ענווה - 'דמעה על כל תפר' (הרב קרליבך סיפורי נשמה ח״א עמ' 303):
בפשיסחא, לא רחוק מהרבי ר׳ ירחמיאל, בנו של "היהודי הקדוש", גר חייט עני. הוא היה מרוויח בדיוק כדי פת קיבר ודג מלוח. פעם בא פריץ אחד לחנותו והתבונן בעבודתו, משמצאה חן בעיניו הציע לו להיות החייט האישי שלו. שמח היהודי להצעה ועבר לגור ליד אחוזתו של הפריץ.
הוא היה בעל מלאכה מוכשר מאוד, ועמד בכל דרישות אדונו. הפריץ היה ממש מרוצה מעבודתו.
משנעשה חשוב אצל הפריץ, החל להתגאות. ומשנתגאה, החל להתרחק מאחיו היהודים ומאורח חייהם.
יום אחד חזר הפריץ מביקור בפאריס, כשבאמתחתו בד יקר, יפה להפליא. הוא קרא לייד׳לה שלו ואמר לו: "הבאתי לך בד שכמותו לא ראית מעולם. אני רוצה שתעשה לי ממנו חליפה הכי יפה בעולם".
החייט עבד יומם ולילה, השקיע בחליפה את מיטב משרתו ומרצו. כשסיים, התבונן על יצירתו והיה גאה בה מאוד, והיה בטוח שאדונו ישמח בה ויחמיא לו.
אבל כשניסה הפריץ למדוד את הבגד, האדימו פניו. "מה עשית עם הבד היפה שלי?" צרח. "החליפה הזו מחרידה!" בחמתו זרק הפריץ את הבגד מהחלון וצעק לחייט: "ככה אתה מתעלל בי, יהודי מלוכלך שכמוך? אל תעיז להראות לפני ללא דמי הבד שהרסת! ואם לא תשלם לי בהקדם, יהיה סופך מר!"
יצא החייט המסכן בבהלה והרים את החליפה מהקרקע. במר לבו נזכר בר׳ ירחמיאל. נשבר ונדכה, הוא רץ לפשיסחא ונכנס לרבי. "הושיעו נא, רבי הקדוש!" זעק. "האדון שלי השתגע. ראו נא: תפרתי לו את החליפה הכי יפה, והוא מאיים להרוג אותי!"
התבונן הרבי בחליפה, ולאחר כמה שניות אמר לחייט: "שמע מה שתעשה: פרום את החליפה הזאת. אל תשאיר בה אפילו תפר אחד. אחר כך תפור אותה מחדש, בדיוק כפי שהיתה, ומחר בערב תשוב ותביא אותה לפריץ".
אדם רגיל לא היה מסתכן להביא לפריץ בדיוק את אותה חליפה. אבל כנראה שבליבו השבור של החייט התעורר החסיד התמים משכבר הימים. הוא עשה בדיוק כפי שציוה עליו הרבי. כל הלילה עבד, פרם את החליפה לגזרים ושב ותפר אותה מחדש, בדיוק כמו בפעם הראשונה. רק שהפעם הוא בכה על כל תפר ותפר, כשבליבו תפילה: "יהי רצון שתקובל עבודתי אצל אדוני!" למחרת בבוקר עמד לפתחו של הפריץ.
"הנה תפרתי לך חליפה חדשה", אמר, "בבקשה ממך, אנא, נסה אותה". באי רצון שב הפריץ ולבש את החליפה, והפעם — לא יכול היה להסתיר את התפעלותו: "זאת החליפה הכי מושלמת שהיתה לי אי פעם! הכי יפה שראיתי מימי!" הסתכל במראה ואמר: "היא מתאימה לי כמו כפפה ליד! התעלית על עצמך, יהודי!"
חזר החייט אל הרבי ושאלה אחת בפיו: "רבינו הקדוש! מה קרה כאן? הלא זאת אותה חליפה בדיוק!"
וכך השיב לו ההייליגר ר׳ ירחמיאל: "משנעשית חייטו האישי של הפריץ התחלת להתגאות. דע לך, לגאוה יש ריח מבחיל, והריח הזה החל להתערב במעשה ידיך. כשהביא לך אדונך את הבד המיוחד וסמך עליך שתתפור לו את החליפה הכי יפה, גאוותך טיפסה לשיא חדש, ובריחה המצחין אפילו אותו גוי עריץ לא יכול היה לעמוד. . .
לכן, חייב היית להתחיל את מלאכתך מחדש. ובפעם הזו, כשחייו תלויים לך מנגד, בכית והתפללת על כל תפר: 'ריבונו של עולם! חוסה נא עלי על אשתי ועל ילדי!'. . .
כך קיבלה החליפה שלך את ריחה הטוב של הענוה.
