונים קריטיים והבנה עמוקה לגבי מה שצריך לתקן, והביאה אותו צעד אחד קרוב יותר לפתרון. כיום, חברת Dyson היא אימפריה טכנולוגית חובקת עולם וג׳יימס דייסון עצמו הפך לאחד האנשים העשירים בבריטניה עם הון של בין 15 מיליארד דולר, תוצאה של נחישות והתמדה למרות כל כך הרבה כישלונות וקשיים.

מוזיקאי שנגן בחדר הניתוח

בשנת 2012 אבהישק פראסד, תושב העיר בנגלור שבהודו, עזב את עבודתו בתחום ההייטק כדי להגשים את חלומו ולהפוך למוזיקאי במשרה מלאה.

לאחר זמן מה, פראסד החל לסבול מתופעה קשה שבה שלוש מאצבעות ידו השמאלית (הקמיצה, האמה והזרת) התקשו, קפאו וסבלו מעוויתות קשות בכל פעם שניסה לנגן בגיטרה.

הוא אובחן כסובל מצירוף תסמינים נוירולוגי נדיר הנקרא "דיסטוניה של מוזיקאים" (Musician's Dystonia). זוהי הפרעת תנועה הנגרמת משיבוש באותות החשמליים שהמוח שולח לשרירים, והיא מתפרצת ספציפית בעת ביצוע פעולה קבועה ומורכבת כמו נגינה.

הרופאים בבית החולים בבנגלור, בהובלת הנוירוכירורג ד״ר שראן סריניוואסן, הבינו כי הדרך היחידה לתקן את הבעיה היא "לשרוף" בדיוק רב את המעגלים החשמליים המשובשים במוח.

בגלל שהבעיה הופיעה אך ורק בזמן נגינה, הרופאים היו חייבים לקבל משוב בזמן אמת מפראסד. הם ביקשו ממנו להביא את הגיטרה לחדר הניתוח ולנגן לאורך כל ההליך שנמשך 7 שעות.

הרופאים קדחו חור בגולגולתו של פראסד תחת הרדמה מקומית (כך שהוא לא הרגיש כאב, שכן בתוך המוח עצמו אין קולטני כאב) והחדירו אלקטרודה מיוחדת.

בכל פעם שהרופאים צרבו מעגל חשמלי משובש במוח, פראסד ניגן. פראסד סיפר כי "בצריבה השישית, האצבעות שלי פתאום נפתחו והשתחררו. חזרתי למצב נורמלי עוד על שולחן הניתוחים".

הניתוח עבר בהצלחה מלאה, ופראסד הצליח לחזור לנגן בגיטרה באופן חופשי לחלוטין ולשקם את הקריירה המוזיקלית שלו.

הסיפור הלא מוכר על "צבא העצים"

הסיפור הלא מוכר על "צבא העצים"

זה לא פוסט על שר הטבעות, בימיו האפלים של השפל הגדול, עמדה ארצות הברית בפני שני משברים מקבילים: דור של גברים צעירים שנבלו בתורי הלחם העירוניים, וטבע פראי שהוחרב בעקבות עשורים של כריתת עצים אגרסיבית, שריפות יער וסחף קרקע.

ימים ספורים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו ב-1933, השיק פרנקלין דלאנו רוזוולט (FDR) את "חיל השימור האזרחי" (CCC) כניסיון נועז וחסר תקדים שנועד לרפא הן את אזרחי האומה והן את אדמתה. היה זה גיוס אזרחי אדיר בעת שלום, שהפך דור מיואש ומובטל ל״צבא עצים" ממושמע ומלוכד שמנה כשלוש מיליוני צעירים.

החיים ב-CCC היו קשוחים ונוהלו ביעילות צבאית. גברים צעירים בני 18 עד 25 נשלחו למחנות מבודדים בלב הטבע, שם קיבלו קורת גג, ביגוד ומזון, והועסקו בעבודת כפיים קשה. הם פילסו שבילים, בנו גשרים, נלחמו בשריפות יער ושתלו כמות מדהימה של שלושה מיליארד עצים – נתון שהיווה כמעט מחצית מכלל הייעור מחדש בהיסטוריה של ארה״ב עד לאותה תקופה.

עבור עבודה זאת הם הרוויחו 30 דולר בחודש, אך היה לכך תנאי מבריק: 25 דולר מתלוש השכר נשלחו באופן אוטומטי ישירות הביתה למשפחותיהם הנאבקות. מהלך זה החזיק מיליוני בתי אב עם הראש מעל המים והזרים זמנים חיוניים בחזרה לכלכלות המקומיות.

מעבר לתרומה הסביבתית והכלכלית, ה-CCC חולל מהפכה שקטה גם בחינוך ובבריאות של דור שלם. צעירים רבים שהגיעו למחנות סבלו מתת-תזונה קשה בעקבות השנים הארוכות של המשבר; חודשים ספורים של תזונה קבועה ועבודה באוויר הפתוח הביאו לעלייה ממוצעת של כ-5 קילוגרמים של שריר לכל מתגייס. בנוסף, בשעות הערב, לאחר ימי העבודה המפרכים, הפכו צריפי המגורים לכיתות לימוד. למעלה מ-40, 000 צעירים אנאלפביתים למדו לקרוא ולכתוב בין כותלי המחנות, ורבים אחרים רכשו מקצועות טכניים ששינו את מסלול חייהם לנצח.

כמובן שהפרויקט השפתני לא חף מאתגרים ומחלוקות. המשמעת הנוקשה והניהול שבוצע על ידי קציני צבא גררו לא פעם ביקורת מצד מתנגדים פוליטיים, שחששו כי רוזוולט מקים "צבא פרטי" או מיליציה בסגנון המשטרים האפלים שצמחו באותה עת באירופה. בנוסף, למרות שהתוכנית הייתה פתוחה גם לצעירים אפרו-אמריקאים, ההפרדה הגזעית של אותם ימים חלחלה גם למחנות, ורבים מהם שובצו במחנות נפרדים – שיקוף כואב של המורכבות החברתית באמריקה של שנות ה-30.

למרות הצללים הללו, ה-CCC נותר עד היום אחד המפעלים האהובים והמוצלחים ביותר של ה״ניו דיל". הוא הוכיח שבעת משבר עמוק, המדינה אינה חייבת לבחור בין הצלת הכלכלה לבין שמירה על אוצרות הטבע – שתי המטרות יכולות להזין זו את זו. הצעירים הללו, שהגיעו למחנות כשהם חסרי כל ותשושי נפש, לא רק נטעו מיליארדי עצים כדי להציל את אדמת המולדת, אלא גם בנו מחדש את תחושת הערך העצמי והגאווה הלאומית שלהם.

כשהתוכנית הגיעה לבסוף לסיומה ב-1942 עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, החליפו בחורי ה-CCC את אתי החפירה ברובים. השנים של הכושר הגופני והמשמעת הפכו אותם לכמה מהמגויסים המוכנים ביותר של הצבא. אך הם הותירו מאחוריהם מורשת פיזית חסרת תקדים.

כמעט מאה שנה מאוחר יותר, ביתני האבן, נקודות התצפית הנופיות ואלפי הקילומטרים של שבילי המטיילים שהם חצבו במו ידיהם, עדיין מהווים את עמוד השדרה של מערכות הפארקים באמריקה – עדות נצחית למה שיכול לקרות כשאומה משקיעה ישירות בנוער שלה ובאדמתה.

הנערה שהתנפלה מהשמיים ושרדה

אחד מסיפורי ההישרדות והתושייה המדהימים בהיסטוריה הוא סיפורה של ג׳וליאן קפקה (Juliane Koepcke), נערה בת 17 בלבד, ששרדה נפילה חופשית מגובה של אלפי מטרים מתוך מטוס שהתפרק באוויר, ולאחר מכן צעדה לבדה במשך 11 ימים בלב הג׳ונגל של אמזונאס.

ב-24 בדצמבר 1971, ערב חג המולד, עלו ג׳וליאן ואמה, המדענית מריה קפקה, על טיסה 508 של חברת LANSA בפרו, בדרכן מלימה לעיר פוקאלפה, כדי לפגוש את אביה של ג׳וליאן, הזואולוג הנס-וילהלם קפקה [1].

במהלך הטיסה, נקלע מטוס הטורבו-פרופ לסערת ברקים קשה ביותר. המטוס נכנס לאזור של מערבולות קשות, וברק פגע ישירות באחד המנועים וגרם להצתת מיכל הדלק [2].

כנף המטוס נשברה, והמטוס החל להתפרק לחתיכות בגובה של כ-3, 000 מטרים (כ-10, 000 רגל) מעל פני האדמה [1][3].

ג׳וליאן מצאה את עצמה קשורה לכיסא שלה, כשהיא נופלת ישירות אל תוך חופת היער הגשום של האמזונאס [1].

הכיסא אליו הייתה קשורה פעל כמעט כמו מסוק צעצוע (רוטור), והאט במעט את מהירות הנפילה, בעוד שצמרות העצים הצפופות בלמו את עוצמת החבטה הסופית בקרקע [2].

ג׳וליאן איבדה את הכרתה והתעוררה רק למחרת בבוקר, ב-25 בדצמבר [3].

ג׳וליאן הייתה הניצולה היחידה מבין 92 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על המטוס [1].

פציעותיה היו קלות באורח נס: עצם הבריח שלה נשברה, היא סבלה מזעזוע מוח קל, חתך עמוק בזרועה ונפיחות קשה בעינה [2][3]. בנוסף, משקפיה אבדו לה, מה שהקשה מאוד על ראייתה [1].

למזלה של ג׳וליאן, שני הוריה היו זואולוגים, והיא חיה איתם תקופה ארוכה בתחנת מחקר ביערות הגשם, שם למדה חוקי הישרדות בסיסיים [2].

המזון היחיד שמצאה בין ההריסות היה שקית סוכריות קטנה [1].

ג׳וליאן ידעה שהסיכוי הטוב ביותר שלה להינצל הוא למצוא מים זורמים. היא מצאה פלג מים קטן והחלה לצעוד לאורכו, מתוך הבנה שפלגי מים קטנים מתחברים לנהרות גדולים יותר, ושם גדל הסיכוי לפגוש בני אדם [3].

במהלך 11 ימי הצעידה שלה:

* היא הלכה או שחתה בתוך המים כדי להימנע מהליכה על הקרקע המסוכנת של הג׳ונגל, שהייתה מלאה בנחשים ארסיים [2].

* היא סבלה מעקיצות קשות של יתושים וזבובים, וזבוב מסוים אף הטיל ביצים בתוך החתך שבזרועה, מה שהוביל להתפתחות רימות מתחת לעורה [3].

* היא שמעה מסוקי חיפוש חגים מעליה, אך בשל צפיפות העצים הגבוהים (חופת היער), המחלצים לא יכלו לראות אותה, והיא לא יכלה לאותת להם [1].

ביום העשירי לצעדתה, כשהיא תשושה לחלוטין, גוועת ברעב וסובלת מזיהום קשה בזרועה, נתקלה ג׳וליאן בסירת מנוע קטנה שעגנה לצד בקתת עץ ארעית ששימשה כורתי עצים מקומיים [2][3].

היא נזכרה בטכניקה שאביה לימד אותה לטיפול בזיהומים בבעלי חיים: היא לקחה דלק שמצאה במיכל של הסירה ושפכה אותו ישירות על הפצע בזרועה שלה. הפעולה הכואבת הזו אילצה כ-35 רימות לצאת מתוך עורה [3]. היא בילתה את הלילה בבקתה.

למחרת, ב-3 בינואר 1972, חזרו כורתי העצים לבקתה. בתחילה הם נבהלו וחשבו שמדובר ברוח רפאים מהמיתולוגיה המקומית, אך ג׳וליאן פנתה אליהם בספרדית רהוטה והסבירה מי היא [2].

הם העניקו לה עזרה ראשונה, האכילו אותה והשיטו אותה במשך שבע שעות עד לכפר הקרוב, משם הוטסה לבית החולים [1][2].

ג׳וליאן קפקה החלימה לחלוטין, המשיכה בדרכם של הוריה, למדה זואולוגיה והפכה לדוקטורית המתמחה בחקר עטלפים [1].

רפרנסים ומקורות

1. Koepcke, J. (2011). *When I Fell From the Sky*. (אוטוביוגרפיה רשמית של ג׳וליאן קפקה המפרטת את נסיבות הטיסה, הנפילה, ואובדן אמה).

2. BBC News (2012). *"How I survived a plane crash and 11 days in the Amazon"*. (ראיון מקיף עם ג׳וליאן קפקה על חוקי ההישרדות שלמדה מהוריה והמפגש עם כורתי העצים).

3. The Guardian (2021). *"Sole survivor: the woman who fell to Earth"*. (כתבה לציון 50 שנה לאסון, המפרטת את הפציעות, הטיפול ברימות באמצעות דלק, וההצלה).

שופט יהודי קרא למאפיה נגד הנאצים

בשנת 1938, נאצים צעדו ברחבי ניו יורק. הסיפור על החוק — כיצד התערבב עם גורמי הפשע בניו יורק, כעדות אמיתית לסולידריות של העם היהודי בתקופה נוראית זו בהיסטוריה. מי ייתן וזכרו של השופט נתן פרלמן יהיה לא רק זכר של חוק וסדר, אלא גם זכר של התמדה כנגד כוחות הנאצים שניסו להחדיר את האידיאולוגיה החולה שלהם לעירנו הגדולה.

בשנת 1938 — שופט יהודי הרים את הטלפון והתקשר למאפיה.

שמו היה נתן פרלמן. Nathan David Perlman (August 2, 1887 – June 29, 1952).

והוא סרב לראות את בני עמו היהודים נרדפים ומוכים ברחובות.

פרלמן רצה לשבש עצרות בניו יורק שאורגנו על ידי הבונד הגרמני-אמריקאי, אך לא מצא שום אמצעי חוקי או הצדקה לעשות זאת.

הוא החליט שהוא לא רק צריך צבא, אלא דווקא צבא יהודי.

נתן התעלם מהחוק והתקשר למאיר לנסקי, אחד הגנגסטרים היהודים המפחידים ביותר באמריקה. הוא אמר למאיר שהנאצים חושבים שיהודים הם רכרוכיים וחסרי הגנה.

את לנסקי לא היה צריך לשכנע. הוא ראה את הכפר שלו נשרף באירופה.

לשופט היה כלל אחד: להכות אותם, לא להרוג אותם. לנסקי הסכים וקרא לצוות שלו מברונקסוויל, אלה שקראו להם "רצח בע״מ".

ואז זה קרה. אולם נשפים ביורקוויל. דגלי צלב קרס.

מסיבת יום הולדת של היטלר.

אנשיו של לנסקי נכנסו דרך החלונות והדלתות בבת אחת.

חמשה עשר קרבות פרצו בו זמנית. זה נגמר תוך חמש עשרה דקות. הנאצים זחלו הביתה מדממים.

הפעולות האלה המשיכו במשך חודשים, עד שהתנועה הנאצית בעיר הושתקה.

אף אחד לא ידע במשך עשרות שנים.

פרלמן נפטר בבית החולים בית ישראל בניו יורק, ונקבר בבית הקברות הר חברון בקווינס, ליד אותם גברים שנלחמו לצידו.

זכרו את שמו. השופט נתן פרלמן. יהודי — לוחם 💥

יהי זכרו ברוך 🕯

שלהבתעד Passinghonor

הקולות שהצילו חיים

בשנת 1984, אישה בריאה לחלוטין מאנגליה החלה לשמוע קולות בראשה – קולות שהצילו את חייה בכך שאבחנו לה גידול מוחי. המקרה הרפואי המדהים הזה פורסם בשנת 1997 בכתב העת הרפואי היוקרתי British Medical Journal (BMJ).

האישה (שזוהתה בכתבים הרפואיים כ-A. B.) שמעה קול שאמר לה: "בבקשה אל תפחדי. אני יודע שזה מבהיל, אבל זו הדרך הקלה ביותר שחשבתי עליה. חברי ואני עבדנו בבית החולים לילדים בגריט אורמונד סטריט, ואנחנו רוצים לעזור לך".

מבוהלת מכך שהיא מאבדת את שפיותה, היא פנתה לרופאים. אובחנה אצלה "פסיכוזה הלוצינטורית פונקציונלית", והיא קיבלה תרופות אנטי-פסיכוטיות. הקולות נעלמו והיא יצאה לחופשה בחו״ל.

במהלך החופשה, הקולות חזרו. הם הורו לה לחזור מיד לאנגליה כי יש לה בעיה רפואית דחופה שדורשת טיפול.

הקולות נתנו לה כתובת ספציפית בבית חולים בלונדון והנחו אותה לבקש בדיקת סריקת מוח (CT). הם טענו ישירות: "יש לך גידול במוח והגזע שלך מודלק".

למרות שלא סבלה מאף תסמין פיזי, היא התעקשה על הבדיקה. הפסיכיאטר שכנע את הנוירולוגים לבצע סריקה, ולהפתעתם המוחלטת של הרופאים, נמצא גידול מסוג מנינגיומה בדיוק במיקום שהקולות תיארו.

האישה עברה ניתוח מוצלח להסרת הגידול. כשהתעוררה מהניתוח, הקולות אמרו לה: "אנחנו שמחים שעזרנו לך, שלום", ומאז נעלמו לתמיד.

הטעות של יחידה 777 בלרנקה

הסיפור של יחידה 777 המצרית בקפריסין (הידוע כפשיטה על נמל התעופה בלרנקה ב-19 בפברואר 1978) הוא אחד הכשלונות המבצעיים המפורסמים והקטלניים ביותר בהיסטוריה של הלוחמה בטרור.

ב-1978 שני מחבלים פלסטינים התנקשו בניקוסיה ביוסף אל-סבאעי, עורך עיתון מצרי בכיר וחבר קרוב של נשיא מצרים, אנואר סאדאת.

לאחר מכן מחבלים חטפו מטוס נוסעים של חברת התעופה הקפריסאית עם 16 בני ערובה ונחתו איתו בנמל התעופה בלרנקה.

הנשיא סאדאת דרש פעולה מיידית ושילח לקפריסין את יחידת העילית החדשה שלו ללוחמה בטרור, יחידה 777.

מצרים רצו פעולת חילוץ נועזת בסגנון "מבצע אנטבה" הישראלי, אך מצרים ביצעה אותה ללא תיאום ואישור מקפריסין:

מטוס תובלה מצרי (C-130 הרקולס) נחת בלרנקה באמתלה של נשיאת שר מצרי למשא ומתן.

עם נחיתתו, דלתות המטוס נפתחו וכוחות קומנדו של יחידה 777 החלו להסתער ברכב ובריצה לעבר מטוס החטופים.

שלטונות קפריסין, שניהלו באותם רגעים משא ומתן מתקדם עם החוטפים, ראו בכך פגיעה חמורה בריבונותם וחשבו שמדובר בכוח עוין או במחבלים נוספים.

המשמר הלאומי הקפריסאי פתח באש כבדה וישירה לעבר הלוחמים המצריים המסתערים.

הקפריסאים ירו פגז נ״ט שהשמיד לחלוטין את מטוס ההרקולס המצרי על מסלול הנחיתה.

בקרב שנמשך כ-50 דקות נהרגו 15 לוחמי קומנדו מצריים ועשרות נפצעו. אף חייל קפריסאי לא נהרג.

המחבלים במטוס החטופים נבהלו מהקרב שהתחולל מחוץ לחלון, שחררו את בני הערובה ונכנעו למשטרה המקומית ללא פגע.

בעקבות האירוע, ניתקו מצרים וקפריסין את היחסים הדיפלומטיים ביניהן למשך מספר שנים.

היחידה המצרית ספגה מכה קשה למוניטין שלה, ועברה בעקבות הכישלון תהליכי ארגון מחדש ואימון נרחבים (בסיוע מערבי) כדי להפוך ליחידה מקצועית יותר.

אבל האם היא באמת הפכה ליחידה מקצועית יותר?

עוד מעט תדעו. . .

ב-23 בנובמבר 1985, מטוס בואינג 737 של חברת איג׳יפטאייר המריא מאתונה לקהיר. זמן קצר לאחר ההמראה, שלושה מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני של אבו נידאל השתלטו על המטוס.

מאבטח מטוס מצרי (סמוי) שלף אקדח וירה במחבל אחד למוות, המחבלים האחרים ירו במאבטח למוות וגוף המטוס חורר בכדורים.

המטוס פנה למלטה ונחת בנמל התעופה לוקה כשהוא פגוע וחסר דלק.

המחבלים, בהובלת הטרוריסט עומר רזאק, החלו לבצע סלקציה בין הנוסעים. הם בודדו נוסעים בעלי אזרחות אמריקאית וישראלית:

המחבלים ירו בראשם של חמישה נוסעים והשליכו אותם מהמטוס אל מסלול הנחיתה.

בין נוסעי המטוס היו שתי נשים ישראליות: ניצן מנדלסון (שנפטרה מפצעיה מאוחר יותר) ותמר ארצי (שנפצעה קשה אך שרדה בנס).

ממשלת מלטה סירבה לאפשר ליחידות השתלטות מערביות (כמו כוח דלתא האמריקאי) לפעול בשטחה, אך אישרה את כניסתה של יחידה 777 – יחידת הלוט״ר המצרית הצעירה, שאומנה בעבר על ידי האמריקאים.

התכנון המקורי היה לפרוץ למטוס בבוקר למחרת בחסות אספקת מזון, אך מפקדי היחידה החליטו לפעול במפתיע בלילה, שעה וחצי מוקדם מהצפוי, ללא תיאום מלא.

הפריצה למטוס הפכה במהירות לאסון מוחלט בשל חובבנות מבצעית:

הלוחמים הניחו מטען נפץ חזק מדי (מסוג סמטקס) על גג המטוס כדי ליצור פתח כניסה. הפיצוץ העז קרע את תקרת המטוס, הרג באופן מיידי כ-20 נוסעים והצית את חלקי הפלסטיק הפנימיים.

הפיצוץ גרם לשריפה קשה ולעשן שחור וסמיך. רוב ההרוגים באירוע (52 נוסעים) לא מתו מכדורים, אלא נחנקו למוות מהגזים הרעילים בתוך קבינת המטוס.

לוחמי היחידה שפרצו פנימה פתחו בירי מבוהל לכל עבר בתוך החשכה והעשן, ופגעו בנוסעים תמימים.

הכשל החמור ביותר התרחש מחוץ למטוס. נוסעים שהצליחו לברוח מהתופת הבוערת וקפצו מהמטוס אל המסלול, נורו למוות על ידי צלפים מצריים שמיקמו עצמם מסביב לשדה וחשבו שמדובר במחבלים שנמלטים.

מתוך 95 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על המטוס, 58 בני אדם נהרגו. רק מחבל אחד (מנהיג החוליה, עומר רזאק) שרד את הפריצה אחרי שנפצע, התחזה לאחד מנוסעי המטוס בבית החולים, אך זוהה ונשפט.

בעקבות רמת המקצוענות שהפגינה היחידה גם בקפריסין וגם במלטה, יחידה 777 הושבתה לתקופה ארוכה, לאחר מכן עברה ארגון מחדש מקיף ונבנתה מאפס בעזרת אימונים משותפים עם יחידות מערביות כדי למחוק את החרפה.

שני לוחמים בבצרה ותרגיל בחילוץ

בספטמבר 2005, כחלק מפעילות כוח המשימה המשותף בעיראק ("Task Force Black"), נשלחו שני לוחמים בריטים מה-SAS למשימת מעקב סמויה בבצרה. המטרה הייתה לאסוף מודיעין על מפקד המשטרה המקומית, שנחשד בשחיתות ובשיתוף פעולה עם מיליציות שיעיות קיצוניות (כמו "צבא המהדי"). כדי להיטמע בשטח, הלוחמים התחפשו לאזרחים עיראקים מקומיים, לבשו גלביות ונהגו במכונית אזרחית.

התוכנית השתבשה כאשר שוטרים עיראקים, שהיו ככל הנראה חברי המיליציה בעצמם, זיהו שמשהו חשוד ברכב וניסו לעצור אותו במחסום משטרתי. הלוחמים סירבו להיעצר, מחשש שיימסרו לידי המיליציות ויעברו עינויים קשים.

חילופי אש כבדים פרצו במקום. הלוחמים הבריטים פתחו באש כדי להימלט, ומהירי נהרג לפחות שוטר עיראקי אחד. לאחר מרדף קצר, השניים כותרו, הוכו קשות ונלקחו פצועים ומדממים למעצר בתחנת המשטרה "אל-ג׳אמיאת" בבצרה.

הידיעה על מעצר הלוחמים הגיעה במהירות למפקדה הבריטית. הלוחמים הוצגו בטלוויזיה העיראקית כשהם פצועים, והיה ברור כי חייהם נמצאים בסכנה מיידית.

הדרג המדיני והפיקוד העליון בלונדון היססו וסירבו לתת אישור ("אור ירוק") למבצע חילוץ צבאי, מתוך רצון לפתור את המשבר בערוצים דיפלומטיים מול ממשלת עיראק כדי למנוע תקרית בינלאומית.

מפקד הכוחות המיוחדים בשטח (קצין בדרגת לוטננט-קולונל) הבין שכל דקה קריטית. הוא החליט להמרות את הפקודות הישירות של הממשלה ופקד על כוח של כ-20 לוחמי SAS לפרוץ לתחנה. הבריטים לא לקחו סיכונים ושלחו כוח משוריין כבד.

טנקים ונגמ״שים בריטיים דהרו לעבר כלא בצרה, רמסו את חומות המתחם ופרצו לתוך תחנת המשטרה. הלוחמים הסתערו על הבניין, אך גילו להפתעתם שהשבויים אינם שם – השוטרים המקומיים כבר הספיקו להבריח אותם לבית מסתור סמוך של המיליציה השיעית.

לוחמי ה-SAS לא ביזבזו זמן והחלו לחקור במהירות ובאלימות את השוטרים העיראקים. השוטרים שחטפו מכות רצח מהלוחמים נכנעו וגילו ללוחמים את מיקום הבית. לוחמי ה-SAS פשטו על הבית בו-זמנית מכמה פתחים ומצאו את שני חבריהם קשורים באזוקים בחדר האמבטיה, חבולים אך חיים, שניות לפני שהוצאו להורג.

לאחר שהחילוץ הצליח, הממשלה הבריטית זעמה על הפרת הפקודה ואיימה להעמיד לדין משמעתי את המפקד שהוביל את הפעולה.

בתגובה, הציבו לוחמי הקומנדו אולטימטום חסר תקדים: איום בהתפטרות המונית של כל לוחמי היחידה. הלוחמים הבהירו שהערך העליון של "לא משאירים פצועים מאחור" קודם לחוקי הפוליטיקה. הממשלה הבריטית נאלצה לסגת, העניקה אישור רטרואקטיבי למבצע, והאירוע נשאר כאחד מרגעי המופת של היחידה.

ברוקר הצילה 669 ילדים מהשואה

סר ניקולס וינטון היה ברוקר בריטי ממוצא יהודי אשר הציל ביוזמתו את חייהם של 669 ילדים (רובם יהודים) מצ׳כוסלובקיה הכבושה ערב מלחמת העולם השנייה. הוא ארגן רכבות חילוץ, מצא עבורם משפחות אומנה באנגליה, ושמר על גבורתו בסוד מוחלט במשך כ-50 שנה.

בדצמבר 1938 תכנן וינטון לצאת לחופשת סקי בשווייץ, אך חבר שכנע אותו להגיע לפראג כדי לראות את מחנות הפליטים.

וינטון הבין את הסכנה המיידית מהנאצים והקים חמ״ל מאולתר בחדר המלון שלו כדי לרשום ילדים להצלה.

הוא חזר ללונדון ולחץ על הממשלה לקבל אישורי כניסה לילדים, בתנאי שימצא לכל אחד מהם משפחה מאמצת ויפקיד ערבות כספית.

בין מרץ לאוגוסט 1939 יצאו 8 רכבות (הקרויות "הקינדר-טרנספורט") שהובילו 669 ילדים בבטחה לבריטניה.

הרכבת הגדולה ביותר (עם 250 ילדים) הייתה אמורה לצאת ב-1 בספטמבר 1939. באותו יום פלשה גרמניה לפולין, הגבולות נסגרו, והילדים הללו נספו ברובם בשואה.

וינטון חזר לחייו הרגילים, התחתן ולא סיפר לאיש – גם לא לאשתו גרטה – על מבצע ההצלה. בשנת 1988 מצאה אשתו בעליית הגג מחברת ישנה המכילה את שמות הילדים, תמונותיהם ופרטי המשפחות שקלטו אותם.

היא העבירה את הרשימות לתקשורת, והתוכנית הבריטית הפופולרית "That's Life" הזמינה את וינטון לשבת בקהל מבלי שידע מה מחכה לו. במהלך השידור החי, המנחה ביקשה מכל מי שחב את חייו לניקולס וינטון לקום. כל הקהל סביבו נעמד בהתרגשות – הם היו הילדים שהציל, כעת כבר מבוגרים.

בשנת 2003 העניקה לו המלכה אליזבת השנייה תואר אבירות (סר).

וינטון נפטר בשנת 2015 בגיל 106.

"ילדי וינטון": כיום ישנם אלפי צאצאים ברחבי העולם (כולל בישראל) החיים תודות לפועלו. הסיפור אף הונצח בסרט הקולנוע המצליח "נפש אחת" (One Life) בכיכובו של אנתוני הופקינס.

יחידת החילוץ והפינוי בהיטס 669 קיבלה את המספר 669 כמחווה והכרת הטוב למספר הילדים שהציל וינטון.

הצוללת שבאה לתקוף את נמל חיפה ונותרה במימיו עד עצם היום הזה

הצוללת שבאה לתקוף את נמל חיפה ונותרה במימיו עד עצם היום הזה

השבוע נסיים את סדרת המאמרים אודות צוללות בולטות במלחמת העולם השנייה ונשוב בעיקר לכור מחצבתי, קרי לתחום התעופה. הפעם נעסוק בעלילותיה של הצוללת האיטלקית "שִׁירֶה" שאמורה להיות מוכרת לחלקכם בשל "ביקורה" בנמל חיפה. בהזדמנות זו מבקש לתקן כבר בפתיחה שגיאה נפוצה בארצנו, משום ששמה הנכון של הצוללת הינו: "שִׁירֶה" או באיטלקית Scirè.

ואם כבר בחיילים איטלקיים עסקינן, הרי שחיילי הצבא הבריטי נהגו בהם זלזול מוחלט ובעיקר ביכולות הלחימה שלהם, ואלו שימשו כחומר גלם ללגלוג ובוז מצידם. זכור לי למשל היטב שאבי ז״ל, ששירת בצבא הבריטי בחיל התותחנים, סיפר לי בזמנו שחבריו היו נוהגים להתלוצץ ולשאול איש את רעהו: "מהו הספר הדק ביותר בעולם?" התשובה לשאלה זו הייתה: "ספר גיבורי המלחמה האיטלקים." רק לשם המחשה או חיזוק עמדתם זו של הבריטים, די אם אזכיר שבשנת 41 באתיופיה, גברו 70, 000 חיילים בריטים (רובם מקולוניות בריטיות) על לא פחות מ־230, 000 חיילים איטלקים ולקחו אותם בשבי.

לא כך היה המצב בחיל הים האיטלקי עם הצטרפותה של איטליה למלחמה העולמית ביוני 1940. הצי האיטלקי היה אז הרביעי בגודלו בעולם (אחרי בריטניה, ארה״ב ויפן) והוא היה מודרני ובעל ספינות מהירות שבחלקן צוידו בתותחים כבדים מאוד. מנגד, לחובתו של צי זה ניתן לומר שלא השכילו בו בשלבי הלחימה הראשונים לעשות שימוש, כאויביהם, במערכות מכ״מ, וכן לא נמצאה ברשותו אף לא נושאת מטוסים אחת. מאידך, זרוע הצוללות של הצי האיטלקי הייתה רבת עוצמה והכילה לא פחות מ־100 צוללות, ולמעשה ניתן לומר שהצי האיטלקי נהנה באותם ימים משליטה מסוימת באגן הים התיכון. אם כבר הזכרנו את התחום התת־ימי, אזי ראוי להזכיר שהיו אלו האיטלקים שהמציאו/פיתחו את ה״חזירים/חזירונים", שהיו מעין טורפדו ממונע חשמלית שעל גבו היו רכובים בד״כ שני אנשי קומנדו ימי, ומכאן כינויים היה "טורפדו אנושי." הצוללנים היו חודרים עם ה״חזירים" מתחת לפני המים לנמלי אויב ומצמידים מטעני נפץ לגחוני אוניות האויב.

אחת מצוללות אלו הייתה ה״שִׁירֶה", צוללת מדגם 600 קלאס "אדואה", שנכנסה לשירות מבצעי באפריל 1938. שנתיים אחר כך גם ב״שִׁירֶה" בוצעו שינויים שאפשרו לה לשאת בתוכה שלושה "חזירים." בחודש דצמבר 41 יצאה הצוללת "שִׁירֶה" לפעולה התקפית מוצלחת באופן מיוחד. הצוללת חדרה לנמל הבריטי הגדול באלכסנדריה שבמצריים, שם שילחה שלושה "חזירונים" ובהם שישה אנשי קומנדו ימי, שחדרו בהשקט לנמל חשוב זה. אנשי הקומנדו שהשתייכו לשייטת העשירית המובחרת הצמידו מטענים לספינות מלחמה בריטיות, ובהן שתי ספינות מלחמה גדולות ועוד מספר ספינות מסוגים שונים. הפעולה, שנחשבה להצלחה פנומנאלית, חיזקה את היתרון/שליטה האיטלקית/גרמנית בים התיכון, והללו כבר החלו רוקמים את תוכניתם לתקוף נמל בריטי גדול וחשוב נוסף בים התיכון, והבחירה נפלה על נמל חיפה.

בדיעבד, ומבלי שהאיטלקים היו מודעים לכך, דווקא הצלחה זו בנמל אלכסנדריה והניסיון לשכפלה ללא כל שינוי או גיוון בתוכנית/בהכנות, היא שהביאה את הצוללת "שִׁירֶה" לסוף דרכה. האיטלקים ביקשו שוב מהגרמנים סיוע בהכנות למבצע, וזה כלל גיחת צילום של נמל חיפה. צילומים שהוכיחו לאיטלקים כי בנמל אכן "ממתינות" לחזירונים שלהם מטרות בריטיות ראויות צבאיות ואזרחיות כאחד. בנוסף ביקשו האיטלקים בחודש יולי 42 שוב סיוע מחיל האוויר הגרמני בהטסת צוללני הקומנדו הימי שלהם מרומא לאי לארוס, שם היו אמורים לחבור לצוללת "שִׁירֶה" שיצאה אליהם מנמל הבית שלה בלה־ספציה. הבריטים, שפיצחו את צופן "האניגמה", עלו על הבקשה האיטלקית להטסת אנשי הקומנדו הימי, בקשה לכאורה חסרת עניין. אולם התנהלות איטלקית שבלונית זו גרמה לאחד מאנשי המודיעין הבריטי לעלות על העובדה שבקשה איטלקית כזו בדיוק נשלחה לגרמנים כחצי שנה קודם לכן, ממש לפני התקיפה בנמל אלכסנדריה. משלב זה עשו הבריטים שימוש בכל פעמוני האזהרה, ולמעשה נמל חיפה נערך מראש היטב לבואה של האורחת הלא קרואה.

בעשירי באוגוסט 42 התקרבה הצוללת "שִׁירֶה" למפרץ חיפה היישר אל לוע האריה הבריטי שהמתין לה דרוך. המוכנות הבריטית לבואה כללה מגוון פעילויות, ובהן ביצוע סיורים אוויריים, מוכנות גבוהה של תותחים על הכרמל (באזור סטלה מריס) והצבת תותחים גם על המזח בנמל. באזור בוסתן הגליל צפו חיילים בריטיים בלוח הבקרה של הכבל התת־ימי שהונח בקרקעית הים ונועד להתריע על תנועת אוניות ו/או צוללות בקרבתו. מאחר ו״שִׁירֶה" עשתה דרכה לחיפה מצפון לדרום, היא עברה מעל אותה טבעת של כבל תת־ימי, שנתנה התראה מיידית. מאחר ובבדיקה מיידית ויזואלית שביצעו חיילים בריטיים במקום לא נצפתה שום ספינה, היה ברור לכל שהמדובר אכן בצוללת, וביקבוצת הפנים שהוכנה עבורה מראש נדרכה עתה עד קצה יכולתה.

הראשון שהבחין בצוללת במפרץ חיפה וסמוך לכניסה לנמל היה מטוס סיור חמוש שפתח לעברה באש, והצוללת "שִׁירֶה" מהרה לצלול לעומק קרקעית הים. למקום חשו ספינות מהירות שניצלו היטב את מימיו הרדודים של המפרץ שלא אפשרו לצוללת בריחה מהירה למים עמוקים. בצר להם החליט כנראה מפקד הצוללת לדומם מנועים ו״לנוח" בדממה על קרקעית הים, אולם בתוך זמן קצר החלו פצצות עומק להתפוצץ בקרבת גוף הצוללת, ואחת מהן אף גרמה לה נזק מהותי שאילץ אותה לעלות על פני המים, לטענת האיטלקים, על מנת להיכנע ולהציל את אנשי צוות הצוללת.

מרגע שהצוללת נתגלתה על פני המים נפתחה לעברה אש הן ממטוסים, הן מספינת קרב בריטית והן מתותחים שמוקמו על הכרמל כאמור בסטלה מריס. אחד מהפגזים שנורו מהכרמל פגע בצוללת והיא החלה לרדת למצולות הים הרדוד, כשהיא לוקחת עימה את אנשי צוות הצוללת. כמובן שמייד החל ויכוח שלא הוכרע: מי גרם לטיבוע הצוללת? האם חיל הים? או אולי התותחנים שבכרמל? את הגרסה של אבי ז״ל, שכאמור היה תותחן, אתם יכולים כמובן לשער, אם כי סביר שהצוללת נפגעה משני הגורמים גם יחד.

בשנים 63/64 עסקה משלחת של אנשי הצי האיטלקי וחברת צלילה אזרחית בניסיון לאתר שרידי אדם בסביבת הצוללת, אולם הדבר לא עלה בידם. המשלחת לקחה עימה חלקים מהצוללת, ואלו הוצבו באתרי הנצחה באיטליה. כמו כן הועברו לאיטלקים שרידי גופותיהם של שני אנשי צוות שנשטפו לחוף ונטמנו בבית קברות בחיפה (סביר להניח שהשניים השתייכו לצוללנים, מאלו שהיו אמורים לחדור לנמל כשהם רכובים על גבי "חזירונים"). בשנת 84 חולצו עצמותיהם של מרבית אנשי צוות הצוללת, 42 במספר, והם הועברו לקבורה באיטליה. בשנת 2002 נעשה ניסיון ע״י כח אמריקאי וישראלי לחלץ את הצוללת, ואגב כך נגרם נזק לגוף הצוללת. האיטלקים מאוד כעסו על כך, והאתר הוכרז להגנתו כאתר מורשת של הצי האיטלקי, ולוח זיכרון הוצמד לגופה בקרקעית הים. במשך השנים הבאות צוללנים וארכיאולוגים איטלקים וישראלים, ובראשם אהוד גלילי, המשיכו לחקור את הצוללת, וממצאים שונים שאותרו על ידם הועברו לתצוגה ל״מוזיאון הכוחות המיוחדים של הצי האיטלקי".

הצוללת, שמונחת גם כיום בעומק של 30 מטרים בלבד, הפ

עלייה מצפון אפריקה לארץ הקודש

סיפורם של יהודי צפון אפריקה ומזרח שבנו את הישוב הוותיק בארץ ישראל וקלטו את העליות הגדולות הראשונות.

לאורך מאות שנים לפני הקמת המדינה, יהדות ספרד, צפון אפריקה ומזרח שמרה על קשר רוחני ומעשי עמוק עם ארץ ישראל והמקומות הקדושים בה. קהילות יהודיות בארץ ישראל היו כמעט לכל אורך התקופה מאז חורבן בית שני. עיקר הקהילות היו בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה ובהמשך בעכו, יפו, עזה, לוד, חיפה ועוד. דוד בן-גוריון הדגיש לא אחת כי העליות הציוניות המאורגנות הראשונות (החל מ-1882) אינן ראשית היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא הזכיר כי היישוב היהודי התקיים ברציפות, ובמיוחד ציין את העליות של תלמידי הבעש״ט והגאון מווילנה (סוף המאה ה-18) ועליות קודמות של עולים מצפון אפריקה ותימן, שהקדימו את התנועה הציונית המודרנית. דוד בן-גוריון ביקש לקשור את התנועה הציונית לשרשרת דורות ארוכה של זיקה לארץ, ולא לראות בה התחלה מאפס. הישוב היהודי בארץ ישראל התקיים ושיגשג מאות ואלפי שנים לפני הציונות המדינית ואישים חשובים בהיסטוריה הזו שיצרו את הבסיס לציונות ואת הזיקה לארץ ישראל ובהמשך למדינת ישראל נשכחו מעט. בפוסט זה נאיר זרקור על חלק מהאישים החשובים והיקרים האלה שייסדו את הישוב הוותיק בארץ ישראל ואת הבסיס הפיזי והרוחני של מדינת ישראל. הרבה בזכותם אנחנו כאן.

בשנת 1165 הפליגו רבי משה בן מיימון -הרמב״ם ומשפחתו מסאוטה (מאוחר יותר מרוקו הספרדית, כיום ספרד), אל עכו שבארץ ישראל, והתיישבו בה. הקהילה היהודית בעכו הייתה בימים ההם מהגדולות בארץ ישראל שהיתה תחת שליטת הצלבנים, וקיבלה בכבוד רב את משפחת הרמב״ם שנאלצה לעזוב את קורדובה ובהמשך את העיר פאס שבמרוקו עקב רדיפת היהודים ע״י השושלת הברברית המוסלמית מהרי האטלס אל-מֻוַוחִידוּן. חמישה חודשים לאחר העלייה לארץ ביקרו הרמב״ם, ואביו בירושלים, בחברון, והתפללו במערת המכפלה בעיר חברון. (על פי המסורת היהודית והכתובים, המערה היא מקום קבורתם של אדם וחווה; אבות האומה אברהם, יצחק ויעקב; ואמהות האומה שרה, רבקה ולאה (חוץ מרחל, שנקברה בקבר רחל בבית לחם. מערת המכפלה היא מהמקומות המקודשים ביותר ליהדות.) הנתיב הזה של הרמב״ם מצפון אפריקה לארץ ישראל הקדושה הפך לנתיב עליה לרגל פופולרי בקרב יהדות ספרד וצפון אפריקה מה שחיזק עוד יותר את החיבור הרוחני לארץ המובטחת ולמקומות הקדושים שבה. בהמשך השתקע הרמב״ם באלכסנדריה שבמצרים, היה לראש הקהילה היהודית והוכתר ע״י השלטונות כ-ראיס אל-יהוד ואף שימש כרופא ארמון המלוכה בקהיר. הרמב״ם שמר על קשר אדוק עם הקהילה היהודית בא״י שהקפידה להתייעץ איתו בכל נושא. עם מותו נקבר הרמב״ם בעיר טבריה וקיברו הפך מוקד עליה לרגל. על הרמב״ם שהיה גדול רבני יהדות ספרד והיהדות בכלל נאמר: "ממשה (רבנו) עד משה לא קם כמשה".

רבי שלמה בן משה הלוי אלקבץ ( 1505 לערך – 1584 לערך) היה מקובל ופייטן צפתי בן למגורשי ספרד שנולד בסלוניקי. נודע בשל פיוטו "לכה דודי", שהוכנס לכל סידורי התפילה. עיקר פעילותו ותרומתו בתחום חוכמת הנסתר. באותם הימים, העיר צפת הייתה המרכז של תורת הקבלה, ובגיל 30 הגיע לצפת לאחר לימוד ועיסוק ממושך בקבלה בצוותא עם הרב יוסף קארו(שולחן ערוך) והרב יוסף מולכו שישבו באותה העת באדריאנופול ובסלוניקי בהתאמה. הרב שלמה אלקבץ האמין שרק בארץ ישראל מתגלים סודות הקבלה. בצפת עסק בלימוד והשפיע על אישים כרבי משה קורדובירו (רמ״ק) ורבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך. הוא כתב כעשרה ספרים, שרק שניים מהם יצאו לאור - ובידי תלמידיו. גם התחלת המנהג של תיקון ליל שבועות מיוחס לו, אחרי שראה, בצוותא עם רבי יוסף קארו, מחזות מופלאים בלילה זה בהיותם בעיר סלוניקי. גם שיריו ופיוטיו היו מושפעים מחוכמת הנסתר. מקובלי צפת, והאר״י הקדוש(רבי יצחק בן שלמה לוריא זצ״ל גדול מקובלי צפת במאה ה-16) בראשם, התייחסו בשלילה לשירה היהודית עד אז, והעדיפו את השירה שהתחברה לאורה של הקבלה, ובמיוחד את שיריו של הרב אלקבץ שמסכימים ברובם עם האמת. יחס זה מצד מקובלי צפת הפיץ את שירתו של הרב אלקבץ בכל התפוצות. הוא הרבה לבקר בקברי הצדיקים בגליל והאמין שיש בהם כדי לתת השראה קבלית. הרב אלקבץ תרם תרומה אדירה לעם היהודי ולחיבור הטבעי והשורשי שלו לארץ ישראל, לתורתו ולחקר תורת הנסתר הקבלית. לא מעט יהודים עלו בזכותו לצפת ולארץ ישראל. הוא נפטר בצפת, בשנת 1584 ונקבר בבית הקברות היהודי העתיק בצפת. פיוטו "לְכָה דוֹדִי" הפך לחלק בלתי נפרד מתפילות קבלת שבת הנאמרות סמוך לכניסת השבת, לפני תפילת ערבית כמעט בכל בית יהודי מאז ועד היום.

בגליל הסתמנה צמיחה כלכלית נוספת בשנת 1740, עם חזרת רבי חיים אבולעפיה מאיזמיר(נולד בחברון למשפחה ממגורשי ספרד, אך נסע לטורקיה לכהן כרב של העיר איזמיר בין השנים 1721 ל-1740 ויצר קשרים חשובים בקרב גורמים בכירים באימפריה העותמאנית, מה שאיפשר את המשך פיתוח הישוב היהודי בא״י) בלוויית חבורה שכללה עשרות אנשים. הוא חידש את היישוב בטבריה בברכת מושל הגליל דאהר אל עומר(האימפריה העותמאנית), ודאג למקורות פרנסה ליושביה. ביוזמתו נבנה בטבריה בית כנסת מפואר, נסללו דרכים, הוקמו חנויות, בית בד לשמן שומשומין ובית מרחץ. כמו כן, נרכשו ביוזמתו קרקעות בכפרים שפרעם, פקיעין וכפר יאסיף. התשתית שבנה הקלה על קליטתם של ראשוני העולים בגל עליית תלמידי הבעל שם טוב. הידיעה על חידוש היישוב היהודי בטבריה הגיעה לגולה, והביאה בתקופתו של אבולעפיה להתגברות העלייה לארץ. הוא סייע בקליטתם של עולים מטורקיה, מצפון אפריקה וממזרח אירופה. חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, ורבים ראו בכך סימן לגאולה הקרובה. גם רבי חיים אבולעפיה האמין שחידוש היישוב היהודי בגליל הוא פתח לימות המשיח, וגאולת העם היהודי כולו. לפיכך בתקופתו התגברה העלייה לארץ. ב-27 במרץ 1742 ביקר גם ר' חיים בן עטר את ר' חיים אבולעפיה בטבריה. כפי הנראה, שלטונו של דאהר אל עומר על הגליל לא מצא חן בעיני השלטון המרכזי בטורקיה, והסולטאן הורה למשנה למלך, הפאשה היושב בדמשק, סולימאן פאשה, להרוג את דאהר ולהחריב את ממלכתו. הדבר נודע לרבי חיים אבולעפיה באוגוסט 1742, והוא פנה לדאהר. בהנהגתו של רבי חיים אבולעפיה, תמכו יהודי הגליל בדאהר אל עומר. ב-1 בדצמבר 1742 ניצח דאהר את הפאשה, ויום זה הפך ליום חג עבור יהודי טבריה. ב-19 במרץ 1744 נפטר ר' חיים אבולעפיה, ונטמן בבית העלמין הישן בדרומה של העיר טבריה. בנו הבכור, ר' יצחק אבולעפיה, שהתגורר בסוריה, המשיך את ההנהגה אחריו בטבריה.

רבי חיים בן עטר עלה עם משפחתו ועשרות תלמידיו ממרוקו בשנת תק״א (1741), ולאחר שנה הוקמה ישיבתם שנקראה: "מדרש כנסת ישראל". רבי חיים בן עטר (2 באוגוסט 1696, סאלי מרוקו – 7 ביולי 1743, ירושלים) נודע בכינוי "אור החיים הקדוש" על שם ספרו. היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. יצירתו הידועה ביותר היא הספר "אור החיים" – פירושו לתורה. פירוש השם עטר הוא בושם, והוא אכן בישם את העולם היהודי כולו ובעיקר את א״י בתורתו. והנה רק משפט אחד מתורתו: "אם היו בני האדם מרגישים במתיקות ובעריבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה. . . כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". עם פטירתו בשנת -1743, נקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.

אלפי יהודים מגורשי ספרד מצפון אפריקה בעיקר ממרוקו, אלג׳יריה גיברלטר, מצרים ועוד עלו לארץ ישראל לאורך השנים כשעיקר העלייה היתה בתחילת המאה ה-19(סביב 1830). הם עלו לארץ ישראל מתוך אמונה בשיבת ציון ובגאולת הארץ הקדושה להם. רובם היו יהודים דתיים אדוקים ואמידים שעסקו גם במדע, רפואה, בנקאות, מסחר ודיפלומטיה. הם היו ראשית הציונות שהאמינה שלהתפלל לירושלים ולארץ המובטחת זה לא מספיק, צריך לעבור למעשים ולשיבת ציון. הציונות המעשית. הם בעצם היו מבשרי הציונות המעשית הראשונים והיוו את הבסיס וההשראה למבשרי הציונות הידועים הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי קלישר וחוזה המדינה בנימין זאב הרצל שנולד עשרות שנים מאוחר יותר (בודפשט 1860). הרב ד״ר יהודה אריה ביבס(1780-1852) היה מרבני גיברלטר רבה של קהילת קורפו, ממבשרי הציונות, פוסק ומקובל שעסק רבות בשיכנוע הקהילות היהודיות בשיבת ציון. הוריו היו מצאצאי מגורשי ספרד, אשר נדדו לאחר גירוש ספרד אל מרוקו והיו תלמידי חכמים בקהילה בעיר תטואן. אחר כך, עקב רדיפות היהודים, נדדו לגיברלטר והיו ממקימי הקהילה היהודית בה. הרב יהודה ביבס הקדים את הציונות המדינית בתפיסת עולמו והצעותיו. הוא יצא בקריאה לעם ישראל להפסיק את הציפייה הסבילה לגאולה ולעשות מעשה כדי לקרבה. לשיטתו, כפי שהובאה על ידי תלמידו הרב יהודה אלקלעי, התשובה הכללית הנדרשת קודם לגאולה היא דווקא העלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה. בשנים 1840-1839, ערך מסעות ברחבי אירופה, וביקר בקהילות יהודיות רבות במזרח ובמערב. במסעות אלו קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה בכוח חמוש. באותה שנה בעת ביקור בזמון (סרביה) פגש את הרב יהודה אלקלעי. את פגישתם תיאר אלקלעי בהתרגשות רבה. הוא כינה אותו: "איש אלוהים קדוש", "הרב המופלא", "המקובל האלוהי" וסיפר כי דבריו "הרעידו את ליבי וברכי כשלו".

בשנת 1852, כשנה לאחר פטירת רעייתו, עלה לארץ ישראל והתקבל על ידי תלמידיו ביפו. לאחר מכן עבר לחברון שם קבע את בית מדרשו ואת ספרייתו הגדולה ואף ייסד בביתו ישיבה ועמד בראשה. הוא נפטר באותה השנה בי״ז בניסן תרי״ב (1852) ונקבר בבית הקברות היהודי בחברון. הרב יהודה ביבס נחשב כמבשר הציונות המעשית הראשון וכמי שהנחיל את הגותו ומשנתו לקהילות היהודיות ולמבשרי הציונות שבאו אחריו.

חיים ניסים אמזלג (1828–1916) נולד בגיברלטר בשנת 1828 למשפחה יוצאת מרוקו. בשנת 1834 משפחתו עלתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. אביו של חיים אמזלאג, יוסף אמזלאג, היה סוחר עשיר ממרוקו שביקר ביפו כבר בשנת 1816 ובאמצעות הציר הבריטי באיסטנבול השיג כתב חסות מהשלטון העות׳מאני. הוא היה ידיד אישי של משה מונטפיורי, שהתארח אצלו בביקוריו בארץ. הקהילה היהודית ביפו, במחצית המאה ה-19, הורכבה מיוצאי צפון אפריקה ומאשכנזים שהגיעו אחריהם. בשנות ה-50 של המאה ה-19 זכתה יפו להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה, שצברה תנופה בשנת 1856. בילדותו קיבל חיים אמזלג חינוך מסורתי ולצד זאת השתלם בהשכלה כללית ובשפות אירופאיות. הוא עבר להתגורר ביפו בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה-19 ובהדרגה הפך לדמות בולטת בקהילה היהודית של יפו. הקהילה היהודית ביפו החלה להתארגן בשנת 1863, כאשר יזם יהודה הלוי מרגוזה את הוועד הציבורי הראשון, שנקרא "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה של הוועד הייתה הקמת סניף של חברת "כל ישראל חברים", ומינוי חיים אמזלאג כנשיאה. הוא השתתף באופן פעיל ברכישת האדמות לייסוד המושבות הראשונות: בשנת 1878 פתח תקווה ובשנת 1882 ראשון לציון והיה ממייסדי שכונת נווה צדק בשנת 1887. בשנים 1905-1906 פרש מתפקידיו הרבים מחמת זקנה. בראשית מלחמת העולם הראשונה גורש למצרים, כמו אחרים מהישוב היהודי שהחזיקו בנתינות זרה. הוא נפטר באלכסנדריה ב-12 בפברואר 1916 ונקבר בבית-העלמין הישן בשאטבי.

רבי אהרן שְלוּש (19 במאי 1840 - 7 באפריל 1920) היה מראשי העדה הספרדית בעיר יפו, ממייסדי נווה צדק, צורף, חלפן כספים וסוחר קרקעות שעודד את ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות העיר וראש משפחת שלוש לה היה תפקיד מרכזי בהקמת השכונות היהודיות ביפו ובעיר תל אביב. רבי אהרן שלוש נולד בצפון אפריקה בעיר אוראן (והראן) באלג׳יריה למשפחה שבאה במקור מהעיר פאס שבמרוקו. משפחת שלוש הענפה דאגה לרשום את עצמה כיוצאי אלג׳יריה ולא כיוצאי מרוקו, כדי שיקבלו אזרחות צרפתית היות ואלג׳יריה באותם זמנים הייתה מסופחת סיפוח מלא לצרפת, בעוד מרוקו הייתה רק תחת חסות צרפת. בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 הוא עלה לארץ עם הוריו אברהם ושמחה. המשפחה התיישבה, תחילה, בחיפה, ולאחר שעברה לשכם ולירושלים, קבעה, לבסוף, את משכנה ביפו. רבי אהרן שלוש סייע לחלוצים שבאו מרוסיה ומרומניה, ובתוכם גם לביל״ויים, שהגיעו ליפו בשנת 1882. בשנות ה-70 של המאה ה-19, לאחר שצבר הון בעסקיו, פנה הרב שלוש לעסקי הקרקעות. בתחום זה פעל הן כעצמאי והן בשותפות עם יהודים בני הקהילה הספרדית והמוגרבית ביפו, כגון חיים אמזלג (ששימש כקונסול בריטניה ביפו) ויוסף ביי מויאל, בן למשפחת מויאל שעלתה ממרוקו ומיזמי בנייתו של מגדל השעון, כיכר השעון ביפו והשכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר יפו ועוד. הרב שלוש מכר בתנאים נוחים ביותר ובהקפה לאלעזר ושמעון רוקח ולשאר חברי עזרת ישראל את עשרת הדונמים, שחולקו ל-48 מגרשים, עליהם נבנתה בשנת 1887 שכונת נווה צדק, השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות יפו. הוא גם רכש שטח קרקע מרוחק מן השכונות להתקנת בית קברות יהודי. הוא בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, אותו תרם לקהילה. ב-1892, עבר להתגורר בבית מידות שבנה בקצה שכונת נווה צדק, ושמזוהה כיום כבית אהרן שלוש, העומד גם כיום ברחוב שלוש מספר 32 בתל אביב-יפו. בבית זה גם קבע בית כנסת משפחתי הפעיל עד היום. רבי אהרן שלוש נפטר בי״ט בניסן תר״פ 1920, בגיל 79, ונקבר לצד אשתו בבית הקברות טרומפלדור. דוד אביטבול (1861–1924) נולד בשנת 1861 ביפו, לאברהם אביטבול וזהרה. סבו, יעקב אביטבול ושני בניו על נשותיהם עלו ממרוקו דרך גיברלטר והיו מראשוני המתיישבים היהודים ביפו בעת החדשה. אביו של דוד, אברהם, היה מחלוצי המסחר בטקסטיל בארץ באותה העת ותרם רבות לביסוס התעשייה בישוב היהודי בא״י. אביטבול היה פעיל בעסקי הציבור, ויחד עם שמעון רוקח וד״ר שמעון מויאל הניחו את היסודות לחיים ציבוריים ביפו. הוא השתתף ביסודה של חברת "עזרת ישראל" ויתר המוסדות - בית חולים, עזרת נצרכים, עזרת עולים וכו'. דוד אביטבול היה חלוץ בכך שהיה מראשוני היוצאים מחומות יפו. הוא לקח חלק בחברה שיזמה את הקמת שכונת נווה צדק, וייסד את בית כנסת אביטבול שהיה קיים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אברהם מויאל נולד ברבאט שבמרוקו ב-1850, לאביו הסוחר העשיר אהרון מויאל שתרם רבות לישוב היהודי בא״י. המשפחה עלתה לארץ ישראל ב-1852 ולאחר שלוש שנים בחיפה עברה והתיישבה ביפו, שם זכתה לעמדת בכורה ביישוב היהודי. מגיל צעיר היה מויאל ממנהלי העסקים של משפחתו במסחר ובבנקאות וניהל קשרים עם חברות ובנקים בחוץ לארץ, עם הממשל העות׳מאני, עם קונסולים זרים ביפו, ובעיקר עם הקונסול הצרפתי. בהיותו נתין צרפת נהנה מויאל ממשטר הקפיטולציות שהיה נהוג בתקופה זאת, שהעניק זכויות יתר לנתיני ארצות מערב אירופה ברחבי האימפריה העות׳מאנית. כבר מגיל צעיר הוא זכה לעמדת השפעה בקהילה היהודית ביפו. מויאל העריץ את רבי יהודה אלקלעי מבשר הציונות לאחר שקרא את כתביו. במקביל הוא החל להתעניין בתנועה הציונית, שהטיפה ליישוב מחדש של יהודים בארץ ישראל. כתוצאה מכך לקח מויאל חלק בפרויקטים לפיתוח ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. בין היתר היה מעורב בהקמת בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בית הספר "מקווה ישראל" של חברת כל ישראל חברים. כמו כן הועברו דרכו כספי תרומות של הברון רוטשילד למפעליו בכל הארץ. פעילותו המשמעותית ביותר של מויאל הייתה בשירות תנועת חובבי ציון. הוא פגש את קלונימוס זאב ויסוצקי במהלך ביקורו של זה בארץ ישראל, ומונה לנציג ענייניה של תנועת חובבי ציון בארץ. המוציא והמביא הראשי לכל דבר ועניין הנוגע הן לכלל היישוב והן למושבות. מויאל נחל הצלחה רבה בתפקידו. בתקופה זו תרם לשיפור מצבה של פתח-תקוה, שבה נבנו תחת ניהולו ובתקצובו 23 בתים, 13 רפתות ומבנים נוספים, נרכשו בהמות וניטעו עצים רבים. בנוסף סייע מויאל ברכישת האדמות למושבת עקרון (מזכרת בתיה) והשיג עבורה את רישיון הבנייה, הדריך את העולים, רכש עבורם בהמות עבודה ועוד. כמו כן סייע לעליית הביל״ויים למושבת גדרה בבעיות שונות מול השלטון העות׳מאני ומול שכניהם. הוא ניצל את מעמדו כנתין צרפתי אף כדי להתעמת עם הנציגים העות׳מאנים במידת הצורך לטובת העולים החדשים. מויאל הקפיד לשמור על יחסי שכנות טובה עם ערביי הארץ, דיבר את שפתם וכיבד את אורחות חייהם. הם בתורם כיבדוהו והעריכו אותו מאוד. מויאל נחשב לנכס חשוב עבור תנועת חובבי ציון, ונחשב לדור הבא של הנהגת היישוב היהודי ביפו. אולם ב-20 בדצמבר 1885 נפטר בפתאומיות, בגיל 35 בלבד. לאברהם היו 5 ילדים ושלושה אחים, ביניהם יוסף ביי מויאל, ממנהיגי קהילת יפו, מייסד שכונות רבות בתל אביב ובונה מגדל השעון ביפו. פטירתו נחשבה לאבידה קשה ליישוב היהודי ולפעילותה בארץ ישראל של חובבי ציון. לפי התיאורים, כל יפו היהודית, וגם הלא יהודית, התאבלה בעת ההלוויה. כמעט כל החנויות בעיר נסגרו. עשרות רבות של מתיישבים מכל מושבות האזור – ראשון־לציון, עקרון, גדרה ופתח-תקווה – הגיעו בעגלות ועל סוסים וחמורים, כדי ללוות את המנוח בדרכו האחרונה. הם הצטרפו לאלפי יפואים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שרבים מהם החזיקו בידיהם נרות שחורים. סגני הקונסולים ביפו ייצגו את מדינותיהם. בהלוויה נכחו גם ראשי השלטון, ראש הבלדיה (עירייה) והקיימקאם (המושל). כל הקרואים ליוו את מסע הארון עד בית העלמין היהודי הסמוך לשכונת עג׳מי. בהספד של חובבי ציון נכתב עליו: "ברוח כהה עצבו חובבי ציון על מות גבר נעלה, הגביר הנכבד סי' אברהם מויאל בעיר יפו. רחוק רחוק למצוא גבר נעלה כמוהו, וכבוד עמו וארצו היה עטרה לראש".

שמואל עבו נולד באלג׳יר ב־1789. ב־1817 עלה שמואל עם משפחתו והוריו לארץ ישראל והתיישב בצפת. בצפת נולדו לו שלושה בנים - אברהם, יצחק ויעקב, ושתי בנות - שרה ושמחה. משפחת עבו רכשה אדמות בכל סביבות צפת. הם קנו אדמות מזרחה לצפת, באזור החולה, יחד עם עוד משפחות מצפת כדוגמת משפחת ממן ומשפחת מזרחי(ממייסדי יסוד המעלה). משפחת עבו הייתה מעורבת במספר מיזמי התיישבות יהודית חקלאית בגליל(ראש פינה, יסוד המעלה ועוד) ובעמק החולה. בשנת 1870 הקים הרב שמואל עבו את היישוב היהודי הראשון שהוקם במאה ה-19 על אדמת הר מירון, וב-1878 ביוזמתה ובעידודה של משפחת עבו, התיישבו כ-30 משפחות מצפת בשיפולי הכפר הערבי ג׳עוני (שמה הקודם של ראש פינה) והקימו שם מושבה בשם "גיא אוני". בפברואר 1874 מונה שמואל עבו לסוכן קונסולרי צרפתי בצפת. אחד ממפעליו החשובים של הרב שמואל עבו היה הקמת המבנה מעל קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון. עד לבואו היה המבנה מוזנח ונטוש. הוא גידר את חלקת הקבר, הקים את מבנה בית הכנסת שמעליו ושיקם את הריסות בית הכנסת של האר״י הקדוש בצפת. לאחר הרעש הגדול סייע לבנות מחדש את הרובע היהודי בצפת שחרב, ואף הזמין לשם כך פועלים מקצועיים מדמשק. הרב שמואל עבו רכש בשנת 1870 כ-7, 000 דונם של אדמה חקלאית בכפר מירון, ויישב במקום עשרות משפחות יהודיות מיוצאי כורדיסטן.

בעקבות התנכלויות ערבים ליהודי צפת, פנה לשלטונות העותמאנים בבקשה שתינתן ליהודים הזכות להגן על עצמם בנשק. משלא נענה, נסע לאלג’יר, ובהשתדלות ראשי העדה ונכבדיה נתמנה מטעם ממשלת צרפת לקונסול כללי בגליל. כך ניתנה לו האפשרות החוקית להגן על יהודי צפת וטבריה בשמה של צרפת. כקונסול הוא רשם מספר גדול מבני היישוב היהודי בצפת וטבריה כנתיני צרפת, וכך היו מוגנים יותר תחת חסותה של ממשלת צרפת. בית עבו הפך למעין מבצר לכל נרדף, והשלטונות הטורקים לא העזו לפרוץ פנימה בגלל חסינותו הדיפלומטית. עם פטירתו של הרב שמואל עבו בשנת 1879, עברה כהונת הרבנות ומשרת הקונסול לבנו, יעקב חי עבו, אשר היה הראשון מבני משפחת עבו שנולד בארץ ישראל. הרב יעקב חי עבו, המשיך בדרכו הציבורית של אביו והרחיב את בניין בית הכנסת של הרשב״י. בשלהי שנות השמונים הוסיף ביוזמתו ליישוב במירון אוכלוסייה יהודית של בעלי מלאכה מצפון אפריקה.

חשוב לזכור את האנשים היקרים האלה ועוד רבים שתרמו לגאולת הארץ ולבסיס האיתן לעליות הראשונות הגדולות שהגיעו אחריהם ממזרח אירופה. יש כאן סיפור של שכבה על גבי שכבה, דור על גבי דור, שכל אחד נתן את חלקו ואת תרומתו ולכולם יש חלק שווה ומשמעותי בשיבת ציון, בתקומת העם היהודי ובהקמת מדינת ישראל. חשוב ללמוד על פועלם של האנשים היקרים האלה ושל צאצאיהם, ולזכור את תרומתם האדירה לבניין ביתו המחודש של העם היהודי בארץ ישראל.

מקורות: *הספריה הלאומית. *וויקיפדיה. * אינציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. *מורשת יהדות מרוקו וצפון אפריקה.

אותיות קדושות מן השמים

ראש מילין (נקרא: רֵיש מִילִין) הוא ספר במחשבת ישראל וקבלה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבו ישנן דרשות על "טנת״א" (טעמי המקרא, הניקוד, התגים והאותיות).

את הספר כתב הרב קוק בעת היותו רב בלונדון בתחילת שנת תרע״ז, תוך שהוא מסתיר את הדבר מבנו — הרב צבי יהודה הכהן קוק, אשר חשש תמיד מפרסום כתבי אביו, שלהערכתו הדור לא היה מוכן להפצתם הרחבה (הרב פילבר).

ואכן, כאשר נודע לבנו על פרסום הספר, הוא הביע את התנגדותו לפרסום לאחר מעשה, ומאותו רגע והלאה הקפיד להיות מעורב תמיד בעריכתם ופרסומם של כתבי אביו — אחריות שהוא לקח על עצמו עד יום מותו, בהתאם לצוואת הרב קוק.

הספר נחשב לאחד הספרים הקשים מכל כתבי הראי״ה, וקשה מאד להבינו ללא רקע מקדים רחב בתורת הקבלה.

הרב קוק: "ריש מילין זה עניין של צו (מן השמים)". באגרת לבנו מרן הרצי״ה על הספר "ריש מילין" כותב הרב: "שאין יכולת לשום שכל אנושי לסקור את חביון קודשם (של האותיות והתגין) זולת קדישי עליונים שאור ה׳ הופיע עליהם הגבה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש. . . אפילו הלשון החתום בו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על כל המשננו כי מתנת חינם חנני בו ה׳ מאוצרו הטוב. . . אף על פי שאין כדאי ומה גדלו חסדי השם" [אגרת תתצ׳].

אמרו הראי״ה ותלמידיו כי החזקתו של הספר היא סגולה להצלה ולהצלחה, וכן הוא סגולה ליולדת לזכות ללידה קלה כשתשים אותו תחת הכרית [וראה בספר ״שבחי הראי״ה״ עמ׳ קמט סיפורים בענין זה].

וכך מספר ר׳ שמעון גליצנשטין (מזכירו של הראי״ה בתקופת לונדון): "זוכרני כשיצא לאור הספר הרזי ״ראש מילין״, בא אחד לבקש מהרב את ברכתו שיזכה בדינו שנאשם בו במשפט פלילי (שלפי כתב האשמה היה צריך לקבל חמש שנות מאסר ועונש כספי גדול). אחד שהיה שם באותו מעמד [הרצי״ה מסר שמרן הראי״ה הוא זה שאמר לנתבע שיחזיק ספר ״ריש מילין״ בכיסו. ״משנת הרב״, עמ׳ 31]. אמר לו שבתור סגולה רצוי מאוד שיחזיק אצלו ספר אחד מקדושי ישראל. האיש לקח למטרה זו את הספר ״ראש מילין״. כעבור איזה שעות בא הנאשם ובשורה בפיו שיצא זכאי, והוסיף שהוא בטוח שניצל רק בזכות הספר הקדוש של הרב שהיה מונח בכיסו בכל משך זמן הילוך המשפט [הרב שלמה גליצנשטין, בספרו ״מזכיר הרב״, עמ׳ יא].

גם הרב צבי יהודה, בנו של מרן הראי״ה, ייחס לספר חשיבות סגולית. ומתוך כך היה נושא עמו בכיס מעילו הפנימי כנגד ליבו את הספר הקדוש [״עיטורי כהנים״ גיליון 60]. כמו כן, כאשר היה שולח תלמיד לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל, היה נוהג פעמים רבות לתת לו ספר ״ראש מילין״ כסגולה [שם, אדר תשס״ו, וכן ב״עטורי כהנים״ אלול תשנ״ח]. לכמה מתלמידיו שיצאו למקום מסויים שיש בו סכנה, נתן הרצי״ה את הספר במתנה בתור סגולה לשמירה. והיו שלא נתן להם, אבל המליץ להם לשאת איתם ספר קדוש זה [״בדרך התורה הגואלת״, עמ׳ ס׳].

הכרם שנמכר בתורה

מדרש (רבה כי תשא): רבי יוחנן הלך מטבריה לציפורי, והתלווה אליו רבי חייא בר אבא תלמידו. בדרך הם נתקלו בכרם ענק ויפהפה.

"רואה אתה את הכרם?" הצביע רבי יוחנן, "הוא היה שייך לי, ומכרתי אותו."

לשמע הדברים הצטער רבי חייא צער רב. "רבי ומורי!" הוא אמר בבכי, "מדוע מכרת את הכרם? לו היית עובד בו, יכולת להתפרנס בכבוד גם לעת זקנותך. כעת, כשאין לך מקור פרנסה מכובד, מה תעשה כשתזדקן?"

רבי יוחנן הקשיב לבכי תלמידו, והשיב ברוגע:

"וכי קלה היא בעיניך? עשיתי עיסקה מאוד משתלמת. מכרתי את הכרם שנברא בשישה ימים בלבד, וקניתי דבר שניתן במשך ארבעים יום.

"הכרם הוא חלק מהעולם הזה שנברא בששת ימי בראשית, אך התורה ניתנה למשה רבינו בארבעים יום.

"העדפתי למכור את מקור הפרנסה שלי ולהקדיש את חיי לתורה."

הראש בתוך הנעליים

חסיד אחד בא לרבי שמואל מליובאוויטש, הרבי המהר״ש. "רבי, בבעלותי בית חרושת לנעליים ולאחרונה המכירות בשפל. אני מודאג מאוד ממצב בית החרושת!" השיב לו הרבי: "תמה אני עליך. בדרך כלל, אנשים שמים את רגליהם בתוך הנעליים. ואילו אתה שם את ראשך בתוך הנעליים?"

החפץ חיים אורח בעולם הזה

מסופר על החפץ חיים (ע״פ 'מכתבי החפץ חיים' ח״ג דף עו, מופיע ב׳אוצרות המוסר' של הגה״ר משה צוריאל עמ' 858) שאדם אחד מארה״ב שמע על גדלותו וחכמתו הרבה והחליט שהוא חייב לראות מי הוא החפץ חיים. היה בטוח שמתוך שהוא גדול כל כך, ודאי הוא גר בעיר גדולה ובית מפואר. וכך התגלגל בדרכים ושאל היכן הוא גר עד שהגיע לראדין, עיר קטנה.

שם הגיע לביתו של החפץ חיים, וכשנכנס היה כולו בתדהמה למראה הפשטות. הבית הכיל מיטה, כסא, שולחן וארון קטן. וכששאלו החפץ חיים מדוע הוא תמה, שאל האורח: "היכן הרהיטים שלך?" השיב לו החפץ חיים בשאלה: "והיכן הרהיטים שלך?" ענה לו האורח: "אני כאן רק אורח ולכן אין לי רהיטים." ענה לו החפץ חיים: "גם אני רק אורח כאן בעולם הזה, ולכן אין לי רהיטים."

כך עונה מי שחי את העיקר ויודע למה הוא בא לעולם. אז לא חסר לו כלל העושר והפאר, אלא הוא שמח בחלקו.

הרב יהושע רוזן שליט״א[3] ענה לאחד מתלמידיו ששאל אותו איזה בית צריך לקנות: "צריך שיהיה בית כזה שלא יהיה קשה אחר כך (אחרי 120) לעזוב את העולם הזה."

הסוס והפיסח על סדר העדיפויות

מספר רבינו יוסף חיים הבן איש חי את הסיפור הבא: מעשה בעשיר אחד שהיה רוכב על סוסו בדרך אל העיר. בדרכו ראה איש פיסח יושב על אם הדרך ופושט ידו לצדקה. העשיר הוציא מכיסו מטבע כסף והשליכה אל הפיסח. הפיסח ברך את העשיר על נדיבותו וביקש ממנו אם יוכל גם לעזור לו בכך שירכיבו על סוסו ויביאו אל העיר. העשיר שהיה רחמן העלה את הפיסח על סוסו, הושיבו מלפניו ונתן את המושכות בידיו. היו שניהם רוכבים ביחד על הסוס, הפיסח בראש והעשיר מאחוריו. כשהגיעו לכיכר העיר עצר הפיסח את הסוס, פנה אל העשיר ואמר בקול: "הנה הגענו אל העיר, רד עתה מהסוס". העשיר התרגז על דברי הפיסח ודרש ממנו לרדת מיד מסוסו. התחיל הפיסח צועק בקול גדול: "אנשים טובים, עזרו לי! הרשע הזה פגשתי מחוץ לעיר. ראיתי כי הוא עייף ורציתי לעזור לו ולכן הרכבתי אותו על סוסי. ועכשיו במקום להודות לי על עזרתי הוא רוצה לנצל את נכותי וחולשתי ולגזול ממני את סוסי". דברי הפיסח עוררו את חמלתם של אנשי העיר וקמו כולם לעזור לו. לא עזרו לעשיר ניסיונותיו להכחיש את דברי הפיסח עד שלבסוף דרש להגיע לפני שופט. שמע השופט את דברי שניהם ואמר לעשיר: "ניכרים דברי אמת ומאמין אני לך שאכן הסוס שייך לך, אך מה אוכל לעשות? אתה בעצמך איבדת את זכותך על סוס. אם היית מרכיב את הפיסח מאחוריך ומשאיר את המושכות בידך, ברור היה שאתה בעל הסוס, אך כאשר הושבת אותו מלפניך ונתת את המושכות בידיו, הרי מחזק הדבר את טענתו שהוא בעל הסוס.

כך הדבר בחיי האדם. כל עוד הוא מעמיד את מצבו הרוחני בראש כעיקר ואת מצבו החומרי מאחור כטפל, הרי הוא מנהל את חייו באופן הנכון ועל פי סדר העדיפויות הנכון. אך אם הוא נותן לתאוות הממון להוביל בראש והיא זו המובילה ומכוונת את כל חייו, הרי הדבר יפגע באורחות חייו ובמימוש ייעודו בחיים.

הרב קוק סורד ליד המזכיר הבריטי

בספר "מלאכים כבני אדם" (עמ' 155-158) מתוארת תגובתו של הכהן הגדול המאיר לארץ, הרב קוק זצ״ל, לטבח בחברון. במאורעות אלה נרצחו ונפצעו מאות מיהודי הארץ בידי פורעים ערביים כשנפל חשד כבד על כך שהשלטונות הבריטיים שתפו פעולה עם הכנופיות של הפורעים. במיוחד הצביעו על מזכיר ממשלת אנגליה מר צ׳ארלס לוק, בן למשפחה יהודית מתבוללת, כמי שעודד את הפורעים. ומסופר בספר כי הרב טלפן אל המזכיר ותבע ממנו לנקוט באמצעים חריפים ונמרצים כנגד הפורעים הערביים. שאלהו הלה: מה יש לעשות? – לירות ברוצחים! – השיבו הרב. – לא קבלתי פקודה על כך! – ענהו לוק. – אני מפקד עליך! הנני דורש זאת בשם המצפון האנושי! – השיבו הרב.

בשעת קבלת־פנים רשמית שערכו בימים ההם ראשי השלטון בארץ לנכבדי הישוב היהודי, הושיט מר לוק את ידו לרב. אולם הוא סרב ללחוץ את ידו באומרו בקול תקיף: איני לוחץ יד המגואלת בדם יהודים! באותה פגישה אמר לו לוק: אתם היהודים הגנו על עצמכם, אך אל תתקיפו אחרים. השיב לו הרב: אתם שעוברים על "לא תרצח" – אל תטיפו לנו מוסר! הבא להרגך – השכם להורגו!

עמדה גאה זו עשתה רושם כביר בכל העולם היהודי. מעיד על כך הסופר אביגדור המאירי: לולא איש אחד יחיד ומיוחד שעמד על משמר כבודנו הלאומי והאנושי – כי אז היינו קורעים קריעה גם על מות כבודנו.

מובן כי עמידתו הגאה של הרב קוק זצ״ל הכתה גלים ברחוב היהודי וזכתה להדים בעד ונגד. באותם ימים נזדמן הרב לברית מילה כשהרוחות סביבו סערו תוך שהם מתנצחים האם מעשהו של הרב – בהפגינו בפומבי את סלידתו ואת מחאתו משיתוף הפעולה של מדינות העולם עם הפושעים האמיתיים – לא היה מוגזם. ואז בקש הרב ממשמשו להרגיע את הרוחות. קם האיש והקשה: מדוע כשנכנס התינוק לברית מקדמים אותו בברכת "ברוך הבא"? מה שאין עושים לא עם חתן ולא עם נער בר מצווה? ושנית, מדוע ביציאתו איננו מתברך בברכת "ברוך היוצא"? והשיב: כשהוא נכנס – הוא ערל. לבושתנו התרגלנו להתרפס בפני הגוי ולחלוק לו כבוד בכל הזדמנות. . . הציבור הבין את הרמז. . .

שפת העופות וגזרת השמים

פעם הפציר אדם בשלמה המלך ללמדו את שפת העופות, ושלמה המלך נענה לבקשתו. בא האיש לביתו שמח וטוב לב, ולא חלפו ימים רבים עד ששמע את הצפורים מדברות ביניהן שבאותו לילה עתידה להתרחש בביתו גנבה.

מיד שכר האיש שרותי חברת שמירה, וכשהגיע הגנב המתינו לו כמה בריונים ששברו את עצמותיו ודאגו שלעולם לא יעלו בדעתו מחשבות שטות מעין אלו שוב.

חלפו ימים מספר, והנה שמע האיש את הצפורים מדברות שהלילה עתידה לפרוץ שרפה בביתו. באותו לילה נשאר האיש ערני, ובאמת בשעות הקטנות של הלילה נפל נר כלשהו וסביבתו החלה להתלקח, אך בעל הבית מהר לכבות את האש בעודה קטנה ושום נזק לא קרה.

חלפה תקופה נוספת ושוב התגלגלה לאזניו שיחת הצפורים. הפעם שחו זו לזו כי הלילה בעל הבית עתיד למות. כעת לא נותר לו מה לעשות, קם ונסע לשלמה המלך ושאל בעצתו.

אמר לו שלמה: מדוע למדת את שפת העופות? דע לך, שחוב נרשם לחובתך בשמים, בקשו המקטרגים לקחת אותך, אבל החליטו לבסוף לחוס עליך ולקחת במקום זה את ביתך.

ואתה החלטת להתחכם. . .

אילו לא באנו לבית הכלא אלא בשביל זה – דיינו

אילו לא באנו לבית הכלא אלא בשביל זה – דיינו

הרה״ג חכם יהודה צדקה זצ״ל היה מספר על כליאתו של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל בבית הכלא בצעירותו. הוא סיפר כי באותם ימים העיתונות תיארה את התוכנית של הרב אליהו וחבריו בצבעים קודרים, כאילו הם רצו לפוצץ את הכנסת, ועל כך נדונו למאסר. ביניהם היה הרב שנידון למאסר של תשעה חודשים.

כשהם היו צריכים להגיע לכלא, הכין מפקד הכלא כוח מיוחד ל״טרוריסטים" שרצו לפוצץ את הכנסת. שוטרים גברתנים במיוחד עם אלות וכו' עמדו בשער והתכוונו לגרוע מכל.

כשהרב הגיע עם החברים שלו לכלא, ראה המפקד בחורים צנומים עם מאור פנים באים בשערי בית הכלא ולא ידע את נפשו. הוא החליט שהוא חייב להבין מה הסיפור עם הבחורים הללו שכל המדינה רועדת מפניהם. מי הם? מאיפה כוחם? מה פתאום הם רוצים לעשות פעולת טרור כל כך קשה? הוא התחיל ליצור קשר עם הבחורים, וביניהם עם הרב אליהו, בתקופת המאסר שלו שהייתה הכי ארוכה, תשעה חודשים.

בחודשים הללו למד מפקד הכלא כי כל הפעולה שלהם נבעה מאהבת ישראל, מהרצון לשמור על קדושת ישראל. הוא למד מהם על אכפתיות, על הערבות של יהודי ליהודי, על החשיבות של כל מצווה שיהודי עושה. וכשהגיע זמנם של האסירים להשתחרר, הוא אמר להם כי הוא החליט לחזור בתשובה בעקבות ההיכרות אתם.

אמר על זה אחר כך הרב: אילו לא באנו לבית הכלא אלא בשביל להחזיר בתשובה את המפקד של הכלא – דיינו.

(הרב ברוך שרגא, אב״ד לממונות, ירושלים)

ערבות הדדית

ערבות הדדית

אנחנו גרים באיתמר, ובכל פעם שהיה אירוע ביטחוני או חלילה פיגוע היינו הולכים לרב מרדכי אליהו זצוק״ל ושואלים מה ניתן לעשות, והרב תמיד חזר על אותו דבר: סעודה שלישית משותפת ולהרבות בגמילות חסדים. זה היה דבר שחשוב לרב, ערבות הדדית.

בתקופה מסוימת היו ביישוב הר ברכה שלושה אסונות בתקופה לא ארוכה, שלושה תינוקות שנפטרו בפתאומיות. הרב ייעץ לתושבים לשים במקום מרכזי מקרר עם מצרכי מזון, שיהיה לאנשים שנתקעים.

הרבנית ברכה ימין

השתיקה הגדולה של הרב ניסים פרץ

כל ימיו נזהר המקובל הרב ניסים פרץ זצוק״ל מלדבר סרה על יהודי מזרע ישראל. יהודי באשר הוא, דתי או חילוני. גם כשהשעה דרשה להיאבק ביהודים שסטו מדרך השם והזיקו לציבור, הותיר את התפקיד לאחרים. והוא התבצר בשתיקתו הגדולה.

באחד הימים קם אחד מחברי הכנסת החרדיים, פרש ממפלגתו, גרם נזק עצום לציבור החרדי, ופגע גם במשלחיו אראלי הדור. לא היה וויכוח שכאן יש ללחום מלחמת ה'. הדברים היו ברורים. גדולי הרבנים פרסמו גילוי דעת חריף נגד אותו אדם, שהחמיץ עיסתו, וגרם חילול השם גדול.

עם המכתב הזה הגיעו שלוחים למיטתו של רבי ניסים, על מנת להחתים אותו גם על הדברים. אבל רבי ניסים סרב: "אין ספק", אמר, "שאני מסכים עם הדברים, אבל אין זה ממנהגי לצאת במלחמה". היו שטענו נגדו שבשתיקתו הוא פוגע חלילה בכבוד גדולי הדור, שיצאו חוצץ נגד האיש. רבי ניסים לא קיבל את הטענה.

כאשר הטענות גברו, ומישהו טרח והראה לו שאחד מרבותיו המובהקים הוסיף את שמו מתחת למכתב, לא נרתע. להיפך, הוא מצא לעצמו דרך מילוט: "אם מורי ורבי חתם כבר, הרי אני תלמידו, וידי כידו".

אם ואמונה בחברון

היום, כ״ב תמוז, הוא תאריך היסטורי בחברון. זה סיפור לא יאומן של גבורה, מסירות ואמונה. אברהם ידידיה נחשון נולד בקרית ארבע, בחודש אדר חורפי ומושלג בשנת תשל״ה. הדרך לירושלים היתה חסומה. ברית המילה התקיימה במערת המכפלה, בניגוד לחוק. התינוק נקרא על שמו של אברהם אבינו. כששה חדשים לאחר מכן, בכ״ב תמוז, אימו שרה, רעיית הצייר החבד״י ברוך נחשון ז״ל, מצאה אותו ללא רוח חיים. היא החליטה שהתינוק שנולד ונימול בחברון, ונושא את שמו של אברהם אבינו, ישאר בחברון ויקבר בה. כל הרשויות המוסמכות ניסו למנוע אותה בטענה שהדבר אסור לפי החוק, וממילא חברון תימסר לאויבים. שרה לא נשברה. עם ערב, הרכב יצא מבית החולים בירושלים לחברון. כשהגיעו למחסום, החיילים עצרו אותם. שרה יצאה מהרכב, נושאת את גופת בנה, והחלה ללכת. החיילים לא יכלו לעצור אותה. בסופו של דבר, הגיעה הוראה — לאפשר לה לעבור. הייתי בהלוויה הזאת. הגענו בחצות לילה לבית העלמין היהודי העתיק, ההרוס והמחולל. ליד שרידי קברי חללי הפרעות נחצב קבר קטן, ובו נטמן התינוק. לאחר כיסוי הקבר וקדיש, אמרה שרה: לפני אלפי שנים אברהם קבר את שרה בחברון, וכך נקנתה חברון. כיום אני, שרה, קוברת את אברהם בחברון, וכך נקנה את חברון מחדש.

לא ניתן לתאר את המעמד המרטיט והמצמרר. מסביב עמדו בדמעות מאות אנשים, אזרחים, חיילים, שוטרים. כולם חשו שהרגע הוא מיוחד. ואכן, כך החלה שיבת יהודים ללב העיר. הבנים והבנות גואלים את עיר האבות והאמהות. השמות אברהם ושרה שוב נחקקו לנצח בסלעי חברון.

הרב בניום זצ״ל והמשכנתא

הרב בניום זצ״ל והמשכנתא

הרב בניום בא באחד השיעורים וסיפר כמה ה׳ אוהב אותו.

זו הייתה התקופה שבה כבר היה חשש למחלה. נעשו בדיקות מקיפות וחיכו לתוצאות. באותה תקופה הרב בניום היה בתהליך של קבלת משכנתא עבור רכישת דירה.

כדי לקבל משכנתא מהבנק חייבים לעשות ביטוח חיים, אז בשיחה עם נציג הביטוח, הרב בניום אמר לו בישרות נדירה — "חשוב לי שתדע שאולי יש לי מחלה, לא בטוח שכדאי לכם לעשות לי ביטוח. . ."

הנציג הודה לו על המידע, ולאחר כמה ימים חזר אליו ואמר לו שאכן אי אפשר לאשר לו ביטוח חיים.

הנציג הוסיף שהוא בדק באתר "הר הביטוח" המרכז את כל הביטוחים שיש לאדם, וראה שיש שם ביטוח בריאות וותיק. הרב בניום אכן עשה ביטוח בריאות כזה שנים רבות קודם לכן, ושכח לבטל אותו. הנציג אמר לו שייתכן והמחלה שלו יכולה להיות עילה לקבלת כסף מתביעת הביטוח.

"אני בכלל לא ידעתי על הביטוח הזה" סיפר הרב בניום. "עשיתי אותו לפני שנים על משכנתא אחרת, ופשוט שכחתי לסגור אותו. . . אחרי שהתגלתה המחלה, שלחתי תביעה. אמרתי לעצמי שאולי עוד כמה שנים יהיה מזה משהו למשפחה. . . מי יודע. . ."

אחרי שליחת תוצאות הבדיקות לביטוח, ואחרי שלא אושרה המשכנתא המיוחלת, עברו כמה ימים או שבועות, והרב בניום מתקשר לבנק.

"הנציג אומר לי שיש לי בחשבון 513, 000 שקל" מתפלא הרב. "אמרתי לו שזה לא יכול להיות. . . לי אין סכומים כאלה. . ."

הנציג מספר לרב בניום שנכנס כמעט חצי מיליון שקל מחברת ביטוח כלשהי. בקיצור, הבנתם. העניין הבריאותי. . .

הרב בניום לקח את הכסף ושילם לקבלן את הסכום שהתכוון לקחת כהלוואה מהבנק. פתאום, נעלם הצורך לקחת משכנתא!

"תראו איזה חסד הקב״ה עשה איתי, הקדים תרופה למכה ודאג שיהיה לי ביטוח בריאות שלא ידעתי עליו, שבזכותו יכולתי לקנות את הדירה. . ."

הרב בניום ראה פה את החסד האלוקי, אבל אנחנו גם יכולים ללמוד על הדרך יעור בישרות. הרי כל מה שהיה צריך זה לשתוק, לנצל את העמימות, ולא לספר על הבדיקות. הרב בניום בתום ישרותו סיכן את העתיד הכלכלי שלו כשגילה לנציג את החשש מהמחלה. אלא שבסופו של דבר זה עצמו מה שגרם לו לזכות בבית ללא משכנתא! כנראה שאם לא היה מגלה לנציג היה חותם על המשכנתא ולא היה יודע בכלל על ביטוח הבריאות הישן.

כולם האשימו את מישהו

זהו סיפור על ארבעה אנשים: "כולם", "אף אחד", "כל אחד" ו״מישהו".

היתה עבודה חשובה שצריכה היתה להעשות, אבל "אף אחד" לא עשה אותה.

"מישהו" כעס על כך, מפני ש״כל אחד" יכול היה לעשות את זה, אבל "אף אחד" לא עשה אותה.

אז "כולם" האשימו את "מישהו" בגלל ש״אף אחד" לא עשה את מה ש״כל אחד" יכל לעשות.

אישה שוויצרית מול הגסטאפו הנאצי

בלילה חשוך וקר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, צלצל הטלפון בבית משפחת שטרנבוך השוויצרית. הגברת רחה שטרנבוך, יהודייה תושבת שוויץ, הרימה את השפופרת. על הקו היה אחד מאנשי הקשר שלה, שדיווח: "קבוצת יהודים, הכוללת אישה, גבר וילדים, נתפסה בנסותה לחצות את הגבול לתוך שוויץ והוחזרה אל שטח גרמניה. כעת נמצאים היהודים בידי הגסטאפו. לא ניתן לעשות דבר, אף אחד לא יכול אפילו להתקרב לתחנה של הגסטאפו". כעבור רבע שעה ניצבה רחה שטרנבוך על קו הגבול, שם המתין איש הקשר שלה, שהזהיר אותה: "את מסכנת את עצמך לשווא, אין סיכוי".

רחה שטרנבוך השאירה אותו ואת אזהרותיו מאחור, ונכנסה אל שטח ההפקר שבין שתי המדינות. היא שמעה סביבה יריות אזהרה אבל לא נעצרה, עד שמצאה עצמה מוקפת חיילים גרמניים: "לאן את הולכת?" שאלו אותה. רחה, בקול צלול וברור, השיבה: "אני צריכה לדבר עם המפקד שלכם".

מופתעים מגישתה הנחושה, הובילו אותה החיילים אל הביתן שבו נכלאה קבוצת היהודים.

כלב אימתני חשף שיניו לעומתה, והקצין הנאצי שישב ליד השולחן נראה כעשוי מקרח. אף על פי כן, לא נרתעה רחה, ואמרה: "אני אזרחית שוויץ. קבוצת היהודים שנאסרה פה הגיעה הנה ביוזמתי. אני אחראית לשלומם. אבקשך לשחררם, אני לוקחת אותם לשוויץ". הקצין הנאצי האדים, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן כשצרח: "אני אקרע את הפספורט השוויצרי שלך ואכלא אותך יחד איתם אם לא תיעלמי מעיני בזה הרגע".

רחה אמרה בקול שקט: "אני אצטרף אליהם מרצוני החופשי אם לא תשחרר אותם. אני אחראית לשלומם". אחרי רגע של שקט מתוח, אירע הבלתי ייאמן: "קחי את 12 היהודים שלך ולכו מפה", אמר הנאצי. "לפני שאתחרט". רחה נעלמה אל תוך החושך מלווה ב־12 יהודים שחייהם ניצלו, בדרך אל שוויץ החופשית.

פינחס ואליהו התשבי נשמה אחת

אריז״ל (שער הגלגולים הקדמה ל״ב), וזהו: כי פינחס בלידתו נתגלגלו בו שתי נשמות, א׳ משורש נשמת יוסף הצדיק, ב׳ משורש נשמת יתרו, ושתיהם נעשו נשמה אחת כפינחס. אח״כ כשהרג פינחס את זמרי, זכה שנתעברו בו הנפשות של נדב ואביהוא, אשר לשניהם יחד היתה נפש אחת, כי הם היו תרי פלגי גופא. וכדי לקשר את הנפש של נדב ואביהוא עם הנפש של פינחס, הוצרכה להתעבר בו נפש חדשה הנקראת אליהו התשבי, והיא היתה משורש גד. וכדי לקשר את נפש זו של אליהו התשבי החדשה עם נפשות הישנות שהיו בפינחס, הוצרכה עוד להתעבר בו נפש אחת הנקראת גם כן אליהו, והיא היתה משורש בנימין (הנז׳ בדברי הימים א, ח, נח, ביחוס שבט בנימין).

נמצא שפינחס היה כלול מארבע נפשות: א׳ נפש עצמו כשנולד משורש יוסף ומשורש יתרו, ב׳ הנפש של נדב ואביהוא, ג׳ הנפש של אליהו התשבי משורש גד, ד׳ הנפש של אליהו משורש בנימין.

ואחר זמן רב (בערך אחר שלוש מאות שנה) כשהיה המעשה של בת יפתח הגלעדי, שלא רצה פינחס לילך אצלו להתיר נדרו, ועל ידי זה מתה בת יפתח (כמבואר במ״ר סוף פ׳ בחקותי), בשביל זה נענש פינחס שנסתלקה ממנו הנפש של נדב ואביהוא (ונתגלגלה בשמואל הנביא), וגם הנפש משורש יתרו שנכנסה בו בלידתו גם כן נסתלקה ממנו (ונתגלגלה בחיאל בית האלי אשר בנה את יריחו), וגם הנפש של אליהו דשורש בנימין נסתלקה ממנו (ונתגלגלה באותו אליהו של שבט בנימין הנזכר בדברי הימים הנ״ל).

והעיקר שנשאר בפינחס היא הנפש של אליהו התשבי משבט גד, לכן אז נשתנה שמו מפינחס לאליהו. וגם מטעם אחר, לפי שכשמת שמואל הנביא חזרה הנפש של נדב ואביהוא להתעבר באליהו, ותיקנם על ידי המעשה של קידוש השם שעשה בהר הכרמל, שנפלו כל העם על פניהם ואמרו ה׳ הוא האלהים. כי על ידי זה נמחל לנדב ואביהוא העון שפגמו בשכינה בהקריבם אש זרה. ומאחר שנתקנו, נסתלקו ועלו לצרור בצרור החיים, ונשאר בו רק הנפש של אליהו התשבי משבט גד. וגם מטעם זה נשתנה שמו מפינחס לאליהו, כי אז עיקר נפשו של פינחס היתה הנפש של אליהו התשבי משורש גד, לכן נקרא מאז אליהו הנביא, עד שעלה בסערה השמים (בשנת מ״ז לאלף השלישי, בסוף ימיו של יהושפט מלך יהודה, סדר הדורות).

ובחינת נפש זו נשארה צרורה בצרור החיים ולא ירדה עוד לעולם, אלא הנפש של אליהו של שורש בנימין שנתגלגלה באליהו הנזכר בדברי הימים כנ״ל, כשנפטר אותו אליהו עלתה נפשו ונתחברה עם נפש של אליהו התשבי. ונפש זו של אליהו דשורש בנימין, היא העולה ויורדת תמיד, ומתגלה לצדיקים לדבר עמהם, ולגלות להם סודות התורה, ועושה להם נסים. וזו הנפש של שבט בנימין תשאר לאליהו התשבי גם לעתיד לבוא. (ע״כ קיצור שה״ג הנ״ל).

עקיבא משחק בעת הקרע

גמרא (מכות כד): "וכבר היו ר״ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכים בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה מאה ועשרים מיל והתחילו בוכים ורבי עקיבא משחק.

אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? !

אמר להם: לכך אני מצחק! ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! ! !

שוב פעם אחת היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור״ע מצחק.

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) ״והזר הקרב יומת״ ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? !

אמר להם: לכך אני מצחק! דכתיב (ישעיה ח, ב) ״ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו״ וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?

אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג, יב) ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר״, בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים״.

עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! ! !

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו״.

היהודי הפשוט והכומר הצורר

יום אחד כומר צורר הציע למושל לקיים ויכוח פומבי עם נציג היהודים, כל אחד ישאל שאלה, ומי שלא ידע את הפירוש יושלך מיד למים. הקהילה ערכה יום סליחה וכפרה. והנה ניגש יהודי פשוט לרב ואמר שהוא רוצה להיות הנציג. שאלו הרב: "מדוע דווקא אתה?". ענה: "אני יהודי מבוגר ערירי, גם אם אמות לא יקרא נזק. אך הרב חשוב לקהילה!".

כשהכומר ראהו במבחן בפני כל העיר זלזל בו ואמר לו: "נו, שאל אתה ראשון!". אמר לו היהודי: "האם תוכל לתרגם לשפה שלנו את המילים שכותב רש״י: 'לא ידעתי פירושו'?". הכומר תרגם: "לא ידעתי פירושו". ומיד זרקו אותו למים ומת.

ליהודים הייתה אורה ושמחה, רקדו ועשו יום טוב. ניגש הרב ליהודי הפשוט: "איך חשבת על הרעיון הזה?". ענה היהודי: "למדתי רש״י ולא הבנתי מה הוא כותב, עיינתי בתרגום באידיש שכתב: 'לא ידעתי פירושו' וחשבתי שאם התרגום לא הבין את רש״י ברור שהכומר לא הבין!".

מסעוד והכלי העתיק שהוליך לשיגעון

שלום לעם: האנחה שנפלטה מגרונו של מסעוד הייתה ארוכה מתמיד. צווארו הכפוף מרוב עמל, וידיו השחורות מעבודה - שנים ארוכות תחת השמש הקופחת, העידו על עבודתו הקשה. הוא סיים להעמיס את כמות החמר הדרושה על העגלה הרעועה הרתומה לחמור הכחוש, עלה על העגלה והאיץ בחמור לעשות את דרכו במהירות לעבר מראקש. הרעב החל להציק בבטנו, השמש עמדה באמצע השמיים והוא החל כבר לחשוב על קערת הקוסקוס שממתינה לו בבית בסוף היום. "הטעם שלו ירד בזמן האחרון, הוא כבר לא יוצא טעים כמו פעם. אני חייב ללכת ולקנות את סיר החרס המיוחד לבישול הקוסקוס. . ." חשב מסעוד לעצמו, הוא האיץ בחמור שיזדרז לכיוון השוק. הוא קיווה שיוכל למכור את ערמת החמר במהירות, ללכת הביתה להשביע את רעבונו, ולבדוק האם בצרור הקטן שמוטמן בפינת חדר השינה שלו יש מספיק כסף לרכישת סיר קוסקוס חדש.

בסוף היום, כשהשמש עמדה כבר לשקוע הגיע מסעוד לביתו רעב ועייף. לאחר האוכל מיהר לחדר השינה לבדוק מהו סכום הכסף שהצטבר לו בקופת החיסכון, וכשגילה שיש לו סכום שיספיק לרכישת הסיר לא היה מאושר ממנו, לאחר ששלשל את הכסף לכיסו החזיר את הצרור למקומו ומיהר ללכת אל מרכז העיירה ולקנות את הכלי המבוקש. כאשר הגיע אל מוכר הכלים, גילה כי נשאר ברשותו רק כלי חרס אחד, עתיק. "אני צריך לנסוע לקזבלנקה כדי להביא כלים חדשים לקוסקוס" אמר לו המוכר בהתנצלות, ומסעוד החליט בכל זאת לקחת את הכלי העתיק. שילם עליו, ויצא חזרה לביתו.

"מסעוד, מה זה הכלי הזה, משהו חדש?" שמע לפתע מסעוד קול מאחוריו, הוא הסתובב אחורנית וגילה את מכלוף שכנו העשיר מביט לעברו בחיוך מזלזל. "הכלי שיש לך ביד, כל כך יפה ועתיק! אולי תיתן אותו במתנה למלך פרס? אני בטוח שהמתנה הזאת תמצא חן בעיניו והוא יעניק לך עושר רב בתמורה. . ."

"באמת? !" נצצו עיניו של מסעוד. בדמיונו כבר ראה את עצמו יושב כמלך ללא דאגות פרנסה, הוא נכנס לביתו בסערה: "אסתר, אני נוסע לפרס!"

"מה יש בפרס?" נדהמה האישה. "מכלוף אמר לי שאם אתן את הכלי הזה של הקוסקוס למלך פרס, הוא יעשיר אותנו בעושר גדול!" נופף מסעוד בכלי הקוסקוס העתיק וכמעט יצא בריקוד. הוא מיהר להכין לעצמו ציוד, אוכל ושתייה שיספיקו עבורו למסע "טרמפים" ארוך, נפרד מבני משפחתו ויצא אל פרס הרחוקה.

כשהגיע לפרס, עשה מסעוד את דרכו ישירות לארמון המלוכה. "באתי ממרוקו הרחוקה, כדי לתת מתנה למלך" אמר לשומרים. המלך ששמע על היהודי שעשה את דרכו ממרוקו לפרס, רק כדי להעניק לו מתנה, הורה להכניס אותו פנימה אל טרקלין המלכות.

"מה בפיך?" שאל המלך את מסעוד, וזה השיב בהתרגשות: "רציתי לומר להוד מלכותו, ששמעו של המלך הנערץ הגיע עד מרוקו! על כן באתי במיוחד, כדי לתת למלכי הנערץ מתנה מיוחדת!" אמר והושיט אל המלך את כלי החרס העתיק. "אם אדם זה, טרח לבוא ממרוקו כדי להביא לי את הכלי הזה, סימן שהוא עתיק ויקר ערך. . ." חשב המלך לעצמו. הוא הנהן בראשו לתודה כלפי מסעוד וציווה את עבדיו: "מלאו שק גדול במטבעות זהב, ותנו אותו במתנה לאיש שטרח לבוא במיוחד כדי להביא לי מתנה כה יקרה!" מסעוד נפל לרגליו של המלך והודה לו במילים נרגשות, העמיס את השק על כתפו ויצא חזרה לדרכו למראקש הרחוקה. את הדרך חזרה עשה מסעוד על חמור צעיר ובריא, הוא הגיע לביתו והתקבל בתרועות. כעת חזר כעשיר מופלג לכל דבר והחל לחיות את חייו ברווח. הוא קנה עדרי צאן ובקר, החל לבנות בית חדש על ביתו המט ליפול, והפסיק לעבוד בעבודת כריית החמר המפרכת.

"מסעוד, מאיפה נפל עליך העושר הזה פתאום?" תפס אותו יום אחד מכלוף לשיחה בקצה השוק. "או, אני חייב לך תודה רבה!" אמר מסעוד ולחץ את ידו בהתרגשות. "בזכות העצה שלך הפכתי לעשיר מופלג! הבאתי את קערת הקוסקוס העתיקה במתנה למלך פרס, והוא העניק לי שק מלא במטבעות זהב!"

"איזה טיפש הוא!" חשב מכלוף, ועיניו כמעט ויצאו מחוריהן בתדהמה. הוא לא האמין שמסעוד אכן מילא את עצתו המזלזלת ונסע עד פרס כדי לתת למלך את הכד הפשוט, אך המציאות הוכיחה שאכן הדברים התגשמו. "אם מסעוד נסע עד פרס ונתן למלך מתנה כזאת זולה, וקיבל כל כך הרבה כסף, אני אתן לו מתנה יקרה ואקבל הרבה יותר ממנו!" חשב מכלוף לעצמו. תוך ימים ספורים חיסל מכלוף את עסקיו, מכר את כל רכושו ובכסף שקיבל הלך לצורף אומן שיכין לו כיסא משובץ בזהב ואבנים יקרות. לאחר שהכיסא היה מוכן, נסע מכלוף לפרס, התייצב בפני המלך והעניק לו את המתנה היקרה.

"מה אתן לו בתמורה?" חשב המלך לעצמו. "הרי את הכיסא, אני לא צריך. יש לי כסף וזהב לרוב, אבל בכל זאת הוא הגיע ממרחקים וטרח לתת לי מתנה, אם הוא העניק לי מתנה כה יקרה בוודאי אינו צריך כסף וזהב, לכן מן הראוי שאעניק לו מתנה יקרה אחרת. . ." הורה המלך לעבדיו להביא לו את כלי החרס שקיבל ממסעוד, והעניק אותו במתנה למכלוף. "זהו כד חרס עתיק ויקר, שהביא לי במתנה יהודי שבא ממרוקו הרחוקה" אמר המלך והודה לו על מתנתו. שומרי המלך סימנו לו שזמנו תם, הוא יצא החוצה ומיד בצאתו מן הארמון קרס מכלוף תחתיו והתעלף. . .

אומר שלמה המלך (משלי י, ט): "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח, וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ".

מי שהולך בתמימות עם האמת שלו, בלי לחשב חשבונות של סיכויים והסתברויות – "יֵלֶךְ בֶּטַח"!

מסעוד הלך עד הסוף עם העצה של שכנו בתמימות, אף על פי שהייתה נראית מוזרה ואולי אף מסוכנת, והתעשר בעושר גדול.

אבל "מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו" - הולך בדרך עקומה וקשה, מתנהג בדרכים עקומות של מרמה וגזל ואינו מתקן את דרכיו, "יִוָּדֵעַ" - קבעו חז״ל (יומא פו׳): "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם", רש״י: "חנפים - רשעים ומראים עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמם"!

אבינעם הירש

אבינעם הירש

יוצא עכשיו משיחה עם הוריה של אמונה יהודית דנינו ז״ל שנהרגה בדרום הר חברון בתאונת דרכים, ושומע מאמא שלה מרים, שהייתה ליהודית קבוצת ווטסאפ פרטית שהיא קראה לה:

״אני והקב״ה״

ועוד אמרה על הקבוצה הזו בהומור, שיש שני ווי כחול בכל פעם שהיא שולחת הודעה לקב״ה והוא יודעת שהוא שומע אותה בניגוד לקבוצות אחרות.

וחשבתי כמה גאוני הרעיון הזה של לפתוח קבוצה עם הקב״ה ואיך לפעמים מתעברת בנשמותיהם של נערות ישראל בחינה של ה״מסילת ישרים״.

כי לפעמים, אם אנחנו רוצים למצוא דרכים והנהגות בעבודת ה׳ לא צריך ללכת בדווקא לארון הספרים ההגותי.

לפעמים צריך פשוט ללכת ולהקשיב להורים שמספרים על הנערה המדהימה שהם הביאו לעולם ולשמוע על ההנהגות הכל כך מיוחדות שלה.

שיהיה לעילוי נשמתה.

יונים מזהות סרטן כמו רופאים מומחים

מחקרים פורצי דרך מראים כי יונים מסוגלות לזהות סרטן בצילומי רנטגן ופתולוגיה ברמת דיוק שמשתווה למומחים אנושיים. המחקר המרכזי שפורסם ב-2015 מצא כי לאחר אימון קצר, היונים הצליחו להבחין בין רקמות שד שפירות לממאירות בדיוק מרשים.

המחקר בוצע על ידי חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס ומצא כי היונים הן "צופות מיומנות": כקבוצה, היונים הגיעו לדיוק של 99% בזיהוי סרטן. יונה בודדת הגיעה לדיוק של כ-85% לאחר שבועיים של אימון.

היונים אומנו באמצעות "התניה אופרנטית" – קבלת פרס מזון על ניקור בכפתור הנכון מול תמונה.

הציפורים לא רק שיננו תמונות, אלא הצליחו לזהות סרטן גם בתמונות חדשות שלא ראו מעולם.

יכולת היונה: פתולוגיה (ביופסיה) – זיהוי מוצלח מאוד של תאים סרטניים מיקרוסקופיים. ממוגרפיה – הצליחו לזהות משקעי סידן (סימן מוקדם לסרטן), אך התקשו יותר בזיהוי גושים מורכבים. צילומי רנטגן – הבחנה בין ריאות בריאות לבין ריאות עם קשריות סרטניות.

ליונים יש מערכת ראייה מפותחת במיוחד, הכוללת יכולת להבחין בפרטים קטנים וצבעים שמעבר לטווח האנושי. מוחן מותאם לעיבוד ויזואלי מהיר, מה שהופך אותן למודל מצוין לחקר האופן שבו בני אדם מפתחים מומחיות בניתוח תמונות רפואיות.

המטרה אינה להחליף רופאים ביונים, אלא להשתמש בהן ככלי מחקרי לפיתוח טכנולוגיות דימות חדשות ובדיקת מערכות בינה מלאכותית (AI) לאבחון רפואי.

טייס הדאון והמטוס הכבד

בשנת 1983 עלו על טיסת אייר קנדה 143 כ-69 נוסעים בדרכם לחופשה וסידורים.

באותם ימים, קנדה הייתה באמצע המעבר לשיטה המטרית. מטוס הבואינג 767 החדש היה הראשון בצי שחישב דלק בקילוגרמים במקום בפאונדים. במהלך הבדיקות שלפני ההמראה, צוות הקרקע הסתבך לחלוטין עם נוסחת ההמרה והטייסים המריאו כשהם בטוחים שהמטוס מלא דלק, בלי לדעת שבפועל יש להם בדיוק חצי מהכמות הנדרשת כדי להגיע ליעדם.

באמצע הטיסה נשמעו צפצופי האזהרה, המנועים שבקו חיים ונדמו לחלוטין. ברגע אחד, מטוס נוסעים מסחרי במשקל 100 טון הפך לדאון הגדול, הכבד והמהיר ביותר בעולם.

למזלם קפטן רוברט פירסון היה טייס דאונים מנוסה מאוד. תוך שימוש בתמרונים מורכבים שמיועדים בדרך כלל למטוסים זעירים ללא מנוע (כמו "החלקה צידית" כדי להאט מבלי לאבד גובה), הוא הצליח להטיס את המטוס לאורך יותר מ-45 מייל!

כשכמעט ולא נשאר לו גובה לתמרן בו, הוא זיהה מסלול תעופה צבאי נטוש בגימלי, מניטובה, וכיוון אליו. אז התבררה הבעיה הבאה — המסלול כבר לא היה כל כך נטוש.

באותו יום הוא הוסב למסלול מרוצים ציבורי לרגל יום המשפחה. המקום היה מלא ברכבי קארטינג, משפחות, ילדים על אופניים וקהל עצום.

פירסון הטיח את ה-767 על המסלול. בגלל המהירות ועומס המשקל גלגל האף קרס, והמטוס החל להיגרר על האספלט תוך שהוא מייצר שובל ארוך של גיצים, חיכוך ועשן סמיך. המטוס החליק והחליק, עד שנעצר לחלוטין כמה מאות מטרים מהקהל המבוהל שתפס מחסה.

באורח פלא, כל אחד ואחד מהאנשים על המטוס ועל הקרקע שרד את האירוע ללא פציעות קשות. המטוס זכה מאז לכינוי המיתולוגי "דאון גימלי" ונכנס לספרי ההיסטוריה. הוא תוקן ישירות על המסלול בגימלי תוך מספר ימים (באופן אירוני, אחת מקבוצות המכונאים, שנסעה לגימלי ברכב עמוס ציוד, נתקעה באמצע הדרך מחוסר דלק), חזר לשירות באייר קנדה, וטס בצורה בטוחה לחלוטין עד שיצא לגמלאות בשנת 2008!

המהנדס השומר על מטוסיו שלו

שרתתי בבסיס של חה״א בדרום. אחת הטייסות הושבתה למשך חודש כדי להתקין במטוסים מכשיר ניווט שהיה אמור להגיע מהתעשיה האוירית. ההשבתה נמשכה, והמכשיר לא הגיע. מפקד הטייסת התחיל לחקור מה קורה, וקיבל תשובה שהמהנדס הראשי שאחראי על המערכת נמצא במילואים.

כאן התערב מפקד הבסיס והחליט לנצל את מעמדו כאל״מ כדי לגלות איפה משרת המהנדס ולשחרר אותו. לאחר מבצע בלשי ענף הוא גילה שהמהנדס מוצב בשמירות בבסיס של חה״א — בבסיס שלו, שומר על אותם מטוסים שלא יכולים להמריא בלי המכשיר שלא הגיע כי הוא כאן שומר עליהם.

המטורף ביותר הוא שהמב״ס לא הצליח לשחרר אותו! (יחידות האבטחה הן חי״ר, ולא כפופות לחה״א). הוא רק שלף אותו מהשמירות ושלח אותו להדריך את הטייסים בשימוש במערכת, אם וכאשר תגיע.

הקדוש שהקפיא את הגוי בירושלים

הוא נשלח למחנה בוכנוואלד ומשם לזכסנהאוזן.

בסוף אפריל, לקראת קיצה של המלחמה, הוצעד בצעדת מוות לכיוון הים הבלטי תחת משמר אנשי אס-אס.

בעת המסע נדר שמחה שאם ישרוד יעלה לארץ ישראל ויקים יישוב לזכר הוריו ובני משפחתו שנספו, וכן יצטרף לכוחות הביטחון של היישוב כדי לסייע בהקמת המדינה.

ב-3 במאי שחרר צבא ארצות הברית את שרידי הצועדים, טרם אנשי האס-אס הספיקו לבצע את פקודתם האחרונה להוציאם להורג.

לאחר השחרור הצטרף שמחה לקיבוץ בוכנוואלד בגרמניה וקיים את נדרו ועלה לארץ באוניית המעפילים "תל-חי".

בקיץ 1946 עבר הכשרה בקיבוץ אפיקים (לימים קיבוצו של ניר עתיר) ונשלח לקורס מ״כים של ההגנה.

במלחמת העצמאות לחם בחטיבות גבעתי והנגב. בהפוגה הראשונה, לפני מבצע "דני", עלה להתיישבות כמפקד עם 16 חברי קיבוץ בוכנוואלד בחוות שפון ליד באר יעקב.

שם הניחו את היסוד להקמת קיבוץ נצר (כיום נצר סרני).

בתחילת 1950 השתחרר וחזר לקיבוצו ומילא תפקידים בכירים בקיבוצו ובהתאחדות התעשיינים.

במקביל התקדם במילואים, פיקד על גדוד 113 (החליף אותו אסא יגורי) וכך מצא את עצמו מוזעק במלחמת יוה״כ לרמת הגולן לסייע לשקם ולהקים מחדש את חטיבה 188.

שמחה פרש בדרגת אל״ם משירות מילואים פעיל.

לשמחתי הספקנו לערוך לו לפני המלחמה סיור פרידה מהחטיבה ומרמת הגולן עם המח״ט דאז, רועי סבירסקי והסמח״ט עודד עדני.

שמחה מייצג את הגבורה של העם הזה.

את ההבנה שאם נדרש עלינו להילחם - אין לנו ברירה.

ואת הניצחון של ההגשמה ושל הקמת המדינה, ההתיישבות, העשייה.

יהי זכרו ברוך וסיפורו נר לרגלנו.

טקס האשכבה יתקיים היום (ד׳) בשעה 17:00 ברחבה האדומה ליד בריכת הקיבוץ.

חטיבה 188 - עוצבת "ברק" | חטיבה 188 - ברק עמותת ברק - חטיבה 188 חטיבה 8 - חטיבת "הזקן" | חטיבה 7 חיל השריון | הוא פשוט שריונר | שריונרים זורמים ומגניבים נצר סירני ללא צנזורה

#שואה_שלנו #ארז_צבא #שריון #שעת_נעילה

כאשר עלה ה״אור החיים״ הקדוש לירושלים, הוא חיפש מקום להקמת ישיבה והגיע למבנה שבו הריח קדושה מיוחדת – מקום בו גר בעבר בעל ספר ה״חרדים״. הוא שכר את המקום כדין מגוי מקומי ושילם לו מראש עבור שנה שלמה.

כשראה הגוי שהמקום שוקק חיים ותלמידים, הגיע בחמדנות ותבע תוספת תשלום. ה״אור החיים״ הסביר לו שהשכירות כבר שולמה כנהוג מראש, אך הגוי סירב לעזוב והפריע ללימוד. בצר לו, אמר לו ה״אור החיים״: "אם כך, תישאר עומד".

באותו רגע קפא הגוי על עומדו ולא יכול היה לזוז. ערבים מקומיים ואפילו השייח׳ הגדול של ירושלים ניסו להזיזו ולא הצליחו. ניגש השייח׳ אל ה״אור החיים״ וביקש שישחררו. ענה לו הרב: "המקום הזה שייך לבעל ספר חרדים, ובכל זאת שילמתי כדי למנוע מריבה. כעת, הגוי לא יזוז עד שתרשמו את הנכס בטאבו על שמי". השייח׳ הסכים, הבעלות הועברה, ועד היום המקום הקדוש הזה בעיר העתיקה נמצא ברשות ישראל.

שמחה אפלבאום: מנצחון לנצחון

היום אחה״צ יובא לקבורה שמחה אפלבאום בקיבוצו נֵצֶר סֶרֶנִי. קיבוצניק, לוחם, מפקד, שורד מאושוויץ ופרטיזן.

שנים רבות כטנקיסט ברמת הגולן שגדל על השריטות העמוקות של דור יוה״כ למול "הסורים על הגדרות" — ניסנו לשאול את עצמנו על אותו ניצחון והסיבות. מה אפשר ללמוד ואיך להיערך.

איך הצלחנו לנצח למרות ההפתעה, למרות תנאי הפתיחה ויחסי העוצמה המטורפים של 11 טנקים סורים מתקדמים מאוד על כל טנק צה״לי אחד.

השילוב של איכות הפיקוד והמקצועיות הטכנו־טקטית של הטנקיסטים היו ברורים.

אבל חייבים להבין את רוח הלחימה, כדי להבין למשל את הסיפור של ניר עתיר.

ניר, מט״ק מקיבוץ אפיקים, היה סמל מחלקה 3 אצל המ״מ יואב יקיר ז״ל, בין תל סאקי ומוצב 116 בדרום הרמה. שלושת הטנקים היחידים בכל המרחב העצום הזה. מחלקתם עמדה מול התקפה של שלוש חטיבות סוריות עם 177 טנקים. 59 טנקים שלהם על כל טנק שלנו.

גם אם הם היו רוצים — לא היו להם מספיק פגזים לעצור את השטף. והם אכן גמרו את כל הפגזים חודרי השריון, ואחר כך ירו את שלושת פגזי הזרחן, שנועדו לסימון יעדים, אשר התפוצצו על דופן הטנקים הסורים, וכשנגמרו להם כל "הסוכריות הכבדות" (הפגזים), הם עדיין עלו לעמדות ירי מול הטנקים הסורים התוקפים וירו במקלעים על מכלי הדלק הנתיקים שלהם והדליקו אותם.

כשהמ״מ שלו נפגע ונהרג, ניר עתיר תפס אחריות על הכוח, חילץ את גופתו של יואב יקיר ואת הצוות מהטנק התקוע. לבסוף גם הטנק שלו נפגע למרגלות תל סאקי.

בבונקר שבראש התל, אליו חילץ עם צוותו ויתר המחלקה, הוא נפצע שוב מפיצוץ רימון סורי (שאת רוב הרסיסים הקטלניים ספגה גופתו של המ״מ יואב יקיר). לאחר אשפוז קצר, חזר לקיבוצו הלום קרב.

לאחר כשלושה ימים, למרות כל מה שהוא כבר עבר, הוא חזר לרמת הגולן, ועלה שוב על טנק כדי להילחם כמפקד מחלקה בהתקפה לעבר המובלעת הסורית עם חטיבתו, שקמה כעוף החול.

טרם המלחמה הוא כבר הריח את השחרור. אחריה נשאר עד לתפקיד מג״ד.

****

בכדי להבין מה גרם לניר עתיר ולחבריו מחטיבה 188 "ברק" ו־7 ואח״כ המילואימניקים שעלו לרמה, להילחם כמו אריות כנגד כל הסיכויים ולא לוותר, ומה עמד להם בהבנה ש״צריך לאדם שיהיה עבור מה להילחם״, כמו שאמר ניר עתיר, נזכרתי בפגישה שהייתי לי בלטרון עם שמחה אפלבאום.

חבר שהביאו מקיבוצו, נֵצֶר סֶרֶנִי, הכיר ביננו. הוא ידע שאני מדריך במשעולי פולין (פעם לפני המלחמה הזו...).

הוא סיפר לי על הנער הפרטיזן ששרד את אושוויץ ואת צעדות המוות, ובמלחמת יוה״כ היה סמח״ט 188. שמחה הוזעק לתפוס את מקומו של סמח״ט 188, דוד ישראלי ז״ל, שנפל בציר הנפט בקרב על נפח ממש בסמוך למקום בו נפל מפקדו, מח״ט 188 יצחק בן שהם.

כמה שבועות אחר כך, הגיע אלי, כמובטח, ספרו של שמחה — "לא על העץ לבדו" (שכתב יגאל שחר).

בספר יש תיאור מדהים אשר צמרר אותי, ובו שיחה של שמחה עם שריונרים צעירים שהטנקים שלהם נפגעו, והם נדרשו לעלות שוב על טנקים משוקמים ולשוב חזרה לתוך האש והתופת של הלחימה. בעקבות הקריאה בספר מצאתי את הכתבה של אהרון בכר, על בסיסה נכתב התיאור, והרי היא לפניכם:

**

הנה התמונה: מפקד יחידת שריון, יריב בן־אהרון, בן קיבוץ גבעת חיים, פוסע לעבר זחל״ם הפיקוד של הסמח״ט. מאחוריו מתנהלת בכבדות שיירה של חצי תריסר בחורים.

אירועי הימים האחרונים ניכרים היטב בפניהם. אני מביט בהם ורואה את מראות המלחמה כולה. יריב ניגש אל הסמח״ט ושניהם מתלחשים. האנשים נשארים מאחור.

״תראה״, אני שומע את יריב, ״יש לי בעיה עם הבחורים האלה. הם לא מסוגלים לעלות יותר על הטנק. יש כאן שניים שלושה שהספיקו לקפוץ מטנק בוער, אחד אפילו קפץ משנים. הם לא מסוגלים יותר״. ״תגיד להם שיתקרבו״, אמר הסמח״ט ונפנה מעיסוקיו, ״נראה מה אפשר לעשות״.

עכשיו מלים אחדות על הסמח״ט. כשישבתי לצידו בזחל״ם, לא ידעתי עליו דבר. הוא היה גבר כחוש, דרוך כמו קפיץ, עם בלורית שיער כסופה, שהוסיפה לו הדרת שיבה. הוא נראה לי מבוגר מכדי להימצא במקום שנמצא. לפני שעליתי לזחל״ם שלו, כשעשינו הכרה הוא אמר, נעים מאוד — אני שמחה מנצר סרני — התחלתי פתאום להבין. בתום השבוע הראשון של הקרבות ברמה, הוטל עליו לארגן מחדש את החטיבה.

עכשיו נשוב אל הבחורים שנותרו מן המלחמה ולא עצר בהם עוד כוח לשוב אל קו האש, והנה הם ממתינים בחרדה למוצא פיו.

״הביטו בחורים״, אמר שמחה וקולו נרעד מעוצמת ההתרגשות, ״אין לי טענות אליכם. לא רוצים לעלות על הטנקים — לא צריך. אני לא מכריח אף אחד. אני יודע מה עבר על כל אחד מכם. אני יודע שהייתם מאה אחוז. ובכן, מי שרוצה ללכת הביתה — יכול ללכת, ויד על הלב, לא יהיו לי אליו טענות. באמת״.

הספינה שנדחתה מן הדלתות

במאי 1939, חודשים ספורים לפני שאירופה נסגרה בגדרות תיל ואש, הפליגה מנמל המבורג אוניית הפאר "סנט לואיס". על סיפונה היו 937 נוסעים, כמעט כולם פליטים יהודים שברחו מאימת השלטון הנאצי לאחר ליל הבדולח. הם החזיקו באשרות כניסה חוקיות, וחשבו שהם מפליגים אל החופש. הם לא ידעו שהם עומדים להפוך לשחקנים ראשיים בדרמה פוליטית אכזרית, שתשמש תמרור אזהרה נצחי מפני אדישות ובירוקרטיה אטומה.

כשהאונייה הטילה עוגן בהוואנה, קובה, התברר כי הממשלה המקומית (מתוך שחיתות פנימית ולחץ אנטישמי) ביטלה את תוקף האשרות בעוד הספינה בלב ים. רק 28 נוסעים הורשו לרדת. השאר נותרו כלואים על הסיפון, מביטים באורות הכרך ובבני משפחתם הצועקים מהרציף.

קברניט האונייה, גוסטב שרדר (גרמני אמיץ שזכה לימים בתואר חסיד אומות העולם), הפנה את החרטום לפלורידה. הנוסעים ראו בעיניהם את אורות מיאמי. ארגונים יהודיים התחננו בפני הנשיא רוזוולט, אך הוא שמר על שתיקה מחשש מדעת הקהל. משמר החופים האמריקאי נשלח כדי לוודא שאיש לא ינסה לשחות אל החוף.

גם קנדה השכנה מצפון סגרה את דלתה בפניהם. פקיד הגירה קנדי סיכם אז את המדיניות במשפט המצמרר: "אפילו יהודי אחד זה יותר מדי".

הקברניט שרדר סירב להחזיר את נוסעיו לגרמניה, ובזכות מאמצים דיפלומטיים של הג׳וינט, ארבע מדינות הסכימו לקלוט את הפליטים: בריטניה, צרפת, בלגיה והולנד. אך הגורל רדף אותם — באביב 1940 כבש הצבא הגרמני את מערב אירופה.

288 הנוסעים שנשלחו לבריטניה שרדו ברובם הגדול את המלחמה, ומתוך 619 הפליטים שנותרו ביבשת (צרפת, בלגיה והולנד) 254 נוסעים נרצחו בשואה, רובם בתאי הגזים של אושוויץ וסוביבור.

טייס ללא רגליים חוזר לשמיים

באפריל 1942, במהלך קרבות באזור "כיס דמיאנסק" (ליד העיר סטאראיה רוסה ברוסיה, אזור בשליטה גרמנית) מטוס ה-יאק-1 של הטייס הסובייטי אלכסיי מארסייב נפגע מאש גרמנית והתרסק מאחורי קווי האויב.

למרות שנפצע קשה ברגליו, מארסייב זחל וגרר את עצמו דרך יערות קפואים במשך 18 ימים רצופים עד שהגיע לשטח בשליטה סובייטית.

בעקבות נמק חמור וזיהום בדם שהתפתחו בזמן המסע, נאלצו הרופאים לקטוע את שתי רגליו מעל לברך.

מארסייב לא היה מוכן לוותר על קריירת הטיסה שלו. הוא עבר תהליך שיקום מפרך שנמשך כמעט שנה, במהלכו למד ללכת, לרוץ ואפילו לרקוד עם פרוטזות תותבות.

ביוני 1943 הוא עבר את המבחנים הרפואיים וחזר לחזית כמפקד טייסת.

מארסייב ביצע בסך הכל 86 גיחות מבצעיות ורשם לזכותו 11 הפלות של מטוסי אויב. מתוכן, 7 מטוסים הופלו לאחר שחזר לטוס ללא רגליו. באוגוסט 1943, לאחר שהפיל שלושה מטוסי פוקה-וולף Fw 190 בקרב אחד, הוענק לו עיטור "גיבור ברית המועצות".

סיפורו יוצא הדופן של מארסייב שימש כבסיס לרומן המפורסם של בוריס פולבוי, "סיפורו של אדם אמיתי" (Повесть о настоящем человеке), שהפך לרב-מכר עצום בברית המועצות ושימש סמל לגבורה ולעוצמת הרוח האנושית. הספר אף עובד מאוחר יותר לסרט קולנוע ולאופרה מאת המלחין סרגיי פרוקופייב.

הלוחם הטוב בעולם עמנואל מורנו

הלוחם הטוב בעולם סא״ל עמנואל מורנו ז״ל. האיש שהפך לאגדה בחייו, ונותר תעלומה, השראה ומופת גם במותו.

אם צה״ל הוא הצבא הטוב בעולם, וסיירת מטכ״ל היא היחידה הכי טובה בצה״ל, ועמנואל הוא הלוחם הכי טוב בסיירת, אז עמנואל הוא הלוחם הכי טוב בעולם.

המילים הפשוטות והמצמררות הללו של מפקד הצוות שלו, לצד עדותו של מפקד היחידה לשעבר, הרצי הלוי, מגדירות את מי שהיה הלוחם הבכיר ביותר שנפל במלחמת לבנון השנייה, בן 35 בלבד בנפלו.

האגדה שמאחורי מעטה הסודיות

עמנואל שירת בסיירת מטכ״ל במשך 16 שנים מותחות, בהן טיפס לדרגת סגן־אלוף, דרגה המקבילה למפקד היחידה עצמו. הוא היה שותף למאות מבצעים עלומים בעומק שטח האויב, ביניהם לכידתו הנועזת של מוסטפא דיראני בלבנון בשנת 1994.

הוא ניחן בזיכרון פנומנלי, יצירתיות מבריקה וקור רוח קיצוני במצבי סכנת חיים. הוא האמין ביכולות ומתח אותן עד קצה גבול האפשר, ואז עוד קצת, מספרים חבריו.

לקראת מבצעים, במקומות שבהם אסור היה להחזיק מפות מחשש לנפילה בשבי, עמנואל היה מביט בתצלומי אוויר במשך דקות ארוכות ומטמיע אותם בראשו בזיכרון פוטוגרפי מוחלט. הוא היה מסוגל לצעוד עשרות קילומטרים בלילה חשוך בארץ אויב ולדעת בדיוק היכן נמצא כל עיקול, סלע או בית. אך לצד התעוזה, הוא מעולם לא לקה בשאננות. הוא היה חוזר ובודק את עצמו שוב ושוב, מקפיד על הפרטים הקטנים ביותר. עוד בחייו, זכה לכינוי המחייב ״היוני נתניהו שלנו״.

הגיבור שסירב לעטות דרגות ולקחת שכר נוסף, עמנואל היה משפטן, בוגר המרכז הבינתחומי בהרצליה, ובמקביל לשירותו אף עבד בשירות הביטחון הכללי (השב״כ). לאחר שהחל התמחות במשרד עורכי דין, הרגיש שזה לא בשבילו. הוא הבין שאת תרומתו האמיתית לעם ישראל הוא צריך לעשות בדרך אחרת וחזר לצבא הקבע.

הוא היה איש של ערכים מוחלטים ולקח את מושג נאמן הציבור לקצה הטהור ביותר. הוא סירב להשתמש ברכב הצבאי לצרכים אישיים, ובמקרים שבהם נאלץ לצאת לסידורים קלים, ביקש באופן אקטיבי שלא יחשיבו לו את השעות הללו בשכר.

ההתנתקות מחבל עזה ואירועי עמונה קרעו את סגור ליבו והוא חווה שבר עמוק. הוא אף התבטא אז באומץ: אם אֶדָּרֵש להשתתף באיזשהו מעגל של ההתנתקות, אני מוריד את הדרגות והולך הביתה. למרות השבר, כשמדובר היה במשימות למען המולדת הוא היה שם עד הסוף, במוטיבציית שיא. חבריו מספרים כי התהלך תמיד ללא דרגות על כתפיו. הוא לא נזקק להן כדי לפקד. עוצמתו נבעה מהדוגמה האישית ומהענווה שלו.

המבצע האחרון בבעלבכ והצוואה הרוחנית

שעות ספורות לפני שיצא למבצע האחרון ממנו לא חזר, ניהל עמנואל שיחה פילוסופית מצמררת עם אחד מחבריו ליחידה. החבר שאל אותו: אם חלילה יורים עליך עכשיו ואתה יודע שנותרו לך חמש דקות לחיות, מה תעשה?

עמנואל השיב בלי להסס שיקרא שמע ישראל. כשהחבר הקשה ושאל מה הטעם, הרי הוא הולך למות בכל מקרה, ענה עמנואל תשובה שהפכה לצוואה רוחנית: אם אדם חי כל חייו מתוך אמונה שיש בורא לעולם, אז גם בחמש הדקות האחרונות שלו הוא יעשה את מה שיש לו ערך ומשמעות, ולא יחפש רק תועלת רגעית. המשמעות היא מעל הכל.

גם היום, שנים רבות לאחר נפילתו, תמונתו של עמנואל מורנו ונסיבות נפילתו המדויקות נותרו חסויות ואסורות בפרסום – מקרה יחיד ומיוחד בתולדות המדינה.

הוא נפל במהלך מלחמת לבנון השנייה, לאחר שהפסקת האש כבר נכנסה לתוקף. עמנואל הוביל כוח של כ־100 לוחמים באזור בעלבכ, כשהם מחופשים לחיילי צבא לבנון. המבצע הוכתר בהצלחה, אך בדרך חזרה נתקל הכוח במארב, ועמנואל נפגע ונפטר מפצעיו. הוא היה חלל המבצעים הראשון של הסיירת מזה שנים, והבכיר ביותר מאז נפילתו של יוני נתניהו באנטבה ב־1976.

ראש אמ״ן דאז, עמוס ידלין, העניק לו את צל״ש אלוף הפיקוד וכתב:

״עוז רוחו ואומץ ליבו היוו סמל ומופת ללוחמי היחידה, עת הובילם בארץ אויב. מסירותו, נחישותו ויכולותיו המקצועיות הגבוהות באו לידי ביטוי לכל אורך שירותו. סא״ל עמנואל מורנו ז״ל הוביל והשתתף בעשרות פעילויות מבצעיות עלומות לחיזוק ביטחונה של מדינת ישראל.״

משפחתו, חבריו והעם כולו סירבו להניח לאורו לדעוך. זכרו הונצח בשורה ארוכה של מיזמים המביאים לידי ביטוי את ערכיו:

מרכז מורשת בגין העניק לאביו של עמנואל את הפרס המכובד כאות הוקרה על פועלו של בנו.

קבוצות אחרי עמנואל – קבוצות הכנה לצבא לבני נוער בירושלים, פתח תקווה וניצן, המחנכות לאור מורשתו ונמצאות בקשר רציף עם משפחתו.

מוסדות חינוך וספורט – תיכון ממ״ד ״באר עמ״י״ בבאר טוביה, אולם ספורט על שמו בבית שאן, ומרוץ הבינתחומי השנתי בהרצליה בהשתתפות מאות סטודנטים.

בית עמנואל בעיר דוד – מבנה מגורים ל־12 משפחות בלב ירושלים.

מצפות וטבע – מצפה נחל שילה שחנכה המועצה המקומית בית אריה.

מצפה עמנואל בדרום רמת הגולן המשקיף אל הכנרת, שהוקם על ידי חבריו ומנציח את אהבת הארץ שלו.

הרב שחיבר את המנהיג לעמו

הרב אליהו זצ״ל נכנס לפגישה עם נתניהו. כשהוא נכנס, נתניהו הרגיש כמו עכבר. כשיצא, הוא הרגיש כמו אריה.

שאל אותו הרב שמואל: "מה אמרת לו?"

אמר הרב: "הסברתי לו וחיברתי אותו לכך שכל המנהיגים של עם ישראל בכל ההיסטוריה עומדים מעליו ודוחפים אותו הלאה..."

גילוי סודות מן השמים לרמח״ל

רמח״ל (אגרות הרמח״ל – אגרת טו): "ביום ראש חודש סיון ה׳תפ״ז, בהיותי מייחד יחוד אחד, נרדמתי. ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתא רזין טמירין דמלכא קדישה (=ירדתי לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש). ומיד עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי. והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר... וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים, ומסר לי ייחודים פרטיים לכוון בכל יום, ואז יבוא... ואחר כך כמשלוש חודשים נתן לי תיקונים פרטיים לעשות בכל יום, כדי שאזכה לגילוי אליהו זכור לטוב... ואחר כך בא אליהו ואמר סודות מה שאמר, והוא אמר שעתה יבוא מט״ט שרא רבה (המלאך מטטרו״ן). ובבואו ידעתי שהוא הוא, מפני דברי אליהו שאמר לי. ומאז והלאה הכרתים כל אחד בפני עצמו".

האר״י והנשמות בגן עדן

האר״י ז״ל היה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא, והיו מגלין לו רזי תורה. וגם היה יודע חכמת הפרצוף, ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים. והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם, ומה פסוק קרא בעליית נשמתו לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמתו. והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב.

והיה יודע כמה טעויות נפלו בספרים. והיה יודע להכות בסנורים. והיה יודע כל מה ששנו החברים. והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה, ויראת ה׳ ואהבת ה׳, ויראת חטאו, וכל מדות טובות ומעשים טובים היה בו.

ועיני ראו ולא זר. וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו, אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו. ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזהו הביאו לידי רוח הקודש, והיה אליהו נגלה לו תמיד.

ניקנור והנקמה בשערי ירושלים

גמרא (תענית יח:): "מאי ניקנור... ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר: אימתי תפול בידי, וארמסנה. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה, וידים שהיו מניפות על ירושלים — תיעשה בהם נקמה".

יום ניקנור, יום נקמה, יום טוב להנציח את הנקמה, כדי לזכור את החירוף ואת הגידוף נגד ה׳ ונגד עירו, וכדי לזכור את הנצחון, כשהצליחו למגר את השונא ותלו את בהונות ידיו ורגליו בשערי ירושלים, כך שכל העם, אנשים, נשים וטף, יראום וידעו כי "אך פרי לצדיק, אך אלקים שופטים בארץ".