הרבי לא ראה את הגידול

סיפור מדהים ששמעתי מכלי ראשון, מפי שליח הרבי זי״ע בארגנטינה — ר׳ פנחס בוימגרטן. וזה דבר המעשה:

לפני שנים רבות היה לו לר׳ פנחס קשר טוב עם שלושה אחים יהודים שאחד מהם, לא עלינו, חלה במחלה הידועה. משפחה זו הייתה עשירה מאוד ומשכך הם יכלו להרשות לעצמם ללכת אל מיטב הרופאים בארגנטינה כדי לחפש מרפא למחלת האח, אלא שלאחר שערכו בדיקות וצילומים מקיפים הודיעו הרופאים בזה אחר זה שהממצאים חמורים מאוד ואין להם מה לומר בנידון.

בצר להם החליטו שלושת האחים לטוס יחד לניו יורק כדי להיפגש עם רופא בעל שם עולמי בתקווה שהוא ייתן קצת תקווה, ועל הדרך גם קיוו לפגוש את הרבי עליו שמעו ניסים ונפלאות, ולבקש את ברכתו. הם ביקשו מר׳ פנחס שיקבע להם פגישה עם הרבי ושגם הוא יצטרף לנסיעה וישמש מתורגמן בינם לבין הרבי, כיוון שהם דיברו רק ספרדית.

כשהגיע מועד הפגישה, נכנסו יחד לחדר הרבי שלושת האחים, אשת האח החולה ור׳ פנחס בתפקיד המתורגמן. לאחר שסיפרו לרבי על מצבו העגום של האח ועל כך שהרופאים בארגנטינה הרימו ידיים, אמר הרבי שעליהם להקפיד על שמירת כשרות האכילה. ר׳ פנחס תרגם לספרדית את דברי הרבי על הצורך להיזהר יותר בשמירת הכשרות, אך הרבי שהקשיב לתרגום שלו הביע אי שביעות רצון מהאופן בו תרגם את בקשתו. ר׳ פנחס הזדרז לתרגם את הדברים שוב ובאופן שונה, הפעם לשביעות רצונו של הרבי.

לאחר שהאחים הסכימו לקבל על עצמם להקפיד יותר על כשרות המזון ככלי רוחני לרפואת האח, פנה הרבי אל האח החולה ושאלו היכן בגופו נמצא הגידול. "בחזה", הוא השיב. הרבי הסתכל לזמן מה לעבר חזהו, ואז אמר: "אני לא רואה שום דבר. . .". הרבי העניק להם ברכות לרוב, ולקראת סוף הפגישה חזר ואמר: "אני לא רואה דבר". ושוב סיים והפציר בהם: "אנא, הקפידו לאכול כשר".

כשנכנס האח כעבור כמה ימים להיבדק אצל הרופא המומחה שעבורו הגיעו לניו יורק, אמר הרופא: "אינני יודע בשביל מה טרחתם להגיע הנה מארגנטינה. . . אין שום גידול!"

רבי עזרא וזכות הסבא קדישא

מסופר על הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, כאשר אשתו הרבנית בוליסה עטיה ע״ה חלתה, עלה רבי עזרא לקברו של הסבא קדישא הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל הקבור במרומי הר הזיתים. וצירף איתו את תלמידו רבי שלום לופס זצ״ל, ושניהם שפכו שיח ותחנונים לרפואת הרבנית.

סיפר הרב לופס כי שמע את רבו מתפלל על הקבר, ומרבה בתחינה ואומר בקול בוכים: רבש״ע, מה יש לי בעולמי חוץ מהרשתת התורה, ואם יקרה לה ח״ו משהו, איך אוכל ללמוד וללמד. . . ? !

והנה, למחרת היה יום אשר היתה הרבנית צריכה לעבור ניתוח על המחלה בה חלתה. אמרו הרופאים: בבדיקות שעברה כעת לפני הניתוח, גילינו אצלה דבר מוזר — אין זכר לחששות בו היתה נתונה, ואין כל צורך לנתחה, ומשוחררת היא לביתה. ואכן כך היה — כל המיחושים חלפו כלא היו, ושוחררה לביתה בריאה ושלימה.

סיפרה אז הרבנית כי ראתה בחלומה את הסבא קדישא הרב אלפנדרי זצ״ל האומר לה: מדוע את מצערת את בעלך, מדוע את גורמת לו ביטול תורה. . .

הבינוני שהפך למורה לרבים

"בדברים הבאים אני מבקש לספר 'סוד' אישי שלי, שאני חושב שיש בו תועלת לרבים". כך כתב הרב אלישיב קנוהל ז״ל, רב הקיבוץ כפר עציון:

"מלידתי הייתי בינוני, בינוני ממש. בינוני כל כך, עד שהמורה שלי לגמרא בכתה ז׳ ייעץ לאבי ז״ל לשלוח אותי ללימודי התיכון לבית ספר מקצועי, כי בין כך כנראה שלא אצליח בלימודי בישיבה. אני בכל אופן ביקשתי ללמוד בישיבה, ולפני 50 שנה הטרנד היה ללכת לישיבת 'נתיב מאיר'. התקבלתי לישיבה, אולי בזכות אבות או שבהיותי בינוני עדיין הגעתי לסף הקבלה לישיבה, וכך המשכתי בה עד לכתה י״ב, עם הישגים בינוניים.

לאחר הצבא המשכתי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' וישיבת 'הר עציון', אך תמיד היכולת שלי בלימודים וממילא הישגי הלימודיים היו בינוניים. רבים מחבריי השיגו אותי ביכולתם הלימודית עשרת מונים. במצב זה גם הציפיות שלי מעצמי בכמה אוכל לעזור לחברה הסובבת אותי בתחום התורני היו בהתאם.

והנה, לפני כעשר שנים זכיתי לכתוב את הספר 'איש ואשה' ולאחריו את הספר 'ואכלת ושבעת'. שני הספרים כנראה נעמו למעיינים בהם, והם כבר הופצו בעשרות אלפי עותקים. התפוצה של הספרים והשיח ההלכתי שבהם יצרו אצלי 'תעסוקה חדשה', של מתן תשובות בכתב ובעל פה לאנשים רבים הפונים אלי יום יום. זכות זו של נתינת מענה וסיוע לאנשים, בעיקר בתחומים של טהרת המשפחה ובענייני זוגיות בכלל, מעמידה אותי במקום נפלא של נתינה מתמדת ורוממות רוח מכוח אותה נתינה.

לא דמיינתי לעצמי מעולם שאגיע למקום כל כך מיוחד כפי שזיכה ומזכה אותי הקדוש ברוך הוא.

מדוע אני מגלה סוד זה? כדי שכולנו נפנים: הורים לגבי ילדיהם, וכל אדם לגבי עצמו – איננו יודעים מתי הקדוש ברוך הוא יתגלה עלינו. אנו נעשה את שביכולתנו, ואין לך אדם שאין לו מקום. העולם מלא הפתעות, ואנו צריכים להיות מוכנים להרים את ה׳מציאה' שתתגלגל לידינו כדי שנוכל להיטיב איתה לכל הסובבים עמנו, ולעולם כולו".

תחילתו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ״ל:

תחילתו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ״ל:

הרב אליהו בקטנותו למד תורה בעוני גדול. אביו, חכם סלמאן אליהו זצ״ל, גדל בבית עשירים שרחוקים מתורה. אך חכם סלמאן זכה והכיר את אורה של התורה ועזב את כל הרכוש והכבוד שהיה לו בחו״ל. משפחתו לא אהבה את השינוי הרוחני שעובר עליו, ובעצת רבי יוסף חיים, הבן איש חי זיע״א, הוא עזב את הגולה ועלה לארץ ישראל. כאן נתעלה הרב סלמאן עילוי על עילוי בתורה ובעבודת ה׳, וזכה לקיים את דברי רבי שמעון בר יוחאי בגמרא, שאמר: ״שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא״ וכו׳. אלו היו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה. עם פטירתו הוא השאיר ירושה ענקית: ספרים העוסקים בחכמת הקבלה וספרים שמבארים את דבריו של האר״י הקדוש. מאז פטירתו, ששה מספריו נדפסו פעמים רבות לטובת לומדי הקבלה. אנו עדיין מחפשים את שאר הספרים שרבי סלמאן מוצפי קרא להם ״רש״י על ספר עץ חיים״.

מו״ר הרב נתייתם מאביו כבר בגיל 11, וכל פרנסת המשפחה נפלה על אמו הצדקת מרת מזל ז״ל, שהייתה מטופלת בילדים קטנים ולא היה לה משענת לפרנסתה. הבן מרדכי, שהיה מצעירי שבעת בניה, יצא בגיל עשר לעבוד לפרנסת המשפחה במכירת תורמסין (קטניות שנשלקות שבעה ימים על מנת להסיר את מרירותם והן נאכלות כמו גרעינים ופיצוחים). כך היה הנער מרדכי מסתובב ומוכר מדי יום את התורמסין עטופים בנייר, ובלילה היה יושב ועוסק בתורה.

סיפר אחיו, חכם רבי שמעון אליהו, כי כל המשפחה הייתה גרה בחדר אחד, ובלילות כל הרצפה הייתה תפוסה על ידי המזרונים שהיו פרוסים על הרצפה. על מזרון אחד היו ישנים שני ילדים, והוא ומו״ר היו צריכים לישון על מזרון אחד. מורנו הרב היה מוותר לו על המקום והיה יושב מתחת לשולחן עם נר בידו ועוסק בתורה, כדי לא להפריע ליתר בני המשפחה שהתגוררו כולם באותו החדר.

ומניין היו למורנו הרב נרות ללמוד בהם במשך הלילה? סיפר האח כי בסוף היום היה מרדכי הצעיר עובר בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולוקח את השאריות של הנרות שבערו ודלקו. את השאריות הוא היה ממיס ויוצק על חוט, וכך היה מכין לעצמו נרות ללמוד בהם במשך הלילה.

מו״ר אחיו, חכם נעים אליהו שליט״א, סיפר כי בימים ההם היו אנשים בירושלים העתיקה שראו את העוני הגדול ורצו לעודד את הילדים ללמוד תורה. הם היו מחלקים להם מדי פעם פרסים כספיים על מבחנים שונים. כל הילדים היו קונים בכסף הזה חלקום (ממתק העשוי קמח תירס וסוכר). אך מורנו הרב היה קונה בו חצי בלוק קרח ומניחו בתוך קערת מים. הוא היה מניח בו את רגליו על מנת שלא ירדם בלילה בעת שהיה לומד תורה.

הבחור שבכה בארון הקודש

מסופר על אחד מגדולי עולם — רבי יצחק מפוזנא זצ״ל. בצעירותו לא היה לו לב ושכל טוב להבין דברי התלמוד, והיה אחיו רבי יוסף (שהופקד עליו כי אביהם רבי אברהם נפטר, והשאיר את בנו רבי יצחק בהיותו ילד קטן) גוער בו ונוזף בו פעמים רבות. בלילה בו נעשה לו בר מצווה הלך הבחור לבית הכנסת והתחבא שם מתחת לאחד הספסלים, כדי שיוכל להשאר שם לאחר סגירת השערים. כשסגר השמש את בית הכנסת, קם הבחור ממקומו ופתח את ארון הקודש, והתפלל בבכי ובתחנונים שיפתח לו ה׳ את ליבו להבין ולהשכיל את תורתינו הקדושה.

מחמת גודל הבכי נפלה עליו תרדמה, בעת שהיה ראשו בתוך ארון הקודש. והנה בא אליו אביו ואמר לו: בני, אל תבכה, אני אמליץ עליך בבית דין של מעלה. . . ומאז נפתחו לו שערי חכמה. (מובא בהקדמת שו״ת רבי יצחק מפוזנא, עמוד 32)

הגס השכל שנשתה מן הכוס

אחד הראשונים רבי מנחם ריקאנטי זצ״ל היה אוהב תורה, אבל היה גס השכל (לא מבין מאומה), והרבה בתעניות ותפילה שמן השמים ירחיבו לבו ושכלו ויוכל להבין את התורה.

פעם אחת בהיותו מתפלל בתעניות בבית הכנסת נרדם. והנה איש בידו כלי מים והקיצו ויאמר לו: שתה. וישת, ולא השלים לשתות כל המים, ותיכף הלך האיש מלפניו. והוא הלך למדרש כמנהגו, ויצא שכלו בהיר, כי נהפך לאיש אחר. ואז חיבר פירוש על התורה וספר טעמי המצוות. (שולשלת הקבלה)

היתום שנעשה חכם גדול

וכן מסופר על אחד מרבותינו הראשונים, רבי שמשון בר אליעזר זצ״ל, שחיבר ספר הלכות ושם הספר הוא ״ברוך שאמר״. בהקדמת ספרו מספר למה קרא את שם הספר ״ברוך שאמר״, משום מעשה שהיה עמו. בקטנותו לא ידע מאומה כי נשאר יתום מאביו ואמו בהיותו נער קטן בן שמונה שנים, ולא היה מי שילמד אותו, ואפילו להתפלל לא ידע כי אם את תפלת ״ברוך שאמר״. והיה הולך לבית הכנסת ומתפלל תמיד לפני ארון הקודש בבכי, והיה אומר בהתחננו את המזמור ״ברוך שאמר״ — זו היתה תפילתו! עד שזיכהו ה׳ ונהיה חכם גדול, וחיבר ספר הלכות וקראו ״ברוך שאמר״, ונמנה בין גדולי הראשונים ז״ל.

חלום אביו שינה את גורלו

כעין זה מצינו גם אצל הנשר הגדול — הרמב״ם זצ״ל. כתב ב״סדר הדורות״ (אלף החמישי עמ׳ 206), ובמדרש תלפיות (ענף הרמב״ם) בשם ״שלשלת הקבלה״ וז״ל: קבלתי מזקן אחד שזה המעשה ראה בקונטרס ישן, כי ר׳ מימון אביו של הרמב״ם לא היה רוצה לקחת אשה, ויהי כמו בחצי ימיו בא לו בחלום איש אחד, וצוה לו שיקח לאשה בת קצב פלוני שהיה דר בעיר אחת קרובה לקורדובה, והיה מהתל מזה החלום, וירא לו זה החלום פעמים רבות עד שלקחה, ותהר לו ותלד לו את הרמב״ם, ותקש בלדתה ותמת, ואח״כ לקח אשה אחרת ויהי לו בנים ממנה.

וזה הרמב״ם היה קשה הבנה מאד, שמעט רצון היה לו בלמוד ואביו היה מכהו עד כי נואש ממנו, וקראו בן הקצב ויגרשהו מביתו, והרמב״ם הלך לו לבית הכנסת ויישן וייקץ ומצא עצמו נהפך לאיש אחר, וברח מפני אביו וילך אל עיר שהיה שם הרב ר׳ יוסף בן מיגאש והתחיל ללמוד ממנו והפליג להתחכם. אחרי ימים רבים שב אל קורדובה ולא הלך לבית אביו, וביום השבת התחיל לדרוש ברבים דברים נוראים, ואחר הדרשה קמו אביו ואחיו וישקוהו ויקבלוהו בסבר פנים.

וקבלתי מחכמי חדור שנמצא כתוב שעמד עם רבו סגור במערה י״ב שנים רצופות ושם קבל תורתו. ובגיל ל״ד לחייו התחיל לחבר את ספרו ״משנה תורה״, ועשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מפתחו עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו במראה רבנו מימון אביו ואדם אחר עמו, ואמר רבנו מימון אביו: הנה לך זה משה רבינו, ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית, וכשראה אמר יישר כחך ב״ג.

המניין שנשבר בהצלחה

היתה עיירה קטנה ובה כמה משפחות יהודיות בלבד. בין תושבי העיירה היהודיים היו בדיוק עשרה גברים מעל גיל בר מצווה. כולם היו אנשים מסורים ודאגו להשלים מניין. יום אחד הגיע משפחה יהודית חדשה לעיירה. שמחה והתרגשות רבה שררו בכל, שכן כעת המניין ימנה אחד עשר גברים. אך דבר מוזר התרחש. ברגע שהיו להם אחד עשר איש, תמיד היה חסר מישהו למניין!

המלחמה הפנימית של הצדיקים

באיגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, הוא כותב בעניין זה דברים מאלפים:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם — מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל — אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות — הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ״שתול בבית השם״ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ״במתים חפשי״.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ״כי שבע יפול צדיק וקם״[1], והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק — מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה״שבע נפילות״ שלו: ״וירא. . . את כל אשר עשה והנה טוב מאד״[2] — ״טוב״ — זה יצר טוב, ״מאוד״ — זה יצר הרע[3].

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״