עדי גרוס:

עדי גרוס:

הייתי ילד, זמן קצר אחרי בר המצווה שלי. קיץ 1976. הוריי טסו לארצות הברית יחד עם אחי הקטן. אני נשארתי בארץ והייתי באותו ערב בפעילות של בני עקיבא. השעה הייתה בערך שמונה בערב. הקומונר ניגש אליי ואמר: "עדי, סבתא שלך מחכה לך בחוץ." ברגע שראיתי אותה – הבנתי שמשהו קרה. ואז שמעתי את המילים שלא אשכח לעולם: מחבלים. חטיפה.

ילד בן 13 עומד מול המציאות הזאת. לא מבין. ואולי לא רוצה להבין. סבתא בוכה. אני בוכה. צרחות, כאב, פחד. ומה אומרים לילד ששומע שהוריו נמצאים בידי מחבלים? פתאום אתה צריך להיות חזק. פתאום כולם מסתכלים עליך. פתאום אתה הופך בעל כורחך למרכזו של סיוט.

הדבר הראשון שעשינו היה לפתוח משמרות תהילים בבית סבתי. ללא הפסקה. "שערי שמיים פתח. . ." שבוע שלם של חוסר ודאות. שבוע שלם שבו אתה יודע שהאנשים היקרים לך ביותר נמצאים בין חיים למוות. כתבתי יומן. הקמנו ועד משפחות. המחבלת הגרמניה אספה דרכונים, ומי שהיה לו דרכון ישראלי הלך ימינה. הבננו שמה שקרה בשואה קורה שוב – מחבלת גרמניה עושה סלקציה. הדרכון הכול הפך לטלאי הצהוב. נורא!

נאבקנו. התפללנו. אבל בעיקר בכינו. הרבה בכינו.

ואז הגיעה השבת. שבת פרשת חוקת. השבת הזאת שלפני חמישים שנה. סבא שלי, זאב ז״ל, ישב בראש שולחן השבת. התחיל לומר קידוש. ולפתע נעצר. קולו נשבר. הוא התמוטט בבכי. ניסה לחבק אותי ולא הצליח לדבר. בכי עמוק. בכי של אבא לבנו. בכי של סבא לנכדו. בכי שלא אשכח לעולם. חצי שעה נמשך הקידוש. הוא לא ויתר. ואני, ילד קטן בתוך ים של כאב ודאגה.

בשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת. בין שחרית למוסף עליתי לומר את התפילה לשלום החטופים שחיבר הרב גורן זצ״ל. ופתאום. . . דלת בית הכנסת נפתחה. סבתי פרצה פנימה. בית הכנסת מלא. ספר התורה פתוח. היא נכנסה לעזרת הגברים. ניגשה לארון הקודש. וכמעט הכניסה את חצי גופה פנימה. ואז זעקה זעקה שנחרטה בליבי לנצח: "ריבונו של עולם! לקחת לי את משפחתי בשואה. בבקשה ממך – אל תיקח גם את בני, את כלתי ואת נכדי!" והיא בכתה. ובכתה. וכל בית הכנסת בכה איתה. לא נשארה עין יבשה. ואני עומד שם, מנסה לסיים את התפילה. מילים יוצאות בקושי. דמעות חונקות את הגרון. שבוע שלם של חרדה התפרץ באותו רגע.

אבל כנראה שהבכי הזה פתח שערי שמיים. באותן שעות ממש, לוחמי צה״ל היו בדרכם לאנטבה. למבצע שנכנס לדפי ההיסטוריה. מבצע שהציל את משפחתי. שהציל 103 ישראלים. שהוכיח לעולם כולו מהי ערבות הדדית יהודית.

באותו מבצע נפל מפקד הכוח, הגיבור יוני נתניהו הי״ד. את חייו לא נוכל להשיב. אבל מורשתו של עשייה ונתינה אני ומשפחתי מנסים ללכת בדרכו. גם סורין הרשקו נפצע קשה ונושא עמו את פצעי אותו לילה עד היום.

הוריי לימדו אותי הכרת הטוב. לכן, במשך שנים, עלינו לקברו של יוני. במשך שנים ערכנו "קידוש אנטבה" בפרשת חוקת. לא חגיגה. לא ניצחון. אלא הודיה. הודיה לקב״ה על הנס. הודיה על החיים שניתנו במתנה. אמא שלי שתהייה בריאה אמן תמיד אמרה לי שיש שני ימי הולדת.

השבת הזאת היא עבורי הרבה יותר מפרשת השבוע. זו שבת אנטבה. השבת שבה הוריי ואחי הקטן קיבלו את חייהם במתנה. כך קראו לה הוריי כל חייהם. וכך אמשיך לקרוא לה גם אני.

אני מבקש מכם: ספרו את הסיפור הזה לילדיכם. לנכדיכם. לחבריכם. ספרו להם על יהודים שנחטפו רק משום שהיו יהודים. וספרו להם גם על העם שקם והחזיר אותם הביתה. כי אנחנו עם שעבר שואה. ועבר מלחמות. ועבר טרור. ועובר לצערי. עם נצח ועדיין חי. שעדיין נלחם. ועדיין מנצח. עם ישראל חי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. ואנחנו נתגבר גם על אויבינו היום.

שבת שלום. שבת חוקת. שבת אנטבה טובה ומבורכת. אני מסיים את הדברים הללו בדמעות חונקות ובתפילת הודיה. על מה שהיה. ועל מה שיש. ועל הזכות להיות חלק מהעם המופלא הזה.

באהבה ובהכרת תודה.

נפוליאון והרמטכל בעיר הרוסית

מסופר על נפוליאון שבאחד מהקרבות הוא הגיע לעיר ברוסיה ושם עליה מצור כדי להתיש את התושבים ולכבוש את העיר, אבל עוברים הימים והעיר לא נכנעת עד כדי כך שכמה מהקצינים כבר באו לנפוליאון ואמרו לו חלאס בוא נחזור לצרפת. חשב נפוליאון ואמר: אני והרמטכ״ל נתחפש לאיכרים רוסים, ניכנס לעיר ונבדוק את המצב של התושבים — אם הם מיואשים ועוד מעט נכנעים או שיש עוד זמן.

התחפשו והסתובבו בתוך העיר, ושמעו שהאנשים ממש מיואשים ועוד כמה ימים העיר נכנעת. נכנסו לבית מרזח, ישבו והזמינו משקה. היו שם כמה חיילים רוסים, ואחד מהם היה בעבר בצרפת וראה את נפוליאון. הוא אומר לחברים שלו: "חבר׳ה, האיש הזה שם זה נפוליאון!" הסתכלו החיילים ושאלו אותו: "אתה בטוח?" ענה להם: "מאה אחוז!"

נפוליאון והרמטכ״ל שמו לב שהחיילים שם מתלחשים ומצביעים עליהם. אמר הרמטכ״ל לנפוליאון: "תביא לי עוד כוס!" הוא הרים גבה (יעני מי אתה שתגיד לי לשרת אותך), אבל הלך להביא. כשהגיע עם הכוס, קם הרמטכ״ל המחופש, הוריד לו סטירה מצלצלת, צעק עליו: "כמה זמן לוקח לך להביא את זה? !" קילל אותו, דחף אותו על הרצפה, בעט בו, ירק עליו, ואח״כ גרר אותו החוצה ואמר לו: "חכה מה אני יעשה לך בבית!"

החיילים הסתכלו בהלם ואמרו אחד לשני: "אין אדם בעולם שיעיז לעשות דבר כזה לנפוליאון! כנראה זה לא הוא!" רק יצאו מהעיר, נשכב הרמטכ״ל על הרצפה, נישק את העליים של נפוליאון ואמר לו: "תסלח ותמחל, כל מה שעשיתי היה רק כדי שתישאר בחיים. לא הייתה לי ברירה! ! !"

צחק נפוליאון ואמר לו: "אתה עכשיו עולה בדרגה!" ונתן לו הרבה מתנות.

השועל החכם והארי הטמא

תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן יג׳): "מעשה בשועל שבא עליו הארי לאכלו. אמר לו השועל: מה יש לי בידי להשביעך? אבל אני מראה אותך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו. והיה שם גומץ מכוסה ואדם יושב מאחריו. כיון שראה הארי, אמר לשועל: הריני מתירא מתפלתו של זה, שלא תכשילני. אמר לו שועל: אי אתה מתירא, ולא בנך ובן בנך מגיעו העון. עכשיו תשביע רעבונך, ועד בן בנך זמן הרבה. נתפתה הארי וקפץ על הגומץ ונפל שם. בא לו שועל ועמד על שפת הגומץ, מציץ עליו, ואמר לו הארי: הלא אמרת לי שאין הפורענות באה עליך אלא בן בנך? נתפס בה. אמר לו השועל: כבר יש עון על אבי אביך שאתה נתפס בו. אמר לו הארי: אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה. אמר לו שועל: ולמה לא חשבת כן מבראשונה?"

האויר הצח של ארץ ישראל מרפא נשמות

מעשה ביהודי עשיר מארה״ב שבא לבקר בארץ ישראל בפסח ולפני שחזר לארה״ב בא להפרד ממרן הרב קוק לקראת נסיעתו לארה״ב לביתו. הרב קוק שאל אותו למה הוא לא מחליט להשאר בארץ ישראל, והרי יוכל להיות כתושב ארץ ישראל לעניין יום טוב שני של גלויות אם רק יחליט שהוא משתקע בארץ ישראל. הגביר העשיר השיב לרב קוק שהוא ראה הרבה חילול שבת וחילוניות בארץ ישראל, והוא מעדיף לחזור למקומו שם יש חנוך יהודי וכשרות למהדרין, ושם הוא יוכל לחיות כיהודי חרדי ללא שום השפעה רוחנית שלילית עליו ועל משפחתו. הרב קוק שאל אותו היכן הוא גר בארה״ב והוא אמר לו שהוא גר בדנוור (Denver), עיר הבירה של מדינת קולורדו.

הרב הסב את תשומת לבו של האורח שיש הרבה חולי שחפת בדנוור. האורח השיב לו: "בגלל האויר הצח של דנוור באים להתרפא בתוכה חולי שחפת מכל העולם". ענה לו הרב קוק: "מה שראית בארץ ישראל הרבה אנשים חוטאים זה בגלל שאויר ארץ ישראל הוא צח ומחכים, והיהודים מכל העולם שחלו בכל מחלות הגלות כמו שנאמר ״ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם״, באים להתרפא בארץ ישראל מכל המחלות הרוחניות של הגלות וסופם שישובו בתשובה ויעלו מעלה מעלה.

הברכה שהציל את העיירה

מסופר על אדם שהגיע לבעיית שלום-בית קשה עם אשתו, ולמה? כל לילה, כאשר אשתו היתה משכיבה את הילדים לישון, בסיום קריאת שמע היתה אומרת איתם את הפסוק "המלאך הגואל אותי", אולם היתה מפסקת אותו לא נכון, ואומרת "המלאך הגואל אותי מכל רע - יברך את הנערים".

הבעל היה מתחנן לפני אשתו שלא תאמר כך, שזה לא ברכה, אלא קללה, ואסור לומר, אבל היא בשלה, לא היתה מוכנה לשנות כלום וטענה שככה סבתא שלה לימדה אותה!

הבעל, שכבר לא היה מסוגל לשמוע שאשתו "הורגת לו את הילדים", אמר לה שחייבים להתגרש.

באותו זמן, נודע להם שהאדמו״ר מצ׳רנוביל הגיע אליהם לעיירה. הלכו הבעל ואשתו לאדמו״ר מצ׳רנוביל להתייעץ בנושא הזה. התחיל הבעל להתנות בפני הרב: "או שהרב מציל את המשפחה או שאנחנו מתגרשים". שאל האדמו״ר: "מה קרה?" סיפר הבעל את כל עניין ה״השכבות" שאשתו עושה לילדים כל לילה. פנה האדמו״ר אל האשה ושאל: "איך הגעת לזה?" השיבה: "ככה סבתא שלי חינכה אותי ואף אחד לא ישנה את דעתי".

האדמו״ר עצם את עיניו, התנדנד וחשב. לאחר כמה שניות פתח את עיניו, פנה לבעל ואמר: "היא צודקת, ואסביר לך למה. ידוע שברוסיה היתה מחלה נגיפית באחת העיירות וילדים רבים היו נפטרים ר״ל. האדמו״ר שכיהן אז הורה שכאשר ההורים משכיבים את ילדיהם לישון, יברכו אותם דווקא בנוסח הזה, כיון שישנם שני מלאכים שהולכים עם האדם - אחד טוב ואחד רע - לכן צריכים להתפלל שגם המלאך הרע יברך את הילדים. וכך עשו כולם, ובאותה עיירה שברכו כך, אכן המגפה נעצרה.

אחר כך פנה האדמו״ר שוב לגברת ואמר: "המחלה הזו עברה לפני מאה שנה, עוד מהתקופה של סבתא שלך. זהו זה, נגמר ברוך ה', מהיום כבר לא צריך יותר את המלאך הרע שיברך, אלא רק את הטוב". התיישבו הדברים על לב האשה והסכימה לשנות כדברי האדמו״ר, וברוך ה' חזר להם השלום לבית.

הקב״ה ענה בדרך שלא ציפה

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל היה רגיל לספר על אדם שהתפלל שנים לזכות בלוטו.

יום אחד ח״ו נגזרה עליו גזירה בשמים שייפגע ממשאית. הקב״ה ברחמיו לקח את כל התפילות והשתמש בהם להציל את חייו מהמשאית.

האדם ממשיך להסתובב ברחוב ולתהות למה תפילותיו לא התקבלו. . . הרי בלוטו הוא לא זוכה ואת המשאית הוא בה״ש לא פגש. . . (אביהם של ילדי ישראל ח״א עמ׳ 40).

הנישואין שנשכחה בהם השמחה

זוג צעיר בנו את ביתם במזל טוב מתוך ציפיה לחיות באהבה ואחוה ושלום ורעות. ואכן מתוך ההתלהבות הראשונית של חיי הנישואין עשו האחד את רצון רעהו, חילקו מחמאות זה לזה, פינקו זה את זה. אולם כל התענוג הזה נמשך רק שלושה חודשים.

בחודש הרביעי לנישואיהם כאילו נשתכחה כל החגיגה, כל השמחה וכל ההתלהבות. . .

לפתע ביום בהיר אחד התחילו להתעורר בין בני הזוג חילוקי דעות קשים, שגררו ויכוחים ומריבות.

דא עקא, בני הזוג אוהבים זה את זה ורוצים לחיות בשלום, אולם כאילו נכנס שד לביתם והכניס בהם רוח רעה שלא יכלו להשתלט עליה. מריבות הפכו לחלק מסדר חייהם היום יומי — האיש מעיר משהו והאשה מגיבה בחריפות! מלה מעוררת מלה כנגד, וצעקה של האיש מעוררת תגובה לא נעימה מצד האשה. ואי אפשר לעצור את זה. . .

בהיותם זוג אוהבים, לאחר כל ריב האיש היה מתמלא צער, והאשה בוכה בכיות בדמעות שליש.

יום אחד ברגע של עת רצון פנתה האשה לבעלה ואמרה: "מדוע אנו רבים כל הזמן? אולי כדאי שנפנה לרב ויורנו עצה, איך להיפטר ממריבות אלה שאיננו חפצים בהם כלל."

שמח האיש לעצת אשתו והם מיהרו ללכת לרב העיר.

פנתה האשה אל הרב ואמרה: "כבוד הרב, בעלי ואני אוהבים זה את זה אולם רבים יום יום, הוא פותח בצעקות, ואני אינני מחזיקה מעמד ומגיבה בחריפות רבה."

גם האיש הסביר מדוע הוא פותח בצעקות. . .

הרב הקשיב קשב רב לדברי בני הזוג ובחן אותם במבטו. אחר כך הציע לאשה: "הנה לך כד מים קדושים. והיה אם בעלך יצעק עליך שתי מעט מן המים שבכד, אך הישמרי שלא לבלוע אותם, ומובטח לכם שתפסיקו לריב."

שמחה האשה לקבל את המים הקדושים, הודתה לרב וחזרה מרוצה לביתה מתוך אמונת חכמים שמעתה הכל יסתדר.

והנה למחרת היום צעק עליה בעלה כדרכו, וכעצת הרב היא מיהרה לשתות מן המים, וכשפיה מלא מים לא יכלה לענות לו. כך חזר הדבר על עצמו יום יום. . .

עברו כמה שבועות, נגמרו המים שבכד ובני הזוג הפסיקו לריב, וכבר הספיקו לשכוח את הימים הקשים שעברו עליהם.

שמחה האשה על הזכות שנפלה בחלקה לשתות מן המים הקדושים, ועוד יותר שמחה על השלום השורר בביתה. עתה הגיעה העת להחזיר את הכד לרב ולהודות לו.

הגיעה האשה אל הרב, מסרה לו את הכד ושאלה אותו: "כבוד הרב, מהו סוד המים הקדושים?"

ענה לה הרב: "הסוד הוא לא במים, אלא בך. המים היו רק אמצעי לעזור לך לשתוק בעת מריבה. סוד השתיקה יכול לעצור ויכוח קטן לפני שיהפוך למריבה גדולה."

השתיקה זכתה לו לאור נצחי

ראשית חכמה (102): "החסיד רבי לפידות עליו השלום העיד למורי [ר׳ משה קורדובירו] שראה בחלום את החסיד החכם רבי יהודה בר שושן עליו השלום אחרי פטירתו בגליל העליון, וראה שפניו היו מאירות כאור החמה, וכל שערה ושערה מזקנו היתה מאירה כאילו היתה אבוקה.

ושאל אותו על מה זכה לזה, ואמר לו: בשביל מעלת השתיקה שמימיו לא שח שיחה בטלה."

בעיר העתיקה בירושלים עמד ילד עם מגש ועליו כעכים חמים למכירה

בעיר העתיקה בירושלים עמד ילד עם מגש ועליו כעכים חמים למכירה.

אחד הסוחרים זיהה שהמגש מזהב והוא עתיק יקר המציאות, וכיוון שהבין שהילד שמחזיק בו איננו מבין את ערכו, אמר לו: "ילד, אם אתה רוצה אני אקח ממך את המגש ואתן לך 100 שקל".

אמר הילד בלבו: אם הוא רוצה 100, כנראה זה שווה לפחות 200. והשיב בשלילה.

החליט הילד לבדוק עד כמה האיש רוצה את המגש ואמר לו: "אם אתה רוצה נעשה החלפה, תביא את החמור שלך וקח את המגש".

האיש הסכים מיד. הבין הנער שמגש כזה כנראה שווה כמה אלפים.

סירב הילד והצהיר שרק אם איש שיחו יראה לו כיצד עושה חמור הוא ימכור לו את המגש.

מיד החל הסוחר לנעור כחמור.

הבין הילד שאם הוא מוכן בשוק הומה אדם לנעור כחמור, משמע שמה שבידו שווה כנראה כמה עשרות אלפים.

לכן אמר מיד: "תשמע, לא ככה, חמור עומד על שניים?"

האיש מיד התכופף על ארבע והחל נוער בקולי קולות בזמן שתיירים מתקבצים ומצלמים ומסריטים את האיש.

הרהר אותו הנער אם זה מוכן לבזות את עצמו כך, משמע שיש לי כמה מיליונים ביד.

אמר הילד לאיש: "שמע! אתה יכול לקום. אני עם חמורים לא עושה עסקים".

חשב האיש לעצמו: "איזה טיפש אני, אילו הייתי שותק המגש היה אצלי כבר. נערתי כחמור — נשארתי חמור".

הציפור החכמה והאריה האכזר

מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.

הלך השני, לקח עשב מסוים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.

ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.

כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.

קם האריה וטרף אותו.

ולפיכך נאמר: "אל תעשה טובה לרע, ולא תבוא רעה על ראשך". (לפי מדרש רבה פרשת קורח)