הצדיק המוסתר בהשגחת העליונה

מסופר על הרב יהודה לאון פטילון זצ״ל שהיה צריך כסף בהיותו בצבא הטורקי ופרש ידיו למרום ואמר: ה׳ אתה אבא שלי! לאחר כמה דקות נשמע כרוז במחנה שיהודה פטילון צריך להגיע למשרד, הגיעה חבילה מאחותו בצרפת. . . – מתי החבילה נשלחה? חודש לפחות לפני שנקלע לבעיה. . . (צדיקים נסתרים עמ׳ קכו׳).

הבעש״ט סיפר שבעיר אחת בארץ רחוקה מאד בנה שר אחד במשך כמה שנים פלטרין יפה, וכעת הלך צדיק אחד להתפלל מנחה והתחיל לירד ברד גדול עד שרץ הצדיק וחסה נפשו בתוך פלטרין זה, וכשיצא הצדיק ממנו והלך לבית הכנסת נפל הפלטרין, ותיראה גודל ההסתר שבהנהגת העולם הזה, שעיקר הבניין הגדול הזה לא היה אלא בשביל זה לחסות נפשו של צדיק על שעה קלה, וישועה זאת הוכנה זמן רב מראש!

ועוד מסופר על הבעש״ט שנסע עם תלמיד אחד למקום שאין שם מים והתלמיד צמא למים עד סכנת מות, ואמר לרבינו הקדוש הנה צמאתי למאוד, והבעש״ט לא השיב לו כלום, ואחר כך כשראה התלמיד צרתו שבאה עד לסכנת מות חזר ואמר עוד הפעם, רבינו הנה צמא אני מאד ובסכנה, אמר לו הבעש״ט ההנך מאמין שברגע שברא הקב״ה את העולם ראה כל זה הצרה שיש לך והכין לך מים לשתות, ולא השיב תכף עד שנתישב בדעתו ואמר אני מאמין באמת, והשיב לו הבעש״ט המתן עוד מעט, ונסעו משם דרך מועט וראו ערל אחד נושא שני כדי מים גדולים על כתפו, וכשבא אצלם נתנו לו איזה פרוטות ונתן לו לשתות, ושאל מרן לגוי מה זה שאתה נושא כאן מים במדבר השמם? והשיב: השר שלי נשתגע ושלח אותי אחר מים אל מעיין אחד רחוק, ואני נושא זה המים שלושה פרסאות ואיני יודע למה, ואמר הרב, ראה השגחתו ית״ש שברא בשבילך שר שישתגע להמציא לך מים, וכל זה צפה בהשגחתו ברגע בריאת העולם!

סבלנות וסכנה בגראנד קניון

זוג חגג את חתונת הזהב שלהם, החיים השקטים והרגועים שלהם לאורך השנים היו לשיחת העיר. עיתונאי מקומי הגיע לראיין אותם בקשר לסוד הנישואים שלהם.

״ובכן, זה מחזיר אותנו לירח הדבש שלנו, ״ הסביר הבעל, ״ביקרנו בגראנד קניון, ועשינו טיול למטה רכובים על פרדות. ״

לא עבר זמן רב, והפרד של אשתי מעד. אשתי אמרה בשקט: ״פעם ראשונה. ״

התקדמנו עוד קצת, ושוב הפרד של אשתי מעד. אשתי אמרה בשקט: ״פעם שנייה. ״

לא עברנו חצי קילומטר, והפרד של אשתי מעד בפעם השלישית. אשתי שלפה בזריזות אקדח מארנקה, וירתה בפרד למוות.

התחלתי להטיף לה על הדרך שבה היא טיפלה בפרד, כשהיא הסתכלה עליי ואמרה בשקט: ״פעם ראשונה. ״

הרב שבחר את לבות תלמידיו

הרב גלעד בן ימיני (בשם חבר): פעמים רבות אני שואל את עצמי, כיצד יזכרו אותי ילדי. איזו דמות אבהית תהיה חקוקה על לוח ליבם של שבעת הנשמות שהופקדו בידי משמיים, בעת אשר יהפכו הם לאנשים בוגרים בעצמם.

שאלה זו הטרידה אותי רבות, היא הלכה והתעצמה במשך הזמן וליוותה אותי בצמתים והחלטות רבות במשך השנים.

צומת אחת, מרכזית עד מאוד, שלוותה בסיוע אלוקי רך ומלטף אפרוס בפניכם בשורות הבאות.

זכיתי ללמד תורה את נשמות ישראל. יכולת הסבר טובה, מהולה בהרבה הומור וקישורים לאקטואליה של חיי הנערים אותם אני מלמד, זכתה להצלחה רבה.

עם הזמן סדר יומי הפך להיות עמוס עד מאוד, החל משעות הבוקר המוקדמות בהעברת סמינרים ושיעורים ועד לשעות הלילה המאוחרות בשיחות רחוב עם נערים ונערות שצמאה נפשם לדברי אמת ויושר בתוך המציאות המדומה אותה הם חווים על בסיס יומי.

אלו הם חיי, יום יום שעה שעה. עד שיום אחד, שוב עלתה לה פתאום השאלה המיתולוגית במלוא עוצמתה, וכעת עם כמה סימני קריאה שהתווספו אליה: "מה יהיה עם הילדים שלך? ! איזה דמות אבהית הם רואים, מתי הם רואים אותך לומד תורה, מחזיק ספר או מתפלל, מתי אה? !"

מיד לקחתי את המושכות לידיים וסיפקתי לשאלה הטורדנית את התשובה שהגיחה מעמקי נשמתי.

"הם לא רואים אבא! אבא יוצא בבוקר מוקדם, חוזר בלילה מאוחר. הם לא רואים אותו מתפלל. לא רואים אותו לומד או מחזיק ספר. אבא הוא איש עבודה אולי אפילו איש עסקים, עסוק מהיום ועד הלילה. נקודה!"

התשובה הזו שהגיחה לה בפתאומיות הכתה בי כל כך חזק, עד שהדירה שינה מעיני.

ביום המחר כבר עמדתי בפתחו של אחד מגדולי ישראל לשפוך בפניו את שאלתי מימים ימימה.

המתנתי. המתנתי זמן רב, וכולי תקווה כי המתנה זו תימצא בסופו של דבר משתלמת וכדאית בעת אשר אצא עם פתרון הולם.

נכנסתי, הרב הקשיב בקשב רב, והנהן בראשו קלות, ונראה כמי שהפתרון מונח כבר בכיסו, אך ממתין לסיום דברי מפאת כבודי. סיימתי.

והוא אמר משפט קצר וקולע, שבאותה העת משמעותו לא היתה מובנית לי כלל.

"כשתגיע הביתה, שב ליד שולחן ותפתח את הגמרא", אמר תוך שהוא מושיט את ידו אלי ללחיצת יד מקובלת לסיום המפגש.

מיד נמתחו איברי בחוסר נוחות ונראיתי כמי שמוחה על תשובתו.

"אבל הרב, אני חוזר אחרי חצות לילה, ללא כח ויכולת ללמוד שום דבר בשעות שכאלו".

הוא הנהן שוב בראשו, תוך שהוא ממשיך ללחוץ את ידי, ולכל הנ״ל התווספו להם עוד ארבע מילים: "רק תפתח, יהיה בסדר".

יצאתי, התאכזבתי, ואולי אפילו קצת כעסתי.

היישר אל תוך סדר יומי העמוס המשכתי את אותו היום, ועצתו של הרב כבר אבדה ונשכחה בין שלל המטלות והשיעורים שהעברתי בהמשך היום.

מעט לפני חצות לילה חזרתי לביתי. התיישבתי ליד השולחן במטרה לנוח מעט בטרם אעלה על ייצועי. ראיתי בעיני רוחי שוב את המפגש עם הרב בבוקר ויכולתי לשמוע שוב את קולו השקט: "רק תפתח, יהיה בסדר".

ארון הספרים נראה רחוק מתמיד. הבטתי בו, הרהרתי מעט ולבסוף קמתי ושלפתי מהמדף איזו שהיא גמרא, שאף לשמה הפרטי לא שאלתי.

התיישבתי שוב ופתחתי בעמוד אקראי.

אותו הרגע המדובר קרה מיד לאחר 30 שניות בדיוק!

קולות חלושים מכיוון אחד החדרים, הליכה שקטה לכיוון הסלון, היתה זו ביתי הבכורה.

"אבא, אני ממש צמאה. . .", אמרה בשקט כשעיניה עצומות למחצה.

"תשתי חמודה שלי", עניתי.

"אבא, מה אתה עושה? !", שאלה שוב בטרם תצעד לעבר הברז המיוחל.

"אני. . . לומד תורה", השבתי מחויך.

"וואוו, כל הכבוד", אמרה ועיניה נפקחו לרווחה לשניות ספורות.

"לילה טוב", אחלנו זה לזה.

באותם רגעים החלה תשובתו של הרב לחלחל בתוככי ליבי והבנתי את משמעותה. הרגשתי כי היד האלוקית המשגיחה ומלטפת נמצאת איתי כאן בסלון ביתי ומסייעת לי בסיוע אישי בתהליך חינוך וגידול נשמות ילדי.

הפלא הגדול היה שדבר זה נמשך גם בלילות שלאחר מכן. כפטריות אחרי הגשם החלו ילדי לקום להם, בכל לילה ילד אחר, זה להרוות צמאונו וזה להפיג את פחדיו. ובפי כולם שאלה אחת זהה: "אבא, מה אתה עושה?"

בכל לילה התעוררה לה נשמה אחרת לתקבל שיעור בחינוך לאהבת תורה מאבא, שחזר עייף מיום העבודה ובסך הכל פותח את הגמרא ומשתף פעולה עם החברותא הנסתרת ששידכו לי מלמעלה.

חסד בירושה משפחתית

פעם פגשתי יהודי, איש חסד מופלא, שמידי שבוע דואג לחלוקת ירקות למשפחות נזקקות. שאלתי אותו: מאיפה הכוחות האלה? הבית שלו נראה כמו מחסן ירקות, פה עגבניות ופה תפוחי אדמה, פה מלפפונים ופה גזרים, אוסף שלם. מידי שבוע הוא הולך לשוק ומביא ערמות של ירקות, וביום חמישי הוא פותח "חמ״ל". מילא הוא, אבל איך אשתו מסתדרת עם זה, איך היא לא זורקת אותו מהבית? ! הרי לפעמים ירקות לא מריחים כל כך טוב, וצריך לארגן ולסדר, לפני ואחרי ותוך כדי. . . מאיפה מקבל יהודי את הכוח המופלא הזה של נתינה ללא גבול?

יש יהודים מופלאים כאלה, שהלב שלהם פתוח לרווחה, וזה לא משנה אם זה ערב שבת או ערב חג, כשכולנו עסוקים בבית שלנו, הלב שלהם במקום אחר לגמרי.

השיב לי אותו יהודי מופלא: מאיפה הכוחות האלה? אני חי ככה מגיל אפס! זה מה שראיתי בחיי, אני לא מכיר משהו אחר, אבא שלי התחיל ואני קיבלתי את זה בירושה, זה הפך להיות משהו טבעי, זו תכונה משפחתית. . .

לא יכולתי להתאפק, וביקשתי לשאול שאלה נוספת: מה עם אשתך, מה היא חושבת על זה?

השיב איש החסד: לפני ארבעים שנה, לפני שהתחתנתי, הזמנתי את אשתי אלינו הביתה, והראיתי לה איך הבית של ההורים שלי נראה. אמרתי לה, שאם היא מסכימה שהבית שלי ייראה אותו הדבר, יש אור ירוק. . . ואם היא לא מסכימה, נפרד כידידים, וב״ה היא הסכימה.

כיבוד הורים הרב דרוקמן

מספר הרב אשר י׳ אבידן:

אביו של הרב דרוקמן נפטר בגיל צעיר יחסית, ואנחנו — תלמידי הישיבה הגבוהה — לא זכינו להכירו. אך את אימו של הרב הכרנו היטב. בכל שבת הייתה מתארחת בביתו. הרב היה בן יחיד, ולכן אירח אותה אצלו בכל השבתות. בימי שישי דאג לנהג שיביא אותה מגבעתיים למרכז שפירא. וכאשר הגיע זמן חזרתה במוצאי השבת, היה הרב עצמו מלווה אותה אל הרכב, ורק לאחר שעלתה ונסעה היה שב למקומו.

במשך שנים השתדל הרב לסעוד עם אימו ארוחת צוהריים. לא משנה היכן נמצא באותה שעה בארץ — כאשר הגיעה שעת הארוחה, היה משתדל לנסוע אליה. גם אם היה באמצע דיונים בכנסת, היה קם, נוסע, סועד איתה ארוחת צוהריים, ממתין עד שתלך לנוח — ואז נפרד ממנה וחוזר לירושלים. בימי זקנותה אף עברה האם להתגורר בביתו של הרב לכמה חודשים.

את הדברים האלה ראינו יום יום, אך מה שסיפר לנו נהגו של הרב, אליעזר ירמיהו ז״ל, הפתיע אפילו אותנו. יום אחד, לאחר שסיימו את כל ענייני העבודה בירושלים, בסביבות השעה שתים עשרה בלילה, חשב הנהג שסוף סוף יסתיים היום ויוכלו לשוב הביתה. אך הרב התנצל ואמר כי היום עדיין לא הגיע לסיומו. אימו נמצאת בנופש בים המלח, והיא ביקשה שלפני שילכו לישון, יבוא לומר לה לילה טוב.

וכך נסעו מירושלים אל בית המלון שבים המלח — נסיעה של יותר משעה. הרב נכנס אל אימו, ישב עימה רבע שעה, שוחח עימה במאור פנים — ואז יצאו לדרך חזרה. אל מרכז שפירא הגיעו רק אחרי שלוש לפנות בוקר. לפני שנפרד מהנהג, אמר לו הרב, "בשש בבוקר אצלי". שלוש שעות שינה בלבד נותרו לו באותו לילה. אבל בשביל לכבד את אימו, לומר לה לילה טוב פנים אל פנים ולשבת עימה כמה דקות — היה הדבר מובן מאליו.

כיבוד אם שאין לו שיעור

מספר אפרים מאיר:

בתקופה שלפני הבחירות לכנסת ה־11 הייתה אימו של הרב חולה. באותם ימים השתתף הרב בישיבות מטה בלשכת ראש הממשלה, יצחק שמיר, כהכנה לבחירות המתקרבות. ישיבות אלו היו בעלות חשיבות ציבורית רבה, ואף על פי כן, הקפיד הרב לצאת מהן טרם סיומן, כדי לבקר את אימו החולה ולשבת עימה לארוחת צוהריים.

הדבר העמיס על סדר יומו הצפוף ממילא והגביר את המתח שהיה נתון בו, אך גם כאן גילה הרב את מחויבותו הבלתי מתפשרת והקפיד לבקר את אימו למרות הכול.

אימו של הרב נפטרה זמן קצר לאחר הבחירות, במהלך המשא ומתן הקואליציוני להקמת הממשלה. כשהגיע יצחק שמיר לנחם את הרב, הוא ישב זמן מה בדממה, ואז אמר בפשטות האופיינית לו לנוכחים במקום, "הייתם צריכים ללמוד כיבוד אם מהרב דרוקמן". יצחק שמיר היה ידוע כאיש מעשה, חסכן במילים ורחוק מהגזמה. וכשהוא אמר משפט כזה — היה ברור לכולם עד כמה עמוקה ומוחשית הייתה מצוות כיבוד האם בחייו של הרב.

שיעור בהלכות כיבוד אם

מוסיף ומספר הרב אשר י׳ אבידן:

יום אחד ישבנו, תלמידי הישיבה הגבוהה, בביתו של הרב. השיעור היה אמור להסתיים בשעה אחת וחצי בצוהריים, אך עשר דקות אחרי השעה אחת נפתחה הדלת ואימו של הרב, שבאותם חודשים התגוררה בביתו, הופיעה. היא עמדה בכניסה ואמרה, "חיים, אני רעבה. אין איש בבית. . . מה אני עושה?".

הרב הביט בה לרגע ואז פנה אלינו, התלמידים, ואמר שתי מילים בלבד, בלי שום היסוס — "השיעור הסתיים!". בלי הסברים, בלי התנצלות, בלי התחכמות. פשוט, ברור, נחרץ. השיעור נגמר — כי אימא רעבה. הוא קם, ניגש אליה ונכנס לדאוג לה לארוחת צוהריים. ואנחנו — חבורה של תלמידים צעירים — חזרנו לבית המדרש עם שיעור גדול שלא נכתב בדפים ולא נמסר בעל־פה, שיעור מדויק בהלכות כיבוד הורים.

חילוץ מנהלים מכלא טהראן

בשנות ה-70, החברה של המיליארדר האמריקאי רוס פרו, EDS (Electronic Data Systems), החזיקה בחוזה ענק מול ממשלת איראן (תחת שלטון השאה) למחשוב מערכות הביטוח הלאומי והבריאות של המדינה. לקראת סוף 1978, כשהמדינה החלה לבעור והמהפכה האסלאמית צברה תאוצה, החברה החלה לפנות את עובדיה.

במסגרת סכסוך כספי וטענות לשוחד (שפרו הכחיש בתוקף), הרשויות האיראניות עצרו ב-28 בדצמבר 1978 שני מנהלים בכירים בחברה: פול קיאפרונה וביל גיילורד. הם הוחזקו בכלא "קאסר" המבוצר בטהראן, והאיראנים דרשו סכום ערבות אסטרונומי של 12. 75 מיליון דולר כדי לשחררם.

פרו פנה מיד לממשל האמריקאי בוושינגטון, אך מחלקת המדינה הבהירה לו שאין ביכולתה לעזור בשל הכאוס הפוליטי המוחלט באיראן. פרו, שהיה ידוע בנאמנותו הקיצונית לעובדיו, החליט: "אם הממשלה לא תחלץ אותם, אני אחלץ אותם".

הוא פנה אל קולונל ארתור "בול" סימונס, אגדת כומתות ירוקות בדימוס שפיקד בעבר על פשיטת סון טאי המפורסמת בווייטנאם. סימונס הסכים לקחת את המשימה.

במקום לשכור שכירי חרב זרים, פרו וסימונס הקימו צוות חילוץ המורכב מ-7 עובדים של חברת EDS עצמה – כולם יוצאי צבא אמריקאים שהתנדבו למשימה. הם החלו באימונים אינטנסיביים בחווה של פרו בטקסס.

במקביל, רוס פרו עצמו טס בחשאי לטהראן. כדי להיכנס למדינה המעורערת, הוא התחזה לאיש צוות/צלם בטיסת מטוס פרטי שהובילה קלטות שידור עבור רשת החדשות NBC. פרו אפילו הצליח לחדור אל תוך הכלא במסווה כדי לבקר את שני עובדיו, לעודד את רוחם ולבחור את נתיבי המילוט.

צוות ה״קומנדו" הגיע לטהראן, אך הם הבינו במהירות שפריצה חמושה ישירה לתוך כלא מבוצר בלב עיר עוינת תסתיים במרחץ דמים. סימונס החליט להשתמש בנשק הטוב ביותר שעמד לרשותו באותם ימים: המהפכה עצמה.

בסיועו של עובד איראני צעיר של החברה בשם ראשיד, הצוות עזר להצית, לכוון ולתמרן המון זועם של מפגינים איראנים לעבר כלא קאסר. ב-11 בפברואר 1979, ההמון המהפכני הסתער על חומות הכלא, פרץ את השערים ושחרר כ-11, 000 אסירים – ביניהם קיאפרונה וגיילורד, שפשוט יצאו מהכלא בתוך ההמון ונאספו מיד על ידי צוות החילוץ.

השחרור מהכלא היה רק חצי מהעבודה. שדות התעופה היו סגורים, והדרכים היו מלאות במחסומים של משמרות המהפכה.

הצוות, יחד עם שני המנהלים המשוחררים, עלה על שני רכבי לנד רובר והחל בנסיעה מורטת עצבים של כ-700 קילומטרים דרך אזורים הרריים מושלגים לכיוון הגבול הטורקי. הם השתמשו במסמכי נסיעה מזויפים בפרסית, שעליהם הוטבעה חותמת רשמית של. . . הספרייה הציבורית של טהראן.

ב-15 בפברואר 1979 הם חצו בהצלחה את הגבול לטורקיה. משם טסו לאיסטנבול ומשם חזרו לארצות הברית.

כל חברי הצוות והעובדים חזרו הביתה ללא פגע. המבצע הפך לסמל הניהולי האולטימטיבי של נאמנות לחיי עובדים, והזניק עוד יותר את תדמיתו הציבורית של רוס פרו כגיבור אמריקאי "גדול מהחיים" (תדמית שסייעה לו מאוחר יותר בריצתו ההיסטורית לנשיאות ארה״ב ב-1992).

שנים ספורות לאחר מכן, ב-1983, פרסם הסופר קן פולט את הספר "על כנפי נשרים", שהפך לרב-מכר עולמי, ובשנת 1986 הסיפור אף עובד למיני-סדרה מצליחה בטלוויזיה האמריקאית בכיכובם של ברט לנקסטר וריצ׳רד קרנה.

הזקן הראשון בתיבת הקלפי

הגיעה לידינו עדות נדירה ומעוררת התפעלות, שכתב הרב משה אלפרט, שמונה על ידי הבריטים ל״מוכתר״ של ירושלים שמחוץ לחומות. ביומנו האישי שהתגלה על ידי אחיינו, הפרופ׳ פנחס אלפרט, הוא מתאר את תחושותיו ביום הבחירות הראשון למדינת ישראל, כד׳ טבת תש״ט (25. 1. 49). וכך הוא כותב:

״בשעה 5: 35 בבקר השכם קמתי אני ואשתי ואחי ר׳ שמעון לייב וגיסי ר׳ נתנאל סלדוכין ובני דב. אחרי ששתינו קפה לבשנו בגדי שבת לכבוד יום הגדול והקדוש הזה. כי זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו. כי אחרי אלפיים שנה גלות או יותר אפשר להגיד יותר מששת ימי בראשית ועד היום הזה לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית, וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. בני דב הלך מהבית בשעה 5: 45 והלך באשר הלך כי הוא אוהד גדול לרשימה ״ח״ — חרות מאצ״ל, ולא בא כל היום וכל הלילה. ואני ואשתי ואחי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10 בהפועל המזרחי אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו, וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס זהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיה לי.

בשעה 5: 50 באנו להפועל מזרחי. על פי החוק היה צריך להיפתח הקלפי בשעה 6 בבקר. אנחנו היינו הראשונים. רק השמש היה שם. החשמל היה דולק. שאלנו את השמש איפה הם חברי ועדת הקלפי? ענה: הם עוד לא באו. חיכינו עד שעה 5: 45. באו שנים מאנשי חברי ועדת הקלפי, ובשעה 6: 02 בא היושב ראש של הועדה, העורך דין. . . מחיתי בפניו על זה שלא בא בזמן הנכון כי לפי החוק היה צריך להתחיל בשעה 6. היו״ר התנצל לפניי. היו״ר אמר שמכיוון שישנו קוורום (=מספר מינימלי של משתתפים כדי להתחיל. י. ל), כי היו״ר והסגן ועוד חבר אחד וגם משקיף אחד מ״חרות״ כבר אפשר להתחיל בעבודה. השמש הביא את תיבת הקלפי, והיו״ר קרא אותי ואמר ״והדרת פני זקן״ וגם לאחי, וביקש מאיתנו שאנחנו נהיה עדים לפרוצדורה של פתיחת הקלפי. הוא הראה אותנו את תיבת הקלפי שהיא ריקה ובפנינו הוא חתם אותה וקשר סביב התיבה חבל ארוך וקשר אותה היטב וחתם אותה בשעוה ורשם פרטיכל על זה. הוא רשם בפרטיכל כי אני באתי ב-6: 00 (באתי ב-5: 55) והוא היו״ר בא ב-6: 02.

התחילו הבחירות והיו״ר אמר לי שהיות ואני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו״ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי. סגן היו״ר רשם את שמי בנייר ונתן לי מספר 1. מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני ששם היו מונחים כל הפתקאות של כל הרשימות. ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב, רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה ליד המעטפה שקיבלתי אותה מידי היו״ר ונכנסתי שוב לחדר הקלפי והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. הגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו הרגע שלא זכו האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו״ר והסגן ויתר חברי הועדה ויצאתי משם. חיכיתי במסדרון לאשתי כי היתה השניה וקיבלה מספר 2, ואחריה אחי מספר 3, ואחריו גיסי נתנאל סלדוכין מספר 4. בשעה 6: 28 שבנו הביתה, והלכתי להתפלל, יום חג גדול. ״

בן שמונה עשרה שחיסל דיו של מוות

הוא היה בן 18. הנשק שלו היה בקבוק חומצה. והוא הציל 14, 000 חיים.

פריז, 1943. אדולפו קמינסקי היה שוליה בבית מלאכה לצביעת בדים כאשר הנאצים כבשו את צרפת. הוא למד כימיה דרך עיסוקו בבדים; הוא הבין כיצד חומצות מסוימות מגיבות עם דיו מסוים, אילו ממיסים מסוגלים לפרק פיגמנטים ספציפיים, וכיצד ניתן לשנות צבע ברמה המולקולרית.

הוא לא תיאר לעצמו שידע זה יהפוך להבדל בין חיים למוות עבור אלפי אנשים.

כאשר הגסטאפו החל לאתר, לתעד ולגרש באופן שיטתי את יהודי צרפת למחנות ריכוז, הכלי העיקרי שבו השתמש היה הבירוקרטיה: תעודות זהות, פנקסי קיצוב מזון, אישורי מעבר. כל מסמך נשא חותמות, אישורים וסימונים רשמיים. ועל גבי תעודות הזהות של היהודים הופיעה מילה אחת בדיו בולטת: "JUIF" (יהודי).

המילה היחידה הזו הייתה גזר דין מוות.

אנשי המחתרת הצרפתית איתרו את קמינסקי והציבו בפניו אתגר: האם יוכל להסיר את החותמת הזו מבלי להרוס את המסמך? רוב הזייפנים לא היו מסוגלים לכך; הדיו שבו השתמשו הרשויות נועד להיות בלתי־מחיק. כל ניסיון למחוק אותו היה פוגע בנייר וחושף מיד את הזיוף.

קמינסקי בחן את המסמך לאור המנורה. לפתע נזכר במשהו שלמד בבית המלאכה לצביעה: חומצה לקטית. היא הייתה מסוגלת להמיס את הדיו הכחול הספציפי שבו השתמשה הממשלה הצרפתית, מבלי לפגוע בסיבי הנייר שמתחתיו.

זה עבד.

אך מחיקת המילה הייתה רק ההתחלה. היה עליו לזייף פרטים חדשים במקום אלו שנמחקו – שמות חדשים, תאריכי לידה חדשים, זהויות חדשות. כל מסמך חייב היה להיות מושלם; שכן טעות אחת, אי־התאמה כלשהי, או אפילו גוון דיו שגוי במקצת, היו עלולים להוביל לעינויים ולמוות – לא רק עבור האדם שנשא את המסמך, אלא גם עבור כל מי שסייע לו.

המחתרת סידרה לו מעבדה חשאית בעליית גג ב״גדה השמאלית" של פריז. ההזמנות זרמו ללא הרף: חמישים תעודות לידה עבור ילדים שהוברחו לשווייץ; מאתיים פנקסי קיצוב מזון עבור משפחות שהסתתרו בעליות גג ובמרתפים; שלוש מאות אישורי מעבר עבור נתיב בריחה דרך ספרד.

קמינסקי עבד לאור נורה חלשה אחת. אדים כימיים מחומרי הלבנה וחומצות צרבו את גרונו וגרמו לעיניו לדמוע ללא הפסקה. אצבעותיו הוכתמו בדיו באופן קבוע. החדר הזעיר התמלא בריח חריף של חומרים ממיסים.

ואז הוא עשה את החישוב.

הוא חישב שזיוף תקין של מסמך אחד דורש כשתי דקות. משמעות הדבר הייתה שבשעה אחת הוא יכול להכין שלושים מסמכים. שלושים הזדמנויות להישרדות. הוא גיבש משוואה אכזרית שרדפה אותו: על כל שעה שבה ישן, שלושים בני אדם עלולים למות. כל דקה שבה נח הייתה דקה שבה אדם כלשהו נותר לכוד, פגיע וממתין.

״אם אישן שעה אחת, 30 אנשים ימותו״, אמר לחבריו במחתרת.

אז הוא הפסיק לישון.

במהלך שבוע נורא אחד, הגיעה ידיעה כי בית יתומים שבו שהו 300 ילדים יהודים עומד בפני פשיטה. הילדים נזקקו למסמכים באופן מיידי, אחרת יועלו על רכבות לאושוויץ. קמינסקי נעל את עצמו בעליית הגג ועבד במשך יומיים ושני לילות ללא הפסקה. הוא זייף תעודות לידה עד שראייתו היטשטשה והפכה כפולה. הוא זייף עד שידו התכווצה לכדי טופר נוקשה, ונאלץ לעסות אותה כדי להשיב לה את יכולת התפקוד. הוא זייף עד שהתשישות הכריעה אותו לבסוף, והוא קרס עם פניו על שולחן העבודה.

הוא התעורר כעבור שעה בבהלה, זועם על עצמו. שלושים בני אדם. בעצם העובדה שישן, הוא גרם למותם האפשרי של שלושים בני אדם.

הוא לא אכל. הוא חזר מיד לעבודה.

הילדים ניצלו.

חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, עבד קמינסקי באותה עליית גג אפלולית. הנאצים הלכו והשתכללו באמצעי האבטחה של המסמכים שלהם; הוא, בתורו, שכלל את טכניקות הזיוף שלו. הייתה זו מלחמה שקטה, שהתנהלה באמצעות כימיה ודיוק, ושבה הניצחון נמדד בחיי אדם שנמשכו, בילדים שגדלו ובמשפחות ששרדו.

עד לשחרור פריז על ידי כוחות בעלות הברית באוגוסט 1944, יצר אדולפו קמינסקי מסמכים מזויפים שהצילו, על פי ההערכות, כ־14, 000 גברים, נשים וילדים מתאי הגזים.

הוא מעולם לא קיבל ולו סנט אחד עבור עבודתו. כאשר אנשים הציעו לשלם לו, הוא סירב. בעיניו, הרעיון של גביית תשלום תמורת הצלת חיים היה בלתי נתפס מבחינה מוסרית.

לאחר המלחמה, הפך קמינסקי לצלם. הוא חי בשקט, בצניעות, מבלי למשוך תשומת לב. הוא מעולם לא דיבר על מעשיו – לא עם שכנים, לא עם עמיתים לעבודה, ואפילו לא עם ילדיו שלו, במשך עשרות שנים. הגיבור שהציל אלפי בני אדם פשוט נטמע בחזרה בחיים הרגילים.

רק לקראת סוף חייו הוא חשף לבסוף את סיפורו; וכשעשה זאת, העולם למד דבר שלעולם אסור לשכוח: אומץ לב אינו מחייב תמיד נשיאת נשק, גבורה אינה דורשת תמיד לבישת מדים, ואדם אחד – החמוש בידע, באמונה עמוקה ובסירוב עיקש לנוח – יכול לעמוד מול אימפריית רשע ולנצח.

אדולפו קמינסקי הלך לעולמו בשנת 2023, בגיל 97. אך 14, 000 החיים שהציל הפכו למשפחות, לקהילות ולדורות שלמים. מורשתו אינה נמדדת באנדרטאות או במדליות.

היא נמדדת באנשים שחיים בינינו.

ענוותנותו של הרב מרדכי אליהו בעת הצרה

על ענוותנותו המפתיעה של הרב מרדכי אליהו זצ״ל אפשר ללמוד מן הסיפור הבא: באחת השנים, הרה״ג עובדיה יוסף זצ״ל דיבר סרה כנגד שופטי בית המשפט העליון על שהם לא נבחרים על ידי נציגות של העם כמו בכל העולם, אלא מדובר בחבורה סגורה של אנשים שמתגבשים לנבחרת שיפוטית בשיטת "חבר מביא חבר". במיוחד הצטער הרב על הבורות שלהם ביהדות ועל הכפייה שהם כופים על אזרחי המדינה ללכת בדרך שהיא נגד דרך היהדות והאמונה.

כך התבטא אז הרב עובדיה יוסף על השופטים: "מה הם יודעים? ילד שלנו בן שבע-שמונה שנה יודע יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון — מי בחר בהם? מי עשה אותם שופטים? אלא שר המשפטים, צר ואויב, הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה? כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין".

כמובן שברגעים כאלה, כל אותם אלה שמגנים תמיד על חופש הביטוי שכחו את כל משנתם, תקפו את הרב ועתרו לבית המשפט העליון שיורה ליועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין. בעקבות כך התארגנו אנשים להפגין נגד סתימת הפיות המקוממת הזאת, בה הזכות לחופש ביטוי אמיתי היא נחלת צד אחד בלבד.

סיפר הרב גיל קרוב: בין שלל המחאות התארגנה גם הפגנת תמיכה מתחת לביתו של הרב עובדיה יוסף זצ״ל, וגם אני הצטרפתי לשם כדי להביע את מחאתי. בעודנו עומדים שם, מפגינים, ראינו לפתע את הרב מרדכי אליהו זצ״ל מגיע לבית הרב עובדיה יוסף כדי לעודד אותו ולחזק את רוחו אל מול אלה שמנסים להורות לאנשי תורה מה מותר להם ומה אסור להם לומר.

זה אמנם קרה לפני שנים רבות, אבל התמונה הזאת של רב גדול בישראל מגיע בפשטות כאחד האדם כדי לחזק תלמיד חכם אחר שנמצא בצרה, חקוקה בליבם של אלו שזכו לראות זאת בעיניהם. אשרינו שזכינו.

הערפל שהציל את היפנים מקיסקה

כאשר ערפל אמיתי הפך את הערפל הקרב לקיצוני, או סיפור על אחד הקרבות המוזרים ופחות ידועים של מלחמת העולם השנייה

בקיץ 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כבשו כוחות יפניים את האי קיסקה שבשרשרת האיים האלאוטיים באלסקה, והציבו דריסת רגל ראשונה ומאחז של אויב על אדמת צפון אמריקה, וזאת בפני עצמה עובדה לא ידועה. החיילים היפנים מיהרו להתחפר באי והקימו מערך ביצורים כבד שכלל עמדות תותחים, מקלטים תת-קרקעיים ובונקרים מבוצרים היטב. חשיבותו האסטרטגית של האי, לצד הפגיעה הקשה בגאווה הלאומית האמריקנית, הובילו להחלטה נחרצת של בעלות הברית לשחרר את השטח הכבוש בכל מחיר.

עם זאת, תנאי האקלים הקיצוניים באזור הפכו כל ניסיון לפעולה או לאיסוף מודיעין לסיוט מתמשך. הערפל הכבד והתמידי, לצד סופות פתאומיות ורוחות עזות, הפכו את הטיסות מעל האי למשימות התאבדות והביאו להתרסקויות רבות של מטוסי סיור אמריקניים עוד לפני שהספיקו להתקרב לקו החוף. בשל הראות האפסית וכיסוי העננים הקבוע, הצבא האמריקני נכשל שוב ושוב בנסיונותיו להשיג תצלומי אוויר ברורים או נתונים מודיעיניים אמינים על סדרי הכוחות והעמדות של היפנים באי. הניתוק המודיעיני והקושי לפעול באזור היו כה חמורים, עד שהאמריקאים לא הצליחו כלל להוציא לפועל פלישה ישירה לקיסקה, ונאלצו תחילה לשחרר במאי 1943 את האי השכן אטו בקרב עקוב מדם, תוך שהם מעריכים בטעות כי בקיסקה המבוצרת ימתין להם קרב קשה וקובע אף יותר.

מה שבעלות הברית לא ידעו הוא שבמפקדה היפנית התקבלה החלטה סודית לפנות את כל חיל המצב מקיסקה ולא להקריבם. ב-28 ביולי 1943, תחת מעטה ערפל סמיך וכאשר הספינות האמריקניות שמרו על המצור התרחקו לזמן קצר לצורך תדלוק, הצליח כוח משימה יפני בפיקודו של אדמירל מסאטומי קימורה להתחמק פנימה. בתוך 45 דקות בלבד הועלו כל החיילים היפנים על ספינות הפינוי, כשהם משאירים מאחוריהם אי ריק לחלוטין.

בינתיים, המשיכו כוחות בעלות הברית להפציץ את האי מן האוויר ומן הים במשך שבועות, מתוך אמונה שהמטרות שהם רואים במכ״ם מייצגות עמדות אויב פעילות. ב-15 באוגוסט 1943 יצא לפועל "מבצע קוטג׳", שבו הנחיתו האמריקאים והקנדים כ-34, 000 חיילים על חופי קיסקה. החיילים ירדו לסירות הגומי ולחופים מתוך דריכות מרבית, מוכנים להתקלויות קשות והתנגדות עזה בכל רגע.

ככל שהכוחות התקדמו אל פנים האי המוערפל, האווירה הפכה מתוחה ומלאת חרדה. בגלל הערפל הכבד והפחד המתמיד ממארבים, קבוצות חיילים שונות מבעלות הברית טעו לזהות אלו את אלו כחיילים יפנים. חילופי אש ידידותית קטלניים פרצו בערפל בין יחידות אמריקניות וקנדיות, ובמקביל עלו חיילים על מוקשים ומלכודות נשק שהשאירו היפנים מאחוריהם.

יומיים לאחר הנחיתה, המשחיתת האמריקנית "אבנר ריד" נפגעה קשות ממוקש ימי צף סמוך לחופי האי, פיצוץ שהביא למותם של 71 מלחים ולפציעתם של עשרות נוספים. רק לאחר מספר ימים של סריקות מורטות עצבים של הבונקרים והעמדות הנטושות, תפסו המפקדים את הגודל המלא של התרמית: האי היה ריק לחלוטין עוד לפני שהיריה הראשונה נורתה.

בסיכומו של הקרב על האי קיסקה, בעלות הברית ספגו למעלה מ-300 נפגעים, מתוכם למעלה מ-30 הרוגים בקרקע ו-71 הרוגים בים, מבלי שהיה על האי אפילו חייל אויב אחד. האירוע נרשם בהיסטוריה הצבאית כאחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר ל״ערפל קרב״ ותכנון המבוסס על הנחות שגויות, והוביל לבחינה מחדש של נוהלי הזיהוי והמודיעין בצבא ארצות הברית.