"ארמדת המלט" של ניגריה היא אחת מפרשות השחיתות והכשל הניהולי האבסורדיות ביותר בהיסטוריה המודרנית.
בשנת 1970 הסתיימה מלחמת האזרחים בניגריה (מלחמת ביאפרה), והמדינה נזקקה לשיקום מאסיבי של תשתיות. באותו זמן, משבר האנרגיה העולמי של 1973 הקפיץ את מחירי הנפט הגולמי פי ארבעה. ניגריה, שהפכה ליצואנית נפט גדולה, מצאה את עצמה בן לילה עם הררי מזומנים וקופת מדינה מפוצצת.
השליט הצבאי של ניגריה באותם ימים, הגנרל יעקובו גוואון, הכריז על תוכנית פיתוח לאומית שאפתנית. הממשלה החליטה לבנות בתי חולים, כבישים, שדות תעופה, ובעיקר – מחנות צבאיים חדשים ובתי ספר עבור משרד הביטחון. לכל אלה היה צורך ברכיב מפתח אחד: מלט.
במרץ 1974, סוכנות האספקה הממשלתית העריכה כי ניגריה זקוקה לייבוא של כ-2 מיליון טונות מלט. אולם, בשל חוסר תיאום מוחלט, שחיתות פקידים, וחוזים כפולים שנחתמו עם מאות ספקים שונים ברחבי העולם, משרד הביטחון לבדו חתם על חוזים לרכישת למעלה מ-16 מיליון טונות מלט (חלק מהמקורות מדברים על קרוב ל-20 מיליון).
ניגריה הזמינה באותה שנה קרוב ל-50% מכלל תפוקת המלט העולמית המוצעת למכירה.
מכיוון שהממשלה הניגרית הייתה עשירה מאוד, היא הסכימה לשלם מחיר מופקע של כ-115 דולר לטון – פי שלושה ממחיר השוק העולמי באותה תקופה. חברות ספנות וספקי מלט מיוון, רומניה, ספרד, ארה״ב וברית המועצות הבינו שיש כאן "מכרה זהב", העמיסו כל ספינה פנויה ומיהרו להפליג לכיוון ניגריה.
במהלך שנת 1975, מאות ספינות עמוסות במלט החלו להגיע בו-זמנית לנמל לגוס – הנמל המרכזי של ניגריה. לנמל לגוס הייתה יכולת לטפל בפריקה של כמיליון טונות סחורה בשנה בלבד. הממשלה הזמינה פי 16 מכך.
במהרה נוצר פקק ימי חסר תקדים. למעלה מ-400 ספינות עגנו בים הפתוח מחוץ לנמל, כשהן ממתינות לתורן להיכנס ולפרוק. התור היה ארוך כל כך, שספינות נאלצו להמתין בים בין שנה לשנתיים רק כדי להגיע לרציף!
המלט, מטבעו, רגיש מאוד ללחות. הספינות עמדו חודשים ארוכים באקלים הטרופי והלח של חופי מערב אפריקה. הלחות חלחלה לבטן האניות, והמלט הלח הפך לגושי בטון קשיחים וחסרי שימוש עוד לפני שפרקו אותו.
החוזה שנחתם עם הספקים כלל סעיף סטנדרטי של "דמי השהייה" – קנס שהממשלה הניגרית צריכה לשלם לחברות הספנות על כל יום שבו הספינה ממתינה מחוץ לנמל. ניגריה החלה לשלם מיליוני דולרים ביום כקנסות על הספינות העומדות בתור. חברות ספנות גילו שמשתלם להן הרבה יותר פשוט להשאיר את הספינה עוגנת מול חופי לגוס ולא לעשות כלום, מאשר להפליג ולחפש עבודה אחרת.
השחיתות הגיעה לשיאים חדשים: קפטנים של ספינות שיחדו פקידי נמל כדי שידחפו אותם לסוף התור, כדי להמשיך ולצבור את דמי ההשהייה המטורפים מהממשלה. חלק מבעלי הספינות קנו גרוטאות ימיות, מילאו אותן במלט זול או אפילו בחול, הביאו אותן לחופי ניגריה, ופשוט נטשו או הטביעו אותן בים לאחר שגבו את דמי ההשהייה והביטוח.
הפרשה שיתקה לחלוטין את הכלכלה הניגרית. מכיוון שהנמל היה חסום בארמדת המלט, סחורות חיוניות אחרות – כמו תרופות, מזון וציוד חקלאי – לא יכלו להיכנס למדינה, מה שהוביל לאינפלציה דוהרת ומשבר כלכלי.
ביולי 1975, בעקבות הכאוס הכלכלי והזעם הציבורי, הודח הגנרל גוואון בהפיכה צבאית ללא שפיכות דמים. הממשלה החדשה ניסתה לעצור את הטירוף: היא ביטלה באופן חד-צדדי את החוזים, סירבה לשלם את דמי ההשהייה, והורתה לבנק המרכזי של ניגריה לבטל את מכתבי האשראי לספקים.
הצעד הזה הוביל לגל של תביעות משפטיות בינלאומיות ענקיות נגד ניגריה בבתי משפט באירופה ובארה״ב (הידועה שבהן היא תביעת Trendtex Trading Corp v Central Bank of Nigeria). ניגריה טענה לחסינות ריבונית (שאסור לתבוע מדינה), אך בתי המשפט (בהובלת השופט המפורסם לורד דנינג בבריטניה) קבעו תקדים היסטורי במשפט הבינלאומי: מדינה אינה יכולה להתחמק מאחריות משפטית כאשר היא פועלת כיישות מסחרית רגילה בשוק החופשי. ניגריה נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים כפיצויים.
בסופו של דבר, ניגריה שילמה קרוב למיליארד דולר על מלט שרובו נזרק לים או התקשה לבטון חסר ערך, באירוע שנשאר עד היום בספרי הכלכלה כדוגמה קלאסית ל״קללת המשאבים" – המצב שבו עושר פתאומי ממחצבים מוביל לשחיתות ולקריסה מערכתית.