רבי עזרא וזכות הסבא קדישא

מסופר על הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, כאשר אשתו הרבנית בוליסה עטיה ע״ה חלתה, עלה רבי עזרא לקברו של הסבא קדישא הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל הקבור במרומי הר הזיתים. וצירף איתו את תלמידו רבי שלום לופס זצ״ל, ושניהם שפכו שיח ותחנונים לרפואת הרבנית.

סיפר הרב לופס כי שמע את רבו מתפלל על הקבר, ומרבה בתחינה ואומר בקול בוכים: רבש״ע, מה יש לי בעולמי חוץ מהרשתת התורה, ואם יקרה לה ח״ו משהו, איך אוכל ללמוד וללמד. . . ? !

והנה, למחרת היה יום אשר היתה הרבנית צריכה לעבור ניתוח על המחלה בה חלתה. אמרו הרופאים: בבדיקות שעברה כעת לפני הניתוח, גילינו אצלה דבר מוזר — אין זכר לחששות בו היתה נתונה, ואין כל צורך לנתחה, ומשוחררת היא לביתה. ואכן כך היה — כל המיחושים חלפו כלא היו, ושוחררה לביתה בריאה ושלימה.

סיפרה אז הרבנית כי ראתה בחלומה את הסבא קדישא הרב אלפנדרי זצ״ל האומר לה: מדוע את מצערת את בעלך, מדוע את גורמת לו ביטול תורה. . .

הבינוני שהפך למורה לרבים

"בדברים הבאים אני מבקש לספר 'סוד' אישי שלי, שאני חושב שיש בו תועלת לרבים". כך כתב הרב אלישיב קנוהל ז״ל, רב הקיבוץ כפר עציון:

"מלידתי הייתי בינוני, בינוני ממש. בינוני כל כך, עד שהמורה שלי לגמרא בכתה ז׳ ייעץ לאבי ז״ל לשלוח אותי ללימודי התיכון לבית ספר מקצועי, כי בין כך כנראה שלא אצליח בלימודי בישיבה. אני בכל אופן ביקשתי ללמוד בישיבה, ולפני 50 שנה הטרנד היה ללכת לישיבת 'נתיב מאיר'. התקבלתי לישיבה, אולי בזכות אבות או שבהיותי בינוני עדיין הגעתי לסף הקבלה לישיבה, וכך המשכתי בה עד לכתה י״ב, עם הישגים בינוניים.

לאחר הצבא המשכתי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' וישיבת 'הר עציון', אך תמיד היכולת שלי בלימודים וממילא הישגי הלימודיים היו בינוניים. רבים מחבריי השיגו אותי ביכולתם הלימודית עשרת מונים. במצב זה גם הציפיות שלי מעצמי בכמה אוכל לעזור לחברה הסובבת אותי בתחום התורני היו בהתאם.

והנה, לפני כעשר שנים זכיתי לכתוב את הספר 'איש ואשה' ולאחריו את הספר 'ואכלת ושבעת'. שני הספרים כנראה נעמו למעיינים בהם, והם כבר הופצו בעשרות אלפי עותקים. התפוצה של הספרים והשיח ההלכתי שבהם יצרו אצלי 'תעסוקה חדשה', של מתן תשובות בכתב ובעל פה לאנשים רבים הפונים אלי יום יום. זכות זו של נתינת מענה וסיוע לאנשים, בעיקר בתחומים של טהרת המשפחה ובענייני זוגיות בכלל, מעמידה אותי במקום נפלא של נתינה מתמדת ורוממות רוח מכוח אותה נתינה.

לא דמיינתי לעצמי מעולם שאגיע למקום כל כך מיוחד כפי שזיכה ומזכה אותי הקדוש ברוך הוא.

מדוע אני מגלה סוד זה? כדי שכולנו נפנים: הורים לגבי ילדיהם, וכל אדם לגבי עצמו – איננו יודעים מתי הקדוש ברוך הוא יתגלה עלינו. אנו נעשה את שביכולתנו, ואין לך אדם שאין לו מקום. העולם מלא הפתעות, ואנו צריכים להיות מוכנים להרים את ה׳מציאה' שתתגלגל לידינו כדי שנוכל להיטיב איתה לכל הסובבים עמנו, ולעולם כולו".

תחילתו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ״ל:

תחילתו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ״ל:

הרב אליהו בקטנותו למד תורה בעוני גדול. אביו, חכם סלמאן אליהו זצ״ל, גדל בבית עשירים שרחוקים מתורה. אך חכם סלמאן זכה והכיר את אורה של התורה ועזב את כל הרכוש והכבוד שהיה לו בחו״ל. משפחתו לא אהבה את השינוי הרוחני שעובר עליו, ובעצת רבי יוסף חיים, הבן איש חי זיע״א, הוא עזב את הגולה ועלה לארץ ישראל. כאן נתעלה הרב סלמאן עילוי על עילוי בתורה ובעבודת ה׳, וזכה לקיים את דברי רבי שמעון בר יוחאי בגמרא, שאמר: ״שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא״ וכו׳. אלו היו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה. עם פטירתו הוא השאיר ירושה ענקית: ספרים העוסקים בחכמת הקבלה וספרים שמבארים את דבריו של האר״י הקדוש. מאז פטירתו, ששה מספריו נדפסו פעמים רבות לטובת לומדי הקבלה. אנו עדיין מחפשים את שאר הספרים שרבי סלמאן מוצפי קרא להם ״רש״י על ספר עץ חיים״.

מו״ר הרב נתייתם מאביו כבר בגיל 11, וכל פרנסת המשפחה נפלה על אמו הצדקת מרת מזל ז״ל, שהייתה מטופלת בילדים קטנים ולא היה לה משענת לפרנסתה. הבן מרדכי, שהיה מצעירי שבעת בניה, יצא בגיל עשר לעבוד לפרנסת המשפחה במכירת תורמסין (קטניות שנשלקות שבעה ימים על מנת להסיר את מרירותם והן נאכלות כמו גרעינים ופיצוחים). כך היה הנער מרדכי מסתובב ומוכר מדי יום את התורמסין עטופים בנייר, ובלילה היה יושב ועוסק בתורה.

סיפר אחיו, חכם רבי שמעון אליהו, כי כל המשפחה הייתה גרה בחדר אחד, ובלילות כל הרצפה הייתה תפוסה על ידי המזרונים שהיו פרוסים על הרצפה. על מזרון אחד היו ישנים שני ילדים, והוא ומו״ר היו צריכים לישון על מזרון אחד. מורנו הרב היה מוותר לו על המקום והיה יושב מתחת לשולחן עם נר בידו ועוסק בתורה, כדי לא להפריע ליתר בני המשפחה שהתגוררו כולם באותו החדר.

ומניין היו למורנו הרב נרות ללמוד בהם במשך הלילה? סיפר האח כי בסוף היום היה מרדכי הצעיר עובר בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולוקח את השאריות של הנרות שבערו ודלקו. את השאריות הוא היה ממיס ויוצק על חוט, וכך היה מכין לעצמו נרות ללמוד בהם במשך הלילה.

מו״ר אחיו, חכם נעים אליהו שליט״א, סיפר כי בימים ההם היו אנשים בירושלים העתיקה שראו את העוני הגדול ורצו לעודד את הילדים ללמוד תורה. הם היו מחלקים להם מדי פעם פרסים כספיים על מבחנים שונים. כל הילדים היו קונים בכסף הזה חלקום (ממתק העשוי קמח תירס וסוכר). אך מורנו הרב היה קונה בו חצי בלוק קרח ומניחו בתוך קערת מים. הוא היה מניח בו את רגליו על מנת שלא ירדם בלילה בעת שהיה לומד תורה.

הבחור שבכה בארון הקודש

מסופר על אחד מגדולי עולם — רבי יצחק מפוזנא זצ״ל. בצעירותו לא היה לו לב ושכל טוב להבין דברי התלמוד, והיה אחיו רבי יוסף (שהופקד עליו כי אביהם רבי אברהם נפטר, והשאיר את בנו רבי יצחק בהיותו ילד קטן) גוער בו ונוזף בו פעמים רבות. בלילה בו נעשה לו בר מצווה הלך הבחור לבית הכנסת והתחבא שם מתחת לאחד הספסלים, כדי שיוכל להשאר שם לאחר סגירת השערים. כשסגר השמש את בית הכנסת, קם הבחור ממקומו ופתח את ארון הקודש, והתפלל בבכי ובתחנונים שיפתח לו ה׳ את ליבו להבין ולהשכיל את תורתינו הקדושה.

מחמת גודל הבכי נפלה עליו תרדמה, בעת שהיה ראשו בתוך ארון הקודש. והנה בא אליו אביו ואמר לו: בני, אל תבכה, אני אמליץ עליך בבית דין של מעלה. . . ומאז נפתחו לו שערי חכמה. (מובא בהקדמת שו״ת רבי יצחק מפוזנא, עמוד 32)

הגס השכל שנשתה מן הכוס

אחד הראשונים רבי מנחם ריקאנטי זצ״ל היה אוהב תורה, אבל היה גס השכל (לא מבין מאומה), והרבה בתעניות ותפילה שמן השמים ירחיבו לבו ושכלו ויוכל להבין את התורה.

פעם אחת בהיותו מתפלל בתעניות בבית הכנסת נרדם. והנה איש בידו כלי מים והקיצו ויאמר לו: שתה. וישת, ולא השלים לשתות כל המים, ותיכף הלך האיש מלפניו. והוא הלך למדרש כמנהגו, ויצא שכלו בהיר, כי נהפך לאיש אחר. ואז חיבר פירוש על התורה וספר טעמי המצוות. (שולשלת הקבלה)

היתום שנעשה חכם גדול

וכן מסופר על אחד מרבותינו הראשונים, רבי שמשון בר אליעזר זצ״ל, שחיבר ספר הלכות ושם הספר הוא ״ברוך שאמר״. בהקדמת ספרו מספר למה קרא את שם הספר ״ברוך שאמר״, משום מעשה שהיה עמו. בקטנותו לא ידע מאומה כי נשאר יתום מאביו ואמו בהיותו נער קטן בן שמונה שנים, ולא היה מי שילמד אותו, ואפילו להתפלל לא ידע כי אם את תפלת ״ברוך שאמר״. והיה הולך לבית הכנסת ומתפלל תמיד לפני ארון הקודש בבכי, והיה אומר בהתחננו את המזמור ״ברוך שאמר״ — זו היתה תפילתו! עד שזיכהו ה׳ ונהיה חכם גדול, וחיבר ספר הלכות וקראו ״ברוך שאמר״, ונמנה בין גדולי הראשונים ז״ל.

חלום אביו שינה את גורלו

כעין זה מצינו גם אצל הנשר הגדול — הרמב״ם זצ״ל. כתב ב״סדר הדורות״ (אלף החמישי עמ׳ 206), ובמדרש תלפיות (ענף הרמב״ם) בשם ״שלשלת הקבלה״ וז״ל: קבלתי מזקן אחד שזה המעשה ראה בקונטרס ישן, כי ר׳ מימון אביו של הרמב״ם לא היה רוצה לקחת אשה, ויהי כמו בחצי ימיו בא לו בחלום איש אחד, וצוה לו שיקח לאשה בת קצב פלוני שהיה דר בעיר אחת קרובה לקורדובה, והיה מהתל מזה החלום, וירא לו זה החלום פעמים רבות עד שלקחה, ותהר לו ותלד לו את הרמב״ם, ותקש בלדתה ותמת, ואח״כ לקח אשה אחרת ויהי לו בנים ממנה.

וזה הרמב״ם היה קשה הבנה מאד, שמעט רצון היה לו בלמוד ואביו היה מכהו עד כי נואש ממנו, וקראו בן הקצב ויגרשהו מביתו, והרמב״ם הלך לו לבית הכנסת ויישן וייקץ ומצא עצמו נהפך לאיש אחר, וברח מפני אביו וילך אל עיר שהיה שם הרב ר׳ יוסף בן מיגאש והתחיל ללמוד ממנו והפליג להתחכם. אחרי ימים רבים שב אל קורדובה ולא הלך לבית אביו, וביום השבת התחיל לדרוש ברבים דברים נוראים, ואחר הדרשה קמו אביו ואחיו וישקוהו ויקבלוהו בסבר פנים.

וקבלתי מחכמי חדור שנמצא כתוב שעמד עם רבו סגור במערה י״ב שנים רצופות ושם קבל תורתו. ובגיל ל״ד לחייו התחיל לחבר את ספרו ״משנה תורה״, ועשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מפתחו עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו במראה רבנו מימון אביו ואדם אחר עמו, ואמר רבנו מימון אביו: הנה לך זה משה רבינו, ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית, וכשראה אמר יישר כחך ב״ג.

המניין שנשבר בהצלחה

היתה עיירה קטנה ובה כמה משפחות יהודיות בלבד. בין תושבי העיירה היהודיים היו בדיוק עשרה גברים מעל גיל בר מצווה. כולם היו אנשים מסורים ודאגו להשלים מניין. יום אחד הגיע משפחה יהודית חדשה לעיירה. שמחה והתרגשות רבה שררו בכל, שכן כעת המניין ימנה אחד עשר גברים. אך דבר מוזר התרחש. ברגע שהיו להם אחד עשר איש, תמיד היה חסר מישהו למניין!

המלחמה הפנימית של הצדיקים

באיגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, הוא כותב בעניין זה דברים מאלפים:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם — מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל — אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות — הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ״שתול בבית השם״ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ״במתים חפשי״.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ״כי שבע יפול צדיק וקם״[1], והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק — מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה״שבע נפילות״ שלו: ״וירא. . . את כל אשר עשה והנה טוב מאד״[2] — ״טוב״ — זה יצר טוב, ״מאוד״ — זה יצר הרע[3].

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״

דמעות של אם על סידור התפילה

ראש ישיבה נכבד מצאצאיו של ה״חפץ חיים״ כובד לשאת את דבריו, ובדרשתו שיתף את קהל הנוכחים בדבר הנהגתה המופלאה והפשוטה של אמו של ה״חפץ חיים״, וכה היו דבריו: "סידור תפילה עתיק יומין שוכן בביתי, אותו קבלתי מאימי, בתו של ה״חפץ חיים״ זכר צדיק וקדוש לברכה. בשער הסידור כתוב שמה של בעלת הסידור, הלא היא אמו של ה״חפץ חיים״. יום אחד, התבוננתי היטב בכתב היד, והבחנתי כי הוא נכתב על ידי ילד קטן ורך בשנים. היה זה כתב יד גדול ועגלגל שהסגיר את גילו של הכותב. הבאתי את הסידור לאימי, בתו של ה״חפץ חיים״, ושאלתי אותה אם יודעת היא מיהו הילד שכתב את שמה של הסבתא על הסידור.

היא השיבה בחיוב: "כן, כתב יד זה הוא של אבי זצ״ל, ה״חפץ חיים״ בכבודו ובעצמו שכתב לאמו את שמה על סידורה, משום שהיא ידעה רק לקרוא אך לא לכתוב, כרבות מנשות ישראל הצנועות והכשרות בתקופתה, ועל כן ביקשה מבנה הקטן ״ישראלק׳ה״ שהיה בן שש שיכתוב את שמה״. משכבר החזקתי את הסידור בידי, דפרפתי בדפיו הצהובים מיושן, ופה ושם נגלו לעיני כתמים שיצרו שקערוריות בדפי הסידור, היו אף מילים שנטשטשו מעט מדמעות שזלגו עליהם.

אימי שהבחינה במעשי, סיפרה לי כך: "על סבתי, אמו של ה״חפץ חיים״, לא תמצא אף אדם שיאמר לך שהיא הייתה בעלת ניסים, צדקנית מפורסמת וכיוצא בזה, אבל אני זוכרת שבשלהי ימיה, כאשר כבר נתפרסם שמעו של בנה בכל מרחבי העולם היהודי, נגשו אליה כמה ממקורביו של ה״חפץ חיים״ ובקשו לשאול את אמו של גדול הדור: במה זכתה לבן שיעיר את עיני העולם? היא, שלא תלתה זכות זו במעשיה, השיבה להם כי אל להם להפנות שאלה זו אליה, שכן לא זכור לה דבר מיוחד כל שהוא שאותו יכולה היא לשייך לכך שיוצא חלציה ידגל לתלמיד חכם עצום.

הנוכחים ניצלו את ההזדמנות ושבו והפצירו בה: "שמא בכל זאת יש איזה מעשה קטן שאת אינך מייחסת לו חשיבות אך יש בו כדי להאיר את התעלומה?" "לא! לא! איני זוכרת. אבל אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, ביקשה אימי המנוחה לשוחח עמי דקות מספר, וכה היו דבריה: ״בתי, הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, על כן אני מבקשת ממך דבר אחד: בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידיך והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להוזיל דמעות בעת תפילתך״. בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהילים.

״זה כל מה שעשיתי. . . ״ סיימה בתמימות אמו של ה״חפץ חיים״. ״בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע״ה ובוכה בדמעות שליש לרבש״ע שיפתח את עיניו של ישראלק׳ה שלי, ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים״.

הכהן שלחך עפר בלשונו

ילקוט תהלים (רמז תשכ״ט מהפר' ל״ז ג'): "בטח בה' ועשה טוב תנא דבי אליהו מעשה בכהן א' שהיה יר״ש בסתר והיו לו עשרה בנים מאשה אחת, ו' זכרים וד' נקבות. ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו כדי שלא יבא א' מהם לידי עבירה ולידי דבר מכוער. אמרו: לא יצאת אותה שנה שלימה עד שבא עזרא והעלה הקב״ה את ישראל מבבל והעלה אותו כהן. ולא נכנס הכהן לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ובני בניו עד חמשים שנה, ואח״כ נכנס לעולמו".

הפיל שנשכח שהוא חזק

פיל אפריקאי ענק היה חלק מקרקס נודד שהסתובב ברחבי העולם. בכל פעם שהגיע הקרקס למחוז חפצו, קשר מאלף הפילים את הפיל אל חבל קצר שקשור ליתד קטנה התקועה בחול. יום אחד הגיע ילד נבון אל הקרקס והביט על הפיל בפליאה. "איך זה יכול להיות שהפיל לא מושך את החבל, מנתק את היתד והולך לדרכו?" שאל את מאלף הפילים. "זה לא מוזר שפיל אפריקאי ענק, אחד מבעלי החיים היבשתיים החזקים ביותר בטבע, המסוגל לגרור משאית סמיטריילר, נשאר במקומו בגלל חבל המחובר ליתד קטנה? איך ייתכן שהוא לא משתחרר? מה מחזיק אותו שם?"

מאלף הפילים הסביר לילדון שכבר כשהיה הפיל גור קטן וקל משקל, קשר אותו מאלף פילים אחר ליתד גדולה ולחבל עבה שבאותם הימים היו חזקים יותר מכוחו של הפילון. בכל פעם שהפילון ניסה להתרחק מהחבל הוא הרגיש שמשהו עוצר אותו והבין שאין ביכולתו לעשות זאת.

חלף שבוע, שבועיים, חודש, חודשים, עברו שנים והפיל הקטן הפך לפיל אפריקאי ענק. "גם אם תיגש לפיל, תרים את האוזן הגדולה שלו ותגיד לו: הי פיל, בוא תטעם מטעם החופש, למה אתה תקוע במרחב הזה? סביר להניח שהוא לא יאמין לך", הסביר המאלף. "הוא יענה לך: אני כאן כבר שלושים שנה ואני יודע בדיוק מה אפשרי עבורי ומה לא".

דמותו של הרב משה בוצ׳קו – קודש וחול משמשים ביחד:

דמותו של הרב משה בוצ׳קו – קודש וחול משמשים ביחד:

הרב משה בוצ׳קו נולד בתרע״ז (1917) בשוויץ. אביו, הרב ירחמיאל אליהו בוצ׳קו, חניך ישיבת נובהרדוק שבליטא, הגיע לשוויץ ופתח בה את הישיבה הראשונה במערב אירופה – ישיבת 'עץ חיים'. עד אותה תקופה לא היתה במערב אירופה ישיבה (אם לא ניקח בחשבון את בית המדרש לרבנים בברלין). "סבי הבין", אומר הרב שאול דוד בוצ׳קו "שללא לימוד תורה הציבור הדתי לא ישרוד. הישיבה שלו הצילה מאות בני נוער מהתבוללות. הגיעו אליה תלמידים משוויץ, מאוסטריה, מצרפת וממקומות נוספים".

במלחמת העולם השניה שימשה הישיבה במונטרה, עיירת קיט על שפת אגם ז׳נבה, אבן שואבת לפליטים שברחו מאימת הנאצים לשוויץ הנייטרלית, והעניקה להם סעד, כשמשפחות בוצ׳קו ושטרנבוך (משפחת אשתו של הרב ירחמיאל אליהו) פועלות רבות להצלת הפליטים ולהבאתם לישיבה. המפורסם מבין הנמלטים היה הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל ה׳שרידי אש', מגדולי פוסקי הדור, שאומץ על ידי משפחתה של הרבנית מרים ויינגורט, אחותו של הרב משה בוצ׳קו. הרב וינברג קבע מאז את מושבו במונטרה, ולמרות שלא לימד כר״מ מן המניין בישיבה, השרה עליה מרוחו.

הרב ירחמיאל אליהו התחנך, כאמור, בישיבת מוסר ליטאית ואף הישיבה שהקים היתה ישיבת מוסר "עם איזושהי אנושיות חסידית", כהגדרת הנכד, הרב שאול דוד, שמספר גם על הקשר לארץ ישראל: "סבא היה חבר באגודת ישראל, ונמנה על חברי האגודה, כמו הרב יצחק שפירא מקובנא, שדחפו להטות את פעילות אגודת ישראל לטובת ארץ ישראל".

הרב ירחמיאל אליהו נפטר בתשי״ז (1957) ומספר שנים אחר כך מונה בנו, הרב משה, לעמוד בראשות הישיבה, כשהוא ממשיך ומפתח את דרכו של אביו. הוא הדגיש בישיבה את המסירות למדינת ישראל, שבאה לידי ביטוי גם בביתו שלו, כפי שמספר בנו: "אני זוכר כילד בחו״ל שהרגשנו כזרים, כשגרירים של ארץ ישראל בחו״ל, למרות שהיו לנו יחסים טובים עם הגויים". הרב משה ורעייתו הלן זכו שכל צאצאיהם מבנם ומשלוש בנותיהם חיים בארץ. אחת מנקודות השיא ביחסו למדינה היתה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ביום ירושלים הראשון החליט, בניגוד לדעת רבים מעמיתיו רבני שוויץ, לחגוג את היום ברוב פאר והדר, כשהוא מזמין לאירוע את הראשון לציון הרב יצחק ניסים. החלטה זו גרמה לקרע בינו לבין חבריו, ומאז פחת מספר התלמידים המגיעים לישיבתו משוויץ. התלמידים שהגיעו לישיבה היו בעיקר מצרפת השכנה.

באותה תקופה שמע הרב משה שניתן ללמוד למבחני בגרות בהשקעת זמן לא גדולה על ידי לימוד אינטנסיבי בקבוצות קטנות. הוא החליט להפוך את ישיבתו לישיבה תיכונית. "היו אלו שנות הזהב של אבא", אומר הרב שאול דוד, "הגיעו תלמידים ברמה גבוהה, גם אם מספרם לא היה גדול. כמעט כולם הקימו משפחות ועלו ארצה, כשרבים מהם תופסים משרות מפתח בחינוך, ברפואה, במשפט ובתחומים נוספים". העובדה שראש ישיבה מתגאה בבוגריו שפנו לעיסוק במקצועות שאינם מצריכים דווקא לינה באוהלה של תורה, יש בה כדי ללמד על תפישתו של הרב משה בדבר ההרמוניה בין קודש לחול: "אין דבר כזה חול, יש מה שהוא קודש מעצמו ויש מה שעושים אותו קודש".

יחד עם זאת, הדגש העיקרי ניתן בישיבה ללימודי הקודש. ד״ר מיכאל ויגודה, תלמידו של הרב משה מהמחזור הרביעי של תקופת הישיבה התיכונית, ששימש בעבר כר״מ בישיבה וכיום מנהל את המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, מספר כי עד השעה חמש אחר הצהריים נלמדו בישיבה לימודי קודש, ובין השעות חמש לשבע נלמדו "לימודים כלליים". שוב, ההגדרה המקובלת של "לימודי חול" אינה קיימת.

גם בהנאות החיים המותרות הוא לא ראה דבר מגונה. ויגודה מסביר כי הרב משה סבר שעניינה של התורה הוא לא להפריד ולנתק את האדם ממציאות החיים, אלא לקדש את החיים. זו הסיבה גם לכך שהוא לא כיוון את תלמידיו לשאוף לבנות את חייהם רק על לימוד תורה, "כך שלא יהיה להם מקור פרנסה ויעסקו בתורה והפרנסה תבוא מהשמים. הוא חשב שיהודי צריך להיות מעורה במציאות החיים, שלפיה האדם עובד לפרנסת ביתו, כשמוטל עליו גם לקבוע עיתים לתורה, והיא זו שתהווה את מרכז חייו". ויגודה גם מספר כי מה שהרשים אותו וגרם לו לגלות כנער צעיר מעיר הולדתו שטרסבורג שבצרפת למקום התורה במונטרה שבשוויץ, היה לימוד התורה ברמה גבוהה שהיה שם מחד ופתיחות בלתי רגילה להוויות העולם וללימודים כלליים מאידך.

ביחסו לתורה ועבודה היווה הרב משה דוגמה אישית למימוש דרכו. הרב אלי קלינג ממכללת חמדת הדרום (שבעבר כיהן כמגיד שיעור בישיבה), מספר כי כשהחל ללמוד בישיבה שם לב לכך שראש הישיבה נמצא בבית המדרש בבקרים ואחר כך נעדר ממנו. "חשבתי שהוא מכין את השיעור. יום אחד הלכתי עם חבר בעיר מונטרה, כשלפתע החבר מצביע על חנות בגדים ואומר: 'זו החנות של הרב משה'". באותה הזדמנות הבין הרב קלינג כי ראש הישיבה שלו בעצם אינו מתפרנס כלל ממשרתו התורנית, אלא ממפעל לטכסטיל אותו החזיק יחד עם אחותו, הרבנית ויינגורט.

ערך זה של פרנסה היה חשוב לו מאוד, והסיפור הבא שהושמע בשבעה יוכל להעיד עד כמה: הרב משה התחתן בגיל מאוחר יחסית. הוצעו לו הצעות שידוכים רבות. אחת ההצעות כמעט והגיעה לידי גמר, אולם תנאי שהתנה אבי הכלה, לפיו הרב משה ילך אחרי חתונתו ללמוד תורה במשך מספר שנים באחת הישיבות המפורסמות, לא היה מקובל על החתן. גם הפשרה בדבר שנה אחת בלבד לא התקבלה: "אחרי החתונה אני צריך לפרנס את אשתי", הוא התעקש. העיסוק בפרנסה לא נראה אצל הרב משה כעיסוק מעיק. "כשראיתי אותו עובד או לומד זה היה באותה שמחה", מספר בנו.

מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח.

לא רק משכורת לא הסכים הרב משה לקבל. כחלק מתפישתו את תפקידו כראש ישיבה, הוא סבר שעליו לדאוג גם לקניית מוצרי המזון עבור תלמידיו בעצמו. בתחילה היה נושא את מוצרי המזון מהחנויות בעיר לישיבה ששכנה במעלה ההר כשהוא הולך רגלי, אולם בהמשך, משקשה הדבר עליו, הוחלט להעבירם במונית. הוא עצמו סירב להיכנס למונית כדי לתפוס טרמפ יחד עם מוצרי המזון, בטענה שאינו מוכן ליהנות מכספי הישיבה. גם בסעודה שלישית, אותה נהג לאכול בישיבה, היה טועם רק מעט לחם כדי לצאת ידי חובה, שוב, כדי שלא ליהנות מכספי הישיבה. אגב, הרצון שלא להתפרנס מהישיבה היה גם הדרך בה נהג אביו של הרב משה, מייסד הישיבה. הרב שאול דוד אומר כי זה היה לדעת אביו הקשר הנכון בין תורה לעבודה.

יחד עם זאת, הרב משה לא כפה עמדה זו על תלמידיו. ד״ר מיכאל ויגודה אומר כי באופן כללי התנגד הרב משה למציאות הנוהגת לפיה חומרה אישית הולכת ונקבעת כנורמה כללית. במכתב של הרב משה לתלמידו הוא מתייחס לנושא זה ויוצא נגד המנהג: "א) למצוא חומרה בספר כלשהו, מה שלא מסובך כלל, ואח״כ ב) לתת לה תוקף הלכתי מחייב. ג) לדרוש מכל אחד לקבלה על עצמו. ד) לרגל  אחרי כל אחד כדי לגלות מי לא מציית. ה) לשפוט אותו. ו) להרשיע אותו. ז) להחרים אותו, וכל זה בעטיפה של צדקנות, בשם הדת, בשם התורה הקדושה (דעת תורה). . .".

באותו מכתב הוא כותב: "בשם שליחות כביכול כאשר כל אחד חש עצמו מוסמך ע״י הקב״ה, אנו מפיצים שנאה, שנאת חינם, שנאת אחים. ידידי היקר, אם יש משהו שעלינו לתקן, זו הגישה הזו - שהיא היא נוגדת את התורה".

ישיבה בלב רחביה

אהבתו לארץ ישראל היתה גדולה מאוד. עוד בשבתו במונטרה היה נוהג להתכתב עם רבנים, ראשי ממשלות ואישי ציבור אחרים כשהוא דן עימהם במצב בארץ.

על המכתבים היה מספר לתלמידיו שהגיעו לביתו לעונג שבת אחרי סעודת ליל שבת בישיבה. פעמים רבות הצהיר שהוא יעלה לארץ, ובשנת תשמ״ה מימש את הצהרתו ועלה לארץ, ואיתו הישיבה כולה. הוא קבע את משכנו בירושלים, ואת הישיבה מיקם בשכונת רחביה. תלמידו, הפרסומאי מאיר ואקנין, מסביר כי רבו החליט להקים את הישיבה דווקא במעוז חילוני כשכונת רחביה, למרות הפיתויים שבמרכז העיר הקרוב, כדי שלא להתנתק מהציבור הכללי. בארץ, בה המותג 'עץ חיים' היה כבר תפוס על ידי המוסד הירושלמי הוותיק בשם זה, שונה שם הישיבה ל׳היכל אליהו' על שם האב המייסד בשוויץ.

הישיבה שכנה בסמוך לביתו הקודם של הרב עובדיה יוסף, ויחסים חמים התפתחו בין הרב משה לבין השכן הגדול, שהגיע גם למסור שיעור בישיבה. דבר זה לא מנע מהרב משה לצאת בחריפות נגד פסיקתו של הרב עובדיה יוסף המתירה למסור שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום.

הרב שאול דוד מסביר את שיטתו של אביו בנושא: "צריך לעשות אבחנה בין שני מצבים. יש מצב בו איסורים כמו 'לא תחנם' נדחים מפני פיקוח נפש, וזה כשמדובר במצב לא מהותי, בו האיסור לא מופקע לגמרי. אבל כשאדם עושה הסכם שלום שבו הוא מוותר באופן רשמי על חלק מארץ ישראל הרי זה בעצם ויתור על חלק מהתורה. מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לוותר על מצוות שבת. הוויתור על הארץ לדורות הוא כאילו אמירה שאיננו מאמינים בתורה, ויש בזה כפירה באמיתות התורה". הרב שאול דוד סבור כי על פי שיטת אביו, הרי שבניגוד למקובל לטעון, מה שקרה בלבנון ובעזה הוא טוב יותר מבחינה זו, דווקא בגלל שהיתה זו בריחה ללא הסכם שלום, וללא ויתור רשמי על ארץ ישראל. את תגובתו ההלכתית לפסיקת הרב עובדיה פרסם הרב משה בשעתו על גבי שני עמודים בעיתון 'הצופה', והרב שאול ישראלי אמר על תגובה זו כי "זו תשובה מנצחת".

ויכוח הלכתי זה לא שינה את יחסי ההערכה בין שני תלמידי החכמים. מאיר ואקנין מספר כי הוא זוכר שבברית של בנו, בה שימש הרב עובדיה כסנדק, ראה הרב משה את הראשון לציון ובלי לחוס על שנותיו, שכבר עברו את גיל הגבורות, רץ לעבר הרב עובדיה ונישק את ידו, כמנהג הספרדים.

למרות המוצא האשכנזי של משפחת בוצ׳קו, הרי שבישיבה המוצא העדתי לא היה כלל נושא לדיון. "אני חושב שהישיבה מצליחה מאוד בגלל זה, וראיתי שהרוב המכריע של תלמידי הישיבה כיום הם ספרדים", אומר הרב אלי קלינג "יכול להיות שזה משהו שמתאים לחלק גדול מהחבר׳ה שלא ישימו לב מי בדיוק אבא שלך, והאם התברגת מספיק בחברה הישראלית השלטת". מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח.

הרב משה החשיב מאוד את השירות בצה״ל. עוד כשהיה בחו״ל עודד את תלמידיו לנצל את ההסכמים בין ממשלות צרפת וישראל, לפיהם מי שמחזיק בשתי האזרחויות יכול לצאת ידי חובת השירות הצבאי הצרפתי בשירות בצה״ל, גם אם הוא ארוך יותר. כשעלה לארץ, היה זה אך טבעי שיהפוך את ישיבתו לישיבת הסדר. בנו, הרב שאול דוד, אומר כי אביו לא יכול היה לסבול את העובדה שאדם יחיה בארץ ולא ישרת בצבא, ועוד לפני עלייתו ארצה כתב תשובה על כך.

כששאלו אותו על פטור תלמיד ישיבה משירות בצבא הוא תהה: "האם הוא פטור ממצוות תפילין בגלל לימוד התורה? אם האדם לא משרת בצבא, זו נקודה ביהדות שהוא לא מקיים אותה".

מספר שנים לאחר עלייתו של הרב משה, עלה לארץ גם בנו הרב שאול דוד, שעד אותה עת ניהל מוסדות בצרפת הדומים באופיים לישיבת מונטרה. עקב אילוצים שונים הוחלט להעביר את הישיבה לכוכב יעקב שמצפון לירושלים, יישוב עימו היא מזוהה עד היום. הרב שאול דוד, שעומד כיום בראשות הישיבה, הקים בנוסף למסגרת ההסדר הרגילה מסגרת נוספת ארבע שנתית בשם 'שילובים', שכוללת בתוכה יותר צבא ופחות ישיבה – שנה ישיבה, שנתיים צבא ושנה נוספת בישיבה. "נוצר מצב בו בחור הולך להסדר רק כדי שלא יתקלקל בצבא", אומר הרב שאול דוד "מבלי שהוא באמת מסוגל או רוצה לעמוד בנטל הנפשי והכלכלי של לימודי ישיבה ארוכים. בוודאי, מי שיכול לגדול ולהיות תלמיד חכם – שיגדיל את זמן לימוד התורה על חשבון השירות הצבאי, אבל מי שלא כזה – עדיף שהלימוד שלו בישיבה יהיה יותר אפקטיבי". מסגרת 'שילובים' קיימת כיום גם בישיבות נוספות. בישיבת 'היכל אליהו' רוב התלמידים כיום הם ישראלים ורק מיעוטם הקטן תלמידי חו״ל.

"לא לשאול על כל שטות"

נקודה שתלמידיו מרבים לדבר עליה, היא חינוכו של הרב משה לחירות. "הוא נתן כבוד גדול לייחודיות של כל אחד", אומר הרב שאול דוד "אצלי כבן זה בא לידי ביטוי בכך שהוא אף פעם לא אמר לי מה לעשות מבחינה דתית. בישיבה זה התבטא בכך שכל שאלה היתה מותרת, לא רק קושיות על התוספות, אלא גם על המציאות שלנו, אפילו בתחומים רגישים של בינו לבינה. אנו מאמינים שהתורה היא אמת, ואם כך – היא תנצח, ולאו דווקא הצורה שבה אני מבין אותה היא הנכונה". הרב שאול דוד אומר שתהליך המרידה שקיים לעתים אצל בני נוער הוא תהליך בריא ונצרך: "יש ערך למצוות שעושה אדם שעבר תהליך כזה, כי הוא לא עושה את זה כמצוות אנשים מלומדה".

"אצל אבא היתה אמירה ברורה שלא לחקות אותו: 'קחו אחריות על החיים שלכם, ואל תשאלו שאלות על כל שטות'", מצטט הרב שאול דוד. הרב קלינג מספר כי חלק מהכבוד שרחש הרב משה לתלמידיו בא לידי ביטוי בכך שהיה מוחה בפניהם כשקמו בפניו ובכך שנהג לפנות אליהם בגוף שני רבים (בצרפתית פונים כך בלשון כבוד י. י.). גם כשחשב שמתאים לתלמידיו לעשות דבר מה, נזהר שלא לכפות עליהם. מאיר ואקנין מספר כי פעם ניגש אליו הרב בבית המדרש, ובצניעות אמר לו בקצרה: "אתם מעוניינים ללכת לשליחות בקהילה מסוימת בשוויץ?" והלך. "הוא לא  התחיל להרצות על המשימה הגדולה וכו', היתה לו דרך חינוכית שמכבדת את התלמיד ונותנת לו להתפתח לבד, ובאמת לא עשיתי זאת". ד״ר מיכאל ויגודה מספר כי לא על כל שאלה היה מוכן לענות. לעיתים אמר: "תחשוב לבד ותיקח אחריות".

נתינת הכבוד לתלמידים לא פטרה את הרב משה מהחובה שראה לעצמו לדאוג כאב לתלמידיו המתבגרים הרחוקים מביתם. הרב קלינג מספר כי הוא אף לא דרש מתלמידיו להגיע בזמן לשיעור. "להיפך, אם היה רואה מישהו עייף היה מציע לו: 'אולי תלך לישון או לאכול'. הוא דאג לצד החומרי בדיוק כמו לצד הרוחני".

ויגודה מספר כי לא זכורים לו שיעורי מוסר בישיבה, אף על פי שמייסד הישיבה הגיע מעולם המוסר. כשנשאל הרב משה על כך, הוא אמר: "כשאנחנו לומדים חומש, תנ״ך, גמרא – אנחנו לומדים מוסר". "הוא שילב את הדברים בתוך הלימוד, כי חשב שהדברים צריכים לנבוע בצורה אינטגרלית מתוך לימוד התורה על כל ענפיה". ויגודה אומר כי אחד הדברים שהשפיעו מאוד על אלו שבאו עימו במגע היתה העובדה שלמרות שלא לימד מוסר כמקצוע בפני עצמו הרי שאישיותו והתנהגותו היו ברמה מוסרית גבוהה, של אדם מאוזן בנפשו ושקול מאוד במעשיו.

הרב משה לימד את תלמידיו לחפש את נקודת ההזדהות בין הלומד לנלמד, ולא להסתפק בידיעה שחכם אחד אומר כך וחכם שני אומר אחרת. "אתה חייב להיות בתוך בית המדרש ולנקוט עמדה, בענווה, אך ללכת באמת שלך", אומר הרב שאול דוד. "אם אני לומד סוגיה, הרי שיתכן שאזדהה יותר עם פירוש רש״י על הסוגיה מאשר עם פירוש תוספות, למרות שאנסה ליישב גם את שיטת התוספות". הרב אלי קלינג מספר כי דרך לימודו היתה דרך הפשט: "פעם כשראה שהסתכלנו באחרונים, הוא הניח את ידו על כתפינו ואמר: 'ניסיתם קודם להבין בעצמכם את הסוגיה?'". את שיטתו בלימוד ניתן לראות בספרו 'הגיוני משה' על הש״ס, שבסופו גם מאמר על דרך המוסר.

כתיבה עד היום האחרון

לפני כשבע שנים עבר הרב משה להתגורר בכוכב יעקב על יד בנו וישיבתו. כוחותיו הלכו ונחלשו והוא הפסיק להעביר שיעורים בישיבה. אולם למרות מגבלות הזקנה, מעיינות היצירה שלו לא פסקו. כשנה לפני פטירתו יצא לאור ספרו 'עיוני משה' על פרשת השבוע, שהצטרף לספר קודם 'הגיוני משה' על התורה והמועדים. הרב משה לא הסתפק בכך, ובמשך השנה האחרונה לחייו חזר לכתוב רעיונות חדשים על פרשיות השבוע. מכיוון שהקדים לכתוב לפני קריאת הפרשה בפועל, הוא הספיק לסיים עד פטירתו בערב יום הכיפורים גם את הספר הזה מ׳בראשית' ועד 'וזאת הברכה'. הרב שאול דוד מספר כי למרות שידע שאביו כותב, הוא לא שיער שהספיק למרות חולשתו כל כך הרבה, כפי שגילה לאחר הפטירה. "בסוף הספר הוא נפרד מאיתנו, ביקש סליחה מכולם, והתפלל שספרו יתקבל למעלה ולמטה".

הרב משה נפטר ממש עם כניסת יום הכיפורים. במוצאי הצום הגיעו תלמידיו ללוותו עוד באותו לילה. הרב אלי קלינג מספר כי חבר הסב את תשומת ליבו לכך שה׳זמן' בישיבה היה מסתיים במוצאי יום הכיפורים והרב משה, המחנך האבהי, היה יורד לתחנת הרכבת כדי ללוות את תלמידיו היוצאים לחופשה בביתם. "תמיד הוא היה מלווה אותנו, ובמוצאי יום הכיפורים הזה אנו ליווינו אותו".

רפול וחמש דקות הקרב

על הקרב ב״סן סימון״ במלחמת ששת הימים פיקד רפול. ידוע שהקרב היה קשה ומתיש ביותר, ותוך כדי האזנה נשמע קולו החנוק של הקצין הירדני בערבית: ״אם בעוד חמש דקות אנחנו לא ננצח, נברח! ״ רפול הפיח מיד רוח בחייליו העייפים, ואמר במכשיר הקשר: ״חברים, עלינו להחזיק מעמד עוד חמש דקות וחצי ואנחנו מנצחים! ״ וניצחו.

טייס בורח עם משפחתו מהמוות

שלום לעם (במדבר התשע״ט): בסיוטים הכי הגדולים ביותר שלו, לא האמין קים יאנג שהוא אי פעם ישמע את המילים הללו מגנרל ג׳יימסון, מתאם הפעולות של צבא ארצות הברית לדרום ויאטנם שהיה אמור לארגן את צבא כוחות הדרום במלחמתם נגד כנופיות הצפון. המשפט הזה שהיה קצר וחד וביטא היטב את הסכנה שעל ראשו: "אתה חייב להסתלק מכאן ולהציל את המשפחה שלך". קים חשב שהוא לא שומע נכון ולכן ביקש מהגנרל ג׳יימסון: "מה אמרת, תחזור שוב?"

"קים יקירי. אתה יודע שאנחנו עובדים ביחד כבר שנתיים באופן רצוף" הדגיש הפעם הגנרל ג׳יימסון את דבריו בהטמעה ולאט: "בתור מפקד למפקד אני חוזר ואומר לך, לפי דיווחי המודיעין שלנו, צבא הדרום הולך ליפול ולהתמוטט בעוד כמה שעות. צא עכשיו מהבית ותציל את המשפחה שלך!"

כעת נפל לקים האסימון. הוא הבין שחבל על כל דקה ומיד פנה לאשתו ואמר לה: "מהר, אין זמן. יש לפי המודיעין האמריקאי כמה שעות עד לנפילה הכוללת של משטר הדרום ולפי ההיכרות שלי עם השטח, זה אומר שבעוד חצי שעה הכנופיות של הצפון כבר בדרך אלינו. קחי את הילדים ובואי נעוף מהבית!"

קים ידע בתור טייס שהסיכוי היחיד שלו ושל משפחתו להינצל הוא רק אם הם יצליחו למצוא מטוס שעובד ולנסות ולברוח מהמדינה דרך הים שפונה לאוקיינוס. הוא זכר שבבסיס של היחידה שלו הוא ראה אתמול מטוס קל, רק שהוא היה זקוק לנס בכדי שהדלק של המטוס יהיה במצב מלא. כעת ידע שבעוד חמש דקות יגיע לבסיס וכל גורלה של משפחתו יוכרע. קים שם לב שכל הבסיס ננטש. המשמעות של נטישה זו אמרה לקים שחלון ההזדמנויות שלהם קטן מהצפוי. מסתבר שנותרו להם דקות בודדות עד להגעת הכנופיות של הצפון. הוא הגיע למקום של המטוס וקיווה בכל ליבו שהמטוס עדיין יהיה שם.

לשמחתו הוא עדיין היה שם. קים עצר בחריקת בלמים, השאיר את המנוע דולק ומיד ניגש למטוס לבדוק את מצב הדלק. המזל שיחק לטובתו — הם היו כמעט מלאים, שזה אומר שהמטוס יוכל לטוס עד שבע מאות קילומטר.

קים מיד אמר לאשתו להעלות למטוס ולהצטופף עם שאר הילדים. כעת ביקש להתניע את המטוס שפלט יללה קצרה ומיד ניעור לחיים. קים ידע שזה עכשיו — או לעולם לא. חיכה עוד שניה להגעת מהירות ההמראה הרצויה ומשך את ידית המצערת ככל יכולתו. שאגת המטוס פילחה את השמיים והוא החל להמריא במהירות.

קים ייצב את המטוס והחל להסתכל על מד הדלק. במשך שעה לא הפסיק קים לזגזג את מבטו בין האוקיינוס הכחול לבין מד הדלק. מיד אחרי שהמריא החל לנסות את מכשיר הקשר של המטוס וקרא לעזרה: "הצילו, הצילו! כאן מייג׳ור קים יאנג, ברחתי מהמלחמה במדינתי ואני במטוס הקל עם משפחתי וילדי. אנחנו מבקשים מקלט מכיוון שלא נשאר לנו הרבה דלק. הצילו!" במשך חצי שעה חזר קים על המשפט הזה מחכה לנס, מחליף צבעים מרוב לחץ וחרדה ומסתכל בחשש על אשתו וילדיו שלא הפסיקו לבכות מפחד ודאגה. קים ראה בתסכול איך מד הדלק יורד ואוזל.

הוא החליט עוד פעם אחרונה לחזור על קריאת המצוקה שלו. הקול שחזר אליו ממכשיר הקשר הדהים אותו: "כאן אדמירל ג׳רסון, מפקד נושאת המטוסים ג׳פרסון של צי ארצות הברית. מי אתה?"

נרגש כולו החזיר קים תשובה: "כאן מייג׳ור קים, טייס בחיל האוויר של צבא דרום ויאטנם. אני בורח עם משפחתי ונגמר לנו הדלק. אנחנו חייבים לנחות בדקות הקרובות, אחרת נתרסק. בבקשה עזור לנו". שתיקה ארוכה שנדמתה לקים כמו נצח אפפה את המטוס הקל. כעבור דקה נשמע שוב קולו של אדמירל ג׳רסון: "כאן אדמירל ג׳רסון. יש לנו כעת מסוקים ומטוסים על נושאת המטוסים שלנו מאחר שלא עודכנו על הנחיתה שלך. אנחנו מתחילים בפינוי המסלול. תחזיק מעמד".

קים נשם בפעם השנייה לרווחה ולא היה מודע לדרמה הענקית שהתרחשה כעת בנושאת המטוסים. "מהר, אין לנו זמן. חייבים לפנות את כל המסוקים והמטוסים!" פקד אדמירל ג׳רסון.

"אבל לאן?" שאל אותו סגנו, אדאמס בראון. "לים!" פקד אדמירל ג׳רסון: "קדימה! יש משפחה באוויר שיש לה כמה דקות עד שהדלק אוזל להם. קדימה, בואו נשליך כמה מסוקים לים ונפנה להם מסלול!" וכך, המומים כולם, החלו חיילי נושאת המטוסים להשליך את המטוסים והמסוקים לים.

הם דחפו ופינו ועשו מאמץ וכעבור כמה דקות התפנה המסלול.

"כאן אדמירל ג׳רסון. יש לך רשות לנחות על נושאת המטוסים שלנו. ברוך הבא לצבא ארצות הברית!" ברגע האחרון, כשמד הדלק כבר הגיע לקו האדום, החל מייג׳ור קים יאנג לכוון את המטוס הקל לנחיתה. באדי הדלק האחרונים הוא הצליח להציל את משפחתו.

עלות המסוקים והמטוסים שנפלו לים עלו לארצות הברית היו בשווי של עשרה מיליון דולר. ומעשה ההצלה ההרואי של אדמירל ג׳רסון התפרסם כאחד ממעשי הגבורה הגדולים ביותר בהיסטוריה.

הכהן שבגדה בו בסתר

פעם ישב החיד״א בראש בית הדין בליוורנו, ובא לפניהם אחד מחשובי העדה, והוא כהן, ובפיו קובלנא: אשתו אינה נוהגת באורחות הצניעות כיאה לבת ישראל כשרה, והוא קינא לה ונסתרה. הודיעו החיד״א שעל פי דין תורה עליו לגרש את האשה.

האישה היתה ממשפחה נכבדה, וכמה מהדיינים מיהרו לתבוע את כבודה ואמרו לרבינו החיד״א: "הרי אדם זה קינא לאשתו בלא עדים, ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה שאינו מצריך עדים לקינוי. ממילא לא נאסרה על בעלה בסתירתה. וגם אם עברה עבירה חמורה בכך שהתייחדה עם איש זר – עבירה שהיא מהחמורות שבתורה, ואנו מצווים עליה ב׳יהרג ולא יעבור' – הנה יש לקרוא לה ולהתרות בה, להזהירה באזהרה חמורה. אבל מדוע חייב רבינו את בעלה לגרשה?"

נענה החיד״א ואמר: "הצדק עמכם, אך לא על הקינוי והסתירה אני דן. חייב הוא לגרשה שכן בגדה בו ונטמאה בסתירתה".

אמרו הדיינים: "הרי אין לכך עדים, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אין אנו מפקפקים, חלילה, ברוח קדשו של רבינו. אבל תורה לא בשמים היא, והנסתרות לה' אלוקינו. אין אלו אלא דברי נביאות, ולא על פיהם נדון".

לא השיב להם רבינו מאומה, אלא פנה בשנית לבעל האשה ואמר: "שמע לקולי וגרש את האישה".

ראו הדיינים כי לא ענה להם רבינו דבר, הלכו לקרובי האישה שהיו מנכבדי העיר וסחו להם את כל הענין, וילינו על רבינו את כל העדה.

שמע רבינו את דברי הריבות ושילח לקרוא את האישה אל בית דירתו. הלכה אל בית הרב, ואמרו לה שיושב הוא ולומד בחדרו שבעליית הבית. עלתה האישה לעליית הגג אשר שם חדר לימודו ובית תפילתו. נשא רבינו את עיניו הטהורות וראה את האישה ניצבת בפתח חדרו, חרד ואמר: "תני כבוד לה' אלוקייך, והודי על פשעך ומעלליך. קבלי מבעלך גט פיטורין ושובי בתשובה על חטאייך".

העזה פנים וכפרה בכל. בעלה טופל עליה עלילות שווא, ולא תקבל גט מידו!

קם רבינו מכסאו וניגש אל ארון הקודש שבחדרו. הוציא מתוכו את ספר התורה והחל לקרוא בפניה את פרשת הסוטה בטעמי הנגינות, כקריאת התורה: "איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. . . והביא האיש את אשתו אל הכהן. . . והעמיד הכהן את האישה לפני ה'. . . והשביע הכהן את האישה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאישה: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך".

שמעה החצופה והפנתה את גבה ללכת בגאון. ורבינו קרא אחריה בקול רם: "אם לא שטית, הינקי, ואת כי שטית תחת אישך, וכי נטמאת. . ."

שמה רגלה על המדרגה הראשונה, לא הספיקה לרדת – ופניה הפכו לירקון, עיניה בלטו, וכל הכתוב בפרשת סוטה התקיים בה, עד שמתה בו במקום!

לקול זעקתה מיהרו הדיינים והרבה מאנשי העיר לראות במחזה הנורא, ואמרו: "עתה ידענו כי איש אלוקים קדוש הוא רבינו, ודבר ה' בפיהו אמת". וייראו מגשת אליו, ומסופר כי מדרגות אלו צופו זהב לזיכרון מעשה זה.

אבן הפינה של חלום עתיק

מעט האנשים אשר השתתפו זה עת הטקס הנחת אבן הפינה לישיבה החדשה שתישא את השם "ישיבת פוניבז'" החלו להתפזר לבתיהם.

אחדים מהם נגשו אל מייסד הישיבה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל ושאלוהו: "יאמר לנו רבנו: מנין לכבודו העוז והלהט להעמיס על עצמו עול בניית ישיבה, וכמובן את אחזקתה השוטפת לאורך זמן?"

דמעות נקוו בעיניו החכמות של הרב, כשהחל מספר לאיטו:

"ראשית כל אומר לכם, הנחת אבן הפינה לישיבה זו לא היתה היום, ולא בימים אלו ואף לא בשנים אלו, החל לבעור הלהט שיצק היום את אבן הפינה לישיבה, אלא לפני שנים רבות, כמה עשרות שנים."

אזני כולם נכרו כאפרכסת להקשיב לדבריו הנרגשים של הרב שהחלו קולחים מפיו:

"בילדותנו היינו חמישה אחים שגדלו יחדיו בבית הקטן והמט לנפול בעיירה 'קול' שבליטא הרחוקה. העניות שלטה בו שלטון ללא מיצרים, ומכל פינה ניבטה הדלות, מהקירות המקולפים, מהבגדים הדלים והמטולאים, והמזווה הריק. . . אך הפנים קרנו באור מיוחד. החשק ללימוד התורה שהחדירו בנו הורינו כיסה על כל היעדר כלשהו בחיינו.

ערב אחד, בחורף מושלג במיוחד, הייתה ארוחת הערב הדלה כמרקחה. מה קרה? בביתנו היו זוג מגפיים אחד, ומעיל גשם אחד בלבד, וכל אחד מהאחים טען שמחר הוא ורק הוא "חייב" – יהיה מה שיהיה – להיות בתלמוד תורה. האח הגדול טען בלט כי "מחר מתחילים סוגיה חדשה בגמרא, סוגיית יאוש שלא מדעת, היתכן שלא אהיה בחיידר? היתכן שאפסיד מחר את הלימוד החשוב על תחילת הסוגיה?" אכן טענות של ממש.

אני – אומר הרב – הייתי השני במשפחה וגם אני טענתי בעוז: הן אנחנו מתחילים מחר מסכת חדשה בלימוד המשניות – מסכת סנהדרין, היתכן שאפסיד? אחי הקטן ממני טען שבכתתו ילמדו מחר את פרשת האזינו "הצור תמים פעלו וכו'", היתכן שלא אהיה נוכח?" וכך שני אחי הקטנים אף הם בטענות כבדות משקל על פרשת נח, ואפילו על לימוד אותיות חדשות שיתחילו מחר בכיתת הגן של הקטן.

כל אחד טען את טענותיו בלהט כה חזק, ולאמא לא היה מענה אלא לבכות עמנו יחד, וכך מתוך הבכי נרדמנו כולנו כשברקע קולו המתנגן של אבא שהתכנס בפינתו ולמד ולמד.

באמצע הלילה, בשעה ארבע בערך, אמא העירה את אחי הגדול: "קום חמודי, קום נלך לבית המדרש הצמוד לתלמוד תורה, שם בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם. הן כל אחיך צריכים גם כן להגיע לחיידר, הזדרז נא!"

וכך הוליכה אותו אמא בסופת השלגים המקפיאה, ברחובות שוממים מאדם, כשהוא עטוף במעיל ונעול במגפיים, והיא – מעיל דקיק לעורה, ונעלים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש. לאחר הליכה של כחצי שעה מבוססים בשלג הכבד הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו, והפשיטה את מעילו, והחלה את דרכה בחזרה הביתה.

כך, עד שמונה בבוקר היו כל הבנים בתלמוד תורה.

ובצהרים – המסע חזרה. עד שש בערב היו שוב כולם בבית.

לאחר מכן שכבה אמנו במיטה מספר ימים בהצטננות קשה ובחום גבוה, אך מידי פעם כשהיתה מתעוררת, היתה אומרת לנו שוב ושוב: "ילדי, הקשיבו לי, אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שבני ילמדו תורה!"

מעיני כל השומעים זלגו דמעות ללא שחשו בהם כלל, אך הרב מפוניבז' ננער עתה משרעפיו ואמר בקול: "אז, באותה שעה, הונחה אבן הפינה לישיבה. הכל כדאי כדי שיוכלו ללמוד תורה. הבנתם?"

רבי מאיר והשלום בין איש לאשתו

מובא בתלמוד ירושלמי (סוטה פ״א ה״ד): רבי מאיר היה רגיל לדרוש בבית הכנסת בכל ליל שבת, והייתה אשה אחת רגילה לשמוע את דרשותיו. פעם אחת איחרה לחזור מהדרשה לביתה, ומצאה נרה כבה. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרו לו: לשמוע את רבי מאיר. נשבע לה הבעל שלא תיכנס לביתה עד שתלך ותירק בפניו.

צפה רבי מאיר את הדבר ברוח קדשו, ועשה את עצמו חולה בעיניו, ואמר: כל אשה שיודעת ללחוש לעיניים, תבוא ותלחש בעיניו. אמרו לה שכנותיה: זו הזדמנות שתשובי לביתך, עשי עצמך שאת לוחשת לו ותירקי בפניו.

באה לרב, אמר לה: יודעת את ללחוש לעין? ומיראתה מפניו — אמרה לו שאינה יודעת. אמר לה: מכל מקום תירקי בעיני שבע פעמים. אחר שירקה אמר לה: לכי אמרי לבעלך, שפעם אחת אמר לך לירוק בפני וירקת שבע פעמים.

אמרו לו תלמידיו: אילו אמרת לנו היינו מביאים אותו ומלקים אותו עד שהיה מתרצה ומתפייס עם אשתו. אמר להם: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו? ומה אם שם הקדוש שנכתב בקדושה — אמר הקב״ה: שימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, כבוד מאיר לא כל שכן?

לב שכולו זהב

נישאנו, בעלי ואני, לפני 15 שנה. המשפחות של שנינו עשו את כל מה שיכלו למעננו. כל צד הביא ככל יכולתו. נערכה לנו חתונה די יפה, ונרכשה עבורנו דירה סבירה. בסך הכול היינו שמחים ומאושרים. לפני החתונה הגיעה הסבתא של החתן לתת לי מתנה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ובתוכה הייתה טבעת יהלום. לא הייתי צריכה להיות מומחית ביהלומים כדי להבין שמדובר כאן במתנה יקרה מאד. היה זה יהלום ע-נ-ק-י. לא ראיתי יהלום כזה מימי. כולם השמיעו קריאות התפעלות הסבתא אמרה לי שזו המתנה שלה לחתונה שלי. הסתבר לי שהסבתא רוכשת לכל כלה במשפחה תכשיט יקר מאד. כזה שהולך עם האישה כל חייה כדי שתזכור אותה. האמת שהסבתא הזו לא הייתה צריכה מתנה כדי שיזכרו אותה - היא הייתה אישה אצילה ומקסימה ומתוקה שכולם אהבו אותה ממילא. אבל מנהג הוא מנהג ומי אני שיחלוק עליו במיוחד אם הוא שווה 5000 דולר? כן, זה היה השווי של הטבעת. ומנין אני יודעת? מיד תדעו. תגובתו של אבי הייתה שזו שחיתות לענוד כזו טבעת כשאנשים רעבים מסתובבים ברחוב. מצד שני גם לי היו ייסורי מצפון לענוד כזו טבעת, וחוץ מייסורי מצפון היו גם ייסורים אחרים שרק אישה תבין. הטבעת הייתה גדולה עלי. כל אישה יודעת כמה מעצבן זה הרווח בין הטבעת לאצבע. זה פשוט משהו שמסיח את דעתך, וכל הזמן אתה חייב לחוש את זה אם הוא עדיין נמצא שם. במשך כל החתונה הידקתי את הטבעת שוב ושוב, ובגלל שנוספה אליה גם טבעת נישואין היו לי שני טבעות למשש באותו מחיר. בעצם, במחשבה שנייה, לא מ מ ש באותו מחיר. החתונה עברה. ימי ה״שבע ברכות" היו נפלאים ומדהימים. את השבת עשו שתי המשפחות אצלנו. ארוחת ליל שבת הייתה נפלאה עם השירים והדרשות וכך גם למחרת. לאחר ארוחת השבת הלכנו קצת לטייל רגלית בטיילת. לאחר מכן אכלנו סעודה שלישית שנמשכה עד למוצאי השבת. השבת הסתיימה, ואז פתאום הסתכלתי וראיתי לחרדתי שהטבעת לא על האצבע. התחילה מהומה קטנה ובעלי אמר "אני ארוץ לחפש בבית. יכול להיות ששכחת את זה בחדר". חיכיתי במתח, כוססת ציפורניים. משהו בליבי אמר שייתכן והוא לא ימצא אותה. המשהו הזה נבע מהעובדה שידעתי שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי, ונזכרתי שפשוט זמן רב מדי לא מיששתי אותה. אשר יגורתי בא לי. בעלי חוזר: "הטבעת לא נמצאה." "חיפשת בארון"? "במגירות"? בקיצור, הוא חיפש בכל מקום שניתן לחפש והטבעת לא נמצאה. בשלב זה, לא היה איש במשפחה, שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי 5000 דולר. (והנה התשובה מאיפה אני יודעת את השווי. כשמאבדים דברים יקרים ישר אומרים כמה הם שווים, וזה נכון לא רק לגבי תכשיטים. גם לגבי דברים אחרים אתה פתאום אנשים מוציאים הכל). השוויגער (החותנת) עלתה אלינו לחדר ולבושתי ולחרפתי החלה יחד עם עוד כמה דודות נחמדות לחפש בכל המזוודות ולחטט בחפצים האישיים שלנו. אחרי חיפוש שארך אולי שעה, החלו כולם להעלות רעיונות היכן היא נעלמה. כאן העזתי לספר שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי וכמובן לשמוע מיד את הדודה שאומרת "אז למה לא אמרת את זה בהתחלה?" ולענות "דווקא כן אמרתי?" והנה המתח מתחיל. בשחזור שעשינו עלה, כי קרוב לוודאי הטבעת נפלה בחוף הים, כך שלחפש אותה זה זה כמעט כמו לחפש יהלום בערימה של חול, וכמה שהיהלום גדול ככה גם החוף בנתניה. קשה להצביע על הרגע שזה התחיל. מאז הפרצופים של כולם נראו לי חמוצים. בליבם חשבו איך נתתי לעצמי לאבד כזו טבעת. גם אם לא צעקו עלי זה היה ר ש ו ם להם במודגש על הפנים. חזרנו אני ובעלי חפויי ראש הביתה. בעלי ניסה להתלוצץ ולפזר את האווירה הקשה אבל אני הפלתי עליו את כל הכעס שחשתי כלפי עצמי. הוא התנצל והתנצל ולא עזר לו כלום. אני הייתי פגועה עד עמקי נשמתי גם מהכאב על אובדן הטבעת וגם על כך שהאשמה נפלה עלי. בעלי הוא ניחם אותי והסביר לי שאני לא אשמה אלא כל מי שאמר לי לענוד את הטבעת למרות שהייתה גדולה עלי. בעיקר את עצמו האשים. הוא ניסה ליטול את האשמה על עצמו, עד שבסוף הלילה הודיתי ביני לבין עצמי שאם זה היה מבחן הוא עבר אותו בהצלחה. במשפחה שלו, בכל פעם שנפגשנו זה ריחף באוויר. היו כל מיני דקירות קטנות שעשו את החיים שלי לבלתי נסבלים ממש. אני לא מאשימה אותם אבל מסתבר שכשמישהו נכשל, בעיקר באבדן של משהו ששווה יותר יקר, זה עולה לו ביוקר הרבה יותר מהסכום. יחד עם הטבעת אבדה כל ההערכה ואהבה שחשו אלי - כאילו נמאסתי עליהם. כמה כבר אתה יכול לאהוב מישהו חסר אחריות כזה שמסוגל לאבד משהו בשווי 5000 דולר? מה היא ילדה קטנה? אי אפשר לצפות ממנה לשמור על דבר יקר ערך שכזה? עברו עלי חדשים ארוכים ועצובים מאד. חשתי שלעולם לא אוכל להחזיר את הערכת המשפחה. אבדן הטבעת גרם לאיזה "סטמפל". חותמת המעידה עלי שאני לא אחראית ואי אפשר לסמוך עלי, וחוץ מזה שאני סתם אחת מעצבנת שמאבדת יהלום יקר כזה.

השיא היה בקטע מסוים שקנינו איזה אגרטל יקר, ואחד האחים אמר לבעלי "עדיף שאתה תסחוב את זה, אתה יודע". הוא אמר את זה בפני כולם ואני התפרצתי כפי שלא התפרצתי מעודי ואמרתי שאני לא דורכת יותר בבית הזה וששופכים את דמי. ועוד הרבה דברים אמרתי שהבהילו אפילו אותי. ואז הגיעה תקופה של מריבה שבעלי המסכן ניסה כל הזמן לפשר. הוא לא ממש שיתף אותי בזה אבל הבנתי שהוא עצמו התעמת עם אחיו והודיע להם שאם ימשיכו לעשות לי צרות הוא יתנתק מהמשפחה. אחר כך בא פיוס שהיה בעצם פגישה שכולה אי נעימות בה השויגער התנצלה ובהסבירה שלמעשה היא הכי אוהבת אותי מכל הכלות ואני עניתי בחזרה שתמיד הרגשתי את זה וכל הדברים הבלתי נעימים שבדרך כלל נאמרים בכל מיני משפחות. אבל העניין הזה עייף אותי לחלוטין. כביכול שרר שלום אבל היה זה שלום קר. אני חשתי מובסת. כאילו ידעתי שאפסו סיכויי ובחיים לא יאהבו אותי ולא יעריכו אותי. המפנה הגיע ארבעה חדשים לאחר מכן. אנחנו התחתנו יומיים לאחר חג השבועות, ובעלי הלך כמנהג בני הישיבה עם "פראק" בגד שנוהגים ללכת איתו רק בחגים. וכמובן בחתונה ובימי שבע הברכות. ראש השנה מגיע. בעלי שולף את הפראק מהארון לובש אותו ושואל אותי אם זה עדיין מתאים לו, ואז הוא מתחיל לטפוח על הלב שלו. נבהלתי. חשבתי שקרה לו משהו. הוא שולח את היד לתוך הכיס של הפראק, ואז הוא מוצא שם משהו, את הטבעת שלי אלא מה. הסתכלנו בטבעת במשך כמה דקות בלי לומר מילה ואני זוכרת מה הוא אמר "אני בהלם. אני שמתי את זה כנראה בפראק שלי". ישבנו זה מול זה ואני פשוט בכיתי. מהתרגשות ואולי מהמתח שפתאום נפרק לו ממני. הוא התקשר מיד לאימא שלו והודיע על מציאת הטבעת ואז החלה עלייה לרגל אלינו הביתה ההורים שלו והאחים שלו שבחנו את הטבעת, ולבסוף הסבתא והסבא בכבודם ובעצמם שהגיעו והביעו את שמחתם. כולם נשמו לרווחה וכמובן ביקשו סליחה שהאשימו אותי בחוסר אחריות, וממש באותה נשימה נזכרו כולם שאיך לא חשבו מיד שזה אצל בעלי, הלא הוא היה ידוע כשכחן כל ימיו ואי אפשר היה לסמוך עליו. בעלי אולי קצת נעלב אבל השמחה על מציאת הטבעת איזנה אותו. מרגע זה ואילך, עד היום הזה, הפכתי למלכה של המשפחה. כולם הבינו שטעו, ואני בן אדם אחראי שמעולם לא איבד דבר. אני הרגשתי בשמים כי פתאום נחתו עלי טונות של אהבה והתנצלויות שבכל חיי לא קיבלתי. ובעלי, גם אם קצת נפגע מהאשמה שהוטלה עליו הוא די שמח בשבילי, מה עוד שהוא הרוויח אישה מרוצה ושמחה בחלקה, אווירה טובה ולשלום בית בינינו למשך כל החיים. אבל הסיפור עדיין לא נגמר. בכל הזדמנות הייתי עוקצת אותו עם הטבעת הזו. אם זה היה בכסף שהעדפתי שלא יחזיק אצלו בסכומים גבוהים ואם בסתם דברים שצריך לסמוך על מישהו. הייתי אומרת לו "עדיף שתיתן לו שמישהו אחר ייקח את זה, אתה יודע, שלא יאבד בארגז חול". המילה "ארגז חול" הפכה לאיזה מטבע לשון בינינו שבה הייתי משתמשת כדי לרמז לו. אני נורא מתביישת לספר את זה אבל אני חושבת שהרבה אנשים משתמשים בכל מיני חולשות כדי לפגוע באנשים היקרים להם, ולצערי עשיתי את זה. בעלי סבל בשקט ולא התלונן. היו פעמים שראיתי כאב על פניו בשעה שאמרתי לו והייתי מתחרטת ומפייסת אותו אבל מלבד זאת הוא כמעט ולא התלונן. החיים שלנו עברו בסדר. נולדו לנו שבעה ילדים מקסימים וטובים שאוהבים את ההורים שלהם ומכבדים אותם. כולם גדלו וידעו בעל פה את הסיפור על הטבעת שכולם חשבו שאימא איבדה בחוף הים ובסוף התברר שאבא המפוזר שכח בפראק שלו. . . . . . עוברות חמש עשרה שנים. הטבעת עדין שמשה אותי בשמחות רצינות וזיכתה אותי במחמאות. אך יום אחד עלתה לי מחשבה להחליף את הטבעת בתכשיטים אחרים. רציתי לעשות זאת כהפתעה לבעלי ופניתי לשויגער שתספר לי היכן הייתה סבתא קונה את התכשיטים. היא אמרה לי את השם של הסוחר - תכשיטן ידוע, ואני הלכתי אליו בהזדמנות הראשונה. הגשתי לו את הטבעת ואמרתי לו "היא נקנתה אצלך ואני רוצה שתעריך לי אותה". הוא בוחן את הטבעת ומשמיע שריקת התפעלות ואומר "זה יהלום יפה ומקסים. הוא עולה המון כסף, יותר מששת אלפים דולר ולא איכפת לי להחליף אותו במה שתרצי, אבל רק סתם כך בשביל ההשכלה - היא לא נקנתה אצלי". אני אומרת לו "מה לא נקנה אצלך - וכאן נקבתי בשמה של הסבתא. הוא אמר "נכון, היא באמת נהגה לקנות אצלי את כל התכשיטים אבל תכשיט כזה בחיים לא מכרתי. כנראה את זה היא קנתה במקום אחר". הגעתי הביתה והחלטתי לחפש קצת בתיבת התכשיטים. שם בתחתית כפולה היו כל מיני מסמכים ותעודות של התכשיטים. חיפשתי את התעודה של התכשיט הספציפי הזה, וגיליתי אותה עד מהרה. התכשיט באמת לא נקנה אצל אותו הסוחר אלא בחנות מפורסמת ויוקרתית. המחיר אכן היה 5000 דולר והבנתי פרט נוסף שכנראה המחיר עלה מאז עם השנים. אבל אז, לפתע משך את עיני משהו שאולי הייתי מפספסת אותו. המתנתי שבעלי יחזור מעבודתו. ליבי דפק כמו מכונה. הוא הגיע.

סיפרתי לו שחשבתי להחליף את הטבעת ושהלכתי לסוחר התכשיטים שסבתא הייתה רוכשת אצלו והוא אמר שהתכשיט שווה 6000 דולר. יופי אמר בעלי " "הרווחנו". " כן" אמרתי "אבל הסוחר אמר שלא הוא מכר אותו. התכשיט נקנה במקום אחר". " נו, יכול להיות", אמר בעלי. אתה אומר לי שיכול להיות שהסבתא " קנתה דווקא את התכשיט שלי במקום אחר?" מה הבעיה שלך?" הוא " שואל. ודמעות החלו לזלוג מעיני. "הבעיה" אני אומר לך מה הבעיה שלי אמרתי, שבמשך חמש עשרה שנה אני לא משערת איזה בעל נפלא וטוב לב יש לי, שבכלל לא מגיע לי. עשית את זה בצורה הכי מקסימה ונפלאה שאפשר. אני איבדתי את הטבעת ואתה הלכת בשקט, לא יודעת איך עשית את זה, לקחת הלוואות וקנית לי. . . טבעת חדשה. לא אל תתחמק, אמנם עשית את זה בצורה הכי אלגנטית וחלקה שניתן. מצאת את אותה הטבעת בדיוק, וגם באותו מחיר, אבל דבר אחד שכחת. . ." את ה. . ."תאריך" וכאן הנחתי מול עיניו את המסמך עם תאריך הקנייה. י״ד אלול. אולי אתה שכחת אבל אני עדיין זוכרת שהתחתנו בט` סיוון. סבתא שלך קנתה את הטבעת עוד לפני החתונה. כך שבכל מקרה, ". הטבעת הזו נקנתה לפחות ארבעה חדשים א ח ר י שקיבלתי את המקורית. התאריך הסגיר אותך" אמרתי לו ופרצתי בבכי תמרורים. קשה לי לתאר את המחשבות שעברו לי בראש. איזה צעיר שלוקח על עצמו הלוואה של 5000 דולר כדי לגרום למשפחתו להאמין ש ה ו א אשם בכל הסיפור. ידעתי שאני האישה הראשונה שקיבלה מתנה כזו. אני לא מתכונת לטבעת אלא לחמש עשרה שנים של אשמה שהועברה ממני אליו. ועוד איך הועברה. עד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת עד כמה פגעתי בו בדיוק בנקודה שאסור היה לי לפגוע. בדיוק בנקודה שהוא היה הכי גדול בה. הוא ישב וסיפר לי את כל התלאות שעברו עליו כדי לשלם את הכסף. הוא הסביר לי שהבין שלא יוכל לנקות את האווירה ביני לבין משפחתו אם אלה לא יאמינו שאני לא איבדתי את הטבעת. לקח לו שנים להחזיר את ההלוואה ובעיקר היה קשה לעשות זאת עם ההשתלחויות שלי אבל דווקא הן היו מזכירות לו את מה שהרוויח - אישה שמחה, שקט נפשי ושלום בית. לכאורה, זהו סיפור על טבעת יהלום, אבל באמת, זהו סיפור על לב שכולו זהב.

רבי יוסי בן קסמא ובניו הנשבים

מנורת המאור (פרק ב): רבי יוסי בן קסמא זכה לעשירות. יום אחד הגיעו שבאים רומאים, ובאכזריות חטפו את שני הבנים שלו למטרת סחיטה.

רבי יוסי יצא לחפש אחר בניו האבודים ונודע לו שהם ברומא.

מיד הפליג לרומא. בחקירותיו נודע לו היכן הבנים. וכשהגיע אל השבאי – אל החוטף – אמר לו: "קח מאה מנה ושחרר את שני הילדים".

אותו רשע ידע שרבי יוסי עשיר גדול ורצה סכום גדול בהרבה. הרי לשם כך בדיוק חטף את הילדים. סירב למחיר, דרש יותר – כדמי כופר ולא הסכים.

יצא החוצה רבי יוסי ופנה בתפילה לקב״ה על מצבו הנורא.

מיד שלח הבורא יתברך את המלאך מיכאל שהפך את בטנו של החוטף הרשע. בטנו החלה לפתע לכאוב, והוא סבל סבל בל יתואר.

אמרו לו יועציו: יתכן שזה בגלל אותו יהודי שדחית מעל פניך. אולי כדאי לקרוא לו בשנית?

החליט השבאי כי חייו קודמים והוא מוכרח להציל את עצמו.

קרא לרבי יוסי בן קסמא. אמר לו: "אני מסכים למחיר שהצעת, תן מאה מטבעות, ונסגור את העיסקה".

אבל רבי יוסי דרש הנחה ואמר לו: "עכשיו אתן לך שמונים מנה ולא יותר".

התרגז החוטף ודרש לסלק אותו מהמקום.

יצא רבי יוסי בן קסמא משם, בלי הילדים שלו. הוא היה מאוד עצוב. וראה זה פלא, כאב הבטן חזר! קרא החוטף שוב, אמר: "טוב, תן את השמונים".

אמר לו רבי יוסי: "לא שמונים אתן לך, אלא חמישים!"

שוב סילק אותו השבאי האכזרי מהמקום. "מה אתה עושה צחוק?" התרגז.

והנה יצא רבי יוסי, ומה? כאב הבטן חזר במלא עוזו!

קרא לו החוטף. אלא שהפעם היה רבי יוסי נחרץ: הוא לוקח את הילדים מכאן, רק בחינם! ללא שום תשלום!

הבין הרומאי שאין עם מי להתווכח, כאבי הבטן מאיימים על חייו. מה אפשר לעשות? הסכים ואמר: "קח אותם ולך!"

אמר רבי יוסי: "מה פתאום בחינם? אתה שיעבדת אותם? תשלם על העבודה!"

ומה היה בסוף? אותו רשע הסכים. ואף שילם לו מאה מנה והצדיק לקח את הילדים ושב הביתה.

הבעש״ט והנרות לתיקון החטא

יהודי אחד נכשל בחילול שבת ובא לרב של העיירה שפתח לו שכתבי האר״י והראה לו שהוא צריך להתענות 354 תעניות! ולא לאכול בשר ויין חוץ מסעודות מצוה, ותמעט בשינה וכו׳

האיש הזה ניסה תענית אחת שתיים ולא הצליח להמשיך. . . קשה לו מידי. . .

לאחר תקופה הגיע הבעש״ט לעיירה והאיש הזה בא אליו ושאל אותו בבכי: הרב, איך אני יכול לכפר על החילול שבת? ! הוא היה בטוח שהבעש״ט ייתן לו כפול תעניות עם גלגולי שלג לפני ואחרי כל תענית. . .

עונה לו הבעש״ט: תקנה חבילת נרות (הוא היה בטוח שזה בשביל לשרוף אותו בהם. . .) ותתרום לבית הכנסת. . . האיש היה במתח, נו, אבל מה התיקון?

אומר לו הבעש״ט: זהו! ״וסר עוונך וחטאתך תכופר״!

לאחר כמה זמן נפגש הרב של העיירה עם הבעש״ט ושאל אותו: איפה ראינו חבילת נרות בתמורה על חילול שבת?

ענה הבעש״ט: צודק, לא הייתי צריך לתת לו חבילת נרות, גם בלי זה התשובה שלו היתה מתקבלת! רק ראיתי שאם אני לא אתן לו אפילו את זה הוא לא יאמין שמחלו לו בשמים. . .

השוחט שרפא את שגעון הנסיך

משל ההינדיק הנוסח החדש (קרדיט ליוסף הירש מישיבת הגוש): "פעם אחת, בן המלך נפל לשגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהינו תרנגול הודו, וצריך לישב ערום תחת השלחן ולגרר חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזר לו ולרפאותו מזה, והמלך היה בצער גדול מזה.

עד שבא שוחט אחד משוחטי המלך ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו, וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ״ל.

שאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני שוחט.

היה השוחט יושב ומתקין סכינו, והיה בן המלך מסתכל בו. ושאלו בן המלך: מה לשוחט לכאן? והשיבו: הרי אין הינדיקים אלא לשחיטה. והיה בן המלך שוחק, ואמר: חושב אתה שאתפחד ממך. וקם השוחט ותפסו לבן המלך, ואחז בו בסימנים שלו, ובירך על השחיטה, והיה בן המלך מתבהל וצועק שאינו הינדיק.

הרים השוחט הסכין שלו ואמר לו: ראה, שקודם נהגת מנהג הינדיק. ועמד בן המלך ולבש כתונת, והשיבו: אין אני הינדיק, שאני לבוש כתונת. ואמר השוחט לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול ללכת עם כתונת? יכולים להיות לבוש כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. ולבש בן המלך מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ״ל. והשיבו השוחט גם כן כנ״ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק וכו׳ וחזר ותפסו להבן מלך בסימנים שלו כליל. וחזר ונזדעק בן המלך ואמר שאינו הינדיק, שאוכל מאכל אדם, ואכל בפני השוחט. והשיבו השוחט: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר לא נקראים הינדיק? אפשר לאכול ולהמשיך להיות הינדיק. ואחר כך בן המלך עמד וישב אצל השולחן, ואמר לו: אני אינני הינדיק, שאני ישוב אצל השלחן. והשוחט השיבו כנ״ל, ואמר לו: אתה חושב שהינדיק מכרח להיות דוקא תחת השלחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השלחן. וחזר ותפסו בסימניו והתחיל מברך כנ״ל.

אמר בן המלך לשוחט: איך אפשר שאמסור לך סימן שאני לא הינדיק? ונתן לו השוחט הסכין הנ״ל והינדיק, ואמר לו: שחט, שאין ההינדיקים שוחטים זה את זה. ושחט הבן את ההינדיק. ואמר לו השוחט: כעת אם תרצה לחזור אליהם, לא יקבלו אותך. וכך ריפא אותו לגמרי.

השבירה שהציל את הנשמה

סיפר הרב ראובן אלבז שליט״א, ישנו יהודי מפורסם, שלפני שחזר בתשובה, היה לו בירושלים את ׳סלון צמרת׳ המפורסם. כל האנשים שמכבדים את עצמם, חכמים, שרים וראשי ממשלה, היו מסתפרים שם. הוא היה מספר גם נשים, וכל יום שהמספרה פתוחה, היתה זו הכנסה של עשרות אלפי דולרים, וכך נעשה אותו אדם לעשיר מאד. באיזשהו שלב הוא חזר בתשובה, אבל היצר הרע שלו לא הניח לו — באמרו: ״כל יום שאתה בישיבה, זה עשרות אלפי דולרים פחות. אין בעיה, תהיה בקודש, אבל כסף אתה צריך״. הוא לא עמד בזה וחזר למספרה. אך שוב לאחר זמן, הוא הבין שהוא עושה צחוק מעצמו, וחזר לישיבה. וכשהוא היה מגיע לישיבה, הוא היה ׳אש קודש׳, מתחזק, לומד, עד שהיה נשבר וחוזר למספרה, וכך הוא עזב וחזר, חמש פעמים. הרבנים הציעו לו כל מיני פטנטים: תגדל זקן, תשים כיפה, תלך עם ציציות, אך אף על פי שלא היתה לו בעיה להיות בלבוש חרדי מלא, כסף זה כסף, וזה היה שובר אותו.

פעם אחת, מספר הרב אלבז, הבחור הזה הגיע לישיבה עם עיניים דומעות. שאל אותו הרב: מה קרה? השיב: ״אני כבר לא חוזר לשם, משום שכבר אין לי לאן לחזור. הבוקר נכנסתי עם מקל בייסבול ושברתי את כל המקום. שברתי 150, 000 דולר ביד בחמש דקות. רב, אני לא חוזר לשם, כבר אין לי לאן לחזור״. ובאמת מאז הוא לא חזר לשם.

כבוד לכל אדם, אפילו לרמאי

הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח״ג עמ׳ 200-202): אתם יודעים, חברים, שהרבי הראשון שלי היה אבי מורי זצ״ל.

אתם יודעים, חברים, מה למדתי מאבא שלי? למדתי שהדבר הראשון הוא לכבד כל אדם. כבוד, זה עוד לפני אהבה. אבא שלי נתן כל כך הרבה כבוד לכל אדם! כשמישהו צלצל בדלת, הוא לא הלך לפתוח לפני שלבש את הז׳אקט שלו וסידר את העניבה. כדי לכבד את האורח.

זכורני, זה היה כבר כשגרנו בניו יורק. בשכונה הסתובב אדם שהתחזה כמי שמתרים לאיזה מוסד, ובסוף ידעו הכל שהאיש הזה רמאי.

יום אחד התקרב לביתנו וצלצל בדלת. אבי, כהרגלו, לבש את הז׳אקט שלו והלך לפתוח. אני בטוח שידע שהאיש רמאי, ואף על פי כן נתן לו כבוד. הוא ביקש ממנו לשבת, הציע לו משהו לשתות והקשיב לדבריו. לבסוף סירב בנימוס לתת לו כסף והלך ללוותו החוצה.

אני זוכר שממש התרגזתי. אמרתי: ״אבא, הלוא אתה יודע שהאיש רמאי! למה נתת לו כל כך הרבה כבוד? ״

אבי אמר: ״דע לך, אפילו האיש הכי שפל, כמה שנכבד אותו, זה עדיין לא מספיק״.

באבי-מורי ממש התקיים מאמר חכמינו הקדושים: ״איזהו מכובד? המכבד את הבריות״ (אבות ד׳, א׳).

כשהלך ברחוב, כולם הסתכלו עליו בהערצה, ורבים היו ניגשים לדבר אתו.

לא אשכח איך שפעם בשדרות ברודוויי בניו יורק, ראינו אישה אחת שבורה לגמרי. היא היתה לבושה בגדים קרועים ונראתה מוזנחת נורא. היא הביטה באבי, ניגשה אליו ואמרה: ״רואים עליך צלם אלוקים! ״ אבי הסתכל עליה במאור פנים ואמר בשיא הביטחון: ״עלייך רואים צלם אלוקים! ״ לא יאומן — פתאום היא כבר לא היתה לבושה בגדים קרועים. . .

אבי מורי היה איש מתוק ואצילי באופן מיוחד. אנשים באו אליו כל הזמן עם כל מיני בעיות וצרות. הוא נתן להם כוח והשתדל לעזור להם ככל יכלתו.

לא אשכח איך שפעם נכנס אלינו רב חשוב שבא לבקר את אבי. מיד אחריו נכנס יהודי פשוט שגם הוא רצה לדבר עם אבי. אבא לא היה בבית באותו הרגע, והיהודי הפשוט, שלא הכיר את אבי, חשב שהרב שישב שם והמתין הוא אבי. . .

ישבתי קרוב ושמעתי איך היהודי מתחיל לספר לרב איך שכל החיים שלו מתפרקים: הוא פשט את הרגל, אשתו חולה, הילדים שלו חולים. . . כל הצרות שבעולם. במר לבו שאל את הרב: ״מה אני אעשה? ״

שאל אותו הרב: ״אתה שומר שבת? ״ ענה לו היהודי: ״כבוד הרב, אני לא דתי״.

״אהה. . . ״, עשה הרב. כאילו אמר: מה הפלא שפשטת את הרגל, שאשתך והילדים שלך חולים, אם אתה לא שומר שבת?

אמר היהודי: ״אני שבור לגמרי. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי״.

והרב בשלו: ״אתה מניח תפילין? ״ ״אמרתי לך כבר, כבוד הרב, אני לא אדם דתי״.

ושוב: ״אהה. . . ״ תרגום: אם הייתי אלוקים הייתי ממית אותך מזמן. נס שאתה עדיין בחיים.

וכך זה נמשך: בכל פעם שסיפר לו היהודי על אחת הצרות שלו, הזכיר לו הרב עוד מצוה שהוא לא מקיים. הוא ממש כיווץ אותו. ראיתי אך שהיהודי השבור הזה ממש הצטער שבא. אך הייתי ילד ולא העזתי לומר מילה.

ואז, ברוך ה׳, אבי נכנס הביתה. והוא ראה מיד מי באמת זקוק לו. כמה שהייתי גאה באבי!

הוא אמר לרב: ״תסלחו לי, כבוד הרב. האם תוכלו להמתין לי עוד כמה דקות? ״

אבי לקח את היהודי לאיזו פינה והושיב אותו לידו. ראיתי איך שפך את לבו לפניו. הוא סיפר את צרותיו ובכה. ומה עשה אבא? הוא הקשיב לו ולא אמר מילה. הוא החזיק לו את היד ובכה יחד אתו. הייתי כל כך גאה באבא שלי!

ואני רוצה שתדעו: סוף הסיפור הוא שאותו יהודי לא-דתי נהיה אחד ה״חסידים״ הגדולים של אבא שלי. הוא נהיה ממש בן-בית אצלנו, הוא היה מגיע בשבת, ביום טוב. . . ואחר כך הלכו כל הילדים שלו ללמוד בישיבות. אחד מהם אף נהיה ראש ישיבה.

הזקן והארטיק גיחוכו של האדם

עודד מזרחי (הזקן והארטיק): חזרתי מהמקווה בבתי ראנד לכיוון ביתי לאורך רחוב אגריפס הסואן. המוני אדם היו שקועים בקניות לקראת שבת או בבילוי צהריים עסיסי. המסעדות היו מלאות, תחנות האוטובוסים עמוסות, סלי הקניות גדושים לעייפה. קול צחוקם של תיירים ותיירות צעירים התערבב עם אנחות הקבצנים וצעקות הרוכלים "שתי חלות בעשר", "שלוש חלות בעשר", וככל שהתקרבה שבת מספר החלות עלה והשקלים נותרו בעינם. שום דבר מיוחד, יום שישי רגיל, הכל נקבע לפי המרחק מהשבת, מהעולם הבא. מחשבות שגרתיות על הבל העולם עברו בראשי.

התקרבתי לסמטת ביתי. הקבצנית הקבועה ישבה כהרגלה על המדרכה עם הכוס החד פעמית למרגלותיה. הכנסתי לתוכה את תרומתי.

אמרתי לריבונו של עולם: "סלח לי על השאלה. אני נמצא בתוך מבוך העולם הזה, נגוע כולי מכף רגל ועד ראש בצמצום האנושי, ואילו אתה טהור וקדוש, אובייקטיבי, לא צריך כלום מאף אחד, ורק רוצה לבחון אותנו ולהעניק לנו מטובך. איך נראה העולם הזה בעיניך?"

לפתע ראיתי לנגד עיניי, ממש בעיקול הרחוב ליד הקבצנית, מחזה מדהים: אדם עם פנים מקומטות מאוד, קרח וחסר שיניים, אפו מגודל ואדמדם, עיניו אפורות ללא גבינים, זולל בשקיקה ארטיק וניל לתפארת, מלא שוקולדים, פצפוצים צבעוניים ופתיתי פירות גן עדן. הוא לא הבחין בי. כל ישותו עתיקת היומין הייתה תחובה בתוך הארטיק הממותג. הצטערתי מאוד באותו רגע שאין ברשותי מצלמה כדי לצלמו. לא היה לי ספק שאם הייתי עושה כן הייתי זוכה בפרס יוקרתי לצילום אומנותי. הבטתי בו מהופנט. השילוב בין הזקן הבלה לבין הארטיק המתקתק היה מופלא, עצוב ומצחיק, מגוחך עד אימה.

לאחר דקה ארוכה נפרדתי מהזקן המשתוקק לכפור המתוק והרהרתי לעצמי: מה בעצם השיב לי הקדוש ברוך הוא בעיצומו של חום היום? הנה לפניך גיחוכו של האדם על אדמות! ככה נראה העולם הזה: גופים חולפים מנסים לחטוף הנאות רגעיות בטרם יתפוגגו ואינם. חשבתי על כך שאמנם אני מונח היכן שאני מונח ועובר עלי מה שעובר, אבל לפחות אני יודע שיש משהו אחר לגמרי, לפחות אני מבין שהאיש הזקן הוא מסר שהעולם הזה כשלעצמו אבוד מראש, ואילו הארטיק המפוצפץ הוא ניצוץ קלוש של הנאה רוחנית עליונה, רמז למתיקות שמיים, לרעננות עצומה, לטעם החיים האמיתיים.

נכנסתי לרחוב ביתי שנראה כמו שכונה כפרית ספרדית במאה השמונה עשרה. פנינת נוף בתוך ירושלים הסואנת. חשתי שאני מטייל בתוך אגף קטנטן במוזיאון ענקי ומנסה להבין מעט את נפש האמן העליון המצפין את מסריו בכל פרטי עולמו.

כעבור שבוע צעדתי באותו מסלול עם מצלמה בתיקי בתקווה לפגוש את אותו זקן. לאחר שנתתי את תרומתי הקבועה לקבצנית, שאלתי אותה אם היא מכירה את הזקן המופלג והיכן הוא נמצא כעת. היא חייכה במרירות והניפה את ידה כלפי מעלה. לא הייתי זקוק להסברים, וידעתי שגם הפעם אאלץ להפוך למילים את כל החזיונות שלא ניתנים לתיאור.

ההיסטוריה משפיעה על כל דבר מסביב עד היום

ההיסטוריה משפיעה על כל דבר מסביב עד היום!

רוחב פסי הרכבת בארה״ב הוא 143. 5 ס״מ (4 פיט ו־8. 5 אינץ׳). זהו מספר די מוזר — למה דווקא כזה רוחב?

התשובה הפשוטה והמיידית היא שככה בנו אותם בבריטניה, ולכן כך נבנו בארה״ב על ידי הבריטים המוגלים.

ולמה בבריטניה השתמשו ברוחב כזה?

המסילות הראשונות נבנו על ידי אותם אנשים שבנו את הרכבות העתיקות, שהשתמשו ברוחב פסים זה.

ולמה דווקא השתמשו ברוחב כזה?

כיוון שהשתמשו אז באותם כלים ותבניות ששימשו לבניית כרכרות — זה היה המרחק בין הגלגלים שלה.

ובכן, ולמה בכרכרות השתמשו ברוחב מוזר כזה בין הגלגלים?

כיוון שאילו זה היה אחרת, היו נגרמים נזקים לכרכרות בעת נסיעה בכבישים עתיקים באנגליה, בהם קיימות עקבות (סימנים חרוטים על פני הכביש שנוצרו משחיקה על ידי כרכרות שנסעו במהלך השנים).

ומי בנה את הכבישים העתיקים?

הדרכים הבין־עירוניות הראשונות נבנו באנגליה, כמו בכל אירופה, על ידי הלגיונות של האימפריה הרומית, והיו בשימוש מאז. כרכרות המלחמה של הרומאים יצרו את העקבות הראשונות על הכבישים, שאילצו את כולם לחקות אותן מחשש לגרימת נזק לגלגלי כרכרות אחרות. מאחר שהכרכרות נבנו על ידי הרומאים ועבורם, כולם היו זהים מבחינת המרחק בין הגלגלים.

רוחב פסי הרכבת בארה״ב הוא 143. 5 ס״מ, והוא נגזר מהספציפיקציות המקוריות לכרכרת מלחמה רומית.

הכרכרות הרומיות נבנו ברוחב שיתאים למקם את האחוריים של שני סוסים.

ומכאן התשובה לשאלתנו המקורית.

בהקשר זה, מעניין לציין כי בהסתכלות על מעבורת חלל העומדת לפני שיגור, ניתן להבחין בשני טילים גדולים הצמודים משני צידי מיכל הדלק הראשי. טילים אלה נקראים SRB (Solid Rocket Boosters) ומיוצרים על ידי חברת THIOKOL במפעלם אשר ביוטה.

המהנדסים שתכננו אותם היו רוצים לתכנן אותם יותר רחבים, אך הטילים חייבים להיות מועברים לאתר השיגור ברכבת. קו הרכבת עובר דרך מנהרה בהרים, שהיא קצת יותר רחבה מהמסילה עצמה, אשר מתאימה בערך לרוחב הישבן של שני סוסים.

כך יוצא שהתכנון של טילי הדחף של מערכת התעבורה המתקדמת ביותר בעולם נקבע לפני אלפיים שנה על פי רוחב ישבן של סוס רומי.

זכות המצוה שהציל את הנשים

בבגדד היה גוי אלים, שהטיל את חיתתו על הכל, ואף אדם לא יכול לעמוד כנגדו, אף המשטרה פחדה ממנו. והיה פוקד את בתיהם של היהודים, ודורש במפגיע סכום כסף, ואם לא — אחת דתו למות. כמובן שהכל נתנו לו מיד את כל אשר דרש מאימתם ופחדם הנורא.

בצר להם פנו אנשי הקהילה לרבם רבי משה חיים זצ״ל (סבו של "הבן איש חי") לשמוע את עצתו מה לעשות באיש הרע הזה.

אמר להם הרב: אף אדם לא יוכל לעמוד כנגד גוי אלים זה, ושום דרך לא תעזור לכם כנגדו. כששאלוהו מדוע, ענה להם: משום שיש לו מצוה ששומרת ומגינה עליו. והוא — שפעם אחת נטפלו קבוצת גויים לאשה יהודיה בלילה, ועמד הוא והושיעה מידם, וליוה אותה עד לביתה לשלום. וזכות מצוה זו היא שעומדת לימינו וממת עליו, ואף אחד לא יוכל עליו.

אולם הוסיף הרב ואמר: עצתי היא שתאספו סכום כסף גדול, ותלכו אליו ותשדלהו שימכור את המצוה, ויכתוב זאת בשטר ויחתימוהו, ואז תבוא הישועה.

ואכן עשו כדבריו, אספו סכום נכבד מכל תושבי הקהילה, והלכו אל הגוי ודברו אל ליבו שימכור את המצוה. הכסף עיור את עיניו ונאות למכור את המצוה, וחתם להם על השטר.

ויהי לפלא, עוד באותו יום חוסל ומת על יד מתנקש, בהיותו יושב בבית קפה!

המחסן שהפך לבית יהודי

ג׳ונתן ורוזי סילברסטון בטוחים היו כי הם חולמים. על אף שהם ידעו כי אמריקה שלהם היא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", סבורים כהיו כי גם ל״בלתי מוגבלות" יש גבול. . . והנה נודע להם כי ככל הנראה טעו, ואכן אין גבולות ליכולות באמריקה. דבר כזה? !

***

הכל קרה כאשר טיילו להנאתם ב״איסט סייד" של מנהטן; הרובע המזרחי, שבו התרכזו רוב המהגרים היהודיים, שהגיעו בשנים ההן ממזרח אירופה. סערות התקופה הביאו אותם ל״ארץ החלומות", לכל הפחות כפי שתיארו אותה בארץ מוצאם. הם לא היו יחידים; מוני יהודים נישאו אז בסופה וסערה אל היבשת המבטיחה, שהיה בה הכל, כמעט, חוץ מחיי יהדות מסודרים. לדאבון לב, נסחפו רבים אל האווירה האמריקאית, והתרחקו ממסורת אבותיהם באופן מלא או חלקי. גם אלו שהשתדלו לשרוד לא הצליחו לגדל דורות נאמנים לה' ולתורתו. הנסיון העיקרי שהכשיל רבים היה שמירת השבת. הארץ המובטחת לא חיכתה למהגריה עם סלסלאות של זהובים. כולם עבדו קשה כדי לשרוד. ללא תנאי מינימליים, שעות על גבי שעות, עבדו מוני יהודים בבתי מלאכה וחרושת. במיוחד נודעו אותן "סדנאות זיעה" קטנות וחנוקות, שבהן רכנו מוני יהודים על מכונות תפירה ועל בדים ואריגים, ותפרו משחר עד לילד. שבעה ימים בשבוע! לא היה מה שיעצור את הגלגל. התעשיה עבדה ללא הפסקה. המרוץ של המתעשרים אחרי הממון התאפיין בביהלות של סגידה לכסף. מי שלא היה מוכן לעבוד כל השבוע, נזרק ממקום עבודתו. לא רבים עמדו בניסיון. אלו שכן – נאלצו לחפש מקום עבודה חדש מידי שבוע!

יונתן ירייזל התחילו כמו כולם. שמש ההצלחה זרחה להם, והם הפכו לבעלי בית חרושת. הם טעבו בביצה האמריקנית החומרית, והפכו לג׳ונתן ורוזי. כעבור זמן מה כבר היה בית החרושת שלהם פתוח בשבתות. המצפון עוד פעל בתוכם; ג׳ונתן אמר כל הזמן כי זהו מצב זמני, הוא עוד ישוב ויסגור את המפעל בשבת. הכל יכול היה להמשיך ולזרום על מי מנוחות כמו מימי ההדסון, אלמלא אותו מחזה מוזר שנגלה לעיניהם, ושמתחילה דומה היה עליהם כחלום. באחד מטיוליהם לרוח היום באיסט סייד, נדהמו השניים לראות ילדים שחורי פנים וידיים משתובבים באחת החצרות ומשוחחים ביניהם ב. . . אידיש. הם נדהמו. כושים מדברים אידיש? ! אפילו באמריקה זהו דבר מוזר. . . הם הרגישו מחויבים לברר מה קורה כאן. "ילדים, ילדים!" קראו להם, "ממתי כושים מדברים יידיש? !" הצחוק המתגלגל שפרץ מגרונם של הילדים הדהים עוד יותר את בני הזוג סילברסטון. "אנחנו לא כושים. הפנים שלנו שחורות כי אנחנו מתגוררים במחסן פחים". . . הסילברסטונים נדהמו עוד יותר. הם ביקשו מהילדים להוביל אותם אל ביתם, מחסן הפחמים.

***

ר' יוסף יצחק היה לאברך מופלג וירא שמים מרבים. הוא התגורר בדוקלא, וזכה בבנים ובנות. באחד הלילות חלם חלום מוזר, והנה הוא לבוש בגדים לבנים ומתהלך במדבר. היה זה חלום בעל כל המאפיינים של ה״חלומות שווא ידברון", אך להפתעתו של ר' יוסף יצחק, שב החלום ונשנה שוב ושוב. כיוון שכך, החל להרהר בדבר, שמא מרמזים לו כאן משהו משמים, והוא נסע לשאול את פי רבו, האדמו״ר הרה״ק רבי משה אונגר זי״ע מדומברובה, חתנו של ה״דברי חיים". הרבי מדומברובה היטה אוזן לדברים, ודווקא לא שייך אותם למחלקת ה״שווא ידברון". הוא הסביר לרבי יוסף יצחק המופתע, כי המדבר שהוא רואה מרמז על אמריקה, שהיא מבחינת מדבר ברוחניות, ובגדי הלבן מרמזים על אדמורו״ת, שכן האדמורי״ם הלכו אז לבושים בגדי לבן. "משמעות הדברים", פסק לו הרבי את פסוקו, "כי עליך להגר לאמריקה, ושם לנהוג כאדמ״ור, ולחיות בכל ההידורים והחומרות". רבי יוסף יצחק הרגיש כי כמו הר נפל עליו באופן בלתי צפוי. אבל נאמן לדברי רבו עשה כמצווה עליו. בשנת תרס״ח הפליג האדמו״ר רבי יוסף יצחק פרנס עם זוגתו וילדיו אל מדבר השממה, אמריקה.

***

הוא היה היחיד מבין רבות, שבא בימים ההם לאמריקה לא לשם ממון ולא לשם רווחה, כי אם לשם חיים של קדושה וצדקות. בית מדרש מפואר לא חיכה לו, כמובן, וגם לא חסידים נלהבים ולא "אוהדיו ומעריציו". שום מודעה של "צדיק בא לעיר" לא אזכרה את שמו. אבל הוא היה רבי ללא חסידים; הלך לבוש בכל פריטי הלבוש החסידי-אדמור״י ולא שינה בו מאומה, ובשבתות לבש בגדי לבן וחבש שטריימל. הוא נהג בחומרות מופלגות ודקדוקי הלכה וקדושה ויראת שמים, בניגוד קיצוני להחריד לרוח התקופה ההיא באמריקה. רבי יוסף יצחק לא השתמש בשבת בחשמל, ובמים מהברז, שכן חשש מחילול השבת של יהודים, שאולי עובדים במפעלים הללו. הוא מסר את נפשו על כל תג וקוץ, ודקדק עד אין סוף בכשרות מאכליו.

מכיוון שעוד לא קמו חסידים שידאגו לקיומו היומיומי, היה הרבי החדש נאלץ להתמודד קשות על קיומו וקיום ילדיו, בלי לחלל שבת, כמובן. רבי יוסף יצחק היה מאותם אלו שחיפשו עבודה מדי שבוע מחדש. הוא היה עני מרוד, וידו לא השיגה אפילו כדי תשלום דמי שכירות לחדר עלוב, בעבורו ובעבור משפחתו בת שמונת הילדים. וכך, נאנק תחת עול החיים, ניסה בכל כוח לשרוד. כאשר לא שילם בזמן את דמי השכירות, סולק מהבית שבו התגורר. לא נותרה בידו ברירה; המשפחה עברה להתגורר במרתפו של אחד הבניינים הגבוהים, מקום הפקר, ששימוש כמחסן פחים לחימום הדירות בבנין.

***

רוחם של בני המשפחה לא נשברה. הילדים החינניים, שהפכו למפוחמי פנים, שאבו עוז רוח מאביהם הצדיק. הם לא נעלבו, ואפילו צחקקו, כשהסילברסטונים חשבו שהם כושים. . . כעת ביקשו מהם בני הזוג להובילם אל ביתם. הילדים הובילו אותם אל מרתף מגוריהם. בני הזוג הזדעזעו למראה המשפחה היהודית המתגוררת במרתף פחמים. לבו של ג׳ונתן נכמר עליו. הוא שלף את פנקס הצ׳קים שלו, ורשם המחאה על סך של חמשת אלפי דולרים, הון עתק בימים ההם, סכום שהיה בו כדי קניית בית משלהם. רבי יוסף יצחק התרגש. היתה זו נדיבות יתרה. "איך אתה מתפרנס?" שאל בהתעניינות את ג׳ונתן. "יש לי מפעל". "והוא פתוח בשבת?" ג׳ונתן השפיל מבט ונענה בחיוב. רבי יוסף יצחק נאנח עמוקות ופנה לרעייתו: "מעולם לא נהניתי מכסף של חילול שבת, ואיני רוצה ליהנות גם להבא מכסף כזה, אבל אני יודע כמה את סובלת כאן. . . את לא חייבת לסבול מהחומרות שלי. תחליטי את מה לעשות". הסילברסטונים היו המומים. זוגתו של הרבי הצעיר לא חשבה לרגע ליהנות מכסף כזה. "תמיד הידרת במצוות שבת", אמרה לבעלה, "איני רוצה להפסיק זאת". רבי יוסף יצחק היה מאושר. כאשר החזיר את ההחמאה לג׳ונתן, הודה לו בנימוס, והתנצל כי אינו משתמש בכסף כזה.

***

זו היתה מקלחת צוננים בפרצופם של הסילברסטון׳ס, והיא הזכירה להם כי יש שבת ויש מסירות נפש על שבת. הם הרגישו מבוישים, איפה הם ואיפה הם. מסירות נפש כזו, להמשיך ולחיות בתנאים לא תנאים, ובלבד שלא ליהנות מכסף זה. הם יצאו מהורהרים מהמרתף. רוזי שברה ראשונה את הדממה. "לפני שנים", הזכירה לג׳וני, "אמרת לי שאין לנו ברירה, ואנחנו חייבים לפתוח את העסק גם בשבת. הבטחת שכשנוכל לא נתפרנס בשבת. המפעל פורח, ואנחנו ממשיכים לחלל שבת. תראה את היהודים הללו, אני מתביישת בפניהם!" ג׳ונתן לא התווכח. "את צודקת", אמר לה, "נחזור אליהם". והם חזרו אל המרתף. "אם אני מחליט לסגור מעתה את המ

הפרה שהכירה את בוראה

אמרו רבותינו (פסיקתא רבתי פרשה יד): "מעשה היה בישראל אחד, שהיה לו פרה אחת חורשת. נתמעטה ידו, ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: ״בוא טול פרתך. שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה״. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו: ״בא ואני מעמידה״.

כיוון שבא ואמר לה באזנה: ״פרה פרה, את יודעת, כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול, בשבת היית נחה. עכשיו שגרמו עונותי, ואת ברשות הגוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי״. ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: ״אני מבקשך טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב אחריך, שתהא בא ומעמידה על אחת וכי בכל פעם אצטרך לחזר אחריך שתבא להעמידה? חוץ מזו ומזו, איני מניחך, עד שתאמר לי, מה דברת ועשית לה באוזנה? אני נתיגעתי בה, והכיתי אותה, ולא עמדה״.

התחיל אותו ישראל מפייסו, ואומר לו: ״לא כישוף, ולא כשפים, עשיתי. אלא כך וכך הסחתי לה באוזנה, ועמדה וחרשה״. מיד נתירא הגוי, אמר: ״ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שיצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי״. מיד בא ונתגייר, ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתא, ועכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו״.

כתב הרמ״ע מפאנו (ספר גלגולי נשמות אות ו׳): ״ושתי שאנו קוראים עליה במגילה, נתגלגלה באותה פרה שמכר החסיד ולא היתה רוצה לחרוש בשבת. כי היתה רוצה שיעשו בנות ישראל מלאכה בשבת, ואותו חסיד היה מכירה לכן מכרה לגוי ולא רצה לתת לה הנאה שלא תעבוד בשבת. ואותו גוי המתגייר בגלל המעשה שקרה, הוא אחשורוש, וכך היה תקונה״.

ים של דמעות

ים של דמעות

אתמול ביום שבת קודש פרשת במדבר, נסתלקה לעולמה הסבתא האהובה הרבנית רבקה ז׳אנין רוטנמר ז״ל. מוצאה היה מהמשפחות המיוחסות בישראל מספרד דרך סלוניקי ואיזמיר ועד לפריז. היא היתה נינתו של רבן של ישראל רבינו חיים פלאג׳י זצ״ל ושל רבי משה ברקי זצ״ל אב בית דינה של איזמיר.

קשה לי לכתוב עליה בלשון עבר. לבי ולב אשתי התנפץ לרסיסים. איזו אישה ענקית העולם הפסיד. גופה הטהור עוד לא בא למנוחה בארץ ישראל, והכאב כה חד, עולה ומיתמר עד השמים, והדמעות זורמות במורד הלחיים.

על אשה כזו צריך לבכות! הסבתא הכל כך אהובה. כשהתארסתי עם נכדתה באתי לצרפת לבדי. מטבע הדברים הייתי די נבוך. כשפסעתי אל האולם, ניגשה אלי הסבתא ואמרה לי בצרפתית: "Tu es tiré à quatre épingles" — קומפלימנט, אתה נראה נהדר. היא רצתה שארגיש טוב.

היא היתה תמיד לבושה ונוהגת כמלכה. הכל אצלה היה באיפוק. כל הליכותיה היו אצילות מופלאה שאין לה אח וריע. דיבורה היה תמיד נעים, מברך ומנחם.

כשגרתי בצרפת בארמונטייר, כפר יהודי שייסד בעלה, גרתי שם בבית לידה משך שנתיים וחצי. כל יום שישי וערב חג הייתי הולך אליה כי היא היתה אלמנה, ורציתי להפיג מעט מבדידותה. בחרתי בשעות אלו כי ידעתי שהיא מהרהרת בבעלה, ורציתי להפיג ממנה עצב וכאב.

היו אלו שעות מרוממות. היא סיפרה לי על חייה, על משפחתה, על מוסדות התורה שהקימה עם בעלה. היא נתנה לי עצות לחיים, חינוך ילדים ועוד ועוד. מאות שעות ישבתי ושמעתי את דבריה. הייתי משתף אותה בענייני הקהילה וצרכי הרבים, ומבקש שתייעץ לי מנסיונה. קיבלתי ממנה כל כך הרבה עוצמה, ובעיקר אמונה טהורה.

אכתוב סיפור שמסמל יותר מכל את מה שהיא היתה.

1947, בין סמטאותיה המפוייחות של לונדון המשתקמת מפצעי חורבנה, התהלכה נערה אחת, צנומה ודקה, שצעדיה כמעט ולא נשמעו על המדרכות הלחות. ז׳אנין רבקה ברקי היה שמה. בעיניה, שהספיקו כבר לראות את תהומות העולם, נשקף שקט של דורות מיוחסים. היא נצר למשפחות המפוארות ביותר בישראל, נינה של רבן של ישראל הגאון רבי חיים פלאג׳י זצ״ל ושל רבי משה ברקי שהיה אב בית דינה ורבה של אזמיר.

אך באותן שעות, הרחק מנוף מולדתה הפריזאי, עמדה הנערה בת השמונה עשרה מול חלון ראווה, ובוהה הייתה בפרסומת מנקרת עיניים למכונת כביסה חשמלית. אחרי המלחמה החלו למכור באירופה את מכונות הכביסה שבאו מאמריקה.

רק שנים ספורות קודם לכן, כשהנאצים כבשו בסערה את פריז והיא אך ילדה בת שתים עשרה, התעטפה ז׳אנין בגבורה שאינה בת אנוש.

בעוד המחתרת הצרפתית מסתננת אל מעמקי הגסטפו ומעתיקה בחשאי את רשימות הנידונים למוות, את שמות המשפחות היהודיות שקציני הגסטפו והאס אס יפרצו לבתיהם באישון לילה וישלחו אותם למחנות ההשמדה, הייתה זו הילדה הקטנה שחמקה אל החשיכה הלילית.

העוצר המוחלט שהוטל על העיר לא חל על ילדים כמותה, והנאצים לא שתו לבם לצילה הקטן המשוטט ברחובות. היא עברה מבית לבית, מדלת מפוחדת אחת לרעותה. עברה ז׳אנין, היא נקשה קלות בדלתות והזהירה את אחיה היהודים כי מלאכי החבלה בדרך אליהם. כך היא הצילה נפשות רבות מרדת שחת.

המלחמה הסתיימה. הפצצות האמריקאים הותירו בה פצעים קשים שכמעט נטלו את נשמתה. הם הטילו פצצה שפגעה בדיוק במקום המחבוא שלה. היא היתה פצועה דממת למות, והרופא המקומי לא הסכים לטפל בה כי היתה נראית יהודייה. כך היא דיממה משך יומיים, אך הקב״ה שלח לה מלאך בדמות רופא יהודי אמריקאי שהציל אותה ממות. וזה סיפור מופלא בפני עצמו. היא נותרה בחיים, ובסוף המלחמה גילתה את הנורא מכל — היא גילתה שאביה נרצח באושוויץ, בנוסף לאחיה שנהרג בצבא הצרפתי. היא תרה אחר משמעות עמוקה לחלל שנפער בעולמה.

כששמעה כי בגייטסהד הרחוקה שבאנגליה נפתח סמינר קטן וחדש ברוחו של המשגיח הרב דסלר זצ״ל, ארזה את מעט חפציה ושמה פעמיה אל מעבר לים.

הדלות באנגליה הייתה מרה. שכר הלימוד והחדר הצר ששכרה דרשו ממון שלא היה לה. ובכדי לממן את לימודיה, השכירה ז׳אנין את גווה השחוח וכבסה בגדים בבתי זרים. תוך כדי מלאכתה, בראותה את בחורי הישיבה שבגייטסהד אלו שהחליטו ללמוד תורה מתוך דוחק עצום, הייתה נוטלת מהם את בגדיהם ומכבסת אותם בחינם.

מתוך אהבה טהורה ועצומה לעמלי התורה. באותו יום לונדוני רטוב, מול תמונת מכונת הכביסה החשמלית, נשאה ז׳אנין נדר קדוש אל השמיים: המטבעות הראשונים שארוויח בחיי, כך הבטיחה לעצמה, יוקדשו לקניית מכונת כביסה לישיבה, שכן לבה נחמץ בראותה את הלומדים בצווארונים ושרוולים המושחרים מזיעה ופחם.

הימים נקפו, וז׳אנין נישאה לבחיר הישיבה, העילוי הרב אליהו רוטנמר, מהנדס מבריק בהשכלתו באוניברסיטת סורבון שגם הוא כמותה, אחרי המלחמה האיומה ופעילות במחתרת נגד הנאצים, החליט לחבוש את ספסלי הישיבה. שם התקרב לרבו הרב אליהו אליעזר דסלר, למד עמו בחברותא, והיה מעלה את שיחותיו ושיעוריו בדייקנות מרובה על הכתב.

עוד לא יבשו טיפות היין מחופתם, ומבלי להמתין לימי השבע ברכות, שיגר אותם הרב דסלר למשימה דחופה במרוקו — להקים שם את רשת החינוך המפוארת "אוצר התורה" שהצילה רבבות מילדי המגרב. כששבו כעבור שנים לצרפת, הפך בעלה למהנדס הראשי שעל פיו יישק דבר בשיקום הריסות המדינה, ואף זכה לידידות אישית קרובה עם הנשיא שארל דה גול, שהעניק לו סמכויות נרחבות.

בוקר אחד, הגיע לביתם צ׳ק פיצויים מהממשלה הגרמנית על סבלה של ז׳אנין בימי המלחמה. הרב אליהו, שביקש להקל על אשתו המגדלת את ילדיהם בדירתם הפריזאית, מיהר לרכוש עבורה מכונת כביסה מודרנית. אך כשפתחה ז׳אנין את הדלת והבחינה בסבלים המרימים את המכשיר, חסמה את דרכם. היא הביטה בבעלה והודיעה כי המכונה לא תיכנס לבית, שכן היא נדרה לתרום ולקנות מכונת כביסה עבור בחורי ישיבה.

״אך אין עוד ישיבות בצרפת שנחרבה״, השיב לה בעלה בפליאה. ״אם כך״, ענתה בנחישות, ״נעמיס את המכונה על רכב ונסיע אותה בחזרה לאנגליה לעיר גייטסהד, שם היא תשמש את הבחורים״.

החיפושים אחר מקום תורה הובילו אותם אל ארגון הג׳וינט, שם נודע להם על קומץ פליטים יהודים שהתקבצו בישיבה קטנה הסמוכה לגבול הגרמני. שם, בין השברים, מצאו את הרב גרשון ליבמן זצ״ל עם קומץ תלמידיו, שחלקם עוד עטו על גופם את חולצות הפסים המבוקעות ממחנות הריכוז.

כשביקשו להעניק להם את המכונה, ניצת זיק בעיניו של הרב גרשון. הוא הביט ברב אליהו ואמר כי אינו חפץ במכונה גרידא, אלא במהפך רוחני שיקומם את צרפת כולה ויקלוט את המוני הנוער העומדים להגיע מצפון אפריקה.

באותו רגע חברו הדמעות של לונדון אל אש הקודש של פליטי החורבן. בני הזוג רוטנמר נרתמו למשימה בכל ישותם.

מכוחו של אותו נדר ישן, יסד הרב אליהו את רשת "אור יוסף", שהקימה למעלה מארבעים מוסדות חינוך מפוארים בכל רחבי צרפת עם אלפי תלמידים, והפכה את שממתה הרוחנית לגן רווה.

האישה המופלאה הזו, שנדדה בין הצללים, זכתה להעמיד חמישה עשר בנים ובנות, ולראות בחייה למעלה ממאה נכדים ומאות נינים ובני נינים ההולכים כולם בדרך התורה. זו לא הייתה רק סגירת מעגל של חסד, אלא הניצחון המוחלט, המפואר והאמיתי על פני החשיכה — גבורת האם בישראל שהפכה כביסה פשוטה למרכבה של שכינה.

את