סיפורם של יהודי צפון אפריקה ומזרח שבנו את הישוב הוותיק בארץ ישראל וקלטו את העליות הגדולות הראשונות.
לאורך מאות שנים לפני הקמת המדינה, יהדות ספרד, צפון אפריקה ומזרח שמרה על קשר רוחני ומעשי עמוק עם ארץ ישראל והמקומות הקדושים בה. קהילות יהודיות בארץ ישראל היו כמעט לכל אורך התקופה מאז חורבן בית שני. עיקר הקהילות היו בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה ובהמשך בעכו, יפו, עזה, לוד, חיפה ועוד. דוד בן-גוריון הדגיש לא אחת כי העליות הציוניות המאורגנות הראשונות (החל מ-1882) אינן ראשית היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא הזכיר כי היישוב היהודי התקיים ברציפות, ובמיוחד ציין את העליות של תלמידי הבעש״ט והגאון מווילנה (סוף המאה ה-18) ועליות קודמות של עולים מצפון אפריקה ותימן, שהקדימו את התנועה הציונית המודרנית. דוד בן-גוריון ביקש לקשור את התנועה הציונית לשרשרת דורות ארוכה של זיקה לארץ, ולא לראות בה התחלה מאפס. הישוב היהודי בארץ ישראל התקיים ושיגשג מאות ואלפי שנים לפני הציונות המדינית ואישים חשובים בהיסטוריה הזו שיצרו את הבסיס לציונות ואת הזיקה לארץ ישראל ובהמשך למדינת ישראל נשכחו מעט. בפוסט זה נאיר זרקור על חלק מהאישים החשובים והיקרים האלה שייסדו את הישוב הוותיק בארץ ישראל ואת הבסיס הפיזי והרוחני של מדינת ישראל. הרבה בזכותם אנחנו כאן.
בשנת 1165 הפליגו רבי משה בן מיימון -הרמב״ם ומשפחתו מסאוטה (מאוחר יותר מרוקו הספרדית, כיום ספרד), אל עכו שבארץ ישראל, והתיישבו בה. הקהילה היהודית בעכו הייתה בימים ההם מהגדולות בארץ ישראל שהיתה תחת שליטת הצלבנים, וקיבלה בכבוד רב את משפחת הרמב״ם שנאלצה לעזוב את קורדובה ובהמשך את העיר פאס שבמרוקו עקב רדיפת היהודים ע״י השושלת הברברית המוסלמית מהרי האטלס אל-מֻוַוחִידוּן. חמישה חודשים לאחר העלייה לארץ ביקרו הרמב״ם, ואביו בירושלים, בחברון, והתפללו במערת המכפלה בעיר חברון. (על פי המסורת היהודית והכתובים, המערה היא מקום קבורתם של אדם וחווה; אבות האומה אברהם, יצחק ויעקב; ואמהות האומה שרה, רבקה ולאה (חוץ מרחל, שנקברה בקבר רחל בבית לחם. מערת המכפלה היא מהמקומות המקודשים ביותר ליהדות.) הנתיב הזה של הרמב״ם מצפון אפריקה לארץ ישראל הקדושה הפך לנתיב עליה לרגל פופולרי בקרב יהדות ספרד וצפון אפריקה מה שחיזק עוד יותר את החיבור הרוחני לארץ המובטחת ולמקומות הקדושים שבה. בהמשך השתקע הרמב״ם באלכסנדריה שבמצרים, היה לראש הקהילה היהודית והוכתר ע״י השלטונות כ-ראיס אל-יהוד ואף שימש כרופא ארמון המלוכה בקהיר. הרמב״ם שמר על קשר אדוק עם הקהילה היהודית בא״י שהקפידה להתייעץ איתו בכל נושא. עם מותו נקבר הרמב״ם בעיר טבריה וקיברו הפך מוקד עליה לרגל. על הרמב״ם שהיה גדול רבני יהדות ספרד והיהדות בכלל נאמר: "ממשה (רבנו) עד משה לא קם כמשה".
רבי שלמה בן משה הלוי אלקבץ ( 1505 לערך – 1584 לערך) היה מקובל ופייטן צפתי בן למגורשי ספרד שנולד בסלוניקי. נודע בשל פיוטו "לכה דודי", שהוכנס לכל סידורי התפילה. עיקר פעילותו ותרומתו בתחום חוכמת הנסתר. באותם הימים, העיר צפת הייתה המרכז של תורת הקבלה, ובגיל 30 הגיע לצפת לאחר לימוד ועיסוק ממושך בקבלה בצוותא עם הרב יוסף קארו(שולחן ערוך) והרב יוסף מולכו שישבו באותה העת באדריאנופול ובסלוניקי בהתאמה. הרב שלמה אלקבץ האמין שרק בארץ ישראל מתגלים סודות הקבלה. בצפת עסק בלימוד והשפיע על אישים כרבי משה קורדובירו (רמ״ק) ורבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך. הוא כתב כעשרה ספרים, שרק שניים מהם יצאו לאור - ובידי תלמידיו. גם התחלת המנהג של תיקון ליל שבועות מיוחס לו, אחרי שראה, בצוותא עם רבי יוסף קארו, מחזות מופלאים בלילה זה בהיותם בעיר סלוניקי. גם שיריו ופיוטיו היו מושפעים מחוכמת הנסתר. מקובלי צפת, והאר״י הקדוש(רבי יצחק בן שלמה לוריא זצ״ל גדול מקובלי צפת במאה ה-16) בראשם, התייחסו בשלילה לשירה היהודית עד אז, והעדיפו את השירה שהתחברה לאורה של הקבלה, ובמיוחד את שיריו של הרב אלקבץ שמסכימים ברובם עם האמת. יחס זה מצד מקובלי צפת הפיץ את שירתו של הרב אלקבץ בכל התפוצות. הוא הרבה לבקר בקברי הצדיקים בגליל והאמין שיש בהם כדי לתת השראה קבלית. הרב אלקבץ תרם תרומה אדירה לעם היהודי ולחיבור הטבעי והשורשי שלו לארץ ישראל, לתורתו ולחקר תורת הנסתר הקבלית. לא מעט יהודים עלו בזכותו לצפת ולארץ ישראל. הוא נפטר בצפת, בשנת 1584 ונקבר בבית הקברות היהודי העתיק בצפת. פיוטו "לְכָה דוֹדִי" הפך לחלק בלתי נפרד מתפילות קבלת שבת הנאמרות סמוך לכניסת השבת, לפני תפילת ערבית כמעט בכל בית יהודי מאז ועד היום.
בגליל הסתמנה צמיחה כלכלית נוספת בשנת 1740, עם חזרת רבי חיים אבולעפיה מאיזמיר(נולד בחברון למשפחה ממגורשי ספרד, אך נסע לטורקיה לכהן כרב של העיר איזמיר בין השנים 1721 ל-1740 ויצר קשרים חשובים בקרב גורמים בכירים באימפריה העותמאנית, מה שאיפשר את המשך פיתוח הישוב היהודי בא״י) בלוויית חבורה שכללה עשרות אנשים. הוא חידש את היישוב בטבריה בברכת מושל הגליל דאהר אל עומר(האימפריה העותמאנית), ודאג למקורות פרנסה ליושביה. ביוזמתו נבנה בטבריה בית כנסת מפואר, נסללו דרכים, הוקמו חנויות, בית בד לשמן שומשומין ובית מרחץ. כמו כן, נרכשו ביוזמתו קרקעות בכפרים שפרעם, פקיעין וכפר יאסיף. התשתית שבנה הקלה על קליטתם של ראשוני העולים בגל עליית תלמידי הבעל שם טוב. הידיעה על חידוש היישוב היהודי בטבריה הגיעה לגולה, והביאה בתקופתו של אבולעפיה להתגברות העלייה לארץ. הוא סייע בקליטתם של עולים מטורקיה, מצפון אפריקה וממזרח אירופה. חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, ורבים ראו בכך סימן לגאולה הקרובה. גם רבי חיים אבולעפיה האמין שחידוש היישוב היהודי בגליל הוא פתח לימות המשיח, וגאולת העם היהודי כולו. לפיכך בתקופתו התגברה העלייה לארץ. ב-27 במרץ 1742 ביקר גם ר' חיים בן עטר את ר' חיים אבולעפיה בטבריה. כפי הנראה, שלטונו של דאהר אל עומר על הגליל לא מצא חן בעיני השלטון המרכזי בטורקיה, והסולטאן הורה למשנה למלך, הפאשה היושב בדמשק, סולימאן פאשה, להרוג את דאהר ולהחריב את ממלכתו. הדבר נודע לרבי חיים אבולעפיה באוגוסט 1742, והוא פנה לדאהר. בהנהגתו של רבי חיים אבולעפיה, תמכו יהודי הגליל בדאהר אל עומר. ב-1 בדצמבר 1742 ניצח דאהר את הפאשה, ויום זה הפך ליום חג עבור יהודי טבריה. ב-19 במרץ 1744 נפטר ר' חיים אבולעפיה, ונטמן בבית העלמין הישן בדרומה של העיר טבריה. בנו הבכור, ר' יצחק אבולעפיה, שהתגורר בסוריה, המשיך את ההנהגה אחריו בטבריה.
רבי חיים בן עטר עלה עם משפחתו ועשרות תלמידיו ממרוקו בשנת תק״א (1741), ולאחר שנה הוקמה ישיבתם שנקראה: "מדרש כנסת ישראל". רבי חיים בן עטר (2 באוגוסט 1696, סאלי מרוקו – 7 ביולי 1743, ירושלים) נודע בכינוי "אור החיים הקדוש" על שם ספרו. היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. יצירתו הידועה ביותר היא הספר "אור החיים" – פירושו לתורה. פירוש השם עטר הוא בושם, והוא אכן בישם את העולם היהודי כולו ובעיקר את א״י בתורתו. והנה רק משפט אחד מתורתו: "אם היו בני האדם מרגישים במתיקות ובעריבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה. . . כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". עם פטירתו בשנת -1743, נקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.
אלפי יהודים מגורשי ספרד מצפון אפריקה בעיקר ממרוקו, אלג׳יריה גיברלטר, מצרים ועוד עלו לארץ ישראל לאורך השנים כשעיקר העלייה היתה בתחילת המאה ה-19(סביב 1830). הם עלו לארץ ישראל מתוך אמונה בשיבת ציון ובגאולת הארץ הקדושה להם. רובם היו יהודים דתיים אדוקים ואמידים שעסקו גם במדע, רפואה, בנקאות, מסחר ודיפלומטיה. הם היו ראשית הציונות שהאמינה שלהתפלל לירושלים ולארץ המובטחת זה לא מספיק, צריך לעבור למעשים ולשיבת ציון. הציונות המעשית. הם בעצם היו מבשרי הציונות המעשית הראשונים והיוו את הבסיס וההשראה למבשרי הציונות הידועים הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי קלישר וחוזה המדינה בנימין זאב הרצל שנולד עשרות שנים מאוחר יותר (בודפשט 1860). הרב ד״ר יהודה אריה ביבס(1780-1852) היה מרבני גיברלטר רבה של קהילת קורפו, ממבשרי הציונות, פוסק ומקובל שעסק רבות בשיכנוע הקהילות היהודיות בשיבת ציון. הוריו היו מצאצאי מגורשי ספרד, אשר נדדו לאחר גירוש ספרד אל מרוקו והיו תלמידי חכמים בקהילה בעיר תטואן. אחר כך, עקב רדיפות היהודים, נדדו לגיברלטר והיו ממקימי הקהילה היהודית בה. הרב יהודה ביבס הקדים את הציונות המדינית בתפיסת עולמו והצעותיו. הוא יצא בקריאה לעם ישראל להפסיק את הציפייה הסבילה לגאולה ולעשות מעשה כדי לקרבה. לשיטתו, כפי שהובאה על ידי תלמידו הרב יהודה אלקלעי, התשובה הכללית הנדרשת קודם לגאולה היא דווקא העלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה. בשנים 1840-1839, ערך מסעות ברחבי אירופה, וביקר בקהילות יהודיות רבות במזרח ובמערב. במסעות אלו קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה בכוח חמוש. באותה שנה בעת ביקור בזמון (סרביה) פגש את הרב יהודה אלקלעי. את פגישתם תיאר אלקלעי בהתרגשות רבה. הוא כינה אותו: "איש אלוהים קדוש", "הרב המופלא", "המקובל האלוהי" וסיפר כי דבריו "הרעידו את ליבי וברכי כשלו".
בשנת 1852, כשנה לאחר פטירת רעייתו, עלה לארץ ישראל והתקבל על ידי תלמידיו ביפו. לאחר מכן עבר לחברון שם קבע את בית מדרשו ואת ספרייתו הגדולה ואף ייסד בביתו ישיבה ועמד בראשה. הוא נפטר באותה השנה בי״ז בניסן תרי״ב (1852) ונקבר בבית הקברות היהודי בחברון. הרב יהודה ביבס נחשב כמבשר הציונות המעשית הראשון וכמי שהנחיל את הגותו ומשנתו לקהילות היהודיות ולמבשרי הציונות שבאו אחריו.
חיים ניסים אמזלג (1828–1916) נולד בגיברלטר בשנת 1828 למשפחה יוצאת מרוקו. בשנת 1834 משפחתו עלתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. אביו של חיים אמזלאג, יוסף אמזלאג, היה סוחר עשיר ממרוקו שביקר ביפו כבר בשנת 1816 ובאמצעות הציר הבריטי באיסטנבול השיג כתב חסות מהשלטון העות׳מאני. הוא היה ידיד אישי של משה מונטפיורי, שהתארח אצלו בביקוריו בארץ. הקהילה היהודית ביפו, במחצית המאה ה-19, הורכבה מיוצאי צפון אפריקה ומאשכנזים שהגיעו אחריהם. בשנות ה-50 של המאה ה-19 זכתה יפו להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה, שצברה תנופה בשנת 1856. בילדותו קיבל חיים אמזלג חינוך מסורתי ולצד זאת השתלם בהשכלה כללית ובשפות אירופאיות. הוא עבר להתגורר ביפו בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה-19 ובהדרגה הפך לדמות בולטת בקהילה היהודית של יפו. הקהילה היהודית ביפו החלה להתארגן בשנת 1863, כאשר יזם יהודה הלוי מרגוזה את הוועד הציבורי הראשון, שנקרא "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה של הוועד הייתה הקמת סניף של חברת "כל ישראל חברים", ומינוי חיים אמזלאג כנשיאה. הוא השתתף באופן פעיל ברכישת האדמות לייסוד המושבות הראשונות: בשנת 1878 פתח תקווה ובשנת 1882 ראשון לציון והיה ממייסדי שכונת נווה צדק בשנת 1887. בשנים 1905-1906 פרש מתפקידיו הרבים מחמת זקנה. בראשית מלחמת העולם הראשונה גורש למצרים, כמו אחרים מהישוב היהודי שהחזיקו בנתינות זרה. הוא נפטר באלכסנדריה ב-12 בפברואר 1916 ונקבר בבית-העלמין הישן בשאטבי.
רבי אהרן שְלוּש (19 במאי 1840 - 7 באפריל 1920) היה מראשי העדה הספרדית בעיר יפו, ממייסדי נווה צדק, צורף, חלפן כספים וסוחר קרקעות שעודד את ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות העיר וראש משפחת שלוש לה היה תפקיד מרכזי בהקמת השכונות היהודיות ביפו ובעיר תל אביב. רבי אהרן שלוש נולד בצפון אפריקה בעיר אוראן (והראן) באלג׳יריה למשפחה שבאה במקור מהעיר פאס שבמרוקו. משפחת שלוש הענפה דאגה לרשום את עצמה כיוצאי אלג׳יריה ולא כיוצאי מרוקו, כדי שיקבלו אזרחות צרפתית היות ואלג׳יריה באותם זמנים הייתה מסופחת סיפוח מלא לצרפת, בעוד מרוקו הייתה רק תחת חסות צרפת. בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 הוא עלה לארץ עם הוריו אברהם ושמחה. המשפחה התיישבה, תחילה, בחיפה, ולאחר שעברה לשכם ולירושלים, קבעה, לבסוף, את משכנה ביפו. רבי אהרן שלוש סייע לחלוצים שבאו מרוסיה ומרומניה, ובתוכם גם לביל״ויים, שהגיעו ליפו בשנת 1882. בשנות ה-70 של המאה ה-19, לאחר שצבר הון בעסקיו, פנה הרב שלוש לעסקי הקרקעות. בתחום זה פעל הן כעצמאי והן בשותפות עם יהודים בני הקהילה הספרדית והמוגרבית ביפו, כגון חיים אמזלג (ששימש כקונסול בריטניה ביפו) ויוסף ביי מויאל, בן למשפחת מויאל שעלתה ממרוקו ומיזמי בנייתו של מגדל השעון, כיכר השעון ביפו והשכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר יפו ועוד. הרב שלוש מכר בתנאים נוחים ביותר ובהקפה לאלעזר ושמעון רוקח ולשאר חברי עזרת ישראל את עשרת הדונמים, שחולקו ל-48 מגרשים, עליהם נבנתה בשנת 1887 שכונת נווה צדק, השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות יפו. הוא גם רכש שטח קרקע מרוחק מן השכונות להתקנת בית קברות יהודי. הוא בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, אותו תרם לקהילה. ב-1892, עבר להתגורר בבית מידות שבנה בקצה שכונת נווה צדק, ושמזוהה כיום כבית אהרן שלוש, העומד גם כיום ברחוב שלוש מספר 32 בתל אביב-יפו. בבית זה גם קבע בית כנסת משפחתי הפעיל עד היום. רבי אהרן שלוש נפטר בי״ט בניסן תר״פ 1920, בגיל 79, ונקבר לצד אשתו בבית הקברות טרומפלדור. דוד אביטבול (1861–1924) נולד בשנת 1861 ביפו, לאברהם אביטבול וזהרה. סבו, יעקב אביטבול ושני בניו על נשותיהם עלו ממרוקו דרך גיברלטר והיו מראשוני המתיישבים היהודים ביפו בעת החדשה. אביו של דוד, אברהם, היה מחלוצי המסחר בטקסטיל בארץ באותה העת ותרם רבות לביסוס התעשייה בישוב היהודי בא״י. אביטבול היה פעיל בעסקי הציבור, ויחד עם שמעון רוקח וד״ר שמעון מויאל הניחו את היסודות לחיים ציבוריים ביפו. הוא השתתף ביסודה של חברת "עזרת ישראל" ויתר המוסדות - בית חולים, עזרת נצרכים, עזרת עולים וכו'. דוד אביטבול היה חלוץ בכך שהיה מראשוני היוצאים מחומות יפו. הוא לקח חלק בחברה שיזמה את הקמת שכונת נווה צדק, וייסד את בית כנסת אביטבול שהיה קיים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
אברהם מויאל נולד ברבאט שבמרוקו ב-1850, לאביו הסוחר העשיר אהרון מויאל שתרם רבות לישוב היהודי בא״י. המשפחה עלתה לארץ ישראל ב-1852 ולאחר שלוש שנים בחיפה עברה והתיישבה ביפו, שם זכתה לעמדת בכורה ביישוב היהודי. מגיל צעיר היה מויאל ממנהלי העסקים של משפחתו במסחר ובבנקאות וניהל קשרים עם חברות ובנקים בחוץ לארץ, עם הממשל העות׳מאני, עם קונסולים זרים ביפו, ובעיקר עם הקונסול הצרפתי. בהיותו נתין צרפת נהנה מויאל ממשטר הקפיטולציות שהיה נהוג בתקופה זאת, שהעניק זכויות יתר לנתיני ארצות מערב אירופה ברחבי האימפריה העות׳מאנית. כבר מגיל צעיר הוא זכה לעמדת השפעה בקהילה היהודית ביפו. מויאל העריץ את רבי יהודה אלקלעי מבשר הציונות לאחר שקרא את כתביו. במקביל הוא החל להתעניין בתנועה הציונית, שהטיפה ליישוב מחדש של יהודים בארץ ישראל. כתוצאה מכך לקח מויאל חלק בפרויקטים לפיתוח ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. בין היתר היה מעורב בהקמת בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בית הספר "מקווה ישראל" של חברת כל ישראל חברים. כמו כן הועברו דרכו כספי תרומות של הברון רוטשילד למפעליו בכל הארץ. פעילותו המשמעותית ביותר של מויאל הייתה בשירות תנועת חובבי ציון. הוא פגש את קלונימוס זאב ויסוצקי במהלך ביקורו של זה בארץ ישראל, ומונה לנציג ענייניה של תנועת חובבי ציון בארץ. המוציא והמביא הראשי לכל דבר ועניין הנוגע הן לכלל היישוב והן למושבות. מויאל נחל הצלחה רבה בתפקידו. בתקופה זו תרם לשיפור מצבה של פתח-תקוה, שבה נבנו תחת ניהולו ובתקצובו 23 בתים, 13 רפתות ומבנים נוספים, נרכשו בהמות וניטעו עצים רבים. בנוסף סייע מויאל ברכישת האדמות למושבת עקרון (מזכרת בתיה) והשיג עבורה את רישיון הבנייה, הדריך את העולים, רכש עבורם בהמות עבודה ועוד. כמו כן סייע לעליית הביל״ויים למושבת גדרה בבעיות שונות מול השלטון העות׳מאני ומול שכניהם. הוא ניצל את מעמדו כנתין צרפתי אף כדי להתעמת עם הנציגים העות׳מאנים במידת הצורך לטובת העולים החדשים. מויאל הקפיד לשמור על יחסי שכנות טובה עם ערביי הארץ, דיבר את שפתם וכיבד את אורחות חייהם. הם בתורם כיבדוהו והעריכו אותו מאוד. מויאל נחשב לנכס חשוב עבור תנועת חובבי ציון, ונחשב לדור הבא של הנהגת היישוב היהודי ביפו. אולם ב-20 בדצמבר 1885 נפטר בפתאומיות, בגיל 35 בלבד. לאברהם היו 5 ילדים ושלושה אחים, ביניהם יוסף ביי מויאל, ממנהיגי קהילת יפו, מייסד שכונות רבות בתל אביב ובונה מגדל השעון ביפו. פטירתו נחשבה לאבידה קשה ליישוב היהודי ולפעילותה בארץ ישראל של חובבי ציון. לפי התיאורים, כל יפו היהודית, וגם הלא יהודית, התאבלה בעת ההלוויה. כמעט כל החנויות בעיר נסגרו. עשרות רבות של מתיישבים מכל מושבות האזור – ראשון־לציון, עקרון, גדרה ופתח-תקווה – הגיעו בעגלות ועל סוסים וחמורים, כדי ללוות את המנוח בדרכו האחרונה. הם הצטרפו לאלפי יפואים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שרבים מהם החזיקו בידיהם נרות שחורים. סגני הקונסולים ביפו ייצגו את מדינותיהם. בהלוויה נכחו גם ראשי השלטון, ראש הבלדיה (עירייה) והקיימקאם (המושל). כל הקרואים ליוו את מסע הארון עד בית העלמין היהודי הסמוך לשכונת עג׳מי. בהספד של חובבי ציון נכתב עליו: "ברוח כהה עצבו חובבי ציון על מות גבר נעלה, הגביר הנכבד סי' אברהם מויאל בעיר יפו. רחוק רחוק למצוא גבר נעלה כמוהו, וכבוד עמו וארצו היה עטרה לראש".
שמואל עבו נולד באלג׳יר ב־1789. ב־1817 עלה שמואל עם משפחתו והוריו לארץ ישראל והתיישב בצפת. בצפת נולדו לו שלושה בנים - אברהם, יצחק ויעקב, ושתי בנות - שרה ושמחה. משפחת עבו רכשה אדמות בכל סביבות צפת. הם קנו אדמות מזרחה לצפת, באזור החולה, יחד עם עוד משפחות מצפת כדוגמת משפחת ממן ומשפחת מזרחי(ממייסדי יסוד המעלה). משפחת עבו הייתה מעורבת במספר מיזמי התיישבות יהודית חקלאית בגליל(ראש פינה, יסוד המעלה ועוד) ובעמק החולה. בשנת 1870 הקים הרב שמואל עבו את היישוב היהודי הראשון שהוקם במאה ה-19 על אדמת הר מירון, וב-1878 ביוזמתה ובעידודה של משפחת עבו, התיישבו כ-30 משפחות מצפת בשיפולי הכפר הערבי ג׳עוני (שמה הקודם של ראש פינה) והקימו שם מושבה בשם "גיא אוני". בפברואר 1874 מונה שמואל עבו לסוכן קונסולרי צרפתי בצפת. אחד ממפעליו החשובים של הרב שמואל עבו היה הקמת המבנה מעל קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון. עד לבואו היה המבנה מוזנח ונטוש. הוא גידר את חלקת הקבר, הקים את מבנה בית הכנסת שמעליו ושיקם את הריסות בית הכנסת של האר״י הקדוש בצפת. לאחר הרעש הגדול סייע לבנות מחדש את הרובע היהודי בצפת שחרב, ואף הזמין לשם כך פועלים מקצועיים מדמשק. הרב שמואל עבו רכש בשנת 1870 כ-7, 000 דונם של אדמה חקלאית בכפר מירון, ויישב במקום עשרות משפחות יהודיות מיוצאי כורדיסטן.
בעקבות התנכלויות ערבים ליהודי צפת, פנה לשלטונות העותמאנים בבקשה שתינתן ליהודים הזכות להגן על עצמם בנשק. משלא נענה, נסע לאלג’יר, ובהשתדלות ראשי העדה ונכבדיה נתמנה מטעם ממשלת צרפת לקונסול כללי בגליל. כך ניתנה לו האפשרות החוקית להגן על יהודי צפת וטבריה בשמה של צרפת. כקונסול הוא רשם מספר גדול מבני היישוב היהודי בצפת וטבריה כנתיני צרפת, וכך היו מוגנים יותר תחת חסותה של ממשלת צרפת. בית עבו הפך למעין מבצר לכל נרדף, והשלטונות הטורקים לא העזו לפרוץ פנימה בגלל חסינותו הדיפלומטית. עם פטירתו של הרב שמואל עבו בשנת 1879, עברה כהונת הרבנות ומשרת הקונסול לבנו, יעקב חי עבו, אשר היה הראשון מבני משפחת עבו שנולד בארץ ישראל. הרב יעקב חי עבו, המשיך בדרכו הציבורית של אביו והרחיב את בניין בית הכנסת של הרשב״י. בשלהי שנות השמונים הוסיף ביוזמתו ליישוב במירון אוכלוסייה יהודית של בעלי מלאכה מצפון אפריקה.
חשוב לזכור את האנשים היקרים האלה ועוד רבים שתרמו לגאולת הארץ ולבסיס האיתן לעליות הראשונות הגדולות שהגיעו אחריהם ממזרח אירופה. יש כאן סיפור של שכבה על גבי שכבה, דור על גבי דור, שכל אחד נתן את חלקו ואת תרומתו ולכולם יש חלק שווה ומשמעותי בשיבת ציון, בתקומת העם היהודי ובהקמת מדינת ישראל. חשוב ללמוד על פועלם של האנשים היקרים האלה ושל צאצאיהם, ולזכור את תרומתם האדירה לבניין ביתו המחודש של העם היהודי בארץ ישראל.
מקורות: *הספריה הלאומית. *וויקיפדיה. * אינציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. *מורשת יהדות מרוקו וצפון אפריקה.