אסיר ציון שהדהים את הרב צבי יהודה
לפני מספר ימים הלך לעולמו אחד מאסירי ציון המיוחדים, בוריס קוצ׳ובייבסקי, שנודע בארץ בשם ברוך אשי. את עשרות שנותיו האחרונות בארץ העביר הרחק מאור הזרקורים, עד לפטירתו בגיל תשעים בקירוב. אולם ראוי להכיר את האיש ואת מעשיו.
סיפורו שופך אור לא רק על דמותו המיוחדת, אלא גם על התקופה שבה פעל ועל דמויות נוספות שכמותו, אשר פעילותן, לצד מאמציהם של גורמים מחוץ לברית המועצות, תרמה בסייעתא דשמיא לנפילת מסך הברזל ולעלייתם של המוני יהודים ארצה.
על תחילת פעילותו למען העלייה לארץ, בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, סיפר בריאיון לגאולה כהן:
"כשאתה עומד בטקס רשמי בבאבי יאר, המקום שבו נרצח אבי ערב יום כיפור, ושומע את הנואמים הרשמיים מדברים על 'אזרחים סובייטים' מבלי להזכיר את המילה 'יהודים' אפילו פעם אחת — השתיקה הופכת לפשע. עליתי לבמה בלי שהזמינו אותי. אמרתי להם בפנים: 'הקורבנות פה היו יהודים! אי אפשר למחוק לנו את הזהות!' זו לא גבורה, זה היה דחף קיומי. לא יכולתי לנשום יותר שם".
ואז החלו הצרות:
"פחות משבוע לאחר מכן, הם עצרו אותי. בהתחלה ניסו את השיטה הידועה — לקחו אותי לבית חולים לחולי נפש. רצו להוכיח שרק אדם לא שפוי בדעתו ירצה לעזוב את 'גן העדן הסובייטי' כדי לעלות לישראל. כשהבינו שזה לא ישבור אותי, העמידו אותי למשפט פומבי באשמת תעמולה אנטי־סובייטית. נשפטתי לשלוש שנים במחנה עבודה בכפייה".
עוד קודם שנאסר, שלח בוריס מכתב לנשיא ברית המועצות, ליאוניד ברז׳נייב. את המכתב הצליח להעביר אל מחוץ לגבולות ברית המועצות בעזרתה של תיירת.
וכך כתב במכתבו:
"אני יהודי, אני רוצה לחיות במדינה יהודית, זו זכותי. כפי שזכותו של רוסי לחיות ברוסיה, רוצה אני לחיות בישראל. זה חלומי, זו איננה מטרת חיי בלבד אלא מטרת חייהם של מאות דורות אבותיי, שגורשו מארץ אבותיהם. . . כל עוד אני חי, כל עוד אני מסוגל לחוש רגשות, אשקיע את כל כוחותיי עד שאוכל לצאת לישראל, ואם תמצאו דרך לשפוט אותי על כך, אם אחיה ואצא לחופשי, אהיה מוכן אז לצאת למולדת אבותיי, אפילו אם אאלץ לעשות את דרכי ברגל".
המכתב, שהוברח מברית המועצות, אף הוזכר בדיון בכנסת. חבר הכנסת חיים לנדאו תיאר באותו דיון את מצבם הקשה של היהודים בברית המועצות ואת גילויי האנטישמיות המחודשים שאיימו עליהם. לצד זאת, ציין כי כבר ניכרים ניצנים של מאבק מצד יהודים בודדים ואמיצים, שבאו לידי ביטוי, בין השאר, במכתבו של בוריס.
ואכן, כעבור מספר שנים, שבמהלכן ישב בבית הסוהר, זכה בוריס לעלות ארצה. לאחר עלייתו העניק את הריאיון האמור לגאולה כהן.
כשנשאל: "האם ידעת, למשל בבית הסוהר, ששמך ותמונתך נישאות על ידי צעירים יהודיים בעולם כולו כסמל לגיבור־עם?", השיב:
"גיבור־עם? חס וחלילה! קשה להיות גיבור כשאתה בן לעם כזה, ואני הייתי רק אחד מבניו. אני עשיתי מה שכל אחד היה עושה במקומי, מה שכל אחד מחברַי עושה היום — ואולי טוב ממני — בברית המועצות. לא, אין לי שום אשליות בעניין זה. אנא, כמה שפחות 'אני', כמה שיותר 'אנחנו' — זה חשוב לי".
בהמשך נשאל שאלה מתבקשת:
"אתה מדבר על 'ההיסטוריה היהודית שלנו', ועל 'חוקיות אלוהית' כמי שבילה כל ימיו, ואולי אפילו אלפיים שנה, בבית המדרש — מה ידעת ומניין יכולת ללמוד על ההיסטוריה של עם ישראל בבריה״מ?"
ועל כך השיב:
"לא יכולתי, ובאמת לא למדתי, לצערי, שום דבר שיטתי על ההיסטוריה של עם ישראל. לכל הדעות והעמדות שלי הגעתי — כמו רבים מחבריי ברוסיה — בכוחות עצמי; לא הייתה לי שום הזדמנות לקבל חינוך יהודי. אבא נהרג בהיותי בן חמש ורוב חיי הייתי לבד.
אבל אני שמח מאוד שאת שואלת אותי זאת, כי לפני הכול, אני רוצה כאן להזכיר ולהודות לשתי נשים: קונצה מנדלובנה האק, ואחותה, וירה מנדלובנה שקולניק, שהיו אסירות ציון בברית המועצות, וריצו — אחת 31 שנה והשנייה 25 שנה בסיביר. שתיהן נמצאות כיום בישראל.
שתי נשים אלה, אותן פגשתי לראשונה בבאבי יאר, כמו גם מאיר קנייבסקי, שישב 25 שנה בסיביר, שימשו לי סמל לגבורה היהודית. הם נתנו לי את הכוח להאמין בעם היהודי שאי אפשר לשבור אותו. לא למדתי מהם ציונות או היסטוריה יהודית — גם לא היה זמן לכך, כי מיד נאסרתי — אבל הם היו בשבילי דוגמה ציונית והיסטורית חיה".
והוא הוסיף דברים מפליאים:
"כשאני שואל את עצמי איך, בכל זאת, הגעתי לכל העמדות הציוניות וההשקפות היהודיות שלי, אני מוכרח להאמין שישנה כנראה איזו זרימה שיטתית מבפנים. יש תודעה שאינה יונקת מן הידיעות אלא מעוצמת ההזדהות: כל כך הזדהיתי עם העם היהודי, בכל הכוח, בכל האמונה, בכל הלהט, עד. . . עד שידעתי אותו. . . ואולי כשאתה לא יודע פרטים — אתה יותר מחפש את העיקר, את החוק, את הכללים".
במוצאי שבת פרשת וארא תשל״ב פתח הרב צבי יהודה קוק את שיחתו בפני תלמידי ישיבת מרכז הרב בהקראת הריאיון האמור, ועשה זאת בהתפעלות רבה.
בסיום הדברים אמר כי נדמה לו שחל עליהם גדר של חיוב "ושננתם": "אדם שלא קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי חכמים, ואיזה דברים גדולים של נשמה גדולה יש כאן".
(מתוך הספר 'מתוך התורה הגואלת').
בהמשך כתב הרב צבי יהודה לגאולה כהן את המכתב הבא: "גאולה יקרה ונכבדה ונעלה, תודות אין קץ לך מקרב לבבי על אשר גילית לי לנו את בוריס מחמדנו הגדול והנפלא שליט״א. בבקשה למסור לו כל רבבות ברכות ושלומות, ברוך הבא בשם ד׳, ושוב כל תודותיי, בכל יקר וצפיית הישועה השלמה".
('רבנו', עמ׳ 200).
לימים הגיע בוריס לפגוש את הרב צבי יהודה, והרב בירך עליו ברכת שהחיינו. שנים לאחר מכן סיפר בוריס על המפגש המיוחד: "היה אחד הראשונים שפגשתי בארץ, והפגישה הייתה די מביכה, כי עמדתי לפניו כאילו אני שקוף לגמרי, עם כל חוויות העבר וכל תקוות העתיד, אלא שהחיוביות שהקרין וטוב לבו הקלו מאוד על הרגשה זו.
באותו זמן לא הבנתי מילה אחת בעברית, ובכל זאת הבנו זה את זה לגמרי. דרך מילים בודדות שידע ברוסית, יצרנו קשר חזק מאוד.
בסוף התברר שכל מה שסיפרתי לו הוא כבר ידע, יוון שמאוד התעניין במה שקורה ליהדות רוסיה, מתוך הרגשה כאילו הוא בעצמו עבר את כל תלאותינו, והוא בעצמו עלה משם. . .
הוא נתן לי את שמי הנוכחי, ברוך אשי, כי שמי הרוסי מאוד מסובך. שמי אשי מורכב מראשי תיבות של אבותיי, וכן אמר שיש לזה משמעות של אש".
עוד סיפר על השפעתו של הרב צבי יהודה בשנים שלאחר מכן:
"במשך השנים הוא השפיע רבות בפעילות למען יהדות רוסיה, לא במובן של מתן הוראות, אלא במובן של השראת רוחו עלינו. שנים רבות לפני העלייה מרוסיה הוא היה בטוח בלי צל של ספק שהדבר יתרחש".
('עיטורי כהנים').
התפעלותו של הרב צבי יהודה מאסיר ציון המיוחד שעלה ארצה הביאה אותו להזכיר אותו ואת דבריו גם במהלך שיעור בספר 'אורות'.
לאחר שהקריא את המשפט המופיע שם: "ההכרה הפנימית שאנו שריגים מעץ חיים רב דליות ושגיא פרי. . . היא תביא את תחית האומה", הוסיף הרב צבי יהודה: "הזכרנו את הביטוי 'עץ חיים', כל התורה כולה היא עץ החיים, וכל כלל ישראל כולו הוא עץ חיים אחד".
בהמשך אמר: "לבוריס, לברוך, יש שפע רעיונות ופנינים, ואחד מהם הוא — כלל ישראל זה גוף שלם — ממש א
