הלוחם שלא כיבה את המנוע

ללא שריון וללא מחסה: הלוחם שלא כיבה את המנוע בקרב על ראש הגשר

בליל 15 באוקטובר 1973, כאשר פקודת מבצע "אבירי לב" יצאה לדרך, נקודת ההכרעה של מלחמת יום הכיפורים התנקזה לשטח עפר צר ומוכה אש שזכה לכינוי "החצר". על גדת תעלת סואץ, סמוך למוצב "מצמד", ניצבה משימה הנדסית קריטית: לחצוב מעבר בסוללת עפר אדירה שהתנשאה לגובה של כעשרים מטרים, לפנות צירים חסומים מרכבים בוערים, ולאפשר לטנקים ולכלי הגישור — התמסחים, הדוברות וגשר הגלילים — לרדת אל קו המים. בתוך מוקד התופת הזה פעלו לוחמים שלא יכלו לתפוס מחסה: אנשי פלוגות הצמ״ה של חיל ההנדסה הקרבית.

רב-טוראי אריה שמואלי עלה על מושב הדחפור בידיעה ברורה שאין סביבו שריון מגן. באותם ימים ה-D9 טרם מוגן בלוחות שריון כבדים ובזכוכיות חסינות רסיסים; מדובר היה בכלי עבודה חשוף לחלוטין. הצללית המאסיבית של הדחפור, נהמת המנוע וענני האבק שהיתמרו ממנו הפכו את שמואלי ואת הכלי שלו למטרה הבולטת ביותר עבור סוללות הארטילריה, המרגמות והרקטות המצריות, שהרעיפו על "החצר" עשרות אלפי פגזים.

בכל פעם שנשמעה שריקת הפגזים, לוחמי החי״ר והשריון נצמדו לתעלות ולשוחות. למפעילי הצמ״ה לא הייתה הפריבילגיה הזו. עצירת הדחפור פירושה היה סתימת עורק התנועה הראשי של צה״ל, פקיקת הדוברות במבואות התעלה וסיכון מבצע הצליחה כולו. תחת מטחי רסס בלתי פוסקים, המשיך שמואלי לתמרן את כף הפלדה. הוא דחף טונות של עפר כדי ליצור את שיפוע הירידה למים, גרר משאיות אספקה וכלים שנפגעו ובערו בצידי הציר, ויישר את הבורות שנפערו מפגיעות פגזים בציר "טרטור".

גם כאשר נחתו פגזים בסמוך אליו, הוא לא כיבה את המנוע ולא נטש את ההגאים, בידיעה שקצב ההתקדמות של אוגדה שלמה תלוי בכף הדחפור שלו. במהלך אחת מהפגזות התופת הכבדות ביותר על גדת המים, ספג הכלי החשוף פגיעה קטלנית של רסיסי ארטילריה. שמואלי נפצע באורח אנוש ונפל על משמרתו בעודו אוחז בהגאים. על גילוי אומץ לב, מסירות נפש ודבקות עילאית במשימה, הפך פועלו לסמל ההקרבה של לוחמי ההנדסה.

ציטוטי מפקדים בכירים

אלוף אריאל (אריק) שרון, מפקד אוגדה 143: "ראש הגשר לא היה מחזיק מעמד ללא אותם בודדים על הכלים ההנדסיים. הגבורה שלהם ב׳החצר' תחת הפגזה שלא ראיתי כמותה בשום מלחמה אחרת, היא זו שפרצה לטנקים את הדרך לגדה המערבית והכריעה את המערכה."

סא״ל (מיל') משה לשם, ממפקדי ההנדסה במבצע הצליחה: "מפעילי הדחפורים היו החיילים הבודדים בשדה הקרב שלא הייתה להם אפילו את הפריבילגיה לתפוס מחסה בשוחה. כשנחתו פגזים, כולם ירדו לתעלות — אבל המפעיל היה חייב להמשיך להרים את הכף ולפנות את הדרך. אריה שמואלי וחבריו ידעו שהם המטרה הכי גדולה בשטח, ובכל זאת אף אחד מהם לא כיבה את המנוע."

מקורות וספרים מומלצים להרחבה

ספרו של ד״ר עמירם אזוב, "צליחה — 60 שעות באוקטובר 1973" — מחקר היסטורי מקיף המנתח שעה אחר שעה את מהלכי מבצע "אבירי לב", כולל פרקים מפורטים על הלחימה ההנדסית ב״חצר" ועל פריצת הסוללה.

"אבירי לב: גדוד 606 וקרבות הצליחה" (הוצאת עמותת חיל ההנדסה) — תיעוד יחידתי הכולל עדויות של מפעילי ציוד מכני הנדסי ולוחמי גישור שלחמו וצמצמו מעברים תחת אש בציר "טרקטור" ומוצב "מצמד".

לצפייה בתיעוד אותנטי של הקרבות, היערכות הכוחות והמראות מאותם ימים גורליים בראש הגשר, ניתן לצפות בסרטון "מבצע אבירי לב וקרב החווה הסינית". סרטון זה מציג תיעוד מקורי מארכיון המלחמה של צליחת תעלת סואץ וקרבות ראש הגשר, וממחיש באופן ישיר את תנאי השטח והאש שבהם פעלו לוחמי ההנדסה והשריון.

הכאב בטן של תקיעות שופר

*בישיבת רמת גן, * *כמו בעוד מקומות לא מבוטלים, * *נהגו בראש השנה לעשות "מבצע שופר". *

ראינו שבראש השנה מסתובבים אחר הצהריים, אחרי התפילה, ומחפשים אנשים שלא שמעו תקיעת שופר כדי לזכות אותם במצווה.

האמת היא שהתפילה בישיבה ברמת גן הרבה פעמים בראש השנה נמשכת עד מאוד מאוחר. ואם אתה נשוי ובעל משפחה, חוזר הביתה ועושה סעודה ויש לך אורחים, אז הרבה פעמים זה לא משאיר הרבה זמן ל״מבצע שופר". יש שנים שלא הספקתי בכלל.

אבל שנה אחת רצה השם והספקתי. יצאתי מהבית אחרי הסעודה והלכתי לגני השעשועים שסביב ביתנו, ולא מצאתי אף יהודי שצריך לתקוע לו בשופר. או שהיו כל מיני תאילנדים וסינים, או שהיו אנשים שכבר רואים ששמעו תקיעה. שום דבר.

הייתי כבר קרוב לשקיעה וקרוב לייאוש. ואז אני רואה שני חבר׳ה, אחד מהם עם כלבה, עומדים בכזה מין מתחם כלבים בגינה עם הכלבה. בהתחלה הם נראו לי ממש לא בעניין, אז דילגתי עליהם. ועכשיו, כשלא היה אף אחד, חזרתי אליהם. אמרתי להם: תקשיבו, יצאתי מהבית עם בטן מלאה בתקיעות שופר כדי לתקוע לאנשים, ולא ראיתי אף אחד שרוצה, אז יש לי כאב בטן. הבטן מלאה תקיעות שלא תקעתי. אולי אתם רוצים לשמוע תקיעת שופר?

האמת, הם לא נראו שהם רוצים כל כך. אבל כנראה היה להם לא נעים ממני. הסתכלו אחד על השני, ואז אחד אומר לשני: בוא, בוא תראה איזה קטע, תראה איך הכלבה מגיבה לזה, זה מדהים, זה מגניב. יאללה, תקע.

הוצאתי להם כיפות, התעטפתי בטלית, ואני תוקע 30 קולות. והם באמת לא כל כך הקשיבו. התרכזו בלהסתכל על הכלבה, שבאמת השתגעה מזה לגמרי ונבחה נביחות. הקול של השופר קצת שיגע אותה.

סיימתי 30 תקיעות. אמרתי לעצמי: נו, בסדר. גם זה משהו. שמעו. אמרו אמן, שמעו, בסדר.

איך שאני מסיים, מהבניין בקצה השני של הגינה, כמה — זה היה, 30-40 מטר משם — צועקים לי אנשים: סליחה, סליחה, אתה יכול לתקוע גם לנו?

הסתכלתי על השעון, ממש כמה דקות לשקיעה. רצתי מהר, נעמדתי מול הבניין, אמרתי: יאללה, שומעים אותי? שומעים. אני מברך, תענו כולם אמן, ותוקע.

כל אחד מוריד מהחבל איזה בגד, שולף איזה משהו מהכורסה, שם איזה כובע, משהו. עמדתי, ענו אמן, תקעתי 30 תקיעות, וסיימתי בדיוק בשקיעה. והם אומרים לי: שנה טובה, איזה יופי, תודה רבה, מעולה, שלום, שלום.

חזרתי הביתה, אמרתי: איזה יופי. בזכות הכלבה, עוד כמה מרפסות, עוד איזה 20 איש שמעו תקיעת שופר.

עוברת שנה. אני מתפלל בישיבה, שבת תשובה אחרי שנה, ומודיע הודעות כדרכי, כגבאי, בסוף התפילה. ואז בא אליי מישהו ואומר לי: מחפשים אותך בחוץ.

יצאתי החוצה, עומדים שם זוג. הוא אמר לי: תגיד, אתה הודעת עכשיו את ההודעות אחרי התפילה, נכון? זה אתה? אמרתי להם: כן, זה אני. תגיד, יש מצב שיכול להיות שלפני שנה בראש השנה אתה תקעת בשופר בפארק הזה וזה, מול בניין, שכולם היו במרפסות?

אז אמרתי להם: וואלה, כן, אכן, זה אני. אז תדע לך: אנחנו היינו שם. כל אחד מאיתנו אז גר בבית אחר, לא היינו ביחד בכלל, ולשנינו, זו הייתה הפעם הראשונה בחיים בערך ששמענו תקיעת שופר. לא היינו באירוע, והתלהבנו, וזה ככה הדליק אותנו. ולא יודעים איך, אבל מאותו יום התחלנו להתעניין, התחלנו להתחבר. הלכנו למרכז לסטודנטים, לימודי יהדות כזה, שחבר שלי ייסד ברמת גן, שנקרא "השראה", ומצאנו את דרכנו לתשובה. וגם מצאנו זה את זו, התחתנו והקמנו משפחה. וכל זה בזכות תקיעת שופר שנתקעה, בזכות כלבה אחת, שבמקום להגיד: לא, אנחנו לא בקטע, אמרו לי: יאללה, תעשה. נראה איך הכלבה מגיבה.

אני לא יודע מה קרה, אבל הכלבה הזאת למחרת ראש השנה סיימה את תפקידה בעולם. איזה תיקונים היא השאירה אחריה פה, איזה גלגול זה היה.

אבל אל תהססו לתקוע לכל אחד. תראו איך הקדוש ברוך הוא מגלגל את העולם.

*שנה טובה ומתוקה. *

מסירות הנפש של הרב ביום הדין

ראש השנה במחיצת הרב מרדכי אליהו זצ״ל היתה חוויה של קדושה והתעלות. עיקר הזיכרון שלי מראש השנה בכל שנה הוא מסירות הנפש והגוף הבלתי נגמרת והבלתי מובנת של הרב. בלילה הראשון של החג היה הרב מתפלל ודורש בבית הכנסת שלו, "היכל יעקב" שבקרית-משה.

השכם בבוקר הגענו כדי לקחת את הרב לבית הכנסת שלו לתפילת ותיקין, במהלכה היה הרב מראה לתוקע את סדר התקיעות. לאחר התפילה, כשכולנו היינו הולכים לעשות קידוש ולנוח, הרב היה ממשיך מייד ללא קידוש ועולה לבית הכנסת העליון, שהתפילה שם החלה בזמן הרגיל. שם היה הרב דורש וסומך לתוקע, והיה נשאר עמם עד לסיום התפילה בשעה 11: 30 בערך.

הרב היה הולך לביתו לאכול ארוחת חג, שארכה פחות משעה, כיוון שבשעה 12: 30 כבר הגענו לקחת את הרב להליכה רגלית בת כשעה לבית הכנסת של אחיו, הרה״ג נעים שליט״א, בשכונת הבוכרים.

לאורך כל הדרך ליוו את הרב אנשים רבים, בסבב הם היו עוברים ליד הרב ושואלים שאלות שהכינו מראש. הרב ענה לכל השואלים, למרות ההליכה המאומצת. השואלים מתחלפים והמשיב יחידי.

כשהגענו לבית הכנסת של הרב נעים היינו קוראים את כל ספר התהילים, מתפללים מנחה ותשליך, ומשם צועדים לרחוב רש״י לישיבת המקובלים "ניות ברמה" של המקובל הרה״ג דרזי זצוק״ל, שם התפלל הרב בסידור כוונות הרש״ש, יחד עם מנין מכוונים.

לאחר התפילה הארוכה צעדנו חזרה מותשים לכיוון קרית-משה, ושוב, מטר של שאלות בלתי פוסק היה מופנה לרב. כשלא היו שאלות היה הרב מנעים לנו את הדרך בסיפורים, שכל אחד מהם היה סיפור עם ערך.

כך היינו עושים גם ביום השני, אלא שביום זה היה הרב מתפלל מנחה בבית הכנסת "מוסיוף" ואחר כך נותן שם דרשה ברוב עם כשהוא לבוש בגלימתו הלבנה. לחבריי ולי נדרשו כמה ימי התאוששות אחרי ראש השנה מההליכה ומהתפילות, אבל הרב היה מגיע כבר ביום למחרת לבית הכנסת לסליחות ולתפילת ותיקין.

(הרב יגאל אבן דנאן, רב בית-כנסת ברחובות)

הרב שהעניק כבוד לבעל התוקע

בראש השנה היה הרב מרדכי אליהו זצ״ל לאחר בר-מצווה שערך בבית כנסת "צופיוף" בירושלים, והזמינו לשם בעל תוקע מיוחד כדי לתקוע בשופר. אותו בעל תוקע הגיע, בירך את הברכות, אך אין קול ואין עונה – הוא לא מצליח לתקוע.

מייד שאלו: "נו, נו, מישהו יודע לתקוע?", ובמקום שאין איש השתדל להיות איש. הרב אליהו קם והתחיל לתקוע. ברוך ה', הרב תקע באופן מעולה כמה תקיעות, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לתקיעה, ולאחר מכן הוא עשה את עצמו כאילו גם הוא לא מצליח לתקוע. הוא אמר בלבו: בעל התוקע יושב בוש ונכלם, אתן לו הרגשה טובה. ועכשיו, אחרי שנפתח הפתח והצלחתי לתקוע, אולי גם הוא יצליח לעשות כן.

הרב קרא לאותו בעל תוקע שיעלה לנסות את כוחו, ואכן הפעם הוא הצליח.

האף שלנו פונה לכיוון הנכון

אלול: העיקר שהאף פונה לכיוון הנכון. . .

לילה של ימי הרחמים והסליחות, הרב עדין מדבר על "תשובה". אצלו, זה היה נושא חשוב. הוא אהב לומר שהתשובה היא פריצה מעולם אחר. שהיא אפשרות לשנות לחלוטין את מערכת הסיבתיות האנושית ולעשות משהו חדש. בתוך הדברים והשיחה שהתגלגלה, אחד החברים התפרץ והקשה קושיא יסודית: ״הרב, פריצה של מערכת הסיבתיות היא דבר גדול, אבל בפועל, אני, פלוני אלמוני בן פלוני אלמוני, מוצא את עצמי אחרי החגים בדיוק אותו האדם שהייתי לפניהם, עם כל אותן בעיות, חולשות ותסבוכות, אז מה בכלל הטעם בכל זה? ״ הרב עדין הקשיב ברוב קשב, שיחק עם כוס הקפה שלו לכאן ולכאן, לגם מעט ופתח: ״תראה, העניין הזה. . . ״ פניו הרצינו, ״זו שאלה אמיתית. אולי כדי לגעת בזה, אספר לכם סיפור. תראו—״ לחייו האדימו בספק מבוכה ספק הנאה: ״אני יודע שאתם באתם לשמוע דברי תורה, ואתם בוודאי תוהים מדוע אני מבטל את זמנכם בסיפורים. אלא שאני יכול לומר לכם במידה רבה של ביטחון שאת רוב הדברים שאני אומר לכם אתם תשכחו. אנשים מדברים ומדברים ונדיר שמשהו נכנס, אבל את הסיפורים, את הסיפורים, אתם תזכרו״. שוב חיוך ושוב לגימה, ואז מבט סונט לאחד החברים ושאלה קצרה: ״נו. . . מה אתה אומר? ״ החבר הנהן בהסכמה ומבוכה והרב עדין החל לספר: ״לפני שנים, בגלל כל מיני נסיבות הייתי מנהל של בית ספר קצת דרומית מכאן, באזור המושבים תושייה ובית הגדי. הייתי אז בחור צעיר, אולי בן 23, ובכל זאת נתנו לי לנהל, חשבו שזה רעיון טוב, אני לא הייתי בטוח. בכל אופן זה מה שעשיתי. יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת עשיתי את הדרך מירושלים דרומה—לכיוון בית הספר. ואני נוסע, והדרך יפה ואני חושב לי כל מיני מחשבות לכאן ולשם. אלא שבתוך כל הפסטורליה הזו, יצא שלא שמתי לב לאן אני נוסע, הייתי בכיוון, אבל אולי לא מספיק. . . בשלב מסוים הרגשתי שהדרך יותר משובשת ממה שאני רגיל ושהנסיעה מתארכת. האטתי, והבטתי אל הבתים שהיו מולי. זה היה בסוף שנות החמישים, כלומר הרבה לפני מלחמת ששת הימים, ופתאום אני מבין שהבתים שמולי הם כפרים ערביים בפאתי העיר עזה. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל גם אז לא היה כדאי להיכנס לשם, הם פשוט—מה שנקרא—לא היו חביבים למי שנקלע לשם. . . אז מה שקרה הוא שאני נבהלתי כהוגן, סובבתי את הרכב במהירות והתחלתי לנסוע בחזרה ולהסתלק משם לאזור בטוח יותר. ואז קרה דבר. ברגע שהצלחתי לסובב את הרכב כבר התחלתי להירגע, הלב שלי חזר לפעום בקצב רגיל ויכולתי אפילו ליהנות מהיופי של הדרך. ויצא, שלאחר מעשה חשבתי על זה, הרי כאשר הסתובבתי הייתי במרחק זהה מן הסכנה כמו ברגע שגיליתי שאני נוסע לכיוון עזה. אז מה השתנה? למה פתאום נרגעתי? הרי הסכנה בדיוק באותו מרחק! ? ״

הרב עדין התרגש מעט יותר מהרגלו. ניכר שהוא זכר את הסיטואציה הזו היטב. ״העניין הוא שברגע שסובבתי את הרכב, חזרה לי האוריינטציה. ידעתי לאן אני הולך. זה לא משנה שהייתי במרחק זהה מהסכנה, העיקר שמה שנקרא—שהאף שלי פנה לאן שהיה צריך לפנות—הביתה! ואילו הגב שלי גם הוא פנה לכיוון הנכון, לעזה. עכשיו זו הייתה רק שאלה של כמה מהר אני מסתלק משם, אבל ידעתי שאני בדרך החוצה, וזה מה שחשוב. מבחינה זו—העניין של ימי אלול ותשרי, או של התשובה בכלל, הוא לאו דווקא להגיע לשמי שמיים. המטרה צנועה יותר, אך מבחינת המהות שלה היא עמוקה יותר: המטרה היא לנסות ולהגיע לכך שנפנה גב אל המקום שממנו כדאי שנסתלק, ושהאף שלנו—יצביע אל המקום שאליו ראוי שנלך״.

המלח שלמד מחוט התיל

יושיה שיראטורי נולד בשנת 1907 במחוז אאומורי שביפן. בצעירותו עבד בחנות דגים ואחר כך עבר לעבוד כמלח. עם הזמן הוא נקלע לקשיים כלכליים והחל להמר ולגנוב כדי לשרוד.

בשנת 1933 שיראטורי ושותפיו פרצו לבית במסגרת שוד. במהלך האירוע התפתח עימות, ובעל הבית נהרג. השותפים ברחו, אך כעבור שנתיים, כשאחרים נעצרו בחשד למעשה, שיראטורי הסגיר את עצמו מתוך תחושת אחריות. הוא נשלח לכלא באאומורי והואשם ברצח ובשוד.

בכלא אאומורי שיראטורי סבל מיחס קשה, השפלות ומכות מצד הסוהרים. הוא הבין שאם יישאר שם הוא לא ישרוד, והחל לתכנן את בריחתו.

שיראטורי מצא חוט תיל קטן ברצפת המקלחות. הוא הצליח לשמור עליו בסתר. בכל פעם שהסוהרים צעדו במסדרון, שיראטורי הקשיב לקצב הצעדים שלהם ולמד את לוחות הזמנים המדויקים של הפטרולים. בלילה של ה-18 ביוני 1936, כשהוא מנצל את רעש הגשם בחוץ, הוא השתמש בחוט המתכת כדי לפרוץ את מנעול תא המעצר שלו בתוך שניות ספורות. הוא ברח מהכלא, אך לא לזמן רב. שלושה ימים לאחר מכן, כשהוא תשוש ורעב, הוא נתפס בזמן שניסה לגנוב אוכל מבית חולים. הוא נידון למאסר עולם.

בעקבות בריחתו, שיראטורי הועבר בשנת 1937 לכלא טוקיו ומשם לכלא אקיה. הסוהרים באקיה היו נחושים בדעתם שהוא לא יברח שוב. הוא הוכנס לתא בידוד מיוחד: התא היה בעל קירות חלקים וגבוהים מאוד, עם תקרה מרושתת בברזל וחלון צוהר קטן וגבוה שדרכו נכנס אור. הוא אולץ ללבוש אזיקים כבדים כל הזמן. למרות התנאים, סוהר אחד בשם קובאיאשי התייחס אליו באנושיות ובכבוד, דבר ששיראטורי זכר לטובה.

שיראטורי גילה שהברזלים של חלון הצוהר שבתקרה מתחילים להחליד בגלל הלחות. הוא החל לטפס על הקירות החלקים בעזרת כוח פיזי בלבד, כשהוא נשען עם גבו וידיו על הקירות הנגדיים. ב-15 ביוני 1942, בליל סערה, שיראטורי טיפס אל התקרה. כדי לעבור דרך פתח הצוהר הצר, הוא ביצע פעולה מדהימה: הוא פרק לעצמו את שתי הכתפיים באופן יזום כדי להקטין את רוחב גופו ולהשתחל החוצה. לאחר שעבר, החזיר את הכתפיים למקומן.

שיראטורי לא רצה להוכיח שהוא פושע, אלא למחות על התנאים הקשים. באופן מפתיע, הוא הלך ישירות לביתו של הסוהר הטוב, קובאיאשי, כדי להתלונן בפניו על חוסר הצדק של מערכת הכלא. קובאיאשי אירח אותו, אך בזמן ששיראטורי בשירותים הוא הזעיק את המשטרה. שיראטורי נעצר שוב מבלי שהתנגד.

השלטונות היפניים איבדו את הסבלנות. הם העבירו את שיראטורי לכלא אבאשירי שבצפון הוקאידו – כלא הידוע לשמצה בקור הקיצוני שבו ובכך שאיש מעולם לא ברח ממנו. שיראטורי הוכנס לתא בטון קפוא, כשהוא לובש רק בגדים דקים. הוא נכבל באזיקי מתכת מיוחדים וכבדים במיוחד (שקלו קילוגרמים רבים) שיוצרו מנחושת ואטמו את ידיו ורגליו, ללא יכולת תנועה כמעט.

שיראטורי קיבל בכל יום מנה של מרק מיסו יפני מסורתי. המרק מכיל כמות גבוהה של מלח. בכל יום, במשך חודשים, שיראטורי ירק או שפך מעט ממרק המיסו על חריצי המנעול של האזיקים שלו ועל סורגי הברזל של פתח האוכל שבדלת.

המלח שבמרק גרם לקורוזיה (חלודה) מואצת של הנחושת והברזל. באוגוסט 1944, לאחר חודשים של סבלנות, הברזלים נחלשו לחלוטין. שיראטורי שוב פרק את כתפיו, שבר את האזיקים החלודים, והשתחל החוצה דרך הפתח הקטן של דלת התא (פתח הגשת האוכל).

הפעם שיראטורי נעלם לזמן רב. הוא חי ביערות ובחצי אי מבודד במשך שנתיים, כשהוא ניזון מצייד, דגים ופירות יער.

בשנת 1946 שיראטורי שמע שמועה שהמלחמה (מלחמת העולם השנייה) הסתיימה. הוא החליט לרדת מההרים לכיוון העיר. בדרכו הוא עבר ליד שדה עגבניות. חקלאי מקומי שחשב שהוא גנב תקף אותו במגל. שיראטורי הגן על עצמו, ובמהלך המאבק החקלאי נהרג. שיראטורי נעצר שוב. הפעם בית המשפט המחוזי בסאפורו גזר עליו עונש מוות. הוא הושם בכלא סאפורו תחת שמירה של 24 שעות ביממה על ידי שישה סוהרים חמושים, כשהתא שלו נבדק מספר פעמים ביום. הסוהרים היו בטוחים שהוא ינסה לברוח מהתקרה או מהדלת, ולכן מיקדו את כל תשומת הלב שלהם כלפי מעלה.

שיראטורי הבחין שהסוהרים מסתכלים רק למעלה. הוא החליט לעשות את ההפך – לחפור למטה. בעזרת חתיכת מתכת קטנה שמצא ובעזרת קערת המרק העשויה מעץ שקיבל, הוא החל להרים את לוחות העץ של רצפת התא ולחפור באדמה שמתחתיהם. בכל פעם שהסוהרים בדקו אותו הוא ישב בדיוק מעל הפתח כדי להסתיר אותו. ב-11 במרץ 1947 הוא חפר מנהרה מתחת לחומת הכלא ויצא לחופשי.

שיראטורי הסתובב חופשי במשך כשנה. בשנת 1948, כשהוא בן 41, הוא ישב על ספסל ציבורי בפארק בעיר סאפורו. שוטר מקומי שהיה בסיור התיישב לידו. השוטר לא זיהה אותו כנמלט המפורסם, ובאופן אקראי והומני, הציע לשיראטורי סיגריה (שהייתה מוצר יקר ונדיר מאוד ביפן של אחרי המלחמה). המחווה הפשוטה הזו של טוב לב ריגשה את שיראטורי עמוקות. הוא היה רגיל שמתייחסים אליו כאל חיה או פושע נתעב. בתגובה שיראטורי פנה לשוטר ואמר לו: "אתה אדם טוב. אני יושיה שיראטורי, ואני מסגיר את עצמי אליך".

הפעם המערכת התייחסה אליו אחרת. הסיפור שלו כבר היה מפורסם מאוד ביפן, והציבור ראה בו סוג של אנטי-גיבור שנלחם במערכת בתי כלא אכזרית. במהלך המשפט החוזר השופטים בחנו את נסיבות בריחותיו והבינו שהוא מעולם לא פגע בסוהר או באזרח חף מפשע במהלך הבריחות, ושמקרי המוות שנקשרו בשמו היו הגנה עצמית או תוצאה של קטטה. עונש המוות שלו בוטל. הוא נידון ל-20 שנות מאסר בלבד.

הוא הועבר לכלא פוצ׳ו בטוקיו, שם זכה לתנאים אנושיים, עבד בעבודות כלא קלות והפך לאסיר למופת. בשנת 1961, בגיל 54, שיראטורי שוחרר מהכלא בגין התנהגות טובה. הוא חזר למחוז הולדתו, התאחד עם בתו (אשתו נפטרה בזמן שהיה בכלא) ועבד בעבודות מזדמנות. הוא נפטר בשנת 1979 בגיל 71 כתוצאה מהתקף לב. הסיפור שלו נחשב עד היום לאחת מאגדות הבריחה הגדולות בעולם, והוא אף שימש השראה לדמויות רבות במנגה ובאנימה היפנית (כמו הדמות של שיראישי באנימה המפורסמת Golden Kamuy).

סיפור נפלא סיפר לי היקר באדם עוזי חסון הי״ו:

סיפור נפלא סיפר לי היקר באדם עוזי חסון הי״ו:

בעבודתו כמנהל בית ספר היה נוהג לעמוד בבוקר בפתח בית הספר ולקבל את פני התלמידים. בבית ספר מסוים שבו עבד בעבר הבחין בדבר מוזר. הוא שם לב לתלמידה אחת מבית הספר שמעולם לא באה בלווי הוריה, ותמיד הסבא היה זה שמלווה אותה. כמו כן, הוריה מעולם לא הופיעו בבית הספר לאסיפות הורים, לא שילמו תשלומים נדרשים, ועוד. כשניסה לברר עם הסבא הבין שמדובר בסיפור לא פשוט, וסיכם איתו שיגיע אליהם לביקור בית. כאשר הגיע לביתם הבין שהסבא הוא זה שמגדל לבד את הילדה.

כאשר שאל אותו במה הוא עובד, השיב הסבא: "אני לא יכול לגלות לך. . ." ואז אמר לו עוזי: "אני לא שואל מסקרנות, אני באמת רוצה לעזור לך."

ענה לו הסבא: "אם אגלה לך זה יישאר בינינו?" לאחר שהשיב לו בחיוב אמר הסבא: "אני גנב."

שתיקה. . .

"תשמע, פשוט אני חייב לפרנס את המשפחה, אז מה שאני עושה זה כך: אני הולך לבתי דפוס, אני רואה שם את ההזמנות הזרוקות, ובודק שם למי ומתי יש אירוע משפחתי, וכאשר הם יוצאים מהבית אני פורץ אליו, משתדל לעשות זאת בצורה נקיה, ולהרוס כמה שפחות, אבל בסופו של דבר אני מרוקן את הבית מכל מה שיכול לפרנס אותי. . ."

ואז נזכר הסבא בדבר חשוב:

"אתה יודע מה עוזי, נכון לילדה רבקה (שם בדוי) מבית הספר היתה בת מצוה לפני שבועיים? אתה חייב לעזור למשפחה הזאת! כדרכי הייתי ב״ביקור בית״ אצלם בזמן האירוע, ומה אומר לך, מעולם לא ראיתי דבר כזה. הבית היה פשוט ריק לחלוטין, אפילו איזו פרוסת לחם או עגבניה לרפואה לא מצאתי שם. אפילו הלב שלי כאב עליהם, אז הוצאתי שטר של מאתיים שקל, השארתי על השולחן, ויצאתי. . ."

"יש לך לב טוב, אתה צדיק!"

למחרת, השכם בבוקר, הגיע הסבא לבית הספר ועיניו אדומות מדמעות, ושפך את ליבו לפני עוזי: "אתה לא יודע מה עבר עלי הלילה, כל הלילה לא ישנתי, המילים שאמרת שברו לי את הלב. אני צדיק? ! אני, גנב עלוב, שמתבייש להסתכל על עצמי במראה, שרואה את עצמי תמיד כאדם עלוב ושפל, שכבר מזמן לא מאמין שיש בי משהו טוב, ופתאום דווקא אתה, לאחר שגיליתי לך שאני בעצם גנב ופושע, קורא לי צדיק עם לב טוב? !"

לאחר שלושה ימים הוא כבר בא אל עוזי בטענות: "עוזי, אתה לא יודע מה עשית, הרסת לי את הפרנסה, אני כבר לא מסוגל לגנוב יותר בחיים, ה״צדיק״ הזה רודף אחרי לכל מקום. . ."

בשלב זה אמר לו עוזי: "נכון סיכמנו שהסיפור יישאר בינינו? אבל רציתי לשאול האם כדי לעזור לך אני יכול לספר את הסיפור?" לאחר שאישר לו הסבא, יצר עוזי קשר עם ראש העיר על מנת לסדר עבודה מכובדת לסבא ה״גנב הצדיק״ שפשט את לבוש הגנב וגילה את הלב הצמא לטוב, והיום הוא מתפרנס בכבוד מעבודה שסידר לו עוזי, שבמסגרתה הוא זוכה גם להועיל ולהוסיף טוב לזולת.

צדיק מכיר את כבודך האמיתי

הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין זצ״ל, היה משכים קום לטהר ליבו לפני בוראו, סיפר יהודה הרוש, מנקה הרחובות בשכונת משכנות בירושלים:

בוקר אחד ניגש אלי רבי אריה ואמר: אתה יודע, יהודה, טוב אתה ממני, באמת אשריך וטוב לך, מקנא אני בך.

השבתי: מה אתה שח, רבי אריה, אתה חכם וצדיק, עוסק כל היום בתורה ובמצוות, ואילו אני — אדם פשוט, מנקה אשפה. . .

שיסעני רבי אריה ואמר: "אינך יודע את מעלתך, סמוך עלי, אני מבטיחך נאמנה: טוב אתה ממני. אתה מתקן העולם, ומנקה את חוצותיה של ירושלים. במו ידיך עושה אתה את עולמו של הקב״ה טוב יותר, נקי יותר. . . מקנא אני בך!"

כך עמדנו והתווכחנו, אני בשלי והוא בשלו. אך מה אומר לך, אדוני? כשפנה הוא ללכת ואני נותרתי לבדי, עם המטאטא ועם עגלת הזבל, נעשה לי לפתע טוב על הלב, הרגשתי כמו בן מלך. בפעם הראשונה בחיי. . . בחיי. כמו בן מלך! ("צדיק יסוד עולם" מאת שמחה רז, עמ׳ 228).

רחמי האב על בנו המורד

סיפר לי סבי מורי עט״ר הרב אליהו גרוסברג זצ״ל סיפור נפלא על ר' חיים שמואלביץ זצ״ל (ראש ישיבת מיר):

הולך היה ראש הישיבה להתפלל ביד אבשלום, והיו שואלים אותו התלמידים: רב׳ה, הרי אבשלום לא היה צדיק גדול, ומדוע הולך אתה להתפלל על קברו?

ענה להם הרב: הולך אני לשם לעורר רחמי שמים על ישראל, וכך אומר אני לקב״ה: "ריבונו של עולם, אתה כתבת בתורתך: 'בנים אתם לה' אלוקיכם', אז אנא, התבונן מה הם רחמי אב על בניו, ואפילו אצל בשר ודם. הרי אבשלום מרד באביו והורידו מכס המלכות, ולא רק זה אלא רדף אחרי אביו כדי להרגו, ובכל זאת כאשר נהרג אבשלום קונן עליו דוד: 'וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. . . וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי' (שמואל ב' יט, א-ה) ואמרו חז״ל (סוטה י:) שאמר שמונה פעמים 'בני', שבע פעמים כדי להעלותו משבעת מדורי גיהנום, ופעם שמינית כדי להכניסו לגן עדן.

וכך הייתי אומר לריבונו של עולם: 'אם כך הם רחמי בשר ודם על בנו ואפילו במצב כזה, קל וחומר שיתעוררו רחמיך על ישראל בניך אהוביך'."

הנוירוכירורג שהלך ברגל בסופה

בינואר 2014, סופת שלגים פתאומית ונדירה שיתקה לחלוטין את מדינת אלבמה שבארה״ב (סופה שזכתה מאוחר יותר לכינוי "Snowpocalypse"). הטמפרטורות צנחו, הקרח כיסה את הכבישים, ומאות נהגים נתקעו במכוניותיהם. התחבורה הציבורית והפרטית קרסה לחלוטין, והדרכים הפכו למלכודות קרח בלתי עבירות.

ד״ר זנקו הרינקיב, מנתח מוח (נוירוכירורג) בכיר ומנוסה, שהה באותו בוקר בבית החולים "ברוקווד" שבעיר ברמינגהאם. בעודו שם, הוא קיבל הודעה דחופה מבית החולים "טריניטי", הממוקם במרחק של כ-10 קילומטרים משם. בבית החולים טריניטי אושפז חולה במצב אנוש שסבל מדימום מוחי קשה. מפות ה-CT שנשלחו לטלפון הנייד של ד״ר הרינקיב הבהירו את חומרת המצב: ללא ניתוח חירום מיידי לניקוז הדם והורדת הלחץ בתוך הגולגולת, לסיכויי ההישרדות של המטופל היו קלושים, והוא היה צפוי למות בתוך שעות ספורות.

ד״ר הרינקיב היה מנתח המוח היחיד באזור שיכול היה לבצע את הפרוצדורה באותו רגע.

ד״ר הרינקיב לא היסס. הוא נכנס למכוניתו וניסה לצאת לדרך, אך מהר מאוד גילה שהרכב מחליק ולא מסוגל אפילו לצאת מחניון בית החולים. הכבישים היו חסומים לחלוטין במכוניות נטושות ובקרח חלקלק. במקום לוותר או לחכות לחילוץ שעלול היה לקחת שעות יקרות, הוא קיבל החלטה דרמטית: הוא הולך ברגל.

הוא יצא אל הקור המקפיא והסופה כשהוא לבוש בביגוד מינימלי: מדי מנתח קלים ז׳קט דק נעלי קרוקס לרגליו

ההליכה של 10 הקילומטרים הייתה סיוט. הרוחות היו עזות, השלג נערם, והטמפרטורות היו מתחת לאפס. ד״ר הרינקיב צעד ברגל במשך שעות. במהלך הדרך הרפואית המפרכת הזו: הוא עבר בין מכוניות תקועות, עצר פה ושם כדי לסייע לנהגים מבוהלים ולבדוק לשלומם, ואז המשיך לצעוד. בשלב מסוים, כשהיה קרוב לקפיאה, הוא נכנס לכמה דקות לאמבולנס שעמד תקוע בצד הדרך כדי להפשיר מעט, ומיד יצא שוב לדרך. לאורך כל ההליכה, הוא שמר על קשר עם חדר הניתוח בבית החולים טריניטי, כשהוא מעודכן במצבו המדרדר של החולה ומנחה אותם כיצד לייצב אותו עד שיגיע.

לאחר שעות של צעידה עיקשת, כשהוא קפוא, תשוש ורטוב, הגיע ד״ר הרינקיב לבית החולים "טריניטי". מבלי לבזבז זמן על מנוחה או החלפת בגדים, הוא שטף את ידיו, נכנס ישירות לחדר הניתוח והחל בניתוח המוח המורכב.

הניתוח עבר בהצלחה מרובה. הלחץ על מוחו של המטופל הוקל, הדימום נעצר, וחייו ניצלו הודות להגעתו בזמן של הרופא.

הסיפור דלף לתקשורת והפך במהירות לוויראלי ברחבי ארצות הברית והעולם כולו. ד״ר הרינקיב הוצג כגיבור לאומי.

אולם, תגובתו של הרופא עצמו רק העצימה את ההערכה כלפיו. כשעיתונאים ורשתות תקשורת (כמו NBC ו-NPR) ראיינו אותו ושאלו אותו על המעשה, הוא הפגין צניעות יוצאת דופן ואמר: "על מה כל המהומה? כל רופא טוב היה עושה בדיוק את אותו הדבר. המטופל היה צריך אותי, אז הלכתי".

הוא הוסיף כי מעולם לא היה לו ספק שהוא יצליח להגיע, וכי המחשבה לוותר בכלל לא עברה בראשו, כיוון שתפקידו של רופא הוא להיות שם עבור החולה שלו.