ניצול השואה

ניצול השואה

ד״ר אברהם פטר נפטר השבוע, חודשיים לפני שהגיע לגיל 100. רובנו לא שמענו עליו, לא בחייו ולא במותו, וחבל. הנה ניסיון קטן לתקן זאת.

כמהנדס בכיר, ד״ר פטר סייע בהקמת חיל האוויר הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה. אחר כך המשיך לקריירה מדעית בינלאומית בתחום החלל. הנה רק הישג אחד נדיר: במשך שנים עבד בנאס״א. בזמן המשבר של חללית אפולו 13, הזעיקו אותו לחדר המצב של סוכנות החלל האמריקאית. החללית יצאה לירח, אבל פיצוץ במיכל חמצן איים על חיי האסטרונאוטים. פטר תפקד בקור רוח מוחלט, אלתר פתרונות הנדסיים מורכבים ויצירתיים, ולבסוף האסטרונאוטים שבו בשלום לכדור הארץ.

כששאלו אותו בתקשורת על הרגעים האלה, הוא חזר על סיפור אחד קטן, שסיפר אינספור פעמים בחייו. בכל הרצאותיו ומאמריו, אמר שהרגעים האלה עיצבו אותו ונתנו לו כוח:

פטר נולד בפולין. המשפחה נשלחה לגטו לודז', לשנים קשות של רעב, מחלות ועבודות כפייה. יום אחד הנער הצעיר אברהם נשלח לעבודה קשה מעבר לחומות הגטו, והצליח בסיכון עצום להשיג תפוח עץ. אם היה נתפס חלילה, העונש על כך היה כמובן מוות מיידי. הוא החביא את התפוח, הצליח לעבור את השמירה הקשוחה והביא אותו לאבא שלו, בתוך המחנה.

האבא לא ראה פרי טרי כבר שנים. הוא היה חולה וחלש. כשבנו הגיש לו את התפוח, דמעות זלגו מעיניו. אבל כאן מגיע הרגע משנה־החיים: במקום למהר ולאכול את התפוח מתוך רעב כמעט לא אנושי, הנער אברהם התרגש לראות את אביו מחזיק את התפוח ביד, מרים אותו כלפי מעלה ומברך לאט ובקול רם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ". ואז הוסיף עוד ברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אברהם הצעיר נדהם. אביו לא התנפל על התפוח. הוא עצר. להודות, לברך, לתת לרגע הזה משמעות יהודית. אחר כך נגס בתפוח, וגם חילק את החתיכות בין בני המשפחה.

"זה הפך אותי ליהודי גאה", אמר בנו. "זה גרם לי להבין שלא היצרים שלנו מובילים אותנו. ראיתי את אבא מנצח את הכול, וזה היה העוגן הרוחני שליווה אותי כל חיי. אבא נפטר בגטו, כמו רוב בני המשפחה. אבל אני שרדתי, והזיכרון שלו מברך על התפוח נתן לי חוסן להצליח. הבנתי שגם בתנאי לחץ קיצוניים, גם במחסור, גם בגטו וגם בחדר המצב של נאס״א, אפשר לשלוט במצב, לתפקד, שאנחנו הרבה יותר מגוף, אנחנו נשמה. אבא שלי הודה לאלוקים על תפוח, ואני זכיתי לחקור את נפלאות הבריאה לעומק, לצלול לעומק עולם המדע, ולראות את הבורא גם שם, כמו בתפוח".

יותר משמונים שנה התפוח הזה נתן כוח לד״ר פטר. השבוע הוא הובא למנוחות בירושלים.

הצלם ש״הרס" את החתונה

הצלם ש״הרס" את החתונה

"זוכר שהמלצת לי פעם על אסף הצלם?", אמר מוטי ולקח עוד לגימה מהקפה שלו, "שמעת על הפדיחה שהוא עשה בחתונה של משפחת לוי בשבוע שעבר?"

המשפט הסתמי הזה הפך לי את הבטן.

אסף היה הצלם ה׳משפחתי' שלנו. תמיד עושה עבודה מעולה - מקצועי, אדיב, דייקן. מאז הפעם הראשונה שנעזרנו בו אני חוזרים אליו שוב ושוב, ואני ממליץ עליו בחום לכל מי שמחפש צלם.

הסתכלתי על מוטי מופתע, קצת מתגונן וניסיתי להבין מה הוא יודע שאני לא.

"תקשיב", הוא אמר, "הבן אדם דפק איחור מטורף והגיע באמצע האירוע! החופה כבר נגמרה מזמן, הריקודים בעיצומם, ואז הבחור מואיל בטובו להופיע. המשפחה הייתה בטראומה. הכלה עם דמעות, אל תשאל איזו עוגמת נפש. ממש חוסר אחריות".

אני שומע את זה והלב שלי נופל. כל כך התרשמתי מאסף, סמכתי עליו, ופתאום מתברר שהוא מסוגל לפשל ככה ולהגיע באמצע האירוע הכי חשוב בחיים של אנשים? !

אמרתי לעצמי: אני לא יכול להמשיך להמליץ עליו אם זה המצב.

ואז, שלשום, ממש במקרה, אני מגיע לבר מצווה של חבר מהקהילה - ואסף נמצא שם. עומד לו עם המצלמה ומנופף לי לשלום בחיוך.

הרגשתי לא בנוח. התלבטתי. לגשת, לא לגשת, להעמיד פנים שלא ראיתי.

בסוף החלטתי שאני חייב לברר. ניגשתי אליו ואמרתי לו דוגרי:

"אסף, נהנינו ממך מאוד בזמנו ועשית אצלנו עבודה טובה. אבל מסתובב עליך סיפור - שלא מזמן הגעת לחתונה רק באמצע. איך זה יכול להיות?"

אסף היה נראה כאילו ענן אפור כיסה את הפנים שלו. נראה היה שמה שאמרתי ממש דקר אותו בלב. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר:

"כן, זה נכון שהגעתי לחתונה באמצע, אבל הסיפור היה אחר לגמרי.

תבין, משפחת לוי בכלל לא הזמינה אותי.

הם סגרו עם צלם אחר והוא הבריז להם ברגע האחרון. פשוט לא הגיע.

ואז, באמצע האירוע, בלחץ היסטרי, מישהו השיג את המספר שלי והם התקשרו אלי מתחננים שאבוא להציל אותם.

אל תשאל מה עשיתי. עזבתי הכול. ויתרתי על דברים אישיים שהיו לי באותו ערב, ותוך חצי שעה הייתי שם.

נכון, הגעתי באמצע, אבל מה לעשות, זה היה הרגע שבו הם קראו לי. נתתי את הנשמה כדי לנסות לתקן את הנזק שמישהו אחר גרם להם".

נשארתי בלי מילים.

אדם עזב הכול ורץ להציל זוג כדי שתישאר להם מזכרת מהערב השמח בחייהם, ובדיוק המעשה הזה, החסד הענק שעשה, הפך בפה של אנשים ל״צלם רשלן שאיחר".

נתון אחד חסר. רק אחד. והתמונה כולה מתהפכת מן הקצה אל הקצה.

יצאתי מהבר מצווה הזו עם הרבה מחשבות.

הדבר שבאמת הטריד אותי לא היה אסף, אלא כמה מהר אני נפלתי בפח. איך תוך שבריר שניה קניתי בעצמי את הסיפור, לא ביקשתי הוכחה, לא חשבתי שאולי יש צד שני. קלטתי שמועה ותוך רגע חרצתי על אדם פסק דין.

אם לא הייתי פוגש אותו במקרה או שהייתי מעדיף 'להחליק' את זה ולא לשאול אותו, הייתי ממשיך להסתובב עם הגרסה הזאת, ואולי גם מעביר אותה הלאה. . .

ובעצם זה לא רק הסיפור הנקודתי הזה.

כי אם דעה על אדם יכולה לקרוס בגלל נתון אחד שחסר - כמה מהדעות שאנחנו סוחבים בנויות על אותה קרקע רעועה? לא רק על אנשים. על אירועים, על תופעות, על העולם כולו. אנחנו קולטים רסיסי מידע וסביבם משלימים תמונה שלמה, בטוחים בה כל כך, מבלי לדעת שדווקא הפרט שאולי חסר יכול לשנות אותה לגמרי.

הרב מרדכי אליהו והמשיח המתחזה

שלום רבותיי, בוקר טוב, בשורות טובות לכל עם ישראל. בשבוע הבא יחול לנו האזכרה של מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה. הנה מעשה של חוכמה גדולה של חסד, כמו שהיה הרב מרדכי אליהו. אומר אחד: הוא יושב אצל הרב מרדכי אליהו במוצאי שבת, וכבר מאוחר בלילה הרבנית אומרת לו: "הרב אין לו כוח, אל תכניס אף אחד. מי שדופק אפילו אל תפתח לו, ואם הוא רוצה להיכנס אל תכניס אותו." והנה, אחרי כמה דקות, אחרי שתיים עשרה בלילה, דופק מישהו. אומר לו הרב אליהו: "תפתח." מה יעשה? הרב אמר לו, הוא פותח. פותח, רואה עם מישהו גדול הר אדם, עם כיפה של הכותל. אומר לו, והוא מסתכל עליו, מסתכל על הרב, הוא אומר: "איך אני אכניס אותו עכשיו? הרבנית אמרה לו, אל תכניס." הוא עושה לו הרב עם הסימן, תיק, תיק, שייכנס. הוא נכנס ויושב ליד הרב. אומר לו הרב: "מה כבודו רוצה?" אומר לו: "הרב, באתי להגיד לרב שאני המשיח." נו, אומר לו הרב: "טוב, אז מה אתה רוצה ממני שאתה המשיח?" אומר לו: "הרב, אני צריך את ההסכמה של הרב, שהרב יודיע שאני המשיח, ואני אתגלל בני ישראל, וככה אני עדיין, ההסכמה של הרב." הוא אומר לו: "הרב, טוב, בסדר, אני אכתוב לך." הולך הרב, מוציא לונגו כזה, שכתוב מרדכי, רב מרדכי אליהו וכל זה, והוא כותב, מתחיל לכתוב: "לכל אחינו בני ישראל." לפני שהוא כותב, שואל לו הרב: "תגיד לי, כבודו, מתי אתה רוצה להתגלות? מתי, כבוד המשיח, מתי רוצה להתגלות?" הוא אומר לו: "ההוא, יום-יומיים אני מתגלה, רק הרב כבר יאשר לי ואני אתגלה יום-יומיים." אומר לו הרב: "אבל תדע לך, כי אם אתה תגיד שאתה משיח, אנשים יתחילו לשאול אותך שאלות. אז אולי אני אשאל אותך איזה שאלה בגמרא, משהו, ואז זה נראה שאתה יודע, כי אחרת, איך אני אכתוב שאתה משיח ואחרי זה יהיה בושות?" אומר לו הרב: "אני בגמרא לא למדתי בחיים, אני לא יודע מה זה גמרא." אומר לו הרב אליהו: "תום, בסדר, אני נגיד אעמוד לידך בגמרא, אני אענה על השאלות, מה שזה, אבל אולי משנה אני אשאל אותך, כי לפחות משהו שהמשיח ידעו, שיראו שהוא יודע משהו, אני אשאל אותך איזה שאלה במשנה, אולי אתה יודע." אומר לו: "כבוד הרב, אני בחיים לא למדתי משניות, אני לא יודע איך לומדים משניות." אומר לו הרב: "אז מה יהיה? יהיה בושות גדולות?" אומר לו הרב: "אבל אולי חומש אני אשאל אותך, כי אולי חומש אתה יודע, וככה לפחות לא יהיה בושות, משניות אני אענה, וגמרא אני אענה, וחומש אתה תענה." אומר לו הרב: "לא קראתי חומש, אני לא יודע." אומר לו הרב אליהו: "טוב, תשמע, זה עסק קשה, אתה תתגלש, אתה משיח, ואנשים יבואו, יש שאלות גדולות, יהיו בושות גדולות, בוא נעשה עסק. אתה תלך ללמוד שנה-שנתיים במכון מאיר, וככה, שמה, אתה תדע משהו זה, ואז אחר כך תתגלה, תבוא, אני אכתוב לך את הזה, והכל יהיה בסדר." הוא אומר לו: "הרב צודק, איך הרב צודק, וואי וואי וואי וואי וואי, בוודאי, בוודאי. שמע לי מה שהרב אמר," ויצא שמח וטוב לב. אמר: "אני אלך ללמוד עכשיו במכון מאיר, והכל יהיה." כנראה אנחנו לא יודעים מה קרה איתו בסוף, כנראה הלך למכון מאיר, וראה שיש לו הרבה מה ללמוד, והבין שאולי הוא יהיה משיח עוד הרבה שנים, אבל לא עכשיו כרגע. רק הוא יצא, והוא יוצא שמח וטוב לב, וזה המשיח שלנו, רק הוא יוצא מהבית. אומר לו הרב שישב ליד הרב מרדכי אליהו, שואל אותו: "כבוד הרב, אין לרב מה לעשות? מה הרב מבזבז את הזמן? אין לרב מה לעשות, אך שתעסק עם משוגעים?" אמר: "הנה, יש חכם אחר, בא אחד, אמר לו: הרב, אני משיח. אמר לו: תגיד לי, אתה יודע כמה, איך צריך להחזיר אבידה בקו בשתי אמות? כתוב, זה תיקו על זה בגמרא, אתה יודע לענות על התיקו הזה? לך מפה, אתה לא יודע לענות על התיקו, לך מפה. גמרנו, איפה יש לרב זמן עכשיו להתעסק בשטויות?" אמר לו הרב מרדכי אליהו: "תראו איזו חוכמה של חסד. אמר לו: הוא לא נשמה, הוא לא נשמה מתייסרת, לא צריך לעזור לו? הנה, גם לנשמה הזאת צריך לעזור, עזר לו. תראו איזו חוכמה גדולה. גם, לא זרק אותו מכל המדרגות, אמר לו: איזה שטויות אתה מדבר. גם, הכניס אותו לעולמה של תורה, עד שהוא כנראה הבין לבד שהוא לא יכול להיות כרגע משיח, עד שהוא כנראה הבין שזה, ויצא אותו גם שמח וטוב לב, וגם הוריד אותו מהעץ שהוא משיח. זה גדולי ישראל. חוכמה של חסד. לא סתם חסד, אלא חסד שבא מחוכמה, בעזרת השם, נלך בדרכיו להרבות חוכמה וחסד בעם ישראל, תשורתם של ישראל, בעזרת השם נתברך, שלום, שלום."

הבמבוק הענק וסבלנות הגדילה

בסין הרחוקה היה אדם שהחל לאבד תקווה בחייו. השנה הסינית החדשה הייתה בפתח והוא הרהר על כל ההחלטות שקיבל על עצמו וכל מעשיו בשנה שחלפה. לצערו הרב ולמרות כל המאמצים הרבים שהוא עשה במשך השנה נראה ששום דבר אצלו לא השתנה – הוא נשאר אותו אדם עם אותן בעיות ואותם החסרונות. הדרך לייאוש שהחל לכרסם בתוכו הייתה קצרה ומהירה.

מרוב צער, הוא החליט ללכת למנטור סיני חכם שחי על ראש הר גבוה הצופה אל הכפר בו גר.

המסע ארך שלושה ימים עד שהגיע לבקתת המנטור, שישב על כיסא צנוע במרכז הבקתה וסביבו תלמידיו שהקשיבו בשקיקה לכל מילה שהוציא מפיו.

אחרי שהשיעור הסתיים פנה אותו אדם אל החכם הסיני ושפך בפניו את ליבו ואת כל מה שעובר עליו.

"האם ידוע לך כמה זמן לוקח לצמח הבמבוק הענק לצמוח עד לגובה של בניין?" שאל המורה בחיוך.

כשהתלמיד השיב בשלילה, המנטור אמר: "אספר לך: בשנה הראשונה עליך לשתול את שתיל הבמבוק הזעיר ולהעניק לו אור שמש, דשן ומים בשפע. אבל אל תצפה לשום גדילה נראית לעין.

"בשנה השנייה עליך להמשיך לטפח את השתיל הקטנטן. למרות שאתה מתמיד להשקות אותו בסבלנות דבר לא מתרחש למרבה פליאתך והוא לא גדל אפילו לא בסנטימטר. למרות זאת, אתה זוכר שסיפרו לך שלבמבוק לוקח זמן רב להראות סימן של התפתחות ואתה מתאזר בסבלנות.

"גם בשנה השלישית אתה ממשיך להעניק לצמח הקטן דשן ומים ומאפשר לאור השמש לחמם אותו מדי יום. בשלב זה רוב האנשים מרימים ידיים בייאוש, מוותרים על הבמבוק הקטן וחדלים להשקותו. אבל עליך להתמיד!

"בשנה הרביעית, אתה מרים את עיניך ומתבונן על שאר הצמחים שבגנך ורואה איך כולם צמחו היטב בארבע השנים שחלפו, ולא יכול שלא להתחיל להסס בליבך בזמן שכולם פורחים וצומחים – איך יכול להיות שהבמבוק הזעיר נשאר כשהיה, חרף כל תשומת הלב, האהבה והזמן שהשקעת בו.

"בשנה החמישית", כאן עצר המורה את דבריו ועיניו נצצו, "אז מתרחש הפלא שיגרום לך להיווכח בכוח העצום של הבריאה. בבת אחת כמו במעשה קסמים השתיל מזנק לשמים! גדל וגדל וגדל, הוא לפעמים יכול אפילו לצמוח במטר שלם ביום! במשך שישה שבועות הוא צומח לגובה של שלושים מטרים! ! !

"אם כן, כמה זמן לוקח לבמבוק לצמוח לגובה מדהים שכזה?" שאל המורה.

"שישה שבועות", ענה האיש.

"טעות בידך ידידי. מדובר למעשה על צמיחה איטית שאורכת חמש שנים תמימות. אם בשלב מסוים במשך אותן חמש שנים היינו מפסיקים להשקות את השתיל הרך, הוא היה נובל ומת במהרה. מה באמת קרה במהלך כל אותן שנים?

הדברים הנפלאים ביותר קורים דווקא מתחת לפני השטח!

במשך ארבע שנים הייתה צמיחה, הצמיחה המופלאה מכל – כי היא התרחשה בעולם הבלתי נראה, בתהליכים ארוכים ונפלאים המתרחשים מתחת לפני השטח. מתחת לאדמה התפתחה רשת מסועפת וחזקה של שורשים המסוגלת לתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק בשנה החמישית.

זכור זאת: כל מה שנבנה מהר – עשוי ליפול מהר. צמיחה מצריכה סבלנות והתמדה, השקיה ואמונה פנימית. כל טיפת מים חשובה, כל צעד קטן משפיע לטובה גם אם בטווח הקצר אין לכאורה תוצאות. יתכן ולא תבחין מיד בהבדל, אבל הצמיחה מתרחשת מתחת לפני השטח וממתינה לרגע בו תהיה מוכן לפרוץ קדימה. לעולם אל תתייאש! בנחישות והתמדה המשך לטפח את שורשי השינוי, בסופו של דבר, תפרוץ גם אתה ותגיע לגבהים עצומים.

הסיפור הסיני העתיק הזה מלמד אותנו בגדול משהו נפלא על החיים. אבל לענייננו – הסבלנות – הוא נותן לנו זווית ראיה מדהימה עד כמה הסבלנות משתלמת בכל תהליך שאנחנו מתחילים: מדיאטה, לימודים ועד לצמיחה האישית והרוחנית שלנו. בכל היבט של החיים – גשמי או רוחני, אנחנו משקיעים מאמצים שלא תמיד נראה לנו שמשהו יוצא מהם.

טעות! הדברים הנפלאים ביותר קורים דווקא מתחת לפני השטח. אנחנו בעיצומה של עשייה אבל לא רואים את מה שקורה עמוק בפנים. ואז, ביום בהיר אחד זה קורה – הבמבוק, התוצאה של ההשקעה שלנו, פורץ החוצה ומגיע לגבהים שלא חלמנו עליהם.

אברהם ואלד והמטוסים שלא חזרו

אחרי הפוסט על קסדות במלחמת העולם הראשונה, הבטחתי שאפרסם פוסט על המקרה המפורסם ביותר של הטיית השורדים.

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התמודדו ראשי חיל האוויר של בעלות הברית עם דילמה קריטית: מפציצים רבים מדי הופלו בשמי אירופה, והיה צורך דחוף למגן אותם. המהנדסים בחנו את המטוסים שהצליחו לחזור מהקרב ומיפו בדקדקנות את פגיעות הקליעים בהם. הממצאים היו חד-משמעיים: רוב הנזק התרכז בכנפיים, בזנב ובגוף המטוס, בעוד שאזור המנוע ותא הטייס נותרו כמעט נקיים מפגיעות. המסקנה המיידית של הפיקוד הצבאי הייתה ברורה: יש לחזק ולמגן את המקומות שספגו את מרב האש.

למזלם של הטייסים, לקבוצת המחקר הסטטיסטי של הצבא הצטרף מתמטיקאי יהודי מבריק בשם אברהם ואלד, שנמלט כמה שנים קודם לכן מהנאצים. ואלד הביט בנתונים והגיע למסקנה הפוכה לחלוטין, שהצילה אינספור חיים. הוא הבין שהצבא מסתכל רק על חצי מהתמונה — על המטוסים ששרדו וחזרו לבסיס. ואלד טען כי אם מטוס חזר עם חורים בכנפיים, המשמעות היא שהכנפיים יכולות לספוג פגיעות והמטוס עדיין ימשיך לטוס. לעומת זאת, הסיבה שאין חורים במנוע או בתא הטייס אצל המטוסים שחזרו היא שמטוסים שנפגעו באזורים אלו פשוט התרסקו בים או בשטח האויב ולעולם לא הגיעו לסטטיסטיקה.

התובנה של ואלד הפכה לדוגמה הקלאסית ביותר בהיסטוריה למה שמכונה כיום "הטיית השורדים" (Survivorship Bias). זוהי כשל לוגי שבו אנו נוטים להתמקד באנשים, חפצים או מקרים שעברו בהצלחה סוג של תהליך ברירה, תוך התעלמות מוחלטת מאלו שלא שרדו — פשוט כי הם אינם גלויים לעינינו. במקרה של המפציצים, הצבא כמעט ביצע טעות קטלנית ומיגן את האזורים החזקים ביותר של המטוס, במקום לחזק את נקודות התורפה האמיתיות שלו. הודות לעצתו של ואלד, השריון התווסף דווקא למקומות שנותרו "נקיים" בסטטיסטיקה, ושיעור ההישרדות של הצוותים זינק.

כדי להבין את גודל ההישג של אברהם ואלד, חשוב להכיר את הרקע של האיש עצמו, שהיה רחוק מאוד מהעולם הצבאי. ואלד נולד ברומניה למשפחה יהודית דתית, ובשל סירובו ללמוד בשבת, לא למד במערכת החינוך הממלכתית אלא חונך על ידי משפחתו. למרות נקודת הזינוק הזו, כישרונו המתמטי הפנומנלי הוביל אותו לאוניברסיטת וינה, שם השלים דוקטורט מבריק. אולם, הגזענות הממסדית באוסטריה של שנות ה-30 מנעה ממנו לקבל משרה אקדמית, וכשהנאצים סיפחו את המדינה ב-1938, הוא נאלץ להימלט כל עוד נפשו בו עם משפחתו. כשהגיע לארצות הברית כפליט, הוא גויס לקבוצת המחקר הסטטיסטי (SRG) של אוניברסיטת קולומביה, גוף סודי ביותר שנועד לרתום את המוחות המדעיים הגדולים לטובת המאמץ המלחמתי.

בשל מגבלות בירוקרטיות של סיווג ביטחוני באותן שנים, נאסר על ואלד רשמית לעיין ישירות בדוחות הצבאיים הסודיים ביותר. עמיתיו לקבוצת המחקר נאלצו לעיתים קרובות להקריא לו את הנתונים בצורה מופשטת או להציג לו את הבעיות המתמטיות מבלי לחשוף את ההקשר המבצעי המלא. למרות המגבלות הללו, ואלד פיתח מערכת מורכבת של משוואות אלגבריות שחישבו את ההסתברות של מטוס לשרוד פגיעה בכל אזור נתון. הוא הוכיח מתמטית כי המנוע הוא האיבר הפגיע ביותר: בעוד שמטוס יכול היה לשרוד בממוצע פגיעות מרובות בכנפיים, פגיעה בודדת במנוע הורידה אותו מהשמיים באופן מיידי.

הניתוח הדקדקני של ואלד לא עסק רק במיגון, אלא שינה את כל תפיסת ניהול הסיכונים של חיל האוויר האמריקאי. הוא הראה לצבא שהמידע החיוני ביותר עבורם אינו נמצא בבסיסים באנגליה אצל המטוסים הנוחתים, אלא מפוזר על קרקעית תעלת למאנש ובשדות של צרפת וגרמניה. הדו״חות שכתב ואלד במהלך המלחמה היו כה מתקדמים ויסודיים, עד שהצבא האמריקאי המשיך להחזיק אותם תחת סיווג ביטחוני גבוה במשך עשרות שנים לאחר מכן, והם שימשו כחומר לימוד חובה עבור מהנדסי תעופה גם במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם.

המחקרים והשיטות הסטטיסטיות שפיתח אברהם ואלד במהלך מלחמת העולם השנייה לא רק שינו את פני התעופה הצבאית, אלא הפכו לאבני יסוד במגוון רחב של דיסציפלינות מדעיות, תעשייתיות וטכנולוגיות שמשפיעות על חיינו עד היום.

בסופו של דבר, פיתוח מודעות להטיית השורדים הוא כלי קריטי לקבלת החלטות נכונות בכל תחומי החיים. כדי לא ליפול במלכודת, עלינו לאמץ את דרך החשיבה של אברהם ואלד ולהפוך את השאלה: בכל פעם שאנו מנתחים סיפור הצלחה או תופעה מסוימת, אסור לנו להסתפק בנתונים הגלויים והקלים להשגה. עלינו לשאול באופן אקטיבי — "איפה נמצאים המטוסים שהתרסקו?". רק כאשר נתחיל לחפש את המידע החסר, את האנשים שנכשלו, את המוצרים שהתקלקלו ואת הקולות שהושתקו, נוכל לראות את התמונה המלאה ולנווט את דרכנו בבטחה, בעסקים, ביחסים ובחיים עצמם.

צוללת בעלת מפרשים בים פתוח

זה נשמע כמו מתיחה של אפריל, אבל במאי 1921, הצי האמריקאי רשם את אחד מסיפורי ההישרדות המטורפים ביותר שלו. במאי 1921, הצוללת האמריקאית מסדרת R, ה-USS R-14 (SS-91), נשלחה למשימת חיפוש והצלה קריטית מדרום-מזרח להוואי, במטרה לאתר את גוררת הצי הנעדרת USS Conestoga, שנעלמה עם 56 אנשי צוותה. אבל היא לא הגיעה רחוק. האסון היכה כאשר צוות הצוללת גילה שמכלי הדלק הרזרביים שלהם יבשים לחלוטין עקב זיהום חמור של מי ים, מה שהפך את מנועי הדיזל לחסרי תועלת לחלוטין. כשהם תקועים במרחק של כ-100 עד 140 מיילים ימיים מפרל הארבור, 30 אנשי הצוות עמדו בפני מצב נואש: מכשיר הרדיו שלהם נדם לחלוטין בגלל מחסור בחשמל, בסוללות החשמליות נותר מטען הנעה של פחות מעשר שעות, וברשותם היו מנות מזון טריות לחמישה ימים בלבד וכמות מוגבלת מאוד של מים מתוקים.

קצין ההנדסה של הצוללת, לוטננט רוי גאלמור, סירב להיסחף ללא שליטה אל האוקיינוס השקט הפתוח והציע פתרון נועז של פעם: להשיט את כלי השיט המודרני העשוי פלדה, ששקל לא פחות מ-570 טונות, חזרה לנמל באמצעות מפרשים. תחת הנהגתו של המפקד בפועל, לוטננט אלכסנדר דין דאגלס, פשט הצוות על מגורי הצוות כדי לבנות מערך מפרשים מאולתר. הם פירקו מסגרות פלדה של מיטות קומתיים וחיברו אותם למנוף העמסת הטורפדו הקדמי ולתורן הרדיו. כבסיס למפרשים, הם תפרו בקפידה שמונה ערסלי בד כבדים של אנשי הצוות כדי ליצור מפרש קדמי. לאחר מכן, הם יצרו מפרש ראשי משש שמיכות צמר, ומפרש אחורי משמונה שמיכות נוספות.

המפרשים המאולתרים תפסו מיד את הרוח, והעניקו לצוללת המסיבית מהירות יציבה של קצת יותר ממיל אחד עד שני מיילים בשעה, דבר שהחזיר להם את השליטה החיונית בהגה. כדי למקסם את המהירות, גאלמור אף הורה לצוות לשפוך שמן סיכה על גוף הצוללת כדי להפחית את החיכוך עם המים, ואנשי הצוות אלתרו הגה ידני מכני לאחר שמערכות ההיגוי החשמליות כבו.

בהברקה הנדסית יוצאת דופן, הצוות איפשר לזרם האוקיינוס לגרור את מדחפי הצוללות שהופרדו מהמנועים. ב״אפקט טחנת הרוח" הזה סובב לאט את הגנרטורים, והזרים מטען קטן אך קריטי בחזרה אל הסוללות המתות, ששימשו בסופו של דבר להפעלת הרדיו לזמן קצר ולתמרונים אחרונים.

לאחר 64 שעות מפרכות תחת מפרש, ה-R-14 גלשה בהצלחה לתוך נמל הילו ב-15 במאי 1921, לחלוטין בכוחות עצמה ועם מנות מזון ליומיים נוספים שנותרו. התושייה יוצאת הדופן הזו זיכתה את הקצינים במכתבי הוקרה רשמיים ממזכיר הצי של ארה״ב, והסיפור הפך לאגדה בקרב אנשי צוללות בעולם, עדות נצחית לכך שתושייה אנושית יכולה לנצח גם את הטכנולוגיה המודרנית ביותר כשהיא כושלת.

סיפר הרב עדו גנירם:

סיפר הרב עדו גנירם:

פעם, יהודי תושב יצהר בשנת תשנח בשם משה סלומון רצה לקנות רכב. להזכירכם, בתשנח לא לכל אחד היה אינטרנט, לרובנו לא היה אינטרנט, וגם פלאפון, לרובנו לא היה פלאפון. כשרצו לקנות רכב, היו מפרסמים הודעה בלוח העיר, בלוח ידיעות אחרונות, בעיתונים. אז הוא פרסם מודעה שהוא רוצה לקנות רכב שבעה מקומות. ברוך השם, המשפחה גדלה כנראה, מחפש לקנות רכב כזה. ואז הוא קיבל טלפון: "תשמע, יש לי רכב למכור כמו שאתה רוצה, מיצובישי כזה גדול וזה, אבל אני בבת ים, אני חייב שתבוא היום כי אני עומד לטוס." אז הוא תכף ומיד נסע לבת ים. הוא לא לקח אותו למכון בדיקה, הוא לא מוסכניק אבל הוא מבין קצת בעצמו. הוא בדק קצת את הרכב, מסתכל וזה, מבסוט. קנה, העברת בעלות, הכול סבבה. מגיע חזרה הביתה ליצהר, מגלה באוטו שואב אבק בבגאז׳, חדש בארוזה.

הוא אומר: "אוטו קניתי, שואב אבק לא קניתי." מתקשר למספר שהתקשרו אליו הביתה. שם הוא הגיע למוכר. מצלצל, מצלצל, מצלצל, לא עונה. מצלצל, מצלצל, מצלצל, לא עונה. בפעם השלישית עונה לו איזה מישהו. אומר לו: "שלום, בעניין הרכב שקניתי. . ." אמר לו: "איזה רכב?" הוא אמר לו: "לאן הגעתי? הגעת לטלפון ציבורי ליד בית ספר בבת ים." אז הוא התפלא. הוא אמר לעצמו: "רכב כזה יש לו, טלפון בבית אין לו, מתקשר אליי מציבורי?" אבל בסדר, מה אפשר לעשות? הוא אמר: "הוא עוד יחזור אליי כנראה בעניין השואב."

למחרת, הולך לחברת ביטוח שלו. אומר להם: "שלום, אני צריך להחליף את הביטוח לרכב הזה." מסתכלים על כל המסמכים וכל הדברים. אומרים לו: "תקשיב, המספר של השלדה הוא לא תואם למספר של הרכב." אומר להם משה סלומון: "לא הבנתי." אומרים לו: "הרכב הוא גנוב, זה מה שזה אומר, שמו לו מספר חדש."

אז הוא אומר: "אז מה אני אעשה?" אומרים לו: "אני לא יודע מה תעשה, לך למשטרה. אנחנו לא מבטחים רכב גנוב."

הלך למשטרה. אמרה לו המשטרה: "כן, אני יודעת." אמר לה: "מה זאת אומרת כן, אני יודעת?" אומרת לו: "כן, יש הרבה רכבים גנובים, אין לנו כוח אדם לטפל בזה." אז מה אני אמור לעשות? לקח אותו השוטר הצידה, שם לו את הכתף. אמר לו: "תשמע, יש חברות ביטוח פחות מצליחות, שיסכימו לבטח לך את זה בכל זאת ככה. הרווחת."

משה סלומון לא התעצל. לפי המספר המקורי שאמרו לו בביטוח, הלך למשרד הרישוי ומצא מה אמור להיות המספר הנכון של הרכב. לפי המספר של הרכב, מצא מי אמור להיות הבעלים. ואז פתח דפי זהב, ספר טלפונים. הוא מצא מהטלפון של הבעלים המקורי, יהודי מרמת השרון. מתקשר אליו. אמר לו: "תגיד, היה לך רכב מיצובישי כזה וכזה?" אז הוא אמר לו: "כן, היה לי עד לפני כמה ימים." אז הוא אמר לו: "יופי, אז אני קניתי אותו מהגנבים, מסתבר, וכבר השקעתי ובזבזתי עליו כמה ימים עם הביטוח והמשטרה וזה. אבל אם אתה רוצה אותו בחזרה, אתה מוזמן לבוא אליי הביתה. אני גר ביישוב יצהר, ליד שכם. אתה מוזמן לבוא."

ההוא היה בטוח שהולכים לחטוף אותו, שכם, כופר, עניינים וזה. אבל עשה כמה בדיקות וגילה שהמספר טלפון אמיתי, ושיש משה סלומון. אז הוא אמר: "אוקיי, זה סיפור אמיתי." הוא התלהב שהוא מוכן להחזיר לו בחילם ככה את הרכב שהוא שילם עליו כל כך הרבה. לפני שהוא יצא לדרך ליצהר, הוא דפק בדלת של השכנה שלו ממול. אולי שמעתם פעם את השם שלה, קוראים לה אילנה דיין. אמר לה: "למה תמיד את עושה תוכניות בעובדה שלך על דברים רעים? בואי תעשי פעם על סיפור טוב."

ואללה, התלהבה מהסיפור. הזמינה צוות צילום של ערוץ 2. נסעו אתו ליצהר. הגיעו ליצהר, ויצהר לא כל כך אוהבים ערוץ 2. לא רצו לתת להם להיכנס. אבל הם הסבירו שזה לטובה וכולי. ומשה סלומון שאל את הרב דודי. אמר שבתנאי שייתנו להם לראות את הכתבה לפני, אז הוא מסכים. אז הכניסו אותם, ולא זרקו עליהם אבנים ולא כלום.

ואז, במהלך הכתבה, שואלת אותו הגברת אילנה דיין: "תגיד, כמה עלה לך אוטו? עשרות אלפי שקלים? זרקת לפח? ככה?" הוא אמר לה: "תראי, אני לא רב ולא בן של רב, אני יהודי פשוט. אבל אבא שלי אמר לי, כשהייתי קטן, שכל יהודי – יש לו פעם אחת שמנסים אותו אם הוא באמת הולך על עבודת השם שלו, על התורה והמצוות שלו. אי אפשר לדעת מתי זה יהיה. יש פעם אחת שמנסים אותך. אז אמרתי, אולי זאת המצווה שאני צריך להתחזק בה ולעמוד בה."

עכשיו, בין שלל עשרות אחוזי הרייטינג שהיו אז לעובדה, היה גם מנהל חברת השיווק של מיצובישי בישראל. הוא התקשר להפקה של התוכנית עובדה. ביקש את הטלפון של משה סלומון. התקשר אליו ליצהר. אמר לו: "תקשיב, כמה עלה לך, איזה דגם היה האוטו שקנית עכשיו?" אז אמר לו: "דגם זה וזה, איזה מודל?" אמר לו: "94." אמר לו: "טוב, ייקח לי כמה ימים להתארגן, אבל עוד שבוע, עשרה ימים תבוא לאולמי התצוגה של מיצובישי בתל אביב-יפו. אני יודע איפה שזה נמצא. וקח לך את אותו רכב, אותו דגם, חדש מהניילונים 98."

ואז בכל העיתונים היה כזה כפולת שני עמודים פרסומת של משה סלומון עומד ליד הרכב החדש שלו, וכתוב: "מי שקונה מיצובישי לא מפסיד."

שנתחזק כולנו בכל רגע ורגע לעמוד בניסיון, שאולי זה הניסיון שבשבילו באנו לעולם.

הברכה של הרב מרדכי אליהו

משה סלומון קנה מכונית מיד שנייה, וכעבור שבוע ראה מכונית עם מספר כמו שלו נוסעת לפניו, והבין שמכרו לו מכונית גנובה. הוא נסע לדווח במשטרה, אך השוטרים לא הבינו שהרכב גנוב, ורק אחרי שהתעקש אמרו לו להשאיר את הרכב וללכת. במשטרה לא עשו מאומה כדי למצוא את בעלי הרכב הגנוב, ולכן משה פנה לסוכן הביטוח שהצליח למצוא את בעלי הרכב ששמח על השבת האבדה, ורצה להודות לו במיוחד כשהבין שמשה הפסיד שמונים אלף שקלים.

בעל הרכב הביא צוות טלוויזיה של התוכנית "יעובדהיי" שצילם את משה וסיפר את סיפורו, אך השידור נדחה מסיבות שונות. יום אחד בא משה אל הרב מרדכי אליהו זצ״ל וביקש ברכה, כי נקלע לקשיים כלכליים אחרי שפוטר מהעבודה, ועוד שילם שמונים אלף שקל על רכב והפסיד את כספו.

הרב חייך ואמר פעמיים: "תמשיך ותצליח!", בליווי תנועת ידו המעודדת. מיד כשיצא מבית הרב משה קיבל טלפון שהכתבה תשודר תוך כמה ימים, וכך היה. הסיפור ריגש הרבה אנשים, וביניהם היבואן של "מיצובישי", שהחליט להעניק למשה מכונית חדשה.

הענן מנחה את דרכי ישראל

"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (ט', י״ז-י״ח) מרן הרב אליהו זצ״ל

תפקיד עמוד הענן ועמוד האש היה לקבוע לישראל את סדר מסעם, מתי יחנו ומתי יסעו.

יש כאן מוסר גדול: כל הנהגותיו של האדם צריכות להיות על פי ה' – על פי מה שכתוב בתורה, ולא ע״פ ההגיון שלו. אם לא ינהג כך עלול הוא לבוא לידי מכשולים ושגיאות.

דבר נוסף יש ללמוד מהפסוק, והוא שעל האדם לדקדק בקיום ההלכה לא רק ב״חנייתו" בביתו, אלא גם כאשר הוא נמצא ב״מסע" מחוץ לביתו, במקומות שבהם הוא עלול לחשוב להקפיד פחות בדקדוק ההלכה.

זכורני שפעם אחת בהיותי בחוף הים עם ילדיי הקטנים, ראיתי אדם בעל חזות דתית, עם ציצית וכובע גדול, זקן ופיאות, שהוציא אוכל והתחיל לאכול עם בניו ללא שנטל ידיו. חששתי שמא ילדיי הקטנים ילמדו ממנו, ולכך שאלתיו: "מה עם נטילת ידיים?" ענה לי: "אבל כאן זה שפת הים!" אמרתי לו: "וכי בשפת הים אין אלוקים?" הוא שמע את דברי, ומיד ביקש מבנו הקטן שייקח כלי ויביא מים מהים כדי ליטול בהם את ידיהם. אמרתי לו שאין זה מועיל, כיון שמֵי הים מלוחים ונפסלו מאכילת כלב; אך יש לו אפשרות לטבול את ידיו בים, וזה מועיל מדין טבילה.

(אלא שנחלקו הפוסקים (עיין שו״ע אור״ח קנ״ט סעי' כ') בלשון הברכה שעליו לברך. לדעת הספרדים מברך: "על נטילת ידים", כמובא בבא״ח (ש״ר, פר' תזריע-טהרות, הל' י״ב), ולדעת חלק מהאשכנזים (ראה רמ״א שם) מברך "על טבילת ידים").

זהו שכתוב: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" – בכל מקום ומקום יש לנהוג על פי ה'.

הטיית השורד:

הטיית השורד:

צריך לדעת לקרוא נתונים נכון. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, חיילים בריטים יצאו לשוחות כשהם חובשים לראשם כובעי בד בלבד, ללא כל הגנה מעבר לכך. רסיסים מאש ארטילריה, ולא קליעים, הם שגרמו לרוב המוחלט של פציעות הראש בשדה הקרב, וכובעי הבד הישנים והרכים לא סיפקו שום הגנה. ככל שההפגזות הארטילריות התעצמו, הצבא הבריטי מיהר לאמץ את קסדת הפלדה החדשה מסוג "ברודי" (Brodie) – עיצוב פשוט בצורת קערה שנועד להגן על החיילים מפני מטר רסיסי המתכת שירד מלמעלה ללא הרף.

לאחר שהקסדה חולקה לחיילים, קציני הרפואה תיעדו פתאום זינוק מסיבי במספר פציעות הראש. בעיני הגנרלים שקראו את הדוחות, זה היה נראה כאילו הציוד החדש איכשהו גורם לנזק. הם הניחו שהעיצוב פגום, ששולי הפלדה מטים את הדף הפיצוץ, או שצורת הקסדה מרכזת את עוצמת הפגיעה במקומות הלא נכונים. הנתונים היו כל כך מזעזעים, גבוהים באלפי אחוזים, עד שהצבא התייחס לכך כאל אסון הנדסי פוטנציאלי.

אך ההסבר היה פשוט בתכלית: הקסדה לא ייצרה יותר פציעות, היא מנעה מקרי מוות. לפני עידן קסדת הברודי, רוב החיילים שספגו פגיעת רסיס בראשם כלל לא הגיעו לתחנת האיסוף הרפואית; הם נספרו כחללים. הקסדה החדשה לא העלימה את הפציעות, אך היא הפכה פגיעות קטלניות לפציעות שניתן לשרוד. ה״עלייה" במספר פציעות הראש הייתה למעשה ההוכחה הסטטיסטית הראשונה לכך שהקסדה עושה בדיוק את מה שתוכננה לעשות: משאירה אנשים בחיים.

הרב שינה את ההבדלה לשם שלום

בספר מתוך התורה הגואלת, א, מוצש״ק 'שבת הגדול' של שנת תשל״ח, מספר הרב צבי יהודה על דבר שאירע במסע המושבות:

הרב [הראי״ה] הביא את דברי הגמרא האומרת שמוזגין כוס של ברכת המזון במים. "מזה נמשך מנהגנו גם לקידוש, אבל בהבדלה, בשום אופן לא. המבדיל בין קדש לחול צריך להיות באופן ברור, חריף, ולא מטושטש. אבל הפעם, בהוראת שעה, מכיון שאנחנו עכשיו פועלים להשפעת הקדש בחול, לחיזוק הקשר שבין היישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה, נצרף גם טיפת מים ביין של ההבדלה".

אחר כך הבדיל הרב ר' יוסף חיים זוננפלד, וכמובן, גם הוא כך גדל מילדות, כך קיבל מרבותיו — קידוש מוזגים, הבדלה לא מוזגים. וכשקיים מצוה, קיים ביראת שמים גדולה, בחרדת קדש בכל עצמותיו. והפעם הוסיף מים — אם הרב של יפו כך פסק, אז כך הלכה.

הכוח של השתיקה והמילה הבודדת

שלושת המכתבים הקצרים בהיסטוריה הם משעשעים למדי. קבלו אותם:

המכתב הכי קצר — המקום השלישי: ״לא היה לי די זמן לכתוב לך מכתב קצר יותר. ״ (המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי הדגול בלז פסקל כתב לחברו).

המכתב הכי קצר — המקום השני: קורא זועם שלח למארק טווין מכתב עם מילה אחת: ״אידיוט״. (טווין החזיר לו את התשובה הבאה: ״כבר שמעתי על אנשים שכתבו מכתב ושכחו לחתום, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה מישהו שחתם ושכח לכתוב את המכתב. . . ״).

המכתב הכי קצר — המקום הראשון: לאחר שסיים את כתיבת הרומן הגדול ביותר שלו — עלובי החיים, יצא ויקטור הוגו לחופשה. הוגו הסתקרן לדעת אם מכירת הספר מצליחה ושלח למוציא לאור מכתב המכיל תו בודד: ? (כלומר — מה הולך?) התשובה, שלא אחרה לבוא, הכילה גם היא תו בודד: ! (כלומר: נמכר נהדר!). זו נחשבת לחליפת המכתבים הקצרה מאז ומעולם.

כי לפעמים פחות זה יותר. או כמו שאמר וודרו וילסון נשיא ארה״ב: ״אם אתם רוצים שאדבר במשך חמש דקות, תנו לי חודש להתכונן. אם ברצונכם שאנאם במשך עשרים דקות, תנו לי שבועיים. אם אתם רוצים שאדבר במשך שעה, ובכן, לזה אני מוכן תכף ומיד״.

תיקון חצות

תיקון חצות

א. כתב הגר״ח בן עטר זצוק״ל בהקדמה לספר חפץ ה׳ וז״ל: בין ברכיו גדלתי, ובחיקו שכבתי מיום היותי לשאוב מדרכיו הטובים, ומרוב חסידותו כמעט אני אומר שלא עבר עליו חצי לילה בשינה אפילו בלילי תמוז מלקום ולספוד כאשה אלמנה על חורבן בית אלהינו בבכי גדול, ולהשלים הלילה בתלמוד וכו׳.

ב. כתב בספר זך ונקי כנפו (עמ׳ א): ואני הדל שמע שמעתי מפי אדונינו הרב כמוהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל שהיה מספר והולך בשבחי אדונינו הרב הגדול עיר וקדיש כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצ״ל מחבר שו״ת תקפו של יוסף, ותמיד היה מונה שבחיו. וזו אחת מהנה: שבכל לילה ולילה, גם בקיץ גם בחורף, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד שיגיע זמן חצות לילה ממש, ואחר כך היה אומר תיקון חצות בבכייה רבה ועצומה. אשריו ואשרי בניו אחריו זיע״א.

ג. סיפר הגה״ק ר׳ אלעזר אבוחצירא זצ״ל על אביו הגדול סידנא מרן בבא מאיר זי״ע שהיה מקפיד באמירת תיקון חצות שיהיה עם הנחת אפר על ראשו. וכשהיה צריך לנסוע ולהיות מחוץ לביתו, הרבנית ע״ה הייתה מכינה לו שקית עם אפר, והיה לוקח את השקית ומחביאה בבגדיו כמו ארנק כסף. וכן נהג לא להכניס את אותו האפר לבית הכסא, והיה אומר: היאך יתכן דבר שנתיחד לזכור על ידו את בית המקדש המקודש ביותר, היאך אפשר שלא לנהוג בו קדושה כיאה לקדושת בית מקדש.

והוסיף רבי אלעזר: ראו מה בין דורות ראשונים לדורות האחרונים. בדורות אחרונים לפני הנסיעה דואגים לקחת מצלמה וכדומה.

והביא מעשה מזקנו הרב ישא ברכה: היה מסתפר לעיתים תכופות, ופעם בעת שהיה צריך להסתפר הספר לא היה בעיר, ורבינו הצטער על כך שאין יכול להסתפר. וכשאלו אותו מדוע כל כך מצטער, הרי ניתן לדחות עד שיבא הספר, אמר בבא סאלי: שהוא רגיל להניח על ראשו אפר בעת שאומר תיקון חצות, וכשהוא עם שערות הוא לא ירגיש את האפר על הראש. (פקודת אלעזר עמוד פד).

ד. היו הרבה בדרום מרוקו שלבשו גלימה העליונה בגילוי כתף, הנקרא חלוצי כתף, זכר לחרבן בית המקדש שלא ישכח מהם כל היום, ולזכור השכינה שנמצאת בגלות. וכן נהגו הרבה חכמים ביניהם כמוהר״ר פינחס הכהן אזוג זלה״ה (הגר״ד פרץ).

קדושת בית הכנסת

קדושת בית הכנסת

אבי מורי שמע מזקני הכפר אולדמנצור על מעמד ברכת הלבנה שהתקיימה באותם ימים. באותם ימים שרר מתח רב בכפר, על כן מיד לאחר ברכת הלבנה נגשו אנשי הכפר להרה״צ רבי כליפה אלמליח זיע״א ושאלוהו אודות השמועה על בוא הנאצים. אמר להם רבינו: ״אכן יבואו לכאן הנאצים, אך לא יצליחו לבצע את זממם, זאת בזכות ששמרנו על כבוד בית הכנסת ולא דיברנו דברים בטלים בתוכו״. ורבות רבנו עורר על קדושת בית הכנסת, והיה שגור בפיו דברי הזהר פרשת תרומה (עמוד קלא:). תרגום: מי שמדבר בבית כנסת בדיבורים של חול, אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, שמראה שהוא אין לו אלוקים, ולא נמצא שם, ואין לו חלק בו, ולא מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתיקון העליון שלמעלה.

והגאון רבי אברהם סבע זצ״ל ממגורשי ספרד, בספרו צרור המור פרשת בהר, כתב: ״וכן נמשך להם הגירוש בספרד מצד חלול שבת מחלוקת וקטטה בבתי כנסיות בשבתות וימים טובים, עד שבעונותינו סבבו לעשותם בתי עבודה זרה. רבי פלוני ראה בית כנסת שהייתה בו מחלוקת. ואמר חוששני שיהא בית עבודה זרה, ולימים מועטים נלקח לבית עבודה. וכל זה לפי שלא היה להם יראת מקדש״. הרבנים מחו בכל תוקף בידי השותים ערק ואוכלים ביצים בבית הכנסת בתפלת שחרית, שהרי פסק שו״ע (סימן רפט הלכה א): אין לאכול קודם הקידוש.

סידנא בבא חאקי זצ״ל צעק רבות על חילול קדושת בית הכנסת, קדושת ספר תורה, אכילה קודם קידוש. והוסיף שיש בזה חשש כפירה שח״ו אין השכינה שורה בבית הכנסת, ומשה רבנו ע״ה אמר בפרשת נצבים: ״פן יש בם איש אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה׳. . . לא יאבה ה׳ סלוח לו, כי אז יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא״ — בר מינן על ככל ישראל. ואדם כזה כדאי לו שלא יבוא לבית הכנסת ויתפלל בביתו. מתוך דרשת הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ״ל (ספר שיירי הנפש סימן ט).

והגה״צ כמוהר״ר יעיש קריסיפין זיע״א כתב בספרו פרח שושנה (ויקרא שמיני י׳, ט): ״יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדרתיכם״. ופירש הרב ״ובניך״ — ר״ת ובהתפללך בבית כנסת נאסר יין ע״פ מה שפירש בעל הטורים ז״ל. תשת — ר״ת תפלת שכור תועבה. יורה שכל זמן שבית המקדש קיים ישראל מתכפרים על ידי הקרבנות, אבל בזמן הזה ״ונשלמה פרים שפתינו״, וכמו שבבית המקדש אסור לכהן לשתות יין, כמו כן בבית הכנסת אסור לשתות יין, ואם שתה אין תפלתו תפלה.

הקמיע והשבת

סיפר לי נהג מונית שהגיע לבית הצדיק הרב יצחק כדורי זצ״ל לבקשת מזור, היות ששנים רבים טרם נפקד. הרב אמר לנהג: אכתוב לך קמיע בתנאי שתשמור שבת. ניסה הנהג מונית: רב, אתה חזק בכתיבת קמעים, הרב יכתוב ויהיה בסדר. הרב השיבו בשמחה: אכתוב, אבל הקמיע לא יעזור ללא שמירת השבת.

הזקנה והמים הקדושים בציון

מעשה בזקנתי מרת רחל אוחנונא ע״ה, שהיתה נוהגת לצאת עם בני ביתה לעלות לציוני הצדיקים למשך שבוע ימים. באחד הפעמים התכוננה לצאת לציונו של רבי דניאל השומר זצ״ל, ולקחה בסלה מספר בקבוקים ריקים. שאלה בנה רבי משה: אמא, לדרך צריכים בקבוקים עם מים, למה את לוקחת בקבוקים ריקים? אמרה לו: בני, תבא לציון הצדיק ותראה מה ראיתי אצל אבותיו.

בתום ביקורם בציון הצדיק, יצאו מים מהקבר. אמא ממלאה מים בבקבוקים הריקים, ואותם נותנת לבני המשפחה לשתות. מים אלו ראו בהם סגולה לרפואה והצלחה.

הקבר שחיכה לצדיק הנכון

ביום פטירת הצדיק רבי שלום הלוי זצ״ל, כשבאו הח״ק לחפור לו קבר, כל מקום שניסו לחפור, האדמה היתה קשה ולא הצליחו, עד שאמרו: אולי ננסה לקברו ליד אביו. ומיד שהחלו לחפור הרגישו בקלילות גדולה, כשהקבר הולך ונחפר לפניהם בלא קושי, למרבית הפלא.

בכל השנים מיום פטירתו של הרב, ניסו הח״ק מספר פעמים לקבור לצידו איזה חכמים, ובכל פעם שהיו מנסים היו החופרים טוענים שהאדמה קשה כסלע. וכך עזבו את אותה החלקה, ורק עתה כשהיו צריכים את המקום לרבנו שהיה קשור בעבותות האהבה, הסכימה הקרקע להתרכך.

בשעת פטירתו היו מחייכות, וכבר אמרו בגמרא (כתובות קג, א): מת מתוך שחוק סימן יפה לו.

משכורתו האחרונה של הצדיק

משכורתו האחרונה של הצדיק

מדי שנה בליל הסדר, סעדו על שולחנו של הצדיק רבי שלום הלוי זצ״ל מחבר הספר נתיבות שלום ורב ק״ק אופראן וטהלה במרוקו ובארץ רב ק״ק ביבנה, בין מאה למאה עשרים נפשות, ואף את משכורתו האחרונה שקיבל (1. 4. 1970 יום לפני פטירתו), הספיק להעבירה לגבאים של הקמחא דפסחא (עונג שבת מס׳ 1319 עמוד 16).

שמיני עצרת

שמיני עצרת

בהכרזת הגשם של הש״ץ במוסף יום שמיני עצרת היו אומרים את כל הפזמונים, וכתב בספר נהגו העם (חג הסוכות אות טו). וסיפר לי אבא זצ״ל שהעיד לו זקן אחד שראה במו עיניו את הרה״ג רבי יהודה אלבאז זצ״ל איך שהיה עומד באמירת פזמונים הללו ומתחנן, ועיניו זולגות דמעות שיורדות על זקנו הלבן ז״ל.

זכיתי באחד השנים להתפלל עם הגאון החסיד הרב שמעון חרירי שליט״א בתפלת שחרית של הושענא רבה, ואיך התחנן והוזיל דמעות באמירת ההושענות שנכללים לגשמי ברכה.

הצדיק והחיות הרעות בסוכה

גם בראש פנה היו הרה״צ הרב מסעוד אדרעי זצ״ל ובניו ישנים בסוכה שאינה נעולה (מחוסר אמצעים להתקין בה דלת). באותה תקופה היו מסתובבים בלילות שועלים ותנים, ולמרות הסכנה הקפיד הצדיק לישון בסוכה, אפילו שאינה מגנת כראוי. לגביו, מצות שינה בסוכה שקימה בפשטות ובתמימות, תגן עליו מסכנת החיות הרעות. הרבנית לעומתו חששה מעט. על כן קשרה כלב וכבש בסמוך לדלת הסוכה. ותפקידו של הכבש היה לשמש מאכל לחיה רעבה שתשביע בו את רעבונה ותניח לישנים לישון את שנתם במנוחה (הצדיק מראש פנה עמוד 143).

הצדיק שירד לסוכה למים

הצדיק רבי שלום הלוי זצ״ל, מחבר הספר נתיבות שלום ורב ק״ק אופראן וטהלה במרוקו ובארץ רב ק״ק ביבנה, היה הרב מתגורר בקומה שנייה, והסוכה הייתה בחצר הבנין. בסוף ימיו סבל הרב רבות מכאובים ברגליו עד שהיה מדדי את רגליו בהליכתו, ובכל זאת אם הרב חפץ לשתות אפילו מים שמותר לשתות מחוץ לסוכה, החמיר על עצמו והיה יורד לסוכה ואפילו לשתיית מים כמעשה אבותיו.

הצדיק סידנא בבא סאלי נהג ערב חג הסוכות ובידו לקח סרטי בד צבעוניים והיה מעטר בהם את הלולב לקיים מצות זה אלי ואנוהו. ואחר חג הסוכות היה לוקח את הסרטים הללו ותופר אותם במו ידי בקצוות טליתו משום חיבוב מצוה (סידנא בבא סאלי עמוד 12).

הקדוש בסוכה שבעת ימים

סיפר מעשה נפלא הגאון רבי שמעון חיים פינטו שליט״א על הגאון החסיד רבי שלום בוזגאלו זצ״ל, בעל ״מקדש מלך״ מהעיר מראכש, שהיה עורך את כל תפלות במשך החג בסוכה וסבר שדין סוכה כקדושת בית הכנסת. ואף את צרכיו היה עושה בצנעא בסוכה (ולא כרב הבן איש חי), וכך היה שלא יצא בכל ימי החג מבית הכנסת, וקיים הפסוק בפשטות: ״בסוכות תשבו שבעת ימים״ (שמעתי מפי רבי אברהם בוגנים).

הסוכה הציל את חייו

מעשה היה בהגה״ק רבי חיים חזקיה מדיני בעל שדה חמד זצ״ל, שהיה חולה מאד, ולמרות הפצרותיהם של בני המשפחה, עמד על דעתו לישון בסוכה. במשך הלילה הורע מצבו של הרב, ובנות המשפחה התלחשו כי שינת הסוכה היא שגרמה להחמרה במצבו האנוש. קרא להן אביהם רבי חזקיה ואמר: דעו לכן, כי נגזר עלי למות באותה לילה, ורק בזכות השינה בסוכה זכיתי ונשארתי בחיים.

הצדיק ישן בסוכה עד יום מותו

מעשה בהגה״ק סידנא בבא סאלי שהיה נוהג לישון בסוכה במשך כל שבעת ימי החג, ואפילו בימי זקנותו ומחלתו, ישן בסוכה. בשנתיים האחרונות לחייו נזקק הצדיק לאינפוזיה, ועם האינפוזיה היה ישן בסוכה.

רבי כליפה ויקידת האושפיזין בסוכה

עישה בתו של הרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל, רב ק״ק אולדמנצור במרוקו, מעידה כי רבינו לא היה יוצא מן הסוכה כל שבעת ימי החג, למעט בזמן התפילה בבית הכנסת, וגם בביתו לא היה שוהה כלל אלא יושב בסוכה ועוסק בתורה. והיה מסביר את ישיבתו בסוכה כל אותם ימים, חלילה שלא להעליב את האורחים החשובים, האושפיזין, שנמצאים בסוכה. ואף הנשים הקפידו לאכול בסוכה.

רבי דוד בירדוגו וקנה הסוף

מספרים על הגה״ק רבי דוד רפאל בירדוגו זצ״ל (בנו של כ״ק אדמו״ר רבי יעקב בירדוגו המכונה ״החכם״ זיע״א מעיר מכנאס שבמרוקו), שהיה בכבודו ובעצמו מקלף את קנה הסוף, מהם היה עושה את הסוכה, מיפה ומיישר את הסכך. בעת העבודה היה שר שירים שחיבר אביו הקדוש ז״ל על הסוכה, הלא הם כתובים בספרו ״קול יעקב״, וגם שירי המשורר רבי דוד בן חסין זצ״ל גם הם כתובים בספרו ״תהלה לדוד״.

(ילקוט שבע ח״ח דף ל)

מעשיות על הגה״ק רבי כליפא אלמליח זצ״ל אב״ד אולדמנצור

מעשיות על הגה״ק רבי כליפא אלמליח זצ״ל אב״ד אולדמנצור

באולדמנצור הקהילה הייתה מתארחת בבית הגה״צ רבי כליפה אלמליח בשולחנות ערוכים כשלמה המלך, בידי הרבנית. רבנו היה דורש דברי תורה בשבחה ארץ ישראל, והיו מפייטים שירי חיבת הארץ. מידי פעם היו מגיעים אנשי הציונות מארץ ישראל, מוכרים עצים, ואנשי הסוכנות היו טועים אותם בארץ עבור הרוכשים. רבי כליפה היה מעודד שכל אחד יתרום לכך מרוב חביבותו למצות ארץ ישראל. שמעתי מהרה״ג אברהם מוגרבי שזכה להשתתף בשולחן הטהור של סדנא בבא סאלי שהיה בעשרות מינים, והיו קוראים את הסדר של ט״ו בשבט ושירי שבח והודאה לה׳.

אוהבם כבניו

אהבת רבינו לתלמידיו לא ידעה גבולות, ואף באה לידי ביטוי בכל פרט. כך לדוגמא, היה מסתובב תמיד כשחוט ומחט תחובים בכיסו. חלילה אם יקרע לאחד התלמידים לבושו יוכל מיד לתקנו. כך גם לא חס על כבודו והיה הוא בעצמו מכניס את גזעי העץ לתנור להסקה. במהלך שיחתי עם תלמידי רבינו, הביעו גם הם את אהבתם לרבינו, ומרוב הערצתם כינו אותו כולם ״בבא סאלי״.

שמאל דוחה וימין מקרבת

למרות אהבתו לתלמידיו ידע רבינו להשליט בהם סדר, ואת אשר יאהב יוכיח. כך בזמן שלימד את הקבוצה המבוגרת, העמיד את אחד מהם לשמור על שאר התלמידים.

רבינו חינך את התלמידים לשמירה על הזמנים, וכמעט ולא אירע שהיו מאחרים לשיעוריו. ואם איחר אחד מהתלמידים היה נענש במלקות ״פלקות״. רבינו היה משכיבו על ברכו ועם השוט היה מכה אותו.

משה זכה וזיכה את הרבים

לאחר הפטירה החליט ראובן אביו של הילד ניסים, בהמלצתו של רבינו, לבחור בבנו משה לרוב כישרונותיו, ללמוד תורה אצל רבינו. ובהמשך הצטרף ללמדו גם רבי דוד סויסה מחליפו של רבינו. ואכן, בנו משה ברוב כישרונו התעלה במעלות התורה. וכשגדל בקשו הוריו לשולחו ללמוד תורה בישיבה הגדולה שבעיר מרכאש.

למרות רצונם העז לשלוח את בנם לישיבה לא היה בידם די ממון עבור הוצאות הנסיעה, וכך ישבו בביתם והיתנו את מצוקתם על שאין בידם לשלוח את בנם לישיבה. בנם מאיר שנכנס באותו שעה הביתה ושמע את הוריו, הוציא מיד מכיסו את משכורתו מיום עבודתו — עשרים ואחד ריאל — והביאם להוריו, כשזה הסכום המדויק שנצרך להם עבור דמי הנסיעה.

ובזכותו של מאיר נסע אחיו ללמוד בישיבה. משמים ראו מעשה זה ודאגו לשכרו. עוד ביציאתו מבית הוריו פגש אותו סוחר ערבי, ובקש לשוכרו לעזור בפריקת שקי קמח שהחלו להירטב באוניתו שכבר שהתה ימים רבים במי הנהר שעבר בכפר. מאיר שעבד כל הלילה קיבל בשכרו מספר שקי קמח רטובים אותם מכר בשוק, ותמורתם קיבל עשרים ואחד ריאל — אותו סכום שנתן להוריו כדמי נסיעות לאחיו הקטן.

משה הקטן גדול נהיה. לאחר שנים רבות של התמדה ועמל בתורה, השלים את לימודיו בתורה וביראה ובמקצועות הקודש. ובהמשך הוכתר כרבה של עתלית למשך שלושים ושתים שנה. בנו רבי שמעון שליט״א ממשיך כיום את דרכו ברבנות העיר, ואף הדפיס את חידושי אביו בספר ״ביכורי ראובן״ ואת תולדותיו וההספדים שנאמרו אחר מיטתו בספר ״זכרון משה״.

ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך

זקני מראכש מספרים על התמדתו המופלאה בתורה, ועל הליכותיו הקדושות. כשהיה הולך ברחוב לא היה מרים את עיניו להביט חוץ לד׳ אמותיו. אחד מהם מספר כי רבי שלמה היה לומד בחברותא עם אחיו רבי יהודה מדי יום שבת בצהרים, והם היו מתנצחים בלימוד התורה עד שהיה נשמע קולם בכל הרחוב.

אבות ומשלי בשבת הקדושה

לימוד אבות ומשלי — והוא הטעם שלומדים עם ישראל ביום השבת פרקי אבות, ויהודי מרוקו לומדים בנוסף את הספר משלי בגלל ניסיונות שמירת העיניים בקיץ.

הצדיק שטמן ראשו בזרעו

מעשה בהגה״צ רבי אברהם אמזאלג זצ״ל אשר התגורר בתיזנית, והיה מלומד בניסים. מחבר הספר ״ויאמר אברהם״ על התורה. שמעתי מאחות חמתי שהסבתא שלה היתה מילדת בכפר, וכאשר הייתה אשה מקשה ללדת היתה הסבתא ניגשת לרב שיכתוב קמיע. לא אחת שמעה מהרב שאת תיגשי לביתי (היות שהיתה מבוגרת), אבל שהצעירות לא יבאו לביתי. ועוד שמעתי, כאשר היה הולך בסימטאות תיזנית והיו עוברות לידו מגודל קדושתו היה טומן ראשו בתוך זרעו לבל יראה מראה אסור, עד כדי שבנות הכפר ידעו שהצדיק עובר היו נכנסות הנשים לחצר לבל יראה אותם.

שמירת העינים והראיה העמוקה

מעשה בסידנא מרן הגה״ק בבא מאיר זצ״ל שהגיע לנתב״ג בכדי לקבל את פנ״ק אביו סידנא בבא סאלי, שהגיע מחו״ל לארץ ישראל. והנה מכריז הכרוז על טיסה פלונית שמאחרת. פשוט שהצדיק שמר על עיניו, וכן היה מוקף בתלמידים סביבו. ואחר מספר שנים התבטא הצדיק שעדין הוא מתקן את שמירת העינים בדבר שהותו בנתב״ג.

ולכן ע״י שמירת עינים זכה לראות ממקומו ועד סוף העולם ללא גוזמא. ידוע המעשה שנחטפה ילדה ע״י הגוים, ובאו להתברך ולהתייעץ עם הצדיק. והנה שירטט להם הצדיק את כל רחובות אותו מקום וציין בפרטות את מקומה של הילדה.

הסודר שמגן על הנשמה

רבני מרוקו היו מניחים סודר על ראשם ויורד בשני צידי הלחיים כדי שלא לראות מימין ומשמאל.

רבי חסדאי והניסים בשמירת הלשון

הגאון המופלא רבי חסדאי אלמושנינו זצוק״ל מרא דאתרא בעיר תיטואן שבמרוקו הספרדית, נפטר בשנת תפ״ח, ומחבר הספר משמר הקודש על התורה, היה ידוע בכל שער עירו על הניסים הגלויים הפלא ופלא. וכשאלו את הרב האם פועל ישועות מכח שמות קדושים, הנקראים קבלה מעשית, השיב הרב שהכל בזכות שמירת הפה והלשון (פאס וחכמיה עמ׳ 234).

הדבקות בתפילה דרך הדיבור בקול

סיפר הגאון רבי אברהם ברוך טולדאנו זלה״ה (דיין בעיר מכנאס ומחבר ספרים רבים): יום אחד בעודי צעיר לימים היתי בבית הכנסת של הרב ״נשמת חיים״, והתבקשתי מהרב שאקפל לו את התפילין. וכאשר נתן לי את תפיליו לכרכם, היתי כורך ושותק. הרב נשא עיניו אלי בי וראה שאין שפתי נעות, והדבר חרה לו. מה זה, ילד טוב? הלא מפורסם מאמר חז״ל: לפונה לבו לבטלה אמור מזמור תהלים או משנה או הלכה, ולא תפנה ליבך לבטלה.

הספר לא יפול מידיו

הרה״צ רבי אליהו הרוש זצ״ל, רבה של העיר צפרו שבמרוקו, היה מתמיד גדול. היה ממעט בשינה, ושאפו כוחותיו היה עולה על יצעו וספר לימוד בידו עד שחוטפות שינה. אז באה הרבנית בלאט ולוקחת הספר מאצילי ידו ומכסה אותו.

רבי שלמה ותיקון חצות בשקט

מידי לילה היה רבי שלמה אוחנונא זצ״ל אומר תיקון חצות בבכי תמרורים. לאחר מכן היה מכין לעצמו שתייה חמה, תוך כדי שהוא מהלך על קצות אצבעותיו שלא להעיר את בני ביתו משנתם. ביתו חביבה ע״ה שביקשה ממנו להרשות לה לכבדו בכוס קפה — לא הסכים, בל יפריע לה במנוחתה.

דמעות של דבקות בלילות הקור

סיפר הגאון רבי יוסף משאש זלה״ה על אביו בעל "נשמת חיים": לקראת עלותו על יצועו, היה הרב אומר בלהט סדר קריאת שמע על המיטה, מילה במילה. מי שהיה נמצא בסביבתו באותו עת היה נחרד לגודל דבקותו ויראתו מקונו, והיו זוגות עינו דמעה. היה קם בלי להשהות, קיץ וחורף, והיה עובר מדלת לדלת לעורר את השכנים לומר תיקון חצות על חורבן בית תפארתנו. ובעת אמירת תיקון חצות, פלגי מים זרמו מעינו.

הבכור שנשרף בבישול

הגאון רבי יוסף פרץ זלה״ה רב מושב מגדים ומחבר שו״ת פי ישרים, באחד הימים הזדמן ושחט עגל, וקיבל מבעל העגל חלק נכבד עבור השחיטה והניקור. הרב הביא לרבנית את העגל שתבשל לסעודה. כאשר שב בצהרים לסעודה, הרבנית סיפרה לרב שהעגל נשרף בבישול. הרב הבין שכנראה יש משהו שלא כשורה בעגל זה. מיד שב הרב לבית בעל העגל ושאל האם עגל זה בכור לאימו, והלה השיב שכן הדבר. מיד הבין הרב סיבת שנשרף בבישול העגל. הרב הסביר לידידיו שיש קדושת בעגל זה, ולקח משם ומביתו את העגל, עטפו בתכריכין וקברו באדמה. ונתקיים בו מאמר חז״ל: אין הקב״ה מביא תקלה לצדיקים בעיני אכילה, ויהי לפלא (פי ישרים עמ׳ רנז).

לחם החיטה של השבת

כל השבוע היו אופות הנשים לחם משעורה, ולכבוד שבת קודש היו אופות מחיטה שיותר משובחת ויקרה (מפי רבי שלמה פחימה).

הגוי שנענש בדממת השוק

נפסק בהלכה כאשר הסוחרים מעלים את מחיר בשוק, הרבנים אוסרים לקנות עד ירידת השער. היה מעשה באולדמנצור ביום שישי, כשהרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל היה עובר בשוק ובדרכו עבר ליד הדוכן, ושמע ערבי מוכר ארבע צנון בפרנק. והנה ערבי צועק שלוש צנון בפרנק. שאל רבנו את הגוי: למה העלית את המחיר? ענה הגוי בחוצפה: אם המחיר יקר, אל תקנה.

בשומעו רבנו את חוצפתו והעלאת המחיר, שלח שליחים למלאח שאין לקנות מגוי פלוני סחורה. והנה הגוי רואה שאין היהודים באים לקנות כבכל יום שישי. והנה עבר יהודי ליד הדוכן. שאל: האם נפטר לכם משהו מהקהילה שאין אתם באים לקנות לכבוד שבת? ענה היהודי: פגעת ברב הקהילה, ובנוסף העלית את המחיר.

שמע הגוי את דבריו, נגש מיד לרבנו, נישק את ראשו ובקש את סליחתו.

הרב שטעה בכוונה לבחון את התלמידים

מדי יום שישי היה עובר עם התלמידים על פרשת השבוע, הרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל, רב העיר אולדמנצור במרוקו. היה הרב קורא מתוך ספר תורה שהיה מוציא מההיכל לצורך כך, והתלמידים עומדים משני צדדיו עם חומש ומתקנים אותו אם טעה. התלמידים ידעו לציין כי מעולם לא קרה שרבינו טעה. פעמים היה רבינו טועה בכוונה כדי לדעת האם התלמידים אכן עוקבים אחריו וערניים מספיק.

אגב, גם הצדיק בבא סאלי נהג לקרא שנים מקרא מתוך ספר תורה מידי יום שישי (מפי הרב אברהם מוגרבי).

הטבילה בקור המים בערב שבת

הגאון החסיד רבי יוסף אוחיון זצ״ל, בעל הספר אבקת רוכל ורב בעיר (העלו עצמותיו לעיר הקודש צפת ת״ו), למרות זקנותו של הרב היה מקפיד לבא מידי יום שישי לטבול במקוה הנמצא בחצר בית הכנסת, למרות המים הקרים וזמן רב שלקח לרב את שהותו במקום הטבילה. אגב במקווה זה טבל גם הרב הצדיק רבי שלמה אמזאלג זצ״ל ועוד חסידים ואנשי מעשה.

הקליפה בתהלים

מספרים על הגה״ק רבי דוד רפאל בירדוגו זצ״ל (בנו של כ״ק מרן אדמו״ר רבי יעקב בירדוגו המכונה ״החכם״ זיע״א מעיר מכנאס שבמרוקו), שהיה עוזר לאשתו ביום שישי, וכאשר היה מקלף הירקות בעזרת האולר המיוחד רק לעבודות השבת, היה קורא תהלים ומקלף, כדי שלא להיבטל חלילה אפילו רגע אחד מדברי תורה.

(ילקוט שבע ח״ח דף ל)

הצדיק שספר את קדושות ישראל

כ״ק מרן אדמו״ר רבי יצחק אבוחצירא זצ״ל מחיפה, בימות החול היה מתפלל פעמיים ביחיד מטעמים הכמוסים עימו. היה הולך לבית הכנסת המרכזי שהינו שטיבלך ומשלים ענית אמן בכרכו וקדושה, והיה מציין זאת בפנקסו. היה עובר ממניין למנין, ובינתיים היה הספר פתוח בין גברא לגברא, ושהיה עונה קדושה היה מציין ששמע כך וכך פעמים.

דבקות בתפילה דור אחר דור

מרן פוסק הדור רבינו הגדול הגר״ש משאש זיע״א היה מתפלל מילה במילה, ברכת המזון אצל הרב כתפלת שמונה עשרה. שאלתי את הרב מהיכן שאב את ההנהגה להתפלל בכזו דבקות, הרב סיפר לי שלמד אצל רבו הגאון הרב יצחק סבג זצ״ל, שהיה בקי בש״ס וארבע חלקי הש״ע. תמיד היה הינו לומדים לפניו והרב היה מבאר לנו את הסוגיות בעל פה. כאשר היה איזה תוספות מוקשה היה הרב סבג מקרב לעיניו את הגמרא ולאחר דקות אחדות היה מבאר את הנלמד, מפני שהיה קשה ראיה.

וכשהיינו באים להתפלל היה הרב סבג מוציא מכיסאו סידור ישן נושן שכולו כבול בכבל נושן והרב מתפלל מילה במילה מתוך הסידור. יום אחד מספר הרב משאש: החלטתי לקנות לרב סידור חדש, הגשתי לרב את הסידור והרב השיב לי: ״תודה על המתנה, אבל איני מחליף את הסידור הישן שאיתו אני מתפלל בדבקות שנים רבות״. סיים הרב משאש: ״אחרי שראיתי בעיני הנהגת רבי, נתפלל מילה במילה מתוך הסידור״.

(מפי הרב אליהו אברז׳ל)

הצדיק שבכה על הכבוד הכוזב

ביום בהיר הגיע רבי ברוך אבוחצירא לבית אביו סידנא בבא סאלי זלה״ה, והנה הוא רואה את אביו יושב על הארץ ובוכה. נחרד הבן ושאל: אבא, מה קרה? סיפר הצדיק שהוזמן לאיזה כנס, ושם כיבדו אותו בתארים: הגאון, צדיק יסוד עולם וכו׳. איך לא אבכה כאשר חושדים בי את אשר אין בי. . .

הידיים המוסתרות של הענווה

נהג בקודש הגאון האדיר רבי אלעזר הלוי זלה״ה תמיד ללכת ברחובה של עיר שידיו מונחות בתוך גלימתו, לבל ינשק אדם את ידיו לגודל ענוותנותו (הגר״ד פרץ).

הסכמת שמים על מרן הקדוש

כתב החיד״א (ערך ב״י), שבאותו הדור היו שלושה רבנים הראויים לחבר הספר בית יוסף. והם הרב יוסף טיטאצק, ומהר״י בן לב ומרן. והסכימו מן השמים ותינתן דת זו על ידי מרן הקדוש, מפני ענותנותו היתירה.

הרב המנומס שלא הכיר את רבו

סיפר הרב בארבי: בפטירת אמי ע״ה חיפשתי בית הכנסת לומר קדיש על אימי, הפנו אותי לבית הכנסת של הרב מלכה, מדי יום התפללתי שם ותמיד חשבתי לפי תומי שרב העיר הוא פלוני אלמוני. יום אחד בין מנחה לערבית הודיעו שמתקימת אזכרה בעזרת הנשים, וישא דברים רב העיר הרב מלכה, ככל הציבור אף אני השתתפתי באזכרה, והנה הגבאי מזמין את רב העיר לישא דבריו, ואני רואה את הרב, ולתדהמתי אני רואה רב לא מוכר, שאלתי את היושבים לצדי: הלא רב פלוני שיושב במזרח הלא הוא הרב מלכה רב העיר? לאחר הדרשה נכנסתי למשבר קטן, חשבתי חצי שנה שהרב שקירב אותי הלא הוא רב העיר. מסיים הרב בארבי: ״ראו איזה ענוה, חצי שנה אני מתפלל בבית הכנסת של רב העיר ולא ידעתיו״.

הפשפוש במעשים קודם לקמיע

כאשר התבקש הגאון החסיד רבי לוי נחמני זצ״ל לתת קמיע נגד עין הרע, הסביר הרב מאחורי בקשה שכזו אין רצון להתמודד עם דברי רבותינו (ברכות ה׳): אם באים יסורים על האדם יפשפש במעשיו, ויש אומרים ימשמש במעשיו. וכתב הרמח״ל בספרו מסילת ישרים (שער הזהירות) שיש לפשפש ולבדוק אם ישנם עברות, ויש למשמש גם את המעשים הטובים ולראות האם נעשים בשלמות העבודה הראויה. וכן מאמר חז״ל שאם לא מצא עברות יתלה בביטול תורה. ובמקום זאת מה האדם מחפץ ״עין הרע״.

הספר שאי אפשר לשלם עליו

סיפר מורנו האדמו״ר הגה״צ רבי דוד אבוחצירא שליט״א על שאירע עימו בצעירותו וז״ל: עלה בידי לקנות ספר קדמון, כששבתי לביתנו, הראיתי אותו למו״א עליו השלום {בבא מאיר}, שחתי את המחיר ששילמתי עבור הספר. מור אבי תיקן אותי והסביר: המחיר הוא רק עבור הכריכות, עבור הספרים אי אפשר לשלם בכל הון דעלמא.

הקדושה של שלוש סעודות בשבת

האדמו״ר רבי יצחק אבוחצירא זצ״ל כיהן כרב שכונה בחיפה. באחת השבתות סימו סעודת שחרית נמשכה בדברי תורה ושירה עד שעות צהרים. אחר ברכת המזון יושב רבי יצחק וחושב, והנה קם ונטל ידיו, אכל כזית, אמר דבר תורה קצר, ושר שיר אחד וברך ברכת המזון. וכל זה מחשש שיאנס בשינה ויפסיד ח״ו סעודה שלישית. ולבסוף השכים רבנו שנית לפני סעודה שלישית.

(מפי חותנו הרב טובול)

הנער שכתב בספר התורה

שמעתי מעשה נפלא מהגאון רבי יעקב סבאג שליט״א שבילדותו אביו רבי אליהו זצ״ל היה רב כפר בסביבות תאפילאלת שבדרום מרוקו. היה יושב וכותב ספר תורה, והנה מקישים בדלת והנער יעקב פותח את הדלת והוא רואה מראה שגרתי — אשה באה עם עופות בידה ובקשה שהרב ישחט. על צידי השולחן של אבי היו מונחות סכיני שחיטה לעופות ולבהמות. והנה אבי יצא לחצר להתעסק בשחיטה. ניצלתי דקות אלו והמשכתי לכתוב בספר תורה ממקום שאבי פסק. וכאשר אבי חזר ראה את כתיבתי, אמר לי: יה בניני, יש לך כתב יפה, אבל אם רצונך להיות סופר תיגש לבבא מאיר. אם יבחן אותך אז תיטול בידך את קנה.

חנוכת הבית

חנוכת הבית

מספר הרב בארבי: ביום מן הימים עברתי דירה והזמנתי את מתפללי ביהכ״נ הערב לביתי בו אני עורך חנוכת הבית. והנה בערב בשעה הידועה הגיעו ציבור המתפללים, ובניהם הגיע אורח נכבד — הלא הוא רב העיר, הגאון הרב מלכה.

השולחן היה ערוך כשולחנו של שלמה בשעתו, החל מפיצוחים ועד לבשרים על האש. התחילו הציבור לחלק ביניהם את הלימוד לחנוכת הבית שתיקן החיד״א, ולאחריו הציבור בירך על הפיצוחים והשתיה.

והנה אני מגיש את הארוחה העיקרית והציבור לא אוכל מאומה. הגשתי שנית בשר לשולחן, ראיתי שהציבור לוגם מן המיץ בלבד, ואני מרגיש כמרקחה בתוכי — כמה טרחתי ואף אחד לא אוכל, עד שכמעט התפקעתי.

ואז הרב קורא לי ושואל אותי: האם הכל כשר? אמרתי לרב שהכל קניתי בסופר והבשרים בכשרות הרבנות של הרב. על אלתר הרב קם ממקומו ונטל ידיו, ואחריו כל הציבור. מעשה זה קירב אותי ביותר ליהדות והמצות.

הרב חיים משאש והנס במלאח

בשנת התרס״ג, לא היה מלך במרוקו דבר שערער את ביטחון התושבים, וכל דאלים גבר, היו מסתובבים קבוצות שודדים ובוזזים. ויהי יום שישי י״ג הניסן בבקר, הגיעו הערבים כחיות טרף להשמיד, להרוג ולאבד, וכלי זיין בידם לבוז את המלאח היהודי. מיד כל תושבי המלאח זקנים עם נערים ברחובה של עיר להתפלל, היה מעמד נורא. והרב כמוהר״ר חיים משאש זלה״ה נופל על הארץ, וזקנו הלבן והטהור שיורד על פי מידותיו מתגולל בעפר, וצועק צעקות גדולות ומרות ומעורר הלבבות בקול חוצב להבות אש לעשות תשובה. ואומר: בני שובו אל ה׳ בכל לבבכם, אולי ירחם ה׳ עלינו ולא נאבד. ואפתח פי במזמור שמע ישראל, מזמור יענך ה׳, וכל הקהל חוזרים אחריו פעם אחר פעם.

ובעודם מתפללים נשמעים קולות ברקים ורעמים של כדורי העופרת של האויב עוברים מעל ראשי המתאספים לתפלה, עד שנתבשרו מאת צפופים מעל החומות כי נפלה עליהם אימתה ופחד על כל אויבינו וברחו כולם ונתפזרו לכל רוח. ברוך העונה לעמו ישראל בעת צרתם.

ולא עברו ימים אחדים עד שנפל הרב למשכב וחוליו נמשך עד שנשבה ארון האלדים בח׳ תמוז שנת התרס״ד.

אהבת ציון של הגאון מרוקו

הגאון המפורסם רבי יצחק בן ואליד זצ״ל מגדולי רבני מרוקו, מחבר שו״ת ויאמר יצחק, אהבתו לארץ ישראל הייתה עזה, ומסופר שהשתוקק לכל פיסת מידע מארץ ישראל. ואף עלה והתיישב בעיר חיפה ת״ו, ושרצו לערב אותו בדבר מחלוקת וכדומה, קם וברח, והיא הסיבה שחזר לגולה.

הצדיק שנסע לבדו מלשון הרע

היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ״ל מעיירה טהלה. לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע. אחר אריזתם בשקים היה לוקח אותם על גבי פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגיר. ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש.

רבי יעקב נסע עם השיירה וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע. החליט בליבו שיותר לא יסע איתם. מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בשמוע לשון הרע. וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לביתו. זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השיירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם.

אשרי השומר את פיו, שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו.

הצדיק שדרש כתיבה נקייה וברורה

הצדיק רבי שלמה אבן חמו זלה״ה היה רב בהרי האטלס, היה מקפיד שתלמידיו ינהגו בדרך הכתיבה על ניר נקי, ללא מחיקות וטיוטות למיניהם, ושירגלו עצמם להתנסח במחשבה ואז יכתבו. ודבר פלא הוא ראיתי כתבי יד להרה״צ רבי משה אסולין זלה״ה רב בבוגמאז ורב הישוב כרם בן זמרה, ללא מחיקות כלל.

הצדיק שתיקן ספרים בדבקים

הצדיק רבי שלום פרץ זצ״ל מחכמי וצדיקי חיפה, היתה בחיקו תמיד שקית עם דבקים. שאם יראה ספר קודש קרוע, היה במקום מתקנו לרוב חיבתו לספרי קודש, והיה אומר במאור פנים ברך דרוש: ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום״ — להיות דבקים בה׳, בין היתר, על ידי שמירת הספרים. והיה רומז למעשיו שהספר נצרך תיקון, ומתקנו על ידי כך זוכה לדבקות יתירה בה׳.

הרב הכורך שלומד בכל ספר

הגה״צ רבי יצחק כדורי זי״ע היה מחכמי ישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה. לפרנסתו עסק הרב בכריכת ספרים. אחד מהלקוחות של הרב היה הגאון הגדול הרב עזרא עטיה זצ״ל, ראש ישיבת פורת יוסף, אשר פעם אחת תמה מדוע מתאחרת כריכת הספרים.

חייך הרב וסיפר שכל ספר שהוא כורך הוא לומד בו, וספר מצריך עיון רב.

כבוד הספרים והדרך בלימוד

נהג בקודש אדמו״ר הגה״ק ר׳ יצחק אבוחצירא זצ״ל מחיפה, בעת מוסרו שיעור לתלמידים, שלא ישענו על הספרים, לפי שאין זה דרך ארץ וכבוד הספרים. למרות שהיה לרבנו ספריה ענפה, היה מניח ספרים בודדים על השולחן והקפיד מאד מאד על הסדר. וכן הקפיד שאם מאן דהוא למד, יחזיר את הספר למקום המדויק.

בסמוך לפטירתו, נשק ספר ספר מספריתו הענפה וביקש מחילה אם לא למד או לא ירד לעומקם של דברים של המחבר.

כבוד הבן לאביו בדברים ובמעשים

הצדיק רבי שלום הלוי זצ״ל, רב ק״ק אופראן וטהלה במרוקו ומחבר נתיבות שלום, את הערצה והכבוד שהיה חולק למו״ר אביו ניתן היה לחוש. זאת בכל עת שהיו רואים אותם זה עם זה, שכן כשהיה מדבר עם אביו היה מטה את ראשו לצדדין או שהיה מרכין פניו כלפי מטה, וזאת בכדי שלא להביט בפניו.

גם בארץ התגורר סמוך לאביו להחכים ממנו תורה ויראה. ולא זזה ידו של רבי שלום מאביו עד הסתלקותו.

ג. תמיד הקפידו כאשר המבוגרים מדברים אין הקטנים והצעירים משתתפים בתוך השיחה (מהג״ר דוד בליטי שליט״א).

כיבוד הורים

כיבוד הורים

א. הגר״ד מלול זצ״ל (רב העיר דימונה), למרות משפחתו בת תשעה נפשות והיותו בסביבות גיל 65, מדי חודש קיבל מהמדינה את משכורתו כרב עיר. מיד ניגש הרב לאביו הרה״צ רבי יוסף מלול זצ״ל בעיר נתיבות ונותן את כל משכורתו לאביו, ואז נותן לו אביו אלו המעות עבור בני ביתך, והיתר היה מחלק לעניים. (מפי בנו הרה״ג רבי עמרם מלול שליט״א).

באחרית ימיו הרב קונה דירה

באחרית ימיו הרב קונה דירה?

הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל ראב״ד מכנאס.

במשך השנים התגורר הרב בדירה שכירות ונימוקו עימו: אין בית המקדש ביתו של הקב״ה, ולי יהיה דירה משלי. אך הרב בשנותיו האחרונות החל להתעניין ברכישת דירה. בני ביתו נדהמו לשמוע על כך ושאלו את הרב: במשך שנים לא בער לרב לרכוש דירה, ובמה בוער לרב לקנות דירה באחרית ימיו?

ענה להם הרב: כל עוד שאחריות מעבר הדירה מונחת על כתפי בסדר, אבל אם אסתלק, אז הרבנית תצטרך להיטלטל מדירה לדירה. לכך לא הסכמתי. וכך היה — מיד בסמוך רכש הרב דירה ולא עברו.

מהגאון הצדיק הרב בן ציון אבא שאול זצ״ל זיע״א

מהגאון הצדיק הרב בן ציון אבא שאול זצ״ל זיע״א

וקווי ה׳ יחליפו כך, מדי פעם בחופשת בין הזמנים, הרב והרבנית נפשו בבית תלמידו הרה״ג משה גבאי זצ״ל מגדולי מזכה הרבים בדורינו בעיר נתניה. באחד מן הימים בשעות הבוקר התכוננו הרבנים לצאת לים, ובשבאים לצאת ממפתן הבית, שאל הרב את תלמידו: ״ומה עם הנשים? ״

השיב הרב גבאי: ״הם יסתדרו את הבית ויצאו לטייל. ״ במקום זאת, פשט הרב את ה״פראק״ (מלבוש רבני), ניגש למטבח והחל בעצמו להדיח את הכלים. תלמיד הרב ניסה להניע את הרב: ״אין זה כבוד התורה! ״ השיב הרב: ״גם הנשים צריכות לצאת ולהתאוורר. ראו איך קיים הרב מאמר רבותינו בגמרא (יבמות סב׳), דחיי אדם לכבד את אשתו ולאוהבה יותר מגופו. ״

אגב פעם התבטא הרב: ״בחופן פיסטוקים זוכה האדם לשלום בית״.

מה עם אשתך

מה עם אשתך?

מעשה מהצדיק סידנא בבא סאלי זצ״ל זיע״א

סיפר הרב מאיר אסולין מקרית גת: במרוקו לא הכירנו את הגה״ק רבי ישראל אביחצירא היות היותנו מתגוררים במחוז אחר. אחר העליה ארצה שמענו רבות על הצדיק, ובאחד מן הימים החלטתי לנסוע עם רעיתי לבית הרב. הגענו לעיר נתיבות, שאלנו עובר אורח היכן גר הצדיק, מיד הראנו לנו את הכתובת הידועה לכל אנשי ישוב נתיבות. נכנסנו לחצר הרב, אנו רואים עשרות צובאים על מפתן הבית. ביקשתי מהציבור שיפלסו לי להגיע לדלת הבית, הציבור חייך. הרב מהבוקר לא קיבל איש. אמר הרב אסולין: מה אכיפת לכם? תנו לי לגשת ולהקיש בדלת. אם הרב יקבלני אל תקנאו בי, ואם לא אחזור לביתי.

טוב, בעודי בא לדפוק מהדלת, הרבנית פותחת את הדלת ואומרת: "אל חזן ברוך הבא, ואיפה רעייתך?" התפלא הרב אסולין מנין לרב שאני חזן, ובנוסף שגם אשתי הגיעה עימי. ענתה הרבנית: הרב אמר לי.

נכנס האורח לחדר הרב. השיחה דוברה אודות מרוקו ועל התעסקותו של רבי מאיר. אמר בבא סאלי: מעתה נלמד שעה וחצי, חכם יאמר דבר תורה. האורח לפני שיצא מביתו עבר על הפרשה מהספר פיתוחי חותם לרבנו יעקב אביחצירא וחזר על הדברים. ולאחר מכן סידנא בבא סאלי אמר דברי תורה.

אכן, אחר השעה הקבועה נפרד מהרב אחר בירכת הצדיק. והוסיף הצדיק: אנו השתעשנו בדברי תורה, מה עם רעייתך? הבא לי בקבוק מים ואברך את המים ברכה עבורה.

ראו הפלא פלא! תלמידי חכמים ראשם ומחשבת בעסק התורה, למרות שקיעותם בתורת ה׳ לא שוכחים את האשה.

כבוד האדם יחס לאשה

כבוד האדם יחס לאשה

אחר פטירת הרבנית א״ח להגה״צ רבי יצחק כדורי זצ״ל, הרב היה כבר מבוגר מאד, ובכל זאת התעניין הרב למצוא שידוך עבורו, היות ״לא טוב היות האדם לבדו״. אחר שהרב נישא לרבנית, בבא מן הימים היא הגיעה לבית משפחתנו. אמי שאלה את הרבנית: האם נישאת לרב רק לעזור לסעוד את הרב, ומלבד זאת יש לך קשר עם הרב? השיבה הרבנית: מדי פעם שאני בטלפון, הרב מתעניין עם מה דיברתי ועל מה ניסוב השיחה.

שמעתי מתלמידו רבי יוסף גדול שממדי פעם הוציא הרב מכיסו שטר כסף וביקש שנקנה שוקולד עם התמונה של הפרה. שאלנו את הרב: האם הרב אוכל שוקולד? ענה הרב: בשביל הרבנית.

הזכות לעבוד בקטיף

ישוב הארץ.

כשהגה״ק רבי יצחק אבוחצירא עלה לארץ, אנשי הסוכנות לא הכירוהו ורשמו את הרב לעבודת כפים בקטיף. למחרת בבוקר אחר תפלת הנץ, הרב הגיע לתחנה של הפועלים להצטרף עמהם לקטיף. ציבור העולים שראו את הרב הזדעזעו שהרב יעבוד. מיד פנו לאנשי הסוכנות ובתדמתם גילו את הרב. הרב בפשטות ענה להם: זכות לנו לעסוק במצות ישוב הארץ.

הרב והשק על הדרך

פעם אחד היה הרב חושב בלימוד תורה, ומרוב שקיעותו בלימוד הרב יצא דרך ארוכה מחוץ לעיר. והנה הרב רואה יהודי מעיר צפרו ושק גדול על שכמו, ונלאה ועמד לנוח. וכאשר ראה את הרב, לא הכירו אף שהיה שומע את שמעו, ואמר לו היהודי: "בא וטול עימי עד אבא העיר." תכף ניגש ונטל עמו בשתי ידיו — הוא מצד זה והאיש מצד זה — עד שהגיעו סמוך לעיר. אז ראהו אחד מבני העיר ורץ כצבי ולקח מידו, ואמר לו: "רבי, מדוע טרחתך בעצמך?"

אמר לו: "בני, לא שלי, רק של זה האיש הוא, אשר לו הכירני וזיכני במצוה זו. גם אתה עתה בני זכה במצוה עוד, ועזוב עמו."

אזי בעל התאנים ידע מי האיש, ונבהל והתחיל לפייסו למחוללו, ואמר לו הרב: "ברוך אתה לה׳ בני, שעל ידך זכיתי במצוה רבה, ומחזקינא טיבותא לרגלי שהוליכני למקום שאקיים בו מצוה, אשר מעולם לא היתי יכול לקיים."

(נחלת אבות ח״ו דף רפד)

סבלנות וחינוך בדרך האהבה

סבלנות בחינוך.

אף על פי שילדיו של רבי מסעוד אדרעי זצ״ל ״שובבים״ היו, לא הרים עליהם הצדיק את ידו מעולם ולא כעס כלל. כאשר היה מבחין במעשה שאינו ראוי אצל אחד מילדיו הקטנים היה מתבונן בו במבט חודר, וזה הספיק. הילד היה משפיל את עיניו בחרטה ולא שב עוד לעשות את אותו מעשה. בנו היה הולך עמו בדרך, ורבי מסעוד היה מנצל את הזמן המשתף ומלמד את בנו כיצד יזקוף ראשו ועד כמה. לא יותר מארבע אמות, מפני הגאוה.

בהיותו בנו של רבי מסעוד כבן שבע, קרה פעם שישב לצדו של אביו בזמן שהיה עסוק בקבלת קהל. בקש רבי מסעוד מן הילד שינצל את זמנו ויקרא בספר ״חק לישראל״. הבן סרב לבקשת אביו ולא רצה בשום פנים ואפן לקרא מן הספר. כאשר בקש ממנו אביו בשנית, קם וברח מן המקום.

חנוך ילדיו היה בראש מעיניו של הצדיק וקדם לכל. על כן קם רבי מסעוד ממקומו, בקש את סליחת הנוכחים והחל ללכת בעקבותיו של הבן כשהוא משדלו לקרא מתוך הספר. ראה הבן את מסירתו של אביו. לא די שלא כעס עליו והענישו על חוצפתו, אלא הלך אחריו במסירות ושדלו ללמד. עצר על מקומו והמתין. הוא השתוקק לרוץ ולשחק עם חבריו, ברם מול מבטו האוהב והמבקש של אביו לא יכול היה לעמוד.

לבסוף החליט ללכת ללמד. שבו רבי מסעוד ובנו אל המקום שממנו ברח הילד, התישבו יחדו ופתחו את ספר הלמוד לנכוח מבטם המתפעל של קהל הנאספים, אשר נוכחו במידת סבלנותו הרבה.

מדוע הילד בורח מהבית

מדוע הילד בורח מהבית

היה ילד בגיל ארבע בעיר ביתר, והילד בורח מהבית ונעלם. לא אחת כל אנשי היישוב היו מחפשים את "התכשיט", ואף קרה שאנשי ביטחון חיפשו אותו. באחד החיפושים התבקש בן הרב לעזור בחיפושים עד שנמצא הילד במטע זיתים. נשבר האב: "איני יודע איך להתמודד עם הקטן שלי, הוא כבר מוציא אותי מדעתי", אמר בן הרב נחמני. "אביו צדיק לך אליו", אז הלכו שניהם יחדיו לרב עם הילד.

נכסו לבית הרב. הרבנית הגישה להם כיבוד, והילד לוקח עוגיה ועוד עוגיה, עד שאביו הרגיש נבוך ואמר לבנו: "צא החוצה". טרם סיפר האב סיבת בואם, אמר הצדיק: "לעולם אל תגיד ליד צא החוצה".

מכאן יש הורים שנמאס להם מהילדים וזורקים משפטנים ללא חשיבה: "נו, תתחתנו כבר, נמאס לי ממך, שתלכו כבר לישיבה". ואז הילד נאמן למשפטי אביו, ואז שזה מתפרץ, מגיעים ההורים התמימים: "מה קרא? הוא היה ילד טוב". מכאן נלמד שיש משפטנים שלעולם לא נאמר הן בתור הורים והן בתור מחנכים.

הכבוד של התורה וגאוות הלב

סיפר לי בנו של הרב נחמני שרק פעמיים אביו הכה אותו. הפעם הראשונה היה בזמנו אחד מגדולי הרבנים, שאחד מפסקיו הכה עשרות אלפים מעולם התורה, ומתוצאה מפסק זה קימו עצרות של תפלה. גל מחאה זה הגיע עד לתלמוד תורה שבו התחנך בנו של רבנו. אחר הצהרים הגיע הילד לביתו, וסיפר לאביו: "רב פלוני אינו נקרא רב. . ."

מיד הכה אביו על לחיו. כשניסה לשאול למה, קיבל תשובה: "כל הרבנים כך מדברים?" וקיבל הכאה נוספת.

ואז אביו סיפר לו מעשה על שני אדמורים שחלקו אחד על השני, ואחריהם המחלוקת נמשכה בין החסידים. כשהגיע הזמן והאדמורים הלכו לבית עולמם, נשאל האדמור הראשון: "למה חלקת על חברך?" והשיב: "שהוא עבר על הלכה."

נשאל האדמור השני על מעשיו, התחיל להביא הוכחות למעשיו. נפסק בבית דין של מעלה ששניהם לגן עדן. עם הזמן הסתלקו גם החסידים לבית של מעלה. נשאלו: "למה נכנסתם למחלוקת?" השיבו: "כבוד התורה." ונשלחו אלו ואלו אחר הכבוד לגהנום.

ואז הרב הפטיר בבנו: "הרבנים מדברים זה תפקדם, אבל למה אתה חווה דעה? ובנוסף, בבתינו לא מדברים על רבנים. . ."

פעם שנייה הוכה על ידי אביו בגלל מריבה עם חבר בצורה לא מכובדת. ואז אביו ביקש שיסתובב, והכה מאחריו שלא יראה את המכות.

הדרכה חינוכית בחינוך הילדים

הדרכה חינוכית בחינוך הילדים

פעם אחת כשישבו בשולחן עם הרה״צ רבי לוי נחמני זצ״ל, אחד מן הילדים שיחק עם המזלג והצלחת והרעיש. האב גער בבנו: ״אסור״. מיד הגיב הרב: ״מדוע אומר אתה שהדבר אסור? דבר זה מותר. אם אינך מרוצה מההרעשה, הסבר לילד שכרגע הרעשתו מפריעה, אך לומר אסור על דבר שהוא מותר — זהו דבר שאסור לעשותו״. והסביר הרב שלדים נשרו מדרך התורה מפני שאסרו עליהם דברים מצד חסידות, שמותרים הם על פי הלכה.

(מתוך הספר ״הוא היה אומר״)

רבי מאיר ובת קטנה בליל הסדר

פעם אחת הגיע הגה״ק רבי מאיר אביחצירא זי״ע בליל הסדר לביתו, והשולחן ערוך וכל המשפחה מחכה שהרב יתחיל. לפתע אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות. נכנס הרב לחדר להרגיעה, ולא נרגעה. ושהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר.

(עונג שבת מס׳ 1319 עמ׳ 17)

הרב שדאג לבני הקהילה

מדוע זכה הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו שצאצאיו הולכים בדרכי התורה

מדי ערב שבת בסמוך לשבת היה הרב עובר בשוק מדוכן לדוכן, לזרזם את המוכרים לסגור ולהספיק להתכונן לשבת, ובידו הייתה פעמון. וכתב המשנה ברורה (או״ח הלכות שבת סימן), כאשר אדם מודיע על כניסת השבת סגולה שביו הליכו בדרכי התורה.

הרב את רוב זמנו נתן לעבור הציבור, הן בישיבתו בבית הדין ובתקנות העיר, הן במלחמתו בבית הספר אליאנס בעיר מכנאס. הרב לא הצליח לסגרו, אבל הרב הקים תלמוד תורה בתנאים קשים של אליאנס, קרוב לארבע מאות ילדים מבני העיר ומהכפרים, שמהם יצאו עשרות ממורי הוראה בישראל. והצדיק הרב טולידאנו עשה הסכם עם הקב״ה: אני ידאג לבניך, אתה תדאג לבני.

צדיק ומטבע הזהב של אליהו

בימי חוה״מ קי״ל שאין לעשות מלאכה — חוץ למי שאין לו מה לאכול, או שאם לא יעבוד יפוטר מהעבודה, אז יהא מותר לו לעבוד, ואם יש ביכולתו יוציא ימי חופשה וכדומה.

היה מעשה בצדיק כמוהר״ר רבי מסעוד אסולין זלה״ה מהעיר טירניר (היה רב בית הכנסת ושימש חזן, שוחט, מוהל במרוקו). המעשה אירע ביום שני בחול המועד פסח. יצא הצדיק לכיוון השוק כדי למכור לערבים מספר רצועות עור, אותן הסתיר מתחת לגלימתו בגלל חול המועד, שכידוע אסור לעבוד בחול המועד כמובא במשנה ״מבזה את המועדות״.

איש הדור פנים פגש בצדיק ושאלו לאן פניו מועדות. הצדיק ניסה תחילה להתעלם, אך לשווא. האיש התעקש ואמר שהוא מרגיש שהצדיק רוצה למכור דברים בשוק וזה לא מקובל בחול המועד, ובפרט אדם בדרגתו ובמעמדו של הצדיק כרב בישראל. אז סיפר לו שהמצב הכלכלי קשה ולכן עושה זאת בלית ברירה, ושהמכירה תהיה רק לערבים כדי שיוכל לקנות מצרכים לחג וכדומה.

איש המעלה נתן לצדיק מטבע זהב ואמר לו: לך לשלום לביתך, ובמטבע זה תקנה כל צרכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. וכשהגיע לביתו סיפר לבני הבית שאכן הרגיש שהאיש הדור הפנים היה אליהו הנביא.

מאז ב״ה לא פסק השפע מביתו, ויכל לשבת ולהתמסר ללימוד התורה ולגמילות חסדים. תופעה שעברה במשפחה בבחינת ״ברכת ה׳ היא תעשיר״, ועד היום אנו מחפשים את מטבע הקסם. (מתוך הספר כת״י ״משפחת אסולין ורבניה״)

הכרת הטוב בשם הילד

שם הילד הקפידו לא לקרא על שם הורים חיים. הגה״צ רבי דוד מלול זצ״ל, רב העיר ירוחם, וכן הגה״צ ברוך רפאל טולידאנו זצ״ל, הקפידו שלא יקראו במשפחה על שם בחיי חיותו, חוץ מפעם אחת ויחידה.

התארח רבי ברוך רפאל טולידאנו חודש ימים בעיר ירוחם בבית המרא דאתרא, והיה סנדק לבן רב העיר ביום ז׳ באדר. התכבד בסנדקות, ויקראו לילד בשם משה. והוסיף הרב טולידאנו את השם ברוך, משום הכרת הטוב להרה״צ רבי דוד מלול שארח אותו. כשנודע הדבר במשפחת טולידאנו התפלאו מהמעשה (מפי הרה״ג רבי עמרם מלול).

וראיתי שרבי חיים בן עטר כתב בספרו חפץ ה׳ (דף יג׳), וז״ל: כל השמות שקורין האבות לבניהם הם הם השמות העיקרים שקורא ה׳ לנשמה בעולם העליון, וה׳ נותן בלב האדם לקרות השם ההוא לבניו כשם שקרא ה׳ לנשמה.

הרב שלמד שלא לקלל את הגנבים

מורנו הרב בעל נשמת חיים משאש הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקרת יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר. נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב, ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב. אף בירך את הגנב שתהפוך הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט.

והנה בערב שבת הגנב טעם מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו. מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב שיברך את בנה. מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים והוסיף שתיתן לבנה לשתות ויעבור מגרונו. ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש סליחה וששב בתשובה שלמה. הרב מחל לו וברכו בתנאי שלא יוסיף ידו בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה.

ומאותו היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו יענש.

הצדיק שנשמר את הספר תורה

במשך שנים נהג רבי שלום הלוי זצ״ל לקרא את שניים מקרא ואחד תרגום ביום שישי מתוך הספר תורה, וזאת מב׳ טעמים: הראשון מפני שכך גילה האריז״ל, והשני כדי שלא יהיה מצב שיוציאו את הספר תורה ביום השבת ויימצאו בו איזה פסול.

ביום מן הימים היה מוזמן רבי שלום לאחד מן המקומות, וקרא שניים מקרא ואחד תרגום בבית מדרשו, כך שבמקום שעתיד הוא להיות בשבת, לא קראו בספר ביום שישי. וכיון שמטבע הדברים שבזמן שמגיע צדיק כרבנו לאיזה מקום מכבדים אותו בחזנות ובעליה לתורה, אך כיון שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ואין מביאין תקלה לצדיק, גם בפעם הזו נתנו רשות לרבי דוד רשות משמים לבא לבנו רבי שלום.

וכך היה רבי דוד בא בחלום לבנו, והזהירו שהספר תורה שבמקום בו הוא מעותד להתפלל יש בו חסירות. רבי שלום אמר: וכי החלומות שוא ידברו? וכך הוה לפליאת הגבאי.

נס של נדיבות לב בלי הכרה

כתב הגאון רבנו בעל אור החיים הקדוש וז״ל: הראני ה׳ נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה׳ רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק״ק ליורנו יע״א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח. . . ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר. . . הראני ה׳ כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה׳ ברוך הוא.

הגאון שפתח ביתו לאורחים

הגאון רבי עמור אביטבול זלה״ה, מגדולי רבני צפרו אשר זכה לשני שולחנות, ולא פסקה מעל שולחנם מצות הכנסת אורחים, תמיד ביתו היה פתוח לרוחה. ובנו כמוהר״ר חיים אליהו זלה״ה המשיך כמנהג אביו, והידר במצות הכנסת אורחים. ובכל ערב שבת היה מחפש באכסניות אורחים והיה מביאם לביתו.

והרב השד״ר כמוהר״ר אליהו אילוז זלה״ה סיפר לנו שבדידיה הוה עובדא: כאשר הוא ואביו מעיר תאפילאלת היו בדרכם לעלות לשכון בארצנו הקדושה, באו אל המלון בערב שבת. לקרת הערב בא החכם הנזכר והזמינם לשבות בביתו.

(הקדמת הרב ישמ״ח עובדיה לספר עמר מן)

הדלת הפתוחה לעני בסוכה

כתב הרה״צ רבי יעיש קריספין זצ״ל בספרו רינה ותודה (עמ׳ קלד), וז״ל: זכרתי ימים מקדם, זה כמה ימים לא תקום פעמים צרה, היתה שנת רבעון ויוקרה גדול בעולם, והיו עניים באים בריבוי. ובלילה חג הסוכות הכנסתי עני אחד כדי לזכות בו בצל סוכתי, והיו עניו ויש בו ריח התורה. וב״ה חסד אל גבר עלי תהיות לשם יתברך, לא חסר משלחני שום דבר. וברכנו הקידוד בשמחה רבה והיינו סועדים סעודת הלילה. ושמתי עיני על אותו העני היושב לפניו בשולחן, וראתה מהכרת פניו שהיה עצב. וכמה פעמים אמרתי לו: ידיד, תאכל ושמתי כאילו אתה בביתך, כולנו בני איש אחד אנחנו, ובכמה פיוסים ודברים המתיישבים על הלב, ואפילו הכי לא הוכחתי והיה לי צער מזה.

באותה שעה נשאתי עיני למרותם ביני לבין עצמי ואמרתי: רבונו של עולם, תפקח עין שכלי, יראני במה אסיר יגון יעצב מלב זה האיש. והיה לפני ספר חמד אלהים, ופתחתי הספר ובא בראש הדף זה המזמור בתהלים (פרק מה), ובעה״ה פרשתי וכו׳.

שני רבנים ושלום העיר

בעיר טבריא בשבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב העיר. שאלו את רב העיר הספרדי, הגה״ק הרב יעקב זריהן זצ״ל, האם מותר לטלטל. השיב הרב בחיוב.

לעומת זאת, בבית מדרש של הרב האשכנזי, הגאון הרב משה קליעסק זצ״ל, אחר תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש בדבר איסור טלטול בעקבות התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות הרב זריהן. ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל. במקום זאת, פסק הרב בנחרצות להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל.

באותה שבת הלך הרב קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין. אחר שלמדו בעין את הסוגיה, שאל הרב את הרב זריהן: לפי הנלמד, מה הדין בטלטול בעיר בעקבות השאלה שנוצרה בעיר? השיב הרב זריהן: אכן אסור לטלטל. ואם כך, מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר?

ענה רבי משה: עירוב בעירנו דרבנן. אם יגידו שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב ברבים, הוא איסור דאורייתא.

שמירת הלשון בעת מערכה פוליטית

הגאון רבי ניסים טולידאנו זצ״ל, ראש ישיבת שארית יוסף, באחת ממערכות הבחירות, בשליחות רבותיו שנס מותניו, לחזק את המפלגה בכינוסים ולהמריץ את תלמידיו, והנה נכנס אליו תלמידו לשאול את הרב אודות רב מפורסם שהיה אז פולמוס סביב הנהגתו. והשיב הרב בהחלטיות חותכת: את זה ממני לא תשמע.

בהזדמנות אחרת באותה תקופה דיבר הרב בטלפון עם אחד העסקנים בעניני מערכת הבחירות. הלה דיבר באיזה גנאי על תלמיד חכם גדול שהיה מהמתנגדים לפעילות ראש הישיבה, אז הרב נזעק בכאב לב: קדושת הדיבור, קדושת הדיבור.

הצדיק שדן בסוכה לפני הדירה

הצדיק רבי משה בן טוב זצ״ל החליט שהגיע הזמן לעלות ולהתגורר בעיר הקודש ירושלים ת״ו. חיפשו בניו דירה מתאימה למשפחת הרב, כאשר מצאו דירה נאותה, הזמינו את הרב שיראה את הבית. הרב עבר חדר אחר חדר, ובסיום הרב שאל את בניו: היכן מקום הסוכה? הבנים הראו את המרפסת. הרב אמר: לא יתכן לקנות דירה בלי לחשוב על דירה שניה לימי חג הסוכות.

ניסו הבנים לומר כי כל השנה הדירה מתאימה, ולקראת סוכות נבנה סוכה בקרבה לבית. הרב סירב, שלא נפסיד זמן לשהות בסוכה, או שיש שיקלו לשתות וכדומה מחוץ לסוכה. ואז הרב הכריז: דירה ללא מקום הראוי ויאה לסוכה — כזו דירה לא קונים.

בס״ד מצא הרב דירה המתאימה לימות השנה ולימי חג הסוכות.

כבוד ההורים הציל את חייו

בהיותי בבית מרן הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א, שאלתי את הרב במה הארכת ימים. הרב בראשית דבריו ציין שהכל בזכות התורה. שרציתי לשמוע עוד, אז הרב סיפר שבאותה תקופה עם עלית הרבה יהודים ממרוקו לארץ, איימו ע״ה עלתה לארץ מרוב כיסופיה לארץ הקודש. וכאשר קיבל הרב מכתב שאין מי שידאג לאמו, בתוך זמן קצר עזב הרב את עולם הדיינות והרבנות, למרות שנועד עוד לגדולה. הרב עלה לטפל באמו, וממש הצלתי את איימו ממות לחיים.

ועוד סיבה שהרב מקפיד מצעירות על אמירת ברכת אשר יצר בכוונה גדולה.

זכר לחבר נפש שנהרג בפוגרום

״באתי בגמילות חסד, עם החיים וגם עם המתים אשר הם עדנה. זכרתי כי בהיות אחד מחבירי בחולי מכת חץ קנה שריפה רח״ל, אשר הוכה בקרבו מהגויים האכזריים, ה׳ ינקום את נקמתו זלה״ה. הלא הוא ידידי נפשי אשר קרינו ושנינו יחד, להבדיל בין החיים, כמוהר״ר מרדכי אוחיון זלה״ה, שהוכה בשנת תרס״ג ליצירה באלף השישי, באחת בלילה. כאשר היה מתהפף בציריו רח״ל ושם נמצאתי אני הצעיר כשהיה בחיים. וכדי להפיג צערו היתי משעשעו בדברי תורה דברים עריבים. ונזרקו הדברים מפיו דקדוק אחד בלשון רש״י ז״ל שכתב גבי יעקב רץ ומפרכס, וגבי עשו לא כתב רץ כי אם מפרכס לצאת דוקא. ופירש הוא ז״ל. . .

יהי רצון מלפני אלהי השמים ואלהי הארץ, שיהיה דברים אלו שכתבתי משמו, סיוע ועזר ליליוי נשמתו, תנצב״ה אמן ואמן״ (פרח שושנה בראשית כה, כב עמ׳ קלט).

הגאון שנשבר מאהבת ישראל

הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל, רב העיר חיפה, מנהגו בקודש היה שלא לכתוב בימי חול המועד אף דברי תורה, מלבד פעם אחת לגודל אהבת ישראל. וז״ל הרב בשו״ת מים חיים (ח״א סימן שיא):

בערב חג הסוכות בין הערבים הגיעני מכתבך הבהיר, ונשאר על מסגר עד יום ראשון לחולו של מועד אחר תפלת השחר, שאז פתחתי למוסריו. ובקראי עמדתי מרעיד, וערבה לי כל שמחה, ביודעי את כל תוקף הפחד והצער והיגון הנורא אשר אפפו את כבודך, והסובבים הודך, על כי לא היית טהור מקרה לילה בליל יום הכפורים שעבר. והמאמר ידאג כל השנה אינו זז מנגד עיניך, ולא נתנך לנוח לילה ויומם, כי לא תאמין בחייך חלילה.

ובדמע חם הנובע מלבך הטהור אתה שואל ומבקש מצעיר כמוני להשקיט המיית לבבך הסוער כהמון ים בשוא גליו, ולהחיות את נפשך בדברים המיישבים וסמוכים וסועדים את הלב, להודיעך שורש הענין באורך וברוחב. והנה ידידי, אף כי מועלם לא משכתי בשבט סופר בחולו של מועד, עכ״ז ביודעי נאמנה ממכתבך כי פיקוח נפשות שנו כאן, ועיניך מיחלות ומחכות ומצפות ומקות לתשובתי, לכן שנתי את טעמו זאת הפעם.

הרב משה אסולין ודרך הקדמונים

עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלו גם יהודי קהילת בוגמז שבהרי האטלס. בראש עליית הקהילה עמד הרה״צ ר׳ משה אסולין ששימש רב הכפר. עם הגיעם ארצה, אוכלסו במחנה עליה הנקרא ״הר-טוב״ — הסמוך לבית שמש, ומשם הצפין הרב לישוב אשר לימים נקרא ״כרם בן זמרא״ ובו כיהן כרב הישוב, משם עבר הרב לאחמ״כ לעיר קרית גת. באחד מן הימים,

יזם רב העיר האשכנזי כנס רב רושם, שאליו הוזמן הרב משה אסולין. רב העיר החל נושא דברי פתיחה, ובראש דבריו אמר: ״הרב משה אסולין — הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקה. . . ״ בחושבו שהוא מפרגן לר׳ משה באמירה זו, אולם מיד קם הרב ונעמד על רגליו ואמר לרב העיר: ״אתם הגעתם ארצה מאירופה, אצלכם קיימים מושגים כמו ״חרדי״ ״חילוני״ (בדרך הלצה אמר הרב שניהם מתחילים באות ח׳ מלשון חטאים). אצלנו במרוקו ידענו שיש או יהודי או גוי, וברוך השם קיימים בתי כנסיות לבני העדה אשר בתוכם תמצא מגוון יהודים מכל החברה הישראלית, וכך ראיתי אצל יוצאי תימן, כי אנו רוצים להמשיך את הדרך המסורה לנו מרבותינו דור אחר דור עוד מימי בית שני ואף קודם לכן. וצריך לעמוד על משמר בתי הכנסת כלשונם — כנסת מלשון התכנסות, לשם קירבה לבורא, ומעולם לא עירבו דעות אישיות, על אף שודאי שלכל אחד יש דעה אישית. אבל מקומם בודאי לא בבית הכנסת, ותמיד ידעו אבותינו ורבותינו לשמור על קדושת בית הכנסת. וקדומני שמשתייכים למפלגה כזאת או אחרת ועוסקים בכך בקהילה, דבר שגורם לחילול ה׳ ומציאות שלא היתה קיימת בצפון אפריקה, וצריכים להתכונן לבנין המקדש אשר גם שם לא יהיו מפלגות. . .

הרב חייך על הדיו השפוך

הגה״צ המקובל רבי יצחק כדורי זצ״ל היה ידוע כמומחה גדול גם לכתיבת קמיעות. באחת הפעמים הרב כתב קמיע שזמן כתיבתו היה זמן רב מאד. הרבנית ע״ה ראתה שהרב מתאחר לבא ולאכול, ניגשה לחדר של קבלת קהל, ובאותו זמן הרב היה רכון על כתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכך. הרבנית ניגשה לרב, ומרב שקיעתו של הרב, ניבהל וכל הדיו נישפך על הקמיע אחר עמל רב.

נו, מה הרב יגיב לאחר שכל עמלו הלך לטמיון? — הרב חייך.

הכמיהה לארץ ישראל והגאולה

בספר מלאכת הקודש להגה״ק רבי משה טולידאנו זצ״ל הביא הרב דברי חז״ל (כתובות קי׳) דכל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב וז״ל: מי שאינו עולה מחוצה לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו. ואל אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי בע״ה.

ב. כתב הגאון רבי יוסף בן נאים זלה״ה בהקדמה לספרו מלכי רבנן וז״ל: ומעולם לא היינו אזרחים בארצות המערב ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחים מהסתופף בנחלת ה׳ וגלינו מעל שולחן אבינו, עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחינו, ותמיד אנחנו לישועתו מקוים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו ארץ הקדושה, ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים.

הרב שלום ואביו בדרך התורה

הגאון הצדיק רבי שלום אביצרור זצ״ל כיהן ברבנות בכפר תמלסא במשך 25 שנה, ואז החליט להוציא את החידושי תורה שעלה על הכתב. למרות גילו המבוגר ובריאותו הרופפת, החליט ללכת מעיר לעיר ומכפר לכפר, לאסוף מעות להדפסת ספרו ״נתיבות שלום״. גלות שנמשכה שנתיים ימים, בקור ובחום, ולא פעם נקלעו למצב של סכנת נפשות. וכל הדרכים, הן ברגל והן ברכיבה על גבי החמור, הרב הגה עם בנו בתורה, לומדו עימו מסכת קידושין.

הצדיק שבחר את התורה על הגוף

לאחר שנסתלקה אשת הרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל אב״ד אולדמנצור, בתו זוהרה ע״ה היתה מכינה ומגישה דבר מאכל שיסעד אביה, אך מעט מאד היה אוכל. בתו היתה מנסה לשכנע את אביה שיאכל, אך אביה נותר בדרכו לאכול מעט. כשראה אביה שבתו מצטערת מכך, אמר לה: בתי, אני אוכל מעט כדי קיום גופי, שאם אוכל יתר על כך, המאכלים יכבידו עלי, וכך לא אוכל לשקוד על לימוד התורה כראוי.

שני גאונים בלימוד חברותא יומי

מדי יום החל מהבוקר היו לומדים חברותא הגאונים רבי משה אלמליח זצ״ל רב העיר עתלית ורבי משה חליאוה זצ״ל. סיפר לי חתנו הרב טובול (רב קהילת אהל יצחק בשכונת כפר אברהם בעיר פתח תקוה): בסעודות היה מ״ור חמי מאריך בפיוטים ודברי תורה, וכן היו שותים מאחיה, ולמרות שסיימו את הסעודה מאוחר, חשבו כולם זהו הצדיק הולך לישון ויקום לתפלת השחר. לא אחת ראינו אותו אחר שינה מועטת והוא כבר רכון על לימודו.

הרב שנסע לחצי יום בעבור דף

הגאון רבי אליהו אברז׳ל שליט״א (רב ואב״ד בקעה וחבר ביהייד הגדול י-ם ומחבר שו״ת דברות אליהו ח״ח) למד בצעירותו בישיבת פורת יוסף ואביו ביקש שילמד מקצוע. הרב ביקש שרוצה ללימוד תורה אך אביו בשלו. בצער לו נרשם הרב לטכניון. אחר ששם את חפציו בפנימייה, משם נסע לחיפה לבית המרא דאתרא מרן הגאון הרב יוסף משאש זצ״ל כפי שזכר בכל ספרי הרב הכתובת "החלוץ 14".

הרב דופק בדלת בהתרגשות לראות לראשונה פנים בפנים את הרב. והנה הרב נכנס. שאל הרב משאש היכן כבודו גר וכו׳. סיפר לרב שבה ללימוד לימודי חול בגזרת אביו. אמר הרב: אני בצעירותי בקושי היה לנו ספרים ללמוד. אתה יש לך אהבת תורה, תחזור ללימודך בישיבה ותגיד לאביך שכך פסקתי. וכך הוה. ואז סיפר הרב משאש מעשה הבא:

רבי יוסף היה לומד מדי חג את המסכת בש״ס העוסקת מענינא דיומא. אחר שנים שכך נהג בקודש, החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי. עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה. אחר מאמץ רב עדין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת. הרב החליט לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חניות לספרי קודש. משך הנסיעה ממכנאס לקזבלנקה המרחק כ-300 קילומטר.

אחר שהגיע הרב לעיר, נכנס הרב לחנות. המוכר רואה רב הדור פנים מציע את עזרתו: איזה ספר החכם מחפץ? שאל הרב אם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור. שמע המוכר את הנדרש: מקסימום יש לנו תלמוד בבלי. כבודו מחפץ דבר של נמצא במדינתנו. הרב הודה למוכר. והרב עבר מחנות לחנות שש במספר ולא מצא את מבוקשו. הרב הלך משם לבית המדרש. שם פגש אחד מחכמי העיר.

נשאל הרב משאש: במה זכינו שהרב הגיע לעירנו? סיפר הרב שמחפץ תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר. יעץ לרב החכם: בגבול ספרד יש עיר הנמל הנקראת טנג׳יר. ושם יש חכם סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג׳ו זצוק״ל. אשר כל שדרי ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב ספרי קודש מארץ ישראל. וידוע שלרב ישנה ספריה ענפה. אולי כבודו ימצא שם. הרב נוסע מקזבלנקה חצי יום לטנג׳יר.

הלך ונכנס הרב משאש לחדרו של הרב. שאל הרב ברצנו של האורח. ביקש הרב: אולי יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור? נענה הרב: קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש מנהג חכמי המערב שמקימים את הפסוק "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך", וכך מעלמים תחת גלימותיהם ספרים רבים.

קרא הרב לשמש תתלוה עמו בלימודו בספר. והנה הרב ראה מפרשי הירושלמי שעומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה. צהלה עלתה על פניו של הרב. הודה הרב לרב בן ג׳ו רב העיר ונפרד לשלום משם. הרב נסע לעיר קזבלנקה. ושם הרב התעכב זמן מה. שם פגש הרב אחד מגברי העיר: כבודו מה עושה בעירנו? סיפר הרב על מבוקשו. סיפר הגביר: כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי, אני יתן את הסט חינם, אין כסף. ביודעי שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון.

שאל הרב: מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי? סיפר הנגיד: נפטר הרב בן ג׳ו רב העיר טנג׳יר. וקנה מידי היורשים את כל הספריה. והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף משאש את סט התלמוד הירושלמי.

נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנג׳יר. הגיע לידי היורשים. קבלו את השטר אך נענו בשלילה: יש לנו מנהג שלא מוצאים דבר מבית המנוח עד תום שנה. נפרד הרב מהם וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס. ואחר שנה חזר את המסלול הארוך זה. וכל זה לאהבתו לתורה.

לימים הוזמן הרב יוסף משאש לשכונת בקעה שבה מכהן רב השכונה הרב אליהו אברז׳ל. ניגש הרב אברז׳ל לרב משאש בזכות כבודו הגיעני עד הלום. . .

הפסד הלימוד היותר מן הפסד הממון

יום אחד שמעו בבית הרה״צ רבי יעקב אבוקסיס זצ״ל, מחכמי אולדמנצור, זעקות שבר: "אוי אוי אוי הפסדתי!" בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו. ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימוד התורה.

הנער שבחר בתורה על הנגרות

בגיל חמש עשרה, נתבקש הנער ר׳ יהושע מאמאן על ידי אביו הגאון רבי רפאל עמרם מאמאן זצ״ל מרבני העיר צפרו, ללמוד מלאכה, דבר המקובל בצפון אפריקה, שתלמידי חכמים היו מתקיימים ממלאכה, כמאמר התנא ״יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ״. הרב הלך ללמוד את מקצוע הנגרות, אך ראשו של הרב בהוויות אביי ורבא. הנגר מתפלא כה בחור מוכשר, וידיו אין עמו, עד שהנער מגודל תשוקתו לתורה שב הנער לבית אביו, ואמר: ״אבא, חשקה ליבי בתורה בלבד״.

אביו קבלו וידע שעוד נועד לגדולות. אחיו ניסה להניע אותו מהחלטתו מללמוד יום שלם, והוסיף: ״ממה תתפרנס אתה וב״ב? ״ הרב הוסיף: ״מוכן אני ללמוד מעוני, נפשי קשורה בעבותות אהבה לתורה״. וסיים הרב: ״ובי התקיים מאמר חז״ל: כל המקיים את התורה מעוני סופה שמקיימה מעושר״.

ולימים התפרסם הרב בשמו ההולך לפניו, הרי הוא מרן הגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שליט״א, זקן רבני מרוקו ומותיקי הדיינים בעולם, ומחבר שו״ת עמק יהושע ז״ח.

הרב שלמד דיני משכון וקנה שבת

מעשה היה בשמשו של הגאון רבי אלעזר הלוי זלה״ה (ראש הישיבה במרכאש ובעל עבודת הלוי על הש״ס) רבי יצחק נחמיאס זצ״ל, שבאחד מערבי שבת בא לצאת עם הרב לקניות לכבוד שבת מלכתא והרב ראה שאין פרוטה לצורכי השבת. הרב ביקש ממנו שילמדו יחד דיני משכון בש״ע חושן משפט, והנה בתוך לימודם הגיעה אשה ונתנה בידי הרב משכון שימור עליו והרב יכול להשתמש בו עד לתאריך מסויים, ובמשכון זה הרב הניח בידי אחד הגבירים בעיר ובכך קנה צורכי השבת (הרה״ג רבי משה סבאג זצ״ל רב ישוב ישרש).

מאכלי חג השבועות

מאכלי חג השבועות

סיפר הרב צבי פרבשטיין רבה של קדומים, שפעם היה בירושלים בשיעור של הרב מרדכי אליהו זצ״ל על הלכות חג השבועות. ועוד לפני השיעור היו שם שני בעלי־בתים שהתווכחו בלהט אם יש לאכול בסעודת ליל שבועות מאכלי בשר או מאכלי חלב. הוויכוח הסוער נפסק כששמעו את מכוניתו של הרב מתקרבת.

הרב נכנס והחל ללמד את השיעור, ולפתע בלא קשר למהלך השיעור שאל אחד מהם מה ראוי לאכול בסעודת ליל שבועות, בשר או חלב. חברו נכנס לדבריו והחל ביניהם ויכוח. הרב הקשיב בכל הרצינות לשאלתם ואמר שיש בזה מחלוקת. מצד אחד יש ערך לאכילת בשר, כי זה כבוד החג וצריך לכבד את החג ואין שמחה אלא בבשר ויין. ומצד שני יש ערך לאכילת מאכלי חלב, זכר לשתי הלחם וסיבות נוספות.

שני הצדדים לא ויתרו והיו מוכרחים כל אחד להוכיח את צדקתו. הם שאלו: מה הרב אוכל בליל שבועות? היינו סקרנים לדעת איך הרב יפרק את המוקש שהונח לפתחו, והרב במאור פנים אמר: יימה שאשתי מבשלת — אני אוכליי.

הרבי לא ראה את הגידול

סיפור מדהים ששמעתי מכלי ראשון, מפי שליח הרבי זי״ע בארגנטינה — ר׳ פנחס בוימגרטן. וזה דבר המעשה:

לפני שנים רבות היה לו לר׳ פנחס קשר טוב עם שלושה אחים יהודים שאחד מהם, לא עלינו, חלה במחלה הידועה. משפחה זו הייתה עשירה מאוד ומשכך הם יכלו להרשות לעצמם ללכת אל מיטב הרופאים בארגנטינה כדי לחפש מרפא למחלת האח, אלא שלאחר שערכו בדיקות וצילומים מקיפים הודיעו הרופאים בזה אחר זה שהממצאים חמורים מאוד ואין להם מה לומר בנידון.

בצר להם החליטו שלושת האחים לטוס יחד לניו יורק כדי להיפגש עם רופא בעל שם עולמי בתקווה שהוא ייתן קצת תקווה, ועל הדרך גם קיוו לפגוש את הרבי עליו שמעו ניסים ונפלאות, ולבקש את ברכתו. הם ביקשו מר׳ פנחס שיקבע להם פגישה עם הרבי ושגם הוא יצטרף לנסיעה וישמש מתורגמן בינם לבין הרבי, כיוון שהם דיברו רק ספרדית.

כשהגיע מועד הפגישה, נכנסו יחד לחדר הרבי שלושת האחים, אשת האח החולה ור׳ פנחס בתפקיד המתורגמן. לאחר שסיפרו לרבי על מצבו העגום של האח ועל כך שהרופאים בארגנטינה הרימו ידיים, אמר הרבי שעליהם להקפיד על שמירת כשרות האכילה. ר׳ פנחס תרגם לספרדית את דברי הרבי על הצורך להיזהר יותר בשמירת הכשרות, אך הרבי שהקשיב לתרגום שלו הביע אי שביעות רצון מהאופן בו תרגם את בקשתו. ר׳ פנחס הזדרז לתרגם את הדברים שוב ובאופן שונה, הפעם לשביעות רצונו של הרבי.

לאחר שהאחים הסכימו לקבל על עצמם להקפיד יותר על כשרות המזון ככלי רוחני לרפואת האח, פנה הרבי אל האח החולה ושאלו היכן בגופו נמצא הגידול. "בחזה", הוא השיב. הרבי הסתכל לזמן מה לעבר חזהו, ואז אמר: "אני לא רואה שום דבר. . .". הרבי העניק להם ברכות לרוב, ולקראת סוף הפגישה חזר ואמר: "אני לא רואה דבר". ושוב סיים והפציר בהם: "אנא, הקפידו לאכול כשר".

כשנכנס האח כעבור כמה ימים להיבדק אצל הרופא המומחה שעבורו הגיעו לניו יורק, אמר הרופא: "אינני יודע בשביל מה טרחתם להגיע הנה מארגנטינה. . . אין שום גידול!"

רבי עזרא וזכות הסבא קדישא

מסופר על הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, כאשר אשתו הרבנית בוליסה עטיה ע״ה חלתה, עלה רבי עזרא לקברו של הסבא קדישא הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל הקבור במרומי הר הזיתים. וצירף איתו את תלמידו רבי שלום לופס זצ״ל, ושניהם שפכו שיח ותחנונים לרפואת הרבנית.

סיפר הרב לופס כי שמע את רבו מתפלל על הקבר, ומרבה בתחינה ואומר בקול בוכים: רבש״ע, מה יש לי בעולמי חוץ מהרשתת התורה, ואם יקרה לה ח״ו משהו, איך אוכל ללמוד וללמד. . . ? !

והנה, למחרת היה יום אשר היתה הרבנית צריכה לעבור ניתוח על המחלה בה חלתה. אמרו הרופאים: בבדיקות שעברה כעת לפני הניתוח, גילינו אצלה דבר מוזר — אין זכר לחששות בו היתה נתונה, ואין כל צורך לנתחה, ומשוחררת היא לביתה. ואכן כך היה — כל המיחושים חלפו כלא היו, ושוחררה לביתה בריאה ושלימה.

סיפרה אז הרבנית כי ראתה בחלומה את הסבא קדישא הרב אלפנדרי זצ״ל האומר לה: מדוע את מצערת את בעלך, מדוע את גורמת לו ביטול תורה. . .

הבינוני שהפך למורה לרבים

"בדברים הבאים אני מבקש לספר 'סוד' אישי שלי, שאני חושב שיש בו תועלת לרבים". כך כתב הרב אלישיב קנוהל ז״ל, רב הקיבוץ כפר עציון:

"מלידתי הייתי בינוני, בינוני ממש. בינוני כל כך, עד שהמורה שלי לגמרא בכתה ז׳ ייעץ לאבי ז״ל לשלוח אותי ללימודי התיכון לבית ספר מקצועי, כי בין כך כנראה שלא אצליח בלימודי בישיבה. אני בכל אופן ביקשתי ללמוד בישיבה, ולפני 50 שנה הטרנד היה ללכת לישיבת 'נתיב מאיר'. התקבלתי לישיבה, אולי בזכות אבות או שבהיותי בינוני עדיין הגעתי לסף הקבלה לישיבה, וכך המשכתי בה עד לכתה י״ב, עם הישגים בינוניים.

לאחר הצבא המשכתי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' וישיבת 'הר עציון', אך תמיד היכולת שלי בלימודים וממילא הישגי הלימודיים היו בינוניים. רבים מחבריי השיגו אותי ביכולתם הלימודית עשרת מונים. במצב זה גם הציפיות שלי מעצמי בכמה אוכל לעזור לחברה הסובבת אותי בתחום התורני היו בהתאם.

והנה, לפני כעשר שנים זכיתי לכתוב את הספר 'איש ואשה' ולאחריו את הספר 'ואכלת ושבעת'. שני הספרים כנראה נעמו למעיינים בהם, והם כבר הופצו בעשרות אלפי עותקים. התפוצה של הספרים והשיח ההלכתי שבהם יצרו אצלי 'תעסוקה חדשה', של מתן תשובות בכתב ובעל פה לאנשים רבים הפונים אלי יום יום. זכות זו של נתינת מענה וסיוע לאנשים, בעיקר בתחומים של טהרת המשפחה ובענייני זוגיות בכלל, מעמידה אותי במקום נפלא של נתינה מתמדת ורוממות רוח מכוח אותה נתינה.

לא דמיינתי לעצמי מעולם שאגיע למקום כל כך מיוחד כפי שזיכה ומזכה אותי הקדוש ברוך הוא.

מדוע אני מגלה סוד זה? כדי שכולנו נפנים: הורים לגבי ילדיהם, וכל אדם לגבי עצמו – איננו יודעים מתי הקדוש ברוך הוא יתגלה עלינו. אנו נעשה את שביכולתנו, ואין לך אדם שאין לו מקום. העולם מלא הפתעות, ואנו צריכים להיות מוכנים להרים את ה׳מציאה' שתתגלגל לידינו כדי שנוכל להיטיב איתה לכל הסובבים עמנו, ולעולם כולו".