סיפור יפה מפי אוריאל סעייד:
מידי פעם אני מתפלל בימי שישי ברמות השבים (מושב ליד הוד השרון). ביום שישי האחרון היה ברית לתינוק בכור לזוג בעלי תשובה מהמקום.
התינוק נקרא "עז ציון".
כששאלנו את האבא: מאיפה הבאת את השם הזה? הוא ענה:
בעבר שירתתי ביס"מ. לצערי פניתי הרבה גבעות.
הגבעה הראשונה שפיניתי הייתה "מאחז עז ציון".
לפני שנה כחלק מתהליך התשובה שלנו, אמרתי לאשתי: לבן בכור כשייולד נקרא "עז ציון" לעשות תיקון על כל מה שעשיתי.
וסיים: יהי רצון שהבן שלי עז ציון יקים 10 ישובים חדשים בארץ ישראל
יום שני, ג׳ מרחשוון, הוא יום ההילולא של רבי ישראל מרוז׳ין – "די הייליגע ריז׳ינער" – זכרו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
פעם אחת הגיעו לרבי ישראל מרוז׳ין שבעים ושנים יהודים שנלקחו לצבא הרוסי ונשלחו למלחמה בין גויים לגויים.
אותם חיילים כתבו "פדיון נפש" לרבי מרוז׳ין, שיעורר רחמים שיחזרו בשלום מהמלחמה. הרוז׳ינער השיב להם שישתדלו להיות כל הזמן עם תפילין על הראש. אותם חיילים רכשו לעצמם תפילין מאד קטנות שהיה אפשר ללבוש זאת תחת הכובע (או מה שלבשו במדים), וכך הלכו כל הזמן, גם בשעת הקרב, קרבות קשים ביותר.
היות שהמלחמה היתה בין גויים לגויים, הם קבלו החלטה – ואת זה הרבי לא אמר להם – שהם לא נלחמים בכלל, זו לא מלחמה שלנו. אבל הם בחזית ממש, ולכל אחד היה סוס – והם פשוט רכבו אנה ואנה, עשו רושם גדול, אבל בלי להלחם בכלל. היו שם מפקדים ששמו לב שהחיילים האלה לא נלחמים, רק משחקים. אחד המפקדים ששם לב לענין הרים את רובהו לירות באותם חיילים – אך ברגע שרצה לירות בהם נפגע בראשו מכדור של האויב. מפקדים נוספים ששמו לב וניסו לירות באותם חיילים – נורו גם הם, ומהחיילים היהודים לא נפקד איש וכולם שבו מהמלחמה בשלום.
כאות הוקרה שחזרו מהקרב כולם נסעו ביחד לרוז׳ינער (לפני המלחמה רק שלחו מכתב "פדיון נפש", וכעת נסעו ממש). לחדרו של הרוז׳ינער (שנהג כידוע במלכותיות רבה, ולכן יכלו להיכנס לחדרו הגדול כמות כזו של חיילים) נכנסו שבעים ואחד חיילים, ואחד לא נכנס. הרוז׳ינער שזכר כמה היו בפתק, שם לב שחסר חייל אחד ושאל היכן הוא. החיילים סיפרו שהוא עומד מאחורי הדלת ומתבייש לראות את פני הרבי. הרבי קרא לו להכנס, הסתכל עליו, ואחר כך – אחרי שכולם הלכו – הוא התבטא בפני החסידים שמימי לא ראיתי צדיק שומר הברית כמו החייל הזה. כולם נצלו בנס, אבל זה, בנוסף לכך יש לו גם בושת פנים בפני הצדיק.
בס״ד
כוחה של תפילה – תפילת הגשם
תושבי הרובע היהודי שבעיר טבריה היו מופתעים במידת-מה מהפמליה שהופיעה פתאום בעיר, בין יום-הכיפורים לחג-הסוכות. ימיו של היישוב היהודי המתחדש בטבריה לא היו מרובים. רק כעשרים וחמש שנים קודם לכן שבו כמה עשרות משפחות יהודיות, כולן ספרדיות, בעידודו של המושל המוסלמי דהר אל-עמר, והקימו מחדש את היישוב היהודי בעיר-קודש זו. היהודים התגוררו בכמה חצרות סמוכות, וכך יצרו רובע שכולו יהודי.
קבוצת היהודים החדשה שבאה לטבריה הייתה של חסידים אשכנזים, שעלו זה עתה לארץ. בדלי העדות לא מנעו מיהודי טבריה לנהוג בבני הקבוצה האורחת הכנסת-אורחים חמה ולבבית, כיד המסורת הטובה עליהם.
עד מהרה נוכחו היהודים המקומיים כי האורחים הם אנשי-מעלה. בראשם ניצב הצדיק רבי נחמן מהורדנקה. גדולתו של רבי נחמן ניכרה גם בחזותו המרשימה, ועם בואו זכה מיד ליחס של כבוד והערצה. תושבי המקום סייעו לאורחיהם לשכור משכניהם המוסלמים דירות סמוכות לרובע היהודי, וכך נתרחבו תחומי הרובע.
באותה שנה, בהגיע תפילת המוסף של שמחת-תורה, נתכבד רבי נחמן לגשת אל התיבה בתפילת הגשם, שהייתה שמורה למכובד שבחבורה. ואמנם, תפילתו של רבי נחמן הרקיעה שחקים. בקול גדול קרא את "זכור אב נמשך אחריך כמים", והציבור כולו נסחף אחריו. אולם כשהגיע למילים "בעבורו אל תמנע מים", פרץ רבי נחמן בבכי רם, שהלך ונתעצם. בהזכירו את הבקשות "לברכה ולא לקללה", "לחיים ולא למוות", "לשובע ולא לרזון" – זעק בסערת-נפש עזה. ויהי הדבר לפלא בעיני כול.
מרחשוון וכסלו עברו-חלפו, ועדיין לא היה זכר לטיפה אחת של גשם. הבצורת החלה להדאיג את התושבים. אולם אז התרגשה על הקהילה צרה גדולה מהבצורת.
התרחבותה ומהתבססותה של הקהילה היהודית לא נשאו חן בעיני תושבי טבריה המוסלמים. לא-אחת ניסו להוציא את דיבתם רעה באוזני המושל. אולם המושל, שהיה מתון וסבלן, לא אבה לקבל את דברי הדיבה והוסיף לרחוש יחס חם לבני הקהילה היהודית.
עתה סיפקה הבצורת נשק לשונאי-ישראל. כמה מיועצי המושל דאגו לטפטף באוזניו, כי היהודים הם האשמים בבצורת הקשה. בעיקר הירבו להשמיץ את התושבים האשכנזים שזה מקרוב באו. "התנהגותם של אלה מוזרה ביותר, ובמעשיהם כישפו את השמים", אמרו. כראיה ציינו את העובדה שכבר שנים רבות לא הייתה בצורת כזאת, והנה, אך הגיעו אלה והרי התוצאה. . .
הפעם נתקבלו הדברים באוזני המושל. אף שלא קיבלם כאמת מוחלטת, החליט בכל-זאת להטיל על היהודים את האחריות לבצורת הקשה. אחת מהשתיים, אמר בליבו: אם אשמים הם, יישאו בעונש; ואם נקיים הם מעוון, אדרבה, יישאו תפילה לאלוקיהם אשר יחוש להצלתם.
אמר ועשה. הוא שלח לקרוא לראש הקהילה הספרדית, יהודי ששמו אבו-יוסוף, ובקול מאיים תבע ממנו להפסיק את הבצורת ולהוריד גשם על-פני האדמה. לא הועילו כל ההסברים והתחינות. המושל קצב שלושה ימים להבאת הגשם. ולא, כך אמר, יסולקו בשלב ראשון מהעיר כל המתיישבים האשכנזים החדשים, ובשלב השני יישקל סילוקם המוחלט של כל היהודים מטבריה!
הדברים הגיעו לאוזני רבי נחמן מהורדנקה, שמיהר להרגיע את הקהילה המקומית ולנסוך בה תקווה ואמונה. עוד באותו יום כינס את תלמידיו והודיע להם, כי למחרת עם שחר יעלו להתפלל על קברו של רבי עקיבא.
ואכן, כחוני המעגל בשעתו, חג רבי נחמן עוגה על הארץ וסידר את תלמידיו בתוכה כשהוא במרכז. הם פתחו בתפילות לפי הסדר שהורה להם. כל אותה שעה היכה בהם שרב כבד, והשמים נראו צחים מכל פיסת ענן.
שעות ארוכות עמדו רבי נחמן ותלמידיו על עומדם והעתירו בתפילה, אולם כל סימן מבשר טובה לא נראה באופק. כשהחלה השמש לערוב, הפסיק רבי נחמן את סדר התפילה הכללית. בקול רווי תחנונים שפך את תחינתו לפני קונו: "ריבונו-של-עולם, רחם על בניך ופתח לנו שערי שמים. הודע לכול כי יש לך אהובים בעולמך". כשסיים לומר מילים אלה, פנה לאחוריו ובפסיעות זריזות החל לצעוד במורד ההר.
התלמידים, שהיו שקועים במחשבותיהם, לא הבחינו בשינויים שחלו בשיפולי הרקיע. אט-אט החלו עננים מתקשרים ורוחות החלו מנשבות בחוזקה. כשהגיעו לתחתית ההר, כבר היו השמים מכוסים עננים אפורים.
בהגיעם לעיר המתין להם קהל רב, ובראשם המושל המוסלמי. חיש-מהר עברה השמועה, כי רבי נחמן ותלמידיו, אותם תושבים אשכנזים שהואשמו בגרימת הבצורת, הם שחוללו את הנס, והכול יצאו לקבל את פניהם.
כשנכנסו רבי נחמן ותלמידיו אל תוך העיר, כבר נפתחו ארובות השמים והגשם ניתך ארצה. תחילה ירדו טיפות מעטות, אך עד מהרה ירד גשם סוחף. ברגשי הכנעה ירד המושל מעל סוסו והשתחווה אפיים לפני רבי נחמן. הוא אף הפציר בו לעלות על סוסו ולרכוב עליו עד ביתו. שנים רבות הוסיף דבר המעשה הזה לקדש את שם ה׳ בקרב כל יושבי הסביבה.
מנהג היה בברדיטשוב לאסוף את התפילין של הנפטרים ולמכרם לטובת ה״חברה קדישא״. פעם בא הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אל גבאי ה״חברה קדישא״ וביקש להראות לו את כל התפילין שברשותו, מכיון שברצונו לקנות זוג אחד לעצמו. כשבחר הרבי זוג אחד ורצה לקנותו, הבין הגבאי שתפילין אלו אינם רגילים. הרבי לא היה קונה תפילין כאלו אלא אם כן יש דברים בגו, ולכן סירב הגבאי למכרן. אך הרב בשלו, רוצה הוא דווקא בתפילין אלו. לא העז הגבאי לסרב לרבי, אך תנאי התנה עמו: לספר לו מה טיבן של התפילין שהרב טורח כל־כך לרכוש אותן לעצמו.
הסכים רבי לוי יצחק וסיפר לגבאי סיפור מופלא:
״האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא נהגו לנדוד בכפרים ובעיירות כדי להחזיר יהודים תועים לאביהם שבשמים. בכל פעם שהגיעה שעת לילה והאחים לנו באחד הבתים או הפונדקים, היה אחד מהם שוטח בפני אחיו חטאים שבהם חטא כביכול, ואותם חטאים חטא באמת בעל־הבית שאצלו לנו. האח האחד היה מתוודה בקול על עבירות שעבר, ואחיו היה מסביר לו ומדריך אותו כיצד לחזור בתשובה. כל זאת עשו בקול רם ולעיני בעל־הבית שהיה שומע את הדו־שיח בין האחים, ונזכר שגם הוא עבר אותן עבירות.
ברוב המקרים היה אותו איש מתחרט על חטאו ומבקש מהאחים הקדושים דרך לתיקון ולחזרה בתשובה.
פעם הגיעו האחים לכפר אחד, וכמנהגם לנו בבית היהודי שגר בכפר. בלילה החל רבי זושא לבכות ולבקש מאחיו דרך תשובה על שלא בדק מעולם את התפילין שלו. ועתה כשבדקן נוכח שהן פסולות, ריקות מכל הפרשיות, ונמצא שכל ימיו לא הניח תפילין.
רבי אלימלך, ששמע את דברי אחיו, הוכיחו בדברים קשים והרבה לתאר לפניו את חומרת החטא באי־בדיקת התפילין. בעל־הבית היהודי שהיה עד לשיחת האחים נזכר לפתע שגם הוא לא בדק מעולם את התפילין שלו. מיהר ופתחן, ומה מאוד הזדעזע כשראה שהן ריקות לגמרי, בלי פרשיות. מבוהל ונרגש התוודה היהודי לפני האחים והתחנן בבכי לסדר לו תשובה על החטא הגדול.
מכיון שהתחרט בכל לבו אמר רבי אלימלך לאחיו לכתוב מיד פרשיות לתפילין של היהודי, ולהתכוון בכתיבה שתהיה בפרשיות קדושה מיוחדת שתכפר על העדרן במשך כל השנים שהניח היהודי את התפילין הריקות מפרשיות.
כתב רבי זושא את הפרשיות, הניחן בבתים של התפילין ומסרן ליהודי.
אלו הם, סיים הצדיק רבי לוי־יצחק את סיפורו לגבאי, אותן תפילין קדושות שמונחות כאן לפנינו. אותם אני רוצה להניח! ״
סיפר הרב זעפרני, כי בביקורו של מרן הרב אליהו זצוק״ל במוסקבה לפני 25 שנה הוא ראה בבית הכנסת יהודי עם תפילין ירוקות.
הרב שאל אותו על התפילין, והוא השיב כי לא היו לו תפילין מעולם, פעם הוא ראה תפילין של יהודי אחר, ועשה לעצמו תפילין מחתיכת אזבסט ושם בתוכן נייר צילום של מזוזה.
הרב אליהו זצוק״ל התרגש מאוד מחיבת המצווה של היהודי הזה, וביקש מהרב זעפרני לתת לו תפילין רגילות מהודרות.
היהודי הרוסי שאל בחשש האם עד עתה הוא לא קיים את המצווה עם התפילין הירוקות?
אמר לו הרב זצ״ל, כי הנחת התפילין שלו היא יקרה מאוד בעיני הקב״ה, אולי יותר מכל הנחת תפילין אחרת. אבל כל זה הוא עד שיש לו תפילין רגילות. עכשיו שיש לו אפשרות להניח תפילין כמו שכל ישראל מניחים – הוא צריך להניח תפילין כאלה ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה.
ומנין לרב שהוא קיים מצוות תפילין בהידור? מתשובה של רבנו יוסף חיים, בעל הבן איש חי זיע״א (שו״ת רב פעלים חלק ד - אורח חיים סימן ב. עיין נפש החיים - שער ג - פרק ז מב) שמספר כי בזמן הסבא שלו, הרב רבנו משה חיים זצוק״ל, לא היו התפילין מרובעות כל צרכן. "עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה". ובאותו זמן בא החכם היקר רבי יהודה אשכנזי ז״ל, שהיה מתושבי דמשק יע״א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב מור זקני זלה״ה על דבר התפילין שאינם מרובעים והוא יש לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים.
אחרי שעיין הרב מור זקני זלה״ה בדברי הפוסקים בדבר זה והסכים לפוסלם, עלה והכריז בכל בתי הכנסיות שכל התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולין. ומעתה יהיו לובשים התפילין שלהם בלא ברכה, עד שילמד לאומן לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה ריבועם שלם ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה. אז הכל צריכים לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם. וכך היה. יומם ולילה למדו האמנים איך עושים תפילין מרובעות. וכך קנו והחליפו כל תושבי בגדד את התפילין שלהם לתפילין כשרות. והיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע״א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים, עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים. עם כל זה לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מור זקני זלה״ה ומי יוכל למרות פיו.
כך מספר בעל הבן איש חי גם על מו״ר אביו זיע״א, שבימיו התברר כי כל הרצועות לתפילין לא כשרות כיוון שהיו עושים אותן נכרים. בסוף התהליך היה בא יהודי וזורק מעט סיד לתוך העורות שהיו כבר מעובדים לגמרי ואומר "לשם מצוות תפילין". ובאמת אין זה מועיל אלא שיעשה אותם היהודי לשמה מתחילתן. ונתאזרו החכמים בצירוף עט״ר הרב מור אביו של הבן איש חי זלה״ה ועשו רצועות חדשות מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע״י ישראל לשם תפילין והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה.
וחקר בעל הבן איש חי זיע״א האם יאמרו כי אלה שהיו קודם התיקון לא קיימו מצוות תפילין כתיקנה, או שמא נחשב להם כאילו קיימו את המצווה כיוון שהיו אנוסים בדבר זה, שלא ידעו אותו קודם לכן. כן יש לשאול על איש שכתב תפילין ונתנו למגיה, והתברר בבדיקה אחרי כמה שנים כי היה חסר בתפילין אות. האם האיש הזה שלבשן לפי תומו כמה שנים הלך ערום מן המצווה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה? זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל.
והביא בעל הבן איש חי ראיה שהביאה החיד״א (דבש לפי מערכת ד אות ד משם ספר שבלי הלקט ח״א כ״י שבלת ח') שהביא את דברי רב שאמר "חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה". ראיתי את התפילין של רב חייא שתפורות בחוט פשתן, ואין הלכה כמותו. ובוודאי שלרבי חייא הגדול היה שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ״י שאנו פוסקים היום כי תפילין תפורות בחוט פשתן אינן כשרות. עם זאת רבי חייא קיים את המצווה הזאת, כיוון שלדעתו מכוון לשמים לקיים המצווה יש לו שכר תפילין.
כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים יש לו שכר שלם על מצותו. והשתא הוא הדין לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים.
ר׳ חיים אלכסנדרוביץ׳ היה אחד היהודים האמידים ביותר ברוסיה שלפני המהפכה הקומוניסטית. תחת השגחתו התנהל המסחר המפותח בעצים ברשיון מיוחד של הכתר הרוסי. באותם ימים נחשבו יערות הענק של המדינה רכושו הפרטי של הצאר והטיפול בהם נחשב משרה יוקרתית ומשתלמת. מינויו של יהודי לתפקיד כה בכיר במשטר הצארים האנטישמי מפתיע למדי, אולם מה שמפתיע עוד יותר הם נסיבות המינוי. סיפור המעשה עדיין עובר מדור לדור בקרב צאצאיו.
חיים היה זגג אומן, מקצוע נדיר ומבוקש יחסית בימים ההם. שמו של הזגג החרוץ התפרסם עד שיום אחד הוא קיבל הצעה מאציל רוסי עשיר שבנה לעצמו ארמון חדש. חיים לא יכל לסרב להצעה. הייתה זו הזדמנות להרוויח משכורות של שנתיים ימים בתוך חודשים ספורים.
האחוזה הייתה ממוקמת אי שם בדרום רוסיה. תנאי התחבורה היו פרימיטיביים וקשים, הקהילה היהודית הקרובה ביותר מרוחקת למדי. חיים, היהודי היחיד באחוז, התאמץ למצוא מנין לתפילת שחרית, אולם את תפילת המנחה נאלץ להתפלל ביחידות. הוא נהג לפרוש לחורשת עצים בפאתי האחוזה ולהתייחד שם עם בוראו.
יום אחד הגיע הצאר אלכסנדר לבקר באחוזה. חיים, כדרכו, פנה להתפלל בחורשה. באותה שעה החליט בעל האחוזה לקחת את אורחו הנכבד לסיור צייד ביערותיו. הם עדיין לא ידעו איזה ציד מעניין צפוי להם…
בהיכנסם ליער נתקלו הצאר וחבורת מלוויו ביהודי עבדקן בלבושו המסורתי, שקוע בתפילה.
מפגש בין שליט כל יכול, אכזר, שרירותי, אנטישמי וחמוש ברובה צייד, לבין יהודי מתפלל אינו מבשר טובות. אבל הצאר הקשוח, אולי בהשפעת האווירה הפסטורלית, היה במצב רוח מרומם.
״הי, יהודי! מה אתה עושה? ״
חיים המשיך להתפלל, משוכנע שמדובר בכמה ממשרתי האציל שביקשו להתקלס בו.
״בוא נירה בו״, הציע הצאר בנעימה אגבית.
חיים עדיין היה שקוע לחלוטין בתפילתו.
האציל ירה פעם אחת באויר. חיים לא הגיב. היריה הבאה החטיאה את ראשו של חיים בסנטימטר.
לרגע נדהם הצאר. הוא הושפל בפומבי לנוכח עוזריו ומקורביו!
הוא התעשת מיד. הצאר היה קלע מצוין והוא החליט לשעשע את עצמו. הקליעים שרקו ליד ראשו, רגלו ואוזניו של חיים.
לבסוף סיים היהודי את תפילתו, הרים את עיניו והזדעזע למראה הצאר העומד מולו.
״יהודי! בירכתי אותך ולא ענית לי! לא פחדת שאהרוג אותך במקום? ״
״סלח לי הוד מעלתך, כלל לא שמעתי את פנייתך, שקוע הייתי בשיחה עם מלך מלכי המלכים״.
תשובתו של היהודי הרשימה מאוד את הצאר. הוא נעץ מבט מהורהר בחיים ואז להפתעת ידידו אמר: ״ברור לי שהיושר שלך מוחלט. הלוואי שיכולתי לומר אותו דבר על כל משרתי. משום כך החלטתי הרגע למנות אותך מפקח כללי של כל יערות המחוז, כולל היער בו התפללת. אתה תהיה אחראי על חטיבת העצים ומשלוחם למרכז רוסיה״.
בעקבות הסיפור שינה חיים את שמו ל״אלכסנדרוביץ׳״ לכבוד הצאר.
סיפור קצר: תפילה של ילד
"אתה מכיר אותי?" אני שואל. הוא מסתכל עלי כאילו צנחתי עליו מעולם אחר. כל הסיטואציה הזאת הזויה בעיניו, והאמת, שגם בעיני. . . אודי לא עונה. הוא ילד מחונך שלא מדבר עם זרים. ילד טוב. באמת
הנוף חולף במהירות מסחררת. אודי יושב ליד החלון ומביט החוצה. יש לו מכנסיים כחולות וחולצה לבנה. השיער שלו מסורק בקפידה, ועליו כיפת קטיפה רקומה עם שמו. תיק גב קטן מונח על המושב שלידו. יש שם פיגמה ועוד קצת בגדים ואולי ספר או שניים שהוא מחזיר לסבתא.
אני יושב שני מושבים מאחוריו. הקרון ריק יחסית והשעה שעת בוקר מאוחרת למדי של יום שישי. הרכבת מתל אביב לחיפה עושה את דרכה במהירות. אני מציץ לשעון שעל כף ידי ואז מתרומם וניגש באיטיות, ובלב קצת חושש לאודי. הוא מרגיש את הצל שלי ולכן מסובב את ראשו מהחלון. אני מסמן לו שאני רוצה לשבת. על פניו אני מזהה מבט של חוסר הבנה.
הוא צודק.
יש כל כך הרבה מקומות ישיבה פנויים בקרון. למה אני בוחר דווקא את המקום לידו, מה עוד שהתיק שלו מונח שם? הוא ילד טוב, את זה כבר קלטתי מזמן. הוא לוקח את התיק, מניח על ברכיו ומחזיר את מבטו לחלון שלימינו.
אני מכחכח מעט בגרוני, רוצה למשוך את תשומת ליבו, אך אודי אפילו לא מעיף מבט קל לעברי. בסוף, בלית ברירה אני פותח את פי.
"אתה מכיר אותי?" אני שואל.
הוא מסתכל עלי כאילו צנחתי עליו מעולם אחר. כל הסיטואציה הזאת הזויה בעיניו, והאמת, שגם בעיני. . .
אודי לא עונה. הוא ילד מחונך שלא מדבר עם זרים. ילד טוב. באמת.
"קוראים לי מיכאל" אני ממשיך. אבל הוא רק בוהה בי בשתיקה ומחבק חזק יותר את התיק שלו. אני מוציא את המצלמה ומדפדף במהירות בתמונות. ואז נעצר. אודי מתבונן על הפעולות שלי, וכשהוא רואה את התמונה שאני מגדיל באיטיות, הוא פוער את פיו, ועיניו לטושות בתדהמה.
"זה אתה, נכון?" אני שואל ומצביע על אחד הילדים שמשתובב בפארק הירוק שבתמונה. הראש שלו נע באיטיות מעלה ומטה בתנועה לא רציונאלית כנראה, כי תוך שנייה הוא כבר שולט על עצמו ומחזיר את מבטו לחלון.
האמת, שקצת הופתעתי. ילדים הם עם סקרן ועם כל הכבוד לחינוך הכי טוב שההורים יכולים לתת להם, השאלה המתבקשת כאן כבר היתה אמורה לפרוץ מזמן: מה התמונה המשפחתית שלנו עושה במצלמתו של אדם זר?
אני מנסה לחשוב בהיגיון איך הילד הקטן הזה מצליח לשלוט על עצמו ועל סקרנותו. אך תוך כדי ניסיון לחדור לראש המעניין שלידי, אני מגלה שהוא קם ממקומו ופונה לחפש מקום אחר.
אני מבין אותו.
במקומו הייתי פועל באותה צורה. זה די מפחיד לשבת ליד אדם זר שמתחיל לשאול אותך שאלות ולהראות לך תמונות של עצמך. אני מפחד שהוא יברח לי ולמרות כל ההתרגשות שפועמת בקרבי אני אומר במהירות: "אני מיכאל חיים בן זיוה".
אודי מסתובב אלי מופתע ומתקרב בחזרה. "אתה. . . אתה. . . ?" הוא שואל כלא מאמין. "כן, אני. אני ולא אחר". אני עונה בחיוך.
אודי מתיישב לידי ומוציא סידור, הוא פותח את תפילת שמונה עשרה ומראה לי פתק קטן שמוצמד ליד ברכת רפאנו. "מיכאל חיים בן זיוה" כתוב שם. הוא סוגר בחזרה את הסידור ומכניס לתיק.
אני מרגיש שזה הזמן שלי לפתוח את הפה: "לפני חודש בערך השתחררתי מבית החולים. מאז אני עסוק בחקירות ובחיפושים אחרי ילד אחד חמוד. ילד שבא לבקר את סבא שלו בבית החולים. הילד הזה, שאתה כבר יודע שקוראים לו אודי, אבל אני לא ידעתי, אמר לסבא שלו כמה משפטים, משפטים שלא יוצאים לי מהראש ואני זוכר אותם בעל פה מילה במילה: "סבא, המורה אמר לנו היום שכל המתפלל על חברו נענה תחילה. אני מאד רוצה שכבר תהיה בריא, אז אולי תתפלל על מישהו אחר שחולה וכך בעזרת ד גם אתה תבריא?" לא שמעתי מה סבא החלוש ענה, אבל כן שמעתי את התגובה של אודי: "הנה, היום ראיתי בעיתון בקשה להתפלל על איש אחד שחולה, כבר העתקתי לי את זה לסידור ואפילו ביקשתי מכמה חברים שגם יתפללו עליו. אתה רוצה שאני אביא לך גם פתק עם השם שלו? קוראים לו מיכאל חיים בן זיוה". ואז מאחורי הווילון שמעתי רשרושי דפים ועט שכותב.
וזהו. אחרי מספר דקות אודי הלך.
לא ראיתי אותו באותו יום, אך לאחר שבוע הוא שוב הגיע לבקר את סבא. "סבא" הוא אמר, "אתה יודע שמאז שהייתי כאן אני מתפלל כל יום גם עליך וגם על מיכאל, אפילו כתבתי את השמות של שניכם בכל הכיתות בחיידר, וכולם מתפללים על שניכם. סבא, גם אתה מתפלל עליו?"
וכמו בפעם הקודמת, אודי עזב לאחר מספר דקות. הפעם ראיתיו לשניה קלה, בדיוק כשהוא יצא מהחדר נכנס רופא שהסיט את הווילון שלי. מה שראיתי היה ילד אחד קטן, אולי בן עשר, אבל עם מבט נחוש בעיניים. היה בהן זיק של תקווה ואמונה. של ידע מוחלט שהוא עושה את הדבר הנכון והטוב ביותר. היה בהן רצון אמיתי שסבא וגם מיכאל האלמוני יבריאו במהרה.
וזהו, מאז אודי לא הגיע יותר לבקר את סבא שלו. כבר באותו לילה המצב הידרדר, ולא הייתה אף סיבה שאודי הקטן יבוא.
אך באותו יום לעומת זאת חל שינוי אצלי, ההרגשה השתפרה ואט אט התחלתי להחלים. המחלה שקיננה בגופי זמן רב נעלמה, וברוך ה' לאחר תקופה ארוכה הבראתי ומצאתי את עצמי מחוץ לבית החולים. במקום להמשיך הביתה התחלתי לחפש את אודי. ידעתי איך קוראים לסבא שלו אך לא ידעתי איך קוראים לנכד המיוחד שלו. חיפשתי במלוא המרץ וגיליתי שיש לו הרבה מאד נכדים שפזורים בכל רחבי הארץ. לא התעצלתי והתחלתי לאסוף פרטים על הנכדים שלו, הסתובבתי באזורי מגוריהם, בגינות השעשועים וברחובות. ואז, באחד הימים אני שומע פתאום קול מוכר מאחורי: "ביום שני של חול המועד אנחנו נוסעים לגני יהושע עם בני דודים שלי מהצד של אמא. אבא לא יכול לבוא כי הוא עדיין בתוך השלושים על סבא שלי". הסתובבתי במהירות אחורנית אך הילדון כבר שעט עם אופניו במורד הרחוב. הרגשתי שאני מתקדם בכיוון הנכון.
ביום שני של חול המועד התייצבתי בגני יהושע. הגעתי לשם כבר בשמונה בבוקר, לא ידעתי באיזו שעה הם קבעו. הסתובבתי הלוך ושוב בכל רחבי הפארק ורק באזור ארבע אחר הצהריים גיליתי פתאום פרצוף מוכר", אני עושה הפוגה קלה. העיניים של אודי מרותקות, והוא בקושי נושם מרוב סקרנות והפתעה.
"רציתי לרוץ אליו. אבל הוא היה במרכז עם הרבה בני דודים ומשפחה גדולה מסביב. התיישבתי על ספסל וצפיתי עליהם מרחוק. חיכיתי לשעת כושר טובה. בינתיים החלטתי לצלם אותו. את הילד שאני מרגיש שבזכותו אני חי. נס שחשבתי לעשות את הפעולה הזאת, כי באותו יום כבר לא הצלחתי לדבר איתו. הוא היה עסוק במשחקים וריצות, שיחות עם בני הדודים והאכלת כמה זאטוטים. השם שהכי שמעתי שם היה "אודי", כל פעם שמישהו קרא לעזרה או היה צריך משהו - הוא קפץ ממקומו ופנה לעזור ולסייע. כשחזרתי הביתה קצת מאוכזב מההזדמנות שהוחמצה, הייתה לי תמונה. תמונה אחת עם המון פרצופים לא מוכרים, אבל פרצוף אחד מוכר ואהוב במיוחד.
מאותו יום שבו צולמה התמונה, לא עבר יום שלא פתחתי את המצלמה והתבוננתי בה בציפייה דרוכה לפגוש את אודי.
אתמול עברתי שוב בגינה שליד הבית שלך, עמדת עם חבר וסיפרת לו בהתלהבות שאתה נוסע לסבתא שבחיפה. אמרת גם שתצא מוקדם מהחיידר כי אתה צריך לעזור לסבתא קצת עם קניות וניקיון. ואז ידעתי שגם אני אהיה על הרכבת. מחר. בבוקר. כדי לפגוש את אודי. חזרתי הביתה בדילוגים מאושרים סוף סוף תהיה לי הזדמנות לפגוש את הילד שהתפלל להחלמתי.
ואתה רואה, אודי, אני כאן לידך, מיכאל חיים בן זיוה שאפילו לא יודע איך להודות לך ולומר תודה. אני מרגיש שבאמת בזכות התפילות היקרות שלך ושל חבריך אני חי, בריא ושלם!"
אני מרגיש כמה דמעות מטפטפות לי על הלחיים, וגם העיניים של אודי בורקות בברק חשוד. הוא פותח את התיק מושיט לי טישיו ואז מחבק אותי. "אני כל כך שמח!" הוא לוחש.
החלון שלימינו כבר לא מעניין אותו והוא מסתכל רק לעברי, בוחן אותי במבט לא מאמין. "מיכאל. . ." הוא ממלמל כאילו הייתה זו איזו מילת קסם. "כן, התפילות שלך עזרו" אני אומר.
ואז חולף לו מבט כאוב בעיניים. "לא, הם לא עזרו לגמרי. סבא נפטר" הוא אומר בקול עצוב. "איך זה יכול להיות? אני התפללתי עליך כדי שסבא יבריא. ברור שרציתי שגם אתה, אבל עשיתי הכל בגלל סבא, ובסוף אתה הבראת וסבא לא!"
אני מלטף אותו בעדינות. הכתפיים שלו קצת רועדות והוא נסער.
"הקב״ה תמיד שומע לתפילות שלנו, אודי. תמיד תמיד! גם אם נראה לנו שלא, הוא מקבל את כולן ואוסף אותן אצלו. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים אבל יכול להיות שבגלל התפילות שלך על סבא, לסבא פחות כאב, ייתכן שהוא סבל פחות ממה שהיה צריך לסבול, ויכול להיות שבזכות התפילות שלך הוא נשאר עוד כמה ימים בחיים. אנחנו לא יודעים. אבל מה שאני כן יודע זה שלסבא שלך יש ממך הרבה מאד נחת! ושהתפילות שלך בוקעות רקיעים, תפילות של ילדים זה משהו שפותח שערים!"
אודי בולע כל מילה בשקיקה. הרעד בכתפיים נרגע והוא מתחיל לנשום נשימות רגועות ולא סוערות כמקודם.
"אני נוסע עכשיו לסבתא. מאז שסבא נפטר, היא לבד וקשה לה מאד. גם לי קשה", הוא אומר. "היא לא מוכנה להתארח אצל אף אחד, אבל מצד שני גם אין לה כח לארח, לכן פעם בשבועיים אני מגיע אליה, או אני או אודי הירושלמי. היא לא מסכימה שבנות יבואו. היא רוצה שדווקא בן יגיע, במקום סבא, ואותי ואת אודי הירושלמי היא הכי מחבבת. טוב, כי אנחנו קרויים על שם אבא שלה", הוא קורץ לי בעיניו.
מרגע לרגע אני רק מעריך יותר ויותר את הילד שיושב לידי.
הוא בסך הכל ילד, ולמרות זאת נותן משלו לאחרים בצורה הכי מדהימה שראיתי אי פעם. אני מנסה לשחזר כמה פעמים ראיתי אותו נותן. זה התחיל עם כך שהוא הקדיש למעני תפילות, תרם מזמנו כדי לכתוב על הלוח ואפילו התרוצץ בכיתות אחרות. כשראיתיו בפארק הוא כל הזמן רק דאג שלכולם יהיה טוב ונחמד, הוא זה ששמר על האחים הקטנים ורץ במהירות לעזור לבן דוד שנפל מהנדנדה. ועכשיו, עכשיו הוא מספר לי בטבעיות שפעמיים בחודש הוא נוסע לסבתא. עוזב את המשפחה שלו, את האחים והאחיות, את אבא ואמא ואת הבית הנחמד בבני ברק, ונוסע לחיפה. הוא נוסע מוקדם כדי לעזור בקניות, כדי לסייע בניקיון וכדי שסבתא לא תהיה כל כך הרבה זמן לבד. הוא נוסע לסבתא שבזמן האחרון היא כבר לא כל כך נחמדה כמו שהייתה בעבר, קשה לה והיא טיפ-טיפה מרירה ולמרות הכל הוא נוסע כדי לשמח אותה.
אני מלא התפעלות וחייב לברר עוד נקודה אחת. "בן כמה אודי הירושלמי?" אני שואל אותו. "בן שש עשרה". הוא עונה ומיד מסביר "לסבתא שלי יש רוב נכדות, וביני לבן אודי השני יש רק עוד שלושה בנים - שניים מהם הם אחים של אודי, ועוד אחד, שקוראים לו מוישי, כי הסבא מהצד השני גם קרוי יהודה".
ההתפעלות אצלי עולה דרגה. ילד בן עשר שעושה תורנות עם נער בן שש עשרה! זה לא קל לעזוב את הבית פעמיים בחודש. מילא הבן דוד הירושלמי שהוא כבר בוגר והתרגל לכך בישיבה, אבל אודי שלידי? הוא בסך הכל בן עשר!
"שמעתי פעם סיפור יפה, איזו אגדה על אשה שטיילה בהרים ומצאה אבן יקרה בין אבני הנחל. למחרת פגשה מטייל שהיה רעב. האשה פתחה את הצרור שלה וחלקה איתו את המזון שברשותה. ראה האיש את האבן היקרה בצרורות האשה, התפעל ממנה וביקש מהאשה שתתן לו אותה. האשה נתנה לו את האבן והאיש עזב, שמח על מזלו הטוב. הוא ידע שאם ימכור את האבן היקרה, כל חייו לא יידע מחסור. כעבור ימים אחדים חזר האיש והחזיר לאשה את האבן שלה. "מה קרה?" שאלה האשה. "חשבתי על זה" אמר האיש, "האבן שנתת לי יקרה ורבת ערך, אבל אני מחזיר לך אותה בתקווה שתתני לי משהו אחר בעל ערך עוד יותר. . . האם תוכלי לתת לי את הדבר הזה בקרבך שאִפשר לך לתת לי את האבן. . . ?".
אודי מקשיב בעניין לסיפור, אני מסופק אם הבין את המשמעות העמוקה שטמונה כאן. "סיפור יפה. אבל קשה לי להאמין שהוא התרחש במציאות. אנשים לא מוותרים בקלות כזאת על אבן יקרה".
"אתה בטוח?".
הוא מהנהן בראשו.
"אז אני שמח להוכיח לך שאני מכיר אחד כזה!"
הוא מכווץ את גבותיו וחושב. אני ממתין בשקט מספר שניות ואז אומר: "אודי, מעולם לא פגשתי ילד כמוך, והאמת שאני לא מכיר גם מבוגר שיעשה כל כך הרבה בשביל השני. זה לא פשוט לוותר על המשפחה כדי לנסוע לסבתא ולהיות איתה לבד במשך שבת שלמה! ובכל זאת אתה עושה את זה ועוד בשמחה גדולה.
אני רוצה שתתן לי את מה שגורם לך לקיים את המצוות בכזאת שמחה. אתה מבין? אני רוצה את הדבר הזה שבקרבך שמאפשר לך לתת מעצמך לאחרים בצורה כל כך יפה!"
אודי מסמיק. אני שם לב שלא נעים לו, הוא לא ציפה להלל ולשבח. אבל אני יודע שזה מגיע לו. ובצדק.
"אני לא יודע, זה משהו שכל אחד היה עושה. לא? !".
"לא". אני עונה בביטחון.
אודי מושך בכתפיו: "אני חושב שאם מישהו צריך עזרה ואני יכול לתת אותה, זה מה שאני אעשה, אני לא מרגיש שאני תורם מעצמי יותר מדי, אני פשוט עושה מה שצריך לעשות. אתה מבין?", הוא שואל ותוך כדי נעמד. אני נעמד גם, ושנינו יורדים בתחנה. הוא מזמין אותי לעלות לסבתא שלו לשתות משהו. אני מחייך ואומר לו שקיבלתי היום כל כך הרבה תובנות לחיים, שאני פשוט צריך לחשוב עליהן. הוא מנפנף לי לשלום ומתחיל ללכת, ואז חוזר אחורנית ואומר לי: "אני שמח שכבר הבראת, ואני אשמח מאד אם תעשה משהו לעילוי נשמתו של סבא שלי. אבא אמר לי שכל המעשים הטובים נצברים, וזה עילוי נשמה לסבא הצדיק שלי. אז. . ." הוא אומר בביישנות, "אם מהיום אתה תתרום מעצמך לאחרים, ותתן נתינה אמיתית מהלב, אני בטוח שיהיה לסבא שלי הרבה נחת רוח". הוא מסיים מהר כשאדמומית קלה על לחייו. הוא לא רגיל לדבר בפני מבוגרים, ועוד לדרוש מהם לעשות כל מיני פעולות. . .
הרגליים שלו רצות מהר מהר, והוא והתיק שעל כתפיו מיטשטשים באופק עד שנעלמים לחלוטין. אני עובר לצד השני ועולה על הרכבת הנגדית.
אף פעם לא חשבתי שילד קטן בן עשר ילמד אותי משהו בחיים. טוב, גם אף פעם לא חשבתי שבזכות ילד קטן אני אבריא. . .
סיפור מרגש ומאלף ביותר, שאירע לאחרונה במשפחה יקרה מאזור ירושלים. לבני הזוג, בן יחיד בלבד, שנולד לפני תשע שנים. בעת לידת הבן, אירע סיבוך שגרם לסיכון חיי היולדת והעובר. בניסי־ניסים נולד בן בריא ושלם וגם היולדת ניצלה, אך הרופאים הודיעו לבני הזוג שמעתה האשה לא תוכל להיפקד פעם נוספת, כי הריון והלידה עלולים לסכן את האם ואת וולדה.
בנם של בני הזוג, שלא היה מודע לבעיית אמו, פנה פעמים רבות אל אמו בשאלה: "מדוע אני בן יחיד? למה אין לי אחים?" בכל פעם האם היתה מתחמקת מהשאלה. את האמת המרה, חשבה בליבה, אספר לבני בשלב מאוחר יותר. ויהי היום, הגיע הילד הביתה ושאל את אביו: "אבא, במקרה שהיום השמיני ללידת תינוק נופל ביום חג השבועות — האם עושים אז את הברית?" האב היה מופתע מעט מהשאלה, והגם שלא הבין את פשרה, השיב לבנו: "כן, בוודאי שמלים את הבן בחג השבועות, שכן אפילו בשבת קודש מלים את הבן אם מדובר ביום השמיני ללידתו." והשיחה הסתיימה.
כעבור מספר ימים, האם עברה בדיקות שגרתיות בקופת חולים, ולחרדתם של בני הזוג והרופאים, התברר שהיא בהריון. הרופאים הודיעו לבני הזוג בצורה חד משמעית כי עליהם לבצע הפלה בהקדם. הבעל מיהר להתקשר אל רבו ושאלו האם אכן יעשו את ההפלה, והלה פסק שלאור הנסיבות אכן יש לשמוע לדברי הרופאים ולהפיל את העובר.
התור להפלה נקבע כבר למחר, אלא שבאותו הלילה, כאשר האב עמד לומר עם בנו קריאת שמע על המיטה, נזכר לפתע בשאלה המוזרה אודות ברית המילה בשבועות, וביקש לברר: "אולי תגלה לי מה פשר שאלתך על הברית בשבועות?"
הבן השיב בשפתו הטבעית והילדותית: "אבא, אתה בוודאי זוכר שפעמים רבות לימדת אותי שמקובל בידינו מצדיקים וקדושים שקיימת סגולה מופלאה לכל הישועות, והיא שבשעה שפוגעים באדם ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים' — זה הזמן הטוב ביותר לבקש ולהתחנן לפני ה׳ יתברך על מה שרוצים."
ממשיך הילד ומספר, והדברים מבהילים כל לב (רק נזכיר שוב — מדובר בילד בן תשע!): "באותו יום, אירע לי דבר קשה בבית הספר. אחד הילדים העליב אותי מאוד מאוד, הוא שפך עלי קיתונות של גנאי, וכל זה לעיני תלמידים רבים, שחלקם החליטו להצטרף אליו ולפגוע בי. למרות שהרגשתי שדמי נשפך, החלטתי שלא להגיב לכינויים הפוגעניים. רצתי לפינה נסתרת, וזעקתי מקירות ליבי, מתוך בכי ודמעות: 'ריבונו של עולם, ספגתי עלבונות ובושות, ולא הגבתי במאומה, ואני אף מוכן למחול בלב שלם לכל המצערים אותי, אך דבר אחד אני מבקש — אנא ריבונו של עולם תן לי אח!'"
הילד, שאינו יודע כלל מהבדיקות של אמו ומההפלה, מסיים ואומר לאביו: "הרגשתי שתפילתי התקבלה במרום. מרוב התרגשות רצתי מהר, ולקחתי לוח שנה, והתחלתי לספור מאותו היום תשעה חודשים, כדי לבדוק באיזה יום ייוולד אחי הקטן. בדקתי ומצאתי שיום לידתו נופל בדיוק שבוע ימים לפני חג השבועות, ולכן באותו ערב שאלתי אותך האם עושים ברית בשבועות. . ."
האב, שנפעם מאוד מדברי בנו, לא יכול היה להתאפק ופרץ בבכי. מיהר לספר לאשתו את המעשה, וכשהאשה שמעה את הדברים המרגשים, אמרה לבעלה: "עלינו לעשות שוב שאלת רב בנוגע להפסקת ההריון, כי אם זכינו להיפקד הודות לתפילה המיוחדת של הבן שלנו — תפילה בעת רצון, מעומק ליבו הכואב של ילד זך וטהור — אולי מהריון כזה לא תצא תקלה."
הבעל התקשר לרבו, ותשובת הרב היתה: "זו שאלה חמורה שאיני יכול להשיב עליה. יש להפנות את השאלה לאחד מגדולי הדור." פנה אפוא האב, עוד באותו הערב, לאחד מפוסקי הדור, ולאחר ששמע הרב את כל פרטי המעשה, ובחן היטב את דברי הרופאים ואחוזי הסיכון, השיב: "אם ההורים חדורים באמונה בה׳ יתברך, יש להם רשות להמשיך את ההריון, ולה׳ הישועה."
(כמובן שאין ללמוד מכאן למקרים אחרים, אלא יש להפנות כל שאלה בפני עצמה להכרעת חכמי ישראל. וע״ע בזה בספר "שיעורי תורה לרופאים" ח״ד עמוד 65.)
חודשי ההריון היו רצופים בבדיקות וביקורות, ובחודש האחרון האם שהתה בבית החולים לשמירה. טרם הלידה, בית החולים גייס צוות של שמונה רופאים מומחים שנכחו בחדר הלידה. תהליך הלידה הניסי עבר בסייעתא דשמיא בשלום — לבני הזוג נולד בן בריא ושלם, וגם האם ניצלה ולא נגרם לה שום היזק מההריון והלידה, דבר שעורר התפעלות רבה אצל הרופאים הבכירים.
(אגב נציין שהברית נערכה מספר ימים לאחר חג השבועות תשע״ד, אך אין זה מגרע בכי הוא זה מהמעשה המאלף וקידוש השם הגדול שגרם לו אותו ילד.)
למדנו אפוא שקיימת סגולה נפלאה: בשעה שאדם הושפל והתבזה, יכול באותה שעה לפעול ישועות, במידה וישתוק ולא יגיב על עלבונו, אלא יפנה אל הבורא יתברך בתחינה, ומסוגל באותה שעה לזכות לניסים.
תפילה של אמא
מגדולי תלמידי רבי נחמן מברסלב היה רבי שמעון מקרימנצ׳וק. הוא זכה להיות מקורבו הראשון, עוד כשהיה רבי נחמן בן שלוש עשרה, בטרם התפרסם רבינו בעולם. ברבות הזמן זכה לשמש את רבינו במסירות רבה. סיפור נפלא הטומן בחובו לקח עצום על כוחה של תפילה טהורה, קשור ברבי שמעון זה.
היה זה כשבאחד הימים חלה בנו הקטן, מצבו החמיר עד כדי כך שנראה כי חלילה עומד הוא על סף מוות. בימים ההם הסתלקו ילדים רבים לעולמם עקב מגיפות שונות, ותפילות רבות נתחברו לרפואת ילדים מתחלואיהם.
כיוון שהיה רבי שמעון מבחירי תלמידי רבי נחמן, פנתה אליו זוגתו במר לבה: "הלא רבי קדוש ונורא לנו, סע נא אליו וספר לו על צרתנו – אולי ימתיק את הדין מעל בננו".
עלה רבי שמעון על העגלה הראשונה שנקרתה בדרכו, ונסע אל רבו הקדוש. בבואו אל הקודש פנימה פרץ בבכי נסער, ובין התייפחות אחת לרעותה הצליח לספר במילים שבורות מה הביאו הלום.
רבי נחמן מקשיב לבכיו העצום של תלמידו רבי שמעון – ואינו משיב מאומה. רבי שמעון מביט על פני רבו ומבין את אשר לא נאמר במילים; "כנראה גזר הדין כבר כתוב וחתום", מהרהר הוא בכאב.
חזר רבי שמעון לעגלה, ושם פניו אל עיירת מגוריו. כאשר נכנס אל ביתו, קידמה זוגתו את פניו בשאלה: "מה אמר הרבי?"
סיפר לה רבי שמעון על שתיקתו של רבי נחמן, ועל חששו הרב כי כבר כלתה הרעה.
בינתיים ירד הליל על העיירה, הכל עלו על יצועם, אך זוגתו של רבי שמעון גומרת אומר שלא לתת תנומה לעפעפיה, אלא לשבת ליד מיטת בנה החולה ולהתפלל לרפואתו; היא האמינה בכל ליבה כי לא אפסה התקווה, אמונים היא ובעלה על דברי הרבי כי "אין ייאוש בעולם כלל".
במשך כל הלילה לא משה ממיטת הילד, בבכי ובדמעות התחננה על נפש בנה החולה.
כשקרני חמה ראשונות הפציעו, החליט רבי שמעון לנסוע שנית לרבו – שמא הפעם תהיה זו עת רצון, וגזר הדין המרחף על ראש בנו יומתק.
בלב הולם נקש על דלתו של הרבי, וכשקיבל רשות פסע פנימה. משראהו רבי נחמן קרא לקראתו בשמחה: "שמעלה! מה רב כוחה של תפילה תמימה! ידוע תדע כי כבר נחתם דינו של בנך שיסתלק מן העולם, אך תפילותיה ודמעותיה של האם העבירו את רוע הגזרה; ולא בלבד שבנך יבריא אלא שבזכות תפילותיה יזכה לאריכות ימים!"
ליבו של רבי שמעון עלה על גדותיו מאושר. כשבא בשערי ביתו, דומה היה כאילו אינו פוסע, אלא מרקד; הוא בישר לאשתו את דברי הרבי. ואכן, הם החלו לראות עין בעין בנס המתחולל לנגד עיניהם; הילד החולה שכבר שכב ללא ניע, נטול גוון של חיים – פקח את עיניו, ואדמומית פשטה בלחייו. מיום ליום שבו כוחותיו אליו, עד שעמד על רגליו בריא ושלם.
דברי רבינו התקיימו בו עד לאחת; הוא עלה עם אביו לארץ הקודש, והסתלק לעולמו כבן מאה שנה!
ללמדך, כי לעולם לא אפסו חסדיו יתברך, וכי "אין שום ייאוש בעולם כלל!"
תפילה שהצילה חיים
תפילה שהצילה חיים - התפרסם בעלון "באהלי צדיקים" שיוצא לאור ע״י אגודת אהלי צדיקים
ג' אייר ה׳תשס״ח
"דינה" כך קראו לי הורי כשנולדתי. חיי התנהלו על מי מנוחות, לפרנסתי עסקתי כמזכירה רפואית באחת מבתי החולים בארץ וב״ה התפרנסתי בכבוד
רקמתי קשרי ידידות עם פרופסורים מן השורה הראשונה. נשאתי לבעלי –מהנדס מחשבים בכיר בחברת מחשבים גדולה באזור המרכז ויחד ניהלנו אורח חיים מסורתי "לייט", מה שנוח ומסתדר –מקיימים ומה שלא אז דוחים למועד אחר, אם בכלל, כאילו הייתה התורה רכושנו הפרטי לעשות בה כרצוננו.
ב״ה זכינו והמשפחה גדלה שתי בנות ושלשה בנים שהסבו לנו נחת וגדלו כפי שכל ילד אחר גדל, השתלנו להעניק לילדנו את המרב ואת המיטב ועשינו הכול כדי שלא יחסר להם מאומה.
הבן הבכור גיא שמו הגיע לגיל בית הספר התלבטנו לאן לשלוח אותו לת״ת או לבית ספר החלטנו לבסוף על ממ״ד הקרוב לאזור מגורנו, והוא עלה והתקדם יפה בלימודיו. . .
יום בהיר אחד אני מקבלת שיחת טלפון ממזכירת בית הספר שניסתה בכל כוחה להישמע נינוחה ורגועה ובפיה שאלה "תמימה"
"אמ. . תאמרי לי בבקשה. . הבן שלך רגיש לתרופות?"
"לא. . לא ידועה לי רגישות לתרופות. . אבל למה את בכלל שואלת"?
"לא לא שקרה משהו. . . פשוט גיא התלונן על כאבי ראש חזקים וביקש אקמול, ו. . . לאחר שבלע את הכדור התלונן על סחרחורת ובחילות. . וחששתי אולי זה בהשפעת הכדור. . . בעצם הנה הוא כאן לידי את רוצה לדבר איתו?"
"אמא אני לא מרגיש טוב" נשמע קולו החלוש של בני
"מה יש לך. . . מה אתה מרגיש?"
"בהתחלה כאב לי הראש ועכשיו יש לי סחרחורת"
"תמתין בחדר המזכירה ואני מייד באה לאסוף אותך"
ביקשתי רשות ממנהל המחלקה לאסוף את בני הביתה
כאמא לילדים וכמזכירה רפואית ידעתי או יותר נכון חשבתי שאני יודעת לא לעשות עניין מכאב ראש.
אספתי אותו הביתה למנוחה, זה בטח יעבור אמרתי לעצמי רק קצת מנוחה ומחר הוא חוזר לבית הספר בריא. . .
בבוקר קם גיא עם כאב ראש חזק משל אתמול וסחרחורות חזקות, זה כבר נשמע לא טוב, החלטתי לקחת אותו לבדיקות, כמזכירה רפואית חשתי תחושת בטחון כל ידידי הם רופאים ומומחים מהטובים בכל תחום. אבל למה ללכת רחוק הרי בס״ה מדובר רק בכאב ראש? ! . . .
ביקשתי סדרת בדיקות כדי לשלול כל מיני מחשבות העולות במצבים מעין אלו. . . ומתוקף תפקידי נענתי בחיוב, מה שאצל אמא אחרת היה מצריך לקבוע תור לעוד שבועיים או אף יותר.
זה התחיל בבדיקות שגרתיות שהחלו להראות שהבעיה חמורה יותר ממה שחשבתי בתחילה, וכהרף עין נשלחתי בדחיפות לעריכת בדיקת CT ובדיקת MRI מוחי.
כשעתיים ומחצה -שעבורי עברו כנצח- חלפו מאז הבדיקה ועד לפענוח התוצאות. מבטי הרופאים והלחשושים שמסביב אמרו עבורי הכל. הבנתי שהבעיה חמורה מעבר לחלומותיי הגרועים ביותר. ביקשתי שיאמרו לי את כל האמת ורק את האמת גם אם היא קשה.
דפיקות הלב עברו מזמן את סף המהירות המותרת הרגשתי שהחמצן בריאותי אוזל והתחלתי לבכות. בכי חרישי שרק בורא עולם שומע בכי שבוקע את כל הרקיעים ומגיע היישר לכסא הכבוד.
מבין עיני הדומעות יכולתי לראות רופאים בכירים שאיתם עבדתי בבית החולים שהוזעקו במיוחד עבורי לחוות דעת רפואית נוספת.
"היכן ניתן לאתר את בעלך כרגע?" שאל מנהל המחלקה. שאלה שלא הותירה כל ספק לגבי חומרת המצב, מצב שדורש צורך בהתייעצות עם בעלי אכן נראה לי אינו פשוט. שאלתי במה המדובר ומה בדיוק מאובחן. נספר לך ולבעלך ביחד. . .
בעלי שהה באותם רגעים בחדר הישיבות בחברה בה הוא עבד לישיבה דחופה המחייבת את כל הנוכחים לכבות פלפונים. הקול המתכתי שבקע ממכשירו הסלולארי " המנוי לא ענה לשיחתכם אנא נסו במועד מאוחר יותר. . ." כאילו שיש מועד מאוחר יותר לסיטואציה אליה נקלעתי. . .
הזמן לא פעל לטובתי, הבנתי שהמצב קריטי בראשו של גיא אובחן גידול בגזע המוח. "באת ממש בזמן, המתנה של עוד יום או יומיים היתה מביאה את המצב לבלתי הפיך."
המילים גידול בגזע המוח הדהדו בחלל האויר, לזאת לא ציפיתי, לא האמנתי שכאב ראש תמים יכול להיות סימן לגרוע מכל, ויתרה מכך עלי להתמודד עם המצב ברגעים הקריטיים לבד, ללא תמיכת בעלי. מה שנותר לי באותם רגעים זה רק להתפלל. . .
ותפילה מעין זו יש רק ברגעי אמת נדירים, שאז מקלפים את כל העטיפות החיצוניות העוטפות אותנו בחיספוס במשך חיינו ואז בוקעת האמת הצרופה שמראה שבלי סיעתא דשמיא איננו אלא שבר כלי וכל הסובב אותנו אינו אלא דמיון תעתועים שבמקרה הטוב יכול להועיל רק כדי להרגיע את המצפון ותו לא. ואני שתמיד חשתי בטחון לפחות בתחום הרפואי שהרי אני מזכירה רפואית בכירה מוקפת בטובי המומחים בכל תחום, פתאום כל הבטחון העצמי התנדף והרגשתי כמו עלה נידף ללא כל קרקע מוצקה.
קולו של מנהל המחלקה קטע את רצף המחשבות שלי "דינה צריך לנתח. . . ודחוף. . . בגיל כזה של ילדך כל יום שעובר יכול להיות קריטי. . ."
"התפנה מקום בחדר ניתוח למחר בצהרים, ואנו נעמיד לך את טובי המומחים וצוות המנתחים הטוב ביותר במחלקה. . ."
גדול עלי להחליט לבד, אני לא מסוגלת להחליט החלטות כאלה בצורה חפוזה אחרי הכל מדובר באחריות כבדת משקל מה עושים? ? ? חשבתי לעצמי
"דינה אני ממתין לחתימתך לניתוח בלעדיו אי אפשר להתקדם!" קטע את רצף מחשבותיי קולו של מנהל חדר הניתוח, והחזיר אותי למציאות הקשה. " אני חייבת לדבר עם אחי"! פסקתי נחרצות. "אחיך? ! מה מי אמ. . . " גמגם מנהל חדר הניתוח "מי זה אחיך?"
"אחי חזר בתשובה ונעשה חסיד" אמרתי כאילו שהשאר כבר מובן מאליו. . . O. K"" שתיקה. הוא חיכה למוצא פי, ומשבושש לבא המשיך לשאול "מה הידע שלו ברפואה? ? ? " "רפואה! ? ? לא! ! יש לו קשר לבורא עולם ולצדיקים" כאילו שלמישהו אחר אין את הקשר הזה, אבל כך לפחות עניתי באותו רגע בלי הרבה זמן לחשוב.
תשובתי למנתח הפליאה אותו עוד יותר והוא הרים גבה. יכולתי לחוש את מה שעובר לו בראש באותם רגעים, בטוח היה שדעתי נטרפה.
"דינה אני חושב שאת לא מבינה את דחיפות העניין, במצבו של בנך אין הרבה זמן למשחקים ועלייך להחליט עכשיו במהירות"
ביקשתי את הסלולארי שלי למרות ההוראה החד משמעית שבחדר ניתוח אין להפעיל מכשירים סלולאריים, אך דחיפות העניין גרמה לכולם להעלים עין.
"רותם! זו דינה "
"כן זיהיתי אותך לפי המספר. . .
", אני זקוקה לעזרתך הדחופה"
"מה קרה הכול בסדר?"
"אמ. . . כן. . זאת אומרת לא! !"
"תשמע אני כרגע בבית החולים במחלקת. . . ביחד עם גיא, גילו לו מחלה קשה בגזע המוח"
לא יכלתי לעצור את פרץ הרגשות והתחלתי לבכות בכי היסטרי שמעולם לא בכיתי כמוהו בכי כזה שיש בכוחו לבקוע את כל הרקיעים. ."ואני לא משיגה את בעלי. . וחייבים להחליט מהר. . . אני חייבת עצה של רב גדול. . יש לך למי לפנות?"
"תאמרי להם שלא יעשו כלום עד שאני מחזיר לך תשובה!"-קבע בנחרצות.
"הלו. . הלו. . רותם. . ."צעקתי לתוך האפרכסת רך הוא כבר ניתק.
"נו מה אמר אחיך?" שאל המנתח
"להמתין"
להמתין למי. . למה. . ?"
"לתשובה "
הדקות הבאות עברו כנצח חששתי שאולי טיפסתי על עץ גבוה מדאי והיה עלי להחליט לבד ויהי מה. אבל את הנעשה כבר לא ניתן היה להשיב.
בנתיים ההכנות לניתוח כבר החלו כאילו ידעו מראש שזוהי ברירת המחדל ואין שום מוצא אחר.
אחי, בינתיים הרים טלפון לחבר טוב שלו שיומיים לפני כן נסע לסבב קברי צדיקים באוקראינה, בניסיון לאתר אותו.
הוא התקשר אליו ומן הצד השני הוא שומע "נו נו. . . נו"
"תשמע אתה חייב לדבר מדובר במצב הגובל בפיקוח נפש " אמר אחי
"נו. . . נו. . . ותן בליבנו בינה להבין להשכיל. . . נו נו. . ."
אחי הבין שהנ״ל באמצע תפילת שחרית בקטע שלפני קריאת שמע ושוב צרח לסלולארי
"תקשיב טוב למרות שאתה באמצע תפילה אם אתה בסמוך לקבר של צדיק תתפלל עכשיו דחוף על אחייני גיא בן דינה. . . המצב קשה גילו לו את המחלה בגזע המוח וחושבים על ניתוח הוא זקוקה לישועה. . . אבל דחוף. . ."
"נו. . נו. . "
אותו חבר היה באותם רגעים בבית הכנסת המשוחזר של הבעל שם טוב במזיבוז, הוא יצא החוצה עטור בתפילין ורץ במהירות לציון הבעש״ט הנמצא במרחק של כ-250 מטר משם.
הוא הגיע כשכולו מתנשף לציון והזכיר את "גיא בן דינה לרפואה שלמה ללא התערבות כירורגית". הוא זיעזע את כסא הכבוד בתפילתו כאילו היה זה בנו יחידו ח״ו.
ובמקביל ללא כל מידע על מה שמתרחש במזיבוז ניסיתי שוב להשיג את בעלי והפעם הצלחתי. לא היה הרבה זמן להסברים ניגשתי ישר לעניין, הוא היה בשוק, הודעתי לו על החלטתי להמתין למה שאחי יאמר, בלית ברירה גם הוא הסכים, לא נותר לנו אלא להתפלל ולצפות לנס. . .
"רבש״ע גיא בסה״כ בן 8 עוד לא הספיק אפילו לחטוא ולשלם על מעשיו. . . אנא עזור ש. . . ש. . . יהיה נס. . ."צעקתי מקירות ליבי בצעקה שרק בורא עולם יכול לשמוע.
אחי התקשר ואמר שחבר שלו נמצא במזיבוז אצל הבעש״ט והוא מתפלל לרפואת גיא ושאבקש בדיקות חוזרות לפני הניתוח. .
זה נשמע הזוי אפילו עבורי וכל שכן שלא העזתי לבקש זאת מהצוות אבל כבר אין דרך חזרה, הטלתי את האחריות על אחי ואמשיך בכך.
לקחתי אויר וביקשתי בדיקה חוזרת, מין פריווילגיה שיש רק לעובדי בית החולים.
מנהל המחלקה הרים גבה, מעולם הוא לא שמע בקשה כזו שעה לפני ניתוח, הוא ניסה לשכנע בעדינות עד כמה הדבר מיותר הרי הבדיקות של אתמול דיברו בעד עצמן, ועברו חוות דעת של שלשה פרופסורים וכולם תמימי דעים בדיאגנוזה.
אך התעקשתי והוא נכנע!
גיא הובהל למכונת ה MRI לבדיקה נוספת. .
אפילו כופר כמו מנהל חדר הניתוח לא מצא באוצר המילים המפואר שברשותו מילה אחרת שמתארת את מה שהתרחש חוץ מ״נס".
הוא לא ידע להסביר אפילו לא במונחים רפואיים מסובכים את מה שהתרחש, "זה בניגוד לכל תרחיש אפשרי ולכל מה שלמדנו בפקולטה לרפואה. . התנצל חלושות. לפי כל מה שלמדתי הרי שניתוח היה ברירת המחדל. . . בניסיוני הרב שרכשתי במצבים מעין אלו זה תמיד הסתיים בניתוח. . . וכאן קרה משהו שאין לי מילים להסביר אותו. . .
גזע המוח היה נקי מכל גידול או משהו שמזכיר גידול.
- חודש אחרי כבר היינו עם גיא על ציון הבעש״ט כדי לומר מילה אחת "תודה"
סיפור יפה מפי אוריאל סעייד: מידי פעם אני מתפלל בימי שישי ברמות השבים (מושב ליד הוד השרון). ביום שישי האחרון היה ברית לתינוק בכור לזוג בעלי...
