היום אחה״צ יובא לקבורה שמחה אפלבאום בקיבוצו נֵצֶר סֶרֶנִי. קיבוצניק, לוחם, מפקד, שורד מאושוויץ ופרטיזן.
שנים רבות כטנקיסט ברמת הגולן שגדל על השריטות העמוקות של דור יוה״כ למול "הסורים על הגדרות" - ניסנו לשאול את עצמנו על אותו ניצחון והסיבות. מה אפשר ללמוד ואיך להיערך.
איך הצלחנו לנצח למרות ההפתעה. למרות תנאי הפתיחה ויחסי העוצמה המטורפים של 11 טנקים סורים מתקדמים מאוד על כל טנק צה״לי אחד.
השילוב של איכות הפיקוד והמקצועיות הטכנו־טקטית של הטנקיסטים היו ברורים.
אבל חייבים להבין את רוח הלחימה, כדי להבין למשל את הסיפור של ניר עתיר.
ניר, מט״ק מקיבוץ אפיקים, היה סמל מחלקה 3 אצל המ״מ יואב יקיר ז״ל, בין תל סאקי ומוצב 116בדרום הרמה. שלושת הטנקים היחידים בכל המרחב העצום הזה. מחלקתם עמדה מול התקפה של שלוש חטיבות סוריות עם 177 טנקים. 59 טנקים שלהם על כל טנק שלנו.
גם אם הם היו רוצים – לא היו להם מספיק פגזים לעצור את השטף. והם אכן גמרו את כל הפגזים חודרי השריון, ואחר כך ירו את שלושת פגזי הזרחן, שנועדו לסימון יעדים, אשר התפוצצו על דופן הטנקים הסורים, וכשנגמרו להם כל "הסוכריות הכבדות" (הפגזים), הם עדיין עלו לעמדות ירי מול הטנקים הסורים התוקפים וירו במקלעים על מכלי הדלק הנתיקים שלהם והדליקו אותם.
כשהמ״מ שלו נפגע ונהרג, ניר עתיר תפס אחריות על הכוח, חילץ את גופתו של יואב יקיר ואת הצוות מהטנק התקוע. לבסוף גם הטנק שלו נפגע למרגלות תל סאקי.
בבונקר שבראש התל, אליו חילץ עם צוותו ויתר המחלקה, הוא נפצע שוב מפיצוץ רימון סורי (שאת רוב הרסיסים הקטלניים ספגה גופתו של המ״מ יואב יקיר). לאחר אשפוז קצר, חזר לקיבוצו הלום קרב.
לאחר כשלושה ימים, למרות כל מה שהוא כבר עבר, הוא חזר לרמת הגולן, ועלה שוב על טנק כדי להילחם כמפקד מחלקה בהתקפה לעבר המובלעת הסורית עם חטיבתו, שקמה כעוף החול.
טרם המלחמה הוא כבר הריח את השחרור. אחריה נשאר עד לתפקיד מג״ד.
****
בכדי להבין מה גרם לניר עתיר ולחבריו מחטיבה 188 'ברק' ו-7 ואח״כ המילואימניקים שעלו לרמה, להילחם כמו אריות כנגד כל הסיכויים ולא לוותר, ומה עמד להם בהבנה ש״צריך לאדם שיהיה עבור מה להילחם", כמו שאמר ניר עתיר, נזכרתי בפגישה שהייתי לי בלטרון עם שמחה אפלבאום.
חבר שהביאו מקיבוצו, נֵצֶר סֶרֶנִי, הכיר ביננו. הוא ידע שאני מדריך במשעולי פולין (פעם לפני המלחמה הזו. . .).
הוא סיפר לי על הנער הפרטיזן ששרד את אושוויץ ואת צעדות המוות, ובמלחמת יוה״כ היה סמח״ט 188. שמחה הוזעק לתפוס את מקומו של סמח״ט 188, דוד ישראלי ז״ל, שנפל בציר הנפט בקרב על נפח ממש בסמוך למקום בו נפל מפקדו, מח״ט 188 יצחק בן שהם.
כמה שבועות אחר כך, הגיע אלי, כמובטח, ספרו של שמחה – "לא על העץ לבדו" (שכתב יגאל שחר).
בספר יש תיאור מדהים אשר צמרר אותי, ובו שיחה של שמחה עם שריונרים צעירים שהטנקים שלהם נפגעו, והם נדרשו לעלות שוב על טנקים משוקמים ולשוב חזרה לתוך האש והתופת של הלחימה. בעקבות הקריאה בספר מצאתי את הכתבה של אהרון בכר, על בסיסה נכתב התיאור, והרי היא לפניכם:
**
הנה התמונה: מפקד יחידת שריון, יריב בן-אהרון, בן קיבוץ גבעת חיים, פוסע לעבר זחל״ם הפיקוד של הסמח״ט. מאחוריו מתנהלת בכבדות שיירה של חצי תריסר בחורים.
אירועי הימים האחרונים ניכרים היטב בפניהם. אני מביט בהם ורואה את מראות המלחמה כולה. יריב ניגש אל הסמח״ט ושניהם מתלחשים. האנשים נשארים מאחור.
"תראה", אני שומע את יריב, "יש לי בעיה עם הבחורים האלה. הם לא מסוגלים לעלות יותר על הטנק. יש כאן שניים שלושה שהספיקו לקפוץ מטנק בוער, אחד אפילו קפץ משנים. הם לא מסוגלים יותר". "תגיד להם שיתקרבו", אמר הסמח״ט ונפנה מעיסוקיו, "נראה מה אפשר לעשות".
עכשיו מלים אחדות על הסמח״ט. כשישבתי לצידו בזחל״ם, לא ידעתי עליו דבר. הוא היה גבר כחוש, דרוך כמו קפיץ, עם בלורית שיער כסופה, שהוסיפה לו הדרת שיבה. הוא נראה לי מבוגר מכדי להימצא במקום שנמצא. לפני שעליתי לזחל״ם שלו, כשעשינו הכרה הוא אמר, נעים מאוד - אני שמחה מנצר סרני - התחלתי פתאום להבין. בתום השבוע הראשון של הקרבות ברמה, הוטל עליו לארגן מחדש את החטיבה.
עכשיו נשוב אל הבחורים שנותרו מן המלחמה ולא עצר בהם עוד כוח לשוב אל קו האש, והנה הם ממתינים בחרדה למוצא פיו.
"הביטו בחורים", אמר שמחה וקולו נרעד מעוצמת ההתרגשות, "אין לי טענות אליכם. לא רוצים לעלות על הטנקים - לא צריך. אני לא מכריח אף אחד. אני יודע מה עבר על כל אחד מכם. אני יודע שהייתם מאה אחוז. ובכן, מי שרוצה ללכת הביתה - יכול ללכת, ויד על הלב, לא יהיו לי אליו טענות. באמת".
הייתה שתיקה כבדה מאוד. הבטתי בפניו של הבחור הראשון מימין, זה שעמד קרוב אלינו - ומאז אינני יכול לשכוח את פרצופו. הוא ניסה לומר דבר מה, אבל קטעי הדברים הצטרפו לבכי חנוק. הוא אמר, בכל זאת, משהו מבולבל מאוד על ביתו, על אשתו, על ילדיו ושירבב לתוך הדברים קטעי תיאור של טנק עולה באש וחברים שנשארו בתוכו מפני שלא הצליחו לקפוץ בזמן. דבריו הפכו לאט לאט לנהמה חרישית, עד שהסתיימו ביבבה דקה וקורעת לבבות. פניו של שמחה מנצר סירני נשארו קפואים. נדמה לי ששמעתי את ליבו פועם בחוזקה.
"הבט בחור", אמר שמחה, "אתה יכול ללכת אם אתה רוצה - ותאמין לי שאני מבין אותך. אין מה להגיד. אתה את שלך כבר עשית".
הבחור עמד נבוך. נהמת הבכי פסקה פתאום. הוא עמד והציץ בסמח״ט ורק תווי פניו, שהשתנו לפתע פתאום, יכלו להעיד על המלחמה שהתחוללה עתה בקרבו. האם יעשה את הצעד הראשון - ואחר כך יפסע לאיטו במורד השביל, גבו אל הטנקים, עד שייעלם כליל בקצה האופק?
הוא נשאר תקוע במקומו, כאילו קפא. שמחה שלח את מבטו אל פטריות העשן שהתאבכו במרחקים, כאילו חיפש שם את המילים המתאימות.
"הביטו בחורים", אמר לבסוף, ומשהו עצוב נלווה אל קולו שכמו עמד לבגוד בו, "אני כבר לא כל כך צעיר, וזאת המלחמה הרביעית שלי בארץ: מלחמת השחרור, מלחמת סיני, ששת הימים - ועכשיו המלחמה הזאת. בעצם, התחלתי להילחם עוד לפני שאתם נולדתם. ארבע מלחמות בארץ - ומלחמת העולם באירופה. מן הרגע שאני זוכר את עצמי אני נמצא בחופשה בין מלחמה למלחמה. התחלתי בפרטיזנים, ומאז אין לדבר סוף. כשאני חושב על כך, אני תופס את עצמי בראש וחושב: אלוהים, עד מתי! עד מתי! אולי בגלל זה אני מבין טוב מאוד מה קורה לכם עכשיו."
הראשים המושפלים סביבו הורמו. האוזניים נזקפו פתאום בהקשבה דרוכה. הלחלוחית בקצה העין נעלמה כלא הייתה. השתיקות באתנחתא כבדו שבעתיים.
"הכי נורא היה באירופה", המשיך שמחה בלחש, "הם לקחו את הוריי, את כל בני משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ. מאז לא ראיתי אותם, אם אתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן, הנה לכם תשובה. אני נלחם, בחורים, אני נלחם כמו משוגע, כדי שמה שקרה לבני דורי - לא יקרה לבני הדור שלכם, לילדים שלכם".
שמחה רצה להוסיף דבר מה, אבל השתתק. "עכשיו לא זמן לדיבורים", אמר, "תרצו, אספר לכם אחרי המלחמה. בקיצור, מי שרוצה להישאר מאחור או ללכת הביתה – יכול, מצידי, לעשות זאת."
שוב הייתה שתיקה כבדה ומעיקה, ורק קולות נפץ עמומים, שנישאו ממרחקים עם הרוח, הפרו אותה מדי פעם כמו ביקשו להיות משקל נגד לדברי הסמח״ט.
"המפקד", אמר הבחור שעמד מימין, בקצה השורה, "אני עולה לטנק". הוא אמר את הדברים בשקט, כאילו לאחר יד - אבל הייתה בהם עוצמה כזאת, עוצמה אנושית פשוטה, שהטילה עצמה על כפות המאזניים והייתה שקולה כנגד כל מכונת המלחמה. "גם אני", לחש הבחור שלצידו. "גם אני", אמר השלישי. "גם אני". "גם אני".
יריב בן אהרון חזר והבחורים הלכו עימו בשקט. איש לא פצה פה. הם הלכו שקטים, מהורהרים, מכונסים בתוככי עצמם, והבחור שעמד בקצה השורה, מימין, הוביל אותם לעבר הטנקים שהמתינו בקרבת מקום.
איש לא יידע לעולם אילו מחשבות חלפו בראשם. האם חשבו על הטנקים הבוערים שמהם מילטו את חייהם? האם הרהרו בבית, באשה, בילדים? אם יש בחייו של אדם הבזק אחד שהוא כולו רגע של אמת. זה היה הרגע.
שמחה נשאר על הזחל״ם שלו, גופו מתוח עוד יותר, ורק מבטו המלווה אותם המשיך אחריהם אל קצה האופק, עד שהטנקים נבלעו בעננת אבק. פניו נשארו חתומים. כאשר ניפנה לבסוף לעיסוקיו ושלח ידו אל מכשיר הקשר, ראיתי כי בזרועו חקוקות ספרות זיהוי של מחנה המוות באושוויץ.
**
שמחה נולד בפולין (באזור שכיום הוא בבלרוס) למשפחה ציונית מסורתית. משפחתו גורשה לגטו אזורי ושמחה נמלט ליער, ובכסף שקיבל מאימו קנה לעצמו רובה. הוא שימש כקשר בין הגטו לפרטיזנים. כאשר עמדה משפחתו להיות מגורשת, הוא הצטרף אליהם, ובקרון סגור הגיע אל אושוויץ-בירקנאו.
לזרועו קועקע המספר 78524. הוא הועסק בסחיבת לבנים לבניית משרפות 4 ו-5 ולהקמת מחנה הצוענים. לאחר מכן הועבר לאושוויץ 1 והועסק בהנחת מסילת ברזל ובבינוי. בעבודה זו הוכה קשות עד לעילפון ואובדן מחצית משיניו.
הוא שרד, ולאחר שורת סלקציות, הועבר למפעל תחמושת ולאחר מכן למפעל סימנס במחנה סמוך.
עם פינוי אושוויץ בינואר 1945 הוא נשלח לצעדת המוות לגלייביץ ומשם המשיך בקרון רכבת פתוח מערבה. בצ׳כיה קפץ מהרכבת ונמלט. במשך חמישה שבועות הסתתר בעזרת איכרים מקומיים ואז נתפס על ידי הגסטאפו, עונה קשות, אך לא הסגיר את מטיביו.
הוא נשלח למחנה בוכנוואלד ומשם לזכסנהאוזן. בסוף אפריל, לקראת קיצה של המלחמה, הוצעד בצעדת מוות לכיוון הים הבלטי תחת משמר אנשי אס-אס. בעת המסע נדר שמחה שאם ישרוד יעלה לארץ ישראל ויקים יישוב לזכר הוריו ובני משפחתו שנספו, וכן יצטרף לכוחות הביטחון של היישוב כדי לסייע בהקמת המדינה.
ב-3 במאי שחרר צבא ארצות הברית את שרידי הצועדים, טרם אנשי האס. אס. הספיקו לבצע את פקודתם האחרונה להוציאם להורג.
לאחר השחרור הצטרף שמחה לקיבוץ בוכנוואלד בגרמניה וקיים את נדרו ועלה לארץ באוניית המעפילים "תל-חי".
בקיץ 1946 עבר הכשרה בקיבוץ אפיקים (לימים קיבוצו של ניר עתיר) ונשלח לקורס מ״כים של ההגנה.
במלחמת העצמאות לחם בחטיבות גבעתי והנגב. בהפוגה הראשונה, לפני מבצע "דני", עלה להתיישבות כמפקד עם 16 חברי קיבוץ בוכנוואלד בחוות שפון ליד באר יעקב. שם הניחו את היסוד להקמת קיבוץ נצר (כיום נצר סרני).
בתחילת 1950 השתחרר וחזר לקיבוצו ומילא תפקידים בכירים בקיבוצו ובהתאחדות התעשיינים.
במקביל התקדם במילואים, פיקד על גדוד 113 (החליף אותו אסא יגורי) וכך מצא את עצמו מוזעק במלחמת יוה״כ לרמת הגולן לסייע לשקם ולהקים מחדש את חטיבה 188.
שמחה פרש בדרגת אל״ם משירות מילואים פעיל.
**
לשמחתי הספקנו לערוך לו לפני המלחמה סיור פרידה מהחטיבה ומרמת הגולן עם המח״ט דאז, רועי סבירסקי והסמח״ט עודד עדני.
שמחה מייצג את הגבורה של העם הזה. את ההבנה שאם נדרש עלינו להילחם - אין לנו ברירה. ואת הניצחון של ההגשמה ושל הקמת המדינה, ההתיישבות, העשייה.
יהי זכרו ברוך וסיפורו נר לרגלנו
טקס האשכבה יתקיים היום (ד') בשעה 17: 00 ברחבה האדומה ליד בריכת הקיבוץ
חטיבה 188 - עוצבת ״ברק״ | חטיבה 188 - ברק עמותת ברק- חטיבה 188 חטיבה 8- חטיבת "הזקן" | חטיבה 7 חיל השריון | הוא פשוט שריונר | שריונרים זורמים ומגניבים נצר סירני ללא צנזורה
#שואה_שלנו #ארז_צבא #שריון #שעת_נעילה