לעלות לירושלים

לעלות לירושלים

רבי יעקב הרמן עלה לארץ מברית עוד לפני מדינה. הוא הקים את תושבותו בירושלים, וכיוון שראה זאת כזכות גדולה, הוא קיבל על עצמו מיום שעלה לארץ, שלא יישן מחוץ לעיר.

יום אחד נסע הרב הרמן לפגישה חשובה בתל אביב. הפגישה הלכה לכה ורכה, עד שרבי יעקב שם לב פתאום לשעה המאוחרת.

״עוד מעט אפסיד את האוטובוס האחרון״, אמר לחברו בבהלה, ״אני מוכרח לרוץ! ״

רבי יעקב לא היה אדם צעיר, אך התאמץ בכל כוחו להגיע במהירות לתחנת האוטובוס. הוא צעד במהירות ברחובות תל אביב, אך למרות כל הכל, כשהגיע לתחנה ראה את האוטובוס מתרחק.

צרה! מה יעשה עכשיו? באותה שעה לא פעלו מוניות שירות, אבל רבי יעקב קיבל על עצמו לא לישון מחוץ לירושלים בקבלתו! מה עשה? אחז הוא את תיקו בידו והתחיל ללכת. כן, הוא פשוט התחיל לצעוד את כל הדרך הארוכה מתל אביב לירושלים!

כך צעד כשעה כארבע שעות, עד שלפתע נשמע רעש מנוע, אורות הבליחו מאחוריו, ומכונית חלפה על פניו. חלפה — ונעצרה מעט לפניו בחריקת בלמים.

מתוכה הציץ נהג מופתע וקרא: ״רבי הרמן! מה אתה עושה פה? ״ הרב הרמן הביט בנהג, והמחתו הרבה בתלמיד שלו. ״אני בדרך לירושלים״, מסביר התלמיד למשתומם, ״אינני ישן מחוץ לעיר, והאוטובוס האחרון כבר חלף״.

התלמיד הזמין את הרב להיכנס למכונית והציע להסיעו הביתה. ״תגיד לי, רבי״, הוא שאל אותו, ״הרי גם אם היית צועד כל הלילה לא היית מספיק להגיע לירושלים ולישון בה! אז למה התחלת ללכת? ״

״אהה. . . ״ חייך הרב, ״אם ברצונך לקיים מצווה שה׳ ציוה עליך, עליך להתחיל בה, לזנק ולהתחיל בה, והקדוש ברוך הוא ידאג לכל השאר. ״

בונה ירושלים ה'

בונה ירושלים ה'

הרב יוסף חיים זוננפלד שמח תמיד לראות בבנינה של ירושלים עיר הקדש. בכל פעם שהיה שומע על שכונה חדשה שקמה היה מזדרז להגיע לראותה, וכמעט שלא השאיר שכונה שלא ביקר בה.

כשהיה עובר בשכונות החדשות, היה אומר, בכל פעם מחדש, בשמחה: "בונה ירושלים ה'! בונה ירושלים ה'! ברוך ה', זוכים אנו לראות איך ירושלים הולכת ונבנית אחרי אלפים שנה של חרבן ושממה."

פעם נזדמן יחד עם מלוויו לשכונות טלביה וקטמון, שכונות חדשות במערבה של ירושלים. כשראה הרב אמר למלוויו בהתפעלות: "הנה ירושלים הולכת ונבנית, הגאולה מתקרבת!"

אמרו לו מלוויו: "הרב, השכונה הזאת אינה שכונה של יהודים, היא שכונה ערבית! אין היא מסמנת את ההכנה לגאולה!"

הרב ענה למלוויו: "ומה בכך שערבים גרים בשכונה זו? אבותיהם החריבו את הארץ והערבים שבנו עכשיו את הבתים חייבים לתקן את מעשה אבותיהם. הם בונים בשבילנו! אל דאגה, כל הווילות המהודרות ובנייני הפאר, כולם עוד יהיו שלנו!"

המשיך ואמר בהתפעלות עצומה: "אני זוכר עוד את הזמן בו כל האזור הזה היה מדבר שממה. . . שועלים ותנים טיילו בו. . . אשרינו שזכינו לראות את ירושלים בבנינה, בונה ירושלים ה'!"

[היום, באמת, שכונות טלביה וקטמון הפכו להיות שכונות יהודיות אחרי שכל תושביהם הערבים ברחו מהם בזמן מלחמת העצמאות. ]

אבן מאבני ירושלים

אבן מאבני ירושלים

הרבי מסלונים, מחבר הספר "נתיבות שלום", גר בשכונת "מאה שערים" שבמרכז ירושלים.

כבר כמה שנים שהרבי לא מרגיש טוב. לאחר תקופה ממושכת שהרב חש ברע, רופאו האישי בא לבודקו.

הוא בדק את נשימתו של הרב, את הדופק ואת מצבו הכללי.

בתום הבדיקה נתן הרופא לרבי את רשימת התרופות והוסיף: "כבוד הרב, דע לך שנשימתך אינה טובה. לפי דעתי, אתה צריך לטוס לחופשה באירופה, אולי לשוויץ. שם תוכל לנשום את האויר המיוחד של שוויץ. האויר הצח יועיל מאוד לנשימותיך!"

הרופא יצא מן הבית, והרבי קרא למשמשיו. המשמשים נגשו אל מיטתו של הרבי, נצבו בדריכות והקשיבו לדבריו. . .

האם הרבי יציע לנו לבוא עמו לחוץ לארץ בעיקבות עצתו של הרופא? הרהרו בלבם. . .

"אתם יודעים" אמר להם הרבי, "הרבה רופאים מציעים לי שאסע לשוויץ בכדי שאוכל להרגיש טוב יותר.

הם לא מבינים כמה האויר בירושלים מחיה אותי! הם לא יודעים שכל מה שאני חי ונושם, ברוך ה', זה בזכות האויר הקדוש של ירושלים עיר הקדש!

טובה לי אבן אחת מאבניה של שכונת "מאה שערים" שבירושלים, מכל אוירה "המשובח" של שוויץ! ! !"

קולות רעש אהובה

קולות רעש אהובה

השנה שנת תש״י, לפני למעלה משישים שנה. באותה תקופה היה רבה של שכונת שערי חסד, הרב יעקב משה חרל״פ, כבר זקן מאוד. בקושי היה הרב יוצא מביתו, וימים רבים שכב חולה מוטל על מיטתו.

הרב שכב בביתו ובניו סעדו אותו במיטת חלייו. הם טיפלו בו ודאגו לבל יפריעוהו.

באותו זמן החלו עבודות לתיקון ושיפור סימטאות השכונה. הפועלים תכננו לסדר את המרזבים ואת צנרת הביוב, ליישר את המדרכות ולסדר את הכבישים.

הפועלים הגיעו לשכונה עם משאית גדולה. היו מונחים בה כלי העבודה ועוד מכשיר אחד גדול במיוחד.

ילדי השכונה הצטופפו סביב המשאית והביטו בכלים שעליה.

"מה זה המכשיר הזה?" שאלו אחד את חברו.

אחד מהגדולים שבחבורה התחיל להסביר: "אתם לא יודעים? זהו הגנרטור."

"מה? ? ?"

"גנרטור. בכדי שהפועלים יוכלו להשתמש במכשירים חשמליים, הם מפעילים את הגנרטור. הגנרטור פועל באמצעות דלק ומייצר חשמל. אחרי שהוא יתחיל לפעול יוכלו הפועלים לחבר אליו מכשירים חשמליים שונים, כמשל: שקע של מנורות כדי שיאירו בשעת העבודות בלילה, או מקדחה העובדת על חשמל, וכך הם יוכלו לעבוד."

המשאית חיפשה מקום בו תוכל להניח את הציוד. היא עברה בסמטאות וחנתה סמוך לביתו של הרב חרל״פ, שם מצאו הפועלים מקום נוח לפריקת הציוד ולהעמדת הגנרטור.

כולם הביטו במשאית הפורקת את הציוד. המשאית הורידה את הגנרטור הכבד והפועלים החלו להפעילו.

רעש גדול נשמע ברחבי השכונה.

"אוו אה, זה ממש מרעיש. . ." חלק מהילדים שעמדו קרוב לגנרטור אפילו סתמו את אזניהם.

הגנרטור הועמד ממש מתחת לחלון חדרו של הרב חרל״פ. הרעש נשמע היטב בכל חדרי הבית. בניו של הרב החלו לדבר זה עם זה ולטכס עצה מה לעשות, הרי רעש כזה יפריע את מנוחת הרב הזקן והחולה! ישנם מקומות אחרים בשכונה בהם אפשר להעמיד את הגנרטור, מקומות שבהם הוא לא יפריע כל כך.

הרב, השוכב במיטתו, שם לב לתכונה ולרחשים בין בניו.

"מה קרה? מדוע אתם נראים מדאגים?"

"אבא, אנחנו מנסים לחשוב על פתרון איך להרחיק את הגנרטור שרעש כזה אסור שיפריע את מנוחתך!"

מפניו של הרב חרל״פ נכר היה שאינו מרוצה מהתכנית להרחיק את הגנרטור:

"בני, אני מבקש מכם. . . כל ימי נהניתי להסתובב ברחובותיה של ירושלים ולראות איך היא הולכת ומתקדמת ומתפתחת. עכשו, שאינני יכול לצאת מביתי, זכה לפחות להנות משמיעת הרעש של בניין ירושלים. . ."

מחנך טוב הוא מחנך ששוכחים אותו

מחנך טוב הוא מחנך ששוכחים אותו

היום לא הייתי בבית הספר, ויצא שהתכתבתי עם אחד התלמידים שלי שמתוך תסכול כתב לי שבית ספר זה דבר מיותר. התכתבנו ארוכות והשתדלתי להראות לו איך לצד כל הקושי והבעיות שיש במערכת, הוא מקבל ממנה הרבה דברים, עד כדי כך שהוא מתקשה לשים לב לערך שלהם בחייו.

זה הזכיר לי את התסכול הנצחי של מורים ביסודי ובתיכון על כך שהם מחנכים תלמידים בשנים הכי מאתגרות ואז התלמידים יוצאים למכינה קדם-צבאית ושם נופלים כל האסימונים וכל ההצלחה מיוחסת למוסדות הבלתי פורמליים ולא לבית הספר שמניח את התשתית.

ונזכרתי בשיחה שהייתה לי פעם עם הרב עדין (שטיינזלץ).

ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים במשרד של הרב עדין שוחחנו שיחת אגב תוך כדי שהבאתי לו משהו. בין לבין נכנסנו בדברים על תפקיד המחנך.

"מי הוא המחנך הטוב בעיניך?" שאל אותי הרב עדין. "מחנך טוב" עניתי "הוא אחד שהתלמידים לא שוכחים. מחנך שהדמות שלו הולכת עם תלמידיו לאורך שנים והם חיים לאור הדברים שהם קיבלו ממנו".

הרב עדין הביט בי בעיניים הבהירות שלו, ואחרי שהייה אמר: "אני חושב שמחנך טוב הוא דווקא מחנך ששוכחים". הבטתי בו בעיני עגל, התקשיתי לרדת לסוף דעתו, והוא פירט:

"תחשוב על גננות. מעטים הילדים שזוכרים את הגננת שלהם, ועם זאת אין לי ספק שהן אולי הדמות שהכי משפיעה על כל אורחות חייו של האדם — ממש עד פטירתו מן העולם. . . ההצלחה של גננת או של מחנכים בגיל הרך מתבטאת בכך שההרגלים אותם הם מקנים לילדים הופכים להיות חלק מדמות האדם שלו. זה לא שיש ילד, ועליו מועמסים ההרגלים מבחוץ באופן שהוא זוכר מי אמר לו מה או מי חינך אותו לכך. החינוך הופך ל״שקוף״ עבור הילד, כמו רדיד שצמוד לנפש שלו, ובדיוק משום כך הוא מוצלח. לכן אמרתי לך — מחנך טוב הוא מחנך ששוכחים. וגם לך לא יזיק אם ישכחו אותך קצת. . .".

בתור מחנך אני חושב הרבה על המילים האלה שלו. מחשבה של צהריים.

לחיים!

הרב אליהו והרבי מחב״ד בחיבור נפשי

סיפר הרב מנחם גלוכובסקי מרחובות: רבות סופר על החיבור הנפשי בין הרב אליהו זצ״ל לבין הרבי מחב״ד. באחת הפעמים שהגענו אל הרבי כשליחים של חב״ד, נוכחנו שוב עד כמה החיבור הזה אמיתי. הרבי היה נוהג לשלוח אותנו מדי פעם לרב מרדכי אליהו זצוק״ל עם שליחויות שונות. באחת הפעמים שהיינו אצלו שלח איתנו הרבי שני בקבוקי וודקה לשני הרבנים הראשיים. בשעה שהוא נתן לנו את הבקבוקים, הוא ביקש מאתנו להגיד לרבנים שאין חשש של תרומות ומעשרות, כי הם עשויים מפירות של חו״ל.

הגענו לארץ והבאנו את הבקבוקים לשני הרבנים הראשיים. הרב אליהו זצ״ל קיבל את הבקבוק, סובב אותו בידו, ולפני שהספקנו לומר משהו הוא שאל האם הופרשו תרומות ומעשרות מהפירות שמהם נעשית הוודקה.

נבהלתי. אבל בהכירי את הקשר המיוחד שהיה בין הרב אליהו לרבי מחב״ד ענيתי מיד כי כשהרבי נתן לנו את הבקבוקים הוא ביקש למסור כי אין חשש תרומות ומעשרות בוודקה הזאת, כי היא מפירות חו״ל.

קפיצה ליוסף הצדיק

קפיצה ליוסף הצדיק

אני מורגל בניסים של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, אבל הנס הזה הוא פלא שלא ראיתי כמותו ולא שמעתי עליו בחיי. נסעתי עם הרב לנחם את הרב מנחם פליקס, שהבת שלו נרצחה על-ידי מחבלים. הרב הלך לנחם וראיתי שנפשו היתה נסערת. לאורך כל הדרך חזרה הוא היה אחוז בשרעפי קודש והורה לנו לנסוע לקבר יוסף בשכם.

אני הייתי תפוס בשרעפים אחרים. כל הכביש היה מלא מחסומי אבנים וצמיגים בוערים. רוני הנהג נסע ביניהם במהירות מרובה, ואני חיכיתי שהרב יגיד לו להאט, אבל הרב לא העיר לו מאומה.

הגענו למקום שבו היו בבת-אחת על הכביש חמישה צמיגים בוערים וכבר לא היה אפשר לתמרן בינהם. הרב אמר לרוני: "סע, אל תעצור". הוא החל לנסוע על הצמיגים הבוערים ואני הייתי בפחד. זו סכנה, אבל לא העזתי לומר דבר. רוני המשיך לנסוע על הצמיגים הבוערים כאילו הוא נוסע על הכביש, ושאל לאן לנסוע. "לקבר יוסף", אמר הרב.

אני מכיר את הגזרה הזאת כמו את כף ידי. בצבא אני משמש כאלוף-משנה במילואים, וכמה פעמים פיקדתי על הגזרה הזאת. הדרכתי את רוני לתוך שכם בכבישים שנסעתי בהם עשרות פעמים. הייתי מכיר שם כל סימטא וכל רחוב, כל בית וכל דייר. מכיר את העיר ביום ומכיר אותה בלילה. בעיקר בלילות היינו מסתובבים שם, עוצרים אנשים ומחסלים את מי שצריך לחסל, ועושים עוד כל מיני מעשים שאסור לספר.

שכם היא לא כפר תמים גם בימי חול רגילים. זוהי עיר מלאה רוצחים. רוב המתאבדים היו יוצאים משכם ומהכפרים שבסמוך לה. בתקופה ההיא כל האיזור היה משולהב בצמיגים ובאנשים מלאים חמת רצח. והנה אנחנו נוסעים בשכם לפי הדרכת הרב, ולפתע אני מוצא את עצמי בסמטה שאני לא מכיר. גם רוני הנהג, שהיה עם הרב כמה וכמה פעמים בשכם, לא מצא את דרכו. תקועים היינו בשכם ולא מוצאים את ידינו ורגלינו.

רוני שאל איפה אנחנו, ונאלצתי להגיד לו שאני לא יודע. פתאום אני בבלק-אווט, כאילו קיבלתי מכה בראש. לא יודע להסביר מה קרה באותו חלקיק שנייה. הרב, ששתק כל הדרך, דיבר ואמר: "תפתחו את הדלת, הגענו".

עד היום אני לא מבין איך הגענו. כמה וכמה פעמים עברתי אחר כך על המפות של שכם, ולא הצלחתי להבין איפה טעינו ואיך הגענו. קראתי כמו כולם על הסיפורים הללו של קפיצת הדרך שהיו לצדיקים, ואני חושב שהייתי עד לאחת כזאת.

כוח התפילה בשעת הלחץ

סיפר הרב אליעזר קשתיאל בשיעור על תפילה וירושלים, שפעם הוזמן לדבר בפני חיילי סיירת אגוז. הרב דיבר על כוח התפילה, על הרגעים שבהם אדם מגלה שאין לו באמת על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.

בסיום השיעור ניגש אליו חייל מילואים חסון, עם כיפת כותל לראשו. הוא עמד מול הרב במבוכה ואמר בשקט:

״במלחמה… בזמני לחץ… התפללתי לאלוקים. ״

הרב חייך אליו ואמר: ״אשריך. ״

אבל אז פניו של החייל הרצינו. בקול חנוק מדמעות הוא אמר:

״אני מתבייש… איך אני פונה לאלוקים ברגעי פחד ולחץ, אבל ביומיום לא באמת עושה את מה שאלוקים רוצה ממני…״

והוא עמד שם, לוחם חזק מבחוץ — אבל עם לב טהור ורגיש כל כך מבפנים.

איזו בושה טהורה. איזו אמת. כמה קדושה מסתתרת בלב של עם ישראל.

הערך האלוקי שבכל דבר: סיפור מהצדיק הירושלמי רבי אשר פריינד

הערך האלוקי שבכל דבר: סיפור מהצדיק הירושלמי רבי אשר פריינד

סיפור על הצדיק הירושלמי, רבי אשר פריינד (האנשים קראו לו "ר׳ אושר"), מהצדיקים הירושלמים של פעם. יש עליו המון סיפורים. הנכד שלו הלך לכל התלמידים המבוגרים שעוד נשארו בחיים, ליקט את כל הסיפורים והדפיס ספר.

יש שם סיפור שהם נסעו פעם למירון ביחד, הוא עם התלמידים שלו. הם באו עם ארגזים של אוכל, והיה שם איזה אוכל שהיה חלקו מקולקל — אני לא יודע, אולי ארגז תפוחים או משהו כזה. התלמידים רצו לזרוק את זה לוואדי, כמו שאומרים: "מי צריך את זה?".

אז הוא עצר אותם. הוא לקח סכין, התחיל לחתוך את התפוחים, להוציא את כל החלקים הרקובים ולארגן ארגז חדש של כל החלקים הטובים. והוא אמר: "קחו".

ומה הם רוצים לספר בזה?

הוא לא הסתכל על התפוח. הוא הסתכל שיש כאן דבר עם ערך, והערך הוא תמיד אלוקי — וסתם להשליך דבר כזה זה עוול.

זו דוגמה של הסתכלות שונה. אם בן אדם לומד לשנות את ההסתכלות שלו, הוא יכול להגיע למשהו מעין הסתכלות אמיתית עד הסוף. אבל זה לוקח הרבה זמן. אם באמת עושים את העבודה וזה משתנה — אז אפילו כשבן אדם עייף או מצוברח, הוא שומר על ההסתכלות הזאת. אם זה רק "כאילו", אז כשהוא עייף זה בורח לו: זה רק תרגיל, זה לא אמיתי.

זכרונם המופלא של החיד״א ושל החזו״א

זכרונם המופלא של החיד״א ושל החזו״א

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ״ו, ג')

"'אם בחקתי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה" (רש״י)

ידועה העובדה שהרב חיד״א ע״ה היה בין המורשים היחידים להיכנס לספרייה הגדולה בצרפת, שם נמצאים כתבי יד עתיקים של כל גדולי העולם, ביניהם פוסקים ראשונים כמלאכים. החיד״א העיד על עצמו שראה כתבי יד של רש״י ושל הרמ״א. ואמנם הוא לא קיבל רשות להעתיק מאומה, אלא לראותם בלבד. סיפר החיד״א על עצמו שהיה קורא את הדברים, ואחר כך היה יוצא ומעתיק אותם מילה במילה בהשבעת קולמוס. בסוף הכתיבה היה מוסיף: "עד כאן עמד הקולמוס".

אין פלא שכך נהג מרן הרב חיד״א זיע״א, שהיה מלומד בניסים.

סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצ״ל: הפלא הגדול הוא על הזיכרון הצילומי המופלא שהיה ל״חזון איש" זצוק״ל. אני הייתי רגיל לבקר אצלו, ובאחד מביקוריי מצאתיו שהוא כותב. והנה נאלץ ה״חזון איש" להפסיק באמצע הכתיבה ולצאת לכמה רגעים. הבחנתי אחריו וראיתי שהוא חוזר וממשיך את הכתיבה, ובסופו של דבר הוא כתב: "עכ״ל (עד כאן לשון) הרשב״א". הבטתי כה וכה ולא ראיתי שום ספר של הרשב״א, לא על השולחן ולא בספרייתו. שאלתי אותו: מנין כבודו יודע את לשון הרשב״א? ענה לי ה״חזון איש" בענוותנותו שהוא למד את הרשב״א הזה "לפני כן". אך הוסיף לאחר מכן ואמר: תראה, את לשון הרשב״א צריך ללמוד בדקדוק עד מאה פעם.

הוסיף מרן הרב זצ״ל: לאחר מכן הלכתי לראות ולעיין ברשב״א, וראיתי שהוא מתאים מילה במילה עם לשון העתקת ה״חזון איש", ידוע כי הרשב״א כתב בדיוק רב, וככל שלומדים ומדקדקים ומעיינים במשפט אחד של הרשב״א זמן רב, בכל מילה ואות שלו, יורדים לחקר דעתו, ושרק אחר שינון עשרות פעמים ניתן גם לצטט לשונו בע״פ, דבר שראיתי בעמלו הגדול בתורה וגודל זכרונו המופלא של בעל ה״חזון איש" זצוק״ל.