הצלה בג׳ונגל היפני

ב-5 ביוני 1943, פרד הארגסהיימר, אז סגן צעיר וטייס בחיל האוויר האמריקאי, יצא למשימת צילום וסיור מעל האי ניו בריטן (היום כחלק מפפואה גינאה החדשה), שהיה תחת שליטה יפנית קשוחה. במהלך המשימה הותקף מטוס ה-P-38 שלו על ידי מטוסי קרב יפניים והחל לעלות באש. פרד הצליח לצנוח ברגע האחרון ונחת בלב ג׳ונגל טרופי סבוך ומאיים, כשהוא פצוע וברשותו ערכת הישרדות בסיסית בלבד.

במשך 31 ימים הוא נדד לבדו ביער הגשם, כשהוא סובל מרעב קיצוני, תשישות והתקפי מלריה, וניזון בעיקר מחלזונות ומים שמצא בנחלים. הוא נע בלילות כדי להימנע מפטרולים יפניים שסרקו את האזור, כשהוא משוכנע שסופו קרוב.

ביום ה-32, כשתשוש כמעט לחלוטין, שמע פרד קולות. הוא חשב שאלו החיילים היפנים, אך מבין העצים הופיעו ציידים מקומיים מבני שבט הנאקאנאי. במקום להסגיר אותו ליפנים – מעשה שהיה מזכה אותם בפרס גדול – הם החליטו להציל אותו.

המקומיים נשאו אותו אל כפר החוף שלהם, אאה אאה (Ea Ea). הם בנו עבורו בקתה נסתרת בביצה סמוכה כדי להגן עליו מפני הסיורים היפניים התכופים. במשך שבעה חודשים הם טיפלו בו, האכילו אותו בשורשים, חזירים ודגים, וסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם בכל יום מחדש; אילו היפנים היו מגלים אותו, כל תושבי הכפר היו מוצאים להורג בעינויים. באחד המקרים הקשים, כשפרד חלה במלריה קשה והיה חלש מכדי לאכול, אישה מקומית בשם אידה הניקה אותו מהחלב שלה כדי להשאיר אותו בחיים.

בפברואר 1944, בעזרת רשת של תצפיתנים אוסטרלים שפעלו מאחורי קווי האויב, נוצר קשר עם כוחות בעלות הברית. צוללת אמריקאית הגיעה בחשאי אל החוף וחילצה את פרד בחזרה הביתה.

פרד חזר לארצות הברית, השתחרר מהצבא בדרגת מייג׳ור (רב-סרן), התחתן עם אשתו דורותי, הקים משפחה והפך לאיש מכירות מצליח במינסוטה. אולם, הזיכרון של האנשים שהצילו את חייו סירב להרפות ממנו. הוא נהג לומר: "האנשים האלה אחראים לכך שאני חי. איך אוכל אי פעם לגמול להם?"

בשנת 1960 הוא החליט לחזור לאי לבקר את מציליו. כששאל את המקומיים ואת המיסיונרים באזור מה הדבר שהם הכי זקוקים לו, התשובה היתה חד-משמעית: חינוך לילדים.

כשחזר לארה״ב, החל פרד במבצע גיוס כספים נרחב. הוא עבר מדלת לדלת, הרצה בכנסיות ובמועדונים חברתיים, והקים קרן תרומות. בשנת 1963 הוא חזר לאי עם בנו ויחד עם המקומיים בנה את בית הספר הקבוע הראשון באזור – "בית הספר לזכר אנשי האוויר" שנפתח עם כ-40 תלמידים.

בשנת 1970, לאחר שילדיהם גדלו, פרד ודורותי עזבו את חייהם הנוחים באמריקה, עברו לגור בניו בריטן ולימדו בבית הספר בהתנדבות במשך ארבע שנים. הוא עזר להקים בית ספר נוסף, ספריות ומרפאה רפואית. בהמשך הוא הקים מטעי ענק שסיפקו מקומות עבודה חיוניים לתושבי האזור העניים.

בשנת 2000, לאות תודה על מפעל חייו, הכריזו עליו בני שבט הנאקאנאי כצ׳יף (ראש שבט) רשמי והעניקו לו את התואר "סוארה אאורו" – שפירושו "לוחם ראשי".

בשנת 2006, בגיל 90, הגיע פרד לביקורו האחרון בהחלט באי. זמן קצר לפני כן, ציידים מקומיים איתרו סוף סוף במעמקי הג׳ונגל את שרידי מטוס ה-P-38 שהתרסק ב-1943. מכיוון שהיה מבוגר וחלש מכדי ללכת, הגברים של השבט נשאו את פרד על כיסא מיוחד על כתפיהם לאורך קילומטרים בתוך הג׳ונגל הסבוך. שם, תחת כיפת השמיים ובצל העצים, הוא זכה לגעת בפעם האחרונה בכנף המטוס השבורה שדרכה החל סיפורו.

פרד הארגסהיימר הלך לעולמו בדצמבר 2010 בגיל 94. בתי הספר, המרפאות והכלכלה שהוא עזר לבנות ממשיכים לפעול ולשרת אלפי אנשים עד היום – עדות חיה לטייס אחד שלא שכח לומר תודה.

הסכין השחורה והפתיל הלבן

בחור נאה הגיע לבית מלון וביקש לראות את המנהל. כאשר המנהל הגיע, התחיל הסיפור:

הלקוח: האם חדר 39 פנוי? המנהל: כן, אדוני. הלקוח: האם אני יכול להזמין אותו? המנהל: ברור שאתה יכול. הלקוח: תודה רבה.

לפני שהלקוח עלה לחדר הוא ביקש מהמנהל שידאג לו לסכין שחורה, פתיל לבן באורך של 39 ס״מ ותפוח במשקל 73 גרם. המנהל הסכים למרות שהיה מופתע מכל הבקשות המוזרות של הלקוח.

הלקוח הלך לחדר, ובהמשך היום לא ביקש שום דבר נוסף. לצערו של המנהל, החדר שלו היה ליד חדר 39. אחרי חצות הלילה המנהל שמע קולות ורעשים מוזרים מהחדר הסמוך. קולות של חיות בר ושל כלים וחפצים מושלכים לעבר הרצפה.

המנהל לא נרדם כל אותו הלילה, הוא לא הפסיק לחשוב על מקור הרעש ומה עושה שם הלקוח.

בבוקר כאשר הלקוח החזיר את המפתחות, המנהל ביקש לראות את החדר קודם לפני שהוא עוזב. כשהגיע לחדר הוא ראה שהכל בסדר, שום דבר לא חריג, הוא אפילו ראה את הפתיל הלבן, הסכין השחורה והתפוח מונחים על השולחן.

הלקוח שילם את החשבון, נתן לפקיד הקבלה טיפ טוב ועזב את המלון עם חיוך. המנהל היה בשוק, אבל הוא לא גילה לפקיד את מה שהוא שמע בלילה. למעשה, הוא התחיל לפקפק בעצמו. . .

כעבור שנה, הלקוח הופיע שוב. הוא ביקש לראות את המנהל שוב. המנהל היה מבולבל. הלקוח ביקש את אותם דברים שוב: חדר 39, סכין שחורה, פתיל לבן באורך 39 ס״מ ותפוח במשקל 79 גרם.

הלילה הזה, המנהל רצה לדעת בדיוק מה קורה בחדר הסמוך לחדרו. הוא העביר את הלילה כולו ללא שינה, כשהוא ממתין שמשהו יקרה. אחרי חצות, אותם רעשים וקולות נשמעו, הפעם חזק יותר ופחות ברור מהשנה שלפני כן.

ושוב לפני שעזב, הלקוח שילם את החוב שלו והשאיר על השולחן טיפ גדול לפקיד. החיוך לא עזב את הפנים שלו.

המנהל התחיל לחפש מה המשמעות של כל הדברים שהלקוח ביקש שיהיה לו. למה הוא ביקש את חדר 39? למה פתיל לבן? ולמה לעזאזל סכין שחורה?

למעשה, המנהל לא הגיע לשום תשובה מספקת לגבי כל השאלות הללו.

כעת המתין המנהל בתשוקה לחודש מרץ, החודש שבו הלקוח אמור להופיע. לשמחתו, ביום הראשון של חודש מרץ, אותו הלקוח הגיע. הוא ביקש את אותם הדברים הרגילים: רצה להזמין את אותו החדר ורצה לקבל את אותם הדברים כמו מקודם.

המנהל שוב שמע את אותם הרעשים, והפעם חזק יותר מהפעם הקודמת.

בבוקר, כאשר הלקוח התכונן לעזוב את המלון, המנהל התנצל בנימוס וביקש לדעת את סוד הרעשים מהחדר.

״אם אספר לך את הסוד, אתה מבטיח שלעולם לא תגלה אותו לאף אחד אחר? ״ ״אני מבטיח, אני לעולם לא אתן לאף אחד אחר לדעת. ״ ״נשבע? ״ ״אני נשבע, אני לא אגלה את הסוד שלך. ״

ואז סוף סוף הלקוח גילה למנהל את הסוד.

למרבה הצער, המנהל הינו אדם הגון, ועד עכשיו לא גילה את הסוד לאף אחד אחר. . .

חברותא אחרונה בערכין

בזמן מלחמת שלום הגליל אבא שלי היה ראש הכולל בישיבת כרם ביבנה ויהודה כץ היה תלמיד בישיבה. במשך תקופה ארוכה הם למדו יחד דף יומי בחברותא, עד המלחמה שממנה לא חזר.

והנה סיפור פלאי שסיפר לנו אבא שלי בעניין.

אני מפרסם שוב לע״נ יהודה ז״ל ששרידי גופתו הוחזרו בה״ב.

"אחת לכמה שבועות היינו מתכנסים בביתו של יהודה כץ אצל ההורים לשיעור. יצא לי מידי פעם להעביר את השיעור בפני החברים והמשפחה. פעם אחת סיפרתי לאבא של יהודה שאני הייתי האחרון שלמדתי עם יהודה. הייתי חברותא של יהודה, והיינו לומדים כל יום בהפסקת צהרים את הדף היומי. היינו בסוף מסכת ערכין כשפרצה מלחמת לבנון.

הודיעו לבחורים שבראשון בלילה יבואו אוטובוסים לקחת אותם. באותו ערב הייתה מסיבת שבע ברכות לאחד הבחורים וסיכמנו בינינו שאחרי המסיבה נתיישב ללמוד ולסיים את המסכת כי נותרו לנו עוד שני דפים לסיימה, ואכן כך עשינו וסיימנו את מסכת ערכין. אמרנו את הנוסח המקובל תוך הדגשת התפילה הנאמרת בסיום: ״ותתקיים בי בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך״.

ליויתי את יהודה לאוטובוס שחיכה ברחבה שלפני הישיבה, נפרדנו בהתרגשות מתוך ברכה לשובו לשלום. האוטובוס נסע לדרכו ומאז לא ראיתי אותו."

"אבא של יהודה מאוד התרגש למשמע הסיפור על סיום מס׳ ערכין, והוציא מכיס מעילו פנקס שבו היו כתובים הדברים הבאים, שאותם כתב כחצי שנה לפני כן.

הוא סיפר לי שהיה נוסע מידי פעם למקובל כלשהו כנראה ביפו, אולי הרב פיש שהיה תלמידו של הסנדלר. כשהיה אצלו לאחרונה, סיפר לו המקובל שחלם על יהודה בלילה, והנה הוא יושב בגן ״ולומד מסכת ערכין״.

אין שום סיכוי שהוא שמע אי פעם שלמדנו מס׳ ערכין. אני לא יודע מה טיבו של אותו גן ומשאיר זאת לדמיונם של הקוראים.

את הסיפור כתב יחיאל גרינברג, בנו של הרב מרדכי גרינברג ראש ישיבת כרם ביבנה לשעבר."

הפיצוץ למען הכסף המזויף

אחד ממקרי הונאת הביטוח המזעזעים והמפורסמים ביותר בהיסטוריה האמריקאית היה הפיצוץ הקטלני בשכונת ריצ׳מונד היל באינדיאנפוליס, ארה״ב.

בשנת 2012 מונסראט "מונסי" שירלי, אחות במקצועה, חיה בבית דו-קומתי יפה בשכונת ריצ׳מונד היל האמידה והשקטה. היא החלה לנהל מערכת יחסים עם אדם בשם מארק ליאונרד.

השניים נקלעו במהירות לחובות עצומים: שירלי הייתה בהליכי פשיטת רגל עם חובות כרטיסי אשראי של מעל 63, 000 דולר. מארק ליאונרד היה מהמר כבד שהפסיד עשרות אלפי דולרים בקזינו.

כדי לפתור את בעיותיהם הכלכליות, מארק הגה תוכנית: לפוצץ את הבית של מונסי כדי לתבוע את חברת הביטוח. לפני הביצוע, הם העלו את פוליסת הביטוח של המבנה והתכולה לשווי של כ-300, 000 דולר. כדי להגדיל את הסכום, הם שיקרו וטענו בפני סוכני הביטוח כי רכשו לאחרונה ציוד יקר ערך, כולל טלוויזיות ענק ואפילו ציור מקורי של פיקאסו.

מארק גייס לתוכנית את אחיו, בוב ליאונרד, שהיה בעל ידע טכני. הקנוניה לא יצאה לפועל בניסיון הראשון. במהלך סופי השבוע של סתיו 2012, השותפים למזימה ניסו פעמיים לפוצץ את הבית ללא הצלחה. בכל פעם שהם ניסו, הם נסעו לבית מלון או קזינו מרוחק, ואפילו דאגו להוציא את חתול המחמד של המשפחה לפנסיון כדי שלא ייפגע – פרט שהעלה מאוחר יותר את חשדם של החוקרים.

בסוף השבוע של ה-10 בנובמבר 2012, השניים שוב יצאו מהעיר. לפני שעזבו, מארק ובוב פירקו את שסתומי הגז המרכזיים של הבית והסירו את וסת לחץ הגז. הבית התמלא בכמויות אדירות של גז טבעי ואדי בנזין במשך שעות, והפך למעשה לפצצה מתקתקת. כדי להפעיל את הפיצוץ מרחוק מבלי שהם יהיו באזור, הם השתמשו בטריק מתוחכם: הם כיוונו את הטיימר של מכשיר המיקרוגל במטבח. כשהשעה הגיעה (11: 10 בלילה), המיקרוגל נדלק, יצר ניצוץ חשמלי קטן, והצית את הגז.

התוצאה הייתה קטסטרופלית. הפיצוץ היה בעוצמה השווה ל-5 טונות של חומר נפץ (TNT) – חזק כל כך שהוא הזיז מחטים של חיישנים סיסמיים למדידת רעידות אדמה במרחק של 40 קילומטרים משם.

ביתם של מונסי ומארק נמחק לחלוטין מעל פני האדמה. הבית הסמוך קרס לגמרי על יושביו. שני השכנים, ג׳ון "דיון" לונגוורת' (בן 34) ואשתו ג׳ניפר (בת 36), נהרגו במקום. גופותיהם נשרפו קשות וחילוצם לקח זמן רב.

למעלה מ-80 בתים בשכונה ניזוקו באופן קשה, כאשר עשרות מהם נאלצו להיהרס לחלוטין לאחר מכן בגלל פגיעות מבניות. עשרות שכנים נפצעו, ואחרים נלכדו תחת הריסות בתיהם הבוערים. השכנים שהיו בחרדה גדולה היו בטוחים שמדובר במתקפת טרור או הפצצה.

בתחילה סברו כוחות הכיבוי שמדובר בתאונת דליפת גז טבעי מצערת. אך חוקרי ההצתות גילו במהירות סימנים מחשידים: שסתומי הגז בבית היו מפורקים בכוונה. שרידי המיקרוגל הראו שהוא היה המקור המדויק של הניצוץ. היסטוריית החובות של בני הזוג והעלאת פוליסת הביטוח רגע לפני האסון סיפקו מניע ברור.

היו גם עדויות של חברים שסיפרו שמארק ליאונרד פלט משפטים מחשידים לגבי רכישת מכונית פרארי מיד לאחר שהבית יתפוצץ.

כחודש לאחר האסון נעצרו המעורבים. המשפט הפך לאחד המתוקשרים ביותר במדינת אינדיאנה.

מארק ליאונרד (המוח מאחורי התוכנית): הורשע ברצח, הצתה והונאת ביטוח. הוא נשפט למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור, ומת בכלא בשנת 2018. בוב ליאונרד (האח שסייע בהרכבה): הורשע ב-51 סעיפים שונים ונשפט גם הוא למאסר עולם ללא שחרור.

מונסראט שירלי (בעלת הבית): חתמה על עסקת טיעון, הפכה לעדת תביעה והעידה נגד בן זוגה. היא הביעה חרטה אך נשפטה ל-50 שנות מאסר בפועל.

השכונה שנחרבה עברה שיקום ארוך של שנים, אך הטראומה והכאב על אובדן בני הזוג לונגוורת' בשל חמדנות כלכלית נותרו פצע פתוח בקהילה עד היום.

הפרשה הזו אף זכתה לאחרונה לתיעוד נרחב בסדרה "השכן הכי גרוע בעולם" (Worst Neighbor Ever) בנטפליקס.

הרב שילת הבין את הנשמה

לפני כשלושים וחמש שנה חזרתי לבית המדרש מהשירות הצבאי וחשתי משיכה עצומה ללימודי אמונה. הרגשתי שאני חייב להגות ולהעמיק בתורת הרב קוק יומם וליל.

פניתי לר״מ שלי ואמרתי לו: ״הרב, אני לא רוצה ללמוד גמרא, אני רוצה ללמוד אמונה כל היום. ״ שעה ארוכה הוא דיבר איתי על חשיבותה של הגמרא, אך אני בשלי, חשקה נפשי בלימודי אמונה. לבסוף אמר לי: ״יששכר, אני ר״מ חדש בישיבה והבקשה שלך מאוד חריגה. תפנה לרב פלוני שיאשר לך. ״

פניתי לאותו רב, וגם אִתו התנהל אותו שיח עקר — גמרא או אמונה. כך עברתי מרב לרב, עד שהגעתי למורי ורבי, הרב יצחק שילת.

הרב שילת שמע את בקשתי ואמר לי: ״מצוין, תלמד אמונה כל היום, אין שום בעיה. ״ באותה שנייה ידעתי: הרב שילת זהו מורי ורבי.

הוסיף הרב שילת וחשף בפני מעט מעולמו האישי כבחור צעיר בישיבת "מרכז הרב". (סיפורו האישי מלווה אותי כבר 35 שנה. . .)

הוא סיים את החלק הזה של השיחה בבקשה: ״אל תנעל את הדלת בפני הגמרא. תלמד אמונה, תשקע בעולמם של הוגי הדעות, אבל אם בדרך לימודך תצטרך לברר סוגיה כלשהי בגמרא, אל תתחמק — תפתח את הגמרא ותעמיק בלימודה. בהתחלה זה יהיה בפעם ב'. . . אבל עם השנים הקשר לגמרא יתחזק, ויום אחד תמצא את עצמך לומד גמרא בצורה סדירה. ״ (אגב, זה עדיין לא קרה, אך מי יודע — החיים עוד ארוכים, והדלת פתוחה לרווחה. . .)

הוסיף הרב שילת ואמר: ״יש לי הצעה בשבילך. כדי ללמוד אמונה ברצינות ובעמקות אני מציע לך שני מסלולים ותבחר מה הכי נכון לך.

מסלול א׳ תיצמד לדמות. תעמיק ותלמד הוגה דעות מרכזי ותשקע בעולמו מכל הכיוונים. ברמב״ם, ברב קוק, ברש״ר הירש וכדומה. תסיים עם דמות אחת ותעבור להוגה דעות נוסף וכן הלאה.

מסלול ב׳ תלמד לפי סדר הדורות. תתחיל מרס״ג, תעבור לחוה״ל, ממנו לכוזרי, לרמב״ם וכן הלאה — דור אחר דור. ״

קמתי מהשיחה עם הרב שילת מרחף, מלא עוצמות ואמונה עמוקה בצדקת הדרך. עד היום שיחה זו צרובה בעמקי נשמתי ואישיותי.

באותם הימים בחרתי במסלול א׳ אותו הציע מו״ר. זו הייתה השנה היפה ביותר בחיי. למדתי את אורות הקודש כעשר שעות ביום, שלושה סדרים מלאים! התענגתי על כל רגע. המראתי לגובהי מרומים וצללתי לעמקי תהומות. עולמו של הרב קוק נפרש בפני. הגיתי בתורתו ללא הרף. ומאז עד היום אני משתדל לדבוק בתורתו ובדרכו של הראי״ה קוק בכל נימי נפשי, רוחי ונשמתי.

היום, ג׳ אלול, לפני 91 שנה, כבה אור האורות, אך תורתו מאירה את עולמם של רבבי רבבות עמך בית ישראל.

יששכר היימן

המסיק שנשרד מן הים

ארתור ג׳ון פריסט, האדם בעל המזל – או חוסר המזל – הגדול ביותר בהיסטוריה הימית.

פריסט נולד בשנת 1887 בסאות׳המפטון, אנגליה. הוא בחר במקצוע המפרך והמסוכן ביותר בים: מסיק. עבודתו דרשה ממנו לשהות שעות ארוכות בבטן האונייה, בטמפרטורות קיצוניות של מעל 40 מעלות, ולגרוף פחם לתוך כבשני הענק. המסיקים עבדו בחושך, מנותקים ממה שקורה על הסיפון, וללא חבל הצלה במקרה של פגיעה.

שרשרת הנסים: האסונות ששרד

1. ה-RMS אולימפיק (1911)

הכול התחיל באוניית הפאר "אולימפיק", אונייה אחות לטיטניק. בשנת 1911 התנגשה האונייה בספינת מלחמה בריטית (HMS Hawke). שתי הספינות נפגעו קשות, אך פריסט יצא מהאירוע ללא פגע.

2. הטיטניק (1912)

פריסט עבר לעבוד בטיטניק באפריל 1912. כשהאונייה פגעה בקרחון, הוא היה עמוק למטה בחדר המדורים. בזמן שהמים החלו להציף את המפלסים התחתונים, פריסט הצליח לפלס את דרכו למעלה במבוך המדרגות הבוערות והמוצפות. הוא הגיע לסיפון, קפץ למים הקפואים, והצליח לשרוד על גבי אחת מסירות ההצלה עד שהגיעה העזרה. הוא סבל מכוויות קור קשות אך שרד.

3. ה-RMS אלנטרה (1914)

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פריסט שירת על אוניית סוחר שהוסבה לשימוש צבאי. באוקטובר 1914 התנגשה האונייה בספינה אחרת בגלל תנאי מזג אוויר וערפל כבד, וטבעה. פריסט שוב ניצל.

4. ה-HMS באונדרי (1916)

בשנת 1916, בעיצומה של המלחמה, שירת פריסט על ספינת מלחמה בריטית באוקיינוס האטלנטי. הספינה נפגעה מטורפדו שנורה מצוללת גרמנית וטבעה במהירות. פריסט הצליח להימלט גם מהתופת הזו.

5. הבריטניק (1916)

זהו אולי הנס המדהים ביותר שלו. הבריטניק הייתה האונייה האחות השלישית בסדרת הטיטניק והפכה לאוניית בית חולים במלחמה. בנובמבר 1916 פגעה האונייה במוקש ימי ליד חופי יוון וטבעה בתוך 55 דקות בלבד. פריסט קפץ למים, אך נקלע למערבולת שיצרו המדחפים הענקיים של האונייה, שעדיין הסתובבו באוויר וגרמו למותם של רבים. הוא ספג שבר בגולגולת ופציעות קשות, אך הצליח לחמוק מהלהבים ולשרוד.

לאחר חמישה אסונות, פריסט הפך לאגדה חיה אך גם למקור לחשש. חברות הספנות והמלחים האחרים החלו לראות בו קמע של חוסר מזל. הם פחדו שאם פריסט יעלה על הסיפון, על הספינה נגזר לטבוע.

בגלל המוניטין שלו, הוא נאלץ לפרוש מהים מוקדם מהצפוי. הוא חזר לעיר הולדתו, התחתן, וחי את שאר חייו על היבשה כפועל פשוט. הוא נפטר בשנת 1937, בגיל 49 בלבד, ממחלת ריאות (דלקת ריאות), במיטתו החמה – הרחק מהמים הקפואים של האוקיינוס.

קצין מזויף כובש עיר בשיקול דעת

מתי בפעם האחרונה שמעתם על אסיר משוחרר וחסר בית, שקנה מדים משומשים של קצין בצבא, "גייס" חיילים אקראיים ברחוב רק באמצעות צעקות, כבש את עיריית קפניק, עצר את ראש העיר, גנב את כל הקופה העירונית — ואז קיבל חנינה מהקיסר שפשוט הוקסם מהחוצפה?

בשנת 1906, ברלין הייתה בשיא הטירוף הדיסציפלינרי של האימפריה הפרוסית. הצייתנות העיוורת למדים ולדרגות צבאיות הייתה מוחלטת: אדם במדים נתפס כסמכות עליונה שאין להמרות את פיה.

וילהלם פויגט, סנדלר ואסיר משוחרר בן 57, הבין את הפסיכולוגיה הזו עד תום והחליט לנצל אותה למבצע העוקץ המבריק בחייו.

פויגט הרכיב מדים משומשים של קצין בצבא הפרוסי מחנויות יד-שנייה שונות. ב-16 באוקטובר 1906, הוא לבש את המדים, יצא לרחובות ברלין וזיהה מחלקת חיילים שהייתה בדרכה חזרה לבסיס.

בטון סמכותי וביטחון עצמי מופרז, הוא עצר את החיילים והכריז:

״בפקודת הקיסר, אתם עומדים לרשותי למשימה סודית ודחופה! ״

החיילים והמפקד הזוטר שלהם לא העזו לבקש תעודת זהות או צו בכתב. המדים הספיקו. הם הצדיעו, עברו לדום והלכו אחריו בעיניים עצומות. פויגט עלה איתם על רכבת לעירייה הסמוכה קפניק.

בהגיעם לקפניק, פויגט צעד בראש החיילים ישר לתוך בניין העירייה: — הוא הציב שומרים בפתחים והורה להם לא לאפשר לאף אדם לצאת. — הוא נכנס למשרדו של ראש העיר, הכריז שהוא עצור ״בפקודת הקיסר״, ועצר גם את הגזבר העירוני. — הוא החרים מהכספת העירונית סכום עתק של 4, 002 מארק.

החלק המדהים? פויגט, שהיה נוכל יסודי, אפילו כתב לגזבר ההמום קבלה רשמית בכתב יד על החרמת הכסף, וחתם בשם תואר צבאי בחיפזון.

לאחר מכן, הוא פקד על החיילים לקחת את ראש העיר והגזבר ברכבת לברלין ולהסגיר אותם למפקדה הראשית. כשהחיילים נסעו עם העצורים, פויגט צעד בשלווה לתחנת הרכבת, נכנס לשירותים, החליף חזרה לבגדים אזרחיים פשוטים — ונעלם עם המזומנים.

הפרשה הפכה לשיחת היום באירופה. כשהמשטרה ביררה את האירוע, היא גילתה ששום קצין לא קיבל פקודה כזו, והחיילים פשוט צייתו לאיש זר במדים.

פויגט נתפס כעבור עשרה ימים עקב הלשנה ונשפט לארבע שנות מאסר. אולם הסיפור הגיע לאוזניו של הקיסר וילהלם השני.

הקיסר כה משועשע מהתחבולה ומכך שהאירוע הוכיח את הצייתנות המוחלטת של הציבור לצבא הפרוסי, עד שאמר: ״ראו איזה כוח יש למדים שלנו! ״ — והעניק לפויגט חנינה נשיאותית מלאה כעבור שנתיים בלבד.

פויגט הפך לגיבור עממי, כתב אוטוביוגרפיה מצליחה, ובובת שעווה שלו אף הוצבה במוזיאון מאדאם טוסו.

טירה, אויבים, וקרב של תקווה

מתי בפעם האחרונה שמעתם על קרב במלחמת העולם השנייה שבו חיילים אמריקאים, חיילי ורמאכט גרמנים, פוליטיקאים צרפתים בכירים ואפילו כוכב טניס בינלאומי נלחמו כתף אל כתף — כדי להגן על טירה עתיקה מול מתקפה אכזרית של פלוגת אס-אס?

האירוע הזה התרחש ב-5 במאי 1945 — חמישה ימים בלבד לפני כניעתה הסופית של גרמניה הנאצית. זהו הסיפור האמיתי על הקרב על טירת איטר (Battle for Castle Itter), שנכנס לספרי ההיסטוריה בתור "הקרב המוזר ביותר במלחמת העולם השנייה".

במשך מלחמת העולם השנייה, טירת איטר (Schloss Itter) הציורית באלפים האוסטריים שימשה כבית כלא שמור ויוקרתי של ה-SS. הוחזקו בה אסירים צרפתים בעלי חשיבות עליונה, בהם: - שני ראשי ממשלה צרפתים לשעבר (אדואר דלאדיה ופול רנו). - שני מפקדי צבא צרפת לשעבר (המפקדים גמלן וויגאן). - כוכב הטניס הבינלאומי ז׳אן בורוטרה. - אחותו של גנרל שארל דה גול.

בתחילת מאי 1945, כשהצבא האמריקאי התקרב, מפקדי ה-SS והשומרים נטשו את הטירה וברחו. אלא שהאסירים הצרפתים לא היו בטוחים: פלוגה משוריינת אכזרית של ה-SS (חטיבת הפנצרגרנדיר ה-17) חנתה באזור והתארגנה לפשוט על הטירה כדי להוציא את כל ה-VIP הצרפתים להורג.

כדי לשרוד, האסירים שלחו שליח חשאי למצוא עזרה. השליח נתקל במאיור יוזף "זפ" גאנגל — מפקד יחידת ורמאכט (הצבא הגרמני הסדיר) שהחליט לפרוש מהמלחמה, ערק מהנאצים והצטרף למחתרת האוסטרית.

גאנגל הבין שכוחותיו המעטים לא יוכלו לעמוד לבדם מול ה-SS, והחליט לעשות את הבלתי יאומן: הוא רכב על אופנוע עם דגל לבן, נכנס לקווים האמריקאיים וחבר לקפטן ג׳ק לי, מפקד פלוגת טנקים אמריקאית.

בתוך שעות ספורות נוצרה הכוח המשותף המוזר בהיסטוריה: - טנק שרמן אמריקאי יחיד (שזכה לכינוי "Besotten Jenny"). - 14 חיילים אמריקאים. - 10 חיילי ורמאכט גרמנים (שלבשו סרטים זרוע צהובים כדי שלא יירו עליהם). - קבוצת אזרחים מהמחתרת האוסטרית.

הכוח הגיע לטירה, נכנס פנימה והתבצר בחומות, כשהם מחלקים נשקים גם לאסירים הצרפתים (שרבים מהם סירבו להסתתר והתעקשו להילחם).

בבוקר ה-5 במאי 1945, כ-100 עד 150 לוחמי SS חמושים בתותחי נ״מ ותותחי 88 מ״מ הסתערו על הטירה.

הקרב היה קשה ואכזרי: - תותחי ה-SS פגעו בטנק האמריקאי שהוצב בשער והשמידו אותו. - קפטן לי האמריקאי ומאיור גאנגל הגרמני פיקדו יחד על הגנת החומות. - במהלך חילופי האש, מאיור גאנגל הגרמני נורה על ידי צלף SS ונהרג במקום בזמן שדחף את ראש ממשלת צרפת לשעבר, פול רנו, למחסה והציל את חייו.

כשמחזור התחמושת של המגינים הלך ואזל וה-SS החל לפרוץ את השערים, כוכב הטניס ז׳אן בורוטרה הציע מהלך מטורף: הוא קפץ מחומת הטירה, חמק מבין שורות חיילי ה-SS תחת אש כבדה, ורץ קילומטרים רבים עד שפגש את כוח החילוץ האמריקאי (רגימנט 142) וכיוון אותו ישר לטירה.

בשעות אחר הצהריים, כוחות החילוץ האמריקאיים הגיעו, איגפו את כוחות ה-SS וחיסלו או שבו את התוקפים.

הקרב על טירת איטר נזכר עד היום בתור האירוע היחיד בכל מלחמת העולם השנייה שבו חיילים אמריקאים וחיילים גרמנים נלחמו יחד כאחים לנשק נגד אויב משותף.

מאיור יוזף גאנגל הוכרז לאחר מותו כגיבור לאומי באוסטריה ובגרמניה, ורחוב בעיר קופשטיין נקרא כיום על שמו.

גארבו: המרגל שהונה את שני הצדדים

מתי בפעם האחרונה שמעתם על מרגל שלא ידע אנגלית, נדחה פעם אחר פעם על ידי המודיעין הבריטי, החליט להקים רשת ריגול פיקטיבית לחלוטין מחדר במלון בליסבון — וזכה לקבל את צלב הברזל מנאצים וגם תואר אבירות מבריטניה?

זהו הסיפור האמיתי על חואן פויול גארסיה (Juan Pujol García), הידוע בכינוי "גארבו" (Garbo) — הסוכן הכפול המבריק ביותר במלחמת העולם השנייה, והאדם היחיד בהיסטוריה שקיבל עיטורי כבוד צבאיים עליונים משני הצדדים היריבים.

פויול תיעב את המשטרים הטוטליטריים באירופה. בתחילת המלחמה הוא פנה לבריטים והציע לרגל עבורם, אך הם דחו אותו על הסף. פויול לא ויתר: הוא פנה למודיעין הנאצי (האבוור) והתחזה לפקיד ספרדי פשיסט בעל קשרים בבריטניה. הגרמנים בלעו את הפיתיון ושכרו אותו.

במקום לנסוע לבריטניה, פויול עבר לליסבון שבפורטוגל. מחדר במלון, כשהוא נעזר במדריך תיירים, מפות, לוחות זמנים של רכבות ועיתונים בריטיים, הוא החל להמציא דוחות מפורטים על הנעשה באנגליה.

כדי להפוך את הדיווחים לאמינים, הוא המציא רשת של 27 סוכני משנה דמיוניים ברחבי בריטניה — כולל סוכן בוולס, מלח שיכור בגלאזגו ופשיסט יווני. הגרמנים שילמו לו משכורות עתק ותקציבי עתק עבור ניהול "סוכני הרפאים" הללו.

הדיווחים של פויול היו כל כך יצירתיים, עד שהמודיעין הבריטי הופתע לגלות שהגרמנים משקיעים משאבים אדירים בשינוי נתיבי צי כדי לחפש ספינות שלא קיימות. כשהבריטים הבינו שקיים אדם פרטי שנלחם עבורם באופן עצמאי, הם מיהרו להבריח אותו ללונדון.

הם העניקו לו את שם הקוד "גארבו" (על שם השחקנית גרטה גרבו, מכיוון שהגדירו אותו כ״שחקן הטוב ביותר בעולם").

במהלך הפלישה לנורמנדי (D-Day) ב-1944, גארבו הוביל את מהלך ההונאה הראשי ("מבצע פורטיטיוד"). הוא העביר לנאצים מאות מברקים ששכנעו את היטלר שהנחיתה בנורמנדי היא רק הסחת דעת, והפלישה ה״אמיתית" תתרחש באזור פה-דה-קאלה. היטלר האמין לו לחלוטין והחזיק דיוויזיות שריון שלמות הרחק מהחזית במשך שבועות קריטיים, מה שהבטיח את ניצחון בעלות הברית.

הגרמנים היו כה משוכנעים בנאמנותו ובאיכות הדיווחים שלו, עד שבסוף 1944 העניקו לו (באישור מיוחד מהיטלר) את צלב הברזל (דרגה שנייה).

כמה חודשים לאחר מכן, המלך ג׳ורג' השישי העניק לו את עיטור מסדר האימפריה הבריטית (MBE).

לאחר המלחמה, מחשש שסוכנים נאצים ינקמו בו, פויול זייף את מותו מקדחת המלאריה באנגולה בשנת 1949. הוא עבר לוונצואלה וחיה שם אנונימי כבעל חנות ספרים. רק בשנת 1984, היסטוריון בריטי הצליח לאתר אותו, ופויול הובא ללונדון לטקס הוקרה מרגש בארמון בקינגהאם ובנורמנדי.

הערמומיות של קפטן קוקרן מול הספרדים

בשנת 1800 פיקד קפטן תומאס קוקרן על ה-HMS Speedy, ספינת סיור בריטית קטנה וחלשה. באחד הימים רדפה אחריו פריגטה ספרדית גדולה וחמושה בכבדות, שלא הותירה לו שום סיכוי בקרב תותחים.

קוקרן הערמומי הורה להניף על התורן את הדגל הדני (מדינה נייטרלית באותה תקופה). כשהספרדים התקרבו וחשדו, קוקרן הלביש את אחד מאנשי הצוות שלו במדים דנים והציב אותו על הסיפון. במקביל, הוא הניף דגל צהוב – הסימן הבינלאומי המוסכם לספינה שנמצאת בהסגר. המלח ה״דני" צעק לספרדים דרך מגפון כי הספינה מוכת במגפת דבר שחור קטלנית. הספרדים המבוהלים סירבו לעלות לסיפון, איחלו להם בריאות והתרחקו במהירות מהמקום.

שנה לאחר מכן, ב-6 במאי 1801, קוקרן נתקל בספינת אויב של הצי הספרדי, ספינת המלחמה הענקית El Gamo.

הספינה הספרדית הייתה עם 32 תותחים כבדים ו-319 מלחים. הספינה הבריטית הייתה עם 14 תותחים זעירים ו-54 מלחים בלבד. הספרדים נהנו מיתרון עצום גם בכוח אש וגם בכוח אדם.

עוד לפני הקרב הגדול, קוקרן נתקל בספינה הספרדית שחיפשה אותו. כדי להתחמק, הוא הניף דגל דנמרק מזויף. כשהספרדים התקרבו לחקור, הוא העלה לסיפון מלח לבוש במדי קצין דני שדיבר שפה מומצאת וצעק לעברם שיש להם התפרצות של מגיפת דבר על הסיפון. הספרדים נתקפו פאניקה וברחו כל עוד נפשם בם.

כשהעימות הישיר מול ה-El Gamo הפך בלתי נמנע, קוקרן החליט שלא בורחים – אלא תוקפים. הוא השתמש בשלושה טריקים גאוניים שהכריעו את הקרב:

קוקרן השיט את הספינה הקטנה שלו כל כך קרוב לספרדית, עד שהתרנים שלהם הסתבכו זה בזה. בגלל שהספינה הספרדית הייתה ענקית וגבוהה, התותחים שלהם פשוט לא יכלו להנמיך מספיק. כל הפגזים הספרדיים עפו מעל הראש של הבריטים וקרעו רק את המפרשים, בעוד הבריטים ירו מלמטה ישר לתוך הבטן של הספינה הספרדית.

כשהספרדים הבינו שהם לא יכולים לירות, הם ניסו לעבור לסיפון הבריטי כדי להילחם פנים אל פנים. קוקרן פקד על אנשיו למרוח פיח שחור על הפנים. כשהם הסתערו על הספינה הספרדית מתוך העשן, הספרדים היו בטוחים שהם מותקפים על ידי שדים מהגיהנום וקפאו מפחד.

לקוקרן לא נשארו אנשים לשמור על הספינה שלו, אז הוא שלח את כל 50 המלחים שלו להסתער. האדם היחיד שנשאר על ה-Speedy היה רופא הספינה, שקיבל פקודה רשמית לשלוט בספינת המלחמה לבדו.

במהלך הלחימה על הסיפון הספרדי, הבריטים עדיין היו במיעוט מטורף. קוקרן, בתושייה של הרגע האחרון, צעק לאחד ממלחיו להוריד את הדגל הספרדי מהתורן שלהם. כשהמלחים הספרדים ראו את הדגל שלהם יורד, הם היו בטוחים שהקצינים שלהם נכנעו באופן רשמי והפסיקו להילחם באופן מיידי. כך, חופן מלחים בריטים עם פיח על הפנים שבו ספינת ענק ו-300 שבויים.

קוקרן הערמומי השתמש בטריקים שלו גם נגד הצי הצרפתי. במהלך מרדף לילי של הצי הצרפתי אחריו, מצא את עצמו קוקרן לכוד כאשר ספינות האויב עוקבות באדיקות אחר צללית ספינתו ואורותיה בים החשוך. קוקרן הורה לחבר עששית מוארת לראש חבית עץ גדולה והשליך אותה אל המים. מיד לאחר מכן, הורה לכבות את כל האורות ב-Speedy ושינה לחלוטין את נתיב ההפלגה שלו בחסות החושך. הצרפתים המשיכו לרדוף אחרי החבית הצפה במשך שעות, בזמן שקוקרן חמק ללא פגע.

אדמירל לורד תומאס קוקרן היה אחד ממפקדי הצי הנועזים והיצירתיים ביותר בהיסטוריה, האיש שזכה מנפוליאון לכינוי "זאב הים". עלילותיו המטורפות של קוקרן היו כה בלתי נתפסות, שהן שימשו השראה ישירה לדמויות ספרותיות וקולנועיות מפורסמות, כמו קפטן ג׳ק אוברי בסרט והספר "אדון ומפקד – הצד הרחוק של העולם" עם ראסל קרואו.