מנחם בייליס והעלילה השקרית

משפט בייליס הוא אחת מעלילות הדם המפורסמות והמטלטלות ביותר במאה ה-20, אשר התרחשה באימפריה הרוסית בין השנים 1911–1913.

במרץ 1911, במערה ליד העיר קייב (כיום באוקראינה), נמצאה גופתו של ילד נוצרי בן 13 בשם אנדריי יושצ׳ינסקי. על הגופה היו עשרות דקירות.

ארגונים אנטישמיים קיצוניים ברוסיה (כמו "הקופסאות השחורות" ו״ברית העם הרוסי"), בעידוד חשאי של גורמי שלטון ומשטרה, מיהרו להפיץ שמועה: הילד נרצח על ידי יהודים כחלק מ״פולחן דתי" כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח.

המשטרה המקומית גילתה במהירות שהרוצחים האמיתיים היו חברי כנופיית פשע מקומית בראשות אישה בשם ורה צ׳בריאק (הילד ידע יותר מדי על מעשי השוד שלהם ואיים להלשין). למרות זאת, שר המשפטים הרוסי והתביעה החליטו להתעלם מהראיות לחלוטין. הם היו נחושים לייצר עלילת דם רשמית כדי להסיט את התסכול הציבורי מהשלטון הצארי הרקוב אל עבר היהודים.

כדי לנהל משפט, השלטונות היו זקוקים ל״אשם" יהודי. הם בחרו במנחם מנדל בייליס, אב לחמישה ילדים שעבד כמנהל עבודה פשוט במפעל לבנים סמוך למקום מציאת הגופה.

בייליס היה אזרח שומר חוק, שלא היה קשור לשום פעילות פוליטית, ואף שמר על יחסים טובים עם שכניו הנוצרים. ביולי 1911 הוא נעצר בביתו לעיני משפחתו ונשלח לכלא. במשך למעלה משנתיים ישב בייליס בבידוד ובתנאים קשים, בזמן שהתביעה הרוסית ניסתה "לבשל" נגדו ראיות, ללחוץ על עדים ולשחד אסירים שיעידו נגדו שקרים.

בספטמבר 1913 נפתח המשפט בקייב, והפך מיד לסנסציה בינלאומית שריתקה את דעת הקהל העולמית. המשפט לא היה רק נגד בייליס, אלא נגד הדת היהודית כולה.

התובעים הביאו "מומחים" מטעם עצמם, ביניהם כומר קתולי בעל עבר פלילי בשם פראנייטיס, שניסה להוכיח באמצעות ציטוטים מזויפים מהתלמוד ומהקבלה שהיהדות מצווה על רצח נוצרים.

הקהילה היהודית והליברלים ברוסיה גייסו את מיטב עורכי הדין, הבלשנים והמשפטנים במדינה. אנשי רוח מפורסמים בעולם (כמו תומאס מאן, ה. ג'. וולס וארתור קונאן דויל) חתמו על מכתבי מחאה רשמיים נגד השלטון הרוסי.

במהלך חקירה נגדית מבריקה, השפילו עורכי הדין של בייליס את הכומר פראנייטיס, והוכיחו בפני חבר המושבעים שאין לו שום מושג ביהדות, בארמית או בתלמוד. בנוסף, חוקרים ישרים מהמשטרה העידו (וחלקם אף פוטרו בשל כך) שהראיות מצביעות בבירור על כנופיית השודדים של ורה צ׳בריאק.

חבר המושבעים הורכב מאיכרים רוסים פשוטים; השלטונות דחפו לכך מתוך מחשבה שיהיה קל לתמרן אותם באמצעות אנטישמיות דתית. באוקטובר 1913, לאחר התייעצות דרמטית, הגיעו המושבעים להחלטה מורכבת:

הם קבעו כי הרצח של הילד אכן נשא אופי של "פולחן דתי" (הישג פוליטי זול לשלטון). הם קבעו פה אחד כי מנחם מנדל בייליס זכאי לחלוטין ואינו קשור למעשה.

בייליס שוחרר מיד מהכלא לקול צהלות ההמונים שחיכו מחוץ לבית המשפט.

המשפט השאיר את בייליס ומשפחתו מרוסקים כלכלית ובריאותית. מחשש לנקמה מצד ארגונים אנטישמיים, הוא עזב את רוסיה הצארית בשנת 1914 ועלה לארץ ישראל, שם התיישב בתל אביב ועבד במפעל.

בשנת 1921, בשל קשיים כלכליים בארץ, היגר עם משפחתו לארצות הברית. הוא התיישב בניו יורק, שם כתב את ספר זיכרונותיו המרתק ("סיפור ייסוריי", נקרא גם "blood libel") שבו תיאר את השנים הקשות בכלא ואת מהלך המשפט.

מנחם מנדל בייליס נפטר בניו יורק ביולי 1934, כשהוא זכור בהיסטוריה היהודית כסמל לעמידה איתנה מול רדיפה ושקר. הפרשה עצמה נחשבת עד היום לנקודת פרשת מים שחשפה את עומק הריקבון והאנטישמיות הממוסדת של השלטון הצארי, שנים ספורות לפני קריסתו במהפכה הרוסית.

המלך שאכל את עצמו למוות

תארו לעצמכם מלך של מדינה שלמה, שלא מת בשדה הקרב, לא מאירוע מוחי פתאומי ולא מהתנקשות פוליטית — אלא פשוט מפני שאכל את עצמו למוות בארוחת ערב אחת מוגזמת ללא מעצורים.

הסיפור ההזוי הזה שייך לאדולף פרדריק, מלך שבדיה, שב-12 בפברואר 1771 התיישב לארוחת ערב בארמונו בסטוקהולם. המלך, שהיה חובב אוכל מושבע, החליט להתפנק בארוחה מלכותית דשנה שכללה לובסטרים, קוויאר, כרוב כבוש, דגים מעושנים ושמפניה כבדה.

אבל הטירוף האמיתי התחיל כשהגיע שלב הקינוח. המלך דרש את הקינוח האהוב עליו ביותר: "סמלה" (Semla) — מאפה שבדי מסורתי ממולא בקרם שקדים ומצופה בקצפת, כשהוא מוגש בתוך קערה עמוקה מלאה בחלב חם.

במקום לאכול מאפה אחד או שניים, אדולף פרדריק חיסל לא פחות מ-14 מנות שלמות של הקינוח הכבד והעשיר הזה, כשהוא מגמיע אותן בצלחות חלב חם אחת אחרי השנייה.

כצפוי, הקיבה שלו לא עמדה בעומס המפלצתי. עוד באותו הלילה המלך החל לסבול מכאבי בטן עזים ומבעיות עיכול קשות שהובילו לקריסת מערכות מוחלטת ולמותו. הוא נכנס לספרי ההיסטוריה השבדיים תחת הכינוי "המלך שאכל את עצמו למוות", ואילו הקינוח התמים הפך למשך שנים רבות לנושא של בדיחות ואזהרות ברחבי הממלכה.

שומר הלילה שחשף את הסוד

במהלך שנות ה-90 גבר הלחץ הבינלאומי (במיוחד מצד הקונגרס היהודי העולמי וממשל קלינטון) על הבנקים בשווייץ לחשוף מידע על "חשבונות רדומים" – חשבונות בנק של יהודים שנספו בשואה, אשר כספם נשאר מוקפא ומיועד למעשה לכיסם של הבנקים. השלטונות השווייצריים והבנקים הכחישו את היקף התופעה וטענו כי המסמכים ההיסטוריים חסרים.

בעקבות הלחץ, חוקק בפרלמנט השווייצרי חוק מיוחד האוסר על השמדת מסמכים מהתקופה הנאצית, כדי לאפשר לוועדת חקירה בינלאומית (ועדת וולקר) לבדוק את הארכיונים.

הלילה ששינה הכל

בינואר 1997 עבד כריסטוף מיילי בן ה-29 כשומר לילה מטעם חברת אבטחה בבנק UBS (אז "Union Bank of Switzerland") בציריך. במהלך הסיור שלו, הוא נקלע לחדר שבו הבחין בערימות ענק של ספרים ומסמכים ישנים המיועדים למגרסה.

כשבדק את התוכן, הוא נדהם לגלות:

ספרי חשבונות משנות ה-30 וה-40.

רשימות נכסים של לקוחות מגרמניה הנאצית וממדינות כבושות.

מסמכים המתעדים מכירת נדל״ן בברלין שנלקח בכפייה מיהודים והפקדת הכספים בשווייץ.

מיילי הבין מיד שהבנק מפר את החוק החדש ומשמיד ראיות קריטיות במטרה לטייח את עברו.

מיילי פעל מתוך דחף מוסרי. הוא לקח חופן ספרים ומסמכים קריטיים, החביא אותם מתחת למעילו והבריח אותם אל מחוץ לבנק.

הוא העביר את המסמכים לארגון יהודי מקומי בציריך, ומשם הם הגיעו במהירות למשטרה ולתקשורת. החשיפה הכתה את שווייץ ואת המערכת הבנקאית העולמית בהלם. הבנק נאלץ להודות ב״טעות״ והתנצל, אך הזעם הציבורי נגד מיילי בשווייץ החל לתסוס.

במקום לקבל הוקרה במולדתו, מיילי חווה מסע רדיפה חסר רחמים:

הוא פוטר מיד מעבודתו, והתובע הכללי של ציריך פתח נגדו בחקירה פלילית באשמת הפרת סודיות בנקאית וריגול תעשייתי.

הוא ומשפחתו קיבלו איומי מוות יומיומיים בטלפון ובמכתבים. החברה השווייצרית ראתה בו בוגד שפגע בקודש הקודשים של המדינה – הסודיות הבנקאית והכלכלה הלאומית.

מחשש לחייו, מיילי נמלט עם אשתו וילדיו משווייץ. במאי 1997, בעקבות לחץ פוליטי אמריקאי, חתם הנשיא ביל קלינטון על צו מיוחד שהעניק למיילי ומשפחתו תושבות קבע בארה״ב (השווייצרי הראשון בהיסטוריה לקבל מעמד של פליט פוליטי בארה״ב).

ההסדר ההיסטורי והחיים באמריקה

המסמכים שמיילי הציל שימשו כראיית זהב בתביעות הייצוגיות נגד הבנקים השווייצריים. הלחץ המשפטי והציבורי הוביל לכך שבשנת 1998 חתמו הבנקים על הסדר פיצויים ענק בסך 1. 25 מיליארד דולר שחולק לניצולי שואה וליורשיהם.

בארה״ב התקבל מיילי כגיבור. הוא קיבל תואר כבוד ומימון ללימודי תקשורת מהקונגרס היהודי העולמי, ואף זכה לאזרחות אמריקאית בשנת 2003. הוא עבד מספר שנים בתעשיית האווירונאוטיקה.

השנים המאוחרות והחזרה לשווייץ

למרות ההצלחה הראשונית, חייו של מיילי בארה״ב לא היו קלים. הוא התגרש מאשתו, חווה קשיים כלכליים, ובשלב מסוים אף חי בעוני.

בשנת 2009, לאחר שהתביעה הפלילית נגדו בשווייץ בוטלה רשמית והרוחות שככו במעט, החליט מיילי לחזור למולדתו. הוא השתקע שוב בשווייץ, פתח בחיים צנועים ועבד למחייתו בעבודות כפיים ותחזוקה. בשנת 2018 אף הופק סרט דרמה שווייצרי המבוסס על סיפורו.

כריסטוף מיילי נשאר אחד מסמלי האומץ האזרחי הבולטים של סוף המאה ה-20 – אדם פשוט שהקריב את חייו האישיים למען הצדק ההיסטורי של קורבנות השואה.