ענוותנותו של הרב מרדכי אליהו בעת הצרה

על ענוותנותו המפתיעה של הרב מרדכי אליהו זצ״ל אפשר ללמוד מן הסיפור הבא: באחת השנים, הרה״ג עובדיה יוסף זצ״ל דיבר סרה כנגד שופטי בית המשפט העליון על שהם לא נבחרים על ידי נציגות של העם כמו בכל העולם, אלא מדובר בחבורה סגורה של אנשים שמתגבשים לנבחרת שיפוטית בשיטת "חבר מביא חבר". במיוחד הצטער הרב על הבורות שלהם ביהדות ועל הכפייה שהם כופים על אזרחי המדינה ללכת בדרך שהיא נגד דרך היהדות והאמונה.

כך התבטא אז הרב עובדיה יוסף על השופטים: "מה הם יודעים? ילד שלנו בן שבע-שמונה שנה יודע יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון — מי בחר בהם? מי עשה אותם שופטים? אלא שר המשפטים, צר ואויב, הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה? כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין".

כמובן שברגעים כאלה, כל אותם אלה שמגנים תמיד על חופש הביטוי שכחו את כל משנתם, תקפו את הרב ועתרו לבית המשפט העליון שיורה ליועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין. בעקבות כך התארגנו אנשים להפגין נגד סתימת הפיות המקוממת הזאת, בה הזכות לחופש ביטוי אמיתי היא נחלת צד אחד בלבד.

סיפר הרב גיל קרוב: בין שלל המחאות התארגנה גם הפגנת תמיכה מתחת לביתו של הרב עובדיה יוסף זצ״ל, וגם אני הצטרפתי לשם כדי להביע את מחאתי. בעודנו עומדים שם, מפגינים, ראינו לפתע את הרב מרדכי אליהו זצ״ל מגיע לבית הרב עובדיה יוסף כדי לעודד אותו ולחזק את רוחו אל מול אלה שמנסים להורות לאנשי תורה מה מותר להם ומה אסור להם לומר.

זה אמנם קרה לפני שנים רבות, אבל התמונה הזאת של רב גדול בישראל מגיע בפשטות כאחד האדם כדי לחזק תלמיד חכם אחר שנמצא בצרה, חקוקה בליבם של אלו שזכו לראות זאת בעיניהם. אשרינו שזכינו.

הערפל שהציל את היפנים מקיסקה

כאשר ערפל אמיתי הפך את הערפל הקרב לקיצוני, או סיפור על אחד הקרבות המוזרים ופחות ידועים של מלחמת העולם השנייה

בקיץ 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כבשו כוחות יפניים את האי קיסקה שבשרשרת האיים האלאוטיים באלסקה, והציבו דריסת רגל ראשונה ומאחז של אויב על אדמת צפון אמריקה, וזאת בפני עצמה עובדה לא ידועה. החיילים היפנים מיהרו להתחפר באי והקימו מערך ביצורים כבד שכלל עמדות תותחים, מקלטים תת-קרקעיים ובונקרים מבוצרים היטב. חשיבותו האסטרטגית של האי, לצד הפגיעה הקשה בגאווה הלאומית האמריקנית, הובילו להחלטה נחרצת של בעלות הברית לשחרר את השטח הכבוש בכל מחיר.

עם זאת, תנאי האקלים הקיצוניים באזור הפכו כל ניסיון לפעולה או לאיסוף מודיעין לסיוט מתמשך. הערפל הכבד והתמידי, לצד סופות פתאומיות ורוחות עזות, הפכו את הטיסות מעל האי למשימות התאבדות והביאו להתרסקויות רבות של מטוסי סיור אמריקניים עוד לפני שהספיקו להתקרב לקו החוף. בשל הראות האפסית וכיסוי העננים הקבוע, הצבא האמריקני נכשל שוב ושוב בנסיונותיו להשיג תצלומי אוויר ברורים או נתונים מודיעיניים אמינים על סדרי הכוחות והעמדות של היפנים באי. הניתוק המודיעיני והקושי לפעול באזור היו כה חמורים, עד שהאמריקאים לא הצליחו כלל להוציא לפועל פלישה ישירה לקיסקה, ונאלצו תחילה לשחרר במאי 1943 את האי השכן אטו בקרב עקוב מדם, תוך שהם מעריכים בטעות כי בקיסקה המבוצרת ימתין להם קרב קשה וקובע אף יותר.

מה שבעלות הברית לא ידעו הוא שבמפקדה היפנית התקבלה החלטה סודית לפנות את כל חיל המצב מקיסקה ולא להקריבם. ב-28 ביולי 1943, תחת מעטה ערפל סמיך וכאשר הספינות האמריקניות שמרו על המצור התרחקו לזמן קצר לצורך תדלוק, הצליח כוח משימה יפני בפיקודו של אדמירל מסאטומי קימורה להתחמק פנימה. בתוך 45 דקות בלבד הועלו כל החיילים היפנים על ספינות הפינוי, כשהם משאירים מאחוריהם אי ריק לחלוטין.

בינתיים, המשיכו כוחות בעלות הברית להפציץ את האי מן האוויר ומן הים במשך שבועות, מתוך אמונה שהמטרות שהם רואים במכ״ם מייצגות עמדות אויב פעילות. ב-15 באוגוסט 1943 יצא לפועל "מבצע קוטג׳", שבו הנחיתו האמריקאים והקנדים כ-34, 000 חיילים על חופי קיסקה. החיילים ירדו לסירות הגומי ולחופים מתוך דריכות מרבית, מוכנים להתקלויות קשות והתנגדות עזה בכל רגע.

ככל שהכוחות התקדמו אל פנים האי המוערפל, האווירה הפכה מתוחה ומלאת חרדה. בגלל הערפל הכבד והפחד המתמיד ממארבים, קבוצות חיילים שונות מבעלות הברית טעו לזהות אלו את אלו כחיילים יפנים. חילופי אש ידידותית קטלניים פרצו בערפל בין יחידות אמריקניות וקנדיות, ובמקביל עלו חיילים על מוקשים ומלכודות נשק שהשאירו היפנים מאחוריהם.

יומיים לאחר הנחיתה, המשחיתת האמריקנית "אבנר ריד" נפגעה קשות ממוקש ימי צף סמוך לחופי האי, פיצוץ שהביא למותם של 71 מלחים ולפציעתם של עשרות נוספים. רק לאחר מספר ימים של סריקות מורטות עצבים של הבונקרים והעמדות הנטושות, תפסו המפקדים את הגודל המלא של התרמית: האי היה ריק לחלוטין עוד לפני שהיריה הראשונה נורתה.

בסיכומו של הקרב על האי קיסקה, בעלות הברית ספגו למעלה מ-300 נפגעים, מתוכם למעלה מ-30 הרוגים בקרקע ו-71 הרוגים בים, מבלי שהיה על האי אפילו חייל אויב אחד. האירוע נרשם בהיסטוריה הצבאית כאחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר ל״ערפל קרב״ ותכנון המבוסס על הנחות שגויות, והוביל לבחינה מחדש של נוהלי הזיהוי והמודיעין בצבא ארצות הברית.

הצדיק שעמד בזכות אבותיו

שיחת עו״ד אפי דמרי באזכרת הרב שלום לוי זצ״ל פתיחה: לימוד המשפטים הראשון שלי מזמינים אותי לכנסים רבים, אבל כאן אני מתרגש באמת, מתרגש מאוד. אחרי כל דברי התורה שאמרו הרבנים שקדמו לי, אין לי עוד הרבה מה להוסיף. ובכל זאת, דבר אחד אני רוצה לומר: את לימוד המשפטים הראשון בחיי למדתי אצל הרב, זכר צדיק וקדוש לברכה. זה היה כאן, בקריית שמונה, אם איני טועה בשנת תשנ״ה או תשנ״ו, פחות או יותר. באותם ימים עבדתי ברבנות הראשית לישראל, והגענו לכאן לביקורת. אגב, על פסיקותיו של הרב באותה תקופה הרימו רבנים רבים גבה, אבל הוא ראה את הנולד. מה שפוסקים היום, ומה שרבנים מסכימים לו היום - הוא צפה כבר לפני שלושים שנה. היו שכינו אותו מעין "מורד", אבל הוא לא היה מורד; הוא פשוט קרא את הדור, וידע איזה דור עתיד לצמוח. כשהייתי מגיע אליו לקריית שמונה, היינו מסיימים את העבודה, והרב היה מבקש שאבוא אליו הביתה, אליכם. הוא היה מביא בשרים ומכין סעודה כיד המלך - הכנסת אורחים במלוא מובן המילה. ופתאום היה שולף מן הספרייה כרך של "חושן משפט" ואומר לי: "בוא נלמד חושן משפט." ולמדנו, ולמדנו, ולמדנו, והתפלפלנו. יום אחד אמר לי: "תגיד לי, מה אתה עושה פה? לך תלמד משפטים!" "כבוד הרב," אמרתי, "אני גר בטבריה, קשה לי." "לך תלמד משפטים," אמר. ומאז, ברוך השם, הכול היסטוריה. עוד דבר אני רוצה לומר: הרב היה איש של סוד בהרבה מאוד עניינים, גם בעניינים רגישים במדינה ובעולם, שמן הסתם איני יכול לחשוף. "אלהא דמאיר ענני" במוצאי שבת אחד הוזמנתי לראיון באחד מערוצי הטלוויזיה. ערוץ 14 עוד לא היה קיים אז. מולי ישבו שלושה מראיינים שמאלנים ועוד מרואיין ערבי. אותו ערב חל יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, ולפני שהתחלתי לענות לשאלות אמרתי להם: "תקשיבו, הערב הוא ערב גדול וקדוש מאוד - הילולא של רבי מאיר בעל הנס. כל מי שצופה בנו עכשיו - שידליק נר, ייתן שקל לצדקה ויאמר שלוש פעמים 'אלהא דמאיר ענני', ויראה ישועות!" מה שעשו לי באותה תוכנית. . . "הדתה!", בלגן שלם. טוב, הראיון הסתיים, ומוצאי השבת חלף. כעבור שבוע וחצי הוגשה נגדי תלונה לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו - הרשות המטילה קנסות על מי שמשמיע בשידור דברים פסולים. ומה כבר אמרתי? "אלהא דמאיר ענני, הדליקו נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס. . ." הסמכות היחידה של הרשות היא להטיל קנסות כספיים, והם ביקשו ממני מאה אלף שקל. התקשרתי לרב שלום לוי זצ״ל. "הרב," אמרתי לו, "אמרתי כך וכך, ועכשיו הזמינו אותי לשימוע. רוצים ממני מאה אלף שקל, ועוד מאה אלף שקל מן הערוץ, בגלל ה׳הדתה'. מה אני עושה? אני צריך להתייצב בפני הוועדה?" "תתייצב בפני הוועדה," אמר לי הרב. "תגיד שלוש פעמים 'אלהא דמאיר ענני', ותיכנס." הגעתי למשרדיהם בירושלים. שולחן עגול, בראשו יושבת ראש הוועדה, ומסביב חברי הוועדה, תל-אביבים כולם. נכנסתי ואמרתי: "אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני." אמרו לי לשבת, ויושבת הראש פתחה: "תגיד לי, עורך הדין דמרי, באיזו רשות אמרת בשידור 'אלהא דמאיר ענני'?" "גבירתי," אמרתי, "הרשי לי לומר לך דבר: זכותם של הצדיקים עומדת לעם ישראל לדורי דורות. לא נגרם נזק לאיש - להפך, מי שמאמין בכך רואה ישועות." היא הביטה בי ואמרה: "תקשיב טוב, עורך הדין דמרי. עליתי לארץ מתוניס בגיל שש, ואני זוכרת את אמא שלי בערב ההילולא של רבי מאיר בעל הנס: הייתה מדליקה נר ואומרת 'אלהא דמאיר ענני'. באותו מוצאי שבת הזכרת לי את אמא שלי, וגם אני התרגשתי. יאללה, לך הביתה." כל היושבים סביבה נדהמו: "מה? איך? מה קורה פה?" והיא אמרה: "זה בסדר. לך הביתה, אין כלום. כל הכבוד." התקשרתי לרב שלום וסיפרתי לו. הוא פרץ בצחוק ואמר: "אתה רואה? אמרתי לך - 'אלהא דמאיר ענני'. מה אתה דואג? הוא יעזור לך." "אלוהינו ואלוהי אבותינו" אנחנו נמצאים כאן בהילולא של צדיק ושל קדוש, של אדם שהיה תוכו כברו. דברי תורה כבר נאמרו כאן רבות. אדם שתוכו כברו - מה שהיה צריך להעיר, העיר ואמר; כל ימיו עמד במלחמות כדי שיבינו את משנתו, את תורתו. ולצערנו הרב, לוקח לאנשים שנים רבות להבין זאת. הרב אמר לי פעם: "תקשיב טוב. שלוש פעמים ביום אנחנו מתפללים תפילת עמידה, ואומרים בה 'אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב'. לכאורה, די היה לומר 'אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב' - למה להקדים 'אלוהינו ואלוהי אבותינו'?" אלא שאנחנו עומדים כאן בזכות אבותינו. כל אחד מאיתנו, כשיש לו צער, כשיש לו כאב - לאן הוא הולך? אל אבא או אל אמא, ואבא הולך אל אביו. וגם כשהם כבר אינם בין החיים - מה אנחנו עושים? הולכים לבית העלמין ומדברים איתם. וזה אמיתי, כי אצלנו הצדיקים שהלכו לעולמם עודם חיים. חבר הכנסת שחיפש את רבי יוסף קארו אספר לכם סיפור אמיתי, ובו אסיים; לא אכביד עליכם. הראיון ייתכן שחלק מכם כבר שמעו את הסיפור, אבל הוא קשור מאוד לרב שלום. מעשה ברב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, שיבדל לחיים ארוכים, שהיה קרוב לרב שלום לוי כאח; ואביו, הרב מרדכי אליהו, היה רבו של הרב שלום לוי. יום אחד, אם אתם זוכרים, הוציא הרב שמואל אליהו פסק הלכה האוסר להשכיר דירות לערבים. כל התקשורת סערה. הרב שמואל התקשר אליי ואמר: "אפי, אתה יוצא במקומי לכל כלי התקשורת." ערוץ 14 עוד לא היה אז; היו ערוץ 1, ערוץ 12 וערוץ 13, וזהו. הוזמנתי לראיון בערוץ מכובד מאוד, עם רייטינג כבד - אולי שלושה מיליון צופים, שהרי הערוצים האחרים עוד לא היו קיימים. איתי הוזמן אחד מחברי הכנסת מבני דודינו. שמו אינו חשוב; נקרא לו לצורך העניין "א'". הגעתי, התיישבתי מול המראיין, הצמידו לי אוזנייה ומיקרופון, ויאללה - התחלנו. המראיין היה שמאלני, והוא נתן את רשות הדיבור לחבר הכנסת הערבי. "תגיד לי," אמר לי, "הרב שלך גזען. איך אתה מסוגל לייצג אדם כזה?" "תקשיב טוב," אמרתי לו, "אתם עם 'מנחוס' - עם ביש מזל. כל דבר ירוק שהידיים שלכם נוגעות בו הופך לחול. תראו: קיבלתם את גוש קטיף. אותם פועלים שעבדו במשקים החקלאיים - כל עוד בעל הבית היה יהודי, הכול היה ירוק. כשמסרו את גוש קטיף, מסרו את החממות לאותם פועלים שעבדו בהן. קיבלתם את החממות, התחלתם לטפל בהן - והכול התייבש. אתה רואה? אתם עם מנחוס." התווכחנו בשידור, ובאוזנייה צעקו לי: "תפסיק! תפסיק!" עד שניתקו לי את המיקרופון, כי אני נכנסתי בו והוא נכנס בי, וחוזר חלילה. ואז הוא שב ואמר: "תקשיב, הרב שלך גזען. איך אתה מסוגל לייצג רב כזה?" "תגיד לי," אמרתי לו, "מה אתה רוצה ממנו? זה בכלל לא פסק ההלכה שלו." "כן? אז של מי?" "מרן השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, כותב זאת במפורש. מה אנחנו לעומתו? קטנים." "כן? ואיפה גר יוסף קארו הגזען הזה?" "מה, אתה באמת לא יודע? בצפת." "אה, יש עוד רב גזען בצפת? מה זה הרבנים האלה? כל הזמן מוצאים בצפת רבנים גזענים!" "כן," אמרתי לו, "רבי יוסף קארו גר בצפת." וכך הסתיים הראיון. כל מה שאני מספר לכם מצולם: הוא שודר גם בערוץ אל-ג׳זירה וגם בערוץ ערבי נוסף. יצאנו מן האולפן, והוא מקלל אותי ואני משיב לו, וחוזר חלילה. לא חשוב. המסע לצפת למחרת, כבוד הרב, מגיע רכב מסחרי גדול ובו צלמים וחברי כנסת מבל״ד - אלה ששונאים אותנו, ואלה ששונאים אותנו עוד יותר. באו לחפש איפה גר רבי יוסף קארו; רצו לדעת איפה גר "הרב הגזען". הכול מצולם, חבר׳ה, הכול מצולם. הם מגיעים בטנדר לתחנה המרכזית בצפת. חבר הכנסת יורד ופונה לעוברים ושבים: "סליחה, איפה גר יוסף קארו?" מביטים בו בתמיהה: "יוסף קארו? איזה יוסף קארו?" ושולחים אותו לכיוון בית העלמין העתיק. והוא הולך לבית העלמין העתיק. ולמזלו, היה זה יום ל״ג בעומר - יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, שבו עוברים בצפת עשרות אלפי אנשים. ואתם רואים אותו מדבר אל המצלמה, מבולבל לגמרי: "מה, כל האנשים האלה באים ליוסף קארו? ואני לא יודע שהוא גר פה? מה זה כל המכוניות האלה? מי כל האנשים האלה?" הוא מגיע לבית העלמין, מחנה את הרכב, הצלמים יורדים - כולם נרגשים, רוצים לראות איפה יוסף קארו, מי הוא בכלל. מי שביקר פעם בבית העלמין העתיק בצפת יודע: בצד שמאל יש שלושה מבנים וישיבה של חסידי ברסלב. הוא מגיע לשם ורואה אחד מוכר תפילין, אחר מוכר חוטים אדומים, זה מוכר כך וזה מוכר כך, ולידם חבורה של רבנים. הוא מסתובב ביניהם: "סליחה, אתה יוסף קארו? אתה יוסף קארו?" "יוסף קארו?" שואלים אותו. "מה הוא רוצה עכשיו?" "שמע, אני מחפש את יוסף קארו." "איזה יוסף קארו? שמע, תרד למטה." הוא יורד במדרגות. שם יושבים קבצני צפת, ואחד מהם, שיושב במקום אולי חמישים שנה, עטור ציציות, בעל זקן לבן ובגדים מרופטים, פוגש אותו ואומר: "אה, הנה יוסף קארו! תן לי עשרים שקל, אני יוסף קארו." והוא מתעצבן: "תפסיק! מה אתם היהודים? מה זה היהודים האלה?" ומקלל. "איפה יוסף קארו? אני רוצה לראות מי זה הרב הגזען הזה!" "לך עוד קצת קדימה," אומרים לו. הוא ממשיך לרדת במדרגות; מצד ימין יש גשר עץ. הוא חוצה את הגשר, מחפש את יוסף קארו, ומישהו מצביע: "הנה, אתה רואה שם, איפה שהחבר׳ה רוקדים? שם יוסף קארו." הוא מגיע לשם, למטה, ורואה כמה חסידי ברסלב: בקבוק ערק על הקבר, ויסקי, קצת צימוקים - אתם יודעים, הילולא. חבר׳ה שמחים עד הגג, מפזזים סביב האש, כולם רוקדים, ובאוויר ריח של ערק. הוא עובר מאחד לאחד: "סליחה, איפה יוסף קארו?" ואחד הברסלבים לוקח את הכיפה שלו, שם אותה על ראשו של חבר הכנסת ומושך אותו לרקוד - והוא מקלל אותו. וכל זה מוצג בטלוויזיה. "איפה יוסף קארו?" "הנה, פה, פה." "מה? באתי עד לכאן בשביל קבר? מה זה היהודים האלה?" תקשיבו, אין קללה בעולם, בעברית ובערבית, שלא קילל אותי ואת הרב אליהו. לא השאיר קללה. הגיע בקללותיו לדורי דורות, עד אברהם אבינו. לא השאיר לנו כלום. "איך סחבתם אותי עד לכאן בשביל לראות קבר?"

בלילה עלינו שנינו לשידור בתוכנית בגלי צה״ל, והוא מתרתח עליי בשידור: "אתה שולח אותי לקבר! אתם היהודים מאמינים בקברים, מאמינים במתים. . ." "תגיד לי," אמרתי לו, "עד כדי כך השנאה לעם היהודי מעוורת אותך? לא יכולת לחפש בגוגל 'רבי יוסף קארו'? היית רואה שהוא נפטר לפני כ-450 שנה. מה מסובך בזה?" "אתם היהודים מאמינים ברבנים שמתו לפני מאות שנים," אמר. "לא," השבתי לו, "אנחנו מאמינים בצדיקים מלפני אלפי שנים. ומה עם אברהם אבינו?" וכך הסתיים גם השידור ברדיו. בבית החולים למחרת - וכל מה שאני מספר מתועד ומצולם - בשעה שמונה וחצי בבוקר אני מקבל טלפון. "שלום, עורך הדין דמרי?" "כן." "מדברת פלונית, הבת של א'." "כן, מה?" "אל תשאל. אבא סבל בלילה מדום נשימה. לקחו אותו לטיפול נמרץ, הוא מאושפז בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים." ואני אומר: "מזמור לתודה!" "מה אתה ממלמל?" "ברוך השם," אמרתי לה, "למה לא לקחו אותו עד הסוף, שייגמר העניין?" "תפסיק, דמרי, תפסיק! תקשיב טוב: אבא רוצה לפגוש אותך." "אוהו," אמרתי, "איזה כבוד בשבילי לבוא לראות אותו מחובר למכונות הנשמה במחלקה הקרדיולוגית. איזו חגיגה!" עזבתי הכול, ביטלתי דיונים ואמרתי: "עכשיו אני נוסע להדסה עין כרם." אין תענוג גדול מזה: אדם שקילל אותך אמש, שאמר שאתה מאמין באבנים, שאמר שאתם היהודים מאמינים במתים מלפני מאות שנים - לבוא ולראות אותו במצב כזה. חסדי ה'. אני מגיע למחלקה הקרדיולוגית בהדסה עין כרם. בשל מעמדו קיבל חדר VIP; אגב, הוא מכהן כחבר כנסת עד היום. אני נכנס - החדר השלישי מימין, אני זוכר אפילו את זה - ורואה אותו שוכב במיטה, כל המכשירים סביבו, מסכים, צפצופים. "ששון ושמחה," אני אומר, ואני מבסוט. "תפסיק, דמרי, תפסיק." "תגיד לי," אני אומר לו, "אפילו מלאך המוות לא יכול עליך? היה גומר את העבודה, והיה לנו קצת שקט." "לא, לא," הוא אומר לי, "מישהו אחר היה חזק ממני." ואני מבסוט, רואה אותו, את המכשירים, את מכונת ההנשמה. לידו ישבו אשתו ובתו, ולידם ישב, בכבודכם, שייח' - אדם כבן תשעים, שייח' מוסלמי, ועל ראשו כיפה, מקל בידו, לבוש בבגדים הלבנים המסורתיים, אני זוכר אותו כמו עכשיו - זקן לבן, בלי שפם. למה אין להם שפם? עד היום לא הבנתי. לא משנה. חבר הכנסת, חלש, פונה אליי: "סליחה." "מה, לא שומעים אותך?" אמרתי לו. "סליחה, סליחה, סליחה. תסלח לי." "ואם אני לא רוצה לסלוח?" "לא, באללה, תסלח לי, תעשה טובה. אני רוצה לבקש סליחה. קיללתי אתכם. תעשה טובה." "טוב," אמרתי לו, "יאללה, בסדר." "תן לי את הטלפון של הרב אליהו, אני רוצה לבקש ממנו סליחה." "קח את הטלפון," אמרתי לו, "הוא לא יענה לך." נתתי לו את הטלפון, והוא ניסה, וניסה, וניסה - ולא הצליח. דברי השייח' ועכשיו תקשיבו טוב. פנה אליו אותו שייח' מוסלמי ואמר לו: "תקשיב טוב: את היהודים אסור לקלל. אסור לקלל, כי היהודים חיים בזכות אבותיהם. היהודים חיים בזכות הנפטרים שלהם." "אתה יודע מה ההבדל בינינו, המוסלמים, לבין היהודים?" הוסיף. "אצלנו, המוסלמים, איך קוראים לאדם? למשל: אבו איאד, אבו וליד - אבי בנו. ואצל היהודים, כשאדם עולה לתורה, איך קוראים לו? 'יעמוד פלוני בן פלוני' - בן אביו. "היהודים מזכירים את אבותיהם, ומפני שהם מזכירים את אבותיהם, אבותיהם שומרים עליהם תמיד. אף אחד לא יכול להם. ליהודים יש זכות אבות." ותשמעו: את הדבר הזה למדתי דווקא מפי מוסלמי. "בתפילה שלנו," אמר השייח', "אנחנו המוסלמים אומרים: 'לא אילאה אילא אללה, מוחמד רסול אללה' - אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד שליחו. והיהודים, שלוש פעמים ביום, אומרים: 'אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב'. היהודים פותחים את תפילתם באבותיהם שהלכו לעולמם - כל אחד באביו ובאמו, ובאברהם, ביצחק וביעקב. זה ההבדל בינינו לבינם. ולכן את היהודים לא מקללים, ולכן את היהודים אי אפשר לחסל - לא משנה איפה תשים אותם." דברי סיום אז רבותיי, אלה הזכויות שלנו. אלה הזכויות של הרב שלום, זכר צדיק וקדוש לברכה. הרב איתמר עומד כאן בזכות אביו, וכל אחד ואחד מכם עומד כאן בזכות הוריו. לכו ודברו איתם, בקשו מהם. אצלנו, היהודים, המתים אינם מתים: הגוף אולי איננו, אבל הנשמה קיימת. וכל אחד יראה את ברכתו, את מזלו ואת הצלחתו. לכו ודברו איתם. אנחנו מאמינים בהורינו שהלכו לעולמם, אנחנו מאמינים בצדיקים שנפטרו. מה נעשה? זה אנחנו - העם היהודי. יהי רצון שזכותו של הרב שלום תעמוד לנו, ושכל מה שתבקשו - תצליחו. לכו, רבותיי, לכו לבקש ולהתפלל, ותראו ישועות. כל טוב.

ליאורה קולטון אורלי:

ליאורה קולטון אורלי:

"אימי, עליה השלום, נולדה בסוסונוביץ שבפולין. אביה (סבי, שלא הכרתיו) היה בעל חנות בגדים. לימים עזב את הישיבה והתחיל לפתוח את חנותו בשבת.

באחד ממוצאי השבת, כשהיה בדרכו הביתה, ארבו לו כמה תלמידי ישיבה, שהחליטו ללמד אותו לקח. הכו אותו, ובעטו בו, והשאירו אותו מתבוסס בדמו בשלג.

סבי נמצא רק לפנות בוקר. פונה לבית חולים, אך לא שרד.

נשארה סבתי עם שני ילדים קטנים. אימי היתה אז בת שלוש ואחיה בן שנה וחצי.

אימי גדלה עם שנאה עזה לחרדים. "הם רצחו אותו" היא היתה אומרת. . .

כל משפחתה של אימי נרצחה בשואה.

אימי, ששרדה את מחנות הריכוז, נישאה לחייל יהודי מהבריגדה ועלתה לארץ.

שנאתה לחרדים עדיין היתה יוקדת. על זה גדלנו.

והנה, כשביתי גדלה ובגרה, היא התחילה לגלות עניין בדת. חזרה בתשובה והיא מנהלת אורח חיים חרדי, ליטאי.

כמובן שכולנו במשפחה נבהלנו. היינו בטוחים שאיבדנו אותה. אך לא! לאט לאט התחלנו להיחשף לדת, להתקרב, לגלות את האמונה.

אותם אברכים שרצו ללמד את סבי "לקח" גרמו לכך ששני דורות התרחקו מאד מהדת.

ביתי, שחזרה בתשובה, הכניסה לחיינו את החסד. והרי העולם אינו יכול להתקיים אלא אם קיימים בו שלושה קווים: דין, חסד, וביחד הרי זה רחמים".

הדרך של רבי זושא לקרב לשמים

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז׳נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין: ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא.

רבי זושא שאל את החוזה: ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם? ״

״אהה״, אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״.

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה? ״

החוזה מלובלין שאל: ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳? ״

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״.

האור החיים בוחר בעדנו

השבת היה לי מופת. אני מתלבט כבר הרבה זמן להחזיר את השיעור של האור החיים הקדוש לפני מנחה, משהו שהיה במשך שנה, שנתיים, והפסיק בקורונה. כי גם ככה הלוז של שבת מאוד עמוס, אבל התלבטתי ואמרתי: אם אני מתחיל, זה שבת בראשית. בסוף החלטתי שאני לא אתחיל, כי השבתות מתקצרות ואתה מוסיף עוד חצי שעה ללוז ככה בין התהילים למנחה וזה לא פשוט.

ואז הגעתי למנחה של שבת, ואין מניין — היינו תשעה בדיוק, אין מניין. אמרתי להם: חברה, בואו נלמד אור החיים הקדוש בינתיים. פתחנו אור החיים הקדוש. למדנו חצי שעה אור החיים הקדוש. עברה חצי שעה, בום, הגיע העשירי. אמרתי: טוב, אני הבנתי, אור החיים הקדוש לא נותן לנו פה אפשרות בחירה.

(הרב חייא בן חמו, שבת בראשית תשפ״ז)

הברכה של הרב מרדכי אליהו שהתקיימה

אנו שומעים על כל כך הרבה ברכות של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל שהתקיימו. בדרך כלל הרב לא היה מתנה את הברכה בחזרה בתשובה, אבל לפעמים הוא לא היה מברך עד שהמבקש היה מסיר איזה מונע או עושה משהו להרבות את זכויותיו. לפעמים היה מחכה לשעת רצון.

יש מקרים שבהם הברכה של הרב התקיימה אחרי שנים, במלואה, ולפעמים באופן ממש פלאי. מסתבר שצריך להיות "כלי" לברכה. יש על זה סיפור ששמענו מהרב אבינועם הורוביץ, ראש ישיבת קרית־ארבע:

מעשה באיש עשיר ששמו סגר עדס, שגר בברזיל והתברך בממון רב. אדם זה ידע לנצל את העושר שלו, והיה תומך קבוע במוסדות תורה בישראל. בכל העולם העושר הוא גם מקור לקנאה, בברזיל הוא גם מקור סכנה. כנופיות פושעים אורבות באופן קבוע לבני משפחות של עשירים לחטפם ולשחררם תמורת כופר נפש, וידיה של משטרת ברזיל קצרות מלהושיע. לפעמים מעצלות ולפעמים מחולשה. כך קרה לאשתו של אותו עשיר, שנחטפה על ידי כנופייה של שודדים אלימים במוצאי יום טוב ראשון של סוכות, והם תבעו בשביל שחרורה סכום כסף עצום.

הניסיון בברזיל לימד כי תשלום כופר לא פותר את הבעיה, לפעמים הוא רק מחריף אותה. זו הסיבה שבגללה אמרו חכמינו שלא משחררים את השבויים יתר מכדי דמיהן. לפעמים אחרי קבלת דמי הכופר היו השודדים חוטפים עוד ועוד מבני המשפחה. לפעמים היו הורגים את השבויים שלא יספרו פרטים על החוטפים.

חבר של משפחת האישה החטופה התקשר אלי במוצאי שבת שלנו, שזה עדיין שבת אצלם, ואמר לי: למרות שעכשיו עוד שבת וחג, היות שמדובר בפיקוח נפש, לך דחוף לרב מרדכי אליהו ז״ל שיפעל בשמים למען שחרורה.

הרב אליהו אמר לי: "לך לקברו של החיד״א ז״ל ותאמר שם את כל אותיות שמה של האישה מספר התהילים של החיד״א, ותראה ישועות במהרה בקרוב". הלכתי באותו לילה לקברו של החיד״א וקראתי במשך הלילה את פסוקי התהילים לפי הנחיית הרב אליהו, וזה לקח זמן רב כי שמה היה עם הרבה אותיות. לאחר השחרור התברר שבאותו לילה החליפו החוטפים את מקום השמירה של האישה החטופה, חילופין שבסופו של דבר הביאו לשחרורה.

וכיצד? אישה זו שמרה כל חייה על כשרות בדבקות. כשהגיעה לידי החוטפים, הם הגישו לה אוכל ממאכלם והיא לא הסכימה לאכול כלום, רק בננות. הירקן שהחוטפים היו קונים אצלו כמות כל כך גדולה של בננות שאל אותם למה הם צריכים כל כך הרבה בננות, והם אמרו שיש אצלם אישה אחת יהודייה שאוכלת רק בננות.

הירקן שמע בתקשורת על החטיפה של האישה היהודייה, הוא קישר עניין לעניין ודיווח למשטרת ברזיל. לשוטרים האמיצים לא נותר לעשות יותר מדי כדי שהגברת תחזור לביתה במהרה בשמחה, בשמחת תורה.

(הרב אבינועם הורוביץ, ראש הישיבה התיכונית קרית־ארבע)

הרב והקיסר בצעדת הכבוד

מעשה בקיסר אחד שבא לבקר באחת מערי שלטונו, והיה שם מושל שונא יהודים מושבע. כשעבר הקיסר ברוב כבוד והדר, ציווה להכין צעדה עם כל ראשי הציבור לכבודו. אותו מושל רשע העמיד את הכומר ואת השייח׳ ראשונים, ואחריהם העמיד את הרב של היהודים, להראות לקיסר ולעם את מקומם של היהודים, שהם בזויים והולכים אחרי הנוצרים והמוסלמים. הבחין הקיסר שהרב היהודי הולך בגאון ובקומה זקופה וגאה. הוא פנה אליו ושאל אותו: "כיצד אתה מצליח ללכת בראש מורם למרות כל הבזיון הבוטה שעושה עמך המושל הרשע?"

ענה לו הרב: "אחרונים חביבים, וכמו שמצאנו בתורה שיעקב אבינו בפגישתו עם עשו העמיד את רחל ואת יוסף אחרונים, ובודאי לא היה בזה מנהג בזיון אלא אדרבה חביבות יתירה". תשובה זו לא הניחה את דעתו של הקיסר. אמר לו הרב: "אני יכול להשיבך תשובה שתניח את דעתך, אלא שאני פוחד מהמושל שהדברים יכעיסוהו". אמר לו הקיסר: "אין לך ממה לחשוש, אמור את דבריך!"

אמר לו הרב: "דרכם של ילדים ללכת קדימה, לפני ההורים ולא מאחוריהם, ונוח לאב לראות את בניו לפניו כדי שיוכל להשגיח עליהם; כך אנחנו, הדת היהודית היא אבי אבות כל הדתות שבעולם וכל הדתות הם כילדים לעומתנו, יש להוליך אותם לפנינו כדי שנוכל להשגיח עליהם שלא יקלקלו את דרכם". לשמע דברי חכמה אלו צחק הקיסר והבין את האמת הטמונה בהם. הוא ראה את העוול שעושה המושל ליהודים, ציווה לפטרו ממשרתו ולגרשו משם, ונתקיים בו: "ופני המן חפו".

נלסון העלים עין בקרב קופנהגן

המונח "להעלים עין" (To turn a blind eye) נקשר היסטורית לאחד הסיפורים המפורסמים והדרמטיים ביותר בתולדות הצי הבריטי, בכיכובו של סגן-אדמירל הורשיו נלסון במהלך קרב קופנהגן בשנת 1801. אף על פי שהביטוי היה קיים עוד קודם לכן, המעשה הנועז של נלסון הפך אותו למטבע לשון עולמי.

כדי להבין את הסיפור, צריך לחזור שבע שנים אחורה, לשנת 1794. במהלך המצור על העיר קלבי שבאי קורסיקה, נפגע נלסון בפניו מרסיסי פגז שפגעו באדמה לידו והעיפו חול ואבנים. הפגיעה הקשה בעין ימין הותירה אותו עיוור כמעט לחלוטין בעין זו, אם כי היא לא נראתה פגועה מבחינה אסתטית.

בשנת 1801, במהלך המלחמות הנפוליאוניות, בריטניה מצאה את עצמה בעימות מול קואליציה של מדינות ניטרליות, ובראשן דנמרק, שאיימו לחסום את נתיבי הסחר הבריטיים בים הבלטי. הצי הבריטי נשלח לקופנהגן כדי לנטרל את האיום.

מפקד המבצע העליון היה אדמירל סר הייד פארקר, אדם שקול וזהיר, בעוד שקורפוס ההתקפה העיקרי הופקד בידיו של סגן-אדמירל נלסון, שהיה ידוע כאגרסיבי וטקטיקן מבריק.

ב-2 באפריל 1801 החל הקרב. ספינות הצי הדני והסוללות המוצבות על החוף הפעילו אש תופת והתקדמות הבריטית נתקעה. כמה ספינות בריטיות עלו על שרטון, והמצב נראה קטסטרופלי מעמדתו של פארקר, שהיה מרוחק משדה המערכה המרכזי.

מתוך חשש כבד לגורל הצי, קיבל פארקר החלטה והורה להניף על ספינת הדגל שלו את סורק הדגלים (איתות ימי) שמספרו 39 – שמשמעותו: "הפסק את הקרב ונסוג מיד".

על ספינתו של נלסון, האלפנט, קציני האיתות הבחינו בדגלים של פארקר. תת-הקצין פנה לנלסון ודיווח לו כי מפקד הצי מאותת להם לסגת.

נלסון, שהיה משוכנע כי הניצחון נמצא בהישג יד וכי נסיגה ברגע זה תהיה הרסנית ותוביל לטבח של הכוחות הבריטיים, הגיב בקור רוח מדהים. הוא פנה לקצין האיתות שלו ואמר לו: "יש לי רק עין אחת, ויש לי זכות מלאה להיות עיוור לפעמים".

באותו רגע, נלסון הרים את הטלסקופ שלו, הצמיד אותו בכוונת מכוון לעינו הימנית הפגועה (העיוורת), הביט לעבר ספינתו של פארקר ואמר בקול רם לעיני כל צוותו: "אני באמת לא רואה את הסימן!".

נלסון התעלם לחלוטין מהפקודה והמשיך להוביל את ההתקפה במלוא העוצמה. תוך שעות ספורות, הצי הדני נאלץ להיכנע, ונלסון השיג ניצחון מוחץ שהציל את המערכה הבריטית כולה.

בעקבות הניצחון:

האדמירל הזהיר סר הייד פארקר הוחזר לבריטניה בבושת פנים והודח מתפקידו.

נלסון מונה למפקד העליון של הצי והפך לגיבור לאומי נערץ.

הביטוי "Turn a blind eye" הפך לתיאור הרשמי של מצב שבו אדם בוחר במודע ובכוונה להתעלם מעובדות, חוקים או פקודות שנמצאים ממש מול עיניו, מתוך אינטרס או הבנה אחרת של המציאות.

הקצין שחזר מן המוות

ארל קוק ג׳וניור היה קצין מודיעין אמריקאי במלחמת העולם השנייה, שסיפור הישרדותו נחשב לאחד המדהימים והבלתי יאומן ביותר בהיסטוריה הצבאית. הוא שרד 87 ימי קרב, שלושה ניסיונות בריחה, דקירה של הגסטפו, ונס רפואי חסר תקדים – ישרדות לאחר שנורה על ידי כיתת יורים נאצית.

קוק נולד בג׳ורג׳יה בשנת 1921. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שירת כקצין מודיעין ומבצעים באוגדה ה-103 של צבא ארצות הברית. הוא היה קצין צעיר, נמרץ ונועז, שמצא את עצמו בלב הקרבות הקשים באירופה נגד גרמניה הנאצית. במהלך שירותו הוא הפגין תושייה רבה, אך גם נפל בשבי הגרמני. כחייל שלא היה מוכן להיכנע לגורלו, הוא ניסה לברוח מהשבי שלוש פעמים שונות. במהלך ניסיונות אלו ואחרים הוא חווה את אכזריותם של הנאצים ממקור ראשון, כולל אירוע שבו נדקר על ידי אנשי גסטפו.

האירוע המכונן והבלתי יאומן ביותר בחייו התרחש ב-24 באפריל 1945, ממש ימים ספורים לפני סיום המלחמה באירופה. קוק, שהיה אז בן 23, נתפס שוב על ידי הגרמנים לאחר שניסה לארגן התנגדות או בריחה.

הנאצים החליטו להוציא אותו להורג במקום. הוא הועמד מול כיתת יורים נאצית ונורה ארבע פעמים מטווח קרוב. הגרמנים היו בטוחים שהוא מת, והשאירו את גופתו מאחור יחד עם שאר המוצאים להורג.

באופן פלאי, קוק לא מת. הוא נפצע אנושות אך נותר בחיים. אזרחים מקומיים (מאיכרי האזור) מצאו אותו כשהוא עדיין נושם, חילצו אותו והחביאו אותו מפני הגרמנים עד שהאזור שוחרר על ידי בעלות הברית.

כאשר פונה לבסוף לבתי החולים של צבא ארצות הברית, מצבו היה כה חמור שהרופאים לא האמינו שיש לו סיכוי לחיות. הוא סבל מפגיעות קשות באיבריו הפנימיים כתוצאה מהירי ומפגיעות קודמות של צלפים ודקירות.

כדי להציל את חייו, עבר קוק סדרה מטורפת של 17 ניתוחים גדולים. הרופאים נאלצו לשחזר חלקים מגופו, והוא בילה חודשים ארוכים במיטות בתי חולים, כשהוא נלחם על כל נשימה. הרופאים העריכו שהוא יישאר נכה לצמיתות ולא יוכל ללכת, אך קוק הוכיח שוב כוח רצון תת-אנושי, למד ללכת מחדש והשתקם כמעט לחלוטין.

לאחר שחזר מן המתים, קוק סירב לתת לפציעותיו לעצור אותו והפך לאיש עסקים ומנהיג ציבורי מצליח מאוד בארצות הברית:

הוא נרשם לאוניברסיטת הרווארד היוקרתית. מכיוון שלא היו מקומות פנויים בכיתות בגלל עומס הסטודנטים שחזרו מהמלחמה, הוא פשוט הגיע עם כיסא משלו, התיישב בכיתה עד שאישרו לו ללמוד, וסיים בהצלחה תואר שני במנהל עסקים.

באוקטובר 1950, כשהוא בן 29 בלבד, נבחר לקצין הפיקוד הלאומי הצעיר ביותר אי פעם של הלגיון האמריקאי (The American Legion) – ארגון הווטרנים הגדול והמשפיע ביותר בארה״ב. בתפקידו זה פעל רבות למען ביטחון המדינה וזכויות החיילים המשוחררים.

הוא ניהל את מחלקת המסחר של מדינת ג׳ורג׳יה, ניהל את חוות הבוטנים המשפחתית, ופעל בתפקידים פדרליים בכירים ובעולם הבנקאות תחת מספר ממשלים אמריקאיים.

קוק נהג לחגוג מדי שנה את ה-24 באפריל כ״יום השנה להוצאה להורג שלי", כשהוא מודה על כל שנה נוספת שקיבל במתנה. הוא נפטר בשנת 2000 בגיל 79, 55 שנים אחרי שהנאצים היו בטוחים שחיסלו אותו.

מלחמת אחים

מלחמת אחים ספרו לי על מלחמת אחים. נסו להלך עלי אימים. ציירו שדים על הקיר. כל מה שתוציאו ממני זה חיוך לאה של גבר מחושל שכבר עבר הכול. לי אתם מספרים? אני חי את זה, רבותי. יום יום. זה מתחיל בדרך כלל בצעקה של הקטן. אתם בוודאי מכירים את הצעקה של הקטן. יש לה צליל העובר במהירות בכל חדרי הבית עד שהוא מתביית על החלק התחתון של חוט השדרה שלך ומזעזע את כל גווך. האפקט אדיר. אחרי שאתה סופג עד תום את הארומה של הצעקה הזאת עיניך נשפכות על הרצפה בשתי שלוליות עגומות, שיערך נפרד מן הקרקפת ונתקע כמין מברשת גסה בתקרה ואתה פותח בריצה מבוהלת אל חדר הילדים, משוכנע שתצא ממנו אחרי דקה נושא על כתפיך את גופו המעונה והכתוש של ילד חף מפשע. אני מגיע לחדר ורואה את שני האחים יושבים בשקט ועוסקים איש איש בענייניו. למה צעקת? אני שואל בקוצר נשימה את הקטן. למה? עכשיו, הבעיה עם הילדים האלה היא הזכרון הגמיש שלהם. הוא מסוגל לתלות בי עיניים תמהות ולשאול: צעקתי? אני צעקתי? כן, אני אומר וליבי עדיין הולם. אתה צעקת צעקה מקפיאת דם, מסוג הצעקות שהרופאים אוסרים עלי לשמוע. מדוע? השניים מקמטים את המצח, מנסים להיזכר. זה היה רק לפני עשרים שניות, אני אומר בחומרה. הרי לא דמיינתי את זה. אה, אומר הגדול בביטול. זה שום דבר. לקחתי ממנו לרגע את העט. כבר השלמנו. הם כבר השלימו. בעשרים שניות הם רבו, צרחו, שכחו את כל העניין ומביטים בי ברחמים גדולים. מה הוא עושה מזה עניין? ולעומת זאת הם מוכשרים לזכרון של פיל, עם הנהלת חשבונות מסודרת ששום דבר לא נשמט ממנה. באמצע "עד פופ" גולש פתאום הקטן לעבר הגדול והולם בו בעוצמה. היי! מיילל הגדול, מה עשיתי? כי בבוקר, מסביר הקטן, כי בבוקר שתית את השוקו שלי. אה, אומר הגדול. שתיתי לך כי אתמול אתה אכלת לי את הבמבה. ולמה אכלתי לך את הבמבה? אומר הקטן. כי בשבוע שעבר פוצצת לי את הכדור. וכך הם מפליגים אל תוך עברם בפירוט הדדי של עוולות, עד שהגדול חש שתמה עת ההתנצחויות ההיסטוריות ושכל ירידה אל שורשי הסכסוך, למרות התענוג האינטלקטואלי הכרוך בה, לא תביא לו סיפוק ממשי, והוא מחדש את פעולות האיבה בצורת בעיטה מכוונת היטב אל צלעו של הקטן. הבעיה היא להחליט מי כאן צודק. התביעה היומיומית הבלתי־פוסקת אל מנגנון הצדק הטבעי שלי היא נטל המצמיח מדי יום שערות לבנות בבלוריתי. לא אחת אני שוכב ער במיטתי בשעות הקטנות של הלילה ומייסר את עצמי: הינה אתה מסוגל להכרעה ולשפיטה מאוזנת בין פרס לשמיר, בין שרון למוטה גור, בין "שלום עכשיו" למתנחלים, אבל אין לך שום יכולת להכריע ולשפוט בסוגיה אם צדק הגדול כששפך חלב על החולצה החדשה של הקטן בתגובה על כך שזה דרך על ילקוטו, או לא. בשלבים המוקדמים של הורותי הייתי מברר את הסכסוכים ומסביר את גזרי הדין שלי, כתהליך חינוכי שיש בו כדי לעצב את האופי המוסרי של צאצאי. משהו כמו: נכון שהוא שפך עליך את החלב, אבל אתה דרכת על הילקוט שלו ושברת שני עפרונות נכון? נכון, אבא. וזה לא דבר יפה לעשות, נכון? נכון, אבא. נכון. וזה הרגיז אותו בצדק, נכון? נכון, אבא. יופי, אני רואה שאתה מבין. אז יותר לא תעשה את זה נכון? ועוד איך אני אעשה את זה, אני אראה לו, למה הוא שפך לי חלב על החולצה החדשה שלי? אי־אפשר לדבר אתם בהגיון. פשוט אי־אפשר. לכן החלטתי לנקוט באמצעים שרירותיים של השלטת חוק וסדר, בלי הרבה דיבורים. אני אחליט מי צודק, ומיד אני אטיל עונש, וזהו זה. חד וחלק בלי דיבורים. כן. אבל אני שוכח, כמובן שאני לא האינסטנציה העליונה. מעלי מרחפת, ערכאת הערעור הסופית, שפוסלת משום מה אחד לאחד את כל פסקי. אמא. אני סוטר לקטן וצועק: עכשיו תעלה לחדר שלך ואתה לא רואה הערב את "מבט ספורט", הבנת? רק רגע, הוא אומר לי ורץ אל אמא שלו למסור לה את גירסתו המקוצרת: אמא, תגידי לאבא. יואב התחיל איתי ואבא מעניש אותי. ואותה אמא, שאמרה לי לפני שתי דקות: אני לא יכולה יותר, אני אשתגע מהם, תלך אליהם ותהרוג אותם, מחייכת עכשיו אל הקטן, פורשת את זרועותיה וקולטת אותו ביניהן. הרשע הזוטר הזה, שניסה לפני רגע לשלוף החוצה במזלג את עינו של אחיו, מתכרבל בחיקה כטלאי תמים, והיא אומרת: רגע אחד. לא, לא. הוא לא התכוון. נכון שלא התכוונת? הוא לא יעשה את זה יותר. נכון שלא תעשה את זה יותר? די, תוותר לו. הוא יהיה ילד טוב. נכון? נכון, מתייפח הקטן בערמומיות ואשתי שוב גורפת פופולריות בחלוקת התפקידים הערמומית שלה: אני מעניש והיא מנפיקה חנינות. אולי יהיה בכך מזון פוליטי למחשבה: אחרי החנינה מזנק הקטן מבין זרועות אמו, הולך אל חדר־הילדים ופונה אל אחיו בזו הלשון: אינה לך ואינה לך, אמא אמרה שאני כן אראה מבט ספורט. אכלת אותה! בהמשך נשמעת מחדרם חבטה מהדהדת שאחריה מתייפח הקטן מרה. אשתי מרימה את עיניה מן העיתון ושוב שולחת אותי אל החזית: לך ותקרע אותם, היא אומרת. אם לא יהיה פה שקט אני אשתגע. אני, שלעולם איני לומד לקח, פורץ כסופה אל חדרם. מה קרה? ! אני צורח. מה קרה? ! הוא התגרה בי, אומר הגדול. אם יש דבר שאני לא יכול לסבול לשמוע אלה שלוש המלים האלה: הוא התגרה בי. ויאמר אלוהים אל קין: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ויאמר קין: הוא התגרה בי. זה קורה בעיקר בזמן הארוחות המשפחתיות. אחרי עשרים הדקות הראשונות, שבהן אנחנו מתגברים על נושא הבעיטות מתחת לשולחן וגם תוחמים, בהקפדה של משקיפי או״ם שוודים, את קו־הגבול המדוייק בין שני הילדים על השולחן, אנחנו יושבים רגועים, לועסים ומשוחחים, ולפתע נשלחת יד והולמת, ומיד אחריה צווחה: איי! מה עשיתי? כן, אנחנו מתעניינים, מה הוא עשה? הוא התגרה בי! לא ראינו כלום. לא ראיתם! אני ראיתי. הוא עשה לי פרצופים. אנחנו לא ראינו שום פרצופים. הפעם, לשם שינוי, מוציאים אשתי ואני פסק־דין אחיד: תקום מהשולחן ותלך לחדר! אבל אז, כמובן, נכמרים רחמיו של הנפגע, המבהיר לנו שאנחנו – הוריו – שני טמבלים שלא מבחינים במה שמתרחש מתחת לאף שלהם: לא, לא. הוא אומר. אל תענישו אותו. זה נכון. עשיתי לו פרצופים. אתם רואים? מנצל הנענש את ההזדמנות. אתם סתם מענישים. הוא שב ומתיישב ואנחנו מלאים רגשות נוחם עד שצלחת של קורן־פלייקס מתהפכת לו לעבר הקטן. מה קרה שוב? ! אני צורח. הוא עוד פעם עשה לי פרצופים, צועק הגדול. לא ראיתי שום פרצופים! אני צועק. בטח, הוא אומר, גם קודם לא ראית. הסכסוכים האלה עדיין ניתנים איכשהו לשליטה כשהם מתרחשים בבית. הגיהנום האמיתי הוא הנסיעה המשפחתית במכונית. זה מתחיל תמיד באווירה נעימה להפליא, אשתי יושבת לידי, הילדים מאחור. הרדיו מנגן. הנוף נהדר והכול נראה בסדר, עד שזה מתחיל. זה מתחיל, תמיד, על רקע של השאלה הטריטוריאלית. מיד בשלבים הראשונים מתווים השניים קו גבול בדיוק באמצע המושב האחורי. זה קורה אחרי כמה סכסוכים ראשוניים: אל תגע בי. אתה נוגע בי. לא נכון, הרגל שלך נוגעת בי. לא נכון, אתה שם את הרגל שלך בחצי שלי. אז נקבע גבול בהסכמה הדדית ומיד פורצות פעולות האיבה במלוא חומרתן. הגבול שהתווה באצבע על הריפוד נמחק תוך שניה ועל המושב האחורי כבר לא שני ילדים אלא מערבולת סוערת של גפיים מכות ובועטות, שממנה בוקעות בשלב הראשון אנקות של מאמץ ובשלב השני צווחות ויללות. לזה מצטרף קולה הצלול של אשתי הקובעת: אבא הולך לעשות תאונה! אם לא תפסיקו כולנו נהרג! כאשר אני קורא על טייס קרב שהצליח להנחית מטוס ששני מנועיו בוערים וכנף אחת שלו מחוררת בכדורי מקלע, אני לא מתלהב. נראה אותו שואב די קור־רוח לנהוג במכונית בכביש גהה כאשר שני הדנקנרים הזוטרים משמיעים חרחורי גסיסה מאחור והדנקנרית הבכירה פוצחת בחזונות אפוקליפטיים: הנה באה משאית גדולה, עוד מעט היא תעלה עלינו ותרמוס אותנו, כי אבא לא יכול להתרכז בנהיגה בגללכם. הנה אבא סוטה מהכביש ונופל לתהום, אנחנו הולכים למות, והכול בגללכם. ואז משתרר שקט לרגע, ואני מנצל את ההזדמנות לבצע עקיפה מסוכנת במיוחד, ובדיוק ברגע שאני נזקק לכל חושי כדי להשלים את העקיפה בלי להימרח על חזית הטנדר הבא ממול, אני שומע זעקה מקפיאת דם מאחור ואשתי מכסה את עיניה וממלמלת תפילה נושנה. איכשהו אני עוצר את המכונית בשולי הדרך ומצית סיגריה ביד רועדת. אמא, תובעים הילדים, אבא נוהג כמו משוגע. תחליפי אותו. אני לא אומר כלום, אני מעשן את הסיגריה שלי ומביט על הכביש. שם אני רואה המון מכוניות ובמושב האחורי שלהן ילדים נאבקים, משתוללים וצועקים, ובמושבים הקדמיים זוגות זוגות של הורים המזדקנים בשנים במהלך הנסיעה, למה זה קורה לנו, לדור שלנו, אני שואל את עצמי. מה השתבש כאן? מדוע כאשר אנחנו היינו ילדים היה די במבט זועף אחד של אבא שלנו להשתיק אותנו לשעות? איזה תעלול גנטי קרה, שהורינו השאירו לנו הכול אבל לא את סמכותם הטבעית? לאבי, למשל, היתה חגורה. כשהיינו משתעלים שלא במקום הוא היה פותח אותה ומזמזם ואנחנו, הילדים, נתקפנו בעתה שנמשכה שבועות. כשהיו הורי ישנים אחרי הצהריים היינו חושבים פעמיים אם כדאי לנו בכלל לנשום. והילדים שלי מדליקים את הטלוויזיה כשאני נרדם בחדר המגורים, ואני מתעורר מבועת אל תוך מרדף אכזרי של "וונדרוומן". למה אתם מדליקים את הטלוויזיה? אתם לא רואים שאני ישן? אז תעבור לישון בחדר־השינה. בגלל שאתה ישן נפסיד את וונדרוומן? איך אפשר להתגבר עליהם? אני מצאתי את הדרך, ואני מוכן לחלוק את הסוד כאן עם כל האבות המודאגים המתחבטים בבעיה: פשוט מאוד. אם אינך יכול להכות אותם, הצטרף אליהם. בפוליטיקה קוראים לזה השתלבות במרחב, או התנהגות של מדינה מטורפת. אני הצטרפתי אליהם. הכרזתי על עצמי כאינפנטיל־כבוד, ומאז אין לי בעיות. פאח! אני מעיף סטירה לגדול. מה עשיתי? הוא מיילל. שום דבר, אני אומר, סתם התחשק לי. עוף לחדר שלך ואל תצא עד הערב, אני צועק על הקטן. מה עשיתי? הוא קובל. התגרית בי. כשהם מרביצים אני מצטרף אל הערימה והולך איתם מכות להנאתי. אני עושה להם פרצופים מתגרים בשעת האוכל ובועט בהם מתחת לשולחן.

אני גונב מהם עטים ומקשקש במחברות שלהם. אני משפריץ עליהם מים ושם להם רגל במסדרון. הבעיה היחידה היא שהם מלשינים עלי לאשתי והיא מענישה אותי, אבל מי אמר שלהיות אבא זה פיקניק? אמנון דנקנר, "דבר", 31. 5. 85

אפקט דאנינג-קרוגר והמקור שלו

אפקט דאנינג-קרוגר והמקור שלו

ב-6 בינואר 1995, מקארתור וילר ושותפו קליפטון ג׳ונסון החליטו לצאת לשדוד שני בנקים בפיטסברג שבארה״ב. הם לא חבשו כובעי גרב, לא שמו מסיכות סקי ואפילו לא גרבוני ניילון על הראש. להפך – השניים נכנסו באור יום מלא, נעמדו מול מצלמות האבטחה וחייכו אליהן בגאווה ובביטחון עצמי של כוכבי קולנוע על השטיח האדום.

סוד ההצלחה המדעי שלהם? מיץ לימון.

הצמד הכיר היטב את הניסוי המפורסם שבו מיץ לימון משמש כ״דיו סתרים". כותבים איתו על נייר, הטקסט נעלם, ורואים אותו רק כשמחממים את הדף מול נורה. מתוך הפיזיקה הביתית הזו הם הגיעו למסקנה חותכת: אם הם ימרחו מיץ לימון על כל שטח הפנים, הם יהפכו לבלתי נראים לחלוטין לעדשות המצלמה! (כל עוד הם שומרים מרחק סביר מרדיאטורים, כמובן).

כדי לוודא שהתאוריה עובדת, וילר אפילו ערך בדיקת היתכנות מקדימה בבית: סחט לימון על הפרצוף וצילם את עצמו במצלמת פולארויד. בגלל שהפילם היה פגום (או כי המיץ החומצי שרף לו בעיניים והוא כיוון את המצלמה לתקרה), התמונה יצאה לבנה וחלקה לחלוטין. מבחינתם זו הייתה הוכחה מדעית ניצחת: הניסוי הצליח, הם רוחות רפאים, אפשר לצאת לבנק.

התוכנית עבדה נהדר, עד הרגע שבו תמונותיהם הברורות והמחייכות שודרו בחדשות הערב המקומיות, וכעבור שעות ספורות המשטרה כבר דפקה להם על הדלת.

כשהשוטרים ההמומים דרשו מהם להסביר איך הם העזו לשדוד בנק בפנים גלויות לחלוטין, השניים הסבירו ברצינות תהומית שהם מרחו מיץ לימון. וילר, שצפה בסרטוני האבטחה שבהם פניו נראות בחדות מרהיבה, לא האמין למראה עיניו, תפס את הראש ומלמל בשברון לב את המשפט האלמותי:

״But I wore the juice! ״

איך נולד המושג "אפקט דאנינג-קרוגר"?

האירוע הביזארי הזה פורסם בעיתון The Pittsburgh Post-Gazette, והיה נשאר עוד אנקדוטה פלילית משעשעת אלמלא פרופ׳ דיוויד דאנינג, פסיכולוג מאוניברסיטת קורנל, קרא את הדיווח בעיתון ותפס את הראש.

דאנינג הבין שהמקרה של צמד השודדים מדגים באג עמוק ומובנה במוח האנושי: הכישורים שאתה צריך כדי לדעת אם אתה טוב במשהו, הם בדיוק אותם כישורים שאתה צריך כדי להבין שאתה גרוע בו.

אם אין לך מושג בסיסי בכימיה, אופטיקה או פיזיקה, אין לך גם את הכלים המחשבתיים המינימליים להבין שלמרוח מיץ לימון על הפנים כדי להיעלם ממצלמה זה רעיון מופרך. במילים פשוטות: בורות מוחלטת לא מייצרת ספקות או היסוסים, היא מייצרת ביטחון עצמי עיוור, מופרז ומוחלט.

דאנינג צירף אליו את תלמיד המחקר שלו, ג׳סטין קרוגר, והשניים יצאו לסדרת ניסויים פסיכולוגיים מקיפה. ב-1999 הם פרסמו את מחקרם המפורסם: "Unskilled and unaware of it" (״בלתי מיומנים וחסרי מודעות לכך״).

המחקר הוליד את המושג המדעי המוכר: אפקט דאנינג-קרוגר. הוא הוכיח שדווקא אנשים חסרי ידע בתחום מסוים נוטים להעריך את היכולת שלהם הרבה מעל הממוצע (מה שמכונה באירוניה "הר הטיפשים"), בעוד שמומחים אמיתיים מלאי ספקות ונוטים להמעיט בערך עצמם.

בסופו של יום, בכולנו יש תחום שבו אנחנו מסתובבים עם "לימון על הפנים", משוכנעים שאנחנו גאונים בזמן שכולם רואים אותנו בבירור.

תודה ענקית לסופר וההוגה חיים שפירא ולספרו המרתק "המדריך לספקן", שממנו למדתי על המקרה ההזוי והמופלא הזה.

בתמונה מקארתור וילר "הגאון".

התפילה של סיגלית על המטוס

*מעשה מההקפות השניות בחולון*: *45 דקות של "מזמור לתודה" במרומים*

ברקע שירת ההקפות השניות העירוניות בחולון – אירוע ענק שארגנה ישיבת חולון יחד עם הגרעין התורני, אליו נהרו אלפי אלפי יהודים שרקדו בשמחה אדירה עם ספרי התורה – התרחש מפגש מצמרר מאחורי הקלעים.

בין האורחים שעלו לבמה היה שוטה, רופא מאופקים, מגיבורי אירוע סיכול הפיגוע ב״מטוס הניסים" של פליי דובאי. מאחורי הקלעים פגשו את שוטה ואת אשתו סיגלית. שוטה אמר בצניעות: "זה לא אני, זו שרשרת של ניסים! כולם על המטוס היו גיבורים".

משהו בעיניה של סיגלית שידר שיש כאן סיפור עמוק נוסף. כשנשאלה: "תגידי, גם את היית על המטוס?" היא ענתה בפשטות:

"כן. ואני היחידה שידעה להתפלל שם. אז התפללתי בשביל כל המטוס."

"מה עשית?"

"אמרתי 'מזמור לתודה' במשך 45 דקות רצופות."

סיגלית מעידה על עצמה שהיא אישה ביישנית ופחדנית מטבעה. אבל באותם רגעים מורטי עצבים, כשהמחבל ניסה לפרוץ לתא הטייס ובעלה רץ קדימה להסתער עליו, היא הרגישה פתאום כוחות נפש עליונים. "הרגשתי שהשם איתי," היא מספרת, "וידעתי שאני חייבת להרגיע את כולם."

היא נעמדה במעבר המטוס, פנתה לכל הנוסעים המבועתים ואמרה בביטחון מלא:

"תירגעו עכשיו! השם יתברך איתנו. הוא לוקח את המטוס שלנו, מרים אותו, ומנחית אותו כמו מרגרינה בשדה התעופה! אין לכם מה לפחד! רק תתפללו!"

הנוסעים המפוחדים הביטו בה ואמרו: "אנחנו לא יודעים איך להתפלל. . ."

"אין בעיה," ענתה סיגלית. "אני אגיד 'מזמור לתודה' ו׳שמע ישראל' – ואתם תענו אחרי 'אמן'!"

במשך 45 דקות תמימות, ברגעים המפחידים ביותר בחייהם, עמדה סיגלית וקראה בקול תפילה והודיה, וכל יושבי המטוס ענו אחריה "אמן" כאיש אחד. בחוויה הפנימית שלה, התפילות וההודיה האלו הן שהחזיקו את המטוס באוויר!

מיד לאחר מכן, על הבמה מול האלפים בחולון, הקריא הרב חגי לונדין את דברי ה״נפש החיים" על סגולת "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ": כשאדם מעגן בליבו את ההכרה שאין שום כוח בעולם חוץ מהבורא, ומשיב לו תודה – שום נזק לא יכול לשלוט בו.

כששמע זאת שוטה הרופא, הוא נדלק, לקח את המיקרופון ואמר בהתרגשות לאלפי החוגגים:

"רבותיי! מי שלא מבין ולא מאמין – לא יודע איפה הוא חי! כל המטוס הזה היה שרשרת של ניסים! היינו אמורים להיות 174 לוויות, ובחסדי השם יצאנו לחיים! עכשיו צריך רק שמחות גדולות בתורה ובשם!"

חשמל של אמונה עבר בקהל. אלפי יהודים קפצו באוויר עם ספרי התורה בשמחה, בקדושה ובאמונה צרופה.

האיש שאתגר את הבלתי חדיר

סיפור על מישהו שלא חיכה להפתעה או לאסון, אלא איתגר את המערכת והביא לשינוי, הינה לכם סיפור שכאילו לקוח מסרט אקשן של שנות ה-80. בליל ה-14 באוקטובר 1990, בעוד הוושינגטון פוסט והטלוויזיה האמריקאית עסקו בבניית הלחץ הבינלאומי מול סדאם חוסיין במפרץ הפרסי, התרחש דרמה שקטה ומצמררת בלב הבירה האמריקאית. לואיס מרלטי, ראש צוות האבטחה הנשיאותי של השירות החשאי, ישב במשרדו המוגן ומעט דאג. תפקידו היה להבטיח שאיש לא יוכל לגעת בנשיא ג׳ורג' בוש האב, והוא ידע שמערכות האבטחה סביב הבית הלבן נחשבו לבלתי חדירות: חיישני תנועה, שומרים חמושים, ומצלמות במעגל סגור הקיפו את המתחם מכל עבר. אך מרלטי לא הסתפק בהנחות עבודה נייר, והחליט לבצע תרגיל בדיקת פגיעויות ברמה הקיצונית ביותר, תחת חיסיון מוחלט ובלי לעדכן את השומרים בשטח.

הוא פנה בדיסקרטיות למפקדת כוחות המבצעים המיוחדים והציב להם אתגר יומרני: האם היחידה המסווגת והקטלנית ביותר של צבא ארצות הברית, כוח דלתא, מסוגלת לפרוץ לתוך חצר הבית הלבן מבלי להיתפס?

באותן שעות של אישון לילה, מטוס תובלה אזרחי תמים למראה חצה את המרחב האווירי של וושינגטון, כשהוא מתמזג כמעט לחלוטין בתנועה האווירית הרגילה לכיוון שדה התעופה הלאומי הסמוך. בגובה רב ובמרחק בטוח מגליי המכ״ם הצבאיים, פלט המטוס קבוצה קטנה של לוחמי עילית מיומנים. הלוחמים ביצעו צניחה טקטית שקטה בשיטת HAHO (קפיצה מגובה רב ופתיחת מצנח מיידית בגובה רב), כשהם מרחפים בקור המקפיא במשך קילומטרים ארוכים בחסת העלטה. בלי צליל של מנוע, בלי אורות ניווט ובלי להשאיר שום חתימת מכ״ם, גלשו הצנחנים היישר לכיוון רחוב פנסילבניה 1600.

חלפו כמה דקות מתוחות. מערכות האזעקה של הבית הלבן נותרו דוממות לחלוטין, ואף זרקור לא נדלק. מבחינת משמר השירות החשאי הסיור סביב המתחם נמשך כרגיל, והלילה היה שקט ושגרתי. אלא שכעבור מספר שעות נכנס מפקד כוח דלתא למשרדו של מרלטי והניח על שולחנו הוכחה אחת חותכת: צילום אינפרא-אדום ברור ומדויק שבו נראה לוחם דלתא עומד בבטחה, כשהוא מוגן בציוד טקטי מלא, במרכז מדשאת הבית הלבן. הלוחמים לא רק שנחתו במתחם השמור בעולם מבלי להפעיל שום חיישן, אלא הם עשו זאת מתחת לאפם של עשרות מאבטחים חמושים, צילמו את הראיה, ונעלמו כפי שבאו.

הצלחת התרגיל של כוח דלתא היכתה את פיקוד השירות החשאי בהלם, אך היא השיגה בדיוק את מטרתו של מרלטי, שמונה מאוחר יותר למנהל השירות החשאי כולו. האירוע הוביל למהפכה מיידית ושקטה בכל תפיסת ההגנה האווירית והקרקעית של הממשל האמריקאי. תוך זמן קצר הותקנו סביב הבית הלבן מערכות מכ״ם חדישות ומיוחדות המסוגלות לזהות עצמים זעירים ואיטיים בגבהים נמוכים, ושודרגו מחדש כל פרוטוקולי התגובה המהירה מפני חדירות מוטסות. הודות לתרגיל הלילי הנועז של כוח דלתא ב-1990, הפכה מצודת נשיא ארצות הברית למוגנת והרמטית פי כמה אל מול איומי המחר.

ערבות הדדית בקיר הקרח

הסיפור המטלטל מאתמול, עם המטוס וחבורת הישראלים הגיבורים שהצילו את המצב, זרק אותי כמעט 30 שנה אחורה - לטיול הגדול שלי בדרום אמריקה. נזכרתי בסיפור מטורף אחר, שהתרחש בצפון פרו, בגובה של 4, 800 מטר מעל פני הים. סיפור שבו הבנתי משהו גדול וחשוב עלינו, הישראלים. משהו ששינה באותו רגע את כל הדרך שבה הסתכלתי על הישראליות שלי. אני מבטיח לכם שאחרי שתקראו את הסיפור הזה, תבינו קצת יותר מה יש בנו, הישראלים, שהופך אותנו לכל כך מיוחדים וכל כך שונים. זה סיפור שימלא לכם את החזה בגאווה, ובעיקר בהרבה אהבה לעם המיוחד שאנחנו. קחו הרבה אוויר! _____

אל העיר הוּאַרָז, השוכנת בצפון פרו, 3000 מטר מעל פני הים, הגעתי כשאני כבר 'חי ונושם את הטיול' ומאחורַי ניסיון לא רע בטרֶקים ובמסלולים אתגריים. צ׳יק־צ׳ק סגרנו דיל עם איזו סוכנות טיולים מקומית ולמחרת בשש בבוקר יצאנו לדרך. היינו קבוצה מאורגנת: 15 מוצ׳ילרים ושני מדריכים. כמעט כולם מלבדנו היו אירופאים אדיבים ומנומסים. ואילו אנחנו - שישה ישראלים ברברים, שמתוכם הכרתי רק שניים. המטרה: טיפוס בקיר קרח! נעלי קוצים, פטישי שלג, ממש כמו בסרטים. האוטובוס נוסע, מטפס בהרים. הראש קצת מסוחרר מהגובה והנשימה כבדה. האוטובוס עוצר, יורדים. אנחנו כבר כמעט ארבעה קילומטר מעל פני הים ולפנינו טיפוס רגלי של עוד 800 מטר. שני המדריכים נושאים את הציוד ומובילים אותנו בשבילים המושלגים. טיפסנו כמעט שלוש שעות במעלה ההר, כל חמש דקות - עצירה. אין אוויר! כשאתה הולך, חם לך והגוף מזיע מתחת לשכבות הבגדים. כשאתה עוצר, הזיעה מקפיאה לך את הצורה וכל הגוף רועד מקור. הגענו ללוקיישן. קיר קרח בגובה 30 מטר ניצב מעלינו. אני מסתכל על הקיר והקיר מסתכל עלי. אני מגרד את הראש. אין מצב שאני עולה על הדבר הזה. בלי לדבר, אחד המדריכים תופס קצה של חוט, נועל נעלי קוצים, אוחז בפטישים וכמו נמלה קטנטנה על ענף, מתחיל לטפס למעלה. קצת לפני הקצה הוא תוקע בקרח כמה פינים מיוחדים, שאליהם חוברו כבלי האבטחה שלנו. ואז הוא יורד, אומר שהכל מוכן ושאפשר להתחיל. שום הכנה, שום הסברים. שום כלום. פשוט הלבישו עלינו את הקוצים, שמו עלינו פטישים ואודרוב - להסתער על הקיר! אחד־אחד טיפסנו. עולים יורדים עולים יורדים, קשורים לחבל אבטחה כל הזמן. הגיע תורי. אני לוקח נשימה עמוקה ונותן קפיצה. נעלי הקוצים ופטישי הקרח ננעצים בקרח כמו מלתעות של כריש. אני מתנשף כמו חיה. זה קשה. זה קשה מאוד! המדריך למטה יכול לעזור לי אם ימשוך את חבל האבטחה, אבל אני רוצה לעשות את זה לבד. לא מוותר. עוד צעד ועוד צעד. הרגליים שלי רועדות, הידיים בגבס! אני מסתכל למטה וגם הביצים מתחילות לרעוד. איזה גובה! ! ! איזה פחד! ! ! החברים למטה נראים כמו נמלים על סדין לבן של שלג. פתאום אני מקבל משיכה בחבל. המדריך מסמן לי שהגעתי. אני נותן מבט אחרון, מחייך, לוקח כמה נשימות טובות ומתחיל לרדת. הרבה יותר קל לרדת. כולי מבסוט מעצמי, אני מעביר את הציוד להבא בתור. השעה כבר שלוש בצהריים. המדריך אומר שצריך להזדרז. אחרון המטפסים יורד וכולם מבסוטים עד השמיים. את מנת האדרנלין היומית קיבלנו ביג טיים! אותו מדריך שעלה בהתחלה מטפס שוב על הקיר ושולף את הפינים התקועים בקרח. אנחנו יושבים למטה ומסתכלים עליו, נגנבים מהקלות שבה הוא "הולך" על הקיר הזה - ועוד ללא שום כבלי אבטחה. כששאלנו את המדריך השני למה הוא שולף את הפינים, הרי מחר הם ישובו לפה שוב עם קבוצה אחרת, הוא הסביר שמגיעות לקיר הזה כל מיני קבוצות ועלולים לגנוב להם את הציוד. לכן הם מעדיפים לתקוע אותם כל יום מחדש. בעודנו מדברים ומתפעלים מביצועיו של המדריך הראשון בגובה 30 מטר, אנחנו קולטים אותו נאבק עם איזה פין. עוד משיכה ועוד משיכה, ופתאום - בהילוך אטי, לנגד עינינו, כמו שק תפוחי אדמה - 30 מטר של צניחה חופשית, בלי להשמיע קול, דממה! כאילו זה סרט בסלואו מושן על מְיוּט. המדריך איבד שליטה, החליק ופשוט עף למטה. בום עמום של בן־אדם מתפוצץ על שלג דחוס. בום שהשתיק את כולנו באחת. המדריך שהתפוצץ לא זז. גם המדריך השני, שעמד לידנו, לא זז. כולם בהלם! אחת האירופאיות משחררת קריאת "OMG" מאופקת לאוויר. רוח מקפיאת עצמות עוברת דרכנו. המדריך השני חסר אונים. אף אחד לא יודע מה לעשות. אף אחד, למעט חבורה של אנשים שהגיעו מארץ קטנה ובעייתית, הממוקמת בפי־הטבעת של המזרח התיכון. כולנו, בלי לדבר, בלי ליצור אפילו קשר עין, מזנקים על הפצוע. פתאום אין דרום־אמריקה, אין קיר קרח, אין טיול, אין כלום! תוך אלפית שנייה, כולנו שוב בצבא. אחד בודק לו את הדופק והנשימה. שני מקבע לו את הראש. אחד ממשש את בית החזה וקובע שהוא ריסק את הצלעות. האירופאים עומדים המומים ולא מדברים. רק עומדים ומסתכלים. אחד הישראלים אומר לי שצריך לאלתר אלונקה. אני נזכר שבדרך עברנו איזו גדר עץ ושאפשר לפרק אותה. אני ועוד שניים דופקים לשם ריצה וחוזרים עם הקרשים. חבלי סנפלינג נכרכים תוך שניות סביב הפצוע ולספירה של שתיים־שלוש הוא כבר על הכתפיים שלנו. כמו חיות, כמו אריות בשדה־קרב רצנו בשלג. מדי פעם המדריך הפצוע משמיע קולות. זה סימן טוב. הוא חי. אנחנו רצים. אין לנו אוויר. הפצוע צועק "חיסוס! חיסוס! !" צמרמורת קרח מטפסת לי על הגב. כל השרירים שלי שורפים. בית החזה עולה בלהבות. קיר הטיפוס גמר לי על הצורה ועכשיו המסע אלונקות הזה. אני גמור. גמור! אחד הישראלים קולט אותי ובלי לדבר תופס את מקומי כדי שאנוח. אנחנו רצים בשלג וחבורת האירופאים רצים מאחורינו. כולם בשוק, בהלם. לא מדברים, רק המדריך צועק מעל האלונקה: "חיסוס! ! ! חיסוס! ! !" ולפתע הוא משתתק. אנחנו עוצרים ומורידים אותו לבדיקה. הוא נושם, אבל בקושי. מפרכס בכל הגוף. "זה היפו־תרמיה," אומר אחד הישראלים. "מהר, תביאו את כל הפליזים שלכם. צריך לעטוף אותו." בלי לחשוב פעמיים קילפנו כולנו את הפליזים וכיסינו את המדריך. האירופאים מסתכלים. אחד מהם עשה טובה ונידב גם את הפליז שלו. שתיים־שלוש והופ הפצוע שוב למעלה. אני תופס את האלונקה ולא מבין מאיפה אני מוצא את הכוחות האלה. הערב מתחיל לרדת. אנחנו כבר שלוש שעות נושאים אותו על הכתף ברוטציות. האירופאי שנתן את הפליז שלו משתתף גם הוא בסחיבה. אנחנו עוצרים, בודקים, מחזקים את הקשירות, מדברים עם הפצוע, מנסים להעיר אותו כל פעם שהוא עוצם את העיניים, שואלים אותו שאלות, צועקים אליו, רק שיישאר ער. כשהגענו למטה האוטובוס שלנו נעלם. הנהג חיכה וחיכה וכשראה שהקבוצה לא באה, פשוט לחץ על הגז והתחפף. מבחינתו שנמות. ובאמת כמעט כולנו מתנו. מקור! כל הפליזים שלנו על המדריך, שכבר מזמן הפסיק לזוז. לאף אחד אין עוד כוח לטפל בו. כולנו רועדים, קפואים, בחוץ קרוב לאפס מעלות, והאירופאים עטופים בפליזים שלהם עומדים ומסתכלים. "איפה האוטובוס?" אנחנו שואלים את המדריך השני, חסר האונים, "איך נחזור לעיר? ?" אין מכשיר קשר, אין טלפונים, אין כלום, רק שלג וקרח מסביב. "איפה האוטובוס שלנו? ! ? !" אנחנו מתחילים כבר לאבד את זה. המדריך לא יודע מה להגיד לנו. הבנו שישועה לא תבוא ממנו ואם לא נקח את העניינים לידיים, הלך עלינו. על כולנו! המסעדה שהיתה בחניון סגורה. מגרש החניה ריק לגמרי, למעט רכב אחד בודד שחונה בקצה. החלטנו לחזור להר. נזכרנו שבדרך ראינו באופק כמה מטיילים שבאו לעשות סקי. הנחנו שזה הרכב שלהם. לא יודע מאיפה באו הכוחות, אבל תוך כמה דקות של ריצה מצאנו אותם. למזלנו, הם גם היו כבר בדרך למטה ואף הסכימו לקחת את המדריך הפצוע לבית החולים. בכוחות אחרונים הרמנו את המדריך הדומם והכנסנו אותו לרכב. נראה שהוא כבר ללא רוח חיים. לאיש לא היה כוח לבדוק. "אני אסע איתו," אומר לנו המדריך הראשון. "אדאג לשלוח אליכם אוטובוס מיד כשנגיע לעיר". אמרנו לו בסדר ולקחנו חזרה את הפליזים שלנו. "זה נראה אוטו מודרני יחסית, בטוח יש לו חימום", שכנענו את עצמנו והתלבשנו בזריזות. ביקשתי עזרה מחבר שיסגור לי את הריצ׳רץ'. האצבעות שלי כבר הפסיקו לתפקד. ככה ישבנו שם, כמו כלבים. הבגדים שלנו ספוגים מים. הגרביים שוחים בתוך הנעליים. כבר אין תחושה באצבעות. כוויות קור בפנים ובידיים. מקללים, רועדים, רעבים, עייפים כל כך. בחיים שלי לא הייתי כל כך מותש. באמת ובתמים הרגשתי שאני הולך למות שם באותו יום. שכּולנו! קרוב לחמש שעות חיכינו. חמש שעות! ! ! טמפרטורה מתחת לאפס. חושך מוחלט. קור אימים. כל אחד מתכנס בתוך עצמו. חבל על כל מלה, חבל על כל טיפת אנרגיה מבוזבזת. מדי פעם מישהו אומר משהו, או סתם מקלל. רוב הזמן - דממה. פתאום, מרחוק, שני אורות. האוטובוס באמת בא. חצי מתים, רועדים עד העצמות טיפסנו לאוטובוס. רק כשעלינו הבנו שזה לא ממש אוטובוס, אלא משאית שעברה הסבה וריתכו לה ספסלים ממתכת. המשאית בקושי נסעה מטר וכבר הבנו שבולמי הזעזועים שלה שבורים. אין זגוגיות לחלונות וכל הדרך רוח־סכינים מפלחת לנו את הגוף. השיניים עוד רגע נסדקות מרוב הנקישות. כיסאות הברזל שוברים לנו את העצמות. כיסאות שגם באגף הנידונים למוות היו מתביישים להתקין. ברזל קפוא בתחת וברזל קפוא בגב, בורות אינסוף כל הדרך, וכל בור - זעזוע מוח! אלוהים, כמה קיללנו בנסיעה הזו. כמעט שעתיים נסיעה וכל הדרך קללות. קיללנו את המדריכים, קיללנו את הנהג שהבריז לנו, קיללנו את המשאית, את הכיסאות של המשאית, את הקפיצים של המשאית, את החלונות של המשאית, את הנהג של המשאית וגם את האמא של הנהג של המשאית. לא שהיא באמת אשמה, אני חושב שזה פשוט עשה לנו קצת יותר חם בגוף. וכל הדרך האירופאים רק מסתכלים ושותקים.

פלוגה, גל, מכנסי דגמ״ח, מיליון ריצ׳רצ׳ים, קשת בשיער, הליכה של גנגסטרים, ברברים, קולניים, חצופים - תגידו מה שאתם רוצים. באותו יום הבנתי משהו גדול מאוד לגבינו. באותו יום הבנתי שאנחנו, הישראלים, עַם מיוחד מאוד. עם שנושא על דגלו מאז ומתמיד את ערך הערבות ההדדית, ולפעמים, רק לפעמים, אתה מבין את זה ממש לעומק, בעיקר כשאתה נקלע לצרה צרורה ובעיקר כשאתה רחוק־רחוק מהבית. היום, כשמישהו מדבר איתי על הישראלי המכוער בחו״ל, אני מחייך לעצמי ונזכר בקיר קרח של 30 מטר בצפון פרו, ובחבורת אירופאים מנומסים ואדיבים. אגב, אני לא יודע אם המדריך ההוא שרד בסופו של דבר. בסוכנות הטיולים אמרו לנו שכן, אבל אולי הם שיקרו כדי שלא ייצא להם שם רע בקרב המטיילים. לנו הישראלים, בכל אופן, אמרו תודה והחזירו את כל הכסף ששילמנו. לאירופאים לא. אה כן, וגם ללואיס החזירו את הכסף - אותו אירופאי חביב שנתן את הפליז שלו ועזר בסחיבה. פגשתי אותו שבוע אחר כך באיזו מסעדה בלימה. לא הופתעתי בכלל כשהוא סיפר לי שהוא התנדב פעם שנתיים בקיבוץ.

______

הסיפור "ואהבת" הוא אחד מתוך 46 סיפורים אמיתיים מחיי, שראו אור בשנת 2017 בספרי השלישי, "וכתבת".

https: //www. facebook. com/share/p/1EYBXL3Ct2/

הנס בשמיים מעל הים

טיסה רגילה מדובאי לישראל, עם 174 בני אדם, הפכה בתוך דקות לאירוע שבו כל אחד מהם היה עלול שלא לחזור הביתה.

כשמסתכלים על רצף האירועים, קשה שלא להתפעל מגודל הנס:

1. הדקירה טייס המשנה דקר את הקברניט מספר פעמים — אך הקברניט לא נהרג.

2. הקברניט הפצוע פתח את הדלת למרות שהיה פצוע ומדמם, הוא נשאר בהכרה והצליח לפתוח את דלת תא הטייס — ובכך הזעיק עזרה.

3. הצעקות נשמעו הנוסעים שמעו את זעקות המצוקה מתא הטייס — וכך הבינו בזמן שמשהו חמור קורה.

4. אנשים לא קפאו במקום כמה נוסעים קיבלו תושייה, רצו לתא הטייס ונכנסו פנימה.

5. הטייס התוקף נוטרל הנוסעים הצליחו להשתלט עליו ולרסן אותו — ולמנוע ממנו להמשיך לשלוט במטוס.

6. המטוס צלל במהירות המטוס איבד כ־14, 000 רגל בתוך זמן קצר — והיה ממש בסכנת התרסקות.

7. נוסע ידע מה לעשות יניב חיון נזכר בתוכנית "תעופה בחקירה" וידע שצריך למשוך את ההגאים כדי להרים את חרטום המטוס.

8. הצלילה נעצרה הפעולות בתא הטייס הצליחו לייצב את המטוס — והתרסקות שהייתה עלולה לגבות 174 חיים נמנעה.

9. במקרה היו שני טייסים נוספים שני טייסים שהיו במקרה על המטוס, ולא היו בתפקיד, יכלו להצטרף לתא הטייס ולסייע בהטסתו.

10. המטוס נפגע קשות — ולא התפרק לאחר הנחיתה התברר שחלק מהגה הכיוון בזנב היה חסר, ככל הנראה בעקבות הצלילה החריפה — ובכל זאת המטוס נשאר באוויר.

11. הופעל קוד חטיפה המטוס שידר 7500 — אות בינלאומי להתערבות בלתי חוקית. לרגע היה חשש שמדובר במטוס חטוף.

12. חיל האוויר הוזנק מטוסי קרב ישראליים הוזנקו לעבר המטוס — אך השליטה בו הושבה לפני שנדרש צעד קיצוני.

13. סעודיה הסכימה לפתוח את שעריה המטוס נזקק לנחיתת חירום במדינה זרה — וסעודיה אישרה לו לנחות בשטחה.

14. הנחיתה הצליחה למרות הנזק למטוס וכל מה שעבר עליו — הוא הצליח לנחות בשלום.

15. 174 אנשים ניצלו אחרי דקירות, מאבק בתא הטייס, צלילה, נזק למטוס וסכנת חטיפה — כל 174 האנשים שרדו.

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"

הלל מרצבך

בסה: הכבוד שהציל יהודים

אלבניה הייתה המדינה היחידה תחת כיבוש נאצי שסיימה את מלחמת העולם השנייה עם יותר יהודים מאשר היו בה בתחילתה, כאשר אזרחיה, מוסלמים ונוצרים כאחד, סירבו להסגיר את היהודים ואמרו לנאצים: "קחו את הזהב שלנו, אבל לא את היהודים".

כדי להבין כיצד מדינה קטנה ובעלת רוב מוסלמי באירופה הצילה כמעט 100% מהיהודים שבשטחה, יש להכיר מושג מפתח בתרבות האלבנית: בסה – "לקיים הבטחה".

זהו קוד כבוד עתיק ובלתי כתוב, המכתיב כי ברגע שאדם נכנס לביתך כארח, אתה מחויב להגן על חייו ועל חיי משפחתו, אפילו במחיר חייהם של בני משפחתך שלך. תחת קוד זה, לא היו "זרים" באלבניה, אלא רק "אורחים". הסגרת אורח נחשבה לחרפה הגדולה ביותר שיכולה להמיט משפחה על עצמה ועל כפרה.

לפני המלחמה חיו באלבניה רק כ-200 יהודים. עם עליית הנאצים לשלטון, פתחה אלבניה את שעריה והעניקה ויזות חופשיות לפליטים יהודים מכל רחבי אירופה (גרמניה, אוסטריה, יוגוסלביה ויוון.

בספטמבר 1943, לאחר קריסת איטליה הפשיסטית, נכנס הצבא הגרמני הנאצי (הוורמאכט) וכבש את אלבניה. הגרמנים פנו מיד לממשל המקומי ודרשו לקבל את רשימות היהודים ומיקומם כדי להתחיל בשילוחים למחנות ההשמדה.

כאן התרחש אחד מרגעי המופת המדהימים ביותר: פקידי הממשל, ראשי הערים ואזרחים פשוטים סירבו בתוקף לשתף פעולה. בכינוסים דיפלומטיים ובמפגשים מול קציני האס-אס, הבהירו נציגי העם האלבני כי הם מוכנים למסור את כל אוצרות המדינה, הרכוש והזהב שלהם לנאצים, אך לא יסגירו נפש אחת של יהודי. משפט זה, "קחו את הזהב שלנו, אך לא את היהודים", הפך לסמל הבלתי הרשמי של ההתנגדות המוסרית האלבנית.

הנאצים הטילו עונשי מוות והוציאו להורג אזרחים ופרטיזנים כדי להפחיד את האוכלוסייה, אך ללא הועיל. כל שכבות החברה התגייסו למבצע הצלה רחב היקף:

פקידי ממשל אלבנים זייפו אלפי מסמכים והעניקו ליהודים שמות מוסלמיים או נוצריים מקומיים כדי שייטמעו באוכלוסייה.

כאשר הגרמנים ערכו פשיטות וחיפושים מבית לבית בערים הגדולות כמו טירנה, האזרחים העבירו את היהודים תחת אפם של הנאצים, כשהם מחופשים לאיכרים מקומיים, אל כפרים מבודדים בהרים.

היהודים חיו בתוך בתי האלבנים, אכלו איתם מאותו השולחן והולבשו בבגדים מסורתיים. השכנים בכפרים ידעו על כך, אך איש לא מלשין; הקהילות הגנו יחד על הסוד.

בזכות ההתגייסות ההרואית הזו, בסיום המלחמה בשנת 1945, הקהילה היהודית באלבניה צמחה מ-200 איש ליותר מ-2, 000 נפשות. כמעט כל היהודים ששהו באלבניה גופא שרדו את השואה (למעט משפחה אחת בלבד).

לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי באלבניה בשנות ה-90, הסיפור המרתק החל להיחשף לעולם. מוסד יד ושם הכיר בעשרות אלבנים (מוסלמים ונוצרים) כחסידי אומות העולם.

ראש ממשלת אלבניה, אדי רמה (בתמונה), השתמש במשפט "אתם יכולים לקחת את הזהב, אבל לא את היהודים" בנאומים שנשא בישראל (כולל נאום בכנס הבינלאומי למלחמה באנטישמיות).

הגבורה בשמיים של שלושה טייסים

סיפורה של טיסת פדקס 705 ב-7 באפריל 1994 הוא אחד מסיפורי הגבורה והישרדות התעופתיים המדהימים ביותר בהיסטוריה. זהו מקרה שבו צוות אוויר לא חמוש, שנפצע אנושות, נלחם על חייו מול חוטף חמוש בתוך קוקפיט של מטוס מטען כבד מסוג DC-10, תוך ביצוע תמרונים אוויריים קיצוניים שחרגו מכל מגבלות התכנון של המטוס.

החוטף היה אובורן קאלוויי, מהנדס טיסה בן 42 שעבד בחברת FedEx. קאלוויי עמד בפני פיטורים בגין זיוף שעות טיסה בקורות החיים שלו והיה שקוע בבעיות כלכליות ומשפחתיות קשות.

הוא הגה תוכנית התאבדות קרה ומחושבת: לעלות על טיסת מטען כנוסע סמוי, לרצוח את אנשי הצוות, ולרסק את המטוס אל תוך המרכז הלוגיסטי הראשי של פדקס בממפיס. מטרתו הייתה לגרום לזה להיראות כמו תאונת מטוס טרגית, כדי שמשפחתו תוכל לתבוע ולקבל פוליסת ביטוח חיים בסך 2. 5 מיליון דולר שהנפיקה החברה.

כדי שלא ישאירו סימנים שיחשידו שמדובר ברצח בקופסה השחורה, קאלוויי לא לקח איתו אקדח. הוא החביא בתוך נרתיק של גיטרה פטישים כבדים, סכין ורובה צלילה (צלצל). הוא תכנן להשתמש בפטישים כדי ששברים בגולגולת של הטייסים ייראו כאילו נגרמו מעוצמת ההתרסקות. לפני ההמראה, קאלוויי אף ניסה לנתק את מקליט הקול בתא הטייס, אך הצוות הפעיל אותו מחדש מבלי לחשוד.

צוות הטיסה שנקבע למסלול ממפיס לסן חוזה כלל שלושה אנשים:

הקברניט: דייוויד סנדרס הקצין הראשון (טייס המשנה): ג׳ים טאקר מהנדס הטיסה: אנדי פיטרסון

קאלוויי עלה איתם למטוס כטרמפיסט. המטוס, עמוס בדלק ומטען, המריא כרגיל.

ההתקפה האכזרית בגובה 18, 000 רגל

כעשרים דקות לאחר ההמראה, כשהמטוס טיפס לגובה של כ-5, 486 מטר, קאלוויי נכנס לתא הטייס. ללא אזהרה, הוא החל להכות בראשיהם של פיטרסון, טאקר וסנדרס בעוצמה אדירה באמצעות הפטישים.

המכות היו קשות במיוחד: גולגולתו של פיטרסון נבקעה והעורק הטמפורלי (כלי דם מרכזי העובר באזור הרקה בצדי הראש) שלו נחתך.

טאקר ספג שברים קשים בגולגולת שגרמו לשיתוק חלקי בצד ימין של גופו ולפגיעה מוטורית קשה.

הקברניט סנדרס ספג מכות חזקות אך הצליח להישאר בהכרה מלאה.

למרות הפציעות הקטסטרופליות, רמות האדרנלין של אנשי הצוות השאירו אותם בחיים. פיטרסון וסנדרס קמו מכיסאותיהם וניסו להדוף את קאלוויי, אך הם היו חלשים ומדממים קשות.

בזמן שסנדרס ופיטרסון נאבקים בקאלוויי בחלקו האחורי של הקוקפיט, טייס המשנה ג׳ים טאקר הבין שהוא האדם היחיד שיכול לשלוט במטוס, למרות שצדו הימני היה משותק. טאקר הבין שאם קאלוויי ישתחרר, כולם ימותו. הוא קיבל החלטה נואשת: להשתמש במטוס עצמו כנשק.

טאקר משך בסטיק וביצע תמרונים קיצוניים ביותר: הוא גלגל את מטוס המטען הענק לזווית של 140 מעלות (כמעט על הגב). הוא דחף את אף המטוס למטה בצלילה חדה, תוך שהוא עובר את מהירות התכנון המקסימלית של ה-DC-10 ומגיע למהירות של קרוב ל-0. 88 מאך.

התמרונים הללו יצרו כוחות ג׳י קיצוניים ותנאי חוסר משקל בתוך תא הנוסעים. קאלוויי, שלא היה חגור, איבד את שיווי המשקל, נזרק לכל עבר, והפטישים עפו מידיו. גם פיטרסון וסנדרס הוטחו בקירות, אך הם ניצלו את חוסר האונים הזמני של קאלוויי כדי להצמיד אותו לרצפה.

לאחר שטאקר הצליח לייצב את המטוס, הקברניט סנדרס תפס את ההגאים, וטאקר עבר לעזור לפיטרסון לרתק את החוטף שהמשיך להשתולל ולנסות להגיע לרובה הצלילה.

סנדרס יצר קשר עם מגדל הפיקוח בממפיס, הכריז על מצב חירום וביקש נחיתה מיידית. המטוס היה כבד מדי (עמוס בדלק), מעל משקל הנחיתה המותר, וטס במהירות גבוהה מדי. סנדרס נאלץ לבצע פנייה חדה וישירה למסלול. הוא בלם את המטוס בכל הכוח, תוך שצמיגי המטוס מתפוצצים והבלמים עולים באש. המטוס נעצר בבטחה על המסלול.

כוחות המשטרה וההצלה שעלו למטוס נחרדו לגלות קוקפיט ספוג כולו בדם, כאשר הצוות הפצוע, באפיסת כוחות מוחלטת, עדיין מחזיק את קאלוויי על הרצפה.

החוטף אובורן קאלוויי הורשע בניסיון רצח ובניסיון חטיפת מטוס, ונשפט ב-1995 למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.

שלושת אנשי הצוות זכו בעיטורי גבורה תעופתיים הגבוהים ביותר (Gold Medal for Heroism). עם זאת, בשל הפגיעות המוחית והגופניות הקשות שספגו, אף אחד מהם לא הורשה לחזור לטוס באופן מסחרי.

מטוס ה-DC-10 (רישום N306FE) תוקן וחזר לשירות בפדקס במשך שנים רבות נוספות, עד שיצא משירות בשנת 2022.

הנפח שהציל את החקלאות

ג׳ון דיר נולד בורמונט בשנת 1804. בגיל צעיר איבד את אביו בים, ומשפחתו חיה בעוני קשה. כדי לעזור בפרנסה, הוא החל לעבוד כשולייה של נפח בגיל 17, וגילה כישרון יוצא דופן בעיצוב ובעבודה עם מתכת.

בשנות ה-30 של המאה ה-19, ארצות הברית חוותה מיתון כלכלי כבד. דיר, שהיה נשוי עם ילדים ומוצף בחובות, החליט לארוז את כלי העבודה שלו ולנדוד מערבה אל "הארץ המובטחת" של המערב התיכון. הוא התיישב בעיירה הקטנה גרנד דטור שבאילינוי, שם פתח נפחייה קטנה והפך מיד לאיש חיוני עבור החקלאים המקומיים.

כשהגיע לאילינוי, גילה דיר בעיה קשה שאייימה על עתיד החקלאות באזור. האדמה של המערב התיכון הייתה שונה מהאדמה החולית של החוף המזרחי – היא הייתה עשירה, דביקה ובוצית מאוד.

הבעיה: מחרשות הברזל והעץ של אותה תקופה לא הצליחו להתמודד עם האדמה הזו. הבוץ נדבק למחרשה בכל כמה מטרים, והחקלאים נאלצו לעצור שוב ושוב כדי לגרד אותו ידנית. רבים מהם התייאשו ושקלו לעזוב את האזור.

ההברקה: בשנת 1837, דיר לקח להב של מסור פלדה שבור ממנסרה מקומית, ועיצב אותו לצורה ייחודית ומלוטשת.

הפלדה המלוטשת והחלקה "ניקתה את עצמה" תוך כדי תנועה – הבוץ פשוט החליק ממנה. ההמצאה הזו שינתה את פני החקלאות האמריקאית ואפשרה את עיבוד המערב התיכון בקנה מידה עצום.

בניגוד לממציאים אחרים שחיכו להזמנות, ג׳ון דיר פעל כיזם נועז: הוא ייצר מחרשות מראש ומכר אותן באופן אקטיבי לחקלאים. כדי ליהנות מנגישות לנהר המיסיסיפי ולמסילות הרכבת, דיר העביר את העסק לעיר מולין, אילינוי. המפעל שלו צמח במהירות וייצר אלפי מחרשות בשנה.

בנו של ג׳ון, צ׳ארלס דיר, נכנס לניהול החברה. בעוד שג׳ון היה הממציא והנפח, צ׳ארלס היה גאון עסקי. הוא הקים רשת מפיצים עצמאית, פתח סניפים ברחבי המדינה והפך את החברה למותג לאומי. למרות מלחמת האזרחים והטלטלות הכלכליות, החברה שרדה ואף שגשגה הודות לביקוש העצום למזון ולכלים יעילים.

ג׳ון דיר נפטר בשנת 1886, אך המורשת שלו רק התחילה להאיץ.

בפתח המאה ה-20, עולם החקלאות החל לעבור מסוסים למנועי בעירה פנימית. חברת ג׳ון דיר רכשה את יצרנית הטרקטורים Waterloo Gasoline Engine Company, שייצרה את טרקטור ה-"Waterloo Boy". הצעד הזה סימן את הפיכתה של החברה לענקית טרקטורים.

הצבע הירוק (המייצג צמיחה ושדות) והצבע הצהוב (המייצג את הקציר ובשלווה), יחד עם לוגו הצבי המנתר, הפכו לסימן ההיכר הבלתי ניתן לטעות של החברה ברחבי העולם.

במהלך השנים הציגה החברה דגמים אגדיים כמו ה-John Deere Model A ו-Model B, שהפכו לסטנדרט בכל חווה בארה״ב ואירופה.

כיום, החברה כבר מזמן אינה רק חברת ברזל ומכניקה, אלא חברת הייטק לכל דבר. הכלים המודרניים של החברה כוללים טכנולוגיות קצה:

טרקטורים שנוהגים את עצמם לחלוטין בשדות בדיוק של סנטימטרים, באמצעות GPS ומערכות ניווט לווייניות מורכבות.

מרססות חכמות המצוידות במצלמות שמסוגלות להבחין תוך שבריר שנייה בין עשב שוטה לבין הגידול החקלאי, ולרסס רק את העשב המזיק כדי לחסוך בחומרי הדברה.

חקלאים יכולים לנהל ציים שלמים של קומביינים וטרקטורים דרך האייפד, ולנתח את איכות הקרקע והיבול בזמן אמת.

במהלך מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר 2023, מחבלי חמאס וביזוזים גנבו מקיבוצי ויישובי עוטף עזה טרקטורים של ג׳ון דיר בשווי מיליוני שקלים, והעבירו אותם לתוך רצועת עזה.

הטרקטורים המודרניים של ג׳ון דיר מצוידים במערכות קישוריות חכמות, רכיבי GPS ואמצעי ניהול צי מרחוק (כמו מערכת JDLink). לבקשת החקלאים והרשויות בישראל, החברה השתמשה ביכולות אלו כדי לאתר את הכלים במדויק ולנעול אותם מרחוק. בעקבות הנעילה הדיגיטלית, הכלים הגנובים הושבתו לחלוטין והפכו לבלתי שמישים עבור הביזוזים ברצועה.

ביולי 2025, כשנה ותשעה חודשים מתחילת המלחמה, לוחמי צה״ל איתרו בעומק רצועת עזה טרקטורים של ג׳ון דיר שנשדדו מקיבוץ כפר עזה. הלוחמים חילצו את הטרקטורים והחזירו אותם לשטח ישראל. במפגש מרגש שנערך בעוטף עזה, הטרקטורים הושבו לחקלאי כפר עזה ומפלסים, שראו בכך סגירת מעגל ונקודת אור חזקה.

הרב שנתן לכל אחד ארבעת המינים

הרב עמנואל ראב״ד שליט״א, יהודי של צורה שעבר את גיל התשעים לאוי״ט, סיפר לרב צבי נקר מחבר סדרות הספרים 'אמונה שלמה', 'בך בטחנו' ועוד, סיפור נפלא שהתרחש עמו, והוא מסרו ככתבו וכלשונו למערכת העלון.

הנה הסיפור לפניכם:

לפני כיובל שנים שימש הרב כרב קהילה בברוקלין שבארצות הברית. באותו זמן היו שם הרבה קהילות מודרניות ששמרו על זיק יהודי. למרבה הצער, בדרך כלל היו ההורים יותר שומרים על היהדות מאשר הילדים, ועוד יותר מאשר הנכדים. גם ההורים שמרו בעיקר על מסורת, כגון שבתות וחגים, יום כיפור וכד'. והנה, במוצאי יום כיפור הראשון להיותו הרב שם, ניגש אליו נשיא הקהילה, מגיש לו שלוש מעטפות ומכריז בחגיגיות: "המעטפה הראשונה היא המשכורת החודשית שלך, השניה היא עבור החזנות הנפלאה שעשית, והשלישית מיועדת לקניית שני סטים של ארבעת המינים, אחד בעבורך ואחד בעבור הקהילה!"

מתברר שהמנהג שם היה שיש לרב סט אחד וסט אחד לקהל. הסט של הקהל היה מיועד בעבור מי שמעוניין לנענע ד' מינים. בהקפות אי אפשר היה שכולם ינענעו, ולכן אף אחד לא היה מקיף עם ד' מינים, אלא רק היו חלק מהמתפללים היו מנענענים.

הרב הודה לנשיא הקהילה, והחליט בלבו שהשנה בע״ה יהיה סט לכל מתפלל שירצה. הרב חשב לעצמו והחליט לעשות מעשה, רעיון מדהים: יריד האתרוגים של אמריקה באותה תקופה היה בין היתר ב׳איסט-סייד', ששכן מעבר לאחת הנהרות שם, במרחק של חמש דקות נסיעה ברכב. מחיר ארבעת המינים היה נע באותם ימים בין 15 דולר ל-200 דולר, תלוי ביופיו של האתרוג. למחרת הוא נסע ליריד וחיפש את היבואן הגדול שמייבא אלפי אתרוגים מארץ ישראל. הוא ניגש אליו ושאל: "בכמה תמכור לי את כל השאריות, שעה לפני החג, שאז ערך האתרוג פחות אפילו ממחיר לימון?"

אחרי חישוב הפסד הסבסוד של משרד החקלאות על אתרוגים שלא נמכרו ולא יוחזרו ארצה לתעשיות הריבה וכד', נקב הסוחר במחיר של שני דולר בלבד על כל סט.

יהודי צריך לדעת לתפוס הזדמנויות רוחניות: ללא שהות, סיכם איתו הרב על קניית כל המלאי שיישאר בערב החג. ואכן, בערב החג הוא נסע לשם עם רכב גדול, העמיס ברכב את כל הסחורה שנשארה, פרק אותה במחסן גדול ששכן מאחורי בית הכנסת, ורץ לבית הכנסת לתפלת מנחה. הוא שמר על סודיות מוחלטת, כי חשש שהנהלת בית הכנסת תמנע ממנו לעשות זאת.

והנה, לאחר סעודת ליל החג, בשעת ליל מאוחרת, הוא ניגש לכל הערמה שהביא והתחיל לסדר סטים לכל הקהילה. כמעט במשך כל הלילה הוא עמל עם עשרה צעירים ישראלים ואמריקאים מחוסרי-בית, שהתאחרו על שולחנו במשך החג בפנסיון מלא.

בבוקרו של חג נודע הדבר. כל מתפלל שהגיע לתפלה נדהם לגלות ליד המושב שלו סט ד' מינים ניצב זקוף כמו חייל. בנוסף, הוא הזמין קופסאות יפות לאתרוגים ומעליה שלט קטן, אותו הוא הכין מבעוד יום, ועליו היה חרוט שמו היהודי של המתפלל ושם משפחתו של כל אחד מחברי הקהילה.

לאחר התפילה הוא אסף את כל הלולבים והאתרוגים שנשארו וחילק אותם במהלך החג ליהודי השכונה. גם אלו הרחוקים שבאים לבית הכנסת רק ביום כיפור זכו לקבל סט ד' מינים.

מאף מתפלל לא ביקש ולא רמז על כסף, אבל 25% מהמקבלים הבינו מעצמם, והתרומות שהזרימו לכיסו כיסו את כל ההוצאות די והותר. עוד כ-50% לפחות אמרו תודה נרגשת, וה-25% הנותרים לפחות נראו כנהנים מהמתנה הנדירה הזו. ואכן, כל המתפללים השתתפו בהקפות כשד' מינים בידם, והמראה היה נפלא ומרגש עד מאד.

והנה, באמצע ההקפות, שם לב הרב ליהודי קשיש שמתקרב לגיל 90 שבוכה בדמעות-שליש. הוא ניגש אליו ושאלו לפשר הבכיות, והזקן ענה: "קרוב ל-80 שנה שאני בא כל יום לבית הכנסת, ומעולם לא זכיתי שיהיה לי אתרוג ולולב משלי ביד! איך אפשר שלא לבכות ולהתרגש?"

לאחר כמה שבועות לקח אותו הרב ראב״ד לערב התרמה (דינר) שנערך באיזור, כשכל ההכנסות הם לטובת ישיבת פוניביז'. הקשיש תרם שם סכום מכובד מאד למען הישיבה. שאל אותו הרב ראב״ד: "הבנת את הדרשה של הרב, שדיבר באידיש?" הוא ענה: "אפילו לא מילה אחת, אבל דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב!"

והנה, לאחר כחודש, הופתע הרב ראב״ד לקבל הזמנה לסור למשרדו של עורך דין. בהזמנה נאמר שעליו להגיע בכדי לחתום על צואה, וזה היה תוכנה: עליך להתחייב לתת דולר אחד לבתו של אותו זקן, כתנאי חוק הצוואות האמריקני, ובתמורה לזה כל שאר המיליוני דולרים יעברו אליו, לאחר 120 שנותיו של הזקן. לא פחות ולא יותר.

הרב סירב להסכם. הוא ניגש לזקן ואמר לו: "שמחתי לשמוע שיש לך בת ומשפחה, מדוע שלא תוריש להם?"

הוא הצטדק ואמר שמאז שהתאלמן לפני כ-20 שנה והתחתן בשנית, בתו האינטלקטואלית שמנהלת בית ספר עירוני גדול אינה מדברת אתו כלל, והיא ובעלה עברו להתגורר במקום מרוחק, בכדי שהוא לא יידע על מקום מגוריהם ולא יבקר אותם.

הרב ראב״ד התאמץ לאתרם, ולאחר מאמצים מרובים עלה בידו לגלות שהם מתגוררים במרחק של כ-80 ק״מ מביתו של הזקן.

הוא נסע לשם ודפק על דלת ביתם ללא הודעה מוקדמת. הבת פתחה לו והכניסה אותו לסלון. הוא שאל אותה בנימוס: "הראת שאבא שלך לא מעניין אותך. אבל מהיכן הביטחון שגם את שלוש בנותייך הוא לא מעניין? ואם החלטת שהוא לא מעניין אף אחד – המיליוני דולרים שיש לו בודאי מעניינים! ומדוע תמנעי כזו ירושה מבנותייך?"

"שתביני," הוא ממשיך, "אם הכסף לא מעניין אותך, כל רכושו עובר אליי. אל תגידי לא אמרתי!"

הבת התחילה להתנצל ותיארה את מחסום הבושה העומד בפניה, על כך שמנעה משלוש בנותיה בנות ה-13, 17 וה-18 את הידיעה שיש להם סבא שחי וקיים, ולמרות שהוא גר כה קרוב – מרחק של כשעה נסיעה – הוא כה רחוק.

הרב ראב״ד הפעיל במשך כשעתיים את כל כושר שכנועו, לשכנע אותה לפגוש את אביה הקשיש, אך היא סירבה. פתאום חדרה למוחו ההבנה שהיא כלואה במחסום פסיכולוגי המונע ממנה זאת, ושהוא חייב לפרוץ לה את המחסום. הוא קם, ובמכת אגרוף על השולחן הוא הודיע לה בקול ברור: "גברתי הנכבדה! בשבוע הבא בשעה 17: 30 אחה״צ אני מגיע אליכם עם אביך! אני רק משאיר לך את הכבוד לבחור האם ביום שני או שלישי!"

היא ענתה: "ביום שלישי, אבל אני לא אהיה בבית!" הוא מיד גער בה: "גברתי הנכבדה! ביום שלישי אני מגיע לכאן ביחד עם אביך. ואת לא תעזי להיעדר מהבית! !"

בשעה הנקובה בדיוק התייצבו הרב ראב״ד והקשיש בביתה. במשך כחצי שעה התייפחו האב והבת האחד על צווארו של השני. לאחר מכן הם התיישבו לשיחת פיוס ארוכה, ובזה תם תפקידו של הרב ראב״ד.

לאחר כמה שנים נפטר אותו זקן לבית עולמו, כשבתו ונכדותיו מקיפות את מיטתו, והרב ראב״ד דואג לו לכל צרכי הקבורה וכו'.

למי שעוד מתעניין על מימוש הצואה – אז ככה: 10% מהמיליונים לקח העורך דין לעצמו על שתיים שעות עבודה, חצי מהנשאר קיבלו הנכדות, החצי השני הועבר לישיבת פוניביז', כשהרב ראב״ד מסתפק בדולר אחד שאותו זקן ביקש להוריש לביתו.

קישוט הסוכה שאי אפשר בלעדיו

אחת לכמה שנים היה הרב עובדיה יוסף, שאהב אסתטיקה ואמנות באופן מיוחד, מבקש מבִּתו היוצרת שתחדֵש את מלאי קישוטֵי הסוכה. אבל עיטור אחד, בלתי נראה, כאילו נתלה בכניסה לסוכה כמו פעמון רוח ולא הוחלף לאורך כל השנים: הציווי "והיית אך שמח", שדילג על כל התפלפלות הלכתית-פסיכולוגית – האם אפשר בכלל לשמוח רק בהתאם לקיומה של מצווה – ופשוט הדליק את פניו של הרב בשִׂמחה גדולה. כל ימי החג הוא היה שרוי במצב רוח מאושר.

שנה אחת, כשהתווים האחרונים של פיוטי החג עוד השמיעו הדי סִלסול מעל השולחן – כמיטב המסורת הוא היה מתחיל שיר וכולם מצטרפים אחריו למחרוזת עליזה – נפנתה המשפחה לברך, ותוך כדי הגיית המילים החל לטפטף עליהם גשם משמיִם. הוא התחזק בהדרגה, וכל הנוכחים נמלטו פנימה באמצע ברכת המזון. לרב, מצִדו, לא היה אכפת שיורד עליו גשם – הוא המשיך לברך בסוכה עד חתימת הברכה ורק אז קם.

בני המשפחה, שהמתינו יבשים בִּפנים, ראו אותו נכנס הביתה, כולו צוחק. "תראו, הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו לגמור לאכול, ורק אז ירד הגשם", אך-שָׂמַח.

אתם חייבים לנסות לשון בחרדל

תפילת ליל סוכות הסתיימה, ותושבי עתניאל התפזרו חגיגיים לחנוך בשמחה את סוכתם. הרב דן מרצבך יצא גם הוא מבית הכנסת, אך לא הועיד את פניו ישירות הביתה; אמנם משפחות היישוב התמנו זה מכבר על החיילים השובתים ביישוב, אבל הרב דן לא ויתר וניסה לאתר חייל, לפחות אחד, שיבוא להסב בסוכתו. לאחר חיפושים מאומצים נמצא החייל והצטרף לסעודה.

חתנו, הרב זאביק הראל, התפלא לנוכח העקשנות – סביב השולחן ישבה המשפחה המורחבת ולא נראה שחסרים אורחים נוספים. הרב מרצבך הביט בו בתום: "איך אפשר לקבל בלילה הראשון את אברהם אבינו לסוכה, אם אנחנו לא הולכים בדרכו ורודפים אחרי אורחים?"

כך שהחייל המזדמן הכניס אתו לסוכה גם את אבי האומה.

בעיצומה של הסעודה, כשאשתו של הרב הגישה לסובבים את המנה העיקרית, לשון – הוא התרומם פתאום ויצא מהסוכה. כשחזר החזיק בידו ממרח והציע לסועדים: "מי רוצה למרוח על הלשון קצת חרדל?"

כמי שבדרך כלל לא תיבלו את המנות בחרדל תוך כדי הארוחה – היושבים תמהו מה נשתנה הפעם.

"זה רש״י מפורש", פתר הרב מרצבך את החידה, "אברהם הביא לאורחיו לשונות בחרדל; ננסה ללכת בדרכו!"

כל הצדיקים

תפקידהּ של הבת הקטנה, מירב, היה לקשט את הסוכה; תפקידו של אבא הגדול, הרב מרדכי אליהו, היה לקבל את המוני ישראל, לעיין בדקדוק בפרדסי האתרוגים והלולבים שאחזו בידיהם ולהשיב - כשר? מהודר?

ולמרות העומס הרב בערב החג, היה מבקש ממנה באופן קבוע: "כשאת גומרת - תגידי לי, אני רוצה לראות".

כשמירב סיימה למקם על הדפנות את תמונות הרבנים, השרשראות ויתר הקישוטים - היה הרב מתפנה מכל עיסוקיו ויורד לסוכה הגדולה שבחצר, המוכנה ל״קבלת פני רבו" ולכל האורחים, ושם מתבונן סביב, בודק ונהנה משמחת הדברים הקטנים והחשובים.

ואז, כבכל שנה, הגיע השלב הבא: "רגע", הרב שם לב והחל לעיין בקישוטים שנשארו, "את התמונה של הרב הזה לא תלית. וגם את הציור של הרב מהעדה הזאת. . ."

"אבא, יש כל כך הרבה רבנים - אי אפשר לשים את כולם!" ביקשה מירב הנחה, "צריך גם תמונות, פרחים - משהו צבעוני, קצת חיים. . ."

"לא", דיבר הרב על לִבּה, "תארי לך שיבואו התלמידים של הרב הזה ולא יִראו אותו – הם ייפגעו, יחשבו שאני לא מכבד אותו! תתלי, תמצאי מקום. ומה אם יבואו החסידים ולא יראו את הרבי שלהם – מה הם יחשבו? תתלי גם את זו", הצביע על תמונה מיותמת נוספת, "ואת זו", שלף עוד אחת, "ואת זו. . ."

נדודי שינה

בְּסוכות נידונים על המים, ולא פחות מכך דנים על המים – ידועה ההלכה שבשעה שיורד גשם אין חיוב לישב בסוכה. אבל מה ההלכה בשעה שיורד גשם סגול?

לא רק פצמ״רים ניתכו על גוש קטיף בשנים ההן; זמן לא רב לפני אותו חג סוכות חדר מחבל ימ״ש למכינה הקדם-צבאית בעצמונה ורצח חמישה מתלמידיה. המצב הביטחוני היה מתוח מאוד ובני היישוב התלבטו אם לישון בסוכה או שיש לוותר על כך השנה.

מכריו של הרב מנחם ליבמן שמעו ממנו שכנראה כן ילון בסוכה. כשנשאל אם לא מדובר בסכנת נפשות – השיב כי הוא מרגיש שזה בסדר.

יריעות הסוכה פרשו את כנפיהן והחג נכנס. בתפילת הלַיל בבית הכנסת הודיע הרב ראובן נתנאל, רבה של עצמונה, שלמרות האהבה למצוַת שינה בסוכה – השנה, בשל פיקוח נפש, אסור לתושבים לקיים אותה.

לאחר הסעודה, כשהכוכבים כבר הבזיקו דרך חרכי הסכך, החליטו חלק מבניו של הרב להישאר לישון בסוכה, ממורמרים מעט על הפּסיקה ההחלטית שלא אִפשרה לבחור. כשהתעניינו אצל אביהם מה הוא מתכוון לעשות – פָּסַק לרגע מלימודו בספר ולא פָּסַק דבר: "לא יודע", השתמט.

כשהתעוררה המשפחה בבוקר לא היה קשה לנחש: הרב – מזה ומזה לא הניח עינוֹ – הגה מוצא, ולא נם לאורך הלילה כולו.

עכשיו אני מרגיש בבית

תוך חדרו של הרב משה צבי נריה היה רצוף אהבה לתורה: מהרצפה עד התקרה היתמרו עמודות ספרי קודש. רק שני חללים בחדר, מעל החלון ומעל המיטה, היו פנויים מִסֵפר, ואותן כיבדו תמונות של רבותיו – הרב קוק, הרב חרל״פ, הרב אלחנן וסרמן, ועוד גדולי ישראל – וציור רחב ממדים של הר הבית בירושלים.

הרב לא היה איש מעשה, ובניית הסוכה עצמה לא הייתה בכוחותיו; אשתו הרבנית דאגה מדי שנה למישהו שיקים אותה. הדפנות הועמדו, הסדינים הוצמדו, הסכך הונח, אפילו השרשראות והפרחים שהכינו הילדים נִתלו – אבל מבחינת הרב נריה עדיין לא הוכה הפטיש בסוכה; בשלב הזה היה פונה בעצמו לחדרו, מסיר מכתליו את התמונות היקרות ללִבּו ומעביר אותן להשלים את בניין הסוכה. "עכשיו אני מרגיש בבית", ישב כְּעֵין דר.

אם רק הייתם אומרים קודם

הרב שלמה זלמן אוירבך נכנס הביתה, הסיר את שטריימל החג וקלט את קולות בניו הצעירים מתלַגלגים מצחוק, לאו דווקא מהזן של "אך שמח". לאחר שהתיישב שאל — למה צחקו? "אה, צחקנו מהתמימות של איזה יהודי פשוט אחד שלא יודע את ההלכה", נענה.

מתברר שאחד מתושבי הסביבה, יהודי שעלה מתימן והיה רחוק קצת משמירת מצוות אבל מקיים חלקים נבחרים מהן, היה מקִים באופן קבוע את סוכתו מתחת המרפסת שמעליו. הוא לא ידע שלפי ההלכה היא נעשית פסולה, ולתומו היה משוכנע שהוא מקיים את מצוות הסוכה והיה שמח ועליז בה. "זה מצחיק אותנו", סיכמו הבחורים את המקרה.

"אני לא מבין, מה אתם צוחקים? !" התרעם הרב, "הרי כואב הלב! יהודי רוצה בתמימות לעשות מצווה, נצבט לִבּו, ובפועל לא מקיים אותה."

בלי להתעכב עוד הוא התרומם, חבש שוב את השטריימל וביקש מהם את כתובתו של היהודי — "אני הולך לבקר אותו".

התימני השתאה לראות פתאום במעונו את ר' שלמה זלמן, וקיבל את כבוד הרב בהתרגשות גדולה. הרב ישב אִתו, שוחח, שיבח את יפי הסוכה ובתוך דבריו העיר בחִנוֹ האופייני: "יֵדע כבודו, שההלכה אומרת שסכך הסוכה צריך להיות תחת כיפת השמים, כך שהסוכה לא כשרה. . ."

בעל הבית עמד המום. "כבר כמה שנים אני עושה כך, ואף אחד לא אמר לי כלום. כבודו הציל אותי!" הוא הודה נסער לרב על טִרחת בואו, וזכה גם לשמוע ממנו איך בונים סוכה כשרה, לקראת השנה הבאה.

השנה היה כבר מאוחר מדי; יומו האחרון של החג הלך ואזל. "בוא, תעלה אליי לסוכה", פּרשׂ עליו הרב את סוכת שלומו, "תברך את הברכה ותקיים את המצווה".

המתכון לקציצות כשרות של משפחת גורן

מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס – ראשי האומה היו נכנסים ובאים לסוכתו של הרב שלמה גורן באופן תדיר; אבל בני הבית האמִיתיים אצלו היו דווקא תושבי השכונה התל-אביבית שבה גר. אמנם הרב היה בונה הסוכה ובני המשפחה היו מעצביה, אבל מרגע שהסתיימה העבודה היא הייתה מופקעת באופן טבעי מרשותם והופכת להיות שייכת לכלל השכנים הלא-דתיים.

בליל התקדש הרגל היו כל החוגגים מתאספים בסוכה שהפכה לשכונתית, נקייה מיחסי אורחים-מארחים, נושאים בזרועותיהם את כובד סירי האוכל שהכינו מבעוד המועד. האווירה החברתית לא נעשתה רשמית יותר סביב כיסאו של הרב גורן; כמי שלא אהב הערצה וגינוני כבוד – הוא לא אייש את תפקיד הרב המורם-מעם שמקדש לכולם. "הסוכה שלכם, אני שכן כמו כולם", הִשרה את התחושה, ואחרי שקידש נערכו סביב השולחן קידושֵי כל ראשי המשפחות, שותפים ושווים, לפעמים לא פחות משתים-עשרה פעם.

בין הזמירות שעלו מִפּיות כולם כאחד – הוסרו המכסים מהתבשילים שהביאה כל משפחה לעצמה, וראו זה פלא: בסירים של השכנים מלמעלה נחו מרק וקציצות; גם השכנים מימין הכינו מרק וקציצות; גם הרבנית צפִיה גורן הגישה לבני משפחתה מרק וקציצות. . .

במקרה זה הפלא לא היה מיסטי, אלא אנושי; באורח קבע בדירת העראי היו השכנים מתעדכנים, ביזמת הרבנית, מה מתבשל אצלה לסעודות החג, ומתאמים מראש את התפריטים: כל המשפחות – שומרות כשרות וכאלה שפחות, בעלות אמצעים וכאלה שפחות – הצטיידו בערב החג בערך באותן מנות, ובסוכה הרב-גונית ישבו יחד תלמיד חכם וחילוני, אמיד וגם עני, כשאי אפשר למצוא את ההבדלים.

השכנים לא הרגישו שלוחצים עליהם לנהוג לפי דיני הכשרות בבית הרב, והוא מצִדו לא נאלץ להתפשר על מידת הקפדתו. כך, ברגישות שהתעדנה בבית שבו גדלה כִבתו של "הרב הנזיר", דאגה הרבנית שלא ייבושו ולא ייכלמו הסובבים ושכולם ירגישו בַּבּית, גם כשהם יוצאים ממנו לשבעה ימים.

שירד כבר מלמעלה

מבטו של הרב משה לייב שחור נישא אל תקרת בית המדרש של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והתרחשות מתמיהה השתקפה בעיניו:

הנגר, שהגיע לבית הרב בימֵי התכונה שבין יום כיפור לסוכות כדי לטפל בְּמִבנה הסוכה הקבוע שניצב בַּמקום כל השנה, פירק והתקין מחדש את המוטות כדי להפכהּ לכשרה, כנהוג, אבל טיפל רק בחלקם ולא סידר את קורות הגג שקני הסכך נשענים עליהן.

הרב שחור ראה לנכון להסב את תשומת לִבּו של הרב לכך, והזכיר את העובדה שהב״ח בפירושו על "ארבעה טורים" מחמיר בָּעניין וקובע שיש להסיר ולהשיב למקומם גם את מוטות הגג.

הרב קוק, שכמובן הכיר את שיטתו וגם היה בקי בכל נפתולי הדיון ההלכתי בַּסוגיה, חזר על נוסח הב״ח בעל פה, ולאחר מכן ציטט את דברי הדעה שלפיה נפסקה ההלכה בסופו של דיון: "דכיוון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול".

. . . ומה עם הידור מצווה?

כשפתח את פיו התבהרה הכרעתו ההלכתית: "תקרת הסוכה גבוהה ביותר", הסביר בנועם, "וכל אימת שהנגר עולה למעלה - לִבּי מפרפר וחרד, שלא תקרֶה תקלה חס וחלילה. רק כשאני רואה אותו יורד בשלום – נרגע אני.

"ולהחמיר כשיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, להחמיר על חשבונו של הנגר - איני רשאי".

אישה שקנתה ארבעת המינים בתקווה

אז בגיל 44 קניתי ארבעת המינים לבעלי.

הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי בעל.

כן.

תקראו שוב.

במשך כמה שנים, בכל סוכות, הייתי הולכת לקנות ארבעת המינים לגבר שעדיין לא הכרתי.

תחסכו ממני. . .

אני יודעת איך זה נשמע.

אבל באותה תקופה קראתי הרבה על NLP, על תודעה, על "לזמן" את המציאות שאת רוצה וכמה שזה עניין גדול ביהדות, והחלטתי שאם אני רוצה להתחתן, אני מפסיקה להתנהג כאילו זה חלום רחוק ומתחילה להתכונן לזה כאילו זה באמת עומד לקרות.

אז קניתי גביע.

חשבתי על טלית.

הסתכלתי על שמלות כלה.

ובסוכות החלטתי שאני קונה לבעלי לעתיד גם ארבעת המינים.

רק שאז הסבירו לי משהו:

כתוב "ולקחתם לכם".

לכם.

משלכם.

כלומר, ארבעת המינים צריכים להיות שלו.

אמרתי למוכר:

"אין בעיה. אני שליחה שלו."

הוא שאל:

"של מי?"

אמרתי:

"של בעלי."

"את נשואה?"

"עדיין לא."

הוא הסתכל עליי.

אני הסתכלתי עליו.

הוא הסתכל על אשתו.

היא הסתכלה עליי.

ואז עליו.

וזה היה ממש פסטיבל של הבנה שבשתיקה שהנה, סוף סוף גם הם זכו אחרי שנים לחזות ב״ווירדוס" אמיתית בשר ודם.

מהמם.

והחלטנו לא להיכנס לזה.

מאז, כל שנה, הייתי חוזרת לאותו דוכן.

ביקשתי תמיד את הסט הכי מהודר.

לא בערך.

לא "מה שנשאר".

הכי יפה.

היה שם יהודי מבוגר שכבר הכיר את השיגעון שלי, ובכל שנה היה שומר לי במיוחד אתרוג מהודר.

"לבעל", הוא היה אומר בחיוך.

"לבעל", הייתי עונה.

ואז הגיעה שנה אחת שבה איחרתי.

כשהגעתי לדוכן גיליתי שהאיש המבוגר נפטר.

זה תפס אותי חזק.

כי אהבתי את הנוכחות שלו שם.

כאילו שהחיים שלו כזה, סימלו לי את התקווה שעדיין קיימת בעולם שאמצא את בעלי.

הבחור שהיה שם והחליף אותו, שהוא היה הנכד שלו, אמר לי שנשארו ארבעת המינים, אבל האתרוגים המהודרים כבר נגמרו.

יכולתי לקחת רגיל.

באמת שיכולתי.

אבל משהו בתוכי צרח:

לא.

אל תוותרי.

לא השנה.

גרתי אז במודיעין.

לקחתי את עצמי ונסעתי לירושלים.

באחת בלילה.

כן, אחת.

מצאתי דוכן בקטמון שעוד היה פתוח.

מה זה עוד פתוח?

פסטיבל שלם הלך שם.

עמד שם בחור צעיר.

ביקשתי אתרוג מהודר.

תוך כדי השיחה נפלט לי שאני ממודיעין.

הוא נעצר.

"לא הבנתי. הגעת במיוחד ממודיעין לפה בשעה הזאת?"

חייכתי.

"כן."

הוא הסתכל עליי בצורה ממש מוזרה.

שאלתי:

"למה אתה מסתכל עליי ככה?"

והוא אמר בחיוך:

"כי אלה דברים מוזרים שאומרים בשעות מוזרות ל. . . אמממ. . . טוב, אל תיפגעי כן? אבל את יודעת. . . בחורות מוזרות."

צחקתי.

ואז הוא אמר משפט ששינה לי את החיים.

"תקשיבי, אח שלי גם מוזר."

"מה?"

"הוא לומד כבר שנים בכולל של אברכים למרות שהוא בכלל רווק. הוא בחור ממש מוצלח, אבל הוא מחפש מישהי צדיקה. ואת. . ."

הוא הסתכל עליי.

"את נראית לי אחת כזאת."

ואז:

"מה את אומרת?"

אני זוכרת שחשבתי:

מי הבן אדם הזה?

מה דייט עכשיו?

אני כולה באתי לקנות ארבעת המינים לבעלי לעתיד.

ואמרתי לו:

"לא הבנתי, אתה מציע לי את אח שלך בגלל שהוא מוזר ואני מוזרה?"

הוא הסתכל עליי ושוב חייך:

"אחותי, דווקא הבנת ממש ממש טוב!"

ואז המוח שלי עצר.

רגע.

אני באתי לקנות ארבעת המינים. . .

לבעלי לעתיד.

הלוווווו? ? ?

אם זה לא הזמן להסכים להצעה הזאת, אז מתי בדיוק?

ושוב אותו קול פנימי אמר לי:

לכי על זה.

נתתי לו את המספר שלי.

הלכתי הביתה.

ושכחתי מכל הסיפור.

בחול המועד הטלפון צלצל.

קול מהוסס הציג את עצמו.

זה היה האח.

קבענו בבית קפה בירושלים.

ואני אגיד לכם משהו שקצת מביך אותי לכתוב עד היום.

כשראיתי אותו נכנס, הרגשתי שעף לי הסכך.

פשוט ככה.

ישבנו שש שעות.

שש.

הוא סיפר שלמרות שהוא משפטן וקיבל הצעות ממש אטרקטיביות ללכת לתחום כי שכל יש לו והוא גם רהוט, נפשו חשקה בתורה והוא פשוט יושב ולומד.

האמת שבהתחלה זה הרתיעה אותי, אבל בגלל שאני בעצמי עורכת דין וברוך ה' מרוויחה יפה, הבנתי שנוכל להסתדר, בטח בהתחלה ומקסימום תמיד הוא יוכל לפנות ולהיות עורך דין.

דיברנו על החיים, על אמונה, על משפחה, על הכל.

ואחרי בערך חצי שעה שנינו כבר הבנו שמשהו פה קורה.

רק שכחתי לספר לכם פרט קטן.

הייתי אז בת 44.

ארבעים וארבע.

בגיל שבו כבר שמעתי מספיק פעמים:

"אולי תשחררי."

"אל תהיי בררנית."

"צריך להיות ריאליים."

"לא תמיד זה קורה לכולן."

עברתי מספיק אכזבות כדי להיות צינית.

מספיק דייטים כדי להיות עייפה.

מספיק לילות כדי לחשוב שאולי הסיפור שלי פשוט לא יגיע.

אבל באותו לילה, בדרך ממודיעין לקטמון, משהו בתוכי עדיין סירב להרים ידיים.

והיום האיש ההוא הוא בעלי.

וכן.

ברוך ה', יש לנו תאומים.

אז האם אני חושבת ש-NLP הביא לי חתן?

אין לי מושג.

האם אני חושבת ש״קניתי ארבעת המינים ובום, הגיע בעל"?

לא.

אבל אני כן יודעת דבר אחד שאני מאמינה בו בלב שלם!

לפעמים הנס לא מתחיל ברגע שבו פוגשים את האדם הנכון.

לפעמים הוא מתחיל ברגע שבו החלטת שאת עדיין מאמינה מספיק כדי לקום מהספה, להיכנס לאוטו ולנסוע לירושלים באחת בלילה בשביל אתרוג.

אז לכל הרווקות והרווקים שקוראים את זה עכשיו:

אל תתייאשו.

באמת.

גם אם עבר עוד חג.

גם אם כולם סביבכם כבר התחתנו.

גם אם אתם כבר לא בני 25.

גם אם הלב שלכם עייף.

תמשיכו לחיות.

תמשיכו להתפלל.

תמשיכו להסכים לפגוש.

ותשאירו דלת פתוחה לדברים מוזרים.

ואם הקול הפנימי או האינטואיציה או יור ניימ איט קורא לכם ושואג לכם לקום בבחינת "לך לך". . .

אז פשוט תלכו!

תלכו כמו משוגעים.

תעופו!

כי לפעמים, מסתבר, הדרך לבעל שלך עוברת דרך אתרוג.

חג שמח ❤️

לאה שוורץ.

לאופולד סוחה והצלת היהודים בביוב

לפני המלחמה הייתה לבוב (אז בפולין וכיום אוקראינה) מרכז יהודי תוסס עם כ-110, 000 יהודים. עד שנת 1943, בעקבות האקציות והגירושים למחנות ההשמדה, נותרו בגטו לבוב רק אלפים בודדים. הגרמנים החלו בחיסול הסופי של הגטו, והיהודים ידעו שנותרו להם שתי אפשרויות: מוות או בריחה.

קבוצה קטנה של יהודים, ובראשם איגנצי חיגר, גיבשה תוכנית נואשת: לחפור מתחת לרצפת הצריף שלהם בגטו כדי לפרוץ אל מערכת התעלות התת-קרקעית של נהר הפולטווה – נהר שהוזרם כולו לתוך מערכת הביוב העירונית העמוקה.

במאי 1943, בזמן שהגטו בער, הצליחו כמה עשרות יהודים (בהם נשים וילדים קטנים) להשתחל אל תוך צינורות הביוב החשוכים והמצחינים.

בזמן שזחלו במים המזוהמים, פנס האיר עליהם פתאום. היה זה לאופולד סוחה, עובד תחזוקה של עיריית לבוב. סוחה לא היה איש דת או פעיל זכויות אדם; הוא היה גנב ופורץ לשעבר שמצא עבודה בעירייה, והכיר כל עיקול, תעלה וצינור תת-קרקעי בעיר.

בתחילה, המניע של סוחה ועוזרו, סטפן ורובלבסקי, היה כספי. היהודים, שהיו נואשים להציל את חייהם, הציעו לו תשלום יומי גבוה בתמורה למזון והגנה. סוחה הסכים והעביר אותם למקום מסתור בטוח יותר, בתוך חלל גדול ונסתר מתחת לכיכר המרכזית של העיר (ליד כנסיית ברנרדין הקדוש).

מתוך כ-21 יהודים שהתחילו את המסע, נותרו במסתור העמוק 10 נפשות (חלקם עזבו, נסחפו בזרם העז או לא עמדו בקושי). ביניהם היו איגנצי חיגר, אשתו פאולינה, ושני ילדיהם: קריסטינה בת ה-7 (שלימים התפרסמה בזכות ספרה "הילדה בסוודר הירוק") וקובי הקטן.

החיים בביוב היו סיוט מתמשך: הם חיו בעלטה מוחלטת, מוקפים במי שפכים, עכברי ענק, כינים ורטיבות קבועה. כדי לחסוך בנרות, הם ישבו רוב היום בחושך מוחלט. מעל ראשיהם הם שמעו את צעדי המגפיים של החיילים הגרמנים ואת רעש החיים הרגילים בעיר. כל רשרוש בביוב עורר בהם פחד ממוות. אחת הנשים בקבוצה, חנקה קלר, הייתה בהריון וילדה תינוק בתוך מעמקי הביוב. לצערם הרב, בתנאים האלו התינוק לא יכול היה לשרוד, והאם נאלצה לחנוק אותו כדי שבכיו לא יסגיר את המסתור ויביא למותם של כולם.

לאחר מספר חודשים, אזל הכסף לקבוצה. איגנצי חיגר ניגש לסוחה ואמר לו שהם אינם יכולים לשלם לו יותר, והם מבינים אם יעזוב אותם.

כאן חל המהפך המוסרי הגדול של סוחה. הוא כבר נקשר לילדים (הוא הביא להם ממתקים, בגדים שקנתה אשתו, ואפילו סידור תפילה יהודי). הוא הביט בחיגר ואמר: "אני לא אעזוב אתכם". מאותו רגע, במשך חודשים ארוכים, מימן סוחה את האוכל והאספקה עבורם מכספו הפרטי וממשכורתו הדלה, תוך שהוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו מדי יום (העונש על סיוע ליהודים בפולין היה מוות מיידי). כשזרם הנהר התת-קרקעי גאה בשל גשמים עזים והציף את המסתור, סוחה פינה אותם פיזית אחד-אחד למקום גבוה ובטוח יותר.

הקבוצה שרדה בבטן האדמה במשך 14 חודשים ארוכים.

ב-27 ביולי 1944, לבוב שוחררה על ידי הצבא האדום. סוחה הגיע אל פתח הביוב, הרים את המכסה הכבד וקרא להם לצאת. האנשים שיצאו היו חיוורים כמו רוחות רפאים, חלשים, עיניהם נפגעו מהאור הפתאומי והם בקושי הצליחו לעמוד על רגליהם. עוברי אורח ברחוב נדהמו לראות חבורת יהודים מגיחה ממעמקי האדמה.

הסוף של לאופולד סוחה עצמו היה טרגי. בשנת 1946, כשנה וחצי בלבד לאחר השחרור, רכב סוחה על אופניו יחד עם בתו. משאית צבאית סובייטית איבדה שליטה וסטתה לעברם. סוחה הדף את בתו כדי להציל את חייה, ונפגע בעצמו באופן קטלני. בהלווייתו, הניצולים היהודים שנשאו את ארונו מררו בבכי.

לאופולד סוחה (בתמונה) ואשתו מגדלנה הוכרו בשנת 1974 כחסידי אומות עולם על ידי יד ושם.

סטפן ורובלבסקי המשיך לחיות את חייו לאחר המלחמה. בזכות העדויות של היהודים ששרדו, יד ושם הכיר גם בסטפן ורובלבסקי ובאשתו אנה כחסידי אומות העולם.

קריסטינה חיגר (שנפטרה בשנת 2023) שרדה, עלתה לישראל, הפכה לרופאת שיניים, ומאוחר יותר עברה לארה״ב. הסוודר הירוק שסרגה לה סבתה בגטו, ושיווה לה מעט חום בימי הביוב החשוכים, מוצג כיום במוזיאון השואה בוושינגטון. הסיפור הזה עובד לסרט הקולנוע המועמד לאוסקר "In Darkness" משנת 2011, בבימויה של אגניישקה הולנד, אשר מציג בצורה ריאליסטית ומצמררת את קורותיהם בביוב.

הנוכל שגנב זהות וחיים

בשנות ה-80, אלברט ג׳ונסון ווקר היה יועץ פיננסי מצליח ואמיד באונטריו, קנדה. הוא הציג את עצמו כאיש דת אמין, אך מאחורי הקלעים ניהל הונאת פונזי ענקית. הוא עקץ וגנב מעל 3. 2 מיליון דולר מכ-70 לקוחות – רבים מהם חבריו מהכנסייה ואנשים שנתנו בו אמון עיוור.

בשנת 1990, כשהמשטרה הקנדית החלה לסגור עליו, ווקר ארז מזוודות ונעלם. הוא הפך לאחד הפושעים המבוקשים ביותר על ידי האינטרפול. הוא לא ברח לבד: הוא לקח איתו את בתו בת ה-15, שינה (Sheena). הם טסו לאירופה, ולאחר מסע קצר התיישבו בעיירה שקטה באנגליה בשם הארוגייט.

כדי להסוות את עצמו, ווקר החל להשתמש בזהות בדויה בשם דייוויד דייוויס. החלק המעוות ביותר בבריחה היה היחסים עם בתו: באנגליה, שינה הציגה את עצמה כאשתו של ווקר. במהלך השנים שבהן היו במנוסה, היא אף ילדה שתי בנות, כשהזהות של האב נותרה תעלומה מוחלטת עד היום.

באנגליה, ווקר (תחת השם דייוויס) פגש את רונלד ג׳וזף פלאט – טכנאי תיקוני טלוויזיה תמים וחייל לשעבר. פלאט סיפר לווקר כי החלום הגדול שלו הוא לעזוב את אנגליה ולהתחיל חיים חדשים בקנדה, אך אין לו מספיק כסף.

ווקר הבין שמדובר בהזדמנות פז. הוא הציע לפלאט הצעה שאי אפשר לסרב לה: הוא יממן לו ולבת זוגו את המעבר ואת החיים בקנדה, ואפילו יעזור לו להקים שם עסק. בתמורה, ווקר ביקש מפלאט רק דבר אחד "פעוט" למטרות עסקיות באנגליה: להשאיר אצלו את תעודת הלידה שלו, רישיון הנהיגה שלו ודוגמת החתימה שלו.

פלאט המאושר הסכים וטס לקנדה בשנת 1992. ברגע שפלאט עזב את המדינה, אלברט ווקר שינה את זהותו שוב והפך רשמית ל״רונלד פלאט״. הוא פתח חשבונות בנק, רשם חברות וניהל חיים שלמים תחת שמו של האיש שנמצא מעבר לאוקיינוס.

התוכנית של ווקר עבדה בצורה מושלמת במשך שלוש שנים, עד שבשנת 1995 קרה הבלתי צפוי: רונלד פלאט האמיתי נותר בלי כסף בקנדה והחליט לחזור לאנגליה.

חזרתו של פלאט הייתה גזר דין מוות לזהות הבדויה של ווקר. אם הרשויות יגלו שיש שני אנשים בשם רונלד פלאט, סודו של ווקר ייחשף והוא יוסגר לקנדה לעשרות שנים בכלא. ווקר הבין שיש רק דרך אחת לפתור את הבעיה: להעלים את פלאט לצמיתות.

ב-20 ביולי 1996, ווקר הזמין את פלאט למה שהוגדר כ״טיול דייג ידידותי״ על הסירה הפרטית שלו במימי תעלת למאנש. כשהיו הרחק מהחוף, ווקר תקף את פלאט, חבט בראשו והטביע אותו. כדי לוודא שהגופה לעולם לא תצוף, ווקר קשר עוגן ברזל כבד במשקל 4. 5 ק״ג לחגורה של פלאט והשליך אותו אל המצולות. הוא היה בטוח שביצע את הרצח המושלם ושהאוקיינוס יקבור את הסוד לנצח.

שבועיים לאחר מכן, ב-28 ביולי 1996, סירת מכמורת של דייגים מקומיים אספה את הרשתות שלה מהים. לתדהמתם, יחד עם הדגים, הרשת העלתה גופת גבר בשלבי ריקבון מתקדמים.

למשטרה הבריטית לא היה שמץ של מושג מי האיש. בגלל השהות הממושכת במים, פניו לא היו ניתנים לזיהוי, ולא היו עליו ארנק, מסמכים או בגדים מזהים. הבגדים שלו היו ריקים. הדבר היחיד שנותר על הגופה היה שעון יד מסוג Rolex Oyster Perpetual Datejust.

למרות שהשעון שהה שבועיים במים מלוחים, המנגנון שלו היה אטום לחלוטין והוא המשיך לתקתק במדויק.

חוקרי המשטרה, שהיו חסרי אונים, שלחו את השעון לחברת Rolex. לחברה יש מערכת תיעוד קפדנית ביותר: לכל שעון יש מספר סידורי ייחודי, וכל פעם ששעון מגיע לטיפול או תיקון אצל משווק מורשה, הדבר נרשם במעבדות החברה.

רולקס בדקו את המספר הסידורי וגילו שהשעון עבר טיפול פעמיים בשנות ה-80 אצל תכשיטן בעיר הארוגייט. המשטרה פנתה לתכשיטן, ושם נמצא כרטיס הלקוח המקורי: השעון היה שייך לאדם בשם רונלד ג׳וזף פלאט. באמצעות בדיקת שיניים וקעקוע, המשטרה אישרה רשמית: הגופה היא של פלאט.

אבל כאן הסיפור נהיה מוזר עוד יותר. כשהבלשים בדקו את הרישומים באנגליה, הם גילו שרונלד פלאט בכלל חי וקיים, מנהל עסקים ומשלם מסים.

המשטרה הגיעה לביתו של ״רונלד פלאט״ החי (שהיה כמובן אלברט ווקר). כששאלו אותו על פלאט, הוא טען שפלאט הוא חבר שלו שנסע לצרפת. אך השקרים שלו קרסו במהירות בזכות הטכנולוגיה של השעון.

לשעון הרולקס של פלאט היה מנגנון אוטומטי הנטען מתנועת היד, עם רזרבת אנרגיה של 44 עד 48 שעות מהרגע שבו הוא מפסיק לזוז. השעון נמצא כשהוא מראה את התאריך והשעה שבהם הוא נעצר. על ידי חישוב פשוט לאחור מהרגע שבו השעון הפסיק לזוז במים, המשטרה הצליחה לקבוע את תאריך הרצח המדויק: 20 ביולי 1996.

הבלשים בדקו את נתוני ה-GPS של הסירה של ווקר וגילו שבתאריך המדויק הזה, בשעה שהשעון הראה, הסירה שלו הפליגה בדיוק באזור שבו נמשתה הגופה. בנוסף, בחיפוש בסירה נמצאו שערות של פלאט על הכריות וסימני אבץ מהעוגן על החגורה של הקורבן.

כאשר המשטרה עצרה את ווקר ובתו (שהתחזתה לאשתו) בזמן שניסו לברוח, הם מצאו בתיק התינוק שלהם אלפי דולרים במזומן, מטילי זהב ומסמכים של רונלד פלאט. שם, תחת לחץ החקירה, הבת שינה נשברה וגילתה לחוקרים את האמת המזעזעת: ״דייוויד דייוויס״ הוא לא בעלה, אלא אביה הביולוגי, אלברט ווקר.

בשנת 1998 נערך המשפט באנגליה. אלברט ווקר הורשע ברצח בכוונה תחילה ונדון למאסר עולם. בשנת 2005 הוא הועבר לקנדה כדי לרצות את המשך עונשו, שם גם נשפט על מעשי המרמה הישנים שלו.

הנוכל המתוחכם, שחשב על כל פרט ופרט, שכח רק דבר אחד: להוריד מקורבנו את שעון הרולקס, שהמשיך לתקתק מתחת למים והצביע עליו כרוצח.

שעון הרולקס המקורי שוחרר בסופו של דבר על ידי המשטרה והוחזר למשפחתו של רונלד פלאט כזיכרון לאיש שהשעון שלו עשה איתו צדק.