היום אחה״צ יובא לקבורה שמחה אפלבאום בקיבוצו נֵצֶר סֶרֶנִי.
קיבוצניק, לוחם, מפקד, שורד מאושוויץ ופרטיזן.
שנים רבות כטנקיסט ברמת הגולן שגדל על השריטות העמוקות של דור יוה״כ למול "הסורים על הגדרות" — ניסנו לשאול את עצמנו על אותו ניצחון והסיבות. מה אפשר ללמוד ואיך להיערך.
איך הצלחנו לנצח למרות ההפתעה, למרות תנאי הפתיחה ויחסי העוצמה המטורפים של 11 טנקים סורים מתקדמים מאוד על כל טנק צה״לי אחד.
השילוב של איכות הפיקוד והמקצועיות הטכנו־טקטית של הטנקיסטים היו ברורים.
אבל חייבים להבין את רוח הלחימה, כדי להבין למשל את הסיפור של ניר עתיר.
ניר, מט״ק מקיבוץ אפיקים, היה סמל מחלקה 3 אצל המ״מ יואב יקיר ז״ל, בין תל סאקי ומוצב 116 בדרום הרמה.
שלושת הטנקים היחידים בכל המרחב העצום הזה.
מחלקתם עמדה מול התקפה של שלוש חטיבות סוריות עם 177 טנקים.
59 טנקים שלהם על כל טנק שלנו.
גם אם הם היו רוצים — לא היו להם מספיק פגזים לעצור את השטף.
והם אכן גמרו את כל הפגזים חודרי השריון, ואחר כך ירו את שלושת פגזי הזרחן, שנועדו לסימון יעדים, אשר התפוצצו על דופן הטנקים הסורים, וכשנגמרו להם כל "הסוכריות הכבדות" (הפגזים), הם עדיין עלו לעמדות ירי מול הטנקים הסורים התוקפים וירו במקלעים על מכלי הדלק הנתיקים שלהם והדליקו אותם.
כשהמ״מ שלו נפגע ונהרג, ניר עתיר תפס אחריות על הכוח, חילץ את גופתו של יואב יקיר ואת הצוות מהטנק התקוע.
לבסוף גם הטנק שלו נפגע למרגלות תל סאקי.
בבונקר שבראש התל, אליו חילץ עם צוותו ויתר המחלקה, הוא נפצע שוב מפיצוץ רימון סורי (שאת רוב הרסיסים הקטלניים ספגה גופתו של המ״מ יואב יקיר).
לאחר אשפוז קצר, חזר לקיבוצו הלום קרב.
לאחר כשלושה ימים, למרות כל מה שהוא כבר עבר, הוא חזר לרמת הגולן, ועלה שוב על טנק כדי להילחם כמפקד מחלקה בהתקפה לעבר המובלעת הסורית עם חטיבתו, שקמה כעוף החול.
טרם המלחמה הוא כבר הריח את השחרור.
אחריה נשאר עד לתפקיד מג״ד.
****
בכדי להבין מה גרם לניר עתיר ולחבריו מחטיבה 188 "ברק" ו־7 ואח״כ המילואימניקים שעלו לרמה, להילחם כמו אריות כנגד כל הסיכויים ולא לוותר, ומה עמד להם בהבנה ש״צריך לאדם שיהיה עבור מה להילחם״, כמו שאמר ניר עתיר, נזכרתי בפגישה שהייתי לי בלטרון עם שמחה אפלבאום.
חבר שהביאו מקיבוצו, נֵצֶר סֶרֶנִי, הכיר ביננו.
הוא ידע שאני מדריך במשעולי פולין (פעם לפני המלחמה הזו...).
הוא סיפר לי על הנער הפרטיזן ששרד את אושוויץ ואת צעדות המוות, ובמלחמת יוה״כ היה סמח״ט 188.
שמחה הוזעק לתפוס את מקומו של סמח״ט 188, דוד ישראלי ז״ל, שנפל בציר הנפט בקרב על נפח ממש בסמוך למקום בו נפל מפקדו, מח״ט 188 יצחק בן שהם.
כמה שבועות אחר כך, הגיע אלי, כמובטח, ספרו של שמחה — "לא על העץ לבדו" (שכתב יגאל שחר).
בספר יש תיאור מדהים אשר צמרר אותי, ובו שיחה של שמחה עם שריונרים צעירים שהטנקים שלהם נפגעו, והם נדרשו לעלות שוב על טנקים משוקמים ולשוב חזרה לתוך האש והתופת של הלחימה.
בעקבות הקריאה בספר מצאתי את הכתבה של אהרון בכר, על בסיסה נכתב התיאור, והרי היא לפניכם:
**
הנה התמונה: מפקד יחידת שריון, יריב בן־אהרון, בן קיבוץ גבעת חיים, פוסע לעבר זחל״ם הפיקוד של הסמח״ט. מאחוריו מתנהלת בכבדות שיירה של חצי תריסר בחורים.
אירועי הימים האחרונים ניכרים היטב בפניהם. אני מביט בהם ורואה את מראות המלחמה כולה. יריב ניגש אל הסמח״ט ושניהם מתלחשים. האנשים נשארים מאחור.
״תראה״, אני שומע את יריב, ״יש לי בעיה עם הבחורים האלה. הם לא מסוגלים לעלות יותר על הטנק. יש כאן שניים שלושה שהספיקו לקפוץ מטנק בוער, אחד אפילו קפץ משנים. הם לא מסוגלים יותר״.
״תגיד להם שיתקרבו״, אמר הסמח״ט ונפנה מעיסוקיו, ״נראה מה אפשר לעשות״.
עכשיו מלים אחדות על הסמח״ט. כשישבתי לצידו בזחל״ם, לא ידעתי עליו דבר. הוא היה גבר כחוש, דרוך כמו קפיץ, עם בלורית שיער כסופה, שהוסיפה לו הדרת שיבה. הוא נראה לי מבוגר מכדי להימצא במקום שנמצא. לפני שעליתי לזחל״ם שלו, כשעשינו הכרה הוא אמר, נעים מאוד — אני שמחה מנצר סרני — התחלתי פתאום להבין. בתום השבוע הראשון של הקרבות ברמה, הוטל עליו לארגן מחדש את החטיבה.
עכשיו נשוב אל הבחורים שנותרו מן המלחמה ולא עצר בהם עוד כוח לשוב אל קו האש, והנה הם ממתינים בחרדה למוצא פיו.
״הביטו בחורים״, אמר שמחה וקולו נרעד מעוצמת ההתרגשות, ״אין לי טענות אליכם. לא רוצים לעלות על הטנקים — לא צריך. אני לא מכריח אף אחד. אני יודע מה עבר על כל אחד מכם. אני יודע שהייתם מאה אחוז. ובכן, מי שרוצה ללכת הביתה — יכול ללכת, ויד על הלב, לא יהיו לי אליו טענות. באמת״.
