הרב עמנואל ראב״ד שליט״א, יהודי של צורה שעבר את גיל התשעים לאוי״ט, סיפר לרב צבי נקר מחבר סדרות הספרים 'אמונה שלמה', 'בך בטחנו' ועוד, סיפור נפלא שהתרחש עמו, והוא מסרו ככתבו וכלשונו למערכת העלון.
הנה הסיפור לפניכם:
לפני כיובל שנים שימש הרב כרב קהילה בברוקלין שבארצות הברית. באותו זמן היו שם הרבה קהילות מודרניות ששמרו על זיק יהודי. למרבה הצער, בדרך כלל היו ההורים יותר שומרים על היהדות מאשר הילדים, ועוד יותר מאשר הנכדים. גם ההורים שמרו בעיקר על מסורת, כגון שבתות וחגים, יום כיפור וכד'. והנה, במוצאי יום כיפור הראשון להיותו הרב שם, ניגש אליו נשיא הקהילה, מגיש לו שלוש מעטפות ומכריז בחגיגיות: "המעטפה הראשונה היא המשכורת החודשית שלך, השניה היא עבור החזנות הנפלאה שעשית, והשלישית מיועדת לקניית שני סטים של ארבעת המינים, אחד בעבורך ואחד בעבור הקהילה!"
מתברר שהמנהג שם היה שיש לרב סט אחד וסט אחד לקהל. הסט של הקהל היה מיועד בעבור מי שמעוניין לנענע ד' מינים. בהקפות אי אפשר היה שכולם ינענעו, ולכן אף אחד לא היה מקיף עם ד' מינים, אלא רק היו חלק מהמתפללים היו מנענענים.
הרב הודה לנשיא הקהילה, והחליט בלבו שהשנה בע״ה יהיה סט לכל מתפלל שירצה. הרב חשב לעצמו והחליט לעשות מעשה, רעיון מדהים: יריד האתרוגים של אמריקה באותה תקופה היה בין היתר ב׳איסט-סייד', ששכן מעבר לאחת הנהרות שם, במרחק של חמש דקות נסיעה ברכב. מחיר ארבעת המינים היה נע באותם ימים בין 15 דולר ל-200 דולר, תלוי ביופיו של האתרוג. למחרת הוא נסע ליריד וחיפש את היבואן הגדול שמייבא אלפי אתרוגים מארץ ישראל. הוא ניגש אליו ושאל: "בכמה תמכור לי את כל השאריות, שעה לפני החג, שאז ערך האתרוג פחות אפילו ממחיר לימון?"
אחרי חישוב הפסד הסבסוד של משרד החקלאות על אתרוגים שלא נמכרו ולא יוחזרו ארצה לתעשיות הריבה וכד', נקב הסוחר במחיר של שני דולר בלבד על כל סט.
יהודי צריך לדעת לתפוס הזדמנויות רוחניות: ללא שהות, סיכם איתו הרב על קניית כל המלאי שיישאר בערב החג. ואכן, בערב החג הוא נסע לשם עם רכב גדול, העמיס ברכב את כל הסחורה שנשארה, פרק אותה במחסן גדול ששכן מאחורי בית הכנסת, ורץ לבית הכנסת לתפלת מנחה. הוא שמר על סודיות מוחלטת, כי חשש שהנהלת בית הכנסת תמנע ממנו לעשות זאת.
והנה, לאחר סעודת ליל החג, בשעת ליל מאוחרת, הוא ניגש לכל הערמה שהביא והתחיל לסדר סטים לכל הקהילה. כמעט במשך כל הלילה הוא עמל עם עשרה צעירים ישראלים ואמריקאים מחוסרי-בית, שהתאחרו על שולחנו במשך החג בפנסיון מלא.
בבוקרו של חג נודע הדבר. כל מתפלל שהגיע לתפלה נדהם לגלות ליד המושב שלו סט ד' מינים ניצב זקוף כמו חייל. בנוסף, הוא הזמין קופסאות יפות לאתרוגים ומעליה שלט קטן, אותו הוא הכין מבעוד יום, ועליו היה חרוט שמו היהודי של המתפלל ושם משפחתו של כל אחד מחברי הקהילה.
לאחר התפילה הוא אסף את כל הלולבים והאתרוגים שנשארו וחילק אותם במהלך החג ליהודי השכונה. גם אלו הרחוקים שבאים לבית הכנסת רק ביום כיפור זכו לקבל סט ד' מינים.
מאף מתפלל לא ביקש ולא רמז על כסף, אבל 25% מהמקבלים הבינו מעצמם, והתרומות שהזרימו לכיסו כיסו את כל ההוצאות די והותר. עוד כ-50% לפחות אמרו תודה נרגשת, וה-25% הנותרים לפחות נראו כנהנים מהמתנה הנדירה הזו. ואכן, כל המתפללים השתתפו בהקפות כשד' מינים בידם, והמראה היה נפלא ומרגש עד מאד.
והנה, באמצע ההקפות, שם לב הרב ליהודי קשיש שמתקרב לגיל 90 שבוכה בדמעות-שליש. הוא ניגש אליו ושאלו לפשר הבכיות, והזקן ענה: "קרוב ל-80 שנה שאני בא כל יום לבית הכנסת, ומעולם לא זכיתי שיהיה לי אתרוג ולולב משלי ביד! איך אפשר שלא לבכות ולהתרגש?"
לאחר כמה שבועות לקח אותו הרב ראב״ד לערב התרמה (דינר) שנערך באיזור, כשכל ההכנסות הם לטובת ישיבת פוניביז'. הקשיש תרם שם סכום מכובד מאד למען הישיבה. שאל אותו הרב ראב״ד: "הבנת את הדרשה של הרב, שדיבר באידיש?" הוא ענה: "אפילו לא מילה אחת, אבל דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב!"
והנה, לאחר כחודש, הופתע הרב ראב״ד לקבל הזמנה לסור למשרדו של עורך דין. בהזמנה נאמר שעליו להגיע בכדי לחתום על צואה, וזה היה תוכנה: עליך להתחייב לתת דולר אחד לבתו של אותו זקן, כתנאי חוק הצוואות האמריקני, ובתמורה לזה כל שאר המיליוני דולרים יעברו אליו, לאחר 120 שנותיו של הזקן. לא פחות ולא יותר.
הרב סירב להסכם. הוא ניגש לזקן ואמר לו: "שמחתי לשמוע שיש לך בת ומשפחה, מדוע שלא תוריש להם?"
הוא הצטדק ואמר שמאז שהתאלמן לפני כ-20 שנה והתחתן בשנית, בתו האינטלקטואלית שמנהלת בית ספר עירוני גדול אינה מדברת אתו כלל, והיא ובעלה עברו להתגורר במקום מרוחק, בכדי שהוא לא יידע על מקום מגוריהם ולא יבקר אותם.
הרב ראב״ד התאמץ לאתרם, ולאחר מאמצים מרובים עלה בידו לגלות שהם מתגוררים במרחק של כ-80 ק״מ מביתו של הזקן.
הוא נסע לשם ודפק על דלת ביתם ללא הודעה מוקדמת. הבת פתחה לו והכניסה אותו לסלון. הוא שאל אותה בנימוס: "הראת שאבא שלך לא מעניין אותך. אבל מהיכן הביטחון שגם את שלוש בנותייך הוא לא מעניין? ואם החלטת שהוא לא מעניין אף אחד – המיליוני דולרים שיש לו בודאי מעניינים! ומדוע תמנעי כזו ירושה מבנותייך?"
"שתביני," הוא ממשיך, "אם הכסף לא מעניין אותך, כל רכושו עובר אליי. אל תגידי לא אמרתי!"
הבת התחילה להתנצל ותיארה את מחסום הבושה העומד בפניה, על כך שמנעה משלוש בנותיה בנות ה-13, 17 וה-18 את הידיעה שיש להם סבא שחי וקיים, ולמרות שהוא גר כה קרוב – מרחק של כשעה נסיעה – הוא כה רחוק.
הרב ראב״ד הפעיל במשך כשעתיים את כל כושר שכנועו, לשכנע אותה לפגוש את אביה הקשיש, אך היא סירבה. פתאום חדרה למוחו ההבנה שהיא כלואה במחסום פסיכולוגי המונע ממנה זאת, ושהוא חייב לפרוץ לה את המחסום. הוא קם, ובמכת אגרוף על השולחן הוא הודיע לה בקול ברור: "גברתי הנכבדה! בשבוע הבא בשעה 17: 30 אחה״צ אני מגיע אליכם עם אביך! אני רק משאיר לך את הכבוד לבחור האם ביום שני או שלישי!"
היא ענתה: "ביום שלישי, אבל אני לא אהיה בבית!" הוא מיד גער בה: "גברתי הנכבדה! ביום שלישי אני מגיע לכאן ביחד עם אביך. ואת לא תעזי להיעדר מהבית! !"
בשעה הנקובה בדיוק התייצבו הרב ראב״ד והקשיש בביתה. במשך כחצי שעה התייפחו האב והבת האחד על צווארו של השני. לאחר מכן הם התיישבו לשיחת פיוס ארוכה, ובזה תם תפקידו של הרב ראב״ד.
לאחר כמה שנים נפטר אותו זקן לבית עולמו, כשבתו ונכדותיו מקיפות את מיטתו, והרב ראב״ד דואג לו לכל צרכי הקבורה וכו'.
למי שעוד מתעניין על מימוש הצואה – אז ככה: 10% מהמיליונים לקח העורך דין לעצמו על שתיים שעות עבודה, חצי מהנשאר קיבלו הנכדות, החצי השני הועבר לישיבת פוניביז', כשהרב ראב״ד מסתפק בדולר אחד שאותו זקן ביקש להוריש לביתו.