מחנך טוב הוא מחנך ששוכחים אותו

מחנך טוב הוא מחנך ששוכחים אותו

היום לא הייתי בבית הספר, ויצא שהתכתבתי עם אחד התלמידים שלי שמתוך תסכול כתב לי שבית ספר זה דבר מיותר. התכתבנו ארוכות והשתדלתי להראות לו איך לצד כל הקושי והבעיות שיש במערכת, הוא מקבל ממנה הרבה דברים, עד כדי כך שהוא מתקשה לשים לב לערך שלהם בחייו.

זה הזכיר לי את התסכול הנצחי של מורים ביסודי ובתיכון על כך שהם מחנכים תלמידים בשנים הכי מאתגרות ואז התלמידים יוצאים למכינה קדם-צבאית ושם נופלים כל האסימונים וכל ההצלחה מיוחסת למוסדות הבלתי פורמליים ולא לבית הספר שמניח את התשתית.

ונזכרתי בשיחה שהייתה לי פעם עם הרב עדין (שטיינזלץ).

ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים במשרד של הרב עדין שוחחנו שיחת אגב תוך כדי שהבאתי לו משהו. בין לבין נכנסנו בדברים על תפקיד המחנך.

"מי הוא המחנך הטוב בעיניך?" שאל אותי הרב עדין. "מחנך טוב" עניתי "הוא אחד שהתלמידים לא שוכחים. מחנך שהדמות שלו הולכת עם תלמידיו לאורך שנים והם חיים לאור הדברים שהם קיבלו ממנו".

הרב עדין הביט בי בעיניים הבהירות שלו, ואחרי שהייה אמר: "אני חושב שמחנך טוב הוא דווקא מחנך ששוכחים". הבטתי בו בעיני עגל, התקשיתי לרדת לסוף דעתו, והוא פירט:

"תחשוב על גננות. מעטים הילדים שזוכרים את הגננת שלהם, ועם זאת אין לי ספק שהן אולי הדמות שהכי משפיעה על כל אורחות חייו של האדם — ממש עד פטירתו מן העולם. . . ההצלחה של גננת או של מחנכים בגיל הרך מתבטאת בכך שההרגלים אותם הם מקנים לילדים הופכים להיות חלק מדמות האדם שלו. זה לא שיש ילד, ועליו מועמסים ההרגלים מבחוץ באופן שהוא זוכר מי אמר לו מה או מי חינך אותו לכך. החינוך הופך ל״שקוף״ עבור הילד, כמו רדיד שצמוד לנפש שלו, ובדיוק משום כך הוא מוצלח. לכן אמרתי לך — מחנך טוב הוא מחנך ששוכחים. וגם לך לא יזיק אם ישכחו אותך קצת. . .".

בתור מחנך אני חושב הרבה על המילים האלה שלו. מחשבה של צהריים.

לחיים!

הרב אליהו והרבי מחב״ד בחיבור נפשי

סיפר הרב מנחם גלוכובסקי מרחובות: רבות סופר על החיבור הנפשי בין הרב אליהו זצ״ל לבין הרבי מחב״ד. באחת הפעמים שהגענו אל הרבי כשליחים של חב״ד, נוכחנו שוב עד כמה החיבור הזה אמיתי. הרבי היה נוהג לשלוח אותנו מדי פעם לרב מרדכי אליהו זצוק״ל עם שליחויות שונות. באחת הפעמים שהיינו אצלו שלח איתנו הרבי שני בקבוקי וודקה לשני הרבנים הראשיים. בשעה שהוא נתן לנו את הבקבוקים, הוא ביקש מאתנו להגיד לרבנים שאין חשש של תרומות ומעשרות, כי הם עשויים מפירות של חו״ל.

הגענו לארץ והבאנו את הבקבוקים לשני הרבנים הראשיים. הרב אליהו זצ״ל קיבל את הבקבוק, סובב אותו בידו, ולפני שהספקנו לומר משהו הוא שאל האם הופרשו תרומות ומעשרות מהפירות שמהם נעשית הוודקה.

נבהלתי. אבל בהכירי את הקשר המיוחד שהיה בין הרב אליהו לרבי מחב״ד ענيתי מיד כי כשהרבי נתן לנו את הבקבוקים הוא ביקש למסור כי אין חשש תרומות ומעשרות בוודקה הזאת, כי היא מפירות חו״ל.

קפיצה ליוסף הצדיק

קפיצה ליוסף הצדיק

אני מורגל בניסים של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, אבל הנס הזה הוא פלא שלא ראיתי כמותו ולא שמעתי עליו בחיי. נסעתי עם הרב לנחם את הרב מנחם פליקס, שהבת שלו נרצחה על-ידי מחבלים. הרב הלך לנחם וראיתי שנפשו היתה נסערת. לאורך כל הדרך חזרה הוא היה אחוז בשרעפי קודש והורה לנו לנסוע לקבר יוסף בשכם.

אני הייתי תפוס בשרעפים אחרים. כל הכביש היה מלא מחסומי אבנים וצמיגים בוערים. רוני הנהג נסע ביניהם במהירות מרובה, ואני חיכיתי שהרב יגיד לו להאט, אבל הרב לא העיר לו מאומה.

הגענו למקום שבו היו בבת-אחת על הכביש חמישה צמיגים בוערים וכבר לא היה אפשר לתמרן בינהם. הרב אמר לרוני: "סע, אל תעצור". הוא החל לנסוע על הצמיגים הבוערים ואני הייתי בפחד. זו סכנה, אבל לא העזתי לומר דבר. רוני המשיך לנסוע על הצמיגים הבוערים כאילו הוא נוסע על הכביש, ושאל לאן לנסוע. "לקבר יוסף", אמר הרב.

אני מכיר את הגזרה הזאת כמו את כף ידי. בצבא אני משמש כאלוף-משנה במילואים, וכמה פעמים פיקדתי על הגזרה הזאת. הדרכתי את רוני לתוך שכם בכבישים שנסעתי בהם עשרות פעמים. הייתי מכיר שם כל סימטא וכל רחוב, כל בית וכל דייר. מכיר את העיר ביום ומכיר אותה בלילה. בעיקר בלילות היינו מסתובבים שם, עוצרים אנשים ומחסלים את מי שצריך לחסל, ועושים עוד כל מיני מעשים שאסור לספר.

שכם היא לא כפר תמים גם בימי חול רגילים. זוהי עיר מלאה רוצחים. רוב המתאבדים היו יוצאים משכם ומהכפרים שבסמוך לה. בתקופה ההיא כל האיזור היה משולהב בצמיגים ובאנשים מלאים חמת רצח. והנה אנחנו נוסעים בשכם לפי הדרכת הרב, ולפתע אני מוצא את עצמי בסמטה שאני לא מכיר. גם רוני הנהג, שהיה עם הרב כמה וכמה פעמים בשכם, לא מצא את דרכו. תקועים היינו בשכם ולא מוצאים את ידינו ורגלינו.

רוני שאל איפה אנחנו, ונאלצתי להגיד לו שאני לא יודע. פתאום אני בבלק-אווט, כאילו קיבלתי מכה בראש. לא יודע להסביר מה קרה באותו חלקיק שנייה. הרב, ששתק כל הדרך, דיבר ואמר: "תפתחו את הדלת, הגענו".

עד היום אני לא מבין איך הגענו. כמה וכמה פעמים עברתי אחר כך על המפות של שכם, ולא הצלחתי להבין איפה טעינו ואיך הגענו. קראתי כמו כולם על הסיפורים הללו של קפיצת הדרך שהיו לצדיקים, ואני חושב שהייתי עד לאחת כזאת.

כוח התפילה בשעת הלחץ

סיפר הרב אליעזר קשתיאל בשיעור על תפילה וירושלים, שפעם הוזמן לדבר בפני חיילי סיירת אגוז. הרב דיבר על כוח התפילה, על הרגעים שבהם אדם מגלה שאין לו באמת על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.

בסיום השיעור ניגש אליו חייל מילואים חסון, עם כיפת כותל לראשו. הוא עמד מול הרב במבוכה ואמר בשקט:

״במלחמה… בזמני לחץ… התפללתי לאלוקים. ״

הרב חייך אליו ואמר: ״אשריך. ״

אבל אז פניו של החייל הרצינו. בקול חנוק מדמעות הוא אמר:

״אני מתבייש… איך אני פונה לאלוקים ברגעי פחד ולחץ, אבל ביומיום לא באמת עושה את מה שאלוקים רוצה ממני…״

והוא עמד שם, לוחם חזק מבחוץ — אבל עם לב טהור ורגיש כל כך מבפנים.

איזו בושה טהורה. איזו אמת. כמה קדושה מסתתרת בלב של עם ישראל.