יום שני, 22 ביוני 2026

הלוחם הטוב בעולם עמנואל מורנו

הלוחם הטוב בעולם סא״ל עמנואל מורנו ז״ל. האיש שהפך לאגדה בחייו, ונותר תעלומה, השראה ומופת גם במותו.

אם צה״ל הוא הצבא הטוב בעולם, וסיירת מטכ״ל היא היחידה הכי טובה בצה״ל, ועמנואל הוא הלוחם הכי טוב בסיירת, אז עמנואל הוא הלוחם הכי טוב בעולם.

המילים הפשוטות והמצמררות הללו של מפקד הצוות שלו, לצד עדותו של מפקד היחידה לשעבר, הרצי הלוי, מגדירות את מי שהיה הלוחם הבכיר ביותר שנפל במלחמת לבנון השנייה, בן 35 בלבד בנפלו.

האגדה שמאחורי מעטה הסודיות

עמנואל שירת בסיירת מטכ״ל במשך 16 שנים מותחות, בהן טיפס לדרגת סגן-אלוף, דרגה המקבילה למפקד היחידה עצמו. הוא היה שותף למאות מבצעים עלומים בעומק שטח האויב, ביניהם לכידתו הנועזת של מוסטפא דיראני בלבנון בשנת 1994.

הוא ניחן בזיכרון פנומנלי, יצירתיות מבריקה וקור רוח קיצוני במצבי סכנת חיים. הוא האמין ביכולות ומתח אותן עד קצה גבול האפשר, ואז עוד קצת, מספרים חבריו.

לקראת מבצעים, במקומות שבהם אסור היה להחזיק מפות מחשש לנפילה בשבי, עמנואל היה מביט בתצלומי אוויר במשך דקות ארוכות ומטמיע אותם בראשו בזיכרון פוטוגרפי מוחלט. הוא היה מסוגל לצעוד עשרות קילומטרים בלילה חשוך בארץ אויב ולדעת בדיוק היכן נמצא כל עיקול, סלע או בית. אך לצד התעוזה, הוא מעולם לא לקה בשאננות. הוא היה חוזר ובודק את עצמו שוב ושוב, מקפיד על הפרטים הקטנים ביותר. עוד בחייו, זכה לכינוי המחייב "היוני נתניהו שלנו".

הגיבור שסירב לעטות דרגות ולקחת שכר נוסף, עמנואל היה משפטן, בוגר המרכז הבינתחומי בהרצליה, ובמקביל לשירותו אף עבד בשירות הביטחון הכללי (השב״כ). לאחר שהחל התמחות במשרד עורכי דין, הרגיש שזה לא בשבילו. הוא הבין שאת תרומתו האמיתית לעם ישראל הוא צריך לעשות בדרך אחרת וחזר לצבא הקבע.

הוא היה איש של ערכים מוחלטים ולקח את מושג נאמן הציבור לקצה הטהור ביותר. הוא סירב להשתמש ברכב הצבאי לצרכים אישיים, ובמקרים שבהם נאלץ לצאת לסידורים קלים, ביקש באופן אקטיבי שלא יחשיבו לו את השעות הללו בשכר.

התנתקות מחבל עזה ואירועי עמונה קרעו את סגור ליבו והוא חווה שבר עמוק. הוא אף התבטא אז באומץ: אם אֶדָּרֵש להשתתף באיזשהו מעגל של התנתקות, אני מוריד את הדרגות והולך הביתה. למרות השבר, כשמדובר היה במשימות למען המולדת הוא היה שם עד הסוף, במוטיבציית שיא. חבריו מספרים כי התהלך תמיד ללא דרגות על כתפיו. הוא לא נזקק להן כדי לפקד. עוצמתו נבעה מהדוגמה האישית ומהענווה שלו.

המבצע האחרון בבעלבכ והצוואה הרוחנית

שעות ספורות לפני שיצא למבצע האחרון ממנו לא חזר, ניהל עמנואל שיחה פילוסופית מצמררת עם אחד מחבריו ליחידה. החבר שאל אותו: אם חלילה יורים עליך עכשיו ואתה יודע שנותרו לך חמש דקות לחיות, מה תעשה?

עמנואל השיב בלי להסס שיקרא שמע ישראל. כשהחבר הקשה ושאל מה הטעם, הרי הוא הולך למות בכל מקרה, ענה עמנואל תשובה שהפכה לצוואה רוחנית: אם אדם חי כל חייו מתוך אמונה שיש בורא לעולם, אז גם בחמש הדקות האחרונות שלו הוא יעשה את מה שיש לו ערך ומשמעות, ולא יחפש רק תועלת רגעית. המשמעות היא מעל הכל.

גם היום, שנים רבות לאחר נפילתו, תמונתו של עמנואל מורנו ונסיבות נפילתו המדויקות נותרו חסויות ואסורות בפרסום – מקרה יחיד ומיוחד בתולדות המדינה.

הוא נפל במהלך מלחמת לבנון השנייה, לאחר שהפסקת האש כבר נכנסה לתוקף. עמנואל הוביל כוח של כ-100 לוחמים באזור בעלבכ, כשהם מחופשים לחיילי צבא לבנון. המבצע הוכתר בהצלחה, אך בדרך חזרה נתקל הכוח במארב ועמנואל נפגע ונפטר מפצעיו. הוא היה חלל המבצעים הראשון של הסיירת מזה שנים, והבכיר ביותר מאז נפילתו של יוני נתניהו באנטבה ב-1976.

ראש אמ״ן דאז, עמוס ידלין, העניק לו את צל״ש אלוף הפיקוד וכתב:

״עוז רוחו ואומץ ליבו היוו סמל ומופת ללוחמי היחידה, עת הובילם בארץ אויב. מסירותו, נחישותו ויכולותיו המקצועיות הגבוהות באו לידי ביטוי לכל אורך שירותו. . . סא״ל עמנואל מורנו ז״ל הוביל והשתתף בעשרות פעילויות מבצעיות עלומות לחיזוק ביטחונה של מדינת ישראל. ״

משפחתו, חבריו והעם כולו סירבו להניח לאורו לדעוך. זכרו הונצח בשורה ארוכה של מיזמים המביאים לידי ביטוי את ערכיו:

מרכז מורשת בגין העניק לאביו של עמנואל את הפרס המכובד כאות הוקרה על פועלו של בנו.

קבוצות אחרי עמנואל – קבוצות הכנה לצבא לבני נוער בירושלים, פתח תקווה וניצן, המחנכות לאור מורשתו ונמצאות בקשר רציף עם משפחתו.

מוסדות חינוך וספורט – תיכון ממ״ד באר עמ״י בבאר טוביה, אולם ספורט על שמו בבית שאן, ומרוץ הבינתחומי השנתי בהרצליה בהשתתפות מאות סטודנטים.

בית עמנואל – בעיר דוד, מבנה מגורים ל-12 משפחות בלב ירושלים.

מצפות וטבע – מצפה נחל שילה שחנכה המועצה המקומית בית אריה.

מצפה עמנואל – בדרום רמת הגולן המשקיף אל הכנרת, שהוקם על ידי חבריו ומנציח את אהבת הארץ שלו.

רחוב עמנואל מורנו – באשקלון, נחנך על ידי חברו הקרוב לצוות, נפתלי בנט, שספד לו וסיפר שקרא לבנו דוד עמנואל על שמו.

מעיין עין מורנו – מעיין יפיפה שנחפר ושופץ לזכרו סמוך ליישוב מטע שבהרי יהודה, המושך אליו אלפי מטיילים.

גנים ציבוריים – גן עמנואל ברעננה וברחובות, המנגישים את סיפורו לדור הצעיר.

ספרי תורה ורוח – בנוסף לארבעה ספרי תורה שנתרמו לזכרו, הוקמו בתי מדרש ותוכניות לימוד תורניות וערכיות הנושאות את שמו, מתוך חיבור לעולמו הרוחני העמוק.

עמנואל מורנו ז״ל הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ועם שלם שנושא את עיניו אל דמותו הגיבור ללא הפנים, שהקריח את הכל, בצנעה ובגבורה, למען ביטחון ישראל.

יהי זכרו ברוך ומורשתו חקוקה בליבנו לעד.

הרב שחיבר את המנהיג לעמו

הרב אליהו זצ״ל נכנס לפגישה עם נתניהו. כשהוא נכנס, נתניהו הרגיש כמו עכבר. כשיצא, הוא הרגיש כמו אריה.

שאל אותו הרב שמואל: "מה אמרת לו?"

אמר הרב: "הסברתי לו וחיברתי אותו לכך שכל המנהיגים של עם ישראל בכל ההיסטוריה עומדים מעליו ודוחפים אותו הלאה. . ."

גילוי סודות מן השמים לרמח״ל

רמח״ל (אגרות הרמח״ל – אגרת טו): "ביום ראש חודש סיון ה׳תפ״ז, בהיותי מייחד יחוד אחד, נרדמתי. ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתא רזין טמירין דמלכא קדישה (=ירדתי לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש). ומיד עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי. והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר. . . וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים, ומסר לי ייחודים פרטיים לכוון בכל יום, ואז יבוא. . . ואחר כך כמשלוש חודשים נתן לי תיקונים פרטיים לעשות בכל יום, כדי שאזכה לגילוי אליהו זכור לטוב. . . ואחר כך בא אליהו ואמר סודות מה שאמר, והוא אמר שעתה יבוא מט״ט שרא רבה (המלאך מטטרו״ן). ובבואו ידעתי שהוא הוא, מפני דברי אליהו שאמר לי. ומאז והלאה הכרתים כל אחד בפני עצמו".

האר״י והנשמות בגן עדן

האר״י ז״ל היה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא, והיו מגלין לו רזי תורה. וגם היה יודע חכמת הפרצוף, ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים. והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם, ומה פסוק קרא בעליית נשמתו לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמתו. והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב.

והיה יודע כמה טעויות נפלו בספרים. והיה יודע להכות בסנורים. והיה יודע כל מה ששנו החברים. והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה, ויראת ה' ואהבת ה', ויראת חטאו, וכל מדות טובות ומעשים טובים היה בו. ועיני ראו ולא זר.

וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו, אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים וגם חדשים בחכמה זו. ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזהו הביאו לידי רוח הקודש, והיה אליהו נגלה לו תמיד.

ניקנור והנקמה בשערי ירושלים

גמרא (תענית יח:): "מאי ניקנור. . . ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר: אימתי תפול בידי, וארמסנה. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה, וידים שהיו מניפות על ירושלים — תיעשה בהם נקמה".

יום ניקנור, יום נקמה, יום טוב להנציח את הנקמה, כדי לזכור את החירוף ואת הגידוף נגד ה׳ ונגד עירו, וכדי לזכור את הנצחון, כשהצליחו למגר את השונא ולתלות את בהונות ידיו ורגליו בשערי ירושלים, כך שכל העם, אנשים, נשים וטף, יראום וידעו כי "אך פרי לצדיק, אך אלקים שופטים בארץ".

"הנוקם":

"הנוקם":

בעקבות המהפכות של 1917 באימפריה הרוסית, התפתחה מלחמת אזרחים מורכבת באוקראינה. בשטח נלחמו ארבעה כוחות עיקריים: הצבא האדום של הבולשביקים, הצבא הלבן האנטי-בולשביקי, הצבא הפולני, והצבא הלאומני האוקראיני בהנהגת סימון פטליורה. הלאומנים האוקראינים הצליחו להקים רפובליקה עצמאית, אך היא החזיקה מעמד פחות משלוש שנים.

במהלך תקופה זו, היהודים סבלו באופן קשה במיוחד. למרות שפוגרומים התרחשו בכל רחבי האימפריה הרוסית, הזוועות באוקראינה היו חסרות תקדים בחומרתן. צבאו של פטליורה ביצע את מעשי הטבח האכזריים ביותר. חייליו וכנופיות מקומיות של אוקראינים עברו מעיירה לעיירה, רצחו, פצעו, אנסו ושדדו אלפי יהודים. התוצאה הייתה רבבות אלמנות ואלמנים, מאות אלפי יתומים ועשרות אלפי נכים ופצועים. פטליורה עצמו, למרות שטען שהוא מתנגד למעשי הטבח, למעשה התעלם מהם.

למרות שהעולם היהודי היה מודע לזוועות והתגייס לסייע, כולל יהודי ארה״ב והיישוב בארץ ישראל, הלחץ הבינלאומי לא הצליח לעצור את הטבח. בניגוד לפרעות קישינב ו״סופות בנגב״, פרעות פטליורה לא נצרבו בזיכרון ההיסטורי היהודי. הסיבות לכך היו: היעדר השפעה על התנועה הציונית, היעדר ביטוי ספרותי משמעותי כמו זה של ביאליק, והאפלה של השואה על אירועים אלה.

אולם, הסיפור לא הסתיים שם. לאחר נפילת הרפובליקה האוקראינית, פטליורה גלה לפריז. ב-1926, שלום שמואל שוורצבארד, שען ומשורר יהודי, רצח אותו ברחוב בפריז. בעת הירי, שוורצבארד קרא בשמות העיירות היהודיות שבהן בוצעו הטבחים. במשפטו, במקום להתגונן מאשמת הרצח, הוא הפך את המשפט לדיון על פשעי פטליורה באוקראינה. חבר המושבעים הצרפתי זיכה אותו פה אחד.

שוורצבארד נפטר בדרום אפריקה ב-1938, לאחר שהבריטים מנעו את עלייתו לארץ ישראל. ב-1967, בעקבות יוזמה של מנחם בגין, הועלו עצמותיו לישראל. כיום, רחוב קטן בבאר שבע נקרא על שמו — "רחוב הנוקם".

נסיים במילותיה האחרונות של הקדושה סוליקא (סול חגואל) למעניה: "אל תעכבו אותי — עירפו את ראשי במכה אחת — כיוון שאמנם מתה אני, חפה מכל פשע, אך אלוהי אברהם ינקום את מותי".

צרציל והמחיר של הידע הסודי

נובמבר 1940.

בחודשים יולי–ספטמבר ניסה חיל האוויר הגרמני להכריע את חיל האוויר הבריטי לקראת פלישה לבריטניה ולא הצליח. לאחר שהנסיון להכשיר את הקרקע לפלישה לא הצליח, עברו הגרמנים לטקטיקה של הכנעה מהאוויר. הרעיון היה להרוג כמה שיותר אזרחים עד שהבריטים ייכנעו. גם זה לא עבד. הבריטים ספגו אבידות אך לא נכנעו, ומעבר לכך הם שלחו מטוסים להפציץ את ברלין. זה בפני עצמו הוציא את היטלר הדיקטטור, שהבטיח לעמו כי בריטניה על סף כניעה, מכליו.

היטלר הזועם ראה כיצד בריטניה מחזיקה מעמד והיה ברור שהחורף רק יסייע לבריטים. תנאי מזג האוויר בחורף (במיוחד לפני 65 שנים) מבטיחים למעשה הפוגה לבריטניה. חלון ההזדמנויות לסיים את המלחמה במערב ולפנות ליעד האמיתי, ברית המועצות, הלך והתפוגג. במצב הזה ניסה היטלר רעיון חדש. הוא החליט לרכז מאמץ בעיר אחת, לשלוח מאות מטוסים (הפצצה ויירוט), להרוס אותה עד היסוד וכך להטיל אימה על האזרחים הבריטים כך שבריטניה תיכנע סוף סוף. העיר שנבחרה היא קובנטרי — עיר בינונית בת כ־250, 000 תושבים במערב בריטניה.

בעיר הזו לא היו תותחי נ״מ, חיל האוויר המלכותי לא היה ערוך בבסיסים בקרבת העיר, ותושבי העיר לא היו מתורגלים כמו תושבי לונדון לרוץ למקלטים מייד עם האזעקה. הידיעה על הצפוי לקובנטרי הגיעה לצ׳רצ׳יל. הידיעה על כוונת הגרמנים הושגה אודות לסוד חשאי שאסור היה שהגרמנים יגלו אותו. מזה מספר שבועות הצליחו הבריטים לפצח את הצופנים הסודיים ביותר של הגרמנים. הצלחת פיצוח הצופנים הייתה ידועה למספר מצומצם מאוד של אנשים בבריטניה. למעשה, חוץ מאנשי אותה יחידה שהצליחה לפצח, ידע רק צ׳רצ׳יל על ההצלחה. עד כדי כך הייתה הסודיות חשובה.

צ׳רצ׳יל קיבל ידיעות מפוענחות והציג את הידיעות הללו כמגיעות ממקור שהוא מסרב לחשוף אותו. במקרה של קובנטרי, הידיעה חשפה התייעצות בצמרת הנאצית. היה ברור כי אם הגרמנים יראו שהבריטים יודעים על קובנטרי, הם יחליפו את הצופן. כאן עמד צ׳רצ׳יל בדילמה איומה. אם הוא לא יעשה כלום, אלפי אזרחים יהרגו. אם הוא ינחה על פינוי אזרחים, הגרמנים ישנו את הצופן ויפציצו עיר אחרת בזמן אחר. מעבר לכך, האפשרות לצותת לגרמנים היא למעשה כלי אסטרטגי שיכול לחסוך חיי עשרות אלפי אנשים ולהכריע את המלחמה!

צ׳רצ׳יל התלבט האם לשתף את קבינט המלחמה שלו בהתלבטות הקיימת מבלי למסור את מקור המידע. אחרי ייסורי נפש רבים בין הלב ובין הראש, הוא החליט לא לשתף אף אחד. ההחלטה הייתה שאסור בשום מקרה לחשוף את הסוד. בספר הזיכרונות שלו אחרי המלחמה מציין צ׳רצ׳יל כי זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שנאלץ לקבל בזמן המלחמה.

(בשעות שלפני ההפצצה החליט צ׳רצ׳יל להשתכר עד איבוד הכרה. הוא בחר בדרך של ניתוק כך שהוא לא יהיה זה ששומע על האסון שצפוי. הוא גם חשש שהוא לא יוכל לשחק כאילו שהוא מופתע.)

קובנטרי הופצצה בזמן אותו קבעו הנאצים ללא הפרעה. היא נהרסה כמעט כולה: 2, 000 הרוגים, 10, 000 פצועים. עשרות אלפי אנשים איבדו את בתיהם. למחרת הבטיח צ׳רצ׳יל לעמו שיום התשלום על קובנטרי עוד יגיע. ידיעת הצפנים של הנאצים סייעה רבות להכרעת המלחמה ולהבסתם.

פברואר 1945.

גרמניה הנאצית על סף קריסה. בנות הברית כבר פלשו מהמערב והרוסים נמצאים במזרח גרמניה. חיל האוויר הגרמני כבר לא קיים. חילות האוויר של בנות הברית שולטים ללא התנגדות ומפציצים בכל גרמניה. היטלר כבר עמוק בבונקר בברלין. הגיעה שעת הנקמה. נבחרה העיר דרדזן.

התירוצים היו רבים ומגוונים: 1. העיר משמשת כמרכז בתי חרושת. 2. הרוסים מבקשים למנוע מהצבא הגרמני להחיש תגבורות דרך העיר למזרח גרמניה. ועוד ועוד.

אך הסיבה הייתה ברורה — קובנטרי.

במשך 3 ימים, 13–15 לפברואר, חיל האוויר האמריקאי בשעות היום וחיל האוויר הבריטי בשעות הלילה הביאו ל־72 שעות רצופות של גיהינום. מעל 60, 000 הרוגים (המספר הסופי לא ידוע כי היו אנשים שפשוט נעלמו), מעל 100, 000 פצועים, העיר חרבה לחלוטין!

כאשר פנה מישהו לצ׳רצ׳יל ושאל מדוע לקיים הפצצה על אזרחים — מאחר והמלחמה כבר הוכרעה — צ׳רצ׳יל לא השפיל מבט ולא התחמק, אלא ענה במילה אחת: "קובנטרי".

(כיום קובנטרי ודרדזן נמצאות בברית ערים תאומות.)

יהודים בגלות שומרים על כבודם

בן איש חי (עוד יוסף חי דרשות, במדבר): "הנה, פעם אחת שמעתי מאדם אחד מדבר בגנות אחינו בית ישראל היושבים בארצות אירופה, ואומר שהם מחללי שבתות בפרהסיה מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד ועוד הִרְבָּה לגנותם.

אמרתי לו: מי הכריחך לדברים אלו של גנות וחובה וקטרוג, הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה? ! ואתה מה יש לך בדברים אלו? ומי הכניסך בתגר זה?

ועוד, למה תבחר לעשות מעשה זבוב שאינו חונה על בשר נקי וטהור אלא רק על מכה וחבורה אשר על הבשר? כי כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם!

ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם ביהדותם כדי שאדבר בו?

אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם האנשים שהם מחללים שבתות וימים טובים ואוכלים בשר חזיר ובשר בחלב וטרפות ושותים יין עם הנוכרים ומתערבים עמהם, עם כל זה הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים שהם יהודים, ואין שם יהודי חרפה להם, אלא הוא להם לכבוד ולתפארת".

מ' שבת (קכז:): "ת״ר הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות

מ' שבת (קכז:): "ת״ר הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות!

מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה״ב אחד בדרום שלוש שנים. ערב יום הכיפורים אמר לו: תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. אמר לו: אין לי. תן לי קרקע, אין לי. תן לי בהמה, אין לי. תן לי כרים וכסתות, אין לי. הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעה״ב שכרו בידו ועמו משוי שלוש חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? אמרתי שמא משוכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? אמרתי שמא משוכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לו: העבודה כך היתה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי, ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות!

ת״ר מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו. למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני? אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם: העבודה כך היתה, ואתם כשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות.

תנו רבנן: פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויים אצלה. אמרו: מי ילך? אמר להם ר׳ יהושע: אני אלך. הלך ר׳ יהושע ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס ונעל הדלת בפניהם. אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר להם: בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני? אמרנו: כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. בשעה שנעלתי במה חשדתוני? אמרנו: שמא דבר מלכות יש בינו לבינה. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? אמרנו: שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבי. אמר להם: העבודה כך היתה, ואתם כשם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות".

ארבעה ניסים שהצילו את הרב

הגאון הקדוש רבי יעקב שאלתיאל ניניו זצ״ל בהקדמת ספרו ״אמת ליעקב״ הוא כותב, שארבעה ניסים שנעשו לו הביאוהו להודות לה׳ על ידי הדפסת ספרו:

- בעת הרעש הגדול שהיה בטבריה, שהה רבי יעקב בבית הכנסת וקרא קריאת שמע. לאחר הרעש מצא שחמישים בני אדם שהיו סביבו נהרגו — והוא באמצעם ולא ניזוק במאומה. בגדיו היו מוכתמים בדם — אך לא בדמו שלו, אלא של ההרוגים סביבו, ויהי לנס.

- בהיותו בירושלים פרצה שם מגיפה, והוא חלה בה, אבל בחסדי ה׳ הבריא, והנס שהוא מציין: שהוא לא הדביק אחרים.

- כאשר יצא לשליחות מצוה, התנפלו שודדים על שיירתו, ובזזו את כל המשאות — מלבד אמתחתו שלו שהיתה גדושה בכספים למען עניי טבריה. היא פשוט נעלמה מעיניהם!

- הוא עמד לשהות בצפת בחג השבועות תרצ״ד, כאשר התגלה לו בחלום שתהיה שם התקוממות דרוזית וייערכו פרעות בעיר, והוא נשאר בטבריה. כהודאה על ניסים אלו, פירסם את ספרו הגדול שהאיר לדורות.

אסור להסתכל רק על החיצוניות השטחית – היא תמיד מטעה

אסור להסתכל רק על החיצוניות השטחית – היא תמיד מטעה!

הרווארד וסטאנפורד (הסיפור מיועד לאלה מביננו הממהרים לשפוט אנשים על־פי המראה החיצוני. . .).

אישה ובעלה הלבושים בצניעות ירדו מהרכבת ופסעו ללשכתו של נשיא אוניברסיטת הרווארד, ללא קביעת פגישה מראש. המזכירה העיפה בהם מבט והחליטה שלאנשים פשוטים ועניים אלה אין כל עסקים בהרווארד.

"אנו מבקשים לראות את נשיא האוניברסיטה", אמר האיש בקול רך.

"הוא עסוק ויהיה עסוק כל היום", סיננה המזכירה בשפתיים קפוצות.

"אנו נחכה שיתפנה", אמרה האישה.

המזכירה התעלמה מהם, בתקווה שהזוג ילך. אך הם המתינו בסבלנות.

בחוסר רצון החליטה לבסוף להפריע לנשיא. "אולי תראה אותם לדקות מעטות, והם יעזבו", אמרה.

הסכים ויצא לקראת הזוג.

פנתה האישה לנשיא: "בננו למד בהרווארד, היה מרוצה כאן, ואהב את המקום מאוד. לפני כשנה נהרג בתאונה. בעלי ואני היינו רוצים להקים יד לזכרו, במקום כלשהו בקמפוס".

הנשיא לא התרשם מדבריה. ובחוסר סבלנות בולט אמר: "גבירתי, איננו יכולים להקים אנדרטה לכל אדם שלמד כאן ונפטר. אם היינו עושים כך, המקום היה נראה כבית קברות".

"הו, לא", הסבירה האישה במהירות, "איננו רוצים להקים אנדרטה. חשבנו שאולי אפשרי לתת בנין שלם להרווארד".

נשיא האוניברסיטה הביט בהם בזלזול ואמר: "בניין? יש לכם צל של מושג כמה עולה להקים בניין? השקענו לאחרונה 7. 5 מיליון דולר בהקמת הבניין לפיסיקה כאן בהרווארד".

לרגע שתקה האישה.

הנשיא נראה מרוצה. (סוף־סוף הוא יוכל להיפטר מהזוג הזה.)

ואז פנתה האישה לבעלה ואמרה בניחותא: "זה כל מה שעולה להקים בניין באוניברסיטה? אז למה שלא נקים אוניברסיטה משלנו?"

הנהן בעלה בראשו בהסכמה.

הנשיא נדהם ופניו נפלו במבוכה רבה.

גברת ומר סטאנפורד קמו והלכו לדרכם. הם נסעו לפאלו אלטו, קליפורניה, שם הם הקימו אוניברסיטה הנושאת את שמם, אוניברסיטת סטאנפורד הידועה, כיד זיכרון לבנם.

הרעלים יוצאים החוצה בריפוי

דווקא כאשר תהליך התיקון מגיע לסיומו, כל הרע שהיה חבוי בפנים — מתפרץ החוצה.

הדבר דומה למחלת אדמדמת[2], שבעת קינון המחלה עצמה, לא נראה דבר כלפי חוץ. רק כאשר המחלה נגמרת ומתפוגגת, היא יוצאת החוצה בצורת תפרחת אדומה, אך בעצם המחלה כבר עברה, והתפרחת שבחוץ היא רק סימן ליציאת הרעלים החוצה ולריפוי המחלה.

בספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים", מתואר תהליך טיפולי בבחורה חולת נפש שבשיחות הטיפוליות עוברת תהליך הבראה, אך בפועל היא מידרדרת באופן קיצוני. כאשר הצוות הרפואי דן במקרה, כולם אומרים שהיא הגיעה למצב בלתי הפיך ואיבדה את היכולת לחזור לשפיות, ואילו המטפלת האישית שלה אומרת שהיא דווקא הולכת ומבריאה.

במילותיה שלה — "הסימפטומים מתגברים והמחלה נרפאת", או באופן חריף יותר — "הסימפטומים מתגברים מפני שהמחלה נרפאת".

כלומר, תהליך הרפואה הוא שמגביר את הסימפטומים מפני שהרעלים יוצאים.

הישראלי והסטירה האחרונה

ישראלי, אמריקאי ורוסי נפלו בשבי של קניבלים, וכל אחד ביקש בקשה אחרונה. הישראלי ביקש שיתנו לו סטירה. רק הוא קיבל אותה, הוא עף מהסיר, קרע את כולם במכות קראטה ושיחרר את השניים האחרים. שאלו אותו: "למה חיכית?" ענה להם: "לא רציתי שיגידו שאני התחלתי. . ."

הפחד שעלה בנו מאלף מכות

רוב העם מאמין שהישועה במלחמת יום הכיפורים באה רק משום שוושינגטון נתנה לנו נשק, ושבלי אותו נשק היינו אבודים. אך האמת הפוכה. כל הצרה והמלחמה באו עלינו כי פחדנו לפתוח במלחמה!

יום לפני מלחמת יום הכיפורים, הרמטכ״ל אמר לממשלה שצריך לצאת להתקפת מנע ולא לתת לסורים להגיע לטבריה ולא לתת למצרים לעבור את התעלה. אך הממשלה פחדה: מה יגידו בוושינגטון? "חייבים לאפשר לערבים לתת לנו את המכה הראשונה[1], כדי שבוושינגטון יבינו שהם פתחו באש" — כך אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר. משום כך נפלו 4, 000 יהודים, ומשום כך היה צורך בנשק מהאמריקנים. אבל אילו פתחנו באש, לא הייתה בעיה עם סוריה ומצרים.

[היום מתברר שהמצב היה יותר בעייתי — על פי המובא באתר Ynet, הועלו לרשת מסמכי CIA ששופכים אור על הקורות במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973, לפיו אף על פי שהייתה התראה כי צבאות מצרים וסוריה עומדים לפתוח במתקפה, ממשל ארה״ב בזמנו, וליתר דיוק, מזכיר המדינה קיסינג׳ר, דרש ואסר על ישראל לתת מכה מקדימה — ולאור דרישה זו, רה״מ גולדה מאיר ז״ל נענתה].

הזקנה שמצאה חיים בבית הכנסת

מדרש (ילקו״ש תת״ק): אשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה, באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מידי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: במה הארכת כל כך ימים? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה.

לכך אמר שלמה (משלי ח, לד־לה): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי: כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מה׳".

עשיר שחי בפשטות וצניעות

הרב ניסים פרץ זצוק״ל: ראיתי שם בארה״ב יהודי אחד שכולם מחפשים את הכתובת שלו. רואים אותו בבית הכנסת מתפלל בהנץ החמה. אני רואה שהרבה רבנים באים, בגלל שאומרים להם שהוא מתפלל בבית הכנסת הזה. הם באים שואלים: מי זה פלוני אלמוני? הם מחפשים לראות איזה אחד ככה נוצץ, אבל הוא נראה כמו איזה אברך — החליפה שלו כמו של אברך פשוט, מקומטת, פשוטה, חולצה פשוטה. האוטו שלו טרנטה, כמעט לא נוסע. הוא אולי נראה ככה פשוט, אבל היהודי הזה — אומרים עליו שהוא עשיר גדול.

כשבאים אליו לבקש תרומה, הוא אומר: כן, טוב, תשלח לי את החומר על הישיבה — ככה הוא פוטר את כולם. שולחים לו את החומר, שולח להם מאה דולר לארץ וזהו. במי שהוא רוצה לתמוך הוא תומך. אבל על כל פנים, איזה פשטות! וכך יש לו זמן לקום בהנץ וללמוד — חצי יום הוא לומד. מתנהג ממש בפשטות.

העשיר הטרוד בחלונו

סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, שבצעירותו הלך עם רבי יהודה צדקה לאדם עשיר להתרימו לישיבת "פורת יוסף".

כשהגיעו לחניון ביתו של אותו עשיר, ראו שם כמה רכבים מפוארים, והרב לתומו חשב שמדובר במגרש למכירת רכבים.

כשדפקו על הדלת בא המזכיר של העשיר וביקשם להיכנס, עלו במדרגות והנה הכול מצופה שיש, דבר יקר המציאות באותם ימים.

בבואם לפני אותו העשיר ראוהו עומד נשען על החלון, מביט לרחוב, וכולו נראה מוטרד וחסר מנוחה, ולא התייחס כלל לאורחים הנכבדים.

הרב פנה לאותו עשיר והעיר לו: ראש הישיבה הגיע לכבודו, יואיל בבקשה להתייחס.

העשיר רק מלמל לרב, הצביע לעבר הרחוב ואמר לרב: תראה, תראה, לההוא יש "קדילאק" (הרב הטעים זאת במלרע) ולי אין!

כששמע הרב כך פנה לרב צדקה ואמר לו: בוא, בוא נלך מכאן, זה עני מרוד, אין לו מה לתת לישיבה.

כששמע זאת העשיר מייד ננער ואמר: מה, אני עני? עני מרוד?

אמר לו הרב: כן, אם יש לך כזה בית ומכוניות ואתה יוצא מדעתך כשאתה רואה מה יש לשכן ולך אין, זה עני! איזהו עשיר? השמח בחלקו!

הלימוד העמוק שהציל את הנופל

המשפיע ר׳ שלמה חיים קסלמן סיפר על ר׳ הלל מפאריטש, שהוא היה שד״ר של אדמו״ר האמצעי. הרבי היה שולח אותו לכל ה״קולוניות״ — הכפרים המרוחקים — כדי לעודד ולחזק יהודים, ולהדריך אברכים בעבודת ה׳.

אחד האברכים שר׳ הלל השקיע בו הרבה — בחינוך להנהגות של קדושה ולהתפלל כמו שצריך — היה נופל בכל פעם מחדש. ר׳ הלל היה מגיע לכפר של אותו אברך פעם בשנה, תוך כדי הסיבוב שלו בכפרים, ובכל פעם האברך היה מדווח שבמהלך השנה הוא נפל מאוד.

שנה אחת, ר׳ הלל אמר לאברך שכעת אין ברירה. אם כך מצבו, הרי שהוא חייב ללמוד את העניינים הכי עמוקים בחסידות. בכל הפעמים עד אז הוא דיבר אתו דברי תורה ומוסר על פי טעם ודעת, אבל מתברר שהדברים הללו לא החזיקו מעמד. דווקא הלימוד של פנימיות התורה בעמקות עזר בסופו של דבר לרומם אותו ולהציל אותו מהנפילות.

הרופא שהכריז על בריאות הרבי

אחד מהחסידים שהיו בעלי תפקיד קבוע אצל הרבי, היה יהודי בשם ד״ר מאיר אבוחצירא. הוא בעצמו היה בעל תשובה, ורופא במקצועו.

בתור רופא, המומחיות העיקרית שלו הייתה ברפואה אלטרנטיבית, אבל הוא היה מוסמך גם כרופא קונבנציונלי.

הסיפור אירע בשנת תשל״ט. הרבי מצאנז-קלויזנבורג שהה אז בטקסס, והיה חולה מאוד. המזכיר של הרבי, הרב גרונר, התקשר לד״ר אבוחצירא וביקש בשם הרבי שיסע לרבי מקלויזנבורג ויאמר לו שהוא בריא.

הד״ר מיד יצא לדרך, וכשהגיע ראה שהרבי מקלויזנבורג שוכב בחלישות, כמעט מעולף. היו שם עוד רופאים שבאו לבדוק את הרבי, וכשהוא הציג את עצמו כרופא נתנו לו לגשת ולבדוק מה המצב. הוא בדק מה שבדק, ולאחר מכן הכריז שהרבי מקלויזנבורג בריא!

כולם מסביב כעסו עליו ואמרו לו שהוא מדבר שטויות. הם התווכחו אתו, אבל הוא עומד בתוקף על שלו וטוען שהרבי בריא. . .

אחרי כמה רגעים, הרבי מקלויזנבורג התעורר ואמר: "אתם לא שומעים מה הוא אומר? אין לי שום מחלה. אני בריא!"

אני עצמי גר בקרית צאנז וְדִברתִי עם כמה מזקני החסידים בצאנז. הם העידו על כך ששמעו כמה פעמים מהרבי מקלויזנבורג שאמר: "הרבי מלובביץ' מחזיק אותי כאן בעולם הזה".

אחרי ג' תמוז, החסידים בקלויזנבורג דאגו מאוד. אם הלובביצ׳ר החזיק את הרבי שלהם בחיים, מי יודע מה יהיה עכשיו. בסופו של דבר התברר שהדאגה הייתה נכונה. מיד בגמר השבעה על הרבי, נפטר גם הרבי מקלויזנבורג. . .

דמעות אם על סידור התפילה

ראש ישיבה נכבד מצאצאיו של ה״חפץ חיים״ כובד לשאת את דבריו, ובדרשתו שיתף את קהל הנוכחים בדבר הנהגתה המופלאה והפשוטה של אמו של ה״חפץ חיים״, וכה היו דבריו: "סידור תפילה עתיק יומין שוכן בביתי, אותו קבלתי מאימי, בתו של ה״חפץ חיים״ זכר צדיק וקדוש לברכה. בשער הסידור כתוב שמה של בעלת הסידור, הלא היא אמו של ה״חפץ חיים״. יום אחד, התבוננתי היטב בכתב היד, והבחנתי כי הוא נכתב על ידי ילד קטן ורך בשנים. היה זה כתב יד גדול ועגלגל שהסגיר את גילו של הכותב. הבאתי את הסידור לאימי, בתו של ה״חפץ חיים״, ושאלתי אותה אם יודעת היא מיהו הילד שכתב את שמה של הסבתא על הסידור.

היא השיבה בחיוב: "כן, כתב יד זה הוא של אבי זצ״ל, ה״חפץ חיים״ בכבודו ובעצמו שכתב לאמו את שמה על סידורה, משום שהיא ידעה רק לקרוא אך לא לכתוב, כרבות מנשות ישראל הצנועות והכשרות בתקופתה, ועל כן ביקשה מבנה הקטן ״ישראלק׳ה״ שהיה בן שש שיכתוב את שמה״. משכבר החזקתי את הסידור בידי, דפרפתי בדפיו הצהובים מיושן, ופה ושם נגלו לעיני כתמים שיצרו שקערוריות בדפי הסידור, היו אף מילים שנטשטשו מעט מדמעות שזלגו עליהם.

אימי שהבחינה במעשי סיפרה לי כך: "על סבתי, אמו של ה״חפץ חיים״, לא תמצא אף אדם שיאמר לך שהיא הייתה בעלת ניסים, צדקנית מפורסמת וכיוצא בזה, אבל אני זוכרת שבשלהי ימיה, כאשר כבר נתפרסם שמעו של בנה בכל מרחבי העולם היהודי, נגשו אליה כמה ממקורביו של ה״חפץ חיים״ ובקשו לשאול את אמו של גדול הדור: במה זכתה לבן שיעיר את עיני העולם? היא, שלא תלתה זכות זו במעשיה, השיבה להם כי אל להם להפנות שאלה זו אליה, שכן לא זכור לה דבר מיוחד כל שהוא שאותו יכולה היא לשייך לכך שיוצא חלציה ידגל לתלמיד חכם עצום.

הנוכחים ניצלו את ההזדמנות ושבו והפצירו בה: "שמא בכל זאת יש איזה מעשה קטן שאת אינך מייחסת לו חשיבות אך יש בו כדי להאיר את התעלומה?" "לא! לא! איני זוכרת. אבל אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי ביקשה אימי המנוחה לשוחח עמי דקות מספר, וכה היו דבריה: ״בתי, הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, על כן אני מבקשת ממך דבר אחד: בכל עת פנויה טלי סידור זה לידיך והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להוזיל דמעות בעת תפילתך״. בסיום דבריה העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהילים.

״זה כל מה שעשיתי. . . ״ סיימה בתמימות אמו של ה״חפץ חיים״. ״בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע״ה ובוכה בדמעות שליש לרבש״ע שיפתח את עיניו של ישראלק׳ה שלי, ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים״.

הפיל שנשכח שהוא חזק

הרב פנגר: פיל אפריקאי ענק היה חלק מקרקס נודד שהסתובב ברחבי העולם.

בכל פעם שהגיע הקרקס למחוז חפצו, קשר מאלף הפילים את הפיל אל חבל קצר שקשור ליתד קטנה התקועה בחול.

יום אחד הגיע ילד נבון אל הקרקס והביט על הפיל בפליאה. "איך זה יכול להיות שהפיל לא מושך את החבל, מנתק את היתד והולך לדרכו?" שאל את מאלף הפילים. "זה לא מוזר שפיל אפריקאי ענק, אחד מבעלי החיים היבשתיים החזקים ביותר בטבע, המסוגל לגרור משאית סמיטריילר, נשאר במקומו בגלל חבל המחובר ליתד קטנה? איך ייתכן שהוא לא משתחרר? מה מחזיק אותו שם?"

מאלף הפילים הסביר לילדון שכבר כשהיה הפיל גור קטן וקל משקל, קשר אותו מאלף פילים אחר ליתד גדולה ולחבל עבה שבאותם הימים היו חזקים יותר מכוחו של הפילון. בכל פעם שהפילון ניסה להתרחק מהחבל הוא הרגיש שמשהו עוצר אותו והבין שאין ביכולתו לעשות זאת.

חלף שבוע, שבועיים, חודש, חודשים, עברו שנים והפיל הקטן הפך לפיל אפריקאי ענק. "גם אם תיגש לפיל, תרים את האוזן הגדולה שלו ותגיד לו: הי פיל, בוא תטעם מטעם החופש, למה אתה תקוע במרחב הזה? סביר להניח שהוא לא יאמין לך", הסביר המאלף. "הוא יענה לך: אני כאן כבר שלושים שנה ואני יודע בדיוק מה אפשרי עבורי ומה לא".

המלחמה הפנימית של הצדיקים

באיגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, הוא כותב בעניין זה דברים מאלפים:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם — מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל — אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות — הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ״שתול בבית השם״ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ״במתים חפשי״.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ״כי שבע יפול צדיק וקם״[1], והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק — מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה״שבע נפילות״ שלו: ״וירא. . . את כל אשר עשה והנה טוב מאד״[2] — ״טוב״ — זה יצר טוב, ״מאוד״ — זה יצר הרע[3].

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״[4].

הלוחם הטוב בעולם עמנואל מורנו

הלוחם הטוב בעולם סא״ל עמנואל מורנו ז״ל. האיש שהפך לאגדה בחייו, ונותר תעלומה, השראה ומופת גם במותו. אם צה״ל הוא הצבא הטוב בעולם, וסיירת...