סיפר הרב עדו גנירם:

סיפר הרב עדו גנירם:

פעם, יהודי תושב יצהר בשנת תשנח בשם משה סלומון רצה לקנות רכב. להזכירכם, בתשנח לא לכל אחד היה אינטרנט, לרובנו לא היה אינטרנט, וגם פלאפון, לרובנו לא היה פלאפון. כשרצו לקנות רכב, היו מפרסמים הודעה בלוח העיר, בלוח ידיעות אחרונות, בעיתונים. אז הוא פרסם מודעה שהוא רוצה לקנות רכב שבעה מקומות. ברוך השם, המשפחה גדלה כנראה, מחפש לקנות רכב כזה. ואז הוא קיבל טלפון: "תשמע, יש לי רכב למכור כמו שאתה רוצה, מיצובישי כזה גדול וזה, אבל אני בבת ים, אני חייב שתבוא היום כי אני עומד לטוס." אז הוא תכף ומיד נסע לבת ים. הוא לא לקח אותו למכון בדיקה, הוא לא מוסכניק אבל הוא מבין קצת בעצמו. הוא בדק קצת את הרכב, מסתכל וזה, מבסוט. קנה, העברת בעלות, הכול סבבה. מגיע חזרה הביתה ליצהר, מגלה באוטו שואב אבק בבגאז׳, חדש בארוזה.

הוא אומר: "אוטו קניתי, שואב אבק לא קניתי." מתקשר למספר שהתקשרו אליו הביתה. שם הוא הגיע למוכר. מצלצל, מצלצל, מצלצל, לא עונה. מצלצל, מצלצל, מצלצל, לא עונה. בפעם השלישית עונה לו איזה מישהו. אומר לו: "שלום, בעניין הרכב שקניתי. . ." אמר לו: "איזה רכב?" הוא אמר לו: "לאן הגעתי? הגעת לטלפון ציבורי ליד בית ספר בבת ים." אז הוא התפלא. הוא אמר לעצמו: "רכב כזה יש לו, טלפון בבית אין לו, מתקשר אליי מציבורי?" אבל בסדר, מה אפשר לעשות? הוא אמר: "הוא עוד יחזור אליי כנראה בעניין השואב."

למחרת, הולך לחברת ביטוח שלו. אומר להם: "שלום, אני צריך להחליף את הביטוח לרכב הזה." מסתכלים על כל המסמכים וכל הדברים. אומרים לו: "תקשיב, המספר של השלדה הוא לא תואם למספר של הרכב." אומר להם משה סלומון: "לא הבנתי." אומרים לו: "הרכב הוא גנוב, זה מה שזה אומר, שמו לו מספר חדש."

אז הוא אומר: "אז מה אני אעשה?" אומרים לו: "אני לא יודע מה תעשה, לך למשטרה. אנחנו לא מבטחים רכב גנוב."

הלך למשטרה. אמרה לו המשטרה: "כן, אני יודעת." אמר לה: "מה זאת אומרת כן, אני יודעת?" אומרת לו: "כן, יש הרבה רכבים גנובים, אין לנו כוח אדם לטפל בזה." אז מה אני אמור לעשות? לקח אותו השוטר הצידה, שם לו את הכתף. אמר לו: "תשמע, יש חברות ביטוח פחות מצליחות, שיסכימו לבטח לך את זה בכל זאת ככה. הרווחת."

משה סלומון לא התעצל. לפי המספר המקורי שאמרו לו בביטוח, הלך למשרד הרישוי ומצא מה אמור להיות המספר הנכון של הרכב. לפי המספר של הרכב, מצא מי אמור להיות הבעלים. ואז פתח דפי זהב, ספר טלפונים. הוא מצא מהטלפון של הבעלים המקורי, יהודי מרמת השרון. מתקשר אליו. אמר לו: "תגיד, היה לך רכב מיצובישי כזה וכזה?" אז הוא אמר לו: "כן, היה לי עד לפני כמה ימים." אז הוא אמר לו: "יופי, אז אני קניתי אותו מהגנבים, מסתבר, וכבר השקעתי ובזבזתי עליו כמה ימים עם הביטוח והמשטרה וזה. אבל אם אתה רוצה אותו בחזרה, אתה מוזמן לבוא אליי הביתה. אני גר ביישוב יצהר, ליד שכם. אתה מוזמן לבוא."

ההוא היה בטוח שהולכים לחטוף אותו, שכם, כופר, עניינים וזה. אבל עשה כמה בדיקות וגילה שהמספר טלפון אמיתי, ושיש משה סלומון. אז הוא אמר: "אוקיי, זה סיפור אמיתי." הוא התלהב שהוא מוכן להחזיר לו בחילם ככה את הרכב שהוא שילם עליו כל כך הרבה. לפני שהוא יצא לדרך ליצהר, הוא דפק בדלת של השכנה שלו ממול. אולי שמעתם פעם את השם שלה, קוראים לה אילנה דיין. אמר לה: "למה תמיד את עושה תוכניות בעובדה שלך על דברים רעים? בואי תעשי פעם על סיפור טוב."

ואללה, התלהבה מהסיפור. הזמינה צוות צילום של ערוץ 2. נסעו אתו ליצהר. הגיעו ליצהר, ויצהר לא כל כך אוהבים ערוץ 2. לא רצו לתת להם להיכנס. אבל הם הסבירו שזה לטובה וכולי. ומשה סלומון שאל את הרב דודי. אמר שבתנאי שייתנו להם לראות את הכתבה לפני, אז הוא מסכים. אז הכניסו אותם, ולא זרקו עליהם אבנים ולא כלום.

ואז, במהלך הכתבה, שואלת אותו הגברת אילנה דיין: "תגיד, כמה עלה לך אוטו? עשרות אלפי שקלים? זרקת לפח? ככה?" הוא אמר לה: "תראי, אני לא רב ולא בן של רב, אני יהודי פשוט. אבל אבא שלי אמר לי, כשהייתי קטן, שכל יהודי – יש לו פעם אחת שמנסים אותו אם הוא באמת הולך על עבודת השם שלו, על התורה והמצוות שלו. אי אפשר לדעת מתי זה יהיה. יש פעם אחת שמנסים אותך. אז אמרתי, אולי זאת המצווה שאני צריך להתחזק בה ולעמוד בה."

עכשיו, בין שלל עשרות אחוזי הרייטינג שהיו אז לעובדה, היה גם מנהל חברת השיווק של מיצובישי בישראל. הוא התקשר להפקה של התוכנית עובדה. ביקש את הטלפון של משה סלומון. התקשר אליו ליצהר. אמר לו: "תקשיב, כמה עלה לך, איזה דגם היה האוטו שקנית עכשיו?" אז אמר לו: "דגם זה וזה, איזה מודל?" אמר לו: "94." אמר לו: "טוב, ייקח לי כמה ימים להתארגן, אבל עוד שבוע, עשרה ימים תבוא לאולמי התצוגה של מיצובישי בתל אביב-יפו. אני יודע איפה שזה נמצא. וקח לך את אותו רכב, אותו דגם, חדש מהניילונים 98."

ואז בכל העיתונים היה כזה כפולת שני עמודים פרסומת של משה סלומון עומד ליד הרכב החדש שלו, וכתוב: "מי שקונה מיצובישי לא מפסיד."

שנתחזק כולנו בכל רגע ורגע לעמוד בניסיון, שאולי זה הניסיון שבשבילו באנו לעולם.

הברכה של הרב מרדכי אליהו

משה סלומון קנה מכונית מיד שנייה, וכעבור שבוע ראה מכונית עם מספר כמו שלו נוסעת לפניו, והבין שמכרו לו מכונית גנובה. הוא נסע לדווח במשטרה, אך השוטרים לא הבינו שהרכב גנוב, ורק אחרי שהתעקש אמרו לו להשאיר את הרכב וללכת. במשטרה לא עשו מאומה כדי למצוא את בעלי הרכב הגנוב, ולכן משה פנה לסוכן הביטוח שהצליח למצוא את בעלי הרכב ששמח על השבת האבדה, ורצה להודות לו במיוחד כשהבין שמשה הפסיד שמונים אלף שקלים.

בעל הרכב הביא צוות טלוויזיה של התוכנית "יעובדהיי" שצילם את משה וסיפר את סיפורו, אך השידור נדחה מסיבות שונות. יום אחד בא משה אל הרב מרדכי אליהו זצ״ל וביקש ברכה, כי נקלע לקשיים כלכליים אחרי שפוטר מהעבודה, ועוד שילם שמונים אלף שקל על רכב והפסיד את כספו.

הרב חייך ואמר פעמיים: "תמשיך ותצליח!", בליווי תנועת ידו המעודדת. מיד כשיצא מבית הרב משה קיבל טלפון שהכתבה תשודר תוך כמה ימים, וכך היה. הסיפור ריגש הרבה אנשים, וביניהם היבואן של "מיצובישי", שהחליט להעניק למשה מכונית חדשה.

הענן מנחה את דרכי ישראל

"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (ט', י״ז-י״ח) מרן הרב אליהו זצ״ל

תפקיד עמוד הענן ועמוד האש היה לקבוע לישראל את סדר מסעם, מתי יחנו ומתי יסעו.

יש כאן מוסר גדול: כל הנהגותיו של האדם צריכות להיות על פי ה' – על פי מה שכתוב בתורה, ולא ע״פ ההגיון שלו. אם לא ינהג כך עלול הוא לבוא לידי מכשולים ושגיאות.

דבר נוסף יש ללמוד מהפסוק, והוא שעל האדם לדקדק בקיום ההלכה לא רק ב״חנייתו" בביתו, אלא גם כאשר הוא נמצא ב״מסע" מחוץ לביתו, במקומות שבהם הוא עלול לחשוב להקפיד פחות בדקדוק ההלכה.

זכורני שפעם אחת בהיותי בחוף הים עם ילדיי הקטנים, ראיתי אדם בעל חזות דתית, עם ציצית וכובע גדול, זקן ופיאות, שהוציא אוכל והתחיל לאכול עם בניו ללא שנטל ידיו. חששתי שמא ילדיי הקטנים ילמדו ממנו, ולכך שאלתיו: "מה עם נטילת ידיים?" ענה לי: "אבל כאן זה שפת הים!" אמרתי לו: "וכי בשפת הים אין אלוקים?" הוא שמע את דברי, ומיד ביקש מבנו הקטן שייקח כלי ויביא מים מהים כדי ליטול בהם את ידיהם. אמרתי לו שאין זה מועיל, כיון שמֵי הים מלוחים ונפסלו מאכילת כלב; אך יש לו אפשרות לטבול את ידיו בים, וזה מועיל מדין טבילה.

(אלא שנחלקו הפוסקים (עיין שו״ע אור״ח קנ״ט סעי' כ') בלשון הברכה שעליו לברך. לדעת הספרדים מברך: "על נטילת ידים", כמובא בבא״ח (ש״ר, פר' תזריע-טהרות, הל' י״ב), ולדעת חלק מהאשכנזים (ראה רמ״א שם) מברך "על טבילת ידים").

זהו שכתוב: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" – בכל מקום ומקום יש לנהוג על פי ה'.

הטיית השורד:

הטיית השורד:

צריך לדעת לקרוא נתונים נכון. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, חיילים בריטים יצאו לשוחות כשהם חובשים לראשם כובעי בד בלבד, ללא כל הגנה מעבר לכך. רסיסים מאש ארטילריה, ולא קליעים, הם שגרמו לרוב המוחלט של פציעות הראש בשדה הקרב, וכובעי הבד הישנים והרכים לא סיפקו שום הגנה. ככל שההפגזות הארטילריות התעצמו, הצבא הבריטי מיהר לאמץ את קסדת הפלדה החדשה מסוג "ברודי" (Brodie) – עיצוב פשוט בצורת קערה שנועד להגן על החיילים מפני מטר רסיסי המתכת שירד מלמעלה ללא הרף.

לאחר שהקסדה חולקה לחיילים, קציני הרפואה תיעדו פתאום זינוק מסיבי במספר פציעות הראש. בעיני הגנרלים שקראו את הדוחות, זה היה נראה כאילו הציוד החדש איכשהו גורם לנזק. הם הניחו שהעיצוב פגום, ששולי הפלדה מטים את הדף הפיצוץ, או שצורת הקסדה מרכזת את עוצמת הפגיעה במקומות הלא נכונים. הנתונים היו כל כך מזעזעים, גבוהים באלפי אחוזים, עד שהצבא התייחס לכך כאל אסון הנדסי פוטנציאלי.

אך ההסבר היה פשוט בתכלית: הקסדה לא ייצרה יותר פציעות, היא מנעה מקרי מוות. לפני עידן קסדת הברודי, רוב החיילים שספגו פגיעת רסיס בראשם כלל לא הגיעו לתחנת האיסוף הרפואית; הם נספרו כחללים. הקסדה החדשה לא העלימה את הפציעות, אך היא הפכה פגיעות קטלניות לפציעות שניתן לשרוד. ה״עלייה" במספר פציעות הראש הייתה למעשה ההוכחה הסטטיסטית הראשונה לכך שהקסדה עושה בדיוק את מה שתוכננה לעשות: משאירה אנשים בחיים.