הרב פתיה והנגמול ההדרגתי

חכמה מקדם (עמ' 131): פעם ראה הרב פתיה אדם שעישן סיגריה בשבת. שאל אותו חכם פתיה, "כמה סיגריות אתה מעשן ביום?" השיב לו האדם: "עשר סיגריות". "הפחת בשבת הבאה שתי סיגריות, וחזור אלי". שב האדם ואמר בשמחה, "הרב! הצלחתי!" השיב לו הרב, "יפה, בשבת הבאה הפחת עוד שתי סיגריות!" וכך המשיך עוד ועוד, עד שנגמל מחטא זה.

בטי לו ונס הנס מן המוות

ב-28 ביולי 1945 בטי לו אוליבר הייתה צעירה בת 20 שעבדה כמפעילת מעלית בבניין האמפייר סטייט בניו יורק. ה-28 ביולי 1945 היה אמור להיות יומה האחרון בעבודה; היא תכננה לעזוב כדי להצטרף לבעלה שחזר משירות רפואי בצי האמריקאי.

באותו בוקר שרר ערפל כבד מאוד מעל מנהטן. תת-אלוף וויליאם סמית', טייס מנוסה ומעוטר במלחמת העולם השנייה, הטיס מטוס מפציץ מסוג B-25 מיטשל. בשל הראות הלקויה והערפל הסמיך, איבד הטייס את התמצאותו במרחב, ובשעה 9: 40 בבוקר התרסק המפציץ ישירות אל תוך הקומות 78–80 של האמפייר סטייט.

בזמן הפגיעה, בטי עמדה עם המעלית שלה בקומה ה-80 של הבניין. מעצמת הפיצוץ האדיר, מכלי הדלק של המטוס התפוצצו ואש אחזה בקומות העליונות. ההדף היה כה חזק שהוא העיף את בטי אל מחוץ לתא המעלית שלה. היא ספגה כוויות קשות בפניה ובידיה, ובנוסף נפגעה בגבה, בצווארה ובישבנה. למרות הפציעות הקשות, היא נותרה בחיים.

צוותי ההצלה והחובשים שהגיעו למקום העניקו לה עזרה ראשונה מהירה בקומה ה-79. כדי לפנות אותה בדחיפות לבית החולים, הם החליטו להעלות אותה על אלונקה ולמקם אותה בתוך מעלית אחרת (מעלית מס׳ 6), שנראתה תקינה באותו רגע. הם לא ידעו שההתרסקות גרמה לנזק סמוי ומבני עמוק בפיר המעלית.

ברגע שדלתות המעלית נסגרו והיא החלה לרדת, נשמע קול נפץ עז. חלקי מנוע של המטוס, שחדרו לבניין כמו רסיסי פגז, חתכו ופגעו קשות בכבלי הפלדה של המעלית. באותו רגע, כל כבלי התמיכה וכבלי החירום של המעלית כשלו לחלוטין. המעלית, ובתוכה בטי הפצועה והרועדת, החלה בצניחה חופשית מטורפת מהקומה ה-75 ועד למרתף הבניין – נפילה של כ-300 מטרים.

המעלית התרסקה בעוצמה אל תוך תחתית פיר המעלית במרתף. כוחות ההצלה שהגיעו למרתף היו בטוחים שהם הולכים לפנות גופה, אך לתדהמתם גילו שבטי עדיין בחיים ומדברת. היא חולצה מבין הריסות המתכת המעוכות של התא.

שלושה גורמים פיזיקליים שילבו כוחות והצילו את חייה בתוך התא הסגור:

אפקט הבוכנה (כיס אוויר): פיר המעלית הצר והארוך פעל כמו משאבה. כשהתא צנח במהירות למטה, הוא דחף את האוויר שמתחתיו. מכיוון שלאוויר לא היה לאן לברוח במהירות כזו, נוצר בקרקעית הפיר "כיס אוויר" דחוס מאוד ששימש כבלם טבעי והאט את מהירות הפגיעה הסופית.

ריכוך הכבלים: מאות מטרים של כבלי פלדה כבדים שנקרעו ונפלו לפניה, הצטברו בתחתית הפיר ויצרו מעין "קפיץ" או מזרן מתכת קשיח שספג חלק קטן מאנרגיית ההתרסקות.

מבנה האלונקה: העובדה שבטי הייתה קשורה לאלונקה מנעה מאיבריה לעוף לכל עבר ומנעה פגיעת ראש קטלנית בדפנות התא.

בעקבות שני האסונות הרצופים באותו יום, בטי סבלה משברים מרובים בגב, בצוואר, באגן וברגליים, לצד הכוויות הקשות מהמטוס. הרופאים תחילה הטילו ספק בסיכוייה לחיות, אך היא הפגינה כוח רצון יוצא דופן.

לאחר פחות משמונה חודשים של טיפולים קשים ושיקום, היא שוחררה מבית החולים כשהיא מסוגלת ללכת על רגליה.

בטי לו אוליבר חזרה לעיר הולדתה בפורט סמית', ארקנסו, יחד עם בעלה אוסקר. היא הקימה משפחה, הביאה לעולם שלושה ילדים ושבעה נכדים, וחיה חיים ארוכים ושקטים הרחק מאור הזרקורים (היא אף סירבה לרוב להתראיין משום שהפרסום הביך אותה). היא הלכה לעולמה בגיל 79, ב-24 בנובמבר 1999, כשהיא מחזיקה בתואר האישה שניצחה את חוקי הפיזיקה פעמיים ביום אחד.

הנהג החכם ותשלום הקנס

נהג אשר נתפס שלא בידיעתו ע״י מערכת אוטומטית לבדיקת מהירות וצולם על ידה, קיבל מהמשטרה את התמונה של מכוניתו וצילום של דו״ח הנהיגה שלו בסך 40 דולר.

הנהג החכמולוג שלח בתמורה למשטרה צילום של שתי שטרות של 20 דולר. בתגובה הוא קיבל מהמשטרה צילום נוסף בדואר, הפעם של אזיקים.

הנהג הבין את הרמז והפעם שלח בזריזות 40 דולר.

הצחוק שלא ניתן לשלוט בו

אדם אחד ביקר פעם אצל רופא, ובפיו תלונה מוזרה. מחלתו, בלי לסכן בשום פנים את חייו, לא נותנת לו מנוחה. בכל מקום שהוא הלך, בכל דבר שהוא ראה, משהו היה נראה לו מצחיק, והוא היה פורץ ברעם של צחוק, ללא שליטה. הדבר הגיע עד כדי כך, שהוא כבר לא היה יכול להשתתף בשום אירוע ציבורי.

"אני מציע לך שתלך למקום מאוד עצוב – אולי זה ידחוף אותך מחוץ לסחרחורת שלך."

תוך זמן קצר, "חולה הצחוק" ראה מודעה על אסיפת אֵבֶל על צעיר שנפטר. "אולי הספד מר יהיה התרופה למחלתי" חשב לעצמו. הוא התיישב בבית הכנסת, בציפייה לנאום קורע לב. ובאמת, הרב דיבר בלשון צחה ובעצב גדול. אולם באמצע הדרשה, הוא שם לב שהכובע של הרב היה מונח בצד הראש, ובכל רגע הוא היה עלול ליפול. עם כל תנועת גוף מודגשת, הוא היה בטוח שהכובע יעוף על ברכיו של אדם חשוב היושב בשורה הראשונה. זה כבר היה יותר מדי, וכנגד רצונו הוא התפוצץ מצחוק, לתדהמתם של חבריו ושל משפחת הנפטר. מיד, זרקו אותו מבית הכנסת.

אחר כך, הוא ניסה לבקר בבית עלמין. אבל הוא תמיד מצא טעויות בכתובות על המצבות שגרמו לו לצחוק ושוב לצחוק.

מאוכזב, ולא נרפא, הוא חזר לרופא. "ביקרתי במקומות העצובים ביותר, אבל איכשהו, בסיטואציות המצערות ביותר, אני מוצא הומור."

אמר לו הרופא: "בוא איתי, אני אראה לך משהו עצוב באמת". הם הלכו לבית חולים. שם, במיטה, שכב ילד צעיר ללא תנועה, וסביבו משפחתו ורופא. כולם היו בוכים ללא שליטה, כולל הרופא עצמו. "חולה הצחוק" פנה לרופא שלו ושאל: "זה מקרה מאוד יוצא דופן. אני רגיל לראות משפחות בוכות, אבל רופאים רואים חולאים ומיתה בכל יום. הם מחוסנים נגד זה. והם חייבים להיות, אחרת הם יהיו שרויים בדיכאון תמידי. מה כל כך עצוב במקרה הזה, שאפילו רופא מנוסה בוכה?"

"שאל אותו", אמר לו רופאו, וזה מה שהאיש עשה.

"ברצונך לדעת מדוע הילד הזה גורם לי לבכות?" אמר הרופא. "זה המקרה העצוב ביותר שאי פעם טפלתי בו. אתה רואה, הילד הצעיר הזה הוא אילם וחרש."

"ואז?"

"לפי כל הבדיקות, מחלתו איננה מסכנת את חייו. בפועל, ניתן לטפל בה בקלות. ובכל זאת, אני יושב פה, ורואה אותו שהוא הולך למות, ואינני יכול לעשות דבר. מחוסר תקשורת, שאין ביכולתו של הילד להעביר לנו מה לא בסדר איתו, אינני מצליח לערוך אבחנה מדויקת. אין לך מושג עד כמה אני מרגיש חוסר אונים, ביודעי שאני יכול להציל את חייו, ואינני מסוגל לעשות זאת."

בשומעו את זה, איוולתו של "איש הצחוק" נאלמה, וגם הוא התייפח בדמעות בלתי נשלטות.

הטירה והפורשה מול התוכי החכם

מסופר על שלושה אחים עשירים שהחליטו לקנות לאמא שלהם ליום הולדת. הראשון קנה לה טירה גדולה. השני קנה לה פורשה יפה ומהירה. השלישי ידע שהיא אוהבת תנ״ך, לכן השקיע המון המון כסף וקנה לה תוכי שיודע את כל התנ״ך בע״פ — רק אומרים לו פרק ופסוק באיזה ספר וישר הוא שורק הכל ישר הפוך.

אחרי כמה שבועות הם מקבלים מאמא מכתב: "תודה רבה לכם בניי היקרים על המתנות. אבל הטירה הגדולה צריכה צוות גדול של משרתים כדי לתחזק אותה ואני כל הזמן הולכת בה לאיבוד. . . ובכלל מה אני אמורה לעשות עם הרכב הזה? אני נוסעת פעם ביום למכולת מעבר לפינת הרחוב וחוזרת. . . . אבל העוף — העוף היה ממש טעים! תודה רבה. . ."

הקב״ה ישב וחשב איך לברוא יצור מושלם שיהיה לו את כל התנאים לעבודת ה׳ ולשרת את הנשמה כמו שצריך, וברא לנו: מוח מדהים, עיניים עם המצלמות וידאו הכי משוכללות, מערכת עצבים, נשימה, דם, עור, חילוף חומרים וכו׳.

חס וחלילה שלא נגיע למעלה ונגיד "העוף היה ממש טעים. . .".

רמח״ל (מסל״ש פ״א): "ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".

היתום שלבש את בגדי האדון

בספר ״אהבת חיים״ הובא מעשה נפלא על משפט צדק של רב בישראל, סיפור עם מוסר השכל נוקב ומעורר:

מעשה בעשיר נדיב וירא שמים, שגידל יתום בתוך ביתו. האכילו והשקהו, הלבישו והנעילו, השיאו אישה, קנה לו דירה, מילא אותה בכל טוב, ואף קנה לו כרכרה, כדי שיפרנס את משפחתו בכבוד. ולא זו בלבד, אלא בכל פעם שהיה זקוק לנסיעה היה מזמין את היתום ומשלם שכרו בעין יפה.

פעם קרא העשיר ליתום ואמר: ״ראה, עלי לנסוע בעסקי מסחרי למקומות חדשים וארצות רחוקות. האם תיאות לשמש כעגלון במסעי? ״ נקב בסכום נכבד, והיתום הסכים ברצון. נסעו מעיר לעיר, ממחוז למחוז וממדינה למדינה, הגיעו לארץ רחוקה וזרה, ולנו שם במלון.

באמצע הלילה בא היצר הרע ופיתה את היתום ולחש באזניו: ״עד מתי תהיה עגלון, מתי תהיה גם אתה לאדון? ״ מה עשה, קם ממיטתו ולבש את בגדי אדוניו ואת בגדיו הניח ליד מיטת האדון, ובאשמורת הבוקר פתח פיו בגערות: ״קום, עצל, עד מתי תשכב, עד מתי תאכל לחם חסד? ! ״

פילבל העשיר בעיניו וחשב שהוא עדיין חולם. משרתו עומד מעליו, לבוש בבגדיו שלו, וגוער בו!

והמשרת פקד: ״קום, עצל, והתלבש! ״ אמר לו: ״תן לי את בגדי, ואלבשם! ״

צחק היתום: ״וכי משרתך אני? הן בגדיך למראשותיך, קום ולבש ותכין מהר את העגלה לנסיעה, כי עוד רחוקה הדרך לפנינו! ״ משהתמהמה — איים להכותו!

בעל כרחו קם ולבש את בגדי משרתו. נטל את השוט וישב על דוכן העגלון, משך במושכות, ובן טיפוחיו השתרע במרכבה ולא פסק מלהמטיר פקודות. בכה העשיר במר נפשו, כי ברגע אחד איבד הכל. כך נסעו יום ויומיים, שבוע ושבועיים, כשהאדון משרת כעגלון ונפשו קצה בחייו. אמר לעצמו: הרי אני גידלתי את הנער מקטנותו, נתתי לו הכל, לא חסכתי ממנו מאומה. הזו התודה המגיעה לי, הזו הכרת הטוב? !

הגיעו לעיר אחת, ו״האדון״ נכנס בלוויית ״משרתו״ ליקרה שבאכסניות וביקש חדר מרווח עבורו. ״משרתו״ יכול לישון בחצר, ליד האורוות. . .

פנה העשיר בכפיפות קומה לפינתו, וכעבור שעה קלה, כשהיתום עלה לחדרו, חמק אל הרחוב, ראה זקן הדור צורה והשיח בפניו את לבו, ביקש את עצתו.

אמר לו: ״אל תירא, יש לנו כאן רב גדול, נבון וחכם. אלך אליו ואשאל את פיו״. ״לך״, אמר העשיר, ״ויברכך האלהים״.

בבוקר התדפקו שלוחי בית הדין על דלת המלון: הרב ציוונו להביא בפניו את האורחים שבאו לכאן הלילה, להתייצב בפניו לדין תורה! חרד ״העשיר״ המתחזה. דין תורה? מה לו ולרב? ! אך אין מסרבים להזמנת הרב. עלה עם ״משרתו״ לבית הדין. הושיבום בחדר המבוא והורום לחכות ולהמתין. הדלת נפתחה, והרב קרא: ״העגלון״!

מיד קם היתום, הבין שטעה, ושב למקומו. אבל היה זה רגע קט מאוחר מדי. . . הרב נתן בו עיניו ואמר: ״כן, אליך התכוונתי! ״ אמר: ״אבל אני. . . אינני העגלון, הוא העגלון! ״ ״בוא, היכנס לחדרי״, הורה הרב. כשנכנס, הצליף עליו בשבט לשונו. לא העיז פניו כנגד הרב, והרב קרא לעשיר שילבש את בגדיו ויטול את רכושו.

העשיר והחיגר על הסוס

הבן איש חי מביא מעשה על אדם שהיה חיגר ללא רגליים ועני מרוד שישב על אם הדרך לבגדד ואסף צדקה.

בוקר אחד בעודו יושב על אם הדרך עצר לידו יהודי עשיר כשהוא רכוב על סוס מהודר, נכמרו רחמיו של העשיר על הקבצן החיגר וירד מסוסו כדי ליתן לו נדבה הגונה. הודה הקבצן החיגר ליהודי העשיר על מתנת ידו הנדיבה ובקש ממנו אם יוכל לקחתו על סוסו לעיר בגדד, כיון שברצונו לבקר את משפחתו.

ראה העשיר את מצבו הקשה של החיגר העני והסכים לקחתו על סוסו לעיר בגדד, ואף עזר לו לעלות על הסוס. ובכדי לעודדו אף נתן לו לשבת ראשון ונתן לו את המושכות בידו כדי שהוא ינהיג את הסוס בדרכם לעיר בגדד.

מה רבה הייתה תמיהתו של העשיר בעל הסוס כשהגיעו לכיכר העיר בבגדד. קרא לו החיגר שירד מסוס, כיון שהגיעו ליעדם.

בעדינות ראויה ובאיפוק רב הסביר העשיר לחיגר כי הוא בעל הסוס וכי החיגר הוא רק טרמפיסט שעלה על הסוס מטוב ליבו, וכי עליו לרדת מהסוס כיון שהוא העשיר ממהר לעסקיו. אך החיגר נשאר בשלו, כי הוא בעל הסוס והעשיר הוא הטרמפיסט, ועליו לרדת מיד מהסוס.

לשמע הוויכוח בינים התאספו הרבה אנשים, ומיד כולם נטו לטובתו של החיגר העני, שהרי אין לו רגליים והוא האוחז במושכות, ודאי שהסוס הוא שלו. מיד החלו גוערים בעשיר שירד מיד מהסוס ויעזוב את החיגר לנפשו.

בלית ברירה ירד העשיר מהסוס ופנה לביתו של רב העיר וביקש את עזרתו. שמע הרב את טענות הצדדים ואמר לעשיר: אמנם ניכרים דברי אמת בדבריך, אך ברגע שנתת את המושכות בידיו הרי שהודעת קבל עם ועדה, שהוא בעל הסוס, שהרי מי שהמושכות בידיו הוא בעל הסוס, ואתה גרמת במו ידיך להפסיד את סוסך.

הנמשל אומר הבן איש חי הוא בחיי האדם. האדם נדרש לקיים תורה ומצוות, וזהו הצד הרוחני של חיי האדם. ומאידך גיסא, זקוק האדם גם לצד הגשמי בחייו, דהיינו מאכל ומשתה, שינה ושאר דברים שהגוף זקוק להם.

השאלה היא אצל מי "המושכות". האם עיקר חייו של האדם הם חיי תורה ומצוות והצרכים הגשמיים הם הטפלים לצד הרוחני, או שמא המושכות הם בצד הגשמי והם עיקר חייו והצד הרוחני הוא טפל? שהרי מי שהמושכות בידו הוא בעל הבית.

האח השלישי והדף המחוק

החסידים של ר׳ אלימלך חשבו יום אחד על העוצמות של שני האחים הקדושים, רבם ור׳ זושא, ושאלו את עצמם מה עם האח השלישי? האם יכול להיות שהוא צדיק נסתר? לא נרגעו החסידים עד שהחליטו לבדוק את העניין. הלכו לעירו וביקשו להתארח אצלו בפונדק כדי לתהות על קנקנו.

באמצע הלילה, אחרי שהאח בדק שכל הלקוחות ישנים, ראו אותו החסידים לוקח דף ומפרט את ה״חטאים״ שהוא עשה היום: לא התפלל מספיק בכוונה וכו׳, ובוכה על כל דבר ודבר.

למחרת בבוקר שאלו אותו החסידים: מה עשית אתמול עם הדף? ענה להם האח: ביקשתי מהקב״ה סליחה על החטאים שלי של אותו יום ובכיתי עד שהוא סלח לי. שאלו אותו החסידים בתדהמה: איך אתה יודע שה׳ סלח לך? ! ענה להם האח בתמימות: כשהשורה של החטא נמחקת מהדף אני יודע שה׳ סלח לי.

הרב קוק והכנתו לימים הנוראים

שמחה רז (מלאכים כבני אדם): "כך נהג הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק״ל: מגיע ראש חודש של אלול, הריהו מניח את שאר ספריו ומתפנה כולו ללימודי הנסתר ושאר הכוונות שבכתבי האר״י. שלושים יום טרח לתפילת ראש השנה, וארבעים יום לזו של יום הכיפורים, תפילה תפילה וכוונותיה. ואימץ את כל כוחותיו לידע ולהבין את שיעור משמעותן של תפילות אלה, עד שידע את תוכנן של הכוונות לפני ולפנים. ומשהגיעו הימים הנוראים, ביצע הרב את המשימה הגדולה והתפלל תפילה עם כוונותיה על פי האר״י".

השליח שלא ידע להתפלל

שליח הסוכנות היהודית הגיע לאי טסמניה. עמו הגיעו גם אשתו ושלושת ילדיו. לפני צאתו אמרו לו בסוכנות שעליו ליצור קשר עם הקהילה היהודית במקום, ויתכן מאוד שעליו יהיה לשם כך לבקר בבית הכנסת המקומי.

"אבל איני דתי ואיני יודע אפילו כיצד נראה סידור תפילה, איני מתאים לתפקיד" אמר האיש.

אנשי הסוכנות הרגיעוהו: "אל דאגה, איש מתושבי המקום לא יודע יותר טוב ממך. . ."

ואכן, כאשר הגיע לבית הכנסת, הופתע לגלות כי בורותם ביהדות גדולה משלו. ובאופן טבעי, כמעט, ביקשו ממנו להיות הקורא בתורה בבית הכנסת.

"אבל איני יודע איך מתפללים" טען האיש. והם התעקשו ואמרו לו שהוא יודע עברית והם לא. ובנוגע להלכות בית הכנסת הם יציידו אותו בספר "קיצור שולחן ערוך" כדי ללמוד. בלית ברירה הוא לקח את הספר וזרק אותו באיזו פינה בבית.

האיש היה מגיע כל שבת עם רכב לבית הכנסת המקומי, קורא להם בתורה את הטקסט בעברית של הפרשה בלי טעמים ועם הרבה שגיאות כתיב, ונוסע חזרה.

לאט לאט התחיל להרגיש השליח שהאותיות של התורה משפיעות עליו ועושות לו משהו בלב, והוא ממש רוצה לדעת עוד על היהדות ועל הקב״ה.

יום אחד נסעו השליח ואשתו לעיר הסמוכה, ואת הילדים הפקידו בידי מטפלת. כשחזרו הופתעו לגלות את המטפלת סורגת להנאתה בחצר הבית, ואת הילדים הם לא ראו. "היכן הילדים?" שאלו ההורים, והמטפלת סיפרה להם כי בהתחלה הילדים השתוללו והיה קשה לה להשתלט עליהם, עד שהם מצאו איזה שהוא ספר בבית, ומאז הבן הגדול מקריא לאחים שיושבים ומאזינים לו בשקט.

אחוזי סקרנות נכנסו ההורים לחדר הילדים ונדהמו לגלות את ה״קיצור שולחן ערוך" בידי בנם הבכור, שישב והקריא לאחיו הקטנים. כה שקועים בספר היו השלושה עד שלא הבחינו בהיכנס ההורים.

"אבא" קפץ הבן הקטן בשמחה לעבר אביו, "זה נכון שאנו יהודים?"

"ודאי" השיב האב.

"אם-כן" המשיך הילד להקשות, "מדוע אין אנו שומרים תורה ומצוות?"

"אנו לא יודעים איך עושים את זה" פלטה האם.

הילד הבכור התפלא על דברי אמו: "מה הבעיה? הכל כתוב פה בספר".

"טוב" אמרה האם בלי שהתכוונה לכך ברצינות, "בהזדמנות נלמד מהספר ונראה מה לעשות".

ערב ערב ישבה המשפחה ולמדה, ולאט לאט הפך הלימוד והיה לרציני עד שהחלו לקיים מצוות מעשיות בפועל. במשך הלימוד נתקלו במספר עניינים שלא הצליחו לברר בכוחות עצמם, וכמובן שלא היה להם את מי לשאול באי נידח זה.

"אני חושב שצריך לפנות לרב" אמר הבן הבכור, "הרי כך כתוב בספר, שכאשר לא מבינים משהו עלינו לפנות לרב".

"אולם היכן נמצא רב?" שאלה האם, "הרי באי זה אבא הוא הרב הכי גדול!"

"הבה נתפלל לקדוש ברוך הוא" אמר הבן הבכור, "הרי כתוב שהוא שומע תפילת כל פה. נתפלל אליו שישלח לנו רב. . ."

הסתכלו ההורים בחוסר אמון זה על זו, והבנים נעמדו להתפלל לקדוש ברוך הוא שישלח להם רב.

למחרת, כשישבה המשפחה ללמוד את השיעור הקבוע, נשמעה דפיקה על הדלת. האב פתח את הדלת ולא האמין למראה עיניו. רב עמד בפתח! יהודי מזוקן חבוש כובע, ציצית מציצה מחולצתו כאותם רבנים מבני ברק וירושלים. לאחר שהתגבר על מבוכתו הזמין האב את האיש להיכנס. "אני שליחו של הרבי מליובאוויטש באוסטרליה" אמר הרב, "קיבלתי מהרבי הבוקר את המברק הזה". החסיד הושיט את המברק אל האיש המשתומם. הציץ האיש בזמן שליחת המברק וקריאת התפעלות פרצה מפיו. על המברק היתה רשומה שעת המשלוח וזו היתה זהה לשעה בה עמדו בניו והתפללו שה' ישלח להם רב לעזרה!

האב קרא בהתרגשות את דברי הרבי המופנים לשליחו באוסטרליה: "סע מיד לטסמניה למשפחה הישראלית".

שליחו של הרבי הכשיר את המטבח בביתם, קבע מזוזות כשרות בכל פתח, קנה תפילין מהודרות ומספר ספרי קודש לבית, ופתר להם את כל הבעיות בהם התחבטו בזמן הלימוד.

כיום המשפחה שומרת מצוות לחלוטין וגרה בארץ ישראל, ובטסמניה מחפשים קורא בתורה. . .

שכחת הספר ליד הנהר

בעקבות יציאת הספר מורה נבוכים החליטו רבני גרמניה לשלוח שליח שיבוא לתהות על קנקנו של הרמב״ם ולבחון את דרכיו. הם שלחו לספרד רב חשוב בשם רבי מאיר כדי לבקר אצל הרמב״ם ולדווח להם על מה שראה.

רבי מאיר לקח עימו את שמשו ויצא לדרך. כאשר התקרב לקורדובה, עיר מגורי הרמב״ם, החליט לנוח מעט ליד שפת הנהר העובר ליד העיר. הוא הוציא ספר מתיקו ושקע בלימוד. לאחר שהחליף כוח המשיך בדרכו אל בית הרמב״ם ושכח את ספרו על שפת הנהר.

רבי מאיר התדפק על דלת הרמב״ם. משרת פתח את הדלת ואמר לו כי בעל הבית אוכל כעת וכי עליו להמתין מעט.

״לך אמור לבעל הבית שיודע אני כי הוא אוכל, והראיה שהוא אוכל כעת ביצים! ״ אמר רבי מאיר למשרת.

המשרת מסר את דברי רבי מאיר לרמב״ם, והלה השיב: ״אמור לאורח הנכבד כי הוא שכח את ספרו ליד הנהר״.

רבי מאיר שלח את משמשו להביא את הספר וחיכה בקוצר רוח לפגישה.

הרמב״ם קיבל את אורחו בסבר פנים יפות והזמינו לסעוד על שולחנו. כאשר ישבו ליד השולחן ראה רבי מאיר לתדהמתו מאכל הדומה ליד אדם והזדעזע: האם הרמב״ם הוא קניבל ח״ו? ! כמובן שהוא לא העז לגעת באוכל ואמר למארחו כי אינו רעב.

״האם תרצה לשתות משהו? ״ שאל הרמב״ם, ובטרם נענה קרא למשרתו: ״פטרוס, הבא נא יין אל השולחן! ״

רבי מאיר תמה שוב: כיצד מורה הרמב״ם לגוי להביא יין לשולחן, הרי זה יהיה יין נסך! הוא התחמק מלשתות את היין באומרו שהוא עייף מן הדרך ומעדיף להסתפק בשתיית מים.

הרמב״ם הורה בבת שחוק למשרתו להביא מים לאורח.

לאחר מכן הלך רבי מאיר לחדרו כדי לנוח ואז שמע את הרמב״ם אומר לאחד ממשרתיו: ״מחר קום השכם בבוקר, והרוג את העגל כדי שלאורח שלנו תהיה ארוחה טובה״.

האורח נדהם בשלישית. האם הרמב״ם אינו מתכוון לשחוט את העגל אלא להורגו סתם? ! האם חלילה נכונים החשדות?

הוא עלה על יצועו כשהוא נתון במבוכה עצומה, ולא היה מסוגל להירדם כל הלילה בחושבו שרב כה ידוע ברחבי העולם היהודי עובר עבירות כה חמורות. הוא חיכה ליום המחרת כדי לגלות לרמב״ם מהי מטרת ביקורו ולדרוש ממנו הסברים להתנהגותו המוזרה.

למחרת בבוקר הזמין הרמב״ם את רבי מאיר לחדרו ואמר: ״ידידי היקר, יודע אני היטב מהי מטרת ביקורך, וגם כי אתה חושד שירדתי מהדרך הנכונה. יודע אני מדוע סירבת לאכול על שולחני ולשתות מייני, וגם מודע אני לכך שהתייסרת כל הלילה מחשש שאני עומד להאכילך בבשר נבילה. כעת אוכיח לך כמה קל ליפול לטעות כאשר האדם שופט למראה עיניו בלבד ודן את חברו מבלי לדעת ולהבין את העובדות לאשורן״.

״אתה חשבת״, המשיך הרמב״ם, ״כי מה שראית על שולחני היה יד אדם, רחמנא ליצלן, אבל דע לך שהיה זה מין ירק בריא מאוד למאכל אדם. כידוע לך הנני רופא, ולדעתי אין להרבות באכילת בשר ויש להעדיף ירקות ובפרט ירק זה שמצוי אצלנו ואינו מצוי אצלכם בגרמניה״.

רבי מאיר חש מאוד לא בנוח על שחשד את הרמב״ם בחשד כה נורא, אבל התעשת ושאל: ״כיצד זה הוריתם לגוי להביא יין אל השולחן! ? ״

״חלילה! ״ חייך הרמב״ם, ״פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה. שם זה אף מוזכר בחז״ל כשם אביו של האמורא רבי יוסי בן פטרוס (ראה מדרש רבה שמות נב, ג). וכפי שהנך רואה פטרוס יכול להיות גם שם של יהודי״.

רבי מאיר בוש בשנית. כעת לא שאל מאומה, אלא ציפה להסבר בדבר הריגת העגל.

״ומה שציוויתי למשרתי להרוג את העגל״, המשיך הרמב״ם, ״במקום לשוחטו, הרי ודאי ידוע לכבודו דין בן פקועה (עגל שנמצא חי ושלם במעי פרה שנשחטה) שאינו טעון שחיטה כי כבר יצא ידי חובת שחיטה על ידי אמו הפרה. היה לי עגל כזה ורציתי לכבד את כבודו בבשר עגל טעים ורך. . . ״

רבי מאיר ביקש את סליחת הרמב״ם על שחשד בכשרים מפני שדן לפי מראה עיניו בלבד. הרמב״ם מחל לו בנפש חפצה והחל להסביר לו דינים שונים ולהרחיב את אופקיו בהלכה.

ר׳ מאיר חזר לגרמניא ואמר לכולם על הרמב״ם: ״ממשה עד משה לא קם כמשה״!

השפלה כשליחות אהבה

רבי יוסף פוזנר היה חתנו של רבי יחזקאל לנדא, ה״נודע ביהודה״. כל חייו סבל רבי יוסף פוזנר מאשתו, שמיררה את חייו, ביזתה אותו בפומבי בכל מיני צורות והציקה לו ללא שיעור.

את סבלו נשא רבי יוסף בשקט ומעולם לא הגיב לה על מעשיה כנגדו.

כשנפטר רבי יוסף מהעולם, התאסף קהל רב ללוותו לבית עולמו. הרבנית ביקשה לשאת מספר מילים. במקום מילים פרצו מגרונה יללות חנוקות ובכי מזעזע כל לב.

הקהל עמד המום. כל ימיה עשתה כל מה שביכולתה כדי להשפיל ולבזות אותו, ועכשיו היא נזכרת לבכות. . .

״כל ימי הייתי אישה כשרה שעושה רצון בעלה״, אמרה הרבנית לפליאת הקהל. ״אמנם מיררתי את חייך וביזיתי אותך ללא הרף, אך עכשיו מותר לגלות את הסוד הגדול: בעת שנישאנו ביקשת ממני בתקיעת כף — כיוון שחששת מגאווה והתנשאות בשל הכבוד שחלקו לך כולם — שאבייש אותך בכל הזדמנות, שאציק לך ואבזה אותך בכל מיני מעמדות ולעיני כל. למרות הקושי העצום הקפדתי לעשות רצונך בנאמנות. כעת מותר לגלות שהיה זה רק בשל רצונך שלא להגיע חלילה לגאווה״.

שני יתומים ודרך החיים

מעשה שהיה בזמן החתם סופר זצ״ל שהיתה לו ישיבה לתפארת שכללה כשלוש מאות תלמידים והרב לימד אותם במסירות נפש אדירה יומם ולילה. ובתוך התלמידים היו שני תלמידים יתומים מאב, ופעמיים בשנה היו נוסעים לביתם לחג סוכות ולחג הפסח וחוזרים לישיבה שוב. והיו לומדים בשקידה עצומה.

והנה הגיע חג הסוכות ושניהם הלכו לביתם לבקר את האימא ולשהות במחיצתה ולקיים מצות כיבוד אם שנבצר מהם כל זמן היותם בישיבה.

וכשנגמר חג הסוכות בא האחד לרעהו ואמר לו שהוא מתכונן לחזור לישיבה ושיכין מזוודה לצאת לדרך הארוכה. אולם ענה לו הבחור שהפעם הוא לא מתכנן לחזור לישיבה ובמוחו נתרקמו מחשבות ללכת ללמוד באוניברסיטה כדי להיות רופא ואמר שאם אין קמח אין תורה.

והבחור הראשון נסע לישיבה בלעדיו. כשראה אותו החתם סופר אמר לו: ״ברוך הבא, אבל היכן החבר הטוב שלך? ״ הוא העדיף ללכת ללמוד רפואה באוניברסיטה. כשמוע הרב את דברי תלמידו נצטער עד מאוד ועשה מה שעשה בכוונות ויחודים.

בלילה הבחור השני שרצה ללמוד רפואה חלם חלום. והנה הוא רואה את עצמו שהלך לאוניברסיטה ולומד ומתחכם בענייני רפואה ואפילו הפרופסור של האוניברסיטה כיבד אותו ואהב אותו מאוד.

ואחר כשלוש שנים קיבל תעודה של רופא והחל להתעסק בענייני רפואה ושמו הלך לפניו בכל האיזור. והפרופסור היה מחבבו מאוד וממליץ עליו לפני האנשים שהוא רופא טוב. ואין צורך לומר שככל שעלתה אצלו הגשמיות כן ירדה לו הרוחניות.

ויהי היום והנה הגיע הפרופסור לבקר אותו ואמר לו שהוא מזמין אותו לארוחת צהריים.

ואכן הבחור הגיע והתפריט היה נבילות וטריפות שקצים ורמשים. אלא שהבחור כבר לא הלך בדרך ה׳ ולכן פיטם את עצמו במאכלי התועבה הנוראיים. ובינתיים הפרופסור אומר לו: ״אתה יודע שיש לי בת רווקה וגם אתה הרי רווק, מה דעתך להיפגש איתה? ״

ואחרי שהוא אכל את מה שאכל והלב כבר נטמא הוא לא מבחין בין יהודיה לגויה.

ולכן מיד הסכים והם הלכו לתיאטרון ולקולנוע ולגיהנם. ובסופו של דבר התחתנו והורידו בית מישראל.

ואחר חודש מהחתונה אמר ל״אשתו״ שהוא מאוד מתגעגע לאמא שלו שנשארה לבד בעירו והוא רוצה להביא אותה שתגור לידם. והאשה הסכימה. והוא הלך להביאה לעירם וכשראתה האמא שבנה התחתן עם גויה כמעט ונתעלפה ואמרה לו: ״אני לא אשתה אצלך אפילו מים, ורק אגור סמוך אליכם. ״ וכך היה וכעבור שנה נולד להם בן והגיעו כל הכמרים למסיבה שהוא עשה.

ובהגיע הילד לגיל שלוש עשרה שנה החליט האב שהוא עושה לו יום הולדת גדול מאוד והזמין את כל אנשי הכמורה והבישופים ואנשי האוניברסיטה. והאוכל היה בשפע גדול.

ובאמצע המסיבה נכנסה אמו הזקנה אל בנה שישב ליד אשתו ואמרה לו: ״אם הוא היה יהודי היית מלביש אותו היום טלית ותפילין, כמה חבל שהוא לא יהודי. ״

וכשמוע האשה את דברי אמו החלה לצעוק על בעלה ולקללו: ״אתה יהודי ואבא שלי הכריח אותי להתחתן איתך, אני שונאת יהודים! ״

והחגיגה הפכה לבזיון גדול וכל הנאספים הלכו למקומם. וגם כשהגיעו לביתם היא המשיכה לקללו בצעקות נוראות.

והוא יצא לגינתו וחזר כמה וכמה פעמים בשעה מאוחרת בלילה ומהרהר במצבו. וחלק מהשכנים ראו אותו איך הוא נכנס ויוצא בשעה מאוחרת בלילה ולא הבינו.

ולמחרת על הבוקר פתחה האשה בצעקות אימים ואמרה שהיא ״מצאה״ את בנה הרוג במיטה כשגרונו חתוך.

ומיד באו משטרה והשכנים העידו שראו אותו בשעת לילה מאוחרת נכנס ויוצא כמה פעמים. והובל למעצר ונגזר דינו להיתלות בכיכר העיר.

וליוו אותו השוטרים עם אזיקים בידיו לעמוד התליה ולדרכו האחרונה. ניגשה אליו אמו ואמרה לו: ״בני, למרות מה שעבר עליך, תעשה תשובה ותקרא שמע ישראל. ״

והבן הוריד דמעות חמות ואמר לאמו: ״חטאתי עויתי פשעתי ואת דרך התורה שמובילה לגן עדן עזבתי. ואך דרך הטומאה שמובילה לגיהנום בחרתי ומגיע לי כל זה. ״

וכשהעלוהו לעמוד התליה הוא פתח בשאגה אדירה: ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד! ״

ומיד התעורר מן החלום והוא מסתכל סביבו כשכל גופו מכוסה בזיעה קרה. ולפתע אמו באה לשמע הצעקה ״שמע ישראל״. ועוד בטרם שהוא קם אמר לאמו: ״תכיני לי מזוודה, אני היום נוסע לישיבה ללמוד תורת אלוקים חיים. ״

וקם ונסע אל רבו החתם סופר.

והכניסו החתם סופר לחדרו והגיש לו כוס תה ואמר לו: ״איך הפרופסור חיבב אותך ונתן לך את בתו לאשה וראית מה עלה בגורלך? ״

התלמיד לא האמין למשמע אזניו שהרי הוא לא סיפר זאת לשום אדם. ועוד בטרם הספיק להבין אמר לו רבו: ״בסך הכל הראו לך מהשמים את העתיד אם היית הולך לאוניברסיטה, זה מה שהיה קורה לך בדיוק. ואשריך שחזרת ללמוד תורת ה׳. ״

הטורי זהב והבית חדש בדין תורה

הרב שבדרון בשם החזון איש (שאל אביך ויגדך ח״א קמ׳): ה״טורי זהב״ היה חתנו של ה״בית חדש״, וה״בית חדש״ הבטיח ל״טורי זהב״ להיות סמוך לשולחנו והקציב לו אכילת בשר בכל יום. פעם אחת נתנו לו לסעודתו ריאה במקום בשר, ועל זה הלך ה״טורי זהב״ וקרא את חותנו לדין תורה, ונימוקו שהיה עמו: ריאה שהיא מבני מעיים אינה ראויה להיקרא בשר! . . .

באו שניהם לדין תורה ובית הדין שמע את טענותיהם, ולבסוף פסק שה״בית חדש״ צודק לפי שגם בני מעיים נקראים בשר. . . והנה כל העניין הלזה נראה פלא עצום שעל זאת יקרא ה״טורי זהב״ את ה״בית חדש״ לדין תורה? !

הוסיף החזון איש והטעים בחכמת הגיונו: יודע אתה למה קרא ה״טורי זהב״ את חותנו ה״בית חדש״ לדין תורה? כי ה״טורי זהב״ היה לומד בהתמדה עצומה שאין כדוגמתה, ממש עד טיפת הכוח האחרונה שלו, עד אפיסת הכוחות, והנה, באותו יום שבו אכל ריאה ולא בשר, הוא למד כמה דקות פחות, כי היה לו פחות כוח מבכל יום אחר, ואז נתעורר קטרוג בשמיים על ה״בית חדש״, שבגללו נחסרו מספר דקות של תורה בעולם.

ה״טורי זהב״ ידע מזה והוא רצה להסיר את הקטרוג מה״בית חדש״, ולכן קרא אותו לדין תורה, מתוך ידיעה שבית הדין יפסוק לטובת ה״בית חדש״, והלא כל מה שפוסקין למטה פוסקין למעלה, ממילא יוסר בזה הקטרוג מחותנו! . . .

חיבוק של רחמים בבית הכלא

"מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של הרב שלמה קרליבך", מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת 'קהל בני ישראל' בברוקלין, "אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן. לעתים היה מזדמן לו לפגוש שם יהודי או שניים, אך לעתים קרובות יותר לא היה פוגש כאלה כלל. "מי חש רחמים כלפי אסירים בבית-כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים הדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים, במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית-כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך הרב שלמה קרליבך לא שכח אותם. הוא ריחם עליהם.

"בערך לפני שנתיים, הייתה לי הזכות להתלוות לרב שלמה כשביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק. הפעם הוא ממש הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך הרב שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טרחה, שלוש שעות לכל כיוון – 'אין בעיה!', אמר בעליזות. "ההופעה הצליחה מאוד, והרב קרליבך הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה הרב קרליבך לאחראי הדת ואמר, 'בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?'

"הרב נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וודא שלא דילג על איש.

לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר שחור גדל-מידות שפניו מצולקות. 'ראביי, ראביי', הוא צעק, 'חכה בבקשה'. עצרנו מיד והרב קרליבך פנה לעומתו בפנים מאירות. 'כן, חבר קדוש שלי?', שאל במתיקות. האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ ואמר לבסוף, 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?' הרב הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה.

"לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. 'אוי, ראביי', אמר, 'אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם', ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו.

"'אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום'."

הנס שהבטיח לפרסם

הורתה של כתבה זו לפני כשנה לכתבה שהייתי זקוק לה, אך השיחה אז היתה קצרה וכאובה. "אני חולה מאד. עלי לעבור ניתוח קשה, שבכלל לא ברור לי כיצד יסתיים. בימים אלה אני טרוד מאוד, אינני יכול להתראיין", אמר נחרצות.

לבי נחמץ בקרבי. הרב שטרן, המכהן זה למעלה מ-40 שנה כרב שכונת "עזרת תורה" הירושלמית, ידוע בעולם התורה ואף מחוצה לו כמחבר ספרים פורה בכל חלקי התורה וההלכה. עד היום הוציא 84 ספרים! ספריו מתייחדים בבהירות שבה הם כתובים, כמו גם בדוגמאות השונות במקרים של צדדים שונים להלכה או בתצלומים המובאים בהם. הידיעה שהוא במצב רפואי קשה היתה מכאיבה. בשבועות שלאחר אותה שיחה התעניתי במצבו הבריאותי דרך שכנים וידידים שדווחו כי הוא מרבה להתייעץ עם רופאים בכירים. הזמן נקף והענין נשכח.

כמעט שנה חלפה. לפני שבועיים נזקקתי לאחד הספרים שחיבר, ונזכרתי במחלתו. ידיד ששאלתי השיב: "הוא יצא מהמחלה. היה לו נס בזכות איזה חלום. הוא הבטיח לפרסם את מה שאירע עמו, אך עד עתה לא מצא זמן לכך, בשל עיסוקיו הרבים". התקשרתי לרב שטרן. הוא נשמע חיוני מלא מרץ ועסוק עד למעלה ראש.

"להתראיין?" תהה. "היכן יש לי זמן?"

"מספרים שהבטחתם לפרסם את הנס", אמרתי. "זה נכון", אמר, ומיד קבע: "תגיע ביום חמישי בערב למכון מ. א. ר. עלי להיות שם שעתיים בטיפול. זה הזמן שיש לי בתיאור המעשה".

מצאתי אותו השבוע, מחובר לאינפוזיה, באמצע טיפול, וכולו שבח והודיה לבורא עולמים. המחלה מתברר, עדיין מצריכה טיפול כימותרפי, אך העתיד נראה טוב בהרבה מאשר לפני שנה. "והכל בגלל מעשה חסד שכבר חלפו הימנו 42 שנה", פתח את דבריו.

וכך בעוד החומר חודר לגופו טיפין טיפין, הוא מוצא את הזמן לספר מעשה שהיה, היאך היה.

"מי שמכיר אותי יודע שאינני אדם של מופתים וחלומות ועם זאת, 'בדידי הוי עובדא' – לי אישית זה קרה – באותם ימים ששוחחנו על הכתבה, נחשב היה מצבי הרפואי לקשה. המחלה התגלתה אצלי במעי הגס, והרופאים היו פסימיים בדבריהם על אודות דרך הריפוי האפשרית, או נכון יותר: הכמעט בלתי אפשרית.

"שלושה רופאים בכירים ששמם הולך לפניהם בתחום, שעם כל אחד מהם נועצתי בנפרד, קבעו כי עלי לעבור ניתוח סבוך – שככל הנראה להם, ובהתאם לידע הרב שלהם, הרי שהוא ישנה לחלוטין את איכות חיי, בשל הצורך לכרות את האבר הנגוע. מבחינתי האישית מדובר היה באסון. לא ראיתי עצמי מנהל חיים תקינים לאחר הניתוח. מאידך, היתה חובה מוחלטת לעבור את הניתוח, שכן בלעדיו לא יכלתי להמשיך לחיות.

"כשהבנתי שאין ברירה, קבעתי תור לניתוח. ככל שהתקרב המועד, המתח בקרבי הלך וגבר. חששתי מאד מהתוצאות שלו.

"בליל שבת האחרון שלפני התאריך שבו היה עלי לעבור את הניתוח, חלמתי חלום מפתיע, בו הופיע אדם, שאותו ראיתי לאחרונה 42 שנה קודם לכן.

"באותם ימים", פותח הרב מיכל שטרן את סיפורו המרעיש: "לפני 42 שנה, הייתי נוהג ללכת לבקר קשישים גלמודים בבתי האבות שהיו באותה עת בירושלים. הייתי בזמנו קרוב מאד לצדיק ר' אריה לוין זצ״ל, שהיה איש גדול בתורה והתפרסם בזכות מעשי החסד שלו. בעקבותיו הלכתי לבקר בבתי אבות. באחד הימים הבחנתי באחד מבתי האבות בקשיש שיושב וכולו אומר כאב וסבל. פניתי אליו, ושאלתי האם אני יכול לסייע לו. הוא השיב בשלילה. ובכל זאת מה כואב לך? שאלתי. הוא השיב שמזה מספר ימים לא התרוקן, וכל גופו כואב בשל כך".

"ניגשתי מיד לאחות שהיתה במקום ואמרתי: 'יושב אצלכם אדם שמזה מספר ימים לא התפנה ואתם לא עושים דבר בנושא?' היא השיבה שמדובר בבעיה סבוכה, שרק בבית החולים ניתן לטפל בה והדבר כרוך בעלות כספית. 'הבעיה', הוסיפה, 'שפנינו לילדיו ואמרנו להם שייקחו את אביהם לבית החולים – שם יטפלו בו. הילדים מסרבים וטוענים כי על בית האבות לדאוג לטיפול – ואם יש צורך, גם לממן את הטיפול בבית החולים. הנהלת בית האבות מצידה מסרבת, והאב הקשיש נותר סובל וכואב'.

"החלטתי לעשות מעשה. הזמנתי אמבולנס ולקחתי את הקשיש לבית החולים. הרופאים טפלו בו, יום למחרת כבר יכול היה לחזור אל בית האבות. אני זוכר כיצד לפני שיצאנו מבית החולים, ניגש אלי הרופא ו׳נזף' בי על ההזנחה ב׳אבא'. 'עוד יום אחד היית ממתין – ולבו היה נפגע. הוא היה נפטר', אמר לי בקול חמור. כיוון שחששתי לחילול ד', הסברתי לו שבאתי בהתנדבות ומדובר באדם זר בעבורי.

"באותם ימים הייתי אברך כולל, קבלתי מלגה של 500 לירות לחודש. האמבולנס והטיפול הרפואי עלו 300 לירות. פניתי להנהלת בית האבות ושאלתי לזהות בני משפחתו של הקשיש. התברר לי שמדובר באדם מכובד, אב למשפחה ידועה – גם היום, אגב. פניתי לילדיו של הקשיש וספרתי להם מה שאירע, ובקשתי מהם את החזר ההוצאות שהיו לי. הם בתגובה טענו, שאינם מבינים מדוע התערבתי בדבר שאיננו מעניני, שכן לדעתם תפקיד בית האבות הוא לדאוג לטיפול רפואי לחוסים בו, ולכן אינם סבורים שעליהם לממן את ההתנדבות שלי, לעשות מה שלדעתם היה בית האבות צריך לעשות. השבתי להם שאין כל בעיה, ובחודש הקרוב אסתדר רק עם 200 לירות למחייתי ולמחית בני ביתי".

חלפו מספר שבועות. בכל פעם שהרב שטרן היה מבקר את הקשיש – הודה לו על זה מעומק הלב על החסד שעשה עימו. "באחד מהביקורים הבחנתי ששוב הוא כאוב. בירור קצר העלה שהבעיה חזרה על עצמה, כמו גם הויכוח בין ילדיו להנהלת בית האבות. החלטתי לעשות כפי שנהגתי קודם לכן ושוב הזמנתי אמבולנס, הבאתי אותו לבית החולים ושלמתי את כל ההוצאות. הקשיש טופל והוחזר על ידי לבית אבות לאחר שהוטב לו. המעשה הזה חזר על עצמו 5-6 פעמים, עד שבפעם האחרונה שלחו בניו את אחד החתנים לשלם לי עבור ההוצאות של אותה הפעם. מאז, טפלו הם בבעיה של אביהם.

"אישית שכחתי לחלוטין מאותו מעשה חסד. אבל הנה חלפו 42 שנה והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי על הצרה שאתה מצוי בימים אלה. באתי לפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: איך יתכן שאדם שעשה חסד עימי יינזק באותו אבר? בית דין של מעלה הכיר בצדקת טענתי ובאתי לבשר לך שתכנס לניתוח ותצא ממנו – מבלי שחייך ישתנו'.

גם עתה, כשרבי מיכל שטרן מדבר, הוא איננו מסתיר את רגשותיו. למרות שהיד מחוברת לכימותרפיה – הוא נראה מאושר ומודה לד' על כל רגע ורגע מחייו התקינים יחסית. "האיש הסתלק ואני התעוררתי. זכרתי היטב את החלום ואת דמות דיוקנו וחשתי שמדובר בחלום אמת. הבנתי שהניתוח יצליח ולא אצטרך לשנות כלל את אורחות חיי. מאותו הרגע ירדה עלי שלוה, שנמשכת ברוך ד' עד עתה.

"הילדים שלי שבאו שעות אחדות לאחר מכן, מצאו אבא שונה מזה שעזבו בליל שבת. הייתי רגוע לחלוטין, שרתי זמירות שבת ושמחת השבת ניכרה על פניי. הם שאלו כמובן מה אירע, ואני סיפרתי להם אודות החלום. אמרתי שאני בטוח שהכל יתקיים.

"ציינתי באוזניהם באותה שבת, שאני חש שזה הפירוש של הנאמר בתפילה 'זוכר כל הנשכחות'. גם מעשה חסד שנשכח מהאדם, הקב״ה משלם עבורו את השכר לעושהו. גם אם אדם אינו רואה את התמורה מיד – הרי שבבוא העת, הוא יקבל את השכר.

"הניתוח עבר בהצלחה, כפי שהובטח לי בחלום. אני זוכר את שלושת הרופאים שהגיעו אלי לאחר הניתוח והודו כי אירע לי נס. הם ציינו, כי נדהמו לגל

שני תלמידים בין תורה לפרנסה

גמרא (תענית כא.): "אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע — נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל — אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו — אין נותנין להם אלא שקל. אמר ליה: הא מני — רבי מאיר היא דאמר: מצוה לקיים דברי המת".

תרגום: אילפא ור׳ יוחנן היו יושבים ולומדים תורה, והיה מצבם הכלכלי דחוק. אמרו: נקום ונלך לעבוד ונקיים בעצמנו את דברי הפסוק: "אפס כי לא יהיה בך אביון". הלכו וישבו תחת קיר רעוע וישבו לסעוד. באו שני מלאכי השרת לידם, ושמע ר׳ יוחנן שאומרים אחד לשני: נזרוק עליהם את הקיר הזה, משום שמניחים את חיי עולם הבא (התורה) ועוסקים בחיי שעה (פרנסה). אמר השני: תניח להם, שיש אחד שתעמוד לו השעה. שאל ר׳ יוחנן את אילפא אם הוא שמע משהו, ומכיוון שאילפא אמר שלא שמע, הבין ר׳ יוחנן שעליו הם דברו. ואמר לאילפא: שהוא חוזר והולך לקיים בנפשו "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". וכך עשה וחזר ללמוד תורה. במשך הזמן ר׳ יוחנן הפך להיות ראש הישיבה. כשחזר אילפא אמרו לו: אם היית חוזר ללמוד אתה היית משמש כראש הישיבה. שמע זאת אילפא ותלה עצמו בתורן הספינה, ואמר אם יש מישהו שיכול להקשות עליי קושיה ולא אענה לו אטביע עצמי בים. שאל אותו אותו סבא (אליהו הנביא) שאלה, וענה לו אילפא כראוי.

הרבי וההשקעה בספר החיים

אווירת חרדה מהולה בהתרוממות-רוח אפפה את העיר ברדיצ׳ב בבוקר ערב היום הקדוש. את תחושת הביטחון שחשו יהודי העיר ניתן היה לתלות גם בעובדה שסמכו על רבם הגדול, אוהב ישראל וסנגורם, רבי לוי-יצחק, שבתפילותיו ובמעשיו ישיג לכולם שנה טובה ומתוקה.

בלילה הקודם מסר השמש את סדר-היום המיוחד שלפיו ינהג הרבי בערב יום-הכיפורים. מיד לאחר תפילת שחרית יחל הרבי בקבלת פתקאות "פדיונות-הנפש" מאת הציבור, עד שעת תפילת המנחה. כמו-כן הודיע השמש בשם הרבי כי השנה נדרש כל מגיש פתקה לצרף אליה גם מטבע של רובל שלם לצדקה, עבור כל שם.

הוראה זו האחרונה נתקבלה בהפתעת-מה, שכן מעולם לא היתנה הרבי את ברכותיו ותפילותיו בסכום כלשהו. אולם ההוראה ניתנה ואין להרהר אחריה. הסכום הנדרש, רובל שלם, היה גבוה במקצת לרבים מבני העיירה העניים. אך הכול ידעו כי הנתיב לספר החיים חולף דרך מפתן חדרו של הרבי, ומי הוא זה אשר יחסוך בממון בשעה שמדובר בספר החיים.

שעות ארוכות ישב הרבי בחדרו וקיבל אנשים שהגיעו לא רק מקרב תושבי ברדיצ׳ב, אלא מהאזור כולו. בחוץ השתרך תור ארוך והומה, אך בתוך הבית - שקט ודממה. מבוגרים כצעירים נכנסו פנימה כשעל פניהם נסוכה חרדת-קודש, וכשיצאו נראו כמאושרים באדם. היוצאים דמו ללקוחות ששכרו זה עתה את שירותיו של עורך-דין ידוע, כשהם בוטחים בייצוגם ההולם בבית-המשפט.

בין הבאים הייתה גם אשה אלמנה, תושבת ברדיצ׳ב, שבאה בלוויית בנה הקט. בכניסתה אל חדרו של הרבי הושיטה לו את פתקתה בצירוף רובל. הרבי נטל את הפתקה ועיין בכתוב בה. לפתע הרים את עיניו הטובות לעבר האלמנה ובנה. היא עמדה רועדת כולה מאימת המעמד. הרבי הביט במטבע המונח על השולחן ואמר: "ודאי תרצי שגם בנך ייכתב איתך בספר החיים. אם-כן, עלייך להוסיף עוד רובל עבורו".

"בסדר רבי, אביא עוד רובל אחד", מלמלה האלמנה, ופנתה בצעדים מהוססים לצאת את החדר.

כשיצאה מהבית פרצה האלמנה בבכי נרגש. מניין תיקח עתה עוד רובל שלם? שאלה את עצמה בייאוש. הלוא גם את הרובל הראשון לא השיגה בקלות! בנפש עגומה שבה האשה לביתה העלוב והחלה לטכס עצה. היא חיפשה אחר חפצי-ערך שעוד נותרו בביתה, כדי למשכנם ולהשיג תמורתם הלוואה, אך בבית כבר לא נותר דבר.

שעת המנחה הגיעה. הכול המתינו לכניסתו של הרבי לתפילה. אך הדקות נקפו והרבי עדיין מתמהמה בחדרו. משמשו של הרבי גילה כי כל הבאים להתקבל אצל הרבי כבר נתקבלו, וכי הרבי משתהה בחדרו מסיבה שאינה ידועה. כעבור זמן ביקש הרבי כי לא ימתינו לו, והקהל שהתפלל מנחה מיהר לביתו לסעודה המפסקת.

השמש נעה במהירות מערבה. בעוד שעה קלה יתכנסו כולם בבית-המדרש לתפילת "כל נדרי". אך רבי לוי-יצחק נשאר ספון בחדרו. ממתין.

לפתע התדפקה אשה על דלת הבית. הייתה זו האלמנה. מתנשמת ומתנשפת ביקשה להיכנס בדחיפות אל הרבי. עיניה הדומעות לא אפשרו לשמש לסרב לה.

היא הניחה על השולחן קומץ מטבעות. "רבי, חצי רובל יש כאן. זה מה שהצלחתי להשיג. יאמין-נא לי, בכל כוחותי התאמצתי. יותר מזה לא הצלחתי לאסוף".

נטל רבי לוי-יצחק את המטבעות הקטנים, מנה אותם, ואכן, הסכום הגיע למחצית הרובל בלבד. "הלוא את יודעת שנדרש רובל שלם לכל נפש!", פנה אל האשה.

האלמנה לא החזיקה מעמד ופרצה בבכי מר. "לא יכולתי, לא יכולתי", התייפחה, "פשוט אין לי יותר".

עיניו של הרבי הוסיפו להפיק רוך וטוב-לב, גם כאשר אמר את המלים הקשות: "אם-כן תיאלצי להסתפק בשמך בלבד", והוסיף: "רובל אחד תמורת כל נפש - אין לשנות".

גופה של האלמנה המסכנה נתקף רעד. בכי עמוק חנק את גרונה. היא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. כל אותה שעה הביט בה רבי לוי-יצחק בחמלה רבה, ונראה היה כי גם הוא אינו מצליח לעמוד בפני בכייה. לפתע, מתוך הבכי, זעקה האלמנה: "רבי! אינך יכול לרשום בספר החיים אלא אחד משנינו, אם-כן, מוותרת אני על עצמי ועל חיי, ובלבד שתרשום את בני! רשום אותו, את ילדי הקט! שיזכה הוא לחיים טובים!".

בת-שחוק עלתה על פניו של רבי לוי-יצחק. למלים האלה חיכה כל היום. "לכי לשלום, יהודייה טהורה", אמר לאלמנה, "הקב״ה ייתן שנה טובה גם לך וגם לבנך".

כשהלך אותה שנה רבי לוי-יצחק לתפילת "כל-נדרי", היה אחוז כולו אש-קודש. כל העת לא פסק פיו מלומר בקול רם:

"ריבונו של עולם, זועק אני אליך, בדם נפשה ובדמעותיה של אותה אלמנה אומללה - אנא, אבינו היקר, ותר על כל חשבונותיך והתחשבנויותיך איתנו. הנח הצידה את כבודך ואת שמך הקדוש, כאותה אלמנה שוויתרה על עצמה. הצל את בניך, את עם-ישראל, וחתום אותם לשנה טובה ומתוקה".

הקושי להאמין בגאולה ללא ראיה

המדרש (פסיקתא דרב כהנא מנדלבוים יח, ה) מספר על רבי יוחנן, שמלמד בשיעור שלו את הפטרת פרשתנו: "עֲנִיָּה, סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח. תלמידים, תקשיבו. כשהגאולה תגיע, מתחת לרצפה יהיו יהלומים ובשערי ירושלים יהיו משובצות אבני חן בגודל ענק, יהלומים שבעת אלפים קראט".

בקהל יושב תלמיד ומלגלג: "בטח. מאיפה השטויות האלה, מה זה הדמיונות האלה? אני לא רואה, אז אני לא יכול להאמין בגאולה, בהתחלה חדשה".

למה כל כך קשה לך להאמין?

מבאר המדרש: "ענייה" – ממצוות וממעשים טובים: "בסדר, נניח שיש התחלות חדשות בעולם. אבל לי לא מגיע, לא צברתי מספיק מצוות".

"סוערה", מבאר מדרש ילקוט שמעוני לפרשה, שעִרעַרוּהַ: "פעם היתה לי אמונה ועכשיו ערערו אותי".

"לא נוחמה" – ח״ו כבר לא אראה נחמה בימיי. . .

התלמיד הזה מלגלג והוא נוסע בים והוא רואה מלאכים מגלפים אבנים ענקיות, מדהימות.

"מה זה?"

"אלה אבני הכדכֹּד שיהיו בשערי ירושלים".

"יואו!" הוא רץ לרבי יוחנן. סליחה, סליחה שפקפקתי. ראיתי את אבני הכדכד!"

"ריקא. אלמלא ראית, לא האמנת?" נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות.

הילד שהביא תקווה לרבי

המדרש (פסיקתא דרב כהנא מנדלבוים יח, ה) מספר על רבי יהושע בן לוי שאומר לקב״ה: "עד מתי אני אלמד אנשים על הגאולה?"

מרים רבי יהושע בן לוי את עיניו לשמים ואומר לקב״ה: "תראה לי. מה אכפת לך, תראה לי. שיהיה לי משהו ביד שאני אוכל לומר להם 'הנה, הנה! אמרתי לכם! תרים את הרצפה, שאני אראה את היהלומים. אחד! קטן! שלאנשים יהיה כוח לחכות עוד קצת!'"

מבטיח לו אליהו הנביא: "אני אראה לך את אבני הכדכד" (יהלום לפי תרגום יונתן לשמות כח יח; נופך לפי תרגום ירושלמי שם).

במקום אחר בעולם מפליגה אוניה בים. כל הנוסעים נוכריים, מלבד ילד יהודי קטן. ויש סערה בים. אליהו הנביא מגיע לילד הזה ואומר לו: "תקשיב. אתה תטבע בים עכשיו. אתה תראה אבני כדכד מופלאות. אתה תיקח אחת קטנה, דגימה. אתה תעלה ליבשה ותחפש את בית המדרש של רבי יהושע בן לוי ותקרא לו לצד ותגיד לו 'יש לי משהו להראות לך. אני לא יכול להראות לך כאן, אתה צריך לבוא איתי למערה בלוד, מרחק שלושה מילין ואני אראה לך משהו'. בסדר?"

שימו לב לסיטואציה: סערה, אוניה עומדת לטבוע, אליהו הנביא מתקצר לילד קטן כמה הוראות והילד מוצא לנכון לומר לו – אני בוכה בכל פעם שאני קוראת את המילים האלה: "אבל הוא לא יאמין לי. למה שילך אחריי, אפילו לא יודע לאן ומה אראה לו?"

הוא לא אומר לאליהו הנביא "אני מאמין שאני אטבע ואנצל. אני מאמין שתהיה לי ביד אבן כדכד יקרה". הוא לא מפקפק בזה בכלל. הוא מאמין בזה בלב שלם, הילד הזה. והשאלה שהוא שואל דקה לפני שהוא טובע – "ומי יאמין לי? מישהו יאמין לי?"

הוא נופל למים, רואה אבנים מדהימות, לוקח אבן קטנה וחופן אותה בידו, נפלט אל החוף, רץ לבית המדרש של רבי יהושע בן לוי. רבי יהושע עומד ומלמד את כל השפיצים בישיבה שלו.

"ילד, מה אתה צריך?"

"יש לי משהו להראות לך".

"נו, אז תראה!"

"לא. אתה צריך לבוא איתי".

"בסדר. תלמידים, הילד הזה רוצה להראות לי משהו".

והמדרש מתפעל: ראו כמה גדולה ענוותנותו של רבי יהושע בן לוי שהוא הולך אחרי ילד.

הילד לוקח את רבי יהושע למערה, פותח את היד ואור ענק מאיר את כל העיר לוד ורבי יהושע בן לוי אומר: "ילד, מה זה?"

"זו אבן הכדכד שכל כך ביקשת לראות, שתעמוד בשערי ירושלים".

רבי יהושע בן לוי לוקח אותה ביד שלו, כל כך מתרגש, היא נופלת מידו ונבלעת באדמה.

רבי נחמן מברסלב: מעשה בבן מלך שעשוי מאבנים טובות

רבי נחמן מברסלב: מעשה בבן מלך שעשוי מאבנים טובות

היו מלך ומלכה שכל כך חיכו לילד וביקשו מהצדיק שיעתיר בעדם לילד. הצדיק מתפלל ואומר למלך: "תיקח את כל האבנים הטובות שיש לך ותשחק אותן ותשים אותן בתוך כוס יין ותיתן חצי למלכה לשתות וחצי לך. ייוולד לך בן־מלך שיהיה עשוי כולו מאבנים טובות ומכל העולם יבואו להביט בו וביופיו המיוחד".

וסוף סוף נולד בן, אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה. והוא לא היה מאבנים טובות; ילד רגיל. וחכם ויפה וההורים שלו שמחים בו וכולם מגיעים מכל מקום לראות אותו. ואיך מאושרים בו ורק אחותו הגדולה, שנולדה לפניו, מקנאה ואומרת: "העיקר שהוא לא עשוי מאבנים טובות".

הם שולחים אותו לעבוד בכריתת עצים ויום אחד הוא נפצע ויורד ממנו דם. אחותו באה לחבוש את הפצע שלו ורואה שמתחת לבשר יש אבנים טובות. איך היא נבהלת! היא לא אומרת לאף אחד, גם לא לאחיה. מהר־מהר חובשת אותו כדי שלא ידעו שהוא עשוי אבנים טובות.

והיא כל כך חולה מקנאה על שהוא עשוי אבנים טובות, שהיא מבקשת לכשף אותו. היא קוראת לאיזשהו מכשף שמטיל בו כישוף והילד הופך להיות מצורע בכל גופו.

המלך מצטער כל כך. הוא קורא לצדיק שיתפלל על הילד שיירפא והצדיק גם ככה, כותב רבי נחמן, כל השנים האלה מתפלל ובוכה: "למה הילד הזה לא עשוי מאבנים טובות? מה, כל התפילה שלי היתה לשווא?"

ומה קורה – הצרעת מקלפת את עורו של בן המלך וכולם רואים שהוא עשוי אבנים טובות.

הרב מרדכי אליהו וחיטת הפסח

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: פעם ערכתי חופה וקידושין בחתונה של אחינו האשכנזים, ובין הנוכחים היה אחד האדמור״ים, וזרקו שם חיטים על החתן והכלה וגם עלי זרקו, וחיטה אחת נפלה לתוך הכפלים שבכובע שעל ראשי, ומיד הוצאתי אותה. אמרתי לאדמו״ר שיזהר שלא יפלו חיטים לתוך הכובע שלו, ושבערב פסח יבדוק את השטריימל שלו מחמץ שמא נשארו בתוכו חיטים, אך הוא לא שמע לדברי.

בליל פסח בעודו יושב ליד השולחן ומתנענע ואומר "מה נשתנה הלילה הזה" וכו׳, והנה נופלת חיטה אחת על השולחן. אמר אותו אדמו״ר: זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי.

אני יושב בביתי, והנה באו חסידי אותו אדמו״ר ואמרו לי כך וכך אירע מהקללה שלי.

אמרתי להם: אני חסיד של הבבא סאלי זיע״א והוא לימד אותי רק לברך ולא לקלל, ואמר לי שאם אני לא אוהב מישהו שלא אקלל אותו אלא אשתוק.

זו לא קללה אלא תוצאה של כך שהוא לא בדק. . .

המהר״י אסאד ומלחמת החליצה

מעשה מופלא אחד בעניינה של חליצה, שסיפר לי הרה״ח רבי דוד אייכלר זצ״ל מזקני וחשובי חסידי 'משכנות הרועים' דפעיה״ק תו״ב את אשר שמע וקיבל מפי מרן הגה״צ רבי דוד יונגרייז זצ״ל ראב״ד דפעיה״ק ת״ו - שהיה מקובל בידו ממעמד חליצה אחת מיוחדת שנערכה בבית דינו של הגה״ק המפורסם המהר״י אסאד זצוק״ל זי״ע אבדק״ק סערדאהעלי (בעל שו״ת מהרי״א - יהודה יעלה, ודברי מהרי״א עה״ת) שהיה ידוע ומקובל בכל תפוצות ישראל ברוב קדושתו ופרישותו, ובגאונותו העצומה יצא שמו לתהילה על פני תבל.

לאחר פטירת מרן החתם סופר זצוק״ל, היה המהר״י אסאד אחד מראשי הגולה בארץ הגר, ומגדולי ראשי המנהיגים ברחבי הונגריה וגלילותיה.

אחת המשימות הקשות שנטל המהר״י אסאד על שכמו, היתה מלחמת החרמה שלחם בעוז ובגבורה, על שמירת גחלת ישראל ודת תורתנו הקדושה בטהרתה וכמאמרה. בעצה אחת עם גדולי צדיקי אותו הדור, ובראשם רבינו הכתב סופר זצוק״ל, היה מנצח בתוקף על שמירת קדשי היהדות הנאמנה בשלמותה. ובדחיית כל כיתות המשכילים והניאולוגים למיניהם רודפי ומחריבי הדת, שהיו חורשים תדיר מזימות רשע לקעקע את יסודות הדת, ומחדירים רוחות זרות בכרם ישראל קודש באותה תקופה קשה וסוערת. הוא היה עומד תמיד ביחד עם חבריו הצדיקים, בשמירה הדוקה עילאה על צביון התורה, בהקפדה בכל מנהג ובכל תג וקוץ שנהגו ישראל קדושים, שלא לשנות מאומה מן הדרך הסלולה לנו מאבותינו ורבותינו הקדושים, מעתיקי השמועה של מסורת ישראל כצורתה דור אחר דור עד משה רבינו מסיני.

באחת התקופות חברו להם המשכילים עם חבריהם הרפורמים במלחמה כנגד מצות החליצה! הם טענו בבורותם ובערותם, שאין זה טקס יפה. . . כאשר צריכה האלמנה המסכנה לחלוץ את מנעלו של היבם מעל רגלו, בתוך היכל בית הדין קבל עם ועדה. . . ואם לא די בזה, הרי מחייבים אותה אחר כך לקום ולירוק שם יריקה עזה מפיה לפני היבם מול חברי בית הדין.

בדעתם ההפוכה מדעת תורה לא ראו זאת בעין יפה, וברשעותם הוציאו דיבה ודיברו סרה כנגד מצוה ברורה ומפורשת, שירדה באש מן השמים בדת תורתנו הקדושה בפרשתנו, וטענו שיש בטקס שכזה ביזיון ובושה גדולה לאלמנה, ואף זלזול בכל המשתתפים. . . עפרא לפומייהו!

בלהט שיא המלחמה הגיעו הדברים עד כס המלכות, כאשר ראשי המשכילים הגישו בקשה בפני המלך 'פרנץ יוזעף' המפורסם, לגזור גזירה האוסרת את קיום החליצה בכל ארץ הגר, מחמת הביזיון והמיאוס שיש בה וכו'. . . כדרכם גיבבו דברים הרבה לפני המלך בטענות שווא ומדוחים, שאין בטקס זה שום תועלת, וכי על מה ולמה יש לחלוץ נעל היבם? ומה מקום יש כאן ליריקה? ומה כל זה מועיל? ומדוע תיאסר האלמנה לשוק בלעדי אותו טקס משונה? כך היו מלבים האש, ומשתדלים להוציא גזירה שתאסור את החליצה לגמרי!

ויהי כשמוע המלך את טענותיהם, ביקש לקבל מנגד גם את חוות דעתם של גדולי ישראל מאורי האומה, מה יש בפיהם להסביר ולהצדיק בטעמה ונימוקה של מעמד החליצה.

גם אל הרב המהר״י אסאד הגיעה משלחת מאת המלך - שהוקיר והעריך מאוד את הרב (באחת ההזמנויות ביקש המלך פרנץ יוזעף מהרב ראש המשלחת שיברכו, ובירכו אז להאריך ימים על ממלכתו וכו', ואכן ישב על כס ממלכתו כשבעים שנה!).

המשלחת הגישה בקשה בפני רבינו, לקבל את תגובתו ותשובתו לביאור מצות החליצה, והזמינו אותו אל עיר הבירה, להשמיע דברו בפני המלכות. אך להפתעתם הפך המהר״י אסאד את ההזמנה אל המזמין. . . והציע לתועלת הענין, שיותר טוב ומועיל יהיה אם יואיל המלך בטובו לבוא בכבודו ובעצמו להיות נוכח במעמד חליצה באולם בית הדין, ובזה הבטיח שיראה המלך וייווכח במו עיניו בצורך הגדול של פעולת מעשה החליצה ובתוצאתה הברוכה!

המלך הסתקרן מאוד להיווכח ולראות מה עושה חליצת נעל מרגל ויריקה מאוסה. . . ומאידך גם חפץ להשקיט את הרוחות הסוערות במדינתו, ונענה להזמנה!

ואכן לאחר תקופת מה הזדמן בבית דינו הגדול של המהר״י אסאד מעמד חליצה לאלמנה מפורסמת, שהמלך הכיר היטב את בעלה המנוח שהיה מן האנשים הקרובים למלכות, והודיע המלך שיבוא עם שריו ויועציו אל מעמד החליצה.

אולם בית הדין נערך בהתאם לקבלת המלך ופמלייתו הכבודה, כסא המלכות ניצב לצד בימת הדיינים והשופטים! וכדי שיבינו המלך ופמלייתו היטב את כל מהלך הדיון, נשכר 'מתורגמן' מיוחד, שיתרגם עבור המלך את כל מהלך הדיון וטקס החליצה, ולהסביר בפני המלך דבר דיבור על אופניו.

ההזמנה הזאת של המלך אל בית דינו של המהר״י אסאד למעמד החליצה, הכתה גלים ברחבי המדינה כולה, הכל ידעו שבאותו מעמד ייפול דבר! כאשר אינה דומה שמיעה לראייה, ולאחר שיראו המלך ושריו ויועציו את כל אותו המעמד בעיניהם, בודאי תתגבש החלטתם הברורה בנידון קיום החליצה בכל רחבי אונגארין!

ואכן בשעה המיועדת הופיע המלך עם כל הפמליא הכבודה בשערי בית הדין, הוא התיישב על כסאו המיוחד שבצד בית הדין, וסביבו כל אנשי המלכות. כשהם עוקבים בדריכות רבה אחר כל תהליך הדיון, שהתנהל ברמה ובעוז על ידי מרן המהר״י אסאד בעצמו אב בית הדין.

מתחילה קיבלו הבית דין את העדות, בבירור כל הפרטים לאשורם, ונודע שאכן זו האשה היא אלמנת המנוח שנפטר בלא בנים, גם היבם אחי המת ישב הכן לקיום מצות הבית דין!

הספרא דדיינא החל להכין את שטר החליצה שייחתם על ידי בית הדין, ושמש בי״ד הכין את הסנדל המיוחד המונח בבי״ד לצורך זה. הדיון כולו, חקירת העדים ובירור הפרטים, ומסירות המודעא של היבם וכו', תורגמו כל העת על ידי המתורגמן, שהסביר לפני המלך והשרים בטוב טעם, שלב אחרי שלב מכל המתחולל לעיניהם בבית הדין.

והנה לאחר הכנת כל הפרטים הנצרכים, ניגשו חברי בית הדין בדחילו ורחימו לביצוע מצות החליצה כתורה וכהלכה, מתחילה חלצה היבמה את הסנדל המיוחד מרגל היבם ככל פרטי הדינים המרובים שנפסקו בזה בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קס״ט).

מיד לאחר שנסתיימה החליצה ניגשה היבמה לקיום מצות הרקיקה לעיני הדיינים, כשהמלך וכל הפמליא הכבודה משתאים לנוכח ההקפדות המרובות שמורים הדיינים בכל פרט ופרט שבמצוה.

והנה תיכף לאחר מעמד היריקה כדת וכדין, ביקש אב בית הדין מרן המהר״י אסאד מאת המלך שייגש לרגע עימו ביחד אל מקום הרקיקה. בהגיעם שמה אמר המהר״י אסאד למלך: "הבט נא בבקשה היטב אל תוך היריקה!"

משניגש המלך והביט אל תוך הרוק, נדהם וקפץ בזעזוע קל לאחוריו! הוא ראה שם בתוך הרוק בבירור את דמותו של המנוח המת נשקפת אליו!

"מה זה?" שאל המלך בתדהמה, הוא ממש נבהל ממראה עיניו! ומרוב השתוממותו פסק מיד: "רואה אני שנעשים כאן דברים גבוהים עליונים, שאין אני מבין בהם! ומעתה אינני מתערב בענייני דת שלכם ובמצוותיכם, עשו אתם כטוב בעיניכם!"

המהר״י אסאד הרגיעו, וניסה להסביר מעט לקהל, שאכן רואים כאן בחוש את תועלת תוצאת מצות החליצה! שכן מבואר בתיקוני זוהר (תיקון כ״ב דף עב:) בסוד החליצה, שהיא לחלוץ נפש הנפטר והבאתה למנוחתה: "חליצה איהי שזבת ההיא נשמתא ורחא ונפשא, דאינון קטירין בתלת קשורין דחוייא, ורזא דמלה (תהלים קכד, ז) נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" עכל״ק. וזהו הסימן שיש בידינו תמיד שנעשתה החליצה כדת וכדין, כאש

הקיסר והכיפה החסרה

קיסר אוסטרו-הונגריה (1848 - 1916), רצח אחיינו פרנץ פרדיננד (יורש העצר) היווה עילה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

האגדה מספרת שבראשית שנת 1870 התארח הקיסר פרנץ יוזף בבית הכנסת תפארת ישראל ברובע היהודי (כחלק מסיורו במזרח התיכון לרגל פתיחת תעלת סואץ) ותמה מדוע אין לבנין כיפה. הוא נענה בתשובה: "אדוננו הקיסר, בית הכנסת הסיר את כובעו לכבודך". הקיסר הבין את הרמז ותרם סכום של אלף פרנק צרפתי שנדרשו לבניית הכיפה והשלמת בית הכנסת.

הנסיך רודולף בנו של הקיסר פרנץ יוזף כתב בספרו "מסע למזרח" (או בגרמנית, "מיינה אורינטלישה רייזה"): "כשבאתי לחברון הלכתי אל מערת המכפלה, שם חשתי שעומדות רגלי על קברות האבות הקדושים. שלא במודע כרעתי ברך, ידי נישאו אל על, עיני מלאו דמעות ובבכי מלמלו שפתי: אתה, אב קדמון, שלפני אלפי שנים נמשחת לנשיא אלקים, כשהציע לך עפרון החתי אחוזת קבר לאשתך מאנת לקבלה חינם. ושא עיניך וראה את גורל עשרת מליון בניך הפזורים על פני העולם, נרדפים על ידי רודנים ורוצחים אחוזי שנאה נוראה, שאף פיסת ארץ אינם יכולים לרכוש לעצמם. מה איום ונורא הוא סיפור חייהם של בניך האומללים. אברהם הקדוש! כשאגיע אל כס המלוכה אעשה בכל כוחי ומאודי לעזור לבניך".

רבי יהודה פתיה והתיקון דרך התמונה

קיבלתי ממורי ורבי הרב ניסים פרץ זצוק״ל שרבי יהודה פתיה ביקש שיצלמו אותו בעת עשיית ייחודים כדי שיהיה תיקון לאנשים המסתכלים בתמונה, כמו התיקונים שהיה עושה בחייו לאנשים עם דיבוק שהיו מגיעים אליו.

בדידי הווה עובדא, שמתי את התמונה הזו במסך של הפלאפון שלי ורציתי להראות אותה ליהודי עם דיבוק שטופל באותו הזמן אצל אחד מרבותי. כשרק התקרבתי אליו עם הפלאפון עדיין סגור, אפילו בלי שיראה את התמונה עדיין, הוא נכנס להתקף והתחיל לצרוח "יהודה פתיה יהודה פתיה" ולקח לנו המון זמן להרגיע אותו.

הקיסר והתפילין ביום השבת

בימי מלכות פרנץ יוזף היו חייבים לתלות תמונת דיוקנו של הקיסר בכל מקום שהיו רבים מצויין שם, ואכן מפני השלום תלו בני ישראל בבתי כנסיות בבתי מדרשות את תמונתו במקום מכובד.

פעם הגיע הקיסר לבקר בעיר קראקא, והנה שונאי ישראל שרצו להצר ליהודים שברו את תמונת הקיסר שהיתה תלויה בביהמ״ד.

ואכן, כאשר ביקר שם הקיסר ולא מצא את דמות דיוקנו היה בטוח שמרדו בו היהודים, ובעת שנפגש עם המרא דאתרא הגאון רבי שמעון סופר זצ״ל (בנו של החת״ם סופר) שאלו בפנים זועפות: מדוע היהודים מזלזלים בי ואינם תולים תמונתי בביהמ״ד?

שמע הגר״ש סופר את שאלתו ולא הבין מאי קאמר, שהרי תמיד היתה התמונה קבועה בבית מדרשא והקפידו לחלוק כבוד למלכות. אמנם בחכמתו הבין מיד שכנראה יד בני בליעל במעשה זה כדי להרע לקהילת החרדים לדבר ה'. על כן השיב לו על אתר ואמר: הנה בתורה הקדושה נצטווינו להניח תפילין מדי יום ביומו, כמו שנאמר "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפת בין עיניך". והטעם כדי לייחד יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם.

והנה בבוא יום השבת איננו מניחים תפילין, "דשבת לאו זמן תפילין הוא". והטעם כי אז הקב״ה עצמו שורה עלינו כביכול, והנחת תפילין ביום זה היא כזלזול בנוכחותו של הקב״ה. כשהמלך נמצא אני לא הולך לנשק את תמונתו.

זו גם הסיבה שניטלה עתה התמונה מכותלי בית המדרש, מפני שאין צורך לשום תמונות בשעה שהקיסר בא לבקרנו בכבודו ובעצמו. ואכן קיבל אותו גוי את תשובתו הפיקחת וחמתו שככה.