חיילים פרועים שלא הכירו שמעות

ה-Filthy Thirteen (השלושה-עשר המלוכלכים) הייתה מחלקת חבלה מוצנחת בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, שסיפורה יוצא הדופן שימש כהשראה לספר ולסרט המפורסם "12 הנועזים".

הקבוצה הייתה חלק מפלוגת המפקדה של רגימנט חיל הרגלים המוצנח 506 במסגרת הדיוויזיה המוטסת 101 ("הנשרים הצורחים").

סמל ג׳ייק מקניס (במרכז התמונה), בן תערובת אינדיאני (צ׳רוקי) מאוקלהומה, היה מפקד הקבוצה שכללה חבורה של חיילים קשוחים, מרדנים ופרועים, שלא סבלו משמעת צבאית קלאסית.

השם "השלושה-עשר המלוכלכים" הוענק להם משום שמהרגע שהגיעו לבסיס האימונים באנגליה, הם סירבו להתרחץ, לכבס את בגדיהם או להצדיע לקצינים, והעדיפו להשקיע את כל זמנם באימוני הישרדות ולחימה. הם חיו בצריף מבודד, צדו חיות בר באזור כדי להשלים תזונה, ונהגו לשתות וללכת מכות בפאבים המקומיים.

ערב הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, הפכה המחלקה לאייקון היסטורי בזכות סדרת תמונות שצילמו כתבים צבאיים. בהשראת המורשת האינדיאנית של מקניס, החברים גילחו את ראשיהם לתספורות מוהוק וצבעו את פניהם בצבעי מלחמה אינדיאניים.

המשימה: צניחה בלב שטח אויב שעות לפני הנחיתה הימית, במטרה לפוצץ גשרים אסטרטגיים מעל נהר הדווה (Douve) כדי למנוע מתגבורות שריון גרמניות להגיע לחופים.

הם צנחו תחת אש כבדה, איבדו חלק מאנשיהם ואת רוב הציוד, אך מקניס אסף את הניצולים, אלתר חומרי נפץ, והם הצליחו להשמיד את הגשרים ולהחזיק בעמדותיהם במשך ימים מול כוחות עדיפים בהרבה.

היחידה לא עצרה בנורמנדי והמשיכה להוביל משימות התאבדותיות לאורך המלחמה:

הולנד (מבצע מרקט גארדן): הם צנחו כדי לאבטח גשרים חיוניים. במהלך הקרבות מילא מקניס תפקיד של מפקד בפועל לאחר שקציניו נהרגו.

הקרב על הבליטה (באסטון): כשהדיוויזיה המוטסת 101 כותרה על ידי הנאצים בקור המקפיא של בלגיה, חברי הקבוצה התנדבו להפוך לסיירים – כוחות חלוץ שצנחו ישירות לתוך הטבעת הגרמנית כדי להציב משואות ניווט ומכשירי רדאר, שאפשרו למטוסי האספקה של בעלות הברית להצניח תחמושת ואוכל לכוחות הנצורים.

למרות שנשלחו תמיד לחזית הקשה ביותר וספגו אבדות (רבים נהרגו, נפצעו או נשבו), הרעיון המרכזי של המחלקה נשמר, ומקניס עצמו שרד את המלחמה כולה עם ארבע צניחות קרביות.

בניגוד לסרט הוליווד "הנועזים בעורף האויב" (שבו הדמויות הן אסירים פליליים הנידונים למוות), חברי ה-Filthy Thirteen לא היו פושעים, אלא פשוט חיילים מרדנים, עצמאיים ופרועים שסירבו להיכנע לחוקים היבשים של הצבא, אך הפכו ללוחמים הקטלניים והיעילים ביותר ברגע האמת.

זקן הדור והביקורים השבועיים

*עושים מצוות חבילות? * /עמיחי שוקרון י״ב באלול תשפ״ב

יש איזה זקן הדור, זקן מהקהילה שלי, יהודי מלא תורה וחכמה, צח לשון וירא שמים בתכלית. מזה למעלה משנה הוא לא מצליח להגיע לביהכנס. הרגליים לא נושאות אותו.

הצעתי לו שאשלח מישהו מהקהילה שייקח אותו על כסא גלגלים, אבל לא נעים לו להיות לטורח. מהזקנים המכובדים ואוהבי הנתינה לאחרים, חלילה להיות הם המעמסה.

יום אחד ראיתי את החתן שלו בביהכנס ושאלתי אותו מה שלום מארי שלום. הוא סיפר לי שהוא לא יכול לצאת וכו', ושאלתי אם הוא ישמח לביקור, או שעדיף שלא. הוא אמר שהוא בוודאי ישמח. וכך יצא, שכל שבת אחרי שחרית, הייתי הולך אליו הביתה, ומשתעשע איתו בחידודי לשון ותורה, מדרשים ופרשנים. הוא ואשתו החכמנית היו ממש אוצר בשבילי, בענייני מקרא ותורה. שניהם היו מורים עשרות שנים בארץ ובחו״ל, וכרסם מלאה מלאה בתורה, וזה כל דבריהם כל הימים.

ואיך שהיו מדברים עברית? כל אות היתה מקבלת את היחס המגיע לה, מי דגושה ומי רפה, מי בקיצה ומי שלא בקיצה. הדיבור היה כמו ציור שמן עשיר, כמו ריקוד. הייתי מתענג על הצחות והטוהר של הדיבור.

התפלאתי איזה אוצר גדול היה בקהילתי, שלא הכרתי. מארי שלום מעולם לא פצה פה בביהכנס, חוץ מכמה פעמים בודדות, שלא היה מי שידרוש בין מנחה לערבית, כך סיפרו לי. אבל אני — מעולם לא שמעתי אותו מדבר כשנפגשנו בביהכנס, מעבר לשיחת חולין. ואת מרת רעייתו שתחי' לא הכרתי מעולם. בפעם הראשונה שהגעתי, היא שאלה אותי "מי אתה?", היה נראה לה משונה שמגיעה אדם לא קרוא ולא מוכר בבוקר יום השבת בשעת הסעודה.

בסוף כל מפגש שבתי כזה, מארי שלום היה מרעיף עליי מטח כבד של מחמאות, על הנהגת הקהילה, על הדיוק שלי בקריאה, על הפירוש שהשלמתי לו בחידושו ועוד. כל פעם הוא היה מגלגל בלשונו לאט לאט את המילים "הרב, אני לא מחניף, אני אומר את האמת". האמנתי לו. הייתי יוצא משם שמח בחוט המשולש: גם שימחתי שני יהודים, תלמיד חכם ורעייתו. גם למדתי תורה ולשון הקודש שמשמחים אותי בעצמי. וגם. . . קיבלתי מחמאות ☺️.

בשבת הקודמת (פרשת ראה) באתי לבקר כהרגלי את הזוג הקדוש, ומארי שלום ישב על מקומו כהרגלו, חומש, מדרש רבה ומקראות גדולות פתוחים וסגורים לידו. הוא הרצה לי חידוש שחידש על פסוק מההפטרה ושאל לדעתי. הקשתי עליו קושיה — הוא מותיב והוא מפרק לה — מיד תירצתי מה שחשבתי לתרץ. עיניו אורו כמי שקיבל ידיעה שנולד לו בן, חידושים הרי הם כבנים. החידוש שלו על "כל כלי יוצר עלייך לא יצלח" נולד והיה.

בעוד החיוך על שפתיו, אמר לי מארי משפט שגרם לי להחסיר פעימה או שתיים: "אם אני אחיה עד יום כיפור, אני אדע מה כוונת הפסוק". היתה לי צמרמורת. לא בגלל שאני שומע פעם ראשונה כזה משפט, וברית כרותה לשפתים, אלא בגלל שהוא אמר אותו נינוח לגמרי, כאילו הוא אמר "אם ירד גשם, אני אקח מטריה". לא היתה רעידה בקולו, לא מרמור ולא בקשת רחמים. רק מידע יבש ופשוט.

כשהדם חזר לזרום בעורקיי, עניתי ואמרתי לו שבלי נדר, אני אגיד בשמו את החידוש שלו בבית הכנסת ביום הכיפורים. הוספנו ודיברנו בשבחה של ארץ קדשנו ותפארתנו, על הבטחון והטוב שיש בארץ חמדה טובה ורחבה, עד שהגיע הזמן להיפרד.

יצאתי מביתו סביבות 11: 30 בבוקר, היה נראה לי שהוא קצת עייף. אשתו אישרה שבלילה הוא לא ישן טוב בגלל כאבי שרירים. ברכתי אותו ברפואה שלמה והורתי לו לשכב לנוח.

בשעת רעווא דרעווין, כשעם ישראל ישבו עדיין בסעודה שלישית, נשכב מארי שלום, עצם את עיניו, ולא קם יותר. נשמתו עלתה טהורה השמימה.

בלווייה לפני שבוע וחצי, אשתו אמרה לי שאני האדם האחרון שהוא פגש, והיתה לו קורת רוח גדולה מאוד מהמפגש. אמרתי לה שלא עשיתי את זה בגלל שריחמתי עליו, אלא בגלל שנהנתי מאוד מהמפגש. אבל הנה, מצווה גוררת מצווה. זכיתי לחברותא שבועית קצרה, ועל הדרך ה' פינק אותי בחסד של אמת. חבילה של מצוות.

תהא נפשו הקדושה צרורה בצרור החיים.

הצי הצהוב בלב הים

מתי בפעם האחרונה שמעתם על 15 ספינות מסחר מ-8 מדינות שונות שנלכדו באמצע אזור קרב, נתקעו יחד במשך 8 שנים, והקימו קהילה עצמאית בלב ים — כולל משחקים אולימפיים משלהן, כנסייה, ואפילו בולים רשמיים?

אם זה נשמע כמו תסריט לסרט הישרדות קומי, ברוכים הבאים ליוני 1967. זהו הסיפור האמיתי על "הצי הצהוב" (The Yellow Fleet), הקהילה הצפה המוזרה ביותר בהיסטוריה הימית.

ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. באותו הבוקר, שיירה של 15 ספינות מסחר בינלאומיות (מבריטניה, מערב גרמניה, פולין, שוודיה, צרפת, ארה״ב, צ׳כוסלובקיה ובולגריה) עשתה את דרכה בתעלת סואץ בצפון-מזרח מצרים.

כשהקרבות התלקחו, נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר ציווה לחסום את התעלה מיידית כדי למנוע מעבר ספינות. המצרים הטביעו ספינות ישנות בשני קצוות התעלה, פוצצו גשרים ופיזרו מוקשים ימיים.

15 הספינות נלכדו בדיוק באמצע התעלה — באזור רחב שנקרא "אגם המר הגדול" (Great Bitter Lake).

המלחמה קצרה הסתיימה תוך ששת ימים, אבל התעלה נותרה סגורה לחלוטין. קו החזית המתוח בין צה״ל לבין הצבא המצרי נמתח משני צדי התעלה, והספינות נשארו תקועות בלב אזור מפורז.

עם החודשים והשנים שעברו, סופות החול העזות של מדבר סיני כיסו את כל הספינות, המפרשים והסיפונים בשכבה עבה וזהובה של אבק וחול. המראה הסוריאליסטי הזה העניק לשיירה הלכודה את הכינוי המפורסם: "הצי הצהוב".

כשהבינו שהם לא הולכים לשום מקום בזמן הקרוב, צוותי הספינות החליטו לשתף פעולה במקום להשתגע משיעמום. בסוף שנת 1967 הם הקימו ארגון רשמי בשם "אגודת האגם המר הגדול" (Great Bitter Lake Association) — סוג של מיקרו-מדינה צפה.

חיי הקהילה שנוצרו שם היו בלתי נתפסים:

- דואר עצמאי: הספנים עיצבו בולים ייחודיים בכתב יד עם חותמת רשמית של האגודה. הפלא ופלא — הדואר המצרי הכיר בבולים הללו והעביר את המכתבים של המלחים למשפחותיהם בכל העולם!

- אולימפיאדת האגם המר (1968): במקביל לאולימפיאדת מקסיקו סיטי ב-1968, הצוותים ארגנו משחקים אולימפיים משלהם! 8 מדינות התחרו בשחייה, שיט, קפיצה לרוח, וטורניר כדורגל שנערך על הסיפון הענקי של הספינה הגרמנית MS Nordwind.

- התמחות לכל ספינה: הספינה הצרפתית הפכה למרכז הנופש (היה בה בריכת שחייה), הספינה הבריטית שמשה כמועדון חברתי ובית קולנוע, ובספינה המערב-גרמנית נערכו תפילות יום ראשון קבועות.

רק בשנת 1975, בעקבות הסכמי הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים, מצרים ניקתה לבסוף את תעלת סואץ ממוקשים ומספינות טובעות.

במאי 1975 — כמעט 8 שנים מלאות לאחר שנלכדו — הורשו הספינות לעזוב את התעלה.

מתוך 15 הספינות, רובן כבר לא היו כשירות לשיט ונגררו לגרוטאות. רק שתי ספינות גרמניות (Münsterland ו-Nordwind) הצליחו להניע את המנועים שלהן בכוחות עצמן ולהפליג חזרה לנמל הבית בהמבורג, שם התקבלו על ידי קהל של עשרות אלפי אזרחים מריעים.

פפסי שקנתה צי צבאי סובייטי

מתי בפעם האחרונה שמעתם על תאגיד משקאות קלים שהפך מלילה ליום לבעל הצי הצבאי השישי בגודלו בעולם — כולל 17 צוללות, ספינת טורפדו, פריגטה ומשחתת?

אם זה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה או בדיחה של המלחמה הקרה, ברוכים הבאים לסיפור האמיתי על העסקה הביזארית ביותר בהיסטוריה העסקית: היום שבו חברת פפסי קיבלה צי צבאי מברית המועצות.

בשנת 1959 נערכה במוסקבה "התערוכה הלאומית האמריקאית". סגן נשיא ארה״ב דאז, ריצ׳רד ניקסון, אירח את מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ׳וב. במהלך מה שנודע כ״וויכוח המטבח״ המפורסם, מנכ״ל פפסי, דונלד קנדל, הציע לחרושצ׳וב כוס פפסי קרה.

חרושצ׳וב טעם, התלהב, והתמונות שלו שותה את המשקה האמריקאי הציפו את העיתונים בעולם.

בשנת 1972, פפסי רצתה להיכנס באופן רשמי לשוק הסובייטי. העניין היה שלמטבע הסובייטי, הרובל, לא היה שום ערך מחוץ לגבולות ברית המועצות, והחוק הסובייטי אסר על הוצאת מטבע חוץ מהמדינה.

הפתרון? סחר חליפין (ברטר):

ברית המועצות סיפקה לפפסי תרכיזים ומפעלים, ובתמורה פפסי קיבלה את הזיכיון הבלעדי להפצת וודקה ״סטוליצ׳ניה״ בארצות הברית. פפסי הפכה למוצר הקפיטליסטי המערבי הראשון שנמכר בתוך ברית המועצות.

העסקה עבדה מצוין במשך שנים, והרוסים פשוט חלו על פפסי. בסוף שנות ה-80 היו בברית המועצות עשרות מפעלי פפסי, והביקוש היה אדיר.

בשנת 1989 הגיע הזמן לחדש את החוזה, אך הפעם הייתה בעיה קשה:

1. פפסי הייתה שווה כבר מיליארדי דולרים בשוק הסובייטי. 2. יצוא הוודקה לארה״ב כבר לא הספיק כדי לכסות את העלות. 3. בשל המלחמה באפגניסטן, הציבור האמריקאי החל להחרים מוצרים רוסיים, ומכירות הוודקה צנחו.

לסובייטים לא היה כסף נזיל, אבל היה להם משהו אחר בשפע: ציוד צבאי ישן שהוצא משימוש.

כדי לחסוך במטבע חוץ ולשלם לפפסי, הממשל הסובייטי הציע עסקה חסרת תקדים. בתמורה למשקאות פפסי בשווי 3 מיליארד דולר, ברית המועצות העבירה לבעלות חברת פפסי:

- 17 צוללות דיזל - משחתת אחת - פריגטה אחת - ספינת סיירת (קרוזר)

ברגע שיושמה העסקה, לחברת פפסי היה בניהולה את הצי הצבאי ה-6 בגודלו בעולם!

מובן שפפסי לא תכננה לכבוש מדינות או להילחם בקוקה-קולה בלב ים. הציוד הצבאי שקיבלה היה ישן וחלוד, ופפסי מכרה את כל הצי מיד לחברה שבדית שפרקה אותו למתכת (גרוטאות).

ועדיין, העסקה עוררה סערה בוושינגטון. היועץ לביטחון לאומי של ארה״ב הביע דאגה מול מנכ״ל פפסי, דונלד קנדל, על כך שחברה פרטית מחזיקה בצי צבאי קטלני.

קנדל ענה לו במשפט ההיסטורי המפורסם:

״אנחנו מפרקים את ברית המועצות מנשקה מהר יותר מכפי שאתם בפנטגון מצליחים לעשות! ״

כעבור שנתיים, ברית המועצות התפרקה לחלוטין, והעסקה הזו נותרה אחד הרגעים הביזאריים והמשעשעים ביותר של סיום המלחמה הקרה.

משה פלסר: מהרוע לטוב

ב-2 ביולי 2008, משה פלסר, טוראי צעיר הנמצא בעיצומה של הכשרת הלוחם שלו בחטיבת גולני (בהמשך שירת ביחידת אגוז), שהה בחופשה בביתו שבירושלים.

פלסר רכב על אופניו במרכז העיר כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים וללא נשק. לפתע, הבחין בטרקטור גדול שנוסע בפראות ברחוב יפו, רומס מכוניות והורג עוברים ושבים (בפיגוע נרצחו שלושה אזרחים).

פלסר לא היסס, השליך את אופניו ופתח בריצה לעבר הטרקטור המשתולל. הטרקטור נתקע לרגע במעקה בטון. מאבטח אזרחי חמוש טיפס עליו אך קפא ולא ירה במחבל, ומשה טיפס מיד אחריו. המחבל התעורר מעילפון קצר והחל להסיע את הטרקטור שוב. מעוצמת התנועה פלסר נזרק לאחור ונפל מהכלי, אך התעשת מיד, טיפס עליו בשנית, חטף את האקדח מידיו של המאבטח, כיוון לעבר המחבל וירה בו ארבעה כדורים שהרגו אותו במקום והפסיקו את מסע הרצח.

בדיוק 11 שנים ויום לאחר הפיגוע, החליט פלסר להשלים את מעשה הצלת החיים מהצד השני. הוא פנה לארגון "מתנת חיים" ותרם כליה באופן אלטרואיסטי לאדם שלא הכיר מעולם, במטרה להפיץ אור וטוב כמשקל נגד לרוע שפגש בעבר.

"לפני 11 שנים הזדמן לי להיות מול רוע מוחלט, ובחרתי לעשות משהו טוב. המשהו הטוב היה להרוג. היום אני בוחר לעשות משהו טוב, שהוא להחיות".

הניתוח הוכתר בהצלחה והפך לסמל של גבורה אזרחית מתמשכת.

הרופא המזויף שהציל חיים בלב ים

מתי בפעם האחרונה שמעתם על אדם שביצע ניתוחי חזה מורכבים בלב ים, הציל את חייהם של עשרות פצועים ונחשב לגאון רפואי — כשכל הידע שלו הגיע מקריאה מהירה בספר לימוד חצי שעה בלבד לפני שהחל לחתוך בבשר?

אם זה נשמע לכם כמו עלילה של סרט הוליוודי, ברוכים הבאים לסיפורו של פרדיננד ואלדו דמארה — האיש שזכה לכינוי "המתחזה הגדול" (The Great Impostor). זהו הסיפור האמיתי על אחת ההונאות המדהימות, המבריקות וההזויות ביותר בתולדות הרפואה והצבא.

דמארה היה אדם בעל זיכרון צילומי מטורף ואינטליגנציה יוצאת דופן, אך ללא שום השכלה אקדמית רשמית. במהלך חייו הוא הספיק להתחזות לנזיר, למנהל כלא, למורה ולסוציולוג.

בשנת 1951, במהלך מלחמת קוריאה, הוא החליט לעלות דרגה: הוא גנב את זהותו של מכר שלו — רופא קנדי אמיתי בשם ד״ר ג׳וזף סיר — והתגייס בעזרת מסמכים מזויפים לצי המלכותי הקנדי בתור קצין רפואה ראשי על גבי משחתת הקרב HMCS Cayuga.

דמארה קיווה שתפקידו בצי יסתכם במתן אקמול וטיפול בכוויות קלות או במחלות ים. אלא שלגורל היו תוכניות אחרות.

יום אחד, במהלך הלחימה בחופי קוריאה, הובאו אל המשחתת 16 חיילים קוריאנים שנפצעו קשה בקרב. חלקם סבלו מפציעות ירי מורכבות, ואחד החיילים היה במצב אנוש עם קליע שנלכד מילימטרים ספורים בלבו.

צוות הספינה הביט ב״ד״ר סיר" בציפייה שיציל את חייהם.

מה עשה דמארה?

1. שיטת השינון מהיר: הוא נעל את עצמו בתאו למשך כחצי שעה עם ספר לימוד בסיסי לניתוחי חירום, וקרא במהירות הבזק את הפרק על ניתוחי חזה.

2. הפקודות התקיפות: הוא יצא מתאו, הורה לאחיות להכין את המנתח ולהזריק לפצוע מינונים אדירים של פניצילין (כדי למנוע זיהומים שיחשפו את חוסר הסטריליות שלו).

3. הניתוח בלב ים: בתוך ספינה מיטלטלת, ללא שום ניסיון קודם, דמארה חתך את חזהו של החייל, שלף את הקליע בזהירות, עצר את הדימום ותפר את הנתח.

התוצאה המדהימה: כל 16 הפצועים שנותחו על ידו חיו ושוקמו לחלוטין! אף פצוע לא מת תחת ידיו.

דמארה הפך הגיבור של הספינה. מפקד המשחתת התלהב כל כך מתפקודו של "הרופא הגאון", עד שהחליט לשלוח כתבה מוזהבת לעיתונות בקנדה על פועלו המופלא של "ד״ר ג׳וזף סיר" בחזית.

זו הייתה הטעות הקטלנית שלו.

אמו של ד״ר ג׳וזף סיר האמיתי קראה את העיתון בביתה בקנדה, פשפשה בכתבה, ולא הבינה איך בנה (שישב באותה עת במרפאה ברוגע בניו ברנזוויק) מנתח אנשים על משחתת בקוריאה. היא מיהרה לדווח לרשויות.

כשהאמת התגלתה, הצי הקנדי חטף שוק. עם זאת, מכיוון שדמארה לא גרם למותו של אף אדם, ואף הציל חיים רבים והביא כבוד לספינה, הצי העדיף להימנע ממבוכה תקשורתית ענקית. הם החליטו לא להעמיד אותו לדין פלילי, אלא פשוט לשחרר אותו בשקט מהשירות ולגרש אותו חזרה לארה״ב.

דמארה לא עצר שם, והמשיך להתחזות לבעלי מקצוע נוספים במשך שנים, עד שסיפורו הפך לספר נמכר ולסרט הוליוודי מצליח.

הצדקה שלא מן הלב

האדמו״ר הזקן התארח בבית הארחה של אדם עשיר, שהיה גומל חסדים לרוב.

המארח שפך את ליבו בפני האורח: אומנם אני עושה הרבה חסדים, אך אני מרגיש שהכול שקר. אני מחפש כבוד, ולא אכפת לי באמת מהעניים. האם עלי להפסיק לגמול חסדים?

חשב אדמו״ר הזקן על השאלה, והשיב: אבל העני אוכל באמת!

כלומר: גם אם כוונת העשיר אינה שלמה, הדגש העיקרי בצדקה הוא על טובת העני.

מציאות שעולה על כל דמיון: כשמידת הדין הופכת למידת הרחמים

מציאות שעולה על כל דמיון: כשמידת הדין הופכת למידת הרחמים

אם הייתם מספרים לי את הסיפור הזה, הייתי בטוח שמדובר בתסריט לסרט הוליוודי. אבל הסיפור הזה קרה במציאות, ממש כאן, והוא תזכורת לכך שיש מי שמנהל את העולם – וגם כשנדמה שאתה בתחתית, הישועה יכולה להגיע בהרף עין.

רק לפני חודשיים, יקיר אשבל ישב במעצר ממושך.

מי שמכיר את הסיפור שלו יודע: בחור זהב, איש אדמה וחווה. כשהערבים גנבו את עדר הכבשים שלהם, יקיר והשותף שלו אורי יצאו בעקבותיהם. התפתחה מהומה, ירייה אחת באוויר כדי להגן על החיים – ופתאום, במקום לקבל גב, יקיר מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. ימים ארוכים וקשים של מעצר, תסכול, תחושת עוול צורבת וחלום אחד קטן: לחזור לחווה שלו ולבנות בה את בית הקבע שלו.

כששוחרר, יקיר ניגש לעבודה. הוא החל לבנות את ביתו בחווה, והחל לחפש מטבח.

התקציב קצוב, והוא נכנס לאתר "יד 2". פתאום הוא רואה מודעה: מטבח קבלן חדש, מושקע ומפואר, למכירה ב-20, 000 ש״ח בלבד (בשעה ששוויו המוערך הוא מעל 200, 000 ש״ח).

יקיר נוסע לצפון תל אביב. הוא נכנס לווילה מפוארת ששייכת למשפחה עשירה מאוד מחו״ל. המשפחה קנתה את הנכס, לא אהבה את העיצוב הקיים, והחליטה לפרק הכל מהיסוד ולעצב מחדש. יקיר רואה את המטבח – מטבח כפרי מעץ מלא, עוצר נשימה, משהו שנראה כמו מיליון דולר. הוא נרגש, משלם לקבלן השיפוצים 20, 000 ש״ח במזומן ומסכם איתו שיבוא למחרת לפרק ולחתום על העסקה.

על הדרך, הקבלן מציע לו עוד כמה ארונות יוקרה בבית ב-5, 000 ש״ח נוספים. יקיר, שמבין את גודל המציאה, משלם גם על זה. 25, 000 שקלים בסך הכל.

ואז מגיע למחרת.

יקיר מגיע לווילה עם כלי עבודה, ופתאום פוגשת אותו שם אישה אלגנטית.

"שלום, מי אתה?" היא שואלת אותו בסבר פנים יפות.

"היי, אני יקיר, באתי לקחת את המטבח והארונות שקניתי אתמול מהקבלן."

היא מסתכלת עליו בהלם. "קנית? מה זאת אומרת קנית? !"

מתברר שהאישה היא אחותו של בעל הבית מחו״ל. הבעלים הורה לה מפורשות: "את כל הריהוט והמטבח בבית – תתרמי בחינם לאנשים שבאמת זקוקים לזה."

קבלן השיפוצים, שזיהה הזדמנות לעשות "סיבוב" מהיר, פרסם את זה ב״יד 2" וגזר קופון של עשרות אלפי שקלים על גבו של יקיר.

כששמעה האישה מה קרה, הלב שלה רתח מזעם על התרמית של הקבלן – אבל מיד לאחר מכן, היא הביתה מבט ביקיר. היא שמעה קצת על מי הוא, על הבית שהוא בונה בחווה, ועל הדרך הקשה שעבר.

במקומם, היא עמדה שם ואמרה לו מילים שגרמו לו לדמוע:

"תקשיב לי טוב. אתה לא משלם שקל. אני דואגת שהקבלן יחזיר לך את כל 25, 000 השקלים עד השקל האחרון. והבית הזה? כל מה שאתה רואה פה – שלך."

מה שקרה מאירוע זה והלאה גובל בדמיון. האישה החלה להעמיס על יקיר שפע שלא יתואר:

המטבח הכפרי המפואר – בחינם.

ארונות היוקרה – בחינם.

מברשות ופריטי עיצוב בשווי עשרות אלפי שקלים – "קח, הכל שלך."

ריהוט מלא, גופי תאורה. . . ואפילו דלת הכניסה היוקרתית לבית, ששווה כשלעצמה מעל 100, 000 ש״ח!

יקיר עמד שם, באמצע הסלון בצפון תל אביב, ולא ידע את נפשו.

רק לפני חודשיים הוא ישב בתא מעצר אפל, בודד, תהה איך הוא קם מהמכה הזו ואיך הוא יצליח לבנות את ביתו. והנה היום, אלוקים פתח לו את ארובות השמיים והחזיר לו בכפולות ומכפלות. מתוך החושך הגדול שנגרם לו, צמח אור ושפע שקורה לבן אדם אולי פעם אחת בחיים.

אין מקריות בעולם. כשהקדוש ברוך הוא רוצה לפצות אדם שסבל ויצא להגן על אדמתו – הוא עושה את זה בדרך הכי מופלאה, הכי מדוייקת, והכי מרגשת שיש.

נערה בודדה בלב האוקיינוס

ביוני 2009 באהיה באקרי בת ה-12 ואמה עלו בצרפת על מטוס חדיש יחסית מסוג איירבוס A330. השתיים היו בדרך לחופשה משפחתית באיי קומורו שבאוקיינוס ההודי. המטוס המריא מפריז, עצר לאיסוף נוסעים נוספים במרסיי, והמשיך ליעד הביניים בצנעא, בירת תימן.

בצנעא נדרשו כל הנוסעים לרדת מהמטוס הצרפתי המקורי ולהחליף מטוס (טיסת המשך) למטוס מיושן ומוזנח מסוג איירבוס A310. מטוס זה, שהיה שייך לחברת התעופה התימנית Yemenia Airways, המריא מצנעא, עצר לחניית ביניים קצרה בג׳יבוטי, והמשיך לעבר היעד הסופי באיי קומורו.

במהלך ניסיון הנחיתה בלילה, תחת רוחות חזקות, המטוס התרסק אל תוך המים.

באהיה, שלא ידעה לשחות, נזרקה מתוך המטוס בזמן ההתרסקות ומצאה את עצמה בחושך מוחלט בלב האוקיינוס הסוער. היא הצליחה לתפוס שבר של גוף המטוס ונאחזה בו במשך שעות ארוכות. ללא חגורת הצלה, כשהיא סובלת משברים (כולל בעצם הבריח), חתכים וכוויות, היא החזיקה מעמד במשך כ-13 שעות בתוך המים השורצים כרישים. בתחילה שמעה קולות של נוסעים אחרים, אך אלו גוועו במהרה.

בשעות הצהריים של למחרת, ספינת חילוץ אזרחית שהשתתפה בחיפושים זיהתה אותה צפה בין שברי המטוס והגופות.

הים היה כה סוער שהספינה לא יכלה להתקרב אליה בבטחה. אחד המחלצים, ליבונה מטוראפה סולימאן, קפץ אל המים הסוערים עם גלגל הצלה כדי להגיע אליה ולמשות אותה. היא פונתה לבית חולים בקומורו, שם גילתה לפסיכולוגים שהיא חשבה שהיא היחידה שנפלה מהמטוס וכי שאר הנוסעים הגיעו ליעדם בבטחה.

אך אף נוסע לא הגיע ליעדו בבטחה. מתוך 153 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על הסיפון, באהיה הייתה היחידה ששרדה. אמה נהרגה באסון.

זמן קצר לאחר מכן הוטסה באהיה חזרה לצרפת והתאחדה עם אביה.

שנים לאחר האסון, בשנת 2022, השתתפה באהיה במשפט שנערך בפריז נגד חברת התעופה התימנית (שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות) והעידה באומץ על רגעי האימה שחוותה.

דבש התמר והדבורים חוזרים הביתה

לכבוד פרשת עקב שעוסקת בשבחה של ארץ ישראל, קבלו את הסיפור המופלא של בני הזוג שהחזירו את המתיקות לארץ ישראל אחרי שהיא כמעט ונעלמה. תחזיקו חזק, סיפור מרתק:

1. במקרא, למילה דבש יש שתי משמעויות: עץ התמר (בשבעת המינים התמר נקרא דבש — "ארץ זית שמן ודבש") ודבש הדבורים (למשל בביטוי המפורסם ארץ זבת חלב ודבש). בפרשה שנקראת השבת, פרשת עקב, מופיעה המילה דבש בשתי המשמעויות.

2. צירפתי את התמונה שצילמתי בקבר של שתי דמויות מופת שקבורות על חוף הכנרת. בני זוג, צמודים. על הצד האחורי של המצבה האחת נחרתה דבורה עם דבש, ועל המאחורה של המצבה השנייה נחרת עץ התמר. שני דבשים. אלו הם בן ציון וחיה ישראלי. מדוע זה מה שמצוייר על קברם?

3. כי בלי בני הזוג האלו, ארץ ישראל לא הייתה כפי שהיא נראית היום. מדוע? כיום אחד מענפי החקלאות המובהקים של הארץ אלו הם התמרים. מהכנרת ועד אילת ירוק על ירוק של אלפי עצי תמר. אבל עד כמה שזה ישמע מוזר, עד לפני 130 שנה לא היו בארץ ישראל תמרים! מתואר תמר בודד ביריחו ועוד כמה תמרים עקרים בבקעה וזהו.

אבל איך זה ייתכן? הרי כבר בתנ״ך התמר הוא מהסמלים המובהקים של הארץ הזאת; המין היחיד שמופיע גם בשבעת המינים וגם בארבעת המינים ובעוד עשרות מקורות. גם בבית שני, כשהרומאים רצו לתאר את ארץ ישראל בסמל אחד קצר וקולע על המטבעות שלהם, הם בחרו בעץ התמר (במטבעות ג׳ודיאה קפטה). אז איך זה שבתחילת המאה העשרים כבר לא נותרו תמרים בארץ?

4. לשם כך קבלו בקצרה את אבולוציית המתיקות של הארץ הזאת, שכל פעם הוציאה "מתיקות" אחרת: עם כניסת שבטי ישראל לארץ, החקלאות הייתה מועטה, פרחי הבר היו רבים, ודבש הבר שגשג בשדות לצד חלב רעיית הצאן: ארץ זבת חלב ודבש. עם התפתחות החקלאות, עיקר דובשה של הארץ היה מפירותיה המתוקים, ובראשם התמר, שהיה המתוק מכולם וממנו הכינו גם דבש סילאן מופלא. התמר הפך לסמלה של הארץ. אבל החל מימי הצלבנים, המתיקות קיבלה טוויסט מפתיע: ארץ ישראל הפכה למעצמת גידול של קנה סוכר, שהיה מאוד אהוב באירופה (ונחשב שם לסמל הבריאות! שומעת נטע?). הצרה היא שקנה הסוכר הטרופי צריך בדיוק את מקומות הגידול של התמר: הרבה מים והרבה חום. . . כך לאט לאט נעקרו התמרים ובמקומם ניטע קנה הסוכר המשתלם יותר. התמרים הלכו ונכחדו מנופי הארץ. . . כשהצלבנים הלכו, כבר ירד מאוד ערכו של קנה הסוכר, אבל התמר לא חזר. . .

5. עד שבא בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת ואמר: אם רוצים שהארץ תשגשג חייבים להחזיר לכאן את גידול התמר! וכך, במסירות ותחכום אין קץ, הוא נסע בשנות השלושים למדינות שעיונות את הציונות, כמו עיראק ומצרים, ובמבצע מוטרף לחלוטין הבריח לארץ אלפי (!) חוטרי תמרים ששינו את פני החקלאות בישראל והחזירו לה את המתיקות התנ״כית הקדומה.

6. גם חיה ישראלי אשתו לא פריארית. כשנפתח קורס גידול הדבורים הראשון בארץ בימי העלייה השניה, היא הלכה ברגל כל יום מיפו למקווה ישראל, בהריון מתקדם (!), כדי ללמוד את המלאכה. בהיותה בקבוצת כנרת הרימה שם את ענף כוורות הדבורים של המשק, ועשתה זאת, תחזיקו חזק, במשך 58 שנים רצופות! כך הפכה לאחת מהמומחיות הגדולות שתרמו תרומה אדירה למשק דבש הדבורים בישראל. היא התאהבה בדבורים וראתה בהן סמל לפעילות, חריצות, סדר, דבקות במשימה והגנה על ביתן.

7. איזו ארץ מתוקה יש לנו. ופרשת עקב, מהמתוקות שבפרשות, מתארת לנו את מתיקות הארץ בצבעים עזים. אך האמת ניתנת להיאמר: זו גם ארץ קשה ומאתגרת, ארץ שחוסר תשומת לב הופך אותה לארץ השמיר והשית, הקוץ והדרדר. מי שהופך את הארץ למתוקה הם האנשים שחיים בה. אנשים מסורים ומחברים כמו חיה ובן ציון ישראלי. אנשים מתוקים. אנשי דבש.

כמו שכתב יהודה עמיחי: אף מגדל דבורים לא ישים כאן את כוורותיו אבל בני אדם עושים דבש מן השממה והוא מתוק מכל!

קרדיט: נתנאל אלינסון