אור רוחני במקום אור גשמי - יופי וצניעות

בספר "אגרות סופרים" הובא המעשה המדהים הזה:

מקובלנו מבית אבא זצ״ל שזקנתי הצדקת מרת גיטל ע״ה, היתה יפת מראה מאוד ברה כחמה וזיו פניה מבהיק עד להפליא. ובצדקותה הגדולה הסתירה עצמה ככל האפשר מעין רואים ולא יצאה בשוק רק בהכרח גדול. ופעם אחת בלכתה ברחובות קריה הרגישה שאיש אחד אחז דרכו אחריה, ולמרות כל תחבולותיה להסתתר מפניו, רצה הלה להביט בפניה. ותצטער על זה מאד. ובשובה לבית אביה לקחה ספר תהילים שבו היה רגיל אביה הקדוש החת״ם סופר להתפלל בכל עת מצוא, ותבך ותתחנן לפני ה' להסיר ממנה תואר פניה. וכבא אביה הקדוש לבית וימצאנה עומדת בזווית ומתפללת ודמעות שליש על פניה, ויחרד על המראה, ויאמר בתי למה תבכי מרה ולמה ירע לבבך?

ותען ותאמר הנה נא ידעת אבי אומרים עלי כי יפת מראה אנכי ורואי בחוץ קלי הדעת יביטו יראו בי ונלכדו בעבירה, וכן אירע לי גם עתה בלכתי בשוק ואתחלחל על הדבר הזה ובמסתרים תבכה נפשי. על כי הנני אבן נגף וצור מכשול לרבים, ובצר לי על זה התפללתי לרבוני שיסיר אור פני ממני ולא תבא עוד תקלה על ידי.

ויתפעל אביה הקדוש מאוד לשמוע דבריה, ויאמר לה ברוכה את בתי לה'. היטבת כל אשר דברת. ומאחר שכוונתך לשם שמים גם אני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך. יתן ה' שאלתך אשר שאלת מעמו ועת הנה הרה ויולדת בו, ותחת אשר את מוותרת על אור פנים גשמיים, תזכי לבן מאיר עיני ישראל בתורתו וצדקותו, ויהי לה כן כי בזמן קצר אחרי זה נחלתה במחלה קשה ואם כי שבה לאיתנה כבראשונה, בכל זאת פניה לא היו לה עוד. פנה הודה, פנה זיוה. ואחר זה נולד לה אבא מורי הגאון הצדיק ה״חשב סופר" זצ״ל אשר היה מופת לרבים בגדולת תורתו וקדשתו הנשגבה, ככל אשר דבר לה מלאך ה' קדושת זקני החת״ם סופר זצ״ל.

תיקח בלי להתבייש

בשנת תרט״ז (1856), עודד רבי יוסף חיים, שכונה 'הבן איש חי', עליה מאורגנת של משפחות נכבדות מבבל (עיראק) לארץ ישראל. בין העולים היו רבי אליהו מני, גיסו של הבן איש חי, ואשתו. כשעברה השיירה במדבר

שבין עיראק לסוריה תקפו שודדים את השיירה וראש הכנופיה שהיה ידוע באכזריותו עבר בין האנשים המפוחדים וגזל את רכושם עד תום. כשהגיע לרבנית מני. הסתכל עליה ראש הכנופיה כאילו היא מזכירה לו משיהו. הוא עצר ושאל אותה: יש לך אח בבגדד? כן, השיבה האישה ברעד. האם הוא צורף? המשיך לשאול השודד. אכן. ענתה האישה. אם כך, פקד השודד על חבריו החזירו לכולם את רכושם ושחררו אותם לדרכם.

ולאנשי השיירה סיפר: בצעירותי, גרתי בין אנשי העיר ומצבי הכלכלי היה קשה, בכל פעם הלוויתי סכומי כסף ממכריס ומנדיבים כדי להחיות את נפשי הרעבה אך עם הזמן החלו כולם להשתמט ממני בכל מיני תירוצים. לבסוף ניסיתי את מזלי אצל הצורף היהודי, סיפרתי לו את מצבי וכי איש אינו מוכן לעזור לי. ללא שהיות ושאלות פתח הצורף את הקופה ואמר לי: קח כמה מטבעות שאתה זקוק ואל תתבייש כלל, הרי גם אנשים עשירים נקלעים לפעמים למצבים קשים. קח, וכשיהיה לך תחזיר לי. לא רק המטבעות היו נצרכות לי באותו הזמן, אלא גם התחושה הטובה שנתן לי הצורף יחד איתם. זהו חסד שלא אשכח לעולם, ובזכות אחיה של אישה זו- תשוחררו כולכם לדרככם. כששמע על כך הבן איש חי אמר את הפסוק (קהלת י״א, א): "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו"- כשאתה עוזר לאדם כלשהו, זה יחזור אליך באחד הימים. . .

שלח לחמך על פני המים

המעשה מתרחש באחת מערי המחוז של רוסיה. באותה עיר הקים לו היהודי ר' שמואל בית חרושת ליצור יין שרף. בימים ההם היה קיים ברוסיה חוק, שחייב את בעלי בתי החרושת למשקאות חריפים לשלם מס לממשלה על פי כמות המשקאות שיצרו ומכרו. כדי לפקח על כך, הצמידו לברז המרכזי, שדרכו זרם היי״ש, מין מונה, והוא הורה את גובה המס שחיב בעל בית החרושת לשלם לשלטונות. ר' שמואל שהיה אדם ישר דרך, הקפיד למלא את מצותם של השלטונות.

ואולם בין פועלי בית החרושת שלו היה גוי אחד, שמצא דרך לנקב נקב קטן בדוד שבתוכו יוצר היי״ש ולגנוב מן המשקה בי שבעל בית החרושת או השלטונות יחושו בכך.

יכול האיש להמשיך במעשהו זה שנים רבות, אלמלא הבחין בכך עובד אחר של בית החרושת. הלה איים לגלות את הענין לר' שמואל, בעל בית החרושת, ורק לאחר שהבטחה לו מחצית מהשלל הניגר דרך הנקב, הסכים לשתוק.

כך המשיכו השנים לגנוב ממעבידם בלי שהדבר יתגלה.

לימים פרצה ביניהם מריבה. האחד חשד בחברו, שהוא מרמה אותו ופנה להלשין במשטרה. חיש הגיעו למקום אנשי המשטרה. הללו אסרו את האיש שנאשם בגנבה, אך הלה טען "מנהל בית החרושת ציוה עלינו לגנוב. הוא רצה להונות את השלטונות ולהתחמק מתשלום המס. כל הרווח זרם לכיסו!"

דבריו של האיש מצאו מסילות לליבם של השוטרים. הם שחררו אותו, ובמקומו אסרו את מנהל בית החרושת, ר' שמואל, והאשמה שהאשימוהו היתה הונאת השלטונות.

על מעשה חמור שכזה צפוי היה לר' שמואל עונש חמור ביותר גלות לערבות סיביר עם עבודת פרך. זאת בנוסף על החרמת רכושו וקנס כספי גדול, שיאלץ לשלם לשלטונות.

לא יפלא אפוא, שמשפחתו של ר' שמואל עשתה את כל המאמצים כדי להוכיח את צדקתו וישרו, וניסתה לשחרר אותו מן הכלא לפחות עד לעת שבה עתיד משפטו להתקיים. ואכן, תמורת ערבות כספית ענקית שוחרר ר' שמואל ממעצרו עד ליום המשפט.

מיד בצאתו מהכלא נסע ר' שמואל ללובביץ, אל האדמו״ר רבי שמואל המהר״ש, לבקש ממנו עצה ותושיה.

תור ארוך השתרך בפתח חדרו של הרבי. הגבאי, בראותו את ר' שמואל, הודיע לו, כי יצרך לחכות ימים אחדים עד אשר יגיע תורו להכנס.

"ימים אחדים?" נדהם ר' שמואל, וסח באזני הגבאי את מצוקתו.

נגעו דבריו ללב הגבאי, והוא הבטיח להכניסו אל הרבי כבר ביום המחרת. כל אותו היום והלילה ישב ר' שמואל בבית המדרש ואמר פרקי תהילים. קולו השבור בקע מתוך ליבו הנשבר והנדכא.

כשהגיעה העת להיכנס אל חדרו של הרבי, היה האיש שבור ורצוץ לחלוטין. בקושי רב הצליח לפלוט מפיו את סיפור העלילה שהעלילו עליו. "ועתה צפוי לי משפט, שסופו עלול להיות רע ומר", בכה האיש, "עלי להלחם בעדויות שקר, שמעלילים עלי שונאי ישראל, המתנכלים לנפשי. אוי! נאנח מעומק ליבו, מאין יבוא עזרי? !"

כל אותה עת ישב הרבי והקשיב לדברי היהודי האומלל, וכשסיים את דבריו בשאלה הבקשה הנוקבת, אמר לו האדמו״ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר מאין יעבור עזרי? עזור לו למלא את מבוקשו, וכאשר תמלא אתה את ה״אין" של הזולת, ימלא ה' את ה״אין" שלך!".

דברי הרבי נסכו עידוד רב בר' שמואל. הוא שב לביתו בטוח ומאמין בתשועה שישלח לו ה' יתברך.

והנה בהגיעו לעירו, לאחר שכולם קידמו את פניו בשמחה ואחלו לו הצלחה במשפט, פנו אליו בשאלה "שמעת מה ארע לר' חיים?"

ר' חיים היה אחד מידידיו של ר' שמואל. איש ישר דרך, המטופל במשפחה גדולה ומסועפת. את פרנסתו מצא ר' חיים ממסעדה, שהיתה לו בסמוך לנהר שבקצה העיר.

"מה קרה לר' חיים?" נבהל ר' שמואל, האסיר המשוחרר.

"מטה לחמו נשבר", נאנחו האנשים, "ביתו והמסעדה שלו עלו באש, ועתה נותרו הוא ומשפחתו ללא פרנסה ואפילו ללא קורת גג. מסכנים שכאלה!"

נכמרו רחמיו של ר' שמואל על ידידו הטוב. הוא קם ופנה לעבר הנהר, אל המקום שבו ניצב עד לפני ימים אחדים ביתו של ר' חיים.

כבר מרחוק הריח ר' שמואל את הריח החרוך שהותירה אחריה הדלקה. משהתקרב, ראה את ר' חיים בין החרבות החרוכות, ראשו היה מורכן וניתן היה להבחין בהבעת פניו העצובה.

כשהבחין ר' חיים בידידו, ששוחרר ממאסרו, אורו עיניו. לרגע נשכחו ממנו מצוקותיו שלו, והוא שמח בשמחת ידידו, שזכה ולו גם לזמן מוגבל – בחופש.

"הוי, ר' שמואל, כמה שמח אני לראותך! ברוך מתיר אסורים!".

אך דוקא פניו של ר' שמואל היו קודרות עתה. ליבו היה מצר על החורבן שפקד את ידידו. הוא הביט על סביבותיו וניסה למצוא כמה מילים לנחם את האיש על אבדן רכושו ופרנסתו.

לבסוף שאל "אמור לי, ר' חיים, איזה סכום דרוש לבנות מחדש את ביתך ולשקם את פרנסתך?"

ר' חיים הביט בו בעינים קמות. למה כונתו של ר' שמואל? ?

לבסוף נקב בסכום הדרוש.

"מוכן אני להלוות לך את הסכום הזה", אמר לו ר' שמואל בלי להסס.

היה זה סכום גדול ביותר. "כיצד אעז ליטול ממך סכום כה גדול?" קרא ר' חיים. "ראשית, כלל איני יודע מתי אוכל לפרוע חוב עצום שכזה. ונוסף לכך, הן אתה עצמך שרוי כעת במצוקה, ועומד בפני משפט קשה. לא, ר' שמואל ידידי, לא אוכל לקבל את הצעתך הנדיבה. היושב בשמים בודאי יעזור לי! כיצד אנו אומרים בתהילים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ! בורא השמים ויוסד הארץ הנו כל יכול, והוא בודאי יעזרני!".

המילים "מאין יבוא עזרי", שיצאו מפי ר' חיים, צלצלו לפתע באזני ר' שמואל כמנגינה ערבה. הוא נזכר בדבריו של האדמו״ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר "מאין יבוא עזרי?" עזור לו למלא את מבוקשו". . .

"ר' חיים, אני מפציר בך, אנא! קח את הכסף!" התחנן ר' שמואל בפניו ידידו.

אך ר' חיים, האיש שביתו נשרף ופרנסתו נתקפחה, עמד על שלו אין הוא רוצה לקבל כסף מר' שמואל הנתון בצרה!

"קח את ההלואה!" לא חדל ר' שמואל להתחנן, "כי בנפשי הדבר! אסור לך להשיב את פני ריקם!"

רק לאחר הפצרות ותחנונים מרובים נאות ר' חיים לקבל את הסכום. או אז שב ר' שמואל לביתו בפנים מאירות מאושר. הוא אף את הסכום הדרוש ומיהר למוסרו לידי ר' חיים.

נרגש עד דמעות היה ר' חיים בעת שקיבל לידיו את הכסף בו ישקם את חייו. "ר' שמואל", רחשו שפתיו, "מקרב לב אני מאחל לך, כי בעזרת ה' תושע גם אתה ותצא זכאי מעלילת הוא שחרשו נגדך!"

טחנות הצדק טוחנות לאט והן לא שינו ממנהגן גם במשפטו של ר' שמואל, חלף זמן רב, אך לבסוף הגיע יום המשפט.

ר' שמואל הובא אל בית המשפט והושב על ספסל הנאשמים. בעודו יושב אל מול השופטים וחבר המושבעים, ישבו קרוביו ומכריו בבית המדרש, שפכו דמעות וקראו פרקי תהילים בבקשם רחמים מלפני ה', שיוציא את הצדק לאור.

המשפט החל. בזה אחר זה עלו העדים לדוכן והשמיעו את דבריהם. בין העדים בלטו, כמובן, אותם שני פועלים גנבים, אשר העלילו על ר' שמואל את עלילת השוא. "מזמן ידענו על אודות הנקב בתחתית הדגוד, אך לא גילינו את הדבר, כי מנהל בית החרושת ציוה עלינו לשתוק, ואם לאו איים שיפטר אותנו מהעבודה!"

לאחר דברי העדים בא תורו של הקטגור, נאום מלא ארס ושטנה פעפע מפיו. "לפנינו יושב פושע פלילי", סיכם את דבריו, "אשר ניצל את ועליו המסכנים, במטרה להונות את הממשלה. אי לכך הקטגור כחכח בגרונו, "אי לכך, תובע אני להענישו בכל חומרת הדין!"

ואז הגיע תורו של ר' שמואל לשאת מילים להגנתו. בטרם קם ממקומו, הביט לעבר חבר המושבעים הם אותם אנשים, האמורים בסופו של דבר לחרוץ את גזר דינו. הללו הביטו בו בשנאה ולעג, וכבר ראה ר' שמואל בעיני רוחו את גזר הדין שהם חורצים. . .

לא יפלא שהוא קם ממקומו שבור ונדכא, ובקושי רב הצליח לומר בקול מקוטע: "אינני אשם. . . אני חף מפשע, . . העלילו עלי עלילה. . . נפלתי קרבן לעלילת שווא. מעודי לא גזלתי מאיש, ומעודי לא עשקתי איש!" ובסיימו, צנח בכבדות על מקומו, הרכין ראשו ותמך בו בידו.

לאחר שנשמעו דברי כל הצדדים קם השופט לשאת את נאום הסיכום. בנאום זה סיכם באזני חבר המושבעים את כל מהלך המשפט, ועל פי דבריו אמורים הם לחרוץ את פסק הדין.

"לאמיתו של דבר", אמר השופט, "יש להכריע עכשיו למי להאמין ליהודי היושב לפנינו, או לשני הפועלים, אשר הם בעצמם הודו כי היו שותפים למעל ולגנבה. אך בטרם יחליטו המושבעים את החלטתם ברצוני לספר באזניכם סיפור לא ארוך".

הכל היטו אוזן קשבת, והשופט פתח בסיפורו:

"בחור צעיר, בן למשפחת אצילים, יצא פעם לדרך ארוכה. באחת התחנות, כשהתכונן לרדת מהרכבת, גילה כי מזודתו נגנבה! בידים ריקות ירד אפוא מהרכבת כל כספו, חפציו ואפילו כרטיסי הנסיעה שלו היו באותה מזודה! בערו ובחוסר כל סבב הצעיר כל שעות היום בבית הנתיבות. רעב היה ומדוכא, אך איש מבין הנוסעים הנחפזים לדרכם לא נתן דעתו עליו. ברדת הלילה נשכב הצעיר על אחד הספסלים שבתחנה, ושם ישן באותו ליל. בבוקר המחרת כמעט החליט לפשוט יד ולקבץ נדבות, כדי שיוכל לקנות מעט מזון להחיות את נפשו, אך לא הרהיב עוז בנפשו. ואז, כשהיה על סף הייאוש, קרב לעברו אדם אחד. . . היה זה סוחר, שירד מן הרכבת באותה תחנה ושם ליבו אל הצעיר האומלל, הניצב בפאתי התחנה. "האם רצונך לאכול דבר מה"? שמע הצעיר את הזר פונה אליו. הוא הנהן בראשו, והניח לאיש להוליכו אל מסעדת הרכבת. הלה הבחין, שהצעיר איננו בן איכרים פשוט. הוא כיבד אותו בארוחה משביעה, וכששבה רוחו של הצעיר, סיפר למטיבו את אשר ארע לו. "וכך בלא המזוודה וכל אשר בה, איני יכול להמשיך בדרכי", סיים את סיפורו בשפל קול.

"הסוחר, אשר לא הכיר עד כה את הצעיר שלפניו, לא הרהר. הוא שלף מכיסו סכום כסף, וקנה בעבורו כרטיס נסיעה להמשך דרכו. כן דאג לצידו במזון ובדמי כיס. "אמור לי את שמך וכתבתך כדי שאוכל להשיב לך את כספך לכשאגיע לבית אבי", ביקש הצעיר, אך הסוחר סרב. "דרך צלחה!" איחל לצעיר. וכל אחד מהם פנה לדרכו.

"שנים חלפו מאז אותו יום", המשיך השופט את סיפורו. "אותו צעיר התבגר והיה לאיש. והאיש הזה אינו אלא אני, הניצב פה לפניכם! רצונכם, בודאי לדעת מי היה אותו סוחר טוב לב, שכה היטיב עימי. ובכן אגלה לכם גם זאת הסוחר הזה גם הוא נמצא כאן באולם. זהו הנאשם, היושב לפניכם, ר' שמואל היהודי!

"משך כל השנים חפשתי אחריו, ולשוא. קויתי למצאו ולפרוע את החוב, שהנני חב לו הן את החוב הכספי והן את החוב המוסרי. הרבה מאוד אנשים עברו על פני באותו יום רחוק, ורק הוא הסוחר היהודי נתן דעתו עלי. ועתה, כשהובא משפטו לפני, הכרתי את האיש. אומרים, כי ניכרים דברי אמת. אכן אדם הגון ועדין נפש שכמוהו חזקה עליו שאינו שקרן, קל וחומר שאין הוא גנב!"

השופט סיים את דבריו והתישב על מקומו.

חבר המושבעים עזב את האולם ופנה להתיעץ. דקות אחדות ארכה ההתיעצות, ובשובם קבעו המושבעים: "הנאשם חף מפשע!"

על מקומו על ספסל הנאשמים ישב ר' שמואל, הנאשם שזוכה. ידו תמכה בראשו, ובאזניו הדהדו המילים ששמע מפי האדמו״ר מלובביץ: "כאשר תמלא אתה את ה״אין" של הזולת, ימלא ה' את ה״אין" שלך! . (מעשיהם של צדיקים).

שלח לחמך על פני המים והכרת הטוב

מלחמת העולם השנייה, פולין.

קבוצת בנות פסעה במורד הרחוב שהיה הרוס בחלקו הגדול בדרכן אל כיתת הלימוד המאולתרת. חיילים גרמנים עמדו בכל פינה ובחנו את העוברים ושבים.

למרות שליבה של שרה הלם בפראות, היא ניסתה לשדר שלווה ורוגע כלפי חוץ. המראה שלה לא הסגיר את יהדותה ולכן הוריה החליטו שעדיף שתישאר בעיירה מאשר שתעבור איתם לגטו. 'עם המראה שלך, יש סיכוי גדול שהנאצים יטעו ויחשבו שאת פולניה', אמר לה אביה בטרם נפרד ממנה לנצח.

עוד קודם לכן, חברתה הטובה של אימה סידרה לה דרכון מזויף עם שם פולני מובהק, וכך יכלה שרה להסתובב ברחבי פולין הכבושה בחופשיות יחסית בעוד משפחתה עולה בסערה השמיימה.

אחד השוטרים סימן לקבוצה לעצור, הוא הביט בקשיחות בפניהן המבוהלות של הבנות וסקר אותן אחת לאחת, עד שעיניו ננעצו בעיני שרה. 'את! צאי החוצה! את יהודיה!' צרח החייל בקול.

'אתה טועה!' זעקו הבנות וגם שרה ביניהן אבל זה לא עזר לה. החייל לקח אותה בכוח והעלה אותה על גבי טנדר צבאי שנסע משם הישר אל המפקדה המקומית של הגסטאפו.

ארבעה ימים היא הייתה עצורה במקום כשבמשך כל הזמן הזה הגרמנים מנסים לשבור את רוחה, ולהוציא ממנה את ה׳הודאה' בכך שהיא יהודייה. בסופו של דבר, היא יצאה משם שבורה ורצוצה, ועם ההבנה שמהיום והלאה היא לא תוכל להסתכן יותר ולהסתובב ברחובות.

כמובן שזה היה מאוד קשה להסתגר כל היום בביתה של המשפחה הפולנית שאצלה הסתתרה, אבל לא הייתה לה ברירה אלא להישען על רחמי הדיירים שזרקו לה מדי פעם כמה שאריות של אוכל.

הרעב הלך וגדל מיום ליום. הבטן הריקה לא נתנה מנוח, ובלית ברירה החליטה שרה שהיא צריכה לצאת ולחפש מזון בכוחות עצמה.

המראה שלה היה נוראי, עובדה שהגבירה את אפשרות חשיפתה לעיני העוברים והשבים. היא תרה בעיניה אחר מזון כלשהו תוך שהיא מנסה לא להתבלט.

באחת הסמטאות גילתה מטמון של ממש, בסמוך לפח הזבל היה זרוק שק תפוחי אדמה רקובים למחצה. היא עטה על השלל במהירות והחלה לנבור בשק על מנת להוציא את תפוחי האדמה שנותרו ראויים למאכל.

לפתע הבחינה שמישהו נועץ בה עיניים רעות. היא הרימה את ראשה ונתקלה במבט שטני של חייל נאצי שכיוון לעברה אקדח.

ליבה הלם בפראות, היא הבינה שגורלה כנראה נחרץ, הנאצי התבונן בה במשך כמה רגעים, ואז שאל לפתע: 'האם את קשורה ליהודי אמריקאי בשם ליברמן?'

'כן' ענתה שרה, 'לאבי יש ידיד מאוד טוב, שהוא עיתונאי אמריקאי בשם ליברמן'.

'אליו התכוונתי', פלט החייל תוך שהוא מסמן לה עם אקדחו להסתלק מיד.

ימי המלחמה תמו ושרה עלתה בודדה לארץ ישראל, תוך כדי שהיא מנסה לפתור את התעלומה: מיהו אותו ליברמן שהיא זכרה במעורפל מילדותה, ומה לו ולחייל נאצי.

שנים רבות חלפו, ההתמודדות עם החיים החדשים לא נתנו לשרה זמן מיותר עבור חיפושים של אדם אלמוני הגר באמריקה, אבל יום אחד נודע לה במקרה שעיתונאי אמריקאי ותיק בשם ליברמן הגיע לכמה ימים לארץ.

לאחר מאמצים היא הצליחה לקבוע איתו פגישה בלובי המלון בו התאכסן.

במשך שעה ארוכה היא סיפרה לו את המאורעות שעברו עליה ואת העובדה המפתיעה שחייה ניצלו בזכות הזכרת שמו.

מר ליברמן גירד במצחו תוך כדי ניסיון לדלות משם בדל זיכרון, לאחר כמה דקות של מחשבה הוא שאל: 'הייתה לו צלקת מעל האף?'

'כן', ענתה שרה.

'זה היה שנים רבות לפני המלחמה' התחיל מר ליברמן לספר, 'הגעתי לסקר מטעם העיתון שלי את המחוזות הנידחים בגרמניה ואת התושבים העלובים שהתגוררו בהם. לפתע ראיתי נער צעיר ומוכה היושב על הגדר כשעיניו כבויות ועצובות.

'שאלתיו: 'האם יש לך מה לאכול?' והוא ענה לי בעצב שחייו נוראים, בביתו אין אוכל ואין ביגוד מינימאלי. רחמי נכמרו עליו. לקחתי אותו אל בית המלון בו התאכסנתי, נתתי לו אוכל וגם ביגוד חדש מכף רגל ועד ראש.

'הנער הנרגש לא ידע כיצד להודות לי, וכשיצא בירר לשמי ולמקצועי, 'אני מבטיח לך מר ליברמן' הוא אמר, 'שאם אמצא אי פעם אדם הקשור אליך אעזור לו עד כמה שאוכל. . .'

*****

כל מעשה טוב שאדם עושה גורר אחריו מעשה טוב נוסף, ולכל אדם שנברא בצלם יש להתייחס בכבוד.

שלמה המלך מלמד אותנו בספר קהלת: 'שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו', המעשה הטוב שאתה עושה כעת יגרור אחריו מעשים טובים נוספים, יתכן והאדם המיטיב עצמו ייהנה מהם, ויתכן שייהנו מהם אחרים.

רק צלחת מרק - חסד משפחה ילדים

רק צלחת מרק/ ענבר אליהו

הוא עמד בתור הארוך, המשתרך, הרטוב מגשם. כתונת הפסים הדקה על עורו העיקה במגעה המחוספס. הקור הזדחל דרכה וצמרר את גופו. עוד מעט חורף וכבר בהונות רגליו קופאות מקור בתוך קבקבי העץ הנוקשים. הוא נדחק קדימה, קרוב יותר לעומד מלפניו, אולי יספוג מעט חמימות. כמוהו עוד רבים, עומדים שפופים, יראים, שדופים ומחכים בכליון עיניים למנת האוכל היומית שתנתן להם בסוף יום עינויים מפרך נוסף.

אושוויץ, חודש תשרי 1944.

הינה תיכף מגיע תורו. הוא כבר רואה את זה שנמצא מלפני האיש העומד מלפניו, לוקח את קערת ה״מרק" הדליל והולך עימה הלאה. מרק זה כמובן לא ראוי להקרא כך בכלל. מים דלוחים שהיו ראויים להנתן לכלבים. אך בשל חמימותם היה בלתי ניתן לוותר אף על מנה זו. והינה מגיע תור האיש לפניו. ומה זאת? האסיר הממונה על יציקת המרק בוחש עמוק בתוך הדוד הגדול ודולה משם מלבד המים גם ירקות, גם גריסים, ועוד אוצרות הטמונים להם עמוק בתחתית הסיר. האסיר שלפניו מקבל את הקערה הגדושה בהכרת הטוב ופונה הצידה. כאשר מגיע תורו- הוא מקבל מנה רגילה ככולם, אותם מים דלוחים תפלים וחסרי טעם. בתמיהה ובמרמור פונה הצידה עם קערית הפח שבידו. אין זו השעה לתהות על כך בקול. שאלה זו עלולה למשוך תשומת לב מיותרת לסכן את חייו של מגיש המרק.

בשעת הכושר הראשונה שנזדמנה לפניו פנה אל מגיש המרק ושאלו מה ראה לנכון לחלק מנה מכובדת לאותו האסיר שלפניו.

"שמו דוד כהאן". הפטיר מגיש המרק.

"ובכן?" שאל ברתיחה הולכת וגוברת האסיר המופלה. "מה עניין שמו להגשת המרק המלא כל טוב? הלא יש עוד דוד כהאן במחנה! למעשה, אף אני שמי הוא דוד כהאן!" אמר דוד כהאן בצעקה כבושה.

"אני יודע ששמך הוא גם דוד כהאן". אמר מגיש המרק ועיני דוד כהאן התעגלו בהפתעה.

"כיצד יודע אתה זאת? ואם כך מדוע אינך מגיש גם לי כשם שהגשת לשני? ?"

"אני הוא אחד מקבצני העיירה חוסט". פתח ואמר מגיש המרק. "בכל יום חמישי נהגתי לדפוק על דלתותיהם של נכבדי העיירה ולבקש צדקה. שער החצר של דוד כהאן היה תמיד פתוח לרווחה. הוא הכניס אותי אל ביתו ונוסף על הצדקה תמיד הגיש לי צלחת מרק. הייתי יוצא ממנו מאושש ועם רוח חדשה.

אצלך בחצר היה כלב נובח.

עכשיו מבין אתה מדוע עלי להשתדל עבור דוד כהאן?"

דוד כהאן הוא סבא רבא שלי. נכנס בשערי אושוויץ בערב שבועות 1944, שם איבד בו ביום את אשתו וארבע מתוך ששה מילדיו. זכה להנצל ולהגיע לארץ יחד עם סבתי שתחי' מרים ואחותה בז׳י ז״ל.

את הסיפור הזה מצאתי כתוב בקצרה בספר שנכתב על העיירה חוסט בידי אחד מילדי העיירה שניצלו וסיפרו את סיפורם של אנשיה. מאז, הפך עבורי לסיפור מכונן. ועזר לי להבין את כוחה של צלחת מרק. סבתי שתחי' תמיד תכין מרק בכל מקום אליו תגיע. ותגיש מרק באופן קבוע לשכנה ערירית. על חמותה התבטאה לא פעם: אמנם היתה אישה קשה (גורשה לסיביר ואיבדה שם את יקיריה) אבל את צלחת המרק ידעה לתת.

רק צלחת מרק.

כאשר למדתי לתואר בירושלים היתה סבתא מגיעה מרמת גן אל ביתינו בקרית משה באוטובוס. היינו זוג אברכים עם שני תינוקות קטנים. סבתא היתה מכינה ממה שהיה במקרר סירים מבעבעים. ביניהם, כמובן- מרק…. הייתי חוזרת הביתה מאוחר, לאחר יום לימודים מפרך, ואת פני היה מקבל ריח ביתה של סבתא. כיצד ידעה להכניס למעט שהיה במקרר את ניחוחות תבליניה המיוחדים? זאת לא אדע. קוסמת היא סבתא, בכח אהבתה את נשמתה הכניסה במרק. לאחר מכן היתה יוצאת הביתה בחזרה בשמחה. הייתי שואלת אותה: איך, סבתא? איך יש לך כוח לנסוע נסיעה ארוכה הלוך חזור מרמת גן לירושלים, להכין תבשילים, לטפל בנינים, ואפילו לנקות לפעמים (בודאי לא ביקשתי זאת ממנה!)

והיא היתה עונה לי בחיוך: בשביל מה יצאתי מהאפר (אושוויץ) אם לא על מנת לראות את האושר הזה? והיתה מפנה את מבטה לילדי- ניניה. כך היתה חוזרת לביתה בשמחה וכעבור שבועיים מגיעה שוב.

רוחו של יעקב מתחיה בעקבות פגישתו עם יוסף, הבן האבוד, שחשב כי טרוף טורף.

רוחו של עם ישראל מתחיה מהקמת המשפחות, מלידת הילדים ומפעיית התינוקות.

כמה נחת ואושר נמצאים בקשר המיוחד הבינדורי הזה. צריך רק… קצת מרק.

ראה הנתינה מחיה את הנותן

מהר״ל נתיב הצדקה פרק ב

והנה בא לבאר ענין הצדקה שאין קיום של העושר של אדם כי אם על ידי הצדקה וכמו שאמרנו למעלה, כי דבר זה דומה למעין אשר הוא משפיע אל כל מקום ויתפשט מימיו, כל זמן שהמים יוצאים ומשפיעים אל כל מקום מוסיף ומתגבר מן המקור תמיד מים זכים וטובים ומיד שאין המים הולכים למקום אחר אז תיכף ומיד מתקלקל, כי כאשר המים עומדים מתקלקלים כאשר אינו נובע ממקור שלו.

וכן כאשר יש אל אדם העושר אם האדם משפיע אל אחר דהיינו שנותן לעני אז מוסיף השפע הבא מן הש״י. אבל כאשר האדם מחזיק בעושר שלו מבלי שישפיע חוצה אל אחר, הלא המעין מתקלקל כאשר אין מימיו יוצאים מן המקור, וכן כאשר יש לו עושר יש לו להשפיע אל אחר שאז אינו די שאין הברכה פוסקת ואדרבה הברכה מוספת, יען כי הברכה הוא מתגבר מן המקור הוא הש״י שהוא מקור חיים ומוסיף להשפיע ברכת הש״י, ואם אין משפיע מעשרו אז מתקלקל בעצמו שאין ברכתו מן הש״י.

סיפור על שני ימים בארץ ישראל אחד מלוח אחד מתוק

צדקה תציל ממוות

סיפר חכם שמעון אליהו – אחיו של מו״ר הרב אליהו ז״ל – הכ״מ. כי במלחמת העצמאות ירו הערבים לתוך הבתים של היהודים בירושלים בלי הבחנה. ופגז אחד נפל בתוך הבית שלנו. למזלנו הוא פגע בחליפה של האח הבכור שהיה אז במחתרת, החליפה בלמה את המכה, ובנס גמור הפגז לא התפוצץ. אבל אין סומכים על הנס והמשפחה כולה עזבה את הבית שהיה קרוב לגבול עם הירדנים ועברה לגור בבית של הרב צדקה הזקן שהיה ברחוב חגי. בלילה היו ישנים בבית ובבוקר, בגלל שבבית היה צפוף, היינו לומדים אתו בחצר הבית, בתוך הגינה.

בימים ההם צרו הערבים על ירושלים, והמים היו במשורה. לא היו מים בצנרות, רק מבורות ומגשמים. כל יום הייתה עוברת מכלית ומחלקת מים לתושבים בדליים. בשכנותנו הייתה גרה אישה זקנה שלא הייתה יכולה לרדת ולהביא דלי של מים לביתה, ואחי הרב מרדכי היה רגיל ללכת למכלית ולהביא בשבילה דלי של מים בכל פעם שהייתה חלוקה.

באותו יום שעליו אנו מספרים למדנו בחצר של הרב צדקה בשעה שהמכלית של המים הגיעה לשכונה. אחי הרב מרדכי קם אל המכלית להביא מים לאותה אישה זקנה, וכשהוא קם כולנו קמנו אתו, כל אחד לענייניו. ביקשנו לנצל את פסק הזמן.

בדיוק בדקות הללו שבהן קמנו מהחצר פגע בה פגז וריסק את כל הכיסאות והשולחנות שנשארו בלי יושביהם. על זה נאמר "וצדקה תציל ממות". במקרה הזה הצדקה של אחי הרב הצילה את כולנו ממוות ודאי.

צדקה כתר אורה

בספר "ארון הברית" כתב, שהמדובר בכתרים רוחניים, קרני אורה מופלאים, וסיפר את הסיפור הבא:

בעיר איזמיר היתה צדקת אחת, ישישה ושמה שרה, שהיתה מחזרת על משענתה על פתחי נדיבים, אוספת תרומות ומחלקת אותם לנצרכים ולנזקקים. הכל הכירו את האלמנה הצדקת, והעניקו לה ביד נדיבה.

יום אחד פגע בה נכרי מתושבי המקום וביקש להתקלס בה, ועשה עצמו כמבקש לתת לה נדבה. עצרה, ופשטה ידה, מיד גחן, הרים חופן אבני חצץ ונתן בידה. לא כעסה, אף חייכה, ואמרה לו: "נתת לי אבנים כצדקה – והריני מברכת אותך שכאשר תפשוט אתה יד, יתנו לך היהודים מעות, ולא אבנים". חוורו פניו, וקיללה. אבל היא אמרה בנועם: "יכולה הייתי להשיב בקללה, אבל הואיל ועתיד אתה להיות ליהודי צדיק, הריני מבליגה". . .

חרק שיניו, והמשיך בדרכו. מאותו יום שלטה מארה בעסקיו והלכו הלוך וחסור, עד שכעבור חמש שנים איבד כל הונו ונאלץ לחזר על הפתחים לבקש אוכל להחיות נפשו, אולם בני עמו קפצו ידם.

והנה יום חמישי אחד, ראה המון עניים יהודים משתרכים בתור ארוך. שאל לפשר הדבר, ואמרו לו שגבאי הצדקה מחלק לכל העניים מצרכי שבת ביד נדיבה, תמה ועמד בתור. הגיע אל הגבאי וביקש לחם להחיות נפשו, אמר לו הגבאי "איני רשאי לתת מקצבת העניים, אבל אתן לך מכיסי". . .

שב העני לביתו וערך חשבון נפשו, אם זה היחס של היהודים לענייהם, לעומת הניכור של בני עמי לאביוניהם – כדאי להתגייר. בא לפני הרב, וביקשו שיאות להכניסו תחת כנפי השכינה. סירב הרב, כי היה הדבר אסור באיסור חמור בחוקי המדינה.

בתוך כך נכנסה שרה הישישה, כדי למסור לידי הרב את הכסף שאספה. כשראתה אותו, אמרה "ברוך השם, הגיעה עת נבואתי להתגשם". אמר לה "כן, אבל הרב מעכב". אמרה אל הרב: "גיירהו, כי ברכה בו!" שמע לקולה וגיירו, ומסר לו רב שילמדו תורה. שנתיים שקד על תלמודו, ועשה חייל בידיעותיו.

כעבור שנתיים יצא מחוץ לעיר, ומצא אוצר טמון. כד מלא דינרי זהב. נסע לעיר קושטא, ובכסף שמצא פתח בית מסחר לאריגים.

פעם מכר לסוחר אלף אמות בד משי, וקיבל מחירם. כעבור שעה החזיר הסוחר את הסחורה, וטען שחסרו בה חמשים אמות. תבע את כספו, וזימן את הגר לדין בפני רבה של קושטא, הגאון הקדוש רבינו אליהו מזרחי זצ״ל. כשהגר נכנס לבית הדין, קם הרב בחרדה וכיבדו כבוד גדול.

קרא התובע: "רבי, אדם זה רימני בחמשים אמה בד!"

מיד שלח הרב את שוטרי בית הדין לחנותו של התובע, ומצאו בה את האריג שגזר לפני שהחזיר את גליל המשי, חמשים אמה. . . קנסו הרב, ושילחו בנזיפה.

הכניס הרב את גר הצדק לחדר פנימי ואמר לו: "רואה אני כתר אורה מתנוסס על ראשך – אמור לי מה מעשיך!".

פתח וסיפר כי גר צדק הוא, וכל מעשיו באמונה. ומרבה הוא ליתן צדקה, כי כל מעשה גיורו התגלגל בגין צדקתה של אותה אלמנה, ומעשי הצדקה של הקהילה עם ענייה. קרבו הרב וכיבדו לעין כל, והיה לאחד מנכבדי הקהילה, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה וצדקה.

צדקה כופר נפש

מעשה ב׳יהודי' אחד, שפנה למר״ן הרב מרדכי שרעבי זצ״ל בדמעות שליש ואמר לו שיש לו גידול בגוף, וצריך לעבור ניתוח בעוד שבועיים. הסתכל הרב על הצילום ואמר לו: בעזרת ה’ לא תצטרך לעשות ניתוח, רק תיתן שתים עשרה אלף לירות עבור התיקון שנעשה. למרות שבדרך כלל הרב היה מבקש ששים לירות אבל במקרה הזה למרבית הפלא ביקש הרב סכום גדול. באותו יום הלך החולה, לוה את הכסף ונתן לרב את כל הסכום הנדרש. ומיהר הרב וחילק למוסדות ולאברכים את כל הכסף, ועשה תיקון. לאחר שבועיים אמר לו הרב: תאמר לרופאים שאני מבקש שלא יעשו ניתוח לפני שעושים צילום חוזר. הלך ואמר לרופאים כדברי הרב ולא הסכימו, וטענה בפיהם יש לנו צילום ברור מפעם שעברה, ושום דבר לא ישתנה. לאחר הפצרות רבות הסכימו הרופאים לצילום חוזר, ונדהמו לגלות שהגידול נעלם מגופו ושלחוהו לביתו לחיים טובים ולשלום. וזהו שנאמר "צדקה תציל ממות"

צדקה במקום ניתוח

הרב אברהם גרשון טרס ראש ישיבה באמריקה, נפטר בגיל 36 בלו' לעומר והשאיר 10 ילדים (שמעתי את הסיפור מתלמידו).

יום אחד בנו הפסיק לראות והוא אסף הרבה כסף לניתוח, כמה ימים לפני הניתוח הגיע אליו יהודי וסיפר לו על צרה גדולה שהוא נמצא בה והוא חייב סכום כסף גדול, הרב לקח את כל הכסף של הניתוח ונתן לו ואמר עם הילד נסתדר, למחרת הוא הגיע לבית חולים לבדיקה עם בנו והרופאים אומרים לו לך הביתה הבן שלך רואה.