אני רוצה לספר לכם סיפור שקרה אצלנו בכולל בקריית אתא.
אני עומד בראש כולל המונה כשישה עשר אברכים יקרים. אברכים שכולם תורה, עמלים בתורה במסירות, ובכל ימות השנה משתדלים להחזיק את סדרי הלימוד כראוי.
במשך תקופה ארוכה היינו נוהגים לשלם את המלגות בכל חודש ביום העשרים וחמישה למניינם. אבל לפני כחצי שנה הקב״ה זיכה אותנו בתרומות טובות יותר, וראינו שאנחנו יכולים לעשות דבר משמח מאוד – להקדים את המלגות ולשלם אותן כבר בתחילת החודש העברי.
וכך, חודש אחר חודש, זכינו להקדים את התשלום.
צריך להבין: אני באופן אישי לא מטפל בפועל בחלוקת הכספים לאברכים. התרומות שמגיעות אליי מרוכזות, ואני מעביר אותן לאחד האברכים, שהוא משמש למעשה כגזבר הקופה. הוא צובר את הכספים במהלך החודש, וכשמגיע זמן המלגות – הוא זה שמחלק את הכסף לאברכים.
כך התנהלו הדברים במשך חודשים, בחסדי שמים.
אבל אז הגיע החודש הזה.
לפני כמה ימים ישבנו ודיברנו בינינו. פתחנו את הקופה, הסתכלנו על המספרים – ופשוט הבנו שאין.
לא שחסר קצת.
אין בקופה אפילו סכום שמספיק לשתי מלגות.
הסתכלנו אחד על השני, והמציאות הייתה ברורה: אם לא יקרה כאן משהו מיוחד, החודש לא נוכל לשלם לאברכים.
זה היה רגע לא פשוט.
הרי מאחורי כל מלגה עומד אברך. ומאחורי כל אברך עומדת משפחה. יש שכירות, יש חשבונות, יש ילדים, יש הוצאות. והחודש הזה, בפרט, הוא חודש שבו אנשים נמצאים בחופש, ההוצאות רבות יותר, ובדרך כלל גם התרומות אינן באותה עוצמה.
הדבר הראשון שחשבנו לעשות היה פשוט – להודיע לאברכים שהחודש יהיה עיכוב במלגות.
אבל לפני שעשינו את זה, החלטנו לעשות דבר נוסף.
להתפלל.
אמרנו: אם אנחנו באמת מאמינים שהכול ממנו יתברך, אז עכשיו זה הזמן להרים את העיניים לשמים ולבקש.
התפללנו שהקב״ה ישלח סייעתא דשמיא, שגם בחודש הזה, למרות בין הזמנים, למרות החופשות ולמרות כל ההוצאות, נוכל להחזיק את האברכים הקדושים.
כי אצלנו בכולל יש דבר מיוחד: גם בתקופת בין הזמנים, כשהעולם קצת מוריד הילוך, בית המדרש שלנו כמעט שאינו מוריד הילוך. האברכים ממשיכים להגיע וללמוד כמעט באופן מלא.
ואז, דווקא כשכבר היינו בתחושה שאין לנו מאיפה להביא את הכסף, הגיע היום הזה.
ראש חודש.
היום שבו הייתי אמור לשלם את המלגות.
באותו יום מגיע אליי אדם שלפני כשמונה חודשים ביקש ממני ישועה בעניין משפט שהוא מנהל.
הוא אמר לי אז:
״רב, אם אני מצליח במשפט – אני מבטיח לתת מעשרות לכולל. ״
בירכתי אותו מכל הלב, התפללתי עליו וקיוויתי שבעזרת השם תהיה לו סייעתא דשמיא גדולה.
וברוך השם – הוא באמת זכה במשפט.
אבל עדיין נשארה לו בעיה.
הנכס שבו זכה היה צריך להימכר, והדירה פשוט לא נמכרה. הוא היה תקוע איתה.
הוא הגיע אליי היום ואמר לי:
״רב, נכון, ברוך השם, אחרי כל התפילות זכיתי במשפט. אבל הדירה לא נמכרת. אני לא מצליח למכור אותה. ״
אמרתי לו:
״היום ראש חודש. היום זה היום שבו אני צריך לתת מלגה לאברכים. אני מברך אותך: יהי רצון שבעזרת השם, בזכות ראש חודש הזה, החודש תמכור את הבית. ״
הוא ענה: ״אמן. ״
ונפרדנו.
לא ידעתי אז מה עומד לקרות.
כשעתיים לאחר מכן הטלפון שלי מצלצל.
אני רואה שזה אותו אדם.
הוא אומר לי:
״רב, החלטתי לעשות מעשה של אמונה. ״
ואז הוא אומר:
״אני רוצה לתת חלק מהמעשרות כבר עכשיו. תגיד לי כמה אתה צריך, ואני כבר עכשיו אתן לך את המעשר. ויהי רצון שבעזרת השם, החודש הזה, כמו שהרב בירך אותי, הקב״ה יראה לנו את הישועה והדירה תימכר. ״
השתוממתי.
עמדתי מול המציאות הזאת ופשוט לא ידעתי מה לומר.
רק כמה שעות קודם לכן הסתכלנו על הקופה והבנו שאין לנו כסף. לא היה לנו אפילו מספיק לשתי מלגות.
כבר הגענו למסקנה שהחודש יהיה עיכוב.
ואז, בדיוק ביום שבו אנחנו צריכים לשלם את המלגות, מגיע אלינו הכסף – דרך אדם שלפני שמונה חודשים קיבל על עצמו, אם יזכה במשפט, לתת מעשרות לכולל.
והוא עצמו, בלי שאנחנו פונים אליו ובלי שאנחנו מבקשים ממנו, מתקשר ואומר:
״רב, אני רוצה לעשות מעשה של אמונה. ״
באותו רגע ראיתי בחוש דבר שאנחנו יודעים כל הזמן, אבל לפעמים צריך לראות אותו בעיניים:
הכול בידיים של הקב״ה.
אנחנו יכולים לעשות השתדלות, אנחנו יכולים לגייס תרומות, אנחנו יכולים לדאוג לקופה – אבל בסופו של דבר, כשמגיע הרגע ואין בקופה אפילו כדי להחזיק שתי מלגות, הקב״ה יכול לפתוח צינור במקום שאף אחד לא חשב עליו.
וזה אולי המסר הגדול של הסיפור הזה.
לפעמים הקב״ה מביא את האדם לידי הרגע שבו הוא כבר לא רואה פתרון.
לא כדי שיתייאש.
אלא כדי שהוא ירים את העיניים.
כי דווקא כשאנחנו אמרנו: ״אין לנו מאיפה לשלם״, הקב״ה אמר לנו כביכול: ״אתם תעשו את שלכם – ואני אעשה את שלי. ״
והיום, בראש חודש, ביום שבו חשבנו שנצטרך לבשר לאברכים שהמלגה מתעכבת – זכינו לראות את ההיפך הגמור.
ברוך השם, יש מלגות לאברכים.
הקב״ה לא עזב אותנו.
הקב״ה לא השאיר חסדו מאיתנו.
והכול קרה בדרך שאי אפשר שלא לעצור ולהתבונן בה.
שישה עשר אברכים יושבים ולומדים תורה.
אנחנו רק השליחים.
הפרנסה שלהם – בידיים של הקב״ה.
וכשיש רצון אמיתי להחזיק תורה, כשיש מסירות לתורה וכשיש אמונה – לפעמים זוכים לראות ממש בעיניים את דברי חז״ל:
״השלך על ה׳ יהבך – והוא יכלכלך. ״
יהי רצון שבזכות התורה, בזכות האברכים ובזכות כל המחזיקים בתורה, הקב״ה יפתח לנו ולכל עם ישראל שערי ברכה, שפע, ישועה ורחמים.
ושנזכה תמיד להיות מהנותנים, מהמחזיקים ומהמסייעים לעמלי תורה – מתוך הרחבה, מתוך שמחה ומתוך ברכה.
כי בסופו של דבר, כשאנחנו עושים את ההשתדלות – הקב״ה כבר דואג לסיפור.
