היהודי ששינה את האוקיינוסים
סיפורו של המוח המודיעיני מאחורי עידן התגליות
"בעודנו עוסקים בתיקון ספינותינו, הגיע אדם שגילו כחמישים שנה. הוא דיבר איטלקית שוטפת. מיד עם עלייתו לסיפון, החל לחבק את הקפטן והקצינים, וטען כי הוא נוצרי שהגיע מהמערב. אך הקפטן, שחשד בכוונותיו, הורה לחקור אותו תחת לחץ, ואז הודה האיש כי הוא יהודי וכי נשלח כדי לרגל אחר כוחנו."
אלוארו ולחו, יומן הסיפון של ואסקו דה גאמה, 1498
העששית בבטן הספינה סאו גבריאל התנדנדה בקצב מונוטוני ומורט עצבים, מטילה צללים ארוכים על קירות העץ הלחים. ריח של ריקבון, מלח ודם עמד באוויר. ואסקו דה גאמה לא הניד עפעף. הוא הביט בקור רוח בגבר הקשור מולו.
רק שעה קודם לכן, האיש הזה עלה לסיפון בלבוש משי מהודר, פתח את זרועותיו ובירך את המלחים באיטלקית שוטפת ובמבטא ונציאני מושלם. המלחים הפורטוגזים, תשושים וחולים לאחר חודשים ארוכים בים, בכו מרגשות אשם וגעגועים הביתה. הם היו בטוחים שמצאו אח, נוצרי מהלבנט, בדיוק כפי שהוא הציג את עצמו.
אבל דה גאמה לא האמין בניסים. באוקיינוס ההודי של שנת 1498, ניסים היו מלכודת מוות. מי שלח אותך, שאל דה גאמה בפורטוגזית, וקולו היה נמוך, כמעט לחישה. האיש מולו שתק, וחיוכו הדיפלומטי נעלם.
דה גאמה הנהן לעבר המלחים שעמדו בצללים והחבלים נמתחו בבת אחת. הייתה זו שיטת הסטראפאדו הידועה לשמצה. זרועותיו של האיש נמשכו לאחור ומעלה, ומפרקיו איימו לצאת ממקומם. זעקה חנוקה בקעה מגרונו, זעקה שלא הייתה באיטלקית וגם לא בערבית. כשהחבלים רפו והוא צנח חזרה לרצפה, האיש נשם בכבדות וירק דם על סיפון העץ. קוראים לי מונאשה, הוא לחש ושפתיו רועדות, נולדתי יהודי.
בואו נחזור שנה וחצי קודם לכן.
המאבק על המסחר העולמי הלך ותפס תאוצה. הרפובליקה של ונציה התעשרה באופן חסר תקדים מהמסחר בין המערב למזרח, וזאת בזכות תיווך בלעדי עם העולם המוסלמי ששלט על דרכי היבשה. לכתר הפורטוגזי נמאס לשלם מסים מופקעים לוונציה. ונציה של אותם ימים הייתה המקבילה של וול סטריט ועמק הסיליקון ביחד, מעצמת על כלכלית וטכנולוגית שחנקה את שאר אירופה. הסוחרים הערבים וההודים הביאו את התבלינים באוניות דרך האוקיינוס ההודי, הים האדום והמפרץ הפרסי, ומשם בשיירות גמלים לחופי הים התיכון כמו אלכסנדריה וביירות. בנקודות האלה, רק לוונציאנים הייתה זכות בלעדית לקנות את הסחורה ישר מהמחסנים.
כדי להבין למה פורטוגל הייתה מוכנה לשלוח ספינות למסעות התאבדות של ממש מסביב ליבשת אפריקה, צריך להסתכל על המספרים. גרם של פלפל שחור או קינמון נקנה בהודו בחלקיקי מטבעות כסף קטנים. עד שהוא עבר את הסוחרים המוסלמים, המכס הממלוכי במצרים, הצי הוונציאני והמפיצים בליסבון או בלונדון, המחיר שלו זינק באלף עד אלפיים אחוזים. תבלינים נשקלו על מאזניים בדיוק כפי ששוקלים זהב היום. הם שימשו גם כחומר משמר קריטי בעידן שבו לא היו מקררים, וגם היוו את סמל הסטטוס האולטימטיבי של האצולה האירופאית.
פורטוגל נעזרה באופן ישיר במדענים יהודים כדי לפתח את היכולת להתרחק מהחופים ולנווט בלב ים. המדען אברהם זכות פיתח את לוחות הניווט האסטרונומיים הניידים ושכלל את מכשיר האסטרולאב הימי, אותו ייצר מפליז במקום מעץ. פיתוחים מדעיים אלו איפשרו לראשונה בהיסטוריה לזהות את המיקום המדויק בלב ים על פי מיקום השמש, ללא כל תלות בקו החוף או בכוכב הצפון שנעלם לחלוטין ככל שמדרים באוקיינוס.
בשנת 1488 המגלה בארטולומאו דיאש הקיף לראשונה את קצהה הדרומי של אפריקה, האזור שנקרא כף התקווה הטובה, ובכך הוכיח באופן מעשי שהנתיב הימי פתוח להמשך שיט מזרחה. בהוראת המלוכה נבנו ספינות חדשות מסוג קאראק שהיו עבות ורחבות יותר מספינות הקרבל המסורתיות. מבנה חסון זה נועד לאפשר נשיאת אספקה ומזון לחודשים ארוכים, עמידה בגלי הענק של האוקיינוס הדרומי ונשיאת תותחים כבדים בחלק התחתון של הסיפון.
המלך מנואל הראשון בחר בוואסקו דה גאמה לפקד על המשלחת הגורלית. דה גאמה לא נבחר בשל היותו מנווט מנוסה או איש מדע, אלא משום שהיה איש צבא קשוח ואביר ממסדר סנטיאגו. המלך חיפש דמות נחושה המסוגלת לנהל עימות צבאי ודיפלומטי נוקשה מול השליטים המוסלמים וההודים באסיה.
המסע הראשון של ואסקו דה גאמה יצא מנמל ליסבון בשמונה ביולי 1497 עם ארבע ספינות ומאה ושבעים אנשי צוות. מסע זה נחשב לאחת ההפלגות המפרכות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה הימית כולה. במקום להפליג קרוב לחופי אפריקה כפי שעשו קודמיו, דה גאמה קיבל החלטה נועזת בהמלצתו של בארטולומאו דיאש. הוא פנה מערבה, עמוק אל לב האוקיינוס האטלנטי הפתוח, כדי לנצל את רוחות המערב החזקות. הצוות הפליג במשך יותר משלושה חודשים רצופים בים הפתוח מבלי לראות פיסת אדמה אחת באופק. זו הייתה תקופת הבידוד הארוכה ביותר בלב ים המתועדת עד לאותה עת באנושות. הם הגיעו לחופי דרום אפריקה בנובמבר 1497.
באפריל 1498 הגיע הצי למלינדי, עיר נמל באפריקה המזרחית שהייתה מסוכסכת עם מומבסה. השליט המקומי קיבל את הפורטוגזים בידידות וסיפק להם נכס אסטרטגי עליון, והוא נווט גוג׳ראטי מנוסה הבקיא היטב בנתיבי השיט וברוחות המונסון של האוקיינוס ההודי. בעזרתו המקצועית חצה הצי את האוקיינוס ההודי בתוך עשרים ושלושה ימים בלבד, ובמאי 1498 עגנו הספינות בחופי קליקוט שבהודו. קליקוט הייתה מרכז הסחר העולמי המוביל בתבלינים באותה תקופה. המפגש של דה גאמה עם השליט המקומי, השאמורין, נחל כישלון דיפלומטי חרוץ בשל סחורות פשוטות מדי שהביאו האירופאים, ולאחר שלושה חודשים מתוחים עזב דה גאמה את קליקוט עם מעט תבלינים בבטן האונייה. הצי הפליג צפונה לאורך קו החוף ועצר באיי אנג׳דיבה, קבוצת איים קטנה ולא מיושבת הסמוכה לגואה. איים אלו היו ידועים למלחים באוקיינוס ההודי כמקום בטוח לחלוטין להצטיידות במים מתוקים ולביצוע תיקונים נחוצים בכלי השיט.
בזמן שהפורטוגזים עבדו על החוף השומם, הגיעה לעברם סירה קטנה ובה גבר בשנות החמישים לחייו. הלבוש שלו היה יקר ויוצא דופן והעיד על מעמד חברתי וכלכלי גבוה. כאשר התקרב לספינות, הוא פתח בדברים בשפה האיטלקית, בניב ונציאני שוטף לחלוטין. הוא בירך בחמימות את המלחים והציג את עצמו כנוצרי שנולד באירופה, הגיע למזרח הרחוק, וכעת עובד כיועץ בכיר ומפקד צבאי עבור יוסוף עאדל שאה, השליט המוסלמי החזק של גואה הסמוכה.
ואסקו דה גאמה צפה באירוע מהצד והפגין חשדנות מיידית ומוצדקת. היו לו סיבות פוליטיות וצבאיות ברורות לחשוד בסיטואציה, שכן גואה הייתה מעצמה ימית מקומית עוינת לתוכניות של פורטוגל. הופעתו של אדם הדובר איטלקית מושלמת בלב האוקיינוס ההודי, בדיוק כשהספינות מפורקות חלקית על החוף לצורך עבודות איטום, נראתה לו כמהלך מתוזמן מדי. דה גאמה הורה לאנשיו ללכוד את האיש מיד, להעלות אותו בכוח לסיפון ספינת הדגל סאו גבריאל ולכלוא אותו בבטן הספינה החשוכה.
כדי לגלות את המטרה האמיתית של הגעתו, הועבר האיש חקירה קשה תחת עינויים קשים, כמקובל באותה תקופה במצבים של חשד ממשי לריגול. הוא הולקה והורם באוויר באמצעות חבלים. תחת הלחץ והכאב הפיזי, הודה הנחקר כי הסיפור על היותו נוצרי מהלבנט היה רק סיפור כיסוי. הוא חשף את זהותו האמיתית, והצהיר שהוא יהודי שנולד במערב, כאשר המקורות חלוקים אם נולד בפולין, בגרמניה או באיטליה, ומשפחתו היגרה להודו דרך מצרים. הוא הודה בפה מלא כי נשלח באופן רשמי על ידי מושל גואה. המטרה האמיתית של משימתו החשאית הייתה לאסוף מודיעין מדויק על כוח האש של הספינות הפורטוגזיות, לבדוק את מצב בריאותו של הצוות, ולדווח בהקדם למושל כדי שזה יוכל לשלוח צי מלחמה חמוש במטרה לתקוף וללכוד את הפורטוגזים בזמן שהם פגיעים על החוף.
במקום להוציא את המרגל להורג כמקובל, דה גאמה הבין שהידע הפנומנלי של האיש על הפוליטיקה המקומית, השפות הרבות והנתיבים הימיים באוקיינוס ההודי הוא בעל ערך אסטרטגי עצום לכתר הפורטוגזי. הצי הפורטוגזי סיים את התיקונים בחיפזון רב, הרים עוגן ויצא לדרך הארוכה חזרה לאפריקה, כאשר היהודי מוחזק בתא השבויים בדרכם לליסבון.
המסע חזרה מאיי אנג׳דיבה לליסבון מספטמבר 1498 ועד קיץ 1499 היה החלק הקטלני והנורא ביותר בכל המשלחת ההיסטורית. במהלך החודשים הללו, בזמן שהספינות הפכו לבתי חולים צפים מלאי גופות, השתנה מעמדו של היהודי השבוי ממעמד של מרגל מסוכן לאיש סודו הקרוב של ואסקו דה גאמה. דה גאמה קיבל החלטה שגויה לחלוטין ויצא לדרך מיד בספטמבר, כשהוא מתעלם לחלוטין מאזהרות המקומיים לגבי משבי הרוחות העונתיים. הוא הפליג ישירות לתוך רוחות המונסון הנגדיות, שכן משטר הרוחות באזור משתנה בכל שישה חודשים כמו שעון. החלטה זו מנעה מהם להמתין לעונה הנכונה ואילצה אותם להילחם בים. חציית האוקיינוס ההודי מהודו לאפריקה, שאורכת בדרך כלל כעשרים ושלושה ימים בלבד, נמשכה הפעם שלושה חודשים רצופים של סיוט.
במהלך החודשים הארוכים הללו בלב ים, כשהוא מוחזק בתא השבויים, החל ואסקו דה גאמה לנהל שיחות ארוכות אל תוך הלילה עם השבוי המבוגר מאנג׳דיבה. דה גאמה גילה לתדהמתו שהידע של האיש אינו מקומי או שטחי, אלא מקיף וכולל. היהודי שלט ברשתות המסחר הכלל אסייתיות, הכיר לעומק את המבנה הפוליטי של ממלכות רחוקות שאף אירופאי לא דרך בהן, וסייע לדה גאמה להבין את הטעויות הדיפלומטיות הקשות שביצע בקליקוט. היחס אליו השתנה מחקירה קשוחה ועינויים להגנה צמודה והערכה. דה גאמה סימן אותו כנכס המודיעיני החשוב ביותר שיש להביא בחיים למלך מנואל.
כאשר ספינתו של ואסקו דה גאמה הגיעה לבסוף לליסבון, הוא הציג את השבוי ההודי ישירות בפני המלך מנואל הראשון. בניגוד לשאר השבויים או העבדים שהובאו לעתים ממסעות ימיים, האיש הזה לא נתפס כרכוש או כעבד, אלא כמומחה שטח מהמעלה הראשונה.
ההיסטוריון הפורטוגזי ז׳ואאו דה בארוש מציין בכתביו כי המלך הוקסם מיד מהאיש ומחוכמתו. הוא לא היה יליד מקומי חסר השכלה, אלא אדם מבוגר, קוסמופוליטי ורחב אופקים, ששלט בשפות מערביות ומזרחיות כאחד, והפגין הבנה עמוקה במערכות השלטון, חוקי המכס והמסחר המורכבים באסיה. המלך הבין שפורטוגל מחזיקה באדם היחיד באירופה שיכול להסביר להם הלכה למעשה איך פועל האוקיינוס ההודי מבפנים.
בפורטוגל של שנת 1499, שנתיים בלבד לאחר צו הגירוש וההטבלה בכפייה של יהודי פורטוגל בשנת 1497, אדם לא יכול היה לייעץ למלך או לפעול בחצר המלוכה מבלי להיות נוצרי רשמי. ההטבלה של היהודי מאנג׳דיבה לא הייתה רק עניין דתי, אלא אקט של כניסה רשמית לממסד השלטוני, הצהרה פוליטית מהותית יותר מאשר התנצרות מאמונה פנימית. המלך מנואל הראשון עצמו שימש כסנדק שלו בטקס, כבוד שהיה שמור לאנשים ספורים בלבד בממלכה. משום כך הוענק לו השם הרשמי גספר. ואסקו דה גאמה העניק לו את שם משפחתו שלו כהוקרה על תפקידו ועל הקשר המיוחד שנוצר ביניהם במהלך חודשי השבי הארוכים באוקיינוס. מאותו יום הוא נקרא רשמית גספר דה גאמה, והמלך העניק לו את התואר המכובד אביר בחצר המלוכה יחד עם קצבה כספית קבועה, בית מפואר בליסבון ומענק של עבדים.
גספר לא בזבז זמן יקר והחל לעבוד מיד עם מועצת המלחמה והמסחר של הכתר. גספר הסביר למלך ולאצולה הגבוהה מדוע הסחורות ששלחו עם ואסקו דה גאמה, כמו בגדי צמר זולים, כובעים אדומים וקערות נחושת פשוטות, נדחו בבוז מוחלט על ידי השליט העשיר של קליקוט. הוא הבהיר ששוקי אסיה עשירים ומתקדמים בהרבה מאירופה של אותם ימים, וכדי לקנות תבלינים איכותיים, פורטוגל חייבת לשלוח ספינות עמוסות במטבעות כסף, זהב, ובדי משי וקטיפה מהרמה הגבוהה ביותר.
הוא מיפה בצורה מדויקת עבור הפורטוגזים את רשתות הבריתות והירויות באסיה. הוא הסביר מי נגד מי, ולמשל, חשף שהשליט של קוצ׳ין שונא את שליט קליקוט, ושאפשר לנצל את הסכסוך הפנימי הזה כדי להקים בסיס פורטוגזי איתן בקוצ׳ין, מה שאכן קרה חודשים ספורים לאחר מכן. גספר ישב שעות ארוכות עם שרטטי המפות הרשמיים של ליסבון וסיפק להם נתונים מדויקים על מיקומם של נמלים סודיים, עומקי מים באיים, ובעיקר הסביר להם את המכניקה המורכבת של רוחות המונסון, הידע הקריטי שימנע מהספינות הבאות להיתקע בים כפי שקרה לדה גאמה בדרך חזרה.
הידיעה על חזרתו של ואסקו דה גאמה ועל קיומו של נתיב ימי ישיר להודו הגיעה לוונציה ביולי ואוגוסט של שנת 1499. מי שתיעד זאת בזמן אמת ביומנו האישי היה הכרוניקן והבנקאי הוונציאני ג׳ירולמו פריולי. פריולי כתב ביומנו משפט שהפך לציטוט היסטורי מפורסם, וכך כתב, כששמעו על כך בעיר, כולם נדהמו, והאנשים החכמים ביותר התייחסו לזה כאל החדשות הגרועות ביותר שוונציה יכלה לקבל אי פעם. באותו שבוע ממש נרשמה פאניקה המונית בבורסה של ונציה, ומחירי איגרות החוב והאשראי של הרפובליקה צנחו בחדות. תוך שנים ספורות מחזרתו של דה גאמה, הפורטוגזים מכרו פלפל שחור בליסבון ובשווקים של אנטוורפן בחצי מהמחיר שבו ונציה מכרה אותו. ונציה, שהייתה צריכה לשלם מיסים כבדים לסולטנות הממלוכית במצרים על כל קילוגרם שעבר אצלה ביבשה, פשוט לא יכלה להתחרות במחירים הנמוכים הללו.
למעשה, המסע של ואסקו דה גאמה שינה את האנושות ואת ההיסטוריה העולמית לתמיד. מסע זה היה אבן הדומינו הראשונה שהפילה את הכלכלה הממלוכית העשירה באלכסנדריה ובקהיר וייבשה לחלוטין כעבור שנים את דרך המשי היבשתית ואת הערים המשגשגות של מרכז אסיה. אם נעשה לזה הקבלה מודרנית לימינו, תחשבו על החשיבות הגיאופוליטית של המפרץ הפרסי ומצר הורמוז מול מהפכת פצלי הנפט האמריקאית ששינתה את מפת האנרגיה העולמית.
המסע הבא של גספר דה גאמה, שהתרחש פחות משנה לאחר שהגיע לליסבון כאסיר משוחרר, היה לא פחות מאשר הצי המלכותי השני להודו שיצא לדרך במרץ 1500. המלך מנואל הראשון לא רצה לבזבז זמן והצי הזה היה הגדול והחמוש ביותר שאירופה שלחה לאוקיינוסים עד לאותם ימים. הוא כלל 13 ספינות מלחמה ענקיות, כאלף ומאתיים לוחמים ומלחים ותותחים כבדים. בראש הצי עמד האציל פדרו אלברש קברל, וגספר מונה ליועץ הבכיר שלו, למתרגם הראשי ולמנהל המשא ומתן המלכותי.
כדי להימנע מהרוחות הבעייתיות והזרמים ההפוכים של מפרץ גינאה באפריקה, הצי של קברל ביצע תמרון קבוע אך קיצוני מערבה לתוך האוקיינוס האטלנטי הפתוח. החישובים של העיקוף היו רחבים מדי, והרוחות העזות דחפו את הצי הענק רחוק מאוד מערבה אל עבר הלא נודע. הצי נתקל במפתיע ביבשה שלא הייתה קיימת על שום מפה אירופאית, חופי דרום אמריקה שהם ברזיל של ימינו. קברל כינה את המקום החדש בהתחלה בשם אי הצלב האמיתי.
כשהפורטוגזים הורידו סירות אל החוף באזור פורטו סגורו, הם פפגשו את הילידים המקומיים שהיו חמושים בקשתות ארוכות. קברל שלח את גספר דה גאמה כאיש החזית הרשמי שלו כדי ליצור איתם קשר ראשוני. גספר, ששלט בעשרות שפות מאירופה ומאסיה, ניסה לדבר עם המקומיים בערבית, בעברית ובשפות אחרות אך ללא הועיל. על פי התיעוד ההיסטורי המופיע במכתבו המפורסם של פרו ואז דה קמיניה למלך, גספר הבין מיד את סיטואציית השפה, הוריד בנימוס את כובעו, הציע להם אותו כמחווה, ונתן להם שרשראות חרוזים צבעוניות ופעמונים קטנים מפליז. השימוש החכם בשפת סימנים ובחילופי מתנות הרגיע במהירות את הרוחות ויצר את הברית ואת הקשר הראשוני בהיסטוריה המודרנית של ברזיל.
קברל השאיר בברזיל שתי ספינות כדי להמשיך לחקור ודיווח למלך, ויחד עם 11 הספינות הנותרות וגספר איתו, חצה חזרה את האוקיינוס הגדול לכיוון הודו. בסוף מאי 1500, ליד כף התקווה הטובה, הצי נקלע לסערה קטסטרופלית ומטורפת. ארבע ספינות טובעו כליל על כל צוותן, כולל זו של בארטולומאו דיאש המנוסה שהכיר את האזור והיה הראשון להגיע אליו מאירופה בעבר. רק שש ספינות שרדו את התופת והמשיכו בדרכן להודו.
בספטמבר 1500 הגיעו השרידים המותשים של הצי לקליקוט. כאן, גספר חזר מיד לתפקידו האסטרטגי החשוב. גספר ניהל באופן בלעדי את התרגום מול השאמורין, שהוא השליט הגבוה של קליקוט. הוא הזהיר מראש את קברל שהסוחרים הערבים המקומייים מכינים להם מארב מתוכנן וכי השליט משחק איתם משחק כפול ומסוכן. בדצמבר 1500, החששות המוקדמים של גספר התממשו באכזריות. המון חמוש בקליקוט הסתער על תחנת המסחר הפורטוגזית, המכונה הפקטוריה, וטבח ללא רחמים בלמעלה מחמישים פורטוגזים. קברל הגיב באכזריות קשה והוא הורה להפגיז את העיר בתותחי האוניות במשך יום שלם והחרים ספינות מסחר מקומיות רבות.
לאחר מכן, בעצתו המודיעינית של גספר, הצי עזב את קליקוט העוינת והפליג דרומה לעיר המתחרה, קוצ׳ין. גספר היה היחיד שידע שהשליט של קוצ׳ין שונא שנאה עזה את שליט קליקוט וירצה בברית צבאית ומסחרית. התוכנית הגיאופוליטית שלו עבדה בצורה מושלמת משום שקוצ׳ין כרתה ברית רשמית ארוכת טווח עם פורטוגל, אפשרה להם להעמיס טונות של תבלינים יקרים כמו פלפל, קינמון וזנגביל, והפכה לבסיס האם הצבאי והקבוע של הפורטוגזים באסיה כולה.
ביולי 1501 חזר הצי המנצח לליסבון. המסע הניב רווחי עתק מהתבלינים הרבים של קוצ׳ין, וחשוב מכך, הוא הוכיח סופית לכתר שגספר דה גאמה הוא המוח הדיפלומטי והמודיעיני החשוב ביותר של הממלכה באוקיינוסים הפתוחים. הוא הפך רשמית לאיש אמונם האישי של המפקדים והאצילים הבאים שנשלחו למזרח.
בשנת 1502 יצא הצי הפורטוגזי הרביעי להודו, והפעם תחת פיקודו החוזר והקשוח של ואסקו דה גאמה. המטרה של מסע גדול זה הייתה צבאית לחלוטין והיא נקמה חד משמעית על הטבח בקליקוט והשלטת ריבונות פורטוגזית מלאה בכוח התותחים. גספר הצטרף למסע זה כיועץ בכיר וכמתורגמן הראשי של דה גאמה. במהלך המסע המורכב הוא מילא תפקיד קריטי בניהול המשא ומתן המתוח מול השליטים המקומיים ופעל לחיזוק הברית הצבאית עם קוצ׳ין, הברית שהוא עצמו סייע להקים במסע הקודם של קברל. במהלך הפלגה זו נרשם אירוע ייחודי שבו גספר פגש יהודים מקומיים באסיה, והתכתבויות רשמיות מהתקופה מציינות כי הוא ניצל לא פעם את מעמדו הבכיר כדי לסייע להם ולמנוע פגיעה בהם מצד הצי הפורטוגזי הכובש.
בשנים שלאחר מכן המשיך גספר לשרת נאמנה את שלטון פורטוגל במזרח הרחוק תחת מפקדים שונים, בהם המשנה למלך פרנסיסקו דה אלמיידה ואלפונסו דה אלבוקרקי, ואף השתתף בינואר 1510 במתקפה צבאית נרחבת על העיר קליקוט, כשהוא כבר בשנות השישים לחייו. למרות שחלק מכרוניקות התקופה הניחו בשוגג כי מצא את מותו באותו קרב, ממסמכים ומכתבים רשמיים של אלבוקרקי מהשנים הבאות עולה כי גספר שרד את הלחימה והמשיך לשרת כיועץ רשמי בגואה ובמלאקה.
בסביבות שנת 1513 עזב גספר סופית את הודו וחזר לתחנתו האחרונה בליסבון. על פי הממצאים הקרטוגרפיים והרישומים הרשמיים של חצר המלוכה בליסבון, גספר דה גאמה העביר את שנותיו האחרונות בבטחה בפורטוגל. הוא מת מוות טבעי בליסבון, ככל הנראה בסביבות שנת 1515 או 1516, כאיש עשיר מאוד, מוערך, ובעל נכסים ותארים רבים.
בשכונת בלם המפורסמת בליסבון, ממש על גדות נהר הטז׳ו ובנקודה המדויקת שבה יצאו הספינות ההיסטוריות להודו, ניצבת אנדרטת המגלים המפורסמת שנבנתה במאה העשרים. האנדרטה מעוצבת כחרטום ספינת אבן ענק ועליו פסלים של הדמויות המשפיעות ביותר בעידן התגליות הגדול, וביניהם מלחים, קרטוגרפים, אנשי דת ומלכים. גספר דה גאמה מונצח שם בגאווה כאחד הפסלים ברצף הדמויות המפוארות, כשהוא עומד לצד גדולי המגלים הפורטוגזים, אות הוקרה רשמי, היסטורי ומודרני של פורטוגל לתפקידו המכריע והייחודי בעיצוב האימפריה שלה.