נלסון העלים עין בקרב קופנהגן

המונח "להעלים עין" (To turn a blind eye) נקשר היסטורית לאחד הסיפורים המפורסמים והדרמטיים ביותר בתולדות הצי הבריטי, בכיכובו של סגן-אדמירל הורשיו נלסון במהלך קרב קופנהגן בשנת 1801. אף על פי שהביטוי היה קיים עוד קודם לכן, המעשה הנועז של נלסון הפך אותו למטבע לשון עולמי.

כדי להבין את הסיפור, צריך לחזור שבע שנים אחורה, לשנת 1794. במהלך המצור על העיר קלבי שבאי קורסיקה, נפגע נלסון בפניו מרסיסי פגז שפגעו באדמה לידו והעיפו חול ואבנים. הפגיעה הקשה בעין ימין הותירה אותו עיוור כמעט לחלוטין בעין זו, אם כי היא לא נראתה פגועה מבחינה אסתטית.

בשנת 1801, במהלך המלחמות הנפוליאוניות, בריטניה מצאה את עצמה בעימות מול קואליציה של מדינות ניטרליות, ובראשן דנמרק, שאיימו לחסום את נתיבי הסחר הבריטיים בים הבלטי. הצי הבריטי נשלח לקופנהגן כדי לנטרל את האיום.

מפקד המבצע העליון היה אדמירל סר הייד פארקר, אדם שקול וזהיר, בעוד שקורפוס ההתקפה העיקרי הופקד בידיו של סגן-אדמירל נלסון, שהיה ידוע כאגרסיבי וטקטיקן מבריק.

ב-2 באפריל 1801 החל הקרב. ספינות הצי הדני והסוללות המוצבות על החוף הפעילו אש תופת והתקדמות הבריטית נתקעה. כמה ספינות בריטיות עלו על שרטון, והמצב נראה קטסטרופלי מעמדתו של פארקר, שהיה מרוחק משדה המערכה המרכזי.

מתוך חשש כבד לגורל הצי, קיבל פארקר החלטה והורה להניף על ספינת הדגל שלו את סורק הדגלים (איתות ימי) שמספרו 39 – שמשמעותו: "הפסק את הקרב ונסוג מיד".

על ספינתו של נלסון, האלפנט, קציני האיתות הבחינו בדגלים של פארקר. תת-הקצין פנה לנלסון ודיווח לו כי מפקד הצי מאותת להם לסגת.

נלסון, שהיה משוכנע כי הניצחון נמצא בהישג יד וכי נסיגה ברגע זה תהיה הרסנית ותוביל לטבח של הכוחות הבריטיים, הגיב בקור רוח מדהים. הוא פנה לקצין האיתות שלו ואמר לו: "יש לי רק עין אחת, ויש לי זכות מלאה להיות עיוור לפעמים".

באותו רגע, נלסון הרים את הטלסקופ שלו, הצמיד אותו בכוונת מכוון לעינו הימנית הפגועה (העיוורת), הביט לעבר ספינתו של פארקר ואמר בקול רם לעיני כל צוותו: "אני באמת לא רואה את הסימן!".

נלסון התעלם לחלוטין מהפקודה והמשיך להוביל את ההתקפה במלוא העוצמה. תוך שעות ספורות, הצי הדני נאלץ להיכנע, ונלסון השיג ניצחון מוחץ שהציל את המערכה הבריטית כולה.

בעקבות הניצחון:

האדמירל הזהיר סר הייד פארקר הוחזר לבריטניה בבושת פנים והודח מתפקידו.

נלסון מונה למפקד העליון של הצי והפך לגיבור לאומי נערץ.

הביטוי "Turn a blind eye" הפך לתיאור הרשמי של מצב שבו אדם בוחר במודע ובכוונה להתעלם מעובדות, חוקים או פקודות שנמצאים ממש מול עיניו, מתוך אינטרס או הבנה אחרת של המציאות.

הקצין שחזר מן המוות

ארל קוק ג׳וניור היה קצין מודיעין אמריקאי במלחמת העולם השנייה, שסיפור הישרדותו נחשב לאחד המדהימים והבלתי יאומן ביותר בהיסטוריה הצבאית. הוא שרד 87 ימי קרב, שלושה ניסיונות בריחה, דקירה של הגסטפו, ונס רפואי חסר תקדים – ישרדות לאחר שנורה על ידי כיתת יורים נאצית.

קוק נולד בג׳ורג׳יה בשנת 1921. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שירת כקצין מודיעין ומבצעים באוגדה ה-103 של צבא ארצות הברית. הוא היה קצין צעיר, נמרץ ונועז, שמצא את עצמו בלב הקרבות הקשים באירופה נגד גרמניה הנאצית. במהלך שירותו הוא הפגין תושייה רבה, אך גם נפל בשבי הגרמני. כחייל שלא היה מוכן להיכנע לגורלו, הוא ניסה לברוח מהשבי שלוש פעמים שונות. במהלך ניסיונות אלו ואחרים הוא חווה את אכזריותם של הנאצים ממקור ראשון, כולל אירוע שבו נדקר על ידי אנשי גסטפו.

האירוע המכונן והבלתי יאומן ביותר בחייו התרחש ב-24 באפריל 1945, ממש ימים ספורים לפני סיום המלחמה באירופה. קוק, שהיה אז בן 23, נתפס שוב על ידי הגרמנים לאחר שניסה לארגן התנגדות או בריחה.

הנאצים החליטו להוציא אותו להורג במקום. הוא הועמד מול כיתת יורים נאצית ונורה ארבע פעמים מטווח קרוב. הגרמנים היו בטוחים שהוא מת, והשאירו את גופתו מאחור יחד עם שאר המוצאים להורג.

באופן פלאי, קוק לא מת. הוא נפצע אנושות אך נותר בחיים. אזרחים מקומיים (מאיכרי האזור) מצאו אותו כשהוא עדיין נושם, חילצו אותו והחביאו אותו מפני הגרמנים עד שהאזור שוחרר על ידי בעלות הברית.

כאשר פונה לבסוף לבתי החולים של צבא ארצות הברית, מצבו היה כה חמור שהרופאים לא האמינו שיש לו סיכוי לחיות. הוא סבל מפגיעות קשות באיבריו הפנימיים כתוצאה מהירי ומפגיעות קודמות של צלפים ודקירות.

כדי להציל את חייו, עבר קוק סדרה מטורפת של 17 ניתוחים גדולים. הרופאים נאלצו לשחזר חלקים מגופו, והוא בילה חודשים ארוכים במיטות בתי חולים, כשהוא נלחם על כל נשימה. הרופאים העריכו שהוא יישאר נכה לצמיתות ולא יוכל ללכת, אך קוק הוכיח שוב כוח רצון תת-אנושי, למד ללכת מחדש והשתקם כמעט לחלוטין.

לאחר שחזר מן המתים, קוק סירב לתת לפציעותיו לעצור אותו והפך לאיש עסקים ומנהיג ציבורי מצליח מאוד בארצות הברית:

הוא נרשם לאוניברסיטת הרווארד היוקרתית. מכיוון שלא היו מקומות פנויים בכיתות בגלל עומס הסטודנטים שחזרו מהמלחמה, הוא פשוט הגיע עם כיסא משלו, התיישב בכיתה עד שאישרו לו ללמוד, וסיים בהצלחה תואר שני במנהל עסקים.

באוקטובר 1950, כשהוא בן 29 בלבד, נבחר לקצין הפיקוד הלאומי הצעיר ביותר אי פעם של הלגיון האמריקאי (The American Legion) – ארגון הווטרנים הגדול והמשפיע ביותר בארה״ב. בתפקידו זה פעל רבות למען ביטחון המדינה וזכויות החיילים המשוחררים.

הוא ניהל את מחלקת המסחר של מדינת ג׳ורג׳יה, ניהל את חוות הבוטנים המשפחתית, ופעל בתפקידים פדרליים בכירים ובעולם הבנקאות תחת מספר ממשלים אמריקאיים.

קוק נהג לחגוג מדי שנה את ה-24 באפריל כ״יום השנה להוצאה להורג שלי", כשהוא מודה על כל שנה נוספת שקיבל במתנה. הוא נפטר בשנת 2000 בגיל 79, 55 שנים אחרי שהנאצים היו בטוחים שחיסלו אותו.

מלחמת אחים

מלחמת אחים ספרו לי על מלחמת אחים. נסו להלך עלי אימים. ציירו שדים על הקיר. כל מה שתוציאו ממני זה חיוך לאה של גבר מחושל שכבר עבר הכול. לי אתם מספרים? אני חי את זה, רבותי. יום יום. זה מתחיל בדרך כלל בצעקה של הקטן. אתם בוודאי מכירים את הצעקה של הקטן. יש לה צליל העובר במהירות בכל חדרי הבית עד שהוא מתביית על החלק התחתון של חוט השדרה שלך ומזעזע את כל גווך. האפקט אדיר. אחרי שאתה סופג עד תום את הארומה של הצעקה הזאת עיניך נשפכות על הרצפה בשתי שלוליות עגומות, שיערך נפרד מן הקרקפת ונתקע כמין מברשת גסה בתקרה ואתה פותח בריצה מבוהלת אל חדר הילדים, משוכנע שתצא ממנו אחרי דקה נושא על כתפיך את גופו המעונה והכתוש של ילד חף מפשע. אני מגיע לחדר ורואה את שני האחים יושבים בשקט ועוסקים איש איש בענייניו. למה צעקת? אני שואל בקוצר נשימה את הקטן. למה? עכשיו, הבעיה עם הילדים האלה היא הזכרון הגמיש שלהם. הוא מסוגל לתלות בי עיניים תמהות ולשאול: צעקתי? אני צעקתי? כן, אני אומר וליבי עדיין הולם. אתה צעקת צעקה מקפיאת דם, מסוג הצעקות שהרופאים אוסרים עלי לשמוע. מדוע? השניים מקמטים את המצח, מנסים להיזכר. זה היה רק לפני עשרים שניות, אני אומר בחומרה. הרי לא דמיינתי את זה. אה, אומר הגדול בביטול. זה שום דבר. לקחתי ממנו לרגע את העט. כבר השלמנו. הם כבר השלימו. בעשרים שניות הם רבו, צרחו, שכחו את כל העניין ומביטים בי ברחמים גדולים. מה הוא עושה מזה עניין? ולעומת זאת הם מוכשרים לזכרון של פיל, עם הנהלת חשבונות מסודרת ששום דבר לא נשמט ממנה. באמצע "עד פופ" גולש פתאום הקטן לעבר הגדול והולם בו בעוצמה. היי! מיילל הגדול, מה עשיתי? כי בבוקר, מסביר הקטן, כי בבוקר שתית את השוקו שלי. אה, אומר הגדול. שתיתי לך כי אתמול אתה אכלת לי את הבמבה. ולמה אכלתי לך את הבמבה? אומר הקטן. כי בשבוע שעבר פוצצת לי את הכדור. וכך הם מפליגים אל תוך עברם בפירוט הדדי של עוולות, עד שהגדול חש שתמה עת ההתנצחויות ההיסטוריות ושכל ירידה אל שורשי הסכסוך, למרות התענוג האינטלקטואלי הכרוך בה, לא תביא לו סיפוק ממשי, והוא מחדש את פעולות האיבה בצורת בעיטה מכוונת היטב אל צלעו של הקטן. הבעיה היא להחליט מי כאן צודק. התביעה היומיומית הבלתי־פוסקת אל מנגנון הצדק הטבעי שלי היא נטל המצמיח מדי יום שערות לבנות בבלוריתי. לא אחת אני שוכב ער במיטתי בשעות הקטנות של הלילה ומייסר את עצמי: הינה אתה מסוגל להכרעה ולשפיטה מאוזנת בין פרס לשמיר, בין שרון למוטה גור, בין "שלום עכשיו" למתנחלים, אבל אין לך שום יכולת להכריע ולשפוט בסוגיה אם צדק הגדול כששפך חלב על החולצה החדשה של הקטן בתגובה על כך שזה דרך על ילקוטו, או לא. בשלבים המוקדמים של הורותי הייתי מברר את הסכסוכים ומסביר את גזרי הדין שלי, כתהליך חינוכי שיש בו כדי לעצב את האופי המוסרי של צאצאי. משהו כמו: נכון שהוא שפך עליך את החלב, אבל אתה דרכת על הילקוט שלו ושברת שני עפרונות נכון? נכון, אבא. וזה לא דבר יפה לעשות, נכון? נכון, אבא. נכון. וזה הרגיז אותו בצדק, נכון? נכון, אבא. יופי, אני רואה שאתה מבין. אז יותר לא תעשה את זה נכון? ועוד איך אני אעשה את זה, אני אראה לו, למה הוא שפך לי חלב על החולצה החדשה שלי? אי־אפשר לדבר אתם בהגיון. פשוט אי־אפשר. לכן החלטתי לנקוט באמצעים שרירותיים של השלטת חוק וסדר, בלי הרבה דיבורים. אני אחליט מי צודק, ומיד אני אטיל עונש, וזהו זה. חד וחלק בלי דיבורים. כן. אבל אני שוכח, כמובן שאני לא האינסטנציה העליונה. מעלי מרחפת, ערכאת הערעור הסופית, שפוסלת משום מה אחד לאחד את כל פסקי. אמא. אני סוטר לקטן וצועק: עכשיו תעלה לחדר שלך ואתה לא רואה הערב את "מבט ספורט", הבנת? רק רגע, הוא אומר לי ורץ אל אמא שלו למסור לה את גירסתו המקוצרת: אמא, תגידי לאבא. יואב התחיל איתי ואבא מעניש אותי. ואותה אמא, שאמרה לי לפני שתי דקות: אני לא יכולה יותר, אני אשתגע מהם, תלך אליהם ותהרוג אותם, מחייכת עכשיו אל הקטן, פורשת את זרועותיה וקולטת אותו ביניהן. הרשע הזוטר הזה, שניסה לפני רגע לשלוף החוצה במזלג את עינו של אחיו, מתכרבל בחיקה כטלאי תמים, והיא אומרת: רגע אחד. לא, לא. הוא לא התכוון. נכון שלא התכוונת? הוא לא יעשה את זה יותר. נכון שלא תעשה את זה יותר? די, תוותר לו. הוא יהיה ילד טוב. נכון? נכון, מתייפח הקטן בערמומיות ואשתי שוב גורפת פופולריות בחלוקת התפקידים הערמומית שלה: אני מעניש והיא מנפיקה חנינות. אולי יהיה בכך מזון פוליטי למחשבה: אחרי החנינה מזנק הקטן מבין זרועות אמו, הולך אל חדר־הילדים ופונה אל אחיו בזו הלשון: אינה לך ואינה לך, אמא אמרה שאני כן אראה מבט ספורט. אכלת אותה! בהמשך נשמעת מחדרם חבטה מהדהדת שאחריה מתייפח הקטן מרה. אשתי מרימה את עיניה מן העיתון ושוב שולחת אותי אל החזית: לך ותקרע אותם, היא אומרת. אם לא יהיה פה שקט אני אשתגע. אני, שלעולם איני לומד לקח, פורץ כסופה אל חדרם. מה קרה? ! אני צורח. מה קרה? ! הוא התגרה בי, אומר הגדול. אם יש דבר שאני לא יכול לסבול לשמוע אלה שלוש המלים האלה: הוא התגרה בי. ויאמר אלוהים אל קין: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ויאמר קין: הוא התגרה בי. זה קורה בעיקר בזמן הארוחות המשפחתיות. אחרי עשרים הדקות הראשונות, שבהן אנחנו מתגברים על נושא הבעיטות מתחת לשולחן וגם תוחמים, בהקפדה של משקיפי או״ם שוודים, את קו־הגבול המדוייק בין שני הילדים על השולחן, אנחנו יושבים רגועים, לועסים ומשוחחים, ולפתע נשלחת יד והולמת, ומיד אחריה צווחה: איי! מה עשיתי? כן, אנחנו מתעניינים, מה הוא עשה? הוא התגרה בי! לא ראינו כלום. לא ראיתם! אני ראיתי. הוא עשה לי פרצופים. אנחנו לא ראינו שום פרצופים. הפעם, לשם שינוי, מוציאים אשתי ואני פסק־דין אחיד: תקום מהשולחן ותלך לחדר! אבל אז, כמובן, נכמרים רחמיו של הנפגע, המבהיר לנו שאנחנו – הוריו – שני טמבלים שלא מבחינים במה שמתרחש מתחת לאף שלהם: לא, לא. הוא אומר. אל תענישו אותו. זה נכון. עשיתי לו פרצופים. אתם רואים? מנצל הנענש את ההזדמנות. אתם סתם מענישים. הוא שב ומתיישב ואנחנו מלאים רגשות נוחם עד שצלחת של קורן־פלייקס מתהפכת לו לעבר הקטן. מה קרה שוב? ! אני צורח. הוא עוד פעם עשה לי פרצופים, צועק הגדול. לא ראיתי שום פרצופים! אני צועק. בטח, הוא אומר, גם קודם לא ראית. הסכסוכים האלה עדיין ניתנים איכשהו לשליטה כשהם מתרחשים בבית. הגיהנום האמיתי הוא הנסיעה המשפחתית במכונית. זה מתחיל תמיד באווירה נעימה להפליא, אשתי יושבת לידי, הילדים מאחור. הרדיו מנגן. הנוף נהדר והכול נראה בסדר, עד שזה מתחיל. זה מתחיל, תמיד, על רקע של השאלה הטריטוריאלית. מיד בשלבים הראשונים מתווים השניים קו גבול בדיוק באמצע המושב האחורי. זה קורה אחרי כמה סכסוכים ראשוניים: אל תגע בי. אתה נוגע בי. לא נכון, הרגל שלך נוגעת בי. לא נכון, אתה שם את הרגל שלך בחצי שלי. אז נקבע גבול בהסכמה הדדית ומיד פורצות פעולות האיבה במלוא חומרתן. הגבול שהתווה באצבע על הריפוד נמחק תוך שניה ועל המושב האחורי כבר לא שני ילדים אלא מערבולת סוערת של גפיים מכות ובועטות, שממנה בוקעות בשלב הראשון אנקות של מאמץ ובשלב השני צווחות ויללות. לזה מצטרף קולה הצלול של אשתי הקובעת: אבא הולך לעשות תאונה! אם לא תפסיקו כולנו נהרג! כאשר אני קורא על טייס קרב שהצליח להנחית מטוס ששני מנועיו בוערים וכנף אחת שלו מחוררת בכדורי מקלע, אני לא מתלהב. נראה אותו שואב די קור־רוח לנהוג במכונית בכביש גהה כאשר שני הדנקנרים הזוטרים משמיעים חרחורי גסיסה מאחור והדנקנרית הבכירה פוצחת בחזונות אפוקליפטיים: הנה באה משאית גדולה, עוד מעט היא תעלה עלינו ותרמוס אותנו, כי אבא לא יכול להתרכז בנהיגה בגללכם. הנה אבא סוטה מהכביש ונופל לתהום, אנחנו הולכים למות, והכול בגללכם. ואז משתרר שקט לרגע, ואני מנצל את ההזדמנות לבצע עקיפה מסוכנת במיוחד, ובדיוק ברגע שאני נזקק לכל חושי כדי להשלים את העקיפה בלי להימרח על חזית הטנדר הבא ממול, אני שומע זעקה מקפיאת דם מאחור ואשתי מכסה את עיניה וממלמלת תפילה נושנה. איכשהו אני עוצר את המכונית בשולי הדרך ומצית סיגריה ביד רועדת. אמא, תובעים הילדים, אבא נוהג כמו משוגע. תחליפי אותו. אני לא אומר כלום, אני מעשן את הסיגריה שלי ומביט על הכביש. שם אני רואה המון מכוניות ובמושב האחורי שלהן ילדים נאבקים, משתוללים וצועקים, ובמושבים הקדמיים זוגות זוגות של הורים המזדקנים בשנים במהלך הנסיעה, למה זה קורה לנו, לדור שלנו, אני שואל את עצמי. מה השתבש כאן? מדוע כאשר אנחנו היינו ילדים היה די במבט זועף אחד של אבא שלנו להשתיק אותנו לשעות? איזה תעלול גנטי קרה, שהורינו השאירו לנו הכול אבל לא את סמכותם הטבעית? לאבי, למשל, היתה חגורה. כשהיינו משתעלים שלא במקום הוא היה פותח אותה ומזמזם ואנחנו, הילדים, נתקפנו בעתה שנמשכה שבועות. כשהיו הורי ישנים אחרי הצהריים היינו חושבים פעמיים אם כדאי לנו בכלל לנשום. והילדים שלי מדליקים את הטלוויזיה כשאני נרדם בחדר המגורים, ואני מתעורר מבועת אל תוך מרדף אכזרי של "וונדרוומן". למה אתם מדליקים את הטלוויזיה? אתם לא רואים שאני ישן? אז תעבור לישון בחדר־השינה. בגלל שאתה ישן נפסיד את וונדרוומן? איך אפשר להתגבר עליהם? אני מצאתי את הדרך, ואני מוכן לחלוק את הסוד כאן עם כל האבות המודאגים המתחבטים בבעיה: פשוט מאוד. אם אינך יכול להכות אותם, הצטרף אליהם. בפוליטיקה קוראים לזה השתלבות במרחב, או התנהגות של מדינה מטורפת. אני הצטרפתי אליהם. הכרזתי על עצמי כאינפנטיל־כבוד, ומאז אין לי בעיות. פאח! אני מעיף סטירה לגדול. מה עשיתי? הוא מיילל. שום דבר, אני אומר, סתם התחשק לי. עוף לחדר שלך ואל תצא עד הערב, אני צועק על הקטן. מה עשיתי? הוא קובל. התגרית בי. כשהם מרביצים אני מצטרף אל הערימה והולך איתם מכות להנאתי. אני עושה להם פרצופים מתגרים בשעת האוכל ובועט בהם מתחת לשולחן.

אני גונב מהם עטים ומקשקש במחברות שלהם. אני משפריץ עליהם מים ושם להם רגל במסדרון. הבעיה היחידה היא שהם מלשינים עלי לאשתי והיא מענישה אותי, אבל מי אמר שלהיות אבא זה פיקניק? אמנון דנקנר, "דבר", 31. 5. 85

אפקט דאנינג-קרוגר והמקור שלו

אפקט דאנינג-קרוגר והמקור שלו

ב-6 בינואר 1995, מקארתור וילר ושותפו קליפטון ג׳ונסון החליטו לצאת לשדוד שני בנקים בפיטסברג שבארה״ב. הם לא חבשו כובעי גרב, לא שמו מסיכות סקי ואפילו לא גרבוני ניילון על הראש. להפך – השניים נכנסו באור יום מלא, נעמדו מול מצלמות האבטחה וחייכו אליהן בגאווה ובביטחון עצמי של כוכבי קולנוע על השטיח האדום.

סוד ההצלחה המדעי שלהם? מיץ לימון.

הצמד הכיר היטב את הניסוי המפורסם שבו מיץ לימון משמש כ״דיו סתרים". כותבים איתו על נייר, הטקסט נעלם, ורואים אותו רק כשמחממים את הדף מול נורה. מתוך הפיזיקה הביתית הזו הם הגיעו למסקנה חותכת: אם הם ימרחו מיץ לימון על כל שטח הפנים, הם יהפכו לבלתי נראים לחלוטין לעדשות המצלמה! (כל עוד הם שומרים מרחק סביר מרדיאטורים, כמובן).

כדי לוודא שהתאוריה עובדת, וילר אפילו ערך בדיקת היתכנות מקדימה בבית: סחט לימון על הפרצוף וצילם את עצמו במצלמת פולארויד. בגלל שהפילם היה פגום (או כי המיץ החומצי שרף לו בעיניים והוא כיוון את המצלמה לתקרה), התמונה יצאה לבנה וחלקה לחלוטין. מבחינתם זו הייתה הוכחה מדעית ניצחת: הניסוי הצליח, הם רוחות רפאים, אפשר לצאת לבנק.

התוכנית עבדה נהדר, עד הרגע שבו תמונותיהם הברורות והמחייכות שודרו בחדשות הערב המקומיות, וכעבור שעות ספורות המשטרה כבר דפקה להם על הדלת.

כשהשוטרים ההמומים דרשו מהם להסביר איך הם העזו לשדוד בנק בפנים גלויות לחלוטין, השניים הסבירו ברצינות תהומית שהם מרחו מיץ לימון. וילר, שצפה בסרטוני האבטחה שבהם פניו נראות בחדות מרהיבה, לא האמין למראה עיניו, תפס את הראש ומלמל בשברון לב את המשפט האלמותי:

״But I wore the juice! ״

איך נולד המושג "אפקט דאנינג-קרוגר"?

האירוע הביזארי הזה פורסם בעיתון The Pittsburgh Post-Gazette, והיה נשאר עוד אנקדוטה פלילית משעשעת אלמלא פרופ׳ דיוויד דאנינג, פסיכולוג מאוניברסיטת קורנל, קרא את הדיווח בעיתון ותפס את הראש.

דאנינג הבין שהמקרה של צמד השודדים מדגים באג עמוק ומובנה במוח האנושי: הכישורים שאתה צריך כדי לדעת אם אתה טוב במשהו, הם בדיוק אותם כישורים שאתה צריך כדי להבין שאתה גרוע בו.

אם אין לך מושג בסיסי בכימיה, אופטיקה או פיזיקה, אין לך גם את הכלים המחשבתיים המינימליים להבין שלמרוח מיץ לימון על הפנים כדי להיעלם ממצלמה זה רעיון מופרך. במילים פשוטות: בורות מוחלטת לא מייצרת ספקות או היסוסים, היא מייצרת ביטחון עצמי עיוור, מופרז ומוחלט.

דאנינג צירף אליו את תלמיד המחקר שלו, ג׳סטין קרוגר, והשניים יצאו לסדרת ניסויים פסיכולוגיים מקיפה. ב-1999 הם פרסמו את מחקרם המפורסם: "Unskilled and unaware of it" (״בלתי מיומנים וחסרי מודעות לכך״).

המחקר הוליד את המושג המדעי המוכר: אפקט דאנינג-קרוגר. הוא הוכיח שדווקא אנשים חסרי ידע בתחום מסוים נוטים להעריך את היכולת שלהם הרבה מעל הממוצע (מה שמכונה באירוניה "הר הטיפשים"), בעוד שמומחים אמיתיים מלאי ספקות ונוטים להמעיט בערך עצמם.

בסופו של יום, בכולנו יש תחום שבו אנחנו מסתובבים עם "לימון על הפנים", משוכנעים שאנחנו גאונים בזמן שכולם רואים אותנו בבירור.

תודה ענקית לסופר וההוגה חיים שפירא ולספרו המרתק "המדריך לספקן", שממנו למדתי על המקרה ההזוי והמופלא הזה.

בתמונה מקארתור וילר "הגאון".

התפילה של סיגלית על המטוס

*מעשה מההקפות השניות בחולון*: *45 דקות של "מזמור לתודה" במרומים*

ברקע שירת ההקפות השניות העירוניות בחולון – אירוע ענק שארגנה ישיבת חולון יחד עם הגרעין התורני, אליו נהרו אלפי אלפי יהודים שרקדו בשמחה אדירה עם ספרי התורה – התרחש מפגש מצמרר מאחורי הקלעים.

בין האורחים שעלו לבמה היה שוטה, רופא מאופקים, מגיבורי אירוע סיכול הפיגוע ב״מטוס הניסים" של פליי דובאי. מאחורי הקלעים פגשו את שוטה ואת אשתו סיגלית. שוטה אמר בצניעות: "זה לא אני, זו שרשרת של ניסים! כולם על המטוס היו גיבורים".

משהו בעיניה של סיגלית שידר שיש כאן סיפור עמוק נוסף. כשנשאלה: "תגידי, גם את היית על המטוס?" היא ענתה בפשטות:

"כן. ואני היחידה שידעה להתפלל שם. אז התפללתי בשביל כל המטוס."

"מה עשית?"

"אמרתי 'מזמור לתודה' במשך 45 דקות רצופות."

סיגלית מעידה על עצמה שהיא אישה ביישנית ופחדנית מטבעה. אבל באותם רגעים מורטי עצבים, כשהמחבל ניסה לפרוץ לתא הטייס ובעלה רץ קדימה להסתער עליו, היא הרגישה פתאום כוחות נפש עליונים. "הרגשתי שהשם איתי," היא מספרת, "וידעתי שאני חייבת להרגיע את כולם."

היא נעמדה במעבר המטוס, פנתה לכל הנוסעים המבועתים ואמרה בביטחון מלא:

"תירגעו עכשיו! השם יתברך איתנו. הוא לוקח את המטוס שלנו, מרים אותו, ומנחית אותו כמו מרגרינה בשדה התעופה! אין לכם מה לפחד! רק תתפללו!"

הנוסעים המפוחדים הביטו בה ואמרו: "אנחנו לא יודעים איך להתפלל. . ."

"אין בעיה," ענתה סיגלית. "אני אגיד 'מזמור לתודה' ו׳שמע ישראל' – ואתם תענו אחרי 'אמן'!"

במשך 45 דקות תמימות, ברגעים המפחידים ביותר בחייהם, עמדה סיגלית וקראה בקול תפילה והודיה, וכל יושבי המטוס ענו אחריה "אמן" כאיש אחד. בחוויה הפנימית שלה, התפילות וההודיה האלו הן שהחזיקו את המטוס באוויר!

מיד לאחר מכן, על הבמה מול האלפים בחולון, הקריא הרב חגי לונדין את דברי ה״נפש החיים" על סגולת "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ": כשאדם מעגן בליבו את ההכרה שאין שום כוח בעולם חוץ מהבורא, ומשיב לו תודה – שום נזק לא יכול לשלוט בו.

כששמע זאת שוטה הרופא, הוא נדלק, לקח את המיקרופון ואמר בהתרגשות לאלפי החוגגים:

"רבותיי! מי שלא מבין ולא מאמין – לא יודע איפה הוא חי! כל המטוס הזה היה שרשרת של ניסים! היינו אמורים להיות 174 לוויות, ובחסדי השם יצאנו לחיים! עכשיו צריך רק שמחות גדולות בתורה ובשם!"

חשמל של אמונה עבר בקהל. אלפי יהודים קפצו באוויר עם ספרי התורה בשמחה, בקדושה ובאמונה צרופה.

האיש שאתגר את הבלתי חדיר

סיפור על מישהו שלא חיכה להפתעה או לאסון, אלא איתגר את המערכת והביא לשינוי, הינה לכם סיפור שכאילו לקוח מסרט אקשן של שנות ה-80. בליל ה-14 באוקטובר 1990, בעוד הוושינגטון פוסט והטלוויזיה האמריקאית עסקו בבניית הלחץ הבינלאומי מול סדאם חוסיין במפרץ הפרסי, התרחש דרמה שקטה ומצמררת בלב הבירה האמריקאית. לואיס מרלטי, ראש צוות האבטחה הנשיאותי של השירות החשאי, ישב במשרדו המוגן ומעט דאג. תפקידו היה להבטיח שאיש לא יוכל לגעת בנשיא ג׳ורג' בוש האב, והוא ידע שמערכות האבטחה סביב הבית הלבן נחשבו לבלתי חדירות: חיישני תנועה, שומרים חמושים, ומצלמות במעגל סגור הקיפו את המתחם מכל עבר. אך מרלטי לא הסתפק בהנחות עבודה נייר, והחליט לבצע תרגיל בדיקת פגיעויות ברמה הקיצונית ביותר, תחת חיסיון מוחלט ובלי לעדכן את השומרים בשטח.

הוא פנה בדיסקרטיות למפקדת כוחות המבצעים המיוחדים והציב להם אתגר יומרני: האם היחידה המסווגת והקטלנית ביותר של צבא ארצות הברית, כוח דלתא, מסוגלת לפרוץ לתוך חצר הבית הלבן מבלי להיתפס?

באותן שעות של אישון לילה, מטוס תובלה אזרחי תמים למראה חצה את המרחב האווירי של וושינגטון, כשהוא מתמזג כמעט לחלוטין בתנועה האווירית הרגילה לכיוון שדה התעופה הלאומי הסמוך. בגובה רב ובמרחק בטוח מגליי המכ״ם הצבאיים, פלט המטוס קבוצה קטנה של לוחמי עילית מיומנים. הלוחמים ביצעו צניחה טקטית שקטה בשיטת HAHO (קפיצה מגובה רב ופתיחת מצנח מיידית בגובה רב), כשהם מרחפים בקור המקפיא במשך קילומטרים ארוכים בחסת העלטה. בלי צליל של מנוע, בלי אורות ניווט ובלי להשאיר שום חתימת מכ״ם, גלשו הצנחנים היישר לכיוון רחוב פנסילבניה 1600.

חלפו כמה דקות מתוחות. מערכות האזעקה של הבית הלבן נותרו דוממות לחלוטין, ואף זרקור לא נדלק. מבחינת משמר השירות החשאי הסיור סביב המתחם נמשך כרגיל, והלילה היה שקט ושגרתי. אלא שכעבור מספר שעות נכנס מפקד כוח דלתא למשרדו של מרלטי והניח על שולחנו הוכחה אחת חותכת: צילום אינפרא-אדום ברור ומדויק שבו נראה לוחם דלתא עומד בבטחה, כשהוא מוגן בציוד טקטי מלא, במרכז מדשאת הבית הלבן. הלוחמים לא רק שנחתו במתחם השמור בעולם מבלי להפעיל שום חיישן, אלא הם עשו זאת מתחת לאפם של עשרות מאבטחים חמושים, צילמו את הראיה, ונעלמו כפי שבאו.

הצלחת התרגיל של כוח דלתא היכתה את פיקוד השירות החשאי בהלם, אך היא השיגה בדיוק את מטרתו של מרלטי, שמונה מאוחר יותר למנהל השירות החשאי כולו. האירוע הוביל למהפכה מיידית ושקטה בכל תפיסת ההגנה האווירית והקרקעית של הממשל האמריקאי. תוך זמן קצר הותקנו סביב הבית הלבן מערכות מכ״ם חדישות ומיוחדות המסוגלות לזהות עצמים זעירים ואיטיים בגבהים נמוכים, ושודרגו מחדש כל פרוטוקולי התגובה המהירה מפני חדירות מוטסות. הודות לתרגיל הלילי הנועז של כוח דלתא ב-1990, הפכה מצודת נשיא ארצות הברית למוגנת והרמטית פי כמה אל מול איומי המחר.

ערבות הדדית בקיר הקרח

הסיפור המטלטל מאתמול, עם המטוס וחבורת הישראלים הגיבורים שהצילו את המצב, זרק אותי כמעט 30 שנה אחורה - לטיול הגדול שלי בדרום אמריקה. נזכרתי בסיפור מטורף אחר, שהתרחש בצפון פרו, בגובה של 4, 800 מטר מעל פני הים. סיפור שבו הבנתי משהו גדול וחשוב עלינו, הישראלים. משהו ששינה באותו רגע את כל הדרך שבה הסתכלתי על הישראליות שלי. אני מבטיח לכם שאחרי שתקראו את הסיפור הזה, תבינו קצת יותר מה יש בנו, הישראלים, שהופך אותנו לכל כך מיוחדים וכל כך שונים. זה סיפור שימלא לכם את החזה בגאווה, ובעיקר בהרבה אהבה לעם המיוחד שאנחנו. קחו הרבה אוויר! _____

אל העיר הוּאַרָז, השוכנת בצפון פרו, 3000 מטר מעל פני הים, הגעתי כשאני כבר 'חי ונושם את הטיול' ומאחורַי ניסיון לא רע בטרֶקים ובמסלולים אתגריים. צ׳יק־צ׳ק סגרנו דיל עם איזו סוכנות טיולים מקומית ולמחרת בשש בבוקר יצאנו לדרך. היינו קבוצה מאורגנת: 15 מוצ׳ילרים ושני מדריכים. כמעט כולם מלבדנו היו אירופאים אדיבים ומנומסים. ואילו אנחנו - שישה ישראלים ברברים, שמתוכם הכרתי רק שניים. המטרה: טיפוס בקיר קרח! נעלי קוצים, פטישי שלג, ממש כמו בסרטים. האוטובוס נוסע, מטפס בהרים. הראש קצת מסוחרר מהגובה והנשימה כבדה. האוטובוס עוצר, יורדים. אנחנו כבר כמעט ארבעה קילומטר מעל פני הים ולפנינו טיפוס רגלי של עוד 800 מטר. שני המדריכים נושאים את הציוד ומובילים אותנו בשבילים המושלגים. טיפסנו כמעט שלוש שעות במעלה ההר, כל חמש דקות - עצירה. אין אוויר! כשאתה הולך, חם לך והגוף מזיע מתחת לשכבות הבגדים. כשאתה עוצר, הזיעה מקפיאה לך את הצורה וכל הגוף רועד מקור. הגענו ללוקיישן. קיר קרח בגובה 30 מטר ניצב מעלינו. אני מסתכל על הקיר והקיר מסתכל עלי. אני מגרד את הראש. אין מצב שאני עולה על הדבר הזה. בלי לדבר, אחד המדריכים תופס קצה של חוט, נועל נעלי קוצים, אוחז בפטישים וכמו נמלה קטנטנה על ענף, מתחיל לטפס למעלה. קצת לפני הקצה הוא תוקע בקרח כמה פינים מיוחדים, שאליהם חוברו כבלי האבטחה שלנו. ואז הוא יורד, אומר שהכל מוכן ושאפשר להתחיל. שום הכנה, שום הסברים. שום כלום. פשוט הלבישו עלינו את הקוצים, שמו עלינו פטישים ואודרוב - להסתער על הקיר! אחד־אחד טיפסנו. עולים יורדים עולים יורדים, קשורים לחבל אבטחה כל הזמן. הגיע תורי. אני לוקח נשימה עמוקה ונותן קפיצה. נעלי הקוצים ופטישי הקרח ננעצים בקרח כמו מלתעות של כריש. אני מתנשף כמו חיה. זה קשה. זה קשה מאוד! המדריך למטה יכול לעזור לי אם ימשוך את חבל האבטחה, אבל אני רוצה לעשות את זה לבד. לא מוותר. עוד צעד ועוד צעד. הרגליים שלי רועדות, הידיים בגבס! אני מסתכל למטה וגם הביצים מתחילות לרעוד. איזה גובה! ! ! איזה פחד! ! ! החברים למטה נראים כמו נמלים על סדין לבן של שלג. פתאום אני מקבל משיכה בחבל. המדריך מסמן לי שהגעתי. אני נותן מבט אחרון, מחייך, לוקח כמה נשימות טובות ומתחיל לרדת. הרבה יותר קל לרדת. כולי מבסוט מעצמי, אני מעביר את הציוד להבא בתור. השעה כבר שלוש בצהריים. המדריך אומר שצריך להזדרז. אחרון המטפסים יורד וכולם מבסוטים עד השמיים. את מנת האדרנלין היומית קיבלנו ביג טיים! אותו מדריך שעלה בהתחלה מטפס שוב על הקיר ושולף את הפינים התקועים בקרח. אנחנו יושבים למטה ומסתכלים עליו, נגנבים מהקלות שבה הוא "הולך" על הקיר הזה - ועוד ללא שום כבלי אבטחה. כששאלנו את המדריך השני למה הוא שולף את הפינים, הרי מחר הם ישובו לפה שוב עם קבוצה אחרת, הוא הסביר שמגיעות לקיר הזה כל מיני קבוצות ועלולים לגנוב להם את הציוד. לכן הם מעדיפים לתקוע אותם כל יום מחדש. בעודנו מדברים ומתפעלים מביצועיו של המדריך הראשון בגובה 30 מטר, אנחנו קולטים אותו נאבק עם איזה פין. עוד משיכה ועוד משיכה, ופתאום - בהילוך אטי, לנגד עינינו, כמו שק תפוחי אדמה - 30 מטר של צניחה חופשית, בלי להשמיע קול, דממה! כאילו זה סרט בסלואו מושן על מְיוּט. המדריך איבד שליטה, החליק ופשוט עף למטה. בום עמום של בן־אדם מתפוצץ על שלג דחוס. בום שהשתיק את כולנו באחת. המדריך שהתפוצץ לא זז. גם המדריך השני, שעמד לידנו, לא זז. כולם בהלם! אחת האירופאיות משחררת קריאת "OMG" מאופקת לאוויר. רוח מקפיאת עצמות עוברת דרכנו. המדריך השני חסר אונים. אף אחד לא יודע מה לעשות. אף אחד, למעט חבורה של אנשים שהגיעו מארץ קטנה ובעייתית, הממוקמת בפי־הטבעת של המזרח התיכון. כולנו, בלי לדבר, בלי ליצור אפילו קשר עין, מזנקים על הפצוע. פתאום אין דרום־אמריקה, אין קיר קרח, אין טיול, אין כלום! תוך אלפית שנייה, כולנו שוב בצבא. אחד בודק לו את הדופק והנשימה. שני מקבע לו את הראש. אחד ממשש את בית החזה וקובע שהוא ריסק את הצלעות. האירופאים עומדים המומים ולא מדברים. רק עומדים ומסתכלים. אחד הישראלים אומר לי שצריך לאלתר אלונקה. אני נזכר שבדרך עברנו איזו גדר עץ ושאפשר לפרק אותה. אני ועוד שניים דופקים לשם ריצה וחוזרים עם הקרשים. חבלי סנפלינג נכרכים תוך שניות סביב הפצוע ולספירה של שתיים־שלוש הוא כבר על הכתפיים שלנו. כמו חיות, כמו אריות בשדה־קרב רצנו בשלג. מדי פעם המדריך הפצוע משמיע קולות. זה סימן טוב. הוא חי. אנחנו רצים. אין לנו אוויר. הפצוע צועק "חיסוס! חיסוס! !" צמרמורת קרח מטפסת לי על הגב. כל השרירים שלי שורפים. בית החזה עולה בלהבות. קיר הטיפוס גמר לי על הצורה ועכשיו המסע אלונקות הזה. אני גמור. גמור! אחד הישראלים קולט אותי ובלי לדבר תופס את מקומי כדי שאנוח. אנחנו רצים בשלג וחבורת האירופאים רצים מאחורינו. כולם בשוק, בהלם. לא מדברים, רק המדריך צועק מעל האלונקה: "חיסוס! ! ! חיסוס! ! !" ולפתע הוא משתתק. אנחנו עוצרים ומורידים אותו לבדיקה. הוא נושם, אבל בקושי. מפרכס בכל הגוף. "זה היפו־תרמיה," אומר אחד הישראלים. "מהר, תביאו את כל הפליזים שלכם. צריך לעטוף אותו." בלי לחשוב פעמיים קילפנו כולנו את הפליזים וכיסינו את המדריך. האירופאים מסתכלים. אחד מהם עשה טובה ונידב גם את הפליז שלו. שתיים־שלוש והופ הפצוע שוב למעלה. אני תופס את האלונקה ולא מבין מאיפה אני מוצא את הכוחות האלה. הערב מתחיל לרדת. אנחנו כבר שלוש שעות נושאים אותו על הכתף ברוטציות. האירופאי שנתן את הפליז שלו משתתף גם הוא בסחיבה. אנחנו עוצרים, בודקים, מחזקים את הקשירות, מדברים עם הפצוע, מנסים להעיר אותו כל פעם שהוא עוצם את העיניים, שואלים אותו שאלות, צועקים אליו, רק שיישאר ער. כשהגענו למטה האוטובוס שלנו נעלם. הנהג חיכה וחיכה וכשראה שהקבוצה לא באה, פשוט לחץ על הגז והתחפף. מבחינתו שנמות. ובאמת כמעט כולנו מתנו. מקור! כל הפליזים שלנו על המדריך, שכבר מזמן הפסיק לזוז. לאף אחד אין עוד כוח לטפל בו. כולנו רועדים, קפואים, בחוץ קרוב לאפס מעלות, והאירופאים עטופים בפליזים שלהם עומדים ומסתכלים. "איפה האוטובוס?" אנחנו שואלים את המדריך השני, חסר האונים, "איך נחזור לעיר? ?" אין מכשיר קשר, אין טלפונים, אין כלום, רק שלג וקרח מסביב. "איפה האוטובוס שלנו? ! ? !" אנחנו מתחילים כבר לאבד את זה. המדריך לא יודע מה להגיד לנו. הבנו שישועה לא תבוא ממנו ואם לא נקח את העניינים לידיים, הלך עלינו. על כולנו! המסעדה שהיתה בחניון סגורה. מגרש החניה ריק לגמרי, למעט רכב אחד בודד שחונה בקצה. החלטנו לחזור להר. נזכרנו שבדרך ראינו באופק כמה מטיילים שבאו לעשות סקי. הנחנו שזה הרכב שלהם. לא יודע מאיפה באו הכוחות, אבל תוך כמה דקות של ריצה מצאנו אותם. למזלנו, הם גם היו כבר בדרך למטה ואף הסכימו לקחת את המדריך הפצוע לבית החולים. בכוחות אחרונים הרמנו את המדריך הדומם והכנסנו אותו לרכב. נראה שהוא כבר ללא רוח חיים. לאיש לא היה כוח לבדוק. "אני אסע איתו," אומר לנו המדריך הראשון. "אדאג לשלוח אליכם אוטובוס מיד כשנגיע לעיר". אמרנו לו בסדר ולקחנו חזרה את הפליזים שלנו. "זה נראה אוטו מודרני יחסית, בטוח יש לו חימום", שכנענו את עצמנו והתלבשנו בזריזות. ביקשתי עזרה מחבר שיסגור לי את הריצ׳רץ'. האצבעות שלי כבר הפסיקו לתפקד. ככה ישבנו שם, כמו כלבים. הבגדים שלנו ספוגים מים. הגרביים שוחים בתוך הנעליים. כבר אין תחושה באצבעות. כוויות קור בפנים ובידיים. מקללים, רועדים, רעבים, עייפים כל כך. בחיים שלי לא הייתי כל כך מותש. באמת ובתמים הרגשתי שאני הולך למות שם באותו יום. שכּולנו! קרוב לחמש שעות חיכינו. חמש שעות! ! ! טמפרטורה מתחת לאפס. חושך מוחלט. קור אימים. כל אחד מתכנס בתוך עצמו. חבל על כל מלה, חבל על כל טיפת אנרגיה מבוזבזת. מדי פעם מישהו אומר משהו, או סתם מקלל. רוב הזמן - דממה. פתאום, מרחוק, שני אורות. האוטובוס באמת בא. חצי מתים, רועדים עד העצמות טיפסנו לאוטובוס. רק כשעלינו הבנו שזה לא ממש אוטובוס, אלא משאית שעברה הסבה וריתכו לה ספסלים ממתכת. המשאית בקושי נסעה מטר וכבר הבנו שבולמי הזעזועים שלה שבורים. אין זגוגיות לחלונות וכל הדרך רוח־סכינים מפלחת לנו את הגוף. השיניים עוד רגע נסדקות מרוב הנקישות. כיסאות הברזל שוברים לנו את העצמות. כיסאות שגם באגף הנידונים למוות היו מתביישים להתקין. ברזל קפוא בתחת וברזל קפוא בגב, בורות אינסוף כל הדרך, וכל בור - זעזוע מוח! אלוהים, כמה קיללנו בנסיעה הזו. כמעט שעתיים נסיעה וכל הדרך קללות. קיללנו את המדריכים, קיללנו את הנהג שהבריז לנו, קיללנו את המשאית, את הכיסאות של המשאית, את הקפיצים של המשאית, את החלונות של המשאית, את הנהג של המשאית וגם את האמא של הנהג של המשאית. לא שהיא באמת אשמה, אני חושב שזה פשוט עשה לנו קצת יותר חם בגוף. וכל הדרך האירופאים רק מסתכלים ושותקים.

פלוגה, גל, מכנסי דגמ״ח, מיליון ריצ׳רצ׳ים, קשת בשיער, הליכה של גנגסטרים, ברברים, קולניים, חצופים - תגידו מה שאתם רוצים. באותו יום הבנתי משהו גדול מאוד לגבינו. באותו יום הבנתי שאנחנו, הישראלים, עַם מיוחד מאוד. עם שנושא על דגלו מאז ומתמיד את ערך הערבות ההדדית, ולפעמים, רק לפעמים, אתה מבין את זה ממש לעומק, בעיקר כשאתה נקלע לצרה צרורה ובעיקר כשאתה רחוק־רחוק מהבית. היום, כשמישהו מדבר איתי על הישראלי המכוער בחו״ל, אני מחייך לעצמי ונזכר בקיר קרח של 30 מטר בצפון פרו, ובחבורת אירופאים מנומסים ואדיבים. אגב, אני לא יודע אם המדריך ההוא שרד בסופו של דבר. בסוכנות הטיולים אמרו לנו שכן, אבל אולי הם שיקרו כדי שלא ייצא להם שם רע בקרב המטיילים. לנו הישראלים, בכל אופן, אמרו תודה והחזירו את כל הכסף ששילמנו. לאירופאים לא. אה כן, וגם ללואיס החזירו את הכסף - אותו אירופאי חביב שנתן את הפליז שלו ועזר בסחיבה. פגשתי אותו שבוע אחר כך באיזו מסעדה בלימה. לא הופתעתי בכלל כשהוא סיפר לי שהוא התנדב פעם שנתיים בקיבוץ.

______

הסיפור "ואהבת" הוא אחד מתוך 46 סיפורים אמיתיים מחיי, שראו אור בשנת 2017 בספרי השלישי, "וכתבת".

https: //www. facebook. com/share/p/1EYBXL3Ct2/

הנס בשמיים מעל הים

טיסה רגילה מדובאי לישראל, עם 174 בני אדם, הפכה בתוך דקות לאירוע שבו כל אחד מהם היה עלול שלא לחזור הביתה.

כשמסתכלים על רצף האירועים, קשה שלא להתפעל מגודל הנס:

1. הדקירה טייס המשנה דקר את הקברניט מספר פעמים — אך הקברניט לא נהרג.

2. הקברניט הפצוע פתח את הדלת למרות שהיה פצוע ומדמם, הוא נשאר בהכרה והצליח לפתוח את דלת תא הטייס — ובכך הזעיק עזרה.

3. הצעקות נשמעו הנוסעים שמעו את זעקות המצוקה מתא הטייס — וכך הבינו בזמן שמשהו חמור קורה.

4. אנשים לא קפאו במקום כמה נוסעים קיבלו תושייה, רצו לתא הטייס ונכנסו פנימה.

5. הטייס התוקף נוטרל הנוסעים הצליחו להשתלט עליו ולרסן אותו — ולמנוע ממנו להמשיך לשלוט במטוס.

6. המטוס צלל במהירות המטוס איבד כ־14, 000 רגל בתוך זמן קצר — והיה ממש בסכנת התרסקות.

7. נוסע ידע מה לעשות יניב חיון נזכר בתוכנית "תעופה בחקירה" וידע שצריך למשוך את ההגאים כדי להרים את חרטום המטוס.

8. הצלילה נעצרה הפעולות בתא הטייס הצליחו לייצב את המטוס — והתרסקות שהייתה עלולה לגבות 174 חיים נמנעה.

9. במקרה היו שני טייסים נוספים שני טייסים שהיו במקרה על המטוס, ולא היו בתפקיד, יכלו להצטרף לתא הטייס ולסייע בהטסתו.

10. המטוס נפגע קשות — ולא התפרק לאחר הנחיתה התברר שחלק מהגה הכיוון בזנב היה חסר, ככל הנראה בעקבות הצלילה החריפה — ובכל זאת המטוס נשאר באוויר.

11. הופעל קוד חטיפה המטוס שידר 7500 — אות בינלאומי להתערבות בלתי חוקית. לרגע היה חשש שמדובר במטוס חטוף.

12. חיל האוויר הוזנק מטוסי קרב ישראליים הוזנקו לעבר המטוס — אך השליטה בו הושבה לפני שנדרש צעד קיצוני.

13. סעודיה הסכימה לפתוח את שעריה המטוס נזקק לנחיתת חירום במדינה זרה — וסעודיה אישרה לו לנחות בשטחה.

14. הנחיתה הצליחה למרות הנזק למטוס וכל מה שעבר עליו — הוא הצליח לנחות בשלום.

15. 174 אנשים ניצלו אחרי דקירות, מאבק בתא הטייס, צלילה, נזק למטוס וסכנת חטיפה — כל 174 האנשים שרדו.

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"

הלל מרצבך

בסה: הכבוד שהציל יהודים

אלבניה הייתה המדינה היחידה תחת כיבוש נאצי שסיימה את מלחמת העולם השנייה עם יותר יהודים מאשר היו בה בתחילתה, כאשר אזרחיה, מוסלמים ונוצרים כאחד, סירבו להסגיר את היהודים ואמרו לנאצים: "קחו את הזהב שלנו, אבל לא את היהודים".

כדי להבין כיצד מדינה קטנה ובעלת רוב מוסלמי באירופה הצילה כמעט 100% מהיהודים שבשטחה, יש להכיר מושג מפתח בתרבות האלבנית: בסה – "לקיים הבטחה".

זהו קוד כבוד עתיק ובלתי כתוב, המכתיב כי ברגע שאדם נכנס לביתך כארח, אתה מחויב להגן על חייו ועל חיי משפחתו, אפילו במחיר חייהם של בני משפחתך שלך. תחת קוד זה, לא היו "זרים" באלבניה, אלא רק "אורחים". הסגרת אורח נחשבה לחרפה הגדולה ביותר שיכולה להמיט משפחה על עצמה ועל כפרה.

לפני המלחמה חיו באלבניה רק כ-200 יהודים. עם עליית הנאצים לשלטון, פתחה אלבניה את שעריה והעניקה ויזות חופשיות לפליטים יהודים מכל רחבי אירופה (גרמניה, אוסטריה, יוגוסלביה ויוון.

בספטמבר 1943, לאחר קריסת איטליה הפשיסטית, נכנס הצבא הגרמני הנאצי (הוורמאכט) וכבש את אלבניה. הגרמנים פנו מיד לממשל המקומי ודרשו לקבל את רשימות היהודים ומיקומם כדי להתחיל בשילוחים למחנות ההשמדה.

כאן התרחש אחד מרגעי המופת המדהימים ביותר: פקידי הממשל, ראשי הערים ואזרחים פשוטים סירבו בתוקף לשתף פעולה. בכינוסים דיפלומטיים ובמפגשים מול קציני האס-אס, הבהירו נציגי העם האלבני כי הם מוכנים למסור את כל אוצרות המדינה, הרכוש והזהב שלהם לנאצים, אך לא יסגירו נפש אחת של יהודי. משפט זה, "קחו את הזהב שלנו, אך לא את היהודים", הפך לסמל הבלתי הרשמי של ההתנגדות המוסרית האלבנית.

הנאצים הטילו עונשי מוות והוציאו להורג אזרחים ופרטיזנים כדי להפחיד את האוכלוסייה, אך ללא הועיל. כל שכבות החברה התגייסו למבצע הצלה רחב היקף:

פקידי ממשל אלבנים זייפו אלפי מסמכים והעניקו ליהודים שמות מוסלמיים או נוצריים מקומיים כדי שייטמעו באוכלוסייה.

כאשר הגרמנים ערכו פשיטות וחיפושים מבית לבית בערים הגדולות כמו טירנה, האזרחים העבירו את היהודים תחת אפם של הנאצים, כשהם מחופשים לאיכרים מקומיים, אל כפרים מבודדים בהרים.

היהודים חיו בתוך בתי האלבנים, אכלו איתם מאותו השולחן והולבשו בבגדים מסורתיים. השכנים בכפרים ידעו על כך, אך איש לא מלשין; הקהילות הגנו יחד על הסוד.

בזכות ההתגייסות ההרואית הזו, בסיום המלחמה בשנת 1945, הקהילה היהודית באלבניה צמחה מ-200 איש ליותר מ-2, 000 נפשות. כמעט כל היהודים ששהו באלבניה גופא שרדו את השואה (למעט משפחה אחת בלבד).

לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי באלבניה בשנות ה-90, הסיפור המרתק החל להיחשף לעולם. מוסד יד ושם הכיר בעשרות אלבנים (מוסלמים ונוצרים) כחסידי אומות העולם.

ראש ממשלת אלבניה, אדי רמה (בתמונה), השתמש במשפט "אתם יכולים לקחת את הזהב, אבל לא את היהודים" בנאומים שנשא בישראל (כולל נאום בכנס הבינלאומי למלחמה באנטישמיות).

הגבורה בשמיים של שלושה טייסים

סיפורה של טיסת פדקס 705 ב-7 באפריל 1994 הוא אחד מסיפורי הגבורה והישרדות התעופתיים המדהימים ביותר בהיסטוריה. זהו מקרה שבו צוות אוויר לא חמוש, שנפצע אנושות, נלחם על חייו מול חוטף חמוש בתוך קוקפיט של מטוס מטען כבד מסוג DC-10, תוך ביצוע תמרונים אוויריים קיצוניים שחרגו מכל מגבלות התכנון של המטוס.

החוטף היה אובורן קאלוויי, מהנדס טיסה בן 42 שעבד בחברת FedEx. קאלוויי עמד בפני פיטורים בגין זיוף שעות טיסה בקורות החיים שלו והיה שקוע בבעיות כלכליות ומשפחתיות קשות.

הוא הגה תוכנית התאבדות קרה ומחושבת: לעלות על טיסת מטען כנוסע סמוי, לרצוח את אנשי הצוות, ולרסק את המטוס אל תוך המרכז הלוגיסטי הראשי של פדקס בממפיס. מטרתו הייתה לגרום לזה להיראות כמו תאונת מטוס טרגית, כדי שמשפחתו תוכל לתבוע ולקבל פוליסת ביטוח חיים בסך 2. 5 מיליון דולר שהנפיקה החברה.

כדי שלא ישאירו סימנים שיחשידו שמדובר ברצח בקופסה השחורה, קאלוויי לא לקח איתו אקדח. הוא החביא בתוך נרתיק של גיטרה פטישים כבדים, סכין ורובה צלילה (צלצל). הוא תכנן להשתמש בפטישים כדי ששברים בגולגולת של הטייסים ייראו כאילו נגרמו מעוצמת ההתרסקות. לפני ההמראה, קאלוויי אף ניסה לנתק את מקליט הקול בתא הטייס, אך הצוות הפעיל אותו מחדש מבלי לחשוד.

צוות הטיסה שנקבע למסלול ממפיס לסן חוזה כלל שלושה אנשים:

הקברניט: דייוויד סנדרס הקצין הראשון (טייס המשנה): ג׳ים טאקר מהנדס הטיסה: אנדי פיטרסון

קאלוויי עלה איתם למטוס כטרמפיסט. המטוס, עמוס בדלק ומטען, המריא כרגיל.

ההתקפה האכזרית בגובה 18, 000 רגל

כעשרים דקות לאחר ההמראה, כשהמטוס טיפס לגובה של כ-5, 486 מטר, קאלוויי נכנס לתא הטייס. ללא אזהרה, הוא החל להכות בראשיהם של פיטרסון, טאקר וסנדרס בעוצמה אדירה באמצעות הפטישים.

המכות היו קשות במיוחד: גולגולתו של פיטרסון נבקעה והעורק הטמפורלי (כלי דם מרכזי העובר באזור הרקה בצדי הראש) שלו נחתך.

טאקר ספג שברים קשים בגולגולת שגרמו לשיתוק חלקי בצד ימין של גופו ולפגיעה מוטורית קשה.

הקברניט סנדרס ספג מכות חזקות אך הצליח להישאר בהכרה מלאה.

למרות הפציעות הקטסטרופליות, רמות האדרנלין של אנשי הצוות השאירו אותם בחיים. פיטרסון וסנדרס קמו מכיסאותיהם וניסו להדוף את קאלוויי, אך הם היו חלשים ומדממים קשות.

בזמן שסנדרס ופיטרסון נאבקים בקאלוויי בחלקו האחורי של הקוקפיט, טייס המשנה ג׳ים טאקר הבין שהוא האדם היחיד שיכול לשלוט במטוס, למרות שצדו הימני היה משותק. טאקר הבין שאם קאלוויי ישתחרר, כולם ימותו. הוא קיבל החלטה נואשת: להשתמש במטוס עצמו כנשק.

טאקר משך בסטיק וביצע תמרונים קיצוניים ביותר: הוא גלגל את מטוס המטען הענק לזווית של 140 מעלות (כמעט על הגב). הוא דחף את אף המטוס למטה בצלילה חדה, תוך שהוא עובר את מהירות התכנון המקסימלית של ה-DC-10 ומגיע למהירות של קרוב ל-0. 88 מאך.

התמרונים הללו יצרו כוחות ג׳י קיצוניים ותנאי חוסר משקל בתוך תא הנוסעים. קאלוויי, שלא היה חגור, איבד את שיווי המשקל, נזרק לכל עבר, והפטישים עפו מידיו. גם פיטרסון וסנדרס הוטחו בקירות, אך הם ניצלו את חוסר האונים הזמני של קאלוויי כדי להצמיד אותו לרצפה.

לאחר שטאקר הצליח לייצב את המטוס, הקברניט סנדרס תפס את ההגאים, וטאקר עבר לעזור לפיטרסון לרתק את החוטף שהמשיך להשתולל ולנסות להגיע לרובה הצלילה.

סנדרס יצר קשר עם מגדל הפיקוח בממפיס, הכריז על מצב חירום וביקש נחיתה מיידית. המטוס היה כבד מדי (עמוס בדלק), מעל משקל הנחיתה המותר, וטס במהירות גבוהה מדי. סנדרס נאלץ לבצע פנייה חדה וישירה למסלול. הוא בלם את המטוס בכל הכוח, תוך שצמיגי המטוס מתפוצצים והבלמים עולים באש. המטוס נעצר בבטחה על המסלול.

כוחות המשטרה וההצלה שעלו למטוס נחרדו לגלות קוקפיט ספוג כולו בדם, כאשר הצוות הפצוע, באפיסת כוחות מוחלטת, עדיין מחזיק את קאלוויי על הרצפה.

החוטף אובורן קאלוויי הורשע בניסיון רצח ובניסיון חטיפת מטוס, ונשפט ב-1995 למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.

שלושת אנשי הצוות זכו בעיטורי גבורה תעופתיים הגבוהים ביותר (Gold Medal for Heroism). עם זאת, בשל הפגיעות המוחית והגופניות הקשות שספגו, אף אחד מהם לא הורשה לחזור לטוס באופן מסחרי.

מטוס ה-DC-10 (רישום N306FE) תוקן וחזר לשירות בפדקס במשך שנים רבות נוספות, עד שיצא משירות בשנת 2022.