נערה בודדה בלב האוקיינוס

ביוני 2009 באהיה באקרי בת ה-12 ואמה עלו בצרפת על מטוס חדיש יחסית מסוג איירבוס A330. השתיים היו בדרך לחופשה משפחתית באיי קומורו שבאוקיינוס ההודי. המטוס המריא מפריז, עצר לאיסוף נוסעים נוספים במרסיי, והמשיך ליעד הביניים בצנעא, בירת תימן.

בצנעא נדרשו כל הנוסעים לרדת מהמטוס הצרפתי המקורי ולהחליף מטוס (טיסת המשך) למטוס מיושן ומוזנח מסוג איירבוס A310. מטוס זה, שהיה שייך לחברת התעופה התימנית Yemenia Airways, המריא מצנעא, עצר לחניית ביניים קצרה בג׳יבוטי, והמשיך לעבר היעד הסופי באיי קומורו.

במהלך ניסיון הנחיתה בלילה, תחת רוחות חזקות, המטוס התרסק אל תוך המים.

באהיה, שלא ידעה לשחות, נזרקה מתוך המטוס בזמן ההתרסקות ומצאה את עצמה בחושך מוחלט בלב האוקיינוס הסוער. היא הצליחה לתפוס שבר של גוף המטוס ונאחזה בו במשך שעות ארוכות. ללא חגורת הצלה, כשהיא סובלת משברים (כולל בעצם הבריח), חתכים וכוויות, היא החזיקה מעמד במשך כ-13 שעות בתוך המים השורצים כרישים. בתחילה שמעה קולות של נוסעים אחרים, אך אלו גוועו במהרה.

בשעות הצהריים של למחרת, ספינת חילוץ אזרחית שהשתתפה בחיפושים זיהתה אותה צפה בין שברי המטוס והגופות.

הים היה כה סוער שהספינה לא יכלה להתקרב אליה בבטחה. אחד המחלצים, ליבונה מטוראפה סולימאן, קפץ אל המים הסוערים עם גלגל הצלה כדי להגיע אליה ולמשות אותה. היא פונתה לבית חולים בקומורו, שם גילתה לפסיכולוגים שהיא חשבה שהיא היחידה שנפלה מהמטוס וכי שאר הנוסעים הגיעו ליעדם בבטחה.

אך אף נוסע לא הגיע ליעדו בבטחה. מתוך 153 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על הסיפון, באהיה הייתה היחידה ששרדה. אמה נהרגה באסון.

זמן קצר לאחר מכן הוטסה באהיה חזרה לצרפת והתאחדה עם אביה.

שנים לאחר האסון, בשנת 2022, השתתפה באהיה במשפט שנערך בפריז נגד חברת התעופה התימנית (שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות) והעידה באומץ על רגעי האימה שחוותה.

דבש התמר והדבורים חוזרים הביתה

לכבוד פרשת עקב שעוסקת בשבחה של ארץ ישראל, קבלו את הסיפור המופלא של בני הזוג שהחזירו את המתיקות לארץ ישראל אחרי שהיא כמעט ונעלמה. תחזיקו חזק, סיפור מרתק:

1. במקרא, למילה דבש יש שתי משמעויות: עץ התמר (בשבעת המינים התמר נקרא דבש — "ארץ זית שמן ודבש") ודבש הדבורים (למשל בביטוי המפורסם ארץ זבת חלב ודבש). בפרשה שנקראת השבת, פרשת עקב, מופיעה המילה דבש בשתי המשמעויות.

2. צירפתי את התמונה שצילמתי בקבר של שתי דמויות מופת שקבורות על חוף הכנרת. בני זוג, צמודים. על הצד האחורי של המצבה האחת נחרתה דבורה עם דבש, ועל המאחורה של המצבה השנייה נחרת עץ התמר. שני דבשים. אלו הם בן ציון וחיה ישראלי. מדוע זה מה שמצוייר על קברם?

3. כי בלי בני הזוג האלו, ארץ ישראל לא הייתה כפי שהיא נראית היום. מדוע? כיום אחד מענפי החקלאות המובהקים של הארץ אלו הם התמרים. מהכנרת ועד אילת ירוק על ירוק של אלפי עצי תמר. אבל עד כמה שזה ישמע מוזר, עד לפני 130 שנה לא היו בארץ ישראל תמרים! מתואר תמר בודד ביריחו ועוד כמה תמרים עקרים בבקעה וזהו.

אבל איך זה ייתכן? הרי כבר בתנ״ך התמר הוא מהסמלים המובהקים של הארץ הזאת; המין היחיד שמופיע גם בשבעת המינים וגם בארבעת המינים ובעוד עשרות מקורות. גם בבית שני, כשהרומאים רצו לתאר את ארץ ישראל בסמל אחד קצר וקולע על המטבעות שלהם, הם בחרו בעץ התמר (במטבעות ג׳ודיאה קפטה). אז איך זה שבתחילת המאה העשרים כבר לא נותרו תמרים בארץ?

4. לשם כך קבלו בקצרה את אבולוציית המתיקות של הארץ הזאת, שכל פעם הוציאה "מתיקות" אחרת: עם כניסת שבטי ישראל לארץ, החקלאות הייתה מועטה, פרחי הבר היו רבים, ודבש הבר שגשג בשדות לצד חלב רעיית הצאן: ארץ זבת חלב ודבש. עם התפתחות החקלאות, עיקר דובשה של הארץ היה מפירותיה המתוקים, ובראשם התמר, שהיה המתוק מכולם וממנו הכינו גם דבש סילאן מופלא. התמר הפך לסמלה של הארץ. אבל החל מימי הצלבנים, המתיקות קיבלה טוויסט מפתיע: ארץ ישראל הפכה למעצמת גידול של קנה סוכר, שהיה מאוד אהוב באירופה (ונחשב שם לסמל הבריאות! שומעת נטע?). הצרה היא שקנה הסוכר הטרופי צריך בדיוק את מקומות הגידול של התמר: הרבה מים והרבה חום. . . כך לאט לאט נעקרו התמרים ובמקומם ניטע קנה הסוכר המשתלם יותר. התמרים הלכו ונכחדו מנופי הארץ. . . כשהצלבנים הלכו, כבר ירד מאוד ערכו של קנה הסוכר, אבל התמר לא חזר. . .

5. עד שבא בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת ואמר: אם רוצים שהארץ תשגשג חייבים להחזיר לכאן את גידול התמר! וכך, במסירות ותחכום אין קץ, הוא נסע בשנות השלושים למדינות שעיונות את הציונות, כמו עיראק ומצרים, ובמבצע מוטרף לחלוטין הבריח לארץ אלפי (!) חוטרי תמרים ששינו את פני החקלאות בישראל והחזירו לה את המתיקות התנ״כית הקדומה.

6. גם חיה ישראלי אשתו לא פריארית. כשנפתח קורס גידול הדבורים הראשון בארץ בימי העלייה השניה, היא הלכה ברגל כל יום מיפו למקווה ישראל, בהריון מתקדם (!), כדי ללמוד את המלאכה. בהיותה בקבוצת כנרת הרימה שם את ענף כוורות הדבורים של המשק, ועשתה זאת, תחזיקו חזק, במשך 58 שנים רצופות! כך הפכה לאחת מהמומחיות הגדולות שתרמו תרומה אדירה למשק דבש הדבורים בישראל. היא התאהבה בדבורים וראתה בהן סמל לפעילות, חריצות, סדר, דבקות במשימה והגנה על ביתן.

7. איזו ארץ מתוקה יש לנו. ופרשת עקב, מהמתוקות שבפרשות, מתארת לנו את מתיקות הארץ בצבעים עזים. אך האמת ניתנת להיאמר: זו גם ארץ קשה ומאתגרת, ארץ שחוסר תשומת לב הופך אותה לארץ השמיר והשית, הקוץ והדרדר. מי שהופך את הארץ למתוקה הם האנשים שחיים בה. אנשים מסורים ומחברים כמו חיה ובן ציון ישראלי. אנשים מתוקים. אנשי דבש.

כמו שכתב יהודה עמיחי: אף מגדל דבורים לא ישים כאן את כוורותיו אבל בני אדם עושים דבש מן השממה והוא מתוק מכל!

קרדיט: נתנאל אלינסון

הרב ידע מה שלא ידענו

במשך שנים רבות התגוררתי בנצרת-עילית, ובתום לימודיי בישיבה חזרתי לשם בשליחותו של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, על-מנת להקים את הגרעין התורני במקום. בתחילה התגוררתי ברחוב מסוים, ואט-אט החלו ישמעאלים לרכוש דירות ולהשתלט על השכונה. לבסוף נשארו שם שתי משפחות יהודיות בלבד — אנחנו והשכנים בדירה ממולנו. חודשיים לפני תום השכירות הגיע בעל-הבית ואמר לנו שאין בכוונתו לחדש את החוזה, והוא רוצה לשפץ ולהשכיר לדייר חדש שמשלם יותר.

ידוע שלפי ההלכה אסור להוריד את המזוזות גם כשעוברים, ולכן שאלתי את בעל-הבית האם השוכר החדש הוא ישמעאלי, שאם כן צריך להוריד אותן. ואולם בעל-הבית השיב: "מה פתאום? !"

עברו חודשיים, אנחנו עזבנו לדירה חדשה, אבל לא הייתי שקט בעניין המזוזות. החלטתי לקיים את "וקמת ועלית אל המקום", התפללנו שחרית אצל הרב ולאחר התפילה שאלנו אותו האם אפשר לסמוך על המילה של בעל-הבית שאמר שלדירה לא ייכנס ישמעאלי, שכן השארנו שם את המזוזות שלנו.

מרן הרב ענה לנו: "תיגש מהר לבית ותפרק את המזוזות, מי שנכנס הוא לא רק שוכר, הוא קנה את הבית והוא נוצרי עובד עבודה זרה, ועוד יותר מכך — את כל הרחוב כבר מכרו לערבים. . . תיגש מהר ותפרק את המזוזות שלך".

היינו בהלם מהתשובה המדויקת, ומכך שהרב יודע בדיוק דברים שאנחנו, שדיברנו עם בעל-הבית, לא ידענו. נסענו מייד לנצרת-עילית. הגענו לביתנו לשעבר, והבחנו שבכניסה עדיין יש מזוזה. דפקנו בדלת, ומי שפתח אותה היה ערבי נוצרי, ומאחוריו ניצב פסל של מריה!

אמרנו לו שאנחנו הדיירים הקודמים ובאנו לקחת את המזוזות שהשארנו במשקופים. הגוי אמר: "אני לא מסכים! רק אתמול צבעתי את המשקופים, וגם שמעתי שמזוזות של יהודים מביאות ברכה לבית. . .". אמרנו לו שזה מביא ברכה רק ליהודים, ואם הוא לא נותן לנו רשות אנחנו מזמינים משטרה. הגוי נתרצה, ואנו שלפנו מברגים והתחלנו להסתובב בבית ולפרק מזוזות. עם כל מזוזה שפירקנו התפללנו שהבית ייגאל ויירכש מחדש על-ידי יהודים כשרים. לבסוף נתברר לנו שבאמת כל הרחוב נמכר לנוכרים.

מדהים איך מרן הרב יושב בירושלים, אך יודע בפרטי פרטים מה מתרחש בכל פינה.

(הרב אופיר קריספיל, גרעין תורני, נצרת-עילית)

התרגלות לנסים של הרב מרדכי

הגיע אלי אדם מכובד, מנהל בית-ספר, וסיפר לי שפעם אחת הגיע זמן ברכת הלבנה, אבל היה זה יום מושלג והשמים היו מלאים עננים. הרב מרדכי אליהו זצוק״ל כנראה לא התרגש מהעננים ואמר לציבור: נצא לברכת הלבנה. אף אחד לא שאל את עצמו איך זה יוצאים במזג-אוויר כזה לראות את הלבנה ולברך עליה, וכולם יצאו אחרי הרב. פנה הרב לחזן ואמר: תעשה ככה עם היד, ונופף בידו לתנועה כאילו הוא מפנה את העננים. הקהל צחק, וכך גם החזן. אבל הרב חזר על דבריו ואמר: נו, תעשה עם היד. החזן שמע בקול הרב, הרים את היד ונופף לעבר העננים, ואכן העננים זזו והלבנה התגלתה לעיני עשרות המתפללים.

לאחר ששמעתי את הסיפור הזה אמרתי בלבי שהמספר הזה הוא מנהל בית-ספר אחראי, אדם מהימן ביותר. אך בכל זאת שאלתי את אחד הגבאים בבית-הכנסת בנוגע לכך, כי סיפור כזה בוודאי נעשה ברוב עם. אמר לי הגבאי שהוא זוכר גם את המעשה הזה וגם עוד כמה מקרים כאלה. שאלתי אותו: ולמה לא סיפרת לי? והוא אמר שהם בבית-הכנסת היו רגילים בכך. אף פעם לא קרה שהם יצאו לברכת הלבנה ולא הייתה ברכה. אחר כך הוא בעצמו נדהם לשמוע את הדברים שיצאו מפיו. התרגלנו לנס.

המשיך הגבאי ואמר: פעם יצאנו והלבנה הייתה מכוסה בעננים. הרב אמר לנו לחכות חמש דקות והיא תיראה, וכך היה. פעם הרב אמר לחזן להגיד את הפסוק: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה", מייד אחרי שהחזן אמר – נגלתה הלבנה, וראינו את השמים ואת הירח והכוכבים. כל כך התרגלנו לזה, שלא חשבתי שזה מעשה מיוחד!

כל כך התרגלו לזה, שלא חשבו שזהו מעשה פלא!

(הרב שמואל אליהו שליט״א, בן הרב)

הרבנית קמינקר וסגולת הלידה

הרבנית קמינקר ומערת המכפלה סיפור לשולחן שבת – הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח׳א, עמ' 25-29)

הורים ותלמידים חביבים ויקרים! הצדקת אשת ר׳ צבי קמינקר היתה אשה בעלת זכויות רבות. באותם ימים לא היה נדיר שנשים מתות בשעת לידתן, רחמנא ליצלן. סיבוך כל שהוא בלידה היה מביא את היולדת לידי סכנה, והרופאים בכפרים לא יכלו להושיע. אך בסביבתה של הרבנית קמינקר ידעו הכל שהיא הכתובת למתקשה בלדתה. פעמים רבות קרה שאך נכנסה הרבנית לחדרה של היולדת, והכל נעשה קל: התינוק נולד, שלום לו ושלום לאמו.

ויהי היום ור׳ צבי קמינקר והרבנית עלו לארץ ישראל אליה השתוקקו כל הימים, וחיו בירושלים בדוחק גדול. בקושי היו להם כמה פרוטות לקנות חלות לשבת. אבל הם לא התלוננו. בבואה לעיר הקודש לא רצתה הרבנית שיודעו על סגולתה המיוחדת, אך מאידך עז היה רצונה להמשיך לעזור ליולדות כדרכה בחוץ לארץ. מה עשתה? כשהיתה שומעת על אשה היושבת על המשבר היתה נכנסת אליה לפי תומה בלי שקראו לה, והכל בא על מקומו בשלום. אבל עם הזמן קלטו יהודי ירושלים שאין כאן מקריות, וכניסתה של הרבנית לבית היולדת היא הגורמת להכי לידה להתקצר ולתינוק להיוולד בריא ושלם. ואז החלו לקרוא לה במכוון. והיא באה כמובן. אבל כשרצו לשלם לה היא סירבה באומרה שלא בכוחה הוא אלא הכל בסייעתא דשמיא.

באותם ימים היתה ארץ ישראל נתונה תחת השלטון הטורקי. יום אחד בתו של הפחה – המושל העליון – ישבה על המשבר. הלידה הסתבכה והיולדת נכנסה לסכנה ממשית. קרא הפחה לכל הרופאים אך איש מהם לא הועיל. פנה אליו אחד ממקורביו היהודים ואמר לו: "אדוני הפחה, אל תבוזו את ממנוד על רופאים שלא יועילו. כאן בירושלים יש אשה העושה פלאות. אם תוכל להביאה לכאן לא נזקק לרופאים". הזדרזו הפחה והלך בעצמו לביתה של הרבנית וביקשה לבוא להציל את בתו. הרבנית הסכימה מיד. וגם הפעם רק נכנסה לחדרה של היולדת ואמו יצא ומיד השתחררה הלידה מסיבוכה, התינוק נולד בריא ואמו יצא מכלל סכנה.

הפחה רצה לשלם לה. אך למרות עוניה לא הסכימה לקבל דבר ואמרה שהיא רק "צינורי לישועת ה׳". פנה הפחה לידיו היהודים ואמר: "עשו לי טובה, דברו עם האשה הזאת. אין זה מכובדי שלא לתת לה גמול על מה שעשתה עבורי".

כשנקראה הרבנית קמינקר לשוב ולהתייעץ לפני הפחה היא אמרה: "אם רוצה הוד מעלתו לשלם לי איזה גמול, רק זאת אבקש: ייתנו לי להיכנס למערת המכפלה ולהתפלל שם על קברי אבותיי". הפחה לא יכול היה אלא להסכים. "מערת המכפלה" – המקום שם קבורים אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה – היתה שנים רבות מאוד בשליטת המוסלמים. הם גזרו על היהודים איסור מוחלט להיכנס אליה והודיעו כי העובר על האיסור מסתכן בנפשו. בחוצפתם האופיינית הם טענו שכניסת יהודי למערה מחללת את קדושתה.

"מתי תרצי ללכת?" שאל הפחה את הרבנית קמינקר. "בעוד שלושה חדשים" השיבה. אתם מבינים? במשך מאות שנים לא נכנס יהודי להתפלל על קברי אבותינו הקדושים.

הרבנית קמינקר רצתה לבוא לשם – ממש "בשם כל ישראל". בליבה אמרה: "אולי אזכה שהתפילה שאתפלל שם בשם כל ישראל תביא את המשיח". ותפילה מיוחדת כזאת צריכה הכנה. במשך שלושה חדשים הכינה את עצמה כדי שתזכה להתפלל שם בכל כוחה מהעומק הכי עמוק שבליבה.

אני רוצה שתדעו רבותי – זה סיפור אמיתי. שמעתי אותו בבובוב. זה סיפור קלאסי והוא מובא בכמה ספרי חסידות. באותו הזמן רגזו רופאי הפחה. חרד להם שהיהודיה העלובה הזאת הצליחה במקום שהם נכשלו ונתמלאו עליה שנאה וקנאה. וכששמעו שהפחה נתן לה רשות להיכנס למערה גמרו אומר לנקום בה. היום מתפללים בבנין שמעל למערה. אבל באותם הימים היו יורדים למטה אל תוכי המערה. והיו שם הרבה מדרגות. הלכו הרופאים למוסלמי שומר המערה ואמרו לו: "יראה נא חביבי: נכון שהפחה נתן רשות ליהודיה להיכנס. אבל היציאה משם לא דיבר. . .". הם נתנו לו כסף רב והוא עשה את ה״סידורים" הדרושים.

ביום המיועד הופיעה הרבנית כשבידה אישור כניסה מהפחה. היא נכנסה פנימה ירדה במדרגות ושם למטה התחילה להתפלל. אחרי כמה שעות היא עלתה בחזרה ומצאה את הדלת נעולה. היא דפקה וקראה שיפתחו לה – ואין קול ואין עונה. היא התחילה לבכות להתחנן: "בבקשה תנו לי לצאת!" עד שהבינו שכלאו אותה שם בכוונה. מה יכלה לעשות? רק לחזור ולהתפלל. היא ירדה שוב במדרגות ושם למטה בתוככי המערה – שבה לתפילתה. אבל כמובן עכשיו פי אלף יותר עמוק מבפעם הראשונה.

עכשיו אני רוצה שתדעו: ר׳ צבי קמינקר היה צאצא ישיר של דוד המלך. הוא ידע את שושלת היוחסין של אבותיו עד דוד המלך. הרבנית כלואה עכשיו בחשכה. היא בוכה וקרובה להתעלף. ופתאום היא רואה אור גדול: מישהו מגיע. . . איש בעל זקן לבן וכתר זהב על ראשו. . . והוא אומר לה: "אני סב-סבך דוד המלך. בואי איתי ואוציא אותך החוצה". הרבנית הלכה אחריו. אבל רגע לפני שיצאה חשבה לעצמה: כצאצא ואומר שדוד המלך הוציא אותי מי יאמין לי? אז אמרה לדוד המלך: "האם תוכל לתת לי משהו שיהיה לי למזכרת שהוצאת אותי מכאן?" והוא נתן לה ספר תהילים קטן. אחר כך פתח לה פתח והוציא אותה אל האור.

הפלא היה שכשיצאה היא מצאה את עצמה לא בחברון ליד מערת המכפלה אלא בירושלים מול ביתה. ובידה – ספר התהילים הקטן שקיבלה. ספר התהילים הזה נמסר מדור לדור. שמעתי בבובוב שפעם הגיע איש אחד לבקר את הרבי מצאנז כשבידו ספר התהילים הקטן. הוא היה נין לר׳ צבי קמינקר ואשתו.

אהבה בחושך אושוויץ

ביוני 1940 יז׳י ביילצקי נעצר על ידי הגסטפו בחשד לחברות במחתרת הפולנית. הוא נשלח לאושוויץ בטרנספורט הראשון של אסירים פוליטיים פולנים (מספר אסיר: 243).

בשנת 1943, בעת שעבד במחסן תבואה במחנה, פגש את צילה ציבולסקה, נערה יהודייה מפולין שכל משפחתה נרצחה במחנה. למרות האיסור המוחלט על תקשורת בין גברים לנשים, השניים התאהבו בחשאי.

ביילצקי החליט להציל את צילה ותכנן בריחה במשך חודשים. בעזרת חברים למחתרת במחנה, הוא השיג מדים מלאים של קצין אס-אס ומסמכי מעבר מזויפים.

ב-21 ביולי 1944, כשהוא לבוש במדי ה-SS, הגיע ביילצקי למכבסה שבה עבדה צילה. הוא הציג עצמו בפני האחראית כאיש המחלקה הפוליטית ופקד להוציא את צילה ל״חקירה". השניים צעדו בביטחון לעבר שער המחנה, עברו את השומרים באמצעות המסמכים המזויפים ויצאו לחופשי.

לאחר צעידה של עשרה ימים והסתתרות בשדות, הם הגיעו לקרובי משפחתו של ביילצקי. מטעמי בטיחות ורצונו להצטרף לצבא המולדת הפולני (Armia Krajowa), צילה הועברה למשפחת חקלאים שהסתירו אותה וביילצקי יצא להילחם.

בתום המלחמה, בשל שיבושים ומידע מוטעה, כל אחד מהם שמע שמועה שהשני נהרג. צילה היגרה לארה״ב, נישאה והקימה משפחה, בעוד ביילצקי נשאר בפולין, נישא והפך למנהל בית ספר למכונאות.

בשנת 1982, צילה סיפרה את סיפור הבריחה לעוזרת הבית הפולנייה שלה. העוזרת נדהמה וסיפרה שראתה גבר פולני מספר את אותו הסיפור בדיוק בטלוויזיה הפולנית. במאי 1983, לאחר 39 שנות פרידה, הם נפגשו בשדה התעופה בקרקוב; ביילצקי המתין לה עם 39 ורדים אדומים. הם נשארו ידידים קרובים עד למותה של צילה ב-2002.

בשנת 1985 הוענק לביילצקי תואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם והוא קיבל אזרחות כבוד של מדינת ישראל.

לאחר המלחמה הוא ייסד ועמד בראש "האגודה הנוצרית של משפחות אושוויץ".

ביילצקי הלך לעולמו בנובי טארג בשנת 2011, בגיל 90.

שלושים ושמונה ימים תחת האדמה

אחד מסיפורי ההישרדות המדהימים ביותר מתקופת השואה היה הסיפור עם מערת ורטבה ומערת "נקיק הכומר" באוקראינה, שם הסתתרו 38 יהודים במשך למעלה מ-500 ימים מתחת לאדמה ושרדו את השואה.

בסתיו 1942, עם תחילת האקציות והשמדת יהודי אוקראינה על ידי הנאצים, סירבה אסתר סטרמר, אם משפחה יהודית, להוביל את משפחתה אל הגטאות ומחנות ההשמדה. היא, ילדיה ומספר משפחות נוספות מהעיירות בילצ׳ה-זולוטה וקורולובקה החליטו לחפש מקלט במקום שאיש לא יחשוב לחפש בו – עמוק בבטן האדמה.

הקבוצה, שגדלה בהמשך ל-28 נפשות, נכנסה תחילה אל מערת ורטבה – מערת גבס ענקית באזור גליציה (מערב אוקראינה).

הם חיו בעלטה מוחלטת, רציונליזציה קשוחה של מים ומזון, ויצרו מערכת ביטחון קפדנית.

באפריל 1943 גילה הגסטפו את מקום המחבוא. הגרמנים פשטו על המערה ועצרו חלק מהיהודים, אך אסתר סטרמר ומספר בני משפחה הצליחו לחמוק עמוק יותר לתוך הניקבות הצרות ולהינצל.

לאחר שהמחבוא הראשון נחשף, הניצולים לא ויתרו. הם עברו למערה סמוכה, גדולה וקשה עוד יותר לגישה, מערת נקיק הכומר. שם הצטרפו אליהם יהודים נוספים והקבוצה גדלה ל-38 בני אדם (מגיל שנתיים ועד סבתא בת 75).

הם חיו במערה זו במשך 344 ימים רצופים מבלי לראות את אור השמש.

הגברים היו יוצאים בלילות חשוכים בלבד כדי לקנות או לגנוב אוכל מאיכרים מקומיים, ולגרור שקי תבואה פנימה. הם בנו בתוך המערה מיטות מאולתרות, תנורי בישול (תוך ניתוב העשן לפתחים נסתרים) ואף קיימו חיי קהילה ושמרו על היגיינה.

באפריל 1944, כאשר הצבא האדום שחרר את האזור, יצאו 38 היהודים מבטן האדמה אל אור היום – כולם בחיים. מדובר באחת מקבוצות הניצולים הארוכות ביותר ששרדו בבידוד תת-קרקעי לאורך כל מלחמת העולם השנייה.

הסיפור נשמר כסוד משפחתי במשך עשרות שנים, עד שבשנת 1993 חוקר מערות אמריקאי בשם כריס ניקולא חקר את המערות באוקראינה ומצא בהן שרידי נעליים, מסרקים, כפתורים ובקבוקי תרופות. הוא החל לחקור את הנושא, איתר את הניצולים שחיו בארה״ב ובקנדה, והביא לחשיפת הסיפור העולמי.

הפרשה תועדה בהרחבה בספר העיון "The Secret of Priest's Grotto" וכן בסרט התיעודי "No Place on Earth" משנת 2013.

הכליה שחזרה הביתה

מיטלפני 24 שנים חייו של יונתן רום ניצלו בזכות אדם אחד. השבוע הוא החזיר חיים למשפחה שלו: בשנת 2002, במהלך הפיגוע הרצחני במכינה הקדם צבאית בעצמונה שבגוש קטיף, יונתן ניצל ברגע האחרון.

מי שהסתער על המחבל, נטרל אותו והציל את חייהם של רבים היה אייל תם, מפקד כיתת הכוננות של היישוב. בין מי שניצלו באותו יום היה גם יונתן.

24 שנים חלפו.

יונתן קיבל החלטה יוצאת דופן: לתרום כליה לאדם שלא הכיר מעולם. הוא לא ביקש לדעת למי. לא ציפה לתמורה. רק רצה להציל חיים.

ואז, רגע לפני ההשתלה בבית החולים בילינסון, הגיעה ההפתעה שאיש לא יכול היה לדמיין. האדם שנמצא מתאים לקבל את הכליה היה ראובן תם, אחיו של אייל תם, אותו אייל שהציל את חייו של יונתן לפני 24 שנים.

במפגש הראשון ביניהם הביט יונתן בראובן ואמר: "אחיך הציל אותי לפני 24 שנים… היום אני זוכה להציל אותך."

ד״ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות: "אנחנו מלווים סיפורים מרגשים מדי יום, אבל יש רגעים שגם אותנו מצליחים להפתיע. בכל פעם אנחנו חושבים שכבר ראינו הכול, ואז מגיע סיפור כזה — שמזכיר לנו מחדש עד כמה החיים יכולים לחבר בין אנשים בדרכים בלתי נתפסות. מכל התורמים ומכל המושתלים, נוצר כאן החיבור הזה. זו סגירת מעגל יוצאת דופן, שממחישה את העוצמה של תרומת כליה ואת הכוח האדיר של נתינה להציל חיים."

קומנדו המדבר שינה את פנים המלחמה

3, 000 קילומטר של גיהנום, מטוסים נשרפים ואדם אחד שמכר רעיון מטורף: כך נולדה יחידת הקומנדו הקטלנית בעולם

הלילה שבו חוקי המלחמה השתנו

בנובמבר 1941, בעיצומה של המערכה בצפון אפריקה, מלחמת העולם השנייה נראתה שחורה עבור הבריטים. צבאו של הגנרל הגרמני ארווין רומל ("שועל המדבר") דהר במדבר המצרי והלובי, נהנה משליטה אווירית כמעט מוחלטת של הלופטוואפה. הדרך לתעלת סואץ נראתה סלולה.

אבל במקביל, קצין בריטי צעיר, גבוה וחוצפן בשם דיוויד סטירלינג (David Stirling) שכב בבית חולים בקהיר. הוא החלים מפציעה קשה בגב כתוצאה מצניחה שהשתבשה, וזמנו הפנוי הוליד רעיון שעל הנייר נשמע כמו התאבדות מוחלטת.

סטירלינג הבין שלשלוח מאות חיילים בחזית מול קווי ההגנה הגרמניים המבוצרים זה בזבוז טראגי של אדם וציוד. התפיסה שלו הייתה שונה לחלוטין: צוותים קטנים, עצמאיים ומיומנים מאוד, שיחדרו עמוק מאחורי קווי האויב, יכו במטרות איכות ויעלמו במדבר.

כשהוא עדיין נעזר בקביים, סטירלינג התפלח באופן לא חוקי למפקדה הבריטית הבלתי חדירה בקהיר. כשחיילי המשמר דלקו בעקבותיו, הוא נכנס בסערה למשרדו של סגן מפקד גזרת המזרח התיכון, הגנרל ניל ריצ׳י (Neil Ritchie), והניח על שולחנו את התוכנית.

למרבה ההפתעה, ריצ׳י והמפקד העליון גנרל קלוד אוקינלק (Claude Auchinleck) זיהו את הפוטנציאל. הם אישרו לסטירלינג להקים צוות קטן. כדי להטעות את המודיעין הגרמני ולגרום לגרמנים להאמין שמדובר בחטיבת צנחנים גדולה שכבר פועלת בשטח, קראו ליחידה החדשה: L Detachment, Special Air Service Brigade (פלגה L, חטיבת שירות האוויר המיוחד) – ה-SAS.

המבצע הראשון: קטסטרופה מוחלטת

ב-16 בנובמבר 1941 יצא המבצע הראשון של היחידה לדרך. התוכנית הייתה לצנוח בלילה מאחורי קווי האויב בלובי ולהשמיד מטוסי קרב גרמניים במנחתים שלהם.

אבל למדבר חוקים משלו: סופה עזה וחסרת תקדים פגעה באזור. הצניחה הפכה לאסון – הלוחמים התפזרו לכל עבר, הציוד אבד, ומהכוח המקורי שמנה 55 לוחמים וקצינים, חזרו רק 21 שורדים.

כל מפקד רגיל היה נשבר או נזרק מהצבא, אבל סטירלינג הסיק מיד את המסקנה הטקטית: לנטוש את הצניחות ולעבור לתנועה קרקעית.

הפריצה הגדולה: ג׳יפים, מקלעים ואש במדבר

סטירלינג יצר שיתוף פעולה מבריק עם "קבוצת המדבר לטווח ארוך" (LRDG) – יחידת סיור בריטית שהכירה כל דיונה במדבר המערבי. ה-LRDG הפכו למסיעים של ה-SAS: הם הסיעו אותם בחשאיות מוחלטת דרך שטח שמדריכי המיפוי הגדירו כ״בלתי עביר", והביאו אותם ממש עד לפתחי שדות התעופה של הציר.

בלילות הבאים, המזל התהפך כליל:

הלוחמים היו חודרים ברגל לשדות התעופה, מניחים מטעני חבלה מיוחדים שהומצאו על ידי לוחם היחידה ג׳וק לואיס (Lewes Bomb – מטען משולב חומר נפץ ודלק), ונעלמים.

בהמשך, היחידה הצטיידה בג׳יפים חמושים במקלעי ויקרס תעופתיים (Vickers K). הם היו שוטפים את מנחתי המטוסים בצרורות, מבעירים עשרות מטוסים בתוך דקות ספורות ונעלמים בדיונות לפני שהגרמנים הבינו מה קורה.

המספרים שמדברים בעד עצמם

עד לתפיסתו של דיוויד סטירלינג על ידי הגרמנים בינואר 1943 (אחריה הגרמנים כינו אותו "פנטום המדבר"), היחידה הקטנה הזו השיגה תוצאות פנומנליות:

מעל 250 מטוסי אויב הושמדו על הקרקע – יותר ממה שהפילו חלק מטייסות הקרב של חיל האוויר המלכותי באוויר באותה גזרה.

עשרות מחסני תחמושת, דלק ושיירות אספקה הושמדו.

פגיעה מורלית אנושה: רומל נאלץ להקצות כוחות רבים ואיכותיים מאחורי הקווים רק כדי להגן על מתקניו מפני "רוחות הרפאים".

איך זה שינה את פני המלחמה, מה קרה לסטירלינג ואיפה היחידה כיום?

שינוי פני המלחמה: הפשיטות של ה-SAS שחקו כמעט לחלוטין את העליונות האווירית של הגרמנים בצפון אפריקה. השמדת המטוסים והדלק על הקרקע שיתקה את שרשרת האספקה של רומל, והייתה אחד הגורמים המרכזיים שהביאו למפנה ההיסטורי בקרב אל-עלמיין ולגירוש כוחות הציר מאפריקה.

גורלו של סטירלינג: בינואר 1943 נלכד סטירלינג על ידי הגרמנים בטוניסיה. לאחר ארבעה ניסיונות בריחה נועזים, העבירו אותו הגרמנים לטירת קולדיץ – כלא שמור ביותר לקצינים בעייתיים – שם בילה את שאר המלחמה. הוא שורד, קיבל תואר אבירות, והמשיך להשפיע על מערכות הביטחון והמודיעין בעולם עד מותו ב-1990.

ה-SAS מאז ועד היום: לאחר המלחמה הורחבה היחידה והפכה לאחד מארגוני הלוחמה בטרור והמבצעים המיוחדים המובילים בעולם. היחידה הובילה פשיטות באירופה, נלחמה במלאיה ובפוקלנד, וקנתה את פרסומה העולמי בפריצה הדרמטית לשגרירות איראן בלונדון ב-1980. כיום, דוקטרינת הפעולה שהגה סטירלינג מהווה את הבסיס לרוב יחידות העלית בעולם – כולל סיירת מטכ״ל ושלדג בישראל.

הכול החל מרעיון מטורף אחד של קצין עם גב שבור, המתומצת עד היום במוטו המפורסם של היחידה: "Who Dares Wins" (המעז מנצח).

רפרנסים ומקורות היסטוריים:

[1] Macintyre, Ben (2016). SAS: Rogue Heroes – The Authorised Wartime History.

[2] Cowles, Virginia (1950). The Phantom Major: The Story of David Stirling and the SAS.

[3] Mortimer, Gavin (2011). The SAS in World War II: An Illustrated History.

[4] National Army Museum (UK): Sir David Stirling and the creation of the SAS.

כנף שבורה וחוב חיים לכל הנצח

זהו סיפור כמו שאתם אוהבים, על הכרת תודה, על אנושיות יוצאת דופן ועל סגירת מעגל שנמשכה חיים שלמים. . . .

"כנף שבורה", הסיפור המדהים על הטייס שלא שכח מי הציל את חייו

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מטוסו של סגן פרד הארגסהיימר, טייס קרב אמריקאי, הופל מעל הג׳ונגלים העבותים של האי ניו בריטן (כיום חלק מפפואה גינאה החדשה). פרד, אז בן 26, מצא את עצמו לבדו, פצוע, חולה במלריה ורעב, באחד המקומות המבודדים והמסוכנים על פני כדור הארץ, כשהוא מוקף בכוחות יפניים.

במשך 31 ימים שרד בקושי, כשהוא ניזון רק ממה שמצא בג׳ונגל. הוא היה על סף מוות כשהתגלה על ידי בני שבט הנאקאנאי המקומיים.

וכאן מתחיל הסיפור האמיתי של הגבורה.

בני השבט, למרות הסכנה העצומה לחייהם מצד הכובשים היפנים (שהיו מוציאים להורג כל מי שסייע לאויב), לא היססו. הם אספו את פרד, החביאו אותו בבקתות מוסתרות, והעבירו אותו ממקום למקום בכל פעם שפטרול יפני התקרב לכפר. הם טיפלו בפצעיו, האכילו אותו בחלזונות ובשורשי טארו, ושמרו עליו בחיים במשך חודשים ארוכים. "כל יום שהם טיפלו בי, הם סיכנו את חייהם," סיפר פרד לימים.

בסופו של דבר, ביוני 1944, בעזרת תיאום מורכב, חולץ פרד מהאי על ידי צוללת אמריקאית. הוא חזר לביתו במינסוטה, התחתן, הקים משפחה ועבד בסוכנות חדשות.

אבל פרד מעולם לא שכח.

במשך שנים, המחשבה על האנשים שהצילו אותו לא הרפתה ממנו. הוא הרגיש ש״תודה" פשוטה אינה מספיקה כדי להשיב על מתנת החיים שקיבל.

בשנת 1960, 17 שנים לאחר שהופל, פרד קיבל החלטה. הוא אסף את כל חסכונותיו, גייס תרומות ממשפחה ומחברים, וחזר לניו בריטן. הפעם, לא כחייל, אלא כבן ברית. הוא שאל את בני השבט מה הם הכי צריכים, והתשובה הייתה ברורה: "בית ספר לילדים שלנו".

וכך היה. פרד, במו ידיו, ובעזרת הקהילה המקומית, הקים את בית הספר הראשון של הכפר. זה היה תחילתו של פרויקט חיים. במהלך עשרות השנים הבאות, הוא ואשתו דורותי חזרו שוב ושוב לאי. הם לא רק בנו בתי ספר נוספים, אלא גם הקימו מרפאה רפואית, ספרייה, ודאגו לציוד ולמורים.

בני הנאקאנאי, אסייר תודה על מסירותו, אימצו את פרד כאחד משלהם. הם העניקו לו את תואר הכבוד "סורה אורו", המוכר יותר כ״אולה אווארו" שפירושו בשפתם "כנף שבורה", תזכורת נצחית ליום שבו נפל מהשמיים אל חייהם.

בשנת 2000, כשהוא בן 83, פרד ביקר ב״כפר" שלו בפעם האחרונה כדי לחנוך ספרייה חדשה.

פרד הארגסהיימר נפטר בשנת 2010, בשיבה טובה, בגיל 96. מורשתו, בתי הספר והמרפאה, ממשיכה לשרת את אנשי הנאקאנאי עד היום. הסיפור שלו הוא עדות חיה לכך שגם מתוך זוועות המלחמה, יכולים לצמוח קשרים אנושיים עמוקים של חמלה, מסירות, והכרת תודה שלעולם לא נגמרת.