חנוכיה בשואה

ימי חנוכה התקרבו, החלטתי שיש לחוג חג זה בצורה כלשהיא. צריך לחזק את רוחן של הבנות, כי היינו כבר כולנו עייפות ומיואשות. 

שבוע לפני חנוכה התחלתי להוציא מפסולת החוטים שקבלנו לניקוי המכונות את חוטי הכותנה, והחבאתי אותם מתחת למזרונים שבמחנה. בת אחת שאלה אותי מה אני עושה, סיפרתי לה על כוונתי. כשביקשתי ממנה לעזור לי להשיג חמישה תפוחי אדמה בלתי מבושלים היא התלהבה מן הרעיון, והצלחנו להשיג את תפוחי האדמה. חתכתי אותם לחצאים וגלפתי בתוכם מקום לשמן. שזרתי את חוטי הכותנה לפתילים והכנסתי אותם לתוך תפוחי האדמה. גנבתי את פחית השמן שבה השתמשתי לשימון המכונה בבית החרושת ויצקתי את השמן לתוך תפוחי האדמה, והנה לפנינו חנוכיה.

בליל החנוכה הראשון, הדלקתי את הנר הראשון וברכתי עליו את הברכות, שרנו יחד ''מעוז צור'', ונזכרנו כיצד חגגנו את החג בבית. מאחר וראיתי את השפעתו הטובה של הערב על חברותי השתכנעתי שעשיתי דבר נכון והחלטתי להמשיך.

ארבעה לילות הכל עבר כשורה, בלילה  החמישי נכשלנו. משום מה אחרנו בהדלקת הנרות, אשר עוד דלקו בשעת השריקה לכיבוי האורות. בן רגע כבתה התאורה ובחושך שהשתרר הסגירו אותנו נקודות האור שבקעו מהחדר שלנו. 

השומרת של השער רצה אל מקום האור, בהיותה בטוחה כי אנחנו מאותתות לאווירוני האויב שלעיתים "ביקרו" כאן בלילות, פרצה את הדלת ונדהמה מן המחזה שנגלה לעיניה, חדר מסודר, כל בחורה יושבת על מיטתה וכולן שרות בצוותא. צעקתי בגרמנית  ''הקשב'' , אבל הדם קפא בי.

במשך שניות אחדות ראיתי בעיני רוחי את העונש הצפוי, עשרים וארבעה ראשים גזוזים מחדש, וגרוע מזה עשרים וארבע זוגות עינים מאשימות.

לקול שאגתה של השומרת ''מה קורה פה''? התאוששתי ועניתי גברת מפקחת, השבוע יש לנו חג לזכר המכבים כאשר יהודים מועטים ניצחו אויבים מרובים. לא חשבתי באותו רגע מה אמרתי לה, גם לא שאפתי להיראות כגיבורה אבל נאלצתי להשיב כי השאלה הופנתה אלי. כנראה דיבר ממני איזה דיבוק, כי לא התכוותי כלל להתגונן. כולנו ''חזרנו אל עצמנו'' כשהמפקחת עזבה את החדר, מבלי להוסיף מלה.

לא רק שלא נענשנו, להיפך, אותה מפקחת ס''ס, שהיתה מחלקת גם תוספת אוכל לבחורות שסחבו את חבית האוכל, קראה לי ובזמן שהוסיפה לי מן הדייסה, חשבתי על אותו ליל חנוכה, ושוכנעתי מחדש שאכן כדאי היה הדבר.

חנוכה בשדה קרב

חנוכה, שנת 1777. חורף קשה. הקור נורא. אנו יושבים בוואללי פורג' ומחכים. למה? איני יודע. אולי לימים טובים מן הימים האלה. אני פה היהודי היחידי. אולי יש ביניו עוד יהודים. אך לא ראיתי פה אף אחד. אנחנו רעבים ללחם, אין לנו בגד לחמם את בשרנו ואין לנו נעלים לרגלינו. רוב החיילים מקללים את ג'אורג' וואשינגטון, שיצא למלחמה נגד אנגליה. יש ביניהם הרוצים במפלתו, אך אני מאמין שהצדק עמו. אנו צריכים לגרש את בריטניה מאמריקה. היא רוצה לשים את ידה בכל אשר עיניה רואות. נאמן אני בכל לבי לג'אורג' וואשינגטון, אף כי אנו סובלים פה מאוד. לא אחת אני רואה אותו בלילות, כשהוא עובר במחנה, בין שורות החיילים הישנים. מביט הוא ברחמים על החיילים הסובלים מן הקור. ויש אשר הוא נגש אל אחד הישנים והוא מכסה אותו כאשר יכסה האב את ילדו.

יש אשר הרעב והקור מענים את נפשי עד מות, אך אין אני מקלל את הגנרל וואשינגטון, הנלחם לחופש אמריקה. ברגעים כאלה אני חושב על אבי בפולניה. אני חושב על כל אשר הוא סובל מידי ה"פריץ" האכזר. זוכר אני: הייתי אז ילד וראיתי את אבי רוקד לפני הפריץ, מה נורא היה המראה! אבי היה לבוש בעור של דוב לבן והוא רקד כדוב לפני הפריץ ואורחיו.

מה נורא היה הכאב! ומה גדולה החרפה! אבי רקד כדוב - וה"פריצים" צחקו ושמחו על המראה. אני גמרתי אז בלבי שלא ארקוד כאבי לפני הפריץ. לאחר זמן ברחתי לאמריקה.

והנה אני שוכב בוואללי פורג' ורועד מקור. אומרים שוואשינגטון הולך ונופל, שסופו לנפול ולא יקום. אך אני איני מאמין בכל זה. אני מאמין בגנרל שלי. ואני שוכב בלילות ומתפלל בעדו.

הנה בא הלילה הראשון של חנוכה. בלילה הזה, לפני שנים, עזבתי את בית אבי. אבי נתן לי מנורת-חנוכה ואמר לי:

"כאשר תדליק, בני, את הנרות של חנוכה, הם יאירו לך את הדרך".

מאז היתה לי המנורה כמו קמיע. אל כל אשר אלך, אני לוקח אותה עמדי. לא ידעתי מה לעשות - להדליק את נר החנוכה פה, בין הגויים, אם לא. החלטתי לחכות עד אשר כולם ישכבו לישון. כאשר ישנו כולם הוצאתי את מנורת-אבי, הדלקתי נר ראשון וברכתי עליו. הבטתי על אור הנר וראיתי את בית אבי ואמי. ראיתי את אבי רוקד כדוב לפני הפריץ וראיתי את עיני אמי המלאות דמעות. לבי נתמלא כאב ופרצתי בבכי כילד קטן. ונשבעתי אז בלבי, שלמען אבי ואמי, למען אחי ואחיותי בפולניה עלי לעזור לג'אורג' וואשינגטון לעשות את אמריקה לארץ חופשית, לארץ מקלט לאבי ולאחי הסובלים שם תחת יד ה"פריץ".

פתאום הרגשתי יד רכה נגעה על ראשי. נשאתי את עיני והנה הוא, הוא בעצמו ובכבודו עומד עלי! כן, הגנרל וואשינגטון בעצמו עומד עלי והוא שואל:

"למה תבכה חייל? האם קר לך?"

צער ורחמים היו בקולו. לא יכולתי לראותו בצערו, קפצתי ממקומי, שכחתי, שאני חייל העומד לפני גנרל, ודברתי את דברי כמו שעלו מלבי, כבן המדבר לאביו:

"אדוני, הגנרל!" אמרתי, "אני בוכה ומתפלל לנצחונך. ואני יודע, כי אנחנו ננצח. היום הם חזקים, אבל מחר הם יפלו, כי הצדק עמנו. אנחנו רוצים להיות חפשים בארץ הזאת. אנחנו רוצים לבנות פה בית לכל הבורחים מיד ה"פריצים", לכל הסובלים מעבר לים. ה"פריצים" לא ימשלו פה! הם יפלו ואתה תקום!"

הגנרל וואשינגטון לחץ את ידי:

"תודה, חייל!", אמר וישב על ידי, על הארץ, לפני המנורה.

"מה היא המנורה הזאת?", שאל.

ספרתי לו:

"מבית אבי הבאתי אותה, יהודי כל העולם מדליקים הלילה נרות של חנוכה, חג הנס הגדול".

נר החנוכה הדליק אור בעיני וואשינגטון והוא קרא בשמחה:

"יהודי אתה, מבני הנביאים, ואתה אומר, שאנחנו ננצח!"

"כן, אדוני", עניתי בביטחון, "אנחנו ננצח, כמו שניצחו המכבים, למעננו ולמען כל אלה אשר יבואו אחרינו לבנות פה ארץ חדשה וחיים חדשים".

הגנרל קם ופניו אורו. הוא לחץ את ידי ונעלם בחושך.

אמונתי נתקיימה. הניצחון של וואשינגטון היה שלם. הארץ שקטה. הגנרל שלי היה לנשיא הארץ החדשה ואני הייתי לאחד מאזרחיה. שכחתי מהר את הימים והלילות הנוראים בוואללי פורג'. אבל את הלילה הראשון של חנוכה עם ג'אורג' וואשינגטון שמרתי בלבי כחלום יקר. לא סיפרתי את הדבר לאיש, כי אמרתי בלבי: מי יאמין לדברי? בטוח הייתי, כי כל הדבר נשכח מלב הגנרל הטוב. אבל לא כן היה. הוא לא שכח.

בלילה הראשון של חנוכה, שנת 1778, ישבתי בביתי בניו-יורק, ברחוב ברום, ונר החנוכה דולק על חלוני. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי את הדלת ונדהמתי: הגנרל שלי, הנשיא ג'אורג' וואשינגטון, עמד בפתח! הוא בכבודו ובעצמו!

"הנה הנר הנפלא! נר התקוה של ישראל", קרא בשמחה כאשר ראה את נר החנוכה על החלון.

הוא שם את ידו על שכמי ואמר:

"הנר הזה ודבריך היפים - הדליקו אור בלבי בלילה ההוא. בקרוב תקבל אות-כבוד מממשלת ארצות-הברית, יחד עם כל גבורי וואללי פורג'. בלילה הזה קבל מידי את המזכרת הזאת".

לתת את הנעליים לעני

סיפר הסבא מקלם זצוק"ל שבלילה אחד חלם חלום, כי הנה מכריזים 'רבינו יונה ישא מדברותיו בבית המוסר', ורבים נהרו לשמוע דברות קדשו ואף הוא רץ ביניהם, אך בהגיעו עיכב בעדו 'שומר הפתח' ולא נתנו להכנס, באמרו שאינו ראוי לשמוע את הדיבורים.

החל הסב"ק מנסה להזכיר זכויותיו בהרבצת תורה ומסירת השיעורים, אך השומר לא נתרצה לו.

שוב הפציר בו להכניסו יען מתלמידי רבי ישראל סלנטר הוא, אך גם בזה לא נשא השומר את פניו, עד שאמר כי הוא אביו של 'רבי נחומק'ה', ומיד פתח בפניו את השערים.

ויהי בבוקר מיהר הסב"ק לשאול את בנו 'מה מעשיך'... עד שרק בזכותו נפתחו לו השערים?

ויען הבן ויאמר, כי מזה תקופה ארוכה שנקרעו נעליו וחסך פרוטה לפורטה במשך חדשים ארוכים כדי שיהא לו מעות לקנות בהם מנעלים חדשים, והנה, אך קנה את הנעליים ויצא לרחובה של עיר, פגע בו עני מרוד אשר אין מנעלים לרגליו בכלל, והיה הלה מדדה ברגליו היחפות בשלג כשרגליו פצועות ושותתות דם, והבחין שהעני מסתכל בחמדה ובקנאה בנעליים החדשות, מיד חלצן ונתנם לו.

אמר הסבא עמדו והתבוננו, כל מעשי בזכויות הרבצת התורה, זיכוי הרבים וכו' אינם מגיעות לאותו זכות ש'זכה' בני בנתינת מנעלים מתוך רחמנות על העני.

אישור מאושוויץ לשמור שבת

לפני כיובל שנים באחד הישובים בארץ כמעט כל התושבים היו שומרי שבת, והקפידו שלא יכנסו בשבת מכוניות בשער הישוב מכניסת השבת ועד יציאתה. בשבת אחת נכנס לבית הכנסת אחד התושבים וכולו נסער ונרגש. הוא סיפר שסמוך מאד לישוב על פסי הרכבת מתנהלת בעצם השבת עבודה לתקון המסילה.

המתפללים הזדעזעו מחילול השבת בפרהסיא, שנעשה בקרבת מקום מגוריהם, ויצאו כולם כאיש אחד כי לעצור את העבודות. קבוצת המתפללים עמדה על הפסים ולא אפשרה לפועלים לבצע את העבודה. חלקם מחה בקול גדול על חילול השבת שנעשה, וחלקם מנעו בגופם את המשך העבודה.

המתפללים נגשו אל מנהל העבודה שהיה במקום ותבעו ממנו להפסיק את העבודה. המנהל השיב להם: "האמינו לי שגם אני הייתי רוצה לישב כעת בביתי בשקט ובמנוחה, אבל מה אעשה ואני כפוף להוראות הממונים עליי. אם תביאו לי אישור להפסיק את העבודות אני משחרר ברגע זה את כל הפועלים והולך הביתה''.

לרגע השתררה מבוכה קלה, ולפתע יצא מתוך קבוצת המתפללים יהודי נמוך קומה ורזה שהיה ידוע שאדם שקט מאד שלא השמיע את קולו בשום וכוח או עניין צבורי בבית הכנסת. הוא הפשיל את שרוולו והתקדם לעבר מנהל העבודה, ופנה אליו בקול זעקה: "לאיזה אישור אתה ממתין?''

הנוכחים היו בטוחים שהאיש הפשיל את שרוולו כדי להרים יד על מנהל העבודה שחלל שבת ופגע ברגשותיהם של אנשי הישוב, אך האיש המשיך וצעק: "האם אתה זקוק לאישור שאנחנו יהודים ונצטווינו בתורה על שמירת שבת? הנה לך, כאן על זרועי חקוק מספר המוכיח לך כאלף עדים שאנחנו יהודים. מספר זה נחקק על זרועי במחנה הריכוז אושוויץ, האם זה לא מספיק לך כדי להגיע למסקנה שאסור לנו לחלל את השבת''?

ומקירות לבו אמר בהתרגשות: "תראה, הנה כאן כתוב שאנחנו יהודים, ויהודים צריכים לשמור שבת''!

האנשים שהיו במקום נתקפו בהלם למשמע הדברים, אבל מה שקרה אחר כך הפתיע את כולם, גם את המתפלל נמוך הקומה שאולי לא ציפה לתגובה שכזו ממנהל העבודה. המנהל היה חיור כסיד ולא היה מסוגל להוציא מילה מפיו.

לאחר זמן קצר התעשת ופרץ בבכי סוער... גם הוא הפשיל את שרוולו והציג בפני הנוכחים את המספר שהיה חקוק על הזרוע שלו. בתגובה ספונטנית התנפל על המתפלל נמוך הקומה חיבקו ונשקו ואמר לו: "אחים אנחנו! אחים לאותו עם קדוש! אני מבטיח לך מהיום והלאה אני שומר שבת, עם או בלי אישור מהממונים עליי!הממונה היחיד יהיה מעתה רק רבונו של עולם! לאחר מכן אף אחד מהפועלים לא היה על המסילה. כולם הלכו הביתה.

(עלינו לשבח דברים חלק א')

רב סעדיה גאון והפונדק

מסופר על רב סעדיה גאון שהגיע לאיזה כפר, והתארח אצל כפרי אחד שלא ידע שהוא הרב סעדיה גאון, הכפרי כיבד אותו כמו שמכבדים כל אורח.

והנה אחר כמה ימים נודע לו את זהותו של הרב, שהוא הרב סעדיה גאון, הלך הכפרי ונפל לפני רגליו, ובוכה מתחנן, תסלח לי כבוד הרב לא ידעתי את ערכך ולא כבדתי אותך כראוי לך, והרב אומר לו הלא כבדת אותי בכל כחך, והכפרי ממשיך לבכות ולהתחנן, לא כיבדתי אותך כראוי לכבוד הרב, וגם למחרת חזר שוב על הדבר הזה...

רב סעדיה גאון למד מוסר גדול מזה המעשה, ומאותו יום התחיל לסגף עצמו בכל מיני סיגופים, ולהתגלגל בשלג, וכדומה, שאלו אותו תלמידי: רבינו! על מה ולמה הוא עושה סיגופים כאלה? וסיפר להם את המעשה עם הכפרי, ואמר להם: גם אני מסגף את עצמי, כדי לכפר על הימים הראשונים שלא עבדתי את ה' כראוי, שהיום אני מכיר את בוראי יותר מאתמול, וכל יום אני מכיר אותו יותר, וע"כ כל יום אני מסגף את עצמי על חוסר עבודתי של אתמול, ושל ימים עברו.

זעקת השתקן

אנו, ילדי הכפר, הכרנו בדרך-כלל את כל תושביו. אהבנו את החגים והמועדים, שבהם התכנסו כל תושבי הכפר בבית-הכנסת לתפילה החגיגית. מדי פעם שלחו צביטה בלחיו של מי מאתנו, ופעמים הזעיפו גבות לשובב שבחבורה. כמחופשים נראו בעינינו זלמן הדוור, מוטקה החלבן, יחזקאל העגלון ושאר בעלי-המלאכה, חבושים במגבעות החגיגיות ולבושים בגדי חג הדורים. עובדה זו הוסיפה נופך וחגיגיות לאווירת החגים של הכפר הקטן, שכולם מכירים בו את כולם.

איש אחד היה שונה שם מכולם. לא מכיר ולא מוכר, לא מעורב ולא מתערב, מרוחק. מעולם לא חייך אל אחד מאיתנו, אך גם לא הזעיף את פניו. גופו היה צנום מאוד. שיער שחור ומדובלל עיטר את פניו המיוסרות. עיניו תמיד כמתרוצצות בחוריהן, כמו מפחד מפני דבר- מה. ובעיקר תמיד שותק, שותק, שותק.

משונה מעט, אבל אינני מצליח להיזכר בשמו. בעצם, נדמה לי שאיש לא קרא לו בשמו. קראו לו 'המוזר', 'השתקן'. פעם ניסו הילדים להתל בו, לרדוף אחריו, אולם מצידו לא היתה שום תגובת נגד, וכבר לא היה טעם למשובותינו ועזבנוהו לנפשו.

שמועות אמרו שהוא ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו מול עיניו ומאז הוא שותק. שמועות אחרות סיפרו על היותו גר-צדק... כך או כך, במשך השנה כולה היה נשכח מעינינו. אך פעם בשנה היתה דמותו מסקרנת מחדש את כולם, ושוב היו הכול שבים לעסוק בו, בשתקן זה.

זה היה קורה ביום-הכיפורים, בתפילת שחרית, שנה אחר שנה.

כשתפילת הקהל נדמית כהמיה חרישית, צעדי המתפללים אינם נשמעים בשל נעלי הגומי שלרגליהם, וכשה'קיטל' ועליו הטלית שבו מתכסה כל אחד מהקהל מדמה את בית-הכנסת לסיעת מלאכים המשמשים בקודש, פתאום, מתוך הדממה הזאת, מתוך אווירת הקודש המיוחדת הזאת, היתה פורצת זעקת-אימים נוראה מכיוונו של השתקן התמהוני. זה היה תמיד באותו הקטע, כשהחזן הגיע לפיוט "אנא סלח נא, פשע ועוון שא נא, וכוחך יגדל נא, קדוש".

באותה שעה היה השתקן פורץ בזעקה נוראה: "קדוש, אנא, פשע ועוון". זו היתה זעקה שכולה שברון-לב, בקול בכי ומלווה באנחות רוויות כאב. "אוי-אוי" ארוך היה מתלווה למלותיו הקבועות...

גופו הצנום רטט תחת טליתו, ונראה היה כי אם ירפה מאחיזתו בשולחן שלפניו, יצנח חסר- אונים וייפול תחתיו. גם כשהקהל היה מסיים את הפיוט, עדיין היה רועד כולו מהזעזוע הנפשי ופניו היו אדומות כלהבה.

היתה זו הפעם האחת והיחידה בשנה ששמענו את קולו. זעקה זו צימררה אותנו, הילדים. בכיו קורע-הלב של האיש המבוגר, הזיל דמעות גם מעיניהם של מבוגרים אחרים, והשאיר אותנו המומים ובהולים.

נקפו שנים. אינני עוד ילד. גם הכפר כבר איננו כפר. אולם מקרה שאירע לי בדרכי היום- יומית לעבודה החזירני כעשרים שנה אחורה, אל הכפר הקטן.

זעקת-אימים וחריקת בלמים עזה גרמו לי לעצור בדרכי הרגילה. הפניתי ראשי, וראיתי כי מכונית עצרה בחריקת בלמים מול איש קשיש, שכנראה ניסה לעבור את הכביש הסואן מבלי להביט לצדדים.

אנשים מיהרו לעזור לו, לזקן, ולהעבירו אל המדרכה הסמוכה. לא המשכתי בדרכי. זעקתו של האיש הוסיפה להדהד באוזני. הצעקה מוכרת לי, שמעתי אותה פעם. הקול הזה גרם לפרפור-מה בבטני... מצאתי את עצמי עומד מול הזקן.

הכרתיו מיד. זה היה השתקן מהכפר שלי. הוא עמד לבדו על המדרכה, כולו רועד מפחד, ועיניו מתרוצצות בחוריהן, אותו מבט. ניגשתי אליו וללא היסוס הושטתי לו את ידי: "בוא סבא, נלך", אמרתי לו והושבתיו באחד הספסלים הקרובים. מיהרתי לקנות לו כוס משקה, והוספתי לשבת לידו עד שיירגע. הוא, כדרכו, שתק.

"במה אוכל לגמול לך על טובתך?", שאל פתאום מתוך שתיקתו הבולטת.

"בכך שתסביר לי את פשר צעקתך ביום-הכיפורים, 'קדוש, אנא, פשע ועוון'", נזרק מפי משפט, אשר מיד ביקשתי לשוב ולבולעו לתוכי. איך העזתי?! תגובת התדהמה של האיש, גרמה לי עוד יותר לחוש שלא בנוח.

לאחר שנייה התאושש ואמר: "אם כן, הינך מכירני, אז אספר לך".

והוא סיפר: "אצל הנאצים הייתי קאפו. הייתי אנוס, לא היתה לי ברירה. אך לא ניצלתי את מעמדי חס ושלום. תמיד חסתי וריחמתי על אחי היהודים ועזרתי להם בכל יכולתי. פעם נאלצתי לגעור באחד היהודים שהתמהמה לקום. הייתי מוכרח לעשות זאת, לטובתם של כל היהודים בבלוק. אולם לא נזהרתי די הצורך, לא עשיתי זאת מספיק בשקט, וגערתי הגיעה לאוזניו של קצין ס"ס שעמד בפתח. כששמע אותי גוער ביהודי, נכנס לבלוק, ובו במקום ירה בו והרגו. מאז מותו של אותו יהודי לא מצאתי מנוח לנפשי. עוויתי. חטאתי. פשעתי".

ולפתע זעק את זעקת יום-הכיפורים שלו. כך, בספסל, באמצע הרחוב: "קדוש אנא פשע ועוון". נרגע מעט, והוסיף בלחש: "ראשי תיבות של המלה 'קאפו'"...

החתם סופר מלמד חייל עברית

מסופר על אחד מגדולי ישראל רבי משה סופר המכונה על שם ספרו ''החתם סופר'' שחייל הונגרי פנה אליו וביקש ממנו שילמד אותו לשון הקדש, ובתמורה הוא יצחצח את נעליו.

בתחילה סירב הרב וניסה להפנות אותו לאנשים אחרים שהיו מבצעים את משאלתו של הרב בחפץ לב. החייל הפציר ברב ורצה שרק הוא ילמד אותו את לשון הקדש, והרב הסכים, במשך תקופה ארוכה הרב היה מלמד את החייל את לשון הקדש.

לאחר כמה שנים הגיעו לבית הדין של הרב ''החתם סופר'' שניים מעשירי העיר פרשבורג שהיה להם דין תורה אחד עם השני.

הרב פסק מה שפסק הצדיק את הצדיק וחייב את החייב.

זה שיצא חייב הלך והוציא שם רע על הרב אצל השלטון ההונגרי של אותה תקופה שהרב מלמד את היהודים אזרחי המדינה לא לציית לחוקי המדינה.

למחרת הרב קיבל צו זימון לבית משפט, לפני תחילת המשפט ביקש נשיא בית המשפט מהרב להכנס לחדר צדדי, ושם הוא הזדהה בפני הרב והזכיר לו שלפני שנים רבות הרב לימד אותו את לשון הקדש.

"כיון שהכרתי אותך בתקופה ההיא שאתה אדם ישר ומוסרי אני מבטיח לך שלא יאונה לך כל רע במשפט כי אני אוציא את דינך לצדק".

בצאתו מן המשפט אמר החתם סופר "עכשיו אני מבין את פירוש הפסוק: 'וראית את אחורי ופני לא יראו', כאשר אותו חייל התעקש אז ללמוד דוקא איתי את לשון הקדש, לא הבנתי מה רוצה ממני הקב''ה באותה עת. עכשיו הכל מובן".

מסכתות ביצה וראש השנה שלשת אלפים פעמים

מעשה ביהודי ירושלמי תלמיד חכם מופלג שהתיישב בעיר הקדש צפת. הדבר היה לפני שנים רבות ובימים ההם ש''ס שלם עם כל מסכתות התלמוד היה דבר יקר המציאות, ובידו של אותו תלמיד חכם היה כרך אחד מהש''ס שהכיל את מסכתות ביצה וראש השנה בלבד.

ועל כן כיון שהיה לאותו תלמיד חכם אהבת תורה גדולה, ולא היו לו ספרים, הוא חזר פעמים רבות על שתי המסכתות שהיו לו, וכך עבר על מסכתות ביצה וראש השנה, שלשת אלפים פעמים. 

לפני פטירתו בקש אותו תלמיד חכם לא לכתוב על המציבה שלו דברי שבח, רק לציין את העובדה  שעבר על מסכת ביצה וראש השנה, שלשת אלפים פעמים. אולי, אמר האיש יעבור ביום מן הימים יהודי בבית הקברות, ויראה את מה שכתוב על המצבה שלי, ותכנס בו אהבת תורה, כמו שהיתה בי'.

שנים רבות עברו מאז פטירתו של אותו תלמיד חכם, ובן ישיבה ממשפחה מכובדת, פרק עול תורה ומצוות, לדאבון ליבם של משפחתו החשובה. כל מאמצי ההורים לא הצליחו. יום אחד חזר הבחור בתשובה שלמה, וביקש לחזור לישיבה שלמד. בתקופה קצרה הפך להיות מתמיד גדול, והיום הוא אחד האברכים המופלגים בעיר בני ברק, וזוכה להרביץ תורה בציבור.

זמן מה לאחר ששב בתשובה הוא סיפר להוריו, מה גרם לו לשוב מדרכו הרעה.

הזדמנתי לבית העלמין בו קבור תלמיד חכם שמצבתו היתה שונה מכל המצבות שהיו לידו. לא היה כתוב עליה דברי שבח, רק משפט קצר המציין שהוא עבר על מסכתות ראש השנה וביצה שלשת אלפים פעמים. המשפט הקצר הזה הצית את הגחלים הלוחשות שהיו חבויות בי, ואמרתי לעצמי, אם יהודי פשוט ללא שום תארים, מסוגל לעבור על מסכת ראש השנה וביצה כל כך הרבה פעמים, אז איפה אני? מה יהיה איתי? ונכנסה בי אהבת תורה וצמאון ללמוד תורה, ובו ברגע הפכתי להיות אדם אחר, והחלטתי לשוב בתשובה ולחזור ללמוד בישיבה.

(טובך יביעו לפרשת שופטים).

ויתור על ממון כדי לזכות בבן צדיק

אחר גרוש ספרד התיישבו היהודים בערי טורקיה, התפזרו מעט הנה ומעט הנה והתערבו עם הטורקים בכפרים שלהם וחיו חיים טובים.

בכפר אחד היה ישמעאלי עשיר מאוד והיה בעל צאן ובקר ופרדסים ושדות אבל החיים שלו נמאסו עליו כי תמיד היה ריב בינו ובין אשתו ומשפחתו.

פעם עלה בדעתו לברוח מכולם. היה שם יהודי בשם חיים קראקו, שלא היה עשיר כל כך, אבל היה צדיק אמת שגם הגויים היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. פעם נכנס הישמעאלי העשיר הזה אצלו ואמר לו יש לי סוד ביני ובינך. אני צריך לברוח ממשפחתי בלתי ידיעתם, לכן תשמע לעצתי אני אמכור לך כל מה שיש לי במחיר נמוך כזה למשל כל דבר ששווה לירה אמכור לך בעשרה גרוש, מפני שאתה צדיק והעושר הזה מגיע לך.

עשו חשבון ביניהם במחירים נוחים כאלה שהיהודי היה צריך לתת לו שמונה מאות לירות טורקיות. הלך והתייעץ עם אשתו אמרה טוב הדבר שיסע העירה אצל הקרובים וילווה סכום שחסר לו וכך עשה.

בחזרו טרם שיצא מהחומות החוצה, ראה בהלה גדולה וצעקות, ניגש אצלם לראות והנה אישה בוכה כי  הפחה לקח את שלשת ילדיה עבור חובות של בעלה שכבר מת. האיש הזה הוציא כל הכסף ופדה את שלשת הילדים.

בינתיים נהיה לילה הוא נכנס לבית כנסת אחד להתפלל מנחה וערבית. ובאותו הרגע נעשה רעש גדול בשמים על האיש הזה איך נתן כל כספו לפדות את הילדים. הוא היה צריך לקנות קודם כל מה שהיה בידו, ובמשך יומיים שלוש, היה מוכר ופודה את הילדים, והיה נשאר גם העושר גם פדיון הילדים בידו.

בא השטן וקטרג עליו באומרו שלא כיון בדבר מצווה אלא עשה משום רחמנות לילדים, ואמר לקדוש ברוך הוא תן לי רשות אני ארד ואנסה אותו אם זה לשם שמים אם לאו?

בא אליהו הנביא זכרונו לברכה ואמר הניסיון הזה שייך לי אני אנסה אותו וכן עשה, נכנס אליהו לבית הכנסת בדמות עשיר ישב על ידו שאל ממנו מאין בא, ולאן הולך, בין דיבור לדיבור עד שהוציא  מפיו שפדה את הילדים. אמר לו היית צריך לקנות את כל הסחורה שהבטחת לגוי עד מחר, ואחרי כן לקיים מצווה זו. עכשיו שנשארת בלי פרוטה איך תתראה עם אשתך ומה תאמר לה? 

התחיל לבלבל מוחו עד שאמר לו אתן לך כל הסכום שנתת ונשתתף במצווה זו, אמר לו לך מכאן מה שנעשה נעשה, אמר לו תיקח כפליים מהכסף ותן לי חצי מהמצווה, אמר לו בבקשה עזוב אותי. הציע לו  העשיר שלוש פעמים מהסכום כדי שימכור לו רבע מהמצווה ולא רצה.

כיוון שראה אליהו הנביא ז"ל שזה עומד על דעתו גילה את עצמו ואמר לו אני אליהו, וכיון שעמדת בניסיון אני מבטיח לך שני דברים, או לשנה הבאה תחבוק בן ויקרא שמו אליהו ויהיה תלמיד חכם צדיק בדורו, או תהיה עשיר כזה ששרים גדולים בכל המדינות יצטרכו לכספך.

אמר לו אני אלך להתייעץ עם אשתי, ומחר אתן לך תשובה.

אמרה לו אשתו לא ראיתי בתכריכים שיש כיסים שקוברים את המת עם כסף בכיסים, כולם נקברים בלי כיסים, טוב לנו בן צדיק בעולם הזה ובעולם הבא מכל אושר וכבוד של עולם הזה.

בבוקר כשקם ללכת לבית הכנסת להתפלל והנה פגש את אליהו הנביא ז"ל אמר לו, אשתי מרוצה בילד צדיק יותר מעושר, אמר לו זה וזה יתקיים בידך.

(אהבת חיים).

קריאה בתורה לאחר השואה

לאחר השואה הגיעו לשוויץ קבוצה של ניצולי שואה ממחנה הריכוז בוכנוולד. אנשים אלו היו במצב נפשי וגופני לא טוב. רובם אבדו את כל משפחתם ונותרו גלמודים ויתומים. הצרות שעברו הותירו בהם רושם חזק, ומי שהביט בהם לא ראה בהם זיק של תקוה ושל חיים.

הגאון הרב משה סולוויצ'יק זצ''ל מגדולי הרבנים בשוויץ הצליח לקבל אישור כניסה למחנה של אותם פליטי שואה. הוא שכאשר בא לבקרם הוא ראה ש''אין עם מי לדבר'' , הוא ניסה לעודד אותם בכל מיני דרכים והוא לא הצליח.

לפתע עלה במוחו רעיון. הוא חזר למחנה עם ספר תורה בזרועותיו. 

אותם ניצולי שואה לא ראו ספר תורה בכל שנות המלחמה ולכן מיד כאשר הם ראו את ספר התורה בזרועותיו של הרב זיק של קדושה אמונה ותקוה נדלק בעיניהם.

רבי משה רצה לעורר אותם עוד יותר הוא רצה לפתוח את ספר התורה כדי לקרוא בתורה בפניהם, והוא רצה לשתף אותם בקריאה בתורה. אף על פי שהרב היה קורא בתורה מעולה הוא שאל אותם האם אחד מהם יודע לקרוא בתורה. אחד הניצולים היה בחור צעיר שבא מבית חרדי חסידי, אך האירועים שעבר בשואה השפיעו עליו מאד לרעה והוא פרק מעליו עול תורה ומצוות. כאשר הרב סולוויצ'יק הציע שאל אם מישהו מהניצולים יודע לקרוא בתורה, נזכר אחד מהם באותו בחור צעיר שהיה חסיד ועתה עזב את הכל. הוא הצביע עליו ואמר יש כאן אחד שיודע לקרוא, לפני המלחמה הוא קרא בתורה בבית כנסת שבו התפללתי. הרב שאל אותו אם הוא מוכן לקרוא והוא הסכים. 

כל הנוכחים שמו לב שמשהו השתנה במראה פניו. הוא היה נרגש ביותר. וכל זאת עוד לפני שהתחיל לקרוא בתורה. הוא רק הסתכל בספר התורה באותיות וכבר משהו אצלו ''התחיל לזוז''. ההפתעה הייתה לאחר הקריאה. הוא הפך להיות אדם אחר. הוא סיפר לכולם ''מיד כשהתחלתי לקרוא והסתכלתי על האותיות הקדושות של התורה התעוררו בי רגשי שמחה וקדושה. זיכרונות הילדות צפו עלו ברגע אחד ונזכרתי בכל החנוך שקבלתי בבית אבא. מאז אותה קריאה בתורה שב אותו צעיר בתשובה גמורה וזכה להקים בית יהודי טהורה וזכה לגדל דורות של צאצאים לתפארת.

האור החיים הקדוש נכלא בחדר

מחלה שפשטה בעיר סאלי שבמרוקו גרמה להטרפת כל הבהמות, ולא היה אפשר להשיג בשר טרי לכבוד שבת. בהמה אחר בהמה נשחטה כדין, ולאחר שנבדקה נמצאה טרֵפה. גדולה הייתה אכזבתם של יהודי העיר, שלא יכלו לכבד את השבת כראוי.

רבה הייתה ההפתעה כאשר נודע שהעגל שהביא רבי חיים אל השוחט נבדק ונמצא כשר למהדרין. זה היה בעל 'אור החיים', רבי חיים בן-עטר, שצדקתו וקדושתו נודעו לכול. מנהג עשה לו, לשחוט בכל ערב שבת עגל בעבור תלמידי-חכמים עניים. הללו היו מקבלים ממנו את מנתם לכבוד השבת.

עשיר, מנכבדי הקהילה, שמע שאצל רבי חיים יש בשר כשר. הוא מיהר אל ביתו וביקש לקנות נתח בשר. רבי חיים השיב בשלילה. "בשר זה מיועד אך ורק בעבור תלמידי-החכמים העניים ולא למכירה", אמר.

בתוך כך הופיע אחד העניים, המקבלים בשר בקביעות. לא התאפק העשיר וסינן: "גם זה תלמיד-חכם ייקרא?!"... התעלם רבי חיים מהדברים, הושיט לעני בחיבה את מנתו ופטרו לשלום. גם העשיר עזב את המקום כשראה כי מבוקשו לא ניתן לו.

הסיח רבי חיים את דעתו מהמקרה, אולם באותו ליל שבת נאמר לו מן השמים כי עליו לתת את הדין על שלא מיחה בעשיר בשעה שהעליב את התלמיד-חכם העני. כדי לכפר על כך, עליו לעזוב את ביתו ולצאת לגלות של שנה תמימה.

קיבל עליו רבי חיים את הגלות. מיד בצאת השבת החליף את בגדיו ללבושי סחבות, לקח עמו טלית ותפילין וצרור קטן ויצא לדרכו. הוא הקפיד שלא ללון יותר מלילה במקום אחד, וגם הרעב הציק לו לעיתים קרובות. מובן שאת שמו לא גילה.

ערב שבת פרשת בחוקותי. לאחר שבועות של סבל ונדודים עצר רבי חיים כדי לנוח בצילו של עץ. הוא שקע במחשבות נשגבות על הפסוק הראשון בפרשה "אם בחוקותי תלכו...". ימי הגלות זיככוהו והוא נתעלה עוד יותר בקדושתו, ובמוחו האירו ארבעה-עשר פירושים חדשים לפסוק.

מלא שמחה התרומם ממושבו והוסיף ללכת כברת-דרך נוספת, ואז עלו במוחו עוד ארבעה-עשר פירושים. הוא הוסיף ללכת לעבר העיירה הקרובה, כדי לעשות בה את השבת, ובינתיים הספיק לחדש עוד ארבעה-עשר פירושים. עתה היו בידו ארבעים ושניים פירושים!

נכנס רבי חיים בשקט ובצנעה לבית-הכנסת של העיירה, הניח את חפציו בפינה נסתרת, ותפס את מקומו בספסל האחרון, ליד פשוטי העם. עם סיום התפילה הזמינו שמש בית-הכנסת לעשות עמו את השבת. השמש סיפר לאורח כי מנהג מיוחד נהוג בעיירה: לפני סיום הסעודה הולכים הכול לבית הרב, הידוע כצדיק וקדוש, מאזינים לדברי תורה מפיו, ומסיימים שם את הסעודה.

הסכים רבי חיים להתלוות למארחו, והם הצטרפו להמונים שכבר מילאו את בית הרב. הרב היה שקוע ברעיונותיו בדבקות ובעצימת עיניים, ואז פתח את עיניו והחל לדבר. ארבעה-עשר פירושים אמר הרב בדרשתו על הפסוק "אם בחוקותי תלכו". בסיימו הכריז הרב: "פירושים אלה שמעתי זה עתה בישיבה של מעלה, משמו של צדיק עליון החי בדורנו, רבי חיים בן-עטר...".

נע רבי חיים על מקומו וקרא: "חיים בן-עטר!"... הציבור כעס על האורח הזר, המעז לזלזל בכבודו של צדיק. הם ביקשו להוכיחו, אך המארח הגן על אורחו והרגיעם, כי איש פשוט הוא ואינו מבין את חומרת הדבר.

למחרת, בסעודת הצהריים, לפני לכתם לבית הרב, ביקש המארח מאורחו לבל ישוב על מעשהו. שוב התלהב הרב ברעיונותיו הנשגבים ודרש לפני הקהל עוד ארבעה-עשר פירושים על הפסוק, ובסיומם חזר על הכרזתו מאמש, כי דברים אלו שמע בשם הצדיק רבי חיים בן-עטר. שוב נשמעה הקריאה: "חיים בן-עטר!"... הקהל בקושי התאפק מלהענישו, והשמש זירזו לשוב הביתה.

הפצרותיו ואזהרותיו של השמש  לא הועילו, ובסעודה שלישית חזר הדבר ונשנה. בשעת רצון זו התעלה הרב עוד יותר בדבקותו ומפיו קלחו ארבעה-עשר פירושים חדשים, וגם הפעם אמרם בשם אומרם: רבי חיים בן-עטר. הפעם עמד רבי חיים מלוא קומתו ובקול רם קרא: "חיים בן-עטר!"...

חוצפתו של האורח הזר עברה כל גבול. הציבור טען שיש להענישו על ביזיון תלמיד-חכם, והרב הסכים עמם. הוחלט להכניסו זמנית לחדר חשוך וסגור, ושם יהיה עליו להמתין עד שיושיבו בית-דין ויפסקו את דינו, כדין מבזה תלמיד-חכם.

האורח נכלא והסעודה נמשכה. פתאום החלה סערה להשתולל באזור. הסערה עקרה עצים, ניפצה חלונות, הפילה רעפים, וברקים ורעמים הפילו פחד על התושבים.

הרב פנה להסתגר בחדרו, אולי יזכה ויגלו לו מן השמים על מה הסער הזה. ואכן, הודיעוהו כך: "האיש שהושבת בחדר המסוגר הוא גדול הדור, רבי חיים בן-עטר בכבודו ובעצמו. כל עוד רבי חיים אינו יכול להבדיל על היין, לא יוצאת השבת בעולמות העליונים, ואין מחזירים את הרשעים לגיהינום, ולכן נגרמה סערה למעלה, הגורמת לסערה למטה...

"עליך לשחרר את רבי חיים מיד, ואף זאת עליך למסור לו: תם חטאו וכפרתו הושלמה, ויכול הוא לשוב לביתו".

שמח רבי חיים על הבשורה, ומיהר לצאת לדרכו כדי להגיע לביתו לפני חג-השבועות.

תיקון ליל שבועות בבית מדרשו של מרן רבי יוסף קארו

מתוך שני לוחות הברית, מסכת שבועות:

ולהראות גדולת מעלת זאת הלילה, איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה. [גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה]'. אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקביץ שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתב:

הסכמנו החסיד [רבי יוסף קארו] ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו. ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם. וזהו הסדר שתקנתי וסדרתי בלילה ההוא: ראשונה תורה קרינן מפרשת בראשית עד "ויכולו" בנעימה בקול גדול, אחר כך "בחודש השלישי" עד סוף סידרא, עוד מפרשת משפטים "ואל משה אמר" עד סוף סידרא, עוד מפרשת ואתחנן "ויקרא משה אל כל ישראל" עד סוף פרשת "שמע ישראל", עוד מפרשת וזאת הברכה "ויעל משה" עד "לעיני כל ישראל", עוד ההפטרה "ויהי בשלושים שנה" והפטרת תפלה לחבקוק הנביא, אחר כך מזמור השמים מספרים ומזמור "יקום א-להים" (סח), אח"כ האלפא ביתא בלא השירות, אח"כ כל מגילת שיר השירים וכל מגילת רות, ואחר כך פסוקים אחרונים של דברי הימים. וכל זה באימה ביראה בניגון ובטעם, לא יאומן כי יסופר. ואחר כך למדנו על דרך האמת. ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו, (נטריה רחמנא וברכיה) קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב, והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר:

שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הוה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו. ודעו כי אתם מבני עלייה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב"ה ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם. והנני המשנה הא' המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם מתעלה יותר ויותר. אבל עם כל זה נתעליתם. ואשריכם ואשרי יולדתיכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם, ועל ידיכם נתעלתי הלילה הזה, ועל ידי החבירים אשר בעיר הגדולה עיר ואם בישראל. ואין אתם כאותם השוכבים על מיטות שן שינה [שהיא אחד משישים במיתה], וסרוחים על ערסותם, ואתם נדבקתם ביהו"ה והוא שמח בכם.

לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכריכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול רם כיום הכפורים: ברוך שם כבוד כו'. ועמדנו על רגלינו  ואמרנו בקול כאשר נצטוינו. וחזר ואמר:

אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו. לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום, ה' עוז לעמו יתן כו'.

את כל הדברים האלה דבר אלינו ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות, וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה. וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא בגילה ורעדה. ויהי בבקר הלכנו וטבלנו כאשר עשינו שני ימים קודם. ושם מצאנו לשלשה החברים אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו. וימס לבם בקרבם וגעו בבכיה. וגם אנחנו התחזקנו כנגדם יען בסיבתם לא זכינו עוד והפסדנו כאשר אמר למעלה. ויאמרו מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע כמימריה, וגם ביום לא הונח לישן, כי דרוש דרש החסיד נר"ו אחר המנחה וישבנו שם, ועם כל זה שינסנו בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון. ומרוב השמחה שהיינו עשרה לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשונה שהיה ממש בחצות הלילה, רק תכף שהיינו קוראים דברות של משנה תורה, בהגיענו אל פרשת שמע, קול דודינו דופק והתחיל: 

שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים, הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון... אשריכם ידידי, אשריכם המעלים אותי, כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר שבקדושה, אשריכם בע"ה אשריכם ואשרי יולדתכם, אל תראו חרפת אנוש ומגידופם אל תחתו כי אתם המעלים לכנסת ישראל... ואתם מתדבקים בי, והכבוד חופף על ראשיכם, וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני בקול רם: "שמע ישראל " ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וחזרנו לסוד (סדר) הלימוד. ואחר כך בחצות הלילה חזר הדיבור פעם שנית. ואמר: 

ראו השמע עם קול מדבר ככם, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, אם זה כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם זכיתם. ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרכיכם, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והחלש יאמר גבור אני, והחזיקו עצמיכם לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא, וזכיתם לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו מהפרוזדור... הקיצו בניי וראו כי אני מסברת אתכם, הקיצו ידידי התאמצו והיו לבני חיל. ועתה אל תתלוצצו, חזקו ועלצו  וראו כי אתם שכורים מחמדת העולם. הקיצו שכורים, כי הנה יום בא ויסיר האדם את אלילי כספו ומאודיו בהנאת העולם ואת אלילי זהבו - חמדת הממון. ועלו לארץ ישראל, כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו. וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות...

ומעיד אני שמים וארץ כי כל זה שדברתי פה ובקונטריס אינו חלק אחד ממאה ואחד, אחי ועמי, שמעו  תחי נפשיכם, כי החברים השלמים אשר ראו כל זה רוח חדשה נתן בקרבם.

ותקנו תקנות רבות. ואחד מהם, שיהיה יום רביעי כולו לזכר החורבן, ושלא נאכל בשר ולא נשתה יין לילו ויומו כל כ"ד שעות אם לא יהיה בסעודות מצוה או אכסניא או הולך בדרך תם לעבוד את ה' כי נדר החסיד ואני לשבת בארץ והחברים ויבא מלאכים כו'. לכן כל אחד יתן אל לבו, ועיניכם אל תחוס על כליכם, ולא יעצם עיניכם חמדת העולם ומיעוט ההבטחה, פן תתנחמו ואין לאל ידיכם, כי כבר אמר עת הזמיר הגיע ולא כל העתים שוות, פקחו עיניכם, ואין לי פנאי להאריך בזה יותר, ולבי בוער בקרבי.

... ואתם גם אתם התאוששו והתקוששו והשיבו על לב, והחלש יאמר גבור אני, ואיש את רעהו יעזורו, ואני את נפשי הצלתי. חזקו אל תרפו ידיכם, ודעו כי גם קבלו החברים הנה כי בערב ט' באב לא יאכלו שום תבשיל ואפילו של עדשים, וזה כל היום. ובסעודה המפסקת פת חרבה וקיתון של מים וכאלה רבות עמהם. לכן חושו על כבוד יוצריכם ותנו אליו כבוד והיזהרו פן תתנחמו חלילה, ואל שדי אתחנן יתן בלבבכם לחוס על עצמיכם, ויזכני להתאחד עמכם אל אדמת הקודש לעובדו שכם אחד אמן. כה דברי לשוני אחיכם, שלמה הלוי אלקוויץ.

אשרי עין ראתה כל אלה. על כן כי אחד יקדש ויטהר עצמו בתוספת קדושה וטהרה. וטוב שיזהרו שלא ידברו באותה הלילה בשום לשון חול, רק הכל בלשון הקודש.

השתדלות אבל הכל לטובה

ר' בנימין זאב דויטש ז"ל סיפר שבימי בחרותו בעיירת מגוריו באונגארין (הונגריה) ביום מן הימים קיבלו חמישים בחורים וצעירים מבני העיירה 'צו גיוס' לצבא הגויים, ותרב בבת יהודה תאניה ואניה... 

מיד טיכסו עצה לשלוח בקשה לרופא מפורסם פלוני שיכתוב על כל אחד מהבחורים איזה סיבה ותירוץ שבגינו אין הבחור ראוי ומוכן להתגייס לצבא, אבל זאת לא יעלה על הדעת מבלי שליחת צרור הכסף לבית הרופא, על כן נתבקשו כל הורי הבחורים להכניס מעות לעסקן פלוני שהוא ישלח את כל הסכום כאחד אל הרופא, ואכן, כל אחד מהם הכניס מעות כפי יכלתו וכגודל השגותיו , הגדילו עשות אביו של ר' בנימין זאב עם עוד אחד מבני העיירה שעשירים גדולים היו והכניסו הון עתק ל 'קופה' וכך נשלחה הבקשה לאותו הרופא כש 'מתן שכרו בצידו'... עבר יום ועוד יום ועדיין לא נתקבלו 'אשורי הרפואה'... והיו הכל דרוכים ומתוחים לקראת הבאות, עד שבס"ד ביום האחרון 'ערב הגיוס ' הגיעו לבית הדואר האישורים, אך משנפתחה החבילה נתגלה שהרופא מצא 'תירוצים ' רק לארבעים ושמונה מהבחורים, ולאלו השניים – בני העשירים לא נתקבל כל אישור, ופירוש הדברים שעל השניים לקיים 'וישא יעקב רגליו' ולברוח מביתם כל עוד נשמתם באפם, ויפה שעה אחת קודם... 

מיד נטלו השניים את ה'תפילין' מעט בגדים ומעות מועטות וברחו מהעיירה לעלות לארה"ק – מבלי להפרד כראוי מבני משפחתם, ומבלי הכנות הנדרשות לנסיעה כה ארוכה לבחורים כה צעירים... 

מכאן היה אומר תמיד ר' בנימין זאב כי זה היום – יום הבריחה היה נראה בעיני בשר כיום קשה ושחור, על שהוכרחו שני בחורים צעירים לעבור נסיון של 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ...' מבלי כל הכשר והכנה...

למעשה 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', כי כמה שנים לאחמ"כ פרצה ה'מלחמה', ומכל חמישים הבחורים לא נותר שריד ופליט אלא שניים אלו הבורחים שיום בריחתם היה 'יום הצלתם' ממיתה וודאית, ולא עוד אלא שזכה ר' בנימין זאב להקים דור ישרים מבורך כשהרבה מצאצאיו משמשים כראשי ישיבות מפורסמים בארה"ק לשם ולתפארת, נמצא אין לך יום אורה ושמחה כאותו היום.

השופר שנדם

בכל ראש-השנה נושאים אותי זיכרונותיי אל אותו ראש-השנה מצמרר, בשנת תש"ב, בגטו סלבודקה.

סמוך לחודש אלול תש"א רוכזו כל יהודי קובנה שבליטא באחד מפרברי העיר סלבודקה, שרוב תושביה היו יהודים. מקום הריכוז נהפך למעשה לגטו סגור ומסוגר, ועל תושביו נאסר לצאת ולבוא בשערי הגטו.

ימי מלחמת-העולם השנייה חשפו את האנטישמיות העזה של הליטאים. קודם שנדחקו היהודים אל הגטו עשו הליטאים פוגרומים אכזריים ביהודי סלבודקה, ובהם נרצחו הרבה יהודים, בתוכם תלמידי-ישיבה.

מועצת הגטו ייחדה לראשי הישיבות ושארית התלמידים את עזרת-הנשים של ישיבת 'אוהל- משה' לתפילה. אגב, את הישיבה הזאת ייסד וניהל סבי, הרב יצחק מלצר זצ"ל.

אבי, הרב מנחם-מענדל דייץ הי"ד, היה בעל-תוקע בקי ומומחה. תמיד הצליח להבקיע תקיעות צלולות וחזקות ומעולם לא נזקק לחזור על תקיעה כלשהי. בכל ימי חודש אלול תקע בשופר בכל בוקר, לאחר תום תפילת שחרית.

ראש-השנה הגיע. עזרת-הנשים הייתה דחוסה בהמוני יהודים, שבאו לתפילת יום- הדין. נתקיים בנו חציו הראשון של המאמר "עומדים צפופים". מיותר לתאר את תחושת ההתעוררות הכללית שמילאה את חלל בית-הכנסת. אנשים התפללו בכוונה רבה, וקולות של בכי ותחינה לבורא עולם עלו ונשמעו מכל עבר.

תפילת שחרית נסתיימה ואחריה גם קריאת התורה. אווירת המתח גאתה לקראת ההכנות לתקיעות. אבי עלה על הבימה המאולתרת שבמרכז בית-הכנסת, כשהוא עטוף בקיטל הלבן שלו ובטליתו שירדה וכיסתה את עיניו. בידו האחת החזיק את שופרו, השופר שבו תקע בכל החודש הקודם, ובשנייה את המחזור.

הוא בירך את הברכות בכוונה עצומה וכל הקהל כולו שאג 'אמן'. אחר-כך שם את קצה השופר בזווית פיו וביקש לתקוע כדת וכדין. ניסיון ראשון כשל. שום קול לא בקע מתוך השופר. גם הניסיון השני והשלישי כשלו. רק אוושה דקה וחלשה של נשיפת אוויר בקעה מהשופר.

תחילה סברו הכול כי הדבר נובע מפני התרגשות יתרה של אבי. אולם כשנתארכו הדקות ועדיין לא עלה בידו להוציא משופרו ולו תקיעה אחת ראויה, נשתררה בקהל אווירה נרגשת ומתוחה. הדבר היה מופלא למדי, שכן רבים בקהל שמעו אותו תוקע במשך כל חודש אלול ללא כל פגם! השופר שתקע יפה יום-יום - נדם פתאום בראש- השנה.

אבי כיסה את עצמו בטלית ונראה היה כי הוא מפיל תחנונים לפני המקום. אחר-כך התרומם, הגביה מעט את הטלית ופתח בניסיון נוסף להוציא קול מהשופר. אך גם הניסיון הזה לא עלה יפה.

שעה ארוכה נמשכו ניסיונותיו של אבי. לא היה צריך להיות בעל רוח-הקודש כדי לחוש את מה שעובר בלבבות. מקובל לקשר את הקושי או הקלות של תקיעות השופר לאופי השנה הבאה, אם תהיה טובה או חלילה להפך. גם כך, לא נראה העתיד הקרוב מבטיח יתר על המידה, והנה נוסף גם הסימן הזה...

האנשים נראו מודאגים מאוד. רבים אף פרצו בבכי מר. עוד ניסיון אחד עשה אבי לתקוע בשופר. כאשר גם זה לא עלה יפה, הגביה את טליתו ופניו נתגלו לעינינו. עיניו היו אדומות מבכי ולחות מדמעות. הוא הרים את ידיו כלפי מעלה, כמקבל עליו את הדין, ובתוך כך הפנה מבטים שואלים לעבר הקהל כשואל: מי מכם מוכן לבוא במקומי ולתקוע?

בין המתפללים הרבים היו לא-מעטים שידעו את חכמת התקיעה, אולם משום-מה איש לא העז לעלות על הבימה וליטול את השופר מידי אבי, התוקע הוותיק. קשה לתאר את המתח וההתרגשות הפנימית שהורגשו באוויר כל אותן דקות שבהן עמד אבי על הבמה, אוחז בידו את השופר וממתין למחליף.

הייתי אז נער כבן שש-עשרה, אך הייתי בקי היטב ברזי התקיעה הנכונה בשופר. אינני יודע מניין שאבתי את העוז. כשראיתי את הנעשה, אמרתי בליבי, 'ברא כרעא דאבוה'. בצעדים מהוססים מעט פילסתי לי דרך בין הקהל. עליתי על הבימה והתייצבתי ליד אבי. ביד רועדת הגיש לי את השופר ובראשו הנהן, כמאשר את צעדי.

כשאחזתי בשופר נמלאתי ביטחון. תקעתי את התקיעות כסדרן, וקול השופר נשמע חד וצלול. כשסיימתי את התקיעה האחרונה, זו הגדולה, נדמה היה לי כי המתח הכללי התפוגג קמעה, אם-כי אווירת מועקה עדיין הוסיפה לעמוד באוויר.

לא חלפו ימים רבים והתברר, כי הסימן לא היה סימן-שווא. גם בכיותיו של הקהל לא היו לחינם. כחלוף חודש ושבוע בדיוק אירעה 'האקציה הגדולה'. רוב האנשים שנלקחו באקציה זו נרצחו ובתוכם אבי, אמי וחמשת אחיי. נותרתי לבדי בעולם.

בהמשך המלחמה הצטרפתי לשורות הפרטיזנים ויצאתי לנקום את דמם הטהור של משפחתי ושל שאר יהודי קובנה וסלבודקה שהכרתי.

זיכרונו של אותו ראש-השנה, האחרון שבו ראיתי את הוריי ואחיי, אינו מש מזיכרוני מאז ועד עתה, ותמונתו העגומה של אבי המחזיק בידיו בשופר אך אינו מצליח להוציא ממנו קול - עולה לנגד עיניי פעמים אין-ספור, ובמיוחד בימי ראש-השנה.

(תודתנו לבעל המעשה ושולחו, שמואל בן מנחם דייץ מחדרה)

השופר השחור של קבר יוסף

בבית המדרש שעל ציון יוסף הצדיק בשכם שימשו בקודש שני שופרות, האחד בהיר והשני שחור. בראש השנה תשנ"ז נערכה תפילה בקבר יוסף. החג התקיים אז בשבת – אז לא תוקעים בשופר, וביום ראשון. 

לאחר תפילת שחרית והקריאה בתורה ביום ראשון, החל בעל התוקע הקבוע של הישיבה לקרוא את הפסוקים: "קולי שמעה כחסדך..." שראשי תיבותיהן הם קר"ע שט"ן. לאחר שבירך את הברכות, אחז בשופר השחור והתכונן לתקיעות. הוא היה מיומן בשופר זה, שהיה קל לתקיעה וצליליו היו צלולים וברורים. 

הוא החל לתקוע, ללא הצלחה. ניסה שוב ושוב ולא הצליח. בקושי יצאה גניחה מהשופר. כוחותיו של התוקע כלו ממאמץ. בשלב זה סימן לו ישעיהו, שתקע בשופר השחור בימי אלול, שיעביר אליו את השופר. אולי הוא יצליח לתקוע היטב.

ישעיהו ניסה, וגם הוא לא הצליח להפיק את הקולות הנדרשים. ניסה לשנות את הזווית, העביר לצד ימין, לצד שמאל, לאמצע; שום דבר לא הועיל. בקושי הפיק תקיעות מקוטעות, שבדיעבד בלבד ניתן להחשיבן. בתפילת הלחש ובמוסף נשנה הדבר. כמעט שיצאה נשמתו עד שהצליח איכשהו להוציא את הציבור ידי חובה בתקיעותיו. נוצרה הרגשה כללית קשה. כולם חשו שכח עליון מעכב בעד התקיעות, ובפרט שהיה מדובר בשופר כה נוח.

בכל שנה נהגו המתפללים בקבר יוסף ללכת למעיין שליד כפר בלטה לקיים תשליך. באותה שנה, בגלל שהשוטרים הפלשתינים חלשו על האזור, לא היתה לבני הישיבה אפשרות להגיע לשם, ולכן נערך התשליך ליד ברז. כולם אמרו את הנוסח ליד הברז הפתוח, ולאחר מכן ניסו לשיר "תהא השעה הזאת שעת רחמים" ולרקוד כבכל שנה, אבל התחושה היתה קשה ומעיקה. הנוכחים חשו שמשהו לא טוב מרחף באוויר.

שבועיים לאחר מכן, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל, החלו התפרעויות של הפלשתינים. בני הישיבה נאלצו לנטוש את מתחם הקבר. במהלך הקרבות נהרגו בשכם שישה חיילים. שוטרים פלשתיניים ופורעים רבים נכנסו למתחם הקבר, שרפו ספרי קודש, השחיתו ובזזו חפצים. כאשר חזרו בני הישיבה לקבר, לאחר החגים ובשוך המאורעות, גילו בין יתר הנזקים הקשים וחילול הקודש כי השופר השחור נעלם.

שנתיים וחצי לאחר מכן נסע ישעיהו לשבות אצל הוריו בקריית ארבע. ביום שישי הלך לבקר אחד מחבריו לישיבה, ששירת בצבא בחברון. לפני שנפרדו, נזכר לפתע החבר: "יש אצלי בפלוגה מישהו שלידי אביו התגלגל שופר שנשדד מקבר יוסף".

ישעיהו נזכר בשופר שנעלם. הם חיכו כחצי שעה עד שהחייל יסיים את משמרתו, ואז פנו אליו כדי לקבל את מספר הטלפון של אביו. ישעיהו התקשר לאב, המתגורר בראשון לציון, שאמר לו: "נכון, יש אצלי שופר שאחי קיבל מסוחר ערבי בשכם, ואני מוכן להחזיר אותו לישיבה שהוא שייך לה".

"האם זה שופר שחור?".  "כן, שחור".

ישעיהו הנרגש ביקש: "תן לי את הכתובת שלך. במוצאי שבת אני מתניע ובא אליך".

במוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, נכנס ישעיהו לרכבו ונסע בקוצר רוח לראשון לציון. הוא הגיע לאדם המיועד, שהראה לו את השופר – ואכן היה זה השופר השחור. 

וכך סיפר האיש: "אחי עוסק במסחר עם ערבים. לפני חודש, במהלך אחת מנסיעותיו לרגל עסקיו, פגש באחד המחבלים המשרתים במשטרה הפלשתינית. השוטר-מחבל סיפר כי במהלך עבודתו במשטרה ערך חיפוש בבתי החשודים בשכם, ובאחד מהם נמצא השופר. הוא העבירו לאחי, ואחי, שלא ידע מה לעשות עם השופר, העבירו אלי. ביום רביעי האחרון פגש בני בחבר ילדות שלא ראה כמה שנים וסיפר לו את סיפור השופר, ואותו חבר נזכר שבפלוגתו משרת תלמיד מישיבת קבר יוסף. הוא כנראה פנה אליך...".

ישעיהו הודה לו ונסע מראשון לציון ישירות למחנה חורון. הוא הספיק להגיע לאוטובוס שיצא בעשר וחצי בלילה ונכנס עמו לשכם. כאשר הגיע לקבר, ראשית כל תקע בשופר שלושים תקיעות מכל הלב. כולן היו מושלמות. אז חש שעניין התקיעה בשופר אינו טכני כלל: כאשר מידת הדין שולטת, בעל התוקע הטוב ביותר לא יוכל לתקוע בשופר, ולהיפך – כאשר מידת החסד שולטת, גם האדם  הנרגש ביותר יוכל לתקוע בו היטב.

הוא התקשר לרב יצחק גינזבורג, ראש ישיבת 'עוד יוסף חי', וסיפר לו את המעשה. הרב אמר: "זה סיפור שנאה לספרו במוצאי שבת".

(עודד מזרחי)

הרב והקצב

מעשה ברב של עיר בפולין ושמה זלוטשוב שהיה רוחני ביותר והיה מנותק מעניני עולם הזה. הוא הגה בתורה יומם וליל. תושבי עירו העריכוהו וכיבדוהו מאוד. לא-כן שבתאי  הקצב. איש זה היה איש חזק בעל ממון וגס-רוח, שמעולם לא הסתיר את הבוז העמוק שחש כלפי הרב.

גורס היה שבתאי כי רב צריך להיות אדם ממולח, מבין בענייני העולם הזה ויודע פרק בהלכות מסחר, ואילו הרב הזה שקוע כל-כולו בעולמות עליונים.

היה הרב שומע את חרפתו ולא משיב. גם בני העיר, שהתקשו להשלים עם סגנונו הבוטה והחצוף של הקצב, חששו להתעמת עמו ולהעמידו במקומו. כך נמשך הדבר זמן רב.

עד שיום אחד ריחמו מן השמים על הרב – שבתאי הקצב עקר את מגוריו לעיר ושמה ברודי. תושבי העיר הראשונה זלוטשוב נשמו לרווחה ובירכו "ברוך שפטרנו".

רבה של זלוטשוב נמנה עם חסידיו של הצדיק רבי משה שגר בעיר ושמה סאסוב. אחת לכמה זמן היה נוסע לעשות שבת במחיצתו. והנה, באחת השבתות, בעוד הרב מסב אל שולחן הצדיק, לפתע חשכו עיניו. מעברו השני של השולחן, ממש מולו, ישב לו נינוח שבתי הקצב; הוא ושני בניו, 'עדיני-נפש' כאביהם. תדהמת הרב גברה שבעתיים בראותו את רבו מקרב את הקצב בצורה יוצאת דופן. עם צאת השבת הבחין רבה של זלוטשוב בקצב  העומד אצל הצדיק ומבקש ממנו ברכה. "רבי!", אמר בטון תקיף ומדושן, "לאחר תקופת ניסיון בלתי-מוצלחת בברודי עומד אני בקרוב לשוב ולהשתקע בזלוטשוב. מבקש אני אפוא ברכה להצלחה".

ליבו של הרב נפל בקרבו. לאחר שכל השבת נהנה איש רע-מעללים זה מקירוביו של הצדיק, עתה מבקש הוא גם את ברכתו לשוב לזלוטשוב?!

מה רבתה השתאותו כאשר הצדיק מסאסוב אחז בחביבות בזרועו של הקצב והרעיף עליו ברכות להצלחה. הקצב הנהן בסיפוק ויצא לדרכו. רבה של זלוטשוב לא הרהר חלילה אחר רבו, אך התקשה לעכל את הדברים. בצר לו פנה אל הצדיק ובסגנון של "ילמדנו רבנו", שאל כיצד בירך איש זה, שגברתנותו ומעלליו הרעים, בזלוטשוב ומחוצה לה, ידועים לכול.

נתן הצדיק ברב מבט רך ומלטף ואמר: "כל מה שנעשה בעולמו של הקב"ה - בהשגחה פרטית הוא. ואם יהודי פלוני מבקש לשוב לזלוטשוב, אות היא כי זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה". סתם ולא פירש.

הקצב מימש את דבריו וחזר לזלוטשוב. יהודי העיר קיבלו את פניו בקרירות. הקצב התעלם מארשת-פניהם של התושבים. עם שובו הכניס עצמו לעסקיו, ועד מהרה חזר לאורח-החיים שהורגל בו. גם הרב ובני הקהילה שבו להרגלם מקדם, והחלו לחוש את תוקפנותו שלא פחתה כמלוא-הנימה.

שבת אחת, בשעה שרוב בני הקהילה היו מכונסים לתפילה בבית-הכנסת, פרץ לפתע אדם לבית-הכנסת בצעקה כי חבורת 'חוטפים' גויים סובבת בעיר וחוטפת נערים יהודים לצבא. מהומה רבה השתררה בבת-אחת בבית-הכנסת. דחיפות ומהומה באולם הגברים, צווחות ויללות מעזרת הנשים.

בינתיים התעשתו מקצת המתפללים. אנשים שכוחם במותניהם יצאו למצוא את ה'חוטפים' ולסלקם מן העיר. החבורה אותרה ברחוב סמוך והמתפללים החלו להודפם. הגדילו לעשות כמה חמומי-מוח נסערים, שעלו על גג בית סמוך ויידו ממנו חפצים כבדים על ראשי ה'חוטפים'. כמה מהם איבדו את הכרתם ואחר-כך מתו.

בתגובה כלאו השלטונות את רב העיר ואת כל מנהיגי העדה וראשי הקהל. או - אז פתחו במסכת ארוכה של חקירות ודרישות, בניסיון להציל מפי האסורים את שמות הורגי ה'חוטפים'. האסירים מילאו את פיהם מים וסירבו להסגיר את האשמים. לאחר כמה ימים הודיעו השלטונות כי אם בתוך שבוע ימים לא יימסרו להם השמות - יוצאו הרב וכל אשר עמו להורג.

הרב אסר על בני קהילתו להסגיר את המעורבים בפרשה. כל אותו שבוע התכנסו בני זלוטשוב בבית-הכנסת והעתירו תפילה ותחנונים להסרת רוע הגזרה.

היום האחרון בשבוע הגיע והמתח הרקיע שחקים. לפתע נפוצה בעיר הידיעה המרעישה כי האסורים שוחררו. על-פי הידיעה, הודיע מושל העיר לראשי הקהילה כי לפנות בוקר התייצב לפניו תושב העיר שהודה באשמה. הלה קיבל עליו את כל האחריות למאורעות השבת, וגילה כי הוא שהשליך על ראש ה'חוטפים' את החפצים שגרמו למותם. לאחר שהודאתו נחקרה ביסודיות - דיווח המושל - הוצא האיש להורג.

היהודי ש'הודה' לא היה אלא מיודענו שבתאי הקצב. הכול ידעו כי לשבתאי לא היה יד ורגל בפרשה, וכי למעשה מסר את נפשו למען הרב ושאר ראשי הקהילה.

בו-ביום הובא לקבורה ועל מצבתו נחרת לאמור: "פה נטמן הקדוש ר' שבתי ב"ר יוסף, שמסר נפשו להצלת כמה נפשות מישראל".

או-אז גם הבין רב העיר את יחסו של רבי משה-לייב מסאסוב אל שבתי'ל הקצב ואת דבריו עליו: "זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה".

הרב קרליבך והחיבוק לאסיר

מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של שלמה קרליבך, מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת 'קהל בני ישראל' בברוקלין, אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן. לעתים היה מזדמן לו לפגוש שם יהודי או שניים, אך לעתים קרובות יותר לא היה פוגש כאלה כלל.

מי חש רחמים כלפי אסירים בבית-כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים הדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים, במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית-כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך שלמה קרליבך לא שכח אותם. הוא ריחם עליהם.

"בערך לפני שנתיים, הייתה לי הזכות להתלוות לשלמה כשביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק. הפעם הוא ממש הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טרחה, שלוש שעות לכל כיוון – 'אין בעיה!', אמר שלמה בעליזות.

ההופעה הצליחה מאוד, ושלמה הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה שלמה לאחראי הדת ואמר, 'בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?'

שלמה נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וּוידא שלא דילג על איש.

לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר שחור גדל-מידות שפניו מצולקות. 'ראביי, ראביי', הוא צעק, 'חכה בבקשה'. עצרנו מיד ושלמה פנה לעומתו בפנים מאירות. 'כן, חבר קדוש שלי?', שאל במתיקות.

האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ, ואמר לבסוף, 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?'

שלמה הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה.

לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. 'אוי, ראביי', אמר, 'אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם', ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו. "'אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום'.

הרב שלמה קרליבך והדיילת

ר' שלמה קרליבך, בנסיעותיו בקהילות ישראל, היה חולף על פני ימים ויבשות. היה חוצה את כדור הארץ כמה פעמים בשנה. הוא היה דמות ידועה בין הטייסים והצוותים של כל החברות המוכרות. באחת הטיסות, ר' שלמה התוודע לאחת הדיילות. הוא הרגיש שהיא מקרינה טהרה מיוחדת, והוא רצה לדעת יותר עליה, אבל הטיסה היתה מלאה וצפופה, והדיילות לא החליפו יותר מכמה מילים של נימוס עם הנוסעים.

כשעה לאחר התחלת הטיסה, ר' שלמה קם וראה את אותה הדיילת מניעה את שפתיה, כשבידה סידור. הפתעתו היתה רבה, והוא המתין עד שהשלימה את תפילתה, ופנה אליה. "הולי סיסטר! את מתפללת מסידור; האם את יהודיה?" הדיילת אמרה לו: "אמנם הורי אינם יהודים; אך תמיד נמשכתי אל היהדות. אין לי מושג מהיכן נולדה בי משיכה זו, ולאחרונה אף התגיירתי. כבר כמה שנים אני לומדת עם רב יהודי אורתודוכסי, והתגיירתי כדת וכדין. אני מקיימת אורח חיים של תורה ומצוות, על פי ההלכה." ר' שלמה שוחח איתה עד שאחד הנוסעים השמיע קריאה, ואז הדיילת הפסיקה את השיחה ור' שלמה חזר למקומו.

כמה דקות לאחר מכן, היא ניגשה לר' שלמה: "אתה רב, אולי תוכל לעזור לי בבעיה דחופה?" הדיילת התחילה לספר: "התאהבתי בבחור יהודי, אבל הוריו, למרבה הצער, מתנגדים מאד לשידוך בגלל שאני גיורת, והם לא מרשים לו להתחתן אתי. הם אפילו מאיימים לנתק את הקשר בינינו. אנחנו אוהבים מאד אחד את השני. הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו מאד, אבל הוא מאד קשור להורים שלו והוא לא רוצה לגרום להם צער. כתוצאה מכך, הוא שבור, ולא יודע מה לעשות. ואני חוששת שהוא הולך לפרק את האירוסין. רבי, אולי תוכל לעזור לי?" "אני אנסה," אמר ר' שלמה. "תני לי את מספר הטלפון של ההורים שלו, ואני אצור אתם קשר, ואשתדל בכל כחי לשכנע אותם לא להתנגד לחתונה."

ר' שלמה התקשר להורי הבחור, ונתקל ביחס עוין ומנוכר. למרות מאמציו הגדולים להביא את האב לחשוב על הדברים באופן אחר, נפלו דבריו על אוזניים אטומות. ככל שר' שלמה דיבר, האב התרגז יותר ויותר. לבסוף צעק האב על ר' שלמה: "אני ניצול שואה, ובגלל מה שעשה ה' ליהודים – אני שונא יהדות, אבל אם הבן שלי מתחתן עם גויה, אני הורג אותו!"

ר' שלמה הבין שאין מה לעשות יותר, וסיים את השיחה. הוא התקשר לדיילת לדווח לה על חוסר הצלחתו. מי שענה מעבר לקו, לא היה הדיילת, אלא אביה. הוא כעס על ר' שלמה ולא הסתיר את הסתייגותו ממעורבותו על-מנת לגשר בין הצדדים. כדי להצדיק את עצמו, ר' שלמה אמר לו: "מובא בגמרא שהקב"ה מתעסק בשליש מזמנו לשדך שידוכים, ואני רק מנסה (טיפ-טיפה) לעזור לו. מה שמאד ברור, שבתך והבחור אוהבים אחד את השני מאד. וחבל שהם לא יתחתנו."

משהו בקולו של ר' שלמה נגע ללבו של האבא, והוא התחיל לבכות. והוא אמר לר' שלמה בהתרגשות: "אני רוצה לגלות לך סוד שלא גיליתי לאף אחד, והייתי בטוח שאני לא אגלה אותו לעולם. אנחנו, אני ואשתי – אנחנו נוצרים, אבל לא נוצרים אמיתיים. אנחנו שנינו ניצולי שואה, בעצם אנחנו יהודים. ובגלל מה שעשה ה' ליהודים, אנחנו שונאים יהדות. אנחנו מעמידים פנים כנוצרים, אבל לא התנצרנו באופן רשמי, וגידלנו את ילדינו כנוצרים לכל דבר. עד היום, הם לא יודעים את האמת."

"אם כך," אמר ר' שלמה, "בתך יהודיה מבטן ומלידה, ואז אין בעיה. אבא שלו רוצה שכלתו תהיה יהודיה מהמקור, ובעצם בתך יהודיה מלידה. תספר לה את האמת, והם פשוט יוכלו להתחתן." אביה של הדיילת הסכים, ור' שלמה שיכנע את שתי המשפחות להיפגש.

הפגישה נערכה במלון שבו ר' שלמה התאכסן....

"הערשל'ה!" צעק אחד מהאבות. "יענקל'ה!" ענה לו השני. והם נפלו אחד בזרועותיו של השני.

"היינו 'חברותות' בישיבה לפני המלחמה!" – הם הסבירו לנשותיהם ההמומות, ולר' שלמה, שעמדו וחזו במחזה המרגש.

"היינו חברים טובים! חשבתי אותך למת!" אמרו כאחד. ומהר מאד פרצו הזכרונות. הם נזכרו בילדותם האבודה, ודיברו בכאב רב ובנוסטלגיה. "אתה זוכר," אמר האחד, "איך חלמנו על העתיד כשהיינו בחורי ישיבה? אמרנו אחד לשני, שכאשר נגדל ונתחתן, ויהיו לנו ילדים, נשיא את ילדינו אחד לשני,

זוהי האמת! אנחנו אמנם שכחנו, אבל ה' לא שכח"

הרסת לנו את כל האירוע

יש לי עסק גדול להדפסות וצריבת דיסקים. בדרך כלל עבור תזמורות, אולפנים, מזכרות ומסיבות.

פעם קיבלתי הזמנה עבור ערב התרמה מרשים. 'דינר' של מוסד גדול. כל דיסק הונח בקפדנות על הצלחת של כל תורם, עם עטיפה מעוצבת בדיוק לפי העיצוב המרהיב של השולחנות. בתוך הדיסק היה שיר מרגש שהוקלט במיוחד על ידי נגן מפורסם מאוד.

בשעת ערב מאוחרת אני מקבל טלפון קולני: "מה אתה חושב לך?! אין לך טיפת אחריות! הרסת לנו את הערב!". זה היה עורך ה'דינר'.

"מה קרה?", גיששתי. "טעינו בצבעים?"

"צבעים צבעים!", נשף בזעם, "חילקנו לתורמינו היקרים הספדים באידיש! במקום השיר המרכזי של האירוע! שיר שרצינו שייחקק לתורמים בעצמות! בדיסקים שומעים הספדים על איזה רב. אתה מבין את משמעות הדברים? יצאנו עלובים. חובבנים. התדמית שלנו נהרסה ללא תקנה! השקענו בערב הזה המון, ומי יודע כמה תרומות נפסיד בשל הטעות שלך!"

הצטערתי נורא. איני מדבר על אובדן של לקוח קבוע וגדול. עצם המחשבה על הנזק הגדול שגרמתי – עצרה את נשימתי.

"אני אפצה אתכם", מלמלתי.

"שום תגמול לא יפצה על ריסוק התדמית." והוא טרק את הטלפון. נאנחתי עמוקות.

כצפוי, מהרה צלצל הנייד שלי שוב. הפעם על הקו היה אחד מבני משפחת הנפטר, שהם היו אמורים לקבל את עותקי ההספדים. וקיבלו שיר במקום.

הוא היה הרבה יותר עדין, אך הכאב בקולו היה ניכר: "הכול משמים. נחזיר לכם ותכינו מחדש. תהיה בעיה עם חלוקת הדיסקים, כי הרי חשבנו לחלק אותם באירוע ה'שלושים'. כעת נצטרך לשלוח לכולם בדואר. אני מקווה שתעזרו לנו בהוצאות".

באותו לילה נדדה שנתי. האם כל העסק שהקמתי יתפורר בשל טעות אנוש מצערת? אל תגזים, נזפתי בעצמי. יש מנהל לעולם. זו שגיאה. נפיק לקחים. ואם גרמתי נזק למוסדות תורה, והפסידו תרומות רבות, הרי כתוב: "מגלגלים חובה על ידי חייב". לא מצאתי מנוח. מה שקרה ויקרה – הכול מאת ה', אמרתי לעצמי בנחישות. זהו ניסיון באמונה. לא יותר.

למחרת... שוב מתקשר אלי עורך ה'דינר'.

"לא תאמין מה קרה פה", הוא אמר בהתפעלות גלויה.

"מה קרה?"

"נס!"

"האם התוכן של הדיסקים השתנה פתאום?"

"אתה חייב לשמוע. יש סייעתא דשמיא מיוחדת אפילו לטעויות שלך... היום בבוקר מצלצל אלינו אחד מהתורמים הכבדים, מיליונר כזה שלא האמנו שיגיע, וכך אמר לי בקול נרגש: 'תגיד לי, מאיפה לכם ההספדים של הרב אוברמייסטר?', הוא שואל אותי. התחלתי להתנצל ולספר שהכול טעות, אבל הוא קוטע אותי:

'לא, לא, אני הכרתי אותו. הוא היה הרב שלי בגיל צעיר. המלמד שלי! הייתי יתום מאב, והוא היה כמו אבא, ההשפעה שלו מחלחלת בי עד היום. אם אני שומר מצוות – זה רק בזכותו. כבר שנים אין לי קשר אתו. לא ידעתי שהוא נפטר. לא יכולתי לישון הלילה... הכול עמד לי מול העיניים. מאיפה קיבלתם את ההספדים עליו?

אני אומר לך שכל מילה אמת. הם לא הגזימו. היושר שלו, התמימות, הענווה, הרצון לתת כמה שיותר, איפה יש אנשים כאלה היום?!'. וכך הוא משתפך ומשתפך עוד שעה ארוכה, עד שהוא אומר לי: 'אני רוצה לתרום לכם. גרמתם לי להתרגשות גדולה. הדיסק הוא כמו צוואה מהרב שלי. יש לכם זכות!'. ואכן, תוך שעה קיבלנו תרומה בסדר גודל שלא חלמנו. יותר מכל מה שציפינו להשיג בדינר כולו."

את חלקי בפאזל מילאתי בכך שסיפרתי את כל הסיפור לבן הרב כשבא ליטול את הדיסקים של ההספדים מתוקנים. עיניו מלאו דמעות.

"זה כל כך מתאים לאבא", מלמל לעצמו, "ואתה זכית, שהרי נאמר מגלגלים זכות על ידי זכאי..."

מתוך "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים"

הרב והגנב

נפשם של תושבי העיר כבר נקעה מהגנֵבות שנתרבו והלכו. זה אחר זה נעלמו חפצי-ערך מהבתים, וכמעט מדי יום ביומו נודע על עוד גנֵבה. "מוכרחים לשים קץ לתופעה", אמרו התושבים, אך לאיש מהם לא היה שמץ של מושג על זהותו של הגנב המסתורי.

ליל שבת. העיר קלמייה שרויה בעלטה, בלילה בלי ירח. גם נרות השבת כבר דעכו, ורוב התושבים נמים את שנתם. רק רב העיר, רבי הילל ליכטנשטיין, עודנו יושב רכון על ספריו, שקוע בסוגיה קשה, ואינו חש כלל בזמן החולף. הוא פותח ספר אחר ספר, מעלעל בהם ובונה בניין מופלא במחשבתו. פינת לימודו של הרב נמצאת בקצה חדר צדדי בבית. שם, ליד שולחן עמוס ספרים, לאורה של עששית קטנה, יושב הרב ועוסק בתורה.

לפתע הוא שומע רחש קל. בתחילה לא שת ליבו לזה. נראה כי  זה בעל-חיים כלשהו, חשב. אך הרחש הפעם היה שונה, והוא בא מכיוון החלון. הרים רבי הילל את עיניו לעבר החדר הגדול והבחין לתדהמתו באדם המשחיל את ידיו מבעד לחלון, ואוסף את פמוטות הכסף היקרים של אשתו הרבנית. הגנב היה שקוע כל-כך במלאכתו, עד שלא עלה על דעתו כי מישהו מביט בו.

מפנה אליו רבי הילל בקול רם ותקיף: "יהודי!". הגנב הרים את עיניו בבהלה. רק אז הבחין ברבי הילל, ולרגע הפסיק את עיסוקו. רבי הילל המשיך: "כיצד תוכל לעבור על האיסור 'לא תגנוב' ועל איסור מוקצה בטלטול הפמוטות בעצם יום השבת?! מדוע אינך חושב על עוגמת הנפש שתיגרם לרבנית כאשר תגלה את היעלמותם של פמוטות השבת?!".

עד מהרה התעשת הגנב, וחייך לעבר הרב חיוך ערמומי. רבי הילל ניסה לדבר על ליבו: "אולי רעב אתה, היכנס-נא לביתי ואגיש לפניך סעודה הגונה". הגנב פרץ בצחוק קל למשמע דברי הרב, ובעודו מכניס את כלי-הכסף האחרון לשקו השיב לרב: "חבל על דבריך, עוד רגע קל אעזוב את ביתך ולא נתראה עוד". הגנב השתלשל במהירות מהחלון ונעלם בחשכת הלילה. ניגש הרב במהירות אל החלון וקרא: "יהודי יקר! כל מה שלקחת – הרי הוא הפקר גמור". הגנב, שהמפגש עם הרב כבר נראה בעיניו משעשע למדיי, שיגר לעברו תגובה מלגלגת: "איזו צדקות יש בדבריך כאשר רכושך כבר בידי"...

שב הרב ללימודו, ואנחה פרצה מליבו. הוא לא כאב כל-כך את אבדן הפמוטות היקרים כמו את העובדה שיהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, ירד לשפל-המדרגה שהוא יכול לגנוב את פמוטות השבת בעצם ליל שבת-קודש. אך הוא לא הניח למחשבותיו להטרידו יתר על המידה, ועד מהרה שקע מחדש בסוגיה. לא חלף זמן רב והנה שומע הרב קולות מהרחוב. מיד לבש את מעילו ויצא החוצה. מרחוק הבחין בהתקהלות, בעוד אנשים נוספים יוצאים גם הם מבתיהם. במרכז ההתקהלות עמד שוטר גבוה, זעוף-פנים, וקרא בקול: "תפסתי אותו בשעת מעשה! הנה הדברים שגנב בשק שבידיו!".

התקרב רבי הילל במהירות, והנה הוא רואה את מיודענו הגנב, שלא מכבר עזב את ביתו, עומד מושפל ליד השוטר האוחז בו ביד איתנה לבל יברח. "סליחה, אדוני", פנה הרב אל השוטר, וכל הנוכחים השתתקו בציפייה לשמוע את דברי הרב. "ודאי יש כאן טעות ואי-הבנה. האיש לא גנב דבר. חפצי הערך היו בביתי ואני נתתי לו אותם במתנה". השוטר היה נראה מבולבל. הוא חשש שמא רוצים להערים עליו. מיד פקד על הנוכחים להתפזר והורה כי הרב והגנב יבואו עמו לתחנת המשטרה. בהגיעם לשם הציג השוטר לפני החוקר את תיאור האירוע: "במו-עיניי ראיתי כיצד השתלשל האיש מחלון בית הרב, מחזיק את כלי הכסף בשק שבידיו, ומשם יוצא לרחוב דרך פרצה בחצר. אם אינו גנב, מדוע לא יצא מפתח הבית?".

"ומה בפיך?" שאל החוקר את הגנב עצמו. האיש, נבוך ומבויש, הודה באשמה: "אכן, גנבתי את הכלים מבית הרב... איש צדיק הוא הרב...".אך הרב פנה אליו מיד בתוקף: "למה תדבר כך?! הלוא נתתי לך הכול במתנה. מדוע אתה אומר שגנבת את הכלים?!".

כאן נראה גם החוקר נבוך ואובד-עצות. מעולם לא נתקל במקרה מוזר כל-כך. הוא ביקש לקרוא לקצין העיר, שהכיר את הרב. כשהגיע הקצין הגוי ושמע את פרטי הדברים, אמר: "בהכירי את כבוד הרב, הנני יכול לסמוך עליו לגמרי. הגנב נמצא 'בידיים טובות' ובטוח אני שלעולם לא ישוב עוד לגנוב". מיד חתם על טופסי השחרור, נפרד מן הרב בידידות, וציווה לשחרר את הגנב.

הרב והגנב יצאו אל הרחוב, כשהרב אוחז בזרועו בחום ובאהבה. ברגע זה נפתח ליבו של הגנב. ההתרגשות והמבוכה שאחזו בו, הרהורי התשובה והחרטה שבקעו מעומק ליבו, כל אלה פרצו את סכר הדמעות. האיש, שמעון שמו, נפל על צווארי הרב והתייפח כילד קטן: "רבי, סלח לי, מחל לי. כיצד יכולתי לנהוג באטימות-לב כזאת...".

הרגיעו רבי הילל ובקול אבהי אמר לו: "דע, כי בכוחה של התשובה להפוך אפילו את הזדונות לזכויות. עתה צא וחשוב כמה זכויות יעמדו לטובתך כאשר תשוב אל ה' באמת...".

האם ידעו תושבי העיר את הסוד מאחורי הקשר האמיץ בין הרב לתלמידו החדש? בין כך ובין כך, תופעת הגנֵבות הופסקה באחת, ותושבי קלמייה נשמו לרווחה.

הרב גרוסמן וגדוד הצנחנים

גם אם מלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה  ושיאיה, גולשת אט אט אל ההיסטוריה הלאומית, סגן מ. אינו מסוגל לשכוח את רגעי החושך שבה, כמו גם את רגעי האור.

כך הוא מספר: לאחר שבועיים של קרבות כמעט פנים אל פנים, של  פקודות הפכפכות, ציוד-קרבי לקוי ולא שמיש, רעב, רעב ממש, עייפות נוראה, פיזית ונפשית, וקשָה מכל - בועת השתיקה בה התעטפנו, היה לנו  ברור: עכשיו לא מדברים. אחרי המלחמה. כן, אחרי  המלחמה נפתח את הכל, שידעו את האמת.

ואז - נחתה הבשורה: יום חופשה! לכל הרוחות, מה אפשר לעשות ביום אחד?

הלומי קרב, רעבים, מותשים עד כְּלות, מטונפים, לאן בדיוק נלך? ל'מגדל אור' ב'מגדל העמק', אמרו לנו.

מגדל העמק? מגדל אור? מה זה - בדיחה? חוץ מזה, מי זה הרב הזה - גרוסמן - שהזמין יותר מעשרה אוטובוסים להסיע אותנו אליו למגדל  העמק?

יודעי דבר נזכרים: זה הוא! "הרב של הדיסקוטקים!" זה שמחזק את הנוער; שמחזיר בתשובה בכפית קטנה,  שלא תרגיש חלילה... הגורו של העולם התחתון. איך  הם אומרים עליו: "הוא - בסדר הוא! אחד משלנו. החברה נותנים לו את כל הרספקט בעולם!"

אז לא הבנו, אבל היום אני יודע שבביקור שערך  הרב גרוסמן בירושלים, הוא שמע באקראי על גדוד הצנחנים שמחפש "בית ליום אחד", ומיד הציע את עצמו. "מה הבעיה?" שאל, "600 חיילים? רק שיבואו! וודאי שיש אצלנו מקום!"

600 החיילים שירדו מהאוטובוסים לא האמינו למראה עיניהם: עומד לו ברחבה יהודי נשוא פנים,  פאות מסולסלות ארוכות וחיוך כובש, שבטח הולך  לשאול אותם: "נו, בחורים, הנחתם תפילין הבוקר? ו"שחרית" כבר התפללתם? אם לא..."

"חברה!" הדהדו מילותיו של הרב; "חברה, אני מציע  שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן. בינתיים  נכין לכם משהו לאכול..." פאטה מורגנה? חזיון תעתועים מוסיקה חרישית הבאה מכל מקום; מים זורמים, ירוק מסביב; ופתאום - על השולחנות הערוכים: אבטיח קר, עוגות, שתייה, והם מביאים עוד ועוד: גבינות, ירקות, לחמניות טריות...

אלוקים - האם  כל זה אמיתי? אמיתי! אמיתי! אני ממשש את ערמת הלבנים שהונחה כך בשקט, כאילו במקרה: 600 גופיות ותחתונים חדשים, בוהקים, הצוהלים לקראתנו: "נו  כבר, תצאו מהבריכה, תתלבשו, תאכלו משהו...".

הרב  גרוסמן יושב איתנו ומפטיר בלשונו העממית:  "תעשו חיים חברה! תעשו חיים! בערב אני מכין לכם  את המופע של החיים שלכם, משהו שעוד לא ראיתם!" דמותו של אברהם אבינו עולה בדמיוני. אברהם  העומד אישית ומשמש את שלושת אורחיו, ללא שמץ התנשאות; בטבעיות גמורה, מכבד אותם ודואג לכל מחסורם. הוא רואה בזה תפקיד של חסד המובן  מאליו, שליחות של מצווה שנפלה לידו, מצוות  הכנסת אורחים ואהבת הבריות, אותה הפך לאבן הראשה בבניין חייו... כזה בדיוק הוא גם הרב גרוסמן: אוהב את כולם,  ומקבל את כולם - כמות שהם - עם כל הלב והנשמה עד  לבלי הכיל.

תעשו לי טובה, פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם "תגידו חברה", אמר לנו אחר כך, "שמעתי שחסרים לכם פריטי ציוד אישי. תעשו לי טובה, הנה דף ועפרון, פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם, ותשאירו  את הרשימה כאן על השולחן", מאוחר יותר נטל את הרשימה ונעלם.

כמו באגדות של הפיות הטובות - כשהתעוררנו  בבוקר - לא האמנו למראה עינינו: הררי ציוד  אישי, של כל מה שאיווינו ונזקקנו לו - ופתק  קטנטן שצורף: "לחיילים היקרים שלי - מכל הלב!" ב-60 אלף דולר, קנה הרב גרוסמן עוד באותו ערב: אפודים קרמיים, משקפות לראיית לילה, קסדות, מימיות, גרביים, מברשות שיניים, ומה לא...

ארוחת הערב ותוכנית הבידור שהבטיח לנו הרב,  אכן היו מעבר לדמיוננו, יותר מכל מה שיכולנו  לצפות. ולישון סוף סוף בחדרים ממוזגים, על  מיטות מוצעות בסדינים לבנים, מה עוד יכול  הבן-אדם לבקש?

אות בספר התורה.

מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, ביקש יהודי מצרפת לתרום ספר תורה לבית המדרש 'מגדל אור'.  נהוג שאת האותיות האחרונות בספר התורה כותבים במעמד מיוחד, ואחר כך מלווים אותו להיכלו תחת חופה, בשירה, ריקודים ולפידים  בוערים.

מסיבה כלשהי - החליט אז הרב גרוסמן לדחות את האירוע. 'זה הזמן הנכון!' הרהר הרב. 'היום נשתתף כולנו בסיום כתיבת האותיות ובהכנסת ספר התורה להיכל הקודש.' הוא דאג שכל הנדרש לטקס יוכן לשעות הצהרים המוקדמות.

אותיות הפרקים האחרונים בספר התורה כבר  שורטטו, אך עדיין לא מולאו. כשספר התורה המפואר מונח על השולחן, ולידו עט-סופרים ודיו, פנה אלינו הרב: "קדושים שלי! אני עומד לזכות אתכם במצוות קודש, שהיא בגדר חלום של פעם בחיים. כל אחד ואחד מכם  יכתוב (ימלא) אות בספר התורה. תוך כדי שאתם  עוסקים במלאכת הקודש - יתפלל כל אחד את תפילת ליבו, ויבקש מהשם שזכות האות הנכתבת על-ידו תעמוד לו, וניצוצות הקודש היוצאים מאותיות  הקודש ומתפזרים סביב, ייצרו חומת מגן שתשמור עליו - על כולכם - ותחזיר אתכם הביתה בשלום".

אותם רגעים היו המרגשים ביותר בחיי. רועדים מעוצמת החוויה, עדיין לא מאמינים, החזקנו בשולי ספר התורה כשלבנו הולם כתוף טאם-טאם.

דממת עולם הייתה מסביב. אחד אחד טבלנו את  ציפורן העט בדיו וכתבנו אות בספר התורה. למתבונן מהצד היה זה מחזה עוצר נשימה: תחושת  רוממות, התעלות רוחנית, התבטלות כל החושים. היה נדמה שאפילו נהר הסמבטיון הגועש-רועש  תמיד - שקט פתאום. הַס נפל על העולם. מיתרי הלב ניגנו והדמעות נגרו חופשי-חופשי על לחיי  הבחורים.

"אמא!" בכה חייל לתוך הפלאפון, "את לא תאמיני  מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה! אמא - את שם? את שומעת?! אני, שלא יודע מה בין יום חול לשבת, שלא ראיתי ציצית מימיי, אני כתבתי אות בספר התורה! אני לא מאמין... אני לא מאמין..."

בתום הכתיבה התחיל הטקס. בראש התהלוכה -  מכונית מקושטת בעשרות שרשרות חשמל צבעוניות,  וכתר של אורות מנצנצים סב על צירו מעליה. לאחריה - צעדו מחזיקי החופה היפהפייה והמוארת גם היא בשלל צבעים, כשבתוכה רוקדים ומפזזים  המחזיקים בספר התורה - שנעטף בבגדי שש וארגמן וכתר כסף בראשו.

600 החיילים, ואלפי תושבי העיר, צעדו-רקדו  בתהלוכה, כשרמקול מלווה אותם: "תורת ה' תמימה  משיבת נפש", "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

בתום הטקס נישק הרב כל חייל וחייל, תוך שהוא  תוקע לידו מחצית השקל. "שלוחי מצווה אינן  נזוקין", הפטיר הרב. "כשתחזרו, אי"ה בריאים ושלמים, תמלאו שליחות זו שאני מטיל עליכם, ותתנו כסף זה לצדקה..."

הלילה ירד. שנים עשר אוטובוסים עומדים לפלס  דרכם צפונה אל פסגות הגליל. שעה ארוכה עמד שם הרב ובכה מהתרגשות. "זה קידוש ה' אדיר! אדיר!" ואז, לפתע, עצם את עיניו, הרים ידיו כלפי שמיא. קדושה עילאית, מזוככת, אפפה אותו. חזון שלא  מעלמא הדין שרה עליו: "דעו לכם בניי היקרים," רעד קולו, "שבזכות "שמע  ישראל" שקראתם, בזכות התפילין שהנחתם, בזכות האות בספר התורה שכתבתם, ובזכות היותכם שליחי מצווה, מבטיח אני לכם שכולכם, כ-ו-ל-כ-ם תחזרו  אי"ה בריאים ושלמים. אף אחד מכם לא ייפצע ולא  ייהרג..." ניבא ולא ידע שניבא.

"כעת מבקש אני מכם הבטחה. הבטיחו לי שכשהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים, המקום הראשון אליו תבואו - לפני הבית, לפני האישה והילדים - יהיה לכאן, לרחבת בית המדרש של 'מגדל אור'. פה  ניפגש כולנו, ומכאן נודה לקב"ה. אחר כך תיסעו  לבתיכם".

במלים אלה נפרדה שיירת האוטובוסים ממגדל העמק, ויצאה לדרכה צפונה, כשאפלת לילה סמיכה עוטפת אותה מכל עבר. חשכה כבדה מסביב. אך  מרחוק, מלווה אותה אור נגוהות - של חום, אהבה  ואנושיות אין קץ. אורו של 'מגדל אור' - המרכז  החינוכי פדגוגי שהקים הרב גרוסמן במגדל העמק.

חלפו שבועיים. המלחמה הסתיימה. ב-2 בלילה צלצל הטלפון של הרב: "ברכתך התקיימה. צדיק גזר  והקב"ה קיים. כולנו בריאים ושלמים. אנחנו בדרך  אליך..."

הרב העיר את כל צוות המטבח. "מַהֲרו! ערכו  שולחנות! ילדיי חזרו! תזמורת! הזמינו גם  תזמורת!" תזמורת? האם המשיח הגיע?

600 חיילי הגדוד, שׂבֵעֵי-קרבות, לוחמים עזי  נפש, ירדו מהאוטובוסים ברחבת מגדל אור.

תזמורת מחרישת אוזניים קבלה את פניהם ב"ברוכים אתם לה'". במרכז הרחבה, כשהשמחה  במעון נפשו ופניו קורנות מאושר, עמד הרב  גרוסמן. ואז זה קרה. בבת אחת החלה ריצה מטורפת לכיוון הרב. מי ישיג ראשון. מי יחבק, מי ינשק, מי ישים את ראשו קודם על כתפו של הרב, ויחוש את דמעות הגיל הלוהטות הניגרות בלי בושה על פניו. כולם  נכבשו בשמחה שעלתה על גדותיה. הם ישבו שם כולם, כל אותו הלילה, וסיפרו לרב  גרוסמן את מסכת הניסים שקרתה להם, איך נס רדף  נס והם ניצלו כולם. "ישתבח שמו!" לחשו שפתי הרב שוב ושוב.

אחד החיילים, קיבוצניק, עורך-דין במקצועו, סיפר איך לילה אחד, ישבו צפופים בתוך מבנה ריק, בחשיכה מוחלטת, לבל יתגלו, כשפתאום אחד  החיילים, בטעות, הדליק סיגריה, והאור הפתאומי  גילה לאויב את מחבואם. מהחלון יכלו לראות את הטיל שטס לעברם. עוד  שנייה וכולם מתרסקים. עוד שנייה אחת... ופתאום - מאי שם, מהשמים או מהגבעה הסמוכה, הופיעו  בדהרה צמד סוסים פראיים וזינקו היישר לתוך  מסלול הטיל, ואיש מהחיילים לא נפגע...

בתום סעודת ההודיה ולאחר ברכת הגומל שבירכו  כולם בהתרגשות ובכוונה - פרצו בשירה ובריקודים - כאילו לא היה אתמול, כאילו אין מחר - והרב גרוסמן מפזז ומכרכר במרכז המעגל  בעיניים עצומות, ופיו כל העת ממלמל תודה אין  קץ לשומר ישראל.

עד היום שומר הרב גרוסמן קשר עם חיילי הגדוד. הוא פשוט הפך את 600 חיילי הגדוד לחלק מהמשפחה  שלו...

חסד בהדלקת נרות בית הכנסת

בתקופתו של הגאון רבי יהודה אסאד מגדולי רבני הונגריה היה יהודי פשוט אחד – שמש בית הכנסת. הוא עבד את ה' בתמימות. מדי יום היה מדליק את נרות בית הכנסת (=לא היה חשמל בתקופה ההיא) והיה אומר בהתלהבות ''לשם יחוד קודשא בריך הוא...הנני מוכן ומזומן לקיים את מצות 'כבדו ה' באורים' '', ומכוון בהדלקת נרות בית הכנסת את כל הכוונות שהיו בהדלקת הנרות בבית המקדש. 

כך היה נוהג מדי יום ביומו והציבור היה מתפעל מכוונתו הטהורה של השמש.

פעם נזדמן הקצב של העיירה לבית הכנסת בעת הדלקת הנרות של השמש והוא התלהב מאד ממה שראה עד שהתחיל לקנא בשמש, ושאל אותו אם הוא מוכן למכור לו את זכות הדלקת הנרות ואף נקב בסכום כסף גדול שיהיה מוכן לתת לשמש אם הוא יהיה מוכן לותר על המצוה.

השמש כמובן דחה בתוקף את ההצעה לותר על מצות הדלקת הנרות שהיתה חשובה מאד בעיניו, אבל הקצב לא ויתר ומדי יום ביומו נדנד לשמש והתחנן לפניו לתת לו את המצוה.

כיוון שגברו תחנוניו של הקצב, החליט השמש להתייעץ עם רבי יהודה אסאד שהיה מגדולי הדור.

הרב ששמע את הסיפור יעץ לשמש להעביר את המצוה לקצב, ולדרוש ממנו מטבע זהוב אחד כל יום עבור ההדלקה. מדובר היה בסכום כסף גדול, והרב אמר לשמש, אל תשתמש בכסף שיתן לך הקצב, תשאיר אותו בצד לעת הצורך.

למרות שהיה קשה מאד לשמש לוותר על מצוה זו היתה לו אמונת חכמים והוא ציית לדברי הרב.

מדי יום הקצב היה נותן מטבע אחד לשמש בית הכנסת וניגש להדליק את הנרות. השמש מצידו עשה כהוראת הרב והניח את הכסף בקופה מיוחדת לעת מצוא. במשך השנים הצטבר בקופה סכום כסף גדול מאד.

יום אחד פגש אחד מבני הקהילה את הקצב בבית הכנסת וראה שהוא בוכה בדמעות שליש. שאל האיש את הקצב מה קרה מדוע אתה בוכה? והקצב השיב לו שהוא אירס את ביתו ואין לו כסף לממן את הנדוניה שלה, באותו מעמד אמר הקצב מהו סכום הכסף שחסר לו.

הדברים הגיעו לאזני הרב הוא קרא לשמש ואמר לו : עתה הגיע הזמן שתקיים בכסף ששמרת מצוה גדולה, מצות הכנסת כלה. קח את כל הכסף ששילם לך הקצב במשך כל השנים ותן אותו ל...קצב כדי שיוכל להשיא את ביתו בכבוד.

השמש הצדיק והתמים לא שאל שאלות ואמר שהוא יעשה מה שיאמר לו הרב. לפני שמסרו את הכסף לקצב, הרב ספר את הכסף והתברר להפתעתו שהיה בקופה של השמש את הסכום המדויק שהיה חסר לקצב כדי לחתן את ביתו.

בזכות פדיון שבויים

 זקני החסידים שנקראו אל מיטת החולה היו נרגשים. החסיד בן השמונים ושבע, ששכב על ערש-דוויי, ביקש לגלות להם סוד שנשא בתוכו שנים רבות. הוא חש כי כוחותיו אוזלים וכי הוא עומד לעזוב את העולם.

ר' חיים-יהושע היה תושב העיר גלוכוב שבאוקראינה. אביו, ר' אברהם-ישראל, היה חסיד של אדמו"ר הזקן בעל התניא ושל בנו, אדמו"ר האמצעי. הוא התגורר עם משפחתו בכפר קטן ליד קליסק, במחוז ויטבסק, וחינך את בניו להתפרנס מעמל כפיהם. כמו-כן נטע בהם מידות טובות, ובמיוחד את מידת הכנסת אורחים.

בימים ההם עלה על כס השלטון ברוסיה הצאר ניקולאי הראשון, שהיה ידוע ביחסו הקשה ליהודים. גזֵרות רבות גזר על היהודים, אך האכזרית מכולן הייתה גזֵרת הקנטוניסטים. ילדים רכים נחטפו מחיק אימותיהם ונשלחו למחנות הצבא, כדי להשכיח מהם את יהדותם.

הצאר קבע מִכסה של ילדים יהודים שיגויסו בכל שנה, ועל רקע זה התפתחה תופעת ה'חוטפים'. הללו היו חוטפים ילדים יהודים, ומקבלים תשלום נכבד בעבור כל ילד.

בשנת תקצ"ג (1832) נסעתי אל הרבי הצמח-צדק, מספר ר' חיים-יהושע. אלה היו ימי החנוכה, ובמהלכם אמר הרבי שלושה מאמרי חסידות. בכולם עברה נקודה מרכזית –  במלחמה הרוחנית על האדם להיות מוכן למסור את נפשו כדי לנצח. הדברים חדרו עמוק לליבי.

שנתיים לאחר מכן, בליל חורף בשנת תקצ"ה, בשעה מאוחרת, נשמעו דפיקות על דלת ביתי. בפתח עמדו שני יהודים. שלג כיסה את מעיליהם החורפיים, והם ביקשו להתחמם מעט ולשתות משקה חם. הגשתי לפניהם גם ארוחה קלה לסעוד את לבם, ובינתיים יצאתי אל הרפת לעניין כלשהו.

פתאום קלטו אוזניי בכי של ילד. משתומם קראתי: 'מי שם?'. קול דק של ילד ענה לי: 'אני, בנימין'. הלכתי בעקבות הקול, והגעתי לקצה החצר, שבה חנתה עגלת החורף של אורחיי. בתוך העגלה גיליתי לתדהמתי שני ילדים כבולים באזיקים, האחד ישן והשני מייבב.

ברגע זה קלטתי כי אורחיי אינם אלא ה'חוטפים' הידועים. שחררתי מיד את הילדים ולקחתי אותם אל ביתו של אחי, מיכאל, שהתגורר בחצר הסמוכה. רק אז עלתה מחשבה בליבי כי החוטפים עלולים לקחת גם את ילדיי. מיהרתי לחזור בהעמידי פנים כי לא אירע דבר.

כשנכנסתי נחרדתי לראות את אחד ה'אורחים' יושב עם בני. כשראה אותי אמר: 'ילד נבון הילד. ומה אעשה ששני ילדיי יצאו מדעתם, ואני מוליך אותם אל רופא מומחה למחלות-נפש'...

בתוך כך נכנס הביתה מיכאל אחי, שהיה איש חסון. לאחר שטיפל במסירות בילדים והשאיר אותם בביתו, עם ילדיו, בא לראות מה נעשה אצלי. בזעם רב שמע את דברי האורח והזדעק לעומתו: 'חוטפים שכמותכם! הסתלקו ברגע זה מן הבית!'.

חברו של האורח ניסה להיתמם ופנה אל ידידו: 'הבה נלך מכאן. הם אינם יכולים להבין את צערך על הילדים המסכנים שלך'. השניים עזבו את הבית, אך מיד חזרו, כשגילו כי הילדים אינם. אני ואחי התייצבנו מולם, ומהר מאוד הבינו כי לא יוכלו לעשות דבר, ומוטב שיסתלקו מהמקום.

חודש לאחר מכן ביקר אחי בליובאוויטש, וסיפר לרבי ב'יחידות' על הילדים שניצלו. פני הרבי צהלו מאושר, והוא הורה לו להוסיף לגדל אותם אצלו במשך שנה, ולאחר מכן להשיבם לבתיהם. וכך עשה.

מאז אותו מעשה בערה בי התשוקה לפדות ילדים חטופים. בביקורי הבא אצל הרבי סיפרתי לו על רצוני זה. הרבי היה מרוצה והדריך אותי בפירוט כיצד לפעול. בשבע השנים הבאות הקדשתי למשימה הזאת כשלושה או ארבעה חודשים בשנה, וברוך-השם הצלחתי להציל נפשות רבות. יום אחד נתפסתי, וכמעט חרצו את דיני למוות, אך בדרך נס ניצלתי.

כשבאתי לאחר מכן אל הרבי הורה לי לעבור לעיר גלוכוב ובירכני באריכות ימים, ופתאום הוסיף: 'עמי במחיצתי!'. הרבי הבטיח לי שאזכה לשכון עמו בעולם העליון.

עתה מבקש אני מכם, חבריי היקרים, סיים ר' חיים-יהושע, כי לאחר שאשיב את נשמתי ליוצרה, תעמדו ליד קברי ותאמרו: 'כבוד-קדושת אדמו"ר מנחם-מענדל, נכד אדמו"ר הזקן וחתן אדמו"ר האמצעי! עבדך חיים-יהושע בן אסתר מת, וביקש ממנו להזכיר את הבטחתך שהבטחת לו, 'עמי במחיצתי'...

בלחיים רטובות מדמעות נפרדו ממנו החסידים. למחרת הספיק ר' חיים-יהושע להתפלל תפילת שחרית בדעה צלולה, ולאחר שהניח גם תפילין של רבנו-תם, עצם את עיניו והחזיר את נשמתו.

את הסיפור סיפר החסיד ר' דב-זאב מיקטרינוסלב, אשר באותם ימים בא לעיירה גלוכוב בשליחות אדמו"ר מהר"ש. כאשר קרא ר' חיים-יהושע לזקני החסידים, ביקש שיקראו גם לו, וכך זכה להיות נוכח באותה צוואה מרגשת.

מילאנו את בקשתו, ובמניין חסידים הכרזנו ליד קברו את הדברים ששם בפינו. קרוב לוודאי שר' חיים-יהושע זכה להבטחה נדירה כזו בזכות התעסקותו בפדיון-שבויים, סיים הרב דב-זאב.

(גליונות חב''ד )

ניסיון בשמירת השבת

לצד ענף היהלומים המשגשג באנטוורפן שבבלגיה, פורחת בעיר גם תעשייה מפותחת של תכשיטים. גם בתחום זה השתלבו היהודים בהצלחה רבה. 

אליהו הוא יהודי שהיגר לבלגיה מגרוזיה, בעל חנות לתכשיטי זהב ברחוב שיש בו חנויות רבות דומות.

לפני כמה שנים נרקם קשר חם בינו ובין הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב"ד ורב קהילה באנטוורפן. בזכות הקשר הזה החל אליהו לקיים כמה מצוות, כמו הנחת תפילין ושמירת כשרות. מפעם לפעם הוסיף מצווה חדשה לרשימת המצוות שכבר קיים, אבל בתחום אחד נחל הרב סלבטיצקי כישלון חרוץ – שמירת שבת. כרוב חבריו הסוחרים, גם אליהו פתח את חנותו בשבתות. "זה יום המכירות הטוב ביותר", טען אליהו. הרב היה אומר לו שזה כסף ללא ברכה, אך ללא הועיל.

יום אחד בא אליהו אל הרב ועיניו נוצצות. "החלטתי שלא לפתוח עוד את חנותי בשבת", בישר בהתרגשות. הרב סלבטיצקי היה נרגש לא-פחות. "כל הכבוד!", אמר לאליהו ונשק לו על מצחו. עברו חודשים ואליהו דבק בהחלטתו.

יום ראשון אחד, התקשר אליהו אל הרב סלבטיצקי. "כבוד הרב, אני חייב לראות אותך בדחיפות!", אמר. "בוא", הזמינו הרב. כשהופיע היה אליהו נסער. "אני צריך תיקון, תיקון גדול!", אמר.

"במה מדובר?", התעניין הרב בזהירות. אליהו החל לספר את שאירע ביום האתמול – בשבת. זו הייתה השבת שלפני ראש-השנה האזרחי. שבת זו נקראת בפי סוחרי הזהב היהודים באנטוורפן – כמה אבסורדי – 'שבת הגדול', משום שבשבת זו הכול קונים תכשיטים לנשותיהם. היקף המכירות נוסק למעלה והרווח בהתאם.

"כל הלילה התהפכתי על מיטתי", התוודה אליהו. "המחשבה על יום המכירות הגדול שאחמיץ מחר לא הרפתה ממני. כשקמתי בבוקר חשתי כי מעיי נהפכים בקרבי. התגברתי והלכתי לבית-הכנסת. כל התפילה לא הייתי מרוכז. בשובי מהתפילה החלטתי לעבור, רק לעבור, דרך הרחוב של החנויות, להציץ ולהמשיך הלאה. 

"אני נכנס לרחוב. מה אומר לך, כבוד הרב, זה היה מחזה קשה בשבילי. כל החנויות מלאות קונים עד אפס מקום. רק החנות שלי סגורה, ריקה ושוממה.

"פתאום הבחין בי חבר מחנות סמוכה. 'היי, אלי! מה קורה? פרשת לגמלאות?!', שאל בתימהון. דבריו כמו חתכו בבשרי. 'לא פותח בשבת', עניתי. הוא הביט בי כפי שמביטים באדם שיצא מדעתו. 'אני רציני לגמרי. כבר כמה חודשים איני פותח את החנות בשבת', אמרתי.

"הוא הישיר מבט לעיניי ואמר: 'שמע טוב, אלי, תן אתה לאלוקים את כל שבתות השנה, אבל שבת אחת הוא חייב לתת לך. לסגור חנות ב'שבת הגדול'?! אני מתפלא עליך... פקח את העיניים, ראה מה קורה כאן!', אמר והצביע על ההמון שגדש את חנותו ואת שאר החנויות.

"כמעט התפתיתי. ברגע האחרון נשאתי את רגליי ומיהרתי לביתי. נכנסתי הביתה מבולבל כולי. עשיתי לאשתי ולילדיי 'קידוש' ולפתע חשתי סחרחורת. לנגד עיניי ריחפו צמידים, שרשרות, טבעות ושאר תכשיטים. חשבתי על חבריי שבסוף היום יצחקו כל הדרך לבנק וליבי נחמץ. רגליי ביקשו להוליכני חזרה אל החנות.

"ברגע הזה ידעתי כי עליי לעשות צעד קיצוני. 'לא מרגיש טוב', פלטתי, 'אני הולך לנוח'. הסתגרתי בחדר-השינה. רוקנתי לתוכי חצי בקבוק וודקה וכעבור דקה או שתיים שקעתי בשינה עמוקה שממנה התעוררתי רק בערב. לשבחה של אשתי ייאמר כי לא הציקה לי בשאלות מיותרות. כנראה חשה כי דבר-מה מסעיר אותי.

אליהו סיים את סיפורו. "כבוד הרב", אמר, "אני באמת מצטער על שכך עברה עליי השבת – בשכרות ובשינה. באתי אליך לבקש תיקון".

לפתע הבחין אליהו כי עיניו של הרב סלבטיצקי דומעות. אליהו החל לבכות גם-כן. "כל-כך נורא המצב? אין לי שום תיקון?!", שאל בחרדה.

הרב סלבטיצקי נזקק לכמה דקות כדי להירגע מהתרגשותו. "לא, אליהו יקירי, לא הבנת. איני בוכה על גודל העוון שלך. להפך, אני בוכה מקנאה. אתה פשוט צדיק. למעשה, אתה הרבה יותר מצדיק, שכן 'במקום שבעלי-תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'!".

אליהו נראה נבוך. "ראה", הסביר הרב, "אני בוחן את השבת שעברה עליי ומנסה להשוותה לשבת שלך. אני קמתי בבוקר, טבלתי במקווה, הלכתי לבית-הכנסת והתפללתי בנחת וברוגע. שום דבר לא טרד את שלוות השבת שלי ושום סערה לא התחוללה בקרבי. שבתי הביתה לסעודת שבת, עם דגים, בשר וזמירות. ממש תענוג. ובכן, מה השבת תרמה לי – זה ברור לגמרי. לעומת זאת, מה אני נתתי לה, מה אני הקרבתי למענה – על כך אין לי תשובה של ממש. 

ואילו השבת שלך, לאחר שהיית רגיל במשך שנים לפתוח את חנותך בשבת, התגברת וחדלת מכך. והנה אתה ניצב מול כל החנויות המלאות קונים, מתלבט ומתייסר – ובכל-זאת מצליח לעמוד בניסיון העצום. יש לך מושג איזה עונג גרמה השבת שלך במרומים? כעת אתה מבין מדוע אני מקנא בך?"...

אליהו חש מעודד מדברי הרב. בליבו כבר ידע כי מכאן והלאה שמירת השבת לא תהיה עוד עניין ללבטים ולספקות. לאחר שעמד בפיתוייה של 'שבת הגדול', דבר כבר לא ישבור אותו.

המתפלל הזר והמוזר

ליל התשעה בתשרי. הגשם אינו חדל. גלגלי העגלה מתקשים לפלס להם נתיב בדרך הבוצית. הסוחר, שהיה בדרכו למוסקבה, חרד מעצם המחשבה שהוא עלול לא להגיע לעיר ולעשות את היום הקדוש לבדו, בכפר נוכרי.

לפתע נראה מרחוק אורו של בית. אכסניה שמסוגלת להעניק מיטה חמה ומספוא לסוסים. בעיה אחת התעוררה: ידוע ומפורסם שבעל האכסניה הוא שונא יהודים מאין-כמותו. יהודי כי ייקלע לביתו בטעות - רע ומר יהיה קיצו.

אך העגלונים כבר החנו את העגלה והזמינו חדר עבורו. מאוחר מכדי להתחרט ולעזוב. מלבד זאת - מי יוותר בתנאים כאלה על מחסה וקורת-גג?!

למרבה המזל היה בעל האכסניה שקוע בשינה ערבה. הסוחר ניצל את ההזדמנות, חמק לחדר שהוקצה עבורו, והחל להכין את עצמו ליום הקדוש.

לפנות בוקר התעורר בעל האכסניה וקולות מוזרים הגיעו לאוזניו. קריאת תרנגול, מלמולי תפילה. מעולם לא שמע כאלה באכסנייתו. בירור קצר העלה את חמתו עד להשחית. חוצפה שכזאת! יהודי נכנס לאכסנייתו!

בצעדים מהירים פסע לעבר החדר שבו השתכן היהודי, מוכן ומזומן להפליא בו את מכותיו. משהו עצרו לרגע. היה זה הקול שבקע מהחדר. לאוזניו הגיע קול תפילה מעומק הלב, בכי חנוק, ניגון נוגה.

הוא פתח את הדלת לאיטו, וקפא על עמדו. בפינת החדר ניצב היהודי, עיניו זולגות דמעה, בידו הוא אוחז תרנגול לבן והוא קורא: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי". זעמו של האכסנאי שכך, והוא היה סקרן לרדת לשורשיה של התופעה שמעולם לא ראה כמותה.

"על מה ולמה תבכה כל-כך?", הפסיק האכסנאי את הסוחר שנרתע בבהלה למראהו של צורר היהודים המפורסם. זה הרגיעו, בנימה שאינה שגורה על פיו בדרך כלל: "אל תחשוש מפני. אנסה לעזור לך ככל יכולתי".

הסוחר היסס רגע, ואחר החליט שאין לו מה להפסיד. ערב יום-הכיפורים היום, אמר. יום קדוש, אחד בשנה, שבו צמים ומתפללים לה' שיסלח לנו על כל חטאינו. הסוחר המשיך והסביר כי עיצומו של היום מכפר, וכי אף הרשעים הגמורים יכולים לעשות תשובה ביום קדוש זה.

"עתה", מסיים הסוחר. "בשעה שכל היהודים מתכוננים ליום הקדוש, נמצא אני כאן לבדי. אם לא תחול הפוגה בגשמים, לא אצליח להגיע למוסקבה בעוד מועד. אין זאת, כי רבו חטאי ואינני זכאי". הדמעות ניגרו מעיניו ושטפו את לחייו. הוא טמן ראשו בכף-ידו והתייפח.

היהודי הנרגש אפילו לא שם לב למתחולל בלב האכסנאי הניצב מולו ומאזין לדבריו. ליבו החל הולם בחוזקה. רעדה אחזה בו. תמונות מימי ילדותו, מבית הוריו, עברו לנגד עיניו. משהו התעורר בליבו הערל.

הוא התנער: "האם יש בית-כנסת ליהודים במוסקבה?", תמה. היתה זו תקופה בה אסור היה ליהודים להתגורר שם, ומה עוד לנהל בית-תפילה. רשמית, לא היה שם בית-כנסת, אולם השלטונות העלימו עין מבית אחד שבו נהגו אותם יהודים שהורשו להתגורר בעיר להתפלל מפעם לפעם.

הסוחר נבהל. מבלי משים פלט עובדה שאסור היה לספרה. הוא ניסה להכחיש ולהיתמם, אך מארחו לחץ אותו לקיר, והסוחר נאלץ לגלות את הכתובת המדויקת.

הבוקר הביא רגיעה למזג-האוויר הסוער. הסוחר מיהר לצאת לדרך, ואחריו הודיע גם האכסנאי כי ברצונו לצאת למוסקבה. בבואו העירה שילח את משרתיו, ויצא לבדו לשוטט ברחובות.

לקראת הערב שם את פעמיו אל הכתובת עליה שמע בלילה האחרון. השמש נתן לו טלית ומחזור תפילה, והוא נכנס פנימה. מצא לו פינה, והתעטף בטליתו עד שלא היה ניתן לראות את פניו.

תפילת 'כל נדרי'. "מתירים להתפלל עם העבריינים". הכול מתפללים ברגש, בחרדת- קודש. מפינתו של האורח הזר נשמעים קולות מפעם לפעם. יבבות קטועות, אנחות עמוקות, בכי חנוק.

למחרת בבוקר, כשהגיעו המתפללים לבית-הכנסת, מצאו אותו כמעט באותה תנוחה שבה עזבוהו אמש. במשך כל היום הקדוש לא הסיר את טליתו מעל פניו. רק האנחות הכבדות והבכי החנוק היו סימני-החיים היחידים שגילה.

בסיום תפילת 'נעילה', כשקרא הציבור: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", התעורר לפתע היהודי. קולו גבר על כל האחרים. כך גם כשקראו "ה' הוא האלוקים". בפעם השביעית הרעידה שאגתו את הקירות. מיד אחר-כך שב אל תנוחתו הקודמת, עטוף בטלית ושעון אל הקיר.

תפילת ערבית של מוצאי החג נסתיימה. האנשים ברכו איש את רעהו בשנה-טובה ובגמר טוב. הזר עמד עדיין שעון אל הקיר. אחד המתפללים שנגע בזרועו, חש כי היא קשה משהו. הוא הסיר את טליתו מעל פניו, ולתדהמתו מצא את המתפלל ללא רוח-חיים.

ניסיונות ההחייאה איחרו את המועד. איש לא הכירו. רק הסוחר שלנו הכירו פתאום: "הלא זהו האכסנאי הידוע בשנאתו ליהודים!", קרא בהשתוממות. אכן, היה זה אותו בעל אכסניה מתבולל, שנזכר כי יהודי הננו, ויצאה נפשו בתפילת 'נעילה'.