ברכת המזון בכוונה מצילה מהתבוללות

אברך בן תורה ניגש לספריה מסוימת בירושלים כדי לעיין בספר נדיר שלא היה בנמצא בספריות בתי הכנסת. כיוון שידע מראש שאין במקום מסעדה כשירה שאפשר לאכול בה, דאג להביא כריך מהבית ובמהלך העיון בספריה, כשהציק לו הרעב, פנה ליטול את ידיו, בירך על נטילת ידיים ואכל את הפת.

בתום הארוחה נטל מים אחרונים ובירך ברכת המזון בהתלהבות רבה. כשסיים לברך ניגשת אליו מנהלת הספרייה ושואלת אותו מדוע אמר בברכת המזון "שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל", הרי צריך לומר רק "שלא נבוש ולא נכלם". בתוך כדי דיבור הסבירה לו שהיא ממשפחה דתית מאד, ובעבר שמרה על מצוות בהקפדה רבה, אבל בשנים האחרונות סרה מן הדרך עד שהגיעה לאן שהגיעה.

האברך, שהורגל מקטנותו לברך כנוסח הנ״ל, הבטיח לשלוח לה צילום מסידור או מכל ספר אחר כדי להוכיח שיש נוסח כזה. ואכן עוד בהיותו בשטח הספרייה החל לחפש ולנבור במאות הספרים הרלוונטיים שהיו שם, אך לא מצא אף אחד הגורס את המילים "ולא נכשל". הוא יצא לשכונת מאה שערים וחיפש גם שם בבתי המדרשות, עד שלאחר שעות ארוכות הצליח למצוא סידור עתיק, וכמדומה שהיתה זו הגדה של פסח, שבה הופיע הנוסח שלו.

מיודענו ממהר לצלם את הדף עם ברכת המזון, ומתכונן לשולחו לספרייה. לפני שהכניס את הצילום למעטפה, הוא עושה סימן בעט אדום־זוהר על המילים "ולא נכשל", ואף הקיף את המילים הללו בחיצים מכל הצדדים, כדי שמנהלת הספרייה תוכל למצוא את המתבקש על אתר. כיוון שלא ידע את שמה של מנהלת הספרייה, שיגר את הצילום לספרייה, וביקש שיעבירוהו לאשה שעבדה ביום פלוני, בשעה פלונית ובחדר פלוני.

לאחר שקיים את בקשתו, שכח מכל העניין והסירו מליבו.

מחליט "להציץ" בפניהם של המחותנים

לאחר חודשים ארוכים מתקבלת בביתו הזמנה לחתונה. הוא פותח את ההזמנה המהודרת ומתפלא להיווכח שאינו מכיר לא את החתן ולא את הכלה. סיבוב מסובב הסיבות שבאותו יום בו התקיימה החתונה עבר התלמיד־חכם ההוא "במקרה" דרך אולם השמחות, והוא מחליט "להציץ" בפניהם של המחותנים, שמא בכל אופן יתברר לו שהוא מכיר מי מהם.

פליאתו גברה לאחר שלא זיהה איש מבאי השמחה. הוא מסתובב שם שעה ארוכה, ולבסוף מחליט ללכת לדרכו. "היתה זו מן הסתם טעות אנוש, שהביאה את ההזמנה לביתנו", אמר לאשתו שליוותה אותו, והשניים מתקרבים אל דלת היציאה.

ובדיוק באותו רגע ניגש אליו מאן דהוא ושואל לשמו, וכששמע את התשובה הודיע לו שהכלה מעוניינת לשוחח עמו כמה מילים.

עכשיו גדלה ההפתעה בכפליים. מה לו ולכלה?

כל ההתלבטויות ניפתרו באחת

"האם הינך מכירני?" שואלת הכלה את האברך הנבוך, שהשיב בשלילה.

"הלא אנוכי מנהלת הספרייה שניהלה עמך וויכוח על הנוסח של ברכת המזון!" אמרה בהתרגשות. "דע לך", הוסיפה בהתרגשות, "שהנך המחותן הראשי בשמחה זו, כיוון שרק בזכותך ובזכות המכתב ששיגרת אליי, זכיתי לחזור בתשובה ולהינשא לבעל־תשובה חרדי היושב ולומד כל היום".

להלן תיארה לו הכלה את מהלך העניינים מאז שעזב את אולם הספרייה. "בעוונותיי המרובים", סיפרה, "הייתי אמורה להתחתן עם גוי. למרות שבאותה תקופה לא שמרתי מצוות, התלבטתי קשות האם להינשא לו, ובשלב מסוים שיגר לי הלה מכתב ובו 'אולטימטום', שאם עד יום פלוני בשעה פלונית לא אתן לו תשובה, אין יותר על מה לדבר.

כשהגיע היום בו הייתי צריכה לתת את תשובתי הסופית, לא ידעתי את נפשי מרוב התלבטויות. הגעתי לספרייה כסהרורית, וכשנכנסתי לחדרי מצאתי את מכתבך על השולחן. המכתב, כך התברר, התגלגל "במקרה" מחדר לחדר במשך שבועות רבים ולא הגיע ליעדו, עד לאותו יום.

אני פותחת את המכתב, ומגלה בו שתי מילים המוקפות בחיצים אדומים, ומסומנות בעט אדום־זוהר.

"ולא נכשל"! ! !

והחילותי לזעוק בקול לא־לי: כיצד את עומדת להיכשל בחטא כה חמור! הרי בת ישראל את!

באותו רגע נפתרו לי, באחת, כל הספקות וההתלבטויות. ידעתי שאסור לי להיכשל. . .

הודעתי לגוי על ניתוק הקשרים.

ומצווה גוררת מצווה. זמן קצר לאחר מכן חזרה מנהלת הספרייה בתשובה שלימה, נישאה לבעל תשובה, בן תורה, והקימה בית לתפארת.

זכויותיו של אותו בית טהור, על מי תזקפנה? על אותו אברך ש״בסך הכל" בירך ברכת המזון בהתלהבות בהיותו בספריה.

ברכת האילנות מתוך שמחה לא חובה

הרב אריה חיספין

בבוקר ניסן אחד לפני למעלה מ־10 שנים, אשתי הפנתה את צומת ליבי, תוך כדי שהיא צוחקת, להביט אל החלון. אני מטיב את מבטי ורואה שני בני תורה סובבים את עץ ההדר של שכנינו, מבקשים לצוד איזה פרחים בכדי לברך בירכת האילנות כדין. אשתי פתחה את החלון וקראה לעלמי החמד בחמלה ובתמהון, עם מעט שחוק, ואמרה: ברכת האילנות לא "דין" (היינו קושי/טרדה משהו שחובה לעבור אותו), אלא "שמחה" העולה ופורחת עם פריחת האילן! עצי ההדר הללו לא העטו עליהם את שמלת האביב. מאוחר יותר יבוא עיתם, עת דודים. . . שחקו הם בבושה, כמי שנתפסו בקלקלתם, והלכו.

בזכות ברכת שהכל ונפשות

מספרים על הגאון הקדוש רבי חיים בן עטר זצוק״ל בעל ה״אור החיים״ כי איש אחד בימיו היה שמו יהושע שפורטס והיה עשיר ועם הארץ, וקנה פרדס מערבי אחד והיו בו מעינות מים זכים ומתוקים. אחר כשני חודשים יבשו המעינות והיה בצער גדול, והלך אצל הגאון הקדוש רבינו חיים בן עטר זצוק״ל שהיה ידוע לאיש מופת ושפך לפניו שיחו.

בתוך דבריו לקח אותו האיש כלי מים שהיה מונח לפני הגאון וריוה צמאונו ולא בירך לא לפניו ולא לאחריו. מיד אמר לו האוה״ח: אכן נודע הדבר, כי מפני העדר שתי הברכות יבשו המעינות. אמר לו שכן כתוב ״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״ — בששו״ן ר״ת בברכות שתיים: שהכל וברוא נפשות. אזי יהיו מעיני הישועה. והוכיחו ולמדו וציוהו לעמוד על המשמר שכל מי שיבא לשתות יזהירהו על הברכות.

אחר עשרים וארבע שעות חזרו המעינות לנבוע. והאיש הנזכר שמר את דברי הרב והזהיר לכל הבאים לשתות ממעיניו לברך תחילה וסוף. והיו קורין אותן מעיינות חיים על שם הרב, והיו לוקחים מהם לרפואה בזכות האור החיים הקדוש ז״ל.

(מובא בשו״ת עמק יהושע ח״ב חאו״ח ס״ס כ״ח)

בזכות ברכת המזון

מספר הגה״צ רבי אלימלך בידרמן: סיפר לי יהודי בשם ר׳ שמעון מעשה שהיה כך: היה רבי מאיר שפירא הגיע לבחון את כיתתו ולא הביא מתנה לילדים והציע להם לומר ווארט וזה יהיה המתנה, ואמר להם שמי שקורא בברכת המזון בכוונה מילה במילה לא שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף. ר׳ שמעון קיבל על עצמו כך לעשות.

אח״כ השואה הנוראה הגיעה. הנאצים ימ״ש ערכו סלקציה והעמידו ילדים ואת הזקנים שלחו להשמדה ואת הצעירים השאירו לעבודה. הוא ביקש מהקב״ה שיצילהו, ועשה עצמו כאילו הוא גבוה והגביה עצמו ולקחוהו לעבודה. ושם צריכים פרנסה, ושם בדקו כל אחד מה כשירותו לעבודה. מישהו הציע לו שיאמר שהוא טבח טוב ביחד עם עוד אחד, וקיבלוהו לעבודה וקיבל מזון באופן בריוח, וראה שנתקיים בו בזה זכות ברכת המזון.

אחרי כמה חודשים ביקר קצין רשע מרושע שלא הסכים לעבודה שלו, ונתן לו פטיש קטן וצוה עליו שיחפור בור בגודל שני מטר ואם תוך שעתיים תצליח לחפור בור תוכל לחזור למטבח. הוא מספר שעיניו חשכו. הוא ביקש מהשי״ת שהרי הוא מברך בברכת המזון בכוונה ויש את ההבטחה שמזונות מצויין לו כל ימיו. לאחר כמה דקות עברו שם חיילים וראו את עבודתי הקשה וזרקו עליי ירקות בכמויות. ושוב ביקשתי מה׳. מיד אחר כך עברה משאית עם חיילים פולנים שהיו באותה צרה, וביקשו ממני את הירקות. ה׳ נתן בידי שכל וצויתי שיחפרו בור תוך שעה, והם שחפצו בירקות מיד החלו יחד לחפור עד שהבור נחפר.

אח״כ קרא לקצין הנאצי והראה לו בור חפור. הקצין ההמום מילמל שתמיד ידע שה׳ עוזר לכם, והחזירו לעבודה במטבח.

היהודי שעד היום חי בתוכינו ברחוב צפניה בירושלים מעיד שחיתן את כל ילדיו ואף פעם לא היה לו מחסור בפרנסה. והכל בזכות ברכת המזון.

בזכות אמן אחד

משפחתה שאם המשפחה נפטרה לעולמה, קיבלו על עצמם לעילוי נשמתה לברך ברכת הנהנין כאשר יש מישהו ששומע ועונה אמן.

באחד הימים חזרה הילדה מבית הספר הביתה והייתה צמאה במיוחד, אך לא היה אף אחד בבית שיענה אמן על ברכתה. היא ישבה וחכתה שיחזור מישהו ויוכל לענות לה.

שעתיים וחצי היא חכתה בצמאונה עד שהגיע מישהו ו״עזר״ לה.

בלילה היא חולמת שאמה הנפטרת מגיעה אליה בחלום ואומרת לה: דעי לך ביתי שהמעשה שעשית והתגברת שעתיים וחצי עשה רעש גדול בשמים והחליטו לגזור משהו טוב.

בכיתתך ישנה ילדה שלקתה לאחרונה במחלה נוראה, בזכות המעשה הטוב שלך נגזר שהיא תבריא ותצא מזה כליל, תוך שהיא מציינת את שם הילדה.

הילדה התעוררה בבהלה וב־5 בבוקר העירה את אביה וספרה לו את החלום.

האב הרגיע אותה והבטיח בבוקר לברר את העניין, מאחר ולא היה ידוע לאף אחד על הילדה השנייה שחולה.

בבוקר מתקשר האבא לאבי הילדה השנייה ושואל אותו לשלום ביתו. עונה לו השני הכל בסדר, מדוע אתה שואל. גילה לו האיש כי הוא יודע על הבת שחולה.

האבא השני נדהם מאחר והם שמרו זאת בסוד מוחלט. אך הוסיף האב הראשון וסיפר לו את כל השתלשלות החלום והבשורה שבסופו.

האנשים, ששניהם חסידים, נסעו מיד לאדמו״ר בירושלים. האדמו״ר הקשיב לסיפור בקשב והורה להם לגשת לבדיקות האמורות להיערך באותו יום לילדה לפני הטיפול הכימותרפי הראשון.

לתוצאות המדהימות המשפחה הייתה כבר מוכנה. ההלם של הרופאים היה טוטאלי. הבדיקות היו נקיות ללא שום סימן למחלה כלל!

כח ההתגברות של ילדה קטנה באשדוד יכול להציל עולם שלם!

אשתו של הרב ענתבי מכניסה טעם גן עדן בתבשיל

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: פעם אחת שדברתי על כך עם ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, הוא סיפר לי על מורנו הרה״ג רבי אברהם ענתבי.

יום אחד נכנס אליו עשיר גדול לדבר עימו בעניין מסוים. אמרה לו אשתו: אין לי שום דבר להגיש, ויש לי רק קמח ומים, ומה יאמר אותו עשיר שבבית הרב לא מכבדים אורחים? אמר לה הרב: אל תדאגי, תעשי איזה תבשיל מהקמח והמים.

הלכה האשה ובכתה ודמעותיה זולגות והיא מכינה את התבשיל, והתפללה ואמרה: רבש״ע, יש לך גן עדן גדול בשמים, שים מעט ממנו בתבשיל הזה. ובגלל צדקותה ותפילה כך היה, ונכנס טעם טוב באוכל.

יושב העשיר ואוכל, ומשבח את המאכל, ומבקש עוד ועוד, ומשגמר הלך למטבח ואכל גם מה שנשאר בסיר.

משחזר העשיר לביתו אמר לאשתו שהטבח שלהם אינו שווה כלום, לעומת התבשילים שמגישים בבית הרב. ומשניסה הטבח לעשות את אותו תבשיל ולא הצליח, באה אשתו של העשיר וניסתה אף היא וגם לא הצליחה שהטעם יהיה כמו בבית הרב.

אמרה האשה לבעלה: אני אלך לאשת הרב ואבקש ממנה את המתכון. הגיעה אשת העשיר עם הכרכרה לבית הרב, ומשראתה הרבנית חששה שמא מהתבשיל קרה משהוא לעשיר כי אינו רגיל לאכל ממנו, והיא הלכה והתחבאה.

ירדה העשירה מהכרכרה וחיפשה את הרבנית ואמרה לה: אל תחששי, באתי לשאול אותך כיצד אתה מכינה את התבשילים שלך. אמרה לה הרבנית: אני בכיתי והתפללתי לה׳ שישים טיפת גן עדן באוכל.

חזרה אשת העשיר לביתה, ואמרה לבעלה שלמדה את אופן הכנת התבשיל וסיפרה לו את דברי הרבנית.

אמר לה העשיר: אם כן אז גם את תתפללי שתכנס טיפת גן עדן לתבשיל.

ענתה לו אשתו: כשאתה תהיה צדיק וחסיד כמו הרב אברהם ענתבי, אני אהיה כמו אשתו ויכנס טעם גן עדן באוכל שאני מכינה.

אשר חיון - לא מפסיק ערבית כשביבי קורא לו

*פרידה מאשר חיון ז״ל / סיון רהב מאיר: *

אשר חיון, ראש הסגל של ראש הממשלה, נפטר השבוע במפתיע בגיל 57 מדום לב.

רוב הציבור לא הכיר את עובד הציבור המסור והמקצועי הזה. הוא היה שם בזמן החתימה על הסכמי אברהם, במבצע "שומר החומות" וכמובן בזמן הקורונה.

נזכרתי השבוע ברגע אחד: הקורונה הייתה אז בשיאה, נדמה לי שעמדו להכריז שוב על סגר בישראל. שעת ערב בבית ראש הממשלה ברחוב בלפור. הייתי שם בפגישה. נתניהו חיכה לשיחת טלפון מאלברט בורלא, מנכ״ל פייזר, אבל הוא היה אמור לצלצל בשתיים בלילה, זמן הגיוני לפי שעון ארצות הברית. ישראל בדיוק ביקשה לרכוש אז את החיסונים, ובורלא היה צריך שכנוע אחרון. ואז הטלפון הנייח שליד נתניהו צלצל. האם זה בורלא, שהקדים? אולי שיחה אחרת?

"אשר!", קרא נתניהו. "אשר!".

דממה. נזכרתי השבוע בהד שעלה מקירות הבית בבלפור. "אשר!".

שתי דקות חלפו, וראשו של אשר הופיע בפתח הדלת.

"סליחה, ראש הממשלה, התפללתי תפילת ערבית".

נתניהו חייך.

יש במסורת היהודית סיפורים על יהודי שהמלך מבקש לדבר איתו באמצע תפילה, אבל הוא מדבר עם מלך מלכי המלכים, ולא עונה. אז לא, נתניהו לא מלך וראש הסגל אינו נתין, אבל ראיתי מול עיני גרסה מודרנית, שבה ראש ממשלה מחכה שאשר חיון יסיים להתפלל ערבית.

תנחומים למשפחתו, לששת ילדיו ולכל אוהביו. בסטטוס שלו בווטסאפ, השורה שבה הגדיר את עצמו, כתב חיון ציטוט יוצא דופן: "בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?".

זה ציטוט מהגמרא, על כך שכאשר אדם נפטר ועולה לעולם הבא, שואלים אותו האם התנהל בהגינות בעולם הזה. אנחנו לא בוחני כליות ולב, אבל רבבות אנשים שעבדו איתו מרגישים שהשבוע חיון יכול היה לענות בחיוב על השאלה.

לזכרו.

אליהו אשרי מברך שהכל נהיה בדברו לפני הירצחו

משפחתו של אליהו אשרי שנרצח לפני כעשור חנכה טרמפיאדה חדשה בצומת תפוח לזכרו. מילותיו האחרונות היו: "שהכל נהיה בדברו".

מדינה שלמה עקבה אחר החיפושים שנערכו לפני כעשור אחר אליהו אשרי אשר נחטף על ידי מחבלים, עד לסוף המר כשנודע על דבר הירצחו. השבוע נסגר המעגל כאשר טרמפיאדה חדשה נחנכה בצומת תפוח לזכרו של אליהו הי״ד.

אליהו היה בן 18 בעת בה נרצח באכזריות. הוא המתין בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים לטרמפ לכיוון מכינת אלישע בה למד. המחבלים חטפו אותו ורצחו אותו כעבור זמן קצר. גופתו נמצאה לאחר כמה ימים כשהיא מכוסה בעפר בשכונת טירה ברמאללה.

ההורים סיפרו כי אנשי השב״כ גילו להם שבתחקור של המחבלים אמר להם החוטף הראשי שהוא שאל את אליהו מהי בקשתו האחרונה ואליהו ביקש כוס מים כדי לברך עליה "שהכל נהיה בדברו". "המחבלים סיפרו שהוא ברך בהתלהבות רבה", ציינה האם השכולה, "אליהו ביקש תמיד לעלות ולהתעלות, ועל כן גם קראנו לטרמפיאדה החדשה בשם 'תחנת עליות אליהו'".

אביו של אליהו הסביר כי הם החליטו לבנות טרמפיאדה לזכרו של אליהו, מאחר שהם רצו לעשות דבר מה בעל משמעות. "חיפשנו דרך לעשות משהו בעולם המעשה, ומכיוון שבננו נחטף כטרמפיסט רצינו לעשות משהו מועיל – טרמפיאדה ידידותית בצומת תפוח, שיהיה נוח לשבת ולהמתין לטרמפ".

אין הצלחה בלי תפילה

אין הצלחה ללא תפילה

פעם אחת ביקש הבעל שם טוב הקדוש להביא לפניו יין כשר ומושגח, מהודר בכל ההידורים, ממדינת בסרביה. כמו בכל מהלכיו של אותו עיר וקדיש היה לו גם בזה טעם כמוס. השליחות הוטלה על תלמידו רבי דוד ממיקליוב.

נטל רבי דוד על עצמו את התפקיד בדחילו ורחימו ונסע לעיר טלנשטי שבבסרביה לקיים מצוות רבו.

חודשיים התעכב ר׳ דוד בטלנשטי, אימת רבו היה עליו ובעצמו השגיח על כל פרט ופרט בייצור היין ובשמירתו, כדי שראוי יהיה לעלות על שולחנו של הבעש״ט הקדוש. בעצמו נוכח בקניית הענבים, בעצמו ליווה את הובלת הענבים לגת, ובעצמו נוכח בעת דריכת הענבים, שימורם בכלים, וכל שאר עבודה הכרוכה בהם. על כל אלה השגיח בעינים פקוחות בלי היסח הדעת כלל, כאשר את העבודה עצמה מבצעים יהודים כשרים ויראים.

כאשר הסתיימה תסיסת היין, והנוזל הצלול והכשר הועבר לחבית, עדיין ליווה ר׳ דוד את העשיה, כדי לשמור על היין היקר שיהיה כשר למהדרין, שופרא דשופרא.

מפני האחריות הגדולה שנטל על עצמו, ומפני מורא רבו כמורא שמים, חש ר׳ דוד בשבועות אלו כמי שהטיל עליו המלך משימה גדולה וחשובה, ועליו לבצעה על הצד היותר טוב מבלי כל התרשלות.

כאשר הגיע היום להעביר את חבית היין למז׳יבוז׳ היה ר׳ דוד אחוז התרגשות גדולה וכפולה, הן על חסד ה׳ שכבר הגיע מעשה היין לסיומו, והן מגודל הזהירות והאחריות להעברת היין בשלום ליעדו.

הימים ימי חורף. שלגים וגשמים משבשים את הדרך; רוחות סערה ופגעי מזג האויר מקשים את הנסיעה עד כדי סכנה, והדרכים עצמן בוצניות ומלאות מכשולים. אי לכך נקל לשער את טירחתו, יגיעתו ודאגתו של אותו תלמיד בכדי להעביר את היין בשלום אל רבו.

סוף סוף הגיעה העגלה עם חבית היין הכשר למז׳יבוז׳. רבי דוד חש עצמו מאושר על שזכה לקיים מצוות רבו, ולאחר שבועות ארוכים של קושי לאין ערוך, זכה להגיע ליעדו ללא שום מכשול.

העגלה כמו ריקדה בדרכי העיירה. ר׳ דוד הביט אל השמים הפרושים ממעל, והודה להקב״ה על שחפץ רבו הצליח בידו.

נוסעת העגלה בשביל צר, בואכה בית הבעש״ט הקדוש. מתוך שמחה וחדווה על שזכה להגיע למועד מרומם זה, מטייל ר׳ דוד במחשבתו לאותם רגעים אשר אור שבעת הימים, רבן ומאורן של ישראל, יביט בו בחדווה ובתודה על מילוי המשימה על הצד היותר טוב…

ולפתע… כמו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, התעורר ר׳ דוד ממחשבותיו, מטיוליו בהיכל מלך… מול העגלה התקרב קוזק גדל-מידות רכוב על סוס. הוא חסם את הדרך לפני העגלה, ודרש משהו בקול מצווה.

היטה ר׳ דוד אזנו ושמע את הקוזק מצווח כי חייב הוא לבדוק את תכולת החבית, כי אדון הכפר אינו מתיר להכניס לעיירה שיכר ממחוזות אחרים…

ר׳ דוד החל לטעון לפני הקוזק כי חבית זו אין בה שיכר כי אם יין, והוא כמו כל יהודי העיירה לא יסתכן בהפרת פקודתו של האדון…

אבל הקוזק לא האזין אליו כלל, נחוש היה בדעתו לבדוק בעצמו.

קפץ הקוזק מסוסו, ובחרבו פתח את מכסה החבית, הביט לתוך היין הצלול וטבל בו אצבעו.

"נכון," אישר, "יין הוא ולא שיכר!" קפץ על הסוס ורכב לדרכו.

אבל וחפוי ראש השתרך ר׳ דוד להיכל הבעש״ט, אל הקודש פנימה.

הוא פרץ בבכי מר ושאל בכאב נוקב איכה ארע לו כך… הלא השתדל בכל יכלתו ומעבר ליכלתו, במסירות נפש ממש, להשגיח על כשרות היין והידורו, והנה דווקא ברגע האחרון איבד את כל המערכה… על מה נענש כל כך? …

השיב לו הבעש״ט בצחות לשונו:

"כתיב (תהילים קכז) 'אם ה׳ לא ישמור עיר, שוא שקד שומר'. יגעת, תלמידי היקר, בכל נפשך, טרחת מעבר לכוחותיך, אך את העיקר שכחת, והוא להתפלל להשי״ת על הצלחת מעשיך, על שמירתו שתלווה אותך מראשית הדרך ועד סופה! כי אם ה׳ לא ישמור – שוא שקד שומר."

אברהם אבינו משלים מנין

השבוע, פרשת חיי שרה, מציינים את שבת ההזדהות עם מחדשי היישוב היהודי בחברון. באופן די מוזר, מכל פרקי חברון הסוערים, דווקא סיפורו של בית הכנסת "אברהם אבינו" הוא מהפחות מפורסמים. מוזר, כי מדובר בבית כנסת עתיק ששרד קרוב ל-400 שנה, הוחרב בפרעות תרפ״ט ושוקם בידי פרופסור משוגע לנושא, קרוב ליובל שנים מאוחר יותר, תוך כדי מאבקים קשים עם אטימות ממשלתית.

אבל נתחיל מההתחלה. בשנת 1540, מספר נעם ארנון מחברון, בנה את בית הכנסת רבי מלכיאל אשכנזי. באותה עת נחשב בית כנסת אברהם אבינו לאחד מבתי הכנסת היפים והמרכזיים בארץ ישראל.

על מקור שם בית הכנסת יש לנעם ארנון סיפור מופלא: שנה אחת הפילו המגפות חללים רבים מבין יושבי העיר, ומספר היהודים בה הלך והידלדל. ערב יום כיפור ובבית הכנסת מכונסים תשעה יהודים בלבד. עגלון השירות האחרון הגיע מירושלים, אבל אין איתו אף לא יהודי אחד לרפואה.

קומץ היהודים מבין שאת היום הגדול והנורא הוא עומד לעבור ללא מניין, ובעצב רב מתחילים יהודי חברון להתפלל ביחידות. ולפתע יהודי הדור פנים ניצב בפתח בית הכנסת. "יהודים, העשירי למניין הגיע!" במוצאי החג, בעוד חברי הקהילה רבים ביניהם מי יארח את הצענטער, נעלם היהודי. בלילה הוא מופיע בחלום של אחד המתפללים "מתנצל" על כי ברח, ומגלה לו כי הוא אברהם אבינו.

קרוב ל-300 שנה מאוחר יותר, ב-1820, מגיעים למקום האשכנזים הראשונים. היו אלה חסידי חב״ד, שבאו לעיר האבות במצוות האדמו״ר. הם קונים מהקהילה הספרדית חדר סמוך לבית הכנסת, ומקימים את השטיבעל האשכנזי הראשון במקום.

באמצע המאה ה-19 מבקר במקום ה״בן-איש-חי", ובעקבות ביקורו, שעורר הדים בעולם היהודי, נתרמים לבית הכנסת שבעה ספרי תורה עתיקים מהקהילה היהודית שבבגדד.

שהערבים יפגעו בנו? לא, בחיים לא.

בשנת 1929 התסיס המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני את ערביי ארץ ישראל נגד היהודים. בארסנל הנשק התעמולתי שלו היתה תחמושת רבה: היהודים מנסים לתקוע בשופר ליד הכותל; היהודים מנסים לשים מחיצות ליד הכותל. המסקנה - היהודים רוצים לכבוש את הר הבית ולהחריב את כיפת הסלע. ומאותה הסתה נולדו פרעות תרפ״ט.

יהודי חברון חרדים ומתפללים לשלומם ולביטחונם של אחיהם, הנמצאים בצרה בערים אחרות בארץ ישראל. מתפללים גם על עצמם? לא, תודה, אין צורך. כל ילד בחברון יספר לך על מערכת היחסים הנפלאה בין היהודים לערבים המקומיים; על הרופא היהודי המטפל במסירות, ולעיתים אף ללא קבלת תמורה, בחולים ערבים; על הלוואות שיהודים מלווים לשכניהם; על בתים פתוחים, שתיית קפה.

אבל במודיעין של מטה ההגנה לא יושבים ילדים מחברון, ולכן לא כל כך מתרשמים שם מהאידיליה שיהודי עיר האבות כל כך מתגאים בה. שליח משוגר בבהילות לתושבי חברון כדי להתריע על הסכנה הצפויה להם משכניהם החביבים. ובפיו גם הצעה: נשלח לכם כוח מגן מאנשי ההגנה שישמור עליכם. אבל יהודי העיר מגחכים: חבל, באמת חבל, לבזבז כוח מגן יקר. עדיף שתגנו ביישובים אחרים. כאן איש לא יפגע בנו. מספר ימים מאוחר יותר התעוררו יהודי המקום למציאות נוראה שלא דמיינו.

היה זה בשבת, י״ח באב, תרפ״ט. 67 יהודים נרצחים באכזריות בידי חבריהם-שכניהם, הערבים המקומיים. בעיצומן של הפרעות רצים יהודים לבית הכנסת ומצילים את ספרי התורה העתיקים. הבריטים, שרואים את הטבח שנעשה ביהודים, עומדים מנגד ולא מתערבים. ואולם לאחר הטבח הם דווקא כן מתערבים, ומחליטים לגרש את שארית הפליטה שנותרה בחברון לירושלים ("כדי להגן עליכם מהפוגרום הבא").

בית הכנסת אברהם אבינו ננטש.

לאחר שחרורה של חברון במלחמת ששת הימים, מארגן הרב משה לוינגר את הגרעין הראשון שעולה לחברון. היה זה ערב פסח והקבוצה שוכרת חדרים במלון פארק, מכשירה אותו ועורכת בו את ליל הסדר. הממשלה מעבירה את הקבוצה לבניין הממשל הצבאי ולאחר שהות של 3 שנים במקום, ביוזמתו של יגאל אלון, מוקמת קריית ארבע.

וחברון עדיין עומדת מנגד, ריקה מיהודים.

דיר על חורבות בית הכנסת

בשנת 75', ממשיך ארנון, מבקר עולה חדש בשם פרופ׳ בן-ציון טבגר ז״ל בסיור בעיר האבות. המדריך, חיים מגני, מתעכב ליד דיר עיזים, ומספר שבמקום הזה היה פעם בית כנסת מפואר ע״ש אברהם אבינו, שנחרב וחולל. פרופ׳ טבגר בטוח שהבעיה היא בהבנת העברית שלו: עיזים מהלכות ומטילות את גלליהן במקום שהיה בית תפילה במשך 400 שנה? ! והשלטון היהודי עומד מנגד ומושך בכתפיו?

מכיוון שהפרופסור לפיזיקה לא מקבל תשובה שמניחה את דעתו, הוא נוטש את עיסוקיו, קונה טוריה ודלי, עולה על תל גללי העיזים ומתחיל לנקות את השטח. לא חולף זמן רב ומתנדבים, בתוכם גם נעם ארנון, מצטרפים אל פרופ׳ טבגר. לא חולף זמן רב וגם המשטרה מצטרפת. לא כדי לסייע, אלא כדי לעצור את המתנדבים בעוון הסגת גבול. השטח אמנם נמצא בבעלות של הממשל, אבל הוא השכיר זאת לבעל הדיר הערבי. ועל הסדר הטוב יש לשמור. טבגר וחבריו נעצרים, משוחררים בערבות, חוזרים לזירת הפשע, ושוב נעצרים. וחוזר חלילה.

"נדפוק את הראש בקיר ובסוף הוא יישבר", אמר ב״צ טבגר באחד המעצרים. ובאמת בשלב מסוים נכנעו ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס והתירו להם לפנות את גלי הטינופת מהמקום. בראש השנה 77', מספר ארנון, התקיימה באתר המשוקם תפילה ראשונה. 48 שנים לאחר חורבן בית הכנסת. ואולם בשבת שלאחר מכן קיבלו החיילים הוראה מגבוה לסלק את המתפללים. "4 שנים", משחזר ארנון, "הגענו להתפלל במקום והחיילים פינו אותנו לקול צהלת התושבים הערבים. רק לאחר רצח בחורי הישיבה בבית הדסה, ב-81', קיבלה הממשלה החלטה להקים את היישוב היהודי בחברון. עתה הותר לבנות על שרידי בית הכנסת את המבנה המשוחזר החדש.

הרב לוינגר נסע לניו-יורק וגייס מג׳ו נקש ("ג׳ורדש") 50 אלף דולר. האדריכל טנאי והקבלן זליגר ניצחו על המלאכה. בחנוכת הבית הוחזרו לבית הכנסת המשוקם ספרי התורה העתיקים, שנדדו למעלה מיובל שנים קודם לכן לירושלים.