הנורה שהסיחה את דעתם מהאסון

בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם.

הטייסים הורידו את כן הנסע לקראת הנחיתה, ואז הבחינו במשהו קטן ומטריד: נורית ירוקה אחת לא נדלקה.

הנורה הזאת הייתה אמורה להודיע להם שהגלגל הקדמי ירד וננעל במקומו. הם לא ידעו אם יש בעיה בגלגל, או שפשוט הנורה שרופה.

אז הם ביטלו את הנחיתה, טיפסו לגובה 2, 000 רגל, הפעילו את הטייס האוטומטי והתחילו לבדוק.

ומכאן התחיל אחד הסיפורים המצמררים בתולדות התעופה. כולם הסתכלו על אותה נורה. הקברניט בדק. הקצין הראשי בדק. מהנדס הטיסה ניסה לבדוק אם כן הנסע באמת ירד. הם הוציאו את מכלול הנורה מלוח המכשירים. ניסו להחזיר אותו. סובבו אותו. התעסקו איתו. בשלב מסוים מהנדס הטיסה ירד אל התא שמתחת לתא הטייס כדי לבדוק דרך החלונית אם הגלגל הקדמי אכן נעול.

כלומר, הצוות עשה משהו שנראה מקצועי לחלוטין: הייתה תקלה. הם טיפלו בה. רק שבינתיים קרה דבר אחר. איש לא שם לב שהמטוס התחיל לרדת.

מסיבה שלא הוכרעה בוודאות, הטייס האוטומטי הפסיק לשמור על הגובה. המטוס ירד לאט כל כך, שהצוות השקוע בבעיה כמעט לא הרגיש בכך.

2, 000 רגל. 1, 800. 1, 500. 1, 000. . . ברקע נשמעו אפילו התרעות, אבל תשומת הלב הייתה במקום אחר.

עד שאחד מאנשי הצוות שאל: ״אנחנו עדיין בגובה 2, 000, נכון? ״ שניות לאחר מכן המטוס פגע בביצות האוורגליידס. 101 בני אדם נהרגו.

ומה הייתה התקלה בגלגל? לא הייתה תקלה בגלגל. כן הנסע היה למטה ונעול. הבעיה הייתה בנורית החיווי.

החקירה קבעה שהסיבה הסבירה לתאונה הייתה כישלון הצוות לעקוב אחרי מכשירי הטיסה בארבע הדקות האחרונות, משום שכולם היו שקועים בתקלה בנורה של כן הנסע. המקרה הפך לדוגמה קלאסית למה שמכונה בעולם גורמי האנוש cognitive lockup — מצב שבו אדם ננעל על משימה אחת ומתקשה להעביר את תשומת הלב למשימה חשובה יותר.

ויש פרט כמעט אכזרי בסיפור הזה. החלק התקול היה בסך הכול נורה קטנה. הבעיה שעליה התרכז כל תא הטייס הייתה שולית. המטוס עצמו היה תקין.

החסד של החיילים הפשוטים

באחד מבסיסי הצבא החליטו לעשות מסיבה לחיילים לקראת ראש השנה. במהלך המסיבה עשו הגרלה. כל חייל הכניס לתוך תיבה 50 ₪. היו שם 300 חיילים, סך הכול 15, 000 ₪. תורם מארה״ב הכפיל את הסכום, כך שהצטבר סכום מכובד של שלושים אלף ₪.

ההתרגשות הייתה גדולה כשכל החיילים כתבו את שמותיהם על הפתקים והכניסו אותם לתוך הקופסה. הכרטיס הזוכה יקבל את כל הסכום. חייל אחד התלבט מה לכתוב, וזאת כיוון שאחד החברים לגדוד נפצע קשה מאד לאחרונה בפעילות מבצעית, ועבר תקופה קשה. לכן אף על פי שהוא ידע שהסיכוי לזכות הוא קטן מאד, החייל החליט לכתוב במקום את שמו — את השם של החייל שנפצע.

רגע ההגרלה הגיע. אחד המפקדים ניגש לקופסת הפתקים, ערבב, ערבב, והוציא את אחד הפתקים. במשך כל הזמן הזה החייל התפלל שהכרטיס הזוכה יהיה של החייל שנפצע. ואז. . . המפקד מכריז על שם הזוכה, ו. . . נס אירע! הזוכה היה החייל שנפצע. מחיאות כפיים נשמעו מכל הגדוד. דמעות היו לחייל הפצוע בעיניים, והוא הובל בכיסא גלגלים לבמה כדי לקבל את הפרס.

בתום המסיבה, החייל שכתב את השם של החייל הפצוע במקומו, היה צריך לסדר את המקום. כשהוא ניגש לפנות את הקופסה עם הפתקים, הוא לקח את אחד הפתקים ופתח אותו, להפתעתו הוא רואה שכתוב עליו השם של החייל הפצוע. עוד פתק — וגם עליו היה כתוב שמו של החייל הפצוע, וכך עוד פתק ועוד פתק. התברר שכמעט כל החיילים בגדוד כתבו את שם החייל הפצוע.

אז היה פה נס או לא? את זה אתם תחליטו. אבל אנו בשבת האחרונה של השנה. פרשת השבוע פותחת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם. . ."

הקב״ה רוצה לראות שכולנו ביחד. אין ספק שכאשר כל אחד מאתנו יחשוב על השני, לא רק מה הוא צריך, או מה הוא רוצה, אלא קצת להסתכל סביב גם מה אחרים צריכים — הקב״ה ישפיע שפע טובה וברכה על כולנו, כמו שאמרו חז״ל: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".

המלך והשלושה בקבוקים

מסופר על מלך אחד שהיו לו שלושה בקבוקי יין שקיבלם בירושה מאבות אבותיו ושמר עליהם מאוד. והנה, הוצרך המלך לנסוע למדינה רחוקה וקרא לשלושה ממכריו ואוהביו והפקיד בידם את הבקבוקים, ביד כל אחד נתן בקבוק והזהירם לבל יעיזו לפתוח את הבקבוק.

שלושת האנשים הסתקרנו לדעת מדוע המלך מצווה אותם לבל יפתחו את הבקבוק, אין זה אלא מחמת שטעם היין משובח עד מאוד, ולכן רצו לפתוח ולטעום מן היין.

ראובן פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין והיין ערב לו מאוד, הוא לא יכל להתגבר על תאותו ושתה את כל היין שבבקבוק. שמעון רצה אומנם לפתוח, אך מחמת אהבתו למלך התגבר ולא פתח כלל. לוי פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין, ומאד התאוה לשתות עוד מהיין, אך מחמת אהבתו למלך התגבר על עצמו, סגר את הבקבוק, שנשארה בו רק חצי מן הכמות.

לאחר שהמלך חזר, קרא לשלושת האנשים לדעת מה עם בקבוקי היין. ראובן ששתה את כל היין ציוה המלך לתלותו. שמעון שלא נגע כלל ביין, נתן לו המלך מתנה – עשרת אלפים זהובים. לוי ששתה חצי מהכמות, נתן לו המלך עשרים אלף זהובים.

כשראה שמעון כך, התפלא ואמר למלך: "אדוני המלך! והרי אני לא שתיתי כלל ונתת לי עשרת אלפים, ומדוע ללוי, ששתה חצי מן הכמות, נתת לו יותר ממני? והרי הוא עבר על דבריך, ולא די שלא הענשת אותו אלא נתת לו סכום יותר מאשר לי?"

השיב לו המלך: "אתה לא טעמת מהיין, ויתכן מאוד שאם היית טועם היית שותה את כל אשר בבקבוק, כי לא היית יכול להתגבר על תאותך מחמת ערבות היין, אבל לוי שתה חלק מהיין וטעם את טעמו הערב והמשובח, ועם כל זה התגבר על עצמו ולא שתה את השאר, הרי ראיה לכך שהוא מחבב אותי ולכן הכפלתי לו את הסכום."

הפקק של האמבטיה

יום אחד בא מבקר לבית משוגעים ושואל את האחראי: "איך אתם יודעים מי משוגע?" עונה לו האחראי: "כל איש שטוען שהוא משוגע אנו נותנים לו אמבטיה מלאה מים ומביאים לו כפית, מסננת ודלי ואומרים לו לרוקן את האמבטיה."

"אה! הבנתי את הרעיון!" אמר המבקר. "אדם נורמלי יבחר בדלי כי הוא הכי מהיר."

"לא!" עונה האחראי. "אדם נורמלי היה מוציא את הפקק של האמבטיה. . . לסדר לך חדר עם או בלי נוף?"

הבעיה חושפת את האדם האמיתי

באחד מסיפורי שרלוק הולמס הוא משתמש בפיתרון גאוני כדי למצוא כספת שבתוכה תמונה חשובה מאוד. הוא מתארח בבית החשוד, כשלפתע זורק המשרת שלו פצצת עשן דרך החלון ושרלוק הולמס צועק: "שריפה!" הבית התמלא עשן וצעקות, והוא הסתכל וראה שבעלי הבית רצים לקיר, לוחצים על כפתור סודי ומוציאים משם את התמונה.

כשיש בעיה — אתה רץ למקום הכי חשוב!

# היהודי שעדיין לא הגיע לחסידות

שמעתי השבוע שני יהודים שמתווכחים, אשכנזי וספרדי.

הספרדי אמר: זה מאוד כואב שאין מסורתיים אשכנזים, זה או הכל או כלום. . .

ענה האשכנזי: מה חבל! להיות מסורתי זאת צביעות, תחליט! או שאתה עם הקב״ה או שאתה נגדו! מה זה אתה עושה עבירה ואח״כ מגיע לבית הכנסת? !

אמרתי לאשכנזי שכתוב: שיהודי שעשה עבירה ואח״כ מרגיש לא נעים להגיע לבית הכנסת – היהודי הזה עוד לא דרך על מפתן החסידות. . .

הלל רץ שלוש מיל לכבוד האדם

נפסק בהלכות צדקה (שו״ע יו״ד רנ״א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול — ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר — שהרי זה "צורך נפש" שלו.

נציין רק שהגמרא (כתובות סז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו — ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד]. הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל! ! !

לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".

אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש — ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) — ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה׳, וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה׳ עליונה ביותר.

הרב המשחק עם בנו הקטן

מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול. . . אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים — כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו — והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.

לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.

הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?

נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.

באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

הגאון שקוע בכוונות כל ימיו

הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק״ל, היה מספר לתלמידיו בשיחות המוסר על הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ״ל בעל כף החיים, שהנהגותיו היו פלא פלאים: בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה. לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא ק״ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון. משכים לפני עמוד השחר, ללמוד ולהתפלל בנץ, ואח״כ חוזר לביתו ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה. מגיע לישיבה, לומד וכותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.

אחר כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים. לפני האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכה על נטילת ידיים והמוציא בכוונות, וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות. אח״כ למד בכל יום י״ח פרקי משנה — ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב. אמר פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון עם כל הכוונות, כך נהג לעשות יום יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות.

בצאתו מבית הכנסת נהג לברך אשר יצר מהסידור עם הכוונות. עוד היו לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול — איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים, שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים, אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.

הזמן שלנו הולך לדברים חסרי משמעות

חברת 'פריוריטי מנג׳מנט' משיקגו הקדישה שנה שלימה לסקרים ותחקירים כדי לבשר לנו שהקצאת הזמן שלנו בני האדם בחברה המודרנית בהחלט לא יעילה.

למשל: באמבטיה אנחנו מבלים שבע שנים, לאכילה אנחנו מקדישים שש שנים, חמש שנים אנחנו עומדים בתור (ותמיד התור השני יתקדם יותר מהר), ארבע שנים הולכות לנו על ניקיון הבית (אנשים רגילים, לא מרוקאיות. . .), שלוש שנים להכנת ארוחות, שנה אנחנו מחפשים דברים שלא שמנו במקום, שמונה חודשים אנחנו פותחים דברי דואר שאינם מעניינים אותנו, שישה חודשים אנחנו ממתינים שהרמזור יתחלף מאדום לירוק.

(הסקר הזה כנראה היה לפני שהמציאו את הפייסבוק והווטסאפ. . .)