סיפר הרב אליעזר קשתיאל בשיעור על תפילה וירושלים, שפעם הוזמן לדבר בפני חיילי סיירת אגוז. הרב דיבר על כוח התפילה, על הרגעים שבהם אדם מגלה שאין לו באמת על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.
בסיום השיעור ניגש אליו חייל מילואים חסון, עם כיפת כותל לראשו. הוא עמד מול הרב במבוכה ואמר בשקט:
״במלחמה… בזמני לחץ… התפללתי לאלוקים. ״
הרב חייך אליו ואמר: ״אשריך. ״
אבל אז פניו של החייל הרצינו. בקול חנוק מדמעות הוא אמר:
״אני מתבייש… איך אני פונה לאלוקים ברגעי פחד ולחץ, אבל ביומיום לא באמת עושה את מה שאלוקים רוצה ממני…״
והוא עמד שם, לוחם חזק מבחוץ — אבל עם לב טהור ורגיש כל כך מבפנים.
איזו בושה טהורה. איזו אמת. כמה קדושה מסתתרת בלב של עם ישראל.