לשלוח אצבע לארץ ישראל

"רב בני ברקי נסע באוטובוס קו ירושלים תל אביב, לידו התיישב יהודי חבוש קסקט תנועותיו הסגירהו כעולה חדש מרוסיה, הלה סיפר לרב כי הוא מתגורר ברמתיים והוא חוזר עכשיו מהר הזיתים בירושלים, לשאלה מה עשה שם? השיב כי קבר שם אצבע

היהודי סיפר כי הגיע מערבות סיביר, שם התענה שנים במחנה והצער הגדול ביחד עם מאות צעירים מלאומים שונים, מעטים שבו חים הביתה בתום שנות המעצר.

ביום בהיר אחד נקרא למנהלת המחנה והתבשר כי תוך כמה ימים ישתחרר, לאחר שקיבל חנינה מהשלטון המרכזי.

הוא סיפר זאת לאחיו היהודים והידיעה נפוצה חיש מהר, לפתע פוגשת אותו ד״ר שפירא מרופאות המחנה, שם הייתה אסירה ביטחונית, הוא גילה באוזניה כי מיד שישתחרר ישים פעמיו לארץ ישראל בכל דרך שהיא.

היא "נדלקה" ושאלה אם יאות לקחת עימו צרור לארץ ישראל ולמלא שליחות, הוא השיב בחיוב.

ואז ביקשה ממנו להיכנס לחדר המרפאה, היא נכנסה לחדר הטיפולים ואחר זמן מה, היא יצאה כשידה נתונה בתחבושת ספוגת דם ובידה צרור קטן, שהגישה לאסיר היהודי, לשאלתו מה זה? השיבה: שמע אחי היהודי, עלי גזר בית המשפט הסובייטי מאסר ממושך, אני כבר זקנה, מיוסרת וגם חולה מהתנאים הנוראים, אפסו סיכויי לצאת חיה ממחנה המעצר וכנראה נגזר עלי להיקבר באזור נשכח זה. אבל אהיה מאושרת לאין קץ אם אבטיח שחלק מגופי יגיע לקבר ישראל בהר הזיתים בירושלים עיר הקודש. הצרור הקטן מכיל את האצבע הכרותה מידי השמאלית הזרקתי לתוכה חומר משמר, ואבקשך להבטיח לי למלא את השליחות הקדושה הזו.

היהודי הבטיח וקיבל את הצרור, וכששוחרר נשא זאת במסירות ובדרכים לא דרכים הצליח לצאת מרוסיה ולהגיע לארץ ישראל. והוא זכה להגיע לסיים את השליחות של ד״ר שפירא, מסיביר בהר הזיתים"

סיפור זה התרחש עם הרב שלמה שטנצל זצ״ל מגדולי מזכי הרבים בדורינו שהלך לעולמו בכ״ט ניסן תשע״ג והוא פרסם אירוע זה בעיתון תחת השם עודד טל.

לקדש את ארץ ישראל

הרי את מקודשת מולדת

סיפור מקסים ומרגש שהיה בנר שלישי של חנוכה בשנת תשל״ו (1975).

אל תחנת הרכבת בסבסטיה בשומרון, עלו אלפי נאמני ארץ ישראל בנר שלישי של חנוכה.

גשמי ברכה מציפים את הדרכים, רכב עושה את דרכו לחזק ולתמוך.

ברכב יושבים רבי שלוימה קרליבך זצ״ל ויבדל לחיים טובים הרב ישראל מאיר לאו שליט״א.

מחסום פרוס על הכביש והחיילים מונעים מהם לעבור.

לפתע פונה הרב לאו לחיילים, מראה להם חופה בתא המטען, באומרו שהם מוזמנים לעריכת חופה בסבסטיה, ועליהם לעבור. . .

החיילים היו נבוכים. הם פנו למפקדיהם, ולהפתעת כולם, הרבנים קיבלו אישור מיוחד לעבור. . .

הרבנים הגיעו בהתרגשות גדולה אל ההמון שנכח במקום, הדליקו נרות, הרב לאו דרש על הקשר בין גבורת החשמונאים למאבק הצודק על ההתיישבות בארץ ישראל, והרב קרליבך הרקיד את כל הקהל, בשיריו המרוממים כל נפש יהודי הומיה. . .

לקראת חצות לילה, פנה הרב לאו לרב קרליבך: השעה מאוחרת, וצריך כבר לחזור. . . ר' שלוימה טען בפני הרב, כי אמרנו לחיילים שנערוך חופה וקידושין, ומילה זו מילה. . .

לאחר התייעצות קצרה בין שני הרבנים, פנה רבי שלוימה לקהל הקדוש, וביקש שעשרה יהודים יעמדו במעגל, וביניהם העמידו את החופה.

אז פנה רבי שלוימה ואמר: אנו כעת עורכים חופה וקידושין לכבודה של ארץ ישראל.

החתן הוא עם ישראל, הכלה היא ארץ ישראל, אנו הרבנים בשם ה' עורכים את הקידושין, וכל הקהל הקדוש עדים אתם היום.

עמד רבי שלוימה ואמר: ארץ ישראל הרי את מקודשת לעם ישראל כדת משה וישראל. . . וכל הקהל ענה ואמר: מקודשת, מקודשת, מקודשת. . .

ומי ששלא ראה את שמחת ארץ ישראל, בנר שלישי של חנוכה בסבסטיה בשומרון, לא ראה שמחה מימיו. . .

(מתוך עלון קוממיות ל״ו).

לעצבן את רוסיה כדי לעלות לארץ ישראל

בשנת תשכ״ד הוחלט במשפחתנו להגיש בקשה להיתר יציאה מברית-המועצות. ידענו מראש כי הסיכויים שבקשתנו תיענה בחיוב קלושים, ובכל-זאת ניסינו וקיווינו. הגשתי בקשה ל׳אוביר' (משרד ההגירה הסובייטי), ולאחר המתנה של כמה חודשים נענינו בשלילה. הגשתי בקשה שנייה וגם זו נדחתה. גורל דומה נכון גם לפניותיי הבאות.

בראותי כי בדרכים המקובלות לא נזכה לקבל היתר יציאה, החלטתי לנקוט דרך מקורית ונועזת, שנועדה למקד בי ובדרישתי תשומת-לב מיוחדת.

בשלב ראשון דרשתי לקבל את שלושת ילדיי לישיבה הרשמית היחידה שהוקמה (לאחר מות סטאלין) ופעלה במוסקווה. מטרת הישיבה הייתה תעמולתית גרידא. למראית-עין כביכול אפשרו השלטונות ליהודי ברית-המועצות לנהל את חייהם כרוחם, בעוד בפועל לא היו בישיבה כמעט תלמידים והמעט שלמדו בה נרדפו.

הצגתי את דרישתי זו לראש הישיבה, שהחוק אסר עליו לקבל תלמידים מתחת לגיל שמונה-עשרה. ילדיי היו אז בני אחת-עשרה, ארבע-עשרה ושש-עשרה. הגעתי ללשכתו של סגן השר לענייני דת והצגתי לפניו את דרישתי. הוא, כמובן, דחה אותה על הסף. לא הרפיתי והוספתי ללחוץ ולשגר מכתבים לכל הגורמים הנוגעים בדבר. ידעתי שאני צועד לעימות ישיר עם השלטונות.

ההתרחשות הבאה העלתה את העימות לרמת-שיא. בראשית קיץ תשכ״ה ביקרתי בבית-הכנסת הגדול של מוסקווה ושמעתי מידיד טוב שלי, כי גבאי בית-הכנסת מתכוננים לערוך במקום חגיגה לרגל התשעה במאי - היום שבו גברו צבאות הברית על גרמניה הנאצית. כך מבקשים הגבאים - הסביר הידיד - להראות לשלטונות כי גם היהודים הדתיים שותפים לחג הזה.

האיש הוסיף ואמר, כי שמע שנוכחותם של צעירים יהודים בחגיגה זו אינה רצויה לגבאים, מכיוון שלחגיגה יוזמנו גם אנשי שגרירות ישראל ונציגי שגרירויות נוספות, והגרסה הסובייטית טוענת כי הדור היהודי הצעיר נותק לגמרי מהדת היהודית ואין לו כל עניין בה.

כך, לדוגמה, הופיע בכתב-העת היידי 'אייניקייט' (אחדות) מאמר מפרי-עטו של העורך, אהרן וורגליס, כנגד הלורד רוסל מבריטניה, שהאשים את שלטונות ברית-המועצות בכך שאינם מאפשרים ליהודים להעניק חינוך דתי לבניהם. "מה לך לורד רוסל כי נזעקת להגן על הדת היהודית? צעירי היהודים אין להם כל עניין בדת היהודית!", כתב וורגליס.

בשמעי זאת ידעתי כי עתה הגיעה השעה לקדש שם שמים ולהראות לכול כי יש בברית-המועצות ילדים המתחנכים לתורה. החלטתי להביא את ילדיי לבית-הכנסת לחגיגה. בשובי לביתי סיפרתי על כך לילדיי והם קיבלו את הצעתי בהתלהבות. גם לאחייני, ר' ישראל פרידמן, הצעתי שיבוא עם ילדיו לחגיגה המתוכננת. היו לו עשרה ילדים, שכולם חונכו בדרך התורה והחסידות. הוא קיבל את הצעתי.

באנו שנינו עם הילדים לחגיגה. על הבימה שליד ארון-הקודש היה מקום מושבו של הרב. צידה השני של הבימה נועד לאורחים, כלומר לאנשי השגרירות ולתיירים יהודים מחו״ל, כדי שלא ייצרו, חלילה, מגע כלשהו עם המתפללים. אני ואחייני ר' ישראל נשארנו בקהל למטה, ולילדינו אמרנו לעלות על הבימה ולעמוד ליד הרב. הבאנו עמנו סידורי-תפילה ומסרנו אותם לידיהם. אמרנו להם כי בעת תפילת מנחה וערבית יתפללו בקול רם.

קהל רב מילא את בית-הכנסת עד אפס מקום. עיני הכול היו מופנות אל הבימה - שם ישבו הרב, האורחים הנכבדים ושם נועד להיערך הטקס המרכזי של החגיגה. עם זה נתגלה לעיני הנוכחים מחזה בלתי-רגיל - ילדים ונערים מגיל שמונה ועד גיל שבע-עשרה עומדים על הבימה וסידורים בידיהם.

כשראה זאת גבאי בית-הכנסת (שמילא גם שליחות מטעם הבולשת) נתמלא חמת-זעם, וניסה להוריד את הילדים מהבימה. הילדים לא שעו לו. הוא לא יכול היה להשתמש באלימות-יתר, לנגד עיניהם של אנשי השגרירות. פנה אפוא הגבאי אל הרב וביקשו להורות לילדים לרדת. זה נענה לו, אך הילדים התעלמו גם מהוראת הרב.

הגבאי סינן לעברם בזעם: "מה עושים כאן יהודונים אלה? ! אני אעשה בהם שפטים!". הילדים נשארו שם על אפו ועל חמתו, כשהם ממקדים את תשומת-הלב של כל הנאספים, שלא העלו כלל על דעתם כי עדיין מצויים בלב מוסקווה ילדים ונערים הדבקים בתורת ישראל.

החגיגה נסתיימה ואנו יצאנו ממנה ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחנו על כי עלה בידנו להפגין יהדות גאה ובכך לקדש שם שמים; מצד שני כרסם בליבנו החשש מפני תגובת השלטונות.

זו אכן באה. . . זמן קצר לאחר החגיגה קיבל אחייני, ר' ישראל פרידמן, היתר-יציאה מברית-המועצות. כעבור כתשעה חודשים קיבלנו גם אנחנו היתר לעזוב את גבולות המדינה. כל הסימנים הראו שפשוט נמאסנו על שלטונות ברית-המועצות והם העדיפו להיפטר מעמנו אחת ולתמיד.

(גליונות חב''ד סיפורו של הרב אהרון חזן מבני-ברק, על-פי ספרו 'נגד הזרם' בהוצאת 'משאבים')

לעזוב את הארץ בשעת צרה

נתנאל אלינסון

כשסבא שלי רצה לעלות לארץ, חמיו אמר לו שזה בתנאי שהוא מתחייב על דבר אחד:

אם הולכת להיות בארץ ישראל שואה שניה, אתה מיד מחזיר את הבת שלי והנכדים שלי לשוויץ.

ימים ספורים לפני מלחמת ששת הימים, כשכולם היו בטוחים שהסיפור הציוני נגמר ושהאחרון שיוצא מהארץ שיכבה את האור, סבא היה צריך למלא את השבועה.

נחזור רגע אחורה.

לסבא שלי, הרב אליקים אלינסון קראו במשפחה "הכבשה הלבנה". כי בעוד כל משפחתו בגייצד שבאנגליה היו לובשי שחורים, הוא נדבק קשות בחיידק הציוני. למרות שבאנגליה הוא היה רב חשוב, התעקש לעלות לארץ.

אבל אשתו, סבתי, סבתא רות האהובה, היא ממשפחת רוטשילד המיוחסת (בת נינה של אחד הברונים). לא אחד כמו אבא שלה, סבא יוסף רוטשילד, ייתן לנסיכה שלו להידקר מהקוצים בפלשתינה מוכת השרב.

לבסוף, כשהבין אבי סבתי, שסבא שלי רציני או משוגע ברצון שלו לעזוב את הירוק האירופאי ולעלות לארץ החמסין, הוא ביקש ממנו רק את ההתחייבות הנ״ל:

אם הולכת להיות בארץ ישראל שואה שניה, אתה מיד מחזיר את הבת שלי והנכדים שלי לשוויץ.

וערב ששת הימים, מי ידע שננצח. הרגישו כאן ששואה שניה מתקרבת.

סבא אליקים היה חייב למלא את השבועה.

בלב כבד הוא עלה למטוס עם אשתו ושניים מילדיו, אבא שלי ואחותו הבכורה, וטס לשוויץ. ממש יום לפני המלחמה.

כשהגיע לאבי אשתו, יוסף רוטשילד, אמר לו:

הנה אני ורות והילדים. קיימתי את השבועה. הגענו.

אבל אז הוסיף ואמר אל מול פניו ההמומות של סבא יוסף:

הילדים הקטנים יישארו אצלך בשוויץ. אבל אני ורות בתך, חוזרים לארץ עוד היום.

מה? ! ?

זעק חמיו.

אתם משוגעים? אתה יודע מה הולך להיות שם?

ואז סבא אליקים, שאמנם היה ג׳ינג׳י באופי אבל עדיין אלוהים יודע מאיפה היה לו את האומץ, הסתכל לחמיו בעיניים ושאג מנהמת ליבו במבטא מלעילי:

"וכי אני מחלון? ! וכי אני כיליון? !"

דממה השתררה.

מחלון וכיליון, בניו של אלימלך ממגילת רות, אלו שברחו מהארץ כשהיה קצת קשה. הלכו לארצות השפע ולבסוף חלו ונתכלו וזכר אין להם.

עוד באותו היום, סבא אליקים, יחד עם רות שלו, סבתא שלי, עלו על מטוס לארץ ישראל. במטוס היו רק הם והטייס כי מי משוגע לחזור לארץ מוכת מלחמה.

סבא וסבתא שלי היו המשוגעים האלה.

"וכי אני מחלון? ! וכי אני כליון? !"

זוכה סבתא רות להאריך ימים, והשבוע כבר נולדה לה בת נינה, זהר, החימשה השנייה בארץ ישראל.

***

השבת זכיתי ללמוד עם אבי ואמי וילדי את מגילת רות, ואבי סיפר לי לראשונה את הסיפור בהתרגשות רבה. היום לפי התאריך הוא היום האחרון של מלחמת ששת הימים, עוד רגע שבועות. זה הסיפור שמחבר את שניהם.

בתמונה, סבי, הרב אליקים גייצל אלינסון זצ״ל

לנוח ליד הבית כדי לא להוציא לעז על הארץ

רבי יעקב משיפיטובקה

מתלמידי המגיד ממעזריטש

עלה להכין את המגורים בא״י לפני משפחתו

כשחזר למשפחתו נכנס לפונדק ליומיים ליד העיר שלו

כדי להיכנס טרי ורענן לבית שלא יגידו דברים לא טובים על ארץ ישראל

לא לצאת מהארץ אפילו בשביל 40 אלף דולר

הציעו לרב מרבני האיגוד להגיע לסינגפור לברית מילה (בתקופת הקורונה) תמורת 40, 000$, וחשבון הבנק שלו משווע לכסף, עם משפחתו הגדולה והמשכורת הדלה.

הוא סרב, כי הוא לא יוצא מהארץ. הוא אמר למזמין, שאם הוא לא ימצא שום מוהל אחר - שידבר איתו בשנית. שלא תתבטל הברית.

יציאה לחול לחזנות רפואה וטיול

הרב אברהם רמר זצ״ל:

פעם הזמינו אותי לשמש כחזן לימים נוראים בקהילה בחו״ל. עד שלב מאוחר בחיי השתדלתי שלא לצאת מהארץ, גם לדברים המותרים, ושאלתי את הרב רוזן כך: ׳מציעים לי לצאת לחו״ל לחזנות. השכר גבוה, אוכל אח״כ ללמוד תורה כמה חודשים מבלי לעבוד כלל. האם ליסוע? ׳ הוא השיב שזו שאלה קשה והראה פנים לכאן ולכאן. –׳מה הרב מציע לי למעשה? ׳ –׳קשה לומר, אין כאן הכרעה חד משמעית. הרי מצד אחד…ומצד שני…׳ –׳אילו הרב היה במקומי, מה היה עושה? ׳ וכאן קיבלתי שיעור נצחי באהבת הארץ, כשהוא השיב בנחרצות: -׳אני בודאי לא הייתי יוצא מארץ ישראל! ׳. כמובן, השבתי לקהילה בשלילה. [אין להסיק מכאן הלכה. ביקשתי עצה, זו היתה חומרא, ולא החזקתי בה אח״כ בעיקר מסיבות של השפעה רוחנית על יהודי הגולה].

ופעם אמר לי מו״ר הגרז״ן גולדברג ברוח זו: אם יהודי נאלץ ליסוע לחו״ל, כהכרח של בריאות הגוף או הנפש, או מהיתר הלכתי אחר לצאת לגלות, מדוע צריך להכריז על הבעיה שלו קבל עם ועולם? כיצד חברות נופש מפרסמות בעלוני השבת נסיעות לחו״ל לצורך טיול בעלמא?

https: //www. giluydaat. co. il/%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%92%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a5-2/

חיבוב ארץ ישראל של הבא״ח

חיבוב ארץ ישראל של הבן איש חי:

בשנת תרכ״ט (1868) בא ה׳בן איש חי' מבגדאד לביקור בארץ ישראל. לפני שיצא חזרה לבגדאד לקח עמו אבן קטנה, וקבע אותה בקיר הקרוב לכניסה המרכזית של בית הכנסת הגדול, בו היה דורש בכל שבת. על האבן היו חרוטות המילים 'אבן מארץ ישראל', וכל העוברים על המקום בהכנסם לבית הכנסת, היו נוגעים בה ומנשקים את אצבעותיהם. בנוסף הביא הביא עמו גם שקים אחדים של עפר קדוש מארצנו הקדושה, אותו פיזר על פני קרקע הכניסה של בית הכנסת שלא היתה מרוצפת, כדי שכל הנכנס בשערי בית הכנסת יזכה לדרוך באדמת ארץ ישראל. כל זאת נעשה כמנהג העתיק המיוחס לפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (נשאה חן בעיינהם)".

זוהי ארץ - אפרים קישון

זוהי ארץ/ אפרים קישון

זוהי ארץ כל כך קטנה ששטחה על מפת העולם אינו מספיק כדי לכתוב את שמה בתוכו.

זוהי הארץ היחידה בעולם שמשלמי מיסייה בחוץ לארץ הקימו אותה.

זוהי ארץ בעלת גבולות בלתי מוגבלים.

זוהי הארץ הצרה ביותר בעולם, זוהי ארץ הצרות.

זוהי ארץ בה לומדת האם את שפת האם מפי ילדיה.

זוהי ארץ בה אבות אכלו בוסר ושיני הבנים מצויינות.

זוהי ארץ בה כותבים עברים, קוראים אנגלית, ומדברים רוסית.

זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב.

זוהי ארץ המתקדמת ביותר במזרח הקרוב – הודות לשכנותיה.

זוהי ארץ בה כל ההון נמצא אצל היהודים ורבה ההתמרמרות על כך.

זוהי ארץ בה תוכל לקנות בכספך את הכל חוץ ממכונית יגואר שהיא יקרה מידי.

זוהי ארץ שיש בה כור אטומי אך טלפון רק בעוד שנתיים.

זוהי ארץ של ברירות שאין בה כל ברירה.

זוהי ארץ שהתגברה על החרם הערבי אך לא על שביתת עובדי הניקיון העירוני.

זוהי ארץ שהצליחה להפיק מי שתייה מן הים אך הרחצה עוד אסורה בו.

זוהי ארץ שהיא חלק בלתי נפרד מן האיגודים המקצועיים שלה.

זוהי ארץ שבה פתק קטן מסוגל להזיז הרים, אך הרים מולידים נאומים.

זוהי ארץ המייצרת פחות ממה שהיא אוכלת ודווקא בה טרם מת איש מרעב.

זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם.

זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים "אולקוס" דווקא מן השכנים למעלה.

זוהי ארץ בה אין איש רוצה לעבוד, לכן מקימים עיר חדשה תוך שלושה ימים והולכים בטל עד סוף השבוע.

זוהי ארץ שאינה מקבלת אוויר אבל נושמת חירות.

זוהי ארץ בה כל אדם – חייל ובכל זאת כל חייל – אדם.

זוהי ארץ בת חמישים אבל חכמה ומנוסה כבת עשרים.

זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה.

זוהי הארץ שלי.

הרב מיימון ברכבת ציונות השתדלות

הרב מיימון מספר, שבצעירותו באירופה הוא יצא לנסיעה ארוכה ברכבת, שצפויה להימשך 7-6 שעות. היה לו חשוב למצוא בן-שיחה מעניין. הוא עבר מקרון לקרון עד שמצא יהודי בעל הדרת פנים שהיה נראה כרב. הרב היה רכון מעל חומש עם פירוש אור החיים הקדוש. הרב מיימון פנה אליו ושאל לשלומו ולשמו, והתברר שהם אפילו מכירים אחד את השני בשמות אך לא בפנים, שכן שניהם היו רבני קהילות. לאן כבודו נוסע? אל הרב׳ה מ_____, ולאן מר? שאל את הרב מיימון? לקוגרס הציוני. . . מיד החווירו פניו, והוא חזר אל ספרו.

הרב מיימון, כיאה לרב צעיר ונמרץ, שאל אותו בחביבות לפשר מעשיו, והלה הסביר שהוא איננו מזדהה עם התנועה הציונית. הרב מיימון המשיך והקשה, שהרי הציונים עוסקים בשיבת ישראל לארצו, דבר שבוודאי כל התורה וכל התנ״ך מלא ממנו; והרב השיב שזה נכון, אבל מקובלנו שהגאולה תבוא ע״י ניסים, ואילו הציונים מנסים לדחוק את הקץ ולהביא לשיבה לארץ בטרם עת.

הרב מיימון הוסיף ואמר: דווקא ממה שאני מכיר מהמקורות, ראשונים ואחרונים, הוא שאין הקב״ה עושה נס במקום שניתן היה לעשות את הדבר בדרך הטבע. עוד הוסיף הרב מיימון: אני מוכן להוכיח לך את העיקרון הזה של הציונים מכל פרשה בתורה.

כאן הרב נעשה מתעניין: נו, נתחיל מבראשית. הרב מיימון נתן לו דרוש יפה ומסודר שהיה מוכן לו על פרשה זו בטרם עת. . . נח – כנ״ל, דרוש שהיה לו מסודר כמות שהוא. לך לך – הרב מיימון לא היסס, ואמר: לך לך זו פרשה מצויינת להוכיח את מעשי הציונות. הוא מביא את דברי הזוה״ק (לך לך עז:) שעוסק בתרח ומשפחתו שכבר יצאו לכיוון ארץ כנען, ועל גבי זה בא הקב״ה ונתן את ציוויו: 'כיון דאתער בר נש אתערותא בקדמיתא, כדין אתער אתערותא דלעילא; ת״ח: כיון דכתיב "ויצאו אתם מאור כשדים וגו' " – מיד: "ויאמר ה' אל אברם לך לך. . ." '. מכאן רואים עיקרון חשוב מאוד – צריכים אנו לעשות את הצעד הראשון לכיוון הנכון, מה שביכלתנו, באתערותא דלתתא, ואם צדקנו – הקב״ה יחבור אלינו וייתן את סיועו באתערותא דלעילא.

אותו רב הנהן בהתרשמות, אחר כך חייך חיוך שובב, ודפדף אל סוף החומש. לפתע החל קורא את רשימת טעמי המקרא [אני אומר את הדברים כפי שאני זוכר – כנראה, לא מילה במילה]: מהפך, פשטא, זקף קטון, זרקא, סגול, פזר, אזלא גרש, גרשיים, שלשלת, תלישא קטנה, תלישא גדולה, סוף פסוק. הרב מיימון הופתע, אך התאמץ לקחת ברצינות את המשימה שהוטלה עליו. הוא העיר: אני מאמין שאנו עוסקים בדברים חשובים, ואני רואה שכבודו מעדיף מעט להתלוצץ; אבל דווקא חושבני שניתן ללמוד רמזים גדולים משמות טעמי המקרא: 'מהפך, פשטא, זקף קטון' – אנו תוהים מדוע הכול לא כפי שהיה אמור להיות, מדוע מהופך הפשוט, וזקוף הקטון שונאי ישראל שקטנים לפני המקום דווקא הם זקופים וניצבים. 'זרקא, סגול, פזר' – מדוע זרוקה הסגולה ומפוזרת בין הגוים? 'אזלא גרש, גרשיים' – היא אזלא=הולכת ועוברת גרוש אחר גרוש! 'שלשלת, תלישא קטנה, תלישא גדולה' – כי איננו עושים את הדרוש מאתנו, שהיה עלינו להתאחד כולנו כשלשלת ולעשות תלישא קטנא=חור קטן כפתחו של מחט, השתדלות שלנו, ואז היינו זוכים לתלישא גדולה=סייעתא גדולה מן השמים. סוף פסוק – אז היה מגיע סוף וקץ לכל צרותינו.

כך מסיים הרב מיימון: הרב התרשם מאוד מדבריי, והמשכנו לשוחח כל משך הנסיעה. הוא התחייב שגם אם לא נסכים בדעותינו, נישאר ידידים; הבטיח וקיים. שמרנו על קשרי ידידות לאורך שנים רבות.

הרב אליהו על חכם צדקה הזקן מקיים את המצוות התלויות בארץ

הרה״ג מרדכי אליהו זצוק״ל היה מספר על חכם צדקה הזקן שהייתה לו חלקת שדה קטנה שהיה זורע בה חיטין כל שנה, והיה מקיים בה את המצוות התלויות בארץ. בחיטין שהיה קוצר משם היה טוחן ואופה מצות לפסח. השדה היה קטן מאוד, אולי חמישה על חמישה מטרים.

היה מהדר חכם צדקה הזקן לקיים את כל המצוות התלויות בארץ בשדה זה כתקנן. לקט שכחה ופאה. והיה מחפש לקיים מה שאפשר כגון כלאיים וערלה וכו'. ואיך היה מקיים חכם צדקה הזקן את מצוות שכחה? הרי כל השדה שלו היה כל כך קטן שלא היה יכול לשכוח בו כלום.

איך יקיים מצוות שכחה?

היה קורא החכם למרן הרב זצ״ל שיבוא לעזור לו לקצור את התבואה ולהכין את העומרים. אחרי שהכינו את העומרים תפס חכם צדקה הזקן את הרב זצ״ל והחל לעשות עמו סיבובים בשדה. לאחר כמה סיבובים עצר חכם צדקה הזקן ואמר לרב: נו, מהר מהר לאסוף את הכול ולבוא הביתה, מהר מהר. בתוך כך היה זוכה לפעמים לשכוח איזה עומר בשדה מתוך חיפזון.

היה מקפיד חכם צדקה לתת מעשר עני לעני קבוע אחד שהיה מקפיד בכל פעם לקחת את המעשר עני שלו מחכם צדקה הזקן.

פעם אחת לא הייתה בחלקת השדה של חכם צדקה מספיק תבואה לעשות מצות לליל הסדר. חלק גדול מהתבואה הייתה של העני שקיבל גם "פאה" וגם "לקט" וגם "שכחה" וגם "מעשר עני". סיפר הרב זצ״ל שחכם צדקה הזקן היה בצער שלא נשאר לו מספיק קמח לאפות ממנו מצות מצווה. מה עשה הרב זצ״ל? הלך לאותו עני וקנה ממנו את החיטים של ה״פאה", ה״לקט", ה״שכחה" וה״מעשר עני". בא לחכם צדקה הזקן ונתן לו את החיטים הללו שיאפה מהם את המצות שהוא כל כך חיבב אחרי שקיים בהם את כל המצוות התלויות בארץ.

הזדמנות לא לראות את הגראנד קניון

אהרן רזאל - החיים כניגון

גראנד קניון אשר בארצות הברית.

לא בכל יום מקבל אני הזמנה לנגן במקום מיוחד כמו מדינת אריזונה

מששמעו ידידיי שאהיה במדינה שבה נמצא ה״גראנד קניון", הלא הוא אחד מפלאי תבל, החלו מפצירים בי שאאריך בכמה ימים את שהותי ואראה את מעשי ה' הנפלאים. נימקו את דבריהם, שהרי רבבות של תיירים באים במיוחד מכל קצבי תבל לחזות באותו שבר ארץ, שגודלו כגודל ארץ ישראל ועומקו וגובהו כשמים לרום, ואני הלא כבר אהיה שם באזור. יש אומרים שאף מברכים בשם ומלכות בעת שרואים את אותו גראנד קניון.

נזכרתי במעשה על הרב אלישיב זצ״ל בצעירותו.

בשעה שהגיע החזן יוסל׳ה רוזנבלט לירושלים הקטנה, נהרו כל בית ישראל לשמוע את הטנור הגדול אשר שמעו יצא בכל תבל. עברו על פני בית המדרש, וראו את האברך הצעיר שלום יוסף אלישיב שוקד על תלמודו. אמרו לו: הרי אתה זוכה להגות בתורה יומם ולילה, והנה ניצבת לפניך הזדמנות חד פעמית לשמוע את גדול בעלי המנגנים של עמנו! שמא שוב לא תחזור הזדמנות כזאת?

ענה להם: אדרבה, גם עבורי זאת הזדמנות חד פעמית. וכי מתי תהיה לי עוד אפשרות ללמוד תורה בזמן שיכולתי לשמוע את יוסל׳ה רוזנבלט. . . ?

כיוון שרציתי למעט את שהותי באמריקה, גם אני לא נעניתי להצעה. חזרתי לארץ, והנה אחרי כמה שבועות נסענו לטייל בנגב. אף שטיילתי בעבר במקומות דומים, הפעם הבטתי סביבי בהתרגשות חדשה. הסלעים, ערוצי הנחל, הצמחייה, האור והצל - כולם יפים מתמיד כאילו מבקשים לומר שירה.

היה זה פלא בעיניי, כיצד לא זכיתי עד היום לשים לב למראות נפלאים כאלה. וידעתי בלבי: משום שוויתרתי על אותו גראנד קניון, נפתחו לפניי מראות ארץ ישראל. . .

שמירת שבת והגניבה במפעל

סיפור לשולחן השבת: על הפרק עומד כעת המשבר הכלכלי העולמי. בנקים מתמוטטים, עסקים נופלים ועובדים מפוטרים. האדם המאמין יודע שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ע''י בורא עולם, והוא צריך להתחזק באמונה ובבטחון בבורא עולם בימים אלו. האדם המאמין לא רואה במאורעות חייו מקרה, אלא תולה את השגחת ה' בכל דבר גדול וקטן שעובר עליו בחיי היום יום. בפרשת השבוע אנחנו למדים על הצלחתו הכלכלית של יצחק:"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה' וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד".

בשכונת קרית משה בירושלים בחנות מכולת הניח יהודי באמצע הקניה את סל הקניות ואמר לאנשים בחנות: יש לי תחושה שברגעים אלה מתרחשת גניבה גדולה במפעל שלי. האיש מנכ''ל מפעל ''נייר ירושלים 2000" התנצל בפני בעל החנות נכנס למכוניתו ונסע לקרית גת למפעל שלו. בדרך הוא התקשר לאחד מעובדיו המסורים סיפר לו את תחושותיו, וביקש ממנו לעמוד בפתח המפעל עם פלאפון כדי לדווח למנכ''ל בזמן אמת האם יש משהו חריג ויוצא דופן שמתרחש במפעל. לא עוברת דקה וחצי ומשאית ואחריה עוד משאית טעונה בסחורה מגיעה לשערי המפעל. שתי המשאיות היו טעונות סחורה שערכה נאמד בהון עתק. העובד מסור בדק את תעודות המשלוח של שתי המשאיות ולמרבה הפלא הסתבר שאין להם תעודות משלוח. המשטרה הוזעקה למקום והיא חשפה את המזימה. שני נהגים מעובדי המפעל תכננו להבריח את הסחורה מתוך המפעל ולמכור אותה במחיר מוזל.

מנכ''ל המפעל סיפר שהשבת לא נשמרה במפעל בזמן שקדם לו, המפעל הגיע להפסדים ופשיטת רגל ומונה כונס נכסים. בשלב זה נכנס המנכ''ל החדש, ואחת ההחלטות הראשונות שהוא העביר היתה שהשבת לא תתחלל במפעל שבניהולו. לאחר שנתפסו הגנבים ונמנעה הגניבה הגדולה פתח מנכ''ל המפעל את היומן ושם לב לעובדה, שמניעת הגניבה הגדולה היתה אחרי שהמפעל שלו שמר שתי שבתות. המנכ''ל נזכר במאמר חז''ל בו נאמר:" אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים". מאותה עת ואילך חלה הצלחה בפעילות המפעל, ובזמן שמפעלים אחרים כשלו והאבטלה בנגב עלתה, ב''נייר ירושלים 2000" קבלו עובדים חדשים. כאן ניתן לראות בחוש ש״ברכת ה' היא תעשיר" וכמו שהתברך יצחק אבינו הצדיק כך בניו שומרי מצוות השבת זוכים לברכת שמים. [על פי עלינו לשבח].

שמירת שבת היהלומן מבלגיה

סיפור ולקח בצידו: שבת נצבים וילך היא השבת האחרונה של השבת. כתוב בספרים שבשבת זו אפשר לתקן את מה שפגמנו בכל שבתות השנה. שמירת שבת כהלכתה בשבת זו יש בכוחה לתקן את מה שחטאנו בשמירת בשבת בשאר שבתות השנה. לפניכם סיפור על שמירת שבת: לצד ענף היהלומים המשגשג באנטוורפן שבבלגיה, פורחת בעיר גם תעשייה מפותחת של תכשיטים. גם בתחום זה השתלבו היהודים בהצלחה רבה. אליהו הוא יהודי שהיגר לבלגיה מגרוזיה, בעל חנות לתכשיטי זהב ברחוב שיש בו חנויות רבות דומות. לפני כמה שנים נרקם קשר חם בינו ובין הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב״ד ורב קהילה באנטוורפן. בזכות הקשר הזה החל אליהו לקיים כמה מצוות, כמו הנחת תפילין ושמירת כשרות. מפעם לפעם הוסיף מצווה חדשה לרשימת המצוות שכבר קיים. אבל בתחום אחד נחל הרב סלבטיצקי כישלון חרוץ – שמירת שבת. כרוב חבריו הסוחרים, גם אליהו פתח את חנותו בשבתות. "זה יום המכירות הטוב ביותר", טען אליהו. הרב היה אומר לו שזה כסף ללא ברכה, אך ללא הועיל.

יום אחד בא אליהו אל הרב ועיניו נוצצות. "החלטתי שלא לפתוח עוד את חנותי בשבת", בישר בהתרגשות. הרב סלבטיצקי היה נרגש לא-פחות. "כל הכבוד!", אמר לאליהו ונשק לו על מצחו. עברו חודשים ואליהו דבק בהחלטתו. יום ראשון אחד, התקשר אליהו אל הרב סלבטיצקי. "כבוד הרב, אני חייב לראות אותך בדחיפות!", אמר. "בוא", הזמינו הרב. כשהופיע היה אליהו נסער. "אני צריך תיקון, תיקון גדול!", אמר.

"במה מדובר?", התעניין הרב בזהירות. אליהו החל לספר את שאירע ביום האתמול – בשבת. זו הייתה השבת שלפני ראש-השנה האזרחי. שבת זו נקראת בפי סוחרי הזהב היהודים באנטוורפן – כמה אבסורדי – 'שבת הגדול', משום שבשבת זו הכול קונים תכשיטים לנשותיהם. היקף המכירות נוסק למעלה והרווח בהתאם.

"כל הלילה התהפכתי על מיטתי", התוודה אליהו. "המחשבה על יום המכירות הגדול שאחמיץ מחר לא הרפתה ממני. כשקמתי בבוקר חשתי כי מעיי נהפכים בקרבי. התגברתי והלכתי לבית-הכנסת. כל התפילה לא הייתי מרוכז. בשובי מהתפילה החלטתי לעבור, רק לעבור, דרך הרחוב של החנויות, להציץ ולהמשיך הלאה.

"אני נכנס לרחוב. מה אומר לך, כבוד הרב, זה היה מחזה קשה בשבילי. כל החנויות מלאות קונים עד אפס מקום. רק החנות שלי סגורה, ריקה ושוממה."פתאום הבחין בי חבר מחנות סמוכה. 'היי, אלי! מה קורה? פרשת לגמלאות? !', שאל בתימהון. דבריו כמו חתכו בבשרי. 'לא פותח בשבת', עניתי. הוא הביט בי כפי שמביטים באדם שיצא מדעתו. 'אני רציני לגמרי. כבר כמה חודשים איני פותח את החנות בשבת', אמרתי.

"הוא הישיר מבט לעיניי ואמר: 'שמע טוב, אלי, תן אתה לאלוקים את כל שבתות השנה, אבל שבת אחת הוא חייב לתת לך. לסגור חנות ב׳שבת הגדול'? ! אני מתפלא עליך. . . פקח את העיניים, ראה מה קורה כאן!', אמר והצביע על ההמון שגדש את חנותו ואת שאר החנויות.

"כמעט התפתיתי. ברגע האחרון נשאתי את רגליי ומיהרתי לביתי. נכנסתי הביתה מבולבל כולי. עשיתי לאשתי ולילדיי 'קידוש' ולפתע חשתי סחרחורת. לנגד עיניי ריחפו צמידים, שרשרות, טבעות ושאר תכשיטים. חשבתי על חבריי שבסוף היום יצחקו כל הדרך לבנק וליבי נחמץ. רגליי ביקשו להוליכני חזרה אל החנות.

"ברגע הזה ידעתי כי עליי לעשות צעד קיצוני. 'לא מרגיש טוב', פלטתי, 'אני הולך לנוח'. הסתגרתי בחדר-השינה. רוקנתי לתוכי חצי בקבוק וודקה וכעבור דקה או שתיים שקעתי בשינה עמוקה שממנה התעוררתי רק בערב. לשבחה של אשתי ייאמר כי לא הציקה לי בשאלות מיותרות. כנראה חשה כי דבר-מה מסעיר אותי.

אליהו סיים את סיפורו. "כבוד הרב", אמר, "אני באמת מצטער על שכך עברה עליי השבת – בשכרות ובשינה. באתי אליך לבקש תיקון".

לפתע הבחין אליהו כי עיניו של הרב סלבטיצקי דומעות. אליהו החל לבכות גם-כן. "כל-כך נורא המצב? אין לי שום תיקון? !", שאל בחרדה.

הרב סלבטיצקי נזקק לכמה דקות כדי להירגע מהתרגשותו. "לא, אליהו יקירי, לא הבנת. איני בוכה על גודל העוון שלך. להפך, אני בוכה מקנאה. אתה פשוט צדיק. למעשה, אתה הרבה יותר מצדיק, שכן 'במקום שבעלי-תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'!".

אליהו נראה נבוך. "ראה", הסביר הרב, "אני בוחן את השבת שעברה עליי ומנסה להשוותה לשבת שלך. אני קמתי בבוקר, טבלתי במקווה, הלכתי לבית-הכנסת והתפללתי בנחת וברוגע. שום דבר לא טרד את שלוות השבת שלי ושום סערה לא התחוללה בקרבי. שבתי הביתה לסעודת שבת, עם דגים, בשר וזמירות. ממש תענוג. ובכן, מה השבת תרמה לי – זה ברור לגמרי. לעומת זאת, מה אני נתתי לה, מה אני הקרבתי למענה – על כך אין לי תשובה של ממש. ואילו השבת שלך, לאחר שהיית רגיל במשך שנים לפתוח את חנותך בשבת, התגברת וחדלת מכך. והנה אתה ניצב מול כל החנויות המלאות קונים, מתלבט ומתייסר – ובכל-זאת מצליח לעמוד בניסיון העצום. יש לך מושג איזה עונג גרמה השבת שלך במרומים? כעת אתה מבין מדוע אני מקנא בך?". . .

אליהו חש מעודד מדברי הרב. בליבו כבר ידע כי מכאן והלאה שמירת השבת לא תהיה עוד עניין ללבטים ולספקות. לאחר שעמד בפיתוייה של 'שבת הגדול', דבר כבר לא ישבור אותו.

[על פי גליונות חב''ד].

שואל ומשיב: סבתא שלי לא מרגישה כל כך טוב והיא תגיע לבית הכנסת. התוקע בשופר של בית הכנסת יבוא אלינו אחרי התפילה לתקוע בשופר לסבתא, כמה קולות שופר סבתא צריכה לשמוע כדי לקיים את המצוה.

תשובה: ראשית צריכה את לדעת שנשים פטורות ממצות תקיעת שופר בראש השנה בגלל שזו מצות עשה שהזמן גרמא. אף על פי כן, המנהג שגם נשים שומעות תקיעת שופר בבית הכנסת. אלא שלגבי הברכה על מצות עשה שהזמן גרמא יש מחלוקת בפוסקים: לשיטת השולחן ערוך נשים לא מברכות, וכך נהגו נשים מעדות המזרח.

לשיטת הרמ''א נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא וכך נוהגות נשים אשכנזיות, שמברכות על נטילת לולב, ואם תוקעים להן מברכות לשמוע קול שופר.

אם הסבתא שלך היא מעדות המזרח לא תברך על תקיעת השופר שיתקעו לה. ועליה לשמוע 30 קולות של תקיעת שופר עם הצרופים השונים של תקיעה שברים תרועה וכו'. יהי רצון ששומע תרועת עמו ישראל ישמע את קול השופר שלנו בראש השנה ושהקב''ה ירחם על עמו וכולנו נכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום לאלתר.

שמירת השבת של הסטייפלער בצבא הרוסי

בס''ד

הַסְטַיְפְּלֶר בַּצָּבָא הָרוּסִי

בְּמַהֲלָךְ מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה, הִתְפָּרְצוּ חַיָּלִים רוּסִים לַיְּשִׁיבָתוֹ של הַסְטַיְפְּלֶר, זֶצוּקָ״ל וְנָטְלוּ אוֹתוֹ אִיתָם בְּכֹחַ, וְגִיְּסוּ אוֹתוֹ לִהְיוֹת חַיַּל בַּצָּבָא הָרוּסִי.

כְּשֶׁשָּׁהָה הַסְטַיְפְּלֶר בַּצָּבָא הָרוּסִי, מִידֵי שָׁבוּעַ נִקְלַע בִּקְשָׁיִים חֲדָשִׁים בִּשְׁמִירַת הַשַּׁבָּת עַל כָּל דִּקְדּוּקֶיהָ וּפְרָטֶיהָ, וְכָךְ חִפֵּשׂ לְעַצְמוֹ תַּחְבּוּלוֹת שׁוֹנוֹת אֵיךְ לֹא לַעֲבֹר עַל חִלּוּל שַׁבָּת.

בְּיּוֹם שִׁשִּׁי הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַסְטַיְפְּלֶר בַּצָּבָא, מִיָּד לְאַחַר מִסְדָּר הַבֹּקֶר, פָּנָה אֶל מִפְקָדוֹ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְהִשְׁתַּחְרֵר מִכָּל עֲבוֹדָה בְּשַׁבָּת. הַמִּפְקָד הַנִּדְהָם מֵהַחֻצְפָּה לָקַח אוֹתוֹ הַצִידָה, וְהֵחֵל לְהַפְלִיא בּוֹ מַכּוֹתָיו, "נִרְאָה לְךָ שֶׁאַתָּהּ בַּבַּיִת אוֹ בְּגַּן יְלָדִים? פֹּה עוֹשִׂים אֶת מַה שֶׁדּוֹרְשִׁים מִמְּךָ בְּלִי לְהִתְחַמֵּק!".

הִסְכִּים הַמִּפְקָד לָתֵת לַסְטַיְפְּלֶר לִשְׁמֹר שַׁבָּת, בִּתְנַאי אֶחָד: יָעָמְדוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל חַיָּלִים, בֵּינֵיהֶם יַעֲבֹר הַסְטַיְפְּלֶר, וְהָרְשׁוּת תִּהְיֶה לְכָל חַיָּל לְהַכּוֹת מַכָּה חֲזָקָה אַחַת.

הַסְטַיְפְּלֶר הִסְכִּים מִיָּד. הַמִּפְקָד הִתְלַהֵב וּמִיָּד אָסַף כַּמָּה עֲשָׂרוֹת קוֹזָקִים שֶׁהִתְנַדְּבוּ לַמְּשִׂימָה בְּשִּׂמְחָה.

סִפֵּר הַסְטַיְפְּלֶר כַּעֲבֹר שָׁנִים: "בְּאוֹתָם רְגָעִים בָּהֶם עָבַרְתִּי בֵּין הַחַיָּלִים, וְחָטַפְתִּי מַכּוֹת אֲיֻמּוֹת וְנוֹרָאוֹת מֵהַחַיָּלִים צְמֵאֵי הַדָּם - לַמְרוֹת הַכְּאֵב הֶעָצוּם, הִרְגַּשְׁתִּי הִרְגַּשְׁתָּ הִתְעַלּוּת גְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר. הַתְּחוּשָׁה שֶׁל מְסִירוֹת הַנֶּפֶשׁ לִשְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה גָּרְמָה לִי לְהִתְעַלּוֹת רוּחָנִית שֶׁלֹּא זָכִיתִי לִכְמוֹתָהּ שׁוּב".

פַּעַם אַחַת בְּלֵּיל שַׁבָּת, הִגִּיעָה עֵת הַמִּשְׁמֶרֶת שֶׁל הַסְטַיְפְּלֶר לִהְיוֹת הַשּׁוֹמֵר בַּמַחַנֶה. הַכְּפוֹר הָיָה עָז. הַסֵּדֶר בַּמַחַנֶה הָיָה שֶׁהַחַיָּל הַיּוֹשֵׁב בַּמִּשְׁמֶרֶת לוֹבֵשׁ עַל עָצְמוֹ מְעִיל פַּרְוָה עָבֶה כְּדֵי לְהָגֵן עָלָיו מִפְּנֵי הַקֹּר הֶחָזָק, וְכָל חַיָּל מַעֲבִיר אֶת הַמְּעִיל לַחַיָּל בַּמִּשְׁמֶרֶת אַחֲרָיו. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַסְטַיְפְּלֶר לְהַחְלִיף אֶת הַחַיָּל שֶׁלְּפָנָיו, גִּלָּה שֶׁהוּא כְּבָר עָזַב אֶת הַמָּקוֹם, וְהִשְׁאִיר אֶת הַמְּעִיל תָּלוּי עַל הָעֵץ שֶׁבְּצַד הַשַּׁעַר.

מַה עוֹשִׂים? לְהוֹרִיד אֶת הַמְּעִיל מֵהָאִילָן לֹא בָּא בַּחֶשְׁבּוֹן, כִּי חָזָ״ל גָּזְרוּ וְאָסְרוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן בַּשַּׁבָּת. וְגַם לְהוֹרִיד דָּבָר הַנִּמְצָא בָּאִילָן הוּא בִּכְלָל הָאִסּוּר.

אָמַר הַסְטַיְפְּלֶר בְּלִבּוֹ: "אָמְנָם זֶהוּ פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ לְהִישָּׁאֵר בַּקֹּר הָעָז לַיְלָה שָׁלֵם, אֲבָל רֶבַע שָׁעָה לִהְיוֹת בְּלִי מְעִיל, זֶה אֵינוֹ פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ". וְכָךְ נִשְׁאַר הַסְטַיְפְּלֶר לְלֹא מְעִיל בַּמֶּשֶׁךְ רֶבַע שָׁעָה בַּקֹּר הָרוּסִי הַכָּבֵד.

לְאַחַר שֶׁעָבְרָה רֶבַע שָׁעָה אָמַר הַסְטַיְפְּלֶר בְּלִבּוֹ "עוֹד רֶבַע שָׁעָה אֶפְשָׁר לִשְׂרֹד לְלֹא הַמְּעִיל." וְכָךְ עָבְרָה עוֹד רֶבַע שָׁעָה וְעוֹד רֶבַע שָׁעָה. הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת. הַקֹּר נִכְנַס לָעֲצָמוֹת – והַסְטַיְפְּלֶר עֲדַיִן לְלֹא הַמְּעִיל, כִּי אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר כָּךְ עוֹד רֶבַע שָׁעָה. . . .

כָּךְ עָבְרוּ לָהֶן שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, עַד שֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר, הַמִּשְׁמֶרֶת הִסְתַּיְּמָה, והַסְטַיְפְּלֶר אֶת הַשַּׁבָּת לֹא חִלֵּל. חָזַר הַסְטַיְפְּלֶר לִצְרִיפוֹ שָׂמַח וּמְאֻשָּׁר עַל שֶׁלֹּא נִזְקַק לַעֲבֹר עַל אִסּוּר.