אם השומרת על לימוד הבן

מסופר על הרבנית הצדקנית מרת לאה עטיה שהסבה יחד עם בנה על שולחן שבת. הרבנית אישה אלמנה הייתה, לכן היא ובנה אכלו את סעודת השבת יחד. כאשר סיימו פנה בנה ללמוד תורה. באותם ימים לא היה חשמל, לכן השתמשו באור הנר או באור העששית. על השולחן בביתה של האלמנה ניצבה עששית שלאורה למד בנה תורה בחשק רב. מולו ישבה האם וליבה שמח בקרבה, לולא תורתו של בנה יחידה לא הייתה כל משמעות לחייה. היא ידעה את ההלכה: "לא יקרא בשבת לאור הנר שמא יטהו כדי להרבות אור", וחששה שמא מתוך שיהיה בנה שקוע בלימוד יבוא להטות את הנר, לכן ישבה לידו בכל ליל שבת במשך שעות אחדות, מתגברת על עייפותה, ומראה לבנה פנים ערניות.

בליל שבת אחד הכריעה אותה העייפות והיא נמנמה קלות. בנה סגר את הגמרא כי לא יכול היה ללמוד ללא שומר. מיד התעוררה האם ואמרה: "סלח לי, בני, נמנמתי קלות. הנה, עכשיו אני כבר לא עייפה, המשך ללמוד בבקשה". למרות הפצרותיו של הבן שאמו תלך לישון, היא לא הסכימה: "לא אוכל לישון אם אדע שגרמתי לביטול תורה". ואמנם, זכתה הצדקנית לראות את בנה גדול וגאון בתורה, הלוא הוא הרב עזרא עטיה זצ״ל, מגדולי התורה שקמו לעמנו בדורות האחרונים.

מורה לרב עובדיה לקבל עליו משרת דיינות

מורה לרב עובדיה לקבל עליו משרת דיינות

כאשר רבי ראובן כץ זצ״ל פנה אל הרב עובדיה יוסף זצוק״ל (ע״פ המלצת ר' יהודה צדקה) בכדי שיבוא לכהן כדיין בפתח תקווה, וכאמור בשעה שנקלע למצוקה עלה ונסתפק האם לקבל על עצמו את המשרה מאחר והיה ראשו ורובו בעומקה של הלכה, וע״י משרת הדיינות נגרמים כמה וכמה ביטולים בהכרח כנודע, וכן במיוחד את הרבצת התורה בירושלים שמרן זצוק״ל היה מוסר. ועל כן ירד לעיר בני ברק כדי ליטול עצה ותושייה מאת הגאון ה״חזון איש", ופשט לפניו את צדדי הספק בנדון.

ובזה השיב לו החזו״א כי הנה מצד הפרנסה כמדומני שכן תוכל להסתדר טוב בירושלים ובוודאי בתוך זמן מועט תתקבל למשרה תורנית כראוי לך, ולכן מצד עצם משרת הדיינות בפתח תקווה מן הראוי שלא תקבל עליך משרה זו.

שמע מרן את דבריו וקיבלם כנתינתם מסיני, ותכף ומיד חזר לירושלים. וכעבור כמה ימים פגש מרן את רבו רבי עזרא עטייה זצ״ל ושאלו רבו: מדוע אינך מקבל על עצמך את משרת הדיינות? והרי מי כמוך אשר כוחו גדול ויכול להציל הרבה מעמנו הספרדים?

השיב לו מרן כי כבר הציג את שאלתו בפני הגאון החזו״א והלה הורה לו שימאן מלקבל עליו משרה זו. המשיך רבי עזרא עטייה ואמר לו כך: אני מורה לך שתקבל עליך משרה זו של הדיינות, ומה שהוא הורה לך כך, כיון שאינו מכיר אותך כלל ואינו יודע במה כוחך יפה. שאילו היה מכיר בך ויודע ערכך, ודאי שגם הוא היה מצטרף עמי ומורה לך להיכנס לעולם הדיינות.

וכיוון שההלכה היא כבתראי, וכ״ש שנאמרים יפה בטעמים נכונים, ועוד שהם מרבו הגדול, על כך הסכים מרן לעצתו, ושלח והודיע לרבי ראובן כץ שהינו מוכן ומקבל עליו משרה זו. ואפילו ביקש שיפעל כדי שימצא לו דירה בעיר פתח תקווה ולכל שאר סידורי הדיינות.

פת במלח תאכל

פת במלח תאכל

אני זוכר כי בצעירותי שמעתי מאחד התלמידים שלמדו בישיבה ששמע מאחד הזקנים סיפור נורא המעיד על התמדתו בתורה מתוך הדחק עוד בימי בחרות של רבי עזרא עטיה זצוק״ל. אותו תלמיד סיפר על שקיעותו בתורה של רבי עזרא כשעדיין שהה בעיר חלאב מקום מגוריו בימי בחרותו. אותו זקן סיפר לו שבמקום מגוריו בעיר חלאב שררה בימי בחרותו עניות גדולה. המצב הגיע שבקושי היה שם פת לאכול, ורבי עזרא ומשפחתו היה להם לאכול רק לחם יבש בלבד.

והנה יום אחד יעץ לרבי עזרא אחד מהמתפללים שבביהכ״נ שהיה חפץ בטובתו שאולי הוא יוכל לטבול את לחמו היבש בשמן של הנרות המודלקים בביהכ״נ, ובכך ירגיש קצת יותר טוב. אך רבי עזרא החליט שדבר זה צריך שאלת רב אם זה לא נקרא מועל בכספי הקדש חלילה.

עכ״פ מעובדה זאת אנו למדים על המצב הקשה ששרר באותה תקופה, כאשר למד תורה ממש מתוך הדחק באוכלו לחם יבש. וסיפרו על רבי עזרא כי בתקופה הקשה הזאת היה עמל בתורה בכל כוחו, ואף היה ישן בלילות על הספסלים בביהכ״נ לרוב התמדתו, שהיה נופל מותש ונרדם לאחר שעות רבות של יגיעה בתורה. ובשום פנים ואופן לא התפתה רבי עזרא לצאת לעבוד ולהרוויח קצת כסף כשאר חבריו בני גילו, אשר לרוב לחצם לא היו מסוגלים לעמוד במצבם הקשה והיו יוצאים קצת לעבוד למחייתם. אך הוא היה כל כולו שקוע בים התלמוד והתגבר על מכאוביו מתוך ביטחון ואמונה שלמה בהשי״ת שיעזור לו להמציא לו מחייתו.

וכך גדל רבי עזרא ועמל בתורה על אף כל הקשיים שעמדו לו. וכנראה שבזכות מסירותו בתורה בבחינת "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי" לגדול ולצמוח כאחד מגאוני הדור וראש חכמי ספרד בדור האחרון, כאשר כל בני עדות המזרח חייבים לרבי עזרא את תורתם. כי ממנו יתד ופינה לכל הישיבות הספרדיות בדורנו, ובצדק ניתן להמליץ עליו: "אלמלי עזרא נשתכחה תורה מישראל."

שקיעותו בתורה הק'

שקיעותו בתורה הק'

בתקופות היותר מוקדמות הרב עזרא עטיה זצוק״ל היה מוסר שיעורים מדי יום בישיבה, אך בתקופה שאני למדתי בישיבה וזה כבר היה לעת זקנותו, היה רבי עזרא יושב כל היום בחדרו הסמוך להיכל הישיבה. שם היה הוגה בלימודיו בשקידה, וכל בחור מהישיבה שרצה לשוחח עמו בלימוד ולהקשות לפניו מה שקשה לו בסוגיה היה נכנס ביראת כבוד מיוחדת לחדרו, והיה שוטח לפניו את שאלותיו וכך היה יכול לשוחח עמו בלימוד. כמובן שהתלמידים היו מתכוננים זמן רב טרם שניגשו לשוחח עמו בלימוד ולא העיזו להטרידו בשאלות פשוטות, ורק לאחר שביררו את הסוגיה היטב על בוריה עם רבני הישיבה ולאחר שלא הצליחו להבין את הסוגיה והראשונים ולהגיע לעמק השווה, או אז היו נכנסים לחדרו לשטוח לפניו את שאלותיהם בסוגיה. כמובן שאין צורך להאריך שהבחורים היו יוצאים שמחים ומאירים כשכל הסוגיה נעשתה ברורה ומחוורת להם כשמלה.

היה ידוע בין התלמידים על התמדתו המיוחדת, והבחורים ידעו שרבי עזרא היה יכול לשבת בחדרו שעות על גבי שעות ללא שנע וזז ממקומו וכך היה שוקד על תלמודו ברציפות שעות על גבי שעות עד שהיה סר לביתו ופורש למנוחה קלה.

אני זוכר את התמדתו ושקיעותו הנוראה בתורה בכל עת ומצב. כאשר תמיד היה שקוע בהרהורים בדברי תורה, וגם כשהיה יוצא מהישיבה בדרכו לביתו או לכל מקום אחר, הרי שבדרך לא הפסיק מתלמודו והיה ממלמל גמרות שלמות וחוזר עליהם בפיו בע״פ, וכל הבחורים הבחינו שהיה ממלמל בפיו בדברי תורה. ואכן כ״כ היה דבוק בתורה עד שלא היה מסוגל ללכת ברחוב ולא לחשוב או למלמל בפיו בדברי תורה, ואני מדבר על התקופה שאני הכרתי אותו כשכבר היה זקן וחלוש בערוב ימיו, ואעפ״כ לא נתן מנוח לנפשו, ועבד על עצמו כאדם צעיר המוטבע בעומק הסוגיה.

לא אחת היו מוצאים אותו ברחוב באיזה פינה נידחת הרחק מן הישיבה או מהבית כשהוא שקוע ומהורהר בלימודיו, וכששאלוהו מה הוא עושה במקום זה היה משיב שהוא לא הבחין בהליכתו כי היה טרוד בשאלה קשה בסוגיה. קרה פעם שמצאוהו מחוץ לעיר לרוב שקיעותו בלימודיו, והיו מחזירים אותו לביתו שלא יטעה מחוץ לעיר.

זכורני שסיפרו בישיבה סיפור המעיד על עוצם שקיעותו בתורה. היה זה בתקופת המאורעות בשנת תש״ח, אז צעד כרגיל רבי עזרא ברחוב בדרכו חזרה לביתו, וכדרכו תמיד היה כל כולו שקוע במחשבות תורניות בהליכתו ברחובה של עיר, כשלא היה מבחין בכלל מהנעשה והמתרחש מסביבו. והנה לרוב שקיעות מחשבתיו בעומק העיון, טעה בדרכו לביתו וכמעט הגיע בטעות לאזור הערבי של ירושלים של אז באזור "כפר ליפתא", דבר שהיה נתון אז בסכנת חיים מוחלטת, ורק בהשגחה פרטית מן השמים נמנע הדבר ממנו ולא נכנס לכפר ליפתא, מכיון שראה אותו בן אדם שהכירו, וירד במיוחד מהאוטובוס וכך זכה להחזירו לדרכו הנכונה.

הגאון שהעמיק יותר מהמקובלים

הרב עזרא עטיה זצוק״ל הצטיין במיוחד בגאונותו האדירה בכל מכמני התלמוד ממש. ודוגמא לכך, אני זוכר כשלמדתי בישיבה בימי בחרותי סיפרו לנו אז רבני הישיבה, כי בתקופה מסוימת ביקש רבי עזרא להצטרף לחבורת המקובלים שלמדו בישיבה תורת הנסתר. חבורה קדושה ומיוחדת זו הייתה מורכבת ממקובלים חשובים וגדולים שהיו אריות ובעלי התריסין בחכמת הסוד והח״ן, בנוסף לגדלותם בתורת הנגלה ואף היו מופלגים בצדקותם ובקדושתם, כאשר כל אותם המקובלים היו פרושים ומובדלים לגמרי מכל ענייני העוה״ז.

ואכן רבי עזרא הצטרף לחבורה קדושה זו והחל לשמוע שיעורים מפי גדולי חכמי הקבלה, אך לרוב עמקותו הגדולה היה רבי עזרא מקשה כסדר בכל מאמר וקטע קושיות ללא סוף בעמקות. משרבו קושיותיו החזקות וחכמי הקבלה ראו שהם לא מצליחים להשיג את עמקותו ולתרץ את קושיותיו החזקות, אמרו לו חכמי הקבלה ביראת כבוד כי השיעורים שאנו מוסרים בחבורה זו, זה לא מיועד עבור ענק וגדול שכמותך, כי פשוט אין אנו מצליחים לתרץ את קושיותיך, ועדיף שתלמד באופן אחר את תורת הקבלה.

ואכן רבי עזרא עזב את החבורה הזו, והמשיך להתייגע בתורת הקבלה לבדו ועם ת״ח מקובלים ביחידות.

סברת רבי עזרא עטיה היא כסברת הראשונים

סברת רבי עזרא עטיה היא כסברת הראשונים

ידוע הסיפור עם מרן החזו״א, היה זה לאחר שחזר החזו״א מתפילה בכותל המערבי ולבקשת תלמידי הישיבה עלה אז לבקר בישיבת פורת יוסף הסמוכה ששכנה בעיר העתיקה. החזו״א שוחח עם רבי עזרא בלימוד כשהוא הפליג עמו בשיחה תורנית בארוכה, ולאחר הביקור הפטיר החזו״א בפני מקורביו בהתפעלות ובהערצה נדירה, ואמר להם כי לדעתו סברתו של רבי עזרא עטיה היא כאחד הראשונים.

ענוותנותו של רבי עזרא

ענוותנותו של רבי עזרא

אחד הדברים המעניינים והייחודיים ביותר שבלטו אצל רבי עזרא הייתה הענווה הנדירה שבלטה במיוחד באישיותו הגדולה, ועל אף כל גדולתו שהיה בקי מופלא בשילוב עמקות נדירה בכל חלקי התורה ממש, הרי שעם כל זאת היה מתהלך כעניו וכפשוט בין הפשוטים ללא שום גוזמא. סיפור מעניין לשם דוגמא נחקק בקרבי וכך היה המעשה:

היו תלמידים בישיבה שהגיעו חו״ל בכדי ללמוד בישיבה. בערב החג נכנסו אותם בחורים למעונו של רבה של ירושלים מרן הג״ר צבי פסח פרנק זצוק״ל בכדי לשאול בדעת תורתו האם עליהם לנהוג כבני חו״ל ולשמור את דיני היו״ט שני של גלויות אם לאו. מרן הגרצ״פ פרנק זצ״ל נענה לבחורים ואמר להם כי עליהם לשמור יו״ט שני של גלויות כדין בני חו״ל. למעשה הרי הספרדים לא נוהגים כן, וכנראה שמרן הגרצ״פ לא ידע מכך שאין הספרדים נוהגים כן.

לאחר ששמעו את דעתו בנדון חזרו הבחורים לישיבה. במהלך החג נכנסו הבחורים לחדרו של רבי עזרא זצ״ל להתברך מפיו בברכת החג, והנה כששמע רבי עזרא מהבחורים שהם רוצים לקיים את החג יומיים כבני חו״ל וכפי שפסקו של הגרצ״פ פרנק, התפלא רבי עזרא על כך ביותר שהרי אצל הספרדים לא נהוג הכי. אך בינתיים המשיך לשוחח עימהם ואף סיפר להם סיפורים כדרכו בכל חג וחג לשבת ולשוחח עם תלמידיו, ובכך היה מחדיר בהם תמיד מושגים של אהבת תורה ויר״ש. אך בד בבד מיד שלח רבי עזרא את אחד מבניו להג״ר צבי פסח לשאול אותו ואף לבקש הימנו רשות שיוכל לפסוק אחרת כפי הפסק שפסק, ולומר לבחורים שבני ספרד נוהגים אחרת ועליהם לנהוג בדיני יו״ט יום אחד בלבד וכבני אר״י.

כשהגיע בנו של רבי עזרא לבית הגרצ״פ עם שאלתו בשליחות אביו, עמד הגרצ״פ משתומם אל מול שאלתו, בהתבטאו לפניו: "האם אביך 'חכם עזרא' צריך לבקש ממני רשות לפסוק אחרת ממני? הרי הוא ענק שבענקים בתורה ואף מוסמך להוראה מגדולי עולם שהסמיכוהו לכך. ודאי וללא כל ספק יש בכוחו הגדול לפסוק אחרת מהפסק שפסקתי." בהוסיפו שהוא הרי שולט בכל חלקי התורה ויודעם על בוריים ממש. הגרצ״פ אף נענה לבנו של רבי עזרא בהתנצלות ואמר לו כי הוא פסק כך מכיון שהוא לא היה מודע שהספרדים נוהגים אחרת בדין יו״ט שני.

זכורני כי בשעת מעשה ששמעתי על כך יצאתי מההתפעלות מענוותנותו המיוחדת של רבי עזרא שביקש מבנו לשאול רשות לפסוק אחרת מהרב פרנק. חשבתי לעצמי: האם ראש הישיבה שכל התורה כולה שגורה בפיו לא יכול לפסוק אחרת, ובמיוחד שבני ספרד נהגו בזה שלא כמנהג האשכנזים? אך בעצם זו אכן הייתה תמיד גדלותו וייחודיותו של רבי עזרא, שעל אף גדלותו ועמקותו בתורה, היה בטל ומבוטל ממש בפני כל תלמיד חכם וגדול בתורה. ועל כן לרוב צדקותו וענוותנותו שלח את בנו להרב פרנק לשאול שאלה זו.

דקדוק הלשון בלימוד התורה

מדי ערב ראש חודש היינו ניגשים לרב עזרא עטיה זצוק״ל למבחן על החומר הנלמד בחודש האחרון. מה רבה תמיהתינו כאשר דקדק על כל דיבור של רש״י בלי לוותר אפילו על אות אחת. ופעם במבחן שאל מדוע כתב רש״י "דהא", ומה היה קשה לו, ומדוע האות דל״ת. העמיד אותנו על הדקדוק כיצד מעיינים ולומדים.

וכשלמדנו תוספות והיו כמה תירוצים, כמה דקדק בלשונם הטהור. והנפקא מינה בין התירוצים, ומה ההבדל ביניהם, ומדוע אמרו "ויש לומר", "ויש ליישב", "עוד יש לומר", "ונראה לומר", "אי נמי", "וקשה", "ואם תאמר", וכן הלאה. כמה דקדוקים בלימוד, ובזה הבהיר לנו את מה שהקשו המפרשים באותה סוגיא.

חכם עזרא עטיה ודרכי הצדקה

מנקיי הדעת שבירושלים היה חכם עזרא עטיה. פעם ישב בחברת כמה מגדולי התורה, ולפתע הבחין שאחד מתלמידי החכמים נותר עומד מחמת חוסר מקום. כיון שידע שהלא לא יניחנו ליתן לו את כיסאו, קם חכם עטיה ממקומו והודיע שהוא נאלץ ללכת מחמת צורך דחוף. כך נמצא כסא פנוי. לאחר זמן הפטיר הרב ואמר: "לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד ואני יושב".

פעם אחרת הגיע אליו תלמידו הגדול הרב עובדיה יוסף וביקש מרבו לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל זה מכבר. כאשר עיין חכם עטיה בתעודה ראה כי נכתב בה: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". חכם עטיה התנצל והשיב כי איננו יכול לחתום על התעודה כיון שהוא נמצא כעת במערב ירושלים. הימים ימי טרום הקמת המדינה. הרובע היהודי נצור וישיבת פורת יוסף שהייתה בקו החזית ננטשה. לאחר שהתעשת החליט לצעוד בגפו עד לרובע היהודי הנצור, נכנס לבניין הישיבה השומם, חתם על התעודה וחזר לביתו. כל זאת כדי לקיים בעצמו "מדבר שקר תרחק".

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הגיעה השמועה של שחרור ירושלים, לא ידע חכם עזרא עטיה את נפשו מרוב שמחה. בני משפחתו לא יכלו לשכוח את תפילתו הראשונה בכותל המערבי.

לאחר פרקי ההודיה קרא חכם עטיה בדבקות ובשמחה עצומה "נשמת כל חי" בהודאה על הניסים הגדולים.

כאשר חזר הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג ממסע בוותיקן, בו ניסה לשכנע את מנהיגי הכנסיה להשיב אל חיק היהדות את הילדים היהודים שנמסרו בשנות השואה למשמרת בכנסיה הנוצרית, קרא חכם עזרא עטיה לכמה מתלמידיו ואמר להם: "עלינו ללכת להקביל את פניו של הרב הראשי" משום שהוא התמסר מאוד למען כלל ישראל!

הרב עזרא עטיה והציפור על הראש

מסופר על הרב עזרא עטיה זצוק״ל שהיה רגיל למסור שיעור בגמרא בפני פקידים, סוחרים ותעשיינים. כשהגיעו לסוגיית מצות שילוח הקן (חולין קלט:) אז דנה הגמרא על הפסוק: "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ" — מה יהיה הדין אם ימצא קן על ראשו של אדם? דברי הגמרא הקדושה צרמו לאחד מהשומעים, ומיד פנה לרב ואמר: "איזו מין שאלה לא מציאותית זו, מדוע עוסקת הגמרא בכזו שאלה?". ענה לו הרב בנועם אך בתקיפות: "דברי הגמרא הם קודש קודשים, ואין להרהר אחריהם". מכיוון שראה הרב שלא הועילו דבריו לאותו תלמיד, התפלל מתוך כאב ואמר: "ריבונו של עולם, תוכיח את אמיתות תורתך הקדושה!".

והנה לפתע נכנס אחד מהתלמידים שנעדר זמן רב. שמח הרב ואמר בלבו: "יש כאן הזדמנות להסיח את דעתו של העיקש", ושאל את הבא: "היכן היית זמן כה רב, מדוע נעדרת מהשיעורים?". ענה הלה ואמר: "היה לי עסק בהודו. ארץ מוזרה ואורחותיה מוזרים. תארו לכם, יושב אדם משועמם בידיים משולבות תחת עץ יומיים־שלושה, ומשום שלא שינה את תנוחתו באה ציפור ובנתה על ראשו קן, והוא אפילו לא הזיז את ידו כדי לגרשה. מה אתם אומרים?". ענה הרב: "אנו אומרים משה אמת ותורתו אמת! ! !". ואותו אדם שלעג על דברי הגמרא ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה. מיד כבש עיניו מרוב בושה.