מלחמת העולם השנייה: העובדות מאחורי דפי ההיסטוריה

מלחמת העולם השנייה: העובדות מאחורי דפי ההיסטוריה

מלחמת העולם השנייה (1939–1945) הייתה העימות הצבאי הגדול, הקטלני והמורכב ביותר בהיסטוריה האנושית. אבל מעבר למהלכים האסטרטגיים, הקרבות המפורסמים והתזוזות הגיאופוליטיות, המלחמה הזו ייצרה סיפורים הזויים, פתרונות טכנולוגיים מטורפים ואירועים שכמעט בלתי אפשרי להאמין שבאמת קרו.

1. החייל היפני שהמשיך להילחם 29 שנים אחרי שהמלחמה הסתיימה

הירו אונודה (Hiroo Onoda), קצין מודיעין בצבא היפני, נשלח בסוף 1944 לאי לובאנג שבפיליפינים עם הוראה חד-משמעית: לעולם לא להיכנע ולהמשיך במלחמת גרילה בכל מחיר.

כשהמלחמה הסתיימה ב-1945, אונודה והצוות הקטן שלו סירבו להאמין לכרזות שהוצנחו מהאוויר והיו בטוחים שמדובר בתעמולה אמריקאית. הוא הקיים מחנה בג׳ונגל והמשיך לנהל מלחמת גרילה עצמאית, לירות על מקומיים ולהסתתר. הוא הסכים לצאת מהג׳ונגל ולהניח את נשקו רק בשנת 1974 (29 שנים מאוחר יותר!), לאחר שהממשלה היפנית איתרה את המפקד הישיר שלו מ-1944, שהיה כבר איש עסקים מבוגר, והטיסה אותו במיוחד לג׳ונגל כדי שייתן לו פקודת כניעה רשמית.

2. הדוב שהועלה לדרגת רב-טוראי ונלחם בחזית

נבחרת התותחנים הפולנית (2nd Polish Corps) אימצה בשנת 1942 גור דוב חום סורי באיראן וקראה לו ווג׳טק (Wojtek). הדוב גדל בין החיילים, למד לשתות בירה, לעשן (ולבלוע) סיגריות ולהצדיע למפקדים.

כדי להעלות אותו על ספינות הצבא הבריטי לכיוון איטליה (מכיוון שחיות מחמד היו אסורות), הפולנים רשמו אותו רשמית כחייל מן המניין בצבא. בקרב המפורסם על מונטה קאסינו באיטליה ב-1944, ווג׳טק השתתף באופן פעיל: הוא נשא ארגזי תחמושת כבדים של פגזי תותח (בשמש ובאש צולבת) ללא פחד, והעביר אותם לקו הראשון. בעקבות זאת הוא הועלה לדרגת רב-טוראי והפך לסמל הרשמי של פלוגת ההובלה!

3. מילון הקוד שאי אפשר היה לפצח

האמריקאים השתמשו במלחמת העולם השנייה בשיטת הצפנה ייחודית בחזית הפיקוד באוקיינוס השקט: שפת הנאבאחו (Navajo). חיילים ממוצא ילידי-אמריקאי שימשו כדבררים והעבירו הודעות מוצפנות בעל פה בשפתם, שלא הייתה לה שום שפה כתובה או קשר לשפות אירופאיות. היפנים גייסו את מיטב המפענחים שלהם, אך לא הצליחו לפצח אפילו מילה אחת עד סוף המלחמה.

4. הקוסם שהטעה את הצבא הנאצי בעזרת אורות ומראות

לפני שהצטרף למאמץ המלחמתי, ג׳ספר מסקלין (Jasper Maskelyne) היה קוסם ובמה בריטי מפורסם. כשהתגייס לחיל ההנדסה, הוא הקים יחידה מיוחדת בשם "צוות ההסוואה" (The Camouflage Development Officer).

ההברקה הגדולה ביותר שלו הייתה בהגנה על נמל אלכסנדריה במצרים מפני הפצצות הלופטוואפה הנאצי. מסקלין בנה נמל מדומה מקרטון, עץ ומנורות במרחק של כ-5 קילומטרים מהנמל האמיתי. בלילה, הוא כיבה את האורות בנמל האמיתי והדליק את האורות בנמל המזויף, תוך שימוש באפקטים של פיצוצים מבוקרים. הטייסים הגרמנים הפציצו את הדיונות הריקות במשך לילות שלמים תוך שכבלי הנמל האמיתי נותרו ללא פגע!

5. מגדל אייפל שניצח את אדולף היטלר

כשהנאצים כבשו את פריז ב-1940, אדולף היטלר הגיע לביקור ניצחון בעיר ורצה לעלות לראש מגדל אייפל כדי להשקיף על העיר הכבושה ולהניף את דגל צלב קרס.

אלא שהצרפתים הכינו לו הפתעה קטנה: ימים ספורים לפני הגעתו, עובדי המגדל חתכו את כבלי המעליות והשמידו את המנועים. הצרפתים הודיעו לגרמנים שבגלל המלחמה אין חלקי חילוף ואי אפשר לתקן אותן. היטלר, שנמנע מלעלות את 1, 665 המדרגות ברגל, נאלץ להישאר למטה. הצרפתים גאו לומר ש״היטלר כבש את צרפת, אבל הוא לא כבש את מגדל אייפל״ (באופן מעניין, שעות ספורות לאחר שהאמריקאים והצרפתים שחררו את פריז ב-1944, המעליות חזרו לעבוד באורח פלא!).

מלחמת העולם השנייה הייתה עימות ענק של טכנולוגיה, רוח אנושית ואירועים בלתי נתפסים ששינו את העולם לנצח!

הגבר שלא ויתר על חלומו

בשנת 1978, בזמן שניקה את ביתו, ג׳יימס דייסון שם לב ששואב האבק שלו מאבד מעוצמת היניקה שלו ככל ששקית הנייר מתמלאת באבק. בעקבות השראה שקיבל ממנסרה מקומית, שעשתה שימוש במערכת צנטריפוגלית תעשייתית (ציקלון) כדי להפריד את הנסורת מהאוויר, הוא החליט לנסות ולפתח את שואב האבק הראשון בעולם הפועל ללא שקית.

הדרך אל ההצלחה הייתה רצופה בקשיים עצומים שנמשכו כחמש שנים:

דייסון בנה אב טיפוס ונכשל, אחרי זה בנה עוד אב טיפוס ונכשל, גם בפעם השלישית והרביעית הוא נכשל. כל דגם סבל מבעיה אחרת – זרימת אוויר חלשה, סתימות במעברים או תקלות מכניות.

אבל דייסון לא ויתר ולא הרים ידיים. הוא המשיך ובנה במו ידיו, בחצר ביתו, 5, 126 אבות-טיפוס שנכשלו בזה אחר זה.

בתקופה זו המשפחה נקלעה לחובות כבדים. דייסון נאלץ למשכן את ביתו, בזמן שאשתו, דיירדרה, פרנסה את הבית והעבירה שיורי אמנות כדי להביא כסף מזומן.

חברים, מכרים ובנקים חשבו שהוא השתגע לחלוטין ולא האמינו ברעיון.

רק אב-הטיפוס ה-5, 127 עבד בצורה מושלמת. הדגם הזה הציג עוצמת שאיבה חזקה ויציבה ללא צורך בשקיות נייר.

למרות ההצלחה הטכנולוגית, חברות השואבים הגדולות סירבו לרכוש ממנו את ההמצאה. הסיבה הייתה כלכלית: החברות הרוויחו מאות מיליוני דולרים בשנה ממכירת שקיות אבק חלופיות, ולא רצו להרוס לעצמן את המודל העסקי הרווחי. בשל כך, דייסון נאלץ להקים חברה משלו כדי לייצר ולהפיץ את המוצר בעצמו.

דייסון מדגיש לעיתים קרובות בראיונות שהוא לא רואה ב-5, 126 הניסיונות הללו "כישלון" במובן הרגיל. מבחינתו, כל גרסה שלא עבדה סיפקה לו נתונים קריטיים והבנה עמוקה לגבי מה שצריך לתקן, והביאה אותו צעד אחד קרוב יותר לפתרון. כיום, חברת Dyson היא אימפריה טכנולוגית חובקת עולם וג׳יימס דייסון עצמו הפך לאחד האנשים העשירים בבריטניה עם הון של בין 15 מיליארד דולר, תוצאה של נחישות והתמדה למרות כל כך הרבה כישלונות וקשיים.

מוזיקאי שנגן בחדר הניתוח

בשנת 2012 אבהישק פראסד, תושב העיר בנגלור שבהודו, עזב את עבודתו בתחום ההייטק כדי להגשים את חלומו ולהפוך למוזיקאי במשרה מלאה.

לאחר זמן מה, פראסד החל לסבול מתופעה קשה שבה שלוש מאצבעות ידו השמאלית (הקמיצה, האמה והזרת) התקשו, קפאו וסבלו מעוויתות קשות בכל פעם שניסה לנגן בגיטרה.

הוא אובחן כסובל מצירוף תסמינים נוירולוגי נדיר הנקרא "דיסטוניה של מוזיקאים" (Musician's Dystonia). זוהי הפרעת תנועה הנגרמת משיבוש באותות החשמליים שהמוח שולח לשרירים, והיא מתפרצת ספציפית בעת ביצוע פעולה קבועה ומורכבת כמו נגינה.

הרופאים בבית החולים בבנגלור, בהובלת הנוירוכירורג ד״ר שראן סריניוואסן, הבינו כי הדרך היחידה לתקן את הבעיה היא "לשרוף" בדיוק רב את המעגלים החשמליים המשובשים במוח.

בגלל שהבעיה הופיעה אך ורק בזמן נגינה, הרופאים היו חייבים לקבל משוב בזמן אמת מפראסד. הם ביקשו ממנו להביא את הגיטרה לחדר הניתוח ולנגן לאורך כל ההליך שנמשך 7 שעות.

הרופאים קדחו חור בגולגולתו של פראסד תחת הרדמה מקומית (כך שהוא לא הרגיש כאב, שכן בתוך המוח עצמו אין קולטני כאב) והחדירו אלקטרודה מיוחדת.

בכל פעם שהרופאים צרבו מעגל חשמלי משובש במוח, פראסד ניגן. פראסד סיפר כי "בצריבה השישית, האצבעות שלי פתאום נפתחו והשתחררו. חזרתי למצב נורמלי עוד על שולחן הניתוחים".

הניתוח עבר בהצלחה מלאה, ופראסד הצליח לחזור לנגן בגיטרה באופן חופשי לחלוטין ולשקם את הקריירה המוזיקלית שלו.

הסיפור הלא מוכר על "צבא העצים"

הסיפור הלא מוכר על "צבא העצים"

זה לא פוסט על שר הטבעות, בימיו האפלים של השפל הגדול, עמדה ארצות הברית בפני שני משברים מקבילים: דור של גברים צעירים שנבלו בתורי הלחם העירוניים, וטבע פראי שהוחרב בעקבות עשורים של כריתת עצים אגרסיבית, שריפות יער וסחף קרקע.

ימים ספורים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו ב-1933, השיק פרנקלין דלאנו רוזוולט (FDR) את "חיל השימור האזרחי" (CCC) כניסיון נועז וחסר תקדים שנועד לרפא הן את אזרחי האומה והן את אדמתה. היה זה גיוס אזרחי אדיר בעת שלום, שהפך דור מיואש ומובטל ל״צבא עצים" ממושמע ומלוכד שמנה כשלוש מיליוני צעירים.

החיים ב-CCC היו קשוחים ונוהלו ביעילות צבאית. גברים צעירים בני 18 עד 25 נשלחו למחנות מבודדים בלב הטבע, שם קיבלו קורת גג, ביגוד ומזון, והועסקו בעבודת כפיים קשה. הם פילסו שבילים, בנו גשרים, נלחמו בשריפות יער ושתלו כמות מדהימה של שלושה מיליארד עצים – נתון שהיווה כמעט מחצית מכלל הייעור מחדש בהיסטוריה של ארה״ב עד לאותה תקופה.

עבור עבודה זאת הם הרוויחו 30 דולר בחודש, אך היה לכך תנאי מבריק: 25 דולר מתלוש השכר נשלחו באופן אוטומטי ישירות הביתה למשפחותיהם הנאבקות. מהלך זה החזיק מיליוני בתי אב עם הראש מעל המים והזרים זמנים חיוניים בחזרה לכלכלות המקומיות.

מעבר לתרומה הסביבתית והכלכלית, ה-CCC חולל מהפכה שקטה גם בחינוך ובבריאות של דור שלם. צעירים רבים שהגיעו למחנות סבלו מתת-תזונה קשה בעקבות השנים הארוכות של המשבר; חודשים ספורים של תזונה קבועה ועבודה באוויר הפתוח הביאו לעלייה ממוצעת של כ-5 קילוגרמים של שריר לכל מתגייס. בנוסף, בשעות הערב, לאחר ימי העבודה המפרכים, הפכו צריפי המגורים לכיתות לימוד. למעלה מ-40, 000 צעירים אנאלפביתים למדו לקרוא ולכתוב בין כותלי המחנות, ורבים אחרים רכשו מקצועות טכניים ששינו את מסלול חייהם לנצח.

כמובן שהפרויקט השפתני לא חף מאתגרים ומחלוקות. המשמעת הנוקשה והניהול שבוצע על ידי קציני צבא גררו לא פעם ביקורת מצד מתנגדים פוליטיים, שחששו כי רוזוולט מקים "צבא פרטי" או מיליציה בסגנון המשטרים האפלים שצמחו באותה עת באירופה. בנוסף, למרות שהתוכנית הייתה פתוחה גם לצעירים אפרו-אמריקאים, ההפרדה הגזעית של אותם ימים חלחלה גם למחנות, ורבים מהם שובצו במחנות נפרדים – שיקוף כואב של המורכבות החברתית באמריקה של שנות ה-30.

למרות הצללים הללו, ה-CCC נותר עד היום אחד המפעלים האהובים והמוצלחים ביותר של ה״ניו דיל". הוא הוכיח שבעת משבר עמוק, המדינה אינה חייבת לבחור בין הצלת הכלכלה לבין שמירה על אוצרות הטבע – שתי המטרות יכולות להזין זו את זו. הצעירים הללו, שהגיעו למחנות כשהם חסרי כל ותשושי נפש, לא רק נטעו מיליארדי עצים כדי להציל את אדמת המולדת, אלא גם בנו מחדש את תחושת הערך העצמי והגאווה הלאומית שלהם.

כשהתוכנית הגיעה לבסוף לסיומה ב-1942 עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, החליפו בחורי ה-CCC את אתי החפירה ברובים. השנים של הכושר הגופני והמשמעת הפכו אותם לכמה מהמגויסים המוכנים ביותר של הצבא. אך הם הותירו מאחוריהם מורשת פיזית חסרת תקדים.

כמעט מאה שנה מאוחר יותר, ביתני האבן, נקודות התצפית הנופיות ואלפי הקילומטרים של שבילי המטיילים שהם חצבו במו ידיהם, עדיין מהווים את עמוד השדרה של מערכות הפארקים באמריקה – עדות נצחית למה שיכול לקרות כשאומה משקיעה ישירות בנוער שלה ובאדמתה.

הנערה שהתנפלה מהשמיים ושרדה

אחד מסיפורי ההישרדות והתושייה המדהימים בהיסטוריה הוא סיפורה של ג׳וליאן קפקה (Juliane Koepcke), נערה בת 17 בלבד, ששרדה נפילה חופשית מגובה של אלפי מטרים מתוך מטוס שהתפרק באוויר, ולאחר מכן צעדה לבדה במשך 11 ימים בלב הג׳ונגל של אמזונאס.

ב-24 בדצמבר 1971, ערב חג המולד, עלו ג׳וליאן ואמה, המדענית מריה קפקה, על טיסה 508 של חברת LANSA בפרו, בדרכן מלימה לעיר פוקאלפה, כדי לפגוש את אביה של ג׳וליאן, הזואולוג הנס-וילהלם קפקה [1].

במהלך הטיסה, נקלע מטוס הטורבו-פרופ לסערת ברקים קשה ביותר. המטוס נכנס לאזור של מערבולות קשות, וברק פגע ישירות באחד המנועים וגרם להצתת מיכל הדלק [2].

כנף המטוס נשברה, והמטוס החל להתפרק לחתיכות בגובה של כ-3, 000 מטרים (כ-10, 000 רגל) מעל פני האדמה [1][3].

ג׳וליאן מצאה את עצמה קשורה לכיסא שלה, כשהיא נופלת ישירות אל תוך חופת היער הגשום של האמזונאס [1].

הכיסא אליו הייתה קשורה פעל כמעט כמו מסוק צעצוע (רוטור), והאט במעט את מהירות הנפילה, בעוד שצמרות העצים הצפופות בלמו את עוצמת החבטה הסופית בקרקע [2].

ג׳וליאן איבדה את הכרתה והתעוררה רק למחרת בבוקר, ב-25 בדצמבר [3].

ג׳וליאן הייתה הניצולה היחידה מבין 92 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על המטוס [1].

פציעותיה היו קלות באורח נס: עצם הבריח שלה נשברה, היא סבלה מזעזוע מוח קל, חתך עמוק בזרועה ונפיחות קשה בעינה [2][3]. בנוסף, משקפיה אבדו לה, מה שהקשה מאוד על ראייתה [1].

למזלה של ג׳וליאן, שני הוריה היו זואולוגים, והיא חיה איתם תקופה ארוכה בתחנת מחקר ביערות הגשם, שם למדה חוקי הישרדות בסיסיים [2].

המזון היחיד שמצאה בין ההריסות היה שקית סוכריות קטנה [1].

ג׳וליאן ידעה שהסיכוי הטוב ביותר שלה להינצל הוא למצוא מים זורמים. היא מצאה פלג מים קטן והחלה לצעוד לאורכו, מתוך הבנה שפלגי מים קטנים מתחברים לנהרות גדולים יותר, ושם גדל הסיכוי לפגוש בני אדם [3].

במהלך 11 ימי הצעידה שלה:

* היא הלכה או שחתה בתוך המים כדי להימנע מהליכה על הקרקע המסוכנת של הג׳ונגל, שהייתה מלאה בנחשים ארסיים [2].

* היא סבלה מעקיצות קשות של יתושים וזבובים, וזבוב מסוים אף הטיל ביצים בתוך החתך שבזרועה, מה שהוביל להתפתחות רימות מתחת לעורה [3].

* היא שמעה מסוקי חיפוש חגים מעליה, אך בשל צפיפות העצים הגבוהים (חופת היער), המחלצים לא יכלו לראות אותה, והיא לא יכלה לאותת להם [1].

ביום העשירי לצעדתה, כשהיא תשושה לחלוטין, גוועת ברעב וסובלת מזיהום קשה בזרועה, נתקלה ג׳וליאן בסירת מנוע קטנה שעגנה לצד בקתת עץ ארעית ששימשה כורתי עצים מקומיים [2][3].

היא נזכרה בטכניקה שאביה לימד אותה לטיפול בזיהומים בבעלי חיים: היא לקחה דלק שמצאה במיכל של הסירה ושפכה אותו ישירות על הפצע בזרועה שלה. הפעולה הכואבת הזו אילצה כ-35 רימות לצאת מתוך עורה [3]. היא בילתה את הלילה בבקתה.

למחרת, ב-3 בינואר 1972, חזרו כורתי העצים לבקתה. בתחילה הם נבהלו וחשבו שמדובר ברוח רפאים מהמיתולוגיה המקומית, אך ג׳וליאן פנתה אליהם בספרדית רהוטה והסבירה מי היא [2].

הם העניקו לה עזרה ראשונה, האכילו אותה והשיטו אותה במשך שבע שעות עד לכפר הקרוב, משם הוטסה לבית החולים [1][2].

ג׳וליאן קפקה החלימה לחלוטין, המשיכה בדרכם של הוריה, למדה זואולוגיה והפכה לדוקטורית המתמחה בחקר עטלפים [1].

רפרנסים ומקורות

1. Koepcke, J. (2011). *When I Fell From the Sky*. (אוטוביוגרפיה רשמית של ג׳וליאן קפקה המפרטת את נסיבות הטיסה, הנפילה, ואובדן אמה).

2. BBC News (2012). *"How I survived a plane crash and 11 days in the Amazon"*. (ראיון מקיף עם ג׳וליאן קפקה על חוקי ההישרדות שלמדה מהוריה והמפגש עם כורתי העצים).

3. The Guardian (2021). *"Sole survivor: the woman who fell to Earth"*. (כתבה לציון 50 שנה לאסון, המפרטת את הפציעות, הטיפול ברימות באמצעות דלק, וההצלה).

שופט יהודי קרא למאפיה נגד הנאצים

בשנת 1938, נאצים צעדו ברחבי ניו יורק. הסיפור על החוק — כיצד התערבב עם גורמי הפשע בניו יורק, כעדות אמיתית לסולידריות של העם היהודי בתקופה נוראית זו בהיסטוריה. מי ייתן וזכרו של השופט נתן פרלמן יהיה לא רק זכר של חוק וסדר, אלא גם זכר של התמדה כנגד כוחות הנאצים שניסו להחדיר את האידיאולוגיה החולה שלהם לעירנו הגדולה.

בשנת 1938 — שופט יהודי הרים את הטלפון והתקשר למאפיה.

שמו היה נתן פרלמן. Nathan David Perlman (August 2, 1887 – June 29, 1952).

והוא סרב לראות את בני עמו היהודים נרדפים ומוכים ברחובות.

פרלמן רצה לשבש עצרות בניו יורק שאורגנו על ידי הבונד הגרמני-אמריקאי, אך לא מצא שום אמצעי חוקי או הצדקה לעשות זאת.

הוא החליט שהוא לא רק צריך צבא, אלא דווקא צבא יהודי.

נתן התעלם מהחוק והתקשר למאיר לנסקי, אחד הגנגסטרים היהודים המפחידים ביותר באמריקה. הוא אמר למאיר שהנאצים חושבים שיהודים הם רכרוכיים וחסרי הגנה.

את לנסקי לא היה צריך לשכנע. הוא ראה את הכפר שלו נשרף באירופה.

לשופט היה כלל אחד: להכות אותם, לא להרוג אותם. לנסקי הסכים וקרא לצוות שלו מברונקסוויל, אלה שקראו להם "רצח בע״מ".

ואז זה קרה. אולם נשפים ביורקוויל. דגלי צלב קרס.

מסיבת יום הולדת של היטלר.

אנשיו של לנסקי נכנסו דרך החלונות והדלתות בבת אחת.

חמשה עשר קרבות פרצו בו זמנית. זה נגמר תוך חמש עשרה דקות. הנאצים זחלו הביתה מדממים.

הפעולות האלה המשיכו במשך חודשים, עד שהתנועה הנאצית בעיר הושתקה.

אף אחד לא ידע במשך עשרות שנים.

פרלמן נפטר בבית החולים בית ישראל בניו יורק, ונקבר בבית הקברות הר חברון בקווינס, ליד אותם גברים שנלחמו לצידו.

זכרו את שמו. השופט נתן פרלמן. יהודי — לוחם 💥

יהי זכרו ברוך 🕯

שלהבתעד Passinghonor

הקולות שהצילו חיים

בשנת 1984, אישה בריאה לחלוטין מאנגליה החלה לשמוע קולות בראשה – קולות שהצילו את חייה בכך שאבחנו לה גידול מוחי. המקרה הרפואי המדהים הזה פורסם בשנת 1997 בכתב העת הרפואי היוקרתי British Medical Journal (BMJ).

האישה (שזוהתה בכתבים הרפואיים כ-A. B.) שמעה קול שאמר לה: "בבקשה אל תפחדי. אני יודע שזה מבהיל, אבל זו הדרך הקלה ביותר שחשבתי עליה. חברי ואני עבדנו בבית החולים לילדים בגריט אורמונד סטריט, ואנחנו רוצים לעזור לך".

מבוהלת מכך שהיא מאבדת את שפיותה, היא פנתה לרופאים. אובחנה אצלה "פסיכוזה הלוצינטורית פונקציונלית", והיא קיבלה תרופות אנטי-פסיכוטיות. הקולות נעלמו והיא יצאה לחופשה בחו״ל.

במהלך החופשה, הקולות חזרו. הם הורו לה לחזור מיד לאנגליה כי יש לה בעיה רפואית דחופה שדורשת טיפול.

הקולות נתנו לה כתובת ספציפית בבית חולים בלונדון והנחו אותה לבקש בדיקת סריקת מוח (CT). הם טענו ישירות: "יש לך גידול במוח והגזע שלך מודלק".

למרות שלא סבלה מאף תסמין פיזי, היא התעקשה על הבדיקה. הפסיכיאטר שכנע את הנוירולוגים לבצע סריקה, ולהפתעתם המוחלטת של הרופאים, נמצא גידול מסוג מנינגיומה בדיוק במיקום שהקולות תיארו.

האישה עברה ניתוח מוצלח להסרת הגידול. כשהתעוררה מהניתוח, הקולות אמרו לה: "אנחנו שמחים שעזרנו לך, שלום", ומאז נעלמו לתמיד.

הטעות של יחידה 777 בלרנקה

הסיפור של יחידה 777 המצרית בקפריסין (הידוע כפשיטה על נמל התעופה בלרנקה ב-19 בפברואר 1978) הוא אחד הכשלונות המבצעיים המפורסמים והקטלניים ביותר בהיסטוריה של הלוחמה בטרור.

ב-1978 שני מחבלים פלסטינים התנקשו בניקוסיה ביוסף אל-סבאעי, עורך עיתון מצרי בכיר וחבר קרוב של נשיא מצרים, אנואר סאדאת.

לאחר מכן מחבלים חטפו מטוס נוסעים של חברת התעופה הקפריסאית עם 16 בני ערובה ונחתו איתו בנמל התעופה בלרנקה.

הנשיא סאדאת דרש פעולה מיידית ושילח לקפריסין את יחידת העילית החדשה שלו ללוחמה בטרור, יחידה 777.

מצרים רצו פעולת חילוץ נועזת בסגנון "מבצע אנטבה" הישראלי, אך מצרים ביצעה אותה ללא תיאום ואישור מקפריסין:

מטוס תובלה מצרי (C-130 הרקולס) נחת בלרנקה באמתלה של נשיאת שר מצרי למשא ומתן.

עם נחיתתו, דלתות המטוס נפתחו וכוחות קומנדו של יחידה 777 החלו להסתער ברכב ובריצה לעבר מטוס החטופים.

שלטונות קפריסין, שניהלו באותם רגעים משא ומתן מתקדם עם החוטפים, ראו בכך פגיעה חמורה בריבונותם וחשבו שמדובר בכוח עוין או במחבלים נוספים.

המשמר הלאומי הקפריסאי פתח באש כבדה וישירה לעבר הלוחמים המצריים המסתערים.

הקפריסאים ירו פגז נ״ט שהשמיד לחלוטין את מטוס ההרקולס המצרי על מסלול הנחיתה.

בקרב שנמשך כ-50 דקות נהרגו 15 לוחמי קומנדו מצריים ועשרות נפצעו. אף חייל קפריסאי לא נהרג.

המחבלים במטוס החטופים נבהלו מהקרב שהתחולל מחוץ לחלון, שחררו את בני הערובה ונכנעו למשטרה המקומית ללא פגע.

בעקבות האירוע, ניתקו מצרים וקפריסין את היחסים הדיפלומטיים ביניהן למשך מספר שנים.

היחידה המצרית ספגה מכה קשה למוניטין שלה, ועברה בעקבות הכישלון תהליכי ארגון מחדש ואימון נרחבים (בסיוע מערבי) כדי להפוך ליחידה מקצועית יותר.

אבל האם היא באמת הפכה ליחידה מקצועית יותר?

עוד מעט תדעו. . .

ב-23 בנובמבר 1985, מטוס בואינג 737 של חברת איג׳יפטאייר המריא מאתונה לקהיר. זמן קצר לאחר ההמראה, שלושה מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני של אבו נידאל השתלטו על המטוס.

מאבטח מטוס מצרי (סמוי) שלף אקדח וירה במחבל אחד למוות, המחבלים האחרים ירו במאבטח למוות וגוף המטוס חורר בכדורים.

המטוס פנה למלטה ונחת בנמל התעופה לוקה כשהוא פגוע וחסר דלק.

המחבלים, בהובלת הטרוריסט עומר רזאק, החלו לבצע סלקציה בין הנוסעים. הם בודדו נוסעים בעלי אזרחות אמריקאית וישראלית:

המחבלים ירו בראשם של חמישה נוסעים והשליכו אותם מהמטוס אל מסלול הנחיתה.

בין נוסעי המטוס היו שתי נשים ישראליות: ניצן מנדלסון (שנפטרה מפצעיה מאוחר יותר) ותמר ארצי (שנפצעה קשה אך שרדה בנס).

ממשלת מלטה סירבה לאפשר ליחידות השתלטות מערביות (כמו כוח דלתא האמריקאי) לפעול בשטחה, אך אישרה את כניסתה של יחידה 777 – יחידת הלוט״ר המצרית הצעירה, שאומנה בעבר על ידי האמריקאים.

התכנון המקורי היה לפרוץ למטוס בבוקר למחרת בחסות אספקת מזון, אך מפקדי היחידה החליטו לפעול במפתיע בלילה, שעה וחצי מוקדם מהצפוי, ללא תיאום מלא.

הפריצה למטוס הפכה במהירות לאסון מוחלט בשל חובבנות מבצעית:

הלוחמים הניחו מטען נפץ חזק מדי (מסוג סמטקס) על גג המטוס כדי ליצור פתח כניסה. הפיצוץ העז קרע את תקרת המטוס, הרג באופן מיידי כ-20 נוסעים והצית את חלקי הפלסטיק הפנימיים.

הפיצוץ גרם לשריפה קשה ולעשן שחור וסמיך. רוב ההרוגים באירוע (52 נוסעים) לא מתו מכדורים, אלא נחנקו למוות מהגזים הרעילים בתוך קבינת המטוס.

לוחמי היחידה שפרצו פנימה פתחו בירי מבוהל לכל עבר בתוך החשכה והעשן, ופגעו בנוסעים תמימים.

הכשל החמור ביותר התרחש מחוץ למטוס. נוסעים שהצליחו לברוח מהתופת הבוערת וקפצו מהמטוס אל המסלול, נורו למוות על ידי צלפים מצריים שמיקמו עצמם מסביב לשדה וחשבו שמדובר במחבלים שנמלטים.

מתוך 95 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על המטוס, 58 בני אדם נהרגו. רק מחבל אחד (מנהיג החוליה, עומר רזאק) שרד את הפריצה אחרי שנפצע, התחזה לאחד מנוסעי המטוס בבית החולים, אך זוהה ונשפט.

בעקבות רמת המקצוענות שהפגינה היחידה גם בקפריסין וגם במלטה, יחידה 777 הושבתה לתקופה ארוכה, לאחר מכן עברה ארגון מחדש מקיף ונבנתה מאפס בעזרת אימונים משותפים עם יחידות מערביות כדי למחוק את החרפה.

שני לוחמים בבצרה ותרגיל בחילוץ

בספטמבר 2005, כחלק מפעילות כוח המשימה המשותף בעיראק ("Task Force Black"), נשלחו שני לוחמים בריטים מה-SAS למשימת מעקב סמויה בבצרה. המטרה הייתה לאסוף מודיעין על מפקד המשטרה המקומית, שנחשד בשחיתות ובשיתוף פעולה עם מיליציות שיעיות קיצוניות (כמו "צבא המהדי"). כדי להיטמע בשטח, הלוחמים התחפשו לאזרחים עיראקים מקומיים, לבשו גלביות ונהגו במכונית אזרחית.

התוכנית השתבשה כאשר שוטרים עיראקים, שהיו ככל הנראה חברי המיליציה בעצמם, זיהו שמשהו חשוד ברכב וניסו לעצור אותו במחסום משטרתי. הלוחמים סירבו להיעצר, מחשש שיימסרו לידי המיליציות ויעברו עינויים קשים.

חילופי אש כבדים פרצו במקום. הלוחמים הבריטים פתחו באש כדי להימלט, ומהירי נהרג לפחות שוטר עיראקי אחד. לאחר מרדף קצר, השניים כותרו, הוכו קשות ונלקחו פצועים ומדממים למעצר בתחנת המשטרה "אל-ג׳אמיאת" בבצרה.

הידיעה על מעצר הלוחמים הגיעה במהירות למפקדה הבריטית. הלוחמים הוצגו בטלוויזיה העיראקית כשהם פצועים, והיה ברור כי חייהם נמצאים בסכנה מיידית.

הדרג המדיני והפיקוד העליון בלונדון היססו וסירבו לתת אישור ("אור ירוק") למבצע חילוץ צבאי, מתוך רצון לפתור את המשבר בערוצים דיפלומטיים מול ממשלת עיראק כדי למנוע תקרית בינלאומית.

מפקד הכוחות המיוחדים בשטח (קצין בדרגת לוטננט-קולונל) הבין שכל דקה קריטית. הוא החליט להמרות את הפקודות הישירות של הממשלה ופקד על כוח של כ-20 לוחמי SAS לפרוץ לתחנה. הבריטים לא לקחו סיכונים ושלחו כוח משוריין כבד.

טנקים ונגמ״שים בריטיים דהרו לעבר כלא בצרה, רמסו את חומות המתחם ופרצו לתוך תחנת המשטרה. הלוחמים הסתערו על הבניין, אך גילו להפתעתם שהשבויים אינם שם – השוטרים המקומיים כבר הספיקו להבריח אותם לבית מסתור סמוך של המיליציה השיעית.

לוחמי ה-SAS לא ביזבזו זמן והחלו לחקור במהירות ובאלימות את השוטרים העיראקים. השוטרים שחטפו מכות רצח מהלוחמים נכנעו וגילו ללוחמים את מיקום הבית. לוחמי ה-SAS פשטו על הבית בו-זמנית מכמה פתחים ומצאו את שני חבריהם קשורים באזוקים בחדר האמבטיה, חבולים אך חיים, שניות לפני שהוצאו להורג.

לאחר שהחילוץ הצליח, הממשלה הבריטית זעמה על הפרת הפקודה ואיימה להעמיד לדין משמעתי את המפקד שהוביל את הפעולה.

בתגובה, הציבו לוחמי הקומנדו אולטימטום חסר תקדים: איום בהתפטרות המונית של כל לוחמי היחידה. הלוחמים הבהירו שהערך העליון של "לא משאירים פצועים מאחור" קודם לחוקי הפוליטיקה. הממשלה הבריטית נאלצה לסגת, העניקה אישור רטרואקטיבי למבצע, והאירוע נשאר כאחד מרגעי המופת של היחידה.

ברוקר הצילה 669 ילדים מהשואה

סר ניקולס וינטון היה ברוקר בריטי ממוצא יהודי אשר הציל ביוזמתו את חייהם של 669 ילדים (רובם יהודים) מצ׳כוסלובקיה הכבושה ערב מלחמת העולם השנייה. הוא ארגן רכבות חילוץ, מצא עבורם משפחות אומנה באנגליה, ושמר על גבורתו בסוד מוחלט במשך כ-50 שנה.

בדצמבר 1938 תכנן וינטון לצאת לחופשת סקי בשווייץ, אך חבר שכנע אותו להגיע לפראג כדי לראות את מחנות הפליטים.

וינטון הבין את הסכנה המיידית מהנאצים והקים חמ״ל מאולתר בחדר המלון שלו כדי לרשום ילדים להצלה.

הוא חזר ללונדון ולחץ על הממשלה לקבל אישורי כניסה לילדים, בתנאי שימצא לכל אחד מהם משפחה מאמצת ויפקיד ערבות כספית.

בין מרץ לאוגוסט 1939 יצאו 8 רכבות (הקרויות "הקינדר-טרנספורט") שהובילו 669 ילדים בבטחה לבריטניה.

הרכבת הגדולה ביותר (עם 250 ילדים) הייתה אמורה לצאת ב-1 בספטמבר 1939. באותו יום פלשה גרמניה לפולין, הגבולות נסגרו, והילדים הללו נספו ברובם בשואה.

וינטון חזר לחייו הרגילים, התחתן ולא סיפר לאיש – גם לא לאשתו גרטה – על מבצע ההצלה. בשנת 1988 מצאה אשתו בעליית הגג מחברת ישנה המכילה את שמות הילדים, תמונותיהם ופרטי המשפחות שקלטו אותם.

היא העבירה את הרשימות לתקשורת, והתוכנית הבריטית הפופולרית "That's Life" הזמינה את וינטון לשבת בקהל מבלי שידע מה מחכה לו. במהלך השידור החי, המנחה ביקשה מכל מי שחב את חייו לניקולס וינטון לקום. כל הקהל סביבו נעמד בהתרגשות – הם היו הילדים שהציל, כעת כבר מבוגרים.

בשנת 2003 העניקה לו המלכה אליזבת השנייה תואר אבירות (סר).

וינטון נפטר בשנת 2015 בגיל 106.

"ילדי וינטון": כיום ישנם אלפי צאצאים ברחבי העולם (כולל בישראל) החיים תודות לפועלו. הסיפור אף הונצח בסרט הקולנוע המצליח "נפש אחת" (One Life) בכיכובו של אנתוני הופקינס.

יחידת החילוץ והפינוי בהיטס 669 קיבלה את המספר 669 כמחווה והכרת הטוב למספר הילדים שהציל וינטון.