יום חמישי, 11 ביוני 2026

גיא מדר והציצית שהצילה חיים

מעשה שהיה מנדי שייקביץ

"לא לירות! יש לו ציצית"

בשמחת תורה תשפ״ד התארחו סא״ל גיא מדר ומשפחתו, תושבי היישוב כרמי קטיף, אצל הורי אשתו בקריית גת. אזעקות בלתי־פוסקות קרעו את שלוות הבוקר, והוא הבין שמתרחש אירוע חריג.

הוא היה אז מג״ד הסיור המדברי של הטייסת הדרומית באודות עזה. כדי להבין מה קורה התקשר לחמ״ל של כרם שלום, הגזרה שעליה פיקד. "יש פשיטה לסופה", נאמר לו.

"כשאומרים שיש פשיטה לסופה, זה כאילו כנסו לי לבית", הסביר לאחר מכן. לבוש בבגדי חג, וברשותו אקדח אישי בלבד, יצא מייד דרומה.

תחילה הגיע לאזור צומת עולמים. נגלו לעיניו מראות שקשה לתאר במילים. בצידי הדרך היו פצועים וחללים רבים. הוא עצר את רכבו והחל לעבור מאדם לאדם בניסיון לסייע.

בשלב מסוים חברו אליו כמה שוטרים. ופתאום נפתחה לעברם אש. גיא זיהה את המחבל והיורה והחיל אותו. בשלב מסוים ראו המחבלים דוהרים על חמישה אופנועים. מאחר שהמחבלים לא ידעו על קיומם, הצליחו לפגוע בהם.

"היינו בחינות של אנשים ובחינות של אמצעי לחימה, סיטואציה מפחידה", סיפר גיא. "ואז הגיעו המלאכים". זה היה צוות יס״מ דרום, ששעט לכיוון רעים, בלי להיות מודעים למחבלים שממתינים מעט אחרי הצומת.

בצוות היס״מ היה גם גיבור ישראל רני גואילי ה״יד, שנפל בקרב במהמך ונחשף מחלה בעקבות פציעה. לא היה מסוגל לשבת מנגד, והצטרף ללחימה.

גיא יצא וסימן להם לעצור, כדי שלא ייכנסו למארב. בשלב מסוים חלף על פניהם רכב מחבלים, ונסע לכיוון סעד או נתיבות. גיא ורני העריכו שהמחבלים מתעתדים לחבור לחבריהם שכבר נמצאים שם. יחדיו עלו לרכב ויצאו בעקבותיהם. ואולם הרכב נעלם והם חזרו לצומת עולמים.

באותו שלב החמיר המצב בצומת. רכב משטרתי נוסף, שרדף אחר רכב המחבלים וחזר לצומת, חטף ירי אר־פי־ג׳י. "הבנתי שאנחנו הבאים בתור", מספר גיא, "אבל לא הצלחתי לזהות את מקור הירי על הרכב. האצתי ככל שיכולתי".

בשעת הנסיעה הבחין במחבלים רבים על הכביש. הוא האיץ ודרס אחד מהם. בשלב זה נפתחה לעבר הרכב אש תופת. הרכב פשוט התפרק מהירי. רני נפגע, ושניות אחר־כך חטף גיא כדור בקרסול רגל שמאל. הוא ניסה להאיץ, אבל גם הרכב נפגע. מאחר שזו הייתה ירידה, הרכב המשיך ונסע עד שעצר.

"יצאנו מהרכב. רני עשה לעצמו חוסם עורקים בירך. גם אני בחנתי את הפציעה שלי. הרגשתי צמא נורא, אולי בשל אובדן דם". באצילותו הרבה נתן לו רני את טיפות המים האחרונות שנותרו לו בשלוקר האישי.

רני הסתתר בין העצים ומשם צלף במחבלים שהתקרבו, וגם סיפק מידע לחבריו מהיס״מ שנותרו בצומת. כחמישה דקות נלחם לבדו, עד שאזלה לו התחמושת, והוא הפסיק לענות לחבריו.

גיא ניסה למצוא מסתור בשדה. הוא זחל עוד כמאה מטרים עד שאזלו כוחותיו. הוא ניסה להזיז את אצבעות הרגליים, אך הרגל לא הגיבה. "נשכבתי, החזקתי את הנשק עליי ואמרתי לעצמי: מי שיבוא יבוא. . ."

אחרי כמה דקות הגיעו שני טנדרים לאזור. גיא שמע את המחבלים מדברים ביניהם. "אני מבין שעוד שניה יבחינו בי ואני הולך למות", שחזר. המחשבות על אשתו וילדיו חלפו בראשו. ואולם בנס המחבלים לא הבחינו בו.

ארבע שעות שכב כך, חסר יכולת לזוז. זקוק לדחיפות למים, מאבד דם. הרכב הצבאי שנסע על הכביש לא ראה אותו. בעודו מטושטש ניסה להתרומם, ואז הופיעו מול עיניו כתמים שחורים. הם הבחינו בו והחלו מתקרבים לעברו. שמע אחד מהם צועק: "זוז, אני נותן בו צרור!", צעק מישהו אחר. העובדה שגיא היה לבוש בגדים אזרחיים, מוכתם בדם, גרמה למחבל לחשוב שהוא מחבל.

שני לוחמים הגיעו להתקרב. המרחק הצטמצם והלך. ופתאום נשמעה צעקה: "יש לו ציצית!". אחד הלוחמים הבחין בציצית שבציצה שבחולצתו. גיא מספר שלא נהג ללכת בציציות בחוץ, אך במהלך הקרבות הציצית יצאה החוצה והצילה למעשה את חייו.

גיא יצא במצב קשה, פצוע פציעה חמורה ברגל וביד. הוא עבר שני ניתוחים וחמישה חודשים של שיקום. לפני כחצי שנה מונה למפקד חטיבה יואב (חטיבה 406) בעוצבת אדום (אוגדה 80).

נס הציצית של גיא התפרסם בכל העולם ועורר גל התעוררות רוחנית. לוחמים רבים ביקשו להשיג ציצית. ובשל הביקוש הגדול כמו ברחבי הארץ והעולם, מיזמים רבים של רכישת ציצית ותרומת ציצית יוחלקו לחיילים.

(על־פי סיפורו בראיונות)

כדורגלן בין שני איומי מוות

⚽️ הדילמה המטורפת בהיסטוריה: "ב-1930 איימו להרוג אותי אם אנצח, ב-1934 איימו להרוג אותי אם אפסיד"

תארו לעצמכם שאתם מגיעים לפסגת השאיפות של כל כדורגלן – גמר המונדיאל. עכשיו תארו לעצמכם שאתם עולים למגרש בידיעה שאם הקבוצה שלכם מנצחת, אתם ומשפחתכם בסכנת חיים מיידית. וארבע שנים מאוחר יותר? המצב בדיוק הפוך: אם אתם מפסידים, אתם אלה שלא תראו את אור היום.

זה לא מותחן פסיכולוגי, אלא הסיפור האמיתי והבלתי יאומן של לואיס מונטי, הכדורגלן היחיד בהיסטוריה ששיחק בשני גמרי מונדיאל עבור שתי מדינות שונות – וספג איומי מוות קיצוניים בשניהם.

הכול מתחיל במונדיאל הראשון בהיסטוריה, בשנת 1930. מונטי היה כוכב הקישור של נבחרת ארגנטינה, שהעפילה לגמר הגדול מול המארחת אורוגוואי. שעות ספורות לפני שריקת הפתיחה, מונטי קיבל מסר אנונימי מצמרר: אם ארגנטינה מנצחת ומניפה את הגביע, הוא ואימו יחוסלו. מונטי עלה למגרש כשהוא מבועת מפחד, כמעט לא נגע בכדור, וארגנטינה אכן הפסידה 4-2. הוא ומשפחתו ניצלו, אבל הטראומה נשארה.

כעבור ארבע שנים, מונטי עזב את דרום אמריקה, קיבל אזרחות איטלקית (בזכות שורשי משפחתו) וזומן לנבחרת איטליה לקראת מונדיאל 1934, אותו אירח הדיקטטור הפשיסטי בניטו מוסוליני. מונטי שוב הציג יכולת שיא והוביל את האיטלקים לגמר הגדול מול צ׳כוסלובקיה.

אבל מוסוליני לא התכוון לתת לגביע לחמוק לו מהידיים בטורניר שנועד לשרת את התעמולה שלו. ערב הגמר, נציגי המשטר הפשיסטי העבירו מסר קצר, ברור וחד-משמעי לשחקנים: "Vincere o morire" (לנצח או למות). הפעם, מונטי ידע שהפסד פירושו הוצאה להורג שלו ושל חבריו לקבוצה. תחת לחץ אטומי, האיטלקים נלחמו כמו אריות, ניצחו 2-1 בהארכה והניפו את הגביע.

שנים מאוחר יותר, מונטי סיכם את הקריירה הבינלאומית שלו במשפט שהפך לאחד הציטוטים המפורסמים והמצמררים בתולדות הספורט: "באורוגוואי ב-1930 רצו להרוג אותי אם אנצח. באיטליה ב-1934 רצו להרוג אותי אם אפסיד".

אז בפעם הבאה שאתם מרגישים "לחץ בעבודה" בגלל איזה דדליין קשוח או מצגת להנהלה – תחשבו על לואיס מונטי, האיש שהיה צריך לנצח גמר מונדיאל רק כדי להישאר בחיים.

רפי סברון ומבצע מוקד המופלא

האיש שאחראי יותר מכל להצלחת "מבצע מוקד" בפתיחת מלחמת ששת הימים

לא אחת אני מוצא עצמי מעורב בסוגיה, האם אי פעם בהיסטוריה הוכרעה מלחמה כל שהיא, ע״י זרוע אווירית בלבד וכך בהקשר לא זהה במדויק לסוגיה אך די קרוב אליה, כלומר מבצע/תקיפה אווירית שהביאה להתמוטטות צבא האויב כולו. בהקשר זה מוזכר או נכרך מעת לעת בסוגיה האמורה, גם "מבצע מוקד," שפתח את מלחמת ששת הימים ובשבוע הבא יחול יום השנה ה 59 למבצע ולמלחמה זו. בטרם נעסוק בפרוט מבצע זה ובאחראי העיקרי להצלחתו, אציין רק למען הדיוק ההיסטורי, שהראשונים שביצעו מבצע בסגנון דומה ובהצלחה מדהימה, היו הגרמנים. בתחילת מבצע "ברברוסה", הפתיעו מטוסי וטייסי הלופטוואפה הגרמני את חיל האוויר של ברה״מ שהיה הגדול בעולם. חרף גודלו היה ח״א של ברה״מ מיושן וחסר ניסיון מבצעי וכך ובתוך זמן קצר, הצליחו הגרמנים להשמיד רבים ממטוסי האויב כשהם עדיין על הקרקע ובתוך כשבוע, לנטרלו כמעט במלואו, אך נחזור עתה למחוזותינו שלנו ול״מבצע מוקד."

לפני ימים ספורים פגשתי באירוע מסוים של "וֵּטֵרָנִים" את תא״ל מיל' רפי (רפאל) סברון וזאת לאחר שלא פגשתיו מעל יובל שנים. סברון היה נווט צילום במטוסי מוסקיטו ונווט במבצעים מיוחדים בטייסת המסוקים הראשונה בחיל האוויר, זאת מהמחצית השנייה של שנות החמישים. אחר כך, הכשיר סברון דור שלם של נווטי קרב, עם הגעתם של מטוסי הפנטום הראשונים ארצה החל משנת 1969 ואילך. סברון איש שקט חביב ונעים הליכות, היה שנים ספורות קודם שהכרתיו, הגורם העיקרי/הראשי בתכנון "מבצע מוקד" המופלא, שבו במהלך שעתיים וחמישים דקות בלבד בפתיחת מלחמת ששת הימים, השבית ובהמשך אף השמיד חיל האוויר הישראלי, את חיילות האוויר של מצרים, סוריה, ירדן וחלק מעיראק גם כן, אך לכך נגיע בהמשך.

במחצית הראשונה של שנות השישים, שירת סברון תחת יאק נבו (מראשוני טייסי הקרב הסילוניים בח״א) כשזה היה אז ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר. בכספות החייל הייתה קיימת באותם ימים, תוכנית/פקודה מקפת להשגת עליונות אווירית על חיילות האוויר של מדינות ערב בעת מלחמה, תוכנית שנקראה "תלם." באחד הימים הונחה סברון לבחון ולרענן את פקודת "תלם". כשסיים לבודקה שב למפקדו יאק נבו ואמר לו נחרצות, כי לדעתו פקודה זו הינה, ציטוט: "קשקוש מוחלט ומקומה בפח האשפה" וכמובן שתמך את עמדתו זו בדוגמאות ועובדות שהביא מתוך הפקודה שהייתה רצופה לדעתו בטעויות ושגיאות.

עמדתו של רפי סברון התקבלה והוא הונחה מיידית להכין כמעט בכוחות עצמו, תוכנית מבצעית חדשה להשגת עליונות אווירית על חיילות האוויר של האויב, תכנית שנקראה בשם "מבצע מוקד." התפיסה שלפיה תוכנן המבצע הייתה, שראשית יש לתקוף ובתאום זמנים מדויק את מסלולי שדות התעופה של האויב, על מנת שלא לאפשר להם לבצע המראות כנגד מטוסינו וכן למנוע את נחיתות מטוסיהם שכבר ימצאו אז באוויר. אחר כך היו אמורים מטוסינו לבצע בחופשיות יחסית וכמעט ללא הפרעות (בעידן של טרום טילי הנ״מ/טק״א), יעפי צליפה באמצעות תותחי המטוסים על מנת להשמיד את מטוסי האויב שחנו באותם ימים חשופים בצידי המסלולים (הדת״קים, אותם מחסות הבטון למטוסים, הופיעו אצל אויבנו רק שנים אחר כך וכלקח ישיר של "מבצע מוקד"). לאחר תקיפת והשמדת מטוסי האויב, היו אז מטוסינו אמורים לצלוף על מטרות חיוניות אחרות/נוספות בשדות התעופה כגון: מגדל פיקוח/מתקני קשר, ריכוזי דלק חימוש מתקני תחזוקה וכד'.

להשגת אפקט פתיחה זה של השבתת מסלולי ההמראה והנחיתה בשדות התעופה של האויב, פותח בארץ רעיון פצצת ה פפ״ם (פצצת פיצוח מסלולים) שמנוע האצה רקטי שהותקן בה, היה ניצת לאחר הטלתה ובכך אמור היה לגרום לה להינעץ בעוצמה בעומק המסלול לפני ביצוע הפיצוץ עצמו. באופן זה פצצת הפפ״ם הייתה אמורה לגרום לנזק גדול יותר מזה שהיו גורמות פצצות רגילות ומסלולי השדה המותקף, היו אמורים להיסגר לפרקי זמן ארוכים יותר. רעיון הפפ״ם הועבר להמשך פיתוח לידידינו באותם ימים הצרפתים והם אכן השלימו את העבודה, העניקו לפצצה את השם "דורנדל" (על שם חרב קסומה מהמיתולוגיה הצרפתית) והעניקו לנו את זכויות יצורה במפעלי תע״ש בארץ.

החלק המורכב והקשה יותר בגיבושו ותכנונו של "מבצע מוקד", כלל את הקצאת 197 מטוסי קרב שהורכבו מחמישה סוגי מטוסים שונים, כאשר כ״א מהם אמור היה (או מסוגל היה) לטוס במהירות שונה, כ״א מהם אמור היה לשאת עימו כמות חימוש ודלק שונה ומכאן שגם טיווחי הטיסה לכל סוג מטוס היו אמורים להיות ייחודיים ושונים. יותר מכך, חלק מהמטוסים היו חדשים וטרם הספיקו בחייל אפילו, ללמוד מה הן היכולות/הביצועים המלאים שלהם וחרף זאת, היה על סברון וחבריו, לתכנן נתיבים ופרופילי טיסה ייחודיים לכל סוג מטוס שלנו זאת, על פי מיקום ומרחק הטיסה מבסיסי ח״א הישראלי השונים ועד ליעדיי התקיפה השונים.

על פי נתונים אלו היה על סברון לקבוע מדרג הגיוני שלפיו למשל, מטוסי האורגן הישנים יותר יתקפו שדות תעופה קרובים יחסית בסיני (כגון באל עריש). מטוסי המיסטר יועדו לתקיפת שדות תעופה בקרבת התעלה (כגון פאיד וכברית) ומטוסי הסופר מיסטר ומטוסי המיראז', יתקפו שדות תעופה במצרים גופה כגון בדלתא ובקרבת הבירה קהיר. את השדות הרחוקים במיוחד בעיקר בדרום מצרים (כגון בלוקסור) ואחר כך אף בעיראק, ייעדו למטוסינו הגדולים הכבדים והדו מנועיים היחידים שהיו בשרותינו, מפציצי הווטור.

כאן בדיוק נדרש רפי סברון להפגין לא פחות מגאונות. בדור של טרום המחשבים, היה עליו לחשב במדויק בעזרת סרגליי ניווט מפלסטיק שהיו בשימוש אז (כמו אלו שבתמונה בהמשך), מתי במדויק יהיה על כ״א מכ 50 מובילי המבנים התוקפים שלנו להמריא. לאיזה כיוון על כ״א מהם לטוס, באיזה גובה, באיזו מהירות (בהתאם לחימושם), לאיזה מרחק וכמה זמן על כ״א לטוס בכל צלע וצלע בניווט עד ההגעה ליעדו הספציפי וכל זאת, כשהמטוסים מצויים רוב הזמן מעל שטח אויב, תוך שמירה על דממת אלחוט מוחלטת. כל אלו דרשו הקפדה ודיוק רב, כדי להבטיח ולגרום לכך שכל המטוסים כולם, יגיעו לכ״א משדות התעופה השונים של האויב, באותו רגע/דקה ממש! ! ! שוב, משימה כמעט בלתי סבירה בעליל לתכנון וביצוע מושלם, כאשר שוב אנו מצויים בעידן ההוא של הסרגל העיפרון והנייר.

ח״א כולו נכנס אז למשטר אימונים ותרגולים שבו כל טייסת ומובילי המבנים שבה, למדו להכיר היטב את שדה התעופה של האויב שיועד לתקיפה על ידם ואת המטרות הספציפיות שבו. במסגרת זו, הוסב מטווח אווירי בנגב למעיין שדה תעופה אופייני של האויב, כדי שמטוסינו יוכלו להתאמן עליו בתקיפת מסלולי המראה/הנחיתה שבו. בשל מורכבות ביצועה של התוכנית המבצע, ניתנה לה ע״י מתכנניה, סבירות להצלחת ביצועה ביום פקודה, בשיעור של 50%, אולם בשנת 65 נבחנה התוכנית באופן יסודי שוב ע״י צוות של גורם תכנוני בכיר במפקדת חיל האוויר ומסקנתם הייתה רעה ומדכאת בכל הבט שהוא, משום שהם פסקו שסיכויי "מבצע מוקד" להצליח, אינם עולים על 20% בלבד! ! ! גישה זו חלחלה חיש מהר אל מרבית הפיקוד הבכיר בצה״ל. למרות זאת ההכנות לביצוע "מבצע מוקד" נמשכו בחיל האוויר במלוא המרץ ובחודש מאי 67 אף ערך ח״א תרגיל כלל חיילי לתרגול תקיפות שדות התעופה של האויב.

בדיוק בנושא הלך הרוח הלאומי שהיה באותם ימים מדוכדך ושפוף למדיי, סיפר לי חברי הטוב יוסי שריג, טייס רב מעללים (שהיה אז רב סרן), שבאחד מהימים המתוחים שלפני פרוץ המלחמה, הוא נישלח כנציג ח״א להציג בפני פורום מטכ״ל את פרטי "מבצע מוקד." כשסיים שריג את הצגת פריטי המבצע ותוצאותיו הגרנדיוזיות, ניתן היה להבחין בחדר בחוסר האמון שחשו מפקדי צה״ל למשמע הדברים שהציג שריג. היטיב לבטא זאת האלוף ישראל טל (טליק) שקם במפגיע ואמר לפורום מטכ״ל כך: "עד היום ידעתי שמפקדי חיל האוויר הם שחצנים גדולים, אבל לא העלית בדעתי שהשחצנות הזו כבר התפשטה והגיעה שם עד לרמת הרב סרן."

לאחר שכמעט הופעל "מבצע מוקד" בשל מתיחות שהתחוללה בחזית הסורית, יצא המבצע ובמלואו לפועל, לאחר קבלת אישור הממשלה והוא אכן פתח את מלחמת ששת הימים ביום ה 5 ביוני 1967. בשעות הבוקר של אותו יום כאשר בשעה 07: 45, שעה שבה כבר הספיקו לנחות טיסות אור ראשון של המצרים להגנת שדות התעופה שלהם והטייסים כולם, נמצאו אז במהלך ארוחת הבוקר שלהם, בדיוק בשעה זו, הופיעו מטוסינו בו זמנית מעל ל 11 שדות תעופה צבאיים במצרים והחלו בהפתעה מוחלטת בתקיפותיהם.

מאחר ובמבצע נטלו חלק 197 ממטוסינו (מכלל 204 מטוסי הקרב שהיו ברשותנו) ומאחר שהיה לנו צורך בהיקף מטוסים של יותר מכפול מזה שעמד לרשותנו, נאלצנו מאוחר יותר לשלוח את אותם מטוסים שוב (לאחר תדלוקם וחימושם), לעוד שני סבבי תקיפה נוספים לעבר שדות תעופה נוספים שחלקם אף היו מצויים במדינות שלא נתקפו במכת הפתיחה. בתוך זמן קצר השיג ח״א הישראלי עליונות אווירית מוחלטת, על חיילות האוויר של המדינות שסביב לנו ומטוסי חיל האוויר גם הצליחו אחר כך, להתפנות ולהעניק סיוע קרוב ומשמעותי לכוחות הקרקע הלוחמים שלנו. סה״כ השמיד ח״א הישראלי במלחמה זו כ 450 מטוסי אויב (90% מהם הושמדו בעודם על הקרקע). לחיל האוויר הישראלי אבדו בכל ימי הקרבות 19 מטוסים בלבד.

"מבצע מוקד" הפך במהירות להצלחה פנומנאלית והוא נלמד מאז כמעט בכל ביתי הספר הצבאיים בכל מקום שהוא בעולם. מיותר לציין שהצלחת "מבצע מוקד" הייתה בפרוש הרבה יותר גדולה ומרשימה מכל הערכות המוקדמות, שהעזו לעלות על דעתם אפילו האופטימיים ביותר שבין גורמי הצבא או הממשלה, בטרם פרוץ המלחמה.

בתמונות: סרגלי ניווט מכנים שעימם עבדו אז ובצידם תמונתו של רפי סיברון כפי שגם אנוכי הכרתיו לראשונה בבית ספר לטיסה שם שירת כמפקד לימודי קרקע ונווטות. בתמונה הנוספת, בגל הראשון של "מבצע מוקד," מפציץ מצרי מסוג טופולוב 16 בוער בשדה התעופה של קהיר מערב ולידו מפציץ נוסף שעלה באש דקות אחר כך ע״י מטוסי מיראז'.

זהו פוסט מס' 86 בבלוג: "היסטוריה צבאית ותעופתית עם דודי ירון." היכנסו לבלוג לקריאת פוסטים קודמים ולביצוע מעקב/ followלקבלת הבאים: https: //dy1951. blogspot. com/

שיירת נבי דניאל לגוש עציון

שבת ה־27 למארס 1948.

מה שייכנס להיסטוריה כשיירת נבי דניאל בהגיעה לגוש עציון.

לאחר שיירת העשרה שיצאה מירושלים לגוש עציון בימיה האחרונים של 1947 ונהרגו בה עשרה מלוחמיה, הגיעו להסדר ג׳נטלמני עם היחידה הבריטית שהייתה אחראית על הגוש וסביבתו. הבריטים ראו בכבישי הגוש כציר מרכזי לפינויים מהארץ ועל כן לא היה להם אינטרס שכל אחד מהצדדים יזכה לשליטה מלאה בכבישי הגוש.

הבריטים הסכימו לספק ליווי לשיירות או להפריע לערבים לתקוף את השיירות בתנאי שהשיירות יהיו קטנות או בינוניות ושמועד העברתן לגוש וממנו העירה יתואם איתם מראש.

מהלך האירועים והחשש מפלישת צבאות מדינות ערב, שהכל ידעו שתגיע, הביא את הפיקוד העליון לתת את דעתו על מצב האספקה בגוש. על כן הוחלט להעביר לגוש שיירה גדולה, והוטל על השיירה בדרכה חזרה לירושלים להעביר העירה בלתי לוחמים, תוצרת חקלאית ואת בהמות העבודה של קיבוץ כפר עציון.

מועד העברת השיירה, ששם הצופן שלה היה "לאה", מהעיר לגוש ובחזרה נקבע ליום השבת ה־27 לחודש מארס 1948. הבחירה ביום השבת נבעה מתוך ההנחה שעל סמך ההיכרות של הבריטים והערבים עם אופיו הדתי של הגוש, יחשבו אלה שההגנה לא תיזום פעולות התקפיות בשבת וכך למקסם את אלמנט ההפתעה.

---

אבטחת השיירה הוטלה על לוחמי חטיבת הראל של הפלמ״ח. הללו שהמוות הקיפם מכל עבר כבר למדו לקבל את דינם בשלווה סטואית של אדם שיודע שבא יומו. כך למשל מסופר על אחד מלוחמי הפלמ״ח שטרם יצאו לדרך החזיר לאביו לירה אחת שהלז נתן לו קודם לכן כדמי כיס כדי "שלא תיפול לידי הערבים".

זהו המקום לציין שחטיבת הראל ידעה את שיעור הנפגעים הגבוה ביותר מכל יחידה אחרת במלחמת השחרור. בסוף אפריל נמצא שמצבת הלוחמים הכשירים בה הידלדלה ל־750 לוחמים בלבד.

---

תחילה הדברים התנהלו כמתוכנן. השיירה שהפתיעה הן את הבריטים והן את הערבים הגיעה בשלום לגוש ופרקה בו בשלום את מטענה. הדברים השתבשו כאשר העמיסו את התוצרת שנועדה לעיר. פר ההרבעה של הקיבוץ, אחד בשם זימרי, סירב בעקשנות לזוז ממקומו ולשתף פעולה עם הרפתנים חרף נסיונות הזירוז והשכנוע.

בינתיים הערבים הרגישו בתכונה הבלתי רגילה בקיבוץ. העיכוב ביציאת השיירה חזרה לעיר איפשר לאיש של המופתי באיזור חברון רבתי, איברהים אבו דיה, רועה צאן בור ועם הארץ בן העיירה חלחול, שהכיר את המרחב המדברי מירושלים דרך חברון ובית לחם ועד פאתי יריחו ככף ידו, לתכנן ולהציב לשיירה מארב כהלכתו על פי עקרונות הקרב של הוורמכט. המארב הוטמן על קטע ישר יחסית של הכביש אך גלוי וחשוף כולו לגבעות שמעליו.

אבו דיה הפעיל אישית את המוקש החשמלי שפגע באיל פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה.

הבריטים שראו במעבר השיירה כעלבון אישי והפרת ההסכם איתם החליטו כעונש לצפות באופן פסיבי בחיסול השיירה.

לוחמי הפלמ״ח שחששו להישרף חיים בתוך הרכבים התקועים גילו בית ישן וקטן לצד הדרך ונערכו בו להגנה היקפית, ובו התגוננו בעוז.

---

בינתיים נפוצה בירושלים השמועה על התברברות השיירה ולחימתה. משהתבררו כוונות הבריטים, פתחו ההגנה והסוכנות למערכה מדינית רבתי להצלת השיירה. כל יהודי ירושלמי שניהל קשר כזה או אחר עם הבריטים נקרא אל הדגל. פקידי המחלקה המדינית של הסוכנות כולם נשלפו מביתם. הרב הראשי, הרב הרצוג, יצא מבית מדרשו וחילל את השבת כדי לדבר על ליבו של הנציב העליון על נפשם של לוחמי השיירה. כך גם עשה מאיר טוביאנסקי, שמאוחר יותר הוצא להורג בגין בגידה. טוביאנסקי, שהיה מנהל תחנת הכח הירושלמית, היה מהיהודים הבודדים שבשלהי המנדט מצאו את מסילת ליבם של הפקידים הבריטים. ההגנה ביאושה הייתה אפילו מוכנה למחול על כבודה ולפנות לגברת לנדאו. אנני לנדאו, שנודעה בירושלים כמיס לנדאו, הייתה המנהלת הנצחית של בית הספר לבנות אוולינה דה רוטשילד, חרדית, אזרחית בריטית, אנטי ציונית מושבעת ועקבית.

הלחץ על הבריטים השיא פירות, אם כי לא את המקוווים. הבריטים הסכימו לחלץ את אנשי השיירה בכפוף לתנאיו של אבו דיה, שזה מצידו דרש בתוקף את המשוריינים, את כלי הנשק וכל ציוד צבאי אחר. הלוחמים הורשו לקחת איתם את ציודם האישי והתוצרת החקלאית, גם ככה כבר נבזזה ברובה על ידי הפלאחים.

החשש לגורלן ולתומתן של 12 בנות פלמ״ח שנסעו בשיירה אילץ את ההגנה לקבל את תנאי הבריטים כמו שהם.

המפלה בקרב שיירת נבי דניאל, שהסתיימה ב־15 הרוגים וכ־40 פצועים, הייתה שיאה של שרשרת של מפלות שנחלה ההגנה לאורך החודש, ובראשן פיצוץ בניין המוסדות הלאומים בירושלים שכונו לימים "אידי מארס". לאידי מארס נודעה גם משמעות בין לאומית. האמריקאים, שלא הסתירו את מורת רוחם מכושרה הקרבי של ההגנה, חזרו בהם מתמיכתם בתוכנית החלוקה והביאו לסחף בעמדתן של חצי תריסר מדינות שאילצו קודם לכן לתמוך בתוכנית החלוקה.

עוד באותו הערב זימן בן גוריון שניים לביתו לישיבת חירום דחופה. בן גוריון הטיב להבין ששיטת הליווי הצמוד של השיירות הקיזה את דמה של ההגנה ויש על כן, על אף נוכחות הבריטים, לעבור מהגנה להתקפה.

לימים הודה יגאל ידין שהוא ובן שיחו מישאל שחם ציפו לכך שבן גוריון יפטר אותם או שיאלץ אותם להתפטר מתפקידם. ידין כרמטכ״ל בפועל ושחם כקצין תכנון ראשי במטכ״ל.

להפתעתם של השניים, בן גוריון סקר את מפת הקרב בשלומתה, תיאר את מצבם של גושי ההתיישבות הנצורים, תיאר את מצוקת כח האדם שהיחידות הקרביות נקלעו אליה, ואז הציג להם בן גוריון את תוכנית מבצע נחשון, שמטרתה הייתה כיבוש הכפרים על כביש ירושלים תל אביב, מלבד אבו גוש ועין ראפה, השמדתם והפיכתם למשלטים להגנת הכביש.

בן גוריון, שהיה בקי ברזי התנ״ך, קרא למבצע נחשון על שמו של נחשון בן עמינדב, שהיה הראשון להתגבר על פחדם של בני ישראל ולקפוץ לתוך ים סוף, ובכך הביא לבקיעתו.

בוקר טוב

בוקר טוב

הייתם מאמינים, לו חלילה, שהרב הראשי, חלילה וחס, של העיר צפת, או הרב הראשי של פתח תקוה, רב ראשי וחכם, ממשפחה יהודית שורשית, היה הופך עורו, מתנצר, וחוזר לכהן בעיר כבישוף של העיר? הייתכן כדבר הזה?

ובכן, הסכיתו ושמעו, והכירו את היהודי שנולד כשלמה הלוי וסיים את חייו כפבלו דה סנטה מריה.

האיש שגדל במשפחה יהודית עשירה ומכובדת היה תלמיד חכם ורחב אופקים. כיהן כרב ראשי של העיר בורגוס בספרד, אחת הערים החשובות בימי הביניים, אך במהלך חייו שינה את עורו ומינו, התנצר, הפך לאנטי-יהודי מובהק, וחזר לעיר בורגוס בתפקיד בישוף העיר בורגוס, תוך שהוא מטיף בארס נגד עמו.

שלמה הלוי נולד בשנת 1350 בעיר בורגוס אשר נמצאת בקסטילה בספרד. הוא נולד במשפחה יהודית עשירה שבמשך דורות היתה האחראית על גביית מסים בכתר הקסטיליה. הוא היה בנו של יצחק הלוי ונכדו של אברהם הלוי, וקיבל חינוך איכותי אופייני ליהודי ספרד באותה תקופה. חינוך רחב אופקים ששימש את החברה היהודית שגרה בספרד — חינוך דתי רחב יחד עם לימוד המדעים והפילוסופיה של ימי הביניים. הידע הרב שלו בטקסטים ובמקורות הרבניים עד מהרה גרם לו להתבלט. עד מהרה הפך שלמה הלוי להיות רבה הראשי של בורגוס. הודות ללימודיו בשפות הקלאסיות הוא יצר קשר עם מכובדים נוצריים שהתפלאו מאוד והעריכו את השכלתו הרחבה.

בשנת 1388 הוא נבחר על ידי חואן הראשון להוות חלק ממשלחת, יחד עם אצילים ואנשי חצר אחרים, ולשמש עדים עבור דוכס לנקסטר בהסכם הנישואין בין בתו למלך קסטיליה. מועמדותו התקבלה למרות מעמדו כיהודי, בשל הערכתו הגבוהה של המלך הקסטיליאני.

מהומות והפרעות ביהודים בשנת 1391 בספרד גרמו אבדות קשות ליהודי ספרד, ורבים עזבו את ספרד או התנצרו. גם שלמה הלוי התנצר ושינה שמו לפאבלו דה סנטה מריה.

ארבעת בניו, בתו ושלושת אחיו הוטבלו יחד עמו. תחילה סירבה אשתו ללכת בעקבותיו, אך היא התנצרה כמה שנים לאחר מכן. התנצרותו הותירה חותם רב על אינטלקטואלים יהודיים.

בשנת 1394 עבר לאביניון ושם התקרב לאפיפיור בוניפקיוס התשיעי. באותה העת גם החל לפעול במרץ כדי להמיר את יתר היהודים ופרסם כתבי פולמוס כדי להוכיח את אמיתות הנצרות.

כדי להעמיק את הידע שלו על התיאולוגיה הנוצרית, שלמה הלוי נסע לפריז, שם למד עד 1394 והוסמך ככומר. עם סיום לימודיו התיישב באביניון, שם הוא הפך לאחד מתלמידיו האהובים של האפיפיור בנדיקט ה-13 ואחד מתומכיו הנאמנים ביותר.

וכמו תמיד, האויבים הקשים ביותר של עם ישראל הם יהודים מומרים.

בתקופה זו החל בפעילות האנטי-יהודית שלו, כאשר ניסה לגרום למלך אראגון להנפיק חוקים אנטי-יהודים. העלייה שלו בהיררכיה הקתולית היתה מהירה, בכל זאת יש לו חוכמה ושכל יהודים.

ב-1396 הוא מונה לארכידיקון של טרווינו, לבישוף של קרטחנה משנת 1403, ומשנת 1415 ועד מותו היה הבישוף של בורגוס. משנת 1407 והלאה החזיק בתואר שומר-החותם במועצה המלכותית הקסטיליאנית.

שלמה פאבלו נפטר ב-1435, לאחר שהשביע את עמו מרורים.

הקוף שהפך לעובד רכבת

העובד המושלם שלא טעה מעולם. . . וקיבל שכר בבירה

תחשבו על העובד הבא: הוא עבד 9 שנים רצופות בלי אף טעות, מעולם לא התלונן, ושמח לקבל את השכר שלו בחצי בקבוק בירה בסוף השבוע. הסיבה? הוא היה קוף בבון.

הסיפור ההזוי הזה התרחש בסוף המאה ה-19 בדרום אפריקה. ג׳יימס וייד, מפעיל אותות ברכבת שאיבד את שתי רגליו בתאונה, רכש בבון חכם בשם ג׳ק כדי שיעזור לו במטלות פשוטות. מהר מאוד ג׳ק שודרג לעמדת הפיקוד: הוא למד לזהות את מספר השריקות של הרכבות המתקרבות, לקשר אותן למנוף הנכון ולמשוך אותו כדי לכוון את הפסים בהתאם.

העסק עבד מצוין עד שנוסעת מבוהלת ראתה קוף שמנהל את התחנה ודיווחה להנהלה. המנהלים המזועזעים הגיעו כדי לפטר את השניים, אך הסכימו להעמיד את הבבון במבחן פתע מפרך. נהג רכבת ניסה לבלבל את ג׳ק עם שריקות מהירות ומשתנות, אבל הבבון פעל בקור רוח מוחלט ועבר את המבחן בלי אף טעות.

המומים מהתוצאה, המנהלים החליטו להפוך את ג׳ק לעובד רשמי של חברת הרכבות. הוא קיבל מספר עובד, משכורת קבועה, והבונוס האהוב עליו – חצי בקבוק בירה בכל יום שבת. ג׳ק עבד בתחנה 9 שנים מלאות עד יום מותו, ומעולם לא גרם לאף תאונה.

אז בפעם הבאה שאתם מתלוננים על הקולגות שלכם במשרד שלא מבינים משימה פשוטה – תזכרו שיש בבון בהיסטוריה שניהל מערכת רכבות שלמה בשביל בירה ומחמאה.

שחקן שהפך לחוקר של אבל

אשטון קוצ׳ר היה עוד שחקן הוליוודי שזיפזף ערב אחד בין ערוצים, כשסרט תיעודי על סחר בילדים למטרות מין בקמבודיה גרם לו לקפוא.

ילדים בני שש. נמכרו. נסחרו. נשכחו על ידי העולם.

אנשים רבים היו פשוט מחליפים ערוץ. קוצ׳ר כיבה את הטלוויזיה, פתח את המחשב הנייד שלו והתחיל לחקור. הוא לא יכול היה להפסיק. מה שמצא זעזע אותו עד עמקי נשמתו.

זה לא קרה רק בדרום מזרח אסיה. זה קרה בכל מדינה בארה״ב, בערים רגילות, באתרי אינטרנט שכל אחד יכול היה לגשת אליהם באמצעות חיפוש בסיסי באינטרנט. והאינטרנט — אותה טכנולוגיה בה הוא עצמו השקיע בעבר כיזם — הפך את זה למהיר, זול וכמעט בלתי ניתן לאכיפת החוק.

בשנת 2009, הוא חבר כשותף להקמת ת׳ורן — Thorn, ארגון עם משימה שרוב האנשים היו מכנים בלתי אפשרית: להשתמש בטכנולוגיה כדי להילחם בסחר בילדים למטרות מין.

שלוש שנים לאחר מכן, קוצ׳ר הבין שהעלאת מודעות לבדה לא עובדת. גיוסי כספים ומשימות החילוץ לא יכלו לעמוד בקצב של הבעיה שגדלה במהירות באינטרנט. החוקרים טבעו בחומר — מיינו ידנית עשרות אלפי מודעות מקוונות מדי יום, בניסיון למצוא ילד אחד שהוסתר איפשהו בהררי הנתונים האלה. עד שהם הצליחו למצוא קצה חוט, הילד לרוב כבר הועבר מעבר לגבולות המדינה ונמכר שוב לידיים אחרות.

אז אשטון קוצ׳ר עשה משהו שאף אחד אחר לא חשב לעשות. הוא שכר מהנדסי תוכנה. הוא הביא מדעני נתונים. הוא ישב עם רשויות אכיפת החוק ושאל שאלה פשוטה אחת: מה אתם צריכים?

התשובות שלהם הפכו ל־Spotlight — כלי תוכנה שיכול לנתח אלפי מודעות מקוונות תוך דקות, לחבר דפוסים בלתי נראים לעין אנושית ולסמן מצבי סחר בבני אדם לפני שהקורבנות נעלמו. בלש אחד תיאר זאת בפשטות: "זה כמו חיפוש גוגל ממוקד למאבק בסחר בבני אדם."

התוצאות היו מיידיות. מקרים שלקח להם קודם חודשים — פוענחו תוך ימים. קורבנות שלעולם לא היו נמצאים, זוהו ואותרו. עד 2017, למעלה מ־4, 000 שוטרים בכל 50 המדינות בארה״ב השתמשו בכלי הזה, כאשר אלפי קורבנות סחר ניצלו ואינספור סוחרים הובאו לדין.

אבל קוצ׳ר לא הסתפק בזה. הוא יצא בעצמו לפשיטות. הוא נסע לפעילויות סחר בבני אדם ברוסיה, הודו, מקסיקו וברחבי אמריקה. הוא ראה דברים, כפי שאמר מאוחר יותר, ש״מוטב שאף אדם לא יראה לעולם״.

ב־15 בפברואר 2017, קוצ׳ר נכנס לחדר השימוע של ועדת יחסי החוץ של הסנאט האמריקאי, לבוש בחליפה ועניבה. הסנאטור ג׳ון מקיין סיפר בדיחה על איך הוא נראה טוב יותר בסרטים. קוצ׳ר שלח לעברו נשיקה. החדר צחק. ואז הצחוק פסק כשהוא התחיל לדבר.

״זה כמו שהטרולים באינטרנט אומרים לי להישאר בעבודת היומיום שלי״, אמר קוצ׳ר. ״אז אני רוצה לדבר על עבודת היומיום שלי. ״

הוא דיבר על ארגון ת׳ורן. על התוכנה שקיצרה את זמני החקירה ב־60%. על ילדה בת חמש עשרה בשם איימי — שפגשה גבר באינטרנט, נסחרה תוך שעות ספורות מרגע הפגישה, ואחר כך נמצאה והוחזרה למשפחתה תוך שלושה ימים.

ואז קולו נשבר. ״העבודה היומיומית שלי היא שאני אב לשניים״, אמר, דמעות ממלאות את עיניו. ״ראיתי תוכן וידאו של ילדה בגיל הילדים שלי, שעברה התעללות וחשבה שהיא משחקת במשחק חדש. ״ האולם היה שקט. מצלמות לא זזו. הוא ניגב את עיניו. ״זאת העבודה היומיומית שלי. ואני דבק בה״.

הסרטון התפשט ברחבי האינטרנט תוך שעות. מיליונים צפו.

אבל קוצ׳ר לא בנה את ת׳ורן בשביל מחיאות הכפיים — הארגון פעל בשקט במשך שנים לפני שמישהו שם לב. הוא רק רצה שהכלים יהיו בידי כל גוף שצריך אותם.

כיום, ת׳ורן פועלת ביותר מ־30 מדינות. הטכנולוגיה שלהם עזרה לזהות מיליוני קבצים המכילים חומר של התעללות מינית בילדים. בממוצע, הכלים שלהם עוזרים לזהות שמונה ילדים בכל יום — ילדים שבלעדי התוכנה הזו, אולי לעולם לא היו נמצאים. דמיינו את זה, שמונה ילדים בכל יום.

הבחור החתיך מ״מופע שנות ה־70״, ״ירח דבש מטורף״, ״אפקט הפרפר״ ועוד, בנה כלים שמצילים את חייהם של הילדים האלה. הוא הבין שזעם לבד זה לא מספיק. מודעות לבד זה לא מספיק. צריך עשייה, והוא עשה.

להגיד שזה פותר את הבעיה?

רחוק מזה. אבל עוזר מאוד.

נעמי ספיר וחלומה המוזיקלי

יום אחד בשנת 1950 התקיימה בקבוצת כנרת אסיפת קיבוץ שלא מן המניין. על סדר היום היה נושא אחד: האם לאפשר לחיילת המשוחררת בת המשק נעמי ספיר לצאת ללימודי מוזיקולוגיה והלחנה אצל המלחין פרנק פלג בתל אביב.

הימים הם ימים קשים. החברים "הפריבלגים" מתמודדים עם המתח האידאולוגי שקדם לפילוג בתנועה הקיבוצית שכעת היה בשיאו, עם נפילתם במלחמה של שישה חברים ושלושה בני נעורים המועמדים לחברות, עם הזכרון הטרי של פינוי הילדים במלחמה, עם שיקום נזקי המלחמה בקיבוץ עצמו ובקיבוצי עמק הירדן, עם העובדה שכעת הקיבוץ הפך לישוב ספר הסמוך לגבול עוין ומסוכן. כמו כן, עקב המחסור החריף בידיים עובדות, החברים מתחבטים בשאלה האם להעסיק עובדי קבלן — עובדה הסותרת את העקרונות האידאולוגיים שלהם. ועם העובדה שעקב שלטון הצנע מתחילים לפקוד את המשק המוכר כחקלאי המגדל עופות, ביצים וכו', כל מיני טיפוסים העוסקים בעסקי שוק שחור החותרים לשיתוף פעולה עם הקיבוץ או מחבריו תמורת עמלה נאה שהקיבוץ נזקק לה מאד. החברים התחבטו מאד בעניין זה.

ובעניין עקרוני נוסף: האם לאפשר לחברים שיש להם משפחה או חברים בעיר להביא למשפחתם מהתוצרת החקלאית של הקיבוץ.

על כן, הדעה הרווחת ובתקיפות רבה למדי שיש לדחות את בקשתה של נעמי ספיר.

החברה שרה אביגור, אשת איש המודיעין שאול אביגור, הייתה כעת גם אם שכולה. כיתר נשות ההגנה של העליה השניה, היא האמינה בלב שלם שהשתיקה יפה מכולן. על כן היא לא נהגה לקחת חלק פעיל באסיפות. תחת זאת היא העדיפה לשבת במקומה הקבוע ולסרוג.

כעת בשיאו של הדיון, שלא כמנהגה, היא קמה וביקשה את רשות הדיבור.

בעיניים רושפות, המסרגה רועדת בידה, קרוב לודאי שלנגד עינייה חלפה ביעף דמותו של בנה המנוח, עלם ברוך כשרונות, שהיה בן כיתתה של נעמי ספיר שנפל במלחמה בגיל 17 בלבד. וכך היא הטיחה בחברים:

״אתם לא נורמלים, אתם לא מבינים שזהו יעודה של הילדה? אתם הורסים אותה! הניחו לה ותנו לה לנסוע לתל אביב. . . ״

הנאום הנרגש של שרה אביגור ריכך את התנגדות החברים והוחלט לאפשר לנעמי לצאת ללימודים בתנאי שלאחר לימודיה היא תכסה את חובה לקיבוץ בתור המורה למוזיקה של ילדי הקיבוץ.

נעמי ירדה לתל אביב והמורה שלה פרנק פלג מהר מאד גילה שלא מדובר בעוד תלמידה והסדיר את לימודיה באקדמיה למוזיקה. במקביל הכירה נעמי את גדעון שמר, שחקן תיאטרון צעיר ממשוחררי הפלמ״ח, בחור כריזמטי, ונישאה לו.

נעמי שמר נשאה כל ימי חייה על לוח ליבה את הכאב על אובדן שלושת בני כיתתה שנפלו במלחמה.

נעמי שמר הלכה לעולמה ב-2004, בעודה שוכבת מריע. שני בעליה, גדעון ומרדכי הורביץ, באו לזמר לה שיר אחרון שזימר הטל, וגם אז היא עוד עדיין ידעה להודות ולהוקיר לשרה אביגור על החסד שעשתה עימדה.

גאורג אלזר והפצצה שלא הצילה

בנובמבר 1939, נגר גרמני בן 36 בשם גאורג אלזר היה קרוב יותר מכל אחד אחר להתנקש באדולף היטלר לפני שהמלחמה הסלימה לחלוטין. אלזר, שעבד לבדו לחלוטין וללא תמיכה מצד אף קבוצת התנגדות, בילה חודשים בתכנון ובניית פצצת זמן מתוחכמת בקפידה שאותה הניח בעמוד תמיכה שאותו חצב בתוך אולם הבירה Bürgerbräukeller במינכן — המקום שבו נשא היטלר באופן מסורתי את נאום יום השנה שלו.

ב-8 בנובמבר, פצצתו של אלזר התפוצצה בדיוק כמתוכנן, והרגה שמונה בני אדם ופצעה עשרות. אך היטלר עזב את האולם 13 דקות מוקדם מהמתוכנן. אלזר נעצר בעת שניסה לחצות לשוויץ ומאוחר יותר הוצא להורג במחנה הריכוז דכאו בשנת 1945. סיפורו הוא אחד מרגעי ה״מה אם״ המדהימים ביותר בהיסטוריה. אדם ממעמד הפועלים ללא קשרים פוליטיים כמעט שינה את מהלך מלחמת העולם השנייה והשואה במו ידיו.

השוד דרך מערכת הביוב בבואנוס איירס

ב-13 בינואר 2006, חמישה גברים נכנסו דרך דלת הכניסה של סניף בנקו ריו באקאסוסו, פרבר עשיר של בואנוס איירס, והודיעו על שוד.

בתוך דקות ספורות, 23 בני ערובה ישבו בפנים ויותר מ-100 שוטרים הקיפו את הבניין. אנשי המשא ומתן יצרו קשר. השודדים נראו רגועים, כמעט תיאטרליים. בשלב מסוים הם הזמינו פיצה לבני הערובה. אחר כך הם שרו "יום הולדת שמח" לעורכת דין בין השבויים.

ארגנטינה צפתה בכך בשידור חי בטלוויזיה. מה שאף אחד לא ראה היה מה שקורה מתחת לרצפה. המנהרה הייתה בבנייה במשך שנתיים, ונחפרה על ידי צוות בראשות פושע מקצועי בשם פרננדו אראוחו, שבילה חודשים בלימוד רשת הביוב של בואנוס איירס. בעוד שמשבר בני הערובה העסיק כל מצלמת משטרה ומנהל משא ומתן, שאר החבורה הייתה בתוך הכספת ועבדה דרך 143 מתוך 400 כספות.

ההיסטוריה של קריסתה הכלכלית של ארגנטינה הפכה את הקופסאות הללו לאחסון המועדף על העשירים, מלאות במזומן, תכשיטים וחפצי ערך שהוחזקו במכוון מחוץ למערכת הבנקאית. כאשר הכספת התרוקנה, הצוות טיפס חזרה למנהרה, העמיס שלל בשווי בין 15 ל-20 מיליון דולר על רפסודות מתנפחות, וחתר דרך מערכת הביוב אל טנדר שחנה מעל פתח ביוב מספר רחובות משם. כאשר כוחות מיוחדים פרצו לבסוף לבנק, השודדים נעלמו. מאחור נותרו 23 בני ערובה ללא פגע, שורה של רובי צעצוע ופתק בכתב יד שבו רשום: "בשכונה של עשירים, בלי כלי נשק או טינה, זה רק כסף ולא אהבה".

המשטרה הייתה חסרת אונים עד שאשתו של אחד השודדים (רובן דה לה טורה) גילתה על השוד והלשינה עליהם מתוך נקמה אישית (לרובן הייתה מאהבת).

בזכות ההלשנה נתפסו חברי הכנופיה, כולל המוח שמאחורי המבצע, פרננדו אראוחו. הם נשפטו לתקופות מאסר שונות אך כולם שוחררו כעבור מספר שנים.

מרבית הכסף שנשדד מעולם לא הוחזר.

על השוד יצא הסרט הארגנטינאי "שוד המאה".

גיא מדר והציצית שהצילה חיים

מעשה שהיה מנדי שייקביץ "לא לירות! יש לו ציצית" בשמחת תורה תשפ״ד התארחו סא״ל גיא מדר ומשפחתו, תושבי היישוב כרמי קטיף, אצל ...