נפוליאון והרמטכל בעיר הרוסית

מסופר על נפוליאון שבאחד מהקרבות הוא הגיע לעיר ברוסיה ושם עליה מצור כדי להתיש את התושבים ולכבוש את העיר, אבל עוברים הימים והעיר לא נכנעת עד כדי כך שכמה מהקצינים כבר באו לנפוליאון ואמרו לו חלאס בוא נחזור לצרפת. חשב נפוליאון ואמר: אני והרמטכ״ל נתחפש לאיכרים רוסים, ניכנס לעיר ונבדוק את המצב של התושבים — אם הם מיואשים ועוד מעט נכנעים או שיש עוד זמן.

התחפשו והסתובבו בתוך העיר, ושמעו שהאנשים ממש מיואשים ועוד כמה ימים העיר נכנעת. נכנסו לבית מרזח, ישבו והזמינו משקה. היו שם כמה חיילים רוסים, ואחד מהם היה בעבר בצרפת וראה את נפוליאון. הוא אומר לחברים שלו: "חבר׳ה, האיש הזה שם זה נפוליאון!" הסתכלו החיילים ושאלו אותו: "אתה בטוח?" ענה להם: "מאה אחוז!"

נפוליאון והרמטכ״ל שמו לב שהחיילים שם מתלחשים ומצביעים עליהם. אמר הרמטכ״ל לנפוליאון: "תביא לי עוד כוס!" הוא הרים גבה (יעני מי אתה שתגיד לי לשרת אותך), אבל הלך להביא. כשהגיע עם הכוס, קם הרמטכ״ל המחופש, הוריד לו סטירה מצלצלת, צעק עליו: "כמה זמן לוקח לך להביא את זה? !" קילל אותו, דחף אותו על הרצפה, בעט בו, ירק עליו, ואח״כ גרר אותו החוצה ואמר לו: "חכה מה אני יעשה לך בבית!"

החיילים הסתכלו בהלם ואמרו אחד לשני: "אין אדם בעולם שיעיז לעשות דבר כזה לנפוליאון! כנראה זה לא הוא!" רק יצאו מהעיר, נשכב הרמטכ״ל על הרצפה, נישק את העליים של נפוליאון ואמר לו: "תסלח ותמחל, כל מה שעשיתי היה רק כדי שתישאר בחיים. לא הייתה לי ברירה! ! !"

צחק נפוליאון ואמר לו: "אתה עכשיו עולה בדרגה!" ונתן לו הרבה מתנות.

השועל החכם והארי הטמא

תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן יג׳): "מעשה בשועל שבא עליו הארי לאכלו. אמר לו השועל: מה יש לי בידי להשביעך? אבל אני מראה אותך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו. והיה שם גומץ מכוסה ואדם יושב מאחריו. כיון שראה הארי, אמר לשועל: הריני מתירא מתפלתו של זה, שלא תכשילני. אמר לו שועל: אי אתה מתירא, ולא בנך ובן בנך מגיעו העון. עכשיו תשביע רעבונך, ועד בן בנך זמן הרבה. נתפתה הארי וקפץ על הגומץ ונפל שם. בא לו שועל ועמד על שפת הגומץ, מציץ עליו, ואמר לו הארי: הלא אמרת לי שאין הפורענות באה עליך אלא בן בנך? נתפס בה. אמר לו השועל: כבר יש עון על אבי אביך שאתה נתפס בו. אמר לו הארי: אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה. אמר לו שועל: ולמה לא חשבת כן מבראשונה?"

האויר הצח של ארץ ישראל מרפא נשמות

מעשה ביהודי עשיר מארה״ב שבא לבקר בארץ ישראל בפסח ולפני שחזר לארה״ב בא להפרד ממרן הרב קוק לקראת נסיעתו לארה״ב לביתו. הרב קוק שאל אותו למה הוא לא מחליט להשאר בארץ ישראל, והרי יוכל להיות כתושב ארץ ישראל לעניין יום טוב שני של גלויות אם רק יחליט שהוא משתקע בארץ ישראל. הגביר העשיר השיב לרב קוק שהוא ראה הרבה חילול שבת וחילוניות בארץ ישראל, והוא מעדיף לחזור למקומו שם יש חנוך יהודי וכשרות למהדרין, ושם הוא יוכל לחיות כיהודי חרדי ללא שום השפעה רוחנית שלילית עליו ועל משפחתו. הרב קוק שאל אותו היכן הוא גר בארה״ב והוא אמר לו שהוא גר בדנוור (Denver), עיר הבירה של מדינת קולורדו.

הרב הסב את תשומת לבו של האורח שיש הרבה חולי שחפת בדנוור. האורח השיב לו: "בגלל האויר הצח של דנוור באים להתרפא בתוכה חולי שחפת מכל העולם". ענה לו הרב קוק: "מה שראית בארץ ישראל הרבה אנשים חוטאים זה בגלל שאויר ארץ ישראל הוא צח ומחכים, והיהודים מכל העולם שחלו בכל מחלות הגלות כמו שנאמר ״ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם״, באים להתרפא בארץ ישראל מכל המחלות הרוחניות של הגלות וסופם שישובו בתשובה ויעלו מעלה מעלה.

הברכה שהציל את העיירה

מסופר על אדם שהגיע לבעיית שלום-בית קשה עם אשתו, ולמה? כל לילה, כאשר אשתו היתה משכיבה את הילדים לישון, בסיום קריאת שמע היתה אומרת איתם את הפסוק "המלאך הגואל אותי", אולם היתה מפסקת אותו לא נכון, ואומרת "המלאך הגואל אותי מכל רע - יברך את הנערים".

הבעל היה מתחנן לפני אשתו שלא תאמר כך, שזה לא ברכה, אלא קללה, ואסור לומר, אבל היא בשלה, לא היתה מוכנה לשנות כלום וטענה שככה סבתא שלה לימדה אותה!

הבעל, שכבר לא היה מסוגל לשמוע שאשתו "הורגת לו את הילדים", אמר לה שחייבים להתגרש.

באותו זמן, נודע להם שהאדמו״ר מצ׳רנוביל הגיע אליהם לעיירה. הלכו הבעל ואשתו לאדמו״ר מצ׳רנוביל להתייעץ בנושא הזה. התחיל הבעל להתנות בפני הרב: "או שהרב מציל את המשפחה או שאנחנו מתגרשים". שאל האדמו״ר: "מה קרה?" סיפר הבעל את כל עניין ה״השכבות" שאשתו עושה לילדים כל לילה. פנה האדמו״ר אל האשה ושאל: "איך הגעת לזה?" השיבה: "ככה סבתא שלי חינכה אותי ואף אחד לא ישנה את דעתי".

האדמו״ר עצם את עיניו, התנדנד וחשב. לאחר כמה שניות פתח את עיניו, פנה לבעל ואמר: "היא צודקת, ואסביר לך למה. ידוע שברוסיה היתה מחלה נגיפית באחת העיירות וילדים רבים היו נפטרים ר״ל. האדמו״ר שכיהן אז הורה שכאשר ההורים משכיבים את ילדיהם לישון, יברכו אותם דווקא בנוסח הזה, כיון שישנם שני מלאכים שהולכים עם האדם - אחד טוב ואחד רע - לכן צריכים להתפלל שגם המלאך הרע יברך את הילדים. וכך עשו כולם, ובאותה עיירה שברכו כך, אכן המגפה נעצרה.

אחר כך פנה האדמו״ר שוב לגברת ואמר: "המחלה הזו עברה לפני מאה שנה, עוד מהתקופה של סבתא שלך. זהו זה, נגמר ברוך ה', מהיום כבר לא צריך יותר את המלאך הרע שיברך, אלא רק את הטוב". התיישבו הדברים על לב האשה והסכימה לשנות כדברי האדמו״ר, וברוך ה' חזר להם השלום לבית.

הקב״ה ענה בדרך שלא ציפה

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל היה רגיל לספר על אדם שהתפלל שנים לזכות בלוטו.

יום אחד ח״ו נגזרה עליו גזירה בשמים שייפגע ממשאית. הקב״ה ברחמיו לקח את כל התפילות והשתמש בהם להציל את חייו מהמשאית.

האדם ממשיך להסתובב ברחוב ולתהות למה תפילותיו לא התקבלו. . . הרי בלוטו הוא לא זוכה ואת המשאית הוא בה״ש לא פגש. . . (אביהם של ילדי ישראל ח״א עמ׳ 40).

הנישואין שנשכחה בהם השמחה

זוג צעיר בנו את ביתם במזל טוב מתוך ציפיה לחיות באהבה ואחוה ושלום ורעות. ואכן מתוך ההתלהבות הראשונית של חיי הנישואין עשו האחד את רצון רעהו, חילקו מחמאות זה לזה, פינקו זה את זה. אולם כל התענוג הזה נמשך רק שלושה חודשים.

בחודש הרביעי לנישואיהם כאילו נשתכחה כל החגיגה, כל השמחה וכל ההתלהבות. . .

לפתע ביום בהיר אחד התחילו להתעורר בין בני הזוג חילוקי דעות קשים, שגררו ויכוחים ומריבות.

דא עקא, בני הזוג אוהבים זה את זה ורוצים לחיות בשלום, אולם כאילו נכנס שד לביתם והכניס בהם רוח רעה שלא יכלו להשתלט עליה. מריבות הפכו לחלק מסדר חייהם היום יומי — האיש מעיר משהו והאשה מגיבה בחריפות! מלה מעוררת מלה כנגד, וצעקה של האיש מעוררת תגובה לא נעימה מצד האשה. ואי אפשר לעצור את זה. . .

בהיותם זוג אוהבים, לאחר כל ריב האיש היה מתמלא צער, והאשה בוכה בכיות בדמעות שליש.

יום אחד ברגע של עת רצון פנתה האשה לבעלה ואמרה: "מדוע אנו רבים כל הזמן? אולי כדאי שנפנה לרב ויורנו עצה, איך להיפטר ממריבות אלה שאיננו חפצים בהם כלל."

שמח האיש לעצת אשתו והם מיהרו ללכת לרב העיר.

פנתה האשה אל הרב ואמרה: "כבוד הרב, בעלי ואני אוהבים זה את זה אולם רבים יום יום, הוא פותח בצעקות, ואני אינני מחזיקה מעמד ומגיבה בחריפות רבה."

גם האיש הסביר מדוע הוא פותח בצעקות. . .

הרב הקשיב קשב רב לדברי בני הזוג ובחן אותם במבטו. אחר כך הציע לאשה: "הנה לך כד מים קדושים. והיה אם בעלך יצעק עליך שתי מעט מן המים שבכד, אך הישמרי שלא לבלוע אותם, ומובטח לכם שתפסיקו לריב."

שמחה האשה לקבל את המים הקדושים, הודתה לרב וחזרה מרוצה לביתה מתוך אמונת חכמים שמעתה הכל יסתדר.

והנה למחרת היום צעק עליה בעלה כדרכו, וכעצת הרב היא מיהרה לשתות מן המים, וכשפיה מלא מים לא יכלה לענות לו. כך חזר הדבר על עצמו יום יום. . .

עברו כמה שבועות, נגמרו המים שבכד ובני הזוג הפסיקו לריב, וכבר הספיקו לשכוח את הימים הקשים שעברו עליהם.

שמחה האשה על הזכות שנפלה בחלקה לשתות מן המים הקדושים, ועוד יותר שמחה על השלום השורר בביתה. עתה הגיעה העת להחזיר את הכד לרב ולהודות לו.

הגיעה האשה אל הרב, מסרה לו את הכד ושאלה אותו: "כבוד הרב, מהו סוד המים הקדושים?"

ענה לה הרב: "הסוד הוא לא במים, אלא בך. המים היו רק אמצעי לעזור לך לשתוק בעת מריבה. סוד השתיקה יכול לעצור ויכוח קטן לפני שיהפוך למריבה גדולה."

השתיקה זכתה לו לאור נצחי

ראשית חכמה (102): "החסיד רבי לפידות עליו השלום העיד למורי [ר׳ משה קורדובירו] שראה בחלום את החסיד החכם רבי יהודה בר שושן עליו השלום אחרי פטירתו בגליל העליון, וראה שפניו היו מאירות כאור החמה, וכל שערה ושערה מזקנו היתה מאירה כאילו היתה אבוקה.

ושאל אותו על מה זכה לזה, ואמר לו: בשביל מעלת השתיקה שמימיו לא שח שיחה בטלה."

בעיר העתיקה בירושלים עמד ילד עם מגש ועליו כעכים חמים למכירה

בעיר העתיקה בירושלים עמד ילד עם מגש ועליו כעכים חמים למכירה.

אחד הסוחרים זיהה שהמגש מזהב והוא עתיק יקר המציאות, וכיוון שהבין שהילד שמחזיק בו איננו מבין את ערכו, אמר לו: "ילד, אם אתה רוצה אני אקח ממך את המגש ואתן לך 100 שקל".

אמר הילד בלבו: אם הוא רוצה 100, כנראה זה שווה לפחות 200. והשיב בשלילה.

החליט הילד לבדוק עד כמה האיש רוצה את המגש ואמר לו: "אם אתה רוצה נעשה החלפה, תביא את החמור שלך וקח את המגש".

האיש הסכים מיד. הבין הנער שמגש כזה כנראה שווה כמה אלפים.

סירב הילד והצהיר שרק אם איש שיחו יראה לו כיצד עושה חמור הוא ימכור לו את המגש.

מיד החל הסוחר לנעור כחמור.

הבין הילד שאם הוא מוכן בשוק הומה אדם לנעור כחמור, משמע שמה שבידו שווה כנראה כמה עשרות אלפים.

לכן אמר מיד: "תשמע, לא ככה, חמור עומד על שניים?"

האיש מיד התכופף על ארבע והחל נוער בקולי קולות בזמן שתיירים מתקבצים ומצלמים ומסריטים את האיש.

הרהר אותו הנער אם זה מוכן לבזות את עצמו כך, משמע שיש לי כמה מיליונים ביד.

אמר הילד לאיש: "שמע! אתה יכול לקום. אני עם חמורים לא עושה עסקים".

חשב האיש לעצמו: "איזה טיפש אני, אילו הייתי שותק המגש היה אצלי כבר. נערתי כחמור — נשארתי חמור".

הציפור החכמה והאריה האכזר

מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.

הלך השני, לקח עשב מסוים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.

ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.

כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.

קם האריה וטרף אותו.

ולפיכך נאמר: "אל תעשה טובה לרע, ולא תבוא רעה על ראשך". (לפי מדרש רבה פרשת קורח)

מים קדושים מבאר מרים

סיפור על הרב מרדכי אליהו ובארה של מרים (אביהם של ישראל חלק ב' עמ' 260):

סיפר הרב שאול דמרי (רב אזורי ומחנך): יום אחד התקשר אלי הנהג של הרב [מרדכי אליהו] זצ״ל ואמר לי: "הרב מבקש שתשיג ספינה או סירה, כי הוא רוצה להגיע לבארה של מרים". יש לי חבר טוב שהוא דייג ויש לו ספינת מנוע. ביקשתי ממנו לעשות לי את הטובה הזו, והוא הסכים בלי לשאול שאלות.

כיוון שאני לימדתי באותו הזמן, לא יכולתי להגיע, ולהפלגה הצטרף בני. יצאו שלושתם – הרב, הדייג ובני – תוך שהרב מכוון אותם. הם הפליגו עד למול קבר ר' מאיר בעל הנס ועצרו. הרב העמיד שם בקבוק כלפי מעלה – מעל הסירה לכיוון הים, מבלי שייגע במים, ופתאום זרם מים החל ממלא את הבקבוק. בני הסתכל והיה המום!

הוא שאל את הרב: "מה זה?" והרב אמר לו: "באר מרים נמצאת מול קבר ר' מאיר".

כדי להפיג את המתח שהיה בגלל שנדהמו, פנה הרב בדרך חזור אל הדייג ושאלו: "מה יש לך בספינה?" אמר לו הדייג: "רשת של דייגים". אמר לו הרב: "זרוק אותה למים, כדי שיהיו לנו דגים". אמר הדייג: "כבוד הרב, לוקח שעתיים-שלוש לתפוס דגים, ומלבד זאת – לא בכל מקום יש דגים!" אמר לו הרב: "בכל זאת, זרוק!", והוא זרק.

אז אמר לו הרב: "תאסוף את הרשת", והוא אסף והנה היא מלאה! עכשיו הגיע תורו של הדייג להיות המום. כשהגיעו לחוף עמד הרב לשלם לדייג, אבל הדייג סירב בתוקף. לבסוף הסכים הדייג להתפשר ואמר: "לא כסף, תן לי ברכה". הרב אמר לו: "רק בתנאי שתשמור שבת!" והוא הסכים.

את הבחור אני מכיר אישית והוא שומר שבת עד היום.

עורך הדין החכם והשופטים החכמים יותר

מעשה שהיה בארה״ב עם אחד מעורכי הדין המפולפלים והמתוחכמים ביותר שיצג איזה רוצח. לא היה צל צלו של ספק בעניין הרצח, וכדי להוציא אותו זכאי מהמשפט היה צריך לעשות משהו מיוחד במינו. פנה עורך הדין לשופטים והבטיח להוכיח להם שהאדם הזה לא רצח. "שהרי אם הנרצח לפי סברתכם יכנס לכאן חי, זה מצביע על כך שלא היה רצח", אמר. השופטים הנהנו לאות הסכמה ואמרו שאכן, אם הנרצח חי — זה סימן מובהק שלא היה רצח.

אמר להם עורך הדין: "תוך 60 שניות הנרצח יכנס לתוך בית המשפט. אני מבקש מכולם להציץ בשעונים ולעקוב אחרי השניות". ואחרי פרק הזמן הנקוב הסתובבו השופטים לעבר הדלת לראות את הנרצח, אך לא היה שום אדם בפתח. עורך הדין חייך ואמר להם: "נכון, הנרצח לא נכנס לכאן, אבל החוק בארה״ב אומר שאם אתם השופטים לא בטוחים במאה אחוז שהיה רצח, הנידון יוצא זכאי. וכיוון שהסתכלתם לכיוון הדלת — זה מצביע בעליל על כך שאתם מסופקים, לכן אתם חייבים להוציאו זכאי". נכנסו השופטים לחדר צדדי לדון בעניין, ועורך הדין והרוצח ישבו לשתות מתוך ביטחון מלא שהוא ייצא זכאי. אחרי כמה דקות חזרו השופטים, דפקו בפטיש והכריזו שהנאשם מורשע, שכן הגיעו למסקנה שהוא הרוצח.

כמובן שעורך הדין הזדעק, האשים אותם שהם עוברים על החוק וביקש לדעת איך הם מרשיעים אותו כשכולם ראו שגם הם הביטו לעבר הדלת. אמרו לו השופטים: "הראיה שלנו היא שהנאשם עצמו לא הסתובב לכיוון הדלת בתום 60 השניות, כי הוא ידע במאת האחוזים שהנרצח לא יכנס, שהרי הוא רצח אותו". עורך הדין השתכנע.

הרב שהקריב את עצמו למען עמו

בשנת תר״ח הייתה מגיפת חולירע בעיר נדבורנא.

ציווה הרב יששכר דב מנדבורנא שירתמו מרכבה ויסיעו אותו ליער ויעמידו את המרכבה לרוחב הדרך, ואמר לתלמידים: אם יגיע לפה איש זקן עם זקן לבן, אל תתנו לו לעבור, גם אם יאיים עליכם בכמה איומים.

באמת כך היה, ואיים עליהם אפילו בסכין חדה ולא נתנו לו לעבור. ואז הלך לרב עם פנקס והראה לו משהו, ואז נסעו חזרה לעיר.

בדרך הרב סיפר להם שראה ספרי חיים וספרי מתים, ושיש עוד הרבה מישראל שצריכים למות. ביקש מהשמיים שיקחו אותו בעד 12, 000 יהודים, והסכימו מהשמיים. כתב צוואה ונאסף אל עמיו, ונעצרה המגיפה.

וכך קרה לר׳ דוד ומשה, ולבבא סאלי, ולרב אליהו זצוק״ל, ולעוד הרבה צדיקים.

אהבת הארץ דוברת בלבם

סיפר הרב ישראל פסח: פעם הדרכתי קבוצה של תיירים יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין המצרים. הם שאלו האם מותר להם לטייל או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י״ז לתמוז לתשעה באב, והשבתי להם שעל־פי ההלכה זה אסור. למרות שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם מטיילים.

כיוון שחששתי שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב מרדכי אליהו זצוק״ל והוא ענה לי: "מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות ומזכרות בבין המצרים, ואף מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה שיותר".

שאלתי את הרב מדוע זה מותר? והרב השיב לי שהסיבה של בין המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את מעלתה של ארץ־ישראל ולא הכירו בחשיבותה.

אך במקרה הזה, מדובר בתיירים מחו״ל שצריכים לתקן את החטא הזה ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני משפחותיהם?

נתן שטראוס והעניים בירושלים

סיפר הרב עובדיה זצ״ל: שני אחים עשירים לבית משפחת שטראוס התגוררו באמריקה, לפני כשמונים שנה, ותרמו רבות למפעלים וישובים שהוקמו בא״י. שמו של אחד מהם היה נתן שטראוס, שתרם את הכסף לבניית העיר נתניה, ועל שמו קרויה עיר זו.

תרומותיהם של שני האחים יועדו בעיקר למפעלים של אישים שלא היו שומרים מצוות. בשלב מסוים החליטו ראשי הישוב הישן בירושלים לנסות ולפנות אל האחים שטראוס על מנת שיתרמו לאחזקת מפעלי חסד בירושלים של הימים ההם. ראשי הישוב החרדי הישן תיארו בפניהם את המצב הכלכלי הקשה של תושבי העיר, ובשלב ראשון ביקשו מהאחים לתרום לבנייתו של בית תבשיל שבו יאכלו עניי ירושלים ובני משפחותיהם.

התיאור הקודר נגע לליבו של נתן שטראוס, בעוד שאחיו הביע את סירובו להקצות כסף למטרה זו. כיון שכך שיגר נתן שטראוס את התרומה רק מכיסו הוא, וביקש שכאשר תסתיים בנייתו של בית התבשיל, יקראו לו, והוא יבוא לירושלים כדי לראות בעצמו את המקום.

לאחר כמה חודשים הודיעו לו בשמחה על גמר בנייתו של בית התבשיל, ועל הכוונה לחגוג את חנוכת הבית ברוב פאר והדר, והזמינוהו להגיע לירושלים. לנסיעה זו הצטרף גם האח השני, זה שלא רצה לתרום.

בהגיעם ארצה נסעו שני האחים לירושלים, וכשהגיעו לבית התבשיל וראו את מאות העניים האוכלים שם, הגיבו בצורה מנוגדת. האח התורם, נתן, התרגש מאוד, והביע סיפוק ושביעות רצון גדולה מכך שהכסף שלו שימש למטרה נעלה כזו. האח השני, לא רק שלא תרם, אלא גם עתה, כשראה את עוניים של אנשי ירושלים, לא השתתף בסבלם, אלא אדרבה – הביע שאט-נפש אל מול המחזה שנפרש לנגד עיניו, ולא הצליח להסתיר את סלידתו מעניי ירושלים.

והנה, בצאתם מבית התבשיל, מעד נתן שטראוס במדרגות, נפל ארצה, ושבר את קרסולו. מארחיו הריצוהו לבית החולים, ושם התברר שהקרסול נשבר בצורה קשה והוא יצטרך להיות מאושפז במשך כמה ימים.

משהגיע אחיו לבקרו וראהו מתפתל ביסוריו, שחק למשבתו, ואמר בנימה של לעג: ״נו, אז זה מה שקיבלת מהתרומה לבית התבשיל הירושלמי? ״

נתן שטראוס שמע, ולא הגיב. כיון שבאירופה המתינו להם עסקים כלכליים, החליט האח השני לחזור לחו״ל, ולא להמתין עד שאחיו יתרפא. הוא עלה על האוניה הראשונה שהזדמנה בדרכו, וזו רק הרחיקה כמה קילומטרים מחופי הארץ, וטבעה!

האח שלעג לתורם קיפח את נפשו באסון, ורק אז התברר שהשי״ת שרצה לשמור על נפש התורם, גילגל את העניינים כך שישבור את רגלו, ויתעכב בארץ הקודש, ויינצל. רק הקב״ה ידע שהספינה תטבע, ולכן רק הקב״ה היה זה שהביא את התורם למצב שבו רגלו תישבר, כדי שלא יעלה לאוניה יחד עם אחיו, ויינצל. וברור שזו היא כוונת השי״ת בהרבה מקרים אחרים כשהוא מעניש את מקיימי המצוות, שהרי אין זה עונש, אלא שכר!

הקשיבה שמעבר לחובה

הדרך לחיים של משמעות (הרב ג׳ייקובסון): "זוג עם בעיות תקשורת הגיע אל הרבי מחב״ד. האישה טענה שבעלה שקוע בעבודה וכשהוא מוצא לבסוף זמן אליה, הוא מותח ביקורת עליה ונותן לה הוראות. הבעל טען שאשתו אינה מכבדת אותו ולא מקשיבה להצעותיו.

״למה אתה חושב שאשתך צריכה להקשיב לך? ״, שאל הרבי.

״כי אישה חייבת להקשיב לבעלה״, השיב.

״אבל מדוע צריכה אישה להקשיב לבעלה? ״, שאל הרבי.

״כי הגבר הוא האדון בבית״.

״לא״, אמר הרבי. ״הדבר הראשון שאתה כגבר צריך לציית לו הוא הציווי שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו (יבמות סב: — האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו), ואז יהיה לאישה ישרת דרך בעל שתוכל לכבד ולאהוב״."

הרבי מחב״ד מנחה מעבר לפרדה

אחד הסיפורים היותר מנחמים ששמענו היה סיפורו של אדם שהיה מקושר מאוד לרבי מחב״ד ע״ה. וכך הוא סיפר ב״שבעה״: דעו לכם כי מאז שחזרתי בתשובה, כל צעד שעשיתי בחיים עשיתי בהתייעצות עם הרבי מחב״ד – הן בעניינים הפרטיים, הן בעניינים המשפחתיים והן בענייני העסקים שלי, שפרוסים על מדינות רבות.

כשהרבי מחב״ד נפטר, לא הסכמתי לקבל את העובדה הזאת ולא הלכתי לציון שלו בבית העלמין. לא האמנתי שייתכן שאיש כל כך קדוש ועליון, שמחבר שמים וארץ, ייפטר מן העולם ויעזוב אותנו לבד. מי יענה לנו ומי ידריך אותנו ומי יאיר לנו פנים?

הציעו לי ללכת לרב אליהו זצ״ל, שכן הוא היה הכי קרוב לרבי בחייו, והוא זה שיוכל להדריך אותי עכשיו בדרך הקרובה לדרך של הרבי מחב״ד. הלכתי לרב אליהו בפעם הראשונה בחיי. אמרתי לו שיש לי הרבה שאלות, אבל אין לי רב שאוכל להציע בפניו את השאלות. שאלתי אותו אם הוא מוכן להיות הרב שלי. הרב אמר לי: "שאל את שאלותיך".

שאלתי את השאלה הראשונה שלי, הרב עצם את עיניו ואמר לי: "אינני יכול לענות לך על השאלה הזו. אתה שאלת אותה את הרבי, והוא צריך לענות לך עליה".

"איך הוא יענה לי?" – שאלתי.

"הרבי לא נשאר חייב. אם שאלת אותו, הוא יענה לך. לך לציון שלו ותתפלל שם, תבקש תשובה וגם תקבל".

"איך אני אקבל תשובה?" – שאלתי ופרצתי בבכי.

"מה אכפת לך איך תקבל תשובה? העיקר שתקבל".

"אני לא הולך לציון של הרבי. לא הלכתי לשם מעולם ולא אלך לשם עכשיו" – אמרתי ויצאתי מהחדר של הרב אליהו, עדיין בוכה. לא הסכמתי לקבל את זה שיש ציון לרבי ולא הסכמתי ללכת לשם. לא הסכמתי לקבל את זה שהרבי עזב אותנו. כך עמדתי בלשכה החיצונית של הרב אליהו בוכה במר לבי. כשנרגעתי חזרתי לחדרו של הרב, שישב וחיכה לי, והוא אמר לי בנימה אבהית: "לך לציון של הרבי, לא תצטער".

הלכתי לציון של הרבי מחב״ד ובכניסתי לשם נטפל אלי איזה אדם והחל לסובב אותי בדברים. תוך כדי דבריו הוא הזכיר את הנושא שעלה בשאלה ששאלתי את הרבי, וחשבתי לעצמי: הנה זה בא. אחר כך הוא גם הזכיר את התשובה שהייתי צריך לקבל. הבנתי שזו התשובה שהרבי שלח לי. פעלתי על פיה והצלחתי, כשם שהיה בכל העצות שהרבי נתן לי בחייו.

חזרתי אל הרב אליהו והוא קבלני ואמר לי: "זה נכון שהרבי לא נשאר חייב!"

האיש סיים את דבריו אלינו ואמר: לכולנו אבד אבא. אבל דעו לכם, הרב אליהו לא נשאר חייב.