קישוט הסוכה שאי אפשר בלעדיו

אחת לכמה שנים היה הרב עובדיה יוסף, שאהב אסתטיקה ואמנות באופן מיוחד, מבקש מבִּתו היוצרת שתחדֵש את מלאי קישוטֵי הסוכה. אבל עיטור אחד, בלתי נראה, כאילו נתלה בכניסה לסוכה כמו פעמון רוח ולא הוחלף לאורך כל השנים: הציווי "והיית אך שמח", שדילג על כל התפלפלות הלכתית-פסיכולוגית – האם אפשר בכלל לשמוח רק בהתאם לקיומה של מצווה – ופשוט הדליק את פניו של הרב בשִׂמחה גדולה. כל ימי החג הוא היה שרוי במצב רוח מאושר.

שנה אחת, כשהתווים האחרונים של פיוטי החג עוד השמיעו הדי סִלסול מעל השולחן – כמיטב המסורת הוא היה מתחיל שיר וכולם מצטרפים אחריו למחרוזת עליזה – נפנתה המשפחה לברך, ותוך כדי הגיית המילים החל לטפטף עליהם גשם משמיִם. הוא התחזק בהדרגה, וכל הנוכחים נמלטו פנימה באמצע ברכת המזון. לרב, מצִדו, לא היה אכפת שיורד עליו גשם – הוא המשיך לברך בסוכה עד חתימת הברכה ורק אז קם.

בני המשפחה, שהמתינו יבשים בִּפנים, ראו אותו נכנס הביתה, כולו צוחק. "תראו, הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו לגמור לאכול, ורק אז ירד הגשם", אך-שָׂמַח.

אתם חייבים לנסות לשון בחרדל

תפילת ליל סוכות הסתיימה, ותושבי עתניאל התפזרו חגיגיים לחנוך בשמחה את סוכתם. הרב דן מרצבך יצא גם הוא מבית הכנסת, אך לא הועיד את פניו ישירות הביתה; אמנם משפחות היישוב התמנו זה מכבר על החיילים השובתים ביישוב, אבל הרב דן לא ויתר וניסה לאתר חייל, לפחות אחד, שיבוא להסב בסוכתו. לאחר חיפושים מאומצים נמצא החייל והצטרף לסעודה.

חתנו, הרב זאביק הראל, התפלא לנוכח העקשנות – סביב השולחן ישבה המשפחה המורחבת ולא נראה שחסרים אורחים נוספים. הרב מרצבך הביט בו בתום: "איך אפשר לקבל בלילה הראשון את אברהם אבינו לסוכה, אם אנחנו לא הולכים בדרכו ורודפים אחרי אורחים?"

כך שהחייל המזדמן הכניס אתו לסוכה גם את אבי האומה.

בעיצומה של הסעודה, כשאשתו של הרב הגישה לסובבים את המנה העיקרית, לשון – הוא התרומם פתאום ויצא מהסוכה. כשחזר החזיק בידו ממרח והציע לסועדים: "מי רוצה למרוח על הלשון קצת חרדל?"

כמי שבדרך כלל לא תיבלו את המנות בחרדל תוך כדי הארוחה – היושבים תמהו מה נשתנה הפעם.

"זה רש״י מפורש", פתר הרב מרצבך את החידה, "אברהם הביא לאורחיו לשונות בחרדל; ננסה ללכת בדרכו!"

כל הצדיקים

תפקידהּ של הבת הקטנה, מירב, היה לקשט את הסוכה; תפקידו של אבא הגדול, הרב מרדכי אליהו, היה לקבל את המוני ישראל, לעיין בדקדוק בפרדסי האתרוגים והלולבים שאחזו בידיהם ולהשיב - כשר? מהודר?

ולמרות העומס הרב בערב החג, היה מבקש ממנה באופן קבוע: "כשאת גומרת - תגידי לי, אני רוצה לראות".

כשמירב סיימה למקם על הדפנות את תמונות הרבנים, השרשראות ויתר הקישוטים - היה הרב מתפנה מכל עיסוקיו ויורד לסוכה הגדולה שבחצר, המוכנה ל״קבלת פני רבו" ולכל האורחים, ושם מתבונן סביב, בודק ונהנה משמחת הדברים הקטנים והחשובים.

ואז, כבכל שנה, הגיע השלב הבא: "רגע", הרב שם לב והחל לעיין בקישוטים שנשארו, "את התמונה של הרב הזה לא תלית. וגם את הציור של הרב מהעדה הזאת. . ."

"אבא, יש כל כך הרבה רבנים - אי אפשר לשים את כולם!" ביקשה מירב הנחה, "צריך גם תמונות, פרחים - משהו צבעוני, קצת חיים. . ."

"לא", דיבר הרב על לִבּה, "תארי לך שיבואו התלמידים של הרב הזה ולא יִראו אותו – הם ייפגעו, יחשבו שאני לא מכבד אותו! תתלי, תמצאי מקום. ומה אם יבואו החסידים ולא יראו את הרבי שלהם – מה הם יחשבו? תתלי גם את זו", הצביע על תמונה מיותמת נוספת, "ואת זו", שלף עוד אחת, "ואת זו. . ."

נדודי שינה

בְּסוכות נידונים על המים, ולא פחות מכך דנים על המים – ידועה ההלכה שבשעה שיורד גשם אין חיוב לישב בסוכה. אבל מה ההלכה בשעה שיורד גשם סגול?

לא רק פצמ״רים ניתכו על גוש קטיף בשנים ההן; זמן לא רב לפני אותו חג סוכות חדר מחבל ימ״ש למכינה הקדם-צבאית בעצמונה ורצח חמישה מתלמידיה. המצב הביטחוני היה מתוח מאוד ובני היישוב התלבטו אם לישון בסוכה או שיש לוותר על כך השנה.

מכריו של הרב מנחם ליבמן שמעו ממנו שכנראה כן ילון בסוכה. כשנשאל אם לא מדובר בסכנת נפשות – השיב כי הוא מרגיש שזה בסדר.

יריעות הסוכה פרשו את כנפיהן והחג נכנס. בתפילת הלַיל בבית הכנסת הודיע הרב ראובן נתנאל, רבה של עצמונה, שלמרות האהבה למצוַת שינה בסוכה – השנה, בשל פיקוח נפש, אסור לתושבים לקיים אותה.

לאחר הסעודה, כשהכוכבים כבר הבזיקו דרך חרכי הסכך, החליטו חלק מבניו של הרב להישאר לישון בסוכה, ממורמרים מעט על הפּסיקה ההחלטית שלא אִפשרה לבחור. כשהתעניינו אצל אביהם מה הוא מתכוון לעשות – פָּסַק לרגע מלימודו בספר ולא פָּסַק דבר: "לא יודע", השתמט.

כשהתעוררה המשפחה בבוקר לא היה קשה לנחש: הרב – מזה ומזה לא הניח עינוֹ – הגה מוצא, ולא נם לאורך הלילה כולו.

עכשיו אני מרגיש בבית

תוך חדרו של הרב משה צבי נריה היה רצוף אהבה לתורה: מהרצפה עד התקרה היתמרו עמודות ספרי קודש. רק שני חללים בחדר, מעל החלון ומעל המיטה, היו פנויים מִסֵפר, ואותן כיבדו תמונות של רבותיו – הרב קוק, הרב חרל״פ, הרב אלחנן וסרמן, ועוד גדולי ישראל – וציור רחב ממדים של הר הבית בירושלים.

הרב לא היה איש מעשה, ובניית הסוכה עצמה לא הייתה בכוחותיו; אשתו הרבנית דאגה מדי שנה למישהו שיקים אותה. הדפנות הועמדו, הסדינים הוצמדו, הסכך הונח, אפילו השרשראות והפרחים שהכינו הילדים נִתלו – אבל מבחינת הרב נריה עדיין לא הוכה הפטיש בסוכה; בשלב הזה היה פונה בעצמו לחדרו, מסיר מכתליו את התמונות היקרות ללִבּו ומעביר אותן להשלים את בניין הסוכה. "עכשיו אני מרגיש בבית", ישב כְּעֵין דר.

אם רק הייתם אומרים קודם

הרב שלמה זלמן אוירבך נכנס הביתה, הסיר את שטריימל החג וקלט את קולות בניו הצעירים מתלַגלגים מצחוק, לאו דווקא מהזן של "אך שמח". לאחר שהתיישב שאל — למה צחקו? "אה, צחקנו מהתמימות של איזה יהודי פשוט אחד שלא יודע את ההלכה", נענה.

מתברר שאחד מתושבי הסביבה, יהודי שעלה מתימן והיה רחוק קצת משמירת מצוות אבל מקיים חלקים נבחרים מהן, היה מקִים באופן קבוע את סוכתו מתחת המרפסת שמעליו. הוא לא ידע שלפי ההלכה היא נעשית פסולה, ולתומו היה משוכנע שהוא מקיים את מצוות הסוכה והיה שמח ועליז בה. "זה מצחיק אותנו", סיכמו הבחורים את המקרה.

"אני לא מבין, מה אתם צוחקים? !" התרעם הרב, "הרי כואב הלב! יהודי רוצה בתמימות לעשות מצווה, נצבט לִבּו, ובפועל לא מקיים אותה."

בלי להתעכב עוד הוא התרומם, חבש שוב את השטריימל וביקש מהם את כתובתו של היהודי — "אני הולך לבקר אותו".

התימני השתאה לראות פתאום במעונו את ר' שלמה זלמן, וקיבל את כבוד הרב בהתרגשות גדולה. הרב ישב אִתו, שוחח, שיבח את יפי הסוכה ובתוך דבריו העיר בחִנוֹ האופייני: "יֵדע כבודו, שההלכה אומרת שסכך הסוכה צריך להיות תחת כיפת השמים, כך שהסוכה לא כשרה. . ."

בעל הבית עמד המום. "כבר כמה שנים אני עושה כך, ואף אחד לא אמר לי כלום. כבודו הציל אותי!" הוא הודה נסער לרב על טִרחת בואו, וזכה גם לשמוע ממנו איך בונים סוכה כשרה, לקראת השנה הבאה.

השנה היה כבר מאוחר מדי; יומו האחרון של החג הלך ואזל. "בוא, תעלה אליי לסוכה", פּרשׂ עליו הרב את סוכת שלומו, "תברך את הברכה ותקיים את המצווה".

המתכון לקציצות כשרות של משפחת גורן

מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס – ראשי האומה היו נכנסים ובאים לסוכתו של הרב שלמה גורן באופן תדיר; אבל בני הבית האמִיתיים אצלו היו דווקא תושבי השכונה התל-אביבית שבה גר. אמנם הרב היה בונה הסוכה ובני המשפחה היו מעצביה, אבל מרגע שהסתיימה העבודה היא הייתה מופקעת באופן טבעי מרשותם והופכת להיות שייכת לכלל השכנים הלא-דתיים.

בליל התקדש הרגל היו כל החוגגים מתאספים בסוכה שהפכה לשכונתית, נקייה מיחסי אורחים-מארחים, נושאים בזרועותיהם את כובד סירי האוכל שהכינו מבעוד המועד. האווירה החברתית לא נעשתה רשמית יותר סביב כיסאו של הרב גורן; כמי שלא אהב הערצה וגינוני כבוד – הוא לא אייש את תפקיד הרב המורם-מעם שמקדש לכולם. "הסוכה שלכם, אני שכן כמו כולם", הִשרה את התחושה, ואחרי שקידש נערכו סביב השולחן קידושֵי כל ראשי המשפחות, שותפים ושווים, לפעמים לא פחות משתים-עשרה פעם.

בין הזמירות שעלו מִפּיות כולם כאחד – הוסרו המכסים מהתבשילים שהביאה כל משפחה לעצמה, וראו זה פלא: בסירים של השכנים מלמעלה נחו מרק וקציצות; גם השכנים מימין הכינו מרק וקציצות; גם הרבנית צפִיה גורן הגישה לבני משפחתה מרק וקציצות. . .

במקרה זה הפלא לא היה מיסטי, אלא אנושי; באורח קבע בדירת העראי היו השכנים מתעדכנים, ביזמת הרבנית, מה מתבשל אצלה לסעודות החג, ומתאמים מראש את התפריטים: כל המשפחות – שומרות כשרות וכאלה שפחות, בעלות אמצעים וכאלה שפחות – הצטיידו בערב החג בערך באותן מנות, ובסוכה הרב-גונית ישבו יחד תלמיד חכם וחילוני, אמיד וגם עני, כשאי אפשר למצוא את ההבדלים.

השכנים לא הרגישו שלוחצים עליהם לנהוג לפי דיני הכשרות בבית הרב, והוא מצִדו לא נאלץ להתפשר על מידת הקפדתו. כך, ברגישות שהתעדנה בבית שבו גדלה כִבתו של "הרב הנזיר", דאגה הרבנית שלא ייבושו ולא ייכלמו הסובבים ושכולם ירגישו בַּבּית, גם כשהם יוצאים ממנו לשבעה ימים.

שירד כבר מלמעלה

מבטו של הרב משה לייב שחור נישא אל תקרת בית המדרש של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והתרחשות מתמיהה השתקפה בעיניו:

הנגר, שהגיע לבית הרב בימֵי התכונה שבין יום כיפור לסוכות כדי לטפל בְּמִבנה הסוכה הקבוע שניצב בַּמקום כל השנה, פירק והתקין מחדש את המוטות כדי להפכהּ לכשרה, כנהוג, אבל טיפל רק בחלקם ולא סידר את קורות הגג שקני הסכך נשענים עליהן.

הרב שחור ראה לנכון להסב את תשומת לִבּו של הרב לכך, והזכיר את העובדה שהב״ח בפירושו על "ארבעה טורים" מחמיר בָּעניין וקובע שיש להסיר ולהשיב למקומם גם את מוטות הגג.

הרב קוק, שכמובן הכיר את שיטתו וגם היה בקי בכל נפתולי הדיון ההלכתי בַּסוגיה, חזר על נוסח הב״ח בעל פה, ולאחר מכן ציטט את דברי הדעה שלפיה נפסקה ההלכה בסופו של דיון: "דכיוון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול".

. . . ומה עם הידור מצווה?

כשפתח את פיו התבהרה הכרעתו ההלכתית: "תקרת הסוכה גבוהה ביותר", הסביר בנועם, "וכל אימת שהנגר עולה למעלה - לִבּי מפרפר וחרד, שלא תקרֶה תקלה חס וחלילה. רק כשאני רואה אותו יורד בשלום – נרגע אני.

"ולהחמיר כשיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, להחמיר על חשבונו של הנגר - איני רשאי".

אישה שקנתה ארבעת המינים בתקווה

אז בגיל 44 קניתי ארבעת המינים לבעלי.

הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי בעל.

כן.

תקראו שוב.

במשך כמה שנים, בכל סוכות, הייתי הולכת לקנות ארבעת המינים לגבר שעדיין לא הכרתי.

תחסכו ממני. . .

אני יודעת איך זה נשמע.

אבל באותה תקופה קראתי הרבה על NLP, על תודעה, על "לזמן" את המציאות שאת רוצה וכמה שזה עניין גדול ביהדות, והחלטתי שאם אני רוצה להתחתן, אני מפסיקה להתנהג כאילו זה חלום רחוק ומתחילה להתכונן לזה כאילו זה באמת עומד לקרות.

אז קניתי גביע.

חשבתי על טלית.

הסתכלתי על שמלות כלה.

ובסוכות החלטתי שאני קונה לבעלי לעתיד גם ארבעת המינים.

רק שאז הסבירו לי משהו:

כתוב "ולקחתם לכם".

לכם.

משלכם.

כלומר, ארבעת המינים צריכים להיות שלו.

אמרתי למוכר:

"אין בעיה. אני שליחה שלו."

הוא שאל:

"של מי?"

אמרתי:

"של בעלי."

"את נשואה?"

"עדיין לא."

הוא הסתכל עליי.

אני הסתכלתי עליו.

הוא הסתכל על אשתו.

היא הסתכלה עליי.

ואז עליו.

וזה היה ממש פסטיבל של הבנה שבשתיקה שהנה, סוף סוף גם הם זכו אחרי שנים לחזות ב״ווירדוס" אמיתית בשר ודם.

מהמם.

והחלטנו לא להיכנס לזה.

מאז, כל שנה, הייתי חוזרת לאותו דוכן.

ביקשתי תמיד את הסט הכי מהודר.

לא בערך.

לא "מה שנשאר".

הכי יפה.

היה שם יהודי מבוגר שכבר הכיר את השיגעון שלי, ובכל שנה היה שומר לי במיוחד אתרוג מהודר.

"לבעל", הוא היה אומר בחיוך.

"לבעל", הייתי עונה.

ואז הגיעה שנה אחת שבה איחרתי.

כשהגעתי לדוכן גיליתי שהאיש המבוגר נפטר.

זה תפס אותי חזק.

כי אהבתי את הנוכחות שלו שם.

כאילו שהחיים שלו כזה, סימלו לי את התקווה שעדיין קיימת בעולם שאמצא את בעלי.

הבחור שהיה שם והחליף אותו, שהוא היה הנכד שלו, אמר לי שנשארו ארבעת המינים, אבל האתרוגים המהודרים כבר נגמרו.

יכולתי לקחת רגיל.

באמת שיכולתי.

אבל משהו בתוכי צרח:

לא.

אל תוותרי.

לא השנה.

גרתי אז במודיעין.

לקחתי את עצמי ונסעתי לירושלים.

באחת בלילה.

כן, אחת.

מצאתי דוכן בקטמון שעוד היה פתוח.

מה זה עוד פתוח?

פסטיבל שלם הלך שם.

עמד שם בחור צעיר.

ביקשתי אתרוג מהודר.

תוך כדי השיחה נפלט לי שאני ממודיעין.

הוא נעצר.

"לא הבנתי. הגעת במיוחד ממודיעין לפה בשעה הזאת?"

חייכתי.

"כן."

הוא הסתכל עליי בצורה ממש מוזרה.

שאלתי:

"למה אתה מסתכל עליי ככה?"

והוא אמר בחיוך:

"כי אלה דברים מוזרים שאומרים בשעות מוזרות ל. . . אמממ. . . טוב, אל תיפגעי כן? אבל את יודעת. . . בחורות מוזרות."

צחקתי.

ואז הוא אמר משפט ששינה לי את החיים.

"תקשיבי, אח שלי גם מוזר."

"מה?"

"הוא לומד כבר שנים בכולל של אברכים למרות שהוא בכלל רווק. הוא בחור ממש מוצלח, אבל הוא מחפש מישהי צדיקה. ואת. . ."

הוא הסתכל עליי.

"את נראית לי אחת כזאת."

ואז:

"מה את אומרת?"

אני זוכרת שחשבתי:

מי הבן אדם הזה?

מה דייט עכשיו?

אני כולה באתי לקנות ארבעת המינים לבעלי לעתיד.

ואמרתי לו:

"לא הבנתי, אתה מציע לי את אח שלך בגלל שהוא מוזר ואני מוזרה?"

הוא הסתכל עליי ושוב חייך:

"אחותי, דווקא הבנת ממש ממש טוב!"

ואז המוח שלי עצר.

רגע.

אני באתי לקנות ארבעת המינים. . .

לבעלי לעתיד.

הלוווווו? ? ?

אם זה לא הזמן להסכים להצעה הזאת, אז מתי בדיוק?

ושוב אותו קול פנימי אמר לי:

לכי על זה.

נתתי לו את המספר שלי.

הלכתי הביתה.

ושכחתי מכל הסיפור.

בחול המועד הטלפון צלצל.

קול מהוסס הציג את עצמו.

זה היה האח.

קבענו בבית קפה בירושלים.

ואני אגיד לכם משהו שקצת מביך אותי לכתוב עד היום.

כשראיתי אותו נכנס, הרגשתי שעף לי הסכך.

פשוט ככה.

ישבנו שש שעות.

שש.

הוא סיפר שלמרות שהוא משפטן וקיבל הצעות ממש אטרקטיביות ללכת לתחום כי שכל יש לו והוא גם רהוט, נפשו חשקה בתורה והוא פשוט יושב ולומד.

האמת שבהתחלה זה הרתיעה אותי, אבל בגלל שאני בעצמי עורכת דין וברוך ה' מרוויחה יפה, הבנתי שנוכל להסתדר, בטח בהתחלה ומקסימום תמיד הוא יוכל לפנות ולהיות עורך דין.

דיברנו על החיים, על אמונה, על משפחה, על הכל.

ואחרי בערך חצי שעה שנינו כבר הבנו שמשהו פה קורה.

רק שכחתי לספר לכם פרט קטן.

הייתי אז בת 44.

ארבעים וארבע.

בגיל שבו כבר שמעתי מספיק פעמים:

"אולי תשחררי."

"אל תהיי בררנית."

"צריך להיות ריאליים."

"לא תמיד זה קורה לכולן."

עברתי מספיק אכזבות כדי להיות צינית.

מספיק דייטים כדי להיות עייפה.

מספיק לילות כדי לחשוב שאולי הסיפור שלי פשוט לא יגיע.

אבל באותו לילה, בדרך ממודיעין לקטמון, משהו בתוכי עדיין סירב להרים ידיים.

והיום האיש ההוא הוא בעלי.

וכן.

ברוך ה', יש לנו תאומים.

אז האם אני חושבת ש-NLP הביא לי חתן?

אין לי מושג.

האם אני חושבת ש״קניתי ארבעת המינים ובום, הגיע בעל"?

לא.

אבל אני כן יודעת דבר אחד שאני מאמינה בו בלב שלם!

לפעמים הנס לא מתחיל ברגע שבו פוגשים את האדם הנכון.

לפעמים הוא מתחיל ברגע שבו החלטת שאת עדיין מאמינה מספיק כדי לקום מהספה, להיכנס לאוטו ולנסוע לירושלים באחת בלילה בשביל אתרוג.

אז לכל הרווקות והרווקים שקוראים את זה עכשיו:

אל תתייאשו.

באמת.

גם אם עבר עוד חג.

גם אם כולם סביבכם כבר התחתנו.

גם אם אתם כבר לא בני 25.

גם אם הלב שלכם עייף.

תמשיכו לחיות.

תמשיכו להתפלל.

תמשיכו להסכים לפגוש.

ותשאירו דלת פתוחה לדברים מוזרים.

ואם הקול הפנימי או האינטואיציה או יור ניימ איט קורא לכם ושואג לכם לקום בבחינת "לך לך". . .

אז פשוט תלכו!

תלכו כמו משוגעים.

תעופו!

כי לפעמים, מסתבר, הדרך לבעל שלך עוברת דרך אתרוג.

חג שמח ❤️

לאה שוורץ.

לאופולד סוחה והצלת היהודים בביוב

לפני המלחמה הייתה לבוב (אז בפולין וכיום אוקראינה) מרכז יהודי תוסס עם כ-110, 000 יהודים. עד שנת 1943, בעקבות האקציות והגירושים למחנות ההשמדה, נותרו בגטו לבוב רק אלפים בודדים. הגרמנים החלו בחיסול הסופי של הגטו, והיהודים ידעו שנותרו להם שתי אפשרויות: מוות או בריחה.

קבוצה קטנה של יהודים, ובראשם איגנצי חיגר, גיבשה תוכנית נואשת: לחפור מתחת לרצפת הצריף שלהם בגטו כדי לפרוץ אל מערכת התעלות התת-קרקעית של נהר הפולטווה – נהר שהוזרם כולו לתוך מערכת הביוב העירונית העמוקה.

במאי 1943, בזמן שהגטו בער, הצליחו כמה עשרות יהודים (בהם נשים וילדים קטנים) להשתחל אל תוך צינורות הביוב החשוכים והמצחינים.

בזמן שזחלו במים המזוהמים, פנס האיר עליהם פתאום. היה זה לאופולד סוחה, עובד תחזוקה של עיריית לבוב. סוחה לא היה איש דת או פעיל זכויות אדם; הוא היה גנב ופורץ לשעבר שמצא עבודה בעירייה, והכיר כל עיקול, תעלה וצינור תת-קרקעי בעיר.

בתחילה, המניע של סוחה ועוזרו, סטפן ורובלבסקי, היה כספי. היהודים, שהיו נואשים להציל את חייהם, הציעו לו תשלום יומי גבוה בתמורה למזון והגנה. סוחה הסכים והעביר אותם למקום מסתור בטוח יותר, בתוך חלל גדול ונסתר מתחת לכיכר המרכזית של העיר (ליד כנסיית ברנרדין הקדוש).

מתוך כ-21 יהודים שהתחילו את המסע, נותרו במסתור העמוק 10 נפשות (חלקם עזבו, נסחפו בזרם העז או לא עמדו בקושי). ביניהם היו איגנצי חיגר, אשתו פאולינה, ושני ילדיהם: קריסטינה בת ה-7 (שלימים התפרסמה בזכות ספרה "הילדה בסוודר הירוק") וקובי הקטן.

החיים בביוב היו סיוט מתמשך: הם חיו בעלטה מוחלטת, מוקפים במי שפכים, עכברי ענק, כינים ורטיבות קבועה. כדי לחסוך בנרות, הם ישבו רוב היום בחושך מוחלט. מעל ראשיהם הם שמעו את צעדי המגפיים של החיילים הגרמנים ואת רעש החיים הרגילים בעיר. כל רשרוש בביוב עורר בהם פחד ממוות. אחת הנשים בקבוצה, חנקה קלר, הייתה בהריון וילדה תינוק בתוך מעמקי הביוב. לצערם הרב, בתנאים האלו התינוק לא יכול היה לשרוד, והאם נאלצה לחנוק אותו כדי שבכיו לא יסגיר את המסתור ויביא למותם של כולם.

לאחר מספר חודשים, אזל הכסף לקבוצה. איגנצי חיגר ניגש לסוחה ואמר לו שהם אינם יכולים לשלם לו יותר, והם מבינים אם יעזוב אותם.

כאן חל המהפך המוסרי הגדול של סוחה. הוא כבר נקשר לילדים (הוא הביא להם ממתקים, בגדים שקנתה אשתו, ואפילו סידור תפילה יהודי). הוא הביט בחיגר ואמר: "אני לא אעזוב אתכם". מאותו רגע, במשך חודשים ארוכים, מימן סוחה את האוכל והאספקה עבורם מכספו הפרטי וממשכורתו הדלה, תוך שהוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו מדי יום (העונש על סיוע ליהודים בפולין היה מוות מיידי). כשזרם הנהר התת-קרקעי גאה בשל גשמים עזים והציף את המסתור, סוחה פינה אותם פיזית אחד-אחד למקום גבוה ובטוח יותר.

הקבוצה שרדה בבטן האדמה במשך 14 חודשים ארוכים.

ב-27 ביולי 1944, לבוב שוחררה על ידי הצבא האדום. סוחה הגיע אל פתח הביוב, הרים את המכסה הכבד וקרא להם לצאת. האנשים שיצאו היו חיוורים כמו רוחות רפאים, חלשים, עיניהם נפגעו מהאור הפתאומי והם בקושי הצליחו לעמוד על רגליהם. עוברי אורח ברחוב נדהמו לראות חבורת יהודים מגיחה ממעמקי האדמה.

הסוף של לאופולד סוחה עצמו היה טרגי. בשנת 1946, כשנה וחצי בלבד לאחר השחרור, רכב סוחה על אופניו יחד עם בתו. משאית צבאית סובייטית איבדה שליטה וסטתה לעברם. סוחה הדף את בתו כדי להציל את חייה, ונפגע בעצמו באופן קטלני. בהלווייתו, הניצולים היהודים שנשאו את ארונו מררו בבכי.

לאופולד סוחה (בתמונה) ואשתו מגדלנה הוכרו בשנת 1974 כחסידי אומות עולם על ידי יד ושם.

סטפן ורובלבסקי המשיך לחיות את חייו לאחר המלחמה. בזכות העדויות של היהודים ששרדו, יד ושם הכיר גם בסטפן ורובלבסקי ובאשתו אנה כחסידי אומות העולם.

קריסטינה חיגר (שנפטרה בשנת 2023) שרדה, עלתה לישראל, הפכה לרופאת שיניים, ומאוחר יותר עברה לארה״ב. הסוודר הירוק שסרגה לה סבתה בגטו, ושיווה לה מעט חום בימי הביוב החשוכים, מוצג כיום במוזיאון השואה בוושינגטון. הסיפור הזה עובד לסרט הקולנוע המועמד לאוסקר "In Darkness" משנת 2011, בבימויה של אגניישקה הולנד, אשר מציג בצורה ריאליסטית ומצמררת את קורותיהם בביוב.