הצלם ש״הרס" את החתונה

הצלם ש״הרס" את החתונה

"זוכר שהמלצת לי פעם על אסף הצלם?", אמר מוטי ולקח עוד לגימה מהקפה שלו, "שמעת על הפדיחה שהוא עשה בחתונה של משפחת לוי בשבוע שעבר?"

המשפט הסתמי הזה הפך לי את הבטן.

אסף היה הצלם ה׳משפחתי' שלנו. תמיד עושה עבודה מעולה - מקצועי, אדיב, דייקן. מאז הפעם הראשונה שנעזרנו בו אני חוזרים אליו שוב ושוב, ואני ממליץ עליו בחום לכל מי שמחפש צלם.

הסתכלתי על מוטי מופתע, קצת מתגונן וניסיתי להבין מה הוא יודע שאני לא.

"תקשיב", הוא אמר, "הבן אדם דפק איחור מטורף והגיע באמצע האירוע! החופה כבר נגמרה מזמן, הריקודים בעיצומם, ואז הבחור מואיל בטובו להופיע. המשפחה הייתה בטראומה. הכלה עם דמעות, אל תשאל איזו עוגמת נפש. ממש חוסר אחריות".

אני שומע את זה והלב שלי נופל. כל כך התרשמתי מאסף, סמכתי עליו, ופתאום מתברר שהוא מסוגל לפשל ככה ולהגיע באמצע האירוע הכי חשוב בחיים של אנשים? !

אמרתי לעצמי: אני לא יכול להמשיך להמליץ עליו אם זה המצב.

ואז, שלשום, ממש במקרה, אני מגיע לבר מצווה של חבר מהקהילה - ואסף נמצא שם. עומד לו עם המצלמה ומנופף לי לשלום בחיוך.

הרגשתי לא בנוח. התלבטתי. לגשת, לא לגשת, להעמיד פנים שלא ראיתי.

בסוף החלטתי שאני חייב לברר. ניגשתי אליו ואמרתי לו דוגרי:

"אסף, נהנינו ממך מאוד בזמנו ועשית אצלנו עבודה טובה. אבל מסתובב עליך סיפור - שלא מזמן הגעת לחתונה רק באמצע. איך זה יכול להיות?"

אסף היה נראה כאילו ענן אפור כיסה את הפנים שלו. נראה היה שמה שאמרתי ממש דקר אותו בלב. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר:

"כן, זה נכון שהגעתי לחתונה באמצע, אבל הסיפור היה אחר לגמרי.

תבין, משפחת לוי בכלל לא הזמינה אותי.

הם סגרו עם צלם אחר והוא הבריז להם ברגע האחרון. פשוט לא הגיע.

ואז, באמצע האירוע, בלחץ היסטרי, מישהו השיג את המספר שלי והם התקשרו אלי מתחננים שאבוא להציל אותם.

אל תשאל מה עשיתי. עזבתי הכול. ויתרתי על דברים אישיים שהיו לי באותו ערב, ותוך חצי שעה הייתי שם.

נכון, הגעתי באמצע, אבל מה לעשות, זה היה הרגע שבו הם קראו לי. נתתי את הנשמה כדי לנסות לתקן את הנזק שמישהו אחר גרם להם".

נשארתי בלי מילים.

אדם עזב הכול ורץ להציל זוג כדי שתישאר להם מזכרת מהערב השמח בחייהם, ובדיוק המעשה הזה, החסד הענק שעשה, הפך בפה של אנשים ל״צלם רשלן שאיחר".

נתון אחד חסר. רק אחד. והתמונה כולה מתהפכת מן הקצה אל הקצה.

יצאתי מהבר מצווה הזו עם הרבה מחשבות.

הדבר שבאמת הטריד אותי לא היה אסף, אלא כמה מהר אני נפלתי בפח. איך תוך שבריר שניה קניתי בעצמי את הסיפור, לא ביקשתי הוכחה, לא חשבתי שאולי יש צד שני. קלטתי שמועה ותוך רגע חרצתי על אדם פסק דין.

אם לא הייתי פוגש אותו במקרה או שהייתי מעדיף 'להחליק' את זה ולא לשאול אותו, הייתי ממשיך להסתובב עם הגרסה הזאת, ואולי גם מעביר אותה הלאה. . .

ובעצם זה לא רק הסיפור הנקודתי הזה.

כי אם דעה על אדם יכולה לקרוס בגלל נתון אחד שחסר - כמה מהדעות שאנחנו סוחבים בנויות על אותה קרקע רעועה? לא רק על אנשים. על אירועים, על תופעות, על העולם כולו. אנחנו קולטים רסיסי מידע וסביבם משלימים תמונה שלמה, בטוחים בה כל כך, מבלי לדעת שדווקא הפרט שאולי חסר יכול לשנות אותה לגמרי.

הרב מרדכי אליהו והמשיח המתחזה

שלום רבותיי, בוקר טוב, בשורות טובות לכל עם ישראל. בשבוע הבא יחול לנו האזכרה של מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה. הנה מעשה של חוכמה גדולה של חסד, כמו שהיה הרב מרדכי אליהו. אומר אחד: הוא יושב אצל הרב מרדכי אליהו במוצאי שבת, וכבר מאוחר בלילה הרבנית אומרת לו: "הרב אין לו כוח, אל תכניס אף אחד. מי שדופק אפילו אל תפתח לו, ואם הוא רוצה להיכנס אל תכניס אותו." והנה, אחרי כמה דקות, אחרי שתיים עשרה בלילה, דופק מישהו. אומר לו הרב אליהו: "תפתח." מה יעשה? הרב אמר לו, הוא פותח. פותח, רואה עם מישהו גדול הר אדם, עם כיפה של הכותל. אומר לו, והוא מסתכל עליו, מסתכל על הרב, הוא אומר: "איך אני אכניס אותו עכשיו? הרבנית אמרה לו, אל תכניס." הוא עושה לו הרב עם הסימן, תיק, תיק, שייכנס. הוא נכנס ויושב ליד הרב. אומר לו הרב: "מה כבודו רוצה?" אומר לו: "הרב, באתי להגיד לרב שאני המשיח." נו, אומר לו הרב: "טוב, אז מה אתה רוצה ממני שאתה המשיח?" אומר לו: "הרב, אני צריך את ההסכמה של הרב, שהרב יודיע שאני המשיח, ואני אתגלל בני ישראל, וככה אני עדיין, ההסכמה של הרב." הוא אומר לו: "הרב, טוב, בסדר, אני אכתוב לך." הולך הרב, מוציא לונגו כזה, שכתוב מרדכי, רב מרדכי אליהו וכל זה, והוא כותב, מתחיל לכתוב: "לכל אחינו בני ישראל." לפני שהוא כותב, שואל לו הרב: "תגיד לי, כבודו, מתי אתה רוצה להתגלות? מתי, כבוד המשיח, מתי רוצה להתגלות?" הוא אומר לו: "ההוא, יום-יומיים אני מתגלה, רק הרב כבר יאשר לי ואני אתגלה יום-יומיים." אומר לו הרב: "אבל תדע לך, כי אם אתה תגיד שאתה משיח, אנשים יתחילו לשאול אותך שאלות. אז אולי אני אשאל אותך איזה שאלה בגמרא, משהו, ואז זה נראה שאתה יודע, כי אחרת, איך אני אכתוב שאתה משיח ואחרי זה יהיה בושות?" אומר לו הרב: "אני בגמרא לא למדתי בחיים, אני לא יודע מה זה גמרא." אומר לו הרב אליהו: "תום, בסדר, אני נגיד אעמוד לידך בגמרא, אני אענה על השאלות, מה שזה, אבל אולי משנה אני אשאל אותך, כי לפחות משהו שהמשיח ידעו, שיראו שהוא יודע משהו, אני אשאל אותך איזה שאלה במשנה, אולי אתה יודע." אומר לו: "כבוד הרב, אני בחיים לא למדתי משניות, אני לא יודע איך לומדים משניות." אומר לו הרב: "אז מה יהיה? יהיה בושות גדולות?" אומר לו הרב: "אבל אולי חומש אני אשאל אותך, כי אולי חומש אתה יודע, וככה לפחות לא יהיה בושות, משניות אני אענה, וגמרא אני אענה, וחומש אתה תענה." אומר לו הרב: "לא קראתי חומש, אני לא יודע." אומר לו הרב אליהו: "טוב, תשמע, זה עסק קשה, אתה תתגלש, אתה משיח, ואנשים יבואו, יש שאלות גדולות, יהיו בושות גדולות, בוא נעשה עסק. אתה תלך ללמוד שנה-שנתיים במכון מאיר, וככה, שמה, אתה תדע משהו זה, ואז אחר כך תתגלה, תבוא, אני אכתוב לך את הזה, והכל יהיה בסדר." הוא אומר לו: "הרב צודק, איך הרב צודק, וואי וואי וואי וואי וואי, בוודאי, בוודאי. שמע לי מה שהרב אמר," ויצא שמח וטוב לב. אמר: "אני אלך ללמוד עכשיו במכון מאיר, והכל יהיה." כנראה אנחנו לא יודעים מה קרה איתו בסוף, כנראה הלך למכון מאיר, וראה שיש לו הרבה מה ללמוד, והבין שאולי הוא יהיה משיח עוד הרבה שנים, אבל לא עכשיו כרגע. רק הוא יצא, והוא יוצא שמח וטוב לב, וזה המשיח שלנו, רק הוא יוצא מהבית. אומר לו הרב שישב ליד הרב מרדכי אליהו, שואל אותו: "כבוד הרב, אין לרב מה לעשות? מה הרב מבזבז את הזמן? אין לרב מה לעשות, אך שתעסק עם משוגעים?" אמר: "הנה, יש חכם אחר, בא אחד, אמר לו: הרב, אני משיח. אמר לו: תגיד לי, אתה יודע כמה, איך צריך להחזיר אבידה בקו בשתי אמות? כתוב, זה תיקו על זה בגמרא, אתה יודע לענות על התיקו הזה? לך מפה, אתה לא יודע לענות על התיקו, לך מפה. גמרנו, איפה יש לרב זמן עכשיו להתעסק בשטויות?" אמר לו הרב מרדכי אליהו: "תראו איזו חוכמה של חסד. אמר לו: הוא לא נשמה, הוא לא נשמה מתייסרת, לא צריך לעזור לו? הנה, גם לנשמה הזאת צריך לעזור, עזר לו. תראו איזו חוכמה גדולה. גם, לא זרק אותו מכל המדרגות, אמר לו: איזה שטויות אתה מדבר. גם, הכניס אותו לעולמה של תורה, עד שהוא כנראה הבין לבד שהוא לא יכול להיות כרגע משיח, עד שהוא כנראה הבין שזה, ויצא אותו גם שמח וטוב לב, וגם הוריד אותו מהעץ שהוא משיח. זה גדולי ישראל. חוכמה של חסד. לא סתם חסד, אלא חסד שבא מחוכמה, בעזרת השם, נלך בדרכיו להרבות חוכמה וחסד בעם ישראל, תשורתם של ישראל, בעזרת השם נתברך, שלום, שלום."

הבמבוק הענק וסבלנות הגדילה

בסין הרחוקה היה אדם שהחל לאבד תקווה בחייו. השנה הסינית החדשה הייתה בפתח והוא הרהר על כל ההחלטות שקיבל על עצמו וכל מעשיו בשנה שחלפה. לצערו הרב ולמרות כל המאמצים הרבים שהוא עשה במשך השנה נראה ששום דבר אצלו לא השתנה – הוא נשאר אותו אדם עם אותן בעיות ואותם החסרונות. הדרך לייאוש שהחל לכרסם בתוכו הייתה קצרה ומהירה.

מרוב צער, הוא החליט ללכת למנטור סיני חכם שחי על ראש הר גבוה הצופה אל הכפר בו גר.

המסע ארך שלושה ימים עד שהגיע לבקתת המנטור, שישב על כיסא צנוע במרכז הבקתה וסביבו תלמידיו שהקשיבו בשקיקה לכל מילה שהוציא מפיו.

אחרי שהשיעור הסתיים פנה אותו אדם אל החכם הסיני ושפך בפניו את ליבו ואת כל מה שעובר עליו.

"האם ידוע לך כמה זמן לוקח לצמח הבמבוק הענק לצמוח עד לגובה של בניין?" שאל המורה בחיוך.

כשהתלמיד השיב בשלילה, המנטור אמר: "אספר לך: בשנה הראשונה עליך לשתול את שתיל הבמבוק הזעיר ולהעניק לו אור שמש, דשן ומים בשפע. אבל אל תצפה לשום גדילה נראית לעין.

"בשנה השנייה עליך להמשיך לטפח את השתיל הקטנטן. למרות שאתה מתמיד להשקות אותו בסבלנות דבר לא מתרחש למרבה פליאתך והוא לא גדל אפילו לא בסנטימטר. למרות זאת, אתה זוכר שסיפרו לך שלבמבוק לוקח זמן רב להראות סימן של התפתחות ואתה מתאזר בסבלנות.

"גם בשנה השלישית אתה ממשיך להעניק לצמח הקטן דשן ומים ומאפשר לאור השמש לחמם אותו מדי יום. בשלב זה רוב האנשים מרימים ידיים בייאוש, מוותרים על הבמבוק הקטן וחדלים להשקותו. אבל עליך להתמיד!

"בשנה הרביעית, אתה מרים את עיניך ומתבונן על שאר הצמחים שבגנך ורואה איך כולם צמחו היטב בארבע השנים שחלפו, ולא יכול שלא להתחיל להסס בליבך בזמן שכולם פורחים וצומחים – איך יכול להיות שהבמבוק הזעיר נשאר כשהיה, חרף כל תשומת הלב, האהבה והזמן שהשקעת בו.

"בשנה החמישית", כאן עצר המורה את דבריו ועיניו נצצו, "אז מתרחש הפלא שיגרום לך להיווכח בכוח העצום של הבריאה. בבת אחת כמו במעשה קסמים השתיל מזנק לשמים! גדל וגדל וגדל, הוא לפעמים יכול אפילו לצמוח במטר שלם ביום! במשך שישה שבועות הוא צומח לגובה של שלושים מטרים! ! !

"אם כן, כמה זמן לוקח לבמבוק לצמוח לגובה מדהים שכזה?" שאל המורה.

"שישה שבועות", ענה האיש.

"טעות בידך ידידי. מדובר למעשה על צמיחה איטית שאורכת חמש שנים תמימות. אם בשלב מסוים במשך אותן חמש שנים היינו מפסיקים להשקות את השתיל הרך, הוא היה נובל ומת במהרה. מה באמת קרה במהלך כל אותן שנים?

הדברים הנפלאים ביותר קורים דווקא מתחת לפני השטח!

במשך ארבע שנים הייתה צמיחה, הצמיחה המופלאה מכל – כי היא התרחשה בעולם הבלתי נראה, בתהליכים ארוכים ונפלאים המתרחשים מתחת לפני השטח. מתחת לאדמה התפתחה רשת מסועפת וחזקה של שורשים המסוגלת לתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק בשנה החמישית.

זכור זאת: כל מה שנבנה מהר – עשוי ליפול מהר. צמיחה מצריכה סבלנות והתמדה, השקיה ואמונה פנימית. כל טיפת מים חשובה, כל צעד קטן משפיע לטובה גם אם בטווח הקצר אין לכאורה תוצאות. יתכן ולא תבחין מיד בהבדל, אבל הצמיחה מתרחשת מתחת לפני השטח וממתינה לרגע בו תהיה מוכן לפרוץ קדימה. לעולם אל תתייאש! בנחישות והתמדה המשך לטפח את שורשי השינוי, בסופו של דבר, תפרוץ גם אתה ותגיע לגבהים עצומים.

הסיפור הסיני העתיק הזה מלמד אותנו בגדול משהו נפלא על החיים. אבל לענייננו – הסבלנות – הוא נותן לנו זווית ראיה מדהימה עד כמה הסבלנות משתלמת בכל תהליך שאנחנו מתחילים: מדיאטה, לימודים ועד לצמיחה האישית והרוחנית שלנו. בכל היבט של החיים – גשמי או רוחני, אנחנו משקיעים מאמצים שלא תמיד נראה לנו שמשהו יוצא מהם.

טעות! הדברים הנפלאים ביותר קורים דווקא מתחת לפני השטח. אנחנו בעיצומה של עשייה אבל לא רואים את מה שקורה עמוק בפנים. ואז, ביום בהיר אחד זה קורה – הבמבוק, התוצאה של ההשקעה שלנו, פורץ החוצה ומגיע לגבהים שלא חלמנו עליהם.

אברהם ואלד והמטוסים שלא חזרו

אחרי הפוסט על קסדות במלחמת העולם הראשונה, הבטחתי שאפרסם פוסט על המקרה המפורסם ביותר של הטיית השורדים.

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התמודדו ראשי חיל האוויר של בעלות הברית עם דילמה קריטית: מפציצים רבים מדי הופלו בשמי אירופה, והיה צורך דחוף למגן אותם. המהנדסים בחנו את המטוסים שהצליחו לחזור מהקרב ומיפו בדקדקנות את פגיעות הקליעים בהם. הממצאים היו חד-משמעיים: רוב הנזק התרכז בכנפיים, בזנב ובגוף המטוס, בעוד שאזור המנוע ותא הטייס נותרו כמעט נקיים מפגיעות. המסקנה המיידית של הפיקוד הצבאי הייתה ברורה: יש לחזק ולמגן את המקומות שספגו את מרב האש.

למזלם של הטייסים, לקבוצת המחקר הסטטיסטי של הצבא הצטרף מתמטיקאי יהודי מבריק בשם אברהם ואלד, שנמלט כמה שנים קודם לכן מהנאצים. ואלד הביט בנתונים והגיע למסקנה הפוכה לחלוטין, שהצילה אינספור חיים. הוא הבין שהצבא מסתכל רק על חצי מהתמונה — על המטוסים ששרדו וחזרו לבסיס. ואלד טען כי אם מטוס חזר עם חורים בכנפיים, המשמעות היא שהכנפיים יכולות לספוג פגיעות והמטוס עדיין ימשיך לטוס. לעומת זאת, הסיבה שאין חורים במנוע או בתא הטייס אצל המטוסים שחזרו היא שמטוסים שנפגעו באזורים אלו פשוט התרסקו בים או בשטח האויב ולעולם לא הגיעו לסטטיסטיקה.

התובנה של ואלד הפכה לדוגמה הקלאסית ביותר בהיסטוריה למה שמכונה כיום "הטיית השורדים" (Survivorship Bias). זוהי כשל לוגי שבו אנו נוטים להתמקד באנשים, חפצים או מקרים שעברו בהצלחה סוג של תהליך ברירה, תוך התעלמות מוחלטת מאלו שלא שרדו — פשוט כי הם אינם גלויים לעינינו. במקרה של המפציצים, הצבא כמעט ביצע טעות קטלנית ומיגן את האזורים החזקים ביותר של המטוס, במקום לחזק את נקודות התורפה האמיתיות שלו. הודות לעצתו של ואלד, השריון התווסף דווקא למקומות שנותרו "נקיים" בסטטיסטיקה, ושיעור ההישרדות של הצוותים זינק.

כדי להבין את גודל ההישג של אברהם ואלד, חשוב להכיר את הרקע של האיש עצמו, שהיה רחוק מאוד מהעולם הצבאי. ואלד נולד ברומניה למשפחה יהודית דתית, ובשל סירובו ללמוד בשבת, לא למד במערכת החינוך הממלכתית אלא חונך על ידי משפחתו. למרות נקודת הזינוק הזו, כישרונו המתמטי הפנומנלי הוביל אותו לאוניברסיטת וינה, שם השלים דוקטורט מבריק. אולם, הגזענות הממסדית באוסטריה של שנות ה-30 מנעה ממנו לקבל משרה אקדמית, וכשהנאצים סיפחו את המדינה ב-1938, הוא נאלץ להימלט כל עוד נפשו בו עם משפחתו. כשהגיע לארצות הברית כפליט, הוא גויס לקבוצת המחקר הסטטיסטי (SRG) של אוניברסיטת קולומביה, גוף סודי ביותר שנועד לרתום את המוחות המדעיים הגדולים לטובת המאמץ המלחמתי.

בשל מגבלות בירוקרטיות של סיווג ביטחוני באותן שנים, נאסר על ואלד רשמית לעיין ישירות בדוחות הצבאיים הסודיים ביותר. עמיתיו לקבוצת המחקר נאלצו לעיתים קרובות להקריא לו את הנתונים בצורה מופשטת או להציג לו את הבעיות המתמטיות מבלי לחשוף את ההקשר המבצעי המלא. למרות המגבלות הללו, ואלד פיתח מערכת מורכבת של משוואות אלגבריות שחישבו את ההסתברות של מטוס לשרוד פגיעה בכל אזור נתון. הוא הוכיח מתמטית כי המנוע הוא האיבר הפגיע ביותר: בעוד שמטוס יכול היה לשרוד בממוצע פגיעות מרובות בכנפיים, פגיעה בודדת במנוע הורידה אותו מהשמיים באופן מיידי.

הניתוח הדקדקני של ואלד לא עסק רק במיגון, אלא שינה את כל תפיסת ניהול הסיכונים של חיל האוויר האמריקאי. הוא הראה לצבא שהמידע החיוני ביותר עבורם אינו נמצא בבסיסים באנגליה אצל המטוסים הנוחתים, אלא מפוזר על קרקעית תעלת למאנש ובשדות של צרפת וגרמניה. הדו״חות שכתב ואלד במהלך המלחמה היו כה מתקדמים ויסודיים, עד שהצבא האמריקאי המשיך להחזיק אותם תחת סיווג ביטחוני גבוה במשך עשרות שנים לאחר מכן, והם שימשו כחומר לימוד חובה עבור מהנדסי תעופה גם במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם.

המחקרים והשיטות הסטטיסטיות שפיתח אברהם ואלד במהלך מלחמת העולם השנייה לא רק שינו את פני התעופה הצבאית, אלא הפכו לאבני יסוד במגוון רחב של דיסציפלינות מדעיות, תעשייתיות וטכנולוגיות שמשפיעות על חיינו עד היום.

בסופו של דבר, פיתוח מודעות להטיית השורדים הוא כלי קריטי לקבלת החלטות נכונות בכל תחומי החיים. כדי לא ליפול במלכודת, עלינו לאמץ את דרך החשיבה של אברהם ואלד ולהפוך את השאלה: בכל פעם שאנו מנתחים סיפור הצלחה או תופעה מסוימת, אסור לנו להסתפק בנתונים הגלויים והקלים להשגה. עלינו לשאול באופן אקטיבי — "איפה נמצאים המטוסים שהתרסקו?". רק כאשר נתחיל לחפש את המידע החסר, את האנשים שנכשלו, את המוצרים שהתקלקלו ואת הקולות שהושתקו, נוכל לראות את התמונה המלאה ולנווט את דרכנו בבטחה, בעסקים, ביחסים ובחיים עצמם.

צוללת בעלת מפרשים בים פתוח

זה נשמע כמו מתיחה של אפריל, אבל במאי 1921, הצי האמריקאי רשם את אחד מסיפורי ההישרדות המטורפים ביותר שלו. במאי 1921, הצוללת האמריקאית מסדרת R, ה-USS R-14 (SS-91), נשלחה למשימת חיפוש והצלה קריטית מדרום-מזרח להוואי, במטרה לאתר את גוררת הצי הנעדרת USS Conestoga, שנעלמה עם 56 אנשי צוותה. אבל היא לא הגיעה רחוק. האסון היכה כאשר צוות הצוללת גילה שמכלי הדלק הרזרביים שלהם יבשים לחלוטין עקב זיהום חמור של מי ים, מה שהפך את מנועי הדיזל לחסרי תועלת לחלוטין. כשהם תקועים במרחק של כ-100 עד 140 מיילים ימיים מפרל הארבור, 30 אנשי הצוות עמדו בפני מצב נואש: מכשיר הרדיו שלהם נדם לחלוטין בגלל מחסור בחשמל, בסוללות החשמליות נותר מטען הנעה של פחות מעשר שעות, וברשותם היו מנות מזון טריות לחמישה ימים בלבד וכמות מוגבלת מאוד של מים מתוקים.

קצין ההנדסה של הצוללת, לוטננט רוי גאלמור, סירב להיסחף ללא שליטה אל האוקיינוס השקט הפתוח והציע פתרון נועז של פעם: להשיט את כלי השיט המודרני העשוי פלדה, ששקל לא פחות מ-570 טונות, חזרה לנמל באמצעות מפרשים. תחת הנהגתו של המפקד בפועל, לוטננט אלכסנדר דין דאגלס, פשט הצוות על מגורי הצוות כדי לבנות מערך מפרשים מאולתר. הם פירקו מסגרות פלדה של מיטות קומתיים וחיברו אותם למנוף העמסת הטורפדו הקדמי ולתורן הרדיו. כבסיס למפרשים, הם תפרו בקפידה שמונה ערסלי בד כבדים של אנשי הצוות כדי ליצור מפרש קדמי. לאחר מכן, הם יצרו מפרש ראשי משש שמיכות צמר, ומפרש אחורי משמונה שמיכות נוספות.

המפרשים המאולתרים תפסו מיד את הרוח, והעניקו לצוללת המסיבית מהירות יציבה של קצת יותר ממיל אחד עד שני מיילים בשעה, דבר שהחזיר להם את השליטה החיונית בהגה. כדי למקסם את המהירות, גאלמור אף הורה לצוות לשפוך שמן סיכה על גוף הצוללת כדי להפחית את החיכוך עם המים, ואנשי הצוות אלתרו הגה ידני מכני לאחר שמערכות ההיגוי החשמליות כבו.

בהברקה הנדסית יוצאת דופן, הצוות איפשר לזרם האוקיינוס לגרור את מדחפי הצוללות שהופרדו מהמנועים. ב״אפקט טחנת הרוח" הזה סובב לאט את הגנרטורים, והזרים מטען קטן אך קריטי בחזרה אל הסוללות המתות, ששימשו בסופו של דבר להפעלת הרדיו לזמן קצר ולתמרונים אחרונים.

לאחר 64 שעות מפרכות תחת מפרש, ה-R-14 גלשה בהצלחה לתוך נמל הילו ב-15 במאי 1921, לחלוטין בכוחות עצמה ועם מנות מזון ליומיים נוספים שנותרו. התושייה יוצאת הדופן הזו זיכתה את הקצינים במכתבי הוקרה רשמיים ממזכיר הצי של ארה״ב, והסיפור הפך לאגדה בקרב אנשי צוללות בעולם, עדות נצחית לכך שתושייה אנושית יכולה לנצח גם את הטכנולוגיה המודרנית ביותר כשהיא כושלת.

סיפר הרב עדו גנירם:

סיפר הרב עדו גנירם:

פעם, יהודי תושב יצהר בשנת תשנח בשם משה סלומון רצה לקנות רכב. להזכירכם, בתשנח לא לכל אחד היה אינטרנט, לרובנו לא היה אינטרנט, וגם פלאפון, לרובנו לא היה פלאפון. כשרצו לקנות רכב, היו מפרסמים הודעה בלוח העיר, בלוח ידיעות אחרונות, בעיתונים. אז הוא פרסם מודעה שהוא רוצה לקנות רכב שבעה מקומות. ברוך השם, המשפחה גדלה כנראה, מחפש לקנות רכב כזה. ואז הוא קיבל טלפון: "תשמע, יש לי רכב למכור כמו שאתה רוצה, מיצובישי כזה גדול וזה, אבל אני בבת ים, אני חייב שתבוא היום כי אני עומד לטוס." אז הוא תכף ומיד נסע לבת ים. הוא לא לקח אותו למכון בדיקה, הוא לא מוסכניק אבל הוא מבין קצת בעצמו. הוא בדק קצת את הרכב, מסתכל וזה, מבסוט. קנה, העברת בעלות, הכול סבבה. מגיע חזרה הביתה ליצהר, מגלה באוטו שואב אבק בבגאז׳, חדש בארוזה.

הוא אומר: "אוטו קניתי, שואב אבק לא קניתי." מתקשר למספר שהתקשרו אליו הביתה. שם הוא הגיע למוכר. מצלצל, מצלצל, מצלצל, לא עונה. מצלצל, מצלצל, מצלצל, לא עונה. בפעם השלישית עונה לו איזה מישהו. אומר לו: "שלום, בעניין הרכב שקניתי. . ." אמר לו: "איזה רכב?" הוא אמר לו: "לאן הגעתי? הגעת לטלפון ציבורי ליד בית ספר בבת ים." אז הוא התפלא. הוא אמר לעצמו: "רכב כזה יש לו, טלפון בבית אין לו, מתקשר אליי מציבורי?" אבל בסדר, מה אפשר לעשות? הוא אמר: "הוא עוד יחזור אליי כנראה בעניין השואב."

למחרת, הולך לחברת ביטוח שלו. אומר להם: "שלום, אני צריך להחליף את הביטוח לרכב הזה." מסתכלים על כל המסמכים וכל הדברים. אומרים לו: "תקשיב, המספר של השלדה הוא לא תואם למספר של הרכב." אומר להם משה סלומון: "לא הבנתי." אומרים לו: "הרכב הוא גנוב, זה מה שזה אומר, שמו לו מספר חדש."

אז הוא אומר: "אז מה אני אעשה?" אומרים לו: "אני לא יודע מה תעשה, לך למשטרה. אנחנו לא מבטחים רכב גנוב."

הלך למשטרה. אמרה לו המשטרה: "כן, אני יודעת." אמר לה: "מה זאת אומרת כן, אני יודעת?" אומרת לו: "כן, יש הרבה רכבים גנובים, אין לנו כוח אדם לטפל בזה." אז מה אני אמור לעשות? לקח אותו השוטר הצידה, שם לו את הכתף. אמר לו: "תשמע, יש חברות ביטוח פחות מצליחות, שיסכימו לבטח לך את זה בכל זאת ככה. הרווחת."

משה סלומון לא התעצל. לפי המספר המקורי שאמרו לו בביטוח, הלך למשרד הרישוי ומצא מה אמור להיות המספר הנכון של הרכב. לפי המספר של הרכב, מצא מי אמור להיות הבעלים. ואז פתח דפי זהב, ספר טלפונים. הוא מצא מהטלפון של הבעלים המקורי, יהודי מרמת השרון. מתקשר אליו. אמר לו: "תגיד, היה לך רכב מיצובישי כזה וכזה?" אז הוא אמר לו: "כן, היה לי עד לפני כמה ימים." אז הוא אמר לו: "יופי, אז אני קניתי אותו מהגנבים, מסתבר, וכבר השקעתי ובזבזתי עליו כמה ימים עם הביטוח והמשטרה וזה. אבל אם אתה רוצה אותו בחזרה, אתה מוזמן לבוא אליי הביתה. אני גר ביישוב יצהר, ליד שכם. אתה מוזמן לבוא."

ההוא היה בטוח שהולכים לחטוף אותו, שכם, כופר, עניינים וזה. אבל עשה כמה בדיקות וגילה שהמספר טלפון אמיתי, ושיש משה סלומון. אז הוא אמר: "אוקיי, זה סיפור אמיתי." הוא התלהב שהוא מוכן להחזיר לו בחילם ככה את הרכב שהוא שילם עליו כל כך הרבה. לפני שהוא יצא לדרך ליצהר, הוא דפק בדלת של השכנה שלו ממול. אולי שמעתם פעם את השם שלה, קוראים לה אילנה דיין. אמר לה: "למה תמיד את עושה תוכניות בעובדה שלך על דברים רעים? בואי תעשי פעם על סיפור טוב."

ואללה, התלהבה מהסיפור. הזמינה צוות צילום של ערוץ 2. נסעו אתו ליצהר. הגיעו ליצהר, ויצהר לא כל כך אוהבים ערוץ 2. לא רצו לתת להם להיכנס. אבל הם הסבירו שזה לטובה וכולי. ומשה סלומון שאל את הרב דודי. אמר שבתנאי שייתנו להם לראות את הכתבה לפני, אז הוא מסכים. אז הכניסו אותם, ולא זרקו עליהם אבנים ולא כלום.

ואז, במהלך הכתבה, שואלת אותו הגברת אילנה דיין: "תגיד, כמה עלה לך אוטו? עשרות אלפי שקלים? זרקת לפח? ככה?" הוא אמר לה: "תראי, אני לא רב ולא בן של רב, אני יהודי פשוט. אבל אבא שלי אמר לי, כשהייתי קטן, שכל יהודי – יש לו פעם אחת שמנסים אותו אם הוא באמת הולך על עבודת השם שלו, על התורה והמצוות שלו. אי אפשר לדעת מתי זה יהיה. יש פעם אחת שמנסים אותך. אז אמרתי, אולי זאת המצווה שאני צריך להתחזק בה ולעמוד בה."

עכשיו, בין שלל עשרות אחוזי הרייטינג שהיו אז לעובדה, היה גם מנהל חברת השיווק של מיצובישי בישראל. הוא התקשר להפקה של התוכנית עובדה. ביקש את הטלפון של משה סלומון. התקשר אליו ליצהר. אמר לו: "תקשיב, כמה עלה לך, איזה דגם היה האוטו שקנית עכשיו?" אז אמר לו: "דגם זה וזה, איזה מודל?" אמר לו: "94." אמר לו: "טוב, ייקח לי כמה ימים להתארגן, אבל עוד שבוע, עשרה ימים תבוא לאולמי התצוגה של מיצובישי בתל אביב-יפו. אני יודע איפה שזה נמצא. וקח לך את אותו רכב, אותו דגם, חדש מהניילונים 98."

ואז בכל העיתונים היה כזה כפולת שני עמודים פרסומת של משה סלומון עומד ליד הרכב החדש שלו, וכתוב: "מי שקונה מיצובישי לא מפסיד."

שנתחזק כולנו בכל רגע ורגע לעמוד בניסיון, שאולי זה הניסיון שבשבילו באנו לעולם.

הברכה של הרב מרדכי אליהו

משה סלומון קנה מכונית מיד שנייה, וכעבור שבוע ראה מכונית עם מספר כמו שלו נוסעת לפניו, והבין שמכרו לו מכונית גנובה. הוא נסע לדווח במשטרה, אך השוטרים לא הבינו שהרכב גנוב, ורק אחרי שהתעקש אמרו לו להשאיר את הרכב וללכת. במשטרה לא עשו מאומה כדי למצוא את בעלי הרכב הגנוב, ולכן משה פנה לסוכן הביטוח שהצליח למצוא את בעלי הרכב ששמח על השבת האבדה, ורצה להודות לו במיוחד כשהבין שמשה הפסיד שמונים אלף שקלים.

בעל הרכב הביא צוות טלוויזיה של התוכנית "יעובדהיי" שצילם את משה וסיפר את סיפורו, אך השידור נדחה מסיבות שונות. יום אחד בא משה אל הרב מרדכי אליהו זצ״ל וביקש ברכה, כי נקלע לקשיים כלכליים אחרי שפוטר מהעבודה, ועוד שילם שמונים אלף שקל על רכב והפסיד את כספו.

הרב חייך ואמר פעמיים: "תמשיך ותצליח!", בליווי תנועת ידו המעודדת. מיד כשיצא מבית הרב משה קיבל טלפון שהכתבה תשודר תוך כמה ימים, וכך היה. הסיפור ריגש הרבה אנשים, וביניהם היבואן של "מיצובישי", שהחליט להעניק למשה מכונית חדשה.

הענן מנחה את דרכי ישראל

"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (ט', י״ז-י״ח) מרן הרב אליהו זצ״ל

תפקיד עמוד הענן ועמוד האש היה לקבוע לישראל את סדר מסעם, מתי יחנו ומתי יסעו.

יש כאן מוסר גדול: כל הנהגותיו של האדם צריכות להיות על פי ה' – על פי מה שכתוב בתורה, ולא ע״פ ההגיון שלו. אם לא ינהג כך עלול הוא לבוא לידי מכשולים ושגיאות.

דבר נוסף יש ללמוד מהפסוק, והוא שעל האדם לדקדק בקיום ההלכה לא רק ב״חנייתו" בביתו, אלא גם כאשר הוא נמצא ב״מסע" מחוץ לביתו, במקומות שבהם הוא עלול לחשוב להקפיד פחות בדקדוק ההלכה.

זכורני שפעם אחת בהיותי בחוף הים עם ילדיי הקטנים, ראיתי אדם בעל חזות דתית, עם ציצית וכובע גדול, זקן ופיאות, שהוציא אוכל והתחיל לאכול עם בניו ללא שנטל ידיו. חששתי שמא ילדיי הקטנים ילמדו ממנו, ולכך שאלתיו: "מה עם נטילת ידיים?" ענה לי: "אבל כאן זה שפת הים!" אמרתי לו: "וכי בשפת הים אין אלוקים?" הוא שמע את דברי, ומיד ביקש מבנו הקטן שייקח כלי ויביא מים מהים כדי ליטול בהם את ידיהם. אמרתי לו שאין זה מועיל, כיון שמֵי הים מלוחים ונפסלו מאכילת כלב; אך יש לו אפשרות לטבול את ידיו בים, וזה מועיל מדין טבילה.

(אלא שנחלקו הפוסקים (עיין שו״ע אור״ח קנ״ט סעי' כ') בלשון הברכה שעליו לברך. לדעת הספרדים מברך: "על נטילת ידים", כמובא בבא״ח (ש״ר, פר' תזריע-טהרות, הל' י״ב), ולדעת חלק מהאשכנזים (ראה רמ״א שם) מברך "על טבילת ידים").

זהו שכתוב: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" – בכל מקום ומקום יש לנהוג על פי ה'.

הטיית השורד:

הטיית השורד:

צריך לדעת לקרוא נתונים נכון. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, חיילים בריטים יצאו לשוחות כשהם חובשים לראשם כובעי בד בלבד, ללא כל הגנה מעבר לכך. רסיסים מאש ארטילריה, ולא קליעים, הם שגרמו לרוב המוחלט של פציעות הראש בשדה הקרב, וכובעי הבד הישנים והרכים לא סיפקו שום הגנה. ככל שההפגזות הארטילריות התעצמו, הצבא הבריטי מיהר לאמץ את קסדת הפלדה החדשה מסוג "ברודי" (Brodie) – עיצוב פשוט בצורת קערה שנועד להגן על החיילים מפני מטר רסיסי המתכת שירד מלמעלה ללא הרף.

לאחר שהקסדה חולקה לחיילים, קציני הרפואה תיעדו פתאום זינוק מסיבי במספר פציעות הראש. בעיני הגנרלים שקראו את הדוחות, זה היה נראה כאילו הציוד החדש איכשהו גורם לנזק. הם הניחו שהעיצוב פגום, ששולי הפלדה מטים את הדף הפיצוץ, או שצורת הקסדה מרכזת את עוצמת הפגיעה במקומות הלא נכונים. הנתונים היו כל כך מזעזעים, גבוהים באלפי אחוזים, עד שהצבא התייחס לכך כאל אסון הנדסי פוטנציאלי.

אך ההסבר היה פשוט בתכלית: הקסדה לא ייצרה יותר פציעות, היא מנעה מקרי מוות. לפני עידן קסדת הברודי, רוב החיילים שספגו פגיעת רסיס בראשם כלל לא הגיעו לתחנת האיסוף הרפואית; הם נספרו כחללים. הקסדה החדשה לא העלימה את הפציעות, אך היא הפכה פגיעות קטלניות לפציעות שניתן לשרוד. ה״עלייה" במספר פציעות הראש הייתה למעשה ההוכחה הסטטיסטית הראשונה לכך שהקסדה עושה בדיוק את מה שתוכננה לעשות: משאירה אנשים בחיים.

הרב שינה את ההבדלה לשם שלום

בספר מתוך התורה הגואלת, א, מוצש״ק 'שבת הגדול' של שנת תשל״ח, מספר הרב צבי יהודה על דבר שאירע במסע המושבות:

הרב [הראי״ה] הביא את דברי הגמרא האומרת שמוזגין כוס של ברכת המזון במים. "מזה נמשך מנהגנו גם לקידוש, אבל בהבדלה, בשום אופן לא. המבדיל בין קדש לחול צריך להיות באופן ברור, חריף, ולא מטושטש. אבל הפעם, בהוראת שעה, מכיון שאנחנו עכשיו פועלים להשפעת הקדש בחול, לחיזוק הקשר שבין היישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה, נצרף גם טיפת מים ביין של ההבדלה".

אחר כך הבדיל הרב ר' יוסף חיים זוננפלד, וכמובן, גם הוא כך גדל מילדות, כך קיבל מרבותיו — קידוש מוזגים, הבדלה לא מוזגים. וכשקיים מצוה, קיים ביראת שמים גדולה, בחרדת קדש בכל עצמותיו. והפעם הוסיף מים — אם הרב של יפו כך פסק, אז כך הלכה.