חיבוק של אהבה בבית הסוהר

סיפר הרב צבי מנדל (רבה של קהילת "קהל בני ישראל" בברוקלין - תשס״ה) שהוא הצטרף פעם לר׳ שלמה קרליבך בשעה שביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק.

הוא הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך ר׳ שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טרחה, שלוש שעות לכל כיוון – "אין בעיה!", אמר ר׳ שלמה בעליזות.

ההופעה הצליחה מאוד, ור׳ שלמה הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה ר׳ שלמה לאחראי הדת ואמר, "בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?" ר׳ שלמה נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וודא שלא דילג על איש.

לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר גדל-מידות שפניו מצולקות. "ראביי, ראביי", הוא צעק, "חכה בבקשה". עצרנו מיד ושלמה פנה לעומתו בפנים מאירות. "כן, חבר קדוש שלי?", שאל במתיקות. האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ ואמר לבסוף, "פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?"

ר׳ שלמה הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה. לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. "אוי, ראביי", אמר, "אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם", ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו.

"אתה יודע, ראביי", הוא התייפח בצער, "אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום".

הנס של נועם בלי אביו

מהרב יעקבסון - *הנס של נועם: בר מצווה בין שני אבות*

אביו, חנן עמר, היה ספר אהוב מאשקלון. הוא נרצח בדם קר בפסטיבל המוזיקה "נובה" בבוקר השבעה באוקטובר 2023, שמחת תורה תשפ״ד, בזמן שגונן בגופו על שתי נערות צעירות כדי להצילן.

חנן היה בן 38 במותו. הוא הותיר אחריו את אשתו מירי ושלושת ילדיהם היפים: אבישג (13), נועם (11) ואיתן (בן חמש וחצי). חבריו תיארו אותו כבעל הלב הרחב והגדול ביותר שאפשר לפגוש; אדם שאהב אנשים, אהב את משפחתו עד כלות, והיה מאוהב באהבה, בחסד ובחיים.

יותר משנתיים חלפו מאז אותו יום אפל. לפני מספר חודשים, כשנועם התקרב ליום הולדתו ה-13, אמו החלה לדבר איתו על חגיגת הבר מצווה שלו. אך נועם אמר לאמו המודאגת שהוא כלל לא מעוניין בבר מצווה. העצב והחורבן שבאיבוד אביו האהוב היו פשוט כבדים מנשוא. המחשבה להיכנס לנקודת הציון הזו בלי אביו נראתה לו בלתי אפשרית.

אמו נותרה המומה. היא אמרה לו: "לכל ילד יהודי יש בר מצווה בגיל 13. עולים לתורה בבית הכנסת, מניחים תפילין. זה משהו שילדים יהודים עושים כבר אלפי שנים". נועם השיב: "לא אני, אמא. אין לי בר מצווה". האם המבולבלת והעצובה שאלה: "אז מה היית רוצה לעשות במקום?"

"אני רוצה חופשה מהנה ומרגשת בארצות הברית. אני רוצה טיול באמריקה. אני לא רוצה מצווה", אמר נועם. אמו השיבה: "הייתי רוצה מאוד, אבל אתה יודע שאין לנו שום דרך לממן טיול כזה. אנחנו לא משפחה עשירה, אני כל כך מצטערת". נועם התעקש: "זה מה שאני רוצה. שאלת אותי – וזה מה שאני מבקש".

אמו, אישה עם לב מיוחד, אמרה לו: "אתה יודע, בני היקר, יש לך שני אבות בשמיים. אביך הביולוגי נמצא שם, ויש לך את הבורא, הקדוש ברוך הוא. למה שלא תדבר איתם ותגיד להם מה אתה רוצה? זה מעבר ליכולות שלי. זה לא משהו שאני יכולה לארגן אפילו בדמיון הכי פרוע שלי. לך תדבר עם שני האבות שלך בשמיים".

נועם שיתף אותי בסיפור ואמר: "לקחתי את דברי אמי ללב. הלכתי לבית הכנסת, דיברתי עם אלוהים ודיברתי עם אבא שלי. ביקשתי מאבא שיהיה מליץ יושר עבורי, וביקשתי מהשם: 'אנא, ארגן לי טיול לאמריקה'".

החיים המשיכו. כמה שבועות לאחר מכן, מירי עמר קיבלה הודעה לטלפון שלה. קיימת עמותה בשם "מנוחה ושמחה", המנוהלת על ידי זוג חסידי ישראלי, חבריי היקרים מנדי וברכי קוניק. הארגון הוקם כדי לתמוך במשפחות שכולות בישראל לאחר טבח השבעה באוקטובר ומלחמת עזה. הם ארגנו טיול של עשרה ימים באמריקה למשפחות שכולות, כשכל ההוצאות משולמות.

מירי האלמנה הסתכלה על התאריכים. זה היה בדיוק בשבוע של הבר מצווה של נועם.

"חשבתי שאני הוזה", היא סיפרה לי. "חשבתי שהשתגעתי או שאני חולמת". היא התקשרה אליהם והם אמרו לה: "כמובן, הצטרפו אלינו. תביאו את הילדים, אתם הולכים ליהנות". כשסיפרה למנדי קוניק את כל הסיפור – שבנה לא רוצה מצווה אלא טיול – הוא ענה: "זה מדהים. אנחנו נארגן לבן שלך בר מצווה במלון היפה ביותר בארצות הברית. מאות יהודים יחגגו איתו במהלך חופשת החלומות הזו".

כך, לפני שבועות ספורים, בשבת פרשת חיי שרה (נובמבר 2025), הצטרפתי ליהודים רבים במלון "ברקלי" על שפת הים בניו ג׳רזי. נועם עלה לתורה, ואז הונף על כתפיים כשמאות אנשים רוקדים איתו – יתומים, אלמנות, הורים שכולים ותורמים שהתאחדו לשבת המיוחדת הזו. רקדנו ושרנו, זרקנו עליו סוכריות וחגגנו את בר המצווה שלו.

הוזמנתי לשאת כמה דברים ואמרתי: "נועם יקירנו, כולם בחדר הזה חשבו שהם באים לאמריקה רק בשביל נופש. כמעט 200 כרטיסי טיסה מומנו למשפחות הללו כדי להגיע מישראל. אבל האמת היא, בלי שאיש מאיתנו ידע, שכל הטיול הזה אורגן בזכות התפילות שלך. כשאתה התפללת להשם וביקשת מנשמתו הקדושה של אביך להתפלל עבורך, אלוהים חיבר את כל החלקים כדי שתזכה לחגיגה המפוארת הזו".

בקהל ישב אדם נוסף, עקיבא אליהו. הוא ישב שם לצד נועם, ליווה אותו והכין אותו לבר המצווה. עקיבא סיפר לי: "היה לי בן, אריאל. הוא היה תותחן טנק. בבוקר השבעה באוקטובר הוא לקח את הטנק שלו לקיבוץ בארי. הוא הרג עשרות מחבלים והציל אינספור חיים, עד שנרצח בגיל 20. לפני כמה שנים, גם הוא חגג את שבת הבר מצווה שלו בפרשת חיי שרה".

זהו חיבור של נשמות. אחרי חגיגת השבת, כשנועם אכל פיצה במוצאי שבת, הוא אמר לי: "לקחתי את המילים של אמא שלי ברצינות. היא אמרה לי – 'לך להתפלל, יש לך שני אבות בשמיים, דבר איתם'. וזה מה שעשיתי".

זהו, חבריי, כוחו של לב טהור שנמס בתפילה.

במקום גדלותו – ענוותנותו

במקום גדלותו – ענוותנותו

כשלמד בישיבת "פורת יוסף" היה הרב מרדכי אליהו זצוק״ל מתמיד גדול. הוא היה מספיק ללמוד בגמרא דף ועוד דף ועוד דף וכו', בקליטה מהירה ובעמקות רבה. אך כשהיה עובר לידו ראש הישיבה, ר' עזרא עטיה זצ״ל, מייד היה הרב חוזר דפים רבים, כאילו הוא עדיין רק בתחילת הגמרא.

היה פעם אדם מבוגר שלא התבייש והיה מתווכח עם בחורי ישיבת "פורת יוסף" בדברים חסרי טעם. מי שהיה בקי בגמרא ידע שדבריו לא נכונים, אבל הוא היה ממשיך בשלו.

יום אחד איבדו התלמידים את סבלנותם והוכיחו לו את טעויותיו באופן שגרם לו בושה. אותו אדם נפגע והלך לראש הישיבה רבי עזרא עטיה זצ״ל לספר לו שתלמידיו נהגו בו בחוסר כבוד גדול.

מייד כשהגיע חכם עזרא עטיה להוכיח את תלמידיו ברחו כולם, ורק הרב זצ״ל, שלא שם לב למתרחש, המשיך בלימודו. ר' עזרא עטיה קרא לרב שיבוא למשרדו והתחיל לתת לו מוסר. בכל אותו הזמן הרב שתק. לבסוף התבררה הטעות, כי הרב כלל לא קשור לאותה תקרית, ור' עזרא עטיה בא לבקש סליחה ואמר לו: "למה לא אמרת לי שאתה לא קשור לעניין?" ענה לו הרב: "לשמוע מוסר זה תמיד טוב".

(הרב חיים בן-שושן)

בארץ-ישראל יודעים ללמוד תורה

בארץ-ישראל יודעים ללמוד תורה?

פעם אחת הגיע לישיבת "פורת יוסף" אחד מגדולי ראשי הישיבות באמריקה. בימים ההם היחס מצד היהודים באמריקה כלפי היהודים בארץ-ישראל היה יחס של רחמנות, ומרן ראש הישיבה הרה״ג עזרא עטיה הרגיש שראש הישיבה הזה קצת מזלזל בלימוד התורה של ארץ-ישראל.

הוא קרא לשלושה מתלמידיו – הרב מרדכי אליהו, הרב ציון לוי והרב ציון אבא-שאול זכרונם לברכה – ואמר להם: "בדרך כלל כשמגיע אורח לישיבה, אני מבקש מכם לשתוק ולא להקשות עליו. אבל הפעם שמעתי שאותו ראש ישיבה חושב שלא יודעים בארץ-ישראל ללמוד תורה, לכן אני מבקש מכם שתקשו עליו קושיות בשיעור".

ואכן כך היה. אותו רב התחיל את השיעור. אחרי כחצי שעה של שיעור שבנוי להפליא מכמה שאלות ותשובה בסופן, הצביע הרב מרדכי אליהו זצ״ל, שהיה בימים ההם צנום ביותר. ראש הישיבה האורח הפטיר כלפיו בדרך אגב: "מה שאלתך?"

"רש״י על הגמרא בזבחים לא אומר כדבריך".

השתרר שקט בבית המדרש. אם רש״י אומר הפוך ממה שראש הישיבה האורח אומר, כל השיעור לא עומד על רגליו. ובאמת הרבה לומדים לא בקיאים במסכת זבחים וודאי לא בכל רש״י ורש״י על המסכת.

"לא יכול להיות" – אמר האורח מאמריקה.

הרב אליהו שתק.

הרב עזרא עטיה אמר: "ניתי ספר ונחזי. באיזה עמוד?" הוא שאל את תלמידו הרב מרדכי.

הרב ציין את העמוד המדויק. הביאו את הספר ואכן, רש״י כותב במפורש דברים שראש הישיבה האורח לא קרא או לא ידע אותם. מה עושים כעת? כל השיעור נפל. כל הקושיות וכל התירוצים. מה יגיד כעת ראש הישיבה לפני התלמידים מארץ-ישראל? הוא לא הכין שיעור אחר.

גמגם ראש הישיבה מאמריקה ואמר לתלמידים: "טוב, אז אני אומר את השיעור כאילו לא היה רש״י כזה בזבחים" והמשיך. אז סימן ר' עזרא עטיה לרב אליהו שזה מספיק. האורח כבר למד את מה שהיה צריך ללמוד. הוא לא יזלזל עוד בתורת ארץ-ישראל ובלומדיה.

סנגור ישראל וקדיש בסיביר

כמו שמסופר על הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב, סנגורם של ישראל. שנה אחת, בתפילת נעילה ביום הכיפורים, ראו החסידים שרבי לוי יצחק נמצא בסערה גדולה. רואים שהוא טרוד מאוד, רואים אותו מתאמץ עוד ועוד לעורר רחמי שמים, והוא לא נרגע. ופתאום מרגישים: זהו — רבי לוי יצחק שמח, מרוצה, ומתפלל.

אחרי יום הכיפורים דיברו איתו, ואמר להם: "תדעו לכם, היה קטרוג גדול בשמים, עד שעלתה תפילה של יהודים שחטפו אותם כנערים לקנטוניסטים, לצבא, לעשרים שנה. הם התפללו באיזה מקום, ותפילתם בקעה את כל הרקיעים. אני חייב ללכת לראות מי הם היהודים האלה."

הלך מרחקים גדולים, עד שמצא אותם באיזה מקום בערבות סיביר. אמר להם: "ספרו לי, מה עשיתם ביום הכיפורים?" אמרו לו: "שמע, לא היו לנו סידורים, לא היה לנו כלום. יש כאן אחד שיודע כמה קטעים מהתפילה, הוא זוכר מאז שהיה ילד — והוא היה החזן."

קרא לו רבי לוי יצחק, ושאל אותו: "מה הייתה הכוונה שלך בתפילת יום הכיפורים?" אמר לו: "תראה, לא ידעתי הרבה. זכרתי ״שמע ישראל״, זכרתי את הקדיש. ואמרתי לכל החברים: אנחנו אומרים עכשיו קדיש — ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא״. אתם יודעים, בכל העולם כולו עם ישראל מתפלל עכשיו ומתחנן. יש אנשים שיש להם עסקים גדולים וצריכים הרבה ברכה — מתפללים על זה. יש כאלה שצריכים ברכה והצלחה לילדים, לבריאות, לכל מיני דברים — ואנשים מתפללים. לנו אין על מה להתפלל: אין לנו משפחה, אין ילדים, אין פרנסה. מה שמביאים לנו כאן — זה מה שיש לנו. אין לנו כלום, אנחנו קפואים שם בקצה העולם. לכן אנחנו מתפללים על דבר אחד: שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בכל העולמות. התפילה שלנו היא על כבוד שמים — ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא״." וזה עשה שמחה כזאת בשמים.

התפילין של הצדיק והסופר הירא

על זה סיפר רבי שלמה. יום אחד היה יהודי צדיק וחסיד שהזמין תפילין מסופר ירא שמים. הסופר טבל במקווה על כל שם ה׳ שכתב, וכתב את התפילין בקדושה ובטהרה גדולה. ואותו יהודי, לפני הנחת התפילין, טבל במקווה. לא דיבר שום דיבור חול כל הזמן שהתפילין עליו, כל הזמן עטוף בטלית, ממשש ומנשק את התפילין, כל הזמן זוכר את הפרשיות שבהן: "שמע ישראל", "והיה אם שמוע", "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך" - "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה׳ מִמִּצְרָיִם". כל הזמן היה דבוק בתפילין, ולא הסיח מהן את דעתו.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד" (דברים ו, ד)

"וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת־ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג)

"קַדֶּשׁ־לִי כָל־בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל־רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב)

"וְהָיָה כִּי־יְבִאֲךָ ה׳ אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שמות יג, יא)

"וְהָיָה לְאוֹת עַל־יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה׳ מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, טז)

יום אחד נשאר אחרי התפילה ללמוד תורה. השעה כבר התקרבה לחצות היום - אולי עשר וחצי - ונכנס לבית הכנסת אדם מתוך השוק. אתה יודע, אדם מגושם כזה. "למי יש כאן תפילין? למי יש כאן תפילין?" אין אף אחד. פתאום הוא רואה את היהודי יושב ולומד גמרא: "בוא הנה, יש לך תפילין?"

היהודי ניסה לעשות את עצמו כלא שומע. אמר בלבו: "מה? את התפילין המהודרות שלי, שנכתבו בקדושה ובטהרה, אתן לאדם הזה? כל רגע מצלצלים אצלו הטלפונים בכיס. איך אתן לו להניח את התפילין? איך הוא נראה? אילו מחשבות יחשוב עם התפילין שלי?" אמר לו: "אני לומד, אני לומד." "מה אתה לומד? אני צריך להניח תפילין, עוד מעט חצות, אני צריך להתפלל. יש לך תפילין?" הפנה אותו לגבאי, אבל האיש השיב: "עזוב אותי מהגבאי, אני שואל אותך - יש לך תפילין?"

לא הייתה לו ברירה. אמר לו: "שמע, יש לי תפילין, אבל תקשיב - התפילין שלי הן תפילין מיוחדות מאוד. אני מוכן לתת לך אותן, ואני מבקש: אולי תלך למקווה לפני כן, ותיזהר, רק העיניים בתוך הסידור. . ." אמר לו האיש: "תקשיב, מה אתה מציב לי תנאים? אני יהודי, אני רוצה להניח תפילין!" בקיצור, לא הייתה לו ברירה, ונתן לו את התפילין - כמו מי שמרגיש שכל כיס הזהובים שלו נופל לאוקיינוס. "אני מבקש ממך, באמת, תניח אותן כראוי ורק תתפלל איתן."

האיש לוקח את התפילין, תוך שנייה מניח אותן, עושה כמה פסיעות, הולך לחלון שפונה לרשות הרבים, נשען כולו מחוץ לחלון ומסתכל ימינה ושמאלה. והיהודי יושב שם כמו בתשעה באב: "אוי ואבוי, בטח פרחו כל האותיות של התפילין. מי יודע, הפסדתי הכל." ועושה לו סימנים: "נו, נו, תתפלל, תתפלל, עוד מעט חצות, כבר עובר הזמן!" והאיש ממשיך לעמוד שם, בחוץ.

לבסוף, אחרי כרבע שעה בחלון, הוא רואה אותו ניגש לארון הקודש, עומד לידו כמה דקות, ועושה "עושה שלום". היהודי לא מבין מה קורה. הוא רואה שהפרוכת רטובה, והאיש מוריד את הציציות - והציציות כולן רטובות. הוא מסתכל עליו ושואל: "מה קרה? הכל בסדר?" - ריחם עליו כשראה אותו בוכה כך.

אמר לו: "שמע. הנחתי את התפילין שלך והלכתי להסתכל על הכביש. היה שם מסדר של החיילים של הצאר" - הצאר - זה היה השליט של הסובייטים שם. שם הצבא היה צבא של פחד; היה אסור לזוז ימינה ושמאלה. "עמד שם קצין ועשה מסדר לחיילים. צועק להם: 'מרימים כולם רגל ימין!', צועק להם: 'מרימים רגל שמאל!', עושים סלטה באוויר. ואני מסתכל עליהם: הקצין הזוטר הזה מזיז את האצבע - כבר הם עושים מה שהוא רוצה; מזיז את הגבה - כבר הם כך.

אמרתי: רגע, זה קצין זוטר. ואם מפקד הגדוד שלהם יבוא? וואי וואי וואי, הם יעמדו דום, כולם יזיעו, רק יחכו - עוד לא יספיק לצייץ וכבר יעשו את מה שהוא רוצה. איזו אימה, איזו יראה! ואז חשבתי: ואם מפקד החטיבה שלהם יהיה שם, הקולונל? וואי וואי וואי, הם יצטרכו להחזיק את עצמם רק לא להתעלף; כל השרירים יהיו דרוכים. ואני ממשיך לחשוב: ואם הגנרל הגדול יהיה כאן - מה יהיה איתם? איך יעמדו? ואני מדמיין לעצמי שהם יהיו נוטפי זיעה, אוי ואבוי, יהיה אסור לעבור לידם. ואז דימיתי: רגע, ואם הצאר בכבודו ובעצמו יעמוד לידם - תפרח נשמתם מרוב פחד.

ומי זה הצאר, ומי זה הגנרל? בשר ודם, עפר ואפר. יתוש אחד נכנס אליו - והוא מאבד הכרה; סתימה אחת באיזה עורק - כבר הוא לא נמצא איתנו. והם כך יראים, רועדים וחלים מפני הפקיד של הפקיד של הפקיד של הצאר. ואני עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לפני אדון עולם, לפני בורא הכל ויוצר הכל, השומע תפילת כל פה, הבוחן כליות ולב, שמלוא כל הארץ כבודו - ואני נמצא בהיכל קודשו, בתוך בית הכנסת. כמה ראוי לי לעמוד לפניו באימה, ביראה ובהכנעה! ניגשתי לארון הקודש והתפללתי. תודה רבה לך על התפילין שנתת לי."

התינוק הראשון בקריית ארבע

בתקופה בה התגוררו יהודים בבית הממשל הצבאי בחברון נפטר ילד לאחת המשפחות. למרות שלא הייתה התנגדות מצד הממשל לקוברו בבית העלמין העתיק, נקבר בירושלים מסיבות שונות.

משחודש היישוב היהודי בקריית ארבע, לא ניתן אישור ממשלתי דומה עד לקבורת התינוק אברהם ידידיה נחשון.

נחשון נולד בקריית ארבע בחורף תשל״ה (1975) לצייר ברוך נחשון ושרה נחשון, ממחדשי הישוב היהודי בחברון ותושבי קריית ארבע.

בהיותו התינוק הנימול הראשון במערת המכפלה מאז חודש היישוב היהודי בחברון, נקרא על שמו של אברהם.

כארבעה חודשים לאחר מכן מת אברהם ידידיה נחשון מוות בעריסה.

האם החליטה שכשם שהיה הראשון להימול בחברון מאז חודש היישוב היהודי, יהיה גם הראשון להיקבר בבית העלמין העתיק.

מסע ההלויה התקיים ביום כ״ב תמוז התשל״ה ויצא מקריית ארבע לכיוון חברון בטנדר עם מניין גברים.

ביציאה מקריית ארבע עצרו חיילים את השיירה בשל הוראת שר הביטחון דאז שמעון פרס, שאסר את הקבורה בחברון.

מפקד שהובא למקום הביע בפני האם שרה את צערו על אובדנה וביקש אותה לקבור את בנה בירושלים או בקריית ארבע.

כששאלה מדוע לא תוכל לקוברו בחברון היא נענתה על ידי המפקד: "הרי את חברון יחזירו".

שרה הבהירה שלא תסכים לקבור את בנה במקום אחר והחלה לצעוד עם גופת בנה בזרועותיה לכיוון חברון.

כעבור זמן מה שר הביטחון הורה להתיר את קיום ההלויה.

הצליעה שנתן לה מאהבה

שמעו של רבי חיים הלברשטאם יצא בכל הארץ, כולם ניסו לשדך לו בנות נפלאות ומקסימות, אך הוא לא היה מוכן להתחתן עם אף נערה. כששאלו אותו מדוע הוא מסרב, הוא ענה להם כך: "כבר הראו לי משמים מי תהיה בת זוגי." השמועה עברה בכל הארץ עד שהגיעה אל הגאון בעל ה״ברוך טעם", שהחליט להציע את הבת שלו. הגיעו לביתו של העילוי, ואחרי שדיברו שלחו את הבחורה לראות את החתן המיועד.

הלכה הבחורה, פתחה את הדלת והבחינה בחתן יושב במרכז החדר. הוא היה פשוט מושלם, והיה לו קול ערב ונעים, וכולם תלו בו עיניים מעריצות והתייעצו איתו. היא הייתה פשוט מאושרת ומלאת התרגשות, אבל אז. . . הוא הבחין בה, חייך לעברה, קם מהכסא ורץ להתקדם לעברה, והוא פשוט צלע צליעה כל כך בולטת ונוראית. כל צליעה שלו פשוט דחתה אותה!

הבחורה לא האמינה למראה עיניה: איך יכול להיות שנערה כל כך יפה תתחתן עם צולע? היא לא יכלה לשאת זאת! היא ברחה מיד לחדר ובכתה בכי נורא! לפתע היא שמעה דפיקה בדלת וברקע נשמע קולו הערב של החתן: "אנא ממך, פיתחי נא לי את הדלת." הכלה מיהרה לנגב את דמעותיה ופתחה את הדלת. נכנס החתן וביקש ממנה לפתוח דלת ארון שהיה בחדר. הכלה לא ממש הבינה מה החתן מרמז לה, אבל היא הלכה ופתחה את דלת הארון.

כשפתחה הכלה את דלת הארון, היא הבחינה בראי גדול, ובו ראתה הכלה את עצמה לבושה בבגדים פשוטים, עורה כהה, פניה עייפות ועצובות, ורגליה אינן שוות. היא התקרבה לראי לראות שאינה הוזה, ותוך כדי פסיעה לעבר הראי היא רואה את עצמה צולעת בבירור, והחתן שבראי נראה נאה וזקוף, בעל שתי רגליים זהות.

ניגש אליה החתן ואמר לה בזו הלשון: "דעי לך, עוד כשהייתי בשמים, ניגש אלי המלאך גבריאל וסיפר לי על התפקיד החשוב שעתיד להיות לי בעולם הזה. הוא גם הראה לי את בת הזוג שתהיה לי — השידוך שלי משמים — וכך בדיוק ראיתי אותך, כמו שאת עכשיו במראה. ראיתי כמה עניה את ועד כמה הצליעה שלך מאמללת את חייך, ובקשתי מהמלאך לקחת ממך לפחות את הצליעה, כדי שאולי בע״ה תזכי לאושר ושמחה למרות העוני, ואני כבר אסתדר בע״ה. מן השמים הסכימו לבקשתי, ובית הדין פסק שאת תרדי לעולם עם זוג רגליים זהות, ואני ארד לעולם צולע, כדי שלך יהיה טוב. הבחירה בידיים שלך — את רשאית ללכת אם תרצי."

הנערה הביטה שוב במראה, ולפתע המום היה שלה. היא צריכה לוותר? הוא ויתר! לפתע כל צליעה, במקום שתדחה אותה, רק גילתה את החינניות של הבעל והצער שבחר לעצמו במקומה. מיד הסכימה הבחורה לחתונה! לימים התפרסם אותו העילוי בשם "האדמו״ר ה״דברי חיים" מצאנז זיע״א.

חלום שלא מת למרות הקשיים

דבי הביטה ברחמים על בנה, ג׳ק. היא לא יכלה לראות אותו סובל כך, לאחר הניתוח הקשה. אבל עוד יותר היה קשה לה לראות את התוצאה הטראגית: בנה היה נטול יד שמאלו. זה לא היה קל, בכלל לא. אבל לא הייתה ברירה. המחלה התפשטה, וכדי להציל את חייו של ג׳ק הרופאים היו מוכרחים לכרות את ידו השמאלית.

מעציב ביותר היה לזכור מהו חלום חייו של ג׳ק. הוא חלם להיות אמן קרטה. שאף לשלימות גופנית, לשרירים מנופחים ולשם עולמי. והיום – בלי יד – כל יריב מתחיל יוכל להכריע אותו. . .

ואכן – המורה שלו לקרטה הודיע כי הוא מצטער מאוד, אבל הוא לא יוכל להמשיך ללמד את ג׳ק. הוא לא יכול ללמד ילד בלי יד לעשות תרגילים הדורשים שימוש בשתי הידיים.

ג׳ק לא ויתר, והוריו המסורים חיפשו בכל ארצם מורה שיסכים ללמד את בנם את אומנות הקרטה. אך זה לא היה בנמצא.

לבסוף הם מצאו מורה זקן אחד שהסכים ללמד את ג׳ק קטוע היד. ולא זו בלבד, אלא הוא אף התחייב שג׳ק יהיה מוכשר ביותר במלאכת הקרטה וינצח בקלות כל יריב.

למען האמת – ההורים לא האמינו לאותו מורה. לא היה נראה להם שילד נטול יד יוכל לנצח יריב בקרטה. אבל משום רצונו העז של ג׳ק, הם שלחו אותו אל אותו המורה שייהנה. . .

לאחר כמה חודשים של אימונים הודיע המורה הזקן שג׳ק התאמן מספיק וכעת הוא מסוגל להתמודד מול כל יריב בן גילו. "אתם יכולים לנסות", אמר.

דבי, האמא, דוקא לא רצתה לנסות כדי שג׳ק בנה האהוב לא ייפול ברוחו כתוצאה מהכשלון המובטח. . . אבל לאחר הפצרות מרובות מצידו, הם הסכימו.

בתור יריב בחר ג׳ק את חברו לשעבר – התלמיד הכי מצטיין בבית הספר לקרטה בעיר. פעם ג׳ק למד באותו בית ספר, עד אותו ניתוח שבו כרתו לו את ידו.

ביום המיועד התייצבו ג׳ק ויריבו על הזירה, זה מול זה. היריב נשף בבוז, לא מכבודו היה להלחם מול חדל אישים שכזה. . .

האות ניתן והקרב התחיל.

לא עברו כמה דקות והיריב היה שרוע על הריצפה וג׳ק מעליו כשהוא אוחז בו בחזקה. לא היה באפשרותו להרים את ידו לאות סיום הקרב בנצחונו – שכן ידו האחת לפתה את היריב היטב. . .

מופתעים, ביקשו כל הנוכחים סיבוב שני.

ושוב, לאחר דקות ספורות הסתיים הקרב בנצחונו הקל והמהיר של ג׳ק.

עכשיו הנוכחים היו כבר ממש המומים. הם לא האמינו. ג׳ק הציע סיבוב שלישי.

מובן מאליו שגם בפעם השלישית ניצח ג׳ק בקלות רבה את יריבו המוכשר.

"איך עשית את זה?" שאלו ההורים את המורה הזקן בהלם מהול בהתרגשות.

"פשוט מאד", אמר המורה. "לימדתי אותו תרגילים שבהם היריב אמור לתפוס בזרוע השמאלית כדי להתגונן. לג׳ק אין יד שמאלית, ולא היה ליריב איך לתפוס אותו. . ."

הרב שדחה את השליחים בכבוד

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל סיפר לי שכאשר היתה תוכנית של הממשלה לתת את אבו-דיס לערבים שיקימו שם את עיר הבירה שלהם, שלחו אליו שליחים ממעלה הראשונה כדי לשכנעו כמה רחוקה אבו-דיס מירושלים העתיקה. הביאו אליו מפה בקנה מידה גדול, שבה נראית אבו-דיס רחוקה מירושלים, ושפתם נטפה מי דבש כשהם אמרו: אתה רואה כמה מרחק יש בין אבו-דיס לירושלים. הרב אמר לי: נפגעתי שהם חושבים שרבנים לא מבינים במפות ובקנה מידה. זה כאב לי שרוצים לסובב אותי על האצבע שלהם, וכמובן ששלחתי את השליחים ריקם.

(חברותא של הרב, למד עמו וישב עמו בכלא)