האניה הבוערת על המים

להלן אנו מוסרים את נאומו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי כפי שהוא נרשם במערכת מתוך השידור של "קול החירות". רבבות בני תל-אביב צבאו על המקלטים והאזינו במתיחות רבה לפרטי הסיפור המזעזע על הפרק ההירואי והטראגי של אנית-נשק, הנושאת את שמו של מורה הדור, ז. ז׳בוטינסקי, שהוטבעה מתוך צרות-עין כיתתית ורשעות שאין כדוגמתה בפקודת שלטון עברי. בהתרגשות עמוקה גולל מפקד האצ״ל את הפרשה ובקול חנוק מדמעות שהחרידו את לבבות השומעים מנה את פרק התלאות והיסורים שהיו מנת חלקם של הלוחמים. הדברים הפשוטים והמזעזעים, שריתקו את אלפי המאזינים במשך שעתים רצופות למקלט, הסירו את הלוט מעל כל ענין "אלטלנה", שהחוגים הרשמיים מתאמצים לטשטשו ולסלפו, וחישפו את האמת בכל מערומיה, גדולתה וטראגיותה. אחרי נאומו של המפקד, ניגש למיקרופון רב החובל, יהודי, יליד אמריקה, וסיפר באנגלית ובקצרה על המיבחן החמור שבו הועמד כקפיטן של "אטלינה" במערכה שלא פילל כלל כי בה יפתח את דף התנדבותו לשירות המולדת. מפקד האצ״ל באירופה, בנימין שפקד על האניה סיים בדברים נרגשים את השידור. אחי ואחיותי, הקשיבו! אני בא לספר לכם הערב על אחת הפרשות האיומות ביותר שאירעו בתולדות עמנו ואולי גם בתולדות העמים האחרים על תבל. פרשה איומה, אך יחד עם זאת, אחת מפרשיות הגבורה הנהדרות ביותר שנכתבו על ידי יחידים שעמדו ולסכנת המוות. ציוד לבריגדה שלמה בטרם אספר מה שאירע על סיפון האניה ובכפר-ויתקין, אמסור את העובדות היסודיות על הבאת הנשק, על חלוקתו ועל ההתפתחות שהביאה לקיצה המר של אניה נהדרת זו, אשר הביאה לארץ-ישראל ציוד לבריגדה שלמה. אנחנו, אנשי הארגון הצבאי הלאומי, עשינו במשך החדשים האחרונים מאמצים אל אנושיים כדי להביא תגבורת ללוחמים העבריים, כדי לתת לחייל העברי הגבור את אותו הנשק שחסר לו בראשית המתקפה של האויב הערבי והבריטי. לא קל היה להשיג נשק זה. לנו אין מיליונים. אנו איננו אוספים מיליונים. לנו אין מיניסטריונים. בעשר אצבעותינו עשינו כל זאת. פרוטה לפרוטה צירפנו. ולפני שבועיים בערך השלמנו את הטענת הציוד בשביל 6000 איש – באניה "אלטלנה" – האניה הנהדרת שקראנו לה על שמו של מורנו ורבנו הגדול זאב ז׳בוטינסקי. איזה ציוד נפלא הוטען באניה זו! אילו כמויות ואילו סוגים! 5500 רובה, 300 מקלעי-ברן, 50 מכונות יריה "שפנדאו", 4 מיליון כדורים, 10 אלפים פצצות אנטי-אויריות, 50 רובים אנטי-טאנקיים מסוג פיאט עם 1000 פצצות-מרגמות ועוד ועוד. יהודים מכל העולם טרחו להביא נשק זה לישראל בשינינו, בצפרנינו, בדמנו רכשנו כל זאת בשביל הלוחמים העבריים. מה לא עשו אחינו בגולה כדי לרכוש את הציוד הזה ולהביאו לארץ-ישראל. יהודים מארה״ב, מקובה, מארצות אירופה שונות – יהודים טובים, פשוטים, בני העם, מלחים וחיילים הקריבו את כל מה שהיה להם למען מטרה קדושה זאת: להביא נשק לחיילי ישראל. 5500 טון היה נפחה של אניה נהדרת זו ובראשה, רב-חובל, צעיר יהודי מאמריקה, אשר שירת בעצמו על אניה מסוג זה במשך שלוש שנים במלחמה נגד האויב הנאצו-גרמני, משמיד עמנו. צעיר הוא רב-החובל, אבל מנוסה מאד בהובלת אניה וגם בקרבות. הוא שעמד לנו בשעות החמורות ביותר של ההתקפה הזדונית, הוא אשר עמל וטרח משך חדשים רבים עד שהצליח להביא את האניה לחופי הארץ. הוא שהצליח לפרוץ את המצור. הממשלה הזמנית קבלה הודעה הודענו לממשלה הזמנית על האניה טרם בואה בטרם הבאנו את אניה הודענו עליה לממשלה הזמנית של ישראל. האחריות שלנו היתה גדולה. היתה הפסקת אש. ידענו כי ההפוגה אינה אלא פרי-תככים של האויב הבריטי, אך ההנהגה הרשימת נפלה במלכודת והסכימה להפסקת האש, בים באויר וביבשה, קיבלה על עצמה את הפיקוח של או״ם. ואנו חששנו שמא תינתן לאויב אמתלא כדי שיכריז על הפסקת ההפוגה מצדו, כדי שיחדש את ההסתערות על עמדותינו. מתוך הכרת אחריות זו מצאנו לנחוץ למסור לממשלת ישראל על כל מה שהיה קשור באניה זו, מה יש בה ומה יש בדעתנו לעשות בה. החל בינינו דיון על מקום העגינה ודיון על חלוקת הנשק. הממשלה הזמנית ידוע ידעה כי האניה "אלטלנה" עומדת להגיע לחופי הארץ והיא הסכימה לכך. היא שדרשה מאתנו להביא את הנשק לחופי הארץ. היא שדרשה לא להתחשב בבלוקדה של ברנדוט. וכל הדיון היה אך ורק כיצד להביא את האניה וכיצד לחלק את הנשק. העמדנו את הנשק לרשות הממשלה אנו אמרנו להם: אנו מעמידים את הנשק הזה לרשות הממשלה. התחייבנו לכבד את חוקיה ואנו עומדים בהתחיבותנו. אנו התחלנו להכניס את גדודינו לצבא. אין לנו כל מטרה צדדית ואין לנו כל אמביציות צדדיות. לא דרשנו אף פרוטה בעד כל זה. וכשהציעו לנו לשבת כדי לדון על הצד הכספי. אמרנו: אין צד כספי. אין אנו סוחרים בנשק. לוחמים אנחנו. לא דרשנו פרוטה בעד כל הנשק, אף כי שוויו מגיע למיליונים דולרים. נדהמו כשסרבנו לקבל מהם את הכסף משאמרתי לראש-המטה שלהם, כי אנו איננו דורשים פרוטה. והוא השיב בתדהמה: ככה? באמת? לא יכול היה להבין את הדבר האיש הזה. האיש, אשר עד היום הזה כיבדתיו. האיש אשר לפני שלש שנים ישבתי אתו בתנועת המרי ויחד אתו דנתי על מלחמה משותפת בבריטים. כיבדתיו, אף על פי שעמד בראש ההגנה שהסגירה את טובי לוחמינו לבולשת הבריטית. הוא אמר לי כי לא הוא אחראי ולא הוא רצה במעשים אלה. ואני האמנתי לו. כבדתיו. והושטתי לו יד אחרי כל מה שהם עשו לנו. דרישתנו: חלק מהציוד לירושלים והיה זה רק דיון על חלוקת הנשק. אמרנו להם: הארץ כולה חזית אחת היא. אך ירושלים היא העיקרית שבחזיתות. ודרשנו שחלק מן הנשק יימסר ללוחמנו בירושלים – אלה אשר בגופם ובנכונות-הקרבתם הצילו אולי את העיר בקרב הגורלי על רמת-רחל, כאשר עמדו לבדם במשך 30 שעות ללא הפוגה נגד הטאנקים השריונים של האויב. אנחנו לא הספקנו לצייד את אנשינו בירושלים בנשק הדרוש להם. 1500 יחידות נשק הלכו לאיבוד במשך שגרת-המלחמה שלנו נגד הבריטים. רובם הוסגרו לבריטים על ידי סוכניו של בן-גוריון. מיטב דמנו ומיטב נשקנו הקרבנו במלחמה הארוכה הזו. ועל כן לא הספקנו להעביר לאנשינו בירושלים את הנשק הדרוש. לא היה לנו הנשק, כי גם כסף לא היה לנו לרכשו. זוכרים אתם אחים, כאשר פנינו אליכם שתתרמו לקרן-הברזל. הם קראו להחרים קרן זו. הם הפריעו לנו לאסוף כספים – גם בארץ וגם בחוץ-לארץ. ואף כל פי כן, ללא כסף, ללא חרושת-נשק עמדו לא פחות מאלפיים לוחמינו, בירושלים בקרבנות הכבדים ביותר. ואני חרד ממש לגלותכם, מה היה מצב חיילינו ביום ה-14 במאי – ערב ההסתערות הכללית של האויב. ואף על פי כן, חיילינו הם כבשו את בנין ג׳נראלי, את בנין אפ״ק, את ביה״ח האיטלקי, את מגרש הרוסים. הם שכבשו בהתקפה הראשונה את שייך-ג׳יראח והם היו ממשיכים בהסתערותם לעבר העיר העתיקה ואולי אף כובשים אותה ביחד עם חיילי לח״י אלמלא נתן הפיקוד בירושלים את ההוראה לסגת. ואנחנו היינו בהסדר עם ה״הגנה". ואנחנו מקיימים את הסדר, ומפקדנו עצר את התקדמות. חיילינו הופקרו במשמר הירדן וביהודיה לוחמינו בירושלים עמדו בכל החזיתות. ללא נשק כמעט. באותה שייך-ג׳יראח עמדו חיילינו ללא נשק מול טאנקים ושריונים של האויב. הם זעקו לעזרה. אבל היא לא באה. הם הופקרו, כשם שהופקרו קומץ חיילינו שהגנו על משמר הירדן. עוד נספר פעם על הפרשה הזו של משמר הירדן – שבה לא יוכלו הגיבורים המעטים הללו לקבל תגבורת מן הגדודים הרבים שהיו מרוכזים בגליל – משום שמפקד הגדודים הללו היה איש השומר הצעיר, השונא אותנו שנאה עיוורת. הם הופרו אף על פי שהגנו על משמר הירדן, מרכז אסטראטגי חשוב בכל הגליל העליון – עד שמשמר הירדן נפלה. גם ביהודיה הופקרו אנשינו – אותה יהודיה שכבשנו אותה בדמנו. אנשינו לא הוחלפו ביהודיה במשך כל השבועות הללו. ושוב עמדו שם עשרות ספורות נגד טאנקים ושריונים. הם זעקו לעזרה – אך לא קיבלוה. ויהודיה זו – נקודת הכובד בהגנת פתח-תקוה – נפלה בידי האויב. ששה בטליונים שלמים של אצ״ל לצבא ההגנה בירושלים עמדו חיילינו בידים ריקות והופקרו. גמרנו אומר לשים קץ למצב זה להעביר את מיטב נשקנו לירושלים, לצייד בו א הלוחמים, אשר טיהרו את הבירה מן הטומאה הנאצו-בריטית. גמרנו אומר לצייד את חיילינו אשר במשך ששה חדשים עמדו בעיר העתיקה עמידה משותפת עם ההגנה והם אפילו אוכל לא סיפקו להם. על כן אמרנו: אחוז מסוים של הנשק הזה קודש הוא בשביל ירושלים. והם אמרו: יהיה דיון בענין הזה השיבונו: לא! ! 20 אחוז מן הנשק הזה ילך לירושלים. וכך הוסכם. על זאת הוסכם מפורש. נשארה ביעה של 80 אחוז מן הנשק. אמרנו להם: אנו מכניסים 6 גדודים, ששה בטליונים על פלוגות-הקרב שלהם, על השרותים הרפואיים על הבנות שבתוך השורות – הבנות שלנו אצות לקרב! – למעלה מ-5000 איש נתנו לצבא. 5000 איש מלבד האלפיים שבירושלים, מלבד האלפים שבגולה. ואנו אמרנו להם: הבאנו ציוד יותר ממה שדרוש לגדודים שלנו – הגדודים שהם חלק בלתי נפרד מהצבא העברי, גדודים – שחייליהם היו מוכנים להשבע שבועת אמונים לצבא-ישראל ולממשלת-ישראל. אמרנו הם: אנו ניתן לגדודינו את הנשק בידיעתכם, בנוכחותכם. חיילינו יעמדו לפקודות מפקדי החטיבות שלכם. אין לנו כל אמביציות משלנו. ולמרות הכל קיבלנו מרותו של בן-גוריון. ואתם יודעים, אחי. היו ימים שחורים מאד ולילות מרים מאד. לוחמינו הוכו, עונו, הוסגרו בידי הבולשת. ואף להעלותם לגרדום עזרה ההנהגה שלכם, ואף על פי כן שלחנו את אנשינו לצבא-ישראל. אני בעצמי הייתי נאלץ לעמול שבועות על גבי שבועות כדי לעקור את המרירות מלב, כדי לומר ללוחמינו, כי אין להם דרך אחרת, כי אנו כולנו בסכנה, כי האויב בשער והוא, האויב, אינו מבחין בין איש אצ״ל או איש לחיי ואיש ההגנה. אמרתי להם כי הגיע זמן של התאחדות, של המלחמה המשותפת. והאחים שלי לא יכלו להבין כיצד הם נשלחים להלחם בפקודתו של בן-גוריון. כיצד? בפקודתו של אותו האיש שלפני שלש שנים עמד על במת ההסתדרות – חילל את במת ההסתדרות – ודרש מן הפועל העברי, מאיש-פלמ״ח הגבור להסגיר לוחמים עברים לבולשת.

והן עד עצם היום הזה נמקים עשרות מאות מאלה שהוסגרו לידי הבריטים והן מאות מאנשינו צלקות נראות בראשיהם – אחר שאותו בן-גוריון צווה להכותם ולכנותם. ואף על פי כן עמדתי בפני אלפי חיילי ודרשתי מהם לא לזכור עתה את כל זאת. ימים ולילות דיברתי אותם. שכנעתי אותם. אחי – אמרתי, לכו לשורות הצבא, במחנות הקלט. והם הלכו. סבלו הפליות על גבי הפליות. אף על פי כן המשיכו להתגייס. המשיכו להלחם שכם בשכם עם חיילי צבא ההגנה – באשדוד, ברמלה, בצפון, בדרום, בשרון. ובעוד ימים מספר צריכים היו לצאת לוחמינו לגליל. ואמרנו לאנשי ההגנה: הרואים אתם – למרות הכל מוכן הנוער שלנו גם לשכוח וגם לסלוח. כי לנו אין כל פניות צדדיות. ורק מטרה אחת לנגד עינינו. אבל את הנשק היקר מוכרחים אנו לתת לידי חיילינו ואת השאר ניתן לכם. אבל הם אמרו: לאו! את כל הנשק אנו תובעים לרשותנו. ועוד הוסיפו: אם נרצה ניתן לגדודים שלכם. אם נרצה ניתן לגדודים אחרים. חיילינו חלמו שנים על גבי שנים על נשק זה. מה לא עשו, מה לא הקריבו למען כל רובה וכל מקלע? הזוכרים אתם את עקיר? הזוכרים אתם את רכבת-בנימינה? הן כל הנשק שהיה לנו נרכש בדם. בדם טובי בנינו. והנה בא נשק גואל זה, נשק רב וחדיש זה, הכיצד לא נצייד בו את לוחמינו כיצד לא נדאג שאנשינו יקבלוהו בראש וראשונה? האנשים שלנו אנשים חפשיים הם. הם שומעים בקולנו, כי קולנו הוא לגביהם צו מצפונם, הד למשאת-נפשם. אבל אם נבגוד בהם – הם ימרדו גם בנו. וכאן היתה סכנה. אנו לא יכולנו לעבור את הגבול הזה. על כך לא יכולנו לוותר גם בגלל האינטרס הלאומי – הדורש אחדות לוחמת של כל הלוחמים. הצענו פיקוח הממשלה על הנשק הצענו: אתם תפקחו על הפריקה ועל המשמר ועל כן לא יכולנו להסכים לדרישה זו. התנהל עוד דיון במשך יומיים. חזרנו והבטחנו כי אין לנו כל כוונה מיוחדת בהעמידנו תביעה זו. והצענו להם: אתם תהיו שם בזמן הפריקה. אתם תפקחו על הפריקה. יחד אתכם נביא את הנשק למחסנים. יופקד משמר כפול על המחסנים – שלנו ושלכם, והפיקוד על המשמר הכפול הזה יהיה בידיכם. והם בשלהם: לא! הנשק הזה הננו תובעים רק לרשותנו. רק לרשותנו. ואנו הודענו להם, כי לא נוכל להסכים לדרישה זו. וכתום הדיונים הודיע לנו ראש המטה, כי הם לא יעזרו לנו בפריקת הנשק. אף מלה אחרת לא הוסיף. ורק זאת אמר: הם לא יעזרו לנו. כמובן, שלא התרשמנו מהודעה זו. אף כי היא היתה מתמיהה ביותר. כן, הנה באות מאות טונות של נשק. והנה יש רוזן אציל, ברנדוט, שודאי ירצה להציץ באניה זו, והממשלה מעונינת בנשק הזה. והנה בגלל חלוקי דעות כאלה אינה רוצה לעזור בפריקתה. מילא. בסופו של דבר כר עשינו גדולות מאלה. הן בחורינו הם שבצעו את ההסתערות על עכו. בחורינו הם שהכניעו את יפו אנו לחמנו במשך שנים נגד מאה אלף חיילים בריטיים ויכולנו להם. יצאנו איפוא כולנו לכפר-ויתקין, ליד המזח, אל אותו המקום שעליו הוסכם כי שם תעגון ותפרוק האניה. האניה איחרה והחזרנוה ללב ים האניה צריכה היתה להגיע לפני שלושה ימים. בגלל טעות איחרה האניה, והיא הגיעה כמעט עם שחר למקום המיועד. מתוך הכרת אחריותנו החלטנו לשלוח חזרה את האניה ללב ים. לא צרינו לתת אמתלה לאויב. חששנו שמא תתגלה האניה על ידי האוירונים הבריטיים של הרוזן ברנדוט. מה קשה וגורלית היתה החלטה זו. 800 איש עם ציוד כזה לשלוח חזרה ללב ים, מקום שם מסתובבות אניות-משחית בריטיות. אולם אנו התחשבנו גם בסכנה האחרת, והחלטנו להחזיר הימה את הבחורים שכל כך הרבה שנים חלמו על פגישתם הראשונה עם המולדת. ובין ה-800 גם מפקדם, בנימין שהיה שלוש שנים כלוא במחנות-ריכוז בריטיים. בנימין, שהיה מפקד המחוז בירושלים ואשר הוסגר במישרין על ידי הסוכנות היהודית לידי הבולשת הבריטית. הוא הוגלה לאריתריאה וסודאן, ברח ממחנה הריכוז ושנה תמימה הסתתר בחבש. ואחר כך עבר בטאנק של מים מאות מילין בארצות אפריקה הטרופית. הצלחנו להביאו לאירופה והוא הועמד בראש הארגון הצבאי באירופה. את כל ידיעותיו, מאמציו וטוהר-נפשו השקיע במאמץ העילאי הזה של רכישת הנשק וההפלגה. לבסוף הצליח להשלים את המפעל וכמפקד האניה עלה על הסיפון. מה מאושר היה האיש. הוא סלח לכולם. הוא לא זכר עוול. ומפקד בנימין זה ירד, מרחוק צעק לנו שלום, ואנחנו היינו מוכרחים לתת לו פקודה: חזרה, הימה, כדי לא לסכן את הפסקת האש. דלת האניה נסגרה לאט-לאט, האנשים נופפו בידיהם, רב החובל הרים את העוגן. אל אלהי ישראל שמור עליהם בלב ים! יום חרדה עבר עלינו. ואנו התפללנו: אל אלהי ישראל, שמור עליהם בלב ים! ואולי התפילה הזו הועילה. ואחרי יום של צפיה וחרדה הגיעה האניה למזח. . . . ירד יום. אתא לילה. האניה השליכה עוגן והנה נפתחת הדלת העצומה ובטן-האניה נראית מרחוק. כמה ברנים! כמה רובים! וכמה כדורים! אנו עולים על הסיפון ובחורינו התחילו לפרוק. מהר! מהר! הלילה קצר. הם לא עזרו לנו. בחורים מהפלמ״ח ו״הפועל" סייעו לנו אבל כמה בחורים מן הפלמ״ח, קבוצה מן "הפועל" מהימי, 15 בחורים, אמרנו לנו: אנו לרשותכם. והם הביאו עמהם סירה שלהם ועזרו להוריד את האנשים. אבל סירתם חובלה. ולא יכולו עוד לעזור. הם עמדו עוד זמן מה וחזור. לרשותנו עמדה אז רק סירת-מוטור שרב-החובל כינה אותה בשם "ווי. פי.". לא יכולנו להביא את האניה ישר אל המזח. היא עלתה על שרטון. אבל אנשינו עבדו ללא הפוגה ללא ליאות. בלי אוכל ובלי מים. ארגז אחרי ארגז. מהר! מהר – שמא יבואו מטוסי האויב ויארו. אבל אמצעינו היו דלים. במשך הלילה פרקנו רק חלק קטן ממאות הטונות הגיע אור היום. שתי אניות קרב עבריות התקרבו אלינו בינתיים התקרבו אלינו שתי אניות-קרב. כאשר הופיעו באופק לא היינו בטוחים כי הן עבריות. חששנו, אולי המצרים. אולי רק אניות סוחר. רק עם עלות השחר נוכחנו: אניות-מלחמה עבריות. הן קרבו לאניה שלנו סגרו עליה. ידענו: דרך הנסיגה לים סגורה. מוכרחים להמשיך. והמשכנו גם בשעות הבוקר לפרוק. בכביש-החול שסודר על ידי חברינו התחילו להתקדם המכוניות הכבדות, שעליהן הצלחנו להטעין חלק מן המטען שפורק. פתאום מגיעה הודעה: הדרכים חסומות. הכבישים חסומים. בחורים שלנו יצאו והרחיקו את המחסומים. אולם אך התקדמו מעט ובמעברות נחסם הכביש בטראקטור עברי וסביבו עשרות חיילים עבריים שאיימו לפתוח באש אם ננסה לפרוץ את הדרך. לא עבר זמן רב והגיע אלינו רץ שהביא מכתב. האולטימאטום – 10 דקות המכתב עלה באש – יחד עם האניה אלטלנה. אבל אני זוכר את התוכן. ומי שכתב אותו ודאי גם הוא זוכר. מחברו היה המייג׳ור דן אפשטיין המכונה אלכסנדרוני. והאיש הזה כתב אלי מכתב ובו נאמר: קיבלתי פקודה להפקיע את הנשק הנמצא בידיכם מרשות פרטית לרשות העם. עליך למלא את הפקודה הזו תיכף ומיד. דע לך (הוא כתב את המכתב אלי באורח אישי), אתם מוקפים מכל הצדדים חיילי ישראל החמושים ומזויינים מלוא הפקודה להשתמש בכל האמצעים שבידי כדי לבצע את הפקודה. ואם לא תקבל את הפקודה – כל האחריות תחול על ראשך. ואני, דן אפשטיין, המכונה אלכסנדרוני, נותן לך, למפקד הארגון הצבאי הלאומי, 10 דקות כדי למלא אחר תנאי האולטימטום הזה. 10 דקות! לא יכולתי להגיב על אולטימאטום זה תוך עשר דקות וביקשתי להודיע לאדון דן אפשטיין, כי אני רוצה לדבר אתו. האניה נתגלה על ידי או״ם עברו כמה שעות. בחורינו הוסיפו לפרוק. בינתים הופיע אוירון והוא חג מעל האניה. אוירון לבן ועליו הסימן "או״ם". ידענו: האניה נתגלתה. לו היו הם באים לעזרתנו, היינו מצליחים ביחד לפרוק את המטען תוך 8 שעות. היינו מביאים את הנשק לבסיסים. והאניה היתה חוזרת. קציני ברנדוט מבקרים אותנו והנה היא נתגלתה. לא יכולנו עוד לסגת. הוספנו לפרוק. בינתים הגיעו שני באי-כוח של האומות המאוחדות. אחד צרפתי ואחד אמריקני. הם ביקשו לדעת מה נמצא על סיפון האניה. פגשנו אותם באמצע הדרך וביקשתי מהם את יעקב מרידור שימסור להם כי אנו מכבדים מאד את האו״ם אבל אין אנו יכולים להעבירם עכשיו למקום העגינה. הם הבינו. מסרו סאלוט צבאי. השיבונו להם. והם הלכו הביתה. ואנו הלכנו לאניתנו. לפרוק. מהר לפרוק. עשרות קיבלו מכות שמש. האנשים עבדו ללא מזון וללא מים. הבחורים נפלו מרגליהם ולא הרפו. החלה מתקפה עלינו מכל סוגי הנשק. ופתאום, בערוב היום, החלה ההתקפה. מכל הכיוונים ומכל סוגי הנשק. כדורים עפו מכל עבר. נשק כבד הוכנס למערכה. מרגמות הפעילו נגדנו: מרגמות בנות 2 ו-3 אינצ׳ים. ושם על החוף כבר היתה תחמושת של רבבות כדורים. שם היו חמרי נפץ. כל פגז שהיה נופל היה משמיד את בחורינו. ואילו חדר פגז לבטנה של אניה שבה היו מרוכזות עשרות טונות של חמרי-נפץ, היתה מתפוצצת על כל אשר בה. ידענו שלא נוכל עוד להוסיף ולפרוק. עוד מעט ויבוא ברנדוט. ועל כן נפלה החלטה, בלית ברירה: קבוצה אחת נשארת לשמור על חוף הים. קבוצה שניה עולה על סיפון האניה: המפקד בנימין, כמה סאניטאריות וגם אנכי. קיוויתי שאוכל להתקשר עם חברי, להתיעץ. הן סוף סוף היינו כבר פעמים רבות על שרטון ביחסינו עם ההגנה ובכל פעם ירדנו מן השרטון. קיוויתי שגם הפעם יימצא הסדר. יצאנו לתל-אביב. ושלוש האניות העבריות בעקבותינו. באמצע החל איתות. והפקודה היתה באנגלית, כמובן: סעו תל-אביבה, סעו תל-אביבה, אחרת נפתח עליכם באש! אנו בלאו הכי החלטנו ללכת תל-אביבה. על כן לא היה טעם להתגרות. השיבונו להם אות: אנו נוסעים לתל-אביב. ואניות אחרינו. יורים אלינו בהיותנו בסירה בריטיות? הרודפות מעפילים? לא! לא. אניות עברית – בפקודת בן-גוריון. תותחיהן מכוונים נגדנו ואנחנו כולנו נוסעים לעבר תל-אביב. אנו, קבוצת אנשים קטנה, נאלצנו לעלות על סיפון האניה – כשהיא כבר היתה בלב ים. ולשרותנו עמדה סירת-המוטור הקטנה "ווי. פי.". והנה שמעו את הדבר אשר קרה! קבוצה של 30 חיילים עבריים מנסים לעלות על סיפון האניה שלהם ולפתע נפתחת עליהם אש קטלנית מכל עבר מצד אניות-הקרב העבריות. [מילים לא ברורות, ט. ק. ]

הקרב הימי נמשך. עוד עפים הכדורים מכל עבר. כבר בלב ים הם רצו להשמיד אותנו להטביע בלב ים. לא לנמל בל-אביב נסענו. כי כבר ידענו למה הם מצפים. לתל-אביב נסענו. אל מול רחוב פרישמן. לילה. אין אנו יודעים מי ומה לפנינו. אנו ממתינים עד אור הבוקר ומנסים להתקשר עם העולם. ושוב אנו זוכרים: ברנדוט ישנו. אם יבואו המשקיפים, יקפיאו את הנשק. צריך למהר. ומולנו חיילי ההגנה. לא רצינו לפתוח באש. חכינו. דרשו מאתנו שנציגי הממשלה יעלו על הסיפון. אבל אנו אמרנו: קודם תביאו את חברינו מהמפקדה למען נוכל להיוועץ בהם. לשמוע אינפורמאציה. והם משיבים: לאו. חיילי ההגנה! הבאנו נשק בשבילנו ובשבילכם! לפתע הגיעו בחורים שלנו מאות צעירים מגיעים מכל עבר. בשחיה מיפו הגיעו. אפשר לרדת. הורדנו סירה ראשונה עם הנשק, הורדנו סירה שניה. ואנו מוסיפים בעת ובעונה אחת לשדר ברמקול אל החוף: חיילי ההגנה, אל תפתחו באש, הבאנו נשק בשבילנו ובשבילכם. גם אנו לא נפתח באש! הורדנו סירה שניה. וכשהיא היתה בלב ים נפתחה אליה פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, אש קטלנית מכל הכיוונים ומכל סוגי הנשק. בחורינו ממשיכים לחתור קדימה. ואיך שהוא הצליחה הסירה להגיע אל החוף. החיל שהוביל אותה – נפצע. הסירה לא תוכל עוד לחזור אלינו. ואף את הדלת הגדולה לא נוכל לפתוח. והאש אינה פוסקת. אש קטלנית מכל עבר. . ראינו כי אין ברירה. אנו מוכרחים למתין. בינתיים גם נודע לנו: ישנו כבר הרוג אחד באניה וכ-8 פצועים קשה. בינהם שמואל מרלין – זה האיש שהגיע לפני שבועיים מאמריקה ושעשה רבות כדי שאניה זו תוכל להגיע אלינו. הוא נפצע ברגלו. ויש פצועים בראש. ולנו אין רופא. אין רפואות. יש רק שתי בחורות שיש להן מושג בעזרה ראשונה. מוכרחים להעביר את הפצועים אל החוף. ואנו מטלגרפים אל מפקד הפלמ״ח שניצח על הפעולה: יש בתוכנו פצועים קשה. מוכרחים להעבירם לחוף. התחלנו לאותת אל האניות: תנו עזרה רפואית. הם אפילו לא השיבו. אז פנינו שוב אל מפקד הפלמ״ח בחזית, כביכול, שישלח סירת-מוטור מנמל תל-אביב. הוא מבטיח. עוברות 15 דקות, סירה אינה מגיעה. בינתיים ממשיכות יריות. מפקד הפלמ״ח מבטיח להשתיקן. אנו מאיננו משיבים באש. הפצועים שלנו אינם זועקים, אבל מצבם הוא חמור. אנו תובעים לזרז את ענין העזרה. הסירה אינה באה. לפתע פתאום – שריקה. פגז של תותח כבד. הוסכם להפוגה והם מרעישים בתותחים הוא לא פגע. כעבור כמה דקות עוד פגז. ועוד פגז. מטר של פגזי-תותחים. רב-החובל אומר לי: הם בוחנים עתה את הכוון עד שיוכלו לכוון ישר עלינו. הם ישמידו את האניה. אם פגז יפול ויפגע בתחמושת – והקיץ הקץ על אניה ועל כל אשר בתוכה ועל אנשיה. ואני רץ שוב אל גשר-הפיקוד וצועק בעצמי לתוך המשדר שלנו: הפסיקו את האש, הן הסכמנו על הפוגה. הן הבטחתם לשלוח סירת עזרה ראשונה. והם בשלהם: כן, תבוא סירה. נשתיק את האש. והפגזים נופלים בלי הרף. למרות "ההפוגה". צאו וראו כמה הם חרדו לקיום ההפוגה כאשר בווין דרש אותה. הם אף הקדימו אותה ב-24 שעות. ואחר כך שמרו בהקפדה כזאת בכל הימים על השעה 10. בשעה עשר בבקר נפלה יהודיה ובעשר ו-10 רגעים יכולנו לכבוש אותה בחזרה מידי האויב אבל גנג צווה לשמור על השעה המוסכמת כך הם נהגו כלפי ערבים. וכאן היתה הפסקת האש והם ירו בלא הרף. מפקד הפלמ״ח טען כיהוא מצדו עושה הכל, אך אינו יכול, כביכול, להתקשר עם העמדות האחרות. . . ואנו מוסיפים לטלגרף – כשרעם הפגזים המתפוצצים מלווה את קריאותינו: היכן הסירה שהוטחה, היכן ההפוגה שהסכמתם עליה? הן אפילו הלגיון הערבי קיים את הסכם ה פוגה בעיר העתיקה. פגז בבטן האניה הם אינם שומעים. הפגזים נופלים בלא הרף ופתאום – פגז אחד פגע בבטן האניה. פגז לתוך המחסן שבו מרוכזים עשרות טונות של חמרי נפץ ומאות טונות של נשק ותחמושת. האניה עולה באש. עוד מעט ותתפוצץ. עוד מעט וזכר לא ישאר ממנה ומאתנו, כולנו. ולנו יש פצועים קשה שאינם יכולים לזוז. ואי אפשר להשאירם כאן. הקפיטן עולה לגשר ומודיע להם על המצב. אנו מרימים ידים. אנו נכנעים אנו זועקים: הפסיקו את האש. למה את מרעישים את האניה? הן היא כבר בוערת. הן עוד מעט ותבוא ההתפוצצות! אך שום דבר אינו מועיל. על התורן מתנוסס דגל לבן – וההרעשה נמשכת. בן-גוריון השיג מבוקשו: "אלטלנה" נכנעה. מעולם לא היה בן-גוריון רואה דגל לבן על אניתנו. אך אנו היינו מוכרחים להציל את הפצועים. רב החובל מרגיע הכל יהיה בסדר נעשה כמיטב יכולתנו הוא פותח את דלת והבחורים מתחילים לקפוץ הימה. מטילים סירות גומי ובאותו זמן עצמו: פגזים, פגזים, פגזים. האניה בוערת, עומדת כל רגע להתפוצץ –והאש הקטלנית מן החוף אינה נפסקת. והם גם יורים על אנשים השחים במים, אנשים אשר ברגע אחרון ממש קפצו מן האניה אחוזת הלהבות. בפקדתו של ראש הממשלה – הם ירו באנשים שניסו לשחות אל החוף חברי דרשו ממני שאעזוב את האניה. לא יכולתי להסכים. הם איימו עלי, שבפעם הראשונה יסרבו למלא את פקדתי. אבל הן לא יכולתי למלא דרישתם. ולא משום שאני גבור. אני אינני גבור. אני איש פשוט. בן להורים עניים. כל מה שהשגתי בדמי השגתי. מעולם לא הייתי איש מחתרת. לא יריתי באיש. רק את עמי רציתי לשרת. ואם נשארתי לעמוד על האניה הבוערת, לא מתוך גבורה עשיתי זאת, כי אם מתוך רגש של מלוי חובה. האסון עלול להתרחש כל רגע. המפקד בנימין אומר לי: הפצועים יהיו בסדר. כולנו נספיק לרדת רד. ואז קפצתי הימה. והבחורים שלנו סביבי. איך שהוא עליתי על איזו סירת-הצלה. אך התרחקתי 10 מטר מן האניה והנה ההתפוצצות הגדולה הראשונה. אש בוקעת מתוך "אלטלנה". להבות אחזו בה מכל עבר. ידענו: האניה אבודה. אולי כל השאר אבוד. התפוצצות אחרי התפוצצות. אנחנו בלב ים. והפגזים מוסיפים ליפול סביבינו. כל מה שהשגנו עולה באש. . . אנו מגיעים אל החוף. מושים אותנו. והגענו למפקדה. שואלים לשלום הפצועים. תודה לאל, כולם ניצלו. רק אחד לא ניצול. הוא היה מת כבר באניה. איש אצ״ל. מקובה הרחוקה. אותו כבר לא יכולנו להוריד. יחד עם האניה עלה השמימה. יהיה זכרו ברוך לנצח נצחים. הגענו למטה. הפצועים הובאו לבית החולים. ועתה הננו עומדים בפניכם ומספרים את האמת על "אלטלנה" שעלתה באש, התפוצצה. הושמדה, ירדה תהומה. אלה הן העובדות. חי אלקים כי לא אמרתי לכם אף מלה אחת שאיננה אמת. בחייו של בני הקטון ובזכרו של מורי הגדול הריני נשבע כי אף מלה אחת שקר לא אמרתי לכם. זוהי האמת על הפרשה האיומה ביותר בתולדותינו. ועוד יסופרו פרשיות רבות אחרות – על גבורת אנשינו באניה הבוערת. על גבורתו של רב החובל אשר דאג לכל אחד הלוחמים כאב הדואג לבנו והוא עצמו כה צעיר. והמפקד בנימין. והבחורות והפצועים עצמם. 30 איש עומדים על סיפון אניה בוערת, העומדת כל רגע להתפוצץ, ואיש מהם אינו עוזב את משמרתו. איש אינו זז בלי פקודה. אל אלהים, מה נפלא הוא הנוער הזה, מה גדול כוחו המוסרי, מה רבה גבורתו. ואיזה עצבות בלב: איך אנו גורמים את חיינו. והם מפוצצים אותה, את האניה המפוארת ואנו נהרגים בידי יהודים. . איזה גורל איזה גורל! ואנו עומדים מול תל אביב שלנו ואין עוזר ואין מושיע. על כל זה עוד יסופר אבל אני בא לסיים. אני רוצה לשאול: מה רצתה הממשלה להשיג? למה הפציצה את האניה? למה הופרה הפסקת האש? הן הנשק דרוש לכולנו. למה לא באו לנהל משא ומתן אתי? למה הם רצים לכל משא ומתן עם בווין? למה הם אצים למשא ברודוס? למה? היתה התנהגותם בארבארית מהתנהגותם של הפיראטים הבריטיים. חברי המסבירים לי: הם ידעו שאנכי נמצא באניה. הם זיהו אותי כבר בשעות הראשונות. אני לא הסתרתי את פני. הן זה כל כך מובן ופשוט. כל פעם שהיתה נכנסת לתוקפה הפסקת-האש, כל פעם כשהרימותי ראשי – פלח את האויר כדור של צלף. אותי הם רצו להשמיד – מסבירים לי חברי ומשום כך לא נרתעו גם לפוצץ אנית-נשק עברית. כסילים שכמותם. טפשים שכמותם: מי אני ומה אני? מה ערכי? הן יכלו ללמוד מן העבר כי אין משמידים רעיון על ידי השמדת אחד מנושאיו. בשנת 1940 מת בנכר זאב ז׳בוטינסקי. הם צהלו: הנוער שלו יתפורר. ואף אני שהייתי אז הרחק במולדת, במאסר חששתי מאד. כי מה גדול היה האיש ומה קטנים היינו אנחנו. כיצד נוכל לעמוד, להלחם בלעדיו. ואף על פי קמנו לתחיה. והרימונו את נס המרד. שלב אחר שלב. עד לכיבוש יפו, עד להצלתה של תל-אביב. כמה אויליים הם. ונניח שהייתי נהרג. הן כמותי ישנם עשרות, מאות. רבבות אחרים היו באים במקומי ונושאים מחדש את הדגל אותנו אין משמידים. אנו מברזל נוצרנו. אחד נופל ורבבה קמה. לא רק פשע היה מעשהו של בן-גוריון. טפשות היתה זו. עורון. אנו מעולם לא התנכלנו לחייו. והן הספיקה נקיפת האצבע אחת כדי שיכולנו לעשות זאת – אילו רצינו. אנו לא הרימונו יד על אח. אתם יודעים זאת. מעולם לא זממנו מזימות. גם היום לא נתנקש בהם. אחי, אליכם אני קורא: אל תרימו יד על אח. גם היום לא. כסילים שכאלה, היודעים הם מה היה קורה אילו הצליחו בזממם? אותנו ואתכם היו מורידים שאולה. כולנו היינו יורדים תהומה. אך אלהי ישראל שמר על עמו. האניה ירדה לתהום אך מזימתו של הכסיל והטפש הזה לא יצאה אל הפועל. ולכן עוד יש תקוה. ועוד יבואו ימים טובים, למרות הכל. ואני קורא לאחי בארגון הצבאי הלאומי: לא לפתוח באש. אני מצווה עליכם: להחזיק בנשק – כל אחד על נשקו בכל מקום, בירושלים, בתל-אביב ובכל מקום. אך אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער. אך אם ירימו יד על מישהו מאתנו – גורלם נחרץ. נלך עד הסוף. ומי שלא ישחרר תיכף ומיד את מפקדינו וחיילינו – גורלו נחרץ. ואנו תובעים לשחרר תיכף ומיד את המפקדים והחיילים שלנו.

לא תהיה מלחמת אחים. האויב בשער. ואם יחדש האויב הסתערותו נצטרף כולנו, אחים מן המעמד – המעמד זה כנוי-החיבה הפנימי לארגון הצבאי הלאומי – שוב ניקח נשקנו ונתיצב למלחמה ונילחם שכם בשכם עם הפלמ״ח, שכם בשכם עם ההגנה. אין לנו טענות לאנשיהם. יש ביניהם רעים מאד, נאצים ממש. אבל זה מיעוט קטן. הרוב – אחים הם לנו. אנו יודעים על אנשי פלמ״ח שעזבו עמדות, התמרדו – לא רצו לירות עלינו. אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל ואנו נוסיף להלחם למען עם ישראל. אבל אני אודה על האמת: זו הפעם הראשונה שאני אינני בטוח אם אצליח לשכנע את אנשי. איני יודע כיצד לשכנע את אנשי. אני אעשה את הכל. כי המלחמה היא למען הכל. כי העם בסכנת קיום. עזרו אתם גם לי לשכנע את אנשי. עזרו גם לי לשכנע כי אסור שאח ירים ידו אל אח. שאסור כי נשק עברי יופעל נגד לוחמים עבריים. יעמוד כל אחד לימין חיילינו – כל חיילינו – עד אשר שוב יתלכדו ויהיו לעם אחד. למחנה לוחם אחד. כי עם ישראל איננו בן-גוריון. עם ישראל איננה מפא״י. עם ישראל הוא הקפיטאן שלנו, הוא המפקד בנימין, הוא – הפצועים שלנו, הבחורים והבחורות שגילו גבורה עילאית. עם ישראל הם החיילים-הגיבורים בירושלים, בדרום, בצפון, בגליל, עולי הגרדום, מוחצי האויב. היהודים השפוטים הנותנים הכל למען האומה. עם ישראל הוא הטוב שבעמים, אם הצליח אחר אלפי שנות גלות, אפילו בהנהגה כזאת, להגיע עד הלום. אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל. את הטובים ואת הלא-טובים, את התועים והשוגים. נוסיף לאהוב ולהלחם. אחי ואחיותי, למען עמנו ולמען ארצנו – קדימה! יחי עם ישראל! תחי המולדת העברית! יחיי גבורי ישראל – חיילי ישראל. לעדי עד.

קרדיט: https: //db. begincenter. org. il/article/%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%94/

הרץ שהשתנה בים

לואי זמפריני נולד בניו יורק ב-1917 למשפחת מהגרים איטלקית, וכילד בקליפורניה הוא היה סיוט אמיתי. הוא עישן בגיל חמש, שתה אלכוהול, גנב מחנויות ורב עם כל העולם. המשטרה המקומית כבר הכירה אותו היטב.

כדי להרחיק אותו מהרחוב, אחיו הגדול פיט הכריח אותו להצטרף לנבחרת הריצה של בית הספר. שם התגלה כישרון פנומנלי. לואי שבר שיאי ריצה בזה אחר זה, ובגיל 19 בלבד מצא את עצמו באולימפיאדת ברלין (1936). למרות שלא זכה במדליה, הוא הדהים את הקהל כשקבע שיא אולימפי להקפה האחרונה, אותה רץ ב-56 שניות בלבד. אדולף היטלר ביקש ללחוץ לו את היד ואמר לו: "אתה הילד עם הסיומת המהירה".

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לואי התגייס לחיל האוויר ושירת במפציץ B-24. במאי 1943, במהלך משימת חיפוש והצלה, המטוס שלו סבל מכשל במנוע והתרסק בעוצמה לתוך האוקיינוס השקט. מתוך 11 אנשי צוות, רק שלושה שרדו: לואי, הטייס פיל וחייל נוסף בשם מאק.

השלושה מצאו את עצמם על שתי סירות גומי קטנות, ללא מים מתוקים וכמעט ללא אוכל. כאן החל אחד מסיפורי ההישרדות הקשים בהיסטוריה: הם שתו מי גשמים, תפסו דגים וציפורים בידיים חשופות ואכלו אותם. כרישים הקיפו את הסירות ללא הפסקה, נגחו בהן, ולואי נאלץ להכות בהם במשוטים כדי שלא יטרפו אותם.

מטוס יפני הבחין בהם וירה עליהם אלפי קליעים. הם שרדו בנס על ידי קפיצה למים (והתחמקות מהכרישים בו זמנית).

ביום ה-33 מאק מת מתשישות. לואי ופיל שרדו 47 ימים בים הפתוח, כשהם מאבדים חצי ממשקל גופם, עד שהגיעו ליבשה.

ה״הצלה" שלהם הייתה למעשה תחילתו של סיוט חדש: הם נשבו על ידי הצבא היפני. לואי הועבר בין כמה מחנות שבויים, שם עבר עינויים קשים, הרעבה והשפלות יומיומיות.

הסיוט הגדול ביותר שלו היה מפקד מחנה סדיסט בשם מוטסוהירו ווטנאבה, שזכה לכינוי "הציפור". ווטנאבה סימן את לואי בגלל היותו ספורטאי אולימפי מפורסם, והתעלל בו פיזית ונפשית באופן קבוע. באחד המקומות המפורסמים ביותר, ווטנאבה הכריח את לואי להחזיק קורת עץ כבדה מעל ראשו ואמר לשומרים לירות בו אם יפיל אותה. לואי החזיק אותה במשך 37 דקות עד שקרס. בשלב מסוים, כשהודיעו למשפחתו בארה״ב שהוא מת, היפנים הציעו לו להקליט הודעת רדיו שתשודר למשפחתו כדי להראות שהוא חי – בתנאי שיקריא תעמולה אנטי-אמריקאית. לואי סירב וחזר לעינויים.

באוגוסט 1945 המלחמה הסתיימה ולואי שוחרר וחזר הביתה כגיבור. הוא התחתן, אך הגיהנום לא עזב אותו. הוא סבל מפוסט-טראומה קשה, חלם סיוטים בלילות שבהם הוא חונק את "הציפור", ופיתח אלכוהוליזם קשה שהרס את חייו ואת נישואיו.

התפנית הגיעה ב-1949. אשתו, שהייתה על סף גירושים, שכנעה אותו ללכת לדרשה של המטיף המפורסם בילי גרהאם. באותו ערב לואי חווה חוויה רוחנית עמוקה. הוא נזכר בהבטחה שהבטיח לאלוהים על סירת הגומי באוקיינוס: "אם תציל אותי, אקדיש לך את חיי". הוא שפך את כל האלכוהול שלו, והסיוטים נעלמו באותו לילה ולא חזרו לעולם.

לואי הפך למרצה, הקים מחנה לנוער בסיכון (כדי לעזור לילדים שהיו מופרעים כמוהו), והחליט לעשות את הבלתי יאומן: לסלוח.

ב-1950 הוא טס ליפן, ביקר בכלא שבו ישבו השומרים שהתעללו בו, חיבק אותם וסלח להם באופן אישי. הוא ניסה לפגוש גם את "הציפור" (שנמלט מהחוק ולא נשפט), אך ווטנאבה סירב לפגוש אותו. בשנת 1998, בגיל 81, לואי חזר ליפן כדי לשאת את הלפיד האולימפי באולימפיאדת החורף בנאגנו, ועבר בריצה ממש ליד אחד ממחנות השבויים שבהם היה.

לואי זמפריני הלך לעולמו בשנת 2014, בגיל 97, לאחר חיים מלאים שמוכיחים שרוח האדם חזקה מכל עינוי, מכל אוקיינוס ומכל שנאה.

סיפורו הבלתי יאומן של זמפריני הונצח בספר ביוגרפי רב-מכר וזכה לעיבודים קולנועיים מצליחים.

הספר: "בלתי שביר" (Unbroken) של הסופרת לורה הילנברנד.

הסרט "לא נשבר" משנת 2014 בבימויה של אנג׳לינה ג׳ולי ובכיכובו של ג׳ק אוקונל (בתפקיד לואי זמפריני).

סרט ההמשך: "לא נשבר: נתיב לגאולה" – סרט דרמה נוצרי המשמש כהמשך ישיר לסרט הראשון. הסרט מתמקד בחיים של זמפריני לאחר המלחמה – ההתמודדות שלו עם פוסט-טראומה, אלכוהוליזם וסיוטים מהשבי, ועד למפגש שלו עם המטיף המפורסם בילי גרהאם, שהוביל אותו למצוא נחמה בדת, לסלוח לשוביו ולשקם את חייו.

אמונה משחררת את הדרך להצלחה

ב־2006 חברת Ford הייתה במשבר עצום. אלן מולאלי נכנס לתפקיד המנכ״ל, ובאותה שנה החברה עמדה להפסיד בערך 17 מיליארד דולר. הוא הנהיג ישיבת הנהלה שבועית שבה כל מנהל הציג את מצב התחום שלו בצבעים: ירוק — הכול בסדר; צהוב — יש בעיה; אדום — יש בעיה רצינית.

בשבוע הראשון: הכול ירוק. בשבוע הבא: הכול ירוק.

מולאלי הסתכל עליהם ואמר בערך: אנחנו הולכים להפסיד 17 מיליארד דולר — ואין פה אפילו דבר אחד שלא עובד?

הוא הבין מה קורה. בתרבות שהייתה אז בחברה, מנהל שהודה שיש אצלו בעיה פחד שזה יעלה לו בקריירה. אז כולם העדיפו להציג מצגת ירוקה.

עד שבאחד המפגשים מארק פילדס, שהיה אחראי על הפעילות בצפון אמריקה, החליט להציג אדום. הייתה בעיה טכנית בהשקת ה־Ford Edge והוא החליט לעצור את התהליך במקום להעמיד פנים שהכול בסדר.

החדר השתתק.

פילדס סיפר אחר כך שכולם התרחקו ממנו בכיסאות. מבחינתם הוא גמר את הקריירה.

ואז מולאלי התחיל למחוא כפיים.

הוא אמר לו: "Mark, that's great visibility."

ואז שאל את שאר ההנהלה: מי יכול לעזור למארק לפתור את הבעיה?

וזה שינה את החברה. מהר מאוד המצגות הפסיקו להיות כולן ירוקות. פתאום הופיעו צהובים ואדומים — ורק אז אפשר היה להתחיל באמת לתקן. הסיפור הזה מתואר במקורות על המהפך של פורד, וגם מולאלי עצמו סיפר אותו.

השמחה של התפילה בבוקר

תקופה קצרה גרתי בבית סבא הרב מרדכי אליהו זצוק״ל וסבתא בעת שלמדתי במכללה. זה לא קל לקום לסליחות, ועוד פחות קל אם ישנת בלילה קודם בשעה מאוחרת. אבל סבא תמיד היה עירני, לא משנה באיזו שעה הלך לישון, תמיד הוא היה קם בשמחה, מוכן ומזומן לתפילה, כמו לפגישה עם מלך.

בבית היתה אווירה של רוממות ותחושה שהדבר הכי אהוב על סבא זה להתפלל, והוא עושה את זה בציפייה, אילו לא עשה זאת גם אתמול. קשה היה שלא להידבק. ולכן לא היינו מפסידים סליחות עם סבא הרב ז״ל. והעיקר היה בעת שהיינו חוזרים מהתפילה. אווירה אחרת היתה בבית. שמחה אחרת. קשה להסביר.

עם כל החשיבות שסבא ראה בתפילה, הוא מעולם לא אמר למישהו ללכת לתפילה, הוא לא העיר למישהו שבחר להתעכב בבית ולא לקום לסליחות. תמיד הוא פנה בסגנון עדין של הצעה או שאלה, אף פעם לא בצורת הערה.

(רחל בזק, נכדתו של הרב)

הקול חזר בברכת הצדיק

המקרה אירע בשנת תשס״ה, היה זה בתקופת אלול-תשרי, לאחר תקופת הסליחות. אבא, שנוהג לקחת חלק בתפילות כשליח ציבור, דיבורו נחלש מאוד לאורך תקופה די ארוכה עד כדי כך שלא היה יכול לדבר אלא לכתוב בלבד. הוא הלך להתיעץ עם רופא אף-אוזן-גרון. הרופא ביקש ממנו לקחת ביופסיה תחת הרדמה מלאה בבית החולים הדסה.

בהתייעצות עם אמא, החליטו לקבוע פגישה וללכת לרב מרדכי אליהו זצוק״ל לשאול בעצתו. הרב כמובן הכיר את אבא ולאחר חילופי ברכות, זיהה הרב את הקושי בדיבור אצל אבא. אבא סיפר לו מה אמר הרופא ושצריך לעשות ניתוח. אמר הרב: "לא ניתוח ולא בטיח. תלך הביתה". ואכן למחרת בבוקר הקול של אבא חזר להיות כרגיל ולא היה צריך שום טיפול ושום התערבות.

(עדה גיל, מושב קשת. מנחה תוכנית לנשים בהריון, "דבש מסלע")

הנקיות בדברים קטנים וגדולים

הנקיות של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל הייתה גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנים ביותר. כשהייתי ילד והיה מו״ר אבא לוקח אותי ואת אחי לסליחות, היה מכין אותנו לילה קודם לכן להכין פנסים וכדו׳, כדי שנתרגל למחשבה של הסליחות כבר לפני השינה. וכך בבוקר היינו קמים באשמורת הבוקר ביתר קלות. וכשהיינו קמים היה מעיר אותנו בלחש כדי שאמא לא תתעורר ולא יהיה גזל שינה חלילה ויצא שכרנו בהפסדנו.

וכך הייתה כל הדרך אל הסליחות בלחש גמור, לא לטרוק את הדלת של הבית שלא יתעוררו השכנים. ולא לדבר בקול בחדר המדרגות שלא להפריע את מנוחתם. וכך כל הדרך לבית הכנסת, הכל כדי להזהר מגזל שינה, שלא ניתן להשיבו.

(הרב שמואל אליהו, בן הרב)

שלושת הנוכלים והאיש התמים

שלושה פרחחים נטפלו לאיש אחד מסכן. האיש צעד לו בנחת בפאתי הכפר, גורר אחריו את החמור, ומאחור קשורה העז לזנב החמור ופעמון בצווארה, והפעמון מדנדן ומשמיע את קולו ובעל הבית יודע שהעז מאחור צועדת בעקבותיו.

״מתערב אתכם שאצליח לגנוב לו את העז בלי שירגיש! ״ אמר הראשון.

״מתערב שאצליח לגנוב לו את החמור בקלי קלות! ״ אמר השני.

״ואני אצליח לגנוב את בגדיו בלי שום קושי! ״ אמר השלישי.

״מתערבים? ״ שאלו שלושתם כאחד.

״מתערבים! ״ השיבו שלושתם ביחד, ושכחו להודיע על איזה סכום הם מתערבים.

יצא הראשון ופסע חרש חרש אחרי האיש שפיזם לו שירי עם מלווה בקול נעירות החמור. שיחרר בנחת את החבל שקשר את העז לזנב החמור, הוריד את הפעמון מצווארה של העז וקשר אותו בזנב החמור. דנדון הפעמון נשמע מזנבו של החמור והאיש היה בטוח שהעז עודנה פוסעת אחריו והמשיך לפזם לו בנחת.

ואז משום מקום צץ לו פתאום השני:

״שלום לך אדוני, מנהג חדש זה אצלכם? ״ שאל.

״שלום וברכה. על מה אתה מדבר? ״

״על החמור אני מדבר. האם זה מנהג חדש אצלכם לתלות פעמון על זנב החמור? ״

סובב האיש את ראשו לאחור וגילה שגנבו לו את העז.

״גנבים! גנבים! ממש עכשיו גנבו לי אותה. מקודם עוד ראיתי אותה פוסעת אחריי״, קונן האיש.

״אל תדאג״, ניסה ה״אורח״ לנחם אותו, ״בוודאי לא הספיקו להרחיק, אני אשמור על החמור ואתה תלך לרדוף אחריהם״.

האיש שמח על העזרה הבלתי צפויה ורץ לחפש את העז, כשחזר גילה שגם החמור איננו. נסער וכועס המשיך לצעוד בחוסר מטרה והגיע אל הבאר שבקצה הכפר.

והנה הוא רואה בן אדם עומד ליד הבאר וממרר בבכי, דמעותיו החמות נוטפות לתוך מימי הבאר הקרים.

״מה קרה לך? למה אתה בוכה? ״

״הארנק שלי, הארנק שלי נפל לתוך הבאר! ״

״איזה מזל רע יש ליום הזה״, הצטרף האיש לקינה, ״גם עז וגם חמור גנבו לי היום״, ופרץ בבכי.

״אל תבכה, אל תבכה. הכול יהיה בסדר. אם רק תיכנס לבאר ותביא לי את הארנק, אתן לך סכום כסף שתוכל לקנות בו שני חמורים ושתי עזים, לי יש דלקת פרקים אסור לי להיכנס למים הקרים, אבל אתה יכול״.

אורו עיניו של האיש והוא מיהר לפשוט את בגדיו ולצלול למים הקרים.

את הארנק הוא כמובן לא מצא, וכשיצא משם הוא גם לא מצא את בגדיו. . .

הצלה בג׳ונגל היפני

ב-5 ביוני 1943, פרד הארגסהיימר, אז סגן צעיר וטייס בחיל האוויר האמריקאי, יצא למשימת צילום וסיור מעל האי ניו בריטן (היום כחלק מפפואה גינאה החדשה), שהיה תחת שליטה יפנית קשוחה. במהלך המשימה הותקף מטוס ה-P-38 שלו על ידי מטוסי קרב יפניים והחל לעלות באש. פרד הצליח לצנוח ברגע האחרון ונחת בלב ג׳ונגל טרופי סבוך ומאיים, כשהוא פצוע וברשותו ערכת הישרדות בסיסית בלבד.

במשך 31 ימים הוא נדד לבדו ביער הגשם, כשהוא סובל מרעב קיצוני, תשישות והתקפי מלריה, וניזון בעיקר מחלזונות ומים שמצא בנחלים. הוא נע בלילות כדי להימנע מפטרולים יפניים שסרקו את האזור, כשהוא משוכנע שסופו קרוב.

ביום ה-32, כשתשוש כמעט לחלוטין, שמע פרד קולות. הוא חשב שאלו החיילים היפנים, אך מבין העצים הופיעו ציידים מקומיים מבני שבט הנאקאנאי. במקום להסגיר אותו ליפנים – מעשה שהיה מזכה אותם בפרס גדול – הם החליטו להציל אותו.

המקומיים נשאו אותו אל כפר החוף שלהם, אאה אאה (Ea Ea). הם בנו עבורו בקתה נסתרת בביצה סמוכה כדי להגן עליו מפני הסיורים היפניים התכופים. במשך שבעה חודשים הם טיפלו בו, האכילו אותו בשורשים, חזירים ודגים, וסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם בכל יום מחדש; אילו היפנים היו מגלים אותו, כל תושבי הכפר היו מוצאים להורג בעינויים. באחד המקרים הקשים, כשפרד חלה במלריה קשה והיה חלש מכדי לאכול, אישה מקומית בשם אידה הניקה אותו מהחלב שלה כדי להשאיר אותו בחיים.

בפברואר 1944, בעזרת רשת של תצפיתנים אוסטרלים שפעלו מאחורי קווי האויב, נוצר קשר עם כוחות בעלות הברית. צוללת אמריקאית הגיעה בחשאי אל החוף וחילצה את פרד בחזרה הביתה.

פרד חזר לארצות הברית, השתחרר מהצבא בדרגת מייג׳ור (רב-סרן), התחתן עם אשתו דורותי, הקים משפחה והפך לאיש מכירות מצליח במינסוטה. אולם, הזיכרון של האנשים שהצילו את חייו סירב להרפות ממנו. הוא נהג לומר: "האנשים האלה אחראים לכך שאני חי. איך אוכל אי פעם לגמול להם?"

בשנת 1960 הוא החליט לחזור לאי לבקר את מציליו. כששאל את המקומיים ואת המיסיונרים באזור מה הדבר שהם הכי זקוקים לו, התשובה היתה חד-משמעית: חינוך לילדים.

כשחזר לארה״ב, החל פרד במבצע גיוס כספים נרחב. הוא עבר מדלת לדלת, הרצה בכנסיות ובמועדונים חברתיים, והקים קרן תרומות. בשנת 1963 הוא חזר לאי עם בנו ויחד עם המקומיים בנה את בית הספר הקבוע הראשון באזור – "בית הספר לזכר אנשי האוויר" שנפתח עם כ-40 תלמידים.

בשנת 1970, לאחר שילדיהם גדלו, פרד ודורותי עזבו את חייהם הנוחים באמריקה, עברו לגור בניו בריטן ולימדו בבית הספר בהתנדבות במשך ארבע שנים. הוא עזר להקים בית ספר נוסף, ספריות ומרפאה רפואית. בהמשך הוא הקים מטעי ענק שסיפקו מקומות עבודה חיוניים לתושבי האזור העניים.

בשנת 2000, לאות תודה על מפעל חייו, הכריזו עליו בני שבט הנאקאנאי כצ׳יף (ראש שבט) רשמי והעניקו לו את התואר "סוארה אאורו" – שפירושו "לוחם ראשי".

בשנת 2006, בגיל 90, הגיע פרד לביקורו האחרון בהחלט באי. זמן קצר לפני כן, ציידים מקומיים איתרו סוף סוף במעמקי הג׳ונגל את שרידי מטוס ה-P-38 שהתרסק ב-1943. מכיוון שהיה מבוגר וחלש מכדי ללכת, הגברים של השבט נשאו את פרד על כיסא מיוחד על כתפיהם לאורך קילומטרים בתוך הג׳ונגל הסבוך. שם, תחת כיפת השמיים ובצל העצים, הוא זכה לגעת בפעם האחרונה בכנף המטוס השבורה שדרכה החל סיפורו.

פרד הארגסהיימר הלך לעולמו בדצמבר 2010 בגיל 94. בתי הספר, המרפאות והכלכלה שהוא עזר לבנות ממשיכים לפעול ולשרת אלפי אנשים עד היום – עדות חיה לטייס אחד שלא שכח לומר תודה.

הסכין השחורה והפתיל הלבן

בחור נאה הגיע לבית מלון וביקש לראות את המנהל. כאשר המנהל הגיע, התחיל הסיפור:

הלקוח: האם חדר 39 פנוי? המנהל: כן, אדוני. הלקוח: האם אני יכול להזמין אותו? המנהל: ברור שאתה יכול. הלקוח: תודה רבה.

לפני שהלקוח עלה לחדר הוא ביקש מהמנהל שידאג לו לסכין שחורה, פתיל לבן באורך של 39 ס״מ ותפוח במשקל 73 גרם. המנהל הסכים למרות שהיה מופתע מכל הבקשות המוזרות של הלקוח.

הלקוח הלך לחדר, ובהמשך היום לא ביקש שום דבר נוסף. לצערו של המנהל, החדר שלו היה ליד חדר 39. אחרי חצות הלילה המנהל שמע קולות ורעשים מוזרים מהחדר הסמוך. קולות של חיות בר ושל כלים וחפצים מושלכים לעבר הרצפה.

המנהל לא נרדם כל אותו הלילה, הוא לא הפסיק לחשוב על מקור הרעש ומה עושה שם הלקוח.

בבוקר כאשר הלקוח החזיר את המפתחות, המנהל ביקש לראות את החדר קודם לפני שהוא עוזב. כשהגיע לחדר הוא ראה שהכל בסדר, שום דבר לא חריג, הוא אפילו ראה את הפתיל הלבן, הסכין השחורה והתפוח מונחים על השולחן.

הלקוח שילם את החשבון, נתן לפקיד הקבלה טיפ טוב ועזב את המלון עם חיוך. המנהל היה בשוק, אבל הוא לא גילה לפקיד את מה שהוא שמע בלילה. למעשה, הוא התחיל לפקפק בעצמו. . .

כעבור שנה, הלקוח הופיע שוב. הוא ביקש לראות את המנהל שוב. המנהל היה מבולבל. הלקוח ביקש את אותם דברים שוב: חדר 39, סכין שחורה, פתיל לבן באורך 39 ס״מ ותפוח במשקל 79 גרם.

הלילה הזה, המנהל רצה לדעת בדיוק מה קורה בחדר הסמוך לחדרו. הוא העביר את הלילה כולו ללא שינה, כשהוא ממתין שמשהו יקרה. אחרי חצות, אותם רעשים וקולות נשמעו, הפעם חזק יותר ופחות ברור מהשנה שלפני כן.

ושוב לפני שעזב, הלקוח שילם את החוב שלו והשאיר על השולחן טיפ גדול לפקיד. החיוך לא עזב את הפנים שלו.

המנהל התחיל לחפש מה המשמעות של כל הדברים שהלקוח ביקש שיהיה לו. למה הוא ביקש את חדר 39? למה פתיל לבן? ולמה לעזאזל סכין שחורה?

למעשה, המנהל לא הגיע לשום תשובה מספקת לגבי כל השאלות הללו.

כעת המתין המנהל בתשוקה לחודש מרץ, החודש שבו הלקוח אמור להופיע. לשמחתו, ביום הראשון של חודש מרץ, אותו הלקוח הגיע. הוא ביקש את אותם הדברים הרגילים: רצה להזמין את אותו החדר ורצה לקבל את אותם הדברים כמו מקודם.

המנהל שוב שמע את אותם הרעשים, והפעם חזק יותר מהפעם הקודמת.

בבוקר, כאשר הלקוח התכונן לעזוב את המלון, המנהל התנצל בנימוס וביקש לדעת את סוד הרעשים מהחדר.

״אם אספר לך את הסוד, אתה מבטיח שלעולם לא תגלה אותו לאף אחד אחר? ״ ״אני מבטיח, אני לעולם לא אתן לאף אחד אחר לדעת. ״ ״נשבע? ״ ״אני נשבע, אני לא אגלה את הסוד שלך. ״

ואז סוף סוף הלקוח גילה למנהל את הסוד.

למרבה הצער, המנהל הינו אדם הגון, ועד עכשיו לא גילה את הסוד לאף אחד אחר. . .

חברותא אחרונה בערכין

בזמן מלחמת שלום הגליל אבא שלי היה ראש הכולל בישיבת כרם ביבנה ויהודה כץ היה תלמיד בישיבה. במשך תקופה ארוכה הם למדו יחד דף יומי בחברותא, עד המלחמה שממנה לא חזר.

והנה סיפור פלאי שסיפר לנו אבא שלי בעניין.

אני מפרסם שוב לע״נ יהודה ז״ל ששרידי גופתו הוחזרו בה״ב.

"אחת לכמה שבועות היינו מתכנסים בביתו של יהודה כץ אצל ההורים לשיעור. יצא לי מידי פעם להעביר את השיעור בפני החברים והמשפחה. פעם אחת סיפרתי לאבא של יהודה שאני הייתי האחרון שלמדתי עם יהודה. הייתי חברותא של יהודה, והיינו לומדים כל יום בהפסקת צהרים את הדף היומי. היינו בסוף מסכת ערכין כשפרצה מלחמת לבנון.

הודיעו לבחורים שבראשון בלילה יבואו אוטובוסים לקחת אותם. באותו ערב הייתה מסיבת שבע ברכות לאחד הבחורים וסיכמנו בינינו שאחרי המסיבה נתיישב ללמוד ולסיים את המסכת כי נותרו לנו עוד שני דפים לסיימה, ואכן כך עשינו וסיימנו את מסכת ערכין. אמרנו את הנוסח המקובל תוך הדגשת התפילה הנאמרת בסיום: ״ותתקיים בי בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך״.

ליויתי את יהודה לאוטובוס שחיכה ברחבה שלפני הישיבה, נפרדנו בהתרגשות מתוך ברכה לשובו לשלום. האוטובוס נסע לדרכו ומאז לא ראיתי אותו."

"אבא של יהודה מאוד התרגש למשמע הסיפור על סיום מס׳ ערכין, והוציא מכיס מעילו פנקס שבו היו כתובים הדברים הבאים, שאותם כתב כחצי שנה לפני כן.

הוא סיפר לי שהיה נוסע מידי פעם למקובל כלשהו כנראה ביפו, אולי הרב פיש שהיה תלמידו של הסנדלר. כשהיה אצלו לאחרונה, סיפר לו המקובל שחלם על יהודה בלילה, והנה הוא יושב בגן ״ולומד מסכת ערכין״.

אין שום סיכוי שהוא שמע אי פעם שלמדנו מס׳ ערכין. אני לא יודע מה טיבו של אותו גן ומשאיר זאת לדמיונם של הקוראים.

את הסיפור כתב יחיאל גרינברג, בנו של הרב מרדכי גרינברג ראש ישיבת כרם ביבנה לשעבר."