תפילין בכשרות שמים

תפילין בכשרות שמים

מספר הרב יעקב שמעון: לפני שנים הגיעה אלי אישה ממעלה אדומים, וביקשה עזרה. היא סיפרה שהיא גרושה, הבן שלה אמור לחגוג בר־מצווה בקרוב, ואין לה כסף לקנות תפילין. מהמראה של אותה אישה הבנתי שלא בטוח שהיא שומרת מצוות, ולכן שאלתי אם מדובר בילד דתי. האישה השיבה שלא, ואמרתי שאשתדל לעזור. אבל ציינתי בפניה שאם הילד לא יניח תפילין, לא אשיג תפילין מהודרות.

כעבור כמה ימים חזרה אלי אותה אישה, נסערת, ואמרה שהיא חייבת תפילין מהודרות. שאלתי אותה על מה ולמה, והיא השיבה: הלילה התגלה אלי בחלום סבי עליו השלום, שהיה שמש של הבן איש חי, ואמר שלנכד שלו חייבים להשיג תפילין מהודרות. הוא ממש צעק עלי, אני עדיין בהלם מהחלום הזה. השבתי לה שאם הסבא היה שמש של הבן איש חי והוא התגלה אליה בחלום, אני מבקש לחשוב על העניין.

לא עברה רבע שעה מאז שאותה אישה יצאה מחדרי, והנה נכנס אלי בחור בשם יעקב סופר, שלימים גדל והיה לרב בישיבת ההסדר באילת, ונתן לי תפילין מהודרות כדי שאתן אותן למי שארצה. נדהמתי מסמיכות המקרים, וכשהרב יעקב סופר ראה את התדהמה שלי, הוא המשיך ואמר: פעם הייתי רחוק מקיום תורה ומצוות, אבל ברוך ה׳ זכיתי לחזור בתשובה. הסבא שלי, חכם יוסף ציון סופר, היה תלמיד של הבן איש חי, והוא נשלח על ידו לחזק את הקהילה היהודית בבצרה. החלטתי להקדיש לכבודו תפילין מהודרות למישהו שיעשה בהן שימוש.

הפעם תדהמתי הייתה שלמה. מדובר פה בשני צאצאים של תלמידי הבן איש חי. גם הנותן וגם המקבל. התקשרתי מיד לאותה אישה וביקשתי שתגיע עם הבן לקחת את התפילין שחיכו לה. ראיתי לפניי ילד עם קוקו ארוך, לא נראה שהנושא מעניין אותו במיוחד. הסברתי לילד על משמעות התפילין ועל העובדה שהן מהודרות, וביקשתי ממנו שיניח אותן לפחות פעם בשבוע. הילד השיב לי בתמימות: אולי בשבת אניח. הסברתי לו שבשבת לא מניחים תפילין, אבל שיניח אותן ביום אחר, לפחות פעם בשבוע. הוא הבטיח לי שיעשה כך.

כאשר רציתי ללמד את הילד כיצד להניח את התפילין, ראיתי משהו שבגללו נכנסתי לספק האם הן באמת מהודרות. שלחתי תלמיד שלי לרב אליהו זצ״ל וביקשתי שישאל האם התפילין אכן מהודרות. הרב אליהו זצוק״ל בדק את התפילין, צחק ואמר דבר שהדהים אותנו פעם שלישית באותו היום: מהשמים הסכימו שהתפילין מהודרות.

שני שמשי הבן איש חי יושבים כעת בשמים. זה יש לו נכד שחזר בתשובה, זה יש לו נכד שעדיין לא חזר, והם עושים כל מיני השתדלויות להביא תפילין מהודרות לנכד שעוד לא חזר בתשובה, הכול בכדי לקרב אותו לאבינו שבשמים.

(מתוך הכרך השביעי מסדרת "אביהם של ישראל")

הנפטר שילם את חובו - תפילין הרב הרמן

נקישות נשמעו על דלת ביתו של הרב יעקב-יוסף הרמן בניו-יורק. אורחים רבים נהגו לפקוד את בית המשפחה, שהייתה מפורסמת בהכנסת האורחים שלה. הרב הרמן ניגש אל הדלת וראה מולו יהודי זקן. בידו החזיק נרתיק בד בלוי ומרופט. הרב הרמן קיבלו במאור פנים, הזמינו להיכנס אל הבית, הגיש לפניו כיבוד וביקש לשמוע מה בפיו.

הזקן התיר בזהירות את השרוך ופתח את הנרתיק. בידו הרועדת הוציא את תכולתו. לנגד עיני הרב הרמן נתגלה זוג תפילין. "שמע נא", אמר האורח, "איננו מכירים, אך בקשה לי אליך. אלה התפילין שלי. שנים רבות התפללתי בהן. מרגיש אני כי ימיי קרבים. רצוני להעניק לך את התפילין האלה במתנה. יש לי תפילין אחרות. האם תואיל לקחתן?".

הבקשה התמיהה מעט את הרב הרמן. מדוע חשוב כל-כך לזקן להעניק לו את התפילין? אך הוא לא הכביר בשאלות, אלא מיהר להביע את הסכמתו, לשמחתו הגדולה של האורח. השניים נפרדו והרב הרמן איחל לאלמוני שיזכה לאריכות ימים ושנים טובות ובריאות. את התפילין הניח בארון הספרים שלו.

לא חלפו ימים רבים והזקן הלך לעולמו. הצטער הרב הרמן למשמע הבשורה ונזכר בתפילין המונחות בארונו. "לפחות קיימתי את רצונו ושימחתי אותו לפני מותו", הרהר בליבו.

חלפו כמה שבועות. יום אחד התייצב אורח בדלת ביתו של הרב הרמן וביקש לשוחח עמו. "במה העניין?", התעניין הרב הרמן. "שמי שמואל", הזדהה האיש, "ואני בנו של ר׳ נתנאל הסופר מירושלים".

הרב הרמן הנהן בראשו. מי לא שמע על ר׳ נתנאל, הסופר המיוחד מארץ ישראל? שמע התפילין שיצאו מתחת ידיו נישא בהערצה בפי כול. הוא היה יוצר אותן בקדושה ובטהרה, משלב הכתיבה ועד עשיית הבתים והרצועות. כתב ידו נדיר ביופיו ואיכות התפילין מדברת בעד עצמה. גם בחלוף שנים רבות נראו כחדשות.

"נודע לי", המשיך ר׳ שמואל, "שלפני שנים רבות הזמנת זוג תפילין מאבי, זיכרונו לברכה, ואף שילמת לו תמורתן עשרים וחמישה דולרים, אך את התפילין לא זכית לקבל".

"נכון", נזכר הרב הרמן.

זה היה אחרי נישואיו. הרב הרמן חשק בתפילין המהודרות של הסופר מארץ ישראל, עשה הזמנה ואף שילם את ערכן – עשרים וחמישה דולרים, סכום גבוה באותם ימים. הוא קיבל מר׳ נתנאל הסופר מכתב המאשר את ההזמנה. בכיליון עיניים ציפה ליום שבו יקבל את התפילין. אלא שהכנת התפילין התעכבה. בחלוף שנה כתב לסופר וביקש לברר מה המצב, ונענה כי עשייתן טרם נסתיימה. לא עבר זמן רב ור׳ נתנאל שבק חיים לכל חי. חלום התפילין של הרב הרמן נגוז.

"לפני זמן מה חלמתי חלום מוזר", המשיך הבן לספר. "בחלומי אני ניצב לפני אבי והוא מצווה עליי לעיין בכל מסמכיו ולשלם לבעלי חובו את המגיע להם. כשהתעוררתי, מיהרתי לקיים את הוראתו. בין המסמכים הרבים מצאתי את מכתבך, שבו מצויין כי שילמת עשרים וחמישה דולרים בעבור תפילין שלא קיבלת. אבי חלה באותה עת וכבר לא היה ביכולתו להשלים את עשיית התפילין. מן הדין עליי לפרוע את חובו, אולם מבקש אני ממך שתמחל לי על החוב. התברכתי במשפחה גדולה ואין באפשרותי לפרוע את כל חובותיו של אבי".

הרב הרמן התרגש למשמע הסיפור ובו במקום מחל על החוב והצהיר כי הוא סולח לר׳ נתנאל בלב שלם ואין לו בליבו כלום עליו. הבן שמח. "בטוחני שעתה ינוח אבי על משכבו בשלום", אמר.

חלפו הימים ובנו של הרב הרמן פנה אליו והתעניין אם יש ברשותו תפילין מיותרות בעבורו. פתאום נזכר הרב הרמן בתפילין שהפקיד בידיו הזקן, המונחות בארון בלי שימוש. הוא נתנן לבנו והורה לו: "גש אל סופר סת״ם שיבדוק את התפילין האלה אם מהודרות הן ואם אפשר להשתמש בהן. אלה תפילין שניתנו לי במתנה מיהודי זקן ואינני יודע מה טיבן".

יצא החתן אל הסופר. כעבור זמן מה נשמעו קולות בהולים קרבים והולכים אל הבית. בפתח נראו החתן והסופר סמוקי פנים ונרגשים. "הרב הרמן", התנשף הסופר, "אמור לי, מניין לך התפילין האלה?".

"אלה תפילין שנתן לי יהודי זקן לפני פטירתו. מעולם לא בדקתי אותן", השיב הרב הרמן.

"יודע אתה מי כתב את הפרשיות האלה, מי ייצר את הבתים ואת רצועות העור?", התקשה הסופר לכלוא את השתאותו. "לא תאמין – ר׳ נתנאל הסופר בכבודו ובעצמו! אלה תפילין נדירות ויקרות! אין להשיג כמותן".

תדהמתו של הרב הרמן הייתה מוחלטת. פתאום קלט את צירוף המקרים המצמרר. "אני לא מאמין", אמר בהתרגשות, "הלוא זמן קצר לאחר שקיבלתי את התפילין האלה בא אליי בנו של ר׳ נתנאל לבקש שאמחל על חובו כלפיי, והנה נפרע החוב! קיבלתי את התפילין שהזמנתי!". באצבעות רועדות ליטף את התפילין הנדירות, התפילין של ר׳ נתנאל הסופר.

הנכדים של חוני המעגל מורידים גשם

תענית כג.

אבא חלקיה היה נכדו (בן בנו) של חוני המעגל. בדומה לסבו גם הוא היה מפורסם בצדקתו, וכשהיה צריך גשם היו פונים אליו שיתפלל. פעם אחת נשלחו אליו זוג חכמים כדי שיתפלל על גשם. כשבאו לא מצאו אותו בביתו אלא בשדה, כשהוא עודר. נתנו החכמים שלום לאבא חלקיה אך הוא התעלם ולא השיב להם שלום. בערב כשעמד לחזור לביתו הניח את המעדר וחבילת עצים להסקה על כתף אחת, ואת גלימתו על הכתף השנייה. כל הדרך הוא הלך יחף, אך כשעברו בתוך מים הוא נעל נעליים. כשעברו בתוך קוצים הוא הגביהה את בגדיו מעל הקוצים. לפני שהגיעו לביתו, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת. כשנכנסו הביתה נכנסה האישה ראשונה ואחריה אבא חלקיה ולבסוף נכנסו החכמים. בבית התיישבה המשפחה לאכול, אך אבא חלקיה לא הזמין את החכמים לסעוד איתם. כשהוא חילק לחם הוא נתן לבנו הגדול פרוסה אחת ולקטן שתי פרוסות. לאחר מכן הוא אמר לאשתו שהחכמים באו לבקש שהוא יתפלל על גשם, והוא ביקש ממנה שהיא תעלה איתו לגג להתפלל בלי שהם ירגישו, וכך הם לא ידעו שבזכות תפילתם בא הגשם. אבא חלקיה ואשתו עלו לגג ונעמדו בשתי צדדי הגג להתפלל. כשהגיעו ענני הגשם הם באו בתחילה מהצד בו אשתו עמדה. כשירד אבא חלקיה מהגג שאל את החכמים "לשם מה באתם". החכמים אמרו לו שבאו לבקש על גשם. אמר להם "ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה", שהרי כבר עומד לרדת גשם. אמרו לו החכמים "יודעים אנו שהגשם יורד בזכותך, אך אנו מבקשים שתסביר לנו את כל הדברים התמוהים שראינו עד כה".

אמר להם אבא חלקיה: כשבאתם לא השבתי לכם שלום כיוון שאני שכיר, ולא רציתי להפסיק את עבודתי ולגזול בכך את בעל הבית שלי. לא שמתי את המעדר על הכתף שבה הגלימה כיוון שהיא לא הייתה שלי, ומי שהשאיל לי אותה לא השאיל אותה כדי שאשים עליה מעדר אלא כדי שאלבש אותה. כל הדרך הלכתי יחף כיוון שאני יכול להיזהר ממכשולים, במים איני רואה על מה אני דורך ולכן נעלתי שם נעליים. כשעברנו בקוצים הרמתי את גלימתי כדי שלא תיקרע, שהרי הבשר אם נשרט מתרפא אך הגלימה אם נקרעת אינה מתאחה. אשתי יוצאת מקושטת לקראתי כדי שלא אסתכל על נשים אחרות בדרך. היא נכנסה ראשונה ואחריה אני, כיוון שאינני מכיר אתכם וסומך עליכם ולא רציתי שתשארו לבד עם אשתי. לא הזמנתי אתכם לסעוד, כיוון שלא היה לנו מספיק אוכל גם בשבילכם, ואם הייתי נותן לכם זה לא היה בלב שלם, ואתם הייתם מחזיקים לי טובה על דבר שלא נעשה בלב שלם. בני הגדול נמצא כל היום בבית, וכשהוא רעב הוא אוכל, לכן היה מספיק לו פרוסה אחת. בני הקטן נמצא כל היום בבית הכנסת, ולא היה לו מה לאכול, לכן נתתי לו שתי פרוסות. הסיבה שבגללה הגיע הענן מהצד של אשתי הוא בגלל שזכיותיה מרובות מזכויותיי. ראשית היא נמצאת בבית וכשמגיע עני היא נותנת לו אוכל והוא נהנה מיד, אני נמצא בשדה, כשמגיע עני אני נותן לו כסף, והוא נהנה רק לאחר זמן. שנית, היו לנו שכנים בריונים שהפריעו לנו, אני התפללתי שהם ימותו והיא התפללה שהם יחזרו בתשובה, והם אכן חזרו בתשובה.

סיפור נוסף מסופר בגמרא על נכד אחר של חוני (בן בתו) "חנן הנחבא", שגם הוא היה בעל יכולות מיוחדות בעניין התפילה על הגשם. כאשר היו צריכים גשם היו שולחים אליו ילדים שימשכו בבגדיו ויבקשו "אבא תביא גשם". אז הוא היה נעמד ומבקש "ריבונו של עולם אנא רחם על ילדיך שאינם מבחינים בין אבא שיכול להוריד גשם לאבא שאינו יכול להוריד", ומיד היה יורד גשם.

הטלית הבודדה

זה היה באחד מימי הקיץ בארה״ב. נכנס ר׳ שלום לבית הכנסת בעיר שבה שהה כדי למסור דרשה, אך בית הכנסת היה כמעט שומם. "מה קרה?" שאל ר׳ שלום. "חופש, קיץ. כולם נסעו להרים", השיבו לו הבודדים שנותרו.

ר׳ שלום לא התמהמה, עלה אל לפני ארון הקודש ופתח במעשה המבוסס על דרשתו של המגיד מקלם. קולו רעם אל מול מעט המאזינים. "יום אחד, עובר אני ברחוב ושומע קול בכי בוקע מאחד הבתים. מי יודע, שמא זה אדם הזקוק להצלה, או תינוק רעב. אולי אישה עצובה. . . הבכי מתחזק וממש שובר את הלב. אני ניגש אל הבית ונוקש על הדלת, אך אין קול ואין עונה.

הבכי בפנים מתגבר, ואני מחליט להיכנס פנימה. ידי לוחצת על ידית הדלת ופותחת אותה בזהירות. איש אינו נמצא בבית. אבל הבכי עודנו קיים וצריך לחפש מהיכן הוא. אני מתקרב לעבר הקול והוא אינו נמצא בשום חדר, עד שמגיע אני לחדר הפנימי שם נשמעות הבכיות בחזקה. . . מאחת המגירות. מיד אני ניגש לפתוח את המגירה, ולמול עיניי ניצבת טלית.

"מה לך כי תבכי?" שאלתי אותה. והיא בקול יבבה נורא אמרה לי: "אני הטלית של בעל הבית. כעת הוא יצא לחופשה. הוא נטל עמו את האוכל, את השתייה, את כל חפצי הלבוש והמשחקים, ואפילו מצלמה הוא לא שכח. את הכל הוא לקח. אבל אותי השאיר לבד כאן". כך שחה לי הטלית.

מיד הרגעתי אותה ואמרתי לה: "טלית טלית, עכשיו את לבד, אבל יבוא יום שבו ילך בעל הבית לבית עולמו. הוא ישאיר כאן את הכל: את הכסף והחפצים, את הבגדים והתמונות. רק דבר אחד בלבד הוא ייקח עמו, אותך טלית, ורק אותך". כשלבו מיצר על ההמונים ה״מנמיכים״ בדתם בימי הקיץ, סיים ר׳ שלום את סיפורו, והקהל השונה כל כך ממאזיניו ב״זכרון משה״ הטה את אוזנו והרגיש כיצד חודרים הדברים ללבו.

ומי לנו יותר מר׳ שלום, שהוציא את הטלית מן המגירה, הביאה לכל קצוות תבל והכניסה לכל לבבות עם ישראל בכל מקום ובכל זמן, גם בעצם היום הזה.

הגבאי עובד על הרב שיש בחוץ מנין

סיפר לי הרב החסיד שש״פ נ״י, ששמע מהרה״ג ר׳ יעקב שמש שליט״א ששמע מאמו ששמעה מזקנו, שהיה הגבאי של הרה״ק הבית אהרן מקארלין זצ״ל והאריך ימים עד למאה שנים, וסיפר הגבאי שזכה לאריכות ימים בכח ברכת קדשו של הרה״ק הבית אהרן. וגופא דעובדא הכי הוה: שהרה״ק הבית אהרן לא התפלל מעולם שום תפילה בלי הציבור. פעם אחת כשעבר ניתוח הרדימו אותו קודם הניתוח, התפללו מנחה גדולה, והיה המדובר שיתפללו תפילת ערבית כאשר יתעורר משינתו קודם עלות השחר, והכינו עשרה אנשים שימתינו על הרה״ק. אמנם הרה״ק לא התעורר בזמן, והתפללו הנאספים תפילת ערבית.

כשנתעורר הרה״ק הבית אהרן שאל את הגבאי אם התפללו ערבית. יצא הגבאי מחוץ לחדרו של הרה״ק והתחיל לומר קדיש וברכו, כאילו יש מנין אנשים שמתפלל עמו. אחר זמן מה, כשהלך עם הרה״ק אמר לו: רבי, ס׳ריפעט מיך (היינו שאיזה ענין מציק עליו). שאל אותו הרה״ק מה הדבר שמצערו, וסיפר להרה״ק מהנ״ל. אמר לו הרה״ק: לאנג לעבן זאלסטו (שתזכה לאריכות ימים). פיקוח נפש דוחה כל התורה, איך וואלט עס נישט אויסגעהאלטן (לא הייתי עומד בזה) — היינו להתפלל בלי הציבור.

גשמים בזכות תפילה של חנווני ישר שלא רימה עם המאזניים

תפילה למען שם ה'

שנת בצורת פקדה את ארץ הקודש, תפילות, תחינות ותעניות רבות לא שינו את המצב.

לילה אחד באו בחלום אל הרב חיים שאול דוויק ואמרו: "אם רוצים אתם גשמים בקשו מהחנווני בעל החנות הקטנה שבקצה העיר שיתפלל עבורכם, בזכותו ירדו גשמים".

למחרת בבוקר כינס הרב את כל תושבי העיר ואמר: "יודע אני שהייאוש מחלחל בכם ואמונתכם לגשם השנה קטנה. אך רבותי, מחר בבוקר על כולכם להגיע לרחבת העיר לתפילה ותענית".

למחרת הגיעו כולם אל הרחבה, ספרי התורה נפתחו והרב קרא כמה פרקי תהילים. בסיומם הסתובב הרב וקרא לחנווני שישב בקצה: "בוא כבודו, עלה לתיבה והתפלל בעד הציבור לגשמים".

נדהם החנווני ואמר: "מי אני שאתפלל בעדכם?"

הרב חזר על בקשתו והפציר באיש. ציבור האנשים התפלא אף הוא מבקשת הרב אך לא ערער עליו.

החנווני הסכים ואמר: "המתינו לי כמה רגעים, אני הולך להביא את הסידור שלי".

לאחר כמה דקות הגיע החנווני כשבידו כף מאזניים ואמר: "זהו הסידור שלי!"

הוא הרים את כפות המאזניים ואמר: "רבונו של עולם, שמך מרומז במאזניים — ראש המאזניים מרמז על האות י', כפות המאזניים על שתי אותיות ה', עמוד המאזניים על האות ו'.

גלוי וידוע לפניך רבונו של עולם שבכף מאזניים זו מעולם לא היה שמץ של גזל, מרמה או עוולה.

בזכות כף מאזניים, אנו מבקשים ממך שתוריד גשמי ברכה".

סיים החנווני את תפילתו וארובות השמים נפתחו והגשם התחיל לרדת.

('דרך אמונה', 'לבוש יוסף')

גמרא מול תהלים

מתמסרים למסורת

הרה״ג סלמאן אליהו זצ״ל, אביו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ״ל, נלקח לבית עולמו ביומו השני של ראש השנה. ומאז, בכל ראש השנה, היה רגיל הרב ללכת ברגל לאחיו הרב נעים זצ״ל ולקרוא שם יחד עם כל המשפחה תהילים לעילוי נשמת אביהם הצדיק. כך עשו שם גם ביום הראשון וגם ביום השני של ראש השנה. מכרים ושכנים רבים, וכן בני משפחה, היו מתאספים איתם וקוראים תהילים ביחד, החל מתום סעודת הבוקר ועד לתפילת מנחה ותשליך.

משפחה אחת, שבניה כולם תלמידי חכמים שלמדו בישיבת מרכז הרב, גרה בשכנות לבית הרב מרדכי אליהו. בראש השנה אחד, חזר אחד הבנים לביתו וראה את בני משפחתו כולם קוראים תהילים. התפלא ואמר להם: תלמדו גמרא, זה יותר חשוב. התחיל ויכוח הלכתי בינו לבין אביו שטען כי המסורת של המשפחה שלהם היא דווקא כן לקרוא תהילים בראש השנה.

מחלוקת לשם שמיים, מה יעשו בה? החליטו ללכת לשכנם, הרב אליהו זצ״ל, ולשאול לדעתו. שאל הבן: כבוד הרב, מה יותר חשוב, גמרא או תהילים? השיב הרב בלא היסוס: גמרא. המשיך הבן: ומה יותר חשוב בראש השנה, ללמוד גמרא או לקרוא תהילים? ללמוד גמרא חשוב יותר, הפתיע הרב.

הסתכל הבן על אביו במבט של מנצח, אבל האב לא נכנע. הוסיף ופנה אל הרב ושאל: ומה הרב עושה בראש השנה? השיב לו הרב: אני קורא תהילים בראש השנה. שאל אותו הבן המופתע מדוע הוא עושה כך, והשיב לו הרב בפשטות: אבא שלי בראש השנה קרא תהילים, לכן גם אני עושה כן.

שמעו כן, חזרו האב והבן לביתם והמשיכו בקריאת התהילים.

גם אם בטוח תצליח עדיין חייב להתפלל

בשנת 1978 ניטשה במדינת ישראל מערכה ציבורית רחבה למען חקיקת החוק למניעת הפלות. שר המשפטים דאז, שמואל תמיר, היה מן המתנגדים הבולטים לחקיקת החוק, ונראה היה כי המאמצים למען חקיקתו ייכשלו. כשעלה החוק לדיון על שולחן הממשלה, התברר כי שר המשפטים שינה את דעתו והפך לתומך נלהב לחוק זה. האחראי לשינוי בתודעתו של שר המשפטים היה רבי רפאל לוין, בנו של רבי אריה לוין.

ערב הדיון בממשלה, ביקשו ראשי אגודת ישראל להפגש עם שר המשפטים כדי לנסות לשכנעו להסיר את התנגדותו. הם הגיעו לביתו, כשהם מלווים ברבי רפאל לוין. צירופו של הרב למשלחת הפוליטית היה אירוע חריג, ונבע מתוך אמונתם כי היכרותו עם השר תמיר, שבעבר היה חבר בארגון האצ״ל ומקורב לרבי אריה לוין, אבי אסירי המחתרות, תסייע בידם להטות את ליבו.

יומיים לפני הפגישה התקשר ר׳ רפאל לוין אל כל חברי המשלחת ושח להם: "דעו כי הפגישה הזאת היא גורלית מאוד! לקחנו על עצמנו משימה כבדה ומי יודע אם נוכל לעמוד בה? אנחנו חייבים לקרוע את השמיים בתפילות!"

ואכן תפילות רבות הושקעו למען מטרה זו עד הפגישה.

כשנכנסו חברי המשלחת לבית השר, ביקש רבי רפאל את רשות הדיבור, כדי לספר לשר סיפור ששמע מאביו, רבי אריה.

"ברמת גן" - פתח הרב בסיפורו - "התגורר זוג צעיר שזה עתה החל את דרכו המשפחתית. תוך זמן קצר הרתה האשה למזל טוב, אלא שההריון היה למורת רוחה, ומסיבות כלכליות ואישיות היא ביקשה להפסיק את הריונה. כשנודע הדבר להוריה, ניגשו בבהילות לביתו של הרב אריה לוין וביקשוהו שידבר על ליבה של בתם. הרב שראה בדבר הצלת נפשות, נסע מביתו שבירושלים לרמת גן ונקש על דלת ביתה. משפתחה נכנס הרב, התיישב, והחל להתייפח ולייבב. האשה הצעירה עמדה מולו חסרת אונים בתוך כדי שהיא מנסה להרגיעו, אך לשווא.

כששאלה למבוקשו, הביט בה הרב מבעד לדמעותיו במבט חודר. היא, שחכמה היתה, הבינה את סיבת בואו, ובניסיון להרגיעו אמרה: "כבוד הרב, אל תבכה, אני נשבעת לך – אביא אותו לעולם". משיצאו הדברים מפיה, קם הרב ממקומו, ברכה בבריאות איתנה ויצא מביתה.

בבריתו של הילד העניקו לו הוריו את השם שמואל. והילד הזה הוא אתה! – שמואל תמיר".

שר המשפטים נדהם מן הסיפור, ומשנרגע אמר: "אם נכון הדבר, אתמוך בחוק בכל ליבי". בנוכחותם התקשר לאמו, וכששאלה אם נכון הדבר, החלה האם לבכות ולנסות להסביר כי התקופה היתה קשה מאד. לשאלה אם ביקר הרב בביתה, ענתה כי אכן כך היה. שר המשפטים קיים את הבטחתו ו״חוק ההפלות״ הפך לחלק מחוקי מדינת ישראל.

כשיצאו הרבנים מהפגישה פנה ר׳ מיכל שטרן לר׳ רפאל לוין ושאל אותו: הרי לפני יומיים כבר ידעת שיש לך את הקלף המנצח ביד, למה אמרת לנו להתפלל כ״כ אם המצב בכלל לא היה קשה?

ענה לו הרב: סיפור פה סיפור שם, בלי התפילות לא היינו מצליחים! בלי תפילה אמיתית לא משנה איזה סיפור לא היה מזיז כלום!