זהו סיפור על ארבעה אנשים: "כולם", "אף אחד", "כל אחד" ו״מישהו".
היתה עבודה חשובה שצריכה היתה להעשות, אבל "אף אחד" לא עשה אותה.
"מישהו" כעס על כך, מפני ש״כל אחד" יכול היה לעשות את זה, אבל "אף אחד" לא עשה אותה.
אז "כולם" האשימו את "מישהו" בגלל ש״אף אחד" לא עשה את מה ש״כל אחד" יכל לעשות.
בלילה חשוך וקר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, צלצל הטלפון בבית משפחת שטרנבוך השוויצרית. הגברת רחה שטרנבוך, יהודייה תושבת שוויץ, הרימה את השפופרת. על הקו היה אחד מאנשי הקשר שלה, שדיווח: "קבוצת יהודים, הכוללת אישה, גבר וילדים, נתפסה בנסותה לחצות את הגבול לתוך שוויץ והוחזרה אל שטח גרמניה. כעת נמצאים היהודים בידי הגסטאפו. לא ניתן לעשות דבר, אף אחד לא יכול אפילו להתקרב לתחנה של הגסטאפו". כעבור רבע שעה ניצבה רחה שטרנבוך על קו הגבול, שם המתין איש הקשר שלה, שהזהיר אותה: "את מסכנת את עצמך לשווא, אין סיכוי".
רחה שטרנבוך השאירה אותו ואת אזהרותיו מאחור, ונכנסה אל שטח ההפקר שבין שתי המדינות. היא שמעה סביבה יריות אזהרה אבל לא נעצרה, עד שמצאה עצמה מוקפת חיילים גרמניים: "לאן את הולכת?" שאלו אותה. רחה, בקול צלול וברור, השיבה: "אני צריכה לדבר עם המפקד שלכם".
מופתעים מגישתה הנחושה, הובילו אותה החיילים אל הביתן שבו נכלאה קבוצת היהודים.
כלב אימתני חשף שיניו לעומתה, והקצין הנאצי שישב ליד השולחן נראה כעשוי מקרח. אף על פי כן, לא נרתעה רחה, ואמרה: "אני אזרחית שוויץ. קבוצת היהודים שנאסרה פה הגיעה הנה ביוזמתי. אני אחראית לשלומם. אבקשך לשחררם, אני לוקחת אותם לשוויץ". הקצין הנאצי האדים, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן כשצרח: "אני אקרע את הפספורט השוויצרי שלך ואכלא אותך יחד איתם אם לא תיעלמי מעיני בזה הרגע".
רחה אמרה בקול שקט: "אני אצטרף אליהם מרצוני החופשי אם לא תשחרר אותם. אני אחראית לשלומם". אחרי רגע של שקט מתוח, אירע הבלתי ייאמן: "קחי את 12 היהודים שלך ולכו מפה", אמר הנאצי. "לפני שאתחרט". רחה נעלמה אל תוך החושך מלווה ב־12 יהודים שחייהם ניצלו, בדרך אל שוויץ החופשית.
אריז״ל (שער הגלגולים הקדמה ל״ב), וזהו: כי פינחס בלידתו נתגלגלו בו שתי נשמות, א׳ משורש נשמת יוסף הצדיק, ב׳ משורש נשמת יתרו, ושתיהם נעשו נשמה אחת כפינחס. אח״כ כשהרג פינחס את זמרי, זכה שנתעברו בו הנפשות של נדב ואביהוא, אשר לשניהם יחד היתה נפש אחת, כי הם היו תרי פלגי גופא. וכדי לקשר את הנפש של נדב ואביהוא עם הנפש של פינחס, הוצרכה להתעבר בו נפש חדשה הנקראת אליהו התשבי, והיא היתה משורש גד. וכדי לקשר את נפש זו של אליהו התשבי החדשה עם נפשות הישנות שהיו בפינחס, הוצרכה עוד להתעבר בו נפש אחת הנקראת גם כן אליהו, והיא היתה משורש בנימין (הנז׳ בדברי הימים א, ח, נח, ביחוס שבט בנימין).
נמצא שפינחס היה כלול מארבע נפשות: א׳ נפש עצמו כשנולד משורש יוסף ומשורש יתרו, ב׳ הנפש של נדב ואביהוא, ג׳ הנפש של אליהו התשבי משורש גד, ד׳ הנפש של אליהו משורש בנימין.
ואחר זמן רב (בערך אחר שלוש מאות שנה) כשהיה המעשה של בת יפתח הגלעדי, שלא רצה פינחס לילך אצלו להתיר נדרו, ועל ידי זה מתה בת יפתח (כמבואר במ״ר סוף פ׳ בחקותי), בשביל זה נענש פינחס שנסתלקה ממנו הנפש של נדב ואביהוא (ונתגלגלה בשמואל הנביא), וגם הנפש משורש יתרו שנכנסה בו בלידתו גם כן נסתלקה ממנו (ונתגלגלה בחיאל בית האלי אשר בנה את יריחו), וגם הנפש של אליהו דשורש בנימין נסתלקה ממנו (ונתגלגלה באותו אליהו של שבט בנימין הנזכר בדברי הימים הנ״ל).
והעיקר שנשאר בפינחס היא הנפש של אליהו התשבי משבט גד, לכן אז נשתנה שמו מפינחס לאליהו. וגם מטעם אחר, לפי שכשמת שמואל הנביא חזרה הנפש של נדב ואביהוא להתעבר באליהו, ותיקנם על ידי המעשה של קידוש השם שעשה בהר הכרמל, שנפלו כל העם על פניהם ואמרו ה׳ הוא האלהים. כי על ידי זה נמחל לנדב ואביהוא העון שפגמו בשכינה בהקריבם אש זרה. ומאחר שנתקנו, נסתלקו ועלו לצרור בצרור החיים, ונשאר בו רק הנפש של אליהו התשבי משבט גד. וגם מטעם זה נשתנה שמו מפינחס לאליהו, כי אז עיקר נפשו של פינחס היתה הנפש של אליהו התשבי משורש גד, לכן נקרא מאז אליהו הנביא, עד שעלה בסערה השמים (בשנת מ״ז לאלף השלישי, בסוף ימיו של יהושפט מלך יהודה, סדר הדורות).
ובחינת נפש זו נשארה צרורה בצרור החיים ולא ירדה עוד לעולם, אלא הנפש של אליהו של שורש בנימין שנתגלגלה באליהו הנזכר בדברי הימים כנ״ל, כשנפטר אותו אליהו עלתה נפשו ונתחברה עם נפש של אליהו התשבי. ונפש זו של אליהו דשורש בנימין, היא העולה ויורדת תמיד, ומתגלה לצדיקים לדבר עמהם, ולגלות להם סודות התורה, ועושה להם נסים. וזו הנפש של שבט בנימין תשאר לאליהו התשבי גם לעתיד לבוא. (ע״כ קיצור שה״ג הנ״ל).
גמרא (מכות כד): "וכבר היו ר״ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכים בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה מאה ועשרים מיל והתחילו בוכים ורבי עקיבא משחק.
אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? !
אמר להם: לכך אני מצחק! ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! ! !
שוב פעם אחת היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור״ע מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?
אמר להם: מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) ״והזר הקרב יומת״ ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? !
אמר להם: לכך אני מצחק! דכתיב (ישעיה ח, ב) ״ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו״ וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?
אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג, יב) ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר״, בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים״.
עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! ! !
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו״.
יום אחד כומר צורר הציע למושל לקיים ויכוח פומבי עם נציג היהודים, כל אחד ישאל שאלה, ומי שלא ידע את הפירוש יושלך מיד למים. הקהילה ערכה יום סליחה וכפרה. והנה ניגש יהודי פשוט לרב ואמר שהוא רוצה להיות הנציג. שאלו הרב: "מדוע דווקא אתה?". ענה: "אני יהודי מבוגר ערירי, גם אם אמות לא יקרא נזק. אך הרב חשוב לקהילה!".
כשהכומר ראהו במבחן בפני כל העיר זלזל בו ואמר לו: "נו, שאל אתה ראשון!". אמר לו היהודי: "האם תוכל לתרגם לשפה שלנו את המילים שכותב רש״י: 'לא ידעתי פירושו'?". הכומר תרגם: "לא ידעתי פירושו". ומיד זרקו אותו למים ומת.
ליהודים הייתה אורה ושמחה, רקדו ועשו יום טוב. ניגש הרב ליהודי הפשוט: "איך חשבת על הרעיון הזה?". ענה היהודי: "למדתי רש״י ולא הבנתי מה הוא כותב, עיינתי בתרגום באידיש שכתב: 'לא ידעתי פירושו' וחשבתי שאם התרגום לא הבין את רש״י ברור שהכומר לא הבין!".
שלום לעם: האנחה שנפלטה מגרונו של מסעוד הייתה ארוכה מתמיד. צווארו הכפוף מרוב עמל, וידיו השחורות מעבודה - שנים ארוכות תחת השמש הקופחת, העידו על עבודתו הקשה. הוא סיים להעמיס את כמות החמר הדרושה על העגלה הרעועה הרתומה לחמור הכחוש, עלה על העגלה והאיץ בחמור לעשות את דרכו במהירות לעבר מראקש. הרעב החל להציק בבטנו, השמש עמדה באמצע השמיים והוא החל כבר לחשוב על קערת הקוסקוס שממתינה לו בבית בסוף היום. "הטעם שלו ירד בזמן האחרון, הוא כבר לא יוצא טעים כמו פעם. אני חייב ללכת ולקנות את סיר החרס המיוחד לבישול הקוסקוס. . ." חשב מסעוד לעצמו, הוא האיץ בחמור שיזדרז לכיוון השוק. הוא קיווה שיוכל למכור את ערמת החמר במהירות, ללכת הביתה להשביע את רעבונו, ולבדוק האם בצרור הקטן שמוטמן בפינת חדר השינה שלו יש מספיק כסף לרכישת סיר קוסקוס חדש.
בסוף היום, כשהשמש עמדה כבר לשקוע הגיע מסעוד לביתו רעב ועייף. לאחר האוכל מיהר לחדר השינה לבדוק מהו סכום הכסף שהצטבר לו בקופת החיסכון, וכשגילה שיש לו סכום שיספיק לרכישת הסיר לא היה מאושר ממנו, לאחר ששלשל את הכסף לכיסו החזיר את הצרור למקומו ומיהר ללכת אל מרכז העיירה ולקנות את הכלי המבוקש. כאשר הגיע אל מוכר הכלים, גילה כי נשאר ברשותו רק כלי חרס אחד, עתיק. "אני צריך לנסוע לקזבלנקה כדי להביא כלים חדשים לקוסקוס" אמר לו המוכר בהתנצלות, ומסעוד החליט בכל זאת לקחת את הכלי העתיק. שילם עליו, ויצא חזרה לביתו.
"מסעוד, מה זה הכלי הזה, משהו חדש?" שמע לפתע מסעוד קול מאחוריו, הוא הסתובב אחורנית וגילה את מכלוף שכנו העשיר מביט לעברו בחיוך מזלזל. "הכלי שיש לך ביד, כל כך יפה ועתיק! אולי תיתן אותו במתנה למלך פרס? אני בטוח שהמתנה הזאת תמצא חן בעיניו והוא יעניק לך עושר רב בתמורה. . ."
"באמת? !" נצצו עיניו של מסעוד. בדמיונו כבר ראה את עצמו יושב כמלך ללא דאגות פרנסה, הוא נכנס לביתו בסערה: "אסתר, אני נוסע לפרס!"
"מה יש בפרס?" נדהמה האישה. "מכלוף אמר לי שאם אתן את הכלי הזה של הקוסקוס למלך פרס, הוא יעשיר אותנו בעושר גדול!" נופף מסעוד בכלי הקוסקוס העתיק וכמעט יצא בריקוד. הוא מיהר להכין לעצמו ציוד, אוכל ושתייה שיספיקו עבורו למסע "טרמפים" ארוך, נפרד מבני משפחתו ויצא אל פרס הרחוקה.
כשהגיע לפרס, עשה מסעוד את דרכו ישירות לארמון המלוכה. "באתי ממרוקו הרחוקה, כדי לתת מתנה למלך" אמר לשומרים. המלך ששמע על היהודי שעשה את דרכו ממרוקו לפרס, רק כדי להעניק לו מתנה, הורה להכניס אותו פנימה אל טרקלין המלכות.
"מה בפיך?" שאל המלך את מסעוד, וזה השיב בהתרגשות: "רציתי לומר להוד מלכותו, ששמעו של המלך הנערץ הגיע עד מרוקו! על כן באתי במיוחד, כדי לתת למלכי הנערץ מתנה מיוחדת!" אמר והושיט אל המלך את כלי החרס העתיק. "אם אדם זה, טרח לבוא ממרוקו כדי להביא לי את הכלי הזה, סימן שהוא עתיק ויקר ערך. . ." חשב המלך לעצמו. הוא הנהן בראשו לתודה כלפי מסעוד וציווה את עבדיו: "מלאו שק גדול במטבעות זהב, ותנו אותו במתנה לאיש שטרח לבוא במיוחד כדי להביא לי מתנה כה יקרה!" מסעוד נפל לרגליו של המלך והודה לו במילים נרגשות, העמיס את השק על כתפו ויצא חזרה לדרכו למראקש הרחוקה. את הדרך חזרה עשה מסעוד על חמור צעיר ובריא, הוא הגיע לביתו והתקבל בתרועות. כעת חזר כעשיר מופלג לכל דבר והחל לחיות את חייו ברווח. הוא קנה עדרי צאן ובקר, החל לבנות בית חדש על ביתו המט ליפול, והפסיק לעבוד בעבודת כריית החמר המפרכת.
"מסעוד, מאיפה נפל עליך העושר הזה פתאום?" תפס אותו יום אחד מכלוף לשיחה בקצה השוק. "או, אני חייב לך תודה רבה!" אמר מסעוד ולחץ את ידו בהתרגשות. "בזכות העצה שלך הפכתי לעשיר מופלג! הבאתי את קערת הקוסקוס העתיקה במתנה למלך פרס, והוא העניק לי שק מלא במטבעות זהב!"
"איזה טיפש הוא!" חשב מכלוף, ועיניו כמעט ויצאו מחוריהן בתדהמה. הוא לא האמין שמסעוד אכן מילא את עצתו המזלזלת ונסע עד פרס כדי לתת למלך את הכד הפשוט, אך המציאות הוכיחה שאכן הדברים התגשמו. "אם מסעוד נסע עד פרס ונתן למלך מתנה כזאת זולה, וקיבל כל כך הרבה כסף, אני אתן לו מתנה יקרה ואקבל הרבה יותר ממנו!" חשב מכלוף לעצמו. תוך ימים ספורים חיסל מכלוף את עסקיו, מכר את כל רכושו ובכסף שקיבל הלך לצורף אומן שיכין לו כיסא משובץ בזהב ואבנים יקרות. לאחר שהכיסא היה מוכן, נסע מכלוף לפרס, התייצב בפני המלך והעניק לו את המתנה היקרה.
"מה אתן לו בתמורה?" חשב המלך לעצמו. "הרי את הכיסא, אני לא צריך. יש לי כסף וזהב לרוב, אבל בכל זאת הוא הגיע ממרחקים וטרח לתת לי מתנה, אם הוא העניק לי מתנה כה יקרה בוודאי אינו צריך כסף וזהב, לכן מן הראוי שאעניק לו מתנה יקרה אחרת. . ." הורה המלך לעבדיו להביא לו את כלי החרס שקיבל ממסעוד, והעניק אותו במתנה למכלוף. "זהו כד חרס עתיק ויקר, שהביא לי במתנה יהודי שבא ממרוקו הרחוקה" אמר המלך והודה לו על מתנתו. שומרי המלך סימנו לו שזמנו תם, הוא יצא החוצה ומיד בצאתו מן הארמון קרס מכלוף תחתיו והתעלף. . .
אומר שלמה המלך (משלי י, ט): "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח, וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ".
מי שהולך בתמימות עם האמת שלו, בלי לחשב חשבונות של סיכויים והסתברויות – "יֵלֶךְ בֶּטַח"!
מסעוד הלך עד הסוף עם העצה של שכנו בתמימות, אף על פי שהייתה נראית מוזרה ואולי אף מסוכנת, והתעשר בעושר גדול.
אבל "מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו" - הולך בדרך עקומה וקשה, מתנהג בדרכים עקומות של מרמה וגזל ואינו מתקן את דרכיו, "יִוָּדֵעַ" - קבעו חז״ל (יומא פו׳): "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם", רש״י: "חנפים - רשעים ומראים עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמם"!
אבינעם הירש
יוצא עכשיו משיחה עם הוריה של אמונה יהודית דנינו ז״ל שנהרגה בדרום הר חברון בתאונת דרכים, ושומע מאמא שלה מרים, שהייתה ליהודית קבוצת ווטסאפ פרטית שהיא קראה לה:
״אני והקב״ה״
ועוד אמרה על הקבוצה הזו בהומור, שיש שני ווי כחול בכל פעם שהיא שולחת הודעה לקב״ה והוא יודעת שהוא שומע אותה בניגוד לקבוצות אחרות.
וחשבתי כמה גאוני הרעיון הזה של לפתוח קבוצה עם הקב״ה ואיך לפעמים מתעברת בנשמותיהם של נערות ישראל בחינה של ה״מסילת ישרים״.
כי לפעמים, אם אנחנו רוצים למצוא דרכים והנהגות בעבודת ה׳ לא צריך ללכת בדווקא לארון הספרים ההגותי.
לפעמים צריך פשוט ללכת ולהקשיב להורים שמספרים על הנערה המדהימה שהם הביאו לעולם ולשמוע על ההנהגות הכל כך מיוחדות שלה.
שיהיה לעילוי נשמתה.
מחקרים פורצי דרך מראים כי יונים מסוגלות לזהות סרטן בצילומי רנטגן ופתולוגיה ברמת דיוק שמשתווה למומחים אנושיים. המחקר המרכזי שפורסם ב-2015 מצא כי לאחר אימון קצר, היונים הצליחו להבחין בין רקמות שד שפירות לממאירות בדיוק מרשים.
המחקר בוצע על ידי חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס ומצא כי היונים הן "צופות מיומנות": כקבוצה, היונים הגיעו לדיוק של 99% בזיהוי סרטן. יונה בודדת הגיעה לדיוק של כ-85% לאחר שבועיים של אימון.
היונים אומנו באמצעות "התניה אופרנטית" – קבלת פרס מזון על ניקור בכפתור הנכון מול תמונה.
הציפורים לא רק שיננו תמונות, אלא הצליחו לזהות סרטן גם בתמונות חדשות שלא ראו מעולם.
יכולת היונה: פתולוגיה (ביופסיה) – זיהוי מוצלח מאוד של תאים סרטניים מיקרוסקופיים. ממוגרפיה – הצליחו לזהות משקעי סידן (סימן מוקדם לסרטן), אך התקשו יותר בזיהוי גושים מורכבים. צילומי רנטגן – הבחנה בין ריאות בריאות לבין ריאות עם קשריות סרטניות.
ליונים יש מערכת ראייה מפותחת במיוחד, הכוללת יכולת להבחין בפרטים קטנים וצבעים שמעבר לטווח האנושי. מוחן מותאם לעיבוד ויזואלי מהיר, מה שהופך אותן למודל מצוין לחקר האופן שבו בני אדם מפתחים מומחיות בניתוח תמונות רפואיות.
המטרה אינה להחליף רופאים ביונים, אלא להשתמש בהן ככלי מחקרי לפיתוח טכנולוגיות דימות חדשות ובדיקת מערכות בינה מלאכותית (AI) לאבחון רפואי.
בשנת 1983 עלו על טיסת אייר קנדה 143 כ-69 נוסעים בדרכם לחופשה וסידורים.
באותם ימים, קנדה הייתה באמצע המעבר לשיטה המטרית. מטוס הבואינג 767 החדש היה הראשון בצי שחישב דלק בקילוגרמים במקום בפאונדים. במהלך הבדיקות שלפני ההמראה, צוות הקרקע הסתבך לחלוטין עם נוסחת ההמרה והטייסים המריאו כשהם בטוחים שהמטוס מלא דלק, בלי לדעת שבפועל יש להם בדיוק חצי מהכמות הנדרשת כדי להגיע ליעדם.
באמצע הטיסה נשמעו צפצופי האזהרה, המנועים שבקו חיים ונדמו לחלוטין. ברגע אחד, מטוס נוסעים מסחרי במשקל 100 טון הפך לדאון הגדול, הכבד והמהיר ביותר בעולם.
למזלם קפטן רוברט פירסון היה טייס דאונים מנוסה מאוד. תוך שימוש בתמרונים מורכבים שמיועדים בדרך כלל למטוסים זעירים ללא מנוע (כמו "החלקה צידית" כדי להאט מבלי לאבד גובה), הוא הצליח להטיס את המטוס לאורך יותר מ-45 מייל!
כשכמעט ולא נשאר לו גובה לתמרן בו, הוא זיהה מסלול תעופה צבאי נטוש בגימלי, מניטובה, וכיוון אליו. אז התבררה הבעיה הבאה — המסלול כבר לא היה כל כך נטוש.
באותו יום הוא הוסב למסלול מרוצים ציבורי לרגל יום המשפחה. המקום היה מלא ברכבי קארטינג, משפחות, ילדים על אופניים וקהל עצום.
פירסון הטיח את ה-767 על המסלול. בגלל המהירות ועומס המשקל גלגל האף קרס, והמטוס החל להיגרר על האספלט תוך שהוא מייצר שובל ארוך של גיצים, חיכוך ועשן סמיך. המטוס החליק והחליק, עד שנעצר לחלוטין כמה מאות מטרים מהקהל המבוהל שתפס מחסה.
באורח פלא, כל אחד ואחד מהאנשים על המטוס ועל הקרקע שרד את האירוע ללא פציעות קשות. המטוס זכה מאז לכינוי המיתולוגי "דאון גימלי" ונכנס לספרי ההיסטוריה. הוא תוקן ישירות על המסלול בגימלי תוך מספר ימים (באופן אירוני, אחת מקבוצות המכונאים, שנסעה לגימלי ברכב עמוס ציוד, נתקעה באמצע הדרך מחוסר דלק), חזר לשירות באייר קנדה, וטס בצורה בטוחה לחלוטין עד שיצא לגמלאות בשנת 2008!
שרתתי בבסיס של חה״א בדרום. אחת הטייסות הושבתה למשך חודש כדי להתקין במטוסים מכשיר ניווט שהיה אמור להגיע מהתעשיה האוירית. ההשבתה נמשכה, והמכשיר לא הגיע. מפקד הטייסת התחיל לחקור מה קורה, וקיבל תשובה שהמהנדס הראשי שאחראי על המערכת נמצא במילואים.
כאן התערב מפקד הבסיס והחליט לנצל את מעמדו כאל״מ כדי לגלות איפה משרת המהנדס ולשחרר אותו. לאחר מבצע בלשי ענף הוא גילה שהמהנדס מוצב בשמירות בבסיס של חה״א — בבסיס שלו, שומר על אותם מטוסים שלא יכולים להמריא בלי המכשיר שלא הגיע כי הוא כאן שומר עליהם.
המטורף ביותר הוא שהמב״ס לא הצליח לשחרר אותו! (יחידות האבטחה הן חי״ר, ולא כפופות לחה״א). הוא רק שלף אותו מהשמירות ושלח אותו להדריך את הטייסים בשימוש במערכת, אם וכאשר תגיע.
זהו סיפור על ארבעה אנשים: "כולם", "אף אחד", "כל אחד" ו״מישהו". היתה עבודה חשובה שצריכה היתה להעשות,...