הטיית השורד:

הטיית השורד:

צריך לדעת לקרוא נתונים נכון. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, חיילים בריטים יצאו לשוחות כשהם חובשים לראשם כובעי בד בלבד, ללא כל הגנה מעבר לכך. רסיסים מאש ארטילריה, ולא קליעים, הם שגרמו לרוב המוחלט של פציעות הראש בשדה הקרב, וכובעי הבד הישנים והרכים לא סיפקו שום הגנה. ככל שההפגזות הארטילריות התעצמו, הצבא הבריטי מיהר לאמץ את קסדת הפלדה החדשה מסוג "ברודי" (Brodie) – עיצוב פשוט בצורת קערה שנועד להגן על החיילים מפני מטר רסיסי המתכת שירד מלמעלה ללא הרף.

לאחר שהקסדה חולקה לחיילים, קציני הרפואה תיעדו פתאום זינוק מסיבי במספר פציעות הראש. בעיני הגנרלים שקראו את הדוחות, זה היה נראה כאילו הציוד החדש איכשהו גורם לנזק. הם הניחו שהעיצוב פגום, ששולי הפלדה מטים את הדף הפיצוץ, או שצורת הקסדה מרכזת את עוצמת הפגיעה במקומות הלא נכונים. הנתונים היו כל כך מזעזעים, גבוהים באלפי אחוזים, עד שהצבא התייחס לכך כאל אסון הנדסי פוטנציאלי.

אך ההסבר היה פשוט בתכלית: הקסדה לא ייצרה יותר פציעות, היא מנעה מקרי מוות. לפני עידן קסדת הברודי, רוב החיילים שספגו פגיעת רסיס בראשם כלל לא הגיעו לתחנת האיסוף הרפואית; הם נספרו כחללים. הקסדה החדשה לא העלימה את הפציעות, אך היא הפכה פגיעות קטלניות לפציעות שניתן לשרוד. ה״עלייה" במספר פציעות הראש הייתה למעשה ההוכחה הסטטיסטית הראשונה לכך שהקסדה עושה בדיוק את מה שתוכננה לעשות: משאירה אנשים בחיים.

הרב שינה את ההבדלה לשם שלום

בספר מתוך התורה הגואלת, א, מוצש״ק 'שבת הגדול' של שנת תשל״ח, מספר הרב צבי יהודה על דבר שאירע במסע המושבות:

הרב [הראי״ה] הביא את דברי הגמרא האומרת שמוזגין כוס של ברכת המזון במים. "מזה נמשך מנהגנו גם לקידוש, אבל בהבדלה, בשום אופן לא. המבדיל בין קדש לחול צריך להיות באופן ברור, חריף, ולא מטושטש. אבל הפעם, בהוראת שעה, מכיון שאנחנו עכשיו פועלים להשפעת הקדש בחול, לחיזוק הקשר שבין היישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה, נצרף גם טיפת מים ביין של ההבדלה".

אחר כך הבדיל הרב ר' יוסף חיים זוננפלד, וכמובן, גם הוא כך גדל מילדות, כך קיבל מרבותיו — קידוש מוזגים, הבדלה לא מוזגים. וכשקיים מצוה, קיים ביראת שמים גדולה, בחרדת קדש בכל עצמותיו. והפעם הוסיף מים — אם הרב של יפו כך פסק, אז כך הלכה.

הכוח של השתיקה והמילה הבודדת

שלושת המכתבים הקצרים בהיסטוריה הם משעשעים למדי. קבלו אותם:

המכתב הכי קצר — המקום השלישי: ״לא היה לי די זמן לכתוב לך מכתב קצר יותר. ״ (המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי הדגול בלז פסקל כתב לחברו).

המכתב הכי קצר — המקום השני: קורא זועם שלח למארק טווין מכתב עם מילה אחת: ״אידיוט״. (טווין החזיר לו את התשובה הבאה: ״כבר שמעתי על אנשים שכתבו מכתב ושכחו לחתום, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה מישהו שחתם ושכח לכתוב את המכתב. . . ״).

המכתב הכי קצר — המקום הראשון: לאחר שסיים את כתיבת הרומן הגדול ביותר שלו — עלובי החיים, יצא ויקטור הוגו לחופשה. הוגו הסתקרן לדעת אם מכירת הספר מצליחה ושלח למוציא לאור מכתב המכיל תו בודד: ? (כלומר — מה הולך?) התשובה, שלא אחרה לבוא, הכילה גם היא תו בודד: ! (כלומר: נמכר נהדר!). זו נחשבת לחליפת המכתבים הקצרה מאז ומעולם.

כי לפעמים פחות זה יותר. או כמו שאמר וודרו וילסון נשיא ארה״ב: ״אם אתם רוצים שאדבר במשך חמש דקות, תנו לי חודש להתכונן. אם ברצונכם שאנאם במשך עשרים דקות, תנו לי שבועיים. אם אתם רוצים שאדבר במשך שעה, ובכן, לזה אני מוכן תכף ומיד״.

תיקון חצות

תיקון חצות

א. כתב הגר״ח בן עטר זצוק״ל בהקדמה לספר חפץ ה׳ וז״ל: בין ברכיו גדלתי, ובחיקו שכבתי מיום היותי לשאוב מדרכיו הטובים, ומרוב חסידותו כמעט אני אומר שלא עבר עליו חצי לילה בשינה אפילו בלילי תמוז מלקום ולספוד כאשה אלמנה על חורבן בית אלהינו בבכי גדול, ולהשלים הלילה בתלמוד וכו׳.

ב. כתב בספר זך ונקי כנפו (עמ׳ א): ואני הדל שמע שמעתי מפי אדונינו הרב כמוהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל שהיה מספר והולך בשבחי אדונינו הרב הגדול עיר וקדיש כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצ״ל מחבר שו״ת תקפו של יוסף, ותמיד היה מונה שבחיו. וזו אחת מהנה: שבכל לילה ולילה, גם בקיץ גם בחורף, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד שיגיע זמן חצות לילה ממש, ואחר כך היה אומר תיקון חצות בבכייה רבה ועצומה. אשריו ואשרי בניו אחריו זיע״א.

ג. סיפר הגה״ק ר׳ אלעזר אבוחצירא זצ״ל על אביו הגדול סידנא מרן בבא מאיר זי״ע שהיה מקפיד באמירת תיקון חצות שיהיה עם הנחת אפר על ראשו. וכשהיה צריך לנסוע ולהיות מחוץ לביתו, הרבנית ע״ה הייתה מכינה לו שקית עם אפר, והיה לוקח את השקית ומחביאה בבגדיו כמו ארנק כסף. וכן נהג לא להכניס את אותו האפר לבית הכסא, והיה אומר: היאך יתכן דבר שנתיחד לזכור על ידו את בית המקדש המקודש ביותר, היאך אפשר שלא לנהוג בו קדושה כיאה לקדושת בית מקדש.

והוסיף רבי אלעזר: ראו מה בין דורות ראשונים לדורות האחרונים. בדורות אחרונים לפני הנסיעה דואגים לקחת מצלמה וכדומה.

והביא מעשה מזקנו הרב ישא ברכה: היה מסתפר לעיתים תכופות, ופעם בעת שהיה צריך להסתפר הספר לא היה בעיר, ורבינו הצטער על כך שאין יכול להסתפר. וכשאלו אותו מדוע כל כך מצטער, הרי ניתן לדחות עד שיבא הספר, אמר בבא סאלי: שהוא רגיל להניח על ראשו אפר בעת שאומר תיקון חצות, וכשהוא עם שערות הוא לא ירגיש את האפר על הראש. (פקודת אלעזר עמוד פד).

ד. היו הרבה בדרום מרוקו שלבשו גלימה העליונה בגילוי כתף, הנקרא חלוצי כתף, זכר לחרבן בית המקדש שלא ישכח מהם כל היום, ולזכור השכינה שנמצאת בגלות. וכן נהגו הרבה חכמים ביניהם כמוהר״ר פינחס הכהן אזוג זלה״ה (הגר״ד פרץ).

קדושת בית הכנסת

קדושת בית הכנסת

אבי מורי שמע מזקני הכפר אולדמנצור על מעמד ברכת הלבנה שהתקיימה באותם ימים. באותם ימים שרר מתח רב בכפר, על כן מיד לאחר ברכת הלבנה נגשו אנשי הכפר להרה״צ רבי כליפה אלמליח זיע״א ושאלוהו אודות השמועה על בוא הנאצים. אמר להם רבינו: ״אכן יבואו לכאן הנאצים, אך לא יצליחו לבצע את זממם, זאת בזכות ששמרנו על כבוד בית הכנסת ולא דיברנו דברים בטלים בתוכו״. ורבות רבנו עורר על קדושת בית הכנסת, והיה שגור בפיו דברי הזהר פרשת תרומה (עמוד קלא:). תרגום: מי שמדבר בבית כנסת בדיבורים של חול, אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, שמראה שהוא אין לו אלוקים, ולא נמצא שם, ואין לו חלק בו, ולא מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתיקון העליון שלמעלה.

והגאון רבי אברהם סבע זצ״ל ממגורשי ספרד, בספרו צרור המור פרשת בהר, כתב: ״וכן נמשך להם הגירוש בספרד מצד חלול שבת מחלוקת וקטטה בבתי כנסיות בשבתות וימים טובים, עד שבעונותינו סבבו לעשותם בתי עבודה זרה. רבי פלוני ראה בית כנסת שהייתה בו מחלוקת. ואמר חוששני שיהא בית עבודה זרה, ולימים מועטים נלקח לבית עבודה. וכל זה לפי שלא היה להם יראת מקדש״. הרבנים מחו בכל תוקף בידי השותים ערק ואוכלים ביצים בבית הכנסת בתפלת שחרית, שהרי פסק שו״ע (סימן רפט הלכה א): אין לאכול קודם הקידוש.

סידנא בבא חאקי זצ״ל צעק רבות על חילול קדושת בית הכנסת, קדושת ספר תורה, אכילה קודם קידוש. והוסיף שיש בזה חשש כפירה שח״ו אין השכינה שורה בבית הכנסת, ומשה רבנו ע״ה אמר בפרשת נצבים: ״פן יש בם איש אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה׳. . . לא יאבה ה׳ סלוח לו, כי אז יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא״ — בר מינן על ככל ישראל. ואדם כזה כדאי לו שלא יבוא לבית הכנסת ויתפלל בביתו. מתוך דרשת הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ״ל (ספר שיירי הנפש סימן ט).

והגה״צ כמוהר״ר יעיש קריסיפין זיע״א כתב בספרו פרח שושנה (ויקרא שמיני י׳, ט): ״יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדרתיכם״. ופירש הרב ״ובניך״ — ר״ת ובהתפללך בבית כנסת נאסר יין ע״פ מה שפירש בעל הטורים ז״ל. תשת — ר״ת תפלת שכור תועבה. יורה שכל זמן שבית המקדש קיים ישראל מתכפרים על ידי הקרבנות, אבל בזמן הזה ״ונשלמה פרים שפתינו״, וכמו שבבית המקדש אסור לכהן לשתות יין, כמו כן בבית הכנסת אסור לשתות יין, ואם שתה אין תפלתו תפלה.

הקמיע והשבת

סיפר לי נהג מונית שהגיע לבית הצדיק הרב יצחק כדורי זצ״ל לבקשת מזור, היות ששנים רבים טרם נפקד. הרב אמר לנהג: אכתוב לך קמיע בתנאי שתשמור שבת. ניסה הנהג מונית: רב, אתה חזק בכתיבת קמעים, הרב יכתוב ויהיה בסדר. הרב השיבו בשמחה: אכתוב, אבל הקמיע לא יעזור ללא שמירת השבת.

הזקנה והמים הקדושים בציון

מעשה בזקנתי מרת רחל אוחנונא ע״ה, שהיתה נוהגת לצאת עם בני ביתה לעלות לציוני הצדיקים למשך שבוע ימים. באחד הפעמים התכוננה לצאת לציונו של רבי דניאל השומר זצ״ל, ולקחה בסלה מספר בקבוקים ריקים. שאלה בנה רבי משה: אמא, לדרך צריכים בקבוקים עם מים, למה את לוקחת בקבוקים ריקים? אמרה לו: בני, תבא לציון הצדיק ותראה מה ראיתי אצל אבותיו.

בתום ביקורם בציון הצדיק, יצאו מים מהקבר. אמא ממלאה מים בבקבוקים הריקים, ואותם נותנת לבני המשפחה לשתות. מים אלו ראו בהם סגולה לרפואה והצלחה.

הקבר שחיכה לצדיק הנכון

ביום פטירת הצדיק רבי שלום הלוי זצ״ל, כשבאו הח״ק לחפור לו קבר, כל מקום שניסו לחפור, האדמה היתה קשה ולא הצליחו, עד שאמרו: אולי ננסה לקברו ליד אביו. ומיד שהחלו לחפור הרגישו בקלילות גדולה, כשהקבר הולך ונחפר לפניהם בלא קושי, למרבית הפלא.

בכל השנים מיום פטירתו של הרב, ניסו הח״ק מספר פעמים לקבור לצידו איזה חכמים, ובכל פעם שהיו מנסים היו החופרים טוענים שהאדמה קשה כסלע. וכך עזבו את אותה החלקה, ורק עתה כשהיו צריכים את המקום לרבנו שהיה קשור בעבותות האהבה, הסכימה הקרקע להתרכך.

בשעת פטירתו היו מחייכות, וכבר אמרו בגמרא (כתובות קג, א): מת מתוך שחוק סימן יפה לו.

משכורתו האחרונה של הצדיק

משכורתו האחרונה של הצדיק

מדי שנה בליל הסדר, סעדו על שולחנו של הצדיק רבי שלום הלוי זצ״ל מחבר הספר נתיבות שלום ורב ק״ק אופראן וטהלה במרוקו ובארץ רב ק״ק ביבנה, בין מאה למאה עשרים נפשות, ואף את משכורתו האחרונה שקיבל (1. 4. 1970 יום לפני פטירתו), הספיק להעבירה לגבאים של הקמחא דפסחא (עונג שבת מס׳ 1319 עמוד 16).

שמיני עצרת

שמיני עצרת

בהכרזת הגשם של הש״ץ במוסף יום שמיני עצרת היו אומרים את כל הפזמונים, וכתב בספר נהגו העם (חג הסוכות אות טו). וסיפר לי אבא זצ״ל שהעיד לו זקן אחד שראה במו עיניו את הרה״ג רבי יהודה אלבאז זצ״ל איך שהיה עומד באמירת פזמונים הללו ומתחנן, ועיניו זולגות דמעות שיורדות על זקנו הלבן ז״ל.

זכיתי באחד השנים להתפלל עם הגאון החסיד הרב שמעון חרירי שליט״א בתפלת שחרית של הושענא רבה, ואיך התחנן והוזיל דמעות באמירת ההושענות שנכללים לגשמי ברכה.