דעתך לחזור זה חוסר דעת

מועדי הראי״ה (עמ' קמט') - ״דעתך לחזור? הלא זה חוסר - דעת!"

איש מחלקת־העליה, ר׳ ברוך דובדבני הי״ו, מספר על הד־קול דברו של מרן הרב זצ״ל, שהגיע אליו מפי יהודי פליט־השואה, ביום קור וכפור בווארשא:

היה זה בחורף שנת תשט״ז, לאחר מבצע סיני. באותו זמן נחתם הסכם בין ממשלת פולין לבין ממשלת ברית־המועצות, שלפיו כל אנשי מדינת פולין יהודים ולא יהודים שהיו אזרחי פולין ב־1 בספטמבר 1939, היינו יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונמלטו לרוסיה, יש להם זכות לשוב לפולין. במסגרת הסכם זה חזרו אלפי יהודים מכל קצווי רוסיה לפולין, ורובם עלו אח״כ לישראל.

עלתה בגורלי הזכות לצאת לפולין באותה שנה ובשנה שלאחריה, כדי לסייע בארגון העליה ההמונית הזאת לישראל.

היה זה באחד הימים בבקר בחדש דצמבר, כאשר מידות הקור הגיעו בווארשא ל־19 מעלות מתחת לאפס, ואני מגיע לבנין שגרירות ישראל, בו מצאנו גם אנו אכסניה לעבודת העליה. והנה החצר מלאה עשרות רבות של אנשים שהגיעו מרוסיא ורוצים לעלות לארץ ישראל. נעצרתי על ידם ושוחחתי עם כל אחד מהם ארוכות, והלב היה כה שמח שלא הרגשנו בכפור.

בפינת החצר ראיתי עומד יהודי זקן, שחוף עצמות, שלא היה כמעט בשר על גופו. עינים כבות ללא ברק של חיים, עצמות לחייו בלטו ביותר, ובגדיו היו קרועים ובלויים, למרות הקור העז. הרגשתי מיד שהאיש הזה רוצה לשוחח אתי, והוא מחכה רק שאגמור את שיחותי עם האנשים האחרים. לאחר שגמרתי את השיחות, ניגש אלי האיש ושאל אותי אם אני מירושלים אמרתי: כן, ואז הוסיף לשאול אותי אם הכרתי בירושלים את מרן הרב קוק זצ״ל? עניתי לו שעוד זכיתי לאחוז בשיפולי גלימתו וליהנות מתורתו ומשיחותיו. ואז פרץ האיש בבכי מר ואמר לי: חבל, חבל שלא שמעתי בקולו והמשיך להתייפח. לאחר שנרגע מהבכי סיפר לי את סיפורו:

היה זה בשנות ה20 הראשונות ואני הייתי תעשיין גדול באחת מערי התעשייה המפורסמות בפולין. החלטתי לבקר בארץ ישראל ולחוג בה את הפסח. כיהודי דתי ביקרתי מיד עם בואי אצל הרב זצ״ל. הוא קבלני בחמימות וביקשני לראות את טוב הארץ ולחשוב על השתקעותי בה. לאחר כמה שבועות של סיור בארץ חזרתי אל הרב, ובין היתר שאלתיו כיצד עלי לנהוג ביום טוב שני של גלויות מאחר שאני תייר? על זה ענה לי הרב בחיוך: תחליט עכשיו להביא את משפחתך לארץ ולהקים פה בית חרושת, וכבר בפסח זה תחוג יום אחד כמו כל יושבי ארץ ישראל. קיבלתי את הדברים ברוח בדוחה, וחשבתי בלבי הלא יש עוד כמה שבועות לפני החג, אכנס אפוא אל הרב שנית ואשאל שוב השאלה בצורה מעשית.

ואמנם סמוך לחג נכנסתי אליו ושאלתיו את השאלה הנ״ל. על זה ענה לי הרב בקפדנות ואמר: ״הלא כבר אמרתי לך שתעלה לארץ וגם אם תשוב אחרי הפסח לחסל שם את עניניך, תחוג עכשיו יום אחד של יום טוב״. אמרתי לו: יסלח לי הרב, חשבתי וחשבתי ובסופו של דבר דעתי לחזור לגולה, וכיצד אחוג כבארץ ישראל? דפק הרב בידו על השולחן ואמר ברגש רב: דעתך לחזור? הלא זה חוסר-דעת! . . .

המשיך היהודי ואמר בקול שבור: לא שמעתי בקול - הרב, חזרתי לגולה ונשארתי שם, ובימי השואה שיכלתי את אשתי ואת ילדי ואת נכדי והנני כיום בודד כערער בערבה. מחוסר כל חזרתי הנה אחרי שנות נדודים ברוסיה, וכל פעם אני נזכר בדברי הנבואה של הרב: הלא זה חוסר דעת! . . .

שלמה המלך

-אדוניהו מנסה למלוך במקום שךמה

-הקב״ה מתגלה אליו בחלום והוא בוחר בחכמה, ואז בבוקר שומע ומבין את החיות ועף על הנשר

-משפט שלמה עם הנשים והתינוק

-הכד חלב והנחש עם האוצר

-בניהו בן יהוידע והחלב לביאה

-3 אחים ששירתו את שלמה המלך שניים לקחו כסף ואחד 3 עצות (לא ללכת בלילה, לא לחצות נהר עם מלא מי גשמים, לא לספר לנשים).

-כסא שלמה המלך.

-שלושה סוחרים שאחד גנב את הכסף של כולם והסיפור על הבחורה שהבחור ויתר לה ואפי' לא לקח ממנה כסף והשודד שויתר.

-מבחן הדם והעצם עם הבן והעבד.

-אשמדאי השמיר ותרנגול הבר.

-אשמדאי זורק את שלמה המלך רחוק והוא מתחיל גלות.

-בניית ביהמ״ק הכל מצופה בזהב 7 שנים

-החבר של שלמה המלך שלמד ממנו שיחת עופות וצחק ואשתו שאלה מה ובסוף צעק עליה בעצת התרנגול.

-מלכת שבא.

-האיש עם שני הראשים והירושה.

-הבת של שלמה המלך המגדל והבחור העני.

-שלמה המלך והנמלה.

-המגדל עם הפתח המוסתר.

-אוצרות שלמה ודוד בקברות מלכי בית דוד, הורדוס והגיבורים שנשרפו.

-שלמה ונעמה הבת של מלך עמון.

גדי אייזנקוט אין לנו ארץ אחרת

ב-1997, כשגדי אייזנקוט היה אל״ם, הוא יצא ללימודים בארצות הברית עם משפחתו.

יום אחד חזר הביתה וראה את אשתו חנה, שנולדה בארצות הברית ועלתה לארץ, יושבת עם אמה בסלון וממלאת ערימה גדולה של טפסים.

מה זה, שאל איזנקוט.

"אנחנו ממלאים טפסים כדי שהילדים יקבלו אזרחות אמריקאית", ענו שתי הנשים.

"לא יקרה," אמר איזנקוט.

למה? שאלו אשתו וחמותו.

"כי ההורים שלי עלו ממרוקו, ואת וההורים שלך עליתם מארצות הברית כדי לחנך את הילדים שלנו שאין מקום אחר. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו עם הגב לים ויידעו שאין אפשרות אחרת, אין מדינה אחרת, רק ישראל".

הוא קרע את הטפסים והשליכם לפח האשפה.

מאז, מדי כמה שנים הוא מקבל מאחד מילדיו (איזנקוט אב לחמישה) תמונה שבה הבן או הבת עומדים בתור הארוך לוויזה מול השגרירות האמריקאית, עם הכיתוב "אבא, זה בגללך".

שינתו של המגיד ממעזריטש

המגיד ממעזריטש היה ישן שעתיים ביממה, ובמשך השעתיים הללו היו שני חסידים יושבים לפניו — אחד קורא זוהר ואחד משניות. ואם היו טועים, היה מתקן אותם.

ר׳ אהרן מקרלין, תלמידו, ישב פעם אחת בבית מדרש ורחשו שפתותיו שיר השירים. הגיע אחד המשמשים ואמר לו שיפסיק, כי המגיד אמר שזה מרעיש עולמות ומפריע לו לישון.

החסידים אחר כך אמרו: תראו את מעלת השינה של המגיד — שיותר חשובה מאמירת שיר השירים של ר׳ אהרן מקרלין!

שבט הלוי

ייחוסו: מצאצאי הפנים מאירות והרבי ר׳ יונתן אייבשיץ זצ״ל

רבותיו: רבי שמואל דוד אונגר זי״ע מנייטרא,

הגה״צ רבי יוסף אלימלך כהנא זי״ע מצעהלים.

המהר״ם שפירא זצ״ל מלובלין המשגיח של ישיבת חכמי לובלין הגה״ק רבי שמעו׳לי ז׳ליכובער זצ״ל ואף הוסמך על ידו בסמיכת חכמים.

מבחירי ישיבת חכמי לובלין.

שקד בשקידה עצומה על התורה בישיבה מתוך דבוק חברים ופלפול התלמידים. רבו המהר״ם אמר עליו שלא יצא מכתלי הישיבה במשך שנה וחצי ולא הכיר בעיר לובלין אלא את הדרך לבית הדאר ולמכבסה.

עלה לארץ הקדש בשנת תרצ״ט בטרם תבא הרעה, והשתקע בעיר הקדש ירושלים שם יצק מים על ידם של גדולי ענקי ירושלים ובראשם הגרי״צ דושינסקיא זצ״ל, הרביץ תורה והורה בהלכה.

עם יסוד שכונת "זכרון מאיר" (על שמו של המהר״ם שפירא זצ״ל) על ידי רבי יעקב הלפרין ז״ל והקמת יד ושם לישיבת חכמי לובלין נבחר מרן לעמוד בראשה. בחירה זו זכתה לברכתו של מרן החזון איש זצ״ל שדאג להכתירו גם כמרא דאתרא למקום.

הישיבה נפתחה עם ח״י בחורים. המרא דאתרא שימש כראש הישיבה מגיד שיעור משגיח והנושא ונותן.

שיטת הלימוד על פי דרכו של המהר״ם שפירא זצ״ל: הקניית יסודות העיון המעמיק המקיף את כל צדדי הסוגיה, תולדותיה ותוצאותיה עד לסיכום השיטות ופרק ההלכה. מטרתו של מרן שליט״א להעמיד דור של "יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה", בדרך המסורה מדור לדור, דרך של שלמות בבקיאות ובעיון, בסברא ובפלפול, בתורה וביראה.

ארץ ישראל מקום מרפא רוחני

הרב קוק פגש יהודי שעזב את ארץ ישראל. שאלו הרב קוק: "למה עזבת את הארץ?". הוא אמר לו: "יש בארץ חילונים". - "לאן עזבת?" - "לדנבר שבולקרדו".

אמר לו הרב קוק: "יש שם הרבה חולי שחפת".

ענה לו האיש: "הם באים להתרפא באוויר של המקום".

אמר לו הרב קוק: "בארץ ישראל האוויר מרפא מבחינה רוחנית".

אוניות עם ריח של ארץ ישראל

סיפור מתוק בענין א״י:

לפני כעשור, אשתי ואני היינו שליחים ברבנות קהילה בהלסינקי, בירת פינלנד.

כשחזרנו לארץ, פגשתי אשה מבוגרת שנולדה בפינלנד. כאשר שמעה שחיינו שם שנתיים, התרגשה. ביקשתי ממנה לספר לנו משהו משם, והיא סיפרה את הסיפור הבא:

היא היתה ילדה קטנה בקהילה היהודית בהלסינקי בשנות ה60. באותן שנים הגיעו אוניות מארץ ישראל עם פירות ומעט סחורה לכל מיני מקומות בעולם, בין היתר לפינלנד. והם, כילדים קטנים, תמיד ניסו להגיע לאוניות האלו כדי לשמוע מאנשי האוניה קצת על ארץ ישראל שהיתה כ״כ קסומה בעיניהם. הרי לא היתה תקשורת כמו היום, והם רק שמעו על ארץ ישראל, מדינת ישראל, והכל היה עלום וקסום בעיניהם.

הלסינקי היא עיר נמל כך שהאוניות היו מגיעות לשם. והיא מספרת שהם, הילדים, היו מטפסים על דיונות החול ומנסים להגיע לאוניות לשמוע סיפורים על ארץ ישראל. שאלתי אותה איך הם ידעו אילו אוניות מארץ ישראל ואילו אוניות מארצות אחרות?

והיא, בהתרגשות רבה, ענתה: "אההה, זיהינו את האוניות לפי הריח של התפוזים של jaffa. לפי הריח של ארץ ישראל." ואז תיארה לי בשפת גוף איך הם טיפסו בחול, איך רחרחו סביב מבין כל האוניות הרבות, כדי. . . לזהות את התפוזים של ארץ ישראל. וכך, בזכות הריח, הגיעו לאוניות ושמעו אגדות ועובדות על ארץ קדשנו.

ותוך כדי שהיא מספרת את הסיפור מזמן היותה עלמה צעירה שאוהבת את הארץ, העיניים שלה בורקות, ושלי דומעות.

אולי זה התגשמות של הפסוק: לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ?

בידידות 🙂.

אמיר.

רשי

בס״ד

רש״י - רבי שלמה יצחקי.

סיפור לידתו של רש״י מאוד מיוחד. אביו ר׳ יצחק היה יהודי חכם וירא שמים אך גם היה עני מאוד. יום אחד מצא אבן יקרה מאוד, ומרב שהיתה האבן יקרה רצה אותה הקיסר הצרפתי לפסל המיוחד שלו. שמע את זה ר׳ יצחק והחליט לאבד את האבן — עדיף שלא היה עשיר, בלבד שהאבן היפה לא תשמש לפסל ולעבודה זרה. נגלה אליו אליהו הנביא ואמר לו שיהיה לו בן שיאיר את עם ישראל כולו בתורה. לא הרחיק הזמן, ובשנת 1040 נולד ר׳ שלמה יצחקי בצרפת.

התחיל שלמה הקטן ללמוד תורה ולגדול בתורה. עוד בהיותו נער ראו כולם את גדולתו ואת מידותיו הטובות. בגיל מאוד צעיר עזב את הוריו והלך ללמוד תורה בגרמניה, שם שהה כ־10 שנים ושם למד את רוב תורתו. כך גדל רש״י והיה לאחד מהגדולים של אותו הדור. רש״י לא היה מוכן להתפרנס מלימוד תורתו, ולכן התפרנס מגידול כרמים ליין.

רש״י הקים בטרואה ישיבה שונה מן הישיבות שבגרמניה. בישיבה של רש״י עסקו לא רק בלימוד התלמוד אלא גם בלימוד המקרא ובפרשנותו. רש״י עודד את תלמידיו לחשיבה עצמאית ולביקורת, והדגיש את חיפוש האמת. ומעל הכל היו המידות הטובות, ובכך גם הראה דוגמה אישית. הוא היה מוכן לקבל ביקורת ואף להודות בשגיאות. וכך מוצאים בדבריו של רש״י ביטויים כמו: "וטועה הייתי", "ושגיתי", "איני יודע מה פירושו" או "לא ידעתי". הוא היה דמות מרכזית בתרבות יהודי אשכנז, והשפעתו ניכרת מעבר לזמנו ולמקומו. רש״י השפיע לדורות בכל תפוצות ישראל.

רש״י כתב חיבור גדול שאין דומה בכל הדורות — פירוש לתורה ולתלמוד שאין היום אפשרות ללמוד פסוק או גמ׳ בלי לעיין בדברי רש״י. אף כתב את הדברים בצורה קצרה וחכמה. וכן רש״י השתמש בהרבה מדרשים של חז״ל וכך שילבם בפירושו. רש״י היה בעל ידע רב בלשון, והוא חידש יותר מ־1, 300 מילים בעברית; חלקן מילים חדשות לגמרי, וחלקן מילים קיימות שרש״י נתן להן משמעות חדשה, למשל: צימאון = צמא, כפוף = נכנע.

רש״י

רש״י, הוא רבי שלמה יצחקי (רבי שלמה בן יצחק), נולד בטרויס, צרפת בשנת ד״א ת״ת (1040), ונפטר בשנת ד״א תתס״ה (1105) בוורמיזה. הוא למד בישיבות בטרויס ובאיזור נהר הריין, במגנצה וורמיזה. רבותיו, רבי יעקב בן יקר ורבי יצחק בן יהודה, היו תלמידי רבינו גרשום מאור הגולה. בשנת ד״א תת״ל (1070) הוא יסד ישיבה בטרויס (מחוז שמפניה), ותלמידים רבים מקרוב ומרחוק נהרו לישיבה זו. לרש״י נולדו שלוש בנות (לא היו לו בנים). בין נכדיו של רש״י מבתו יוכבד, היו הרשב״ם ורבינו יעקב "איש תם", המכונה רבינו תם, בין מייסדי אסכולת בעלי התוספות. בסוף ימיו הוא ראה את צרות הכלל בגזירת תתנ״ו, מסע הצלב הראשון בו נהרגו יהודים רבים על קידוש השם כדי שלא להתנצר. פירושו לחומש וליתר ספרי התנ״ך נחשב כיסודי ביותר, ופעילות פרשנית זו, בנוסף לפירושו הגדול לתלמוד, העניקה לו הכינוי "פרשנדתא". בקיאותו בדקדוק השפה העברית, ידיעותיו בתעשיית היין, החקלאות, המסחר, ענף הטקסטיל ועוד, מצאו את ביטויין בפירושיו הפשוטים והגאוניים כאחד. גדלותו בכל תחומי התורה גם העניקה לו מקום ראשון כפוסק גדול, ובידינו תשובות מלוקטות ממקורות שונים שנדפסו בספר תשובות רש״י על ידי אלפנביין בשנת ה״א תש״ג (1943).

נבואתו של רש״י

היה זה בימיו האחרונים של רבינו שלמה יצחקי הידוע לכל בכינויו רש״י, בעיצומה של התקפות הצלבנים שיצאו גדודים גדודים לשחרר את ארץ ישראל משליטת המוסלמים.

אחד ממפקדי הצלבנים, הדוכס מלוריין, שעמד לצאת בראש גדוד גדול לארץ ישראל, שמע על גדולתו של רש״י והחליט לבקר אצלו ולשאול בעצתו.

בבואו לוורמיזא עירו של רש״י שלח שליח אל המלומד היהודי הקשיש וביקש ממנו לבוא אליו. אולם השליח חזר והודיע כי רש״י מסרב לבוא. בלית ברירה החליט הדוכס לגשת בעצמו אל ביתו של רש״י.

כשנכנס אל הבית פנימה ראה הדוכס ספרים רבים מונחים על השולחן, אולם לא ראה שם נפש חיה. הוא החל קורא בקול: "רבי שלמה, היכן אתה?" והנה שמע את רש״י עונה: "אני פה. מה רצון הוד מעלתך?" "אינני רואה אותך, רבי שלמה, היכן אתה?" קרא הדוכס שוב ושוב. "אני פה מצד ימין", נשמעה תשובת רש״י. "ומה רצון הוד מעלתך?" הדוכס מצמץ את עיניו אך לא ראה מאומה. הוא נשבע לרש״י שלא יעשה לו כל רע, רק שיתן לו לראות את פניו.

פתאום נפקחו עיני הדוכס, והוא ראה איש זקן בעל הדרת פנים יושב על יד השולחן. הדוכס סיפר לרש״י כי בקרוב הוא יוצא לארץ ישראל בראש צבא גדול של שכירים ומתנדבים, כדי לכבוש את ירושלים, והוא רוצה לדעת האם משימתו תוכתר בהצלחה. הדוכס הפציר ברש״י לומר לו את האמת, ואם יתאמתו דבריו לא יאונה לו כל רע.

רש״י לא רצה לענות לדוכס, אולם לאחר הפצרות מרובות אמר לו: "בתחילה ההצלחה תאיר לך פנים. אתה תכבוש את ירושלים ותהיה מושלה במשך שלושה ימים. אולם ביום הרביעי תאלץ לסגת, ומרבית הצבא שלך יישאר בשדה הקטל. בסופו של דבר אתה תחזור אל העיר הזאת מושפל ומנוצח, כשבחברתך שלושה חיילים רכובים על שלושה סוסים." סיים רש״י את דבריו.

הדוכס חרק את שיניו בשומעו את בשורת האיוב. לאחר מכן אמר: "אני אצא למלחמתי. אם נבואתך תתאמת לא יאונה לך כל רע. אולם אם אחזור ובחברתי ארבעה חיילים, אתן את בשרך מאכל לכלבים ואת כל היהודים אשר במחוזי אהרוג לפי חרב."

עד מהרה גילה הדוכס כי דבריו של רש״י הינם דברי אמת, לפחות החלק הראשון בקשר לפעילותו הצבאית בארץ ישראל. תאם להפליא את דברי המלומד היהודי. לאחר נצחון מסחרר ושליטה מלאה על ירושלים הוא הובס ויצא לדרך בלווית קומץ לוחמים. גם אלה מתו בדרך או ברחו ממנו אחד אחד. וכשהגיע לעיר וורמיזא היו בחברתו ארבעה אנשי צבא. הדוכס חשב להתנקם ברש״י כפי שהבטיח לו. הנה נבואתו לא עמדה במבחן האמת — מתלווים אליו ארבעה חיילים ולא שלושה כפי שניבא רש״י. ברם כשעברה הקבוצה את שער העיר נשמטה אבן מאבני שער החומה והרגה את אחד ממלווי הדוכס.

רק עתה הבין הדוכס עד כמה צדק רש״י בדבריו ובנבואתו, ולא נפל דבר מפיו ארצה. הוא רצה לבקר אצלו ולבקש סליחה על התנהגותו הבלתי הולמת.

כשבא הדוכס לבית רש״י ראה שם התקהלות של הרבה אנשים שבעיניהם דמעות ופניהם נפולות. הוא הבין כי רבי שלמה נפטר ולא יוכל לבקש ממנו סליחה. לכן חיכה להלוויה וליווה את רש״י בדרכו האחרונה.

אהבת הארץ של הרב יוסף משאש

*אהבת הארץ של הרב יוסף משאש זצ״ל רבה של חיפה*:

ועוד פעם אחת נרתעתי מאוד בהתבונני בפרשת שלח, בעונש המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה אשר מתו במגפה לפני ה' (סוטה לה.).

*וראה זה פלא*, ישראל כפרו בעיקר ועשו את העגל ועמד משה בתפילה עליהם "וינחם ה' על הרעה", ובמרגלים לא הועילה ונפלו ונענשו עונש קשה ומנוול מאוד. *שמע מינה* שהמקום ברוך הוא אוהב את הארץ יותר מכבודו כביכול. . .

כל אלה הדברים ועוד כהנה וכהנה כתובים ומאמרים היו רצוא ושוב ברעיוני *ופעמים חבת הארץ עלתה בליבי כלבת אש*, ועלה ברעיוני לעזוב את ארץ מולדתי וכל טובה ולעלות אל הארץ, ומה גם במוצאי כל חג שאומרים בלהב קודש השיר הידוע לספרים לשנה הבאה בירושלים, נדפס בכל ספרי האזהרות לחג השבועות, אז השלהבת היתה עולה בתקפה וגלי מחשבות מתרוצצים בעורקי דמי, *ומה גם* בהיותי מוזמן לפעמים לקשר של איזה זוג או שותפים לקשרם ולחייבם בקניין סודר ובקנס בתנאים נאים שקבלו עליהם לעלות אל הארץ, בהיותי סופר מומחה, *הייתי מתקנא מהם מאוד מהם עד שהיו זולגות מעיני דמעות. * ומה גם עוד בעת היתה השיירה יוצאת מן העיר לנסוע אל הארץ *פלגי מים ירדו עיני* ואומר *מי יתן לי אבר כיונה אעופה אשכונה על אדמת הקודש. *

(שו״ת מים חיים או״ח ב הקדמה)

רמבן

בס״ד

רמב״ן - ר׳ משה בן נחמן.

רמב״ן - רבי משה בן נחמן היה מגדולי ישראל בימי הביניים. הוא נולד ופעל בספרד הנוצרית, וכמו יהודים אחרים בני זמנו בספרד היה רמב״ן איש משכיל מאוד: הוא היה רופא ופילוסוף, מנהיג דתי ויועץ למלך, פרשן התורה ומראשוני החכמים שעסקו בקבלה. הרמב״ן חי בתקופת הראשונים וחיבר ספרים רבים בים התלמוד.

בגיל 69 נאלץ - בפקודת מלך אראגון (בספרד) - להתייצב לוויכוח עם מומר נוצרי. בעקבות הוויכוח והספר שכתב על הוויכוח ניסו להרוג את הרמב״ן, ורמב״ן נאלץ להימלט מספרד והחליט לעלות לארץ ישראל.

כך הגיע ר׳ משה בן נחמן לנמל עכו בקיץ 1267, ומשם יצא בדרכו לירושלים. שנה אחר כך, בשנת 1268, חזר ר׳ משה בן נחמן לעכו - כיון שלא הסתדר בירושלים ושם נפטר.

במכתב לבנו מספר רמב״ן על מצב ירושלים:

״ואין ישראל בתוכה. . . רק שני אחים צבעים. . . ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות. . . ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה. . . רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה. . . לראות בית המקדש החרב ולבכות עליו, ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בניינה ותיקונה. . . ״ ובסיום המכתב כותב רמב״ן לבנו: ״אביכם הדואג ושוכח, רואה ושמח משה בן רב נחמן. . . ״

ר׳ משה בן נחמן כתב איגרת מאוד מפורסמת לבנו ובה פירט והסביר לבנו כיצד לעבוד את ריבנו של עולם.

באיגרת זו כתב שחשוב לראות שכל אדם ואדם חשוב הוא ולכל אחד יש מעלה וצריך ללמד זכות על כל אדם.