חסיד בעיר הכלא

"השתגעת?", שאל אותי הסוהר, כשדרשתי להיכנס גם אל התא הזה, "אינך יודע על מה אתה מדבר! לעולם לא תוכל להיכנס לתא הזה".

זה קרה לפני שלושים וחמש שנים. ר׳ משה דיקשטיין, חסיד חב״ד מבאר־שבע, החל לעסוק בהתנדבות בפעילות רוחנית בבית הכלא בעיר. באותם ימים טרם הייתה מסגרת לימודית מסודרת בבתי הכלא, והוא היה בא לשם ומרכז את האסירים באחד האגפים לשעת לימוד תורה. מספר ר׳ משה:

אט־אט יצרתי קשר עם האסירים. למדתי להכיר אותם ולהתאים את הלימוד לרמתם. היו שלימדתי אותם מסכת אבות, ואחרים קיצור שולחן ערוך. לעיתים השמעתי רעיון על פרשת השבוע.

את שנות ילדותי עשיתי בשכונה תל־אביבית עממית, שהתאפיינה בפשיעה גבוהה. לצערי הכרתי את הסגנון המחוספס ואת האופי של האנשים שמעדו לשולי החברה. אף שלא קיבלתי שכר על עבודתי, הוכרתי כבעל תפקיד רשמי בשירות בתי הסוהר. במרוצת השנים יצרתי קשר הדוק עם אסירים וליוויתי את שיקומם. כמה וכמה מהם עלו על דרך המלך.

בביקורי בכלא הבחנתי בתופעה מוזרה, שבתחילה לא עמדתי על טיבה. הנוהל היה שהסוהר נהג לעבור בין תאי האסירים, לדפוק על הדלתות ולהזמין את האסירים לשיעור תורה. אך היה תא אחד שעליו הסוהר דילג דרך קבע.

התברר לי שבתא הזה משוכן אסיר מסוכן במיוחד, שבשל התפרצויותיו האלימות הוא מבודד משאר האסירים. עשרים ושלוש שעות ביממה הוא כלוא לבדו, ולשעה אחת ביום הוא מורשה לצאת לטיול בחצר הכלא, בשעה ששאר האסירים נעולים בתאיהם.

"האם זה יהודי?", שאלתי את הסוהר. הלה השיב בחיוב. "אם כן", אמרתי לו, "אני דורש לבקר גם בתאו". הסוהר נדהם. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר", השיב.

התעלמתי מדבריו ואמרתי לו בנחישות שאני דורש להעלות את הבקשה לפני ההנהלה. הצגתי זאת כדרישה אולטימטיבית.

כעבור שבוע המתין לי סגן מנהל הכלא. "הרב דיקשטיין", אמר, "מה מצאת בתא הזה?". "יהודי מסכן", השבתי לו.

בדקות הקרובות מסר לי הנחיות מפורטות איך להתנהג בכניסתי לתאו של האסיר המבודד. "מובן שאנו נשגיח מקרוב, לוודא שלא יאונה לך כל רע", אמר.

נשאתי תפילה קטנה. בעודה רוחשת על שפתיי הובלתי אל תאו של האסיר המסוכן. הדלת נפתחה ומולי עמד הר־אדם, בגובה שני מטרים, זרועותיו חסונות וגדולות ומבטו מזרה אימה.

הושטתי לו את ידי. "שמי משה", אמרתי. הלה השיב בלחיצת יד איתנה, עד שאצבעותיי חישבו להתפרק. "אני יכול להתארח אצלך?", שאלתי. "היכנס", באה התשובה.

התיישבתי על קופסת שימורים. הבריון התיישב מולי על המיטה. התחלנו לשוחח. לנגד עיניי התגלתה נשמה אומללה. ילד שמכיתה ג לא חבש את ספסלי בית הספר. הוריו עסקו בפשיעה. "למדת תורה?", שאלתי. "למדתי לגנוב", השיב קצרות.

התחלנו לדבר. הזכרתי את משה, שקיבל תורה מסיני. "מי זה משה?", שאל. התחלתי לספר לו על יסודות היהדות, מבראשית. האסיר בלע בצמא את דבריי ולא חדל מלשאול. השעות חלפו. שמעתי מאחוריי קול פסיעות הלוך וחזור. הסוהרים נדהמו משהייתי הארוכה בתאו.

"תרצה לשמח את אלוקים?", שאלתי בסוף. "כן", השיב. "בוא תניח תפילין", הצעתי. "אבל אינני יודע כיצד", אמר.

"באיזו יד אתה כותב?", שאלתי. "לא כותב!", באה התשובה. "סליחה", אמרתי, "באיזו יד אתה מרביץ". . . הוא הצביע מיד על יד ימין.

הוריתי לו להפשיל את שרוול ידו השמאלית. הבחנתי בקעקוע לא ראוי בדיוק בשריר הקיבורת, במקום הנחת התפילין. לרגע היססתי, אך במהרה התעשתי ואמרתי בליבי: אם זו עבֵרה, אני מקבל אותה עליי.

סיימנו את הנחת התפילין ונפרדתי ממנו. בחוץ המתין לי סגן המנהל, נדהם. "איזה כישוף עשית?", דרש לדעת, "עובדים סוציאליים אינם מחזיקים מעמד בחדרו חמש דקות, ואילו אתה ישבת איתו שעתיים!".

"למדנו תורה", השבתי. ציטטתי מספר התניא, שהתורה נמשלה למים, וכמו מים, גם דברי התורה יורדים למקום נמוך. רק צריך לנקות קצת את הניקוז, והמים מגיעים לכל מקום.

חלפו שבועיים. שוב אני עומד על מפתן התא המבודד. "רבי!", קרא אליי האסיר, "עכשיו לא תעשה ככה עם העיניים. אתה יכול להניח לי תפילין בשקט". הוא הצביע על מקום הקעקוע בזרועו. נדהמתי: לא היה שם קעקוע, אלא כתם אדום גדול של בשר חשוף.

"מה עשית? !", שאלתי בזעזוע. "ראיתי שלא היית מרוצה מהקעקוע", הסביר. "לקחתי מלח ושפשפתי את העור כדי להסיר את הקעקוע. זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר הצלחתי".

עיניו נצצו. גם בעיניי עלו דמעות. ריבונו של עולם, אמרתי בליבי, מי כעמך ישראל! יושב יהודי בכלא, במקום הנמוך ביותר, ומשפשף במלח את הבשר החי כדי להניח תפילין כראוי.

השחלתי את התפילין בזהירות, משתדל שלא להכאיב לו. "תקשור חזק!", קרא לעברי, "אל תתרגש. תהדק!". ומה היה רבי לוי־יצחק מברדיצ׳ב אומר על זה. . .

אם השומרת על לימוד הבן

מסופר על הרבנית הצדקנית מרת לאה עטיה שהסבה יחד עם בנה על שולחן שבת. הרבנית אישה אלמנה הייתה, לכן היא ובנה אכלו את סעודת השבת יחד. כאשר סיימו פנה בנה ללמוד תורה. באותם ימים לא היה חשמל, לכן השתמשו באור הנר או באור העששית. על השולחן בביתה של האלמנה ניצבה עששית שלאורה למד בנה תורה בחשק רב. מולו ישבה האם וליבה שמח בקרבה, לולא תורתו של בנה יחידה לא הייתה כל משמעות לחייה. היא ידעה את ההלכה: "לא יקרא בשבת לאור הנר שמא יטהו כדי להרבות אור", וחששה שמא מתוך שיהיה בנה שקוע בלימוד יבוא להטות את הנר, לכן ישבה לידו בכל ליל שבת במשך שעות אחדות, מתגברת על עייפותה, ומראה לבנה פנים ערניות.

בליל שבת אחד הכריעה אותה העייפות והיא נמנמה קלות. בנה סגר את הגמרא כי לא יכול היה ללמוד ללא שומר. מיד התעוררה האם ואמרה: "סלח לי, בני, נמנמתי קלות. הנה, עכשיו אני כבר לא עייפה, המשך ללמוד בבקשה". למרות הפצרותיו של הבן שאמו תלך לישון, היא לא הסכימה: "לא אוכל לישון אם אדע שגרמתי לביטול תורה". ואמנם, זכתה הצדקנית לראות את בנה גדול וגאון בתורה, הלוא הוא הרב עזרא עטיה זצ״ל, מגדולי התורה שקמו לעמנו בדורות האחרונים.

מורה לרב עובדיה לקבל עליו משרת דיינות

מורה לרב עובדיה לקבל עליו משרת דיינות

כאשר רבי ראובן כץ זצ״ל פנה אל הרב עובדיה יוסף זצוק״ל (ע״פ המלצת ר' יהודה צדקה) בכדי שיבוא לכהן כדיין בפתח תקווה, וכאמור בשעה שנקלע למצוקה עלה ונסתפק האם לקבל על עצמו את המשרה מאחר והיה ראשו ורובו בעומקה של הלכה, וע״י משרת הדיינות נגרמים כמה וכמה ביטולים בהכרח כנודע, וכן במיוחד את הרבצת התורה בירושלים שמרן זצוק״ל היה מוסר. ועל כן ירד לעיר בני ברק כדי ליטול עצה ותושייה מאת הגאון ה״חזון איש", ופשט לפניו את צדדי הספק בנדון.

ובזה השיב לו החזו״א כי הנה מצד הפרנסה כמדומני שכן תוכל להסתדר טוב בירושלים ובוודאי בתוך זמן מועט תתקבל למשרה תורנית כראוי לך, ולכן מצד עצם משרת הדיינות בפתח תקווה מן הראוי שלא תקבל עליך משרה זו.

שמע מרן את דבריו וקיבלם כנתינתם מסיני, ותכף ומיד חזר לירושלים. וכעבור כמה ימים פגש מרן את רבו רבי עזרא עטייה זצ״ל ושאלו רבו: מדוע אינך מקבל על עצמך את משרת הדיינות? והרי מי כמוך אשר כוחו גדול ויכול להציל הרבה מעמנו הספרדים?

השיב לו מרן כי כבר הציג את שאלתו בפני הגאון החזו״א והלה הורה לו שימאן מלקבל עליו משרה זו. המשיך רבי עזרא עטייה ואמר לו כך: אני מורה לך שתקבל עליך משרה זו של הדיינות, ומה שהוא הורה לך כך, כיון שאינו מכיר אותך כלל ואינו יודע במה כוחך יפה. שאילו היה מכיר בך ויודע ערכך, ודאי שגם הוא היה מצטרף עמי ומורה לך להיכנס לעולם הדיינות.

וכיוון שההלכה היא כבתראי, וכ״ש שנאמרים יפה בטעמים נכונים, ועוד שהם מרבו הגדול, על כך הסכים מרן לעצתו, ושלח והודיע לרבי ראובן כץ שהינו מוכן ומקבל עליו משרה זו. ואפילו ביקש שיפעל כדי שימצא לו דירה בעיר פתח תקווה ולכל שאר סידורי הדיינות.

פת במלח תאכל

פת במלח תאכל

אני זוכר כי בצעירותי שמעתי מאחד התלמידים שלמדו בישיבה ששמע מאחד הזקנים סיפור נורא המעיד על התמדתו בתורה מתוך הדחק עוד בימי בחרות של רבי עזרא עטיה זצוק״ל. אותו תלמיד סיפר על שקיעותו בתורה של רבי עזרא כשעדיין שהה בעיר חלאב מקום מגוריו בימי בחרותו. אותו זקן סיפר לו שבמקום מגוריו בעיר חלאב שררה בימי בחרותו עניות גדולה. המצב הגיע שבקושי היה שם פת לאכול, ורבי עזרא ומשפחתו היה להם לאכול רק לחם יבש בלבד.

והנה יום אחד יעץ לרבי עזרא אחד מהמתפללים שבביהכ״נ שהיה חפץ בטובתו שאולי הוא יוכל לטבול את לחמו היבש בשמן של הנרות המודלקים בביהכ״נ, ובכך ירגיש קצת יותר טוב. אך רבי עזרא החליט שדבר זה צריך שאלת רב אם זה לא נקרא מועל בכספי הקדש חלילה.

עכ״פ מעובדה זאת אנו למדים על המצב הקשה ששרר באותה תקופה, כאשר למד תורה ממש מתוך הדחק באוכלו לחם יבש. וסיפרו על רבי עזרא כי בתקופה הקשה הזאת היה עמל בתורה בכל כוחו, ואף היה ישן בלילות על הספסלים בביהכ״נ לרוב התמדתו, שהיה נופל מותש ונרדם לאחר שעות רבות של יגיעה בתורה. ובשום פנים ואופן לא התפתה רבי עזרא לצאת לעבוד ולהרוויח קצת כסף כשאר חבריו בני גילו, אשר לרוב לחצם לא היו מסוגלים לעמוד במצבם הקשה והיו יוצאים קצת לעבוד למחייתם. אך הוא היה כל כולו שקוע בים התלמוד והתגבר על מכאוביו מתוך ביטחון ואמונה שלמה בהשי״ת שיעזור לו להמציא לו מחייתו.

וכך גדל רבי עזרא ועמל בתורה על אף כל הקשיים שעמדו לו. וכנראה שבזכות מסירותו בתורה בבחינת "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי" לגדול ולצמוח כאחד מגאוני הדור וראש חכמי ספרד בדור האחרון, כאשר כל בני עדות המזרח חייבים לרבי עזרא את תורתם. כי ממנו יתד ופינה לכל הישיבות הספרדיות בדורנו, ובצדק ניתן להמליץ עליו: "אלמלי עזרא נשתכחה תורה מישראל."

שקיעותו בתורה הק'

שקיעותו בתורה הק'

בתקופות היותר מוקדמות הרב עזרא עטיה זצוק״ל היה מוסר שיעורים מדי יום בישיבה, אך בתקופה שאני למדתי בישיבה וזה כבר היה לעת זקנותו, היה רבי עזרא יושב כל היום בחדרו הסמוך להיכל הישיבה. שם היה הוגה בלימודיו בשקידה, וכל בחור מהישיבה שרצה לשוחח עמו בלימוד ולהקשות לפניו מה שקשה לו בסוגיה היה נכנס ביראת כבוד מיוחדת לחדרו, והיה שוטח לפניו את שאלותיו וכך היה יכול לשוחח עמו בלימוד. כמובן שהתלמידים היו מתכוננים זמן רב טרם שניגשו לשוחח עמו בלימוד ולא העיזו להטרידו בשאלות פשוטות, ורק לאחר שביררו את הסוגיה היטב על בוריה עם רבני הישיבה ולאחר שלא הצליחו להבין את הסוגיה והראשונים ולהגיע לעמק השווה, או אז היו נכנסים לחדרו לשטוח לפניו את שאלותיהם בסוגיה. כמובן שאין צורך להאריך שהבחורים היו יוצאים שמחים ומאירים כשכל הסוגיה נעשתה ברורה ומחוורת להם כשמלה.

היה ידוע בין התלמידים על התמדתו המיוחדת, והבחורים ידעו שרבי עזרא היה יכול לשבת בחדרו שעות על גבי שעות ללא שנע וזז ממקומו וכך היה שוקד על תלמודו ברציפות שעות על גבי שעות עד שהיה סר לביתו ופורש למנוחה קלה.

אני זוכר את התמדתו ושקיעותו הנוראה בתורה בכל עת ומצב. כאשר תמיד היה שקוע בהרהורים בדברי תורה, וגם כשהיה יוצא מהישיבה בדרכו לביתו או לכל מקום אחר, הרי שבדרך לא הפסיק מתלמודו והיה ממלמל גמרות שלמות וחוזר עליהם בפיו בע״פ, וכל הבחורים הבחינו שהיה ממלמל בפיו בדברי תורה. ואכן כ״כ היה דבוק בתורה עד שלא היה מסוגל ללכת ברחוב ולא לחשוב או למלמל בפיו בדברי תורה, ואני מדבר על התקופה שאני הכרתי אותו כשכבר היה זקן וחלוש בערוב ימיו, ואעפ״כ לא נתן מנוח לנפשו, ועבד על עצמו כאדם צעיר המוטבע בעומק הסוגיה.

לא אחת היו מוצאים אותו ברחוב באיזה פינה נידחת הרחק מן הישיבה או מהבית כשהוא שקוע ומהורהר בלימודיו, וכששאלוהו מה הוא עושה במקום זה היה משיב שהוא לא הבחין בהליכתו כי היה טרוד בשאלה קשה בסוגיה. קרה פעם שמצאוהו מחוץ לעיר לרוב שקיעותו בלימודיו, והיו מחזירים אותו לביתו שלא יטעה מחוץ לעיר.

זכורני שסיפרו בישיבה סיפור המעיד על עוצם שקיעותו בתורה. היה זה בתקופת המאורעות בשנת תש״ח, אז צעד כרגיל רבי עזרא ברחוב בדרכו חזרה לביתו, וכדרכו תמיד היה כל כולו שקוע במחשבות תורניות בהליכתו ברחובה של עיר, כשלא היה מבחין בכלל מהנעשה והמתרחש מסביבו. והנה לרוב שקיעות מחשבתיו בעומק העיון, טעה בדרכו לביתו וכמעט הגיע בטעות לאזור הערבי של ירושלים של אז באזור "כפר ליפתא", דבר שהיה נתון אז בסכנת חיים מוחלטת, ורק בהשגחה פרטית מן השמים נמנע הדבר ממנו ולא נכנס לכפר ליפתא, מכיון שראה אותו בן אדם שהכירו, וירד במיוחד מהאוטובוס וכך זכה להחזירו לדרכו הנכונה.

הגאון שהעמיק יותר מהמקובלים

הרב עזרא עטיה זצוק״ל הצטיין במיוחד בגאונותו האדירה בכל מכמני התלמוד ממש. ודוגמא לכך, אני זוכר כשלמדתי בישיבה בימי בחרותי סיפרו לנו אז רבני הישיבה, כי בתקופה מסוימת ביקש רבי עזרא להצטרף לחבורת המקובלים שלמדו בישיבה תורת הנסתר. חבורה קדושה ומיוחדת זו הייתה מורכבת ממקובלים חשובים וגדולים שהיו אריות ובעלי התריסין בחכמת הסוד והח״ן, בנוסף לגדלותם בתורת הנגלה ואף היו מופלגים בצדקותם ובקדושתם, כאשר כל אותם המקובלים היו פרושים ומובדלים לגמרי מכל ענייני העוה״ז.

ואכן רבי עזרא הצטרף לחבורה קדושה זו והחל לשמוע שיעורים מפי גדולי חכמי הקבלה, אך לרוב עמקותו הגדולה היה רבי עזרא מקשה כסדר בכל מאמר וקטע קושיות ללא סוף בעמקות. משרבו קושיותיו החזקות וחכמי הקבלה ראו שהם לא מצליחים להשיג את עמקותו ולתרץ את קושיותיו החזקות, אמרו לו חכמי הקבלה ביראת כבוד כי השיעורים שאנו מוסרים בחבורה זו, זה לא מיועד עבור ענק וגדול שכמותך, כי פשוט אין אנו מצליחים לתרץ את קושיותיך, ועדיף שתלמד באופן אחר את תורת הקבלה.

ואכן רבי עזרא עזב את החבורה הזו, והמשיך להתייגע בתורת הקבלה לבדו ועם ת״ח מקובלים ביחידות.

סברת רבי עזרא עטיה היא כסברת הראשונים

סברת רבי עזרא עטיה היא כסברת הראשונים

ידוע הסיפור עם מרן החזו״א, היה זה לאחר שחזר החזו״א מתפילה בכותל המערבי ולבקשת תלמידי הישיבה עלה אז לבקר בישיבת פורת יוסף הסמוכה ששכנה בעיר העתיקה. החזו״א שוחח עם רבי עזרא בלימוד כשהוא הפליג עמו בשיחה תורנית בארוכה, ולאחר הביקור הפטיר החזו״א בפני מקורביו בהתפעלות ובהערצה נדירה, ואמר להם כי לדעתו סברתו של רבי עזרא עטיה היא כאחד הראשונים.

ענוותנותו של רבי עזרא

ענוותנותו של רבי עזרא

אחד הדברים המעניינים והייחודיים ביותר שבלטו אצל רבי עזרא הייתה הענווה הנדירה שבלטה במיוחד באישיותו הגדולה, ועל אף כל גדולתו שהיה בקי מופלא בשילוב עמקות נדירה בכל חלקי התורה ממש, הרי שעם כל זאת היה מתהלך כעניו וכפשוט בין הפשוטים ללא שום גוזמא. סיפור מעניין לשם דוגמא נחקק בקרבי וכך היה המעשה:

היו תלמידים בישיבה שהגיעו חו״ל בכדי ללמוד בישיבה. בערב החג נכנסו אותם בחורים למעונו של רבה של ירושלים מרן הג״ר צבי פסח פרנק זצוק״ל בכדי לשאול בדעת תורתו האם עליהם לנהוג כבני חו״ל ולשמור את דיני היו״ט שני של גלויות אם לאו. מרן הגרצ״פ פרנק זצ״ל נענה לבחורים ואמר להם כי עליהם לשמור יו״ט שני של גלויות כדין בני חו״ל. למעשה הרי הספרדים לא נוהגים כן, וכנראה שמרן הגרצ״פ לא ידע מכך שאין הספרדים נוהגים כן.

לאחר ששמעו את דעתו בנדון חזרו הבחורים לישיבה. במהלך החג נכנסו הבחורים לחדרו של רבי עזרא זצ״ל להתברך מפיו בברכת החג, והנה כששמע רבי עזרא מהבחורים שהם רוצים לקיים את החג יומיים כבני חו״ל וכפי שפסקו של הגרצ״פ פרנק, התפלא רבי עזרא על כך ביותר שהרי אצל הספרדים לא נהוג הכי. אך בינתיים המשיך לשוחח עימהם ואף סיפר להם סיפורים כדרכו בכל חג וחג לשבת ולשוחח עם תלמידיו, ובכך היה מחדיר בהם תמיד מושגים של אהבת תורה ויר״ש. אך בד בבד מיד שלח רבי עזרא את אחד מבניו להג״ר צבי פסח לשאול אותו ואף לבקש הימנו רשות שיוכל לפסוק אחרת כפי הפסק שפסק, ולומר לבחורים שבני ספרד נוהגים אחרת ועליהם לנהוג בדיני יו״ט יום אחד בלבד וכבני אר״י.

כשהגיע בנו של רבי עזרא לבית הגרצ״פ עם שאלתו בשליחות אביו, עמד הגרצ״פ משתומם אל מול שאלתו, בהתבטאו לפניו: "האם אביך 'חכם עזרא' צריך לבקש ממני רשות לפסוק אחרת ממני? הרי הוא ענק שבענקים בתורה ואף מוסמך להוראה מגדולי עולם שהסמיכוהו לכך. ודאי וללא כל ספק יש בכוחו הגדול לפסוק אחרת מהפסק שפסקתי." בהוסיפו שהוא הרי שולט בכל חלקי התורה ויודעם על בוריים ממש. הגרצ״פ אף נענה לבנו של רבי עזרא בהתנצלות ואמר לו כי הוא פסק כך מכיון שהוא לא היה מודע שהספרדים נוהגים אחרת בדין יו״ט שני.

זכורני כי בשעת מעשה ששמעתי על כך יצאתי מההתפעלות מענוותנותו המיוחדת של רבי עזרא שביקש מבנו לשאול רשות לפסוק אחרת מהרב פרנק. חשבתי לעצמי: האם ראש הישיבה שכל התורה כולה שגורה בפיו לא יכול לפסוק אחרת, ובמיוחד שבני ספרד נהגו בזה שלא כמנהג האשכנזים? אך בעצם זו אכן הייתה תמיד גדלותו וייחודיותו של רבי עזרא, שעל אף גדלותו ועמקותו בתורה, היה בטל ומבוטל ממש בפני כל תלמיד חכם וגדול בתורה. ועל כן לרוב צדקותו וענוותנותו שלח את בנו להרב פרנק לשאול שאלה זו.

דקדוק הלשון בלימוד התורה

מדי ערב ראש חודש היינו ניגשים לרב עזרא עטיה זצוק״ל למבחן על החומר הנלמד בחודש האחרון. מה רבה תמיהתינו כאשר דקדק על כל דיבור של רש״י בלי לוותר אפילו על אות אחת. ופעם במבחן שאל מדוע כתב רש״י "דהא", ומה היה קשה לו, ומדוע האות דל״ת. העמיד אותנו על הדקדוק כיצד מעיינים ולומדים.

וכשלמדנו תוספות והיו כמה תירוצים, כמה דקדק בלשונם הטהור. והנפקא מינה בין התירוצים, ומה ההבדל ביניהם, ומדוע אמרו "ויש לומר", "ויש ליישב", "עוד יש לומר", "ונראה לומר", "אי נמי", "וקשה", "ואם תאמר", וכן הלאה. כמה דקדוקים בלימוד, ובזה הבהיר לנו את מה שהקשו המפרשים באותה סוגיא.

חכם עזרא עטיה ודרכי הצדקה

מנקיי הדעת שבירושלים היה חכם עזרא עטיה. פעם ישב בחברת כמה מגדולי התורה, ולפתע הבחין שאחד מתלמידי החכמים נותר עומד מחמת חוסר מקום. כיון שידע שהלא לא יניחנו ליתן לו את כיסאו, קם חכם עטיה ממקומו והודיע שהוא נאלץ ללכת מחמת צורך דחוף. כך נמצא כסא פנוי. לאחר זמן הפטיר הרב ואמר: "לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד ואני יושב".

פעם אחרת הגיע אליו תלמידו הגדול הרב עובדיה יוסף וביקש מרבו לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל זה מכבר. כאשר עיין חכם עטיה בתעודה ראה כי נכתב בה: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". חכם עטיה התנצל והשיב כי איננו יכול לחתום על התעודה כיון שהוא נמצא כעת במערב ירושלים. הימים ימי טרום הקמת המדינה. הרובע היהודי נצור וישיבת פורת יוסף שהייתה בקו החזית ננטשה. לאחר שהתעשת החליט לצעוד בגפו עד לרובע היהודי הנצור, נכנס לבניין הישיבה השומם, חתם על התעודה וחזר לביתו. כל זאת כדי לקיים בעצמו "מדבר שקר תרחק".

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הגיעה השמועה של שחרור ירושלים, לא ידע חכם עזרא עטיה את נפשו מרוב שמחה. בני משפחתו לא יכלו לשכוח את תפילתו הראשונה בכותל המערבי.

לאחר פרקי ההודיה קרא חכם עטיה בדבקות ובשמחה עצומה "נשמת כל חי" בהודאה על הניסים הגדולים.

כאשר חזר הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג ממסע בוותיקן, בו ניסה לשכנע את מנהיגי הכנסיה להשיב אל חיק היהדות את הילדים היהודים שנמסרו בשנות השואה למשמרת בכנסיה הנוצרית, קרא חכם עזרא עטיה לכמה מתלמידיו ואמר להם: "עלינו ללכת להקביל את פניו של הרב הראשי" משום שהוא התמסר מאוד למען כלל ישראל!