הנורה שהסיחה את דעתם מהאסון

בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם.

הטייסים הורידו את כן הנסע לקראת הנחיתה, ואז הבחינו במשהו קטן ומטריד: נורית ירוקה אחת לא נדלקה.

הנורה הזאת הייתה אמורה להודיע להם שהגלגל הקדמי ירד וננעל במקומו. הם לא ידעו אם יש בעיה בגלגל, או שפשוט הנורה שרופה.

אז הם ביטלו את הנחיתה, טיפסו לגובה 2, 000 רגל, הפעילו את הטייס האוטומטי והתחילו לבדוק.

ומכאן התחיל אחד הסיפורים המצמררים בתולדות התעופה. כולם הסתכלו על אותה נורה. הקברניט בדק. הקצין הראשי בדק. מהנדס הטיסה ניסה לבדוק אם כן הנסע באמת ירד. הם הוציאו את מכלול הנורה מלוח המכשירים. ניסו להחזיר אותו. סובבו אותו. התעסקו איתו. בשלב מסוים מהנדס הטיסה ירד אל התא שמתחת לתא הטייס כדי לבדוק דרך החלונית אם הגלגל הקדמי אכן נעול.

כלומר, הצוות עשה משהו שנראה מקצועי לחלוטין: הייתה תקלה. הם טיפלו בה. רק שבינתיים קרה דבר אחר. איש לא שם לב שהמטוס התחיל לרדת.

מסיבה שלא הוכרעה בוודאות, הטייס האוטומטי הפסיק לשמור על הגובה. המטוס ירד לאט כל כך, שהצוות השקוע בבעיה כמעט לא הרגיש בכך.

2, 000 רגל. 1, 800. 1, 500. 1, 000. . . ברקע נשמעו אפילו התרעות, אבל תשומת הלב הייתה במקום אחר.

עד שאחד מאנשי הצוות שאל: ״אנחנו עדיין בגובה 2, 000, נכון? ״ שניות לאחר מכן המטוס פגע בביצות האוורגליידס. 101 בני אדם נהרגו.

ומה הייתה התקלה בגלגל? לא הייתה תקלה בגלגל. כן הנסע היה למטה ונעול. הבעיה הייתה בנורית החיווי.

החקירה קבעה שהסיבה הסבירה לתאונה הייתה כישלון הצוות לעקוב אחרי מכשירי הטיסה בארבע הדקות האחרונות, משום שכולם היו שקועים בתקלה בנורה של כן הנסע. המקרה הפך לדוגמה קלאסית למה שמכונה בעולם גורמי האנוש cognitive lockup — מצב שבו אדם ננעל על משימה אחת ומתקשה להעביר את תשומת הלב למשימה חשובה יותר.

ויש פרט כמעט אכזרי בסיפור הזה. החלק התקול היה בסך הכול נורה קטנה. הבעיה שעליה התרכז כל תא הטייס הייתה שולית. המטוס עצמו היה תקין.

החסד של החיילים הפשוטים

באחד מבסיסי הצבא החליטו לעשות מסיבה לחיילים לקראת ראש השנה. במהלך המסיבה עשו הגרלה. כל חייל הכניס לתוך תיבה 50 ₪. היו שם 300 חיילים, סך הכול 15, 000 ₪. תורם מארה״ב הכפיל את הסכום, כך שהצטבר סכום מכובד של שלושים אלף ₪.

ההתרגשות הייתה גדולה כשכל החיילים כתבו את שמותיהם על הפתקים והכניסו אותם לתוך הקופסה. הכרטיס הזוכה יקבל את כל הסכום. חייל אחד התלבט מה לכתוב, וזאת כיוון שאחד החברים לגדוד נפצע קשה מאד לאחרונה בפעילות מבצעית, ועבר תקופה קשה. לכן אף על פי שהוא ידע שהסיכוי לזכות הוא קטן מאד, החייל החליט לכתוב במקום את שמו — את השם של החייל שנפצע.

רגע ההגרלה הגיע. אחד המפקדים ניגש לקופסת הפתקים, ערבב, ערבב, והוציא את אחד הפתקים. במשך כל הזמן הזה החייל התפלל שהכרטיס הזוכה יהיה של החייל שנפצע. ואז. . . המפקד מכריז על שם הזוכה, ו. . . נס אירע! הזוכה היה החייל שנפצע. מחיאות כפיים נשמעו מכל הגדוד. דמעות היו לחייל הפצוע בעיניים, והוא הובל בכיסא גלגלים לבמה כדי לקבל את הפרס.

בתום המסיבה, החייל שכתב את השם של החייל הפצוע במקומו, היה צריך לסדר את המקום. כשהוא ניגש לפנות את הקופסה עם הפתקים, הוא לקח את אחד הפתקים ופתח אותו, להפתעתו הוא רואה שכתוב עליו השם של החייל הפצוע. עוד פתק — וגם עליו היה כתוב שמו של החייל הפצוע, וכך עוד פתק ועוד פתק. התברר שכמעט כל החיילים בגדוד כתבו את שם החייל הפצוע.

אז היה פה נס או לא? את זה אתם תחליטו. אבל אנו בשבת האחרונה של השנה. פרשת השבוע פותחת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם. . ."

הקב״ה רוצה לראות שכולנו ביחד. אין ספק שכאשר כל אחד מאתנו יחשוב על השני, לא רק מה הוא צריך, או מה הוא רוצה, אלא קצת להסתכל סביב גם מה אחרים צריכים — הקב״ה ישפיע שפע טובה וברכה על כולנו, כמו שאמרו חז״ל: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".

המלך והשלושה בקבוקים

מסופר על מלך אחד שהיו לו שלושה בקבוקי יין שקיבלם בירושה מאבות אבותיו ושמר עליהם מאוד. והנה, הוצרך המלך לנסוע למדינה רחוקה וקרא לשלושה ממכריו ואוהביו והפקיד בידם את הבקבוקים, ביד כל אחד נתן בקבוק והזהירם לבל יעיזו לפתוח את הבקבוק.

שלושת האנשים הסתקרנו לדעת מדוע המלך מצווה אותם לבל יפתחו את הבקבוק, אין זה אלא מחמת שטעם היין משובח עד מאוד, ולכן רצו לפתוח ולטעום מן היין.

ראובן פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין והיין ערב לו מאוד, הוא לא יכל להתגבר על תאותו ושתה את כל היין שבבקבוק. שמעון רצה אומנם לפתוח, אך מחמת אהבתו למלך התגבר ולא פתח כלל. לוי פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין, ומאד התאוה לשתות עוד מהיין, אך מחמת אהבתו למלך התגבר על עצמו, סגר את הבקבוק, שנשארה בו רק חצי מן הכמות.

לאחר שהמלך חזר, קרא לשלושת האנשים לדעת מה עם בקבוקי היין. ראובן ששתה את כל היין ציוה המלך לתלותו. שמעון שלא נגע כלל ביין, נתן לו המלך מתנה – עשרת אלפים זהובים. לוי ששתה חצי מהכמות, נתן לו המלך עשרים אלף זהובים.

כשראה שמעון כך, התפלא ואמר למלך: "אדוני המלך! והרי אני לא שתיתי כלל ונתת לי עשרת אלפים, ומדוע ללוי, ששתה חצי מן הכמות, נתת לו יותר ממני? והרי הוא עבר על דבריך, ולא די שלא הענשת אותו אלא נתת לו סכום יותר מאשר לי?"

השיב לו המלך: "אתה לא טעמת מהיין, ויתכן מאוד שאם היית טועם היית שותה את כל אשר בבקבוק, כי לא היית יכול להתגבר על תאותך מחמת ערבות היין, אבל לוי שתה חלק מהיין וטעם את טעמו הערב והמשובח, ועם כל זה התגבר על עצמו ולא שתה את השאר, הרי ראיה לכך שהוא מחבב אותי ולכן הכפלתי לו את הסכום."

הפקק של האמבטיה

יום אחד בא מבקר לבית משוגעים ושואל את האחראי: "איך אתם יודעים מי משוגע?" עונה לו האחראי: "כל איש שטוען שהוא משוגע אנו נותנים לו אמבטיה מלאה מים ומביאים לו כפית, מסננת ודלי ואומרים לו לרוקן את האמבטיה."

"אה! הבנתי את הרעיון!" אמר המבקר. "אדם נורמלי יבחר בדלי כי הוא הכי מהיר."

"לא!" עונה האחראי. "אדם נורמלי היה מוציא את הפקק של האמבטיה. . . לסדר לך חדר עם או בלי נוף?"

הבעיה חושפת את האדם האמיתי

באחד מסיפורי שרלוק הולמס הוא משתמש בפיתרון גאוני כדי למצוא כספת שבתוכה תמונה חשובה מאוד. הוא מתארח בבית החשוד, כשלפתע זורק המשרת שלו פצצת עשן דרך החלון ושרלוק הולמס צועק: "שריפה!" הבית התמלא עשן וצעקות, והוא הסתכל וראה שבעלי הבית רצים לקיר, לוחצים על כפתור סודי ומוציאים משם את התמונה.

כשיש בעיה — אתה רץ למקום הכי חשוב!

# היהודי שעדיין לא הגיע לחסידות

שמעתי השבוע שני יהודים שמתווכחים, אשכנזי וספרדי.

הספרדי אמר: זה מאוד כואב שאין מסורתיים אשכנזים, זה או הכל או כלום. . .

ענה האשכנזי: מה חבל! להיות מסורתי זאת צביעות, תחליט! או שאתה עם הקב״ה או שאתה נגדו! מה זה אתה עושה עבירה ואח״כ מגיע לבית הכנסת? !

אמרתי לאשכנזי שכתוב: שיהודי שעשה עבירה ואח״כ מרגיש לא נעים להגיע לבית הכנסת – היהודי הזה עוד לא דרך על מפתן החסידות. . .

הלל רץ שלוש מיל לכבוד האדם

נפסק בהלכות צדקה (שו״ע יו״ד רנ״א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול — ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר — שהרי זה "צורך נפש" שלו.

נציין רק שהגמרא (כתובות סז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו — ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד]. הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל! ! !

לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".

אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש — ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) — ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה׳, וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה׳ עליונה ביותר.

הרב המשחק עם בנו הקטן

מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול. . . אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים — כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו — והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.

לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.

הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?

נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.

באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

הגאון שקוע בכוונות כל ימיו

הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק״ל, היה מספר לתלמידיו בשיחות המוסר על הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ״ל בעל כף החיים, שהנהגותיו היו פלא פלאים: בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה. לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא ק״ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון. משכים לפני עמוד השחר, ללמוד ולהתפלל בנץ, ואח״כ חוזר לביתו ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה. מגיע לישיבה, לומד וכותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.

אחר כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים. לפני האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכה על נטילת ידיים והמוציא בכוונות, וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות. אח״כ למד בכל יום י״ח פרקי משנה — ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב. אמר פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון עם כל הכוונות, כך נהג לעשות יום יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות.

בצאתו מבית הכנסת נהג לברך אשר יצר מהסידור עם הכוונות. עוד היו לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול — איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים, שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים, אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.

הזמן שלנו הולך לדברים חסרי משמעות

חברת 'פריוריטי מנג׳מנט' משיקגו הקדישה שנה שלימה לסקרים ותחקירים כדי לבשר לנו שהקצאת הזמן שלנו בני האדם בחברה המודרנית בהחלט לא יעילה.

למשל: באמבטיה אנחנו מבלים שבע שנים, לאכילה אנחנו מקדישים שש שנים, חמש שנים אנחנו עומדים בתור (ותמיד התור השני יתקדם יותר מהר), ארבע שנים הולכות לנו על ניקיון הבית (אנשים רגילים, לא מרוקאיות. . .), שלוש שנים להכנת ארוחות, שנה אנחנו מחפשים דברים שלא שמנו במקום, שמונה חודשים אנחנו פותחים דברי דואר שאינם מעניינים אותנו, שישה חודשים אנחנו ממתינים שהרמזור יתחלף מאדום לירוק.

(הסקר הזה כנראה היה לפני שהמציאו את הפייסבוק והווטסאפ. . .)

העוצמה בדבר הקטן והקרוב

בספר 'לא גיבור' מתאר מארק אוֹוֶן (שם העט של הלוחם מאט ביסונט, שלחם במשך 13 שנים ביחידת העילית של הצי האמריקאי, "אריות הים", שאימצה את המוטו: "היום הקל היחיד היה אתמול". השתתף במבצע החיסול של אוסמה בן לאדן ובאינספור מבצעים סודיים אחרים) את המסלול שעבר מילד באלסקה ללוחם באחת היחידות המובחרות והמסווגות ביותר בעולם, מהאימונים המפרכים ועד המבצעים המסוכנים בעיראק ובאפגניסטן.

באחד הפרקים מתאר אוֹוֶן אימון שבמהלכו נתקע על מצוק נישא, בגובה של מאות מטרים מעל פני התהום, משותק מרוב פחד.

"היי בן אדם", אמר לו מדריך הטיפוס, "פשוט תישאר בתוך עולם המטר על מטר שלך. תתמקד רק במה שאתה יכול להשפיע עליו בסביבתך הקרובה, אל תחשוב על כל מה שמעבר. . . אם תעשה את זה, תוכל להשתחרר מפחדיך ולהיות אפקטיבי.

היהודים שנשארו למרות הכל

הרב יצחק זילבר זצ״ל (להשאר יהודי עמ׳ 369): ״אילו היו לוקחים מלאכים טהורים מן השמיים, מורידים אותם לעולם הזה בשנת תרע״ז - 1917, ונותנים להם לעבור את האירועים הקשים, בטוח אני כי לא היה נותר מהם שריד.

המהפכה הבולשביקית, הפרעות של כנופיות פטליורה ודניקין, מבנו וקולצ׳אק, מלחמת האזרחים, שבמהלכה נהרגו שלוש מאות אלף יהודים. הקולקטיביזציה, שבמסגרתה גורשו רבים מהאיברים לסיביר לאחר נטילת כל רכושם. פעולותיו של המשטר החדש בסגירת תלמודי תורה, ומאסרם של מי שלימדו תורה, אמצעי הדיכוי של שנת 1937, כאשר מיליונים נורו ללא סיבה ורבים נשלחו לבתי סוהר, מהם חזרו רק מעטים. הכיבוש של היטלר, בו הושמדו תשעים אחוז מיהודי אסטוניה, לטביה, ליטא, רוסיה הלבנה ואוקראינה. הרעב בעת המצור על לנינגרד. ולאחר מלחמת העולם ההאשמות ה״קוסמופוליטיות״ על היהודים ופרשת הרופאים. . .

וברוסיה, למרות הכל, נותרו יהודים, שסיכנו חייהם למען שמירת שבת, כשרות, טהרת המשפחה, לימוד תורה לילדים ועוד״.

הצי שנסוג בחרפה מהגשר

רבי אליהו קפשלי זצ״ל מקנדיאה שבכרתים סיפר שכשהטורקים נלחמו בונציה ורצו לכבוש איזה אי שהיה בו את הצי הונציאני, הם תכננו לבנות גשר רפסודות שעליו יעבירו את הצבא שיסתער על האי.

ספינה ונציאנית אחת ראתה אותם בונים את הגשר ורצתה להיכנס בהם עם תנופה ולהרוס הכל, אבל מפקד הצי אמר לרב החובל: "ככה לא פועל צבא מסודר!" הוא כינס את כל האוניות במפרץ נסתר והחליטו שבעלות השחר כל הספינות מיישרות קו ונכנסות עם מפרשים פתוחים במלוא המהירות בתוך הגשר!

עם שחר הצי במלואו יוצא לקרב ורואה שעל המבצר שבאי שלהם מתנוסס הדגל הטורקי. . . כבר לא תעזור שום הריסת גשר! המפקד מרט את שערותיו: אתמול אוניה אחת בקלות הייתה יכולה לשנות את כל הקרב, והיום צי שלם לא יכול לעזור. . . הצי המהולל נסוג בחרפה ואת המפקד הדיחו מיד מהצבא!

הילד והשאלה השלישית

הרב שבדרון לקח פעם את הילד שלו לסבתא. ראה אותו אחד מצדיקי ירושלים ושאלו: "מה אתה עושה?"

ענה לו הרב: "אני לוקח את הילד שלי לסבתא."

שאל הרב שנית: "מה אתה עושה?"

ענה לו עוד פעם: "אני לוקח את בני לסבתא שלו. . ."

שאל הרב עוד פעם: "מה אתה עושה?"

ענה הרב שבדרון בענווה: "מה כבוד הרב חושב שאני עושה?"

ענה לו הרב: "אתה עושה חסד עם ילד יהודי! ! !"

אז מה אם הוא גם קשור אליך משפחתית. . .

הקבה מתחבא וחוכה לחיפוש

מספרים על ר׳ ברוך ממזיבוז שיום אחד ראה את הנכד שלו בוכה, ושאלו מדוע אתה בוכה? ענה לו הילד שהוא שיחק מחבואים עם שאר הילדים אלא שהוא התחבא והילדים לא חפשו אותו ואני כבר שוהה הרבה זמן במחבוא ואף אחד לא מחפש אותי.

הדברים של הילד עוררו התרגשות גדולה בלבו של ר׳ ברוך והוא מיד יצא ודרש לתלמידיו שגם הקב״ה כביכול בוכה במסתרים ומצר על כך שאין מחפשים אותו.

האור החיים ומחילת הלב המיידית

רבינו האור החיים הקדוש לא רצה לקבל על עצמו משרה רבנית רשומה, אבל מידי פעם כשהיה דין קשה ומסובך הצטרף לדון את הדין עם שאר הדיינים על פי בקשתם. באחד הדיונים אור החיים הקדוש חייב את אחד העשירים בדין, ואותו עשיר שלא היה מוכן לקבל את הדין התחיל לקלל ולבזות את הצדיק. לאחר מכן ניגש אחד הדיינים החשובים אל הרב וביקש ממנו שימחל לאותו עשיר.

אמר לו הרב: באותה רגע שביזה אותי העשיר, כבר מחלתי לו על הכל ולא נשאר בליבי דבר, שהרי כל עבירה של יהודי מכבידה כביכול על כנפי השכינה, ולכן מחלתי לו מיד כדי להקל מחומרת העבירה.

״הבית היהודי״ (ח׳׳א עמ׳ 208 רבי שמחה כהן שליט״א):

״הבית היהודי״ (ח׳׳א עמ׳ 208 רבי שמחה כהן שליט״א):

בתקופת מלחמת יום כיפור, שהיתי במשך כמחצית השנה במתקן ל״מוכי הלם״. ״הלם״ הינו מצב נפשי הנוצר מתחושת נעזבות. לקו בו חיילים שאנשי יחידתם, ל״ע, נהרגו והם נשארו לבד. לעיתים הגיעו למתקן חיילים אשר מפקדם נהרג, או לוחמים ששכבו עשרים וארבע שעות תחת הפגזה קשה, או ישבו בודדים בצינוק בשבי המצרי או הסורי.

רובם של הלוקים ב״הלם״ היו אנשי מילואים שלא באו מיחידות מגובשות. ההפרעות הנפשיות היו: חרדות, נדודי שינה, קשיים לנהל חיי משפחה, וכדומה.

במתקן ששהיתי בו הוצב צוות מעולה של פסיכיאטרים ורופאים למיניהם שטיפלו במסירות רבה בחולים. שיטות רבות הופעלו כדי לרפא אותם. אחת מהן היתה טיפול בהשפעת זריקת ״פנטוטל״ שגרמה למטופל ערפול מסוים. עם כניסתו לערפול יצרו בקרבתו אפקטים קוליים בדומה לאלה הנשמעים בשדה הקרב — קולות ירייה והפגזות. כלומר, ״החזירו״ את המטופל דמיונית למצב שבו קיבל את תחושת הנעזבות בשדה הקרב. תוך כדי כך המטופל היה מספר על תחושותיו ועל מה שעבר עליו. הצוות המטפל היה מאזין ונותן תמיכה מילולית ובעיקר נותן לו תחושה שהוא אינו לבד: ״אנחנו איתך, אינך לבד, אנחנו איתך״, שידרו לו כל הזמן.

הרעיון שעומד מאחורי טיפול זה הוא החזרת התמיכה וה״יחד״ שהיתה חסרה לו בעת האירוע בשדה הקרב שהביא להלם — הנעזבות.

בעת שהגעתי לראשונה למתקן, נכנסתי לשיחת תדרוך עם הפסיכיאטר הראשי. כשהבחין שאני חובש כיפה, אמר לי: ״אתה יודע, למתקן זה לא הגיע שום מוכה הלם דתי״. משהבעתי תמיהה על כך, הוא הגיב ואמר: ״מדוע אתה מתפלא, והרי אתה יודע שהלם מתהולל בעקבות ״תחושת נעזבות״, ואדם דתי אינו מרגיש עצמו נעזב! ״

השכינה בגיא צלמוות

יונתן פולארד: הרב מרדכי אליהו זצוק״ל היה תמיד אומר לי כי מה ששומר עלי בכל השנים הקשות בבית הכלא זו השכינה. אינני מבין מהי שכינה, אבל באמת זה פלא שאני בחיים אחרי שבע שנים בצינוק. צינוק זה מקום שנועד לשבור את רוחו של האדם, להסיר ממנו צלם אנוש. מאוד קשה להחזיק מעמד בתנאים כאלה חודש או חודשיים. הרבה מתאבדים או מאבדים את השפיות שלהם.

אני הייתי שם שנים על שנים — עשרים ושבע שנים. אין בכל ארצות הברית מישהו שיושב עשרים ושבע שנים על ריגול. נדמה לי שאין בכל העולם מישהו כזה. אי אפשר להחזיק מעמד. אין לי הסבר אחר כיצד הצלחתי להחזיק מעמד בכלא כל כך הרבה שנים בלי ההסבר של הרב אליהו.

כשהרב אמר לי שהשכינה איתי, שאלתי אותו האם משמעות הדבר היא שגם השכינה בכלא. זו הפעם היחידה שראיתי דמעות בעיניו. הוא אמר לי שעל זה נאמר הפסוק בתהילים (כג): ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי״. הוא אמר לי יש ניקוד רגיל לפסוק, אבל יש אפשרות לשים את הפסיק במקום אחר: ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא״ — זה אני יושב בכלא לא מפחיד אותי. ״רָע — כִּי אַתָּה עִמָּדִי״ — מה שרע הוא זה שאתה עמדי בתוך הכלא, וזו גלות השכינה.

שבת בכלא עם המהריל דיסקין

מעשה שהיה בעיר בריסק לפני כמאה וחמישים שנה. באחת מלילות שבת יצאו תושבי העיר היהודים להפגין נגד מחללי שבת. המשטרה המקומית כעסה על ההתקהלות הבלתי חוקית ועצרה את ראש הקהל. ההפגנה התפזרה וראש הקהל הובל באזיקים לבית האסורים.

צערו היה רב לשבת בבית הסוהר בשבת, ללא קידוש, ללא סעודת שבת, הרחק מהמשפחה, בודד, מי יודע מה יהיה גזר דינו?

חלפו שעתיים של צער והנה בפתח החדר נראה הגאון הקדוש מהרי״ל דיסקין (רבה של בריסק ולאחר מכן רבה של ירושלים). המשטרה החליטה לעצור גם אותו כרב העיר על שהיה שותף להחלטה להפגין.

והנה אורו עיניו של ראש הקהל. "הכל היה כדאי" לחש לעצמו: "הכל היה כדאי בשביל להיות שבת אחת במחיצת המהרי״ל דיסקין".

הגנבת של התיקים הזרים

סיפור מדהים ומזעזע סופר על אשה אחת שהיה לה מן שגעון שכל תיק שהיתה רואה היתה פותחת אותו, מחטטת וסוגרת.

עגמת נפש גדולה היתה לבני ביתה שהלכו אתה כמה פעמים ברחוב וללא הודעה מוקדמת רצה לכיוון בחור ישיבה שנסחב עם תיק בדרכו לישיבה, ובחמת זעם קפצה לעבר התיק, פתחה, חיטטה ובמקרה הטוב… סגרה!

וכך היה עם אשה שהלכה עם תיק צד וכך עם זקנה עם סל ובעצם עם מי לא…

הקש ששבר את גב הגמל אירע בחתונה בה השתתפה אשה. והנה היא רואה אשה שנכנסה לאולם עם… תיק כמובן! ומיודעתינו קפצה לה על התיק ופתחה אותו…

בעלת התיק היתה אשה שידעה לצעוק! והיא הפעילה את כל הווליום ופתחה עליה בצעקות: "גנבת! ! ! חצופה! ! ! חטטנית! ! !" ותהום כל העיר.

הבנים של אותה אשה כבר לא יכלו לשאת את הבזיונות. לקחו אותה לביתה, הושיבו אותה בסלון ואמרו לה: "אמא שלנו, די! עד כאן! עד מתי נסבול בזיונות? הרי את יודעת אנחנו עוד מעט נכנסים לתקופת שידוכין ואף אחת לא תרצה שווגרת כזאת! למה את עושה את זה?"

פתחה האמא ואמרה:

"בני היקרים! אתם יודעים שאני ניצולת שואה ומה שאני עברתי שם שאף אחד מכם לא יתנסה בזה!"

וכאן היא סיפרה מה שמעולם לא העיזה לספר להם.

"שנה לאחר שנישאתי פרצה השואה. בעלי (הקודם) נרצח באכזריות על ידי הנאצים ימח שמם ונשארתי לבדי כשעובר בחודש מתקדם בבטני. ויהי כי כלו חדשיו ילדתי בן במזל טוב. כמובן שדאגתי כל הזמן להחביא אותו מעיניהם השטניות של הגרמנים. אלא שיום אחד שלחו אותנו ברכבת למחנות עבודה. בדרך לרכבת הלכתי כשבידי שני תיקים. תיק אחד עם כל מיני סמרטוטים ובתיק השני… בני בכורי מחמד עיני!

רגע לפני שאני עולה לרכבת מפקד האס אס צועק: 'את עם השני תיקים תזרקי מיד תיק אחד!'

וכמובן, מהרתי לזרוק את התיק עם הסמרטוטים. עליתי לרכבת. הרכבת פתחה בנסיעה. פתחתי את התיק כדי להוציא את התינוק. כמה חשכו עיני שבטעות זרקתי את התיק שבו היה התינוק… ומאותו יום קבלתי הפרעה נפשית. כל פעם שאני רואה תיק אני מחפשת את הילד שלי שם… עכשיו אתם מבינים מה עובר עלי!"

סבו של הבן איש חי והשבועה המחרידה

מספרים על סבו של הבן איש חי, שפעם בא אדם אחד שרצה להישבע שבועת שקר בבית דין. אמר לו סבו של הבן איש חי: "אתה חושב שאני אשביע אותך בספר תורה? אני אשביעך בשני לוחות הברית!" והוא פנה לשמש ואמר לו: "לך ותטבול במקווה, ואחר כך תביא את שני לוחות הברית."

אותו אדם שמע זאת ומיד אמר: "אני מתחרט ואני מוכן לשלם." אמר לו הרב: "תודה ששיקרת" — ואכן הוא הודה ששיקר. לאחר מכן הוא ביקש שיראו לו את שני לוחות הברית. הלך השמש והראה לו את השל״ה הקדוש, שכתוב עליו "שני לוחות הברית". אמר לו אותו אדם: "אילו ידעתי זאת, הייתי נשבע."

כבודו של המנוח בספר התורה

באחד מבתי הכנסת בירושלים הלך לבית עולמו אדם שהיה מקובל ואהוד על כל המתפללים. זמן קצר לפני פטירתו, עלה בידי המנוח לקיים בעצמו מצוות עשה של כתיבת ספר תורה, וזאת למרות שלא עסק בסת״ם מימיו. בספר היו שגיאות רבות, ואף על פי כן, החליטו הקהל כי עד תום שנת האבל ישמש ס״ת זה כספר העיקרי לקריאה בתורה.

אחד מן המתפללים, אשר חשש כי אי אפשר לצאת בספר זה ידי חובת הקריאה, פנה לרב ז״ק בבקשה לעזרה, ויחדיו הלכו למרן הרב מרדכי אליהו זצ״ל שיפסוק להם בנדון. השעה הייתה אחרי 23: 00 בלילה ובכל זאת קיבל אותם הרב במאור פנים והאזין בסבלנות לדבריהם.

"אתם כאן עם רכב?" שאל הרב. "אם כן, בואו וניסע לבית הכנסת".

כך, באמצע הלילה, נסעו עם הרב לבדוק את רמת הכשרות של ספר התורה. משהגיעו לבית הכנסת, גילו שהוא נעול וכבר חשבו להחזיר את הרב לביתו, אך להפתעתם הורה להם הרב לבדוק האם יש חלון לא נעול. בדיקה קצרה גילתה חלון אחד שאכן היה פתוח.

"הבה ניכנס," אמר הרב וקפץ פנימה מבעד לחלון. הרב עבר על הספר וראה כי אכן רבו בו השגיאות. "לכבודו של המנוח ראוי להגיה את הספר, אולם לעת עתה אין לקרוא בו".

לקח הרב פתק ורשם: "אין לקרוא בספר זה עד אשר יעבור הגהה מראשו ועד סופו, מרדכי אליהו". את הפתק הוא חיבר באטבים אל הספר. למחרת, כאשר פתחו הציבור את ספר התורה וראו את דברי הרב, קיבלו על עצמם בו במקום לשלוח את הספר להגהה.

(הרב אליהו פרג׳ון)

התשובה מתחילה בהכרת החטא

"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו… ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים"

היה רגיל מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל לומר דברי התעוררות לתשעה באב, ובתוך דבריו היה אומר: אנו אומרים בסוף מגילת איכה (ה', כ״א-כ״ב): "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד". ושוב אנו חוזרים ואומרים: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". ומה הטעם שאנו חוזרים וכופלים פסוק זה? משום שאנו רוצים לסיים בדבר טוב וחיובי.

חכם מנשה שלו ע״ה היה אומר בשם בעל ה״בן איש חי" זיע״א: מעשה באדם אחד שהיה לו מפעל גדול, ובנו היה עובד במפעל ומקבל משכורת כמו כל העובדים. פעם אחת שאל הבן את חברו לעבודה: הרי אני ואתה מקבלים את אותה משכורת עבור עבודתנו, וכיצד כבר קנית דירה ורכב ואתה גם תמיד לבוש בבגדים נאים?

אמר לו חברו: אני כותב בסיכום החודשי שייצרתי מאה חבילות כאשר בפועל ייצרתי מאה ועשרים חבילות, מאה אני נותן לבעל הבית ואת העשרים הנותרות אני לוקח לעצמי ומוכר אותם, ומזה אני מתפרנס בכבוד. אמר הבן: אם כן גם אני אעשה זאת, וכן היה. והנה, כשערך אביו את הסיכום השנתי הוא מוצא שיש לו הפסדים עצומים.

הוא התחיל לחקור זאת, וגילה את מה שהיה עושה אותו עובד. אמר לו בעל הבית: תגיש מכתב התפטרות ותלך בלי פיצויים, אחרת אני אמסור אותך למשטרה ויהיה מזה פרסום גדול. בלית בררה כך עשה אותו עובד. כשראה האב שגם יד בנו במעל, קם ונתן לו סטירה.

אמר לו הבן: הרי אותו עובד לימד אותי ומדוע אותי אתה מכה, ואותו אתה משלח? אמר לו אביו: את אותו עובד אני יכול לזרוק מהעבודה, אבל את הבן שלי לא, וכל מטרתי היא רק כדי לחנך אותך. לכן, אנו מסיימים: "כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" – כי הרי משמע שאנו הבנים שלך, ואנו מבקשים וחוזרים בשל כך: "השיבנו ה' אליך ונשובה".

טייסים אמריקאים בלב סרביה הכובשת

בשנת 1944, בעלות הברית פתחו במערכת הפצצות מאסיבית ואינטנסיבית נגד שדות הנפט בפלואשט, רומניה. מתקנים אלו סיפקו כ-35% מתצרוכת הדלק של מכונת המלחמה הנאצית, והיו יעד אסטרטגי עליון.

מטוסי המפציצים האמריקאים (מתוך הכוח האווירי ה-15) המריאו מבסיסים בדרום איטליה וטסו מעל שמי יוגוסלביה בדרכם לרומניה.

הנאצים הגנו על פלואשט באש נ״מ כבדה ובמטוסי קרב. כתוצאה מכך, מאות מפציצים אמריקאים נפגעו. הטייסים ואנשי הצוות שנאלצו לנטוש את מטוסיהם הבוערים, צנחו אל תוך השטח ההררי והמיוער של סרביה (חלק מיוגוסלביה הכבושה).

הגרמנים פתחו במצוד נרחב אחר הטייסים הנופלים. מי שמצאו אותם ראשונים היו חקלאים ומקומיים סרבים, לצד כוחות המחתרת הצ׳טניקים (Chetniks) – לוחמי גרילה מלוכניים בהנהגתו של גנרל דראז׳ה מיכאילוביץ'.

אף על פי שהאוכלוסייה המקומית סבלה מרעב, מעוני ומעונשים קולקטיביים אכזריים מצד הנאצים (שהיו מוציאים להורג כפרים שלמים על סיוע לבעלות הברית), הסרבים קיבלו את הטייסים בזרועות פתוחות:

הם חלקו איתם את מעט האוכל שנותר להם (לחם, חלב וגבינה). הם ויתרו על מיטותיהם והחביאו את האמריקאים באסמים וביערות. לוחמיו של מיכאילוביץ' הקימו מעטפת אבטחה היקפית כדי למנוע מהפטרולים הגרמניים להתקרב.

בתוך חודשים ספורים הצטברו בכפר ההררי הקטן פרניאני מאות טייסים אמריקאים פצועים ותשושים, שהמתינו לנס.

כאן הסיפור מסתבך פוליטית. ביוגוסלביה התחוללה מלחמת אזרחים במקביל למלחמת העולם השנייה. מצד אחד עמדו הצ׳טניקים (המלוכנים והאנטי-קומוניסטים), ומצד שני עמדו הפרטיזנים הקומוניסטים בהנהגת טיטו.

ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ׳רצ׳יל, שוכנע (בעקבות דיווחים מודיעיניים שהתבררו לימים כמוטים או מושפעים מסוכנים כפולים) שהצ׳טניקים משתפים פעולה עם הגרמנים ושטיטו הוא הכוח האפקטיבי יותר. בעקבות זאת, בעלות הברית הפסיקו לחלוטין את התמיכה במיכאילוביץ' והעבירו את כל כובד משקלן לטיטו.

כאשר הטייסים האמריקאים המוסתרים הצליחו לשלוח אותות רדיו לאיטליה ולבקש חילוץ, הפיקוד הבריטי והאמריקאי נתקלו בדילמה: איך מחלצים מאות חיילים משטח שנשלט על ידי מנהיג שהוכרז רשמית כ״בוגד״ וננטש על ידי המערב?

סוכנות הביון האמריקאית, ה-OSS (הגלגול המוקדם של ה-CIA), החליטה לפעול. הם הקימו צוות חילוץ מיוחד בן שלושה אנשים בראשות לייטננט ג׳ורג' מוסולין (אמריקאי ממוצא סרבי), שצנח בחשאי לתוך יוגוסלביה באוגוסט 1944.

כדי לפנות מאות אנשים, לא היה די בצניחה או במטוסים קטנים. היה צורך במטוסי תובלה ענקיים מסוג C-47 דקוטה. אך באזור ההררי לא היה שום מסלול נחיתה.

הפתרון היה מטורף: תחת אפם של הגרמנים, שהחזיקו חיל מצב במרחק של קילומטרים ספורים בלבד, מאות כפריים סרבים וטייסים אמריקאים בנו מסלול נחיתה מאולתר על צלע הר בפרניאני. העבודה נעשתה בידיים חשופות, באמצעות מגוון כלי עבודה בסיסיים, שוורים ועגלות. הם פינו סלעים, כרתו עצים ויישרו את האדמה הבוצית. כדי לא לעורר את חשד הגרמנים, העבודות נעשו בעיקר בלילות או תחת מסווה.

בלילות ה-9 וה-10 באוגוסט 1944, רכבת אווירית נועזת יצאה לדרך. מטוסי C-47 אמריקאים, מלווים במטוסי קרב שהעניקו חיפוי אווירי, החלו לנחות בזה אחר זה על מסלול העפר הצר והמסוכן על ההר.

הנחיתות וההמראות התבצעו בחשכה מוחלטת. כדי לסמן את מסלול הנחיתה לטייסים, המקומיים החזיקו לפידים בוערים ופנסי מטוסים שפורקו.

החילוץ היה דרמטי: המטוסים נחתו, הטייסים האמריקאים המורעבים והפצועים הועלו במהירות, והמטוסים המריאו מיד בחזרה לאיטליה. הכפריים הסרבים, שחלקם היו יחפים, נפרדו מהאמריקאים בדמעות, וחלק מהטייסים האמריקאים העניקו להם את נעליהם ואת מדיהם לאות תודה.

במהלך המבצע, שנמשך מספר חודשים עד סוף 1944, חולצו לפחות 432 אמריקאים ועוד כ-80 אנשי צוות ממדינות אחרות (בריטים, צרפתים, רוסים ואיטלקים).

למרות ההצלחה הפנומנלית של מבצע הליארד, הסיפור שלו נשמר בסוד ונשאר עלום במשך עשרות שנים מהסיבות הבאות: ארצות הברית והבריטים לא רצו להביך את השליט הקומוניסטי החדש של יוגוסלביה, טיטו, שהפך לבן ברית חשוב של המערב נגד ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה.

בתום המלחמה, כוחותיו של טיטו תפסו את גנרל מיכאילוביץ'. הוא נשפט במשפט ראווה באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים, והוצא להורג בידי כיתת יורים ב-1946. הטייסים האמריקאים שחולצו ניסו להקים קול צעקה, לטוס ליוגוסלביה ולהעיד לטובתו, אך הממשל האמריקאי מנע זאת מהם כדי לא ליצור משבר דיפלומטי.

בשנת 1948, נשיא ארה״ב הארי טרומן העניק בחשאי למיכאילוביץ' את אות ״לגיון ההצטיינות״ (Legion of Merit) הגבוה, אך האות הוענקה למשפחתו רק בשנת 2005 כדי לא לפגוע ביחסים הבינלאומיים. הסיפור המלא נחשף לציבור הרחב רק בשנים האחרונות, בעיקר בזכות ספרים כמו "The Forgotten 500" מאת גרגורי פרימן.

ניק לאוורי המגן שחזר לקרב

ניק "המכונה" לאוורי הוא קצין מקצועי בכיר (Chief Warrant Officer) בכוחות המיוחדים של צבא ארה״ב ("הכומתות הירוקות"). סיפורו נחשב לאחד מסיפורי הגבורה, החוסן המנטלי והנחישות המדהימים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית.

בשנת 2013, במהלך סבב הלחימה השני שלו באפגניסטן, הצוות של ניק נפל קורבן למה שמכונה בצבא ארה״ב "פיגוע מבפנים" — חייל מצבא אפגניסטן שהיה כביכול שותף שלהם, פתח עליהם פתאום באש קטלנית מטווח קצר מאוד (כ-4 מטרים בלבד) באמצעות מקלע כבד מסוג PKM.

במהלך הירי, לאוורי הבחין באחד מחבריו לצוות, חייל צעיר, שהיה חשוף לחלוטין. בלי להסס, לאוורי — אדם חסון בגובה של כ-1. 96 מטרים — השליך את גופו מול קנה המקלע כדי לשמש מגן אנושי לחברו. הוא ספג ארבעה קליעים ישירים ברגל ימין. הצרור ריסק לחלוטין את עצם הירך וקרע את העורק הפמורלי (עורק הירך הראשי). לאוורי איבד כמות עצומה של דם וכמעט מת במהלך הפינוי המוסק.

הוא פונה למרכז הרפואי הצבאי הלאומי "וולטר ריד" בארה״ב. כדי להציל את חייו, הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו הימנית מעל הברך (פציעה שמקשה בהרבה על השיקום בהשוואה לקטיעה מתחת לברך). הוא עבר למעלה מ-30 ניתוחים מורכבים.

במצב כזה, הצבא מציע באופן אוטומטי פרישה רפואית מלאה ומכובדת עם פנסיה קבועה. עבור רוב בני האדם, זה היה סוף השירות הצבאי. אך לאוורי סירב בתוקף לחתום על מסמכי הפרישה. המטרה שלו לא הייתה לחזור לחיים רגילים — המטרה שלו הייתה לחזור לצוות שלו, להילחם בחזית.

לאוורי החל בתוכנית שיקום והרמת משקולות אגרסיבית, אותה כינה "The Dungeon". הוא הפך את החזרה לצבא לאובססיה:

הוא התאמן שעות על גבי שעות רק בלבצע פעולות בסיסיות עם פרוטזה, כמו כניסה ויציאה מהירה מרכבים צבאיים. הוא למד לרוץ, לנתר, לזחול ולשאת משקלים מטורפים על רגל אחת ופרוטזה מכנית. כדי להוכיח לצבא שהוא אינו מהווה נטל או סכנה לחבריו, הוא דרש לעבור את מבחני הכשירות המחמירים ביותר של הכוחות המיוחדים, ללא שום הקלות.

במהלך המבחנים, הוא לא רק עמד בסטנדרטים של לוחמים בריאים, אלא לעיתים קרובות אף עקף אותם. הוא השלים קורסים מפרכים, כולל קורס צלילה קרבית של הכוחות המיוחדים (Combat Diver) — אחד הקורסים הקשים ביותר פיזית בצבא.

בשנת 2015, שנתיים בלבד לאחר הפציעה, לאוורי עשה את הבלתי ייאמן: הוא הוחזר רשמית למעמד מבצעי מלא ונשלח שוב לאפגניסטן ולאזורי לחימה אחרים (כמו אפריקה) להוביל מבצעים מיוחדים.

מדוע קוראים לו "המכונה"?

מעבר למבנה הגוף המאסיבי שלו וצורת העבודה הבלתי מתפשרת שלו, הכינוי קיבל משמעות מיוחדת באחד מסבבי הלחימה החוזרים שלו. הילדים המקומיים באזורי הלחימה, שראו לוחם ענק עם רגל רובוטית מתכתית שרץ ונלחם בחזית, החלו לקרוא לו בשפתם "לוחם מכונה". הכינוי הזה נשאר איתו לתמיד.

ניק לאוורי ממשיך לשרת בשירות פעיל כקצין בכוחות המיוחדים. במקביל, הוא הפך למרצה מבוקש ברחבי העולם בנושאי מנהיגות, חוסן מנטלי ומשמעת עצמית. הוא הקים חברה בשם TeamMCHN וכתב את הספר המצליח "Objective Secure", שבו הוא מסביר את פילוסופיית החיים שלו: איך להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי באמצעות משמעת וביטול תודעת הקורבן.

המשפט המפורסם ביותר שלו שמלווה את סיפורו הוא: "מוטיבציה היא אוברייטד. משמעת עצמית היא מה שמנצח קרבות ובונה חיים".

מפקד שלא שכח את חייליו

בסיומו של יום ראשון ללימודים קיבלתי הודעה מרגשת כל כך מטליה הבר שאיבדה את בעלה הגיבור בעזה:

״הי חנוך, תראה איזה עם יש לנו: אלעד תדמור, המפקד של בעלי זכריה הבר (ז״ל), שמתגורר ליד נהריה, נסע עם בת זוגו היום עד לביתי בנווה דניאל. הם הגיעו בשבע בבוקר כדי ללוות כל אחד מילדיי לבית הספר.

וכך הם עושים בכל שנה מאז שבעלי נפל ב־2024. ״

אשרי העם שאלה מפקדיו. ובהצלחה לילדים החמודים בבית הספר.

הקרביניירה שהציל את האויב

סאלבו ד׳אקוויסטו נולד ב-15 באוקטובר 1920 בנאפולי, למשפחה קתולית אדוקה בעלת ערכים עמוקים של חסד ועזרה לזולת. הוא היה הבכור מבין חמישה ילדים. כבר מנעוריו בלט באופיו הרגוע, בחוש הצדק המפותח שלו ובנטייתו להגן על החלשים.

בשנת 1939, כשהיה בן 19 בלבד, התנדב לצבא והצטרף לקרביניירי – כוח השיטור הלאומי של איטליה, שמילא גם תפקידים צבאיים. בשנת 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נשלח לשרת בצפון אפריקה (לוב), שם נפצע ואף חלה במלריה. לאחר שהחלים, חזר לאיטליה, עבר קורס מפקדי סיור והועלה לדרגת סמל.

הוא הוצב בנקודת הקרביניירי הקטנה בטורימפייטרה, כפר קטן הממוקם מעט צפונית לרומא.

בספטמבר 1943 עברה איטליה טלטלה אדירה. הממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, והפנתה עורף לגרמניה הנאצית. בתגובה, פלש הצבא הגרמני (הוורמאכט) לאיטליה וכבש את חלקיה המרכזיים והצפוניים. באזור טורימפייטרה, ליד מגדל שמירה ישן בשם פלידורו, התמקמה יחידה של צנחנים גרמנים. המתח בין האוכלוסייה המקומית לבין הכובשים הגרמנים היה בשיאו.

בליל ה-22 בספטמבר 1943, שני צנחנים גרמנים חיטטו בארגזי תחמושת נטושים שהושארו במגדל פלידורו על ידי הצבא האיטלקי. תוך כדי החיטוט, אירעה תאונה: רימון יד התפוצץ בארגז. אחד החיילים הגרמנים נהרג במקום. חייל נוסף נפצע קשה.

למרות שהיה ברור שמדובר בתאונה שנגרמה מרשלנות של החיילים עצמם, מפקד היחידה הגרמנית סירב לקבל זאת. הוא קבע שמדובר בפעולת חבלה מכוונת (חבלה פרטיזנית) של תושבי המקום נגד הרייך השלישי.

למחרת בבוקר, ב-23 בספטמבר, הגיע המפקד הגרמני אל תחנת הקרביניירי המקומית. מפקד התחנה נעדר, וסאלבו ד׳אקוויסטו, שהיה רק בן 22, מצא את עצמו כמפקד בפועל מול הזעם הגרמני. הגרמנים דרשו מד׳אקוויסטו לגלות מיד מי הם "האשמים" בפיצוץ והורו לו לנהל חקירה. סאלבו חקר את האירוע, גילה במהירות שמדובר בתאונה בלבד, והסביר זאת למפקד הגרמני בביטחון ובאומץ. אולם, הגרמנים לא רצו באמת. הם רצו נקמה ודרשו "אשמים".

משראו שסאלבו אינו מספק להם שמות, פתחו הגרמנים בפעולת תגמול אכזרית. הם פשטו על הכפר, עצרו באקראי 22 אזרחים חפים מפשע – חקלאים, עובדי אדמה ועוברי אורח – וביניהם גם את סאלבו ד׳אקוויסטו עצמו.

האזרחים וסאלבו הובלו תחת איומי רובים אל אזור מגדל פלידורו. הגרמנים חילקו להם אתים והורו להם לעשות דבר אחד נורא: לחפור קבר אחים גדול. האזרחים המבועתים הבינו שהם עומדים להיות מוצאים להורג. הם בכו, התפללו וזעקו לחייהם. סאלבו ד׳אקוויסטו ניסה שוב ושוב לדבר אל ליבם של הקצינים הגרמנים, והתעקש שהאנשים האלו אינם קשורים לדבר, אך הגרמנים נותרו אדישים.

כאשר חפירת הקבר כמעט הושלמה, וכיתת היורים הגרמנית כבר נעמדה במקומה מוכנה לפקודה, קיבל סאלבו החלטה הירואית. הוא פנה למפקד הגרמני והכריז: "אני לבדי תכננתי וביצעתי את הפיצוץ. האנשים האלה חפים מפשע ואינם יודעים דבר. שחררו אותם, ואני אשא בעונש".

הגרמנים, שחיפשו "שעיר לעזאזל" רשמי כדי לסגור את התיק ולשמור על כבודם, קיבלו את "הודאתו". הם הורו מיד ל-22 האזרחים המזועזעים לרוץ ולהסתלק מהמקום. האזרחים נסו על נפשם, מביטים לאחור בדמעות ורואים את מושיעם הצעיר נותר לבדו מול כיתת היורים. שניות ספורות לאחר מכן, נשמע מטח היריות. סאלבו ד׳אקוויסטו נרצח במקום. הוא היה בן 22 בלבד במותו.

סיפורו של סאלבו הפך מיד לסמל של הקרבה עילאית. גופתו, שנזרקה לקבר שחפרו האזרחים, הועברה לאחר המלחמה בכבוד רב לנאפולי, והוא נקבר בבזיליקת סנטה קיארה.

בשנת 1945 הוענקה לו המדליה הגבוהה ביותר באיטליה על אומץ לב.

רחובות, בתי ספר, צריפי קרביניירי ואנדרטאות בכל רחבי איטליה קרויים על שמו. דמותו הונצחה בסרט קולנוע וסדרת טלוויזיה מאיטליה.

איש העסקים שמכר אוויר לצבא

תארו לעצמכם איש עסקים ממולח שמצליח למכור לצבאות ולמשטרות ברחבי העולם אלפי "גלאי פצצות" מתקדמים בעלות של עד 40, 000 דולר ליחידה, תוך שהוא טוען שהם מסוגלים לאתר חומרי נפץ מבעד לקירות בטון — רק כדי שהעולם יגלה מאוחר יותר שמדובר למעשה במכשירי פלסטיק זולים למציאת כדורי גולף אבודים, שאין בהם אפילו רכיב אלקטרוני אחד.

ההונאה הביזארית והטרגית הזו, שנחשבת לאחת משערוריות הביטחון הגדולות של המאה ה-21, נוהלה על ידי איש עסקים בריטי בשם ג׳ים מקורמיק. במהלך שנות ה-2000, מקורמיק ייסד חברה ושיווק ברחבי העולם את ה-ADE 651 — מכשיר שנראה כמו ידית פלסטיק שחורה עם אנטנת מתכת מתנדנדת.

מקורמיק טען שהמכשיר מבוסס על "משיכה יונית אלקטרוסטטית", שהוא אינו זקוק לסוללות כיוון שהוא מופעל על ידי החשמל הסטטי של גוף האדם, ושניתן להכניס אליו "כרטיסים מתוכנתים" כדי לאתר חומרי נפץ ספציפיים, סמים, או אפילו בני אדם מתחת להריסות. ממשלת עיראק, שהייתה נואשת לפתרונות ביטחוניים נגד פיגועי תופת, קנתה את הסיפור במלואו ורכשה ממקורמיק אלפי מכשירים בשווי מטורף של למעלה מ-85 מיליון דולר.

במשך שנים, חיילים עמדו במחסומים הקריטיים ביותר בבגדד, כיוונו את אנטנת הפלסטיק אל עבר רכבים עוברים, ואם האנטנה נטתה הצידה (כתוצאה מתנועה לא רצונית של פרק כף היד, תופעה הידועה כ״אפקט האידיאומוטורי"), הרכב עבר חיפוש.

התרמית נחשפה סופית רק לקראת סוף העשור, כשמומחי טכנולוגיה פתחו את המכשיר ונדהמו לגלות שאין בו כלום. לא חוטים, לא שבבים ולא חיישנים. המכשיר כולו היה העתק מדויק של צעצוע שעלה 20 דולר ונועד לעזור לשחקני גולף למצוא כדורים אבודים בשיחים. ה״כרטיסים המתוכנתים" הסודיים התגלו כלא יותר ממדבקות נגד גניבה שאפשר למצוא על בגדים בחנויות בגדים סטנדרטיות.

בשנת 2013, ג׳ים מקורמיק נידון ל-10 שנות מאסר בגין הונאה, אך הנזק כבר נעשה — מכשירי הפלסטיק הריקים שלו שימשו לאבטחת אינספור מתקנים רגישים ברחבי העולם במבצע שהפך למגוחך ולקטלני כאחד.

הנס של נועם: בר מצווה בין שני אבות

הנס של נועם: בר מצווה בין שני אבות

אביו, חנן עמר, היה ספר אהוב מאשקלון. הוא נרצח בדם קר בפסטיבל המוזיקה "נובה" בבוקר השבעה באוקטובר 2023, שמחת תורה תשפ״ד, בזמן שגונן בגופו על שתי נערות צעירות כדי להצילן.

חנן היה בן 38 במותו. הוא הותיר אחריו את אשתו מירי ושלושת ילדיהם היפים: אבישג (13), נועם (11) ואיתן (בן חמש וחצי). חבריו תיארו אותו כבעל הלב הרחב והגדול ביותר שאפשר לפגוש; אדם שאהב אנשים, אהב את משפחתו עד כלות, והיה מאוהב באהבה, בחסד ובחיים.

יותר משנתיים חלפו מאז אותו יום אפל. לפני מספר חודשים, כשנועם התקרב ליום הולדתו ה-13, אמו החלה לדבר איתו על חגיגת הבר מצווה שלו. אך נועם אמר לאמו המודאגת שהוא כלל לא מעוניין בבר מצווה. העצב והחורבן שבאיבוד אביו האהוב היו פשוט כבדים מנשוא. המחשבה להיכנס לנקודת הציון הזו בלי אביו נראתה לו בלתי אפשרית.

אמו נותרה המומה. היא אמרה לו: "לכל ילד יהודי יש בר מצווה בגיל 13. עולים לתורה בבית הכנסת, מניחים תפילין. זה משהו שילדים יהודים עושים כבר אלפי שנים". נועם השיב: "לא אני, אמא. אין לי בר מצווה". האם המבולבלת והעצובה שאלה: "אז מה היית רוצה לעשות במקום?"

"אני רוצה חופשה מהנה ומרגשת בארצות הברית. אני רוצה טיול באמריקה. אני לא רוצה מצווה", אמר נועם. אמו השיבה: "הייתי רוצה מאוד, אבל אתה יודע שאין לנו שום דרך לממן טיול כזה. אנחנו לא משפחה עשירה, אני כל כך מצטערת". נועם התעקש: "זה מה שאני רוצה. שאלת אותי – וזה מה שאני מבקש".

אמו, אישה עם לב מיוחד, אמרה לו: "אתה יודע, בני היקר, יש לך שני אבות בשמיים. אביך הביולוגי נמצא שם, ויש לך את הבורא, הקדוש ברוך הוא. למה שלא תדבר איתם ותגיד להם מה אתה רוצה? זה מעבר ליכולות שלי. זה לא משהו שאני יכולה לארגן אפילו בדמיון הכי פרוע שלי. לך תדבר עם שני האבות שלך בשמיים".

נועם שיתף אותי בסיפור ואמר: "לקחתי את דברי אמי ללב. הלכתי לבית הכנסת, דיברתי עם אלוהים ודיברתי עם אבא שלי. ביקשתי מאבא שיהיה מליץ יושר עבורי, וביקשתי מהשם: 'אנא, ארגן לי טיול לאמריקה'".

החיים המשיכו. כמה שבועות לאחר מכן, מירי עמר קיבלה הודעה לטלפון שלה. קיימת עמותה בשם "מנוחה ושמחה", המנוהלת על ידי זוג חסידי ישראלי, חבריי היקרים מנדי וברכי קוניק. הארגון הוקם כדי לתמוך במשפחות שכולות בישראל לאחר טבח השבעה באוקטובר ומלחמת עזה. הם ארגנו טיול של עשרה ימים באמריקה למשפחות שכולות, כשכל ההוצאות משולמות.

מירי האלמנה הסתכלה על התאריכים. זה היה בדיוק בשבוע של הבר מצווה של נועם.

"חשבתי שאני הוזה", היא סיפרה לי. "חשבתי שהשתגעתי או שאני חולמת". היא התקשרה אליהם והם אמרו לה: "כמובן, הצטרפו אלינו. תביאו את הילדים, אתם הולכים ליהנות". כשסיפרה למנדי קוניק את כל הסיפור – שבנה לא רוצה מצווה אלא טיול – הוא ענה: "זה מדהים. אנחנו נארגן לבן שלך בר מצווה במלון היפה ביותר בארצות הברית. מאות יהודים יחגגו איתו במהלך חופשת החלומות הזו".

כך, לפני שבועות ספורים, בשבת פרשת חיי שרה (נובמבר 2025), הצטרפתי ליהודים רבים במלון "ברקלי" על שפת הים בניו ג׳רזי. נועם עלה לתורה, ואז הונף על כתפיים כשמאות אנשים רוקדים איתו – יתומים, אלמנות, הורים שכולים ותורמים שהתאחדו לשבת המיוחדת הזו. רקדנו ושרנו, זרקנו עליו סוכריות וחגגנו את בר המצווה שלו.

הוזמנתי לשאת כמה דברים ואמרתי: "נועם יקירנו, כולם בחדר הזה חשבו שהם באים לאמריקה רק בשביל נופש. כמעט 200 כרטיסי טיסה מומנו למשפחות הללו כדי להגיע מישראל. אבל האמת היא, בלי שאיש מאיתנו ידע, שכל הטיול הזה אורגן בזכות התפילות שלך. כשאתה התפללת להשם וביקשת מנשמתו הקדושה של אביך להתפלל עבורך, אלוהים חיבר את כל החלקים כדי שתזכה לחגיגה המפוארת הזו".

בקהל ישב אדם נוסף, עקיבא אליהו. הוא ישב שם לצד נועם, ליווה אותו והכין אותו לבר המצווה. עקיבא סיפר לי: "היה לי בן, אריאל. הוא היה תותחן טנק. בבוקר השבעה באוקטובר הוא לקח את הטנק שלו לקיבוץ בארי. הוא הרג עשרות מחבלים והציל אינספור חיים, עד שנרצח בגיל 20. לפני כמה שנים, גם הוא חגג את שבת הבר מצווה שלו בפרשת חיי שרה".

זהו חיבור של נשמות. אחרי חגיגת השבת, כשנועם אכל פיצה במוצאי שבת, הוא אמר לי: "לקחתי את המילים של אמא שלי ברצינות. היא אמרה לי – 'לך להתפלל, יש לך שני אבות בשמיים, דבר איתם'. וזה מה שעשיתי".

זהו, חבריי, כוחו של לב טהור שנמס בתפילה.

לובה והילדים בלילה הקפוא

משאית אשפה עצרה מאחורי צריף נשים באמצע הלילה, 54 ילדים קטנים נזרקו מתוכה לתוך הבוץ הקפוא של ברגן-בלזן.

לובה טרישינסקה שמעה אותם מבעד לקיר הדק.

היא ראתה ילדים בגילאי 4 עד 12 בוכים בחושך, ילדים יהודים מהולנד, יהלומים של עובדי יהלומים.

אמותיהם הועמסו על משאיות מוקדם יותר באותו יום ונשלחו למחנה ליד המבורג. הילדים הוכנסו למשאית נפרדת, נסעו במעגלים במשך שעות כי איש לא ידע מה לעשות איתם, ולבסוף הושלכו כמו אשפה.

היא הייתה בת 26, יהודייה מפולין, אחות לשעבר ששרדה את אושוויץ והועברה בקיץ 1944 לברגן-בלזן.

שנתיים קודם לכן, על רציף הרכבת באושוויץ, שומר SS הצביע על בנה בן השלוש, יצחק.

לובה הייתה היחידה במשפחתה שירדה מהרציף בחיים.

כשהיא עומדת בבוץ הקר, מביטה ב-54 ילדים נטושים, לובה, שנאצים קרעו ממנה את בנה, הכניסה אותם פנימה. הנשים האחרות בצריף בהו באימה. הסתרת ילדים עלולה לגרום למות כולם, אבל לובה לא ביקשה רשות. היא לחשה: "אתם חייבים להיות בשקט עכשיו. אתם בטוחים איתי."

באותו לילה, לובה עשתה את הבלתי נתפס. היא הלכה ל״החיה מבלזן״, המפקד ג׳וזף קרמר. "יש לי את הילדים האלה," אמרה לו. "אשמור עליהם בשקט. אשמור עליהם בפנים. אתה לא תראה אותם."

השטן שאג אליה אך הסכים ונתן לה צריף נפרד עבורם, בלוק 211.

בהתחלה לובה לא יכלה לתקשר מילולית עם היתומים. היא דיברה פולנית, רוסית וגרמנית, אך מהלילה הראשון היא שרה להם שירי ערש ישנים כדי לנחם, להרגיע, לאהוב ולדאוג להם.

למחרת בבוקר היא עמדה בפני המשימה הקשה של מציאת מזון. היא הסתובבה בכל רחבי המחנה כדי להתחנן, לסחור ולגנוב ממחסני האס אס לחם, מיים ולעיתים קצת חלב. באופן מפתיע, אפילו כמה שומרים גרמנים החלו לעזור לה.

במשך החודשים הבאים, לובה ניהלה פעוטון סודי בלב הגיהנום בעזרת אישה סלובקית, הרמינה קראנץ, ורופאה יהודייה, עדה בימקו. הם קרצפו את הרצפות, רחצו את הילדים, קיפדו על היגיינה בתנאי מגפת הטיפוס ששררו במחנה.

עד אפריל 1945 הגיעו יתומים נוספים. לובה טיפלה ב-94 ילדים, כולל תינוק מתחת לגיל שנה.

ב-15 באפריל 1945, חיילים בריטים נכנסו לברגן-בלזן. כשהם פתחו את דלת הצריף של לובה, הם נעצרו בהלם.

מולם עמדה אישה צעירה מוקפת ב-94 ילדים יהודים, הולנדים, פולנים ורוסים, רזים ושקטים, חיים.

לאחר השחרור, לובה הפכה למנהלת בית הילדים החדש תחת ניהול בריטי.

מאוחר יותר, היא ליוותה את הילדים, "היהלומים של לובה", 64 ילדים בחזרה להולנד ואת השאר לשוודיה, שאומצו בתורם בשוודיה ופינלנד.

בשוודיה לובה טרישינסקה נישאה לסול פרידריך, ניצול אושוויץ אותו פגשה במחנה עקורים, ובשנת 1947 היגרו בני הזוג לארצות הברית.

במלאת 50 שנה לשחרור ברגן-בלזן, 31 מהיהלומים של לובה התאספו באמסטרדם כדי להוקיר תודה לאישה שנתנה לכמעט 100 ילדים את ההזדמנות לגדול, לאהוב, לחיות. בשנות ה-50 וה-60 לחייהם הם נגשו אליה אחד אחד: רופאים, מורים, מהנדסים, אימהות וסבים.

סגנית ראש העיר העניקה לה את מדליית הכסף על מעשים הומניטריים מטעם המלכה ביאטריקס.

לובה העירה פעם: "מעולם לא חשבתי על עצמי כאדם אמיץ במיוחד. . . אבל גיליתי שבתוך כל אדם יש גיבור שמחכה להתגלות."

ספר ילדים מאת מישל מקאן, "לובה, מלאך בלזן", זכה בפרסים רבים.

הררי המלט של ניגריה

"ארמדת המלט" של ניגריה היא אחת מפרשות השחיתות והכשל הניהולי האבסורדיות ביותר בהיסטוריה המודרנית.

בשנת 1970 הסתיימה מלחמת האזרחים בניגריה (מלחמת ביאפרה), והמדינה נזקקה לשיקום מאסיבי של תשתיות. באותו זמן, משבר האנרגיה העולמי של 1973 הקפיץ את מחירי הנפט הגולמי פי ארבעה. ניגריה, שהפכה ליצואנית נפט גדולה, מצאה את עצמה בן לילה עם הררי מזומנים וקופת מדינה מפוצצת.

השליט הצבאי של ניגריה באותם ימים, הגנרל יעקובו גוואון, הכריז על תוכנית פיתוח לאומית שאפתנית. הממשלה החליטה לבנות בתי חולים, כבישים, שדות תעופה, ובעיקר – מחנות צבאיים חדשים ובתי ספר עבור משרד הביטחון. לכל אלה היה צורך ברכיב מפתח אחד: מלט.

במרץ 1974, סוכנות האספקה הממשלתית העריכה כי ניגריה זקוקה לייבוא של כ-2 מיליון טונות מלט. אולם, בשל חוסר תיאום מוחלט, שחיתות פקידים, וחוזים כפולים שנחתמו עם מאות ספקים שונים ברחבי העולם, משרד הביטחון לבדו חתם על חוזים לרכישת למעלה מ-16 מיליון טונות מלט (חלק מהמקורות מדברים על קרוב ל-20 מיליון).

ניגריה הזמינה באותה שנה קרוב ל-50% מכלל תפוקת המלט העולמית המוצעת למכירה.

מכיוון שהממשלה הניגרית הייתה עשירה מאוד, היא הסכימה לשלם מחיר מופקע של כ-115 דולר לטון – פי שלושה ממחיר השוק העולמי באותה תקופה. חברות ספנות וספקי מלט מיוון, רומניה, ספרד, ארה״ב וברית המועצות הבינו שיש כאן "מכרה זהב", העמיסו כל ספינה פנויה ומיהרו להפליג לכיוון ניגריה.

במהלך שנת 1975, מאות ספינות עמוסות במלט החלו להגיע בו-זמנית לנמל לגוס – הנמל המרכזי של ניגריה. לנמל לגוס הייתה יכולת לטפל בפריקה של כמיליון טונות סחורה בשנה בלבד. הממשלה הזמינה פי 16 מכך.

במהרה נוצר פקק ימי חסר תקדים. למעלה מ-400 ספינות עגנו בים הפתוח מחוץ לנמל, כשהן ממתינות לתורן להיכנס ולפרוק. התור היה ארוך כל כך, שספינות נאלצו להמתין בים בין שנה לשנתיים רק כדי להגיע לרציף!

המלט, מטבעו, רגיש מאוד ללחות. הספינות עמדו חודשים ארוכים באקלים הטרופי והלח של חופי מערב אפריקה. הלחות חלחלה לבטן האניות, והמלט הלח הפך לגושי בטון קשיחים וחסרי שימוש עוד לפני שפרקו אותו.

החוזה שנחתם עם הספקים כלל סעיף סטנדרטי של "דמי השהייה" – קנס שהממשלה הניגרית צריכה לשלם לחברות הספנות על כל יום שבו הספינה ממתינה מחוץ לנמל. ניגריה החלה לשלם מיליוני דולרים ביום כקנסות על הספינות העומדות בתור. חברות ספנות גילו שמשתלם להן הרבה יותר פשוט להשאיר את הספינה עוגנת מול חופי לגוס ולא לעשות כלום, מאשר להפליג ולחפש עבודה אחרת.

השחיתות הגיעה לשיאים חדשים: קפטנים של ספינות שיחדו פקידי נמל כדי שידחפו אותם לסוף התור, כדי להמשיך ולצבור את דמי ההשהייה המטורפים מהממשלה. חלק מבעלי הספינות קנו גרוטאות ימיות, מילאו אותן במלט זול או אפילו בחול, הביאו אותן לחופי ניגריה, ופשוט נטשו או הטביעו אותן בים לאחר שגבו את דמי ההשהייה והביטוח.

הפרשה שיתקה לחלוטין את הכלכלה הניגרית. מכיוון שהנמל היה חסום בארמדת המלט, סחורות חיוניות אחרות – כמו תרופות, מזון וציוד חקלאי – לא יכלו להיכנס למדינה, מה שהוביל לאינפלציה דוהרת ומשבר כלכלי.

ביולי 1975, בעקבות הכאוס הכלכלי והזעם הציבורי, הודח הגנרל גוואון בהפיכה צבאית ללא שפיכות דמים. הממשלה החדשה ניסתה לעצור את הטירוף: היא ביטלה באופן חד-צדדי את החוזים, סירבה לשלם את דמי ההשהייה, והורתה לבנק המרכזי של ניגריה לבטל את מכתבי האשראי לספקים.

הצעד הזה הוביל לגל של תביעות משפטיות בינלאומיות ענקיות נגד ניגריה בבתי משפט באירופה ובארה״ב (הידועה שבהן היא תביעת Trendtex Trading Corp v Central Bank of Nigeria). ניגריה טענה לחסינות ריבונית (שאסור לתבוע מדינה), אך בתי המשפט (בהובלת השופט המפורסם לורד דנינג בבריטניה) קבעו תקדים היסטורי במשפט הבינלאומי: מדינה אינה יכולה להתחמק מאחריות משפטית כאשר היא פועלת כיישות מסחרית רגילה בשוק החופשי. ניגריה נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים כפיצויים.

בסופו של דבר, ניגריה שילמה קרוב למיליארד דולר על מלט שרובו נזרק לים או התקשה לבטון חסר ערך, באירוע שנשאר עד היום בספרי הכלכלה כדוגמה קלאסית ל״קללת המשאבים" – המצב שבו עושר פתאומי ממחצבים מוביל לשחיתות ולקריסה מערכתית.

הטייס שטבע בשמיים

בשנת 1959 הטייס האמריקאי וויליאם רנקין המריא ממנחת חיל הים במסצ׳וסטס, ארה״ב. הוא טיפס לגובה 13, 716 מטרים, מעל פסגתו של ענן קומולוניבוס כשלפתע שמע רעש חזק ממנוע המטוס, ולאחר מכן הבחין כי הוא דמם, וכי אזעקת הדליקה החלה לפעול. כשניסה למשוך בידית אספקת הכוח בחירום היא נשברה בידו, ולכן החליט לנטוש את המטוס.

אם לא שמתם לב, נציין שמדובר בגובה שאנשים רגילים לא צונחים ממנו והצנחנים הספורים שכן עשו משהו דומה, עושים זאת עם ציוד מיוחד. כמעט מיידית נכווה רנקין בכל חלקי גופו, והלחץ הנמוך גרם לדימום מעיניו, אפו ואוזניו. הוא גם כלל לא היה לבוש בצורה מתאימה לטמפרטורה שהייתה מינוס 50 מעלות צלזיוס, וגילה שבזמן הנטישה נפלה לו אחת הכפפות, מה שגרם לידו לקפוא במהירות. גופו התנפח, והוא הרגיש לחץ פנימי מטורף החוצה.

התנאים מרגע הנטישה היו איומים. אבל הקור העז והחמצן הדליל בגבהים הללו, על אף שגרמו להיפותרמיה וירידת טמפרטורת הגוף לרמות מסוכנות, לא היו העניין. הסיפור האמיתי והבלתי נתפס עוד יותר, מתחיל בהמשך הנפילה:

הטייס הצונח מצא עצמו נקלע לתוך ענני הסופה האיומים, שבתוכם טס עד לפני כמה דקות במטוסו. בשל הסופה ותנאי לחץ אוויר לא רגילים, מצנחו שאמור להיפתח באופן אוטומטי בגובה מסוים, נפתח לפני הזמן.

רנקין מצא עצמו צונח בתוך עננים כבדים וגשם כבד. בתוך העננים והגשם הרב שהם הורידו, הוא חש שהוא טובע ממש. מרוב הגשם הוא לא הצליח לנשום, כי כל שאיפת אוויר הכניסה לריאותיו מים ועוד מים. . . טביעה של ממש, אבל בשמיים.

בנוסף, בשל הרוחות העזות של הסופה, מצא עצמו הטייס האומלל מטולטל למעלה ולמטה ולצדדים. הסופה שיחקה בו כרצונה. הוא היה מריונטה של הרוחות ופשוט לא נפל למטה. רנקין נפגע על ידי כדורי ברד ונסחף מעלה בזרמי האוויר החזקים בענן, דבר שגרם לו להקיא. הוא ראה סביבו ברקים רבים, אותם תיאר כלהבים כחולים בעובי של מספר מטרים, ואף חש את פגיעתו של אחד מהם שהצית את מצנחו, מה שגרם לו להאמין שמת. הצניחה שהייתה אמורה להסתיים כבר מזמן, נמשכה. הסופה סרבה להוריד אותו אל הקרקע.

איכשהו, בתום כל הטלטולים והדחיות, הצליח כוח הכבידה של כדור הארץ להנחיתו למטה. צניחה שהייתה אמורה להימשך 10 דקות, נמשכה לא פחות מ-40 דקות!

אז נשאלת השאלה איך אנחנו יודעים את כל זה? מסיבה אחת — רנקין שרד כדי לספר והצליח לשרוד את הצניחה הארוכה והקשה ביותר שיש. אבל לנחות על הקרקע כמו בן-אדם הוא עדיין לא קיבל את הזכות. במקום זאת הטיחה אותו הרוח גם עתה והוא מצא את עצמו נוחת באזור מיוער, שגם בו הוא סיים את הצניחה כשהוא תלוי על עץ. לבסוף, הוא הצליח להתנתק מהמצנח ונפל אל האדמה.

מדמם וכאוב, רנקין החל בהליכה רגלית, כשהוא מחפש עזרה או טלפון. בשלב מסוים הוא הגיע אל כביש ורק לאחר קשיים מרובים עצר לו אחד הנהגים טרמפ. הוא הסיעו לעבר מקום עם טלפון ומשם הזעיק אמבולנס.

הנזק הסופי שלו, תודה ששאלתם, היה קטן יחסית. המון חבורות על גופו ותופעות של היפותרמיה, שמהן הוא סבל בשל הקור העז. אבל לא היו לו שום נזקים אחרים ואחרי מספר שבועות הוא שוחרר מבית החולים ולא סבל יותר מאותה צניחה דרמתית. עם הזמן הוא כתב על האירוע שעבר ספר בשם "האיש שרכב על הרעם". רנקין הוא האדם היחיד אי פעם ששרד נפילה לתוך ענן סערת-ברקים.

המעסה שהציל אסירים מידי הימלר

פליקס קרסטן נולד באסטוניה (אז חלק מהאימפריה הרוסית) בשנת 1898 למשפחה ממוצא גרמני.

לאחר מלחמת העולם הראשונה למד בגרמניה ובסלנגור (מלזיה) אצל מאסטר סיני שלימד אותו שיטה ייחודית של עיסוי רפואי עמוק, המשלב מניפולציה של מערכת העצבים. במהלך שנות ה-20 וה-30 הפך לשם דבר באירופה. הוא טיפל במלכים, אצילים ואנשי עסקים בכירים (ביניהם הנסיך הנדריק, בעלה של מלכת הולנד). הוא הפך לאיש עשיר מאוד, החזיק באחוזה גדולה בגרמניה והיה רחוק מאוד מהפוליטיקה הנאצית.

בשנת 1939 סבל ראש האס-אס, היינריך הימלר, מכאבי בטן והתכווצויות מעיים קשים מנשוא ששיתקו אותו לחלוטין. רופאים קונבנציונליים לא הצליחו לעזור לו. אחד ממטופליו של קרסטן המליץ להימלר על המעסה בעל "ידי הקסם". הטיפול הראשון של קרסטן הצליח להעביר את הכאב תוך דקות ספורות. הימלר, שהיה היפוכונדר ופנאט של רפואה אלטרנטיבית, הרגיש שקרסטן הוא המושיע שלו. הוא דרש מקרסטן להפוך לרופאו האישי הצמוד. קרסטן ניסה לסרב, אך הובהר לו שסירוב להימלר פירושו שליחה למחנה ריכוז או מוות. הוא נאלץ להסכים והפך לצל של הימלר.

הימלר פיתח תלות מוחלטת בקרסטן. בכל פעם שהימלר עמד בפני קבלת החלטות קשות או חווה לחץ נפשי, כאבי הבטן שלו חזרו, ורק ידיו של קרסטן יכלו להציל אותו. הימלר כינה אותו בחיבה "הבודהה המכשף שלי".

קרסטן הבין במהירות את עוצמת הכוח שבידיו. במהלך טיפולי העיסוי, כשהימלר היה שרוע על מיטת הטיפולים, רגוע, אסיר תודה ופגיע, קרסטן היה פותח איתו בשיחות נפש. הוא החל "לסחוט" מהימלר ויתורים אנושיים תמורת בריאותו: "עבור כל טיפול מוצלח, דרש קרסטן שחרור של אסירים". הימלר נהג לומר: "קרסטן מטפל בכל כליה שלי ומפחית ממני מחנה ריכוז שלם".

לאורך שנות המלחמה (1939–1945), קרסטן ניהל רשימות של אנשים שביקשו את עזרתו (באמצעות קשרים עם המחתרת ההולנדית, פוליטיקאים שוודים וארגונים יהודיים). הוא הציג את השמות להימלר ברגעים הנכונים. בין הישגיו המרכזיים:

הצלת העם ההולנדי מגירוש: בשנת 1941 תכננו הנאצים לגרש מיליוני הולנדים למזרח אירופה הכבושה. קרסטן שיחק על בריאותו של הימלר, שכנע אותו שהפרויקט הלוגיסטי ימוטט אותו בריאותית, והתוכנית בוטלה.

חוזה המשאלות: במרץ 1945, כשהתבוסה הנאצית הייתה ברורה, נפגש קרסטן עם הימלר והחתים אותו על הסכם סודי (שכונה "החוזה בשם האנושיות"). במסגרתו התחייב הימלר שלא לפוצץ את מחנות הריכוז עם שבוייהם לקראת הגעת בעלות הברית, ולאפשר לצלב האדום השוודי להיכנס למחנות.

רכבות ההצלה של "הפולקה ברנדוט": קרסטן תיווך בין הימלר לבין הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. בזכות תיווך זה, יצאו לדרך "האוטובוסים הלבנים" של הצלב האדום, שהצילו כ-15, 000 בני אדם ממחנות הריכוז (ביניהם אלפי נשים יהודיות ממחנה ראוונסבריק).

קרסטן אף ארגן פגישה חשאית ובלתי נתפסת בין הימלר לבין נציג הקונגרס היהודי העולמי, נורברט מזור, באפריל 1945, שבה סוכם על שחרורם של אלפי נשים יהודיות נוספות.

לאחר כניעת גרמניה והתאבדותו של הימלר, קרסטן עבר לגור בשוודיה. בתחילה, הרוזן פולקה ברנדוט השוודי לקח את כל הקרדיט על הצלת אסירי המחנות, וקרסטן נותר בצל ואף נחשד כמי שהיה מקורב מדי לצמרת הנאצית. עם זאת, בשנות ה-50 נחשפו מסמכים, יומנים ועדויות (כולל מכתבים רשמיים של הימלר ועדויות של ניצולים) שהוכיחו מעל לכל ספק שקרסטן היה המנוע האמיתי מאחורי הקלעים.

הולנד העניקה לו את עיטור "קצין מסדר אורנז'-נסאו" היוקרתי על הצלת העם ההולנדי. שוודיה העניקה לו אזרחות כהוקרה על פועלו.

ההיסטוריון הבריטי המפורסם יו טרבור-רופר חקר את המקרה ואישר כי קרסטן הציל במו ידיו אלפי חיי אדם. פליקס קרסטן נפטר בשנת 1960 בצרפת. סיפורו נותר כאחד מסיפורי ההצלה המדהימים והייחודיים ביותר בהיסטוריה – עדות לכך שגם מתוך לשכת השטן, באמצעות מגע ידיים פשוט וקור רוח, ניתן היה להציל עולמות מלאים.

יעל הגיבורה השקטה של ביירות

זוכרים את יעל מן ז״ל (נובמבר 1936 – 27 באוגוסט 2021) הגיבורה השקטה של מבצע "אביב נעורים". אשת המוסד הושתלה בביירות תחת סיפור כיסוי של תסריטאית והשיגה מידע מדויק על מקום הימצאם של המחבלים אשר היו אחראים על הטבח באולימפיאדת מינכן.

במהומה הכללית ששררה בביירות בעקבות אירועי הלילה הדרמטיים, איש לא שם לב לאישה הצנומה שהגיעה לסניף הדואר ברחוב מאדאם קירי ב-10 באפריל 1973 וביקשה לשלוח מכתב בהול באנגלית.

"אמיל יקירי", נכתב בו, "אני עדיין רועדת מאירועי הלילה האחרון. פתאום באמצע הלילה התעוררתי מרעש התפוצצויות. תחילה חשבתי שאלו יריות שמחה כמקובל בשמחות של הערבים, אך משהו בצלילים לא התאים לשמחה. נכנסתי לפניקה. הישראלים הנוראים האלה. . . קרב כזה בתוך שכונה כל כך שקטה, יפה, עם אנשים מנומסים ונעימים כל כך".

יעל הודיעה ל״אמיל" שהיא מבקשת לבוא אליו לחופשה כדי להירגע. שלחה את המכתב ויצאה, מנופפת לשלום לכמה מכרים מקומיים.

פקיד הדואר לא ידע כי בכתב סתרים הוסיפה: "הייתה זו הופעה מצוינת אתמול בלילה. כל הכבוד".

בלילה הקודם הגיעו סיירת מטכ״ל, שייטת 13 וכוחות קומנדו נוספים ללבנון וביצעו את אחת מפעולות הלוחמה בטרור המפורסמות בהיסטוריה: מבצע "אביב נעורים".

חיילי הכוח בפיקודו של אהוד ברק ידעו להגיע בדיוק לדירות של שלושה בכירים באש״ף, ידעו שהם בוודאות בבית, וגם הכירו את נתיבי הגישה והמילוט, את תחנת המשטרה ואת השומרים. וכל זה בזכות אותה אישה, יעל מן.

יעל נולדה בקנדה ב-1936 וגדלה בניו-ג׳רזי, בת למשפחה יהודית שלא היה לה קשר לישראל. עם הזמן החליטה ש״ציונות אמיתית כרוכה בעלייה לישראל", הגיעה לארץ ומצאה עבודה כמתכנתת מחשבים. כל הזמן שיתפה אנשים בדעתה כי "צריך לעשות הכול כדי לעזור למדינה קטנה שמאוימת על ידי מדינות גדולות שלא רוצות בה".

הדברים הגיעו לאוזני אנשי המוסד, והארגון גייס אותה. יעל התגלתה כלוחמת מוכשרת מאוד, קרת רוח, שיודעת להשתמש בכריזמה השקטה שלה ובהופעתה החיצונית המצודדת כנשק רב-עוצמה.

מפעיליה של יעל – שם צופן "נילסן" – בנו עבורה סיפור כיסוי של תסריטאית שבאה ללבנון כדי לכתוב סדרת טלוויזיה על חייה של אישה בריטית, פעילה פוליטית וחברתית מהמאה ה-19, שגרה גם בלבנון ובסוריה.

יעל הצליחה להשיג חוזה לפיתוח תסריט מחברת הפקות בריטית, נסעה ללבנון, ורכשה במהירות חברים, מקומיים וזרים, שהסכימו לסייע לה במחקר לסדרה.

סיפור הכיסוי אפשר לה להסתובב בחופשיות כמעט בכל מקום במדינה. היא סיירה סביב אזורי נחיתה אפשריים וליד הבניינים של המטרות – המחבלים שהיו אחראים לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. הייתה לה בתיק מצלמה, שאותה הפעילה מבחוץ בלחיצה על מתג. חוף הים שהלוחמים יגיעו אליו – קליק. הרחוב שיעברו בו כשאנשי המוסד יסיעו אותם אל היעד – קליק. ארון הסעף של חברת הטלפונים הלבנונית, שאולי יצטרכו לפוצץ כדי למנוע הזעקת תגבורת – קליק. הבניין שהמחבלים גרים בו – קליק.

התיקים שהכין המוסד היו עמוסים במידע רב. קל להתרשם מעומק הירידה לפרטים ומאומץ הלב שנדרשו כדי להפיק את המידע הזה, בתקופה שלפני Google Earth או כל אמצעים טכנולוגיים מתקדמים אחרים.

"ההחלטה של מייק הררי (ראש יחידת "קיסריה" במוסד) ויעל כיצד לפעול אחרי שהמבצע הסתיים היא דרמטית בפני עצמה", אומר תא״ל (מיל') יפתח רייכר-עתיר, שהיה סגן מפקד סיירת מטכ״ל ולאחר מכן ראש מערך המבצעים המיוחדים של צה״ל. "כמעט תמיד ממלטים את הלוחמים בסוף פעולה מחשש שהלוחם יילכד. אבל היה גם ברור שאם יעל תצא עם כוחות צה״ל הכיסוי שלה יישרף – והיא נשארה".

אחרי כמה ימים היא עזבה. "כשהמטוס המריא והגלגלים התנתקו מהקרקע, התרווחתי בכורסה", סיפרה יעל לאפרת מס, שכתבה איתה ספר על קורותיה ב״אביב נעורים", "חשתי איך המתח נקרע מעליי פיסה אחר פיסה. כשנחתי בשדה התעופה בלונדון היו ידיי רפויות והתקשיתי לקום מהכיסא".

מן עזבה את לונדון שבוע לאחר מכן, וכשהגיעה לישראל התקבלה בכבוד מלכים בביתה של ראשת הממשלה גולדה מאיר. ההחלטה האמיצה שלה לא לצאת מיד מביירות אפשרה את יצירתה של קריירת ריגול מפוארת. היא הייתה אגדה בחייה.

כמה מהמעטים במוסד שבקיאים בהיסטוריה של קיסריה אומרים כי היא מחזיקה בשיא הפעילות המבצעית במדינות המכונות במוסד מדינות "היעד" – שיא במספר הפעמים שנסעה אליהן, שיא בגיוון של הפעולות. 15 שנים ארוכות עם אינספור מבצעים, שכולם הסתיימו בשלום.

ניתן לספר רק מעט על חלקה של יעל במבצעים אחרים. "חוץ מזה שהייתה גיבורה, חדורת מוטיבציה, ממושמעת, צנועה, שקטה ועניינית", אומר רייכר-עתיר, "היא הבינה את נושא סיפור הכיסוי לעומק שלו יותר מכל אחד אחר".

מן סיימה את הגיחות המבצעיות שלה בסוף שנות ה-80. היא התחתנה בגיל מבוגר עם המורה שלה לעברית.

יעל נפטרה, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-85.

הנצחתה: • 1982, צל״ש הרמטכ״ל • מונצחת בלוח זיכרון יחד עם לוחמת המוסד סילביה רפאל בגינה ציבורית בעיר הרצליה. • על שמה נקראים רחובות ברמת השרון ובאור יהודה. • יהא זכרה ברוך 🕯️

מנחם בייליס והעלילה השקרית

משפט בייליס הוא אחת מעלילות הדם המפורסמות והמטלטלות ביותר במאה ה-20, אשר התרחשה באימפריה הרוסית בין השנים 1911–1913.

במרץ 1911, במערה ליד העיר קייב (כיום באוקראינה), נמצאה גופתו של ילד נוצרי בן 13 בשם אנדריי יושצ׳ינסקי. על הגופה היו עשרות דקירות.

ארגונים אנטישמיים קיצוניים ברוסיה (כמו "הקופסאות השחורות" ו״ברית העם הרוסי"), בעידוד חשאי של גורמי שלטון ומשטרה, מיהרו להפיץ שמועה: הילד נרצח על ידי יהודים כחלק מ״פולחן דתי" כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח.

המשטרה המקומית גילתה במהירות שהרוצחים האמיתיים היו חברי כנופיית פשע מקומית בראשות אישה בשם ורה צ׳בריאק (הילד ידע יותר מדי על מעשי השוד שלהם ואיים להלשין). למרות זאת, שר המשפטים הרוסי והתביעה החליטו להתעלם מהראיות לחלוטין. הם היו נחושים לייצר עלילת דם רשמית כדי להסיט את התסכול הציבורי מהשלטון הצארי הרקוב אל עבר היהודים.

כדי לנהל משפט, השלטונות היו זקוקים ל״אשם" יהודי. הם בחרו במנחם מנדל בייליס, אב לחמישה ילדים שעבד כמנהל עבודה פשוט במפעל לבנים סמוך למקום מציאת הגופה.

בייליס היה אזרח שומר חוק, שלא היה קשור לשום פעילות פוליטית, ואף שמר על יחסים טובים עם שכניו הנוצרים. ביולי 1911 הוא נעצר בביתו לעיני משפחתו ונשלח לכלא. במשך למעלה משנתיים ישב בייליס בבידוד ובתנאים קשים, בזמן שהתביעה הרוסית ניסתה "לבשל" נגדו ראיות, ללחוץ על עדים ולשחד אסירים שיעידו נגדו שקרים.

בספטמבר 1913 נפתח המשפט בקייב, והפך מיד לסנסציה בינלאומית שריתקה את דעת הקהל העולמית. המשפט לא היה רק נגד בייליס, אלא נגד הדת היהודית כולה.

התובעים הביאו "מומחים" מטעם עצמם, ביניהם כומר קתולי בעל עבר פלילי בשם פראנייטיס, שניסה להוכיח באמצעות ציטוטים מזויפים מהתלמוד ומהקבלה שהיהדות מצווה על רצח נוצרים.

הקהילה היהודית והליברלים ברוסיה גייסו את מיטב עורכי הדין, הבלשנים והמשפטנים במדינה. אנשי רוח מפורסמים בעולם (כמו תומאס מאן, ה. ג'. וולס וארתור קונאן דויל) חתמו על מכתבי מחאה רשמיים נגד השלטון הרוסי.

במהלך חקירה נגדית מבריקה, השפילו עורכי הדין של בייליס את הכומר פראנייטיס, והוכיחו בפני חבר המושבעים שאין לו שום מושג ביהדות, בארמית או בתלמוד. בנוסף, חוקרים ישרים מהמשטרה העידו (וחלקם אף פוטרו בשל כך) שהראיות מצביעות בבירור על כנופיית השודדים של ורה צ׳בריאק.

חבר המושבעים הורכב מאיכרים רוסים פשוטים; השלטונות דחפו לכך מתוך מחשבה שיהיה קל לתמרן אותם באמצעות אנטישמיות דתית. באוקטובר 1913, לאחר התייעצות דרמטית, הגיעו המושבעים להחלטה מורכבת:

הם קבעו כי הרצח של הילד אכן נשא אופי של "פולחן דתי" (הישג פוליטי זול לשלטון). הם קבעו פה אחד כי מנחם מנדל בייליס זכאי לחלוטין ואינו קשור למעשה.

בייליס שוחרר מיד מהכלא לקול צהלות ההמונים שחיכו מחוץ לבית המשפט.

המשפט השאיר את בייליס ומשפחתו מרוסקים כלכלית ובריאותית. מחשש לנקמה מצד ארגונים אנטישמיים, הוא עזב את רוסיה הצארית בשנת 1914 ועלה לארץ ישראל, שם התיישב בתל אביב ועבד במפעל.

בשנת 1921, בשל קשיים כלכליים בארץ, היגר עם משפחתו לארצות הברית. הוא התיישב בניו יורק, שם כתב את ספר זיכרונותיו המרתק ("סיפור ייסוריי", נקרא גם "blood libel") שבו תיאר את השנים הקשות בכלא ואת מהלך המשפט.

מנחם מנדל בייליס נפטר בניו יורק ביולי 1934, כשהוא זכור בהיסטוריה היהודית כסמל לעמידה איתנה מול רדיפה ושקר. הפרשה עצמה נחשבת עד היום לנקודת פרשת מים שחשפה את עומק הריקבון והאנטישמיות הממוסדת של השלטון הצארי, שנים ספורות לפני קריסתו במהפכה הרוסית.

המלך שאכל את עצמו למוות

תארו לעצמכם מלך של מדינה שלמה, שלא מת בשדה הקרב, לא מאירוע מוחי פתאומי ולא מהתנקשות פוליטית — אלא פשוט מפני שאכל את עצמו למוות בארוחת ערב אחת מוגזמת ללא מעצורים.

הסיפור ההזוי הזה שייך לאדולף פרדריק, מלך שבדיה, שב-12 בפברואר 1771 התיישב לארוחת ערב בארמונו בסטוקהולם. המלך, שהיה חובב אוכל מושבע, החליט להתפנק בארוחה מלכותית דשנה שכללה לובסטרים, קוויאר, כרוב כבוש, דגים מעושנים ושמפניה כבדה.

אבל הטירוף האמיתי התחיל כשהגיע שלב הקינוח. המלך דרש את הקינוח האהוב עליו ביותר: "סמלה" (Semla) — מאפה שבדי מסורתי ממולא בקרם שקדים ומצופה בקצפת, כשהוא מוגש בתוך קערה עמוקה מלאה בחלב חם.

במקום לאכול מאפה אחד או שניים, אדולף פרדריק חיסל לא פחות מ-14 מנות שלמות של הקינוח הכבד והעשיר הזה, כשהוא מגמיע אותן בצלחות חלב חם אחת אחרי השנייה.

כצפוי, הקיבה שלו לא עמדה בעומס המפלצתי. עוד באותו הלילה המלך החל לסבול מכאבי בטן עזים ומבעיות עיכול קשות שהובילו לקריסת מערכות מוחלטת ולמותו. הוא נכנס לספרי ההיסטוריה השבדיים תחת הכינוי "המלך שאכל את עצמו למוות", ואילו הקינוח התמים הפך למשך שנים רבות לנושא של בדיחות ואזהרות ברחבי הממלכה.

שומר הלילה שחשף את הסוד

במהלך שנות ה-90 גבר הלחץ הבינלאומי (במיוחד מצד הקונגרס היהודי העולמי וממשל קלינטון) על הבנקים בשווייץ לחשוף מידע על "חשבונות רדומים" – חשבונות בנק של יהודים שנספו בשואה, אשר כספם נשאר מוקפא ומיועד למעשה לכיסם של הבנקים. השלטונות השווייצריים והבנקים הכחישו את היקף התופעה וטענו כי המסמכים ההיסטוריים חסרים.

בעקבות הלחץ, חוקק בפרלמנט השווייצרי חוק מיוחד האוסר על השמדת מסמכים מהתקופה הנאצית, כדי לאפשר לוועדת חקירה בינלאומית (ועדת וולקר) לבדוק את הארכיונים.

הלילה ששינה הכל

בינואר 1997 עבד כריסטוף מיילי בן ה-29 כשומר לילה מטעם חברת אבטחה בבנק UBS (אז "Union Bank of Switzerland") בציריך. במהלך הסיור שלו, הוא נקלע לחדר שבו הבחין בערימות ענק של ספרים ומסמכים ישנים המיועדים למגרסה.

כשבדק את התוכן, הוא נדהם לגלות:

ספרי חשבונות משנות ה-30 וה-40.

רשימות נכסים של לקוחות מגרמניה הנאצית וממדינות כבושות.

מסמכים המתעדים מכירת נדל״ן בברלין שנלקח בכפייה מיהודים והפקדת הכספים בשווייץ.

מיילי הבין מיד שהבנק מפר את החוק החדש ומשמיד ראיות קריטיות במטרה לטייח את עברו.

מיילי פעל מתוך דחף מוסרי. הוא לקח חופן ספרים ומסמכים קריטיים, החביא אותם מתחת למעילו והבריח אותם אל מחוץ לבנק.

הוא העביר את המסמכים לארגון יהודי מקומי בציריך, ומשם הם הגיעו במהירות למשטרה ולתקשורת. החשיפה הכתה את שווייץ ואת המערכת הבנקאית העולמית בהלם. הבנק נאלץ להודות ב״טעות״ והתנצל, אך הזעם הציבורי נגד מיילי בשווייץ החל לתסוס.

במקום לקבל הוקרה במולדתו, מיילי חווה מסע רדיפה חסר רחמים:

הוא פוטר מיד מעבודתו, והתובע הכללי של ציריך פתח נגדו בחקירה פלילית באשמת הפרת סודיות בנקאית וריגול תעשייתי.

הוא ומשפחתו קיבלו איומי מוות יומיומיים בטלפון ובמכתבים. החברה השווייצרית ראתה בו בוגד שפגע בקודש הקודשים של המדינה – הסודיות הבנקאית והכלכלה הלאומית.

מחשש לחייו, מיילי נמלט עם אשתו וילדיו משווייץ. במאי 1997, בעקבות לחץ פוליטי אמריקאי, חתם הנשיא ביל קלינטון על צו מיוחד שהעניק למיילי ומשפחתו תושבות קבע בארה״ב (השווייצרי הראשון בהיסטוריה לקבל מעמד של פליט פוליטי בארה״ב).

ההסדר ההיסטורי והחיים באמריקה

המסמכים שמיילי הציל שימשו כראיית זהב בתביעות הייצוגיות נגד הבנקים השווייצריים. הלחץ המשפטי והציבורי הוביל לכך שבשנת 1998 חתמו הבנקים על הסדר פיצויים ענק בסך 1. 25 מיליארד דולר שחולק לניצולי שואה וליורשיהם.

בארה״ב התקבל מיילי כגיבור. הוא קיבל תואר כבוד ומימון ללימודי תקשורת מהקונגרס היהודי העולמי, ואף זכה לאזרחות אמריקאית בשנת 2003. הוא עבד מספר שנים בתעשיית האווירונאוטיקה.

השנים המאוחרות והחזרה לשווייץ

למרות ההצלחה הראשונית, חייו של מיילי בארה״ב לא היו קלים. הוא התגרש מאשתו, חווה קשיים כלכליים, ובשלב מסוים אף חי בעוני.

בשנת 2009, לאחר שהתביעה הפלילית נגדו בשווייץ בוטלה רשמית והרוחות שככו במעט, החליט מיילי לחזור למולדתו. הוא השתקע שוב בשווייץ, פתח בחיים צנועים ועבד למחייתו בעבודות כפיים ותחזוקה. בשנת 2018 אף הופק סרט דרמה שווייצרי המבוסס על סיפורו.

כריסטוף מיילי נשאר אחד מסמלי האומץ האזרחי הבולטים של סוף המאה ה-20 – אדם פשוט שהקריב את חייו האישיים למען הצדק ההיסטורי של קורבנות השואה.

וינס קולמן והמברק שהציל מאות נפשות

תארו לעצמכם פיצוץ בעוצמה כה מטורפת, שמעיף עוגן פלדה במשקל חצי טון למרחק של ארבעה קילומטרים, מוחק שכונות שלמות, ויוצר גל צונאמי אדיר — והכל כתוצאה מהתנגשות ימית קלה בין שתי ספינות בנמל.

בשנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נמל הליפקס בקנדה היה עמוס לעייפה בספינות אספקה. הספינה הצרפתית "מונבלאן" נכנסה לנמל כשהיא עמוסה בשיא קיבולתה בפיצוץ מהלך: כ-2, 900 טונות של חומרי נפץ מתקדמים, כולל TNT, חומצה פיקרית ודלק מטוסים. עקב קצר בתקשורת ובכללי השייט, היא התנגשה במהירות איטית בספינה הנורווגית "אימו".

ההתנגשות הקלה גרמה לניצוץ שהצית שרפה על סיפון המונבלאן. הצוות הצרפתי, שידע בדיוק איזה מטען מטורף הם נושאים, נטש מיד את הספינה ונמלט לחוף תוך שהוא צועק באזהרה — אך התושבים המקומיים, שדיברו אנגלית ולא הבינו צרפתית, לא קלטו את גודל הסכנה.

כשהספינה הבוערת נסחפה לעבר רציף העיר, מאות תושבים וילדים נהרו לקו המים ולחלונות הבתים כדי לצפות בהצגה. הגיבור היחיד של אותו יום היה וינס קולמן, סדרן רכבות מקומי. כשקולמן הבין מה עומד לקרות, הוא סירב לברוח ונשאר בתחנה כדי לשגר מברק חירום לרכבת נוסעים שהייתה בדרכה לעיר עם 300 נוסעים: "עצרו את הרכבת. ספינת תחמושת בוערת בנמל. . . נראה שזו ההודעה האחרונה שלי. להתראות בנים". המברק הגיע בזמן, הרכבת נעצרה, וקולמן שילם בחייו כדי להציל את הנוסעים.

בשעה 9: 04 בבוקר, המונבלאן התפוצצה בעוצמה של כ-2. 9 קילוטון TNT — הפיצוץ המלאכותי הלא-גרעיני הגדול ביותר בהיסטוריה עד לפיתוח פצצת האטום.

ההדף הרס לחלוטין כל מבנה ברדיוס של קילומטר וחצי, הרג כ-2, 000 בני אדם ופצע כ-9, 000. יותר מאלף איש התעוורו ברגע אחד, עקב רסיסי זכוכית של חלונות הבתים שדרכם הציצו על הספינה הבוערת. הפיצוץ היה כה עז עד שהים נפער וחשף את קרקעית הנמל, וגל צונאמי בגובה 18 מטרים שטף את החופים.

הרב שניאור קץ זצ״ל:

הרב שניאור קץ זצ״ל:

אני מכיר אישית שני רבנים שהיו קשורים למחלוקת בין ראש הישיבה לראש הכולל, ובעקבות זאת במשך עשר שנים הם לא דיברו עם ראש הכולל שלמדו אצלו ארבע או חמש שנים. ואז יום אחד ירד שלג כבד באזור השומרון, שלג קשה שחסם את כל הכבישים. ואותו רב, ראש הכולל, ישב אז שבעה באזור הצפון, וגם שם היה שלג.

אמרו השניים זה לזה: זה היום. היום, כשאי אפשר בכלל לצאת מהיישוב, זה היום שאנחנו עושים בו את התיקון. הם השיגו טרקטור עם שרשראות ברזל על הגלגלים ויצאו מהיישוב, נסעו עד צומת תפוח ומשם תפסו טרמפים והגיעו לנחם את הרב באזור הצפון. איך שהם נכנסים פנימה – הוא בוכה והם בוכים, ובאותו רגע נגמרה כל המחלוקת. עד היום הם החברים הכי טובים שיכולים להיות – מגיעים לשמחות, שותפים, באהבה שאין כדוגמתה.

טימותי דקסטר והמזל שהכל הפך לזהב

תארו לעצמכם איש עסקים חסר השכלה לחלוטין, שכל יריביו ניסו להכשיל אותו והשיאו לו את עצות ההשקעה הגרועות ביותר בהיסטוריה — והוא, בבורותו ובמזל בלתי נתפס, הפך מכל עצה גרועה למולטי-מיליונר עשיר כקורח.

ברוכים הבאים לסיפורו של טימותי דקסטר, שנולד במחצית המאה ה-18 במסצ׳וסטס. דקסטר, שהרוויח מעט כסף מבורסקאות, התחתן עם אלמנה עשירה והחל לקרוא לעצמו "לורד" (למרות שלא התגורר באנגליה ולא היה לו שום תואר אצולה). אנשי העיר והסוחרים המקומיים תיעבו את היוהרה שלו והחליטו למכור לו רעיונות עסקיים מטורפים כדי לרושש אותו לחלוטין.

זה החל כשהמליצו לו לקנות כמות מסיבית של שטרות "קונטיננטל" — המטבע של בעלות הברית במלחמת העצמאות האמריקאית שנחשב באותה עת לחסר ערך לחלוטין. דקסטר קנה את השטרות בגרושים. אלא שבסיום המלחמה, החוקה האמריקאית החדשה אישרה פדיון של המטבעות בערכם המלא, ודקסטר התעורר כאיש עשיר מופלג.

מתוסכלים ממה שנראה כמזל של מתחילים, הסוחרים המשיכו למכור לו תוכניות שמכורות מראש לכישלון:

- תנורי חימום לקריביים: המליצו לו לשלוח מחבתות ברזל שמשמשות לחימום מיטות בחורף אל איי הקריביים הטרופיים. כשהמשלוח הגיע לחום הלוהט של האיים, בעלי המטעים התלהבו מה״צלחות" והשתמשו בהן כמצקות ענק לגירוד סוכר ומלאסה, וקנו את כולן ברווח עצום.

- חתולי רחוב: המליצו לו לייצא חתולים משוטטים לאיים הקריביים. דקסטר אסף אלפי חתולים ושלח אותם — והתברר שהאיים סבלו בדיוק ממכת עכברים קשה, והחתולים נמכרו במחירי עתק.

- כפפות צמר לאזור טרופי: המליצו לו לשלוח כובעי צמר וכפפות לאותם איים חמים — וסוחרים אסייתיים שעברו בנמל קנו את כל המשלוח כדי למכור אותו בסיביר.

- פחם לניוקאסל: המליצו לו "למכור פחם לניוקאסל" (ביטוי שפירושו למכור משהו למקום שיש בו שפע ממנו, שכן ניוקאסל הייתה עיר מכרות פחם). בדיוק כשהספינה של דקסטר הגיעה לנמל, כורי הפחם של ניוקאסל פתחו בשביתה כללית, והפחם של דקסטר נמכר במחירי שיא.

לקראת סוף חייו, דקסטר החליט לכתוב אוטוביוגרפיה. הספר נכתב ללא שום סימני פיסוק (פסיקים, נקודות או סימני שאלה) ועם שגיאות כתיב מביכות. כשהקוראים התלוננו על כך, במהדורה השנייה דקסטר פשוט הוסיף עמוד שלם בסוף הספר שמלא אך ורק בסימני פיסוק, והוסיף הערה: "קוראים יקרים, תפזרו את סימני הפיסוק לפי הטעם שלכם".

האניה הבוערת על המים

להלן אנו מוסרים את נאומו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי כפי שהוא נרשם במערכת מתוך השידור של "קול החירות". רבבות בני תל-אביב צבאו על המקלטים והאזינו במתיחות רבה לפרטי הסיפור המזעזע על הפרק ההירואי והטראגי של אנית-נשק, הנושאת את שמו של מורה הדור, ז. ז׳בוטינסקי, שהוטבעה מתוך צרות-עין כיתתית ורשעות שאין כדוגמתה בפקודת שלטון עברי. בהתרגשות עמוקה גולל מפקד האצ״ל את הפרשה ובקול חנוק מדמעות שהחרידו את לבבות השומעים מנה את פרק התלאות והיסורים שהיו מנת חלקם של הלוחמים. הדברים הפשוטים והמזעזעים, שריתקו את אלפי המאזינים במשך שעתים רצופות למקלט, הסירו את הלוט מעל כל ענין "אלטלנה", שהחוגים הרשמיים מתאמצים לטשטשו ולסלפו, וחישפו את האמת בכל מערומיה, גדולתה וטראגיותה. אחרי נאומו של המפקד, ניגש למיקרופון רב החובל, יהודי, יליד אמריקה, וסיפר באנגלית ובקצרה על המיבחן החמור שבו הועמד כקפיטן של "אטלינה" במערכה שלא פילל כלל כי בה יפתח את דף התנדבותו לשירות המולדת. מפקד האצ״ל באירופה, בנימין שפקד על האניה סיים בדברים נרגשים את השידור. אחי ואחיותי, הקשיבו! אני בא לספר לכם הערב על אחת הפרשות האיומות ביותר שאירעו בתולדות עמנו ואולי גם בתולדות העמים האחרים על תבל. פרשה איומה, אך יחד עם זאת, אחת מפרשיות הגבורה הנהדרות ביותר שנכתבו על ידי יחידים שעמדו ולסכנת המוות. ציוד לבריגדה שלמה בטרם אספר מה שאירע על סיפון האניה ובכפר-ויתקין, אמסור את העובדות היסודיות על הבאת הנשק, על חלוקתו ועל ההתפתחות שהביאה לקיצה המר של אניה נהדרת זו, אשר הביאה לארץ-ישראל ציוד לבריגדה שלמה. אנחנו, אנשי הארגון הצבאי הלאומי, עשינו במשך החדשים האחרונים מאמצים אל אנושיים כדי להביא תגבורת ללוחמים העבריים, כדי לתת לחייל העברי הגבור את אותו הנשק שחסר לו בראשית המתקפה של האויב הערבי והבריטי. לא קל היה להשיג נשק זה. לנו אין מיליונים. אנו איננו אוספים מיליונים. לנו אין מיניסטריונים. בעשר אצבעותינו עשינו כל זאת. פרוטה לפרוטה צירפנו. ולפני שבועיים בערך השלמנו את הטענת הציוד בשביל 6000 איש – באניה "אלטלנה" – האניה הנהדרת שקראנו לה על שמו של מורנו ורבנו הגדול זאב ז׳בוטינסקי. איזה ציוד נפלא הוטען באניה זו! אילו כמויות ואילו סוגים! 5500 רובה, 300 מקלעי-ברן, 50 מכונות יריה "שפנדאו", 4 מיליון כדורים, 10 אלפים פצצות אנטי-אויריות, 50 רובים אנטי-טאנקיים מסוג פיאט עם 1000 פצצות-מרגמות ועוד ועוד. יהודים מכל העולם טרחו להביא נשק זה לישראל בשינינו, בצפרנינו, בדמנו רכשנו כל זאת בשביל הלוחמים העבריים. מה לא עשו אחינו בגולה כדי לרכוש את הציוד הזה ולהביאו לארץ-ישראל. יהודים מארה״ב, מקובה, מארצות אירופה שונות – יהודים טובים, פשוטים, בני העם, מלחים וחיילים הקריבו את כל מה שהיה להם למען מטרה קדושה זאת: להביא נשק לחיילי ישראל. 5500 טון היה נפחה של אניה נהדרת זו ובראשה, רב-חובל, צעיר יהודי מאמריקה, אשר שירת בעצמו על אניה מסוג זה במשך שלוש שנים במלחמה נגד האויב הנאצו-גרמני, משמיד עמנו. צעיר הוא רב-החובל, אבל מנוסה מאד בהובלת אניה וגם בקרבות. הוא שעמד לנו בשעות החמורות ביותר של ההתקפה הזדונית, הוא אשר עמל וטרח משך חדשים רבים עד שהצליח להביא את האניה לחופי הארץ. הוא שהצליח לפרוץ את המצור. הממשלה הזמנית קבלה הודעה הודענו לממשלה הזמנית על האניה טרם בואה בטרם הבאנו את אניה הודענו עליה לממשלה הזמנית של ישראל. האחריות שלנו היתה גדולה. היתה הפסקת אש. ידענו כי ההפוגה אינה אלא פרי-תככים של האויב הבריטי, אך ההנהגה הרשימת נפלה במלכודת והסכימה להפסקת האש, בים באויר וביבשה, קיבלה על עצמה את הפיקוח של או״ם. ואנו חששנו שמא תינתן לאויב אמתלא כדי שיכריז על הפסקת ההפוגה מצדו, כדי שיחדש את ההסתערות על עמדותינו. מתוך הכרת אחריות זו מצאנו לנחוץ למסור לממשלת ישראל על כל מה שהיה קשור באניה זו, מה יש בה ומה יש בדעתנו לעשות בה. החל בינינו דיון על מקום העגינה ודיון על חלוקת הנשק. הממשלה הזמנית ידוע ידעה כי האניה "אלטלנה" עומדת להגיע לחופי הארץ והיא הסכימה לכך. היא שדרשה מאתנו להביא את הנשק לחופי הארץ. היא שדרשה לא להתחשב בבלוקדה של ברנדוט. וכל הדיון היה אך ורק כיצד להביא את האניה וכיצד לחלק את הנשק. העמדנו את הנשק לרשות הממשלה אנו אמרנו להם: אנו מעמידים את הנשק הזה לרשות הממשלה. התחייבנו לכבד את חוקיה ואנו עומדים בהתחיבותנו. אנו התחלנו להכניס את גדודינו לצבא. אין לנו כל מטרה צדדית ואין לנו כל אמביציות צדדיות. לא דרשנו אף פרוטה בעד כל זה. וכשהציעו לנו לשבת כדי לדון על הצד הכספי. אמרנו: אין צד כספי. אין אנו סוחרים בנשק. לוחמים אנחנו. לא דרשנו פרוטה בעד כל הנשק, אף כי שוויו מגיע למיליונים דולרים. נדהמו כשסרבנו לקבל מהם את הכסף משאמרתי לראש-המטה שלהם, כי אנו איננו דורשים פרוטה. והוא השיב בתדהמה: ככה? באמת? לא יכול היה להבין את הדבר האיש הזה. האיש, אשר עד היום הזה כיבדתיו. האיש אשר לפני שלש שנים ישבתי אתו בתנועת המרי ויחד אתו דנתי על מלחמה משותפת בבריטים. כיבדתיו, אף על פי שעמד בראש ההגנה שהסגירה את טובי לוחמינו לבולשת הבריטית. הוא אמר לי כי לא הוא אחראי ולא הוא רצה במעשים אלה. ואני האמנתי לו. כבדתיו. והושטתי לו יד אחרי כל מה שהם עשו לנו. דרישתנו: חלק מהציוד לירושלים והיה זה רק דיון על חלוקת הנשק. אמרנו להם: הארץ כולה חזית אחת היא. אך ירושלים היא העיקרית שבחזיתות. ודרשנו שחלק מן הנשק יימסר ללוחמנו בירושלים – אלה אשר בגופם ובנכונות-הקרבתם הצילו אולי את העיר בקרב הגורלי על רמת-רחל, כאשר עמדו לבדם במשך 30 שעות ללא הפוגה נגד הטאנקים השריונים של האויב. אנחנו לא הספקנו לצייד את אנשינו בירושלים בנשק הדרוש להם. 1500 יחידות נשק הלכו לאיבוד במשך שגרת-המלחמה שלנו נגד הבריטים. רובם הוסגרו לבריטים על ידי סוכניו של בן-גוריון. מיטב דמנו ומיטב נשקנו הקרבנו במלחמה הארוכה הזו. ועל כן לא הספקנו להעביר לאנשינו בירושלים את הנשק הדרוש. לא היה לנו הנשק, כי גם כסף לא היה לנו לרכשו. זוכרים אתם אחים, כאשר פנינו אליכם שתתרמו לקרן-הברזל. הם קראו להחרים קרן זו. הם הפריעו לנו לאסוף כספים – גם בארץ וגם בחוץ-לארץ. ואף כל פי כן, ללא כסף, ללא חרושת-נשק עמדו לא פחות מאלפיים לוחמינו, בירושלים בקרבנות הכבדים ביותר. ואני חרד ממש לגלותכם, מה היה מצב חיילינו ביום ה-14 במאי – ערב ההסתערות הכללית של האויב. ואף על פי כן, חיילינו הם כבשו את בנין ג׳נראלי, את בנין אפ״ק, את ביה״ח האיטלקי, את מגרש הרוסים. הם שכבשו בהתקפה הראשונה את שייך-ג׳יראח והם היו ממשיכים בהסתערותם לעבר העיר העתיקה ואולי אף כובשים אותה ביחד עם חיילי לח״י אלמלא נתן הפיקוד בירושלים את ההוראה לסגת. ואנחנו היינו בהסדר עם ה״הגנה". ואנחנו מקיימים את הסדר, ומפקדנו עצר את התקדמות. חיילינו הופקרו במשמר הירדן וביהודיה לוחמינו בירושלים עמדו בכל החזיתות. ללא נשק כמעט. באותה שייך-ג׳יראח עמדו חיילינו ללא נשק מול טאנקים ושריונים של האויב. הם זעקו לעזרה. אבל היא לא באה. הם הופקרו, כשם שהופקרו קומץ חיילינו שהגנו על משמר הירדן. עוד נספר פעם על הפרשה הזו של משמר הירדן – שבה לא יוכלו הגיבורים המעטים הללו לקבל תגבורת מן הגדודים הרבים שהיו מרוכזים בגליל – משום שמפקד הגדודים הללו היה איש השומר הצעיר, השונא אותנו שנאה עיוורת. הם הופרו אף על פי שהגנו על משמר הירדן, מרכז אסטראטגי חשוב בכל הגליל העליון – עד שמשמר הירדן נפלה. גם ביהודיה הופקרו אנשינו – אותה יהודיה שכבשנו אותה בדמנו. אנשינו לא הוחלפו ביהודיה במשך כל השבועות הללו. ושוב עמדו שם עשרות ספורות נגד טאנקים ושריונים. הם זעקו לעזרה – אך לא קיבלוה. ויהודיה זו – נקודת הכובד בהגנת פתח-תקוה – נפלה בידי האויב. ששה בטליונים שלמים של אצ״ל לצבא ההגנה בירושלים עמדו חיילינו בידים ריקות והופקרו. גמרנו אומר לשים קץ למצב זה להעביר את מיטב נשקנו לירושלים, לצייד בו א הלוחמים, אשר טיהרו את הבירה מן הטומאה הנאצו-בריטית. גמרנו אומר לצייד את חיילינו אשר במשך ששה חדשים עמדו בעיר העתיקה עמידה משותפת עם ההגנה והם אפילו אוכל לא סיפקו להם. על כן אמרנו: אחוז מסוים של הנשק הזה קודש הוא בשביל ירושלים. והם אמרו: יהיה דיון בענין הזה השיבונו: לא! ! 20 אחוז מן הנשק הזה ילך לירושלים. וכך הוסכם. על זאת הוסכם מפורש. נשארה ביעה של 80 אחוז מן הנשק. אמרנו להם: אנו מכניסים 6 גדודים, ששה בטליונים על פלוגות-הקרב שלהם, על השרותים הרפואיים על הבנות שבתוך השורות – הבנות שלנו אצות לקרב! – למעלה מ-5000 איש נתנו לצבא. 5000 איש מלבד האלפיים שבירושלים, מלבד האלפים שבגולה. ואנו אמרנו להם: הבאנו ציוד יותר ממה שדרוש לגדודים שלנו – הגדודים שהם חלק בלתי נפרד מהצבא העברי, גדודים – שחייליהם היו מוכנים להשבע שבועת אמונים לצבא-ישראל ולממשלת-ישראל. אמרנו הם: אנו ניתן לגדודינו את הנשק בידיעתכם, בנוכחותכם. חיילינו יעמדו לפקודות מפקדי החטיבות שלכם. אין לנו כל אמביציות משלנו. ולמרות הכל קיבלנו מרותו של בן-גוריון. ואתם יודעים, אחי. היו ימים שחורים מאד ולילות מרים מאד. לוחמינו הוכו, עונו, הוסגרו בידי הבולשת. ואף להעלותם לגרדום עזרה ההנהגה שלכם, ואף על פי כן שלחנו את אנשינו לצבא-ישראל. אני בעצמי הייתי נאלץ לעמול שבועות על גבי שבועות כדי לעקור את המרירות מלב, כדי לומר ללוחמינו, כי אין להם דרך אחרת, כי אנו כולנו בסכנה, כי האויב בשער והוא, האויב, אינו מבחין בין איש אצ״ל או איש לחיי ואיש ההגנה. אמרתי להם כי הגיע זמן של התאחדות, של המלחמה המשותפת. והאחים שלי לא יכלו להבין כיצד הם נשלחים להלחם בפקודתו של בן-גוריון. כיצד? בפקודתו של אותו האיש שלפני שלש שנים עמד על במת ההסתדרות – חילל את במת ההסתדרות – ודרש מן הפועל העברי, מאיש-פלמ״ח הגבור להסגיר לוחמים עברים לבולשת.

והן עד עצם היום הזה נמקים עשרות מאות מאלה שהוסגרו לידי הבריטים והן מאות מאנשינו צלקות נראות בראשיהם – אחר שאותו בן-גוריון צווה להכותם ולכנותם. ואף על פי כן עמדתי בפני אלפי חיילי ודרשתי מהם לא לזכור עתה את כל זאת. ימים ולילות דיברתי אותם. שכנעתי אותם. אחי – אמרתי, לכו לשורות הצבא, במחנות הקלט. והם הלכו. סבלו הפליות על גבי הפליות. אף על פי כן המשיכו להתגייס. המשיכו להלחם שכם בשכם עם חיילי צבא ההגנה – באשדוד, ברמלה, בצפון, בדרום, בשרון. ובעוד ימים מספר צריכים היו לצאת לוחמינו לגליל. ואמרנו לאנשי ההגנה: הרואים אתם – למרות הכל מוכן הנוער שלנו גם לשכוח וגם לסלוח. כי לנו אין כל פניות צדדיות. ורק מטרה אחת לנגד עינינו. אבל את הנשק היקר מוכרחים אנו לתת לידי חיילינו ואת השאר ניתן לכם. אבל הם אמרו: לאו! את כל הנשק אנו תובעים לרשותנו. ועוד הוסיפו: אם נרצה ניתן לגדודים שלכם. אם נרצה ניתן לגדודים אחרים. חיילינו חלמו שנים על גבי שנים על נשק זה. מה לא עשו, מה לא הקריבו למען כל רובה וכל מקלע? הזוכרים אתם את עקיר? הזוכרים אתם את רכבת-בנימינה? הן כל הנשק שהיה לנו נרכש בדם. בדם טובי בנינו. והנה בא נשק גואל זה, נשק רב וחדיש זה, הכיצד לא נצייד בו את לוחמינו כיצד לא נדאג שאנשינו יקבלוהו בראש וראשונה? האנשים שלנו אנשים חפשיים הם. הם שומעים בקולנו, כי קולנו הוא לגביהם צו מצפונם, הד למשאת-נפשם. אבל אם נבגוד בהם – הם ימרדו גם בנו. וכאן היתה סכנה. אנו לא יכולנו לעבור את הגבול הזה. על כך לא יכולנו לוותר גם בגלל האינטרס הלאומי – הדורש אחדות לוחמת של כל הלוחמים. הצענו פיקוח הממשלה על הנשק הצענו: אתם תפקחו על הפריקה ועל המשמר ועל כן לא יכולנו להסכים לדרישה זו. התנהל עוד דיון במשך יומיים. חזרנו והבטחנו כי אין לנו כל כוונה מיוחדת בהעמידנו תביעה זו. והצענו להם: אתם תהיו שם בזמן הפריקה. אתם תפקחו על הפריקה. יחד אתכם נביא את הנשק למחסנים. יופקד משמר כפול על המחסנים – שלנו ושלכם, והפיקוד על המשמר הכפול הזה יהיה בידיכם. והם בשלהם: לא! הנשק הזה הננו תובעים רק לרשותנו. רק לרשותנו. ואנו הודענו להם, כי לא נוכל להסכים לדרישה זו. וכתום הדיונים הודיע לנו ראש המטה, כי הם לא יעזרו לנו בפריקת הנשק. אף מלה אחרת לא הוסיף. ורק זאת אמר: הם לא יעזרו לנו. כמובן, שלא התרשמנו מהודעה זו. אף כי היא היתה מתמיהה ביותר. כן, הנה באות מאות טונות של נשק. והנה יש רוזן אציל, ברנדוט, שודאי ירצה להציץ באניה זו, והממשלה מעונינת בנשק הזה. והנה בגלל חלוקי דעות כאלה אינה רוצה לעזור בפריקתה. מילא. בסופו של דבר כר עשינו גדולות מאלה. הן בחורינו הם שבצעו את ההסתערות על עכו. בחורינו הם שהכניעו את יפו אנו לחמנו במשך שנים נגד מאה אלף חיילים בריטיים ויכולנו להם. יצאנו איפוא כולנו לכפר-ויתקין, ליד המזח, אל אותו המקום שעליו הוסכם כי שם תעגון ותפרוק האניה. האניה איחרה והחזרנוה ללב ים האניה צריכה היתה להגיע לפני שלושה ימים. בגלל טעות איחרה האניה, והיא הגיעה כמעט עם שחר למקום המיועד. מתוך הכרת אחריותנו החלטנו לשלוח חזרה את האניה ללב ים. לא צרינו לתת אמתלה לאויב. חששנו שמא תתגלה האניה על ידי האוירונים הבריטיים של הרוזן ברנדוט. מה קשה וגורלית היתה החלטה זו. 800 איש עם ציוד כזה לשלוח חזרה ללב ים, מקום שם מסתובבות אניות-משחית בריטיות. אולם אנו התחשבנו גם בסכנה האחרת, והחלטנו להחזיר הימה את הבחורים שכל כך הרבה שנים חלמו על פגישתם הראשונה עם המולדת. ובין ה-800 גם מפקדם, בנימין שהיה שלוש שנים כלוא במחנות-ריכוז בריטיים. בנימין, שהיה מפקד המחוז בירושלים ואשר הוסגר במישרין על ידי הסוכנות היהודית לידי הבולשת הבריטית. הוא הוגלה לאריתריאה וסודאן, ברח ממחנה הריכוז ושנה תמימה הסתתר בחבש. ואחר כך עבר בטאנק של מים מאות מילין בארצות אפריקה הטרופית. הצלחנו להביאו לאירופה והוא הועמד בראש הארגון הצבאי באירופה. את כל ידיעותיו, מאמציו וטוהר-נפשו השקיע במאמץ העילאי הזה של רכישת הנשק וההפלגה. לבסוף הצליח להשלים את המפעל וכמפקד האניה עלה על הסיפון. מה מאושר היה האיש. הוא סלח לכולם. הוא לא זכר עוול. ומפקד בנימין זה ירד, מרחוק צעק לנו שלום, ואנחנו היינו מוכרחים לתת לו פקודה: חזרה, הימה, כדי לא לסכן את הפסקת האש. דלת האניה נסגרה לאט-לאט, האנשים נופפו בידיהם, רב החובל הרים את העוגן. אל אלהי ישראל שמור עליהם בלב ים! יום חרדה עבר עלינו. ואנו התפללנו: אל אלהי ישראל, שמור עליהם בלב ים! ואולי התפילה הזו הועילה. ואחרי יום של צפיה וחרדה הגיעה האניה למזח. . . . ירד יום. אתא לילה. האניה השליכה עוגן והנה נפתחת הדלת העצומה ובטן-האניה נראית מרחוק. כמה ברנים! כמה רובים! וכמה כדורים! אנו עולים על הסיפון ובחורינו התחילו לפרוק. מהר! מהר! הלילה קצר. הם לא עזרו לנו. בחורים מהפלמ״ח ו״הפועל" סייעו לנו אבל כמה בחורים מן הפלמ״ח, קבוצה מן "הפועל" מהימי, 15 בחורים, אמרנו לנו: אנו לרשותכם. והם הביאו עמהם סירה שלהם ועזרו להוריד את האנשים. אבל סירתם חובלה. ולא יכולו עוד לעזור. הם עמדו עוד זמן מה וחזור. לרשותנו עמדה אז רק סירת-מוטור שרב-החובל כינה אותה בשם "ווי. פי.". לא יכולנו להביא את האניה ישר אל המזח. היא עלתה על שרטון. אבל אנשינו עבדו ללא הפוגה ללא ליאות. בלי אוכל ובלי מים. ארגז אחרי ארגז. מהר! מהר – שמא יבואו מטוסי האויב ויארו. אבל אמצעינו היו דלים. במשך הלילה פרקנו רק חלק קטן ממאות הטונות הגיע אור היום. שתי אניות קרב עבריות התקרבו אלינו בינתיים התקרבו אלינו שתי אניות-קרב. כאשר הופיעו באופק לא היינו בטוחים כי הן עבריות. חששנו, אולי המצרים. אולי רק אניות סוחר. רק עם עלות השחר נוכחנו: אניות-מלחמה עבריות. הן קרבו לאניה שלנו סגרו עליה. ידענו: דרך הנסיגה לים סגורה. מוכרחים להמשיך. והמשכנו גם בשעות הבוקר לפרוק. בכביש-החול שסודר על ידי חברינו התחילו להתקדם המכוניות הכבדות, שעליהן הצלחנו להטעין חלק מן המטען שפורק. פתאום מגיעה הודעה: הדרכים חסומות. הכבישים חסומים. בחורים שלנו יצאו והרחיקו את המחסומים. אולם אך התקדמו מעט ובמעברות נחסם הכביש בטראקטור עברי וסביבו עשרות חיילים עבריים שאיימו לפתוח באש אם ננסה לפרוץ את הדרך. לא עבר זמן רב והגיע אלינו רץ שהביא מכתב. האולטימאטום – 10 דקות המכתב עלה באש – יחד עם האניה אלטלנה. אבל אני זוכר את התוכן. ומי שכתב אותו ודאי גם הוא זוכר. מחברו היה המייג׳ור דן אפשטיין המכונה אלכסנדרוני. והאיש הזה כתב אלי מכתב ובו נאמר: קיבלתי פקודה להפקיע את הנשק הנמצא בידיכם מרשות פרטית לרשות העם. עליך למלא את הפקודה הזו תיכף ומיד. דע לך (הוא כתב את המכתב אלי באורח אישי), אתם מוקפים מכל הצדדים חיילי ישראל החמושים ומזויינים מלוא הפקודה להשתמש בכל האמצעים שבידי כדי לבצע את הפקודה. ואם לא תקבל את הפקודה – כל האחריות תחול על ראשך. ואני, דן אפשטיין, המכונה אלכסנדרוני, נותן לך, למפקד הארגון הצבאי הלאומי, 10 דקות כדי למלא אחר תנאי האולטימטום הזה. 10 דקות! לא יכולתי להגיב על אולטימאטום זה תוך עשר דקות וביקשתי להודיע לאדון דן אפשטיין, כי אני רוצה לדבר אתו. האניה נתגלה על ידי או״ם עברו כמה שעות. בחורינו הוסיפו לפרוק. בינתים הופיע אוירון והוא חג מעל האניה. אוירון לבן ועליו הסימן "או״ם". ידענו: האניה נתגלתה. לו היו הם באים לעזרתנו, היינו מצליחים ביחד לפרוק את המטען תוך 8 שעות. היינו מביאים את הנשק לבסיסים. והאניה היתה חוזרת. קציני ברנדוט מבקרים אותנו והנה היא נתגלתה. לא יכולנו עוד לסגת. הוספנו לפרוק. בינתים הגיעו שני באי-כוח של האומות המאוחדות. אחד צרפתי ואחד אמריקני. הם ביקשו לדעת מה נמצא על סיפון האניה. פגשנו אותם באמצע הדרך וביקשתי מהם את יעקב מרידור שימסור להם כי אנו מכבדים מאד את האו״ם אבל אין אנו יכולים להעבירם עכשיו למקום העגינה. הם הבינו. מסרו סאלוט צבאי. השיבונו להם. והם הלכו הביתה. ואנו הלכנו לאניתנו. לפרוק. מהר לפרוק. עשרות קיבלו מכות שמש. האנשים עבדו ללא מזון וללא מים. הבחורים נפלו מרגליהם ולא הרפו. החלה מתקפה עלינו מכל סוגי הנשק. ופתאום, בערוב היום, החלה ההתקפה. מכל הכיוונים ומכל סוגי הנשק. כדורים עפו מכל עבר. נשק כבד הוכנס למערכה. מרגמות הפעילו נגדנו: מרגמות בנות 2 ו-3 אינצ׳ים. ושם על החוף כבר היתה תחמושת של רבבות כדורים. שם היו חמרי נפץ. כל פגז שהיה נופל היה משמיד את בחורינו. ואילו חדר פגז לבטנה של אניה שבה היו מרוכזות עשרות טונות של חמרי-נפץ, היתה מתפוצצת על כל אשר בה. ידענו שלא נוכל עוד להוסיף ולפרוק. עוד מעט ויבוא ברנדוט. ועל כן נפלה החלטה, בלית ברירה: קבוצה אחת נשארת לשמור על חוף הים. קבוצה שניה עולה על סיפון האניה: המפקד בנימין, כמה סאניטאריות וגם אנכי. קיוויתי שאוכל להתקשר עם חברי, להתיעץ. הן סוף סוף היינו כבר פעמים רבות על שרטון ביחסינו עם ההגנה ובכל פעם ירדנו מן השרטון. קיוויתי שגם הפעם יימצא הסדר. יצאנו לתל-אביב. ושלוש האניות העבריות בעקבותינו. באמצע החל איתות. והפקודה היתה באנגלית, כמובן: סעו תל-אביבה, סעו תל-אביבה, אחרת נפתח עליכם באש! אנו בלאו הכי החלטנו ללכת תל-אביבה. על כן לא היה טעם להתגרות. השיבונו להם אות: אנו נוסעים לתל-אביב. ואניות אחרינו. יורים אלינו בהיותנו בסירה בריטיות? הרודפות מעפילים? לא! לא. אניות עברית – בפקודת בן-גוריון. תותחיהן מכוונים נגדנו ואנחנו כולנו נוסעים לעבר תל-אביב. אנו, קבוצת אנשים קטנה, נאלצנו לעלות על סיפון האניה – כשהיא כבר היתה בלב ים. ולשרותנו עמדה סירת-המוטור הקטנה "ווי. פי.". והנה שמעו את הדבר אשר קרה! קבוצה של 30 חיילים עבריים מנסים לעלות על סיפון האניה שלהם ולפתע נפתחת עליהם אש קטלנית מכל עבר מצד אניות-הקרב העבריות. [מילים לא ברורות, ט. ק. ]

הקרב הימי נמשך. עוד עפים הכדורים מכל עבר. כבר בלב ים הם רצו להשמיד אותנו להטביע בלב ים. לא לנמל בל-אביב נסענו. כי כבר ידענו למה הם מצפים. לתל-אביב נסענו. אל מול רחוב פרישמן. לילה. אין אנו יודעים מי ומה לפנינו. אנו ממתינים עד אור הבוקר ומנסים להתקשר עם העולם. ושוב אנו זוכרים: ברנדוט ישנו. אם יבואו המשקיפים, יקפיאו את הנשק. צריך למהר. ומולנו חיילי ההגנה. לא רצינו לפתוח באש. חכינו. דרשו מאתנו שנציגי הממשלה יעלו על הסיפון. אבל אנו אמרנו: קודם תביאו את חברינו מהמפקדה למען נוכל להיוועץ בהם. לשמוע אינפורמאציה. והם משיבים: לאו. חיילי ההגנה! הבאנו נשק בשבילנו ובשבילכם! לפתע הגיעו בחורים שלנו מאות צעירים מגיעים מכל עבר. בשחיה מיפו הגיעו. אפשר לרדת. הורדנו סירה ראשונה עם הנשק, הורדנו סירה שניה. ואנו מוסיפים בעת ובעונה אחת לשדר ברמקול אל החוף: חיילי ההגנה, אל תפתחו באש, הבאנו נשק בשבילנו ובשבילכם. גם אנו לא נפתח באש! הורדנו סירה שניה. וכשהיא היתה בלב ים נפתחה אליה פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, אש קטלנית מכל הכיוונים ומכל סוגי הנשק. בחורינו ממשיכים לחתור קדימה. ואיך שהוא הצליחה הסירה להגיע אל החוף. החיל שהוביל אותה – נפצע. הסירה לא תוכל עוד לחזור אלינו. ואף את הדלת הגדולה לא נוכל לפתוח. והאש אינה פוסקת. אש קטלנית מכל עבר. . ראינו כי אין ברירה. אנו מוכרחים למתין. בינתיים גם נודע לנו: ישנו כבר הרוג אחד באניה וכ-8 פצועים קשה. בינהם שמואל מרלין – זה האיש שהגיע לפני שבועיים מאמריקה ושעשה רבות כדי שאניה זו תוכל להגיע אלינו. הוא נפצע ברגלו. ויש פצועים בראש. ולנו אין רופא. אין רפואות. יש רק שתי בחורות שיש להן מושג בעזרה ראשונה. מוכרחים להעביר את הפצועים אל החוף. ואנו מטלגרפים אל מפקד הפלמ״ח שניצח על הפעולה: יש בתוכנו פצועים קשה. מוכרחים להעבירם לחוף. התחלנו לאותת אל האניות: תנו עזרה רפואית. הם אפילו לא השיבו. אז פנינו שוב אל מפקד הפלמ״ח בחזית, כביכול, שישלח סירת-מוטור מנמל תל-אביב. הוא מבטיח. עוברות 15 דקות, סירה אינה מגיעה. בינתיים ממשיכות יריות. מפקד הפלמ״ח מבטיח להשתיקן. אנו מאיננו משיבים באש. הפצועים שלנו אינם זועקים, אבל מצבם הוא חמור. אנו תובעים לזרז את ענין העזרה. הסירה אינה באה. לפתע פתאום – שריקה. פגז של תותח כבד. הוסכם להפוגה והם מרעישים בתותחים הוא לא פגע. כעבור כמה דקות עוד פגז. ועוד פגז. מטר של פגזי-תותחים. רב-החובל אומר לי: הם בוחנים עתה את הכוון עד שיוכלו לכוון ישר עלינו. הם ישמידו את האניה. אם פגז יפול ויפגע בתחמושת – והקיץ הקץ על אניה ועל כל אשר בתוכה ועל אנשיה. ואני רץ שוב אל גשר-הפיקוד וצועק בעצמי לתוך המשדר שלנו: הפסיקו את האש, הן הסכמנו על הפוגה. הן הבטחתם לשלוח סירת עזרה ראשונה. והם בשלהם: כן, תבוא סירה. נשתיק את האש. והפגזים נופלים בלי הרף. למרות "ההפוגה". צאו וראו כמה הם חרדו לקיום ההפוגה כאשר בווין דרש אותה. הם אף הקדימו אותה ב-24 שעות. ואחר כך שמרו בהקפדה כזאת בכל הימים על השעה 10. בשעה עשר בבקר נפלה יהודיה ובעשר ו-10 רגעים יכולנו לכבוש אותה בחזרה מידי האויב אבל גנג צווה לשמור על השעה המוסכמת כך הם נהגו כלפי ערבים. וכאן היתה הפסקת האש והם ירו בלא הרף. מפקד הפלמ״ח טען כיהוא מצדו עושה הכל, אך אינו יכול, כביכול, להתקשר עם העמדות האחרות. . . ואנו מוסיפים לטלגרף – כשרעם הפגזים המתפוצצים מלווה את קריאותינו: היכן הסירה שהוטחה, היכן ההפוגה שהסכמתם עליה? הן אפילו הלגיון הערבי קיים את הסכם ה פוגה בעיר העתיקה. פגז בבטן האניה הם אינם שומעים. הפגזים נופלים בלא הרף ופתאום – פגז אחד פגע בבטן האניה. פגז לתוך המחסן שבו מרוכזים עשרות טונות של חמרי נפץ ומאות טונות של נשק ותחמושת. האניה עולה באש. עוד מעט ותתפוצץ. עוד מעט וזכר לא ישאר ממנה ומאתנו, כולנו. ולנו יש פצועים קשה שאינם יכולים לזוז. ואי אפשר להשאירם כאן. הקפיטן עולה לגשר ומודיע להם על המצב. אנו מרימים ידים. אנו נכנעים אנו זועקים: הפסיקו את האש. למה את מרעישים את האניה? הן היא כבר בוערת. הן עוד מעט ותבוא ההתפוצצות! אך שום דבר אינו מועיל. על התורן מתנוסס דגל לבן – וההרעשה נמשכת. בן-גוריון השיג מבוקשו: "אלטלנה" נכנעה. מעולם לא היה בן-גוריון רואה דגל לבן על אניתנו. אך אנו היינו מוכרחים להציל את הפצועים. רב החובל מרגיע הכל יהיה בסדר נעשה כמיטב יכולתנו הוא פותח את דלת והבחורים מתחילים לקפוץ הימה. מטילים סירות גומי ובאותו זמן עצמו: פגזים, פגזים, פגזים. האניה בוערת, עומדת כל רגע להתפוצץ –והאש הקטלנית מן החוף אינה נפסקת. והם גם יורים על אנשים השחים במים, אנשים אשר ברגע אחרון ממש קפצו מן האניה אחוזת הלהבות. בפקדתו של ראש הממשלה – הם ירו באנשים שניסו לשחות אל החוף חברי דרשו ממני שאעזוב את האניה. לא יכולתי להסכים. הם איימו עלי, שבפעם הראשונה יסרבו למלא את פקדתי. אבל הן לא יכולתי למלא דרישתם. ולא משום שאני גבור. אני אינני גבור. אני איש פשוט. בן להורים עניים. כל מה שהשגתי בדמי השגתי. מעולם לא הייתי איש מחתרת. לא יריתי באיש. רק את עמי רציתי לשרת. ואם נשארתי לעמוד על האניה הבוערת, לא מתוך גבורה עשיתי זאת, כי אם מתוך רגש של מלוי חובה. האסון עלול להתרחש כל רגע. המפקד בנימין אומר לי: הפצועים יהיו בסדר. כולנו נספיק לרדת רד. ואז קפצתי הימה. והבחורים שלנו סביבי. איך שהוא עליתי על איזו סירת-הצלה. אך התרחקתי 10 מטר מן האניה והנה ההתפוצצות הגדולה הראשונה. אש בוקעת מתוך "אלטלנה". להבות אחזו בה מכל עבר. ידענו: האניה אבודה. אולי כל השאר אבוד. התפוצצות אחרי התפוצצות. אנחנו בלב ים. והפגזים מוסיפים ליפול סביבינו. כל מה שהשגנו עולה באש. . . אנו מגיעים אל החוף. מושים אותנו. והגענו למפקדה. שואלים לשלום הפצועים. תודה לאל, כולם ניצלו. רק אחד לא ניצול. הוא היה מת כבר באניה. איש אצ״ל. מקובה הרחוקה. אותו כבר לא יכולנו להוריד. יחד עם האניה עלה השמימה. יהיה זכרו ברוך לנצח נצחים. הגענו למטה. הפצועים הובאו לבית החולים. ועתה הננו עומדים בפניכם ומספרים את האמת על "אלטלנה" שעלתה באש, התפוצצה. הושמדה, ירדה תהומה. אלה הן העובדות. חי אלקים כי לא אמרתי לכם אף מלה אחת שאיננה אמת. בחייו של בני הקטון ובזכרו של מורי הגדול הריני נשבע כי אף מלה אחת שקר לא אמרתי לכם. זוהי האמת על הפרשה האיומה ביותר בתולדותינו. ועוד יסופרו פרשיות רבות אחרות – על גבורת אנשינו באניה הבוערת. על גבורתו של רב החובל אשר דאג לכל אחד הלוחמים כאב הדואג לבנו והוא עצמו כה צעיר. והמפקד בנימין. והבחורות והפצועים עצמם. 30 איש עומדים על סיפון אניה בוערת, העומדת כל רגע להתפוצץ, ואיש מהם אינו עוזב את משמרתו. איש אינו זז בלי פקודה. אל אלהים, מה נפלא הוא הנוער הזה, מה גדול כוחו המוסרי, מה רבה גבורתו. ואיזה עצבות בלב: איך אנו גורמים את חיינו. והם מפוצצים אותה, את האניה המפוארת ואנו נהרגים בידי יהודים. . איזה גורל איזה גורל! ואנו עומדים מול תל אביב שלנו ואין עוזר ואין מושיע. על כל זה עוד יסופר אבל אני בא לסיים. אני רוצה לשאול: מה רצתה הממשלה להשיג? למה הפציצה את האניה? למה הופרה הפסקת האש? הן הנשק דרוש לכולנו. למה לא באו לנהל משא ומתן אתי? למה הם רצים לכל משא ומתן עם בווין? למה הם אצים למשא ברודוס? למה? היתה התנהגותם בארבארית מהתנהגותם של הפיראטים הבריטיים. חברי המסבירים לי: הם ידעו שאנכי נמצא באניה. הם זיהו אותי כבר בשעות הראשונות. אני לא הסתרתי את פני. הן זה כל כך מובן ופשוט. כל פעם שהיתה נכנסת לתוקפה הפסקת-האש, כל פעם כשהרימותי ראשי – פלח את האויר כדור של צלף. אותי הם רצו להשמיד – מסבירים לי חברי ומשום כך לא נרתעו גם לפוצץ אנית-נשק עברית. כסילים שכמותם. טפשים שכמותם: מי אני ומה אני? מה ערכי? הן יכלו ללמוד מן העבר כי אין משמידים רעיון על ידי השמדת אחד מנושאיו. בשנת 1940 מת בנכר זאב ז׳בוטינסקי. הם צהלו: הנוער שלו יתפורר. ואף אני שהייתי אז הרחק במולדת, במאסר חששתי מאד. כי מה גדול היה האיש ומה קטנים היינו אנחנו. כיצד נוכל לעמוד, להלחם בלעדיו. ואף על פי קמנו לתחיה. והרימונו את נס המרד. שלב אחר שלב. עד לכיבוש יפו, עד להצלתה של תל-אביב. כמה אויליים הם. ונניח שהייתי נהרג. הן כמותי ישנם עשרות, מאות. רבבות אחרים היו באים במקומי ונושאים מחדש את הדגל אותנו אין משמידים. אנו מברזל נוצרנו. אחד נופל ורבבה קמה. לא רק פשע היה מעשהו של בן-גוריון. טפשות היתה זו. עורון. אנו מעולם לא התנכלנו לחייו. והן הספיקה נקיפת האצבע אחת כדי שיכולנו לעשות זאת – אילו רצינו. אנו לא הרימונו יד על אח. אתם יודעים זאת. מעולם לא זממנו מזימות. גם היום לא נתנקש בהם. אחי, אליכם אני קורא: אל תרימו יד על אח. גם היום לא. כסילים שכאלה, היודעים הם מה היה קורה אילו הצליחו בזממם? אותנו ואתכם היו מורידים שאולה. כולנו היינו יורדים תהומה. אך אלהי ישראל שמר על עמו. האניה ירדה לתהום אך מזימתו של הכסיל והטפש הזה לא יצאה אל הפועל. ולכן עוד יש תקוה. ועוד יבואו ימים טובים, למרות הכל. ואני קורא לאחי בארגון הצבאי הלאומי: לא לפתוח באש. אני מצווה עליכם: להחזיק בנשק – כל אחד על נשקו בכל מקום, בירושלים, בתל-אביב ובכל מקום. אך אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער. אך אם ירימו יד על מישהו מאתנו – גורלם נחרץ. נלך עד הסוף. ומי שלא ישחרר תיכף ומיד את מפקדינו וחיילינו – גורלו נחרץ. ואנו תובעים לשחרר תיכף ומיד את המפקדים והחיילים שלנו.

לא תהיה מלחמת אחים. האויב בשער. ואם יחדש האויב הסתערותו נצטרף כולנו, אחים מן המעמד – המעמד זה כנוי-החיבה הפנימי לארגון הצבאי הלאומי – שוב ניקח נשקנו ונתיצב למלחמה ונילחם שכם בשכם עם הפלמ״ח, שכם בשכם עם ההגנה. אין לנו טענות לאנשיהם. יש ביניהם רעים מאד, נאצים ממש. אבל זה מיעוט קטן. הרוב – אחים הם לנו. אנו יודעים על אנשי פלמ״ח שעזבו עמדות, התמרדו – לא רצו לירות עלינו. אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל ואנו נוסיף להלחם למען עם ישראל. אבל אני אודה על האמת: זו הפעם הראשונה שאני אינני בטוח אם אצליח לשכנע את אנשי. איני יודע כיצד לשכנע את אנשי. אני אעשה את הכל. כי המלחמה היא למען הכל. כי העם בסכנת קיום. עזרו אתם גם לי לשכנע את אנשי. עזרו גם לי לשכנע כי אסור שאח ירים ידו אל אח. שאסור כי נשק עברי יופעל נגד לוחמים עבריים. יעמוד כל אחד לימין חיילינו – כל חיילינו – עד אשר שוב יתלכדו ויהיו לעם אחד. למחנה לוחם אחד. כי עם ישראל איננו בן-גוריון. עם ישראל איננה מפא״י. עם ישראל הוא הקפיטאן שלנו, הוא המפקד בנימין, הוא – הפצועים שלנו, הבחורים והבחורות שגילו גבורה עילאית. עם ישראל הם החיילים-הגיבורים בירושלים, בדרום, בצפון, בגליל, עולי הגרדום, מוחצי האויב. היהודים השפוטים הנותנים הכל למען האומה. עם ישראל הוא הטוב שבעמים, אם הצליח אחר אלפי שנות גלות, אפילו בהנהגה כזאת, להגיע עד הלום. אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל. את הטובים ואת הלא-טובים, את התועים והשוגים. נוסיף לאהוב ולהלחם. אחי ואחיותי, למען עמנו ולמען ארצנו – קדימה! יחי עם ישראל! תחי המולדת העברית! יחיי גבורי ישראל – חיילי ישראל. לעדי עד.

קרדיט: https: //db. begincenter. org. il/article/%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%94/