האדמו״ר הזקן התארח בבית הארחה של אדם עשיר, שהיה גומל חסדים לרוב.
המארח שפך את ליבו בפני האורח: אומנם אני עושה הרבה חסדים, אך אני מרגיש שהכול שקר. אני מחפש כבוד, ולא אכפת לי באמת מהעניים. האם עלי להפסיק לגמול חסדים?
חשב אדמו״ר הזקן על השאלה, והשיב: אבל העני אוכל באמת!
כלומר: גם אם כוונת העשיר אינה שלמה, הדגש העיקרי בצדקה הוא על טובת העני.
מציאות שעולה על כל דמיון: כשמידת הדין הופכת למידת הרחמים
אם הייתם מספרים לי את הסיפור הזה, הייתי בטוח שמדובר בתסריט לסרט הוליוודי. אבל הסיפור הזה קרה במציאות, ממש כאן, והוא תזכורת לכך שיש מי שמנהל את העולם – וגם כשנדמה שאתה בתחתית, הישועה יכולה להגיע בהרף עין.
רק לפני חודשיים, יקיר אשבל ישב במעצר ממושך.
מי שמכיר את הסיפור שלו יודע: בחור זהב, איש אדמה וחווה. כשהערבים גנבו את עדר הכבשים שלהם, יקיר והשותף שלו אורי יצאו בעקבותיהם. התפתחה מהומה, ירייה אחת באוויר כדי להגן על החיים – ופתאום, במקום לקבל גב, יקיר מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. ימים ארוכים וקשים של מעצר, תסכול, תחושת עוול צורבת וחלום אחד קטן: לחזור לחווה שלו ולבנות בה את בית הקבע שלו.
כששוחרר, יקיר ניגש לעבודה. הוא החל לבנות את ביתו בחווה, והחל לחפש מטבח.
התקציב קצוב, והוא נכנס לאתר "יד 2". פתאום הוא רואה מודעה: מטבח קבלן חדש, מושקע ומפואר, למכירה ב-20, 000 ש״ח בלבד (בשעה ששוויו המוערך הוא מעל 200, 000 ש״ח).
יקיר נוסע לצפון תל אביב. הוא נכנס לווילה מפוארת ששייכת למשפחה עשירה מאוד מחו״ל. המשפחה קנתה את הנכס, לא אהבה את העיצוב הקיים, והחליטה לפרק הכל מהיסוד ולעצב מחדש. יקיר רואה את המטבח – מטבח כפרי מעץ מלא, עוצר נשימה, משהו שנראה כמו מיליון דולר. הוא נרגש, משלם לקבלן השיפוצים 20, 000 ש״ח במזומן ומסכם איתו שיבוא למחרת לפרק ולחתום על העסקה.
על הדרך, הקבלן מציע לו עוד כמה ארונות יוקרה בבית ב-5, 000 ש״ח נוספים. יקיר, שמבין את גודל המציאה, משלם גם על זה. 25, 000 שקלים בסך הכל.
ואז מגיע למחרת.
יקיר מגיע לווילה עם כלי עבודה, ופתאום פוגשת אותו שם אישה אלגנטית.
"שלום, מי אתה?" היא שואלת אותו בסבר פנים יפות.
"היי, אני יקיר, באתי לקחת את המטבח והארונות שקניתי אתמול מהקבלן."
היא מסתכלת עליו בהלם. "קנית? מה זאת אומרת קנית? !"
מתברר שהאישה היא אחותו של בעל הבית מחו״ל. הבעלים הורה לה מפורשות: "את כל הריהוט והמטבח בבית – תתרמי בחינם לאנשים שבאמת זקוקים לזה."
קבלן השיפוצים, שזיהה הזדמנות לעשות "סיבוב" מהיר, פרסם את זה ב״יד 2" וגזר קופון של עשרות אלפי שקלים על גבו של יקיר.
כששמעה האישה מה קרה, הלב שלה רתח מזעם על התרמית של הקבלן – אבל מיד לאחר מכן, היא הביתה מבט ביקיר. היא שמעה קצת על מי הוא, על הבית שהוא בונה בחווה, ועל הדרך הקשה שעבר.
במקומם, היא עמדה שם ואמרה לו מילים שגרמו לו לדמוע:
"תקשיב לי טוב. אתה לא משלם שקל. אני דואגת שהקבלן יחזיר לך את כל 25, 000 השקלים עד השקל האחרון. והבית הזה? כל מה שאתה רואה פה – שלך."
מה שקרה מאירוע זה והלאה גובל בדמיון. האישה החלה להעמיס על יקיר שפע שלא יתואר:
המטבח הכפרי המפואר – בחינם.
ארונות היוקרה – בחינם.
מברשות ופריטי עיצוב בשווי עשרות אלפי שקלים – "קח, הכל שלך."
ריהוט מלא, גופי תאורה. . . ואפילו דלת הכניסה היוקרתית לבית, ששווה כשלעצמה מעל 100, 000 ש״ח!
יקיר עמד שם, באמצע הסלון בצפון תל אביב, ולא ידע את נפשו.
רק לפני חודשיים הוא ישב בתא מעצר אפל, בודד, תהה איך הוא קם מהמכה הזו ואיך הוא יצליח לבנות את ביתו. והנה היום, אלוקים פתח לו את ארובות השמיים והחזיר לו בכפולות ומכפלות. מתוך החושך הגדול שנגרם לו, צמח אור ושפע שקורה לבן אדם אולי פעם אחת בחיים.
אין מקריות בעולם. כשהקדוש ברוך הוא רוצה לפצות אדם שסבל ויצא להגן על אדמתו – הוא עושה את זה בדרך הכי מופלאה, הכי מדוייקת, והכי מרגשת שיש.
ביוני 2009 באהיה באקרי בת ה-12 ואמה עלו בצרפת על מטוס חדיש יחסית מסוג איירבוס A330. השתיים היו בדרך לחופשה משפחתית באיי קומורו שבאוקיינוס ההודי. המטוס המריא מפריז, עצר לאיסוף נוסעים נוספים במרסיי, והמשיך ליעד הביניים בצנעא, בירת תימן.
בצנעא נדרשו כל הנוסעים לרדת מהמטוס הצרפתי המקורי ולהחליף מטוס (טיסת המשך) למטוס מיושן ומוזנח מסוג איירבוס A310. מטוס זה, שהיה שייך לחברת התעופה התימנית Yemenia Airways, המריא מצנעא, עצר לחניית ביניים קצרה בג׳יבוטי, והמשיך לעבר היעד הסופי באיי קומורו.
במהלך ניסיון הנחיתה בלילה, תחת רוחות חזקות, המטוס התרסק אל תוך המים.
באהיה, שלא ידעה לשחות, נזרקה מתוך המטוס בזמן ההתרסקות ומצאה את עצמה בחושך מוחלט בלב האוקיינוס הסוער. היא הצליחה לתפוס שבר של גוף המטוס ונאחזה בו במשך שעות ארוכות. ללא חגורת הצלה, כשהיא סובלת משברים (כולל בעצם הבריח), חתכים וכוויות, היא החזיקה מעמד במשך כ-13 שעות בתוך המים השורצים כרישים. בתחילה שמעה קולות של נוסעים אחרים, אך אלו גוועו במהרה.
בשעות הצהריים של למחרת, ספינת חילוץ אזרחית שהשתתפה בחיפושים זיהתה אותה צפה בין שברי המטוס והגופות.
הים היה כה סוער שהספינה לא יכלה להתקרב אליה בבטחה. אחד המחלצים, ליבונה מטוראפה סולימאן, קפץ אל המים הסוערים עם גלגל הצלה כדי להגיע אליה ולמשות אותה. היא פונתה לבית חולים בקומורו, שם גילתה לפסיכולוגים שהיא חשבה שהיא היחידה שנפלה מהמטוס וכי שאר הנוסעים הגיעו ליעדם בבטחה.
אך אף נוסע לא הגיע ליעדו בבטחה. מתוך 153 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על הסיפון, באהיה הייתה היחידה ששרדה. אמה נהרגה באסון.
זמן קצר לאחר מכן הוטסה באהיה חזרה לצרפת והתאחדה עם אביה.
שנים לאחר האסון, בשנת 2022, השתתפה באהיה במשפט שנערך בפריז נגד חברת התעופה התימנית (שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות) והעידה באומץ על רגעי האימה שחוותה.
לכבוד פרשת עקב שעוסקת בשבחה של ארץ ישראל, קבלו את הסיפור המופלא של בני הזוג שהחזירו את המתיקות לארץ ישראל אחרי שהיא כמעט ונעלמה. תחזיקו חזק, סיפור מרתק:
1. במקרא, למילה דבש יש שתי משמעויות: עץ התמר (בשבעת המינים התמר נקרא דבש — "ארץ זית שמן ודבש") ודבש הדבורים (למשל בביטוי המפורסם ארץ זבת חלב ודבש). בפרשה שנקראת השבת, פרשת עקב, מופיעה המילה דבש בשתי המשמעויות.
2. צירפתי את התמונה שצילמתי בקבר של שתי דמויות מופת שקבורות על חוף הכנרת. בני זוג, צמודים. על הצד האחורי של המצבה האחת נחרתה דבורה עם דבש, ועל המאחורה של המצבה השנייה נחרת עץ התמר. שני דבשים. אלו הם בן ציון וחיה ישראלי. מדוע זה מה שמצוייר על קברם?
3. כי בלי בני הזוג האלו, ארץ ישראל לא הייתה כפי שהיא נראית היום. מדוע? כיום אחד מענפי החקלאות המובהקים של הארץ אלו הם התמרים. מהכנרת ועד אילת ירוק על ירוק של אלפי עצי תמר. אבל עד כמה שזה ישמע מוזר, עד לפני 130 שנה לא היו בארץ ישראל תמרים! מתואר תמר בודד ביריחו ועוד כמה תמרים עקרים בבקעה וזהו.
אבל איך זה ייתכן? הרי כבר בתנ״ך התמר הוא מהסמלים המובהקים של הארץ הזאת; המין היחיד שמופיע גם בשבעת המינים וגם בארבעת המינים ובעוד עשרות מקורות. גם בבית שני, כשהרומאים רצו לתאר את ארץ ישראל בסמל אחד קצר וקולע על המטבעות שלהם, הם בחרו בעץ התמר (במטבעות ג׳ודיאה קפטה). אז איך זה שבתחילת המאה העשרים כבר לא נותרו תמרים בארץ?
4. לשם כך קבלו בקצרה את אבולוציית המתיקות של הארץ הזאת, שכל פעם הוציאה "מתיקות" אחרת: עם כניסת שבטי ישראל לארץ, החקלאות הייתה מועטה, פרחי הבר היו רבים, ודבש הבר שגשג בשדות לצד חלב רעיית הצאן: ארץ זבת חלב ודבש. עם התפתחות החקלאות, עיקר דובשה של הארץ היה מפירותיה המתוקים, ובראשם התמר, שהיה המתוק מכולם וממנו הכינו גם דבש סילאן מופלא. התמר הפך לסמלה של הארץ. אבל החל מימי הצלבנים, המתיקות קיבלה טוויסט מפתיע: ארץ ישראל הפכה למעצמת גידול של קנה סוכר, שהיה מאוד אהוב באירופה (ונחשב שם לסמל הבריאות! שומעת נטע?). הצרה היא שקנה הסוכר הטרופי צריך בדיוק את מקומות הגידול של התמר: הרבה מים והרבה חום. . . כך לאט לאט נעקרו התמרים ובמקומם ניטע קנה הסוכר המשתלם יותר. התמרים הלכו ונכחדו מנופי הארץ. . . כשהצלבנים הלכו, כבר ירד מאוד ערכו של קנה הסוכר, אבל התמר לא חזר. . .
5. עד שבא בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת ואמר: אם רוצים שהארץ תשגשג חייבים להחזיר לכאן את גידול התמר! וכך, במסירות ותחכום אין קץ, הוא נסע בשנות השלושים למדינות שעיונות את הציונות, כמו עיראק ומצרים, ובמבצע מוטרף לחלוטין הבריח לארץ אלפי (!) חוטרי תמרים ששינו את פני החקלאות בישראל והחזירו לה את המתיקות התנ״כית הקדומה.
6. גם חיה ישראלי אשתו לא פריארית. כשנפתח קורס גידול הדבורים הראשון בארץ בימי העלייה השניה, היא הלכה ברגל כל יום מיפו למקווה ישראל, בהריון מתקדם (!), כדי ללמוד את המלאכה. בהיותה בקבוצת כנרת הרימה שם את ענף כוורות הדבורים של המשק, ועשתה זאת, תחזיקו חזק, במשך 58 שנים רצופות! כך הפכה לאחת מהמומחיות הגדולות שתרמו תרומה אדירה למשק דבש הדבורים בישראל. היא התאהבה בדבורים וראתה בהן סמל לפעילות, חריצות, סדר, דבקות במשימה והגנה על ביתן.
7. איזו ארץ מתוקה יש לנו. ופרשת עקב, מהמתוקות שבפרשות, מתארת לנו את מתיקות הארץ בצבעים עזים. אך האמת ניתנת להיאמר: זו גם ארץ קשה ומאתגרת, ארץ שחוסר תשומת לב הופך אותה לארץ השמיר והשית, הקוץ והדרדר. מי שהופך את הארץ למתוקה הם האנשים שחיים בה. אנשים מסורים ומחברים כמו חיה ובן ציון ישראלי. אנשים מתוקים. אנשי דבש.
כמו שכתב יהודה עמיחי: אף מגדל דבורים לא ישים כאן את כוורותיו אבל בני אדם עושים דבש מן השממה והוא מתוק מכל!
קרדיט: נתנאל אלינסון
במשך שנים רבות התגוררתי בנצרת-עילית, ובתום לימודיי בישיבה חזרתי לשם בשליחותו של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, על-מנת להקים את הגרעין התורני במקום. בתחילה התגוררתי ברחוב מסוים, ואט-אט החלו ישמעאלים לרכוש דירות ולהשתלט על השכונה. לבסוף נשארו שם שתי משפחות יהודיות בלבד — אנחנו והשכנים בדירה ממולנו. חודשיים לפני תום השכירות הגיע בעל-הבית ואמר לנו שאין בכוונתו לחדש את החוזה, והוא רוצה לשפץ ולהשכיר לדייר חדש שמשלם יותר.
ידוע שלפי ההלכה אסור להוריד את המזוזות גם כשעוברים, ולכן שאלתי את בעל-הבית האם השוכר החדש הוא ישמעאלי, שאם כן צריך להוריד אותן. ואולם בעל-הבית השיב: "מה פתאום? !"
עברו חודשיים, אנחנו עזבנו לדירה חדשה, אבל לא הייתי שקט בעניין המזוזות. החלטתי לקיים את "וקמת ועלית אל המקום", התפללנו שחרית אצל הרב ולאחר התפילה שאלנו אותו האם אפשר לסמוך על המילה של בעל-הבית שאמר שלדירה לא ייכנס ישמעאלי, שכן השארנו שם את המזוזות שלנו.
מרן הרב ענה לנו: "תיגש מהר לבית ותפרק את המזוזות, מי שנכנס הוא לא רק שוכר, הוא קנה את הבית והוא נוצרי עובד עבודה זרה, ועוד יותר מכך — את כל הרחוב כבר מכרו לערבים. . . תיגש מהר ותפרק את המזוזות שלך".
היינו בהלם מהתשובה המדויקת, ומכך שהרב יודע בדיוק דברים שאנחנו, שדיברנו עם בעל-הבית, לא ידענו. נסענו מייד לנצרת-עילית. הגענו לביתנו לשעבר, והבחנו שבכניסה עדיין יש מזוזה. דפקנו בדלת, ומי שפתח אותה היה ערבי נוצרי, ומאחוריו ניצב פסל של מריה!
אמרנו לו שאנחנו הדיירים הקודמים ובאנו לקחת את המזוזות שהשארנו במשקופים. הגוי אמר: "אני לא מסכים! רק אתמול צבעתי את המשקופים, וגם שמעתי שמזוזות של יהודים מביאות ברכה לבית. . .". אמרנו לו שזה מביא ברכה רק ליהודים, ואם הוא לא נותן לנו רשות אנחנו מזמינים משטרה. הגוי נתרצה, ואנו שלפנו מברגים והתחלנו להסתובב בבית ולפרק מזוזות. עם כל מזוזה שפירקנו התפללנו שהבית ייגאל ויירכש מחדש על-ידי יהודים כשרים. לבסוף נתברר לנו שבאמת כל הרחוב נמכר לנוכרים.
מדהים איך מרן הרב יושב בירושלים, אך יודע בפרטי פרטים מה מתרחש בכל פינה.
(הרב אופיר קריספיל, גרעין תורני, נצרת-עילית)
הגיע אלי אדם מכובד, מנהל בית-ספר, וסיפר לי שפעם אחת הגיע זמן ברכת הלבנה, אבל היה זה יום מושלג והשמים היו מלאים עננים. הרב מרדכי אליהו זצוק״ל כנראה לא התרגש מהעננים ואמר לציבור: נצא לברכת הלבנה. אף אחד לא שאל את עצמו איך זה יוצאים במזג-אוויר כזה לראות את הלבנה ולברך עליה, וכולם יצאו אחרי הרב. פנה הרב לחזן ואמר: תעשה ככה עם היד, ונופף בידו לתנועה כאילו הוא מפנה את העננים. הקהל צחק, וכך גם החזן. אבל הרב חזר על דבריו ואמר: נו, תעשה עם היד. החזן שמע בקול הרב, הרים את היד ונופף לעבר העננים, ואכן העננים זזו והלבנה התגלתה לעיני עשרות המתפללים.
לאחר ששמעתי את הסיפור הזה אמרתי בלבי שהמספר הזה הוא מנהל בית-ספר אחראי, אדם מהימן ביותר. אך בכל זאת שאלתי את אחד הגבאים בבית-הכנסת בנוגע לכך, כי סיפור כזה בוודאי נעשה ברוב עם. אמר לי הגבאי שהוא זוכר גם את המעשה הזה וגם עוד כמה מקרים כאלה. שאלתי אותו: ולמה לא סיפרת לי? והוא אמר שהם בבית-הכנסת היו רגילים בכך. אף פעם לא קרה שהם יצאו לברכת הלבנה ולא הייתה ברכה. אחר כך הוא בעצמו נדהם לשמוע את הדברים שיצאו מפיו. התרגלנו לנס.
המשיך הגבאי ואמר: פעם יצאנו והלבנה הייתה מכוסה בעננים. הרב אמר לנו לחכות חמש דקות והיא תיראה, וכך היה. פעם הרב אמר לחזן להגיד את הפסוק: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה", מייד אחרי שהחזן אמר – נגלתה הלבנה, וראינו את השמים ואת הירח והכוכבים. כל כך התרגלנו לזה, שלא חשבתי שזה מעשה מיוחד!
כל כך התרגלו לזה, שלא חשבו שזהו מעשה פלא!
(הרב שמואל אליהו שליט״א, בן הרב)
הרבנית קמינקר ומערת המכפלה סיפור לשולחן שבת – הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח׳א, עמ' 25-29)
הורים ותלמידים חביבים ויקרים! הצדקת אשת ר׳ צבי קמינקר היתה אשה בעלת זכויות רבות. באותם ימים לא היה נדיר שנשים מתות בשעת לידתן, רחמנא ליצלן. סיבוך כל שהוא בלידה היה מביא את היולדת לידי סכנה, והרופאים בכפרים לא יכלו להושיע. אך בסביבתה של הרבנית קמינקר ידעו הכל שהיא הכתובת למתקשה בלדתה. פעמים רבות קרה שאך נכנסה הרבנית לחדרה של היולדת, והכל נעשה קל: התינוק נולד, שלום לו ושלום לאמו.
ויהי היום ור׳ צבי קמינקר והרבנית עלו לארץ ישראל אליה השתוקקו כל הימים, וחיו בירושלים בדוחק גדול. בקושי היו להם כמה פרוטות לקנות חלות לשבת. אבל הם לא התלוננו. בבואה לעיר הקודש לא רצתה הרבנית שיודעו על סגולתה המיוחדת, אך מאידך עז היה רצונה להמשיך לעזור ליולדות כדרכה בחוץ לארץ. מה עשתה? כשהיתה שומעת על אשה היושבת על המשבר היתה נכנסת אליה לפי תומה בלי שקראו לה, והכל בא על מקומו בשלום. אבל עם הזמן קלטו יהודי ירושלים שאין כאן מקריות, וכניסתה של הרבנית לבית היולדת היא הגורמת להכי לידה להתקצר ולתינוק להיוולד בריא ושלם. ואז החלו לקרוא לה במכוון. והיא באה כמובן. אבל כשרצו לשלם לה היא סירבה באומרה שלא בכוחה הוא אלא הכל בסייעתא דשמיא.
באותם ימים היתה ארץ ישראל נתונה תחת השלטון הטורקי. יום אחד בתו של הפחה – המושל העליון – ישבה על המשבר. הלידה הסתבכה והיולדת נכנסה לסכנה ממשית. קרא הפחה לכל הרופאים אך איש מהם לא הועיל. פנה אליו אחד ממקורביו היהודים ואמר לו: "אדוני הפחה, אל תבוזו את ממנוד על רופאים שלא יועילו. כאן בירושלים יש אשה העושה פלאות. אם תוכל להביאה לכאן לא נזקק לרופאים". הזדרזו הפחה והלך בעצמו לביתה של הרבנית וביקשה לבוא להציל את בתו. הרבנית הסכימה מיד. וגם הפעם רק נכנסה לחדרה של היולדת ואמו יצא ומיד השתחררה הלידה מסיבוכה, התינוק נולד בריא ואמו יצא מכלל סכנה.
הפחה רצה לשלם לה. אך למרות עוניה לא הסכימה לקבל דבר ואמרה שהיא רק "צינורי לישועת ה׳". פנה הפחה לידיו היהודים ואמר: "עשו לי טובה, דברו עם האשה הזאת. אין זה מכובדי שלא לתת לה גמול על מה שעשתה עבורי".
כשנקראה הרבנית קמינקר לשוב ולהתייעץ לפני הפחה היא אמרה: "אם רוצה הוד מעלתו לשלם לי איזה גמול, רק זאת אבקש: ייתנו לי להיכנס למערת המכפלה ולהתפלל שם על קברי אבותיי". הפחה לא יכול היה אלא להסכים. "מערת המכפלה" – המקום שם קבורים אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה – היתה שנים רבות מאוד בשליטת המוסלמים. הם גזרו על היהודים איסור מוחלט להיכנס אליה והודיעו כי העובר על האיסור מסתכן בנפשו. בחוצפתם האופיינית הם טענו שכניסת יהודי למערה מחללת את קדושתה.
"מתי תרצי ללכת?" שאל הפחה את הרבנית קמינקר. "בעוד שלושה חדשים" השיבה. אתם מבינים? במשך מאות שנים לא נכנס יהודי להתפלל על קברי אבותינו הקדושים.
הרבנית קמינקר רצתה לבוא לשם – ממש "בשם כל ישראל". בליבה אמרה: "אולי אזכה שהתפילה שאתפלל שם בשם כל ישראל תביא את המשיח". ותפילה מיוחדת כזאת צריכה הכנה. במשך שלושה חדשים הכינה את עצמה כדי שתזכה להתפלל שם בכל כוחה מהעומק הכי עמוק שבליבה.
אני רוצה שתדעו רבותי – זה סיפור אמיתי. שמעתי אותו בבובוב. זה סיפור קלאסי והוא מובא בכמה ספרי חסידות. באותו הזמן רגזו רופאי הפחה. חרד להם שהיהודיה העלובה הזאת הצליחה במקום שהם נכשלו ונתמלאו עליה שנאה וקנאה. וכששמעו שהפחה נתן לה רשות להיכנס למערה גמרו אומר לנקום בה. היום מתפללים בבנין שמעל למערה. אבל באותם הימים היו יורדים למטה אל תוכי המערה. והיו שם הרבה מדרגות. הלכו הרופאים למוסלמי שומר המערה ואמרו לו: "יראה נא חביבי: נכון שהפחה נתן רשות ליהודיה להיכנס. אבל היציאה משם לא דיבר. . .". הם נתנו לו כסף רב והוא עשה את ה״סידורים" הדרושים.
ביום המיועד הופיעה הרבנית כשבידה אישור כניסה מהפחה. היא נכנסה פנימה ירדה במדרגות ושם למטה התחילה להתפלל. אחרי כמה שעות היא עלתה בחזרה ומצאה את הדלת נעולה. היא דפקה וקראה שיפתחו לה – ואין קול ואין עונה. היא התחילה לבכות להתחנן: "בבקשה תנו לי לצאת!" עד שהבינו שכלאו אותה שם בכוונה. מה יכלה לעשות? רק לחזור ולהתפלל. היא ירדה שוב במדרגות ושם למטה בתוככי המערה – שבה לתפילתה. אבל כמובן עכשיו פי אלף יותר עמוק מבפעם הראשונה.
עכשיו אני רוצה שתדעו: ר׳ צבי קמינקר היה צאצא ישיר של דוד המלך. הוא ידע את שושלת היוחסין של אבותיו עד דוד המלך. הרבנית כלואה עכשיו בחשכה. היא בוכה וקרובה להתעלף. ופתאום היא רואה אור גדול: מישהו מגיע. . . איש בעל זקן לבן וכתר זהב על ראשו. . . והוא אומר לה: "אני סב-סבך דוד המלך. בואי איתי ואוציא אותך החוצה". הרבנית הלכה אחריו. אבל רגע לפני שיצאה חשבה לעצמה: כצאצא ואומר שדוד המלך הוציא אותי מי יאמין לי? אז אמרה לדוד המלך: "האם תוכל לתת לי משהו שיהיה לי למזכרת שהוצאת אותי מכאן?" והוא נתן לה ספר תהילים קטן. אחר כך פתח לה פתח והוציא אותה אל האור.
הפלא היה שכשיצאה היא מצאה את עצמה לא בחברון ליד מערת המכפלה אלא בירושלים מול ביתה. ובידה – ספר התהילים הקטן שקיבלה. ספר התהילים הזה נמסר מדור לדור. שמעתי בבובוב שפעם הגיע איש אחד לבקר את הרבי מצאנז כשבידו ספר התהילים הקטן. הוא היה נין לר׳ צבי קמינקר ואשתו.
ביוני 1940 יז׳י ביילצקי נעצר על ידי הגסטפו בחשד לחברות במחתרת הפולנית. הוא נשלח לאושוויץ בטרנספורט הראשון של אסירים פוליטיים פולנים (מספר אסיר: 243).
בשנת 1943, בעת שעבד במחסן תבואה במחנה, פגש את צילה ציבולסקה, נערה יהודייה מפולין שכל משפחתה נרצחה במחנה. למרות האיסור המוחלט על תקשורת בין גברים לנשים, השניים התאהבו בחשאי.
ביילצקי החליט להציל את צילה ותכנן בריחה במשך חודשים. בעזרת חברים למחתרת במחנה, הוא השיג מדים מלאים של קצין אס-אס ומסמכי מעבר מזויפים.
ב-21 ביולי 1944, כשהוא לבוש במדי ה-SS, הגיע ביילצקי למכבסה שבה עבדה צילה. הוא הציג עצמו בפני האחראית כאיש המחלקה הפוליטית ופקד להוציא את צילה ל״חקירה". השניים צעדו בביטחון לעבר שער המחנה, עברו את השומרים באמצעות המסמכים המזויפים ויצאו לחופשי.
לאחר צעידה של עשרה ימים והסתתרות בשדות, הם הגיעו לקרובי משפחתו של ביילצקי. מטעמי בטיחות ורצונו להצטרף לצבא המולדת הפולני (Armia Krajowa), צילה הועברה למשפחת חקלאים שהסתירו אותה וביילצקי יצא להילחם.
בתום המלחמה, בשל שיבושים ומידע מוטעה, כל אחד מהם שמע שמועה שהשני נהרג. צילה היגרה לארה״ב, נישאה והקימה משפחה, בעוד ביילצקי נשאר בפולין, נישא והפך למנהל בית ספר למכונאות.
בשנת 1982, צילה סיפרה את סיפור הבריחה לעוזרת הבית הפולנייה שלה. העוזרת נדהמה וסיפרה שראתה גבר פולני מספר את אותו הסיפור בדיוק בטלוויזיה הפולנית. במאי 1983, לאחר 39 שנות פרידה, הם נפגשו בשדה התעופה בקרקוב; ביילצקי המתין לה עם 39 ורדים אדומים. הם נשארו ידידים קרובים עד למותה של צילה ב-2002.
בשנת 1985 הוענק לביילצקי תואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם והוא קיבל אזרחות כבוד של מדינת ישראל.
לאחר המלחמה הוא ייסד ועמד בראש "האגודה הנוצרית של משפחות אושוויץ".
ביילצקי הלך לעולמו בנובי טארג בשנת 2011, בגיל 90.
אחד מסיפורי ההישרדות המדהימים ביותר מתקופת השואה היה הסיפור עם מערת ורטבה ומערת "נקיק הכומר" באוקראינה, שם הסתתרו 38 יהודים במשך למעלה מ-500 ימים מתחת לאדמה ושרדו את השואה.
בסתיו 1942, עם תחילת האקציות והשמדת יהודי אוקראינה על ידי הנאצים, סירבה אסתר סטרמר, אם משפחה יהודית, להוביל את משפחתה אל הגטאות ומחנות ההשמדה. היא, ילדיה ומספר משפחות נוספות מהעיירות בילצ׳ה-זולוטה וקורולובקה החליטו לחפש מקלט במקום שאיש לא יחשוב לחפש בו – עמוק בבטן האדמה.
הקבוצה, שגדלה בהמשך ל-28 נפשות, נכנסה תחילה אל מערת ורטבה – מערת גבס ענקית באזור גליציה (מערב אוקראינה).
הם חיו בעלטה מוחלטת, רציונליזציה קשוחה של מים ומזון, ויצרו מערכת ביטחון קפדנית.
באפריל 1943 גילה הגסטפו את מקום המחבוא. הגרמנים פשטו על המערה ועצרו חלק מהיהודים, אך אסתר סטרמר ומספר בני משפחה הצליחו לחמוק עמוק יותר לתוך הניקבות הצרות ולהינצל.
לאחר שהמחבוא הראשון נחשף, הניצולים לא ויתרו. הם עברו למערה סמוכה, גדולה וקשה עוד יותר לגישה, מערת נקיק הכומר. שם הצטרפו אליהם יהודים נוספים והקבוצה גדלה ל-38 בני אדם (מגיל שנתיים ועד סבתא בת 75).
הם חיו במערה זו במשך 344 ימים רצופים מבלי לראות את אור השמש.
הגברים היו יוצאים בלילות חשוכים בלבד כדי לקנות או לגנוב אוכל מאיכרים מקומיים, ולגרור שקי תבואה פנימה. הם בנו בתוך המערה מיטות מאולתרות, תנורי בישול (תוך ניתוב העשן לפתחים נסתרים) ואף קיימו חיי קהילה ושמרו על היגיינה.
באפריל 1944, כאשר הצבא האדום שחרר את האזור, יצאו 38 היהודים מבטן האדמה אל אור היום – כולם בחיים. מדובר באחת מקבוצות הניצולים הארוכות ביותר ששרדו בבידוד תת-קרקעי לאורך כל מלחמת העולם השנייה.
הסיפור נשמר כסוד משפחתי במשך עשרות שנים, עד שבשנת 1993 חוקר מערות אמריקאי בשם כריס ניקולא חקר את המערות באוקראינה ומצא בהן שרידי נעליים, מסרקים, כפתורים ובקבוקי תרופות. הוא החל לחקור את הנושא, איתר את הניצולים שחיו בארה״ב ובקנדה, והביא לחשיפת הסיפור העולמי.
הפרשה תועדה בהרחבה בספר העיון "The Secret of Priest's Grotto" וכן בסרט התיעודי "No Place on Earth" משנת 2013.
מיטלפני 24 שנים חייו של יונתן רום ניצלו בזכות אדם אחד. השבוע הוא החזיר חיים למשפחה שלו: בשנת 2002, במהלך הפיגוע הרצחני במכינה הקדם צבאית בעצמונה שבגוש קטיף, יונתן ניצל ברגע האחרון.
מי שהסתער על המחבל, נטרל אותו והציל את חייהם של רבים היה אייל תם, מפקד כיתת הכוננות של היישוב. בין מי שניצלו באותו יום היה גם יונתן.
24 שנים חלפו.
יונתן קיבל החלטה יוצאת דופן: לתרום כליה לאדם שלא הכיר מעולם. הוא לא ביקש לדעת למי. לא ציפה לתמורה. רק רצה להציל חיים.
ואז, רגע לפני ההשתלה בבית החולים בילינסון, הגיעה ההפתעה שאיש לא יכול היה לדמיין. האדם שנמצא מתאים לקבל את הכליה היה ראובן תם, אחיו של אייל תם, אותו אייל שהציל את חייו של יונתן לפני 24 שנים.
במפגש הראשון ביניהם הביט יונתן בראובן ואמר: "אחיך הציל אותי לפני 24 שנים… היום אני זוכה להציל אותך."
ד״ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות: "אנחנו מלווים סיפורים מרגשים מדי יום, אבל יש רגעים שגם אותנו מצליחים להפתיע. בכל פעם אנחנו חושבים שכבר ראינו הכול, ואז מגיע סיפור כזה — שמזכיר לנו מחדש עד כמה החיים יכולים לחבר בין אנשים בדרכים בלתי נתפסות. מכל התורמים ומכל המושתלים, נוצר כאן החיבור הזה. זו סגירת מעגל יוצאת דופן, שממחישה את העוצמה של תרומת כליה ואת הכוח האדיר של נתינה להציל חיים."
האדמו״ר הזקן התארח בבית הארחה של אדם עשיר, שהיה גומל חסדים לרוב. המארח שפך את ליבו בפני האורח: אומנם אני עושה הרבה חסדים, אך אני מרגיש...