בסיומו של יום ראשון ללימודים קיבלתי הודעה מרגשת כל כך מטליה הבר שאיבדה את בעלה הגיבור בעזה:
״הי חנוך, תראה איזה עם יש לנו: אלעד תדמור, המפקד של בעלי זכריה הבר (ז״ל), שמתגורר ליד נהריה, נסע עם בת זוגו היום עד לביתי בנווה דניאל. הם הגיעו בשבע בבוקר כדי ללוות כל אחד מילדיי לבית הספר.
וכך הם עושים בכל שנה מאז שבעלי נפל ב־2024. ״
אשרי העם שאלה מפקדיו. ובהצלחה לילדים החמודים בבית הספר.
סאלבו ד׳אקוויסטו נולד ב-15 באוקטובר 1920 בנאפולי, למשפחה קתולית אדוקה בעלת ערכים עמוקים של חסד ועזרה לזולת. הוא היה הבכור מבין חמישה ילדים. כבר מנעוריו בלט באופיו הרגוע, בחוש הצדק המפותח שלו ובנטייתו להגן על החלשים.
בשנת 1939, כשהיה בן 19 בלבד, התנדב לצבא והצטרף לקרביניירי – כוח השיטור הלאומי של איטליה, שמילא גם תפקידים צבאיים. בשנת 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נשלח לשרת בצפון אפריקה (לוב), שם נפצע ואף חלה במלריה. לאחר שהחלים, חזר לאיטליה, עבר קורס מפקדי סיור והועלה לדרגת סמל.
הוא הוצב בנקודת הקרביניירי הקטנה בטורימפייטרה, כפר קטן הממוקם מעט צפונית לרומא.
בספטמבר 1943 עברה איטליה טלטלה אדירה. הממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, והפנתה עורף לגרמניה הנאצית. בתגובה, פלש הצבא הגרמני (הוורמאכט) לאיטליה וכבש את חלקיה המרכזיים והצפוניים. באזור טורימפייטרה, ליד מגדל שמירה ישן בשם פלידורו, התמקמה יחידה של צנחנים גרמנים. המתח בין האוכלוסייה המקומית לבין הכובשים הגרמנים היה בשיאו.
בליל ה-22 בספטמבר 1943, שני צנחנים גרמנים חיטטו בארגזי תחמושת נטושים שהושארו במגדל פלידורו על ידי הצבא האיטלקי. תוך כדי החיטוט, אירעה תאונה: רימון יד התפוצץ בארגז. אחד החיילים הגרמנים נהרג במקום. חייל נוסף נפצע קשה.
למרות שהיה ברור שמדובר בתאונה שנגרמה מרשלנות של החיילים עצמם, מפקד היחידה הגרמנית סירב לקבל זאת. הוא קבע שמדובר בפעולת חבלה מכוונת (חבלה פרטיזנית) של תושבי המקום נגד הרייך השלישי.
למחרת בבוקר, ב-23 בספטמבר, הגיע המפקד הגרמני אל תחנת הקרביניירי המקומית. מפקד התחנה נעדר, וסאלבו ד׳אקוויסטו, שהיה רק בן 22, מצא את עצמו כמפקד בפועל מול הזעם הגרמני. הגרמנים דרשו מד׳אקוויסטו לגלות מיד מי הם "האשמים" בפיצוץ והורו לו לנהל חקירה. סאלבו חקר את האירוע, גילה במהירות שמדובר בתאונה בלבד, והסביר זאת למפקד הגרמני בביטחון ובאומץ. אולם, הגרמנים לא רצו באמת. הם רצו נקמה ודרשו "אשמים".
משראו שסאלבו אינו מספק להם שמות, פתחו הגרמנים בפעולת תגמול אכזרית. הם פשטו על הכפר, עצרו באקראי 22 אזרחים חפים מפשע – חקלאים, עובדי אדמה ועוברי אורח – וביניהם גם את סאלבו ד׳אקוויסטו עצמו.
האזרחים וסאלבו הובלו תחת איומי רובים אל אזור מגדל פלידורו. הגרמנים חילקו להם אתים והורו להם לעשות דבר אחד נורא: לחפור קבר אחים גדול. האזרחים המבועתים הבינו שהם עומדים להיות מוצאים להורג. הם בכו, התפללו וזעקו לחייהם. סאלבו ד׳אקוויסטו ניסה שוב ושוב לדבר אל ליבם של הקצינים הגרמנים, והתעקש שהאנשים האלו אינם קשורים לדבר, אך הגרמנים נותרו אדישים.
כאשר חפירת הקבר כמעט הושלמה, וכיתת היורים הגרמנית כבר נעמדה במקומה מוכנה לפקודה, קיבל סאלבו החלטה הירואית. הוא פנה למפקד הגרמני והכריז: "אני לבדי תכננתי וביצעתי את הפיצוץ. האנשים האלה חפים מפשע ואינם יודעים דבר. שחררו אותם, ואני אשא בעונש".
הגרמנים, שחיפשו "שעיר לעזאזל" רשמי כדי לסגור את התיק ולשמור על כבודם, קיבלו את "הודאתו". הם הורו מיד ל-22 האזרחים המזועזעים לרוץ ולהסתלק מהמקום. האזרחים נסו על נפשם, מביטים לאחור בדמעות ורואים את מושיעם הצעיר נותר לבדו מול כיתת היורים. שניות ספורות לאחר מכן, נשמע מטח היריות. סאלבו ד׳אקוויסטו נרצח במקום. הוא היה בן 22 בלבד במותו.
סיפורו של סאלבו הפך מיד לסמל של הקרבה עילאית. גופתו, שנזרקה לקבר שחפרו האזרחים, הועברה לאחר המלחמה בכבוד רב לנאפולי, והוא נקבר בבזיליקת סנטה קיארה.
בשנת 1945 הוענקה לו המדליה הגבוהה ביותר באיטליה על אומץ לב.
רחובות, בתי ספר, צריפי קרביניירי ואנדרטאות בכל רחבי איטליה קרויים על שמו. דמותו הונצחה בסרט קולנוע וסדרת טלוויזיה מאיטליה.
תארו לעצמכם איש עסקים ממולח שמצליח למכור לצבאות ולמשטרות ברחבי העולם אלפי "גלאי פצצות" מתקדמים בעלות של עד 40, 000 דולר ליחידה, תוך שהוא טוען שהם מסוגלים לאתר חומרי נפץ מבעד לקירות בטון — רק כדי שהעולם יגלה מאוחר יותר שמדובר למעשה במכשירי פלסטיק זולים למציאת כדורי גולף אבודים, שאין בהם אפילו רכיב אלקטרוני אחד.
ההונאה הביזארית והטרגית הזו, שנחשבת לאחת משערוריות הביטחון הגדולות של המאה ה-21, נוהלה על ידי איש עסקים בריטי בשם ג׳ים מקורמיק. במהלך שנות ה-2000, מקורמיק ייסד חברה ושיווק ברחבי העולם את ה-ADE 651 — מכשיר שנראה כמו ידית פלסטיק שחורה עם אנטנת מתכת מתנדנדת.
מקורמיק טען שהמכשיר מבוסס על "משיכה יונית אלקטרוסטטית", שהוא אינו זקוק לסוללות כיוון שהוא מופעל על ידי החשמל הסטטי של גוף האדם, ושניתן להכניס אליו "כרטיסים מתוכנתים" כדי לאתר חומרי נפץ ספציפיים, סמים, או אפילו בני אדם מתחת להריסות. ממשלת עיראק, שהייתה נואשת לפתרונות ביטחוניים נגד פיגועי תופת, קנתה את הסיפור במלואו ורכשה ממקורמיק אלפי מכשירים בשווי מטורף של למעלה מ-85 מיליון דולר.
במשך שנים, חיילים עמדו במחסומים הקריטיים ביותר בבגדד, כיוונו את אנטנת הפלסטיק אל עבר רכבים עוברים, ואם האנטנה נטתה הצידה (כתוצאה מתנועה לא רצונית של פרק כף היד, תופעה הידועה כ״אפקט האידיאומוטורי"), הרכב עבר חיפוש.
התרמית נחשפה סופית רק לקראת סוף העשור, כשמומחי טכנולוגיה פתחו את המכשיר ונדהמו לגלות שאין בו כלום. לא חוטים, לא שבבים ולא חיישנים. המכשיר כולו היה העתק מדויק של צעצוע שעלה 20 דולר ונועד לעזור לשחקני גולף למצוא כדורים אבודים בשיחים. ה״כרטיסים המתוכנתים" הסודיים התגלו כלא יותר ממדבקות נגד גניבה שאפשר למצוא על בגדים בחנויות בגדים סטנדרטיות.
בשנת 2013, ג׳ים מקורמיק נידון ל-10 שנות מאסר בגין הונאה, אך הנזק כבר נעשה — מכשירי הפלסטיק הריקים שלו שימשו לאבטחת אינספור מתקנים רגישים ברחבי העולם במבצע שהפך למגוחך ולקטלני כאחד.
הנס של נועם: בר מצווה בין שני אבות
אביו, חנן עמר, היה ספר אהוב מאשקלון. הוא נרצח בדם קר בפסטיבל המוזיקה "נובה" בבוקר השבעה באוקטובר 2023, שמחת תורה תשפ״ד, בזמן שגונן בגופו על שתי נערות צעירות כדי להצילן.
חנן היה בן 38 במותו. הוא הותיר אחריו את אשתו מירי ושלושת ילדיהם היפים: אבישג (13), נועם (11) ואיתן (בן חמש וחצי). חבריו תיארו אותו כבעל הלב הרחב והגדול ביותר שאפשר לפגוש; אדם שאהב אנשים, אהב את משפחתו עד כלות, והיה מאוהב באהבה, בחסד ובחיים.
יותר משנתיים חלפו מאז אותו יום אפל. לפני מספר חודשים, כשנועם התקרב ליום הולדתו ה-13, אמו החלה לדבר איתו על חגיגת הבר מצווה שלו. אך נועם אמר לאמו המודאגת שהוא כלל לא מעוניין בבר מצווה. העצב והחורבן שבאיבוד אביו האהוב היו פשוט כבדים מנשוא. המחשבה להיכנס לנקודת הציון הזו בלי אביו נראתה לו בלתי אפשרית.
אמו נותרה המומה. היא אמרה לו: "לכל ילד יהודי יש בר מצווה בגיל 13. עולים לתורה בבית הכנסת, מניחים תפילין. זה משהו שילדים יהודים עושים כבר אלפי שנים". נועם השיב: "לא אני, אמא. אין לי בר מצווה". האם המבולבלת והעצובה שאלה: "אז מה היית רוצה לעשות במקום?"
"אני רוצה חופשה מהנה ומרגשת בארצות הברית. אני רוצה טיול באמריקה. אני לא רוצה מצווה", אמר נועם. אמו השיבה: "הייתי רוצה מאוד, אבל אתה יודע שאין לנו שום דרך לממן טיול כזה. אנחנו לא משפחה עשירה, אני כל כך מצטערת". נועם התעקש: "זה מה שאני רוצה. שאלת אותי – וזה מה שאני מבקש".
אמו, אישה עם לב מיוחד, אמרה לו: "אתה יודע, בני היקר, יש לך שני אבות בשמיים. אביך הביולוגי נמצא שם, ויש לך את הבורא, הקדוש ברוך הוא. למה שלא תדבר איתם ותגיד להם מה אתה רוצה? זה מעבר ליכולות שלי. זה לא משהו שאני יכולה לארגן אפילו בדמיון הכי פרוע שלי. לך תדבר עם שני האבות שלך בשמיים".
נועם שיתף אותי בסיפור ואמר: "לקחתי את דברי אמי ללב. הלכתי לבית הכנסת, דיברתי עם אלוהים ודיברתי עם אבא שלי. ביקשתי מאבא שיהיה מליץ יושר עבורי, וביקשתי מהשם: 'אנא, ארגן לי טיול לאמריקה'".
החיים המשיכו. כמה שבועות לאחר מכן, מירי עמר קיבלה הודעה לטלפון שלה. קיימת עמותה בשם "מנוחה ושמחה", המנוהלת על ידי זוג חסידי ישראלי, חבריי היקרים מנדי וברכי קוניק. הארגון הוקם כדי לתמוך במשפחות שכולות בישראל לאחר טבח השבעה באוקטובר ומלחמת עזה. הם ארגנו טיול של עשרה ימים באמריקה למשפחות שכולות, כשכל ההוצאות משולמות.
מירי האלמנה הסתכלה על התאריכים. זה היה בדיוק בשבוע של הבר מצווה של נועם.
"חשבתי שאני הוזה", היא סיפרה לי. "חשבתי שהשתגעתי או שאני חולמת". היא התקשרה אליהם והם אמרו לה: "כמובן, הצטרפו אלינו. תביאו את הילדים, אתם הולכים ליהנות". כשסיפרה למנדי קוניק את כל הסיפור – שבנה לא רוצה מצווה אלא טיול – הוא ענה: "זה מדהים. אנחנו נארגן לבן שלך בר מצווה במלון היפה ביותר בארצות הברית. מאות יהודים יחגגו איתו במהלך חופשת החלומות הזו".
כך, לפני שבועות ספורים, בשבת פרשת חיי שרה (נובמבר 2025), הצטרפתי ליהודים רבים במלון "ברקלי" על שפת הים בניו ג׳רזי. נועם עלה לתורה, ואז הונף על כתפיים כשמאות אנשים רוקדים איתו – יתומים, אלמנות, הורים שכולים ותורמים שהתאחדו לשבת המיוחדת הזו. רקדנו ושרנו, זרקנו עליו סוכריות וחגגנו את בר המצווה שלו.
הוזמנתי לשאת כמה דברים ואמרתי: "נועם יקירנו, כולם בחדר הזה חשבו שהם באים לאמריקה רק בשביל נופש. כמעט 200 כרטיסי טיסה מומנו למשפחות הללו כדי להגיע מישראל. אבל האמת היא, בלי שאיש מאיתנו ידע, שכל הטיול הזה אורגן בזכות התפילות שלך. כשאתה התפללת להשם וביקשת מנשמתו הקדושה של אביך להתפלל עבורך, אלוהים חיבר את כל החלקים כדי שתזכה לחגיגה המפוארת הזו".
בקהל ישב אדם נוסף, עקיבא אליהו. הוא ישב שם לצד נועם, ליווה אותו והכין אותו לבר המצווה. עקיבא סיפר לי: "היה לי בן, אריאל. הוא היה תותחן טנק. בבוקר השבעה באוקטובר הוא לקח את הטנק שלו לקיבוץ בארי. הוא הרג עשרות מחבלים והציל אינספור חיים, עד שנרצח בגיל 20. לפני כמה שנים, גם הוא חגג את שבת הבר מצווה שלו בפרשת חיי שרה".
זהו חיבור של נשמות. אחרי חגיגת השבת, כשנועם אכל פיצה במוצאי שבת, הוא אמר לי: "לקחתי את המילים של אמא שלי ברצינות. היא אמרה לי – 'לך להתפלל, יש לך שני אבות בשמיים, דבר איתם'. וזה מה שעשיתי".
זהו, חבריי, כוחו של לב טהור שנמס בתפילה.
משאית אשפה עצרה מאחורי צריף נשים באמצע הלילה, 54 ילדים קטנים נזרקו מתוכה לתוך הבוץ הקפוא של ברגן-בלזן.
לובה טרישינסקה שמעה אותם מבעד לקיר הדק.
היא ראתה ילדים בגילאי 4 עד 12 בוכים בחושך, ילדים יהודים מהולנד, יהלומים של עובדי יהלומים.
אמותיהם הועמסו על משאיות מוקדם יותר באותו יום ונשלחו למחנה ליד המבורג. הילדים הוכנסו למשאית נפרדת, נסעו במעגלים במשך שעות כי איש לא ידע מה לעשות איתם, ולבסוף הושלכו כמו אשפה.
היא הייתה בת 26, יהודייה מפולין, אחות לשעבר ששרדה את אושוויץ והועברה בקיץ 1944 לברגן-בלזן.
שנתיים קודם לכן, על רציף הרכבת באושוויץ, שומר SS הצביע על בנה בן השלוש, יצחק.
לובה הייתה היחידה במשפחתה שירדה מהרציף בחיים.
כשהיא עומדת בבוץ הקר, מביטה ב-54 ילדים נטושים, לובה, שנאצים קרעו ממנה את בנה, הכניסה אותם פנימה. הנשים האחרות בצריף בהו באימה. הסתרת ילדים עלולה לגרום למות כולם, אבל לובה לא ביקשה רשות. היא לחשה: "אתם חייבים להיות בשקט עכשיו. אתם בטוחים איתי."
באותו לילה, לובה עשתה את הבלתי נתפס. היא הלכה ל״החיה מבלזן״, המפקד ג׳וזף קרמר. "יש לי את הילדים האלה," אמרה לו. "אשמור עליהם בשקט. אשמור עליהם בפנים. אתה לא תראה אותם."
השטן שאג אליה אך הסכים ונתן לה צריף נפרד עבורם, בלוק 211.
בהתחלה לובה לא יכלה לתקשר מילולית עם היתומים. היא דיברה פולנית, רוסית וגרמנית, אך מהלילה הראשון היא שרה להם שירי ערש ישנים כדי לנחם, להרגיע, לאהוב ולדאוג להם.
למחרת בבוקר היא עמדה בפני המשימה הקשה של מציאת מזון. היא הסתובבה בכל רחבי המחנה כדי להתחנן, לסחור ולגנוב ממחסני האס אס לחם, מיים ולעיתים קצת חלב. באופן מפתיע, אפילו כמה שומרים גרמנים החלו לעזור לה.
במשך החודשים הבאים, לובה ניהלה פעוטון סודי בלב הגיהנום בעזרת אישה סלובקית, הרמינה קראנץ, ורופאה יהודייה, עדה בימקו. הם קרצפו את הרצפות, רחצו את הילדים, קיפדו על היגיינה בתנאי מגפת הטיפוס ששררו במחנה.
עד אפריל 1945 הגיעו יתומים נוספים. לובה טיפלה ב-94 ילדים, כולל תינוק מתחת לגיל שנה.
ב-15 באפריל 1945, חיילים בריטים נכנסו לברגן-בלזן. כשהם פתחו את דלת הצריף של לובה, הם נעצרו בהלם.
מולם עמדה אישה צעירה מוקפת ב-94 ילדים יהודים, הולנדים, פולנים ורוסים, רזים ושקטים, חיים.
לאחר השחרור, לובה הפכה למנהלת בית הילדים החדש תחת ניהול בריטי.
מאוחר יותר, היא ליוותה את הילדים, "היהלומים של לובה", 64 ילדים בחזרה להולנד ואת השאר לשוודיה, שאומצו בתורם בשוודיה ופינלנד.
בשוודיה לובה טרישינסקה נישאה לסול פרידריך, ניצול אושוויץ אותו פגשה במחנה עקורים, ובשנת 1947 היגרו בני הזוג לארצות הברית.
במלאת 50 שנה לשחרור ברגן-בלזן, 31 מהיהלומים של לובה התאספו באמסטרדם כדי להוקיר תודה לאישה שנתנה לכמעט 100 ילדים את ההזדמנות לגדול, לאהוב, לחיות. בשנות ה-50 וה-60 לחייהם הם נגשו אליה אחד אחד: רופאים, מורים, מהנדסים, אימהות וסבים.
סגנית ראש העיר העניקה לה את מדליית הכסף על מעשים הומניטריים מטעם המלכה ביאטריקס.
לובה העירה פעם: "מעולם לא חשבתי על עצמי כאדם אמיץ במיוחד. . . אבל גיליתי שבתוך כל אדם יש גיבור שמחכה להתגלות."
ספר ילדים מאת מישל מקאן, "לובה, מלאך בלזן", זכה בפרסים רבים.
"ארמדת המלט" של ניגריה היא אחת מפרשות השחיתות והכשל הניהולי האבסורדיות ביותר בהיסטוריה המודרנית.
בשנת 1970 הסתיימה מלחמת האזרחים בניגריה (מלחמת ביאפרה), והמדינה נזקקה לשיקום מאסיבי של תשתיות. באותו זמן, משבר האנרגיה העולמי של 1973 הקפיץ את מחירי הנפט הגולמי פי ארבעה. ניגריה, שהפכה ליצואנית נפט גדולה, מצאה את עצמה בן לילה עם הררי מזומנים וקופת מדינה מפוצצת.
השליט הצבאי של ניגריה באותם ימים, הגנרל יעקובו גוואון, הכריז על תוכנית פיתוח לאומית שאפתנית. הממשלה החליטה לבנות בתי חולים, כבישים, שדות תעופה, ובעיקר – מחנות צבאיים חדשים ובתי ספר עבור משרד הביטחון. לכל אלה היה צורך ברכיב מפתח אחד: מלט.
במרץ 1974, סוכנות האספקה הממשלתית העריכה כי ניגריה זקוקה לייבוא של כ-2 מיליון טונות מלט. אולם, בשל חוסר תיאום מוחלט, שחיתות פקידים, וחוזים כפולים שנחתמו עם מאות ספקים שונים ברחבי העולם, משרד הביטחון לבדו חתם על חוזים לרכישת למעלה מ-16 מיליון טונות מלט (חלק מהמקורות מדברים על קרוב ל-20 מיליון).
ניגריה הזמינה באותה שנה קרוב ל-50% מכלל תפוקת המלט העולמית המוצעת למכירה.
מכיוון שהממשלה הניגרית הייתה עשירה מאוד, היא הסכימה לשלם מחיר מופקע של כ-115 דולר לטון – פי שלושה ממחיר השוק העולמי באותה תקופה. חברות ספנות וספקי מלט מיוון, רומניה, ספרד, ארה״ב וברית המועצות הבינו שיש כאן "מכרה זהב", העמיסו כל ספינה פנויה ומיהרו להפליג לכיוון ניגריה.
במהלך שנת 1975, מאות ספינות עמוסות במלט החלו להגיע בו-זמנית לנמל לגוס – הנמל המרכזי של ניגריה. לנמל לגוס הייתה יכולת לטפל בפריקה של כמיליון טונות סחורה בשנה בלבד. הממשלה הזמינה פי 16 מכך.
במהרה נוצר פקק ימי חסר תקדים. למעלה מ-400 ספינות עגנו בים הפתוח מחוץ לנמל, כשהן ממתינות לתורן להיכנס ולפרוק. התור היה ארוך כל כך, שספינות נאלצו להמתין בים בין שנה לשנתיים רק כדי להגיע לרציף!
המלט, מטבעו, רגיש מאוד ללחות. הספינות עמדו חודשים ארוכים באקלים הטרופי והלח של חופי מערב אפריקה. הלחות חלחלה לבטן האניות, והמלט הלח הפך לגושי בטון קשיחים וחסרי שימוש עוד לפני שפרקו אותו.
החוזה שנחתם עם הספקים כלל סעיף סטנדרטי של "דמי השהייה" – קנס שהממשלה הניגרית צריכה לשלם לחברות הספנות על כל יום שבו הספינה ממתינה מחוץ לנמל. ניגריה החלה לשלם מיליוני דולרים ביום כקנסות על הספינות העומדות בתור. חברות ספנות גילו שמשתלם להן הרבה יותר פשוט להשאיר את הספינה עוגנת מול חופי לגוס ולא לעשות כלום, מאשר להפליג ולחפש עבודה אחרת.
השחיתות הגיעה לשיאים חדשים: קפטנים של ספינות שיחדו פקידי נמל כדי שידחפו אותם לסוף התור, כדי להמשיך ולצבור את דמי ההשהייה המטורפים מהממשלה. חלק מבעלי הספינות קנו גרוטאות ימיות, מילאו אותן במלט זול או אפילו בחול, הביאו אותן לחופי ניגריה, ופשוט נטשו או הטביעו אותן בים לאחר שגבו את דמי ההשהייה והביטוח.
הפרשה שיתקה לחלוטין את הכלכלה הניגרית. מכיוון שהנמל היה חסום בארמדת המלט, סחורות חיוניות אחרות – כמו תרופות, מזון וציוד חקלאי – לא יכלו להיכנס למדינה, מה שהוביל לאינפלציה דוהרת ומשבר כלכלי.
ביולי 1975, בעקבות הכאוס הכלכלי והזעם הציבורי, הודח הגנרל גוואון בהפיכה צבאית ללא שפיכות דמים. הממשלה החדשה ניסתה לעצור את הטירוף: היא ביטלה באופן חד-צדדי את החוזים, סירבה לשלם את דמי ההשהייה, והורתה לבנק המרכזי של ניגריה לבטל את מכתבי האשראי לספקים.
הצעד הזה הוביל לגל של תביעות משפטיות בינלאומיות ענקיות נגד ניגריה בבתי משפט באירופה ובארה״ב (הידועה שבהן היא תביעת Trendtex Trading Corp v Central Bank of Nigeria). ניגריה טענה לחסינות ריבונית (שאסור לתבוע מדינה), אך בתי המשפט (בהובלת השופט המפורסם לורד דנינג בבריטניה) קבעו תקדים היסטורי במשפט הבינלאומי: מדינה אינה יכולה להתחמק מאחריות משפטית כאשר היא פועלת כיישות מסחרית רגילה בשוק החופשי. ניגריה נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים כפיצויים.
בסופו של דבר, ניגריה שילמה קרוב למיליארד דולר על מלט שרובו נזרק לים או התקשה לבטון חסר ערך, באירוע שנשאר עד היום בספרי הכלכלה כדוגמה קלאסית ל״קללת המשאבים" – המצב שבו עושר פתאומי ממחצבים מוביל לשחיתות ולקריסה מערכתית.
בשנת 1959 הטייס האמריקאי וויליאם רנקין המריא ממנחת חיל הים במסצ׳וסטס, ארה״ב. הוא טיפס לגובה 13, 716 מטרים, מעל פסגתו של ענן קומולוניבוס כשלפתע שמע רעש חזק ממנוע המטוס, ולאחר מכן הבחין כי הוא דמם, וכי אזעקת הדליקה החלה לפעול. כשניסה למשוך בידית אספקת הכוח בחירום היא נשברה בידו, ולכן החליט לנטוש את המטוס.
אם לא שמתם לב, נציין שמדובר בגובה שאנשים רגילים לא צונחים ממנו והצנחנים הספורים שכן עשו משהו דומה, עושים זאת עם ציוד מיוחד. כמעט מיידית נכווה רנקין בכל חלקי גופו, והלחץ הנמוך גרם לדימום מעיניו, אפו ואוזניו. הוא גם כלל לא היה לבוש בצורה מתאימה לטמפרטורה שהייתה מינוס 50 מעלות צלזיוס, וגילה שבזמן הנטישה נפלה לו אחת הכפפות, מה שגרם לידו לקפוא במהירות. גופו התנפח, והוא הרגיש לחץ פנימי מטורף החוצה.
התנאים מרגע הנטישה היו איומים. אבל הקור העז והחמצן הדליל בגבהים הללו, על אף שגרמו להיפותרמיה וירידת טמפרטורת הגוף לרמות מסוכנות, לא היו העניין. הסיפור האמיתי והבלתי נתפס עוד יותר, מתחיל בהמשך הנפילה:
הטייס הצונח מצא עצמו נקלע לתוך ענני הסופה האיומים, שבתוכם טס עד לפני כמה דקות במטוסו. בשל הסופה ותנאי לחץ אוויר לא רגילים, מצנחו שאמור להיפתח באופן אוטומטי בגובה מסוים, נפתח לפני הזמן.
רנקין מצא עצמו צונח בתוך עננים כבדים וגשם כבד. בתוך העננים והגשם הרב שהם הורידו, הוא חש שהוא טובע ממש. מרוב הגשם הוא לא הצליח לנשום, כי כל שאיפת אוויר הכניסה לריאותיו מים ועוד מים. . . טביעה של ממש, אבל בשמיים.
בנוסף, בשל הרוחות העזות של הסופה, מצא עצמו הטייס האומלל מטולטל למעלה ולמטה ולצדדים. הסופה שיחקה בו כרצונה. הוא היה מריונטה של הרוחות ופשוט לא נפל למטה. רנקין נפגע על ידי כדורי ברד ונסחף מעלה בזרמי האוויר החזקים בענן, דבר שגרם לו להקיא. הוא ראה סביבו ברקים רבים, אותם תיאר כלהבים כחולים בעובי של מספר מטרים, ואף חש את פגיעתו של אחד מהם שהצית את מצנחו, מה שגרם לו להאמין שמת. הצניחה שהייתה אמורה להסתיים כבר מזמן, נמשכה. הסופה סרבה להוריד אותו אל הקרקע.
איכשהו, בתום כל הטלטולים והדחיות, הצליח כוח הכבידה של כדור הארץ להנחיתו למטה. צניחה שהייתה אמורה להימשך 10 דקות, נמשכה לא פחות מ-40 דקות!
אז נשאלת השאלה איך אנחנו יודעים את כל זה? מסיבה אחת — רנקין שרד כדי לספר והצליח לשרוד את הצניחה הארוכה והקשה ביותר שיש. אבל לנחות על הקרקע כמו בן-אדם הוא עדיין לא קיבל את הזכות. במקום זאת הטיחה אותו הרוח גם עתה והוא מצא את עצמו נוחת באזור מיוער, שגם בו הוא סיים את הצניחה כשהוא תלוי על עץ. לבסוף, הוא הצליח להתנתק מהמצנח ונפל אל האדמה.
מדמם וכאוב, רנקין החל בהליכה רגלית, כשהוא מחפש עזרה או טלפון. בשלב מסוים הוא הגיע אל כביש ורק לאחר קשיים מרובים עצר לו אחד הנהגים טרמפ. הוא הסיעו לעבר מקום עם טלפון ומשם הזעיק אמבולנס.
הנזק הסופי שלו, תודה ששאלתם, היה קטן יחסית. המון חבורות על גופו ותופעות של היפותרמיה, שמהן הוא סבל בשל הקור העז. אבל לא היו לו שום נזקים אחרים ואחרי מספר שבועות הוא שוחרר מבית החולים ולא סבל יותר מאותה צניחה דרמתית. עם הזמן הוא כתב על האירוע שעבר ספר בשם "האיש שרכב על הרעם". רנקין הוא האדם היחיד אי פעם ששרד נפילה לתוך ענן סערת-ברקים.
פליקס קרסטן נולד באסטוניה (אז חלק מהאימפריה הרוסית) בשנת 1898 למשפחה ממוצא גרמני.
לאחר מלחמת העולם הראשונה למד בגרמניה ובסלנגור (מלזיה) אצל מאסטר סיני שלימד אותו שיטה ייחודית של עיסוי רפואי עמוק, המשלב מניפולציה של מערכת העצבים. במהלך שנות ה-20 וה-30 הפך לשם דבר באירופה. הוא טיפל במלכים, אצילים ואנשי עסקים בכירים (ביניהם הנסיך הנדריק, בעלה של מלכת הולנד). הוא הפך לאיש עשיר מאוד, החזיק באחוזה גדולה בגרמניה והיה רחוק מאוד מהפוליטיקה הנאצית.
בשנת 1939 סבל ראש האס-אס, היינריך הימלר, מכאבי בטן והתכווצויות מעיים קשים מנשוא ששיתקו אותו לחלוטין. רופאים קונבנציונליים לא הצליחו לעזור לו. אחד ממטופליו של קרסטן המליץ להימלר על המעסה בעל "ידי הקסם". הטיפול הראשון של קרסטן הצליח להעביר את הכאב תוך דקות ספורות. הימלר, שהיה היפוכונדר ופנאט של רפואה אלטרנטיבית, הרגיש שקרסטן הוא המושיע שלו. הוא דרש מקרסטן להפוך לרופאו האישי הצמוד. קרסטן ניסה לסרב, אך הובהר לו שסירוב להימלר פירושו שליחה למחנה ריכוז או מוות. הוא נאלץ להסכים והפך לצל של הימלר.
הימלר פיתח תלות מוחלטת בקרסטן. בכל פעם שהימלר עמד בפני קבלת החלטות קשות או חווה לחץ נפשי, כאבי הבטן שלו חזרו, ורק ידיו של קרסטן יכלו להציל אותו. הימלר כינה אותו בחיבה "הבודהה המכשף שלי".
קרסטן הבין במהירות את עוצמת הכוח שבידיו. במהלך טיפולי העיסוי, כשהימלר היה שרוע על מיטת הטיפולים, רגוע, אסיר תודה ופגיע, קרסטן היה פותח איתו בשיחות נפש. הוא החל "לסחוט" מהימלר ויתורים אנושיים תמורת בריאותו: "עבור כל טיפול מוצלח, דרש קרסטן שחרור של אסירים". הימלר נהג לומר: "קרסטן מטפל בכל כליה שלי ומפחית ממני מחנה ריכוז שלם".
לאורך שנות המלחמה (1939–1945), קרסטן ניהל רשימות של אנשים שביקשו את עזרתו (באמצעות קשרים עם המחתרת ההולנדית, פוליטיקאים שוודים וארגונים יהודיים). הוא הציג את השמות להימלר ברגעים הנכונים. בין הישגיו המרכזיים:
הצלת העם ההולנדי מגירוש: בשנת 1941 תכננו הנאצים לגרש מיליוני הולנדים למזרח אירופה הכבושה. קרסטן שיחק על בריאותו של הימלר, שכנע אותו שהפרויקט הלוגיסטי ימוטט אותו בריאותית, והתוכנית בוטלה.
חוזה המשאלות: במרץ 1945, כשהתבוסה הנאצית הייתה ברורה, נפגש קרסטן עם הימלר והחתים אותו על הסכם סודי (שכונה "החוזה בשם האנושיות"). במסגרתו התחייב הימלר שלא לפוצץ את מחנות הריכוז עם שבוייהם לקראת הגעת בעלות הברית, ולאפשר לצלב האדום השוודי להיכנס למחנות.
רכבות ההצלה של "הפולקה ברנדוט": קרסטן תיווך בין הימלר לבין הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. בזכות תיווך זה, יצאו לדרך "האוטובוסים הלבנים" של הצלב האדום, שהצילו כ-15, 000 בני אדם ממחנות הריכוז (ביניהם אלפי נשים יהודיות ממחנה ראוונסבריק).
קרסטן אף ארגן פגישה חשאית ובלתי נתפסת בין הימלר לבין נציג הקונגרס היהודי העולמי, נורברט מזור, באפריל 1945, שבה סוכם על שחרורם של אלפי נשים יהודיות נוספות.
לאחר כניעת גרמניה והתאבדותו של הימלר, קרסטן עבר לגור בשוודיה. בתחילה, הרוזן פולקה ברנדוט השוודי לקח את כל הקרדיט על הצלת אסירי המחנות, וקרסטן נותר בצל ואף נחשד כמי שהיה מקורב מדי לצמרת הנאצית. עם זאת, בשנות ה-50 נחשפו מסמכים, יומנים ועדויות (כולל מכתבים רשמיים של הימלר ועדויות של ניצולים) שהוכיחו מעל לכל ספק שקרסטן היה המנוע האמיתי מאחורי הקלעים.
הולנד העניקה לו את עיטור "קצין מסדר אורנז'-נסאו" היוקרתי על הצלת העם ההולנדי. שוודיה העניקה לו אזרחות כהוקרה על פועלו.
ההיסטוריון הבריטי המפורסם יו טרבור-רופר חקר את המקרה ואישר כי קרסטן הציל במו ידיו אלפי חיי אדם. פליקס קרסטן נפטר בשנת 1960 בצרפת. סיפורו נותר כאחד מסיפורי ההצלה המדהימים והייחודיים ביותר בהיסטוריה – עדות לכך שגם מתוך לשכת השטן, באמצעות מגע ידיים פשוט וקור רוח, ניתן היה להציל עולמות מלאים.
זוכרים את יעל מן ז״ל (נובמבר 1936 – 27 באוגוסט 2021) הגיבורה השקטה של מבצע "אביב נעורים". אשת המוסד הושתלה בביירות תחת סיפור כיסוי של תסריטאית והשיגה מידע מדויק על מקום הימצאם של המחבלים אשר היו אחראים על הטבח באולימפיאדת מינכן.
במהומה הכללית ששררה בביירות בעקבות אירועי הלילה הדרמטיים, איש לא שם לב לאישה הצנומה שהגיעה לסניף הדואר ברחוב מאדאם קירי ב-10 באפריל 1973 וביקשה לשלוח מכתב בהול באנגלית.
"אמיל יקירי", נכתב בו, "אני עדיין רועדת מאירועי הלילה האחרון. פתאום באמצע הלילה התעוררתי מרעש התפוצצויות. תחילה חשבתי שאלו יריות שמחה כמקובל בשמחות של הערבים, אך משהו בצלילים לא התאים לשמחה. נכנסתי לפניקה. הישראלים הנוראים האלה. . . קרב כזה בתוך שכונה כל כך שקטה, יפה, עם אנשים מנומסים ונעימים כל כך".
יעל הודיעה ל״אמיל" שהיא מבקשת לבוא אליו לחופשה כדי להירגע. שלחה את המכתב ויצאה, מנופפת לשלום לכמה מכרים מקומיים.
פקיד הדואר לא ידע כי בכתב סתרים הוסיפה: "הייתה זו הופעה מצוינת אתמול בלילה. כל הכבוד".
בלילה הקודם הגיעו סיירת מטכ״ל, שייטת 13 וכוחות קומנדו נוספים ללבנון וביצעו את אחת מפעולות הלוחמה בטרור המפורסמות בהיסטוריה: מבצע "אביב נעורים".
חיילי הכוח בפיקודו של אהוד ברק ידעו להגיע בדיוק לדירות של שלושה בכירים באש״ף, ידעו שהם בוודאות בבית, וגם הכירו את נתיבי הגישה והמילוט, את תחנת המשטרה ואת השומרים. וכל זה בזכות אותה אישה, יעל מן.
יעל נולדה בקנדה ב-1936 וגדלה בניו-ג׳רזי, בת למשפחה יהודית שלא היה לה קשר לישראל. עם הזמן החליטה ש״ציונות אמיתית כרוכה בעלייה לישראל", הגיעה לארץ ומצאה עבודה כמתכנתת מחשבים. כל הזמן שיתפה אנשים בדעתה כי "צריך לעשות הכול כדי לעזור למדינה קטנה שמאוימת על ידי מדינות גדולות שלא רוצות בה".
הדברים הגיעו לאוזני אנשי המוסד, והארגון גייס אותה. יעל התגלתה כלוחמת מוכשרת מאוד, קרת רוח, שיודעת להשתמש בכריזמה השקטה שלה ובהופעתה החיצונית המצודדת כנשק רב-עוצמה.
מפעיליה של יעל – שם צופן "נילסן" – בנו עבורה סיפור כיסוי של תסריטאית שבאה ללבנון כדי לכתוב סדרת טלוויזיה על חייה של אישה בריטית, פעילה פוליטית וחברתית מהמאה ה-19, שגרה גם בלבנון ובסוריה.
יעל הצליחה להשיג חוזה לפיתוח תסריט מחברת הפקות בריטית, נסעה ללבנון, ורכשה במהירות חברים, מקומיים וזרים, שהסכימו לסייע לה במחקר לסדרה.
סיפור הכיסוי אפשר לה להסתובב בחופשיות כמעט בכל מקום במדינה. היא סיירה סביב אזורי נחיתה אפשריים וליד הבניינים של המטרות – המחבלים שהיו אחראים לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. הייתה לה בתיק מצלמה, שאותה הפעילה מבחוץ בלחיצה על מתג. חוף הים שהלוחמים יגיעו אליו – קליק. הרחוב שיעברו בו כשאנשי המוסד יסיעו אותם אל היעד – קליק. ארון הסעף של חברת הטלפונים הלבנונית, שאולי יצטרכו לפוצץ כדי למנוע הזעקת תגבורת – קליק. הבניין שהמחבלים גרים בו – קליק.
התיקים שהכין המוסד היו עמוסים במידע רב. קל להתרשם מעומק הירידה לפרטים ומאומץ הלב שנדרשו כדי להפיק את המידע הזה, בתקופה שלפני Google Earth או כל אמצעים טכנולוגיים מתקדמים אחרים.
"ההחלטה של מייק הררי (ראש יחידת "קיסריה" במוסד) ויעל כיצד לפעול אחרי שהמבצע הסתיים היא דרמטית בפני עצמה", אומר תא״ל (מיל') יפתח רייכר-עתיר, שהיה סגן מפקד סיירת מטכ״ל ולאחר מכן ראש מערך המבצעים המיוחדים של צה״ל. "כמעט תמיד ממלטים את הלוחמים בסוף פעולה מחשש שהלוחם יילכד. אבל היה גם ברור שאם יעל תצא עם כוחות צה״ל הכיסוי שלה יישרף – והיא נשארה".
אחרי כמה ימים היא עזבה. "כשהמטוס המריא והגלגלים התנתקו מהקרקע, התרווחתי בכורסה", סיפרה יעל לאפרת מס, שכתבה איתה ספר על קורותיה ב״אביב נעורים", "חשתי איך המתח נקרע מעליי פיסה אחר פיסה. כשנחתי בשדה התעופה בלונדון היו ידיי רפויות והתקשיתי לקום מהכיסא".
מן עזבה את לונדון שבוע לאחר מכן, וכשהגיעה לישראל התקבלה בכבוד מלכים בביתה של ראשת הממשלה גולדה מאיר. ההחלטה האמיצה שלה לא לצאת מיד מביירות אפשרה את יצירתה של קריירת ריגול מפוארת. היא הייתה אגדה בחייה.
כמה מהמעטים במוסד שבקיאים בהיסטוריה של קיסריה אומרים כי היא מחזיקה בשיא הפעילות המבצעית במדינות המכונות במוסד מדינות "היעד" – שיא במספר הפעמים שנסעה אליהן, שיא בגיוון של הפעולות. 15 שנים ארוכות עם אינספור מבצעים, שכולם הסתיימו בשלום.
ניתן לספר רק מעט על חלקה של יעל במבצעים אחרים. "חוץ מזה שהייתה גיבורה, חדורת מוטיבציה, ממושמעת, צנועה, שקטה ועניינית", אומר רייכר-עתיר, "היא הבינה את נושא סיפור הכיסוי לעומק שלו יותר מכל אחד אחר".
מן סיימה את הגיחות המבצעיות שלה בסוף שנות ה-80. היא התחתנה בגיל מבוגר עם המורה שלה לעברית.
יעל נפטרה, שלושה חודשים לפני יום הולדתה ה-85.
הנצחתה: • 1982, צל״ש הרמטכ״ל • מונצחת בלוח זיכרון יחד עם לוחמת המוסד סילביה רפאל בגינה ציבורית בעיר הרצליה. • על שמה נקראים רחובות ברמת השרון ובאור יהודה. • יהא זכרה ברוך 🕯️
משפט בייליס הוא אחת מעלילות הדם המפורסמות והמטלטלות ביותר במאה ה-20, אשר התרחשה באימפריה הרוסית בין השנים 1911–1913.
במרץ 1911, במערה ליד העיר קייב (כיום באוקראינה), נמצאה גופתו של ילד נוצרי בן 13 בשם אנדריי יושצ׳ינסקי. על הגופה היו עשרות דקירות.
ארגונים אנטישמיים קיצוניים ברוסיה (כמו "הקופסאות השחורות" ו״ברית העם הרוסי"), בעידוד חשאי של גורמי שלטון ומשטרה, מיהרו להפיץ שמועה: הילד נרצח על ידי יהודים כחלק מ״פולחן דתי" כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח.
המשטרה המקומית גילתה במהירות שהרוצחים האמיתיים היו חברי כנופיית פשע מקומית בראשות אישה בשם ורה צ׳בריאק (הילד ידע יותר מדי על מעשי השוד שלהם ואיים להלשין). למרות זאת, שר המשפטים הרוסי והתביעה החליטו להתעלם מהראיות לחלוטין. הם היו נחושים לייצר עלילת דם רשמית כדי להסיט את התסכול הציבורי מהשלטון הצארי הרקוב אל עבר היהודים.
כדי לנהל משפט, השלטונות היו זקוקים ל״אשם" יהודי. הם בחרו במנחם מנדל בייליס, אב לחמישה ילדים שעבד כמנהל עבודה פשוט במפעל לבנים סמוך למקום מציאת הגופה.
בייליס היה אזרח שומר חוק, שלא היה קשור לשום פעילות פוליטית, ואף שמר על יחסים טובים עם שכניו הנוצרים. ביולי 1911 הוא נעצר בביתו לעיני משפחתו ונשלח לכלא. במשך למעלה משנתיים ישב בייליס בבידוד ובתנאים קשים, בזמן שהתביעה הרוסית ניסתה "לבשל" נגדו ראיות, ללחוץ על עדים ולשחד אסירים שיעידו נגדו שקרים.
בספטמבר 1913 נפתח המשפט בקייב, והפך מיד לסנסציה בינלאומית שריתקה את דעת הקהל העולמית. המשפט לא היה רק נגד בייליס, אלא נגד הדת היהודית כולה.
התובעים הביאו "מומחים" מטעם עצמם, ביניהם כומר קתולי בעל עבר פלילי בשם פראנייטיס, שניסה להוכיח באמצעות ציטוטים מזויפים מהתלמוד ומהקבלה שהיהדות מצווה על רצח נוצרים.
הקהילה היהודית והליברלים ברוסיה גייסו את מיטב עורכי הדין, הבלשנים והמשפטנים במדינה. אנשי רוח מפורסמים בעולם (כמו תומאס מאן, ה. ג'. וולס וארתור קונאן דויל) חתמו על מכתבי מחאה רשמיים נגד השלטון הרוסי.
במהלך חקירה נגדית מבריקה, השפילו עורכי הדין של בייליס את הכומר פראנייטיס, והוכיחו בפני חבר המושבעים שאין לו שום מושג ביהדות, בארמית או בתלמוד. בנוסף, חוקרים ישרים מהמשטרה העידו (וחלקם אף פוטרו בשל כך) שהראיות מצביעות בבירור על כנופיית השודדים של ורה צ׳בריאק.
חבר המושבעים הורכב מאיכרים רוסים פשוטים; השלטונות דחפו לכך מתוך מחשבה שיהיה קל לתמרן אותם באמצעות אנטישמיות דתית. באוקטובר 1913, לאחר התייעצות דרמטית, הגיעו המושבעים להחלטה מורכבת:
הם קבעו כי הרצח של הילד אכן נשא אופי של "פולחן דתי" (הישג פוליטי זול לשלטון). הם קבעו פה אחד כי מנחם מנדל בייליס זכאי לחלוטין ואינו קשור למעשה.
בייליס שוחרר מיד מהכלא לקול צהלות ההמונים שחיכו מחוץ לבית המשפט.
המשפט השאיר את בייליס ומשפחתו מרוסקים כלכלית ובריאותית. מחשש לנקמה מצד ארגונים אנטישמיים, הוא עזב את רוסיה הצארית בשנת 1914 ועלה לארץ ישראל, שם התיישב בתל אביב ועבד במפעל.
בשנת 1921, בשל קשיים כלכליים בארץ, היגר עם משפחתו לארצות הברית. הוא התיישב בניו יורק, שם כתב את ספר זיכרונותיו המרתק ("סיפור ייסוריי", נקרא גם "blood libel") שבו תיאר את השנים הקשות בכלא ואת מהלך המשפט.
מנחם מנדל בייליס נפטר בניו יורק ביולי 1934, כשהוא זכור בהיסטוריה היהודית כסמל לעמידה איתנה מול רדיפה ושקר. הפרשה עצמה נחשבת עד היום לנקודת פרשת מים שחשפה את עומק הריקבון והאנטישמיות הממוסדת של השלטון הצארי, שנים ספורות לפני קריסתו במהפכה הרוסית.
בסיומו של יום ראשון ללימודים קיבלתי הודעה מרגשת כל כך מטליה הבר שאיבדה את בעלה הגיבור בעזה: ״הי חנוך, תראה איזה עם יש לנו: אלעד תדמור,...