משאית אשפה עצרה מאחורי צריף נשים באמצע הלילה, 54 ילדים קטנים נזרקו מתוכה לתוך הבוץ הקפוא של ברגן-בלזן.
לובה טרישינסקה שמעה אותם מבעד לקיר הדק.
היא ראתה ילדים בגילאי 4 עד 12 בוכים בחושך, ילדים יהודים מהולנד, יהלומים של עובדי יהלומים.
אמותיהם הועמסו על משאיות מוקדם יותר באותו יום ונשלחו למחנה ליד המבורג. הילדים הוכנסו למשאית נפרדת, נסעו במעגלים במשך שעות כי איש לא ידע מה לעשות איתם, ולבסוף הושלכו כמו אשפה.
היא הייתה בת 26, יהודייה מפולין, אחות לשעבר ששרדה את אושוויץ והועברה בקיץ 1944 לברגן-בלזן.
שנתיים קודם לכן, על רציף הרכבת באושוויץ, שומר SS הצביע על בנה בן השלוש, יצחק.
לובה הייתה היחידה במשפחתה שירדה מהרציף בחיים.
כשהיא עומדת בבוץ הקר, מביטה ב-54 ילדים נטושים, לובה, שנאצים קרעו ממנה את בנה, הכניסה אותם פנימה. הנשים האחרות בצריף בהו באימה. הסתרת ילדים עלולה לגרום למות כולם, אבל לובה לא ביקשה רשות. היא לחשה: "אתם חייבים להיות בשקט עכשיו. אתם בטוחים איתי."
באותו לילה, לובה עשתה את הבלתי נתפס. היא הלכה ל״החיה מבלזן״, המפקד ג׳וזף קרמר. "יש לי את הילדים האלה," אמרה לו. "אשמור עליהם בשקט. אשמור עליהם בפנים. אתה לא תראה אותם."
השטן שאג אליה אך הסכים ונתן לה צריף נפרד עבורם, בלוק 211.
בהתחלה לובה לא יכלה לתקשר מילולית עם היתומים. היא דיברה פולנית, רוסית וגרמנית, אך מהלילה הראשון היא שרה להם שירי ערש ישנים כדי לנחם, להרגיע, לאהוב ולדאוג להם.
למחרת בבוקר היא עמדה בפני המשימה הקשה של מציאת מזון. היא הסתובבה בכל רחבי המחנה כדי להתחנן, לסחור ולגנוב ממחסני האס אס לחם, מיים ולעיתים קצת חלב. באופן מפתיע, אפילו כמה שומרים גרמנים החלו לעזור לה.
במשך החודשים הבאים, לובה ניהלה פעוטון סודי בלב הגיהנום בעזרת אישה סלובקית, הרמינה קראנץ, ורופאה יהודייה, עדה בימקו. הם קרצפו את הרצפות, רחצו את הילדים, קיפדו על היגיינה בתנאי מגפת הטיפוס ששררו במחנה.
עד אפריל 1945 הגיעו יתומים נוספים. לובה טיפלה ב-94 ילדים, כולל תינוק מתחת לגיל שנה.
ב-15 באפריל 1945, חיילים בריטים נכנסו לברגן-בלזן. כשהם פתחו את דלת הצריף של לובה, הם נעצרו בהלם.
מולם עמדה אישה צעירה מוקפת ב-94 ילדים יהודים, הולנדים, פולנים ורוסים, רזים ושקטים, חיים.
לאחר השחרור, לובה הפכה למנהלת בית הילדים החדש תחת ניהול בריטי.
מאוחר יותר, היא ליוותה את הילדים, "היהלומים של לובה", 64 ילדים בחזרה להולנד ואת השאר לשוודיה, שאומצו בתורם בשוודיה ופינלנד.
בשוודיה לובה טרישינסקה נישאה לסול פרידריך, ניצול אושוויץ אותו פגשה במחנה עקורים, ובשנת 1947 היגרו בני הזוג לארצות הברית.
במלאת 50 שנה לשחרור ברגן-בלזן, 31 מהיהלומים של לובה התאספו באמסטרדם כדי להוקיר תודה לאישה שנתנה לכמעט 100 ילדים את ההזדמנות לגדול, לאהוב, לחיות. בשנות ה-50 וה-60 לחייהם הם נגשו אליה אחד אחד: רופאים, מורים, מהנדסים, אימהות וסבים.
סגנית ראש העיר העניקה לה את מדליית הכסף על מעשים הומניטריים מטעם המלכה ביאטריקס.
לובה העירה פעם: "מעולם לא חשבתי על עצמי כאדם אמיץ במיוחד. . . אבל גיליתי שבתוך כל אדם יש גיבור שמחכה להתגלות."
ספר ילדים מאת מישל מקאן, "לובה, מלאך בלזן", זכה בפרסים רבים.