אמונה משחררת את הדרך להצלחה

ב־2006 חברת Ford הייתה במשבר עצום. אלן מולאלי נכנס לתפקיד המנכ״ל, ובאותה שנה החברה עמדה להפסיד בערך 17 מיליארד דולר. הוא הנהיג ישיבת הנהלה שבועית שבה כל מנהל הציג את מצב התחום שלו בצבעים: ירוק — הכול בסדר; צהוב — יש בעיה; אדום — יש בעיה רצינית.

בשבוע הראשון: הכול ירוק. בשבוע הבא: הכול ירוק.

מולאלי הסתכל עליהם ואמר בערך: אנחנו הולכים להפסיד 17 מיליארד דולר — ואין פה אפילו דבר אחד שלא עובד?

הוא הבין מה קורה. בתרבות שהייתה אז בחברה, מנהל שהודה שיש אצלו בעיה פחד שזה יעלה לו בקריירה. אז כולם העדיפו להציג מצגת ירוקה.

עד שבאחד המפגשים מארק פילדס, שהיה אחראי על הפעילות בצפון אמריקה, החליט להציג אדום. הייתה בעיה טכנית בהשקת ה־Ford Edge והוא החליט לעצור את התהליך במקום להעמיד פנים שהכול בסדר.

החדר השתתק.

פילדס סיפר אחר כך שכולם התרחקו ממנו בכיסאות. מבחינתם הוא גמר את הקריירה.

ואז מולאלי התחיל למחוא כפיים.

הוא אמר לו: "Mark, that's great visibility."

ואז שאל את שאר ההנהלה: מי יכול לעזור למארק לפתור את הבעיה?

וזה שינה את החברה. מהר מאוד המצגות הפסיקו להיות כולן ירוקות. פתאום הופיעו צהובים ואדומים — ורק אז אפשר היה להתחיל באמת לתקן. הסיפור הזה מתואר במקורות על המהפך של פורד, וגם מולאלי עצמו סיפר אותו.

השמחה של התפילה בבוקר

תקופה קצרה גרתי בבית סבא הרב מרדכי אליהו זצוק״ל וסבתא בעת שלמדתי במכללה. זה לא קל לקום לסליחות, ועוד פחות קל אם ישנת בלילה קודם בשעה מאוחרת. אבל סבא תמיד היה עירני, לא משנה באיזו שעה הלך לישון, תמיד הוא היה קם בשמחה, מוכן ומזומן לתפילה, כמו לפגישה עם מלך.

בבית היתה אווירה של רוממות ותחושה שהדבר הכי אהוב על סבא זה להתפלל, והוא עושה את זה בציפייה, אילו לא עשה זאת גם אתמול. קשה היה שלא להידבק. ולכן לא היינו מפסידים סליחות עם סבא הרב ז״ל. והעיקר היה בעת שהיינו חוזרים מהתפילה. אווירה אחרת היתה בבית. שמחה אחרת. קשה להסביר.

עם כל החשיבות שסבא ראה בתפילה, הוא מעולם לא אמר למישהו ללכת לתפילה, הוא לא העיר למישהו שבחר להתעכב בבית ולא לקום לסליחות. תמיד הוא פנה בסגנון עדין של הצעה או שאלה, אף פעם לא בצורת הערה.

(רחל בזק, נכדתו של הרב)

הקול חזר בברכת הצדיק

המקרה אירע בשנת תשס״ה, היה זה בתקופת אלול-תשרי, לאחר תקופת הסליחות. אבא, שנוהג לקחת חלק בתפילות כשליח ציבור, דיבורו נחלש מאוד לאורך תקופה די ארוכה עד כדי כך שלא היה יכול לדבר אלא לכתוב בלבד. הוא הלך להתיעץ עם רופא אף-אוזן-גרון. הרופא ביקש ממנו לקחת ביופסיה תחת הרדמה מלאה בבית החולים הדסה.

בהתייעצות עם אמא, החליטו לקבוע פגישה וללכת לרב מרדכי אליהו זצוק״ל לשאול בעצתו. הרב כמובן הכיר את אבא ולאחר חילופי ברכות, זיהה הרב את הקושי בדיבור אצל אבא. אבא סיפר לו מה אמר הרופא ושצריך לעשות ניתוח. אמר הרב: "לא ניתוח ולא בטיח. תלך הביתה". ואכן למחרת בבוקר הקול של אבא חזר להיות כרגיל ולא היה צריך שום טיפול ושום התערבות.

(עדה גיל, מושב קשת. מנחה תוכנית לנשים בהריון, "דבש מסלע")

הנקיות בדברים קטנים וגדולים

הנקיות של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל הייתה גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנים ביותר. כשהייתי ילד והיה מו״ר אבא לוקח אותי ואת אחי לסליחות, היה מכין אותנו לילה קודם לכן להכין פנסים וכדו׳, כדי שנתרגל למחשבה של הסליחות כבר לפני השינה. וכך בבוקר היינו קמים באשמורת הבוקר ביתר קלות. וכשהיינו קמים היה מעיר אותנו בלחש כדי שאמא לא תתעורר ולא יהיה גזל שינה חלילה ויצא שכרנו בהפסדנו.

וכך הייתה כל הדרך אל הסליחות בלחש גמור, לא לטרוק את הדלת של הבית שלא יתעוררו השכנים. ולא לדבר בקול בחדר המדרגות שלא להפריע את מנוחתם. וכך כל הדרך לבית הכנסת, הכל כדי להזהר מגזל שינה, שלא ניתן להשיבו.

(הרב שמואל אליהו, בן הרב)

שלושת הנוכלים והאיש התמים

שלושה פרחחים נטפלו לאיש אחד מסכן. האיש צעד לו בנחת בפאתי הכפר, גורר אחריו את החמור, ומאחור קשורה העז לזנב החמור ופעמון בצווארה, והפעמון מדנדן ומשמיע את קולו ובעל הבית יודע שהעז מאחור צועדת בעקבותיו.

״מתערב אתכם שאצליח לגנוב לו את העז בלי שירגיש! ״ אמר הראשון.

״מתערב שאצליח לגנוב לו את החמור בקלי קלות! ״ אמר השני.

״ואני אצליח לגנוב את בגדיו בלי שום קושי! ״ אמר השלישי.

״מתערבים? ״ שאלו שלושתם כאחד.

״מתערבים! ״ השיבו שלושתם ביחד, ושכחו להודיע על איזה סכום הם מתערבים.

יצא הראשון ופסע חרש חרש אחרי האיש שפיזם לו שירי עם מלווה בקול נעירות החמור. שיחרר בנחת את החבל שקשר את העז לזנב החמור, הוריד את הפעמון מצווארה של העז וקשר אותו בזנב החמור. דנדון הפעמון נשמע מזנבו של החמור והאיש היה בטוח שהעז עודנה פוסעת אחריו והמשיך לפזם לו בנחת.

ואז משום מקום צץ לו פתאום השני:

״שלום לך אדוני, מנהג חדש זה אצלכם? ״ שאל.

״שלום וברכה. על מה אתה מדבר? ״

״על החמור אני מדבר. האם זה מנהג חדש אצלכם לתלות פעמון על זנב החמור? ״

סובב האיש את ראשו לאחור וגילה שגנבו לו את העז.

״גנבים! גנבים! ממש עכשיו גנבו לי אותה. מקודם עוד ראיתי אותה פוסעת אחריי״, קונן האיש.

״אל תדאג״, ניסה ה״אורח״ לנחם אותו, ״בוודאי לא הספיקו להרחיק, אני אשמור על החמור ואתה תלך לרדוף אחריהם״.

האיש שמח על העזרה הבלתי צפויה ורץ לחפש את העז, כשחזר גילה שגם החמור איננו. נסער וכועס המשיך לצעוד בחוסר מטרה והגיע אל הבאר שבקצה הכפר.

והנה הוא רואה בן אדם עומד ליד הבאר וממרר בבכי, דמעותיו החמות נוטפות לתוך מימי הבאר הקרים.

״מה קרה לך? למה אתה בוכה? ״

״הארנק שלי, הארנק שלי נפל לתוך הבאר! ״

״איזה מזל רע יש ליום הזה״, הצטרף האיש לקינה, ״גם עז וגם חמור גנבו לי היום״, ופרץ בבכי.

״אל תבכה, אל תבכה. הכול יהיה בסדר. אם רק תיכנס לבאר ותביא לי את הארנק, אתן לך סכום כסף שתוכל לקנות בו שני חמורים ושתי עזים, לי יש דלקת פרקים אסור לי להיכנס למים הקרים, אבל אתה יכול״.

אורו עיניו של האיש והוא מיהר לפשוט את בגדיו ולצלול למים הקרים.

את הארנק הוא כמובן לא מצא, וכשיצא משם הוא גם לא מצא את בגדיו. . .

הצלה בג׳ונגל היפני

ב-5 ביוני 1943, פרד הארגסהיימר, אז סגן צעיר וטייס בחיל האוויר האמריקאי, יצא למשימת צילום וסיור מעל האי ניו בריטן (היום כחלק מפפואה גינאה החדשה), שהיה תחת שליטה יפנית קשוחה. במהלך המשימה הותקף מטוס ה-P-38 שלו על ידי מטוסי קרב יפניים והחל לעלות באש. פרד הצליח לצנוח ברגע האחרון ונחת בלב ג׳ונגל טרופי סבוך ומאיים, כשהוא פצוע וברשותו ערכת הישרדות בסיסית בלבד.

במשך 31 ימים הוא נדד לבדו ביער הגשם, כשהוא סובל מרעב קיצוני, תשישות והתקפי מלריה, וניזון בעיקר מחלזונות ומים שמצא בנחלים. הוא נע בלילות כדי להימנע מפטרולים יפניים שסרקו את האזור, כשהוא משוכנע שסופו קרוב.

ביום ה-32, כשתשוש כמעט לחלוטין, שמע פרד קולות. הוא חשב שאלו החיילים היפנים, אך מבין העצים הופיעו ציידים מקומיים מבני שבט הנאקאנאי. במקום להסגיר אותו ליפנים – מעשה שהיה מזכה אותם בפרס גדול – הם החליטו להציל אותו.

המקומיים נשאו אותו אל כפר החוף שלהם, אאה אאה (Ea Ea). הם בנו עבורו בקתה נסתרת בביצה סמוכה כדי להגן עליו מפני הסיורים היפניים התכופים. במשך שבעה חודשים הם טיפלו בו, האכילו אותו בשורשים, חזירים ודגים, וסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם בכל יום מחדש; אילו היפנים היו מגלים אותו, כל תושבי הכפר היו מוצאים להורג בעינויים. באחד המקרים הקשים, כשפרד חלה במלריה קשה והיה חלש מכדי לאכול, אישה מקומית בשם אידה הניקה אותו מהחלב שלה כדי להשאיר אותו בחיים.

בפברואר 1944, בעזרת רשת של תצפיתנים אוסטרלים שפעלו מאחורי קווי האויב, נוצר קשר עם כוחות בעלות הברית. צוללת אמריקאית הגיעה בחשאי אל החוף וחילצה את פרד בחזרה הביתה.

פרד חזר לארצות הברית, השתחרר מהצבא בדרגת מייג׳ור (רב-סרן), התחתן עם אשתו דורותי, הקים משפחה והפך לאיש מכירות מצליח במינסוטה. אולם, הזיכרון של האנשים שהצילו את חייו סירב להרפות ממנו. הוא נהג לומר: "האנשים האלה אחראים לכך שאני חי. איך אוכל אי פעם לגמול להם?"

בשנת 1960 הוא החליט לחזור לאי לבקר את מציליו. כששאל את המקומיים ואת המיסיונרים באזור מה הדבר שהם הכי זקוקים לו, התשובה היתה חד-משמעית: חינוך לילדים.

כשחזר לארה״ב, החל פרד במבצע גיוס כספים נרחב. הוא עבר מדלת לדלת, הרצה בכנסיות ובמועדונים חברתיים, והקים קרן תרומות. בשנת 1963 הוא חזר לאי עם בנו ויחד עם המקומיים בנה את בית הספר הקבוע הראשון באזור – "בית הספר לזכר אנשי האוויר" שנפתח עם כ-40 תלמידים.

בשנת 1970, לאחר שילדיהם גדלו, פרד ודורותי עזבו את חייהם הנוחים באמריקה, עברו לגור בניו בריטן ולימדו בבית הספר בהתנדבות במשך ארבע שנים. הוא עזר להקים בית ספר נוסף, ספריות ומרפאה רפואית. בהמשך הוא הקים מטעי ענק שסיפקו מקומות עבודה חיוניים לתושבי האזור העניים.

בשנת 2000, לאות תודה על מפעל חייו, הכריזו עליו בני שבט הנאקאנאי כצ׳יף (ראש שבט) רשמי והעניקו לו את התואר "סוארה אאורו" – שפירושו "לוחם ראשי".

בשנת 2006, בגיל 90, הגיע פרד לביקורו האחרון בהחלט באי. זמן קצר לפני כן, ציידים מקומיים איתרו סוף סוף במעמקי הג׳ונגל את שרידי מטוס ה-P-38 שהתרסק ב-1943. מכיוון שהיה מבוגר וחלש מכדי ללכת, הגברים של השבט נשאו את פרד על כיסא מיוחד על כתפיהם לאורך קילומטרים בתוך הג׳ונגל הסבוך. שם, תחת כיפת השמיים ובצל העצים, הוא זכה לגעת בפעם האחרונה בכנף המטוס השבורה שדרכה החל סיפורו.

פרד הארגסהיימר הלך לעולמו בדצמבר 2010 בגיל 94. בתי הספר, המרפאות והכלכלה שהוא עזר לבנות ממשיכים לפעול ולשרת אלפי אנשים עד היום – עדות חיה לטייס אחד שלא שכח לומר תודה.

הסכין השחורה והפתיל הלבן

בחור נאה הגיע לבית מלון וביקש לראות את המנהל. כאשר המנהל הגיע, התחיל הסיפור:

הלקוח: האם חדר 39 פנוי? המנהל: כן, אדוני. הלקוח: האם אני יכול להזמין אותו? המנהל: ברור שאתה יכול. הלקוח: תודה רבה.

לפני שהלקוח עלה לחדר הוא ביקש מהמנהל שידאג לו לסכין שחורה, פתיל לבן באורך של 39 ס״מ ותפוח במשקל 73 גרם. המנהל הסכים למרות שהיה מופתע מכל הבקשות המוזרות של הלקוח.

הלקוח הלך לחדר, ובהמשך היום לא ביקש שום דבר נוסף. לצערו של המנהל, החדר שלו היה ליד חדר 39. אחרי חצות הלילה המנהל שמע קולות ורעשים מוזרים מהחדר הסמוך. קולות של חיות בר ושל כלים וחפצים מושלכים לעבר הרצפה.

המנהל לא נרדם כל אותו הלילה, הוא לא הפסיק לחשוב על מקור הרעש ומה עושה שם הלקוח.

בבוקר כאשר הלקוח החזיר את המפתחות, המנהל ביקש לראות את החדר קודם לפני שהוא עוזב. כשהגיע לחדר הוא ראה שהכל בסדר, שום דבר לא חריג, הוא אפילו ראה את הפתיל הלבן, הסכין השחורה והתפוח מונחים על השולחן.

הלקוח שילם את החשבון, נתן לפקיד הקבלה טיפ טוב ועזב את המלון עם חיוך. המנהל היה בשוק, אבל הוא לא גילה לפקיד את מה שהוא שמע בלילה. למעשה, הוא התחיל לפקפק בעצמו. . .

כעבור שנה, הלקוח הופיע שוב. הוא ביקש לראות את המנהל שוב. המנהל היה מבולבל. הלקוח ביקש את אותם דברים שוב: חדר 39, סכין שחורה, פתיל לבן באורך 39 ס״מ ותפוח במשקל 79 גרם.

הלילה הזה, המנהל רצה לדעת בדיוק מה קורה בחדר הסמוך לחדרו. הוא העביר את הלילה כולו ללא שינה, כשהוא ממתין שמשהו יקרה. אחרי חצות, אותם רעשים וקולות נשמעו, הפעם חזק יותר ופחות ברור מהשנה שלפני כן.

ושוב לפני שעזב, הלקוח שילם את החוב שלו והשאיר על השולחן טיפ גדול לפקיד. החיוך לא עזב את הפנים שלו.

המנהל התחיל לחפש מה המשמעות של כל הדברים שהלקוח ביקש שיהיה לו. למה הוא ביקש את חדר 39? למה פתיל לבן? ולמה לעזאזל סכין שחורה?

למעשה, המנהל לא הגיע לשום תשובה מספקת לגבי כל השאלות הללו.

כעת המתין המנהל בתשוקה לחודש מרץ, החודש שבו הלקוח אמור להופיע. לשמחתו, ביום הראשון של חודש מרץ, אותו הלקוח הגיע. הוא ביקש את אותם הדברים הרגילים: רצה להזמין את אותו החדר ורצה לקבל את אותם הדברים כמו מקודם.

המנהל שוב שמע את אותם הרעשים, והפעם חזק יותר מהפעם הקודמת.

בבוקר, כאשר הלקוח התכונן לעזוב את המלון, המנהל התנצל בנימוס וביקש לדעת את סוד הרעשים מהחדר.

״אם אספר לך את הסוד, אתה מבטיח שלעולם לא תגלה אותו לאף אחד אחר? ״ ״אני מבטיח, אני לעולם לא אתן לאף אחד אחר לדעת. ״ ״נשבע? ״ ״אני נשבע, אני לא אגלה את הסוד שלך. ״

ואז סוף סוף הלקוח גילה למנהל את הסוד.

למרבה הצער, המנהל הינו אדם הגון, ועד עכשיו לא גילה את הסוד לאף אחד אחר. . .

חברותא אחרונה בערכין

בזמן מלחמת שלום הגליל אבא שלי היה ראש הכולל בישיבת כרם ביבנה ויהודה כץ היה תלמיד בישיבה. במשך תקופה ארוכה הם למדו יחד דף יומי בחברותא, עד המלחמה שממנה לא חזר.

והנה סיפור פלאי שסיפר לנו אבא שלי בעניין.

אני מפרסם שוב לע״נ יהודה ז״ל ששרידי גופתו הוחזרו בה״ב.

"אחת לכמה שבועות היינו מתכנסים בביתו של יהודה כץ אצל ההורים לשיעור. יצא לי מידי פעם להעביר את השיעור בפני החברים והמשפחה. פעם אחת סיפרתי לאבא של יהודה שאני הייתי האחרון שלמדתי עם יהודה. הייתי חברותא של יהודה, והיינו לומדים כל יום בהפסקת צהרים את הדף היומי. היינו בסוף מסכת ערכין כשפרצה מלחמת לבנון.

הודיעו לבחורים שבראשון בלילה יבואו אוטובוסים לקחת אותם. באותו ערב הייתה מסיבת שבע ברכות לאחד הבחורים וסיכמנו בינינו שאחרי המסיבה נתיישב ללמוד ולסיים את המסכת כי נותרו לנו עוד שני דפים לסיימה, ואכן כך עשינו וסיימנו את מסכת ערכין. אמרנו את הנוסח המקובל תוך הדגשת התפילה הנאמרת בסיום: ״ותתקיים בי בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך״.

ליויתי את יהודה לאוטובוס שחיכה ברחבה שלפני הישיבה, נפרדנו בהתרגשות מתוך ברכה לשובו לשלום. האוטובוס נסע לדרכו ומאז לא ראיתי אותו."

"אבא של יהודה מאוד התרגש למשמע הסיפור על סיום מס׳ ערכין, והוציא מכיס מעילו פנקס שבו היו כתובים הדברים הבאים, שאותם כתב כחצי שנה לפני כן.

הוא סיפר לי שהיה נוסע מידי פעם למקובל כלשהו כנראה ביפו, אולי הרב פיש שהיה תלמידו של הסנדלר. כשהיה אצלו לאחרונה, סיפר לו המקובל שחלם על יהודה בלילה, והנה הוא יושב בגן ״ולומד מסכת ערכין״.

אין שום סיכוי שהוא שמע אי פעם שלמדנו מס׳ ערכין. אני לא יודע מה טיבו של אותו גן ומשאיר זאת לדמיונם של הקוראים.

את הסיפור כתב יחיאל גרינברג, בנו של הרב מרדכי גרינברג ראש ישיבת כרם ביבנה לשעבר."

הפיצוץ למען הכסף המזויף

אחד ממקרי הונאת הביטוח המזעזעים והמפורסמים ביותר בהיסטוריה האמריקאית היה הפיצוץ הקטלני בשכונת ריצ׳מונד היל באינדיאנפוליס, ארה״ב.

בשנת 2012 מונסראט "מונסי" שירלי, אחות במקצועה, חיה בבית דו-קומתי יפה בשכונת ריצ׳מונד היל האמידה והשקטה. היא החלה לנהל מערכת יחסים עם אדם בשם מארק ליאונרד.

השניים נקלעו במהירות לחובות עצומים: שירלי הייתה בהליכי פשיטת רגל עם חובות כרטיסי אשראי של מעל 63, 000 דולר. מארק ליאונרד היה מהמר כבד שהפסיד עשרות אלפי דולרים בקזינו.

כדי לפתור את בעיותיהם הכלכליות, מארק הגה תוכנית: לפוצץ את הבית של מונסי כדי לתבוע את חברת הביטוח. לפני הביצוע, הם העלו את פוליסת הביטוח של המבנה והתכולה לשווי של כ-300, 000 דולר. כדי להגדיל את הסכום, הם שיקרו וטענו בפני סוכני הביטוח כי רכשו לאחרונה ציוד יקר ערך, כולל טלוויזיות ענק ואפילו ציור מקורי של פיקאסו.

מארק גייס לתוכנית את אחיו, בוב ליאונרד, שהיה בעל ידע טכני. הקנוניה לא יצאה לפועל בניסיון הראשון. במהלך סופי השבוע של סתיו 2012, השותפים למזימה ניסו פעמיים לפוצץ את הבית ללא הצלחה. בכל פעם שהם ניסו, הם נסעו לבית מלון או קזינו מרוחק, ואפילו דאגו להוציא את חתול המחמד של המשפחה לפנסיון כדי שלא ייפגע – פרט שהעלה מאוחר יותר את חשדם של החוקרים.

בסוף השבוע של ה-10 בנובמבר 2012, השניים שוב יצאו מהעיר. לפני שעזבו, מארק ובוב פירקו את שסתומי הגז המרכזיים של הבית והסירו את וסת לחץ הגז. הבית התמלא בכמויות אדירות של גז טבעי ואדי בנזין במשך שעות, והפך למעשה לפצצה מתקתקת. כדי להפעיל את הפיצוץ מרחוק מבלי שהם יהיו באזור, הם השתמשו בטריק מתוחכם: הם כיוונו את הטיימר של מכשיר המיקרוגל במטבח. כשהשעה הגיעה (11: 10 בלילה), המיקרוגל נדלק, יצר ניצוץ חשמלי קטן, והצית את הגז.

התוצאה הייתה קטסטרופלית. הפיצוץ היה בעוצמה השווה ל-5 טונות של חומר נפץ (TNT) – חזק כל כך שהוא הזיז מחטים של חיישנים סיסמיים למדידת רעידות אדמה במרחק של 40 קילומטרים משם.

ביתם של מונסי ומארק נמחק לחלוטין מעל פני האדמה. הבית הסמוך קרס לגמרי על יושביו. שני השכנים, ג׳ון "דיון" לונגוורת' (בן 34) ואשתו ג׳ניפר (בת 36), נהרגו במקום. גופותיהם נשרפו קשות וחילוצם לקח זמן רב.

למעלה מ-80 בתים בשכונה ניזוקו באופן קשה, כאשר עשרות מהם נאלצו להיהרס לחלוטין לאחר מכן בגלל פגיעות מבניות. עשרות שכנים נפצעו, ואחרים נלכדו תחת הריסות בתיהם הבוערים. השכנים שהיו בחרדה גדולה היו בטוחים שמדובר במתקפת טרור או הפצצה.

בתחילה סברו כוחות הכיבוי שמדובר בתאונת דליפת גז טבעי מצערת. אך חוקרי ההצתות גילו במהירות סימנים מחשידים: שסתומי הגז בבית היו מפורקים בכוונה. שרידי המיקרוגל הראו שהוא היה המקור המדויק של הניצוץ. היסטוריית החובות של בני הזוג והעלאת פוליסת הביטוח רגע לפני האסון סיפקו מניע ברור.

היו גם עדויות של חברים שסיפרו שמארק ליאונרד פלט משפטים מחשידים לגבי רכישת מכונית פרארי מיד לאחר שהבית יתפוצץ.

כחודש לאחר האסון נעצרו המעורבים. המשפט הפך לאחד המתוקשרים ביותר במדינת אינדיאנה.

מארק ליאונרד (המוח מאחורי התוכנית): הורשע ברצח, הצתה והונאת ביטוח. הוא נשפט למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור, ומת בכלא בשנת 2018. בוב ליאונרד (האח שסייע בהרכבה): הורשע ב-51 סעיפים שונים ונשפט גם הוא למאסר עולם ללא שחרור.

מונסראט שירלי (בעלת הבית): חתמה על עסקת טיעון, הפכה לעדת תביעה והעידה נגד בן זוגה. היא הביעה חרטה אך נשפטה ל-50 שנות מאסר בפועל.

השכונה שנחרבה עברה שיקום ארוך של שנים, אך הטראומה והכאב על אובדן בני הזוג לונגוורת' בשל חמדנות כלכלית נותרו פצע פתוח בקהילה עד היום.

הפרשה הזו אף זכתה לאחרונה לתיעוד נרחב בסדרה "השכן הכי גרוע בעולם" (Worst Neighbor Ever) בנטפליקס.

הרב שילת הבין את הנשמה

לפני כשלושים וחמש שנה חזרתי לבית המדרש מהשירות הצבאי וחשתי משיכה עצומה ללימודי אמונה. הרגשתי שאני חייב להגות ולהעמיק בתורת הרב קוק יומם וליל.

פניתי לר״מ שלי ואמרתי לו: ״הרב, אני לא רוצה ללמוד גמרא, אני רוצה ללמוד אמונה כל היום. ״ שעה ארוכה הוא דיבר איתי על חשיבותה של הגמרא, אך אני בשלי, חשקה נפשי בלימודי אמונה. לבסוף אמר לי: ״יששכר, אני ר״מ חדש בישיבה והבקשה שלך מאוד חריגה. תפנה לרב פלוני שיאשר לך. ״

פניתי לאותו רב, וגם אִתו התנהל אותו שיח עקר — גמרא או אמונה. כך עברתי מרב לרב, עד שהגעתי למורי ורבי, הרב יצחק שילת.

הרב שילת שמע את בקשתי ואמר לי: ״מצוין, תלמד אמונה כל היום, אין שום בעיה. ״ באותה שנייה ידעתי: הרב שילת זהו מורי ורבי.

הוסיף הרב שילת וחשף בפני מעט מעולמו האישי כבחור צעיר בישיבת "מרכז הרב". (סיפורו האישי מלווה אותי כבר 35 שנה. . .)

הוא סיים את החלק הזה של השיחה בבקשה: ״אל תנעל את הדלת בפני הגמרא. תלמד אמונה, תשקע בעולמם של הוגי הדעות, אבל אם בדרך לימודך תצטרך לברר סוגיה כלשהי בגמרא, אל תתחמק — תפתח את הגמרא ותעמיק בלימודה. בהתחלה זה יהיה בפעם ב'. . . אבל עם השנים הקשר לגמרא יתחזק, ויום אחד תמצא את עצמך לומד גמרא בצורה סדירה. ״ (אגב, זה עדיין לא קרה, אך מי יודע — החיים עוד ארוכים, והדלת פתוחה לרווחה. . .)

הוסיף הרב שילת ואמר: ״יש לי הצעה בשבילך. כדי ללמוד אמונה ברצינות ובעמקות אני מציע לך שני מסלולים ותבחר מה הכי נכון לך.

מסלול א׳ תיצמד לדמות. תעמיק ותלמד הוגה דעות מרכזי ותשקע בעולמו מכל הכיוונים. ברמב״ם, ברב קוק, ברש״ר הירש וכדומה. תסיים עם דמות אחת ותעבור להוגה דעות נוסף וכן הלאה.

מסלול ב׳ תלמד לפי סדר הדורות. תתחיל מרס״ג, תעבור לחוה״ל, ממנו לכוזרי, לרמב״ם וכן הלאה — דור אחר דור. ״

קמתי מהשיחה עם הרב שילת מרחף, מלא עוצמות ואמונה עמוקה בצדקת הדרך. עד היום שיחה זו צרובה בעמקי נשמתי ואישיותי.

באותם הימים בחרתי במסלול א׳ אותו הציע מו״ר. זו הייתה השנה היפה ביותר בחיי. למדתי את אורות הקודש כעשר שעות ביום, שלושה סדרים מלאים! התענגתי על כל רגע. המראתי לגובהי מרומים וצללתי לעמקי תהומות. עולמו של הרב קוק נפרש בפני. הגיתי בתורתו ללא הרף. ומאז עד היום אני משתדל לדבוק בתורתו ובדרכו של הראי״ה קוק בכל נימי נפשי, רוחי ונשמתי.

היום, ג׳ אלול, לפני 91 שנה, כבה אור האורות, אך תורתו מאירה את עולמם של רבבי רבבות עמך בית ישראל.

יששכר היימן