חיילים פרועים שלא הכירו שמעות

ה-Filthy Thirteen (השלושה-עשר המלוכלכים) הייתה מחלקת חבלה מוצנחת בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, שסיפורה יוצא הדופן שימש כהשראה לספר ולסרט המפורסם "12 הנועזים".

הקבוצה הייתה חלק מפלוגת המפקדה של רגימנט חיל הרגלים המוצנח 506 במסגרת הדיוויזיה המוטסת 101 ("הנשרים הצורחים").

סמל ג׳ייק מקניס (במרכז התמונה), בן תערובת אינדיאני (צ׳רוקי) מאוקלהומה, היה מפקד הקבוצה שכללה חבורה של חיילים קשוחים, מרדנים ופרועים, שלא סבלו משמעת צבאית קלאסית.

השם "השלושה-עשר המלוכלכים" הוענק להם משום שמהרגע שהגיעו לבסיס האימונים באנגליה, הם סירבו להתרחץ, לכבס את בגדיהם או להצדיע לקצינים, והעדיפו להשקיע את כל זמנם באימוני הישרדות ולחימה. הם חיו בצריף מבודד, צדו חיות בר באזור כדי להשלים תזונה, ונהגו לשתות וללכת מכות בפאבים המקומיים.

ערב הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, הפכה המחלקה לאייקון היסטורי בזכות סדרת תמונות שצילמו כתבים צבאיים. בהשראת המורשת האינדיאנית של מקניס, החברים גילחו את ראשיהם לתספורות מוהוק וצבעו את פניהם בצבעי מלחמה אינדיאניים.

המשימה: צניחה בלב שטח אויב שעות לפני הנחיתה הימית, במטרה לפוצץ גשרים אסטרטגיים מעל נהר הדווה (Douve) כדי למנוע מתגבורות שריון גרמניות להגיע לחופים.

הם צנחו תחת אש כבדה, איבדו חלק מאנשיהם ואת רוב הציוד, אך מקניס אסף את הניצולים, אלתר חומרי נפץ, והם הצליחו להשמיד את הגשרים ולהחזיק בעמדותיהם במשך ימים מול כוחות עדיפים בהרבה.

היחידה לא עצרה בנורמנדי והמשיכה להוביל משימות התאבדותיות לאורך המלחמה:

הולנד (מבצע מרקט גארדן): הם צנחו כדי לאבטח גשרים חיוניים. במהלך הקרבות מילא מקניס תפקיד של מפקד בפועל לאחר שקציניו נהרגו.

הקרב על הבליטה (באסטון): כשהדיוויזיה המוטסת 101 כותרה על ידי הנאצים בקור המקפיא של בלגיה, חברי הקבוצה התנדבו להפוך לסיירים – כוחות חלוץ שצנחו ישירות לתוך הטבעת הגרמנית כדי להציב משואות ניווט ומכשירי רדאר, שאפשרו למטוסי האספקה של בעלות הברית להצניח תחמושת ואוכל לכוחות הנצורים.

למרות שנשלחו תמיד לחזית הקשה ביותר וספגו אבדות (רבים נהרגו, נפצעו או נשבו), הרעיון המרכזי של המחלקה נשמר, ומקניס עצמו שרד את המלחמה כולה עם ארבע צניחות קרביות.

בניגוד לסרט הוליווד "הנועזים בעורף האויב" (שבו הדמויות הן אסירים פליליים הנידונים למוות), חברי ה-Filthy Thirteen לא היו פושעים, אלא פשוט חיילים מרדנים, עצמאיים ופרועים שסירבו להיכנע לחוקים היבשים של הצבא, אך הפכו ללוחמים הקטלניים והיעילים ביותר ברגע האמת.

זקן הדור והביקורים השבועיים

*עושים מצוות חבילות? * /עמיחי שוקרון י״ב באלול תשפ״ב

יש איזה זקן הדור, זקן מהקהילה שלי, יהודי מלא תורה וחכמה, צח לשון וירא שמים בתכלית. מזה למעלה משנה הוא לא מצליח להגיע לביהכנס. הרגליים לא נושאות אותו.

הצעתי לו שאשלח מישהו מהקהילה שייקח אותו על כסא גלגלים, אבל לא נעים לו להיות לטורח. מהזקנים המכובדים ואוהבי הנתינה לאחרים, חלילה להיות הם המעמסה.

יום אחד ראיתי את החתן שלו בביהכנס ושאלתי אותו מה שלום מארי שלום. הוא סיפר לי שהוא לא יכול לצאת וכו', ושאלתי אם הוא ישמח לביקור, או שעדיף שלא. הוא אמר שהוא בוודאי ישמח. וכך יצא, שכל שבת אחרי שחרית, הייתי הולך אליו הביתה, ומשתעשע איתו בחידודי לשון ותורה, מדרשים ופרשנים. הוא ואשתו החכמנית היו ממש אוצר בשבילי, בענייני מקרא ותורה. שניהם היו מורים עשרות שנים בארץ ובחו״ל, וכרסם מלאה מלאה בתורה, וזה כל דבריהם כל הימים.

ואיך שהיו מדברים עברית? כל אות היתה מקבלת את היחס המגיע לה, מי דגושה ומי רפה, מי בקיצה ומי שלא בקיצה. הדיבור היה כמו ציור שמן עשיר, כמו ריקוד. הייתי מתענג על הצחות והטוהר של הדיבור.

התפלאתי איזה אוצר גדול היה בקהילתי, שלא הכרתי. מארי שלום מעולם לא פצה פה בביהכנס, חוץ מכמה פעמים בודדות, שלא היה מי שידרוש בין מנחה לערבית, כך סיפרו לי. אבל אני — מעולם לא שמעתי אותו מדבר כשנפגשנו בביהכנס, מעבר לשיחת חולין. ואת מרת רעייתו שתחי' לא הכרתי מעולם. בפעם הראשונה שהגעתי, היא שאלה אותי "מי אתה?", היה נראה לה משונה שמגיעה אדם לא קרוא ולא מוכר בבוקר יום השבת בשעת הסעודה.

בסוף כל מפגש שבתי כזה, מארי שלום היה מרעיף עליי מטח כבד של מחמאות, על הנהגת הקהילה, על הדיוק שלי בקריאה, על הפירוש שהשלמתי לו בחידושו ועוד. כל פעם הוא היה מגלגל בלשונו לאט לאט את המילים "הרב, אני לא מחניף, אני אומר את האמת". האמנתי לו. הייתי יוצא משם שמח בחוט המשולש: גם שימחתי שני יהודים, תלמיד חכם ורעייתו. גם למדתי תורה ולשון הקודש שמשמחים אותי בעצמי. וגם. . . קיבלתי מחמאות ☺️.

בשבת הקודמת (פרשת ראה) באתי לבקר כהרגלי את הזוג הקדוש, ומארי שלום ישב על מקומו כהרגלו, חומש, מדרש רבה ומקראות גדולות פתוחים וסגורים לידו. הוא הרצה לי חידוש שחידש על פסוק מההפטרה ושאל לדעתי. הקשתי עליו קושיה — הוא מותיב והוא מפרק לה — מיד תירצתי מה שחשבתי לתרץ. עיניו אורו כמי שקיבל ידיעה שנולד לו בן, חידושים הרי הם כבנים. החידוש שלו על "כל כלי יוצר עלייך לא יצלח" נולד והיה.

בעוד החיוך על שפתיו, אמר לי מארי משפט שגרם לי להחסיר פעימה או שתיים: "אם אני אחיה עד יום כיפור, אני אדע מה כוונת הפסוק". היתה לי צמרמורת. לא בגלל שאני שומע פעם ראשונה כזה משפט, וברית כרותה לשפתים, אלא בגלל שהוא אמר אותו נינוח לגמרי, כאילו הוא אמר "אם ירד גשם, אני אקח מטריה". לא היתה רעידה בקולו, לא מרמור ולא בקשת רחמים. רק מידע יבש ופשוט.

כשהדם חזר לזרום בעורקיי, עניתי ואמרתי לו שבלי נדר, אני אגיד בשמו את החידוש שלו בבית הכנסת ביום הכיפורים. הוספנו ודיברנו בשבחה של ארץ קדשנו ותפארתנו, על הבטחון והטוב שיש בארץ חמדה טובה ורחבה, עד שהגיע הזמן להיפרד.

יצאתי מביתו סביבות 11: 30 בבוקר, היה נראה לי שהוא קצת עייף. אשתו אישרה שבלילה הוא לא ישן טוב בגלל כאבי שרירים. ברכתי אותו ברפואה שלמה והורתי לו לשכב לנוח.

בשעת רעווא דרעווין, כשעם ישראל ישבו עדיין בסעודה שלישית, נשכב מארי שלום, עצם את עיניו, ולא קם יותר. נשמתו עלתה טהורה השמימה.

בלווייה לפני שבוע וחצי, אשתו אמרה לי שאני האדם האחרון שהוא פגש, והיתה לו קורת רוח גדולה מאוד מהמפגש. אמרתי לה שלא עשיתי את זה בגלל שריחמתי עליו, אלא בגלל שנהנתי מאוד מהמפגש. אבל הנה, מצווה גוררת מצווה. זכיתי לחברותא שבועית קצרה, ועל הדרך ה' פינק אותי בחסד של אמת. חבילה של מצוות.

תהא נפשו הקדושה צרורה בצרור החיים.