סיפר הרב עדו גנירם:

סיפר הרב עדו גנירם:

פעם, יהודי תושב יצהר בשנת תשנח בשם משה סלומון רצה לקנות רכב. להזכירכם, בתשנח לא לכל אחד היה אינטרנט, לרובנו לא היה אינטרנט, וגם פלאפון, לרובנו לא היה פלאפון. כשרצו לקנות רכב, היו מפרסמים הודעה בלוח העיר, בלוח ידיעות אחרונות, בעיתונים. אז הוא פרסם מודעה שהוא רוצה לקנות רכב שבעה מקומות. ברוך השם, המשפחה גדלה כנראה, מחפש לקנות רכב כזה. ואז הוא קיבל טלפון: "תשמע, יש לי רכב למכור כמו שאתה רוצה, מיצובישי כזה גדול וזה, אבל אני בבת ים, אני חייב שתבוא היום כי אני עומד לטוס." אז הוא תכף ומיד נסע לבת ים. הוא לא לקח אותו למכון בדיקה, הוא לא מוסכניק אבל הוא מבין קצת בעצמו. הוא בדק קצת את הרכב, מסתכל וזה, מבסוט. קנה, העברת בעלות, הכול סבבה. מגיע חזרה הביתה ליצהר, מגלה באוטו שואב אבק בבגאז׳, חדש בארוזה.

הוא אומר: "אוטו קניתי, שואב אבק לא קניתי." מתקשר למספר שהתקשרו אליו הביתה. שם הוא הגיע למוכר. מצלצל, מצלצל, מצלצל, לא עונה. מצלצל, מצלצל, מצלצל, לא עונה. בפעם השלישית עונה לו איזה מישהו. אומר לו: "שלום, בעניין הרכב שקניתי. . ." אמר לו: "איזה רכב?" הוא אמר לו: "לאן הגעתי? הגעת לטלפון ציבורי ליד בית ספר בבת ים." אז הוא התפלא. הוא אמר לעצמו: "רכב כזה יש לו, טלפון בבית אין לו, מתקשר אליי מציבורי?" אבל בסדר, מה אפשר לעשות? הוא אמר: "הוא עוד יחזור אליי כנראה בעניין השואב."

למחרת, הולך לחברת ביטוח שלו. אומר להם: "שלום, אני צריך להחליף את הביטוח לרכב הזה." מסתכלים על כל המסמכים וכל הדברים. אומרים לו: "תקשיב, המספר של השלדה הוא לא תואם למספר של הרכב." אומר להם משה סלומון: "לא הבנתי." אומרים לו: "הרכב הוא גנוב, זה מה שזה אומר, שמו לו מספר חדש."

אז הוא אומר: "אז מה אני אעשה?" אומרים לו: "אני לא יודע מה תעשה, לך למשטרה. אנחנו לא מבטחים רכב גנוב."

הלך למשטרה. אמרה לו המשטרה: "כן, אני יודעת." אמר לה: "מה זאת אומרת כן, אני יודעת?" אומרת לו: "כן, יש הרבה רכבים גנובים, אין לנו כוח אדם לטפל בזה." אז מה אני אמור לעשות? לקח אותו השוטר הצידה, שם לו את הכתף. אמר לו: "תשמע, יש חברות ביטוח פחות מצליחות, שיסכימו לבטח לך את זה בכל זאת ככה. הרווחת."

משה סלומון לא התעצל. לפי המספר המקורי שאמרו לו בביטוח, הלך למשרד הרישוי ומצא מה אמור להיות המספר הנכון של הרכב. לפי המספר של הרכב, מצא מי אמור להיות הבעלים. ואז פתח דפי זהב, ספר טלפונים. הוא מצא מהטלפון של הבעלים המקורי, יהודי מרמת השרון. מתקשר אליו. אמר לו: "תגיד, היה לך רכב מיצובישי כזה וכזה?" אז הוא אמר לו: "כן, היה לי עד לפני כמה ימים." אז הוא אמר לו: "יופי, אז אני קניתי אותו מהגנבים, מסתבר, וכבר השקעתי ובזבזתי עליו כמה ימים עם הביטוח והמשטרה וזה. אבל אם אתה רוצה אותו בחזרה, אתה מוזמן לבוא אליי הביתה. אני גר ביישוב יצהר, ליד שכם. אתה מוזמן לבוא."

ההוא היה בטוח שהולכים לחטוף אותו, שכם, כופר, עניינים וזה. אבל עשה כמה בדיקות וגילה שהמספר טלפון אמיתי, ושיש משה סלומון. אז הוא אמר: "אוקיי, זה סיפור אמיתי." הוא התלהב שהוא מוכן להחזיר לו בחילם ככה את הרכב שהוא שילם עליו כל כך הרבה. לפני שהוא יצא לדרך ליצהר, הוא דפק בדלת של השכנה שלו ממול. אולי שמעתם פעם את השם שלה, קוראים לה אילנה דיין. אמר לה: "למה תמיד את עושה תוכניות בעובדה שלך על דברים רעים? בואי תעשי פעם על סיפור טוב."

ואללה, התלהבה מהסיפור. הזמינה צוות צילום של ערוץ 2. נסעו אתו ליצהר. הגיעו ליצהר, ויצהר לא כל כך אוהבים ערוץ 2. לא רצו לתת להם להיכנס. אבל הם הסבירו שזה לטובה וכולי. ומשה סלומון שאל את הרב דודי. אמר שבתנאי שייתנו להם לראות את הכתבה לפני, אז הוא מסכים. אז הכניסו אותם, ולא זרקו עליהם אבנים ולא כלום.

ואז, במהלך הכתבה, שואלת אותו הגברת אילנה דיין: "תגיד, כמה עלה לך אוטו? עשרות אלפי שקלים? זרקת לפח? ככה?" הוא אמר לה: "תראי, אני לא רב ולא בן של רב, אני יהודי פשוט. אבל אבא שלי אמר לי, כשהייתי קטן, שכל יהודי – יש לו פעם אחת שמנסים אותו אם הוא באמת הולך על עבודת השם שלו, על התורה והמצוות שלו. אי אפשר לדעת מתי זה יהיה. יש פעם אחת שמנסים אותך. אז אמרתי, אולי זאת המצווה שאני צריך להתחזק בה ולעמוד בה."

עכשיו, בין שלל עשרות אחוזי הרייטינג שהיו אז לעובדה, היה גם מנהל חברת השיווק של מיצובישי בישראל. הוא התקשר להפקה של התוכנית עובדה. ביקש את הטלפון של משה סלומון. התקשר אליו ליצהר. אמר לו: "תקשיב, כמה עלה לך, איזה דגם היה האוטו שקנית עכשיו?" אז אמר לו: "דגם זה וזה, איזה מודל?" אמר לו: "94." אמר לו: "טוב, ייקח לי כמה ימים להתארגן, אבל עוד שבוע, עשרה ימים תבוא לאולמי התצוגה של מיצובישי בתל אביב-יפו. אני יודע איפה שזה נמצא. וקח לך את אותו רכב, אותו דגם, חדש מהניילונים 98."

ואז בכל העיתונים היה כזה כפולת שני עמודים פרסומת של משה סלומון עומד ליד הרכב החדש שלו, וכתוב: "מי שקונה מיצובישי לא מפסיד."

שנתחזק כולנו בכל רגע ורגע לעמוד בניסיון, שאולי זה הניסיון שבשבילו באנו לעולם.

הברכה של הרב מרדכי אליהו

משה סלומון קנה מכונית מיד שנייה, וכעבור שבוע ראה מכונית עם מספר כמו שלו נוסעת לפניו, והבין שמכרו לו מכונית גנובה. הוא נסע לדווח במשטרה, אך השוטרים לא הבינו שהרכב גנוב, ורק אחרי שהתעקש אמרו לו להשאיר את הרכב וללכת. במשטרה לא עשו מאומה כדי למצוא את בעלי הרכב הגנוב, ולכן משה פנה לסוכן הביטוח שהצליח למצוא את בעלי הרכב ששמח על השבת האבדה, ורצה להודות לו במיוחד כשהבין שמשה הפסיד שמונים אלף שקלים.

בעל הרכב הביא צוות טלוויזיה של התוכנית "יעובדהיי" שצילם את משה וסיפר את סיפורו, אך השידור נדחה מסיבות שונות. יום אחד בא משה אל הרב מרדכי אליהו זצ״ל וביקש ברכה, כי נקלע לקשיים כלכליים אחרי שפוטר מהעבודה, ועוד שילם שמונים אלף שקל על רכב והפסיד את כספו.

הרב חייך ואמר פעמיים: "תמשיך ותצליח!", בליווי תנועת ידו המעודדת. מיד כשיצא מבית הרב משה קיבל טלפון שהכתבה תשודר תוך כמה ימים, וכך היה. הסיפור ריגש הרבה אנשים, וביניהם היבואן של "מיצובישי", שהחליט להעניק למשה מכונית חדשה.

הענן מנחה את דרכי ישראל

"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (ט', י״ז-י״ח) מרן הרב אליהו זצ״ל

תפקיד עמוד הענן ועמוד האש היה לקבוע לישראל את סדר מסעם, מתי יחנו ומתי יסעו.

יש כאן מוסר גדול: כל הנהגותיו של האדם צריכות להיות על פי ה' – על פי מה שכתוב בתורה, ולא ע״פ ההגיון שלו. אם לא ינהג כך עלול הוא לבוא לידי מכשולים ושגיאות.

דבר נוסף יש ללמוד מהפסוק, והוא שעל האדם לדקדק בקיום ההלכה לא רק ב״חנייתו" בביתו, אלא גם כאשר הוא נמצא ב״מסע" מחוץ לביתו, במקומות שבהם הוא עלול לחשוב להקפיד פחות בדקדוק ההלכה.

זכורני שפעם אחת בהיותי בחוף הים עם ילדיי הקטנים, ראיתי אדם בעל חזות דתית, עם ציצית וכובע גדול, זקן ופיאות, שהוציא אוכל והתחיל לאכול עם בניו ללא שנטל ידיו. חששתי שמא ילדיי הקטנים ילמדו ממנו, ולכך שאלתיו: "מה עם נטילת ידיים?" ענה לי: "אבל כאן זה שפת הים!" אמרתי לו: "וכי בשפת הים אין אלוקים?" הוא שמע את דברי, ומיד ביקש מבנו הקטן שייקח כלי ויביא מים מהים כדי ליטול בהם את ידיהם. אמרתי לו שאין זה מועיל, כיון שמֵי הים מלוחים ונפסלו מאכילת כלב; אך יש לו אפשרות לטבול את ידיו בים, וזה מועיל מדין טבילה.

(אלא שנחלקו הפוסקים (עיין שו״ע אור״ח קנ״ט סעי' כ') בלשון הברכה שעליו לברך. לדעת הספרדים מברך: "על נטילת ידים", כמובא בבא״ח (ש״ר, פר' תזריע-טהרות, הל' י״ב), ולדעת חלק מהאשכנזים (ראה רמ״א שם) מברך "על טבילת ידים").

זהו שכתוב: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" – בכל מקום ומקום יש לנהוג על פי ה'.

הטיית השורד:

הטיית השורד:

צריך לדעת לקרוא נתונים נכון. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, חיילים בריטים יצאו לשוחות כשהם חובשים לראשם כובעי בד בלבד, ללא כל הגנה מעבר לכך. רסיסים מאש ארטילריה, ולא קליעים, הם שגרמו לרוב המוחלט של פציעות הראש בשדה הקרב, וכובעי הבד הישנים והרכים לא סיפקו שום הגנה. ככל שההפגזות הארטילריות התעצמו, הצבא הבריטי מיהר לאמץ את קסדת הפלדה החדשה מסוג "ברודי" (Brodie) – עיצוב פשוט בצורת קערה שנועד להגן על החיילים מפני מטר רסיסי המתכת שירד מלמעלה ללא הרף.

לאחר שהקסדה חולקה לחיילים, קציני הרפואה תיעדו פתאום זינוק מסיבי במספר פציעות הראש. בעיני הגנרלים שקראו את הדוחות, זה היה נראה כאילו הציוד החדש איכשהו גורם לנזק. הם הניחו שהעיצוב פגום, ששולי הפלדה מטים את הדף הפיצוץ, או שצורת הקסדה מרכזת את עוצמת הפגיעה במקומות הלא נכונים. הנתונים היו כל כך מזעזעים, גבוהים באלפי אחוזים, עד שהצבא התייחס לכך כאל אסון הנדסי פוטנציאלי.

אך ההסבר היה פשוט בתכלית: הקסדה לא ייצרה יותר פציעות, היא מנעה מקרי מוות. לפני עידן קסדת הברודי, רוב החיילים שספגו פגיעת רסיס בראשם כלל לא הגיעו לתחנת האיסוף הרפואית; הם נספרו כחללים. הקסדה החדשה לא העלימה את הפציעות, אך היא הפכה פגיעות קטלניות לפציעות שניתן לשרוד. ה״עלייה" במספר פציעות הראש הייתה למעשה ההוכחה הסטטיסטית הראשונה לכך שהקסדה עושה בדיוק את מה שתוכננה לעשות: משאירה אנשים בחיים.

הרב שינה את ההבדלה לשם שלום

בספר מתוך התורה הגואלת, א, מוצש״ק 'שבת הגדול' של שנת תשל״ח, מספר הרב צבי יהודה על דבר שאירע במסע המושבות:

הרב [הראי״ה] הביא את דברי הגמרא האומרת שמוזגין כוס של ברכת המזון במים. "מזה נמשך מנהגנו גם לקידוש, אבל בהבדלה, בשום אופן לא. המבדיל בין קדש לחול צריך להיות באופן ברור, חריף, ולא מטושטש. אבל הפעם, בהוראת שעה, מכיון שאנחנו עכשיו פועלים להשפעת הקדש בחול, לחיזוק הקשר שבין היישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה, נצרף גם טיפת מים ביין של ההבדלה".

אחר כך הבדיל הרב ר' יוסף חיים זוננפלד, וכמובן, גם הוא כך גדל מילדות, כך קיבל מרבותיו — קידוש מוזגים, הבדלה לא מוזגים. וכשקיים מצוה, קיים ביראת שמים גדולה, בחרדת קדש בכל עצמותיו. והפעם הוסיף מים — אם הרב של יפו כך פסק, אז כך הלכה.

הכוח של השתיקה והמילה הבודדת

שלושת המכתבים הקצרים בהיסטוריה הם משעשעים למדי. קבלו אותם:

המכתב הכי קצר — המקום השלישי: ״לא היה לי די זמן לכתוב לך מכתב קצר יותר. ״ (המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי הדגול בלז פסקל כתב לחברו).

המכתב הכי קצר — המקום השני: קורא זועם שלח למארק טווין מכתב עם מילה אחת: ״אידיוט״. (טווין החזיר לו את התשובה הבאה: ״כבר שמעתי על אנשים שכתבו מכתב ושכחו לחתום, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה מישהו שחתם ושכח לכתוב את המכתב. . . ״).

המכתב הכי קצר — המקום הראשון: לאחר שסיים את כתיבת הרומן הגדול ביותר שלו — עלובי החיים, יצא ויקטור הוגו לחופשה. הוגו הסתקרן לדעת אם מכירת הספר מצליחה ושלח למוציא לאור מכתב המכיל תו בודד: ? (כלומר — מה הולך?) התשובה, שלא אחרה לבוא, הכילה גם היא תו בודד: ! (כלומר: נמכר נהדר!). זו נחשבת לחליפת המכתבים הקצרה מאז ומעולם.

כי לפעמים פחות זה יותר. או כמו שאמר וודרו וילסון נשיא ארה״ב: ״אם אתם רוצים שאדבר במשך חמש דקות, תנו לי חודש להתכונן. אם ברצונכם שאנאם במשך עשרים דקות, תנו לי שבועיים. אם אתם רוצים שאדבר במשך שעה, ובכן, לזה אני מוכן תכף ומיד״.

תיקון חצות

תיקון חצות

א. כתב הגר״ח בן עטר זצוק״ל בהקדמה לספר חפץ ה׳ וז״ל: בין ברכיו גדלתי, ובחיקו שכבתי מיום היותי לשאוב מדרכיו הטובים, ומרוב חסידותו כמעט אני אומר שלא עבר עליו חצי לילה בשינה אפילו בלילי תמוז מלקום ולספוד כאשה אלמנה על חורבן בית אלהינו בבכי גדול, ולהשלים הלילה בתלמוד וכו׳.

ב. כתב בספר זך ונקי כנפו (עמ׳ א): ואני הדל שמע שמעתי מפי אדונינו הרב כמוהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל שהיה מספר והולך בשבחי אדונינו הרב הגדול עיר וקדיש כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצ״ל מחבר שו״ת תקפו של יוסף, ותמיד היה מונה שבחיו. וזו אחת מהנה: שבכל לילה ולילה, גם בקיץ גם בחורף, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד שיגיע זמן חצות לילה ממש, ואחר כך היה אומר תיקון חצות בבכייה רבה ועצומה. אשריו ואשרי בניו אחריו זיע״א.

ג. סיפר הגה״ק ר׳ אלעזר אבוחצירא זצ״ל על אביו הגדול סידנא מרן בבא מאיר זי״ע שהיה מקפיד באמירת תיקון חצות שיהיה עם הנחת אפר על ראשו. וכשהיה צריך לנסוע ולהיות מחוץ לביתו, הרבנית ע״ה הייתה מכינה לו שקית עם אפר, והיה לוקח את השקית ומחביאה בבגדיו כמו ארנק כסף. וכן נהג לא להכניס את אותו האפר לבית הכסא, והיה אומר: היאך יתכן דבר שנתיחד לזכור על ידו את בית המקדש המקודש ביותר, היאך אפשר שלא לנהוג בו קדושה כיאה לקדושת בית מקדש.

והוסיף רבי אלעזר: ראו מה בין דורות ראשונים לדורות האחרונים. בדורות אחרונים לפני הנסיעה דואגים לקחת מצלמה וכדומה.

והביא מעשה מזקנו הרב ישא ברכה: היה מסתפר לעיתים תכופות, ופעם בעת שהיה צריך להסתפר הספר לא היה בעיר, ורבינו הצטער על כך שאין יכול להסתפר. וכשאלו אותו מדוע כל כך מצטער, הרי ניתן לדחות עד שיבא הספר, אמר בבא סאלי: שהוא רגיל להניח על ראשו אפר בעת שאומר תיקון חצות, וכשהוא עם שערות הוא לא ירגיש את האפר על הראש. (פקודת אלעזר עמוד פד).

ד. היו הרבה בדרום מרוקו שלבשו גלימה העליונה בגילוי כתף, הנקרא חלוצי כתף, זכר לחרבן בית המקדש שלא ישכח מהם כל היום, ולזכור השכינה שנמצאת בגלות. וכן נהגו הרבה חכמים ביניהם כמוהר״ר פינחס הכהן אזוג זלה״ה (הגר״ד פרץ).

קדושת בית הכנסת

קדושת בית הכנסת

אבי מורי שמע מזקני הכפר אולדמנצור על מעמד ברכת הלבנה שהתקיימה באותם ימים. באותם ימים שרר מתח רב בכפר, על כן מיד לאחר ברכת הלבנה נגשו אנשי הכפר להרה״צ רבי כליפה אלמליח זיע״א ושאלוהו אודות השמועה על בוא הנאצים. אמר להם רבינו: ״אכן יבואו לכאן הנאצים, אך לא יצליחו לבצע את זממם, זאת בזכות ששמרנו על כבוד בית הכנסת ולא דיברנו דברים בטלים בתוכו״. ורבות רבנו עורר על קדושת בית הכנסת, והיה שגור בפיו דברי הזהר פרשת תרומה (עמוד קלא:). תרגום: מי שמדבר בבית כנסת בדיבורים של חול, אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, שמראה שהוא אין לו אלוקים, ולא נמצא שם, ואין לו חלק בו, ולא מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתיקון העליון שלמעלה.

והגאון רבי אברהם סבע זצ״ל ממגורשי ספרד, בספרו צרור המור פרשת בהר, כתב: ״וכן נמשך להם הגירוש בספרד מצד חלול שבת מחלוקת וקטטה בבתי כנסיות בשבתות וימים טובים, עד שבעונותינו סבבו לעשותם בתי עבודה זרה. רבי פלוני ראה בית כנסת שהייתה בו מחלוקת. ואמר חוששני שיהא בית עבודה זרה, ולימים מועטים נלקח לבית עבודה. וכל זה לפי שלא היה להם יראת מקדש״. הרבנים מחו בכל תוקף בידי השותים ערק ואוכלים ביצים בבית הכנסת בתפלת שחרית, שהרי פסק שו״ע (סימן רפט הלכה א): אין לאכול קודם הקידוש.

סידנא בבא חאקי זצ״ל צעק רבות על חילול קדושת בית הכנסת, קדושת ספר תורה, אכילה קודם קידוש. והוסיף שיש בזה חשש כפירה שח״ו אין השכינה שורה בבית הכנסת, ומשה רבנו ע״ה אמר בפרשת נצבים: ״פן יש בם איש אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה׳. . . לא יאבה ה׳ סלוח לו, כי אז יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא״ — בר מינן על ככל ישראל. ואדם כזה כדאי לו שלא יבוא לבית הכנסת ויתפלל בביתו. מתוך דרשת הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ״ל (ספר שיירי הנפש סימן ט).

והגה״צ כמוהר״ר יעיש קריסיפין זיע״א כתב בספרו פרח שושנה (ויקרא שמיני י׳, ט): ״יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדרתיכם״. ופירש הרב ״ובניך״ — ר״ת ובהתפללך בבית כנסת נאסר יין ע״פ מה שפירש בעל הטורים ז״ל. תשת — ר״ת תפלת שכור תועבה. יורה שכל זמן שבית המקדש קיים ישראל מתכפרים על ידי הקרבנות, אבל בזמן הזה ״ונשלמה פרים שפתינו״, וכמו שבבית המקדש אסור לכהן לשתות יין, כמו כן בבית הכנסת אסור לשתות יין, ואם שתה אין תפלתו תפלה.

הקמיע והשבת

סיפר לי נהג מונית שהגיע לבית הצדיק הרב יצחק כדורי זצ״ל לבקשת מזור, היות ששנים רבים טרם נפקד. הרב אמר לנהג: אכתוב לך קמיע בתנאי שתשמור שבת. ניסה הנהג מונית: רב, אתה חזק בכתיבת קמעים, הרב יכתוב ויהיה בסדר. הרב השיבו בשמחה: אכתוב, אבל הקמיע לא יעזור ללא שמירת השבת.

הזקנה והמים הקדושים בציון

מעשה בזקנתי מרת רחל אוחנונא ע״ה, שהיתה נוהגת לצאת עם בני ביתה לעלות לציוני הצדיקים למשך שבוע ימים. באחד הפעמים התכוננה לצאת לציונו של רבי דניאל השומר זצ״ל, ולקחה בסלה מספר בקבוקים ריקים. שאלה בנה רבי משה: אמא, לדרך צריכים בקבוקים עם מים, למה את לוקחת בקבוקים ריקים? אמרה לו: בני, תבא לציון הצדיק ותראה מה ראיתי אצל אבותיו.

בתום ביקורם בציון הצדיק, יצאו מים מהקבר. אמא ממלאה מים בבקבוקים הריקים, ואותם נותנת לבני המשפחה לשתות. מים אלו ראו בהם סגולה לרפואה והצלחה.