שמירת השבת של החפץ חיים

בס''ד

שמירת השבת של החפץ חיים

תרע״ה [1915] ימי מלחמת-העולם הראשונה. הקרבות גברו והתרחבו. בערי ליטא, שהיו בשליטת האימפריה הרוסית, גברה הדאגה לנוכח התקרבות צבאות הקיסרות הגרמנית. רבי ישראל-מאיר הכוהן, מהעיירה ראדין, המוּכר בכינויו 'החפץ חיים', הכריז כי אם יתקרבו הגרמנים, יעזוב מיד את העיירה וייסע אל מרכז רוסיה. לא עברו ימים רבים והם נאלצו לארוז את מיטלטליהם במהירות ולצאת לדרך. בימים ההם, ימי מלחמה טרופים, לא היו רכבות רבות, והן נסעו בתדירות נמוכה. מסילת ברזל ראשית אחת שימשה לתנועת הרכבות שחצו את המדינה. ה׳חפץ חיים', אשתו ושני ילדיו, ועמם הרב אלחנן וסרמן ובני משפחתו וחבורה מצומצמת של תלמידים, הצליחו לעלות אל רכבת שיצאה ביום ראשון בשבוע לעבר פנים רוסיה. הקרונות היו דחוסים והנסיעה איטית. בגלל תנועת רכבות צבאיות נאלצה הרכבת לעצור תכופות לשעות או אף לימים. במשך כל השבוע הצליחה הרכבת להתקדם אך מעט, וביום שישי הייתה קרובה אל העיר מולודצ׳נה, שבה התגוררו יהודים רבים. אולם למרבה האכזבה, דווקא בהיותה קרובה כל-כך, האטה הרכבת את קצב הנסיעה. בני החבורה נשכו את שפתותיהם, והביטו בשמש הנוטה מערבה. בליבם רחשו תפילה שהרכבת תצליח להגיע אל העיר קודם כניסת השבת. תקוותיהם נמוגו. היה ברור כי בקצב הזה תגיע הרכבת לעיר לאחר כניסת השבת. ה׳חפץ חיים' היה שקוע בשרעפיו, ופתאום ננער ואמר: "אתם יכולים להמשיך בנסיעה, כי הירידה מהרכבת כרוכה בפיקוח נפש, אך אני מעדיף לשבות בשדה מלחלל את השבת". הנוכחים נדהמו. הם ניסו להבהיר לו את חומרת הסכנה הצפויה למי שיימצא בשטח פתוח. בעיתות מלחמה כל אדם זר נחשד כמרגל, ועלולים לירות בו בלי דין ומשפט. אולם ה׳חפץ חיים' היה נחוש ואמר כי הוא מוכן למסור את נפשו בעד קדושת השבת. לאחר שהתברר כי אין סיכוי להניאו מהחלטתו הודיע רבי אלחנן וסרמן כי יצטרף אליו. בעקבותיהם החליטה כל החבורה לרדת מהרכבת ולשבות בשדה.

הם ניצלו עצירה רגעית של הרכבת ומיהרו לרדת ממנה הם ומיטלטליהם. כדי לזרז את הירידה פנו הנשים והילדים אל הדלת שהייתה בצד אחד של הקרון והגברים ירדו מהצד השני. אך פתאום התברר להם שלא יוכלו לאחד את הקבוצה. זקיף ששמר על המסילה חשד בחבורה המוזרה כי בכוונתה לגרום נזק למסילה, ואסר עליהם להתקרב אליה. אלה היו רגעים של אובדן עצות. הגברים עומדים מצד אחד, ובצד השני עומדים הנשים והילדים ובוכים. רק לאחר זמן רב, כאשר הזקיף התרחק, חמקו הנשים והילדים ועברו את המסילה, ושוב היו כולם יחד. הגברים עמדו להתפלל קבלת שבת. כשהאיר הבוקר הופיעו בשדה חיילים שהיו בדרכם אל החזית. הללו הביטו בלעג בחבורה השוהה בשדה הפתוח. כמה מהם אף השליכו לעברה לפידים בוערים ששימשו אותם לתאורה בלילה. התלקחה אש ואך בנס לא הגיעה אל חפציהם. בני החבורה עמלו עתה לשכנע את ה׳חפץ חיים' כי המשך השהייה במקום בלתי-אפשרי, וכי עליהם לעלות אל הרכבת הראשונה ולהתקדם למקום יישוב. ה׳חפץ חיים' חשש מחילול השם העלול להיגרם כשייוודע שנסע בשבת, אך לבסוף הסכים. סוף-סוף נראתה רכבת מתקרבת. בני החבורה התקרבו לעבר המסילה, הרכבת האטה אך לא עצרה. האכזבה הייתה רבה. אלא שאז הבחינו כי אחד מהם, ר' מרדכי-דב מברדיצ׳ב, נעדר. דאגה חדשה מילאה את ליבם. באותה עת היה ר' מרדכי-דב ברכבת. הוא הצליח להיתלות ברכבת בעת שהאטה ולהשתחל פנימה. מוחו עיבד תכנית להצלת כל החבורה. מיד בבואו למולודצ׳נה פנה אל בית-הכנסת. המתפללים הביטו בו בחשדנות. מה האיש שחילל עתה את השבת מחפש בבית-הכנסת? אולם כשניגש ר' מרדכי-דוב אל הרב, קפץ הרב ממקומו. חיש-מהר נודע לכול כי ה׳חפץ חיים' נמצא בשדה והוא שרוי בסכנה גדולה. הרב האיץ בנכבדי הקהילה לצאת בעגלות כדי לאתר את הקבוצה ולהביאה אל העיר. כמה עגלות יצאו מיד אל המקום, אך לא הצליחו לאתר את הקבוצה ושבו ריקם. בעיר גברה החרדה לשלום בני החבורה, ובבתי-הכנסת התכנסו לאמירת תהילים. השעה כבר הייתה ארבע אחר-הצהריים, ואז קם יהודי כפרי וטען כי הוא יצליח למצוא אותם. שוב יצאו העגלות ובהן הכפרי ור' מרדכי-דוב. גשם עז ניתך על הארץ והשמש פנתה לשקוע. ופתאום, לשמחתם הרבה, מצאו את חבורתו של ה׳חפץ חיים'. שמחה והתרגשות אחזו בכולם. הללו שמחו לפגוש את ר' מרדכי-דוב בריא ושלם, וכמובן את מציליהם מהעיר, ואף אלו שמחו על הזכות הגדולה לפגוש את ה׳חפץ חיים'. באותה שעה ישב ה׳חפץ חיים' בסעודה שלישית. הוא סיפר לבני העיר כי בחסדי ה' עברה עליהם השבת בשלום, וכי אף הזקיף נעשה לידידם הנאמן וסייע להם בכמה דברים. וכך, רק במוצאי השבת, לאחר ההבדלה, עלו בני הקבוצה על העגלות ונסעו יחדיו למולודצ׳נה. שם התקבלו על-ידי בני העיר בשמחה רבה ובכבוד גדול. בסיכומו של דבר הבינו הכול כי ההשגחה העליונה הייתה בעזרו של ה׳חפץ חיים' כדי שלא ייאלץ לחלל את השבת.

שמחת נערים בגיא ההריגה

בס׳ד

שמחת נערים בגיא ההריגה – לעשרה בטבת שהוא גם יום הקדיש הכללי לנספים בשואה הי''ד

. באושוויץ באחד הצריפים היו כלואים חמישים נערים שהיו מיועדים להשלח לתאי הגזים. בליל שמחה תורה הם נלקחו מהצריף לתאי הגזים והוכנסו לשם כביכול כדי להתרחץ "במקלחות'' שלא היו שם. הנערים ידעו היטב מה מצפה להם, והם אמרו אחד לשני שהיום שמחת תורה, ואף על פי שאין לנו כאן ספר תורה, הקב''ה נמצא בכל מקום ונרקוד ונשמח יחד עם הקב''ה. הם התחילו לרקוד ולשיר את שירי שמחת תורה ''אשרינו מה טוב ומה נעים גורלינו''.

הנאצים שעמדו בחדר החיצוני והתכוננו להשליך את הגז פנימה לא הבינו מה קורה. הם לא ראו דבר כזה מימיהם, נערים הולכים למות והם רוקדים שרים ושמחים?

המפקד הגרמני פנה אליהם ושאל אותם מדוע הם שמחים והרי הם הולכים למות?

הם ענו לו שם שמחים בגלל שתי סיבות: אחת שהם נפרדים מהעולם הזה השפל שבו יכולים כלבים כמו הגרמנים לשלוט. והסיבה השניה היא שעוד מעט הם יתאחדו עם נשמות הוריהם ומשפחתם שכבר אינם בין החיים. המפקד הגרמני התפוצץ מכעס ואמר להם שהוא לא יתן להם למות תוך דקות ע''י גז אלא ימית אותם ביסורים. הוא נתן פקודה להחזיר אותם לצריפים והוא כבר יביא אותם על עונשם. הנערים חזור לצריף בשירה ובריקודים.

למחרת היה צורך לשלוח יהודים למקומות עבודה בגרמניה. רוב הבחורים נשלחו לעבודה וחלקם התערבבו בצריפים שבו היו יהודים אחרים. כך נצלו חייהם של חמישים נערים גבורים בליל שמחת תורה באושוויץ. בחורים שקיימו את הנאמר ב''אשת חיל'' שאנו אומרים בליל שבת ''ותשחק ליום אחרון'', וזכו להשאר בחיים.

שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו

בס''ד

"שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו"

נאמר בפרשה ''התיצבו וראו את ישועת ה' ''. אדם צריך לדעת שיש דברים שהוא איננו מסוגל לחזות בהם מראש, כי אין לו את המשקפת הנדרשת לכך. אנחנו נתקלים בבעיה ונראה לנו שלא נוכל לצאת ממנה, כמו נמלה שסוחבת גרגיר קטן של חיטה ונתקלת בגבשושית חול קטנה וחושבת שיש לפניה מחסום ענק. אנחנו צריכים להתרגל לעובדה שהעולם לא מתחיל ולא נגמר בגובה העיניים שלנו, צריך להסתכל קדימה ולמעלה ''דע מה למעלה ממך''. אדם צריך לעשות את המעשים הטובים והישועה תבוא. מסופר במדרש קהלת רבה על התנא בר קפרא שהלך ליד חוף ימה של קיסריה וראה אניה שטבעה בים. תוך כדי שהוא צופה בטביעת האניה הוא רואה אדם שניצול מהטביעה והיה נראה במצב עלוב ביותר. בר קפרא ניגש אליו ונתן לו שני סלעים – סכום כסף גדול בתקופה ההיא. לאחר מכן הזמין בר קפרא את האיש לביתו, נתן לו לאכול ולשתות וכאשר האיש התכוון לצאת מביתו הוא העניק לו עוד שלושה סלעים. לאחר אותו ארוע עבר זמן רב וחבורת יהודים נפלה בשבי של חייליו של הקיסר הרומאי ששלט באותה תקופה. בר קפרא שהיה נחשב כמקורב למלכות נבחר לצאת לארמון הקיסר כדי לנסות לשכנעו לשחרר את היהודים. בר קפרא לקח סכום גדול של 500 סלעים כדי לשחד את הקיסר. כאשר הוא נכנס לארמון הוא פוגש את אחד השרים. אותו שר בראותו את בר קפרא קם לכבודו. מיד התברר לבר קפרא שהשר הנכבד הוא אותו האיש שניצל מטביעת הספינה ובר קפרא עזר בעת צרה, ובמשך הזמן עלה לדרגה של שר אצל הקיסר הרומאי. כאשר הוא הבין מדוע בר קפרא הגיע לארמון הקיסר, הוא אמר לבר קפרא שחמש מאות הסלעים נתונים לו במתנה והוא ישחרר את כל היהודים, וזאת כגמול על החסד שעשה לו בר קפרא באותה העת. מסיים המדרש את הסיפור בפסוק: ''שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו''.

שלח לחמך ... כי ברוב הימים תמצאנו

סיפור הפרשה: נאמר בפרשה ''התיצבו וראו את ישועת ה' ''. אדם צריך לדעת שיש דברים שהוא איננו מסוגל לחזות בהם מראש, כי אין לו את המשקפת הנדרשת לכך. אנחנו נתקלים בבעיה ונראה לנו שלא נוכל לצאת ממנה, כמו נמלה שסוחבת גרגיר קטן של חיטה ונתקלת בגבשושית חול קטנה וחושבת שיש לפניה מחסום ענק. אנחנו צריכים להתרגל לעובדה שהעולם לא מתחיל ולא נגמר בגובה העיניים שלנו, צריך להסתכל קדימה ולמעלה ''דע מה למעלה ממך''. אדם צריך לעשות את המעשים הטובים והישועה תבוא. מסופר במדרש קהלת רבה על התנא בר קפרא שהלך ליד חוף ימה של קיסריה וראה אניה שטבעה בים. תוך כדי שהוא צופה בטביעת האניה הוא רואה אדם שניצול מהטביעה והיה נראה במצב עלוב ביותר. בר קפרא ניגש אליו ונתן לו שני סלעים – סכום כסף גדול בתקופה ההיא. לאחר מכן הזמין בר קפרא את האיש לביתו, נתן לו לאכול ולשתות וכאשר האיש התכוון לצאת מביתו הוא העניק לו עוד שלושה סלעים. לאחר אותו ארוע עבר זמן רב וחבורת יהודים נפלה בשבי של חייליו של הקיסר הרומאי ששלט באותה תקופה. בר קפרא שהיה נחשב כמקורב למלכות נבחר לצאת לארמון הקיסר כדי לנסות לשכנעו לשחרר את היהודים. בר קפרא לקח סכום גדול של 500 סלעים כדי לשחד את הקיסר. כאשר הוא נכנס לארמון הוא פוגש את אחד השרים. אותו שר בראותו את בר קפרא קם לכבודו. מיד התברר לבר קפרא שהשר הנכבד הוא אותו האיש שניצל מטביעת הספינה ובר קפרא עזר בעת צרה, ובמשך הזמן עלה לדרגה של שר אצל הקיסר הרומאי. כאשר הוא הבין מדוע בר קפרא הגיע לארמון הקיסר, הוא אמר לבר קפרא שחמש מאות הסלעים נתונים לו במתנה והוא ישחרר את כל היהודים, וזאת כגמול על החסד שעשה לו בר קפרא באותה העת. מסיים המדרש את הסיפור בפסוק: ''שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו''.

שלא נבוש ולא נכשל

סיפור ולקח בצידו – ''יש קונה עולמו בשתי מילים''.

מעשה בתלמיד חכם, שהגיע לירושלים לספריה גדולה כדי לעיין בכתבי יד לצורך חיבור הלכתי שהוא כתב. הוא ישב שם מבוקר ועד ערב, ובצהרים נטל ידיו ואכל פת לחם שהביא מביתו. כאשר סיים לאכול בירך ברכת המזון. כאשר הוא הגיע למילים "ונא אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם…שלא נבוש ולא נכלם" הוסיף את המילים ''ולא נכשל לעולם ועד'', האחראית בספריה שעברה לידו באה מבית דתי ופנתה לאורח חיים חילוני. כאשר היא שמעה אותו מברך היא העירה לו שלא אומרים 'ולא נכשל', ולחזק את דבריה לקחה סידור מהספריה והראתה לו שנוסח ברכת המזון הוא כמו שהיא אומרת. התלמיד חכם השיב לה שכך קיבל במסורת בבית הוריו, והוא עוד יוכיח לה זאת מן הכתובים. הוא חזר לביתו מצא בסידור שלו את הנוסח ''שלא נבוש ולא נכשל''. הוא צילם את הדף מסידור, סימן בהדגשה את המילים ''ולא נכשל'', ושלח את הדף לספריה הגדולה בירושלים. עבר זמן והנה אותו תלמיד חכם ששכח מכל הענין מקבל הזמנה לחתונה, אך להפתעתו הוא לא הכיר את החתן ולא את הכלה. הוא לא התכוון להשתתף בחתונה ושכח מהעניין. הוא שכח אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'', והוא מוצא את עצמו ביום החתונה, בזמן החופה, ליד האולם בו מתקיימת החתונה. היא החליט לעלות לחופה, והנה רק רואה אותו הכלה, היא מקבלת אותו בשמחה ובהתרגשות גדולה ואומרת לו "תדע לך שאתה המחותן הראשי בחתונה שלי". היא ספרה לו שכאשר הוא היה בספריה היא עמדה להנשא לגוי שהיה חבר שלה. כאשר היא קבלה את הדף המצולם מהסידור עם ההדגשה של המילים ''ולא נכשל'', התעוררו בה רגשות חרטה על כך שהיא נכשלת ומתחתנת עם גוי. היא לא רצתה לעזוב אותו, אך רצתה לחשוב עוד קצת על הצעד הגורלי שהיא עושה, ובקשה לדחות את החתונה. החבר שלה הגוי כעס והחליט שאם היא לא מוכנה להתחתן איתו כעת הוא עוזב אותה, וכך ''נתפרקה החבילה''. הבחורה הלכה ''מחיל אל חיל'' שבה בתשובה גמורה הכירה בחור בעל תשובה שהתמיד בלימוד התורה ונהיה תלמיד חכם, ואיתו היא זכתה להקים בית בישראל. ''עכשיו אתה מבין למה אתה המחותן הראשי'' בחתונה שלי''? ! ! אמרה הכלה. לא היה קץ לשמחתו של אותו תלמיד חכם על הזכות שנפלה בחלקו.

שבע שבתות תמימות תהיינה תמימותו של כפרי

בס''ד "שבע שבתות תמימות תהיינה'' – שכר התמימות

בכפר קטן התגורר יהודי פשוט וירא-שמים, אשר דרכו הייתה להתנהג בתמימות בכל עניין. פרנסה קבועה לא הייתה לו, אך הוא שם בה' את ביטחונו. בכל יום היה יוצא אל העיר הסמוכה ומשיג עבודה מזדמנת כלשהי. פה תיקון גג, שם שאיבת מים וכדומה. השכר הזעום שקיבל הספיק אך בקושי לפרנסתו, אולם הוא תמיד הודה לה' על שהמציא לו את מזונותיו.

יום אחד הגיע לעיר הצדיק רבי משה-לייב מסאסוב. בימים ההם עדיין לא היה שמו ידוע לכול, והדבר אִפשר לו לנדוד מעיר לעיר, ולחפש את הנשמות הגדולות החבויות ביהודים הפשוטים. בערב שבת, כשהכול ממהרים לבתיהם, עבר רבי משה בשוק ופגש את היהודי. הוא שאלו למצב פרנסתו, והיהודי השיב כי היום חטב עצים והרוויח שתים-עשרה פרוטות. כהרגלו מאז ומעולם, נתן לעניים את מחצית השכר, שישה רובלים, והיתרה תשמש לו לצורכי השבת. בשתי פרוטות יקנה חלות, בשתי פרוטות – יין לקידוש, ובשתיים הנותרות – נרות.

החליט רבי משה-לייב להעמידו בניסיון ואמר לו: "דע לך כי אני עני ממך, שאפילו כמה פרוטות לקניית כוס משקה לחמם את גופי אין לי". נענה האיש: "לקדש אוכל גם על חלות. אקנה לך כוס משקה בשתי הפרוטות שחשבתי לקנות בהן יין".

לאחר ששתה הצדיק את כוס המשקה, הוסיף ואמר: "עכשיו, כשרק התחלתי להתחמם, נפשי יוצאת לעוד כוס". שילם האיש עוד שתי פרוטות וקנה לו כוס שנייה. כשביקש רבי משה-לייב כוס שלישית, הגיב הכפרי: "אולי אפשר להכניס את השבת בלי חלות ויין, אבל על נרות שלום-בית אי-אפשר לוותר".

ראה הצדיק את צדקתו של הכפרי ושאלו: "מה יש לך בבית ששווה כסף?". ענה הכפרי כי יש לו פרה המניבה חלב. "אם-כן, זאת עשה", אמר לו הצדיק, "ביום שני קח את פרתך אל השוק ומכור אותה. עליך לבוא לכאן בבגדי השבת שלך. אני אפגוש אותך ואומר לך מה לעשות".

חזותו של רבי משה-לייב הייתה כשל איש פשוט, אולם הכפרי, בתום-ליבו, הרגיש כי הוא אדם נעלה. הוא שכנע את אשתו, ואך בקושי הסכימה למכירתה של הפרה.

ביום שני בא הכפרי לשוק ופרתו עמו. כעבור זמן קצר נמכרה הפרה לסוחר, ששילם תמורתה שישים זהובים. עכשיו עמד הכפרי והמתין לרבי משה-לייב.

כשבא הצדיק, שמח לשמוע שהכפרי מכר את הפרה ובידו שישים זהובים. "לך עכשיו אל בימת הסוחרים הנכבדים והשתתף במכרז הנערך שם", הורה לו.

זה היה מכרז על אחוזת-ענק, שהייתה שייכת לפריץ שפשט את הרגל. הוסיף הצדיק ואמר לכפרי: "עליך להיראות כאילו אין אתה עני, וכפי שינהגו הסוחרים תנהג גם אתה. הוסף לנהוג בתמימות, ואל תקבל מיד כל הצעה".

הלך לשם היהודי ועמד בין הסוחרים העשירים. המחיר המוצע עמד על שנים-עשר אלף זהובים, וזה עתה הוצעו שלושה-עשר אלף. מיד הכריז: "חמישה-עשר אלף". עיני כל הסוחרים ננעצו בו. מי האיש הזה ומה הוא עושה כאן? הכפרי נראה רציני לגמרי, ואף הניח על השולחן חמישה-עשר זהובים, אחד לכל אלף, כמנהג המכרז.

לחבורת הסוחרים זו הייתה צרה צרורה. רגילים היו לעשות קשר ביניהם, לזכות במכרזים בזול, ולחלוק ברווחים. האיש הזר הזה עלול לשבש את כל תכניותיהם. הם הסתודדו והגיעו למסקנה שככל הנראה אין ליהודי הכסף הדרוש. החליטו אפוא להניח לו לזכות, וכאשר לא יהיה בידו לשלם, יתחדש המכרז.

המכרז הסתיים והכפרי זכה באחוזה, במחיר של חמישים וחמישה אלף זהובים. הממונה הודיע לו, כי על-פי כללי המכרז עליו לשלם עד הערב מחצית הסכום ואת היתרה בעוד עשרה ימים. הכפרי שילם בינתיים חמישים וחמישה זהובים. עתה נותרו בידו חמישה זהובים בלבד. אמר האיש בליבו, לוּ הייתי צריך לעשות עתה דבר-מה, ודאי היה ה' שולח לי את הצדיק שיורה לי מה לעשות. אכנס בינתיים למסעדה, כדרך הסוחרים העשירים, ואקנה לי ארוחה. ביטחונו בה' היה איתן, והוא נראה רגוע לחלוטין.

כל העת בלשו אחריו עיניהם העצבניות של הסוחרים, שנכנסו גם הם לסעוד במסעדה. שוב ושוב התלבטו אם הכפרי, שנראה כמי שאין לו מושג בעסקים גדולים כאלה, יוכל לעמוד בתשלום. עם זה, אם יזכה באחוזה, יפסידו הם עסקה ששווייה פי עשרה מהסכום שהציע.

בראותם את הכפרי יושב לו בנחת וארשת-פניו מלאת ביטחון, הגיעו למסקנה כי אכן טעו בו. לאיש יש כל הכסף במזומן ולכן אינו מודאג. ניגשו אליו הסוחרים, התנצלו על יחסם הקודם, והציעו לו למכור את זכייתו תמורת כל הסכום שהתחייב – חמישים וחמישה אלף זהובים. הכפרי גיחך, בעוד עיניו מחפשות את רבי משה-לייב, שיורה לו מה לעשות. תגובתו גרמה לסוחרים להאמין כי המחיר הזה נמוך בעיניו.

ניסו מהלך אחרון. הם הניחו לפניו מאה אלף זהובים, ואמרו לו: "נהיה אפוא שותפים. קח לך את הכסף הזה תמורת חלקנו בשותפות".

הפעם הבין הכפרי שזו הצעה שאין לסרב לה. העסקה נסגרה. הוא לקח את הכסף, שילם את מחיר האחוזה, זכה בבעלות על מחציתה, ועדיין נותרו בידו ארבעים וחמישה אלף זהובים במזומן. מכירת הפרה השתלמה אפוא מאוד. . .

שאלות באמונה מעשה נורא מהרמב״ן

בס''ד

מעשה נורא הביאו בספרי קורות הימים על תלמידו של הרמב״ן שחלה את חליו האחרון, והלך הרמב״ן לבקרו, וכאשר ראה דכבר תקיף ליה עלמא, אמר לו – שמע בני לאשר אצווך, הנה בעולם העליון יש היכל קדוש הנקרא 'כסאות למשפט' ושם 'שכינה ' נמצאת, על כן קח נא 'קמיע' זו אשר אתן לך כעת, עמה תלך לכל הממונים ותבקשם שיובילוך להיכל 'כסאות למשפט ', שם תשאל מאת הבורא 'כמה שאלות עצומות שיש לי על הנהגתו יתברך עם עמו ישראל ', וגם על מה נלקחת מהאי עלמא כה צעיר לימים, ויהי היום, וישב הרמב״ן ולמד אצל החלון, והנה נפתח החלון, ונתגלה אליו אותו תלמיד ואמר לו, בעלותי השמימה, בכל מקום שהראיתי את הפיתקא שמסרת בידי לא מנעו את דרכי, וכך עליתי מעלה מעלה עד אותו היכל אשר ציוויתני לילך שמה, אך מה אעשה שכאשר רציתי לשאול את השאלות והתמיהות שציוויתני לשאול, לא הוקשה לי מידי ולא היה לי מה לשאול, כי בעולם הא שאין כלל קושיות והכל ''בצדק ובמשפט בחסד וברחמים''.

(הובא במשנה שכיר אבות פרק ו' מספר קדום)

רפלקציה 2

רפלקציה אישית

הרגשתי

הערכת עמיתים

חיה: אהבתי בשיעור ששילבת תנועות גוף, השרית בכיתה חום, נעימות. חייכת הרבה.

השילוט הפלקטים על הלוח היו מצויין ברורים ואסתטיים, זה היה צבעוני ויפה לעין

הפתיחה שלך הייתה טובה, על ההיסטוריה של סיפור החנוכה.

את המילה או. קיי אמרת הרבה פעמים.

בבית הרביעי לא שיתפת כל כך את הבנות, והיו בנות שרצו להוסיף (למרות שאני מבינה שלא היה זמן).

פנינה: שיעור טוב, מעניין. הפתיחה הייתה מרתקת כשסיפרת את סיפור החנוכה וההשתלשלות ההיסטורית.

השלטים הפלקטים ששמת שתלית על הלוח היו יפים וברורים. מבחינת אסטתיקה- השיעור מאה אחוז.

הדף העבודה קצת הקשה על הבנות, הן הסתבכו עם המילים אבל לאחר הסבר שלך ושלנו להן, הן התמודדו יפה.

הבנות ענו תשובות מגוונות ויפות- דבר שהראה שהן היו איתך.

יש לך עמידה טובה, את מסבירה ברור, חייכנית ומקסימה כלפיהן

רבי שלמה קרליבך נפגש עם יהודי לפני פטירתו

בס''ד

פטירתו של רבי שלמה קרליבך ז''ל

שלמה קרליבך כידוע היה דמות שנויה במחלוקת במגזר החרדי. יום אחד מגיע ר’ שלמה קרליבך למסעדה בארה”ב, כדרכו באהבת ישראל עבר בכל שולחן ולחץ ידיים וברך בחום כל אחד. בשולחן בקצה המסעדה אליו הגיע אחרון ישבו שני אנשים חרדים אשר אחד מהם לחץ את ידו של שלמה קרליבך אך השני סירב בתוקף.

קרליבך לא מבין וחושב אולי האיש לא שם לב שהוא מושיט לו יד. מנסה שוב אך האיש אומר מפורשות אני לא רוצה ללחוץ לך יד. אתה איש מלוכלך.

קרליבך מתחנן על נפשו “מה אני עושה שלא יקרה שיהודי לא ירצה ללחוץ לי יד? קרליבך אומר אני מוכן לחזור בתשובה. תגיד לי מה לעשות אך אני חייב שגם אתה תלחץ את ידי.

האיש אומר לקרליבך, שמע, אתה תאמר לי שאתה חוזר בתשובה רק בשביל ללחוץ את ידי אך אני לא מאמין לך. קרליבך מתיישב למול האיש ומתחיל לבכות לרבונו של עולם, אבא שבשמים, רציתי לקרב יהודים אליך. ירדתי גם לאנשים במקומות הכי נמוכים. התלכלכתי איתם אך עכשיו אני מתחנן אליך. רחם עלי וקבל אותי בתשובה שלימה.

קרליבך פתח סידור ואמר וידוי שלם על כל סעיפיו ובדמעות אמיתיות שכל העומדים מסביב החלו לבכות כמו שרק קרליבך היה יכול בנשמתו הגדולה. קרליבך התחנן באמת מעומקא דליבא והחרדי הקנאי נשבר למול המחזה וקם ולחץ את ידיו של קרליבך ופתחו במחול ובאהבה גדולה.

ר’ שלמה קרליבך התנצל שהוא חייב לרוץ כי הוא מאחר את הטיסה. הישר משם יצא לשדה התעופה ושם במטוס שעות קצרות לאחר שאמר וידוי בבכי רב על כל חייו דמם ליבו והשיב נשמתו הגדולה והנקייה ליוצרו…. סיפור שהתפרסם רק לאחרונה בעל המעשה סיפר זאת.

רבי קלונימוס קלמן

בס׳ד

אחד מגדולי הצדיקים מגדולי הרביים, בגטו ורשה היה רבנו הקדוש המקודש בכל מיני קדושות, ואפילו אם נגיד עליו שהוא קדש הקדשים גם זה אינו מספיק. מה נגיד על יהודי שהלך לכבשן האש, שהוא קדש קדשים? לא מספיק. בגלל שלקדש הקדשים הכהן הגדול נכנס והוא יוצא, אבל רבותיי אתם יודעים ואני יודע מי הביא את הקדש קדשים לעולם הזה? נדב ואביהוא.