יעל הגיבורה השקטה של ביירות

זוכרים את יעל מן ז״ל (נובמבר 1936 – 27 באוגוסט 2021) הגיבורה השקטה של מבצע "אביב נעורים". אשת המוסד הושתלה בביירות תחת סיפור כיסוי של תסריטאית והשיגה מידע מדויק על מקום הימצאם של המחבלים אשר היו אחראים על הטבח באולימפיאדת מינכן.

במהומה הכללית ששררה בביירות בעקבות אירועי הלילה הדרמטיים, איש לא שם לב לאישה הצנומה שהגיעה לסניף הדואר ברחוב מאדאם קירי ב-10 באפריל 1973 וביקשה לשלוח מכתב בהול באנגלית.

"אמיל יקירי", נכתב בו, "אני עדיין רועדת מאירועי הלילה האחרון. פתאום באמצע הלילה התעוררתי מרעש התפוצצויות. תחילה חשבתי שאלו יריות שמחה כמקובל בשמחות של הערבים, אך משהו בצלילים לא התאים לשמחה. נכנסתי לפניקה. הישראלים הנוראים האלה. . . קרב כזה בתוך שכונה כל כך שקטה, יפה, עם אנשים מנומסים ונעימים כל כך".

יעל הודיעה ל״אמיל" שהיא מבקשת לבוא אליו לחופשה כדי להירגע. שלחה את המכתב ויצאה, מנופפת לשלום לכמה מכרים מקומיים.

פקיד הדואר לא ידע כי בכתב סתרים הוסיפה: "הייתה זו הופעה מצוינת אתמול בלילה. כל הכבוד".

בלילה הקודם הגיעו סיירת מטכ״ל, שייטת 13 וכוחות קומנדו נוספים ללבנון וביצעו את אחת מפעולות הלוחמה בטרור המפורסמות בהיסטוריה: מבצע "אביב נעורים".

חיילי הכוח בפיקודו של אהוד ברק ידעו להגיע בדיוק לדירות של שלושה בכירים באש״ף, ידעו שהם בוודאות בבית, וגם הכירו את נתיבי הגישה והמילוט, את תחנת המשטרה ואת השומרים. וכל זה בזכות אותה אישה, יעל מן.

יעל נולדה בקנדה ב-1936 וגדלה בניו-ג׳רזי, בת למשפחה יהודית שלא היה לה קשר לישראל. עם הזמן החליטה ש״ציונות אמיתית כרוכה בעלייה לישראל", הגיעה לארץ ומצאה עבודה כמתכנתת מחשבים. כל הזמן שיתפה אנשים בדעתה כי "צריך לעשות הכול כדי לעזור למדינה קטנה שמאוימת על ידי מדינות גדולות שלא רוצות בה".

הדברים הגיעו לאוזני אנשי המוסד, והארגון גייס אותה. יעל התגלתה כלוחמת מוכשרת מאוד, קרת רוח, שיודעת להשתמש בכריזמה השקטה שלה ובהופעתה החיצונית המצודדת כנשק רב-עוצמה.

מפעיליה של יעל – שם צופן "נילסן" – בנו עבורה סיפור כיסוי של תסריטאית שבאה ללבנון כדי לכתוב סדרת טלוויזיה על חייה של אישה בריטית, פעילה פוליטית וחברתית מהמאה ה-19, שגרה גם בלבנון ובסוריה.

יעל הצליחה להשיג חוזה לפיתוח תסריט מחברת הפקות בריטית, נסעה ללבנון, ורכשה במהירות חברים, מקומיים וזרים, שהסכימו לסייע לה במחקר לסדרה.

סיפור הכיסוי אפשר לה להסתובב בחופשיות כמעט בכל מקום במדינה. היא סיירה סביב אזורי נחיתה אפשריים וליד הבניינים של המטרות – המחבלים שהיו אחראים לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. הייתה לה בתיק מצלמה, שאותה הפעילה מבחוץ בלחיצה על מתג. חוף הים שהלוחמים יגיעו אליו – קליק. הרחוב שיעברו בו כשאנשי המוסד יסיעו אותם אל היעד – קליק. ארון הסעף של חברת הטלפונים הלבנונית, שאולי יצטרכו לפוצץ כדי למנוע הזעקת תגבורת – קליק. הבניין שהמחבלים גרים בו – קליק.

התיקים שהכין המוסד היו עמוסים במידע רב. קל להתרשם מעומק הירידה לפרטים ומאומץ הלב שנדרשו כדי להפיק את המידע הזה, בתקופה שלפני Google Earth או כל אמצעים טכנולוגיים מתקדמים אחרים.

"ההחלטה של מייק הררי (ראש יחידת "קיסריה" במוסד) ויעל כיצד לפעול אחרי שהמבצע הסתיים היא דרמטית בפני עצמה", אומר תא״ל (מיל') יפתח רייכר-עתיר, שהיה סגן מפקד סיירת מטכ״ל ולאחר מכן ראש מערך המבצעים המיוחדים של צה״ל. "כמעט תמיד ממלטים את הלוחמים בסוף פעולה מחשש שהלוחם יילכד. אבל היה גם ברור שאם יעל תצא עם כוחות צה״ל הכיסוי שלה יישרף – והיא נשארה".

אחרי כמה ימים היא עזבה. "כשהמטוס המריא והגלגלים התנתקו מהקרקע, התרווחתי בכורסה", סיפרה יעל לאפרת מס, שכתבה איתה ספר על קורותיה ב״אביב נעורים", "חשתי איך המתח נקרע מעליי פיסה אחר פיסה. כשנחתי בשדה התעופה בלונדון היו ידיי רפויות והתקשיתי לקום מהכיסא".

מן עזבה את לונדון שבוע לאחר מכן, וכשהגיעה לישראל התקבלה בכבוד מלכים בביתה של ראשת הממשלה גולדה מאיר. ההחלטה האמיצה שלה לא לצאת מיד מביירות אפשרה את יצירתה של קריירת ריגול מפוארת. היא הייתה אגדה בחייה.

כמה מהמעטים במוסד שבקיאים בהיסטוריה של קיסריה אומרים כי היא מחזיקה בשיא הפעילות המבצעית במדינות המכונות במוסד מדינות "היעד" – שיא במספר הפעמים שנסעה אליהן, שיא בגיוון של הפעולות. 15 שנים ארוכות עם אינספור מבצעים, שכולם הסתיימו בשלום.

ניתן לספר רק מעט על חלקה של יעל במבצעים אחרים. "חוץ מזה שהייתה גיבורה, חדורת מוטיבציה, ממושמעת, צנועה, שקטה ועניינית", אומר רייכר-עתיר, "היא הבינה את נושא סיפור הכיסוי לעומק שלו יותר מכל אחד אחר".

מן סיימה את הגיחות המבצעיות שלה בסוף שנות ה-80. היא התחתנה בגיל מבוגר עם המורה שלה לעברית.

יעל נפטרה, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-85.

הנצחתה: • 1982, צל״ש הרמטכ״ל • מונצחת בלוח זיכרון יחד עם לוחמת המוסד סילביה רפאל בגינה ציבורית בעיר הרצליה. • על שמה נקראים רחובות ברמת השרון ובאור יהודה. • יהא זכרה ברוך 🕯️

מנחם בייליס והעלילה השקרית

משפט בייליס הוא אחת מעלילות הדם המפורסמות והמטלטלות ביותר במאה ה-20, אשר התרחשה באימפריה הרוסית בין השנים 1911–1913.

במרץ 1911, במערה ליד העיר קייב (כיום באוקראינה), נמצאה גופתו של ילד נוצרי בן 13 בשם אנדריי יושצ׳ינסקי. על הגופה היו עשרות דקירות.

ארגונים אנטישמיים קיצוניים ברוסיה (כמו "הקופסאות השחורות" ו״ברית העם הרוסי"), בעידוד חשאי של גורמי שלטון ומשטרה, מיהרו להפיץ שמועה: הילד נרצח על ידי יהודים כחלק מ״פולחן דתי" כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח.

המשטרה המקומית גילתה במהירות שהרוצחים האמיתיים היו חברי כנופיית פשע מקומית בראשות אישה בשם ורה צ׳בריאק (הילד ידע יותר מדי על מעשי השוד שלהם ואיים להלשין). למרות זאת, שר המשפטים הרוסי והתביעה החליטו להתעלם מהראיות לחלוטין. הם היו נחושים לייצר עלילת דם רשמית כדי להסיט את התסכול הציבורי מהשלטון הצארי הרקוב אל עבר היהודים.

כדי לנהל משפט, השלטונות היו זקוקים ל״אשם" יהודי. הם בחרו במנחם מנדל בייליס, אב לחמישה ילדים שעבד כמנהל עבודה פשוט במפעל לבנים סמוך למקום מציאת הגופה.

בייליס היה אזרח שומר חוק, שלא היה קשור לשום פעילות פוליטית, ואף שמר על יחסים טובים עם שכניו הנוצרים. ביולי 1911 הוא נעצר בביתו לעיני משפחתו ונשלח לכלא. במשך למעלה משנתיים ישב בייליס בבידוד ובתנאים קשים, בזמן שהתביעה הרוסית ניסתה "לבשל" נגדו ראיות, ללחוץ על עדים ולשחד אסירים שיעידו נגדו שקרים.

בספטמבר 1913 נפתח המשפט בקייב, והפך מיד לסנסציה בינלאומית שריתקה את דעת הקהל העולמית. המשפט לא היה רק נגד בייליס, אלא נגד הדת היהודית כולה.

התובעים הביאו "מומחים" מטעם עצמם, ביניהם כומר קתולי בעל עבר פלילי בשם פראנייטיס, שניסה להוכיח באמצעות ציטוטים מזויפים מהתלמוד ומהקבלה שהיהדות מצווה על רצח נוצרים.

הקהילה היהודית והליברלים ברוסיה גייסו את מיטב עורכי הדין, הבלשנים והמשפטנים במדינה. אנשי רוח מפורסמים בעולם (כמו תומאס מאן, ה. ג'. וולס וארתור קונאן דויל) חתמו על מכתבי מחאה רשמיים נגד השלטון הרוסי.

במהלך חקירה נגדית מבריקה, השפילו עורכי הדין של בייליס את הכומר פראנייטיס, והוכיחו בפני חבר המושבעים שאין לו שום מושג ביהדות, בארמית או בתלמוד. בנוסף, חוקרים ישרים מהמשטרה העידו (וחלקם אף פוטרו בשל כך) שהראיות מצביעות בבירור על כנופיית השודדים של ורה צ׳בריאק.

חבר המושבעים הורכב מאיכרים רוסים פשוטים; השלטונות דחפו לכך מתוך מחשבה שיהיה קל לתמרן אותם באמצעות אנטישמיות דתית. באוקטובר 1913, לאחר התייעצות דרמטית, הגיעו המושבעים להחלטה מורכבת:

הם קבעו כי הרצח של הילד אכן נשא אופי של "פולחן דתי" (הישג פוליטי זול לשלטון). הם קבעו פה אחד כי מנחם מנדל בייליס זכאי לחלוטין ואינו קשור למעשה.

בייליס שוחרר מיד מהכלא לקול צהלות ההמונים שחיכו מחוץ לבית המשפט.

המשפט השאיר את בייליס ומשפחתו מרוסקים כלכלית ובריאותית. מחשש לנקמה מצד ארגונים אנטישמיים, הוא עזב את רוסיה הצארית בשנת 1914 ועלה לארץ ישראל, שם התיישב בתל אביב ועבד במפעל.

בשנת 1921, בשל קשיים כלכליים בארץ, היגר עם משפחתו לארצות הברית. הוא התיישב בניו יורק, שם כתב את ספר זיכרונותיו המרתק ("סיפור ייסוריי", נקרא גם "blood libel") שבו תיאר את השנים הקשות בכלא ואת מהלך המשפט.

מנחם מנדל בייליס נפטר בניו יורק ביולי 1934, כשהוא זכור בהיסטוריה היהודית כסמל לעמידה איתנה מול רדיפה ושקר. הפרשה עצמה נחשבת עד היום לנקודת פרשת מים שחשפה את עומק הריקבון והאנטישמיות הממוסדת של השלטון הצארי, שנים ספורות לפני קריסתו במהפכה הרוסית.

המלך שאכל את עצמו למוות

תארו לעצמכם מלך של מדינה שלמה, שלא מת בשדה הקרב, לא מאירוע מוחי פתאומי ולא מהתנקשות פוליטית — אלא פשוט מפני שאכל את עצמו למוות בארוחת ערב אחת מוגזמת ללא מעצורים.

הסיפור ההזוי הזה שייך לאדולף פרדריק, מלך שבדיה, שב-12 בפברואר 1771 התיישב לארוחת ערב בארמונו בסטוקהולם. המלך, שהיה חובב אוכל מושבע, החליט להתפנק בארוחה מלכותית דשנה שכללה לובסטרים, קוויאר, כרוב כבוש, דגים מעושנים ושמפניה כבדה.

אבל הטירוף האמיתי התחיל כשהגיע שלב הקינוח. המלך דרש את הקינוח האהוב עליו ביותר: "סמלה" (Semla) — מאפה שבדי מסורתי ממולא בקרם שקדים ומצופה בקצפת, כשהוא מוגש בתוך קערה עמוקה מלאה בחלב חם.

במקום לאכול מאפה אחד או שניים, אדולף פרדריק חיסל לא פחות מ-14 מנות שלמות של הקינוח הכבד והעשיר הזה, כשהוא מגמיע אותן בצלחות חלב חם אחת אחרי השנייה.

כצפוי, הקיבה שלו לא עמדה בעומס המפלצתי. עוד באותו הלילה המלך החל לסבול מכאבי בטן עזים ומבעיות עיכול קשות שהובילו לקריסת מערכות מוחלטת ולמותו. הוא נכנס לספרי ההיסטוריה השבדיים תחת הכינוי "המלך שאכל את עצמו למוות", ואילו הקינוח התמים הפך למשך שנים רבות לנושא של בדיחות ואזהרות ברחבי הממלכה.

שומר הלילה שחשף את הסוד

במהלך שנות ה-90 גבר הלחץ הבינלאומי (במיוחד מצד הקונגרס היהודי העולמי וממשל קלינטון) על הבנקים בשווייץ לחשוף מידע על "חשבונות רדומים" – חשבונות בנק של יהודים שנספו בשואה, אשר כספם נשאר מוקפא ומיועד למעשה לכיסם של הבנקים. השלטונות השווייצריים והבנקים הכחישו את היקף התופעה וטענו כי המסמכים ההיסטוריים חסרים.

בעקבות הלחץ, חוקק בפרלמנט השווייצרי חוק מיוחד האוסר על השמדת מסמכים מהתקופה הנאצית, כדי לאפשר לוועדת חקירה בינלאומית (ועדת וולקר) לבדוק את הארכיונים.

הלילה ששינה הכל

בינואר 1997 עבד כריסטוף מיילי בן ה-29 כשומר לילה מטעם חברת אבטחה בבנק UBS (אז "Union Bank of Switzerland") בציריך. במהלך הסיור שלו, הוא נקלע לחדר שבו הבחין בערימות ענק של ספרים ומסמכים ישנים המיועדים למגרסה.

כשבדק את התוכן, הוא נדהם לגלות:

ספרי חשבונות משנות ה-30 וה-40.

רשימות נכסים של לקוחות מגרמניה הנאצית וממדינות כבושות.

מסמכים המתעדים מכירת נדל״ן בברלין שנלקח בכפייה מיהודים והפקדת הכספים בשווייץ.

מיילי הבין מיד שהבנק מפר את החוק החדש ומשמיד ראיות קריטיות במטרה לטייח את עברו.

מיילי פעל מתוך דחף מוסרי. הוא לקח חופן ספרים ומסמכים קריטיים, החביא אותם מתחת למעילו והבריח אותם אל מחוץ לבנק.

הוא העביר את המסמכים לארגון יהודי מקומי בציריך, ומשם הם הגיעו במהירות למשטרה ולתקשורת. החשיפה הכתה את שווייץ ואת המערכת הבנקאית העולמית בהלם. הבנק נאלץ להודות ב״טעות״ והתנצל, אך הזעם הציבורי נגד מיילי בשווייץ החל לתסוס.

במקום לקבל הוקרה במולדתו, מיילי חווה מסע רדיפה חסר רחמים:

הוא פוטר מיד מעבודתו, והתובע הכללי של ציריך פתח נגדו בחקירה פלילית באשמת הפרת סודיות בנקאית וריגול תעשייתי.

הוא ומשפחתו קיבלו איומי מוות יומיומיים בטלפון ובמכתבים. החברה השווייצרית ראתה בו בוגד שפגע בקודש הקודשים של המדינה – הסודיות הבנקאית והכלכלה הלאומית.

מחשש לחייו, מיילי נמלט עם אשתו וילדיו משווייץ. במאי 1997, בעקבות לחץ פוליטי אמריקאי, חתם הנשיא ביל קלינטון על צו מיוחד שהעניק למיילי ומשפחתו תושבות קבע בארה״ב (השווייצרי הראשון בהיסטוריה לקבל מעמד של פליט פוליטי בארה״ב).

ההסדר ההיסטורי והחיים באמריקה

המסמכים שמיילי הציל שימשו כראיית זהב בתביעות הייצוגיות נגד הבנקים השווייצריים. הלחץ המשפטי והציבורי הוביל לכך שבשנת 1998 חתמו הבנקים על הסדר פיצויים ענק בסך 1. 25 מיליארד דולר שחולק לניצולי שואה וליורשיהם.

בארה״ב התקבל מיילי כגיבור. הוא קיבל תואר כבוד ומימון ללימודי תקשורת מהקונגרס היהודי העולמי, ואף זכה לאזרחות אמריקאית בשנת 2003. הוא עבד מספר שנים בתעשיית האווירונאוטיקה.

השנים המאוחרות והחזרה לשווייץ

למרות ההצלחה הראשונית, חייו של מיילי בארה״ב לא היו קלים. הוא התגרש מאשתו, חווה קשיים כלכליים, ובשלב מסוים אף חי בעוני.

בשנת 2009, לאחר שהתביעה הפלילית נגדו בשווייץ בוטלה רשמית והרוחות שככו במעט, החליט מיילי לחזור למולדתו. הוא השתקע שוב בשווייץ, פתח בחיים צנועים ועבד למחייתו בעבודות כפיים ותחזוקה. בשנת 2018 אף הופק סרט דרמה שווייצרי המבוסס על סיפורו.

כריסטוף מיילי נשאר אחד מסמלי האומץ האזרחי הבולטים של סוף המאה ה-20 – אדם פשוט שהקריב את חייו האישיים למען הצדק ההיסטורי של קורבנות השואה.

וינס קולמן והמברק שהציל מאות נפשות

תארו לעצמכם פיצוץ בעוצמה כה מטורפת, שמעיף עוגן פלדה במשקל חצי טון למרחק של ארבעה קילומטרים, מוחק שכונות שלמות, ויוצר גל צונאמי אדיר — והכל כתוצאה מהתנגשות ימית קלה בין שתי ספינות בנמל.

בשנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נמל הליפקס בקנדה היה עמוס לעייפה בספינות אספקה. הספינה הצרפתית "מונבלאן" נכנסה לנמל כשהיא עמוסה בשיא קיבולתה בפיצוץ מהלך: כ-2, 900 טונות של חומרי נפץ מתקדמים, כולל TNT, חומצה פיקרית ודלק מטוסים. עקב קצר בתקשורת ובכללי השייט, היא התנגשה במהירות איטית בספינה הנורווגית "אימו".

ההתנגשות הקלה גרמה לניצוץ שהצית שרפה על סיפון המונבלאן. הצוות הצרפתי, שידע בדיוק איזה מטען מטורף הם נושאים, נטש מיד את הספינה ונמלט לחוף תוך שהוא צועק באזהרה — אך התושבים המקומיים, שדיברו אנגלית ולא הבינו צרפתית, לא קלטו את גודל הסכנה.

כשהספינה הבוערת נסחפה לעבר רציף העיר, מאות תושבים וילדים נהרו לקו המים ולחלונות הבתים כדי לצפות בהצגה. הגיבור היחיד של אותו יום היה וינס קולמן, סדרן רכבות מקומי. כשקולמן הבין מה עומד לקרות, הוא סירב לברוח ונשאר בתחנה כדי לשגר מברק חירום לרכבת נוסעים שהייתה בדרכה לעיר עם 300 נוסעים: "עצרו את הרכבת. ספינת תחמושת בוערת בנמל. . . נראה שזו ההודעה האחרונה שלי. להתראות בנים". המברק הגיע בזמן, הרכבת נעצרה, וקולמן שילם בחייו כדי להציל את הנוסעים.

בשעה 9: 04 בבוקר, המונבלאן התפוצצה בעוצמה של כ-2. 9 קילוטון TNT — הפיצוץ המלאכותי הלא-גרעיני הגדול ביותר בהיסטוריה עד לפיתוח פצצת האטום.

ההדף הרס לחלוטין כל מבנה ברדיוס של קילומטר וחצי, הרג כ-2, 000 בני אדם ופצע כ-9, 000. יותר מאלף איש התעוורו ברגע אחד, עקב רסיסי זכוכית של חלונות הבתים שדרכם הציצו על הספינה הבוערת. הפיצוץ היה כה עז עד שהים נפער וחשף את קרקעית הנמל, וגל צונאמי בגובה 18 מטרים שטף את החופים.

הרב שניאור קץ זצ״ל:

הרב שניאור קץ זצ״ל:

אני מכיר אישית שני רבנים שהיו קשורים למחלוקת בין ראש הישיבה לראש הכולל, ובעקבות זאת במשך עשר שנים הם לא דיברו עם ראש הכולל שלמדו אצלו ארבע או חמש שנים. ואז יום אחד ירד שלג כבד באזור השומרון, שלג קשה שחסם את כל הכבישים. ואותו רב, ראש הכולל, ישב אז שבעה באזור הצפון, וגם שם היה שלג.

אמרו השניים זה לזה: זה היום. היום, כשאי אפשר בכלל לצאת מהיישוב, זה היום שאנחנו עושים בו את התיקון. הם השיגו טרקטור עם שרשראות ברזל על הגלגלים ויצאו מהיישוב, נסעו עד צומת תפוח ומשם תפסו טרמפים והגיעו לנחם את הרב באזור הצפון. איך שהם נכנסים פנימה – הוא בוכה והם בוכים, ובאותו רגע נגמרה כל המחלוקת. עד היום הם החברים הכי טובים שיכולים להיות – מגיעים לשמחות, שותפים, באהבה שאין כדוגמתה.

טימותי דקסטר והמזל שהכל הפך לזהב

תארו לעצמכם איש עסקים חסר השכלה לחלוטין, שכל יריביו ניסו להכשיל אותו והשיאו לו את עצות ההשקעה הגרועות ביותר בהיסטוריה — והוא, בבורותו ובמזל בלתי נתפס, הפך מכל עצה גרועה למולטי-מיליונר עשיר כקורח.

ברוכים הבאים לסיפורו של טימותי דקסטר, שנולד במחצית המאה ה-18 במסצ׳וסטס. דקסטר, שהרוויח מעט כסף מבורסקאות, התחתן עם אלמנה עשירה והחל לקרוא לעצמו "לורד" (למרות שלא התגורר באנגליה ולא היה לו שום תואר אצולה). אנשי העיר והסוחרים המקומיים תיעבו את היוהרה שלו והחליטו למכור לו רעיונות עסקיים מטורפים כדי לרושש אותו לחלוטין.

זה החל כשהמליצו לו לקנות כמות מסיבית של שטרות "קונטיננטל" — המטבע של בעלות הברית במלחמת העצמאות האמריקאית שנחשב באותה עת לחסר ערך לחלוטין. דקסטר קנה את השטרות בגרושים. אלא שבסיום המלחמה, החוקה האמריקאית החדשה אישרה פדיון של המטבעות בערכם המלא, ודקסטר התעורר כאיש עשיר מופלג.

מתוסכלים ממה שנראה כמזל של מתחילים, הסוחרים המשיכו למכור לו תוכניות שמכורות מראש לכישלון:

- תנורי חימום לקריביים: המליצו לו לשלוח מחבתות ברזל שמשמשות לחימום מיטות בחורף אל איי הקריביים הטרופיים. כשהמשלוח הגיע לחום הלוהט של האיים, בעלי המטעים התלהבו מה״צלחות" והשתמשו בהן כמצקות ענק לגירוד סוכר ומלאסה, וקנו את כולן ברווח עצום.

- חתולי רחוב: המליצו לו לייצא חתולים משוטטים לאיים הקריביים. דקסטר אסף אלפי חתולים ושלח אותם — והתברר שהאיים סבלו בדיוק ממכת עכברים קשה, והחתולים נמכרו במחירי עתק.

- כפפות צמר לאזור טרופי: המליצו לו לשלוח כובעי צמר וכפפות לאותם איים חמים — וסוחרים אסייתיים שעברו בנמל קנו את כל המשלוח כדי למכור אותו בסיביר.

- פחם לניוקאסל: המליצו לו "למכור פחם לניוקאסל" (ביטוי שפירושו למכור משהו למקום שיש בו שפע ממנו, שכן ניוקאסל הייתה עיר מכרות פחם). בדיוק כשהספינה של דקסטר הגיעה לנמל, כורי הפחם של ניוקאסל פתחו בשביתה כללית, והפחם של דקסטר נמכר במחירי שיא.

לקראת סוף חייו, דקסטר החליט לכתוב אוטוביוגרפיה. הספר נכתב ללא שום סימני פיסוק (פסיקים, נקודות או סימני שאלה) ועם שגיאות כתיב מביכות. כשהקוראים התלוננו על כך, במהדורה השנייה דקסטר פשוט הוסיף עמוד שלם בסוף הספר שמלא אך ורק בסימני פיסוק, והוסיף הערה: "קוראים יקרים, תפזרו את סימני הפיסוק לפי הטעם שלכם".

האניה הבוערת על המים

להלן אנו מוסרים את נאומו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי כפי שהוא נרשם במערכת מתוך השידור של "קול החירות". רבבות בני תל-אביב צבאו על המקלטים והאזינו במתיחות רבה לפרטי הסיפור המזעזע על הפרק ההירואי והטראגי של אנית-נשק, הנושאת את שמו של מורה הדור, ז. ז׳בוטינסקי, שהוטבעה מתוך צרות-עין כיתתית ורשעות שאין כדוגמתה בפקודת שלטון עברי. בהתרגשות עמוקה גולל מפקד האצ״ל את הפרשה ובקול חנוק מדמעות שהחרידו את לבבות השומעים מנה את פרק התלאות והיסורים שהיו מנת חלקם של הלוחמים. הדברים הפשוטים והמזעזעים, שריתקו את אלפי המאזינים במשך שעתים רצופות למקלט, הסירו את הלוט מעל כל ענין "אלטלנה", שהחוגים הרשמיים מתאמצים לטשטשו ולסלפו, וחישפו את האמת בכל מערומיה, גדולתה וטראגיותה. אחרי נאומו של המפקד, ניגש למיקרופון רב החובל, יהודי, יליד אמריקה, וסיפר באנגלית ובקצרה על המיבחן החמור שבו הועמד כקפיטן של "אטלינה" במערכה שלא פילל כלל כי בה יפתח את דף התנדבותו לשירות המולדת. מפקד האצ״ל באירופה, בנימין שפקד על האניה סיים בדברים נרגשים את השידור. אחי ואחיותי, הקשיבו! אני בא לספר לכם הערב על אחת הפרשות האיומות ביותר שאירעו בתולדות עמנו ואולי גם בתולדות העמים האחרים על תבל. פרשה איומה, אך יחד עם זאת, אחת מפרשיות הגבורה הנהדרות ביותר שנכתבו על ידי יחידים שעמדו ולסכנת המוות. ציוד לבריגדה שלמה בטרם אספר מה שאירע על סיפון האניה ובכפר-ויתקין, אמסור את העובדות היסודיות על הבאת הנשק, על חלוקתו ועל ההתפתחות שהביאה לקיצה המר של אניה נהדרת זו, אשר הביאה לארץ-ישראל ציוד לבריגדה שלמה. אנחנו, אנשי הארגון הצבאי הלאומי, עשינו במשך החדשים האחרונים מאמצים אל אנושיים כדי להביא תגבורת ללוחמים העבריים, כדי לתת לחייל העברי הגבור את אותו הנשק שחסר לו בראשית המתקפה של האויב הערבי והבריטי. לא קל היה להשיג נשק זה. לנו אין מיליונים. אנו איננו אוספים מיליונים. לנו אין מיניסטריונים. בעשר אצבעותינו עשינו כל זאת. פרוטה לפרוטה צירפנו. ולפני שבועיים בערך השלמנו את הטענת הציוד בשביל 6000 איש – באניה "אלטלנה" – האניה הנהדרת שקראנו לה על שמו של מורנו ורבנו הגדול זאב ז׳בוטינסקי. איזה ציוד נפלא הוטען באניה זו! אילו כמויות ואילו סוגים! 5500 רובה, 300 מקלעי-ברן, 50 מכונות יריה "שפנדאו", 4 מיליון כדורים, 10 אלפים פצצות אנטי-אויריות, 50 רובים אנטי-טאנקיים מסוג פיאט עם 1000 פצצות-מרגמות ועוד ועוד. יהודים מכל העולם טרחו להביא נשק זה לישראל בשינינו, בצפרנינו, בדמנו רכשנו כל זאת בשביל הלוחמים העבריים. מה לא עשו אחינו בגולה כדי לרכוש את הציוד הזה ולהביאו לארץ-ישראל. יהודים מארה״ב, מקובה, מארצות אירופה שונות – יהודים טובים, פשוטים, בני העם, מלחים וחיילים הקריבו את כל מה שהיה להם למען מטרה קדושה זאת: להביא נשק לחיילי ישראל. 5500 טון היה נפחה של אניה נהדרת זו ובראשה, רב-חובל, צעיר יהודי מאמריקה, אשר שירת בעצמו על אניה מסוג זה במשך שלוש שנים במלחמה נגד האויב הנאצו-גרמני, משמיד עמנו. צעיר הוא רב-החובל, אבל מנוסה מאד בהובלת אניה וגם בקרבות. הוא שעמד לנו בשעות החמורות ביותר של ההתקפה הזדונית, הוא אשר עמל וטרח משך חדשים רבים עד שהצליח להביא את האניה לחופי הארץ. הוא שהצליח לפרוץ את המצור. הממשלה הזמנית קבלה הודעה הודענו לממשלה הזמנית על האניה טרם בואה בטרם הבאנו את אניה הודענו עליה לממשלה הזמנית של ישראל. האחריות שלנו היתה גדולה. היתה הפסקת אש. ידענו כי ההפוגה אינה אלא פרי-תככים של האויב הבריטי, אך ההנהגה הרשימת נפלה במלכודת והסכימה להפסקת האש, בים באויר וביבשה, קיבלה על עצמה את הפיקוח של או״ם. ואנו חששנו שמא תינתן לאויב אמתלא כדי שיכריז על הפסקת ההפוגה מצדו, כדי שיחדש את ההסתערות על עמדותינו. מתוך הכרת אחריות זו מצאנו לנחוץ למסור לממשלת ישראל על כל מה שהיה קשור באניה זו, מה יש בה ומה יש בדעתנו לעשות בה. החל בינינו דיון על מקום העגינה ודיון על חלוקת הנשק. הממשלה הזמנית ידוע ידעה כי האניה "אלטלנה" עומדת להגיע לחופי הארץ והיא הסכימה לכך. היא שדרשה מאתנו להביא את הנשק לחופי הארץ. היא שדרשה לא להתחשב בבלוקדה של ברנדוט. וכל הדיון היה אך ורק כיצד להביא את האניה וכיצד לחלק את הנשק. העמדנו את הנשק לרשות הממשלה אנו אמרנו להם: אנו מעמידים את הנשק הזה לרשות הממשלה. התחייבנו לכבד את חוקיה ואנו עומדים בהתחיבותנו. אנו התחלנו להכניס את גדודינו לצבא. אין לנו כל מטרה צדדית ואין לנו כל אמביציות צדדיות. לא דרשנו אף פרוטה בעד כל זה. וכשהציעו לנו לשבת כדי לדון על הצד הכספי. אמרנו: אין צד כספי. אין אנו סוחרים בנשק. לוחמים אנחנו. לא דרשנו פרוטה בעד כל הנשק, אף כי שוויו מגיע למיליונים דולרים. נדהמו כשסרבנו לקבל מהם את הכסף משאמרתי לראש-המטה שלהם, כי אנו איננו דורשים פרוטה. והוא השיב בתדהמה: ככה? באמת? לא יכול היה להבין את הדבר האיש הזה. האיש, אשר עד היום הזה כיבדתיו. האיש אשר לפני שלש שנים ישבתי אתו בתנועת המרי ויחד אתו דנתי על מלחמה משותפת בבריטים. כיבדתיו, אף על פי שעמד בראש ההגנה שהסגירה את טובי לוחמינו לבולשת הבריטית. הוא אמר לי כי לא הוא אחראי ולא הוא רצה במעשים אלה. ואני האמנתי לו. כבדתיו. והושטתי לו יד אחרי כל מה שהם עשו לנו. דרישתנו: חלק מהציוד לירושלים והיה זה רק דיון על חלוקת הנשק. אמרנו להם: הארץ כולה חזית אחת היא. אך ירושלים היא העיקרית שבחזיתות. ודרשנו שחלק מן הנשק יימסר ללוחמנו בירושלים – אלה אשר בגופם ובנכונות-הקרבתם הצילו אולי את העיר בקרב הגורלי על רמת-רחל, כאשר עמדו לבדם במשך 30 שעות ללא הפוגה נגד הטאנקים השריונים של האויב. אנחנו לא הספקנו לצייד את אנשינו בירושלים בנשק הדרוש להם. 1500 יחידות נשק הלכו לאיבוד במשך שגרת-המלחמה שלנו נגד הבריטים. רובם הוסגרו לבריטים על ידי סוכניו של בן-גוריון. מיטב דמנו ומיטב נשקנו הקרבנו במלחמה הארוכה הזו. ועל כן לא הספקנו להעביר לאנשינו בירושלים את הנשק הדרוש. לא היה לנו הנשק, כי גם כסף לא היה לנו לרכשו. זוכרים אתם אחים, כאשר פנינו אליכם שתתרמו לקרן-הברזל. הם קראו להחרים קרן זו. הם הפריעו לנו לאסוף כספים – גם בארץ וגם בחוץ-לארץ. ואף כל פי כן, ללא כסף, ללא חרושת-נשק עמדו לא פחות מאלפיים לוחמינו, בירושלים בקרבנות הכבדים ביותר. ואני חרד ממש לגלותכם, מה היה מצב חיילינו ביום ה-14 במאי – ערב ההסתערות הכללית של האויב. ואף על פי כן, חיילינו הם כבשו את בנין ג׳נראלי, את בנין אפ״ק, את ביה״ח האיטלקי, את מגרש הרוסים. הם שכבשו בהתקפה הראשונה את שייך-ג׳יראח והם היו ממשיכים בהסתערותם לעבר העיר העתיקה ואולי אף כובשים אותה ביחד עם חיילי לח״י אלמלא נתן הפיקוד בירושלים את ההוראה לסגת. ואנחנו היינו בהסדר עם ה״הגנה". ואנחנו מקיימים את הסדר, ומפקדנו עצר את התקדמות. חיילינו הופקרו במשמר הירדן וביהודיה לוחמינו בירושלים עמדו בכל החזיתות. ללא נשק כמעט. באותה שייך-ג׳יראח עמדו חיילינו ללא נשק מול טאנקים ושריונים של האויב. הם זעקו לעזרה. אבל היא לא באה. הם הופקרו, כשם שהופקרו קומץ חיילינו שהגנו על משמר הירדן. עוד נספר פעם על הפרשה הזו של משמר הירדן – שבה לא יוכלו הגיבורים המעטים הללו לקבל תגבורת מן הגדודים הרבים שהיו מרוכזים בגליל – משום שמפקד הגדודים הללו היה איש השומר הצעיר, השונא אותנו שנאה עיוורת. הם הופרו אף על פי שהגנו על משמר הירדן, מרכז אסטראטגי חשוב בכל הגליל העליון – עד שמשמר הירדן נפלה. גם ביהודיה הופקרו אנשינו – אותה יהודיה שכבשנו אותה בדמנו. אנשינו לא הוחלפו ביהודיה במשך כל השבועות הללו. ושוב עמדו שם עשרות ספורות נגד טאנקים ושריונים. הם זעקו לעזרה – אך לא קיבלוה. ויהודיה זו – נקודת הכובד בהגנת פתח-תקוה – נפלה בידי האויב. ששה בטליונים שלמים של אצ״ל לצבא ההגנה בירושלים עמדו חיילינו בידים ריקות והופקרו. גמרנו אומר לשים קץ למצב זה להעביר את מיטב נשקנו לירושלים, לצייד בו א הלוחמים, אשר טיהרו את הבירה מן הטומאה הנאצו-בריטית. גמרנו אומר לצייד את חיילינו אשר במשך ששה חדשים עמדו בעיר העתיקה עמידה משותפת עם ההגנה והם אפילו אוכל לא סיפקו להם. על כן אמרנו: אחוז מסוים של הנשק הזה קודש הוא בשביל ירושלים. והם אמרו: יהיה דיון בענין הזה השיבונו: לא! ! 20 אחוז מן הנשק הזה ילך לירושלים. וכך הוסכם. על זאת הוסכם מפורש. נשארה ביעה של 80 אחוז מן הנשק. אמרנו להם: אנו מכניסים 6 גדודים, ששה בטליונים על פלוגות-הקרב שלהם, על השרותים הרפואיים על הבנות שבתוך השורות – הבנות שלנו אצות לקרב! – למעלה מ-5000 איש נתנו לצבא. 5000 איש מלבד האלפיים שבירושלים, מלבד האלפים שבגולה. ואנו אמרנו להם: הבאנו ציוד יותר ממה שדרוש לגדודים שלנו – הגדודים שהם חלק בלתי נפרד מהצבא העברי, גדודים – שחייליהם היו מוכנים להשבע שבועת אמונים לצבא-ישראל ולממשלת-ישראל. אמרנו הם: אנו ניתן לגדודינו את הנשק בידיעתכם, בנוכחותכם. חיילינו יעמדו לפקודות מפקדי החטיבות שלכם. אין לנו כל אמביציות משלנו. ולמרות הכל קיבלנו מרותו של בן-גוריון. ואתם יודעים, אחי. היו ימים שחורים מאד ולילות מרים מאד. לוחמינו הוכו, עונו, הוסגרו בידי הבולשת. ואף להעלותם לגרדום עזרה ההנהגה שלכם, ואף על פי כן שלחנו את אנשינו לצבא-ישראל. אני בעצמי הייתי נאלץ לעמול שבועות על גבי שבועות כדי לעקור את המרירות מלב, כדי לומר ללוחמינו, כי אין להם דרך אחרת, כי אנו כולנו בסכנה, כי האויב בשער והוא, האויב, אינו מבחין בין איש אצ״ל או איש לחיי ואיש ההגנה. אמרתי להם כי הגיע זמן של התאחדות, של המלחמה המשותפת. והאחים שלי לא יכלו להבין כיצד הם נשלחים להלחם בפקודתו של בן-גוריון. כיצד? בפקודתו של אותו האיש שלפני שלש שנים עמד על במת ההסתדרות – חילל את במת ההסתדרות – ודרש מן הפועל העברי, מאיש-פלמ״ח הגבור להסגיר לוחמים עברים לבולשת.

והן עד עצם היום הזה נמקים עשרות מאות מאלה שהוסגרו לידי הבריטים והן מאות מאנשינו צלקות נראות בראשיהם – אחר שאותו בן-גוריון צווה להכותם ולכנותם. ואף על פי כן עמדתי בפני אלפי חיילי ודרשתי מהם לא לזכור עתה את כל זאת. ימים ולילות דיברתי אותם. שכנעתי אותם. אחי – אמרתי, לכו לשורות הצבא, במחנות הקלט. והם הלכו. סבלו הפליות על גבי הפליות. אף על פי כן המשיכו להתגייס. המשיכו להלחם שכם בשכם עם חיילי צבא ההגנה – באשדוד, ברמלה, בצפון, בדרום, בשרון. ובעוד ימים מספר צריכים היו לצאת לוחמינו לגליל. ואמרנו לאנשי ההגנה: הרואים אתם – למרות הכל מוכן הנוער שלנו גם לשכוח וגם לסלוח. כי לנו אין כל פניות צדדיות. ורק מטרה אחת לנגד עינינו. אבל את הנשק היקר מוכרחים אנו לתת לידי חיילינו ואת השאר ניתן לכם. אבל הם אמרו: לאו! את כל הנשק אנו תובעים לרשותנו. ועוד הוסיפו: אם נרצה ניתן לגדודים שלכם. אם נרצה ניתן לגדודים אחרים. חיילינו חלמו שנים על גבי שנים על נשק זה. מה לא עשו, מה לא הקריבו למען כל רובה וכל מקלע? הזוכרים אתם את עקיר? הזוכרים אתם את רכבת-בנימינה? הן כל הנשק שהיה לנו נרכש בדם. בדם טובי בנינו. והנה בא נשק גואל זה, נשק רב וחדיש זה, הכיצד לא נצייד בו את לוחמינו כיצד לא נדאג שאנשינו יקבלוהו בראש וראשונה? האנשים שלנו אנשים חפשיים הם. הם שומעים בקולנו, כי קולנו הוא לגביהם צו מצפונם, הד למשאת-נפשם. אבל אם נבגוד בהם – הם ימרדו גם בנו. וכאן היתה סכנה. אנו לא יכולנו לעבור את הגבול הזה. על כך לא יכולנו לוותר גם בגלל האינטרס הלאומי – הדורש אחדות לוחמת של כל הלוחמים. הצענו פיקוח הממשלה על הנשק הצענו: אתם תפקחו על הפריקה ועל המשמר ועל כן לא יכולנו להסכים לדרישה זו. התנהל עוד דיון במשך יומיים. חזרנו והבטחנו כי אין לנו כל כוונה מיוחדת בהעמידנו תביעה זו. והצענו להם: אתם תהיו שם בזמן הפריקה. אתם תפקחו על הפריקה. יחד אתכם נביא את הנשק למחסנים. יופקד משמר כפול על המחסנים – שלנו ושלכם, והפיקוד על המשמר הכפול הזה יהיה בידיכם. והם בשלהם: לא! הנשק הזה הננו תובעים רק לרשותנו. רק לרשותנו. ואנו הודענו להם, כי לא נוכל להסכים לדרישה זו. וכתום הדיונים הודיע לנו ראש המטה, כי הם לא יעזרו לנו בפריקת הנשק. אף מלה אחרת לא הוסיף. ורק זאת אמר: הם לא יעזרו לנו. כמובן, שלא התרשמנו מהודעה זו. אף כי היא היתה מתמיהה ביותר. כן, הנה באות מאות טונות של נשק. והנה יש רוזן אציל, ברנדוט, שודאי ירצה להציץ באניה זו, והממשלה מעונינת בנשק הזה. והנה בגלל חלוקי דעות כאלה אינה רוצה לעזור בפריקתה. מילא. בסופו של דבר כר עשינו גדולות מאלה. הן בחורינו הם שבצעו את ההסתערות על עכו. בחורינו הם שהכניעו את יפו אנו לחמנו במשך שנים נגד מאה אלף חיילים בריטיים ויכולנו להם. יצאנו איפוא כולנו לכפר-ויתקין, ליד המזח, אל אותו המקום שעליו הוסכם כי שם תעגון ותפרוק האניה. האניה איחרה והחזרנוה ללב ים האניה צריכה היתה להגיע לפני שלושה ימים. בגלל טעות איחרה האניה, והיא הגיעה כמעט עם שחר למקום המיועד. מתוך הכרת אחריותנו החלטנו לשלוח חזרה את האניה ללב ים. לא צרינו לתת אמתלה לאויב. חששנו שמא תתגלה האניה על ידי האוירונים הבריטיים של הרוזן ברנדוט. מה קשה וגורלית היתה החלטה זו. 800 איש עם ציוד כזה לשלוח חזרה ללב ים, מקום שם מסתובבות אניות-משחית בריטיות. אולם אנו התחשבנו גם בסכנה האחרת, והחלטנו להחזיר הימה את הבחורים שכל כך הרבה שנים חלמו על פגישתם הראשונה עם המולדת. ובין ה-800 גם מפקדם, בנימין שהיה שלוש שנים כלוא במחנות-ריכוז בריטיים. בנימין, שהיה מפקד המחוז בירושלים ואשר הוסגר במישרין על ידי הסוכנות היהודית לידי הבולשת הבריטית. הוא הוגלה לאריתריאה וסודאן, ברח ממחנה הריכוז ושנה תמימה הסתתר בחבש. ואחר כך עבר בטאנק של מים מאות מילין בארצות אפריקה הטרופית. הצלחנו להביאו לאירופה והוא הועמד בראש הארגון הצבאי באירופה. את כל ידיעותיו, מאמציו וטוהר-נפשו השקיע במאמץ העילאי הזה של רכישת הנשק וההפלגה. לבסוף הצליח להשלים את המפעל וכמפקד האניה עלה על הסיפון. מה מאושר היה האיש. הוא סלח לכולם. הוא לא זכר עוול. ומפקד בנימין זה ירד, מרחוק צעק לנו שלום, ואנחנו היינו מוכרחים לתת לו פקודה: חזרה, הימה, כדי לא לסכן את הפסקת האש. דלת האניה נסגרה לאט-לאט, האנשים נופפו בידיהם, רב החובל הרים את העוגן. אל אלהי ישראל שמור עליהם בלב ים! יום חרדה עבר עלינו. ואנו התפללנו: אל אלהי ישראל, שמור עליהם בלב ים! ואולי התפילה הזו הועילה. ואחרי יום של צפיה וחרדה הגיעה האניה למזח. . . . ירד יום. אתא לילה. האניה השליכה עוגן והנה נפתחת הדלת העצומה ובטן-האניה נראית מרחוק. כמה ברנים! כמה רובים! וכמה כדורים! אנו עולים על הסיפון ובחורינו התחילו לפרוק. מהר! מהר! הלילה קצר. הם לא עזרו לנו. בחורים מהפלמ״ח ו״הפועל" סייעו לנו אבל כמה בחורים מן הפלמ״ח, קבוצה מן "הפועל" מהימי, 15 בחורים, אמרנו לנו: אנו לרשותכם. והם הביאו עמהם סירה שלהם ועזרו להוריד את האנשים. אבל סירתם חובלה. ולא יכולו עוד לעזור. הם עמדו עוד זמן מה וחזור. לרשותנו עמדה אז רק סירת-מוטור שרב-החובל כינה אותה בשם "ווי. פי.". לא יכולנו להביא את האניה ישר אל המזח. היא עלתה על שרטון. אבל אנשינו עבדו ללא הפוגה ללא ליאות. בלי אוכל ובלי מים. ארגז אחרי ארגז. מהר! מהר – שמא יבואו מטוסי האויב ויארו. אבל אמצעינו היו דלים. במשך הלילה פרקנו רק חלק קטן ממאות הטונות הגיע אור היום. שתי אניות קרב עבריות התקרבו אלינו בינתיים התקרבו אלינו שתי אניות-קרב. כאשר הופיעו באופק לא היינו בטוחים כי הן עבריות. חששנו, אולי המצרים. אולי רק אניות סוחר. רק עם עלות השחר נוכחנו: אניות-מלחמה עבריות. הן קרבו לאניה שלנו סגרו עליה. ידענו: דרך הנסיגה לים סגורה. מוכרחים להמשיך. והמשכנו גם בשעות הבוקר לפרוק. בכביש-החול שסודר על ידי חברינו התחילו להתקדם המכוניות הכבדות, שעליהן הצלחנו להטעין חלק מן המטען שפורק. פתאום מגיעה הודעה: הדרכים חסומות. הכבישים חסומים. בחורים שלנו יצאו והרחיקו את המחסומים. אולם אך התקדמו מעט ובמעברות נחסם הכביש בטראקטור עברי וסביבו עשרות חיילים עבריים שאיימו לפתוח באש אם ננסה לפרוץ את הדרך. לא עבר זמן רב והגיע אלינו רץ שהביא מכתב. האולטימאטום – 10 דקות המכתב עלה באש – יחד עם האניה אלטלנה. אבל אני זוכר את התוכן. ומי שכתב אותו ודאי גם הוא זוכר. מחברו היה המייג׳ור דן אפשטיין המכונה אלכסנדרוני. והאיש הזה כתב אלי מכתב ובו נאמר: קיבלתי פקודה להפקיע את הנשק הנמצא בידיכם מרשות פרטית לרשות העם. עליך למלא את הפקודה הזו תיכף ומיד. דע לך (הוא כתב את המכתב אלי באורח אישי), אתם מוקפים מכל הצדדים חיילי ישראל החמושים ומזויינים מלוא הפקודה להשתמש בכל האמצעים שבידי כדי לבצע את הפקודה. ואם לא תקבל את הפקודה – כל האחריות תחול על ראשך. ואני, דן אפשטיין, המכונה אלכסנדרוני, נותן לך, למפקד הארגון הצבאי הלאומי, 10 דקות כדי למלא אחר תנאי האולטימטום הזה. 10 דקות! לא יכולתי להגיב על אולטימאטום זה תוך עשר דקות וביקשתי להודיע לאדון דן אפשטיין, כי אני רוצה לדבר אתו. האניה נתגלה על ידי או״ם עברו כמה שעות. בחורינו הוסיפו לפרוק. בינתים הופיע אוירון והוא חג מעל האניה. אוירון לבן ועליו הסימן "או״ם". ידענו: האניה נתגלתה. לו היו הם באים לעזרתנו, היינו מצליחים ביחד לפרוק את המטען תוך 8 שעות. היינו מביאים את הנשק לבסיסים. והאניה היתה חוזרת. קציני ברנדוט מבקרים אותנו והנה היא נתגלתה. לא יכולנו עוד לסגת. הוספנו לפרוק. בינתים הגיעו שני באי-כוח של האומות המאוחדות. אחד צרפתי ואחד אמריקני. הם ביקשו לדעת מה נמצא על סיפון האניה. פגשנו אותם באמצע הדרך וביקשתי מהם את יעקב מרידור שימסור להם כי אנו מכבדים מאד את האו״ם אבל אין אנו יכולים להעבירם עכשיו למקום העגינה. הם הבינו. מסרו סאלוט צבאי. השיבונו להם. והם הלכו הביתה. ואנו הלכנו לאניתנו. לפרוק. מהר לפרוק. עשרות קיבלו מכות שמש. האנשים עבדו ללא מזון וללא מים. הבחורים נפלו מרגליהם ולא הרפו. החלה מתקפה עלינו מכל סוגי הנשק. ופתאום, בערוב היום, החלה ההתקפה. מכל הכיוונים ומכל סוגי הנשק. כדורים עפו מכל עבר. נשק כבד הוכנס למערכה. מרגמות הפעילו נגדנו: מרגמות בנות 2 ו-3 אינצ׳ים. ושם על החוף כבר היתה תחמושת של רבבות כדורים. שם היו חמרי נפץ. כל פגז שהיה נופל היה משמיד את בחורינו. ואילו חדר פגז לבטנה של אניה שבה היו מרוכזות עשרות טונות של חמרי-נפץ, היתה מתפוצצת על כל אשר בה. ידענו שלא נוכל עוד להוסיף ולפרוק. עוד מעט ויבוא ברנדוט. ועל כן נפלה החלטה, בלית ברירה: קבוצה אחת נשארת לשמור על חוף הים. קבוצה שניה עולה על סיפון האניה: המפקד בנימין, כמה סאניטאריות וגם אנכי. קיוויתי שאוכל להתקשר עם חברי, להתיעץ. הן סוף סוף היינו כבר פעמים רבות על שרטון ביחסינו עם ההגנה ובכל פעם ירדנו מן השרטון. קיוויתי שגם הפעם יימצא הסדר. יצאנו לתל-אביב. ושלוש האניות העבריות בעקבותינו. באמצע החל איתות. והפקודה היתה באנגלית, כמובן: סעו תל-אביבה, סעו תל-אביבה, אחרת נפתח עליכם באש! אנו בלאו הכי החלטנו ללכת תל-אביבה. על כן לא היה טעם להתגרות. השיבונו להם אות: אנו נוסעים לתל-אביב. ואניות אחרינו. יורים אלינו בהיותנו בסירה בריטיות? הרודפות מעפילים? לא! לא. אניות עברית – בפקודת בן-גוריון. תותחיהן מכוונים נגדנו ואנחנו כולנו נוסעים לעבר תל-אביב. אנו, קבוצת אנשים קטנה, נאלצנו לעלות על סיפון האניה – כשהיא כבר היתה בלב ים. ולשרותנו עמדה סירת-המוטור הקטנה "ווי. פי.". והנה שמעו את הדבר אשר קרה! קבוצה של 30 חיילים עבריים מנסים לעלות על סיפון האניה שלהם ולפתע נפתחת עליהם אש קטלנית מכל עבר מצד אניות-הקרב העבריות. [מילים לא ברורות, ט. ק. ]

הקרב הימי נמשך. עוד עפים הכדורים מכל עבר. כבר בלב ים הם רצו להשמיד אותנו להטביע בלב ים. לא לנמל בל-אביב נסענו. כי כבר ידענו למה הם מצפים. לתל-אביב נסענו. אל מול רחוב פרישמן. לילה. אין אנו יודעים מי ומה לפנינו. אנו ממתינים עד אור הבוקר ומנסים להתקשר עם העולם. ושוב אנו זוכרים: ברנדוט ישנו. אם יבואו המשקיפים, יקפיאו את הנשק. צריך למהר. ומולנו חיילי ההגנה. לא רצינו לפתוח באש. חכינו. דרשו מאתנו שנציגי הממשלה יעלו על הסיפון. אבל אנו אמרנו: קודם תביאו את חברינו מהמפקדה למען נוכל להיוועץ בהם. לשמוע אינפורמאציה. והם משיבים: לאו. חיילי ההגנה! הבאנו נשק בשבילנו ובשבילכם! לפתע הגיעו בחורים שלנו מאות צעירים מגיעים מכל עבר. בשחיה מיפו הגיעו. אפשר לרדת. הורדנו סירה ראשונה עם הנשק, הורדנו סירה שניה. ואנו מוסיפים בעת ובעונה אחת לשדר ברמקול אל החוף: חיילי ההגנה, אל תפתחו באש, הבאנו נשק בשבילנו ובשבילכם. גם אנו לא נפתח באש! הורדנו סירה שניה. וכשהיא היתה בלב ים נפתחה אליה פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, אש קטלנית מכל הכיוונים ומכל סוגי הנשק. בחורינו ממשיכים לחתור קדימה. ואיך שהוא הצליחה הסירה להגיע אל החוף. החיל שהוביל אותה – נפצע. הסירה לא תוכל עוד לחזור אלינו. ואף את הדלת הגדולה לא נוכל לפתוח. והאש אינה פוסקת. אש קטלנית מכל עבר. . ראינו כי אין ברירה. אנו מוכרחים למתין. בינתיים גם נודע לנו: ישנו כבר הרוג אחד באניה וכ-8 פצועים קשה. בינהם שמואל מרלין – זה האיש שהגיע לפני שבועיים מאמריקה ושעשה רבות כדי שאניה זו תוכל להגיע אלינו. הוא נפצע ברגלו. ויש פצועים בראש. ולנו אין רופא. אין רפואות. יש רק שתי בחורות שיש להן מושג בעזרה ראשונה. מוכרחים להעביר את הפצועים אל החוף. ואנו מטלגרפים אל מפקד הפלמ״ח שניצח על הפעולה: יש בתוכנו פצועים קשה. מוכרחים להעבירם לחוף. התחלנו לאותת אל האניות: תנו עזרה רפואית. הם אפילו לא השיבו. אז פנינו שוב אל מפקד הפלמ״ח בחזית, כביכול, שישלח סירת-מוטור מנמל תל-אביב. הוא מבטיח. עוברות 15 דקות, סירה אינה מגיעה. בינתיים ממשיכות יריות. מפקד הפלמ״ח מבטיח להשתיקן. אנו מאיננו משיבים באש. הפצועים שלנו אינם זועקים, אבל מצבם הוא חמור. אנו תובעים לזרז את ענין העזרה. הסירה אינה באה. לפתע פתאום – שריקה. פגז של תותח כבד. הוסכם להפוגה והם מרעישים בתותחים הוא לא פגע. כעבור כמה דקות עוד פגז. ועוד פגז. מטר של פגזי-תותחים. רב-החובל אומר לי: הם בוחנים עתה את הכוון עד שיוכלו לכוון ישר עלינו. הם ישמידו את האניה. אם פגז יפול ויפגע בתחמושת – והקיץ הקץ על אניה ועל כל אשר בתוכה ועל אנשיה. ואני רץ שוב אל גשר-הפיקוד וצועק בעצמי לתוך המשדר שלנו: הפסיקו את האש, הן הסכמנו על הפוגה. הן הבטחתם לשלוח סירת עזרה ראשונה. והם בשלהם: כן, תבוא סירה. נשתיק את האש. והפגזים נופלים בלי הרף. למרות "ההפוגה". צאו וראו כמה הם חרדו לקיום ההפוגה כאשר בווין דרש אותה. הם אף הקדימו אותה ב-24 שעות. ואחר כך שמרו בהקפדה כזאת בכל הימים על השעה 10. בשעה עשר בבקר נפלה יהודיה ובעשר ו-10 רגעים יכולנו לכבוש אותה בחזרה מידי האויב אבל גנג צווה לשמור על השעה המוסכמת כך הם נהגו כלפי ערבים. וכאן היתה הפסקת האש והם ירו בלא הרף. מפקד הפלמ״ח טען כיהוא מצדו עושה הכל, אך אינו יכול, כביכול, להתקשר עם העמדות האחרות. . . ואנו מוסיפים לטלגרף – כשרעם הפגזים המתפוצצים מלווה את קריאותינו: היכן הסירה שהוטחה, היכן ההפוגה שהסכמתם עליה? הן אפילו הלגיון הערבי קיים את הסכם ה פוגה בעיר העתיקה. פגז בבטן האניה הם אינם שומעים. הפגזים נופלים בלא הרף ופתאום – פגז אחד פגע בבטן האניה. פגז לתוך המחסן שבו מרוכזים עשרות טונות של חמרי נפץ ומאות טונות של נשק ותחמושת. האניה עולה באש. עוד מעט ותתפוצץ. עוד מעט וזכר לא ישאר ממנה ומאתנו, כולנו. ולנו יש פצועים קשה שאינם יכולים לזוז. ואי אפשר להשאירם כאן. הקפיטן עולה לגשר ומודיע להם על המצב. אנו מרימים ידים. אנו נכנעים אנו זועקים: הפסיקו את האש. למה את מרעישים את האניה? הן היא כבר בוערת. הן עוד מעט ותבוא ההתפוצצות! אך שום דבר אינו מועיל. על התורן מתנוסס דגל לבן – וההרעשה נמשכת. בן-גוריון השיג מבוקשו: "אלטלנה" נכנעה. מעולם לא היה בן-גוריון רואה דגל לבן על אניתנו. אך אנו היינו מוכרחים להציל את הפצועים. רב החובל מרגיע הכל יהיה בסדר נעשה כמיטב יכולתנו הוא פותח את דלת והבחורים מתחילים לקפוץ הימה. מטילים סירות גומי ובאותו זמן עצמו: פגזים, פגזים, פגזים. האניה בוערת, עומדת כל רגע להתפוצץ –והאש הקטלנית מן החוף אינה נפסקת. והם גם יורים על אנשים השחים במים, אנשים אשר ברגע אחרון ממש קפצו מן האניה אחוזת הלהבות. בפקדתו של ראש הממשלה – הם ירו באנשים שניסו לשחות אל החוף חברי דרשו ממני שאעזוב את האניה. לא יכולתי להסכים. הם איימו עלי, שבפעם הראשונה יסרבו למלא את פקדתי. אבל הן לא יכולתי למלא דרישתם. ולא משום שאני גבור. אני אינני גבור. אני איש פשוט. בן להורים עניים. כל מה שהשגתי בדמי השגתי. מעולם לא הייתי איש מחתרת. לא יריתי באיש. רק את עמי רציתי לשרת. ואם נשארתי לעמוד על האניה הבוערת, לא מתוך גבורה עשיתי זאת, כי אם מתוך רגש של מלוי חובה. האסון עלול להתרחש כל רגע. המפקד בנימין אומר לי: הפצועים יהיו בסדר. כולנו נספיק לרדת רד. ואז קפצתי הימה. והבחורים שלנו סביבי. איך שהוא עליתי על איזו סירת-הצלה. אך התרחקתי 10 מטר מן האניה והנה ההתפוצצות הגדולה הראשונה. אש בוקעת מתוך "אלטלנה". להבות אחזו בה מכל עבר. ידענו: האניה אבודה. אולי כל השאר אבוד. התפוצצות אחרי התפוצצות. אנחנו בלב ים. והפגזים מוסיפים ליפול סביבינו. כל מה שהשגנו עולה באש. . . אנו מגיעים אל החוף. מושים אותנו. והגענו למפקדה. שואלים לשלום הפצועים. תודה לאל, כולם ניצלו. רק אחד לא ניצול. הוא היה מת כבר באניה. איש אצ״ל. מקובה הרחוקה. אותו כבר לא יכולנו להוריד. יחד עם האניה עלה השמימה. יהיה זכרו ברוך לנצח נצחים. הגענו למטה. הפצועים הובאו לבית החולים. ועתה הננו עומדים בפניכם ומספרים את האמת על "אלטלנה" שעלתה באש, התפוצצה. הושמדה, ירדה תהומה. אלה הן העובדות. חי אלקים כי לא אמרתי לכם אף מלה אחת שאיננה אמת. בחייו של בני הקטון ובזכרו של מורי הגדול הריני נשבע כי אף מלה אחת שקר לא אמרתי לכם. זוהי האמת על הפרשה האיומה ביותר בתולדותינו. ועוד יסופרו פרשיות רבות אחרות – על גבורת אנשינו באניה הבוערת. על גבורתו של רב החובל אשר דאג לכל אחד הלוחמים כאב הדואג לבנו והוא עצמו כה צעיר. והמפקד בנימין. והבחורות והפצועים עצמם. 30 איש עומדים על סיפון אניה בוערת, העומדת כל רגע להתפוצץ, ואיש מהם אינו עוזב את משמרתו. איש אינו זז בלי פקודה. אל אלהים, מה נפלא הוא הנוער הזה, מה גדול כוחו המוסרי, מה רבה גבורתו. ואיזה עצבות בלב: איך אנו גורמים את חיינו. והם מפוצצים אותה, את האניה המפוארת ואנו נהרגים בידי יהודים. . איזה גורל איזה גורל! ואנו עומדים מול תל אביב שלנו ואין עוזר ואין מושיע. על כל זה עוד יסופר אבל אני בא לסיים. אני רוצה לשאול: מה רצתה הממשלה להשיג? למה הפציצה את האניה? למה הופרה הפסקת האש? הן הנשק דרוש לכולנו. למה לא באו לנהל משא ומתן אתי? למה הם רצים לכל משא ומתן עם בווין? למה הם אצים למשא ברודוס? למה? היתה התנהגותם בארבארית מהתנהגותם של הפיראטים הבריטיים. חברי המסבירים לי: הם ידעו שאנכי נמצא באניה. הם זיהו אותי כבר בשעות הראשונות. אני לא הסתרתי את פני. הן זה כל כך מובן ופשוט. כל פעם שהיתה נכנסת לתוקפה הפסקת-האש, כל פעם כשהרימותי ראשי – פלח את האויר כדור של צלף. אותי הם רצו להשמיד – מסבירים לי חברי ומשום כך לא נרתעו גם לפוצץ אנית-נשק עברית. כסילים שכמותם. טפשים שכמותם: מי אני ומה אני? מה ערכי? הן יכלו ללמוד מן העבר כי אין משמידים רעיון על ידי השמדת אחד מנושאיו. בשנת 1940 מת בנכר זאב ז׳בוטינסקי. הם צהלו: הנוער שלו יתפורר. ואף אני שהייתי אז הרחק במולדת, במאסר חששתי מאד. כי מה גדול היה האיש ומה קטנים היינו אנחנו. כיצד נוכל לעמוד, להלחם בלעדיו. ואף על פי קמנו לתחיה. והרימונו את נס המרד. שלב אחר שלב. עד לכיבוש יפו, עד להצלתה של תל-אביב. כמה אויליים הם. ונניח שהייתי נהרג. הן כמותי ישנם עשרות, מאות. רבבות אחרים היו באים במקומי ונושאים מחדש את הדגל אותנו אין משמידים. אנו מברזל נוצרנו. אחד נופל ורבבה קמה. לא רק פשע היה מעשהו של בן-גוריון. טפשות היתה זו. עורון. אנו מעולם לא התנכלנו לחייו. והן הספיקה נקיפת האצבע אחת כדי שיכולנו לעשות זאת – אילו רצינו. אנו לא הרימונו יד על אח. אתם יודעים זאת. מעולם לא זממנו מזימות. גם היום לא נתנקש בהם. אחי, אליכם אני קורא: אל תרימו יד על אח. גם היום לא. כסילים שכאלה, היודעים הם מה היה קורה אילו הצליחו בזממם? אותנו ואתכם היו מורידים שאולה. כולנו היינו יורדים תהומה. אך אלהי ישראל שמר על עמו. האניה ירדה לתהום אך מזימתו של הכסיל והטפש הזה לא יצאה אל הפועל. ולכן עוד יש תקוה. ועוד יבואו ימים טובים, למרות הכל. ואני קורא לאחי בארגון הצבאי הלאומי: לא לפתוח באש. אני מצווה עליכם: להחזיק בנשק – כל אחד על נשקו בכל מקום, בירושלים, בתל-אביב ובכל מקום. אך אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער. אך אם ירימו יד על מישהו מאתנו – גורלם נחרץ. נלך עד הסוף. ומי שלא ישחרר תיכף ומיד את מפקדינו וחיילינו – גורלו נחרץ. ואנו תובעים לשחרר תיכף ומיד את המפקדים והחיילים שלנו.

לא תהיה מלחמת אחים. האויב בשער. ואם יחדש האויב הסתערותו נצטרף כולנו, אחים מן המעמד – המעמד זה כנוי-החיבה הפנימי לארגון הצבאי הלאומי – שוב ניקח נשקנו ונתיצב למלחמה ונילחם שכם בשכם עם הפלמ״ח, שכם בשכם עם ההגנה. אין לנו טענות לאנשיהם. יש ביניהם רעים מאד, נאצים ממש. אבל זה מיעוט קטן. הרוב – אחים הם לנו. אנו יודעים על אנשי פלמ״ח שעזבו עמדות, התמרדו – לא רצו לירות עלינו. אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל ואנו נוסיף להלחם למען עם ישראל. אבל אני אודה על האמת: זו הפעם הראשונה שאני אינני בטוח אם אצליח לשכנע את אנשי. איני יודע כיצד לשכנע את אנשי. אני אעשה את הכל. כי המלחמה היא למען הכל. כי העם בסכנת קיום. עזרו אתם גם לי לשכנע את אנשי. עזרו גם לי לשכנע כי אסור שאח ירים ידו אל אח. שאסור כי נשק עברי יופעל נגד לוחמים עבריים. יעמוד כל אחד לימין חיילינו – כל חיילינו – עד אשר שוב יתלכדו ויהיו לעם אחד. למחנה לוחם אחד. כי עם ישראל איננו בן-גוריון. עם ישראל איננה מפא״י. עם ישראל הוא הקפיטאן שלנו, הוא המפקד בנימין, הוא – הפצועים שלנו, הבחורים והבחורות שגילו גבורה עילאית. עם ישראל הם החיילים-הגיבורים בירושלים, בדרום, בצפון, בגליל, עולי הגרדום, מוחצי האויב. היהודים השפוטים הנותנים הכל למען האומה. עם ישראל הוא הטוב שבעמים, אם הצליח אחר אלפי שנות גלות, אפילו בהנהגה כזאת, להגיע עד הלום. אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל. את הטובים ואת הלא-טובים, את התועים והשוגים. נוסיף לאהוב ולהלחם. אחי ואחיותי, למען עמנו ולמען ארצנו – קדימה! יחי עם ישראל! תחי המולדת העברית! יחיי גבורי ישראל – חיילי ישראל. לעדי עד.

קרדיט: https: //db. begincenter. org. il/article/%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%94/

הרץ שהשתנה בים

לואי זמפריני נולד בניו יורק ב-1917 למשפחת מהגרים איטלקית, וכילד בקליפורניה הוא היה סיוט אמיתי. הוא עישן בגיל חמש, שתה אלכוהול, גנב מחנויות ורב עם כל העולם. המשטרה המקומית כבר הכירה אותו היטב.

כדי להרחיק אותו מהרחוב, אחיו הגדול פיט הכריח אותו להצטרף לנבחרת הריצה של בית הספר. שם התגלה כישרון פנומנלי. לואי שבר שיאי ריצה בזה אחר זה, ובגיל 19 בלבד מצא את עצמו באולימפיאדת ברלין (1936). למרות שלא זכה במדליה, הוא הדהים את הקהל כשקבע שיא אולימפי להקפה האחרונה, אותה רץ ב-56 שניות בלבד. אדולף היטלר ביקש ללחוץ לו את היד ואמר לו: "אתה הילד עם הסיומת המהירה".

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לואי התגייס לחיל האוויר ושירת במפציץ B-24. במאי 1943, במהלך משימת חיפוש והצלה, המטוס שלו סבל מכשל במנוע והתרסק בעוצמה לתוך האוקיינוס השקט. מתוך 11 אנשי צוות, רק שלושה שרדו: לואי, הטייס פיל וחייל נוסף בשם מאק.

השלושה מצאו את עצמם על שתי סירות גומי קטנות, ללא מים מתוקים וכמעט ללא אוכל. כאן החל אחד מסיפורי ההישרדות הקשים בהיסטוריה: הם שתו מי גשמים, תפסו דגים וציפורים בידיים חשופות ואכלו אותם. כרישים הקיפו את הסירות ללא הפסקה, נגחו בהן, ולואי נאלץ להכות בהם במשוטים כדי שלא יטרפו אותם.

מטוס יפני הבחין בהם וירה עליהם אלפי קליעים. הם שרדו בנס על ידי קפיצה למים (והתחמקות מהכרישים בו זמנית).

ביום ה-33 מאק מת מתשישות. לואי ופיל שרדו 47 ימים בים הפתוח, כשהם מאבדים חצי ממשקל גופם, עד שהגיעו ליבשה.

ה״הצלה" שלהם הייתה למעשה תחילתו של סיוט חדש: הם נשבו על ידי הצבא היפני. לואי הועבר בין כמה מחנות שבויים, שם עבר עינויים קשים, הרעבה והשפלות יומיומיות.

הסיוט הגדול ביותר שלו היה מפקד מחנה סדיסט בשם מוטסוהירו ווטנאבה, שזכה לכינוי "הציפור". ווטנאבה סימן את לואי בגלל היותו ספורטאי אולימפי מפורסם, והתעלל בו פיזית ונפשית באופן קבוע. באחד המקומות המפורסמים ביותר, ווטנאבה הכריח את לואי להחזיק קורת עץ כבדה מעל ראשו ואמר לשומרים לירות בו אם יפיל אותה. לואי החזיק אותה במשך 37 דקות עד שקרס. בשלב מסוים, כשהודיעו למשפחתו בארה״ב שהוא מת, היפנים הציעו לו להקליט הודעת רדיו שתשודר למשפחתו כדי להראות שהוא חי – בתנאי שיקריא תעמולה אנטי-אמריקאית. לואי סירב וחזר לעינויים.

באוגוסט 1945 המלחמה הסתיימה ולואי שוחרר וחזר הביתה כגיבור. הוא התחתן, אך הגיהנום לא עזב אותו. הוא סבל מפוסט-טראומה קשה, חלם סיוטים בלילות שבהם הוא חונק את "הציפור", ופיתח אלכוהוליזם קשה שהרס את חייו ואת נישואיו.

התפנית הגיעה ב-1949. אשתו, שהייתה על סף גירושים, שכנעה אותו ללכת לדרשה של המטיף המפורסם בילי גרהאם. באותו ערב לואי חווה חוויה רוחנית עמוקה. הוא נזכר בהבטחה שהבטיח לאלוהים על סירת הגומי באוקיינוס: "אם תציל אותי, אקדיש לך את חיי". הוא שפך את כל האלכוהול שלו, והסיוטים נעלמו באותו לילה ולא חזרו לעולם.

לואי הפך למרצה, הקים מחנה לנוער בסיכון (כדי לעזור לילדים שהיו מופרעים כמוהו), והחליט לעשות את הבלתי יאומן: לסלוח.

ב-1950 הוא טס ליפן, ביקר בכלא שבו ישבו השומרים שהתעללו בו, חיבק אותם וסלח להם באופן אישי. הוא ניסה לפגוש גם את "הציפור" (שנמלט מהחוק ולא נשפט), אך ווטנאבה סירב לפגוש אותו. בשנת 1998, בגיל 81, לואי חזר ליפן כדי לשאת את הלפיד האולימפי באולימפיאדת החורף בנאגנו, ועבר בריצה ממש ליד אחד ממחנות השבויים שבהם היה.

לואי זמפריני הלך לעולמו בשנת 2014, בגיל 97, לאחר חיים מלאים שמוכיחים שרוח האדם חזקה מכל עינוי, מכל אוקיינוס ומכל שנאה.

סיפורו הבלתי יאומן של זמפריני הונצח בספר ביוגרפי רב-מכר וזכה לעיבודים קולנועיים מצליחים.

הספר: "בלתי שביר" (Unbroken) של הסופרת לורה הילנברנד.

הסרט "לא נשבר" משנת 2014 בבימויה של אנג׳לינה ג׳ולי ובכיכובו של ג׳ק אוקונל (בתפקיד לואי זמפריני).

סרט ההמשך: "לא נשבר: נתיב לגאולה" – סרט דרמה נוצרי המשמש כהמשך ישיר לסרט הראשון. הסרט מתמקד בחיים של זמפריני לאחר המלחמה – ההתמודדות שלו עם פוסט-טראומה, אלכוהוליזם וסיוטים מהשבי, ועד למפגש שלו עם המטיף המפורסם בילי גרהאם, שהוביל אותו למצוא נחמה בדת, לסלוח לשוביו ולשקם את חייו.

אמונה משחררת את הדרך להצלחה

ב־2006 חברת Ford הייתה במשבר עצום. אלן מולאלי נכנס לתפקיד המנכ״ל, ובאותה שנה החברה עמדה להפסיד בערך 17 מיליארד דולר. הוא הנהיג ישיבת הנהלה שבועית שבה כל מנהל הציג את מצב התחום שלו בצבעים: ירוק — הכול בסדר; צהוב — יש בעיה; אדום — יש בעיה רצינית.

בשבוע הראשון: הכול ירוק. בשבוע הבא: הכול ירוק.

מולאלי הסתכל עליהם ואמר בערך: אנחנו הולכים להפסיד 17 מיליארד דולר — ואין פה אפילו דבר אחד שלא עובד?

הוא הבין מה קורה. בתרבות שהייתה אז בחברה, מנהל שהודה שיש אצלו בעיה פחד שזה יעלה לו בקריירה. אז כולם העדיפו להציג מצגת ירוקה.

עד שבאחד המפגשים מארק פילדס, שהיה אחראי על הפעילות בצפון אמריקה, החליט להציג אדום. הייתה בעיה טכנית בהשקת ה־Ford Edge והוא החליט לעצור את התהליך במקום להעמיד פנים שהכול בסדר.

החדר השתתק.

פילדס סיפר אחר כך שכולם התרחקו ממנו בכיסאות. מבחינתם הוא גמר את הקריירה.

ואז מולאלי התחיל למחוא כפיים.

הוא אמר לו: "Mark, that's great visibility."

ואז שאל את שאר ההנהלה: מי יכול לעזור למארק לפתור את הבעיה?

וזה שינה את החברה. מהר מאוד המצגות הפסיקו להיות כולן ירוקות. פתאום הופיעו צהובים ואדומים — ורק אז אפשר היה להתחיל באמת לתקן. הסיפור הזה מתואר במקורות על המהפך של פורד, וגם מולאלי עצמו סיפר אותו.