עם השנים החלו אינשי דלא מעלי לנצל את חום הלב
ונפש-הידידות של רבי ניסים, והתקבצו בהמוניהם אל
מסלול ההליכה השבתי שלו. כולם זכו כמובן להזמנה
חמה. וכך קרה שביתו הפך לאכסניית יהודים שחלקם
נפלטו מהמעגל המהוגן של החיים. זה החל לעורר אי-
נוחות וחששות בין בני הבית. באחת השבתות פנתה
אליו בתו הרבנית זכרי, ואמרה לו כך:
"נאמר בברכת המזון "וכל רעב ממנו יאכל". אלא
שאני עצמי נמנעת מלומר את הפיסקה הזו. למה?
מחשש שהדברים יתקיימו. . . אני חוששת, אבא,
מהאנשים שאתה מביא אתך להתארח!".
הדברים נגעו ללבו. וכי מה הטעם לשמח נפשות
זרות ומוזרות, אם הדבר גורם אגב-כך צער לבנותיו
ובני משפחתו? מאותה שבת נמנע מלאסוף זרים
תמהוניים מדיי אל ביתו ושולחנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה