יום שני, 28 בספטמבר 2026

הרב שנתן לכל אחד ארבעת המינים

הרב עמנואל ראב״ד שליט״א, יהודי של צורה שעבר את גיל התשעים לאוי״ט, סיפר לרב צבי נקר מחבר סדרות הספרים 'אמונה שלמה', 'בך בטחנו' ועוד, סיפור נפלא שהתרחש עמו, והוא מסרו ככתבו וכלשונו למערכת העלון.

הנה הסיפור לפניכם:

לפני כיובל שנים שימש הרב כרב קהילה בברוקלין שבארצות הברית. באותו זמן היו שם הרבה קהילות מודרניות ששמרו על זיק יהודי. למרבה הצער, בדרך כלל היו ההורים יותר שומרים על היהדות מאשר הילדים, ועוד יותר מאשר הנכדים. גם ההורים שמרו בעיקר על מסורת, כגון שבתות וחגים, יום כיפור וכד'. והנה, במוצאי יום כיפור הראשון להיותו הרב שם, ניגש אליו נשיא הקהילה, מגיש לו שלוש מעטפות ומכריז בחגיגיות: "המעטפה הראשונה היא המשכורת החודשית שלך, השניה היא עבור החזנות הנפלאה שעשית, והשלישית מיועדת לקניית שני סטים של ארבעת המינים, אחד בעבורך ואחד בעבור הקהילה!"

מתברר שהמנהג שם היה שיש לרב סט אחד וסט אחד לקהל. הסט של הקהל היה מיועד בעבור מי שמעוניין לנענע ד' מינים. בהקפות אי אפשר היה שכולם ינענעו, ולכן אף אחד לא היה מקיף עם ד' מינים, אלא רק היו חלק מהמתפללים היו מנענענים.

הרב הודה לנשיא הקהילה, והחליט בלבו שהשנה בע״ה יהיה סט לכל מתפלל שירצה. הרב חשב לעצמו והחליט לעשות מעשה, רעיון מדהים: יריד האתרוגים של אמריקה באותה תקופה היה בין היתר ב׳איסט-סייד', ששכן מעבר לאחת הנהרות שם, במרחק של חמש דקות נסיעה ברכב. מחיר ארבעת המינים היה נע באותם ימים בין 15 דולר ל-200 דולר, תלוי ביופיו של האתרוג. למחרת הוא נסע ליריד וחיפש את היבואן הגדול שמייבא אלפי אתרוגים מארץ ישראל. הוא ניגש אליו ושאל: "בכמה תמכור לי את כל השאריות, שעה לפני החג, שאז ערך האתרוג פחות אפילו ממחיר לימון?"

אחרי חישוב הפסד הסבסוד של משרד החקלאות על אתרוגים שלא נמכרו ולא יוחזרו ארצה לתעשיות הריבה וכד', נקב הסוחר במחיר של שני דולר בלבד על כל סט.

יהודי צריך לדעת לתפוס הזדמנויות רוחניות: ללא שהות, סיכם איתו הרב על קניית כל המלאי שיישאר בערב החג. ואכן, בערב החג הוא נסע לשם עם רכב גדול, העמיס ברכב את כל הסחורה שנשארה, פרק אותה במחסן גדול ששכן מאחורי בית הכנסת, ורץ לבית הכנסת לתפלת מנחה. הוא שמר על סודיות מוחלטת, כי חשש שהנהלת בית הכנסת תמנע ממנו לעשות זאת.

והנה, לאחר סעודת ליל החג, בשעת ליל מאוחרת, הוא ניגש לכל הערמה שהביא והתחיל לסדר סטים לכל הקהילה. כמעט במשך כל הלילה הוא עמל עם עשרה צעירים ישראלים ואמריקאים מחוסרי-בית, שהתאחרו על שולחנו במשך החג בפנסיון מלא.

בבוקרו של חג נודע הדבר. כל מתפלל שהגיע לתפלה נדהם לגלות ליד המושב שלו סט ד' מינים ניצב זקוף כמו חייל. בנוסף, הוא הזמין קופסאות יפות לאתרוגים ומעליה שלט קטן, אותו הוא הכין מבעוד יום, ועליו היה חרוט שמו היהודי של המתפלל ושם משפחתו של כל אחד מחברי הקהילה.

לאחר התפילה הוא אסף את כל הלולבים והאתרוגים שנשארו וחילק אותם במהלך החג ליהודי השכונה. גם אלו הרחוקים שבאים לבית הכנסת רק ביום כיפור זכו לקבל סט ד' מינים.

מאף מתפלל לא ביקש ולא רמז על כסף, אבל 25% מהמקבלים הבינו מעצמם, והתרומות שהזרימו לכיסו כיסו את כל ההוצאות די והותר. עוד כ-50% לפחות אמרו תודה נרגשת, וה-25% הנותרים לפחות נראו כנהנים מהמתנה הנדירה הזו. ואכן, כל המתפללים השתתפו בהקפות כשד' מינים בידם, והמראה היה נפלא ומרגש עד מאד.

והנה, באמצע ההקפות, שם לב הרב ליהודי קשיש שמתקרב לגיל 90 שבוכה בדמעות-שליש. הוא ניגש אליו ושאלו לפשר הבכיות, והזקן ענה: "קרוב ל-80 שנה שאני בא כל יום לבית הכנסת, ומעולם לא זכיתי שיהיה לי אתרוג ולולב משלי ביד! איך אפשר שלא לבכות ולהתרגש?"

לאחר כמה שבועות לקח אותו הרב ראב״ד לערב התרמה (דינר) שנערך באיזור, כשכל ההכנסות הם לטובת ישיבת פוניביז'. הקשיש תרם שם סכום מכובד מאד למען הישיבה. שאל אותו הרב ראב״ד: "הבנת את הדרשה של הרב, שדיבר באידיש?" הוא ענה: "אפילו לא מילה אחת, אבל דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב!"

והנה, לאחר כחודש, הופתע הרב ראב״ד לקבל הזמנה לסור למשרדו של עורך דין. בהזמנה נאמר שעליו להגיע בכדי לחתום על צואה, וזה היה תוכנה: עליך להתחייב לתת דולר אחד לבתו של אותו זקן, כתנאי חוק הצוואות האמריקני, ובתמורה לזה כל שאר המיליוני דולרים יעברו אליו, לאחר 120 שנותיו של הזקן. לא פחות ולא יותר.

הרב סירב להסכם. הוא ניגש לזקן ואמר לו: "שמחתי לשמוע שיש לך בת ומשפחה, מדוע שלא תוריש להם?"

הוא הצטדק ואמר שמאז שהתאלמן לפני כ-20 שנה והתחתן בשנית, בתו האינטלקטואלית שמנהלת בית ספר עירוני גדול אינה מדברת אתו כלל, והיא ובעלה עברו להתגורר במקום מרוחק, בכדי שהוא לא יידע על מקום מגוריהם ולא יבקר אותם.

הרב ראב״ד התאמץ לאתרם, ולאחר מאמצים מרובים עלה בידו לגלות שהם מתגוררים במרחק של כ-80 ק״מ מביתו של הזקן.

הוא נסע לשם ודפק על דלת ביתם ללא הודעה מוקדמת. הבת פתחה לו והכניסה אותו לסלון. הוא שאל אותה בנימוס: "הראת שאבא שלך לא מעניין אותך. אבל מהיכן הביטחון שגם את שלוש בנותייך הוא לא מעניין? ואם החלטת שהוא לא מעניין אף אחד – המיליוני דולרים שיש לו בודאי מעניינים! ומדוע תמנעי כזו ירושה מבנותייך?"

"שתביני," הוא ממשיך, "אם הכסף לא מעניין אותך, כל רכושו עובר אליי. אל תגידי לא אמרתי!"

הבת התחילה להתנצל ותיארה את מחסום הבושה העומד בפניה, על כך שמנעה משלוש בנותיה בנות ה-13, 17 וה-18 את הידיעה שיש להם סבא שחי וקיים, ולמרות שהוא גר כה קרוב – מרחק של כשעה נסיעה – הוא כה רחוק.

הרב ראב״ד הפעיל במשך כשעתיים את כל כושר שכנועו, לשכנע אותה לפגוש את אביה הקשיש, אך היא סירבה. פתאום חדרה למוחו ההבנה שהיא כלואה במחסום פסיכולוגי המונע ממנה זאת, ושהוא חייב לפרוץ לה את המחסום. הוא קם, ובמכת אגרוף על השולחן הוא הודיע לה בקול ברור: "גברתי הנכבדה! בשבוע הבא בשעה 17: 30 אחה״צ אני מגיע אליכם עם אביך! אני רק משאיר לך את הכבוד לבחור האם ביום שני או שלישי!"

היא ענתה: "ביום שלישי, אבל אני לא אהיה בבית!" הוא מיד גער בה: "גברתי הנכבדה! ביום שלישי אני מגיע לכאן ביחד עם אביך. ואת לא תעזי להיעדר מהבית! !"

בשעה הנקובה בדיוק התייצבו הרב ראב״ד והקשיש בביתה. במשך כחצי שעה התייפחו האב והבת האחד על צווארו של השני. לאחר מכן הם התיישבו לשיחת פיוס ארוכה, ובזה תם תפקידו של הרב ראב״ד.

לאחר כמה שנים נפטר אותו זקן לבית עולמו, כשבתו ונכדותיו מקיפות את מיטתו, והרב ראב״ד דואג לו לכל צרכי הקבורה וכו'.

למי שעוד מתעניין על מימוש הצואה – אז ככה: 10% מהמיליונים לקח העורך דין לעצמו על שתיים שעות עבודה, חצי מהנשאר קיבלו הנכדות, החצי השני הועבר לישיבת פוניביז', כשהרב ראב״ד מסתפק בדולר אחד שאותו זקן ביקש להוריש לביתו.

יום שישי, 25 בספטמבר 2026

קישוט הסוכה שאי אפשר בלעדיו

אחת לכמה שנים היה הרב עובדיה יוסף, שאהב אסתטיקה ואמנות באופן מיוחד, מבקש מבִּתו היוצרת שתחדֵש את מלאי קישוטֵי הסוכה. אבל עיטור אחד, בלתי נראה, כאילו נתלה בכניסה לסוכה כמו פעמון רוח ולא הוחלף לאורך כל השנים: הציווי "והיית אך שמח", שדילג על כל התפלפלות הלכתית-פסיכולוגית – האם אפשר בכלל לשמוח רק בהתאם לקיומה של מצווה – ופשוט הדליק את פניו של הרב בשִׂמחה גדולה. כל ימי החג הוא היה שרוי במצב רוח מאושר.

שנה אחת, כשהתווים האחרונים של פיוטי החג עוד השמיעו הדי סִלסול מעל השולחן – כמיטב המסורת הוא היה מתחיל שיר וכולם מצטרפים אחריו למחרוזת עליזה – נפנתה המשפחה לברך, ותוך כדי הגיית המילים החל לטפטף עליהם גשם משמיִם. הוא התחזק בהדרגה, וכל הנוכחים נמלטו פנימה באמצע ברכת המזון. לרב, מצִדו, לא היה אכפת שיורד עליו גשם – הוא המשיך לברך בסוכה עד חתימת הברכה ורק אז קם.

בני המשפחה, שהמתינו יבשים בִּפנים, ראו אותו נכנס הביתה, כולו צוחק. "תראו, הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו לגמור לאכול, ורק אז ירד הגשם", אך-שָׂמַח.

אתם חייבים לנסות לשון בחרדל

תפילת ליל סוכות הסתיימה, ותושבי עתניאל התפזרו חגיגיים לחנוך בשמחה את סוכתם. הרב דן מרצבך יצא גם הוא מבית הכנסת, אך לא הועיד את פניו ישירות הביתה; אמנם משפחות היישוב התמנו זה מכבר על החיילים השובתים ביישוב, אבל הרב דן לא ויתר וניסה לאתר חייל, לפחות אחד, שיבוא להסב בסוכתו. לאחר חיפושים מאומצים נמצא החייל והצטרף לסעודה.

חתנו, הרב זאביק הראל, התפלא לנוכח העקשנות – סביב השולחן ישבה המשפחה המורחבת ולא נראה שחסרים אורחים נוספים. הרב מרצבך הביט בו בתום: "איך אפשר לקבל בלילה הראשון את אברהם אבינו לסוכה, אם אנחנו לא הולכים בדרכו ורודפים אחרי אורחים?"

כך שהחייל המזדמן הכניס אתו לסוכה גם את אבי האומה.

בעיצומה של הסעודה, כשאשתו של הרב הגישה לסובבים את המנה העיקרית, לשון – הוא התרומם פתאום ויצא מהסוכה. כשחזר החזיק בידו ממרח והציע לסועדים: "מי רוצה למרוח על הלשון קצת חרדל?"

כמי שבדרך כלל לא תיבלו את המנות בחרדל תוך כדי הארוחה – היושבים תמהו מה נשתנה הפעם.

"זה רש״י מפורש", פתר הרב מרצבך את החידה, "אברהם הביא לאורחיו לשונות בחרדל; ננסה ללכת בדרכו!"

כל הצדיקים

תפקידהּ של הבת הקטנה, מירב, היה לקשט את הסוכה; תפקידו של אבא הגדול, הרב מרדכי אליהו, היה לקבל את המוני ישראל, לעיין בדקדוק בפרדסי האתרוגים והלולבים שאחזו בידיהם ולהשיב - כשר? מהודר?

ולמרות העומס הרב בערב החג, היה מבקש ממנה באופן קבוע: "כשאת גומרת - תגידי לי, אני רוצה לראות".

כשמירב סיימה למקם על הדפנות את תמונות הרבנים, השרשראות ויתר הקישוטים - היה הרב מתפנה מכל עיסוקיו ויורד לסוכה הגדולה שבחצר, המוכנה ל״קבלת פני רבו" ולכל האורחים, ושם מתבונן סביב, בודק ונהנה משמחת הדברים הקטנים והחשובים.

ואז, כבכל שנה, הגיע השלב הבא: "רגע", הרב שם לב והחל לעיין בקישוטים שנשארו, "את התמונה של הרב הזה לא תלית. וגם את הציור של הרב מהעדה הזאת. . ."

"אבא, יש כל כך הרבה רבנים - אי אפשר לשים את כולם!" ביקשה מירב הנחה, "צריך גם תמונות, פרחים - משהו צבעוני, קצת חיים. . ."

"לא", דיבר הרב על לִבּה, "תארי לך שיבואו התלמידים של הרב הזה ולא יִראו אותו – הם ייפגעו, יחשבו שאני לא מכבד אותו! תתלי, תמצאי מקום. ומה אם יבואו החסידים ולא יראו את הרבי שלהם – מה הם יחשבו? תתלי גם את זו", הצביע על תמונה מיותמת נוספת, "ואת זו", שלף עוד אחת, "ואת זו. . ."

נדודי שינה

בְּסוכות נידונים על המים, ולא פחות מכך דנים על המים – ידועה ההלכה שבשעה שיורד גשם אין חיוב לישב בסוכה. אבל מה ההלכה בשעה שיורד גשם סגול?

לא רק פצמ״רים ניתכו על גוש קטיף בשנים ההן; זמן לא רב לפני אותו חג סוכות חדר מחבל ימ״ש למכינה הקדם-צבאית בעצמונה ורצח חמישה מתלמידיה. המצב הביטחוני היה מתוח מאוד ובני היישוב התלבטו אם לישון בסוכה או שיש לוותר על כך השנה.

מכריו של הרב מנחם ליבמן שמעו ממנו שכנראה כן ילון בסוכה. כשנשאל אם לא מדובר בסכנת נפשות – השיב כי הוא מרגיש שזה בסדר.

יריעות הסוכה פרשו את כנפיהן והחג נכנס. בתפילת הלַיל בבית הכנסת הודיע הרב ראובן נתנאל, רבה של עצמונה, שלמרות האהבה למצוַת שינה בסוכה – השנה, בשל פיקוח נפש, אסור לתושבים לקיים אותה.

לאחר הסעודה, כשהכוכבים כבר הבזיקו דרך חרכי הסכך, החליטו חלק מבניו של הרב להישאר לישון בסוכה, ממורמרים מעט על הפּסיקה ההחלטית שלא אִפשרה לבחור. כשהתעניינו אצל אביהם מה הוא מתכוון לעשות – פָּסַק לרגע מלימודו בספר ולא פָּסַק דבר: "לא יודע", השתמט.

כשהתעוררה המשפחה בבוקר לא היה קשה לנחש: הרב – מזה ומזה לא הניח עינוֹ – הגה מוצא, ולא נם לאורך הלילה כולו.

עכשיו אני מרגיש בבית

תוך חדרו של הרב משה צבי נריה היה רצוף אהבה לתורה: מהרצפה עד התקרה היתמרו עמודות ספרי קודש. רק שני חללים בחדר, מעל החלון ומעל המיטה, היו פנויים מִסֵפר, ואותן כיבדו תמונות של רבותיו – הרב קוק, הרב חרל״פ, הרב אלחנן וסרמן, ועוד גדולי ישראל – וציור רחב ממדים של הר הבית בירושלים.

הרב לא היה איש מעשה, ובניית הסוכה עצמה לא הייתה בכוחותיו; אשתו הרבנית דאגה מדי שנה למישהו שיקים אותה. הדפנות הועמדו, הסדינים הוצמדו, הסכך הונח, אפילו השרשראות והפרחים שהכינו הילדים נִתלו – אבל מבחינת הרב נריה עדיין לא הוכה הפטיש בסוכה; בשלב הזה היה פונה בעצמו לחדרו, מסיר מכתליו את התמונות היקרות ללִבּו ומעביר אותן להשלים את בניין הסוכה. "עכשיו אני מרגיש בבית", ישב כְּעֵין דר.

אם רק הייתם אומרים קודם

הרב שלמה זלמן אוירבך נכנס הביתה, הסיר את שטריימל החג וקלט את קולות בניו הצעירים מתלַגלגים מצחוק, לאו דווקא מהזן של "אך שמח". לאחר שהתיישב שאל — למה צחקו? "אה, צחקנו מהתמימות של איזה יהודי פשוט אחד שלא יודע את ההלכה", נענה.

מתברר שאחד מתושבי הסביבה, יהודי שעלה מתימן והיה רחוק קצת משמירת מצוות אבל מקיים חלקים נבחרים מהן, היה מקִים באופן קבוע את סוכתו מתחת המרפסת שמעליו. הוא לא ידע שלפי ההלכה היא נעשית פסולה, ולתומו היה משוכנע שהוא מקיים את מצוות הסוכה והיה שמח ועליז בה. "זה מצחיק אותנו", סיכמו הבחורים את המקרה.

"אני לא מבין, מה אתם צוחקים? !" התרעם הרב, "הרי כואב הלב! יהודי רוצה בתמימות לעשות מצווה, נצבט לִבּו, ובפועל לא מקיים אותה."

בלי להתעכב עוד הוא התרומם, חבש שוב את השטריימל וביקש מהם את כתובתו של היהודי — "אני הולך לבקר אותו".

התימני השתאה לראות פתאום במעונו את ר' שלמה זלמן, וקיבל את כבוד הרב בהתרגשות גדולה. הרב ישב אִתו, שוחח, שיבח את יפי הסוכה ובתוך דבריו העיר בחִנוֹ האופייני: "יֵדע כבודו, שההלכה אומרת שסכך הסוכה צריך להיות תחת כיפת השמים, כך שהסוכה לא כשרה. . ."

בעל הבית עמד המום. "כבר כמה שנים אני עושה כך, ואף אחד לא אמר לי כלום. כבודו הציל אותי!" הוא הודה נסער לרב על טִרחת בואו, וזכה גם לשמוע ממנו איך בונים סוכה כשרה, לקראת השנה הבאה.

השנה היה כבר מאוחר מדי; יומו האחרון של החג הלך ואזל. "בוא, תעלה אליי לסוכה", פּרשׂ עליו הרב את סוכת שלומו, "תברך את הברכה ותקיים את המצווה".

המתכון לקציצות כשרות של משפחת גורן

מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס – ראשי האומה היו נכנסים ובאים לסוכתו של הרב שלמה גורן באופן תדיר; אבל בני הבית האמִיתיים אצלו היו דווקא תושבי השכונה התל-אביבית שבה גר. אמנם הרב היה בונה הסוכה ובני המשפחה היו מעצביה, אבל מרגע שהסתיימה העבודה היא הייתה מופקעת באופן טבעי מרשותם והופכת להיות שייכת לכלל השכנים הלא-דתיים.

בליל התקדש הרגל היו כל החוגגים מתאספים בסוכה שהפכה לשכונתית, נקייה מיחסי אורחים-מארחים, נושאים בזרועותיהם את כובד סירי האוכל שהכינו מבעוד המועד. האווירה החברתית לא נעשתה רשמית יותר סביב כיסאו של הרב גורן; כמי שלא אהב הערצה וגינוני כבוד – הוא לא אייש את תפקיד הרב המורם-מעם שמקדש לכולם. "הסוכה שלכם, אני שכן כמו כולם", הִשרה את התחושה, ואחרי שקידש נערכו סביב השולחן קידושֵי כל ראשי המשפחות, שותפים ושווים, לפעמים לא פחות משתים-עשרה פעם.

בין הזמירות שעלו מִפּיות כולם כאחד – הוסרו המכסים מהתבשילים שהביאה כל משפחה לעצמה, וראו זה פלא: בסירים של השכנים מלמעלה נחו מרק וקציצות; גם השכנים מימין הכינו מרק וקציצות; גם הרבנית צפִיה גורן הגישה לבני משפחתה מרק וקציצות. . .

במקרה זה הפלא לא היה מיסטי, אלא אנושי; באורח קבע בדירת העראי היו השכנים מתעדכנים, ביזמת הרבנית, מה מתבשל אצלה לסעודות החג, ומתאמים מראש את התפריטים: כל המשפחות – שומרות כשרות וכאלה שפחות, בעלות אמצעים וכאלה שפחות – הצטיידו בערב החג בערך באותן מנות, ובסוכה הרב-גונית ישבו יחד תלמיד חכם וחילוני, אמיד וגם עני, כשאי אפשר למצוא את ההבדלים.

השכנים לא הרגישו שלוחצים עליהם לנהוג לפי דיני הכשרות בבית הרב, והוא מצִדו לא נאלץ להתפשר על מידת הקפדתו. כך, ברגישות שהתעדנה בבית שבו גדלה כִבתו של "הרב הנזיר", דאגה הרבנית שלא ייבושו ולא ייכלמו הסובבים ושכולם ירגישו בַּבּית, גם כשהם יוצאים ממנו לשבעה ימים.

שירד כבר מלמעלה

מבטו של הרב משה לייב שחור נישא אל תקרת בית המדרש של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והתרחשות מתמיהה השתקפה בעיניו:

הנגר, שהגיע לבית הרב בימֵי התכונה שבין יום כיפור לסוכות כדי לטפל בְּמִבנה הסוכה הקבוע שניצב בַּמקום כל השנה, פירק והתקין מחדש את המוטות כדי להפכהּ לכשרה, כנהוג, אבל טיפל רק בחלקם ולא סידר את קורות הגג שקני הסכך נשענים עליהן.

הרב שחור ראה לנכון להסב את תשומת לִבּו של הרב לכך, והזכיר את העובדה שהב״ח בפירושו על "ארבעה טורים" מחמיר בָּעניין וקובע שיש להסיר ולהשיב למקומם גם את מוטות הגג.

הרב קוק, שכמובן הכיר את שיטתו וגם היה בקי בכל נפתולי הדיון ההלכתי בַּסוגיה, חזר על נוסח הב״ח בעל פה, ולאחר מכן ציטט את דברי הדעה שלפיה נפסקה ההלכה בסופו של דיון: "דכיוון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול".

. . . ומה עם הידור מצווה?

כשפתח את פיו התבהרה הכרעתו ההלכתית: "תקרת הסוכה גבוהה ביותר", הסביר בנועם, "וכל אימת שהנגר עולה למעלה - לִבּי מפרפר וחרד, שלא תקרֶה תקלה חס וחלילה. רק כשאני רואה אותו יורד בשלום – נרגע אני.

"ולהחמיר כשיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, להחמיר על חשבונו של הנגר - איני רשאי".

אישה שקנתה ארבעת המינים בתקווה

אז בגיל 44 קניתי ארבעת המינים לבעלי.

הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי בעל.

כן.

תקראו שוב.

במשך כמה שנים, בכל סוכות, הייתי הולכת לקנות ארבעת המינים לגבר שעדיין לא הכרתי.

תחסכו ממני. . .

אני יודעת איך זה נשמע.

אבל באותה תקופה קראתי הרבה על NLP, על תודעה, על "לזמן" את המציאות שאת רוצה וכמה שזה עניין גדול ביהדות, והחלטתי שאם אני רוצה להתחתן, אני מפסיקה להתנהג כאילו זה חלום רחוק ומתחילה להתכונן לזה כאילו זה באמת עומד לקרות.

אז קניתי גביע.

חשבתי על טלית.

הסתכלתי על שמלות כלה.

ובסוכות החלטתי שאני קונה לבעלי לעתיד גם ארבעת המינים.

רק שאז הסבירו לי משהו:

כתוב "ולקחתם לכם".

לכם.

משלכם.

כלומר, ארבעת המינים צריכים להיות שלו.

אמרתי למוכר:

"אין בעיה. אני שליחה שלו."

הוא שאל:

"של מי?"

אמרתי:

"של בעלי."

"את נשואה?"

"עדיין לא."

הוא הסתכל עליי.

אני הסתכלתי עליו.

הוא הסתכל על אשתו.

היא הסתכלה עליי.

ואז עליו.

וזה היה ממש פסטיבל של הבנה שבשתיקה שהנה, סוף סוף גם הם זכו אחרי שנים לחזות ב״ווירדוס" אמיתית בשר ודם.

מהמם.

והחלטנו לא להיכנס לזה.

מאז, כל שנה, הייתי חוזרת לאותו דוכן.

ביקשתי תמיד את הסט הכי מהודר.

לא בערך.

לא "מה שנשאר".

הכי יפה.

היה שם יהודי מבוגר שכבר הכיר את השיגעון שלי, ובכל שנה היה שומר לי במיוחד אתרוג מהודר.

"לבעל", הוא היה אומר בחיוך.

"לבעל", הייתי עונה.

ואז הגיעה שנה אחת שבה איחרתי.

כשהגעתי לדוכן גיליתי שהאיש המבוגר נפטר.

זה תפס אותי חזק.

כי אהבתי את הנוכחות שלו שם.

כאילו שהחיים שלו כזה, סימלו לי את התקווה שעדיין קיימת בעולם שאמצא את בעלי.

הבחור שהיה שם והחליף אותו, שהוא היה הנכד שלו, אמר לי שנשארו ארבעת המינים, אבל האתרוגים המהודרים כבר נגמרו.

יכולתי לקחת רגיל.

באמת שיכולתי.

אבל משהו בתוכי צרח:

לא.

אל תוותרי.

לא השנה.

גרתי אז במודיעין.

לקחתי את עצמי ונסעתי לירושלים.

באחת בלילה.

כן, אחת.

מצאתי דוכן בקטמון שעוד היה פתוח.

מה זה עוד פתוח?

פסטיבל שלם הלך שם.

עמד שם בחור צעיר.

ביקשתי אתרוג מהודר.

תוך כדי השיחה נפלט לי שאני ממודיעין.

הוא נעצר.

"לא הבנתי. הגעת במיוחד ממודיעין לפה בשעה הזאת?"

חייכתי.

"כן."

הוא הסתכל עליי בצורה ממש מוזרה.

שאלתי:

"למה אתה מסתכל עליי ככה?"

והוא אמר בחיוך:

"כי אלה דברים מוזרים שאומרים בשעות מוזרות ל. . . אמממ. . . טוב, אל תיפגעי כן? אבל את יודעת. . . בחורות מוזרות."

צחקתי.

ואז הוא אמר משפט ששינה לי את החיים.

"תקשיבי, אח שלי גם מוזר."

"מה?"

"הוא לומד כבר שנים בכולל של אברכים למרות שהוא בכלל רווק. הוא בחור ממש מוצלח, אבל הוא מחפש מישהי צדיקה. ואת. . ."

הוא הסתכל עליי.

"את נראית לי אחת כזאת."

ואז:

"מה את אומרת?"

אני זוכרת שחשבתי:

מי הבן אדם הזה?

מה דייט עכשיו?

אני כולה באתי לקנות ארבעת המינים לבעלי לעתיד.

ואמרתי לו:

"לא הבנתי, אתה מציע לי את אח שלך בגלל שהוא מוזר ואני מוזרה?"

הוא הסתכל עליי ושוב חייך:

"אחותי, דווקא הבנת ממש ממש טוב!"

ואז המוח שלי עצר.

רגע.

אני באתי לקנות ארבעת המינים. . .

לבעלי לעתיד.

הלוווווו? ? ?

אם זה לא הזמן להסכים להצעה הזאת, אז מתי בדיוק?

ושוב אותו קול פנימי אמר לי:

לכי על זה.

נתתי לו את המספר שלי.

הלכתי הביתה.

ושכחתי מכל הסיפור.

בחול המועד הטלפון צלצל.

קול מהוסס הציג את עצמו.

זה היה האח.

קבענו בבית קפה בירושלים.

ואני אגיד לכם משהו שקצת מביך אותי לכתוב עד היום.

כשראיתי אותו נכנס, הרגשתי שעף לי הסכך.

פשוט ככה.

ישבנו שש שעות.

שש.

הוא סיפר שלמרות שהוא משפטן וקיבל הצעות ממש אטרקטיביות ללכת לתחום כי שכל יש לו והוא גם רהוט, נפשו חשקה בתורה והוא פשוט יושב ולומד.

האמת שבהתחלה זה הרתיעה אותי, אבל בגלל שאני בעצמי עורכת דין וברוך ה' מרוויחה יפה, הבנתי שנוכל להסתדר, בטח בהתחלה ומקסימום תמיד הוא יוכל לפנות ולהיות עורך דין.

דיברנו על החיים, על אמונה, על משפחה, על הכל.

ואחרי בערך חצי שעה שנינו כבר הבנו שמשהו פה קורה.

רק שכחתי לספר לכם פרט קטן.

הייתי אז בת 44.

ארבעים וארבע.

בגיל שבו כבר שמעתי מספיק פעמים:

"אולי תשחררי."

"אל תהיי בררנית."

"צריך להיות ריאליים."

"לא תמיד זה קורה לכולן."

עברתי מספיק אכזבות כדי להיות צינית.

מספיק דייטים כדי להיות עייפה.

מספיק לילות כדי לחשוב שאולי הסיפור שלי פשוט לא יגיע.

אבל באותו לילה, בדרך ממודיעין לקטמון, משהו בתוכי עדיין סירב להרים ידיים.

והיום האיש ההוא הוא בעלי.

וכן.

ברוך ה', יש לנו תאומים.

אז האם אני חושבת ש-NLP הביא לי חתן?

אין לי מושג.

האם אני חושבת ש״קניתי ארבעת המינים ובום, הגיע בעל"?

לא.

אבל אני כן יודעת דבר אחד שאני מאמינה בו בלב שלם!

לפעמים הנס לא מתחיל ברגע שבו פוגשים את האדם הנכון.

לפעמים הוא מתחיל ברגע שבו החלטת שאת עדיין מאמינה מספיק כדי לקום מהספה, להיכנס לאוטו ולנסוע לירושלים באחת בלילה בשביל אתרוג.

אז לכל הרווקות והרווקים שקוראים את זה עכשיו:

אל תתייאשו.

באמת.

גם אם עבר עוד חג.

גם אם כולם סביבכם כבר התחתנו.

גם אם אתם כבר לא בני 25.

גם אם הלב שלכם עייף.

תמשיכו לחיות.

תמשיכו להתפלל.

תמשיכו להסכים לפגוש.

ותשאירו דלת פתוחה לדברים מוזרים.

ואם הקול הפנימי או האינטואיציה או יור ניימ איט קורא לכם ושואג לכם לקום בבחינת "לך לך". . .

אז פשוט תלכו!

תלכו כמו משוגעים.

תעופו!

כי לפעמים, מסתבר, הדרך לבעל שלך עוברת דרך אתרוג.

חג שמח ❤️

לאה שוורץ.

הרב שנתן לכל אחד ארבעת המינים

הרב עמנואל ראב״ד שליט״א, יהודי של צורה שעבר את גיל התשעים לאוי״ט, סיפר לרב צבי נקר מחבר סדרות הספרים 'אמונה שלמה', 'בך בטחנו...