הרב הלל מרצבך:
יום אחד, במהלך נסיעה בדרום, עצרתי באיזה מושב כדי לחפש מניין לתפילת מנחה.
בבית הכנסת היו בערך שמונה גברים. השקיעה התקרבה, והנוכחים אמרו שאין הרבה סיכוי שנצליח להשיג מניין.
הצעתי שאולי אחפש אנשים בחוץ שישלימו לנו מניין.
יצאתי, ומצאתי סמוך לבית הכנסת שני יהודים ללא כיפה שהיו עסוקים בהעמסת סחורה. שאלתי אותם אם יהיו מוכנים להצטרף אלינו לכמה דקות ולהשלים מניין לתפילת מנחה.
הם סירבו והתנצלו שהם עסוקים עכשיו.
אמרתי להם: "אני מוכן לשלם לכם, רק תבואו לכמה דקות."
הם הסתכלו זה על זה, ואמרו: "יאללה באים".
לקחו כיפות, וזכינו להתפלל במניין.
כשסיימנו קצת חששתי מהסכום שהם ידרשו כעת. ושאלתי אותם: "טוב, כמה אני חייב לכם?"
הם חייכו, ואמרו לי משפט שלא אשכח: "נראה לך שניקח כסף? ! כשהצעת לשלם, הבנו שכנראה זה באמת מצווה חשובה, ככה נוותר עליה בגלל כסף? !"
על חיבוק לא וויתרתי להם.