דעתך לחזור זה חוסר דעת

מועדי הראי״ה (עמ' קמט') - ״דעתך לחזור? הלא זה חוסר - דעת!"

איש מחלקת־העליה, ר׳ ברוך דובדבני הי״ו, מספר על הד־קול דברו של מרן הרב זצ״ל, שהגיע אליו מפי יהודי פליט־השואה, ביום קור וכפור בווארשא:

היה זה בחורף שנת תשט״ז, לאחר מבצע סיני. באותו זמן נחתם הסכם בין ממשלת פולין לבין ממשלת ברית־המועצות, שלפיו כל אנשי מדינת פולין יהודים ולא יהודים שהיו אזרחי פולין ב־1 בספטמבר 1939, היינו יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונמלטו לרוסיה, יש להם זכות לשוב לפולין. במסגרת הסכם זה חזרו אלפי יהודים מכל קצווי רוסיה לפולין, ורובם עלו אח״כ לישראל.

עלתה בגורלי הזכות לצאת לפולין באותה שנה ובשנה שלאחריה, כדי לסייע בארגון העליה ההמונית הזאת לישראל.

היה זה באחד הימים בבקר בחדש דצמבר, כאשר מידות הקור הגיעו בווארשא ל־19 מעלות מתחת לאפס, ואני מגיע לבנין שגרירות ישראל, בו מצאנו גם אנו אכסניה לעבודת העליה. והנה החצר מלאה עשרות רבות של אנשים שהגיעו מרוסיא ורוצים לעלות לארץ ישראל. נעצרתי על ידם ושוחחתי עם כל אחד מהם ארוכות, והלב היה כה שמח שלא הרגשנו בכפור.

בפינת החצר ראיתי עומד יהודי זקן, שחוף עצמות, שלא היה כמעט בשר על גופו. עינים כבות ללא ברק של חיים, עצמות לחייו בלטו ביותר, ובגדיו היו קרועים ובלויים, למרות הקור העז. הרגשתי מיד שהאיש הזה רוצה לשוחח אתי, והוא מחכה רק שאגמור את שיחותי עם האנשים האחרים. לאחר שגמרתי את השיחות, ניגש אלי האיש ושאל אותי אם אני מירושלים אמרתי: כן, ואז הוסיף לשאול אותי אם הכרתי בירושלים את מרן הרב קוק זצ״ל? עניתי לו שעוד זכיתי לאחוז בשיפולי גלימתו וליהנות מתורתו ומשיחותיו. ואז פרץ האיש בבכי מר ואמר לי: חבל, חבל שלא שמעתי בקולו והמשיך להתייפח. לאחר שנרגע מהבכי סיפר לי את סיפורו:

היה זה בשנות ה20 הראשונות ואני הייתי תעשיין גדול באחת מערי התעשייה המפורסמות בפולין. החלטתי לבקר בארץ ישראל ולחוג בה את הפסח. כיהודי דתי ביקרתי מיד עם בואי אצל הרב זצ״ל. הוא קבלני בחמימות וביקשני לראות את טוב הארץ ולחשוב על השתקעותי בה. לאחר כמה שבועות של סיור בארץ חזרתי אל הרב, ובין היתר שאלתיו כיצד עלי לנהוג ביום טוב שני של גלויות מאחר שאני תייר? על זה ענה לי הרב בחיוך: תחליט עכשיו להביא את משפחתך לארץ ולהקים פה בית חרושת, וכבר בפסח זה תחוג יום אחד כמו כל יושבי ארץ ישראל. קיבלתי את הדברים ברוח בדוחה, וחשבתי בלבי הלא יש עוד כמה שבועות לפני החג, אכנס אפוא אל הרב שנית ואשאל שוב השאלה בצורה מעשית.

ואמנם סמוך לחג נכנסתי אליו ושאלתיו את השאלה הנ״ל. על זה ענה לי הרב בקפדנות ואמר: ״הלא כבר אמרתי לך שתעלה לארץ וגם אם תשוב אחרי הפסח לחסל שם את עניניך, תחוג עכשיו יום אחד של יום טוב״. אמרתי לו: יסלח לי הרב, חשבתי וחשבתי ובסופו של דבר דעתי לחזור לגולה, וכיצד אחוג כבארץ ישראל? דפק הרב בידו על השולחן ואמר ברגש רב: דעתך לחזור? הלא זה חוסר-דעת! . . .

המשיך היהודי ואמר בקול שבור: לא שמעתי בקול - הרב, חזרתי לגולה ונשארתי שם, ובימי השואה שיכלתי את אשתי ואת ילדי ואת נכדי והנני כיום בודד כערער בערבה. מחוסר כל חזרתי הנה אחרי שנות נדודים ברוסיה, וכל פעם אני נזכר בדברי הנבואה של הרב: הלא זה חוסר דעת! . . .

שלמה המלך

-אדוניהו מנסה למלוך במקום שךמה

-הקב״ה מתגלה אליו בחלום והוא בוחר בחכמה, ואז בבוקר שומע ומבין את החיות ועף על הנשר

-משפט שלמה עם הנשים והתינוק

-הכד חלב והנחש עם האוצר

-בניהו בן יהוידע והחלב לביאה

-3 אחים ששירתו את שלמה המלך שניים לקחו כסף ואחד 3 עצות (לא ללכת בלילה, לא לחצות נהר עם מלא מי גשמים, לא לספר לנשים).

-כסא שלמה המלך.

-שלושה סוחרים שאחד גנב את הכסף של כולם והסיפור על הבחורה שהבחור ויתר לה ואפי' לא לקח ממנה כסף והשודד שויתר.

-מבחן הדם והעצם עם הבן והעבד.

-אשמדאי השמיר ותרנגול הבר.

-אשמדאי זורק את שלמה המלך רחוק והוא מתחיל גלות.

-בניית ביהמ״ק הכל מצופה בזהב 7 שנים

-החבר של שלמה המלך שלמד ממנו שיחת עופות וצחק ואשתו שאלה מה ובסוף צעק עליה בעצת התרנגול.

-מלכת שבא.

-האיש עם שני הראשים והירושה.

-הבת של שלמה המלך המגדל והבחור העני.

-שלמה המלך והנמלה.

-המגדל עם הפתח המוסתר.

-אוצרות שלמה ודוד בקברות מלכי בית דוד, הורדוס והגיבורים שנשרפו.

-שלמה ונעמה הבת של מלך עמון.

גדי אייזנקוט אין לנו ארץ אחרת

ב-1997, כשגדי אייזנקוט היה אל״ם, הוא יצא ללימודים בארצות הברית עם משפחתו.

יום אחד חזר הביתה וראה את אשתו חנה, שנולדה בארצות הברית ועלתה לארץ, יושבת עם אמה בסלון וממלאת ערימה גדולה של טפסים.

מה זה, שאל איזנקוט.

"אנחנו ממלאים טפסים כדי שהילדים יקבלו אזרחות אמריקאית", ענו שתי הנשים.

"לא יקרה," אמר איזנקוט.

למה? שאלו אשתו וחמותו.

"כי ההורים שלי עלו ממרוקו, ואת וההורים שלך עליתם מארצות הברית כדי לחנך את הילדים שלנו שאין מקום אחר. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו עם הגב לים ויידעו שאין אפשרות אחרת, אין מדינה אחרת, רק ישראל".

הוא קרע את הטפסים והשליכם לפח האשפה.

מאז, מדי כמה שנים הוא מקבל מאחד מילדיו (איזנקוט אב לחמישה) תמונה שבה הבן או הבת עומדים בתור הארוך לוויזה מול השגרירות האמריקאית, עם הכיתוב "אבא, זה בגללך".

שינתו של המגיד ממעזריטש

המגיד ממעזריטש היה ישן שעתיים ביממה, ובמשך השעתיים הללו היו שני חסידים יושבים לפניו — אחד קורא זוהר ואחד משניות. ואם היו טועים, היה מתקן אותם.

ר׳ אהרן מקרלין, תלמידו, ישב פעם אחת בבית מדרש ורחשו שפתותיו שיר השירים. הגיע אחד המשמשים ואמר לו שיפסיק, כי המגיד אמר שזה מרעיש עולמות ומפריע לו לישון.

החסידים אחר כך אמרו: תראו את מעלת השינה של המגיד — שיותר חשובה מאמירת שיר השירים של ר׳ אהרן מקרלין!

שבט הלוי

ייחוסו: מצאצאי הפנים מאירות והרבי ר׳ יונתן אייבשיץ זצ״ל

רבותיו: רבי שמואל דוד אונגר זי״ע מנייטרא,

הגה״צ רבי יוסף אלימלך כהנא זי״ע מצעהלים.

המהר״ם שפירא זצ״ל מלובלין המשגיח של ישיבת חכמי לובלין הגה״ק רבי שמעו׳לי ז׳ליכובער זצ״ל ואף הוסמך על ידו בסמיכת חכמים.

מבחירי ישיבת חכמי לובלין.

שקד בשקידה עצומה על התורה בישיבה מתוך דבוק חברים ופלפול התלמידים. רבו המהר״ם אמר עליו שלא יצא מכתלי הישיבה במשך שנה וחצי ולא הכיר בעיר לובלין אלא את הדרך לבית הדאר ולמכבסה.

עלה לארץ הקדש בשנת תרצ״ט בטרם תבא הרעה, והשתקע בעיר הקדש ירושלים שם יצק מים על ידם של גדולי ענקי ירושלים ובראשם הגרי״צ דושינסקיא זצ״ל, הרביץ תורה והורה בהלכה.

עם יסוד שכונת "זכרון מאיר" (על שמו של המהר״ם שפירא זצ״ל) על ידי רבי יעקב הלפרין ז״ל והקמת יד ושם לישיבת חכמי לובלין נבחר מרן לעמוד בראשה. בחירה זו זכתה לברכתו של מרן החזון איש זצ״ל שדאג להכתירו גם כמרא דאתרא למקום.

הישיבה נפתחה עם ח״י בחורים. המרא דאתרא שימש כראש הישיבה מגיד שיעור משגיח והנושא ונותן.

שיטת הלימוד על פי דרכו של המהר״ם שפירא זצ״ל: הקניית יסודות העיון המעמיק המקיף את כל צדדי הסוגיה, תולדותיה ותוצאותיה עד לסיכום השיטות ופרק ההלכה. מטרתו של מרן שליט״א להעמיד דור של "יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה", בדרך המסורה מדור לדור, דרך של שלמות בבקיאות ובעיון, בסברא ובפלפול, בתורה וביראה.

ארץ ישראל מקום מרפא רוחני

הרב קוק פגש יהודי שעזב את ארץ ישראל. שאלו הרב קוק: "למה עזבת את הארץ?". הוא אמר לו: "יש בארץ חילונים". - "לאן עזבת?" - "לדנבר שבולקרדו".

אמר לו הרב קוק: "יש שם הרבה חולי שחפת".

ענה לו האיש: "הם באים להתרפא באוויר של המקום".

אמר לו הרב קוק: "בארץ ישראל האוויר מרפא מבחינה רוחנית".

אוניות עם ריח של ארץ ישראל

סיפור מתוק בענין א״י:

לפני כעשור, אשתי ואני היינו שליחים ברבנות קהילה בהלסינקי, בירת פינלנד.

כשחזרנו לארץ, פגשתי אשה מבוגרת שנולדה בפינלנד. כאשר שמעה שחיינו שם שנתיים, התרגשה. ביקשתי ממנה לספר לנו משהו משם, והיא סיפרה את הסיפור הבא:

היא היתה ילדה קטנה בקהילה היהודית בהלסינקי בשנות ה60. באותן שנים הגיעו אוניות מארץ ישראל עם פירות ומעט סחורה לכל מיני מקומות בעולם, בין היתר לפינלנד. והם, כילדים קטנים, תמיד ניסו להגיע לאוניות האלו כדי לשמוע מאנשי האוניה קצת על ארץ ישראל שהיתה כ״כ קסומה בעיניהם. הרי לא היתה תקשורת כמו היום, והם רק שמעו על ארץ ישראל, מדינת ישראל, והכל היה עלום וקסום בעיניהם.

הלסינקי היא עיר נמל כך שהאוניות היו מגיעות לשם. והיא מספרת שהם, הילדים, היו מטפסים על דיונות החול ומנסים להגיע לאוניות לשמוע סיפורים על ארץ ישראל. שאלתי אותה איך הם ידעו אילו אוניות מארץ ישראל ואילו אוניות מארצות אחרות?

והיא, בהתרגשות רבה, ענתה: "אההה, זיהינו את האוניות לפי הריח של התפוזים של jaffa. לפי הריח של ארץ ישראל." ואז תיארה לי בשפת גוף איך הם טיפסו בחול, איך רחרחו סביב מבין כל האוניות הרבות, כדי. . . לזהות את התפוזים של ארץ ישראל. וכך, בזכות הריח, הגיעו לאוניות ושמעו אגדות ועובדות על ארץ קדשנו.

ותוך כדי שהיא מספרת את הסיפור מזמן היותה עלמה צעירה שאוהבת את הארץ, העיניים שלה בורקות, ושלי דומעות.

אולי זה התגשמות של הפסוק: לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ?

בידידות 🙂.

אמיר.

רשי

בס״ד

רש״י - רבי שלמה יצחקי.

סיפור לידתו של רש״י מאוד מיוחד. אביו ר׳ יצחק היה יהודי חכם וירא שמים אך גם היה עני מאוד. יום אחד מצא אבן יקרה מאוד, ומרב שהיתה האבן יקרה רצה אותה הקיסר הצרפתי לפסל המיוחד שלו. שמע את זה ר׳ יצחק והחליט לאבד את האבן — עדיף שלא היה עשיר, בלבד שהאבן היפה לא תשמש לפסל ולעבודה זרה. נגלה אליו אליהו הנביא ואמר לו שיהיה לו בן שיאיר את עם ישראל כולו בתורה. לא הרחיק הזמן, ובשנת 1040 נולד ר׳ שלמה יצחקי בצרפת.

התחיל שלמה הקטן ללמוד תורה ולגדול בתורה. עוד בהיותו נער ראו כולם את גדולתו ואת מידותיו הטובות. בגיל מאוד צעיר עזב את הוריו והלך ללמוד תורה בגרמניה, שם שהה כ־10 שנים ושם למד את רוב תורתו. כך גדל רש״י והיה לאחד מהגדולים של אותו הדור. רש״י לא היה מוכן להתפרנס מלימוד תורתו, ולכן התפרנס מגידול כרמים ליין.

רש״י הקים בטרואה ישיבה שונה מן הישיבות שבגרמניה. בישיבה של רש״י עסקו לא רק בלימוד התלמוד אלא גם בלימוד המקרא ובפרשנותו. רש״י עודד את תלמידיו לחשיבה עצמאית ולביקורת, והדגיש את חיפוש האמת. ומעל הכל היו המידות הטובות, ובכך גם הראה דוגמה אישית. הוא היה מוכן לקבל ביקורת ואף להודות בשגיאות. וכך מוצאים בדבריו של רש״י ביטויים כמו: "וטועה הייתי", "ושגיתי", "איני יודע מה פירושו" או "לא ידעתי". הוא היה דמות מרכזית בתרבות יהודי אשכנז, והשפעתו ניכרת מעבר לזמנו ולמקומו. רש״י השפיע לדורות בכל תפוצות ישראל.

רש״י כתב חיבור גדול שאין דומה בכל הדורות — פירוש לתורה ולתלמוד שאין היום אפשרות ללמוד פסוק או גמ׳ בלי לעיין בדברי רש״י. אף כתב את הדברים בצורה קצרה וחכמה. וכן רש״י השתמש בהרבה מדרשים של חז״ל וכך שילבם בפירושו. רש״י היה בעל ידע רב בלשון, והוא חידש יותר מ־1, 300 מילים בעברית; חלקן מילים חדשות לגמרי, וחלקן מילים קיימות שרש״י נתן להן משמעות חדשה, למשל: צימאון = צמא, כפוף = נכנע.

רש״י

רש״י, הוא רבי שלמה יצחקי (רבי שלמה בן יצחק), נולד בטרויס, צרפת בשנת ד״א ת״ת (1040), ונפטר בשנת ד״א תתס״ה (1105) בוורמיזה. הוא למד בישיבות בטרויס ובאיזור נהר הריין, במגנצה וורמיזה. רבותיו, רבי יעקב בן יקר ורבי יצחק בן יהודה, היו תלמידי רבינו גרשום מאור הגולה. בשנת ד״א תת״ל (1070) הוא יסד ישיבה בטרויס (מחוז שמפניה), ותלמידים רבים מקרוב ומרחוק נהרו לישיבה זו. לרש״י נולדו שלוש בנות (לא היו לו בנים). בין נכדיו של רש״י מבתו יוכבד, היו הרשב״ם ורבינו יעקב "איש תם", המכונה רבינו תם, בין מייסדי אסכולת בעלי התוספות. בסוף ימיו הוא ראה את צרות הכלל בגזירת תתנ״ו, מסע הצלב הראשון בו נהרגו יהודים רבים על קידוש השם כדי שלא להתנצר. פירושו לחומש וליתר ספרי התנ״ך נחשב כיסודי ביותר, ופעילות פרשנית זו, בנוסף לפירושו הגדול לתלמוד, העניקה לו הכינוי "פרשנדתא". בקיאותו בדקדוק השפה העברית, ידיעותיו בתעשיית היין, החקלאות, המסחר, ענף הטקסטיל ועוד, מצאו את ביטויין בפירושיו הפשוטים והגאוניים כאחד. גדלותו בכל תחומי התורה גם העניקה לו מקום ראשון כפוסק גדול, ובידינו תשובות מלוקטות ממקורות שונים שנדפסו בספר תשובות רש״י על ידי אלפנביין בשנת ה״א תש״ג (1943).

נבואתו של רש״י

היה זה בימיו האחרונים של רבינו שלמה יצחקי הידוע לכל בכינויו רש״י, בעיצומה של התקפות הצלבנים שיצאו גדודים גדודים לשחרר את ארץ ישראל משליטת המוסלמים.

אחד ממפקדי הצלבנים, הדוכס מלוריין, שעמד לצאת בראש גדוד גדול לארץ ישראל, שמע על גדולתו של רש״י והחליט לבקר אצלו ולשאול בעצתו.

בבואו לוורמיזא עירו של רש״י שלח שליח אל המלומד היהודי הקשיש וביקש ממנו לבוא אליו. אולם השליח חזר והודיע כי רש״י מסרב לבוא. בלית ברירה החליט הדוכס לגשת בעצמו אל ביתו של רש״י.

כשנכנס אל הבית פנימה ראה הדוכס ספרים רבים מונחים על השולחן, אולם לא ראה שם נפש חיה. הוא החל קורא בקול: "רבי שלמה, היכן אתה?" והנה שמע את רש״י עונה: "אני פה. מה רצון הוד מעלתך?" "אינני רואה אותך, רבי שלמה, היכן אתה?" קרא הדוכס שוב ושוב. "אני פה מצד ימין", נשמעה תשובת רש״י. "ומה רצון הוד מעלתך?" הדוכס מצמץ את עיניו אך לא ראה מאומה. הוא נשבע לרש״י שלא יעשה לו כל רע, רק שיתן לו לראות את פניו.

פתאום נפקחו עיני הדוכס, והוא ראה איש זקן בעל הדרת פנים יושב על יד השולחן. הדוכס סיפר לרש״י כי בקרוב הוא יוצא לארץ ישראל בראש צבא גדול של שכירים ומתנדבים, כדי לכבוש את ירושלים, והוא רוצה לדעת האם משימתו תוכתר בהצלחה. הדוכס הפציר ברש״י לומר לו את האמת, ואם יתאמתו דבריו לא יאונה לו כל רע.

רש״י לא רצה לענות לדוכס, אולם לאחר הפצרות מרובות אמר לו: "בתחילה ההצלחה תאיר לך פנים. אתה תכבוש את ירושלים ותהיה מושלה במשך שלושה ימים. אולם ביום הרביעי תאלץ לסגת, ומרבית הצבא שלך יישאר בשדה הקטל. בסופו של דבר אתה תחזור אל העיר הזאת מושפל ומנוצח, כשבחברתך שלושה חיילים רכובים על שלושה סוסים." סיים רש״י את דבריו.

הדוכס חרק את שיניו בשומעו את בשורת האיוב. לאחר מכן אמר: "אני אצא למלחמתי. אם נבואתך תתאמת לא יאונה לך כל רע. אולם אם אחזור ובחברתי ארבעה חיילים, אתן את בשרך מאכל לכלבים ואת כל היהודים אשר במחוזי אהרוג לפי חרב."

עד מהרה גילה הדוכס כי דבריו של רש״י הינם דברי אמת, לפחות החלק הראשון בקשר לפעילותו הצבאית בארץ ישראל. תאם להפליא את דברי המלומד היהודי. לאחר נצחון מסחרר ושליטה מלאה על ירושלים הוא הובס ויצא לדרך בלווית קומץ לוחמים. גם אלה מתו בדרך או ברחו ממנו אחד אחד. וכשהגיע לעיר וורמיזא היו בחברתו ארבעה אנשי צבא. הדוכס חשב להתנקם ברש״י כפי שהבטיח לו. הנה נבואתו לא עמדה במבחן האמת — מתלווים אליו ארבעה חיילים ולא שלושה כפי שניבא רש״י. ברם כשעברה הקבוצה את שער העיר נשמטה אבן מאבני שער החומה והרגה את אחד ממלווי הדוכס.

רק עתה הבין הדוכס עד כמה צדק רש״י בדבריו ובנבואתו, ולא נפל דבר מפיו ארצה. הוא רצה לבקר אצלו ולבקש סליחה על התנהגותו הבלתי הולמת.

כשבא הדוכס לבית רש״י ראה שם התקהלות של הרבה אנשים שבעיניהם דמעות ופניהם נפולות. הוא הבין כי רבי שלמה נפטר ולא יוכל לבקש ממנו סליחה. לכן חיכה להלוויה וליווה את רש״י בדרכו האחרונה.

אהבת הארץ של הרב יוסף משאש

*אהבת הארץ של הרב יוסף משאש זצ״ל רבה של חיפה*:

ועוד פעם אחת נרתעתי מאוד בהתבונני בפרשת שלח, בעונש המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה אשר מתו במגפה לפני ה' (סוטה לה.).

*וראה זה פלא*, ישראל כפרו בעיקר ועשו את העגל ועמד משה בתפילה עליהם "וינחם ה' על הרעה", ובמרגלים לא הועילה ונפלו ונענשו עונש קשה ומנוול מאוד. *שמע מינה* שהמקום ברוך הוא אוהב את הארץ יותר מכבודו כביכול. . .

כל אלה הדברים ועוד כהנה וכהנה כתובים ומאמרים היו רצוא ושוב ברעיוני *ופעמים חבת הארץ עלתה בליבי כלבת אש*, ועלה ברעיוני לעזוב את ארץ מולדתי וכל טובה ולעלות אל הארץ, ומה גם במוצאי כל חג שאומרים בלהב קודש השיר הידוע לספרים לשנה הבאה בירושלים, נדפס בכל ספרי האזהרות לחג השבועות, אז השלהבת היתה עולה בתקפה וגלי מחשבות מתרוצצים בעורקי דמי, *ומה גם* בהיותי מוזמן לפעמים לקשר של איזה זוג או שותפים לקשרם ולחייבם בקניין סודר ובקנס בתנאים נאים שקבלו עליהם לעלות אל הארץ, בהיותי סופר מומחה, *הייתי מתקנא מהם מאוד מהם עד שהיו זולגות מעיני דמעות. * ומה גם עוד בעת היתה השיירה יוצאת מן העיר לנסוע אל הארץ *פלגי מים ירדו עיני* ואומר *מי יתן לי אבר כיונה אעופה אשכונה על אדמת הקודש. *

(שו״ת מים חיים או״ח ב הקדמה)

רמבן

בס״ד

רמב״ן - ר׳ משה בן נחמן.

רמב״ן - רבי משה בן נחמן היה מגדולי ישראל בימי הביניים. הוא נולד ופעל בספרד הנוצרית, וכמו יהודים אחרים בני זמנו בספרד היה רמב״ן איש משכיל מאוד: הוא היה רופא ופילוסוף, מנהיג דתי ויועץ למלך, פרשן התורה ומראשוני החכמים שעסקו בקבלה. הרמב״ן חי בתקופת הראשונים וחיבר ספרים רבים בים התלמוד.

בגיל 69 נאלץ - בפקודת מלך אראגון (בספרד) - להתייצב לוויכוח עם מומר נוצרי. בעקבות הוויכוח והספר שכתב על הוויכוח ניסו להרוג את הרמב״ן, ורמב״ן נאלץ להימלט מספרד והחליט לעלות לארץ ישראל.

כך הגיע ר׳ משה בן נחמן לנמל עכו בקיץ 1267, ומשם יצא בדרכו לירושלים. שנה אחר כך, בשנת 1268, חזר ר׳ משה בן נחמן לעכו - כיון שלא הסתדר בירושלים ושם נפטר.

במכתב לבנו מספר רמב״ן על מצב ירושלים:

״ואין ישראל בתוכה. . . רק שני אחים צבעים. . . ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות. . . ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה. . . רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה. . . לראות בית המקדש החרב ולבכות עליו, ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בניינה ותיקונה. . . ״ ובסיום המכתב כותב רמב״ן לבנו: ״אביכם הדואג ושוכח, רואה ושמח משה בן רב נחמן. . . ״

ר׳ משה בן נחמן כתב איגרת מאוד מפורסמת לבנו ובה פירט והסביר לבנו כיצד לעבוד את ריבנו של עולם.

באיגרת זו כתב שחשוב לראות שכל אדם ואדם חשוב הוא ולכל אחד יש מעלה וצריך ללמד זכות על כל אדם.

הכל לטובה דלי צואה בכלא

האחים רבי אלימלך מליז׳נסק ורבי זושא מאניפולי נהגו לנדוד מעיירה לעיירה כשהם מחופשים לקבצנים. לעתים הם הצטרפו לקבצנים נוספים כשהם עברו מעיר לעיר. באחד ממסעות אלה הואשמו כמה קבצנים בגניבה, וכתוצאה מכך נעצרו כולם והושמו מאחורי מסגר ובריח.

מכיוון שהייתה זו זו שעת צהריים, ביקש רבי אלימלך להתפלל את תפילת המנחה.

"אינך יכול להתפלל כאן" העיר לו אחיו, רבי זושא.

"מדוע?" לא הבין רבי אלימלך.

רבי זושא הצביע אל הדלי שעמד בפינת החדר ששימש לעשיית צרכי האסירים, מה שהפך את החדר ללא ראוי לתפילה.

החל רבי אלימלך לבכות.

"מדוע אתה בוכה, אחי היקר? האם הינך בוכה מכיוון שלא תוכל להתפלל תפילת מנחה בזמנה?" שאל רבי זושא, ורבי אלימלך השיב בחיוב.

"אין לך על מה לבכות!" קרא לעברו רבי זושא. "אותו בורא העולם שציווה אותנו להתפלל את תפילת המנחה, אמר כי אין להתפלל אם החדר לא נקי ומוכן לכך. נכון, אינך יכול לקיים את מצוות התפילה, אך אתה כן מקיים מצווה אחרת! עליך לשמוח כי גם כאן, בתא הכלא המצחין, אנו יכולים לקיים מצווה ולהתקשר לבורא העולם!"

דבריו של רבי זושא פעלו את פעולתם ואת מקום הדמעות החליף חיוך גדול. רבי זושא אחז בידיו ושניהם החלו לרקוד מרוב שמחה על כך שגם בבית הכלא הם זוכים לקיים מצווה.

השומר ששמע את הרעש לא הבין על מה המהומה. הוא שאל את האסירים האחרים לפשר המתרחש. "איננו יודעים" השיבו הם, "אך שמענו כי שני האנשים שוחחו על דלי השופכין העומד בפינת החדר, ולאחר מכן הם פתחו בריקוד."

"דלי השופכין גורם להם לשמוח ולרקוד? נוציא אותו מיד מן החדר!" קרא השומר בכעס.

ושני האחים נעמדו להתפלל תפילת מנחה כדת וכדין.

הכל אבל ממש הכל לטובה

ניצול יחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד. הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה. תשוש רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות ומפגעי הטבע. הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים שלמעשה היה כל רכושו בעולם. . .

באחד הימים כאשר יצא מצריפו והלך ליער לחפש מזון, פרצה דליקה וכילתה את הצריף כולו עם כל חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על והכל היה אבוד – הצריף, החפצים. . . כל רכושו עלי אדמות.

הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה': "איך, איך יכולת לעשות לי את זה! ! איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון! !"

למחרת, בבוקר הוא קם משנתו לאחר שישן במערה סמוכה ושמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו.

"איך ידעתם שאני כאן?" שאל את מושיעיו בתמיהה. "ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו. . ." ענו לו.

אירופה היהודית התבוססה בדם. הקנאות הקתולית הדליקה מדורות "אוטו-דה-פה" בספרד ובפורטוגל. האינקביזיציה הטילה את חיתתה על הכול, ופליטים יהודים מצאו מפלט בקהילות החופש: באמסטרדם, בליוורנו ובהמבורג.

רבי מנשה בן ישראל (1604-1657), בן למשפחת אנוסים מפורטוגל שנמלטה להולנד, היה רבה של אמסטרדם. רב נערץ ורב כישורים היה, שלט ב-14 שפות, סופר פורה ודיפלומט מקובל על מלכי אירופה, נערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות.

רבי מנשה בן ישראל חיפש "מרחב מחיה" חדש לשיקום העקורים.

באותה תקופה שלט באנגליה אוליבר קרומוול, מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה. למרות הנוקשות הדתית הנוצרית, נשבה באנגליה של קרומוול רוח של סובלנות.

כך נפגשו קרומוול ורבה הנערץ של אמסטרדם לפגישת הידברות בלונדון.

תוצאותיה של הפגישה הכזיבו. למרות אהדתו של קרומוול להצעתו של הרב לבטל את צו הגירוש שהוצא באנגליה נגד היהודים מאות שנים קודם לכן, ולמרות שלטונו האבסולוטי, לא הצליח להעביר בפרלמנט החלטה חיובית בעניין. הדעות הקדומות והפחד העמום מפני היהודים, גברו על דרישתו של השליט, וההצעה נדחתה.

אמנם צו הגירוש העתיק לא בוטל, אך יהודים התקבצו בלונדון והתארגנו לקהילה, והשלטונות העלימו עין. היהודים הסתפקו בכך, אך רבי מנשה בן ישראל לא היה מרוצה ממצב ביניים זה. הוא רצה "הצהרת זכויות" של השלטון כלפי היהודים.

הוא חלם על גופשנקה רשמית, מחייבת. וכשזו לא ניתנה לו, שב מאוכזב להולנד, שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כישלון של שליחות חייו.

לאחר מותו של קרומוול בשנת 1658, פרצה באי הבריטי מלחמה. צ׳רלס סטיוארט עלה לשלטון והמשטר כולו התחלף. הנסיגה מהקו הרשמי של המשטר הקודם היתה מלאה. כל חוקי העבר בן עשרים השנה בוטלו כמעט לחלוטין. היהודים חששו שמא היתר הישיבה הבלתי רשמי שניתן להם על ידי קרומוול, יבוטל אף הוא. אולם באופן מפתיע זכות הישיבה לא בוטלה.

מפתיע, אך דווקא ממה שראה רבי מנשה ככישלון חייו, צמחה הישועה ליהודים הנודדים והנרדפים.

הוא התאכזב עמוקות מכך שלא השיג שום מסמך רשמי המתיר ליהודים את הכניסה לאנגליה. אילו נותר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכה הנסתרת של ההשגחה העליונה, דווקא אי ההישג פעל לטובת העניין! פעולותיו הצליחו בעקיפין יותר מששיער.

אילו היתה רשות הישיבה היהודית נקבעת רשמית בחוק, אין ספק שהיתה מתבטלת מיידית עם החזרתה של המלוכה לאנגליה, וליהודים היה נשקף גירוש חדש! אולם מכיוון שלא היתה כל פעולת חקיקה פרלמנטרית, לא היה את מה לבטל. . .

אירוע מעניין זה מהווה אפיזודה אחת מסך המאורעות ההיסטוריים. טיפה מאוקיינוס ההתרחשויות הבלתי ניתנות לפענוח בעינינו.

חשים אנו היטב בנעלם שמאחורי הפרגוד, במלכות ה', הטווה חוטים ומדפדפת בדפי ספר ההיסטוריה, הרחק הרחק מעבר לאופק האנושי.

נביא מקרה נוסף המורה על קו אימוני זה:

רבי דב ויידנפלד, רבה של טשובין, מגדולי דור דעה שלפני השואה, נמלט במלחמת העולם השנייה לעיר למברג. בעיר זו מצאו קורת גג לראשיהם פליטים רבים שברחו מפולין הבוערת.

הרוסים ששלטו בעיר באותה עת, רצו להיפטר מהפליטים והחליטו להגלותם למעמקי סיביר.

עסקנים יהודיים ביקשו להעביר את רוע הגזרה, ולהותיר את הרב בעיר. המוני יהודי העיר התאספו והתחננו לפני המפקדים הרוסיים שירחמו על רבם החולה ויתירו לו להישאר עמם.

ביום שבת קודש, ה-29 ליולי 1940, נסחב הרב, כשספר תורה בזרועו, אל קרון רכבת והועמס עליו עם יתר המגורשים. עד לרגע האחרון השתדלו היהודים לעצור את רוע הגזירה, וכמעט שהצליחו. אך לפתע פסק הרב את פסוקו: "אינני חפץ לצאת מן הכלל! למקום שיובילו את כל היהודים הפליטים, לשם יובילו גם אותי!"

ואכן, הרב יצא למסע ארוך לסיביר הקפואה. במשך שנים סבל רעב ותשישות, קור וקיפאון נוראים, אך נפשו היתה לו לשלל. כעבור כשש שנים של נדודים וסבל, הוא הגיע לארצנו הקדושה, כשהוא מאציל מעמקי תורתו על הדור כולו במשך עשרים שנים נוספות.

ולמברג? לא ארכו הימים והיא נכבשה על ידי קלגסי הנאצים. אלה המיתו את תושביה היהודים במות קדושים והעלו את אפרם בארובות הכבשנים של מחנות הריכוז.

הם התחננו בזמנו לישועה ולפדות. . . עמדו ליד קרונות הרכבת ובכו על הסוף המר של רבם, אך היושב בשמים שחק. רק הוא יודע את משמעות הטובה, גם כשהיא נראית חשוכה. . .

מעשה ביהודי שמח וטוב לב שתמיד האמין שהכל לטובה. הוא לא רטן ולא התלונן אלא השתדל לחייך, לראות את חצי הכוס המלאה ובעיקר להאמין שהכל לטובה - גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, וגם כשלא בא אוכל אל פיו במשך יום שלם.

יום אחד אותו יהודי חזר לביתו בשעת ערב לאחר שלא אכל במשך כל היום, וכשהגיע הביתה סיפרה לו אשתו בצער שחתולי רחוב חמקו לביתם וסחבו את מעט האוכל שעמדה להכין לשני ילדיהם. אותו עני חכך בדעתו מהיכן להביא אוכל, ושאל את אשתו מה היא מציעה. היא אמרה שעוד מעט נגמר יום השוק, והציעה שילך לשם ויבדוק אולי נשארו על הרצפה כמה תפוחי אדמה ובטטות שהשאירו בעלי הדוכנים. האיש הסכים מיד, למרות אי הנעימות, ויצא מיד לדרכו. מבחינתו הכל קרה לטובה, ולכן הוא הלך כשהוא שמח ונטול עצב, ואף שרק לעצמו כמה מנגינות שאהב.

באותו ערב יצא מושל העיר לנשום קצת אוויר במרפסתו, והנה הוא רואה אדם שורק שהולך בשמחה ברחובה של עיר. מיד הסתקרן לנוכח פרץ השלווה שעמד באוויר, למרות המשבר הכלכלי ששרר באותה מדינה, ושלח את אחד מעוזריו להביא אליו את האיש. אותו יהודי עלה מיד כבקשת השליח והתייצב בפני המלך. "תגיד, זכית בפרס גדול או אולי בירושה שמנה?", ניסה המושל לברר את מהות השמחה. "לא", ענה היהודי, "לא זכיתי בשום פרס". "אולי אכלת בשר משובח ושתית יין ישן?", ניסה שוב המושל. "ממש לא", גיחך היהודי, "לא הכנסתי דבר לפי מאז שעות הבוקר, וכך גם משפחתי. אני בדיוק בדרך להביא שאריות שאולי נשארו בדוכני השוק".

מיד ציווה המושל את אנשיו להכין עגלה עמוסה בכל טוב - פירות, ירקות, לחם, אורז ומיני מתיקה - ולקחת את הכל לביתו של היהודי. "אבל זה לא הסוף", אמר ליהודי בחיוך מריר, "אני רוצה שמחר נלך לצוד ביחד ביער, ותוך כדי תלמד אותי איך אתה מצליח לשמור על שמחה כזו. הרי אני מושל באזור רחב ידיים, יש לי המון כסף ומשרתים, אני אוכל כל יום את המעדנים הטעימים ביותר - ועדיין לא שמח כמוך". "אני שמח כי ברור לי שהכל לטובה", ענה היהודי, "הקב״ה לא גורם לנו רע, גם אם בהתחלה זה נראה כך. הנה, הלכתי לשוק לחפש שאריות, ובסוף זכיתי לעגלה מלאת כל טוב שנתת לי דווקא בגלל הביטחון הזה". "טוב", אמר המושל בבלבול, "אני מקווה שאבין לעומק את הסיפור שלך. מחר ב-8: 00 בבוקר, קבענו?".

ביום שלמחרת נפגשו היהודי והמושל כפי שתכננו, אולם האידיליה פסקה זמן קצר לאחר מכן: בזמן שניסה המושל לצוד חיית בר, הוא הסתבך עם כלי הציד ואיבד חצי מאצבעו. היהודי שלף מטפחת, עצר את הדם, וניסה להרגיע את ידידו החדש. "הכל לטובה", אמר לו, "אלוהים אוהב אותך, הוא לא עשה לך את זה סתם כך". אבל מסתבר שדווקא מילות הניחומים האלה היו מה שהרתיח את המושל. "מה טוב בזה שאיבדתי חצי אצבע?", צעק על היהודי. בזווית העין הוא קלט בור עמוק למדי, וכעבור שניות מצא את עצמו היהודי בתוך הבור. "נמאסת עליי עם הגישה ההזויה הזו!", צעק לו המושל מלמעלה. "איך אתה מרגיש עכשיו בתוך הבור?". "הכי טוב בעולם!", ענה היהודי, כשאת קולו מלווה הד עמום.

המושל רצה לצאת מהיער וללכת לרופאו האישי, אבל אז נתקל בחבורת שודדים. לא היה קשה לזהות אותם, אבל הם לא זיהו אותו, והם מיד תפסו אותו וביקשו לקחת אותו איתם. "בבקשה, אל תפגעו בי, יש לי הרבה כסף לתת לכם", התחנן. "אין צורך", אמרו, "היום אנחנו דווקא לא מחפשים כסף. הבן של אחד מאיתנו חולה מאוד, והרופא אמר שצריך לשחוט אדם שלם, לתת לבנו לשתות את דמו, וכך יחלים".

הם קשרו את המושל באזיקים והובילו אותו אל מקום מסתור, שם חיכה להם הרופא. הוא החל לבדוק את האדם הכפות שהביאו לפניו, והנה הוא רואה שחסרה לו חצי אצבע. "מה עשיתם?", הטיח בחבורת השודדים. "הוא לא שלם, חסרה לו אצבע, ואילו אנחנו צריכים דם של אדם שלם ללא פגם. סלקו אותו מכאן מיד!".

אנחת רווחה בקעה מחזהו של המושל, שהושלך מבית השודדים כשהוא חבול קלות אך מאושר. הוא מיהר אל הבור שאליו השליך את היהודי, זרק חבל לתוכו ועזר לו להיחלץ. הוא סיפר לו את הסיפור והודה שאכן הכל היה לטובה, ושעכשיו הוא כבר לא מצטער שאיבד חצי אצבע. "ועדיין", שאל, "מה היה כל כך לטובה שאתה עצמך היית בבור?". ענה לו היהודי "פשוט מאוד. אם לא היית זורק אותי לבור והייתי הולך איתך - אותם שודדים היו לוקחים אותי לשחיטה. כך שלמעשה, בלי להתכוון כלל, הצלת את חיי".

ריף

בס״ד

ר׳ יצחק אלפאסי — הרי״ף

ארבעה ימים אחר חג מתן תורתנו, בתאריך י׳ בסיון, תחול הילולת רבנו הגדול — הרי״ף זצ״ל. כידוע, הרי״ף הוא אחד מן הפוסקים ההלכתיים המרכזיים ביותר על דף הגמרא.

הרי״ף נולד בשנת ד׳תשע״ג (1013 למניינם), בעיר קלעת חמאד שבאלג׳יריה. עבר להתיישב בפאס, משם נאלץ לברוח מפני שהלשינו עליו למלכות, לספרד, ושם נפטר בשנת ד׳תתס״ג (1103 למניינם). סך ימי חייו היו 90 שנה.

כינויו "אלפאסי" בא בעקבות התיישבותו בעיר פאס שבמרוקו, שם למעשה היה רוב פעלו בתורה והפצתה לרבים. הרי״ף חי בזמנו של רש״י. היה תלמידו של רבינו חננאל בן חושיאל.

הרי״ף היה גדול חכמי ההלכה בספרד, ומחבר ספר ההלכות החשוב ביותר עד משנה תורה להרמב״ם, והראשון מסוגו המתמצת ומלקט מהתלמוד דף על דף את מסקנות הגמרא הנוגעות למעשה, בלי כל המשא ומתן שיצר אותם והביא אליהם. עוד דבר גדול עשה בחיבורו, בכך שריכז וליקט מכל השישה סדרי משנה אמרים העוסקים באותו נושא. כמו כן הכניס בתוך ספרו אגדות בעלות ערך מעשי. הרי״ף לא הכניס בספרו את ההלכות שאינן נוגעות למעשה בזמנו. כמו כן העיד עליו הרמב״ם ז״ל שכתב את חיבורו ברוח הקודש. הוא נשאל מכל קצוות ספרד, ותשובותיו דומות בסגנונם לתשובות גאוני בבל.

העריצוהו גם ר״י הזקן בעל התוספות והראב״ד. וזה האחרון כתב עליו: "אני סומך על דברי הרב, אפילו אומר על ימין שהוא שמאל". מרן הבית יוסף מחשיבו ראשון מבין שלושת עמודי ההוראה, על פיהם קבע את פסק ההלכה בשלחן ערוך. ומכאן ניכרת חשיבותו הרבה ביחס גדולי הדורות אליו, וכן בהכרעת ההלכה הנמשכת למעשה עד ימינו אנו.

הטלית של הרב מייזליש לא לשאול שאלות

מספר הרב צבי הירש מייזליש בספרו "מקדשי השם" (עמ' יז'. הרב מייזליש היה רב בגליציה והונגריה טרם השואה. הוא הוגלה למחנה ההשמדה אושוויץ, וגם שם, בתוך התופת, יהודים רבים הפנו אליו שאלות לא פשוטות, אותם הוא העלה על הכתב עם סיום המלחמה):

לרב מייזליש הייתה טלית בעלת ערך סנטימנטלי מאוד גבוה, שקיבל מסבו טרם המלחמה. כשהרב נכנס בשערי אושוויץ, הוא ידע שעליו להיפרד מכל חפציו האישיים וביניהם גם הטלית שהוא כל כך חיבב. החליט הרב לחתוך את הטלית הגדולה ולעשות ממנה טלית קטנה (ציצית) שיוכל ללובשה תחת בגדי האסיר אותם יקבל במחנה.

באחד הימים, בגדיו של הרב עוררו את חשדו של אחד הקלגסים הנאצים, הרב היה נראה "שמן" מידי. . . הנאצי קרא לו לבירור וכשהוא ראה את הטלית מתחת לחולצתו שאל אותו - מה זה הבגד שאתה לובש? הרב לא התבלבל, הוא ידע שאין סיכוי שהנאצי יבין את משמעות הציצית, ולכן אמר לו בקצרה שזה בגד של אלוקים. . . הנאצי שמע את זה, פניו האדימו והוא רתח מזעם – אלוקים? כאן באושוויץ? תראה איך אתם היהודים נראים כאן, אתם הולכים ונעלמים, אחרי מה שקורה כאן אתה עדיין סבור שיש לכם אלוקים? אם הוא קיים איך הוא מאפשר לנו להשמיד אתכם?

הרב מייזליש הסביר לאותו חייל, שזה שאנחנו לא מבינים את הנהגת הבורא, אין זה אומר שהוא לא קיים, אולם הרב הוסיף ואמר דבר שגרם לנאצי לחבב אותו מאותו יום והלאה.

הוא סיפר לו על אחד מגדולי החסידות בשם רבי שמעון מירוסלב, שזכה לאריכות ימים מופלגת. לעת זקנותו שאלו אותו תלמידיו, רבי, במה הארכת ימים? אמר להם הרב, מעולם לא שאלתי שאלות על ריבונו של עולם, וכל פעם שארע לי משהו מצער סמכתי בליבי על הבורא שהוא עושה את מה שהכי טוב עבורי. ואם תשאלו מדוע זה גרם לי לאריכות ימים? משום שכשאדם שואל ומערער על הנהגת הבורא, כיוון שאלוקים כל כך אוהב אותו, הוא מזמין אותו אליו ועונה לו תשובות. . . אני מעולם לא שאלתי – אמר הרב לתלמידיו, אז ממילא הוא עדיין לא קרא לי. . .

סיים הרב מייזליש ואמר לנאצי, אני מציע לך לא לשאול איך יתכן שאלוקים עושה לנו כך, זה פשוט לא משתלם לך, אם תמשיך לשאול הוא יקרא לך ויענה לך תשובה, אתה רוצה לחיות, הלא כן? . . .

רופאי לוינשטיין אצל הבב״ס

באחד הימים נכנסה לבית רבינו הבבא סאלי זי״ע משלחת שלמה והמתינה להיכנס לחדרו של רבינו. בזמן שהמתינו שוחחו בקולניות ובהתרגשות, ואי אפשר היה להתעלם מנוכחותם. משרתו של רבינו ניגש לאחד הגברים שבחבורה וביקש לשמוע מה רמטנן מרבינו. הלה הפנה אותו לעברם של בחורה שהיתה עימם וביקש כי ישאל ממנה לפשר בואם.

ניגש ר׳ אליהו לבחורה ושב וחזר על שאלתו. הביטה בו הבחורה ושאלה: "האינך מכירני?" ניסה משרתו של רבינו להיזכר מנין הוא מכירה ולא נזכר. כנתפס בקלקלתו הודה כי אינו מכירה. הבחורה החלה צוחקת ושבה לשאול: "נסה להיזכר ר׳ אליהו. האמנם אינך זוכרני?" לאחר שאימץ מוחו והשיב בשלילה, אמרה הבחורה: "האינך זוכר את הבחורה שהגיעה לכאן לפני כשלושה חודשים לבקש את ברכת רבינו. אולי אינך זוכר", הוסיפה הבחורה, "כי אז הייתי רתוקה לכסא גלגלים, ועתה ברוך ה׳ אני עומדת על רגלי הבריאות. . ."

או אז נזכר ר׳ אליהו. שלושה חודשים קודם לכן הגיעה בחורה רתוקה על כסא גלגלים והתחננה להיכנס לחדרו של רבינו. זה כמה שנים, סיפרה שהיא משותקת ברגליה ויוצאת ובאה בבית לווינשטיין ברעננה והטובים שברופאים מטפלים בה אולם לא מעניקים לה כל סיכוי להתרפא.

הסביר לה משרתו של רבינו כי לא תוכל להיכנס לחדרו של רבינו ועל פי בקשתה קירב את כסא הגלגלים לדלת החדר כדי שתשמע את דברי רבינו. לאחר ששמע את סיפורה בירכה רבינו לרפואה שלימה. החולה החלה לבכות וביקשה מר׳ אליהו כי ייכנס שנית ויבקש מרבינו כי יבטיח לה שתירפא. ר׳ אליהו לא יכול היה להשיב את בקשתה ריקם, ושב לחדרו של רבינו וסיפר כי הבחורה יושבת בוכיה ליד הדלת ומבקשת כי רבינו יבטיח לה כי תירפא. רבינו שמע את הדברים, נטל בקבוק מים וביקש לומר לה כי תסוך רגליה מן המים. "אני מבטיח לה שתירפא במהרה", אמר רבינו בקול רם שתשמע הנערה מעבר לדלת.

שמעה זאת הנערה וביקשה ממלוויה כי ישיבו אותה למכונית. בידה אחזה את בקבוק המים ובעיניה נקוו דמעות. בני הבית השתתפו בצערה אולם לאחר שעה קלה שכחו מן המעשה.

עתה שבה הבחורה לרבינו לבשר כי אירע הנס והיא נתרפאה. ברגליה נכנסה לביתו של רבינו כדי שבני הבית יוכלו לספר לו כי ראוה והנה ברוך ה׳ היא מהלכת על רגליה.

שמע זאת משרתו של רבינו ולא יכול היה שלא לשאול אותה שאלה נוספת שניקרה במוחו: "בסדר", אמר לה ר׳ אליהו, "אני מבין שתבואי את להודות לרבינו, אך מה פשר כל החבורה הנכבדה הזו שהטריחה עצמה לבוא לכאן?"

ניגש לר׳ אליהו אחד מראשי החבורה ואמר לו: "אנחנו הרופאים העובדים בבית לווינשטיין ברעננה. אנו טיפלנו בבחורה הזו במשך ארבע שנים וידענו כי אין כל סיכוי שתירפא. רגליה היו משותקות ועל פי הבדיקות הרי תוך זמן קצר גם פלג גופה השמאלי נידון לחלות בשיתוק.

כאשר ראינו את מה שפעל הרבי אליו הלכה הבחורה לבקש ברכה", הוסיף אותו רופא, "לא יכולנו להתאפק והגענו כל רופאי המחלקה לראות מי הוא אותו קדוש שפעל גדולות. גם אנו רוצים לבקש את ברכתו. . ."

האוטובוס לחיפה יגיע אליי

ניצוצות (במדבר): "זה היה בימי הבראשית של אשדוד החרדית, שהיום היא עיר ואם בישראל, אבל אז היא היתה מדבר שממה, ולא היה לה אפי׳ קו אחד לבני ברק שלא לדבר על חנויות עם אוכל בהכשר מהודר. באותם ימים היו באשדוד מעט משפחות חרדיות והיה להם קו מיוחד פרטי שאורגן לבני ברק, אני, המספר, הייתי הנהג של הקו הזה במשך שנים עד שהתחבורה התפתחה וחברת אגד נכנסה לתמונה.

הקו החל בבוקר באשדוד ולקח את המלמדים וכדו׳ שגרו באשדוד ועבדו בבני ברק, ומשם המשיך הקו לחיפה כשבדרך היתה עצירה גם בנתניה. הקו חזר את כל הדרך חזור בשעת צהרים, החזיר את המלמדים, ואת יתר הנוסעים מבני ברק לאשדוד, אותו סיבוב הייתי עושה גם אחר הצהרים, לקו הזה היו נוסעים כמעט קבועים ותחנות מאד קבועות.

באותו יום שעליו נסוב ספורנו, עלה על האטובוס חייל דתי ושאל אותי אם אני עובר דרך ״ניר גלים׳׳?

השבתי ב׳כן' כי אני באמת עובר שם. זה מושב הסמוך מאד לאשדוד, מעט אחרי איזור התעשיה שלה.

תוכל לעצור לי שם?

לשניה חשבתי להשיב אבל אין לי תחנה שם, אבל אחרי שניה אמרתי לעצמי תעשה טובה ליהודי, ולחייל השבתי ״בשמחה".

כשהגעתי למושב והורדתי את החייל בתחנה שהיה צריך, שם ישבה אשה זקנה, וכשעצרתי התרוממה מהמושב ושאלה אותי ״אתה לחיפה״?

"כן" השבתי מופתע.

"יופי", היא אמרה, "אני כבר מביאה את הסלים". ועוד בטרם הספקתי לענות לה, חזרה אל המושב בתחנה וגררה משם סלים גדולים ורבים, ירדו כמה אברכים לעזור לה לעלות את הסלים לאוטובוס. ופינו לה את המקום ליד הנהג, לוקח לה זמן להתארגן עם הסלים הרבים שלה, כשגמרה והתיישבה לבטח, אני מתניע את האוטובוס ויוצא אל הכביש הראשי.

מחשבה אחת מנקרת בראשי, ״סבתא״ אני שואל, ״למה חכית בתחנה הזו? ״

״מה זה למה? ״ היא עונה תמיהה ״יש תחנה, לא? ׳׳

״כן, יש תחנה, אבל מי אמר לך שיש שם אוטובוס שנוסע לחיפה"?

״אף אחד״, היא עונה ואני לא מבין.

"אז למה עמדת שם אם לא ידעת שצריך לבא אוטובוס לחיפה? ״

״כי זו התחנה שיש" היא עונה בסבלנות כאילו הייתי קשה הבנה, ״לאן הייתי צריכה ללכת? לא לתחנה? ״

״כן", אני אומר שוב ומסביר את עצמי: ״אבל בתחנה שעמדת לא היה צריך לעצור שום אוטובוס לחיפה. יכולת לעמוד שם עד הלילה ולא היה בא אוטובוס״.

"אבל הנה אתה באת״ היא משיבה בהגיון.

״נכון״, אני מאשר, ״אבל אני לא הייתי צריך בכלל לעצור בתחנה הזו, ואם לא הייתי עוצר מה היית עושה? ״

״מחכה לאוטובוס אחר", היא עונה בשיא ההיגיון.

״אבל גם הוא לא היה עוצר לך כי בתחנה הזו אין עצירה לאוטובוס לחיפה" אני מתעקש, משהו לא מובן לי.

״אבל עצרת, נכון? ״

״נכון", אני מאשר, מופתע מההגיון ומהמציאות שבה התרחשו הדברים, "ובכל זאת מה חשבת שהלכת לתחנה שאין בה עצירה לאוטובוס של חיפה? ״

״אני הייתי צריכה לחיפה״ היא מסבירה לי בפשטות. אמרו לי תלכי לתחנה ממול אחרי הכביש, שמה יש אוטובוס לאשדוד, תסעי לאשדוד שמה יש תחנת אוטובוס לחיפה. אני אמרתי לבורא עולם, אבא שבשמים אני אשה זקנה ועייפה, אין לי כח ללכת לצד השני של הכביש עם כל הסלים שלי, ואין לי כח להעלות את כל הסלים לאוטובוס של אשדוד, ואח״כ לרדת ממנו, ולחכות בתחנה ושוב לעלות עם כל הסלים הללו לאוטובוס לחיפה, אז בקשתי ממנו יתברך שיביא לי את האוטובוס לחיפה עכשיו, פה, לתחנה הקרובה״.

״נו. . . ? ״ אני אומר.

״מה נו? אתה רואה! בקשתי והוא הביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן לתחנה".

סבתא, אני שואל בהתרגשות, כשאני מבין שנס כביר התרחש לנגד עיני, ואני לקחתי בו חלק לא קטן "איך בקשת"?

"ככה כמו שאנחנו מדברים" היא לא מבינה מה ההתעקשות שלי לרדת לפרטים הקטנים, אבל היא משתפת פעולה, וכל הנוסעים מאזינים בדממה ובתדהמה על ההשגחה הפרטית הניסית שחוו זה עתה במו עיניהם. ומאזינים בקשב ובהתפעמות לדברי הזקנה.

"אמרתי" - רבונו של עולם, אני זקנה וחלשה ועייפה, בבקשה תעשה לי טובה ותביא לי את האוטו לחיפה לכאן, זה הכל. . .

זה הכל!

רבי

בס״ד

ר' יהודה הנשיא — "רבי"

ר' יהודה הנשיא קם לישראל בתקופה טובה. יחסיו עם השלטון הרומאי בארץ היו מצוינים והוא אף היה ידיד של אנטוֹנִינוּס קיסר רומא. היה עשיר גדול ומעבר לזה, תלמיד חכם גדול. את תורתו למד מכמה רבנים, ובראש ובראשונה מר' מאיר. בשל גדולתו נקרא ר' יהודה הנשיא או "רבינו הגדול" או פשוט "רבי".

רבי חי בעיר בית שערים וביתו היה תמיד מוקד תלמוד תורה ומשעי חסד. בסוף ימיו עבר לציפורי בגלל מצב בריאותו. למרות שרבי היה נשיא, בכל אופן היה עניו עד שאמרו עליו חכמים: "כשמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא".

משה רבינו במעמד הר סיני הוריד לנו משמים את התורה שבכתב ובנוסף את התורה שבעל פה. התורה שבכתב היא בעצם חמשת חומשי תורה שאנו לומדים, אך אנו יודעים שאי אפשר ללמוד מהתורה שבכתב הלכות, לכן נעזרים אנו בתורה שבעל פה שהיא בעצם משלימה את התורה שבכתב. במשך הזמן עם ישראל עבר הרבה קשיים, גלויות, פוגרומים וכו', ואט אט התחילה התורה שבעל פה להישכח. לכן ניסו התנאים שחיו בדורות שלפני רבי ליצור משניות שהעם ישננו אותם וכך יהיה להם יותר קל לזכור.

רבי ראה שהצטברו הרבה משניות (הלכות) בכל בתי המדרש, ומכיוון שכמות המשניות רבה, התחילו לשכוח גם את המשניות. לכן החליט רבי לערוך את כל החומר למשנה אחת קבועה ומוסכמת המחולקת לשישה חלקים לפי נושאים הנקראת "שישה סדרי משנה".

לא כל החומר שהיה לפני רבי נכלל בששת סדרי המשנה. המשניות שלא הוכנסו למשנת רבי ונשארו מחוץ לה נקראות "ברייתות" (משנה חיצונית). מכיוון שהמשניות נכתבו על פי דברי התנאים שחיו בארץ ישראל, לשון המשנה והברייתא היא בעברית.

לצורך עריכת המשנה השתמש רבי במשניות מזמנם של התנאים הקודמים. יש משניות שהושארו כמות שהם ויש שרבי שינה את לשונם כיוון שחשב שאין הלכה כמותם. ההלכה תמיד מופיעה ראשונה ולא מצוין מי אמר אותה.

לסיכום, רבי בנה את מפעל חייו ובזכותו התורה שבעל פה לא נשכחה. עליו אמרו אנשי דורו שממשה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה ביחד! לפני שנפטר הקיפו המונים את ביתו וכך הודיעו על פטירתו.

"אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש"

ה״ דואג שהכסף יחזור לבעליו

רבינו יוסף חיים (בדרשות עוד יוסף חי) מביא מעשה נפלא בענין זה ששמעתי אותו כמה פעמים מרבינו המקובל האלהי כה״ר יצחק כדורי זצוק״ל על ר' אברהם הנגר שהיה איש תם וירא שמים ומלאכתו היתה נקיה מכל שמץ של גזל ואונאה ותרמית, וה' יתברך ברכו ועשה חיל והצליח לקבץ עושר רב והיה נותן צדקות וגומל חסדים, ויהי היום והוא נסע עם אשתו וכל בני ביתו לעיר רחוקה לשמחת נישואין של בן דודו והשאיר את כל ממונו בבית בתוך קופסא, השכן שלו היה איש בליעל ובראותו כי אין איש בביתו של ר' אברהם. פרץ לתוכו וגנב את כל הדינרים ומיד באותו לילה ברח מהעיר, אחר כמה ימים שב ר' אברהם לביתו וראה את מה שנעשה לו והצטער על כך מאד, והנה אותו גנב היה בדרך לכפר עין גדי להטמין שם את כל הדינרי זהב, וכשהיה בדרך נפל והתעלף ואיש לא ראה אותו שם ולא באו לעזרתו, והוא מת שם.

למחרת עבר שם איש מיושבי הכפר ואפרים שמו, ולפתע ראה את אותו גנב שוכב מת, הוא כרה לו קבר וקבר אותו ומצא את צרורות הזהב בכיסו ולקחם לעצמו, והנה בלילה ההוא חלם אפרים שאומרים לו אל תגע בממון הזה להנות ממנו כלום כי הוא לא שלך – כי האיש הזה גנבו מיד איש נאמן והממון הזה ישוב ליד בעליו, הוא הקיץ משנתו ואמר לעצמו 'חלומות שוא ידברו' ואני לא גזלתי את הממון מיד בעליו ולכן אהנה ממנו.

והנה אפרים הזה היה בדרך ללכת אצל אביו שנטה למות ואמר לעצמו קשה לי המשא הזה של צרורות הזהובים לשאת אותם אל בית אבי, הוא נכנס בתוך גן עם עצים וראה עץ עבה שיש בו חלל והכניס שם את צרורות הזהובים וכיסה את פתח החלל בחתיכת עץ גדולה, אח״כ המשיך והלך לבית אביו ומצא אותו גוסס ואחר כמה רגעים מת, אפרים התאבל על אביו שבעת ימים ובתוך ימי האבל באה רוח סערה ומטר סוחף והרוח עקרה והפילה כמה עצים וביניהם נפל אותו אילן שאפרים הטמין בו את צרור הזהובים.

לאחר ששקטו הרוחות בא לשם איש עני לקחת עצים למכור ולקח את אותו עץ שהיו בו הצרורות והביא את העץ לירושלים ומכר אותו שם לר' אברהם הנגר, ר' אברהם לקח את העץ וגזר אותו לגזרים והנה הוא מוצא את כל הצרורות שלו כמות שהיו, והודה לה' יתברך על רוב חסדו וטובו עמו.

כשגמר אפרים את האבל על אביו בא אל הגן וראה איך שהרוח הפילה בו עצים ואותו עץ עם הצרורות כבר לא נמצא שם, מיד נזכר מהחלום שהממון הזה ישוב לידי בעליו והוא לא יהנה ממנו – וראה שהחלום התקיים, לאחר מכן הוא התקשה מאד בפרנסתו עד שהלך מעיר לעיר, יום אחד הוא הגיע לירושלים ונכנס לביתו של ר' אברהם הנגר וביקש ממנו שיקבל אותו אצלו לעבודה והוא קבלו.

יום אחד ר' אברהם מספר לאפרים את רוב חסדו של הקב״ה עמו איך שהחזיר לו את כל צרורות הזהובים שנגנבו ממנו, כששמע כן אפרים אמר לו: וכי מן העץ ההוא שיש בו את החלל לקחת אותם? ! ור' אברהם השתומם בלבבו מאין ידע אפרים את הדבר? אמר לו אפרים: תדע לך כי כל העושר הזה היה אצלי, וסיפר לו איך שמצא את זה אצל האיש המת והטמין אותם בעץ, והיה לו חלום שהוא לא יהנה ממנו והוא לא חש לחלום, אבל הנה הוא רואה איך שהכל התקיים, ור' אברהם שמח מאד לשמוע על כל ההשגחה הנפלאה הזו, והודה להקב״ה על אשר סיבב בעבורו את כל הסיבות האלה שיחזור אליו כל העושר בשלמות, ועכ״פ נלמד מכל זה איך שמסבבים מהשמים שאם מגיע לאדם שהכסף יהיה שלו לא יעזור שום השתדלות של אחרים למנוע אותו ממנו, אלא אותו הכסף יחזור אליו בשלמות כמות שהיה.

רבי לוי יצחק אמת מוחלטת בדין תורה

פחות משבוע אחרי שהצדיק רבי לוי יצחק עקר לברדיצ׳ב כדי לכהן שם כרב ראשי, שלושה אנשים נקשו על דלת ביתו כדי לבקשו להכריע ביניהם בשאלה הלכתית.

סוחר עשיר מן העיר הסמוכה הביא כמה חביות מלאות בדבש כדי למוכרן ביריד הגדול בברדיצ׳ב. לרוע המזל, בדיוק אז ירד פלאים מחיר הדבש. כיוון שלא רצה לסבול אבדן רווח על השקעתו, הוא ביקש ממכר שלו לאחסן עבורו את הדבש עד שהמחירים יעלו שוב. השנים היו ידידים ותיקים, והאיש המקומי שמח לעזור לו. אך לרוע מזלו האיש שבביתו אוחסן הדבש נדבק במחלה ממארת ונפטר מן העולם. הכל קרה כה מהר שלא הייתה לו הזדמנות להסביר לבני משפחתו כלום אודות מצב עסקיו וענייניו.

מחיר הדבש החל סוף סוף לעלות בהדרגה. כשהעלייה במחיר נעשתה משמעותית הופיע בעליהן של החביות בבית חברו המנוח וביקש מבניו של הלה לקחת את הדבש שלו. אלא שהבנים סרבו לכבד את תביעתו של הסוחר. אחרי שדנו בעניין, הם החליטו להגיע לבית־דין רבני כדי להציג את המקרה בפני הרב החדש.

רבי לוי יצחק האזין בקפידה למתלוננים, אף שהחוק במקרה כזה היה ברור מאוד. כמובן שהוא ייאלץ לפסוק כנגד הסוחר הבא מחוץ לעיר. אפילו אם היו עדים או מסמך חתום, חוק התורה מתנה כי אין לקחת כל רכוש מ״יתומים״ מבלי שהתובע יישבע באשר לתוקף התביעה, ובמקרה הזה לא היו כל מסמכים או עדים למה שהתרחש. אף על פי כן, רבי לוי יצחק היסס להכריז על פסק הדין שלו ולסיים את המקרה. מאד הציק לו מדוע סידר הבורא שפסק הדין הראשון שלו במשרתו החדשה יהיה משהו כל כך ברור ופשוט ללא כל אפשרות להתפשר, וזאת כבר בימיו הראשונים במשרתו החדשה? האם יתכן שזהו אות משמים להראות לו שמנהגו לנסות תמיד להתפשר – אינו נכון יותר? שרק ציות קפדני לחוקים יכול להיחשב כדרך האמת? הוא לא יכול היה לתת את פסק הדין. הסתירה שבין החוש הטבעי ביחס למה שנכון לעשותו, לבין חוקי התורה, הייתה גדולה מדי.

לפתע פתאום זינק בעל הדבש ממקומו כאילו הכהו הברק וקרא: "אני זוכר! אני זוכר!" הזיכרון הכה בו כה חזק, והוא היה כה משוכנע בחשיבותו ובמשמעותו. "רבי נכבד, אנא סלח לי", הוא קרא בהתרגשות. "בעודני עומד כאן הייתה לי הארה מדהימה ביותר! זיכרון ישן, שנשכח ממני לחלוטין מזה שנים רבות, שב פתאום והבזיק בתודעתי וניצל מתהום הנשייה! אני מדבר על משהו שארע לפני חמישים שנה, כשהייתי נער צעיר.

"אבינו נפטר פתאום והשאיר לנו ירושה גדולה בכסף מזומן ובנכסים, שבהם נכלל מרתף גדול מלא חביות יין ושמן. יום אחד, אביהם של שני הבחורים הצעירים הללו בא לביתנו. הוא טען שהיין והשמן שייכים לו – שהוא אכסן אותם אצל אבי למשמרת. אחיי ואני היינו עדיין צעירים למדי ומיאנו לוותר על הסחורה סתם ככה. כולנו הלכנו לרב העיר והצגנו בפניו את המקרה. הוא פסק לטובתנו, והסביר שלא ניתן לקחת כלום מירושה שמקבלים יתומים בלי הוכחה ניצחת וללא שבועה. היין והשמן נשארו אצלנו. מקץ זמן מה מכרנו את כל הסחורה בעד מחיר הגון.

"מה שנוכחתי לראות זה עתה הוא שהכסף שקיבלנו עבור אותם יין ושמן שווה בדיוק לערכו של הדבש שלי, הנמצא כעת בידיהם של בניו של ידידי המנוח!"

פניו של רבי לוי יצחק קרנו באושר פנימי. תוך שהעלה השוואה הולמת זו שבין שני האירועים, שהתרחשו במרחק חמישים שנה זה מזה, חרץ הסוחר את דינו הוא. מאותה סיבה שבגללה, כיתום, הוא היה זכאי לשמור את היין ואת השמן לפני זמן רב כל כך – מאותה סיבה עצמה, היה עליו עתה לוותר כיום על תביעתו לקבל את הדבש שלו מידיהם של שני היתומים הללו.

כעת נתברר לרבי לוי יצחק כל העניין: ההשגחה העליונה הציבה בפניו את המקרה הזה, כה מוקדם במקום כהונתו החדש, כדי ללמדו לקח חשוב. לא תמיד מה שנראה אמיתי ומובן מאליו בעיניים אנושיות הוא בהכרח האמת. האמת המוחלטת מצויה אך ורק בהלכות התורה. יש בהם שעשויים להמתין חמישים שנה בטרם יבואו על פתרונם, אחרים – יותר מזה, ואחרים – פחות מזה. מה שמובטח הוא, שאדון עולם מפקח כל העת כדי לוודא שהצדק ייעשה תמיד.

גם עיוורון זה לטובה

סיפור מדהים מהרב יוני לביא

""אתה לא מכיר אותי", נשמע הקול מעבר לקו, "אבל קוראים לי דבורה בן חיים. אני גרה באשקלון ושמעתי אתמול בלילה את התוכנית שלך ברדיו. מה שסיפרת שם הזכיר את מה שקרה לי ואני חייבת לשתף אותך בזה. אפשר?"

לסיפורים אני אף פעם לא מסרב, ודבורה חלקה איתי את הסיפור המדהים הבא:

"זה קרה לפני 18 שנה. באותו לילה אברהם, בעלי, ואני הלכנו לבקר חברים.

השארנו בבית את שלושת הילדים שלנו ישנים.

איך שהגענו לבית של החברים נהייתה לי בלב הרגשה רעה.

"אברהם", אמרתי לבעלי, "אני מרגישה שמשהו לא טוב קרה. . . בוא נחזור הביתה".

"מה עובר עלייך, דבורה? !", הוא התעצבן, "הרגע הגענו. אנשים מחכים לנו. מה פתאום לחזור עכשיו? !"

אבל אני התעקשתי בכל הכוח שחייבים לחזור, ובלית ברירה אברהם עצר מונית וחזרנו.

תוך כדי שאנחנו עולים במדרגות", המשיכה דבורה לספר, "הרגשנו ריח חריף של גז ממלא את האוויר. נכנסו הביתה וגילינו את הסיבה. הצינור שמוביל את הגז אל הכיריים נקרע וכל הדירה היתה מוצפת בגז. הילדים היו שקועים בשינה עמוקה ולא התעוררו.

מיד סגרנו את הברז הראשי של הגז, הערנו את הילדים והוצאנו אותם מהדירה ופתחנו חלונות כדי לאוורר את הכול.

אין לי ספק", חתמה דבורה את הסיפור, "שאם היינו מגיעים שעה יותר מאוחר, הילדים שלנו היו נחנקים למוות מהרעלת גז".

"וואו", אמרתי לה, "איזה נס היה לכם!

ומדהים איך בתור אמא הייתה לך איזו אינטואציה פנימית שאת חייבת לחזור כדי להציל את הילדים שלך".

"חכה חכה", הפתיעה אותי דבורה, "עוד לא הגעתי לפואנטה של הסיפור.

כעבור חצי שנה שמעתי בחדשות על אירוע דומה בירושלים. היתה דליפת גז בדירת מגורים אבל שם זה נגמר באסון גדול.

האדם שנכנס לדירה הריח את הגז, אך בגלל שהיה לילה הוא מיהר להדליק את האור כדי לראות בדיוק מה קרה. ההדלקה הציתה ניצוץ קטן שבצירוף לגז גרם לפיצוץ אדיר. חצי בניין נחרב. אנשים נהרגו ועשרות נפצעו".

דבורה לקחה נשימה גדולה וסיימה את סיפורה:

"כשאברהם ואני חזרנו הביתה, לעומת זאת, אנחנו לא הדלקנו את האור.

אנחנו אף פעם לא מדליקים את האור.

כי אנחנו עיוורים. . .

אני מלידה ובעלי מגיל שנתיים.

מאז ומתמיד קוננתי על הגורל האכזר שנטל ממני את מאור עיניי והטיל עלי לחיות בחושך מוחלט. כמה קשה לחיות כעיוור כשכל אתגר הוא עבורך קשה פי כמה/

אך באותו לילה שחזרנו הביתה הבנתי הכול.

העיוורון שמלווה אותי כל השנים הוא זה שהציל את החיים שלי ושל הילדים שלי".

אני נותרתי בלי מילים לשמע הסיפור המטלטל, ודבורה הוסיפה אז עוד משפט אחד:

"מאז חלפו 18 שנה. אני זכיתי בהן, ברוך השם, להוביל ילדים לחופה, לחבק ולנשק את הנכדים שלי ולרוות נחת ושמחה בחיים.

לא את הכול אני מבינה. אבל אני מאמינה בכל ליבי שגם כשהכול חשוך ואני לא רואה כלום, יש מי שרואה הכול ויודע הכול.

ואני סומכת עליו שהוא מנהל את העולם הכי נכון וטוב שרק אפשר".

רבי יצחק לוריא אשכנזי

רבי יצחק לוריא אשכנזי

בלילה אחד, בישיבה של ר' שמעון בר יוחאי אמרו לו: מה לך בארץ טמאה [מצרים] זאת? לך לגליל העליון, לצפת, ושם תזכה לעלות למעלה יותר גדולה. גם דע שימי חייך מעטים, ושם תזכה לקבורה. ואת החכם ר' חיים ויטאל תמשח לנביא וחכם תחתיך, כי הוא נשמה גדולה, ניצוץ של ר' עקיבא

האר''י הקדושמדברי תלמידו, רבי חיים ויטאל: ''אביו ואימו היו דרים בירושלים. בשנת הש' (לפני כ- 460 שנה), בא אליהו זכור לטוב ואמר לאביו ז''ל: ''הנה אשתך הרה ותלד בן וקראת שמו יצחק. וביום השמיני יום המילה אני אבוא ואהיה סנדקו''. ותלד האשה בן כדבר אליהו זכור לטוב. וביום השמיני באו הקהל למילה ונתקבצו כולם, ואביו היה מעכב ומאחר את המילה עד שיבוא אליהו, והקהל היו דוחקים אותו למהר למולו ולא רצה, עד שראה את אליהו זכור לטוב, ומיד לקח את הילד וישב על הכסא, ואליהו זכור לטוב על ברכיו, ומלו אותו וקראו את שמו יצחק. ויגדל הילד לעבודת האל, ויוליכוהו לבית הספר וילמד יותר מכל הילדים, עד כי בהיותו בן שמונה עשרה היה מעיין בהלכה כתלמיד ותיק, ושום בעל תורה לא היה יכול לעמוד לפניו מעוצם פלפולו. ובזמן ההוא נפטר אביו, ואמו ירדה עמו למצרים, לבית אחיה שהיה עשיר גדול, דודו קבלו בכבוד גדול ויהי לו כבן. ודאג לו למלמד, את הרב בצלאל אשכנזי. ואח''כ השיאו עם בתו. ומעיד הרב חיים ויטאל זצ''ל: ''והרני מודיעך השגת מורי בחכמה. והנה בתחילה היה קורא בזוהר והיה עמל הרבה בדיבור אחד כדי להבינו יפה, ולא היה שוקט ומתקרר דעתו עד שהיה מבינו על בוריו ומתכונתו. ולפעמים היה עמל וטורח בדיבור אחד שבוע. ולפעמים היו אומרים לו בחלום כי עדיין לא ירד לסוף דעתו, והיה חוזר ומעיין יותר. ולפעמים היו אומרים לו שטעה בדבר מסויים, והיה דואג ומצר מאוד על זה. ולפעמים היו אומרים לו שכיוון יפה, ושזו היא כוונת רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, אבל מכל מקום צריך להעמיק יותר באותו לשון. ולפעמים היו אומרים לו שכדי להבין את המאמר ההוא צריך סיגופים אחרים קשים מהראשונים. בראותו כן, יצא להתבודד שש שנים בכפר שהיה סמוך לנילוס והיה ברשות חמיו שהיה עשיר גדול. ועל ידי מעשים אלו זכה לרוח הקודש. ונגלה אליו אליהו זכור לטוב, ויאמר לו: ''הנה נא שלחני ה' לומר לך כל סתרי תורה, וכל רז לא אעלים ממך. ולכן חזק ואמץ, ואל תפסוק ממעשיך הטובים, שאם כה תעשה תהיה כמלאכי מרום''. גם זכה שבכל לילה שהיתה נשמתו עולה למרום, והיו באים מלאכי השרת ושואלים אותו לאיזה ישיבה הוא רוצה לילך. לפעמים היה אומר לישיבה של ר' שמעון בר יוחאי או לישיבה של ר' עקיבא או של ר' אליעזר הגדול או שאר תנאים ואמוראים או נביאים ומלוים אותו. ולמחר היה אומר לחכמים מה שקיבל באותה ישיבה. בלילה אחד, בישיבה של ר' שמעון בר יוחאי אמרו לו: מה לך בארץ טמאה [מצרים] זאת? לך לגליל העליון, לצפת, ושם תזכה לעלות למעלה יותר גדולה. גם דע שימי חייך מעטים, ושם תזכה לקבורה. ואת החכם ר' חיים ויטאל תמשח לנביא וחכם תחתיך, כי הוא נשמה גדולה, ניצוץ של ר' עקיבא, וגם שאתה תלמידו מגלגול אחר, והרבה תורה לימד לך, וצריך אתה לשלם לו שכרו וללמדו כל רזין עילאין שאתה שומע. וישכם הרב בבוקר וירכב את בני ביתו על הגמלים וילכו לצפת. שם מצא את החכמים הצדיקים רבי יוסף קארו והרב משה קורדוברו והרב יוסף אשכנזי ועוד. בבואו לשם שכח חכמתו ונסתלקה ממנו רוח הקודש. ומרוב צערו נרדם. ויחלום והנה איש עומד לנגדו ויאמר לו: ''מה לך נרדם? קום קרא לאלוקיך ועשה סיגופים וטבילות כדי שתשוב לאיתנך ותזכה למעלה גדולה יותר, כי הסיגופים שעשית בארץ הטמאה אינם מועילים לארץ ישראל, כי אויר של ארץ ישראל רוחני יותר''. ויעש כן. ונחה עליו רוח ה' בתגבורת שפע מבראשונה. ומעיד ר חיים ויטאל: ''והיה יודע היכן הוא באר מרים בים טבריה. ואני חיים, כשבאתי אצל מורי ללמוד חכמה זאת ממנו, הלך מורי לטבריה, ושם היתה ספינה קטנה והוליכני בה בתוך הים, כנגד העמודים של בית הכנסת הישן. ולקח מורי טס אחד ומילא אותו מים משם מבין העמודים והשקה לי אותם ואמר לי: ''עתה תשיג בחכמה זאת, כי אלו המים ששתית הם מבאר מרים''. ואז התחלתי להיכנס בעומק חכמה זאת. והיה יודע במשנה ובתלמוד ובהגדות ובמדרשים על כל דבר ודבר כמה פנים על דרך פרד''ס [פשט, רמז, דרש, סוד]. והדברים מוכיחים. והיה מפרש ההלכה בכל יום בששה דרכים על דרך הפשט כנגד ששת ימי המעשה, ואחר כך היה מפרש ההלכה כולה על דרך הסוד [הקבלה] כנגד יום השבת. והיה יודע חכמה זו על אמיתתה, והיה יודע במעשה בראשית ובמעשה מרכבה. והיה יודע כמה מדרגות בנבואה, ומאיזו בחינה נתנבאו הנביאים, וכמה מדרגות יש ברוח הקודש. וכל דבר ודבר היה יודע על אמיתו. גם היה יודע כל מיני חכמות בשפת אילנות ודקלים ועשבים ודומם, בסוד: ''כי אבן מקיר תזעק'', ובציפצופי עופות ובשיחת מלאכים ובשלהבת האש ובשלהובי הפחמים. והיה מכיר בריח הבגדים, והיה יודע חכמת קפיצת הדרך על כמה אפנים ודרכים. והיה יודע כמה טעויות נפלו בספרים, בין בדפוס בין כתיבת יד, ומתקנם. והיה יודע להכות בסנוורים, וכל זה היה יודע בכל עת וכל רגע, וכל החכמות וידיעות אלו וכהנה רבות היו אצלו תמיד כאילו מונחים בחיקו. וגם היה יודע בחכמת הפרצוף ובשרטוטי הידים, והיה בקי בפתרון חלומות על אמיתתם כאשר הם''. העיד תלמידו החסיד הקדוש, הרב אברהם הלוי זצ''ל שפעם אחת היה הרב ישן שנת צהרים, וראה שהאר''י היה רוחש בשפתיו בתוך השינה, והיטה אוזנו על גבי פיו לשמוע מה ידבר הרב בחלומו, ובתוך כך נתעורר הרב משנתו, ומצאו עומד על פיו. אמר לו: מה לך פה? אמר לו: ''ימחל לי האדון, כי ראיתי שפתי האדון דובבים. הטיתי אזני לשמוע מה ידבר''. אמר לו הרב: ''תמיד כשאני ישן עולה נשמתי למעלה דרך שבילין ונתיבות הידועים לי, ומלאכי השרת מביאים נשמתי לפני מ' שר הפנים, והוא שואל אותי לאיזו ישיבה אני רוצה לילך, ובאותה הישיבה מוסרים לי סודות ורזין וגנזי התורה אשר מעולם לא נשמעו ולא נודעו אפילו בזמן התנאים''. אז התחילו להפציר בו שיגלה להם איזה סוד מהם. התחיל הרב לשחוק בהם, ואמר: ''מעיד אני עלי שמים וארץ, אילו הייתי חי שמונים שנה רצופים, בלי גוזמא, לומר מה שלמדתי בזה הפעם בפרשת האתון של בלעם, לא הייתי יכול לסיים. אם כן היאך אומר לכם סוד אחד מהם, והם בלתי נפרדים, כי כל אחד כלול בחברו? ! לכן אל תדברו גבוהה גבוהה''. פעם אחת בליל שבת נכנס הרב לפני החכם ר' יוסף אשכנזי, ומצאו שהיה לומד המשניות על פה כמנהגו, ובאמצע הלימוד התחיל הנר לפעפע, כדרך הנר הנופל למים, ועשה כך כחצי שעה. וכשיצא הרב לביתו, פגש את הרב אביגדור בנו של הרב יוסף אשכנזי. אמר לו: ''אחיך הקטן, מה שלומו? אז נבהל להשיב ואמר: ''למה אדוני שואל עליו? הנה הוא ישן במיטה בקו הבריאות!'' אמר לו הרב: ''הנר סיפר לי שבשבוע זה יפטר לבית עולמו'', וכך היה. דברי ר' חים ויטאל: ''והיה מכיר במצח האדם מה שחשב בלילה ומה שחלם ומה פסוק קרא בעלות נשמתו בלילה בגן עדן. והיה מלמדו פסוק של שורש נשמתו. והיה קורא במצח האדם הזכויות והעבירות שעשה או שחשב. והיה יודע עוצם הפגם של כל עוון והיכן פוגם, ומה פגם עושה, ועוצם תיקונו במנין התעניות ובכוונותיו ובקריאת הפסוקים, והיה נותן תיקון לכל אחד ואחד לפי עוונו''. פעם אחת היה הרב חיים ויטל חולה מכאב העינים יותר משלושה חדשים, ושאל להרב מה הסיבה. אמר לו: ''מפני שהיה מסתכל ברב בשעת קריאת שמע וברכת כהנים, שאז הוא היה מכוון כוונה גדולה, והשכינה שורה עליו, ולכן חלה זמן רב. ואם יקבל עליו שלא יסתכל עוד, יתרפא. וקיבל עליו ומיד נתרפא. פעם אחת השתתף הרב חיים ויטאל בסעודת אירוסין ואחר כך בא וישב לפני הרב. אמר לו הרב: ''היום הזה אכלת חצי שרץ אחד, ואם לא תאמין אוציא חצי מן העוגה ששמרת לאשתך ואראה לך חצי השרץ שנשאר שם. מיד הוציאה וחתכה וראה חצי נמלה נתון בה. מאותו היום לא רצה לילך לשום סעודה. גם היה שומע הכרוז כשהוא מכריז ברקיע על כל דבר שיהיה בעולם. גם תמיד היה האר''י ז''ל הולך במדברות ובדרכים, והיה מגלה להם סודות נוראים, והיה אומר שעושה כן להתחבר בגלות השכינה, וגם להכניע את כוחות הטומאה השורים במדברות. פעם אחת באמצע הדרוש שהיה דורש, אמר לחברים: ''דעו שבשעה זאת אני שומע קול הכרוז עומד ומכריז: ''. . . שיהיה ארבה אין קץ בגבול צפת, ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ ולא ישאר שום מחיה בכל ארץ ישראל. וכל זאת הוא בעבור עני אחד תלמיד חכם ושמו ר' יעקב אלטרץ שיושב ומתרעם על מדותיו של הקב''ה. והקב''ה אינו יכול לסבול ולהתאפק על שכניו הרעים שאינם משגיחים עליו לתת לו מחיה, ולכן בני למען ה' קבצו איזה מעות ושלחו לו, אולי ישוב ה' מחרון אפו וינחם על אשר דבר לעשות''. מיד קבצו ביניהם כ- 28 זהובים ושלח אותם הרב על ידי אחד מן החברים בשם הרב יצחק כהן. הרב יצחק כהן רץ מהרה לבית העני ומצאו עדיין בוכה. אמר לו: ''למה אתה בוכה?'' ענה לו: ''איך לא אבכה על רוע מזלי, כי לא די לי עניותי, אלא שגם עתה נשברו החביות של חרס שהייתי ממלא אותם מים לכל השבוע ואין בידי לקנות אחרים, ולכן אני בוכה לפני ה' שמפני מה אני בזה הדוחק? וכי אני רשע מכל בני אדם? !''וכשמוע הרב כהן את דברי העני תמה מאוד, כי צדקו דברי הרב. אז נתן לו המעות ואמר לו שיזהר מכאן והלאה שלא יתרעם על מדותיו של הקב''ה. שבשבילו כבר היה נחתם גזר דין חס-ושלום. וקיבל עליו שלא יתרעם עוד, ומלבד זה נשתטח בארץ והתפלל לפני ה' שימחל להם. וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות. אחר כך שב הרב כהן לפני האר''י והחברים וסיפר להם את כל המאורע. אז אמר הרב לחברים: ''ברוכים תהיו, שבשבילכם בטלה הגזרה''. וחזר ללמוד. ובעודו לומד נשאו עיניהם לשמים והנה ארבה בא בחיל גדול, ויראו מאוד החברים. אמר להם הרב: ''אל תיראו, שכבר מחל העני ההוא על עלבונו ובטלה הגזרה''. וכן היה שבאה רוח סערה ונשאה את כל הארבה לתוך הים, ולא נשאר מהם עד אחד. ומאותו יום והלאה היו אנשי צפת משגיחין על אותו עני לספק לו צרכו ברווח. באותו היום הגיע איש עשיר מקושטנדינא אשר בא לחוג את חג המצות, ושמע על מעשה הארבה ותמה מאוד. ויאמרו לו עוד מעשים מהרב. ובחזרתו לעירו סיפר שם על האר''י הקדוש, ואיך הוא מגלה לאדם העוונות שעשה מנעוריו. והיה שם אחד רשע שלא הניח עברה שלא עשאה, והחליט ללכת אל הרב, ואמר בלבו: אם יגיד לי כל העברות שעשיתי- אשוב בתשובה על ידו ואקבל כל מה שיגזור עלי. ואם לא- אדע שאין דין ואין דיין ועולם כמנהגו נוהג. אז יצא לו מקושטנדינא, ובאמצע הדרך ישב ליד נהר ואכל ושתה שם והרים כוס יין ואמר: ''חכם ר' יצחק, אני שותה כוס זה לחייך ולחיי החברים שלך''. ובעודו שם אמר הרב לחברים: ''דעו לכם שזה כמה ימים יצא אדם רשע מקושטנדינא ובא לי לנסות אותי, והנו עתה במקום פלוני אוכל ושותה כוס של יין לחייכם ולחיי, וביום פלוני יבוא הנה, וכך וכך תוארו ודמותו, לכן כשיבוא וישאל עלי, הביאוהו לפני, כי הוא נשמה גדולה- ניצוץ מאחאב מלך ישראל, ועל ידי יתוקן. והנה הגיע האיש וישאל על הרב, ויביאוהו החברים לפניו. ויהי בבואו לפני הרב נבהל, כי ירא להביט בפני השכינה. ויגש אליו ויאמר: ''האתה האיש הרואה המגיד לבני אדם עוונותיהם?'' ויאמר: ''אני, וחכמת אלוקים היא להנהיג האדם במעגלי יושר וצדק''. אז אמר לרב: ''תדע לך שאני רשע גדול, ואם תגיד לי מה שעשיתי, אדע נאמנה כי רוח ה' דבר בך''. אז אמר הרב לחברים שיצאו כולם, כדי שלא יתבייש בפניהם. ויצאו כולם. אז אמר לו הרב: ''אתה נקרא פלוני בן פלוני, וביום פלוני במקום פלוני עשית עברה פלונית, וביום פלוני כך וכך, עד שאמר לו כל מה שעשה מיום היותו עד היום ההוא, ואפילו שיחה קלה שהיתה בינו לבין אשתו אמר לו. וכאשר שמע כל זאת, נפל לרגלי הרב ואמר: ''כן דיברת, וחטאתי עוויתי ופשעתי, ועתה תן לי תיקון לעוונותי, וחי ה': אם תאמר לי שאין לי תיקון בלתי הרג או חנק- אקבל עלי לכפרת עוונותי''. אז נתן לו הרב תיקונים לנפשו בתעניות, טבילות ולבישת שק על מתניו וללמוד בכל יום עשרה דפים מן הזוהר [קריאה ללא הבנה]. ומן היום ההוא והלאה היה בעל תשובה גמור. פעם אחת היה הרב יושב עם החברים אמר להם: ''הכרתם פלוני בן פלוני?'' אמרו לו: ''הכרנוהו שהיה רשע גדול ומלשין''. אמר להם מפני חטאו נכנס בגלגול עכבר''. אז ציווה הרב ותקנו מלכודת עכברים, ומיד נכנס לשם אותו עכבר. ודבר עמו הרב ואמר לו: ''רשע, מה היית חושב כשהיית בעולם הזה מלשין על עניי ישראל, שאין דין למעלה?'' השיב ואמר: ''חטאתי אדוני, חמול עלי והתפלל אל ה' שיוציאני ממסגר זה ואכנס לגיהנום ושם אקבל ענשי ולא כאן שיש לי צער גדול''. אמר לו הרב: ''עדין אינך ראוי לכנס לגיהנום, כי גזל הרבים בידך''. וציווה הרב שיפתחו התיבה ויצא אותו עכבר ונכנס לחורו. גם היה יודע איזה נשמה נתעברה באדם לסייעו במצוות. פעם אחת היה יושב הרב והחברים לפניו, ונכנס הרב שמואל אוזידה, שחיבר ספר ''מדרש שמואל'' על פרקי אבות, לדבר על עסק אחד, והיה עדיין צעיר. ויהי כראות אותו הרב, קם מלוא קומתו ואמר לו: ''ברוך הבא'', ולקחו מיד והושיבו לימינו ודבר עמו כל צרכו. ולאחר שיצא, שאל ר' חיים ויטאל את הרב מדוע הרב התנהג היום כך, שלא כתמיד? אמר לו הרב: ''בחייך, לא מפני הבחור הזה חרדתי, אלא מפני ר' פנחס בן יאיר שנכנס עמו, שביום הזה נתעברה בו נשמתו מחמת מצווה אחת שעשה היום, שהיה ר' פינחס בן יאיר עושה, ולכן נתעברה בו נשמתו לחזקו ולעזרו במצווה זו''. וכשמוע זאת רץ ר' חיים ויטאל אחר ר' שמואל אוזידה והשיגו ושאלו מה המצווה שעשה היום. אמר לו: ''קמתי בהשכמה לילך לבית הכנסת להיות מעשרה ראשונים כמנהגי ובדרך עברתי על יד בית אחד. שמעתי קול בכיה גדולה בפנים, ואמרתי: אסורה ואראה על מה הם בוכים. אביט ואראה והנה כולם ערומים מחמת שבאו עליהם גנבים בלילה זה וגנבו כל אשר להם, אף מלבושיהם הפשיטו מעליהם. ונכמרו רחמי עליהם ופשטתי מלבושי מעלי והלבשתי לבעל הבית וחזרתי לביתי ולבשתי בגדי שבת. והנך רואה בעיניך בגדי שבת עלי''. מעשה היה בימי האר''י, שהיה בחור אחד חולה כמה שנים והיו הרופאים מנסים לרפאותו ולא יכלו, ואמרו השכנים לאביו אולי יש בו איזה רוח. ואמר אביו: ''חס ושלום, והלא הוא חולה בקדחת''. והשכנים הפצירו באביו, עד שהלך אביו של הבחור אל הרב וחילה פניו והביא בנו לפניו, ובבואו החזיק הרב בדופק ואמר שיש בו רוח. ואם אינכם מאמינים אעשה שידבר בפניכם''. מיד השביע הרב לרוח ודיבר לפניהם ואמר שהוא פלוני בן פלוני. ושאל לו הרב: ''למה נכנסת בו?'' והשיב הרוח: ''מפני שבגילגול אחר זה הנער היה גבאי של צדקה ואני הייתי איש עני ושאלתי ממנו פעמים שלוש צדקה ולא רצה ליתן לי, עד שמתי ברעב. ועתה ניתן לי רשות, כיוון שהוא היה סיבת מיתתי, גם אני אהרגנו''. אז אמר לו הרב שיצא ממנו, שמאחר שבאה נשמתו בגוף אחר נחשב לאיש אחר ואינו חייב שום דבר. וכך אמר לו הרב: ''אם תצא ברצונך- מוטב, ואם לאו- אוציאך בעל כרחך''. וכראות הרוח צרת נפשו אמר שיצא ברצונו הטוב, אך בתנאי שלא יראה לפני אותו בחור שום אשה עד מלאת לו שבעה ימים רצופים, ום יראה לפניו שום אשה מיד אמיתהו''. ויאמר הרב לאביו ולאימו: ''שמעו דברי הרוח הזה אשר דיבר. אם אתם יכולים לקיים תנאי זה אשתדל להוציאו, ואם לאו אמנע מעשות זאת''. השיבו אביו ואמו: ''יצא, ואנחנו נשמור עליו כל שבעת הימים''. חזר הרב והזהירם פעם אחרת והודו לו. מיד יצא הרוח ממנו, ובסוף שלשה ימים קם הבחור ההוא על רגליו ויתהלך בבית. אז נשמע הדבר לדודתו שהיתה בצידון, ובאה לשמוח עימו שנתרפא מחוליו. וביום השביעי הגיעה לצפת ובאה ונכנסה בבית הבחור ההוא, אשר היה יושן ללא השגחה, שכל בני הבית היו טרודים בהכנת סעודה לאורח שהגיע אליהם. ואז נפלה על פניו ונשקה אותו, ובאותו הרגע צעק הבחור על שהרוח נכנסה בגרונו וחנקו. וכשמוע הרב זה, עשה קפיצת הדרך והלך לו, שלא יתפרסם הדבר בין הגויים. יום אחד בערב שבת יצא האר''י הקדוש עם החברים לקבל שבת כמנהגו. אמר לחברים: ''נלכה נא עתה לירושלים, ושם אני יודע היכן אפר פרה אדומה גנוז, ונזה עלינו ונטהר עצמנו מטומאת מת, ונבנה בית המקדש ונקיב קרבן שבת, כי רואה אני ששעה זאת הוא קץ אמיתי לגאולה. מקצת החברים אמרו: ''איך נלך לירושלים בשעה זאת, והיא רחוקה ממנו יותר משלושים פרסאות?'' וקצתם אמרו: ''טוב הדבר, הננו מוכנים לילך, אלא נלך קודם ונודיע הדבר לנשותינו, שלא ידאגו לנו, ואחר כך נלך''. אז צעק הרב ובכה ואמר לחברים: ''איך הועיל קטרוג השטן לבטל גאולתן של ישראל. מעיד אני עלי שמים וארץ שמזמן רבי שמעון בר יוחאי עד היום לא הייתה שעה הגונה לגאולה כשעה הזאת. ואילו הייתם מודים בדבר זה, היה לנו בית המקדש ונדחי ישראל היו מתכנסים לתוך ירושלים. ועכשיו עברה אותה שעה ונכנסו ישראל בגלות מחדש. וכשמוע החברים דבר זה נתחרטו ממה שעשו ולא הועיל להם. פעם אחת היה יושב ודורש, והיה שם תלמיד של ר' משה קורדובירו זצ''ל, שאמר לרב: ''יש לי הרבה קושיות בדבריך''. אמר לו הרב: ''המתן עד גמר דברי ואני משיבך''. לאחר שגמר, אמר לו הרב: ''הקושיות שיש לך הם כך וכך''. אמר לו: ''כן אדוני''. אמר לו הרב: ''יש לך לדעת הקדמה פלונית ופלונית, ובזה אין שום קושיה עוד''. מיד שתק אותו תלמיד ולא השיב עוד. פעם אחת היה תלמיד חכם בצפת ורצה ללכת לעיר אחרת, וקודם שהלך בא להקביל את פני הרב, להיפרד ממנו ולהודיעו שרוצה ללכת לדרכו. כשנכנס לפניו ישב לו מעט, וקודם שפתח פיו לדבר קדמו הרב ואמר לו: ''חכם, כבודך רוצה ללכת לעיר פלונית?'' אמר לו: ''כן אדוני''. אמר לו: ''רצונך לדעת מה יעבור עליך שם?'' אמר לו: ''הן''. אמר לו: ''דע לך, שבאותה העיר תנשא עם בת עשיר אחד מופלג בעושר, ותכניס לך נדוניא וממון הרבה, ותהיה נשוי עימה כמו ששה חדשים ותפטר אחר כך לבית עולמה, ומכל אותו ממון לא תירש בלתי שש מאות זהובים ולא יותר''. אמר לו החכם ההוא: ''איני יכול להתאפק מלשאול למה הם ששה חדשים ושש מאות זהובים ולא יותר, לא בזמן ולא בממון?'' אמר לו הרב: ''יש לך לדעת שפעם אחת בגלגול אחר הייתה אשה זאת איש כמוך, והיית שותף עימו כמו ששה חדשים, ובאותם ששה חדשים ציער לך בחברתו, ואחר כך הוליך אותך בערכאות של גויים והפסידך שש מאות זהובים. לכן כנגד ששה חדשים שציערך תתענג בה ששה חדשים, ואחר כך תירש השש מאת זהובים שהפסידך, ולא יותר''. וכן ארע.

ביטחון-הרב פנגר

אוראל בחור ישיבה שחלה בסרטן בגזע המח והניתוח לא הצליח והרופאים התיאשו ואמרו שהספירה לאחור מתחילה

ההורים לא מתיאשים ומשיגים רופא מחו״ל מיוחד שעולה מאה שלושים אלף דולר לניתוח

ולא נשאר להם כסף

הדודה אבוטבול החליטה למכור את הדירה שלה בסכום הזה אפי' שזה הפסד כדי לתת את הכסף לניתוח

היה צריך עוד שלושים אלף דולר לטיסה מלון השכרה של חדר ניתוח

את זה הראש ישיבה החליט לאסוף עם התלמידים

באחד הערבים תלמיד מתקשר ואומר אני במונית והנהג רוצה שאעביר איזו מזוודה

הראש ישיבה אומר בשום פנים ואופן!

בסוף הנהג מונית מגיע לישיבה עם התלמיד ואומר לראש ישיבה איזה דוקטור מחו״ל שכח פה את המזוודה והיא מלאה במכשירים מוזרים תעשו השבת אבידה

הרב מסתכל ורואה את השם של הדוקטור טייץ שאמור לעשות את הניתוח לאוראל והגיע באותו יום באותה מונית מהשדה תעופה למונית

הדוקטור רואה את המזוודה ואומר להם תדעו לכם שהיא שווה לי 400 אלף דולר ואין כאלו עוד מכשירים בלעדיהם לא הייתי יכול לעשות את הניתוח

אמרו לו תראה איזה השגחה בדיוק כשאנחנו אוספים את הכסף למלון וכו' והדודה מכרה את הדירה בשביל לשלם לך. . .

הדוקטור אומר בתמורה על ההשבת אבידה אני לא לוקח את הכסף על הניתוח

והניתוח הצליח ב״ה בסופו של דבר

הדודה לקחה את הכסף ואמרה אנחנו קונים עם זה דירה בירושלים!

גם בעלה וגם המתווך דירות צחקו עליה כי אפשר עם סכום כזה רק לקנות מחסן בירושלים

אבל היא לא מתייאשת יוצאת מהמתווך רואה שלט דירה למכירה

עולה מתרשמת שזה מה שהם מחפשים אומרת יאללה קונים!

האשה אומרת חכו לבעלי וכשבעלה מגיע הוא אומר לה הדירה עולה 310 אלף דולר!

וכשהיא אומרת לו יש לי רק 130 הוא משתגע ואומר לה מה באת לבזבז לי את הזמן. . .

היא אומרת לו תדע לך שאני לא סתם עם הכסף הזה ומסרתי עליו את הנפש ומכרתי את הדירה שלי במחיר הפסד בשביל ניתוח לאחיין. . .

הוא אומר לה מה? את אבוטבול? אני גבי הנהג מונית! ! !

מתקשרים לראש ישיבה וגבי אומר לו שמע הרגע קיבלנו קוטג' בירושה מהסבתא ואני מוכן לתת לה את הדירה הזאת ב130 מה אתה אומר?

הרב אמר בואו נלך לרב דוד אבוחצירה מה שיגיד נעשה

הרב דוד אמר להם כבר שנים שלא שמעתי סיפור עם כ״כ הרבה השגחה פרטית! ! ! ! ! !

ובירך את גבי באריכות ימים ואושר ועושר וכל טוב סלע!

הסיפור עם אמא של דביר עמנואלוף. . .

הסיפור עם דוד המלך איך גדל בתור ממזר ואז נמשך למלך. . .

ללמד שלא יהיו ציפיות

כשיש ציפיות אתה מתרסק הרבה פעמים

המקום אשר אתה עומד עליו – משה בסנה – עכשיו לא מה יהיה בעתיד מה היה בעבר וכו'

ביטחון מהרב שיינברג

ר״ שמואל סלנט

איש על העדה

צווארו של עוף שהובא לר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים, היה מלא בכינים. כשראה ר' שמואל את העוף, אמר: "יש כאן שאלה גדולה בנוגע לכשרותו של העוף". תמהו הסובבים: "היכן מצינו שמציאות של כינים בנוצות עוף מטריפה אותו?". כשבדקו, מצאו שמפרקתו של העוף היתה שבורה, מה שבאמת הטריף אותו. התפעלו כולם מרוח קדשו של הרב, אולם ר' שמואל דחה אותם ואמר: "לכל עוף יש כינים, אלא שהוא מוציא אותן באמצעות המקור. כשראיתי שלעוף זה ישנן כינים רבות הבנתי שכנראה יש לו בעיה בצוואר, שבגללה אין הוא יכול לסובב את ראשו כדי לנקות את הכינים. . ."סיפור זה הוא אחד מיני רבים המעידים על פקחותו יוצאת הדופן של מי שחוכמה רבה נדרשה ממנו כדי להנהיג את הספינה המיטלטלת ששמה ירושלים היהודית של סוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20

סמיכה בגיל 13ר' שמואל נולד בב' בשבט תקע״ו (1816, ויש סוברים: ו' בשבט תקע״ה) בעיירה וולקוניק שליד ביאליסטוק. אביו, ר' צבי הירש, היה רב בכמה עיירות בליטא והוא נפטר כשבנו היה צעיר לימים. בילדותו נשלח ללמוד בישיבות קיידן ווילנה, כשבווילנה למד אצל ר' אבא פוסבולר, אב בית הדין בעיר. ר' אבא היה זה שהסמיכו לרבנות סמוך להגיעו לגיל מצוות (!), ועוד כשהיה צעיר לימים גם ביקש ממנו לסדר גט מסובך. כמקובל באותם הימים, מסיבת בר המצווה היתה גם מסיבת הנישואין שלו, בה נשא את בת רבה של קיידן, אולם הנישואין לא עלו יפה, וכעבור כשלוש שנים הם התגרשו. הצעות רבות הוצעו לעילוי הצעיר, אולם הוא סירב להתחתן לפני שגרושתו תינשא בשנית. בינתיים נסע ר' שמואל הצעיר לישיבת וולוז׳ין ולעיירה סלנט, שם למד עם דמות ידועה אחרת שמזוהה עם שם העיירה: ר' ישראל ליפקין מסלנט, מייסד תנועת המוסר. רבו המובהק של ר' ישראל בדרך המוסר היה חותנו השני של ר' שמואל, ר' יוסף זונדל מסלנט. כמי שהלך בדרך הגר״א, מילא ר' זונדל אחר הוראתו ועלה לארץ. הוא ביקש גם מבתו וחתנו שיתלוו אליו. ר' שמואל אמנם הסכים לכך, אך דחה את מימוש העלייה לשלב מאוחר יותר. כשהגיע לארץ, נאות ר' זונדל לקבל באופן זמני מינוי של מורה הוראה בישוב האשכנזי הקטן שהיה אז בירושלים. זמן קצר לאחר מכן חלה החתן במחלת ריאות, והרופאים יעצו לו לעבור לגור במקום חם יותר, כמו איטליה. ר' שמואל החליט שאם עליו לעבור דירה למקום חם מוטב שיעלה לארץ ישראל, וכך יצאה המשפחה הצעירה (עם ילד בן שנתיים) לדרך הארוכה לארץ ישראל, בשנת ת״ר (1840). בגלל מלחמות בין התורכים לבין אנשי מוחמד עלי ממצרים על השליטה בארץ ישראל, נאלצו בני המשפחה להתעכב בקושטא. באותה העת שהה בקושטא גם משה מונטיפיורי, שהגיע לעיר בעקבות פעילותו בעניין עלילת הדם בדמשק. השניים נפגשו, ומפגישה זו נולדה ידידות אמיצה, שהיתה בעלת משמעות לא מבוטלת להמשך התפתחותו של הישוב. באותן פגישות נכח גם ר' משה ריבלין, ה׳מגיד דורש ציון', מאבות משפחת ריבלין הירושלמית, שגם הוא עלה באותה תקופה לארץ כדי לחזק את שורות הישוב הפרושי מייסודם של תלמידי הגר״א. הישוב הפרושי היה נתון במשבר אחרי שנת ת״ר, בה היתה ציפייה שנכזבה להופעת המשיח. בשנת תר״א (1841) יצאה משפחתו של ר' שמואל מקושטא באוניה לביירות, משם בספינת מפרש ליפו, וממנה, על גבי חמורים - לירושלים. כשהגיע לירושלים, העביר לו חותנו את תפקידו כמורה הוראה של הישוב הפרושי בעיר, תפקיד אותו מילא עד פטירתו, במשך קרוב לשבעים שנה. כשהגיעה לארץ, קיבלה משפחתו של ר' שמואל דירה בצפון מזרח חצר חורבת ר' יהודה החסיד. בדירה זעירה זו, בה החלון היחיד היה בדלת, התגורר ר' שמואל במשך חמישים ושתיים שנה, ובה קיבל שואלים מהעם הפשוט, גדולי תורה ונציגים דיפלומטיים רמי מעלה. רק כאשר נדיב הציע לבנות עבורו דירה שתיהפך להיות רכוש מוסדות 'עץ חיים', והתנה את בניית הדירה בכך שר' שמואל יגור בה - הסכים ר' שמואל לעבור לדירה זו. הדירה היתה ממוקמת בקומה השנייה במזרח חצר החורבה, והיתה גם היא צנועה מאוד, אלא שהיו בה אור ואוויר, שלא כמו בדירה הראשונה. לא לכסף נוצריעם הגיעו לירושלים, הפך ר' שמואל לדמות מרכזית בישוב הפרושי הצעיר, שנוסד כשלושים שנה קודם לכן, ועסק רבות במניעת מלחמות ופילוגים, שירושלים, בה התרכזו גלויות והשקפות שונות, היתה משופעת בהן. אחד ממפעליו הגדולים היה הקמתם של מוסדות התורה 'עץ חיים'. עד אותה תקופה לא היה בישוב האשכנזי הצעיר תלמוד תורה מסודר. כל אב שכר לבנו מלמד שלימד את הילדים בבית, ואלו שלא היו בעלי יכולת למדו בעצמם עם ילדיהם. ר' שמואל, שהבין שמצב כזה אינו יכול להימשך, אסף את טובי המלמדים הפרטיים ופעל יחד עם שאר ראשי הישוב האשכנזי לייסד את תלמוד התורה 'עץ חיים', שבהמשך צמחה ממנו גם ישיבת 'עץ חיים' המפורסמת. ב׳עץ חיים' למדו מרבית אנשי הישוב הישן, והוא נמנה על מוסדותיו החשובים ביותר של יישוב זה, הקיימים עד היום. 'עץ חיים' היה בבת עינו של ר' שמואל, והוא נחשב ראש המוסדות, ובכלל זה גם האחראי העליון על קבלת התרומות. מסופר כי פעם קיבל מכתב מנדיב מחו״ל ובו תרומה. ר' שמואל, שכנראה חשד במשהו, ביקש להניח את המכתב עם הכסף בצד, וכך היה גם במכתבים הבאים שהתקבלו מאותו נדיב. בסופו של דבר, לאחר כמה מכתבים, כתב הנדיב מכתב נוסף ובו ציין שהוא שולח את נדבותיו לזכותו של אותו האיש הנוצרי. הרב הורה להשתמש בכסף כדי לבנות ולשפץ את השירותים שבקומת המרתף של חצר החורבה. . . ר' שמואל הכיר את הילדים שלמדו בתלמוד תורה, והיה נהנה לחבקם ולשאול לשלומם ולתלמודם. בזקנותו, כשכבר היה עיוור, היה מזהה את הילדים לפי קולם. בשנת תר״ח (1848) יצא לאירופה לשנתיים כדי לבסס את מעמדם הכלכלי של מוסדות העדה הצעירים. במקביל הוא ניסה, ללא הצלחה, למנוע את פרישתם של עולי פולין מהכולל האשכנזי הכללי, אך כבר היה מאוחר מדי, ועובדת הקמתו של 'כולל ורשה' כבר היתה מוגמרת. בכל זאת השתדל במשך השנים לייסד מסגרת גג לכל הכוללים השונים, שהתרבו מאוד במשך הזמן. כך הוקם ה׳וועד הכללי - כנסת ישראל', שאותו ניהל ר' יוסף ריבלין בונה השכונות, מקורבו של ר' שמואל. עבודת כפיים בצד התורהבאופן טבעי, הסוגיות הבוערות בירושלים של אותם הימים הגיעו לשולחנו של ר' שמואל. המעניין הוא שדעתו של ר' שמואל לא תמיד היתה צפויה, כי לפעמים פעל כך ולפעמים אחרת. נראה כי הדבר עולה בקנה אחד עם אישיותו המתונה, ששקלה בכל מקרה את הדברים לגופם ולא הכריעה באופן גורף לכיוון זה או אחר. כזו היתה עמדתו ביחס להקמת ה׳שקוֹלֶס', בתי הספר החדשים ששולבו בהם גם לימודי חול. באותן שנים היו קנאי ירושלים (בדרך כלל רק האשכנזים) מוציאים חרמות נגד השולחים את ילדיהם לאותם בתי ספר. על החרמות היה חתום במקרים רבים גם ר' שמואל. מאידך, אנו מוצאים במקרים אחרים יחס חיובי מצידו ללימודי חול. בספר התקנות של 'עץ חיים' מופיע סעיף, לפיו תלמיד שהגיע לגיל שלוש עשרה ולא ראה סימן ברכה בלימוד התורה שלו יוכשר לעבודת כפיים, בנוסף ללימוד התורה. הוא גם תמך בהצעתו של מונטיפיורי לשכור מורה לערבית (שפת הדיבור בארץ באותם הימים) לילדי התלמוד תורה. נראה שיחסו העקרוני של ר' שמואל ללימודי חול היה חיובי, אולם היה לו חשש מסויים מהמקור ממנו הגיעו אותן יוזמות, שפעמים רבות היתה טמונה בו גם כוונה נסתרת להמעיט מערכם של לימוד התורה ויראת השמים. במקרה בולט אחד, אנו מוצאים את תמיכתו דווקא במישהו שייצג הליכה מסויימת לכיוון ההשכלה, כשזו אכן היתה מלווה ביראת שמים ובלימוד תורה. המדובר הוא על החרם שהוציאו הקנאים בירושלים נגד ר' יחיאל מיכל פינס, שעלה לארץ בשנת תרל״ח (1878), וביקש להקים בית מדרש לנערים שלא הצליחו בלימוד התורה, מתוך מטרה להקנות להם גם מקצוע. ר' שמואל יצא באופן גלוי נגד החרם ותמך בפינס. גם ביחס לעמדתו כלפי הציונות אנו מוצאים את אותה מתינות. מצד אחד אנו מוצאים דווקא את המקורבים לר' שמואל פועלים לפיתוחה של ירושלים, כאשר בנו יחידו, ר' בנימין בינוש, נמנה על מקימי השכונה הפרושית הראשונה מחוץ לחומות, 'נחלת שבעה', שהיוותה התחלה פרושית של בניית שכונות נרחבת. אולם מאידך אנו יכולים למצוא תגובה מתונה שלו כאשר הגיעה אליו רעייתו של זרח ברנט ובפיה טענות על המקום השומם שאליו בעלה מתכוון לקחת אותה. מעניין שדווקא ר' שמואל הבין לליבה (אם כי בסוף הסכים עם הבעל), בעוד שרבם של קנאי ירושלים, ר' משה יהושע ליב דיסקין מבריסק (המהרי״ל), הוא שהלהיב אותה לרעיון יישוב ארץ ישראל. יחד עם זאת, אין להטיל ספק במחויבותו של ר' שמואל לחזונו של הגר״א בישובה של ארץ ישראל. אנו מוצאים אותו עומד בראש חברת 'נחלת שבעה', וכנאמן הכספים המוסכם על חבריה. במקרה אחר מצא החוקר א. ר. מלאכי תעודה המעידה על קיומה של אגודה חשאית לישוב ארץ ישראל, בה היו חברים בין השאר אישים כמו ר' יחיאל מיכל פינס ושניים ממייסדי פתח תקווה: ר' יואל משה סלומון ור' דוד גוטמן. בראש אגודה זו עמד רבה של ירושלים, ר' שמואל סלנט. ככל הנראה, גם בתחום יישוב הארץ הפחיד אותו הצד החילוני שהתלווה לחלוציות בשלביה המאוחרים יותר, דבר שלא היה קיים ביוזמות הראשונות. בשנת תרי״ח (1858) יצא בשנית בשליחות הפרושים לאירופה, שם עסק בין השאר באיסוף כספים למען 'עץ חיים', בית החולים של הפרושים 'ביקור חולים', ולמען בניינו של בית הכנסת הגדול בחצר החורבה. במקביל ליציאתו לאירופה הגיע לארץ ר' מאיר אוירבך, מגדולי הדור, שר' שמואל מסר בידו את רבנות העיר בתקופת היעדרותו. כשחזר ר' שמואל לארץ נחשבו שני החכמים לרבנים הראשיים של העדה האשכנזית. רק לאחר פטירתו של הרב אוירבך בשנת תרל״ח (1878), הסכים ר' שמואל לראשונה להיענות ללחץ העדה, ומונה באופן כמעט רשמי לרב הראשי של העדה האשכנזית, אם כי גם אז הוא ככל הנראה לא קיבל כתב רבנות מסודר. בכהונתו זו הילך ר' שמואל על חבל דק בין הקנאים מחד והחדשנים מאידך. הוא השתדל לעקוף מראש מחלוקות אפשריות. כאשר הגיע לארץ מהרי״ל דיסקין, ששימש כרב הלא רשמי של קנאי ירושלים, דאג ר' שמואל למנותו כרב האחראי על השחיטה בירושלים. כשר' יעקב דוד וילבסקי (הרידב״ז) עלה לארץ, דאג לו ר' שמואל, שידע על תקיפותו, למשרת רבנות בצפת. רב מפורסם אחד שאל את ר' שמואל: "מדוע לך שומעים ולי לא?" ענה לו ר' שמואל: "מכיוון שדבר שאני חושש שלא ישמעו אינני אומר". לעומת זאת, ידע גם לעמוד על דעתו בתקיפות כשמצא לנכון לעשות כן. פעם אמר לאחד מגדולי ירושלים, שחלק עליו בשאלה מסויימת הלכה למעשה: "סמיכה להוראה קיבלתי בגיל שלוש עשרה מר' אבא פוסבולר. את התואר 'גאון' איני מבקש ממך, וה׳מרא דאתרא' כאן הוא אני", ומאז קיבל אותו רב את הוראות בית דינו של ר' שמואל. ללא שעות קבלהאולם עם כל פעילותו הציבורית, יש לזכור כי ר' שמואל היה בראש ובראשונה פוסק הלכה, וזה היה התפקיד הרשמי אותו מילא בירושלים רוב שנותיו שם. מסופר עליו כי גם בצעירותו, בעת שלמד בישיבות, הוכר כ׳פוסק'. גם תורתו נטתה, כדרכו של הגר״א, לכיוון הפשט והוכוונה לפסיקת הלכה. כרב בירושלים נטייתו היתה להתחשב בדלות בה חיו התושבים באותם הימים, והיה מחפש צדדים להקל. את עיקר תפקידו ראה בתור 'מורה הוראה', וראה חשיבות רבה בכך שיהיה זמין תמיד לציבור. כשהציעו לו לקבוע שעות קבלת קהל, הוא אמר ש״עלינו להדבק במידותיו של הקב״ה, שגם אצלו אין שעות קבועות". בליל הסדר היה מסיים את הסדר מוקדם, הולך לישון מעט, כדי שיפוג היין של ארבע כוסות, וממתין לשואלים שיבואו לשאול אותו בענייני החג. זאת בגלל הבעיה שיש בהוראת הלכה לאחר שתיית יין. למרות שפרסם מאמרים תורניים בעיתוני התקופה, הוא לא הוציא ספרים. רק לפני אחת עשרה שנים הוציא לאור נינו, הרב ניסן אהרון טיקוצ׳ינסקי, מספר כרכים של 'תורת רבינו שמואל' ובהם ליקוט של דברי תורתו ומנהגיו. בעשר שנותיו האחרונות התעוור ר' שמואל, אולם המשיך להנהיג את העדה. הוא חיפש רב צעיר שיעזור לו בעבודת הרבנות ושיחליף אותו בבוא העת. לתפקיד נבחר ר' אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר״ת), חותנו של הראי״ה קוק (בזיווג ראשון). האדר״ת פעל הרבה בשבתו בירושלים לתקנת ענייני הדת, והתקין עירוב לשכונות החדשות של העיר. אולם ימיו של האדר״ת לא ארכו והוא נפטר בשנת תרס״ה (1905), בחייו של ר' שמואל, שהספידו. בהגיעו לגיל תשעים נוסדה לכבודו 'קרן שמואל' לגמילות חסדים ובניין בתים בירושלים. קרן זו הקימה עשרים שנה לאחר פטירתו את השכונה הירושלמית 'קרית שמואל', הקרויה על שמו. לאחר פטירת האדר״ת חזר ר' שמואל לכהן כרב העיר במשרה מלאה, והיה מעורה היטב, למרות עיוורונו, בחיים הציבוריים בעיר. מספר חודשים לפני פטירתו, חתם יחד עם רבנים נוספים על מחאה ובה קנאה לכבודו של הראי״ה קוק, אז רבה של יפו, כשמאן דהו החליט ליטול לעצמו את התואר 'הרב מיפו' ולהקים שחיטה נפרדת. בחודש אב תרס״ט (1909) חלה ר' שמואל. הוא היה צלול עד יומו האחרון, ובימיו האחרונים התמיד באמירת תהילים ותפילות. בבוקר פטירתו הובאה אליו שאלה הלכתית, והרב פסק את פסקו האחרון, שהיה, כמה אופייני: "כשר". כשהוקל לו ביקש שיניחו לו תפילין. בלילה, אור לכ״ח באב, נפטר. בגלל חשש לפיקוח נפש בעריכת הלוויה בלילה, היא נדחתה לבוקר המחרת. בלוויה, שמספר המשתתפים בה נאמד בכחמישים אלף איש, ובהם נציגי השלטון והדיפלומטים בעיר, לא נישאו כמעט הספדים, לבקשתו של הרב. במלאת השבעה לפטירתו הונחה על קברו מצבה מיוחדת - עמוד עתיק שהיה מונח בחצר החורבה וכונה 'אבן ר' שמואל'. עם פטירתו של ר' שמואל סלנט הסתיימה תקופה רבת חשיבות בתולדותיה של ירושלים ושל העם היהודי כולו. בעת שהגיע ר' שמואל לירושלים היה הישוב האשכנזי בעיר בן כחמש מאות נפש בלבד, וכשנפטר היו בירושלים לבדה כחמישים אלף יהודים, ובניינה של ארץ ישראל נכנס כבר להילוך גבוה. ללא ספק, לר' שמואל סלנט היה חלק נכבד בזה.

ביטחון בקב״ה השותף השני

מעשה היה בימי הגאון הקדוש ר' אברהם יהושע העשיל. בעיר אחת הסמוכה לעירו היה בעל בית אחד שהיה מוכר יין ושכר. ויהי לימים יצא לו שם שהוא מחולל נפלאות ע''י תפלתו וברכתו. וכל איש הבא אליו זוכה שתהיה לו תשועה על ידו. הן פרנסה או בנים או רפואה לחולה ולמקשה לילד וכדומה. ודבר זה היה לפלא בעיני כל כי הוא היה ידוע לאדם פשוט כאחד מהמון העם. ומאין זכה לעשות נפלאות? וכשמוע הרב הנ''ל על אודות איש זה התחפש והלך לעיר שנמצא בה מוכר היין. הרב גמר אומר בלבו שאם הוא יראה חלילה שאיש זה מעשיו מצד הטומאה ח''ו אזי יכריתו מן העולם ולא ישאיר ממנו שום זכר.

ובהגיע הרב לעיר של מוכר היין נכנם לחנותו וישב אצלו שלשה ימים. אמנם לא ראה שום דבר שיהא ניכר ממנו שהוא מצד הקדושה כי לא ראה אותו מתנהג בחסידות יתרה בהתאם לשמועה. אבל גם לא נחשב בעיניו שהוא ח''ו מצד הטומאה כי ראהו מתנהג בדרך יהדות פשוטה כגון מניח תפילין ומתפלל כמנהג ישראל ומסחרו באמונה. ויאמר הרב בלבו שמא אדם זה עובד את השי''ת בלילה באהבה ולא מראה עצמו לבריות, לכן התחבא הרב בלילה בחדר הסמוך לחדר משכבו של בעל החנות, ראה הרב כי, הוא שכב במשך כל הלילה עד הבקר ואח''כ קם נטל ידיו כרגיל והלך להתפלל כשאר המון העם, ויוסף הרב להתפלא על דבר זה כי ידע בבירור שאין בו מצד הטומאה ח''ו והוכרח הרב לגלות את עצמו שהוא הרב של העיר אפטא ואמר לו שהוא מבקשו שיודיענו מעשיו מאין לו היכולת לפעול פעולות נוראות כאלו, אם יודיענו מה טוב, ואם לאו הרי הוא יגזור עליו בגזירה דאורייתא שיגלה לו האמת.

ויהי כשמוע בעל החנות את דבריו נבהל מאד ויען ויאמר: מצוה לשמוע דברי חכמים אך תדע אדוני הרב שאם ארצה לגלות לך כל המאורעות המוצאות אותי יכלה הזמן והמה לא ייכלו. ואני רק אגיד לך ענינים מעטים. ועיקר הכל הוא בטחוני בהשי''ת כי יש לי בטחון חזק בהשי''ת ועל כל גל וגל שעבר עלי נענעתי לו בראשי. וכן היתה דרכי בעת שהייתי רואה שהשעה דחוקה לי ביותר הייתי תיכף מפזר מהמצוי תחת ידי לעניים ולאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות. ותמיד היו נמצאים אצלי אורחים. ופעם אחת היו אצלי אורחים והייתי שמח עמהם. ופתאום בא ציר שלוח מאת שר העיר בהודעה ששר ה׳עיר מבקש שאלך אליו תיכף ומיד. ואם לא אלך עלול אני להתיסר קשות. אמרתי בלבי מכיון שאני עסוק במצות הכנסת אורחים ורבותינו הפליגו בגודל מצוה זו. אזי בודאי שזכות מצוה זו יכולה להגן עלי. ובכן לא עזבתי את האורחים ולא הלכתי לשר העיר ואח''כ כשהלכתי אליו מצאתי חן בעיניו וקבלני בסבר פנים יפות ובכל גנוני הכבוד.

חוץ מזה יש דבר גדול העולה על הכל, הענין ידוע לכל בני העיר שמזה כמה שנים אפס כסף ממני ומכרתי כל הוני ורכושי והייתי הולך וחסר עד שנשארתי עירום ועריה. והיו בני ביתי בוכים והיו לוחצים עלי שאלך לעיר אחרת אולי אמצא שם משהו להתפרנס בו. או אולי אמצא איזה שותף שיזדמן לי ונעשה שנינו איזה עסק בשותפות. אבל אני דחיתי כל זה ולא שעיתי לדבריהם כי היה בטחוני חזק בהשי''ת שהוא ביכלתו להושיעני גם בלי שותף ועזר מבני אדם. אבל בני ביתי לא הניחוני והיו מפצירים בי יומם ולילה עד שהוכרחתי מרוב צערם לצאת מן העיר וללכת לעיר אחרת.

ויהי כצאתי את העיר בהיותי בודד מחוץ לעיר נשאתי עיני למרום והייתי בוכה מקירות לבי על גורלי, ואח''כ הצדקתי על עצמי את דינו יתברך ואמרתי בלב שמח רבש''ע אתה אדון כל הבריות ומשגיח על הכל וזן ומפרנס ומכלכל לכל נברא והכל גלוי וידוע לפניך שאני עתה במצור ובמצוק והשעה דחוקה לי ביותר ואשתי ובני ביתי לחצוני שאלך להשתתף עם בן אדם קרוץ מחומר היום כאן ומחר בקבר ואני איני רוצה בזה אלא אבקש שתהיה אתה שותפי ושלח לי מברכותיך ומעתה אני מעיד עלי אותך בזה שכל מה שארויח ואשתכר בין רב בין מעט אחלקהו לחצאין ממש חלק אחד לך דהיינו ללומדי תורה להכנסת אורחים ולאביונים וחלק לי ולאנשי ביתי להחיות את נפשותינו, ובהיותי בוכה מקירות לבי הושטתי ידי לכיסי ונזכרתי שנותר בכיסי מטבע אחד כסף, תיכף נתחזקתי ברוחי ושבתי לביתי ואמרתי לאשתי שב''ה מצאתי שותף הגון, ותיכף אחר מעשה זה פתח לי ה' יתברך את ברכתו והייתי מצליח בכל מעשי, ועתה יש לי שתי תיבות באחת מהם אני שם את החלק המגיע לי ובשניה את החלק המגיע לה', ואנכי אינני עושה את הפדיון ע''י שום אדם מבני ביתי ומכל שכן ע''י אחרים אלא דוקא על ידי עצמי, כי חוששני שלא ישלחו יד בשותפות ח''ו. והכסף אשר הוא לקודש אני מחלקו לתלמידי חכמים, ולומדי תורה ואנשי מעשה, ולעניים מהוגנים ויראי שמים, וכל עבודתי לשמו יתברך דוקא והענין ששומעין בשמים את ברכתי זה רק מימים מועטים.

ויהי כשמוע הרב את דבריו שמח שמחה גדולה וברכו וחזר לעירו ואמר לתלמידיו. אל תתפלאו עוד על מעשיו של איש זה כי הוא דין פשוט שהביאו מרן ז''ל ב׳שולחן ערוך' ששותף מה שעשה עשוי ומקבלו שותפו השני בעל כורחו ואם כך זה נעשה שותף להקב''ה באמת ובאמונה בודאי שיכול לפעול כל מה שירצה ויותר מזה.

ר״ יעקב אבוחצירא כ טבת

כ' בטבת - יום פטירת רבי יעקב אבוחצירא זצוק״ל

רבינו יעקב אבוחצירא ע״ה היה איש אלוקים קדוש ונורא, תלמיד חכם ענק. עוד מילדותו, בתלמוד התורה, היה שקדן גדול והיה מפליא את כולם בחכמה והפיקחות שלו. הוא היה מסתגר בבית משבת לשבת בעמל התורה, ומרבה בתפילות ובסיגופים כדי להגיע לכמה שיותר מדרגות גדולות ונשגבות של קדושה וטהרה. כל שאיפתו של רבינו יעקב אבוחצירא היתה לעלות מעלה מעלה, להתחזק ככל האפשר בתורה ויראת שמים, בקדושה וטהרה. אחד הדברים שהיה אהוב על רבינו יעקב אבוחצירא היה לעזור לתלמידי חכמים, לעזור ליתומים, לאלמנות, עד כדי כך שהוא היה הולך מעיר לעיר, ומכפר לכפר, כדי לאסוף תרומות לעזור לנזקקים. כמו כן הכנסת האורחים אצלו היתה פלאי פלאים, ועד היום ידוע שמשפחת אבוחצירא מצטיינים בעניין הזה של הכנסת אורחים. כך היה רבינו יעקב אבוחצירא ע״ה.

שמו של רבינו יעקב אבוחצירא הלך למרחקים, מסוף העולם ועד סופו. היו באים אליו ממרחקים גדולים כדי לקבל את הברכות שלו. יום אחד רבינו יעקב אבוחצירא בא לעיר אחת, ובעיר הזאת באותו זמן נפטר איזה תלמיד חכם. באו שני בני תורה לרבינו יעקב אבוחצירא והזמינו אותו שיבוא להלוויה להספיד שם. אמר רבינו יעקב אבוחצירא: "לכבודו של אותו תלמיד חכם אני אשמח לבוא". אחר כך בחוץ סיפרו לראש הקהילה שהיה אדם קשה, טיפוס לא קל, עשיר, השם ירחם. סיפרו לו שהזמינו את רבי יעקב אבוחצירא, הוא הגיב: "מה, חסר לנו רבנים בעיר שלנו? !". הוא השמיץ את רבי יעקב אבוחצירא, ואמר: "לכו מהר ותבטלו את ההזמנה!". הם לא ידעו איך ללכת לרבי יעקב ולהגיד לו לא לבוא. איך יעשו דבר כזה? הם לא ידעו מה לעשות, אז הם הלכו לרבי יעקב אבוחצירא ואמרו לו: "רבינו, הדרך עד ההלוויה ארוכה מאוד, ואנחנו לא רוצים להטריח את כבודו. אולי כבודו יבוא בשבעה". אמר להם רבי יעקב אבוחצירא: "אני יודע שראש הקהילה שלח אתכם אליי כדי לומר לי שלא אבוא. אני רציתי לבוא ולעשות כבוד לנפטר, לעשות תיקון לנשמה שלו, אבל ראש הקהילה שהשמיץ אותי כאלה השמצות עוונו יישא". חזרו הבחורים אלה וראו רעש גדול בעיר. מה קרה? ראש הקהילה נפטר. התברר להם שבאותו רגע שאמר רבי יעקב אבוחצירא "עוונו ישא", באותו רגע ראש הקהילה מת! הלכו וסיפרו לבני המשפחה אחרי השבעה, כדי שיבינו מי זה רבי יעקב אבוחצירא, אבל בני המשפחה רתחו מכעס והלכו לבית של רבי יעקב אבוחצירא, כביכול להרוג אותו ח״ו. הם באו לבית של רבי יעקב עם מקלות. שמשו של הרב ראה זאת ופחד לפתוח את הדלת. אמר לו רבי יעקב אבוחצירא "תפתח את הדלת". אמר להם רבי יעקב אבוחצירא: "תסתלקו מכאן, ואם לא תסתלקו אש תאכלכם!". מייד יצאה אש מתחת לאדמה, וכולם ברחו! רבי יעקב אבוחצירא היה בבחינת "צדיק גוזר והקב״ה מקיים", היה קודש קודשים, בעל רוח הקודש גדול.

פעם רבי יעקב אבוחצירא התארח אצל יהודי ירא שמים, והיהודי הזה עשה סעודה גדולה לכבוד רבי יעקב אבוחצירא. הביאו עופות, הביאו אוכל. כשהביאו את העופות שאל רבי יעקב אבוחצירא את בעל הבית: "מי שחט את העופות האלה?", אמר לו: "מחילה רבינו, באף מקום כבודו לא שואל את השאלה הזאת, מה קרה שאצלי כבודו שואל את זה?". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "שאלתי אותך, תענה לי". אמר לו: "יש לי בנים יראי שמים שלקחו את העופות לשחיטה". שאל: "מי מהם לקח את העופות לשחיטה?". כל הבנים על פי הסדר אומרים "לא אני", עד שהגיעו לבן האחרון שאמר: "לא היה לי זמן אז שלחתי את המשרת". המשרת היה יהודי עם הארץ, שלא יודע בין ימינו לשמאלו. אמר רבי יעקב אבוחצירא: "תקראו למשרת". הם קראו למשרת, ורבי יעקב אבוחצירא שאל אותו: "תגיד, אתה לקחת את העופות לשחיטה?", ענה לו: "כן", אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "מי שחט אותם?", אמר לו: "כבוד הרב, אני מצטער, הלכתי לכל השוחטים אף אחד לא היה בבית. היה באותו זמן עצירת גשמים וכולם הלכו להתפלל, אז אמרתי מה יש, גם אני יודע לשחוט, אז לקחתי סכין וחתכתי את כולם והבאתי". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא לבעל הבית: "אתה רואה? ! מחר תעשה שוב סעודה, תכשיר את הכלים, ונעשה סעודה חדשה להודות לקב״ה שהציל אותנו מאכילת טריפה".

פעם רבי יעקב אבוחצירא היה באלג׳יר, אצל יהודי עשיר אחד. כשהגיע יום שישי אמר רבי יעקב אבוחצירא: "אני צריך ללכת", אותו עשיר ביקש: "כבודו יישאר אצלי בשבת", אבל אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אני חייב ללכת". לעשיר הזה היה צאן בחצר, גדיים וכבשים, ובזמן שהם מדברים גדי אחד מהעדר ניגש לרבי יעקב אבוחצירא, שהיה יושב בפתח של הבית, והגדי שם את הראש שלו על הברך של רבי יעקב, והסתכל לו בעיניים, ורבי יעקב מסתכל בו בחזרה. בעל הבית מסתכל ולא מבין מה קורה. רבי יעקב אבוחצירא אומר לבעל הבית: "אם אתה רוצה שאני אשאר פה בשבת, אני מוכן להישאר אבל בתנאי אחד: את הגדי הזה שאתה רואה פה תשחט לשבת, ונאכל אותו בארוחות של שבת". אמר לו העשיר: "כבוד הרב, בשבילך את כל העדר אני שוחט, רק בשביל שכבודו ישאר אצלי שבת". רבי יעקב אבוחצירא הורה לו: "בארוחות האלה תביא לבית שלך עשרה תלמידי חכמים שיאכלו יחד אתנו", אמר לו העשיר: "כבוד הרב, אין בעיה". אחד מהתלמידים שלו שחט את הגדי וכיוון את הכוונות של השחיטה לפי הקבלה. באו תלמידי חכמים, עשו סעודות גדולות, ורבי יעקב אבוחצירא אמר דברי תורה. עשו סעודה, שירה, דברי תורה. באמצע הלילה הלכו לישון, ובעל הבית שומע מישהו מדבר עם רבי יעקב אבוחצירא ואומר לו כך: "תנוח דעתך כפי שהנחת דעתי, ותזכה לאורך ימים ושנים", אבל בעל הבית לא רואה אף אחד. בבוקר קם העשיר ואמר לרבי יעקב אבוחצירא: "מחילה שאני שואל את כבודו, אבל מה זה שבאמצע הלילה שמעתי כך וכך?". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "דע לך, הגדי הזה שראית שבא אלי היה תלמיד חכם שנכשל באיזו עבירה, שהוא לא עשה תיקון עליה. הוא התגלגל בגדי הזה והוא בא לבקש ממני תיקון, וזה ששחטנו אותו ואכלנו אותו, ודיברנו דברי תורה, זה היה התיקון שלו, והוא בא להודות לי שעשינו תיקון לנשמה שלו", כך היה רבי יעקב אבוחצירא.

פעם אחת רבי יעקב אבוחצירא הלך לאסוף כספים, כהרגלו, למוסדות תורה, ליתומים ולאלמנות. בדרך חזרה הוא לקח איתו גוי אחד שיעזור לו. היו שתי דרכים, הרב אמר לגוי "אנחנו נלך בדרך הזאת", הגוי אמר: "מה פתאום?". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "למה 'מה פתאום'?". אמר לו הגוי: "פה יש שודדים, אך אחד לא מעיז ללכת לשם". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אתה עובד אצלי, אני אחראי עליך, אתה הולך איתי". הם הלכו ואחרי כמה מטרים הם פתאום רואים קבוצה של ארבעים שודדים עם נשק. הגוי, מסכן, התחיל לרעוד, ורבי יעקב אבוחצירא המשיך ללכת כאילו לא קרה כלום. השודדים באו אליהם. הם ידעו שרבי יעקב אבוחצירא הלך לאסוף כספים (הם היו מהעיר שלו), ובידי רבי יעקב אבוחצירא היה כסף רב. הם באו אליו ואמרו לו: "תביא לנו את הכסף שלך", אמר להם: "טוב, הנה התיק". אמרו לו: "כדי לקחת את הכסף אנחנו קודם כל צריכים להרוג אותך", אמר להם רבי יעקב אבוחצירא: "בבקשה תהרגו". והנה כשהם מרימים את הנשק כדי להרוג את רבי יעקב אבוחצירא, ארבעים השודדים כולם מתאבנים! לא זזים ממקומם! ולא רק שהם מתאבנים, אלא חצי גופם גם שקע בתוך האדמה. כשהגוי ראה את זה הוא עמד בהלם. אמר רבי יעקב אבוחצירא לגוי: "תשאיר אותם ככה, שיישארו פה, כדי שגנבים אחרים יראו וייראו". הם עזבו אותם כך והלכו לעיר. המשפחות של השודדים ידעו שהלכו לשדוד את רבי יעקב, והם ראו שרבי יעקב חזר, אבל השודדים לא חזרו. עובר יום והשודדים לא חוזרים. הם באו לרבי יעקב אבוחצירא ושאלו אותו אם הוא ראה את השודדים, והוא לא ענה להם, הוא לא התייחס אליהם, הוא התחמק מהם. הם הלכו לעוזר שלו, הערבי, והוא סיפר להם את כל העניין. אמר להם: "תרוצו לבקש סליחה". הם רצו לרבי יעקב אבוחצירא ובכו בכיות נוראות. אמר רבי יעקב אבוחצירא: "כדי שלא יהיו צרות ליהודים אני אמחל להם, אבל תלכו אליהם ותגידו להם שיבטיחו שמהיום והלאה הם יפסיקו עם הדברים האלה, ואם לא אוי ואבוי להם". הם הלכו אליהם, דיברו איתם, והם כמו בול עץ. אחד האנשים צעק להם: "האם אתם מקבלים עליכם יותר לא לגנוב, ולא לעשות צרות לאנשים", ואז נפתח פיהם ואמרו: "מקבלים עלינו", ואז הם התרוממו ויצאו. מכאן נבין מי היה רבי יעקב אבוחצירא!

מכל הסיפורים האלה אנו רואים מי היה רבי יעקב אבוחצירא: ענק בענקים גדול ונורא. כיצד הוא זכה לכל זה? רבותיי, צריך להבין, שזוכים לגדולה רק בעמל התורה, בשקידה בלימוד התורה. בין אם זה הבאבא סאלי, בין אם זה רבי דוד אבוחצירא אחיו, בין אם זה כל הצדיקים בכל הדורות, להגיע לדרגות גדולות ונשגבות של קדושה וטהרה, לדרגות גדולות של דבקות בקב״ה, הכל בזכות עמל התורה, הכל בשקידה עצומה בלימוד התורה הקדושה.

בסוף ימיו הגיע רבי יעקב אבוחצירא למצרים. ידוע שרבי יעקב אבוחצירא הוא ניצוץ של יעקב אבינו, וגם יעקב אבינו ע״ה בסוף ימיו בא למצרים. אז רבי יעקב אבוחצירא הגיע למצרים, והוא היה שם בערב שבת אצל יהודי אחד, כמדומני ר' משה סרוסי, ובערב שבת רבי יעקב אבוחצירא היה חולה. בעל הבית הזמין רופא, והרופא אמר לבעל הבית בצד, בשקט: "תשמע, עוד שעה הוא לא יישאר, אין מה לעשות", והלך. רבי יעקב אבוחצירא שאל את בעל הבית מה אמר הרופא. בעל הבית ניסה להתחמק, אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אל תפחד, מה אמר הרופא?". בעל הבית אמר לו את דברי הרופא. אמר לו ר' יעקב אבוחצירא: "דע לך, הרופא אמר לך שעוד שעה אני הולך, אז דע לך שהרופא לא מבין כלום. אני בשבת חייב להישאר פה!". בערב שבת באמצע הלילה בעל הבית שומע את רבי יעקב אבוחצירא מדבר כמה מילים, לא הבין מה זה, וביום ראשון נפטר רבי יעקב אבוחצירא. לפני הפטירה שלו הוא אמר שהוא רוצה ששני תלמידים שלו יתעסקו בטהרה שלו, אבל בתנאי שידעו ששבועיים אחרי הפטירה שלו גם הם ימותו (זה עניין שלו, הוא יודע את הסיבה). שני תלמידים קיבלו את זה עליהם, ועסקו לאחר פטירתו בטהרה שלו. כשהם רחצו אותו הוא היה שוכב וקם, כדי שיהיה להם יותר קל לרחוץ אותו, והם נבהלו! הם רצו וסיפרו לאנשים בחוץ, והאנשים נכנסו פנימה לראות. אמרו התלמידים: "רבינו, תראה את גדולתך, כדי שידעו שדיברנו אמת!" ואז עוד פעם הוא שכב וקם, שכב וקם. "גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם"! ואכן שבועיים אחרי הפטירה של רבי יעקב אבוחצירא נפטרו שני התלמידים האלה, כמו שהוא אמר שיהיה.

גם כאן, כמו אצל יעקב אבינו שהיתה מלחמה איפה לקבור אותו עם עשו (שלא הסכים שיקברו את יעקב אבינו במערת המכפלה), גם אצל רבי יעקב אבוחצירא כשהוא נפטר בדמנהור, באו תושבי אלכסנדריה ורצו שהוא ייקבר באלכסנדריה. הם לקחו את המיטה ובאו ללכת לאלכסנדריה, ואז התחילו לרדת גשמי זעף. כשהם עוצרו הגשם הפסיק. הם הבינו שרבי יעקב אבוחצירא לא רוצה להיקבר באלכסנדריה, ולכן קברו אותו בדמנהור. והשם יתברך יעזור לנו, יהי רצון, שזכות רבינו הרמב״ם ורבי יעקב אבוחצירא יעמוד לנו, שנזכה במהרה לגאולה שלימה, לבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן ואמן, כן יהיה רצון!

סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: פעם סיפרתי מעשה ברבי יצחק אלפייה ז״ל לקדוש ישראל הבבא סאלי זצוק״ל, והוא ביקשני להביא את בעל המעשה לפניו, והבאתי. מה היה המעשה?

בשלהי מלחמת העולם השנייה התקדמו הגרמנים לכיוון ארץ ישראל דרך מצרים. צדיקי ארץ ישראל ומקובליה העתירו תפילה, וחילקו ביניהם את הצדיקים ישני עפר – לעוררם ולשתף אותם בתפילה שלא יוכחד היישוב היהודי בארץ ישראל חס ושלום.

כמה ימים קודם התפילות, הגיע הרה״ג יעקב אבוחצירא זצ״ל אל הרה״ג אלפייה זצ״ל בחלום, ושאל אותו מפני מה הם אינם מתפללים בקברו אשר במצרים. אמר לו הרב אלפייה: עת מלחמה עכשיו, ואי-אפשר להגיע לאזור הקרבות. אמר לו הרב יעקב אבוחצירא בחלום: דע לך, כל קבורתי במצרים לא נועדה אלא להגן על יושבי ארץ ישראל, על כן צריך שהוא יבוא להתפלל בקברו.

בבוקר נכנס הרה״ג אלפייה למשרדו של המושל הבריטי בירושלים, והודיע לו על כוונתו לנסוע למחרת ברכבת החיילים היורדת למצרים. המושל ההמום מהבקשה ומהופעתו הלא צפויה של הרב כמעט סילק את הרב ממשרדו, אילולא השוטר היהודי שעמד שם והזהיר אותו לא להתעסק עם הרב המורגל בנסים. הרב אלפייה המשיך וביקש מהמושל לעכב את הרכבת עד שהוא יסיים תפילתו ב 7: 30. אומנם הוא מתפלל כ״ותיקין", אך תפילתו מסתיימת מאוחר בגלל התפילה על-פי הכוונות. זה כבר היה למעלה מכוחותיו של המושל – עדיין לא נתן את הסכמתו לרב שייסע, וכעת גם הבקשה המיוחדת הזאת?

למחרת, כשהרכבת עמוסת החיילים לא הצליחה לנוע בזמנה הקבוע, הבין המושל כי יש דברים בגו. וכשהרב אלפייה הגיע לתחנה והורה לנהג הקטר להניע והניע, לא היה אחד שיעז למחות בידו.

סוף הסיפור ידוע. הצבא הגרמני ניגף באופן נִסי באל-עלמיין, ימים ספורים אחרי שהרב זצ״ל התפלל בקברו של אותו צדיק. כשחזר הרב יצחק אלפייה ממצרים, כבר הבין אותו מושל נוכרי עם מי יש לו עסק, עמד וקיבל את פניו בתחנת הרכבת בירושלים במילים: "עכשיו אני יודע שיש אלוקים, והוא אלוקי ישראל".

מאז, היה הבבא סאלי מעריך מאוד את הרה״ג רבי יצחק אלפייה זצ״ל ונקשר עמו בעבותות אהבה. גם בגלל הקשר עם מרן אביר יעקב אביחצירא זיע״א וגם בגלל שהיה שותף להצלת כללות עם ישראל מידי הגרמנים ימ״ש. ולהראות חיבת אהבתו עמו, היו נפגשים בקביעות בכל ראש חודש, והיו סועדים יחדיו סעודת ראש חודש. גם היה מבקש ממנו ברכות על ילדיו שימשיכו את דרך הקודש. וגם היה נותן לו פדיון כדי שהברכה תחול.

הרבה אנשים היו באים לבבא סאלי והיו מספרים לו את צרותיהם. לפעמים הייתה רוחו נופלת מרוב צרות שהיו מספרים לו האנשים, והיה מפסיק לקבל קהל, כי היה אומר בלי שהשכינה שורה אין לברכות שלי שום ערך. על כן היה עוסק בתורה כמה זמן, תורה שנאמר עליה "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" והיה שמח וחוזר לברך את האנשים.

סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק״ל כי פעם סיפרו לו שהבבא סאלי זצ״ל בעצבות. על כן קראו לי כי אמרו שכשאני מגיע יש לו שמחה. באתי לשמח את לבבו. ומיד כשהתקרבתי לביתו הוא הרגיש בדבר ואמר לאנשים שאני צריך להגיע. וכשנכנסתי לביתו הוא הרגיש בדבר ואמר להם להכניס אותי לחדרו.

נכנסתי ואמרתי לו שיש לי קושיה. אנחנו אומרים בהגדה "אלו הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו את הים - דיינו" – ולכאורה, מה איזו חשיבות ביציאת מצרים אם הקב״ה לא היה קורע לנו את הים. הרי המצרים היו תופסים אותנו והורגים אותנו.

אמר לי הבבא סאלי: אכן זו שאלה טובה.

אמרתי לו, יש לי תשובה, אבל אני מבקש שכבודו לא יכעס עלי אם אני אומר אותה. אמר לי: תגיד, לא אכעס. אמרתי לו: שמעתי ששם המשפחה המקורי שלכם היה 'אלבז' ולא אבוחצירא, אלא שזקנכם היה בדמשק ורצה לנסוע לארץ ישראל, לא היה לו כסף ולא רצו לתת לו לעלות לספינה, לקח מחצלת הניחה על הים וכך הגיע לארץ ישראל, ועל שם הנס הזה שינו את שם משפחתכם לאבוחצירא שפירושו מחצלת בערבית.

אמר לי: נכון.

אמרתי לו: אני חושב שבעל ההגדה התכוון לומר כך, "ואילו הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו ואת הים" אלא היה עושה לנו כמו שעשה נס לרב אבוחצירא עם מחצלת "דיינו".

עכשיו שגם הוציאנו ממצרים וגם קרע לנו את הים, וגם העבירנו בתוכו בחרבה, אנחנו מודים לו יותר ויותר. צחק הבבא סאלי ואמר לי: "הכנסת אותנו להגדה של פסח"? .

רבנו יוסף חיים נולד לאביו רבי אליהו חיים זצ״ל נצר למשפחת חכמים וגאונים ביום י״ג באב התקצ״ד יש אומרים לאחר 7 שנות נישואים ישנן 2 גרסאות גרסא אחת אומרת שאמו הלכה עד למרוקו לקבל ברכה מרבי יעקב אבוחצירא זי״עא לזרע של קיימא וכשראה את מסירות נפשה ברכה שתזכה לבן גדול בישראל.

גרסא שניה אומרת שאביו רבי אליהו חיים כשנה לפני לידת רבי יוסף חיים שלח ר' יעקב אבוחצירא זלה״ה להודיע לאביו שלתקופת השנה אשתו תלד בן זכר קדוש מרחם בעשר קדושות, אשר עתיד הוא להאיר עיני כל ישראל בתורה. ואביו שמר את

הדבר.

(כך הגרסא לפי הראשל״צ הרב מרדכי אליהו שליט״א).

הצדיק ר' יעקב אבוחצירא- "אביר יעקב" זיע״א

הרב רונן טמיר

" 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. אפשר לרמוז, דעיקר ביאת האדם לזה העולם הוא כדי להשלים רוחו ונשמתו, והשלמתם היא ע״י עסק התורה והתדבקות במצוות ובתפילה כראוי. וכישזכה לתיקון נפש רוח ונשמה - בזה יזכה להתדבק בשכינה. . . וזהו שאמר 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה' 'מצרימה' - גימטריא שכינה, ובאו לומר כאן מי הם בני ישראל הראויים לידבק בשכינה - הם 'את יעקב', דהיינו שיש בהם המידות הרמוזים בראשי התיבות של 'יעקב' - יחוד, ענוה, קדושה, וברכה. יחוד- שיהיו מייחדים את השם כראוי בכל עומק ליבם. ענוה - בכל אשר עושים יהיו ענוים ולא יתנשאו בשום דבר. קדושה - שיקדשו אותם כראוי בקדושה ובטהרה ויהיו עסוקים בתורה הקדושה. ברכה - שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי. . . וכשיהיו בהם כל המידות הללו - אז יהיו ראויים לידבק בשכינה" ("פיתוחי חותם", תחילת ספר שמות).

מצעירותו הצטיין יעקב בהבנה ישרה להפליא ובכושר התמדה מדהים. הוא למד עם אביו, ר' מסעוד, - בתחילה מקרא, אח״כ משנה ותלמוד, בבקיאות מופלאה. עד מהרה נודע ר' יעקב בשערים גם כבעל מופתים, ששכינה מדברת מתוך גרונו. מסופר כי בהיותו כבן 26 בלבד, בשנת ה׳תקצ״ב, שלח ר' אליהו חיים זצ״ל, ראש רבני בבל, וביקש מר' יעקב ברכה עבורו ועבור אשתו לפרי בטן. ר' יעקב בירכם שיזכו בקרוב לבן שיאיר עיני ישראל בתורה, וב״ה ברכתו עשתה פירות, ולאחר כשנה זכו לחבוק בן - יוסף חיים, הוא הגאון האדיר ה״בן איש חי".

ר' יעקב נתמנה כמנהיגה הרוחני של הקהילה בתאפילאת שבמרוקו. הוא נודע כגאון עצום בנגלה ובנסתר, ובהדרכתו בלימוד כתב: "דבתחילה לומד אדם המקרא, ואח״כ לומד המשנה, ואח״כ לומד הגמרא, ואח״כ לומד ההלכות על בוריין, ואח״כ העיקר- הוא הסוד, על אמיתתו" (הקדמתו לספר "אלף בינה")

כח ברכותיו של ר' יעקב היה מן המפורסמות, בקרב יהודים וגויים כאחד. נכדו, ה״בבא סאלי", סיפר כי פעם הגיע ר' יעקב לעיר תומיסנת שבמרוקו והתאכסן אצל אחד התושבים בכבוד רב. ר' יעקב למד תורה בחדרו, וילדים ערבים החלו להשליך אבנים על חלון חדרו. ר' יעקב ביקש לסגור את חלונות הזכוכית, ולמרבה הפלא כל האבנים שהושלכו חזרו כבומרנג אל הזורקים ופצעו אותם. הורי הילדים, שהבינו שמדובר באיש קדוש, באו עד מהרה לבקש את סליחת הרב. . .

פעם אחרת, כשהיתה שנת בצורת והשערים האמירו, הבטיח ר' יעקב לאחד מעשירי העיר כי אם יתרום את כל כספו לעניי העיר - יהיה עמו במחיצתו בגן עדן. הלה, ר' דוד אזרואל, הסכים מיד והפקיד אצל ר' יעקב כד מלא מטבעות ושטרות. בכל פעם שהיה עני מתדפק על דלתו, היה ר' יעקב מוציא מהכד ונותן לו. לאחר שנה, כאשר השתפר המצב, קרא ר' יעקב לעשיר, הודה לו והשיב לו את הכד. כאשר מנה ר' דוד את תכולת הכד, נדהם לגלות שלא חסר ממנו מאומה!

מה גדולה היתה כמיהתו של ר' יעקב לעלות לארץ הקודש. חמש פעמים ניסה לעלות לארץ ובכל פעם הניאוהו בני הקהילה בהפצרות ובתחנונים. בפעם השישית הודיע להם כי הוא עולה לארץ הקדושה, וממנה את בנו ר' מסעוד תחתיו. ר' יעקב נסע דרך אלג׳יריה ומשם לתוניס, לוב ומצרים בדרך לארץ ישראל. תוך כדי מסעו, בעיר דמנהור שבמצרים, נפל לחולי, והשיב את נשמתו ליוצרה ביום כ' טבת ה׳תר״מ, השבוע לפני 134 שנים.

סיפורי מופתים רבים נקשרו בשמו גם לאחר מותו. סיפור מדהים קשור לתבוסת הנאצים באל-עלמין שבמצרים. הנאצים פלשו למצרים, בדרכם לארץ ישראל. לילה אחד חלם ר' יצחק אלפייה זצ״ל, מגדולי מקובלי ירושלים, ובחלומו פונה אליו ר' יעקב אבוחצירא ומפציר בו לערוך בדחיפות לימוד על קברו בדמנהור. בדרך לא דרך הגיע הרב אלפייה לציונו של ה״אביר יעקב" עם מנין אנשים, ולאחר תיקון שארך שלושה ימים ושלושה לילות, שמעו קולות שמחה מהעיר. השמועה נפוצה במהירות שהגרמנים נסוגו. מיד קראו הלל ועשו שמחה גדולה, ויהי הדבר לנס.

הקדוש ר' יעקב אבוחצירא הותיר אחריו משפחה ענפה של צדיקים, ותלמידי חכמים עצומים. היא משפחת אבוחצירא המעטירה.

ר' יעקב אבוחצירא, "אביר יעקב". זכותו תגן עלינו, אמן.