הצדיק שעמד בזכות אבותיו

שיחת עו״ד אפי דמרי באזכרת הרב שלום לוי זצ״ל פתיחה: לימוד המשפטים הראשון שלי מזמינים אותי לכנסים רבים, אבל כאן אני מתרגש באמת, מתרגש מאוד. אחרי כל דברי התורה שאמרו הרבנים שקדמו לי, אין לי עוד הרבה מה להוסיף. ובכל זאת, דבר אחד אני רוצה לומר: את לימוד המשפטים הראשון בחיי למדתי אצל הרב, זכר צדיק וקדוש לברכה. זה היה כאן, בקריית שמונה, אם איני טועה בשנת תשנ״ה או תשנ״ו, פחות או יותר. באותם ימים עבדתי ברבנות הראשית לישראל, והגענו לכאן לביקורת. אגב, על פסיקותיו של הרב באותה תקופה הרימו רבנים רבים גבה, אבל הוא ראה את הנולד. מה שפוסקים היום, ומה שרבנים מסכימים לו היום - הוא צפה כבר לפני שלושים שנה. היו שכינו אותו מעין "מורד", אבל הוא לא היה מורד; הוא פשוט קרא את הדור, וידע איזה דור עתיד לצמוח. כשהייתי מגיע אליו לקריית שמונה, היינו מסיימים את העבודה, והרב היה מבקש שאבוא אליו הביתה, אליכם. הוא היה מביא בשרים ומכין סעודה כיד המלך - הכנסת אורחים במלוא מובן המילה. ופתאום היה שולף מן הספרייה כרך של "חושן משפט" ואומר לי: "בוא נלמד חושן משפט." ולמדנו, ולמדנו, ולמדנו, והתפלפלנו. יום אחד אמר לי: "תגיד לי, מה אתה עושה פה? לך תלמד משפטים!" "כבוד הרב," אמרתי, "אני גר בטבריה, קשה לי." "לך תלמד משפטים," אמר. ומאז, ברוך השם, הכול היסטוריה. עוד דבר אני רוצה לומר: הרב היה איש של סוד בהרבה מאוד עניינים, גם בעניינים רגישים במדינה ובעולם, שמן הסתם איני יכול לחשוף. "אלהא דמאיר ענני" במוצאי שבת אחד הוזמנתי לראיון באחד מערוצי הטלוויזיה. ערוץ 14 עוד לא היה קיים אז. מולי ישבו שלושה מראיינים שמאלנים ועוד מרואיין ערבי. אותו ערב חל יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, ולפני שהתחלתי לענות לשאלות אמרתי להם: "תקשיבו, הערב הוא ערב גדול וקדוש מאוד - הילולא של רבי מאיר בעל הנס. כל מי שצופה בנו עכשיו - שידליק נר, ייתן שקל לצדקה ויאמר שלוש פעמים 'אלהא דמאיר ענני', ויראה ישועות!" מה שעשו לי באותה תוכנית. . . "הדתה!", בלגן שלם. טוב, הראיון הסתיים, ומוצאי השבת חלף. כעבור שבוע וחצי הוגשה נגדי תלונה לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו - הרשות המטילה קנסות על מי שמשמיע בשידור דברים פסולים. ומה כבר אמרתי? "אלהא דמאיר ענני, הדליקו נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס. . ." הסמכות היחידה של הרשות היא להטיל קנסות כספיים, והם ביקשו ממני מאה אלף שקל. התקשרתי לרב שלום לוי זצ״ל. "הרב," אמרתי לו, "אמרתי כך וכך, ועכשיו הזמינו אותי לשימוע. רוצים ממני מאה אלף שקל, ועוד מאה אלף שקל מן הערוץ, בגלל ה׳הדתה'. מה אני עושה? אני צריך להתייצב בפני הוועדה?" "תתייצב בפני הוועדה," אמר לי הרב. "תגיד שלוש פעמים 'אלהא דמאיר ענני', ותיכנס." הגעתי למשרדיהם בירושלים. שולחן עגול, בראשו יושבת ראש הוועדה, ומסביב חברי הוועדה, תל-אביבים כולם. נכנסתי ואמרתי: "אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני." אמרו לי לשבת, ויושבת הראש פתחה: "תגיד לי, עורך הדין דמרי, באיזו רשות אמרת בשידור 'אלהא דמאיר ענני'?" "גבירתי," אמרתי, "הרשי לי לומר לך דבר: זכותם של הצדיקים עומדת לעם ישראל לדורי דורות. לא נגרם נזק לאיש - להפך, מי שמאמין בכך רואה ישועות." היא הביטה בי ואמרה: "תקשיב טוב, עורך הדין דמרי. עליתי לארץ מתוניס בגיל שש, ואני זוכרת את אמא שלי בערב ההילולא של רבי מאיר בעל הנס: הייתה מדליקה נר ואומרת 'אלהא דמאיר ענני'. באותו מוצאי שבת הזכרת לי את אמא שלי, וגם אני התרגשתי. יאללה, לך הביתה." כל היושבים סביבה נדהמו: "מה? איך? מה קורה פה?" והיא אמרה: "זה בסדר. לך הביתה, אין כלום. כל הכבוד." התקשרתי לרב שלום וסיפרתי לו. הוא פרץ בצחוק ואמר: "אתה רואה? אמרתי לך - 'אלהא דמאיר ענני'. מה אתה דואג? הוא יעזור לך." "אלוהינו ואלוהי אבותינו" אנחנו נמצאים כאן בהילולא של צדיק ושל קדוש, של אדם שהיה תוכו כברו. דברי תורה כבר נאמרו כאן רבות. אדם שתוכו כברו - מה שהיה צריך להעיר, העיר ואמר; כל ימיו עמד במלחמות כדי שיבינו את משנתו, את תורתו. ולצערנו הרב, לוקח לאנשים שנים רבות להבין זאת. הרב אמר לי פעם: "תקשיב טוב. שלוש פעמים ביום אנחנו מתפללים תפילת עמידה, ואומרים בה 'אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב'. לכאורה, די היה לומר 'אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב' - למה להקדים 'אלוהינו ואלוהי אבותינו'?" אלא שאנחנו עומדים כאן בזכות אבותינו. כל אחד מאיתנו, כשיש לו צער, כשיש לו כאב - לאן הוא הולך? אל אבא או אל אמא, ואבא הולך אל אביו. וגם כשהם כבר אינם בין החיים - מה אנחנו עושים? הולכים לבית העלמין ומדברים איתם. וזה אמיתי, כי אצלנו הצדיקים שהלכו לעולמם עודם חיים. חבר הכנסת שחיפש את רבי יוסף קארו אספר לכם סיפור אמיתי, ובו אסיים; לא אכביד עליכם. הראיון ייתכן שחלק מכם כבר שמעו את הסיפור, אבל הוא קשור מאוד לרב שלום. מעשה ברב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, שיבדל לחיים ארוכים, שהיה קרוב לרב שלום לוי כאח; ואביו, הרב מרדכי אליהו, היה רבו של הרב שלום לוי. יום אחד, אם אתם זוכרים, הוציא הרב שמואל אליהו פסק הלכה האוסר להשכיר דירות לערבים. כל התקשורת סערה. הרב שמואל התקשר אליי ואמר: "אפי, אתה יוצא במקומי לכל כלי התקשורת." ערוץ 14 עוד לא היה אז; היו ערוץ 1, ערוץ 12 וערוץ 13, וזהו. הוזמנתי לראיון בערוץ מכובד מאוד, עם רייטינג כבד - אולי שלושה מיליון צופים, שהרי הערוצים האחרים עוד לא היו קיימים. איתי הוזמן אחד מחברי הכנסת מבני דודינו. שמו אינו חשוב; נקרא לו לצורך העניין "א'". הגעתי, התיישבתי מול המראיין, הצמידו לי אוזנייה ומיקרופון, ויאללה - התחלנו. המראיין היה שמאלני, והוא נתן את רשות הדיבור לחבר הכנסת הערבי. "תגיד לי," אמר לי, "הרב שלך גזען. איך אתה מסוגל לייצג אדם כזה?" "תקשיב טוב," אמרתי לו, "אתם עם 'מנחוס' - עם ביש מזל. כל דבר ירוק שהידיים שלכם נוגעות בו הופך לחול. תראו: קיבלתם את גוש קטיף. אותם פועלים שעבדו במשקים החקלאיים - כל עוד בעל הבית היה יהודי, הכול היה ירוק. כשמסרו את גוש קטיף, מסרו את החממות לאותם פועלים שעבדו בהן. קיבלתם את החממות, התחלתם לטפל בהן - והכול התייבש. אתה רואה? אתם עם מנחוס." התווכחנו בשידור, ובאוזנייה צעקו לי: "תפסיק! תפסיק!" עד שניתקו לי את המיקרופון, כי אני נכנסתי בו והוא נכנס בי, וחוזר חלילה. ואז הוא שב ואמר: "תקשיב, הרב שלך גזען. איך אתה מסוגל לייצג רב כזה?" "תגיד לי," אמרתי לו, "מה אתה רוצה ממנו? זה בכלל לא פסק ההלכה שלו." "כן? אז של מי?" "מרן השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, כותב זאת במפורש. מה אנחנו לעומתו? קטנים." "כן? ואיפה גר יוסף קארו הגזען הזה?" "מה, אתה באמת לא יודע? בצפת." "אה, יש עוד רב גזען בצפת? מה זה הרבנים האלה? כל הזמן מוצאים בצפת רבנים גזענים!" "כן," אמרתי לו, "רבי יוסף קארו גר בצפת." וכך הסתיים הראיון. כל מה שאני מספר לכם מצולם: הוא שודר גם בערוץ אל-ג׳זירה וגם בערוץ ערבי נוסף. יצאנו מן האולפן, והוא מקלל אותי ואני משיב לו, וחוזר חלילה. לא חשוב. המסע לצפת למחרת, כבוד הרב, מגיע רכב מסחרי גדול ובו צלמים וחברי כנסת מבל״ד - אלה ששונאים אותנו, ואלה ששונאים אותנו עוד יותר. באו לחפש איפה גר רבי יוסף קארו; רצו לדעת איפה גר "הרב הגזען". הכול מצולם, חבר׳ה, הכול מצולם. הם מגיעים בטנדר לתחנה המרכזית בצפת. חבר הכנסת יורד ופונה לעוברים ושבים: "סליחה, איפה גר יוסף קארו?" מביטים בו בתמיהה: "יוסף קארו? איזה יוסף קארו?" ושולחים אותו לכיוון בית העלמין העתיק. והוא הולך לבית העלמין העתיק. ולמזלו, היה זה יום ל״ג בעומר - יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, שבו עוברים בצפת עשרות אלפי אנשים. ואתם רואים אותו מדבר אל המצלמה, מבולבל לגמרי: "מה, כל האנשים האלה באים ליוסף קארו? ואני לא יודע שהוא גר פה? מה זה כל המכוניות האלה? מי כל האנשים האלה?" הוא מגיע לבית העלמין, מחנה את הרכב, הצלמים יורדים - כולם נרגשים, רוצים לראות איפה יוסף קארו, מי הוא בכלל. מי שביקר פעם בבית העלמין העתיק בצפת יודע: בצד שמאל יש שלושה מבנים וישיבה של חסידי ברסלב. הוא מגיע לשם ורואה אחד מוכר תפילין, אחר מוכר חוטים אדומים, זה מוכר כך וזה מוכר כך, ולידם חבורה של רבנים. הוא מסתובב ביניהם: "סליחה, אתה יוסף קארו? אתה יוסף קארו?" "יוסף קארו?" שואלים אותו. "מה הוא רוצה עכשיו?" "שמע, אני מחפש את יוסף קארו." "איזה יוסף קארו? שמע, תרד למטה." הוא יורד במדרגות. שם יושבים קבצני צפת, ואחד מהם, שיושב במקום אולי חמישים שנה, עטור ציציות, בעל זקן לבן ובגדים מרופטים, פוגש אותו ואומר: "אה, הנה יוסף קארו! תן לי עשרים שקל, אני יוסף קארו." והוא מתעצבן: "תפסיק! מה אתם היהודים? מה זה היהודים האלה?" ומקלל. "איפה יוסף קארו? אני רוצה לראות מי זה הרב הגזען הזה!" "לך עוד קצת קדימה," אומרים לו. הוא ממשיך לרדת במדרגות; מצד ימין יש גשר עץ. הוא חוצה את הגשר, מחפש את יוסף קארו, ומישהו מצביע: "הנה, אתה רואה שם, איפה שהחבר׳ה רוקדים? שם יוסף קארו." הוא מגיע לשם, למטה, ורואה כמה חסידי ברסלב: בקבוק ערק על הקבר, ויסקי, קצת צימוקים - אתם יודעים, הילולא. חבר׳ה שמחים עד הגג, מפזזים סביב האש, כולם רוקדים, ובאוויר ריח של ערק. הוא עובר מאחד לאחד: "סליחה, איפה יוסף קארו?" ואחד הברסלבים לוקח את הכיפה שלו, שם אותה על ראשו של חבר הכנסת ומושך אותו לרקוד - והוא מקלל אותו. וכל זה מוצג בטלוויזיה. "איפה יוסף קארו?" "הנה, פה, פה." "מה? באתי עד לכאן בשביל קבר? מה זה היהודים האלה?" תקשיבו, אין קללה בעולם, בעברית ובערבית, שלא קילל אותי ואת הרב אליהו. לא השאיר קללה. הגיע בקללותיו לדורי דורות, עד אברהם אבינו. לא השאיר לנו כלום. "איך סחבתם אותי עד לכאן בשביל לראות קבר?"

בלילה עלינו שנינו לשידור בתוכנית בגלי צה״ל, והוא מתרתח עליי בשידור: "אתה שולח אותי לקבר! אתם היהודים מאמינים בקברים, מאמינים במתים. . ." "תגיד לי," אמרתי לו, "עד כדי כך השנאה לעם היהודי מעוורת אותך? לא יכולת לחפש בגוגל 'רבי יוסף קארו'? היית רואה שהוא נפטר לפני כ-450 שנה. מה מסובך בזה?" "אתם היהודים מאמינים ברבנים שמתו לפני מאות שנים," אמר. "לא," השבתי לו, "אנחנו מאמינים בצדיקים מלפני אלפי שנים. ומה עם אברהם אבינו?" וכך הסתיים גם השידור ברדיו. בבית החולים למחרת - וכל מה שאני מספר מתועד ומצולם - בשעה שמונה וחצי בבוקר אני מקבל טלפון. "שלום, עורך הדין דמרי?" "כן." "מדברת פלונית, הבת של א'." "כן, מה?" "אל תשאל. אבא סבל בלילה מדום נשימה. לקחו אותו לטיפול נמרץ, הוא מאושפז בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים." ואני אומר: "מזמור לתודה!" "מה אתה ממלמל?" "ברוך השם," אמרתי לה, "למה לא לקחו אותו עד הסוף, שייגמר העניין?" "תפסיק, דמרי, תפסיק! תקשיב טוב: אבא רוצה לפגוש אותך." "אוהו," אמרתי, "איזה כבוד בשבילי לבוא לראות אותו מחובר למכונות הנשמה במחלקה הקרדיולוגית. איזו חגיגה!" עזבתי הכול, ביטלתי דיונים ואמרתי: "עכשיו אני נוסע להדסה עין כרם." אין תענוג גדול מזה: אדם שקילל אותך אמש, שאמר שאתה מאמין באבנים, שאמר שאתם היהודים מאמינים במתים מלפני מאות שנים - לבוא ולראות אותו במצב כזה. חסדי ה'. אני מגיע למחלקה הקרדיולוגית בהדסה עין כרם. בשל מעמדו קיבל חדר VIP; אגב, הוא מכהן כחבר כנסת עד היום. אני נכנס - החדר השלישי מימין, אני זוכר אפילו את זה - ורואה אותו שוכב במיטה, כל המכשירים סביבו, מסכים, צפצופים. "ששון ושמחה," אני אומר, ואני מבסוט. "תפסיק, דמרי, תפסיק." "תגיד לי," אני אומר לו, "אפילו מלאך המוות לא יכול עליך? היה גומר את העבודה, והיה לנו קצת שקט." "לא, לא," הוא אומר לי, "מישהו אחר היה חזק ממני." ואני מבסוט, רואה אותו, את המכשירים, את מכונת ההנשמה. לידו ישבו אשתו ובתו, ולידם ישב, בכבודכם, שייח' - אדם כבן תשעים, שייח' מוסלמי, ועל ראשו כיפה, מקל בידו, לבוש בבגדים הלבנים המסורתיים, אני זוכר אותו כמו עכשיו - זקן לבן, בלי שפם. למה אין להם שפם? עד היום לא הבנתי. לא משנה. חבר הכנסת, חלש, פונה אליי: "סליחה." "מה, לא שומעים אותך?" אמרתי לו. "סליחה, סליחה, סליחה. תסלח לי." "ואם אני לא רוצה לסלוח?" "לא, באללה, תסלח לי, תעשה טובה. אני רוצה לבקש סליחה. קיללתי אתכם. תעשה טובה." "טוב," אמרתי לו, "יאללה, בסדר." "תן לי את הטלפון של הרב אליהו, אני רוצה לבקש ממנו סליחה." "קח את הטלפון," אמרתי לו, "הוא לא יענה לך." נתתי לו את הטלפון, והוא ניסה, וניסה, וניסה - ולא הצליח. דברי השייח' ועכשיו תקשיבו טוב. פנה אליו אותו שייח' מוסלמי ואמר לו: "תקשיב טוב: את היהודים אסור לקלל. אסור לקלל, כי היהודים חיים בזכות אבותיהם. היהודים חיים בזכות הנפטרים שלהם." "אתה יודע מה ההבדל בינינו, המוסלמים, לבין היהודים?" הוסיף. "אצלנו, המוסלמים, איך קוראים לאדם? למשל: אבו איאד, אבו וליד - אבי בנו. ואצל היהודים, כשאדם עולה לתורה, איך קוראים לו? 'יעמוד פלוני בן פלוני' - בן אביו. "היהודים מזכירים את אבותיהם, ומפני שהם מזכירים את אבותיהם, אבותיהם שומרים עליהם תמיד. אף אחד לא יכול להם. ליהודים יש זכות אבות." ותשמעו: את הדבר הזה למדתי דווקא מפי מוסלמי. "בתפילה שלנו," אמר השייח', "אנחנו המוסלמים אומרים: 'לא אילאה אילא אללה, מוחמד רסול אללה' - אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד שליחו. והיהודים, שלוש פעמים ביום, אומרים: 'אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב'. היהודים פותחים את תפילתם באבותיהם שהלכו לעולמם - כל אחד באביו ובאמו, ובאברהם, ביצחק וביעקב. זה ההבדל בינינו לבינם. ולכן את היהודים לא מקללים, ולכן את היהודים אי אפשר לחסל - לא משנה איפה תשים אותם." דברי סיום אז רבותיי, אלה הזכויות שלנו. אלה הזכויות של הרב שלום, זכר צדיק וקדוש לברכה. הרב איתמר עומד כאן בזכות אביו, וכל אחד ואחד מכם עומד כאן בזכות הוריו. לכו ודברו איתם, בקשו מהם. אצלנו, היהודים, המתים אינם מתים: הגוף אולי איננו, אבל הנשמה קיימת. וכל אחד יראה את ברכתו, את מזלו ואת הצלחתו. לכו ודברו איתם. אנחנו מאמינים בהורינו שהלכו לעולמם, אנחנו מאמינים בצדיקים שנפטרו. מה נעשה? זה אנחנו - העם היהודי. יהי רצון שזכותו של הרב שלום תעמוד לנו, ושכל מה שתבקשו - תצליחו. לכו, רבותיי, לכו לבקש ולהתפלל, ותראו ישועות. כל טוב.

ליאורה קולטון אורלי:

ליאורה קולטון אורלי:

"אימי, עליה השלום, נולדה בסוסונוביץ שבפולין. אביה (סבי, שלא הכרתיו) היה בעל חנות בגדים. לימים עזב את הישיבה והתחיל לפתוח את חנותו בשבת.

באחד ממוצאי השבת, כשהיה בדרכו הביתה, ארבו לו כמה תלמידי ישיבה, שהחליטו ללמד אותו לקח. הכו אותו, ובעטו בו, והשאירו אותו מתבוסס בדמו בשלג.

סבי נמצא רק לפנות בוקר. פונה לבית חולים, אך לא שרד.

נשארה סבתי עם שני ילדים קטנים. אימי היתה אז בת שלוש ואחיה בן שנה וחצי.

אימי גדלה עם שנאה עזה לחרדים. "הם רצחו אותו" היא היתה אומרת. . .

כל משפחתה של אימי נרצחה בשואה.

אימי, ששרדה את מחנות הריכוז, נישאה לחייל יהודי מהבריגדה ועלתה לארץ.

שנאתה לחרדים עדיין היתה יוקדת. על זה גדלנו.

והנה, כשביתי גדלה ובגרה, היא התחילה לגלות עניין בדת. חזרה בתשובה והיא מנהלת אורח חיים חרדי, ליטאי.

כמובן שכולנו במשפחה נבהלנו. היינו בטוחים שאיבדנו אותה. אך לא! לאט לאט התחלנו להיחשף לדת, להתקרב, לגלות את האמונה.

אותם אברכים שרצו ללמד את סבי "לקח" גרמו לכך ששני דורות התרחקו מאד מהדת.

ביתי, שחזרה בתשובה, הכניסה לחיינו את החסד. והרי העולם אינו יכול להתקיים אלא אם קיימים בו שלושה קווים: דין, חסד, וביחד הרי זה רחמים".

הדרך של רבי זושא לקרב לשמים

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז׳נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין: ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא.

רבי זושא שאל את החוזה: ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם? ״

״אהה״, אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״.

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה? ״

החוזה מלובלין שאל: ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳? ״

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״.

האור החיים בוחר בעדנו

השבת היה לי מופת. אני מתלבט כבר הרבה זמן להחזיר את השיעור של האור החיים הקדוש לפני מנחה, משהו שהיה במשך שנה, שנתיים, והפסיק בקורונה. כי גם ככה הלוז של שבת מאוד עמוס, אבל התלבטתי ואמרתי: אם אני מתחיל, זה שבת בראשית. בסוף החלטתי שאני לא אתחיל, כי השבתות מתקצרות ואתה מוסיף עוד חצי שעה ללוז ככה בין התהילים למנחה וזה לא פשוט.

ואז הגעתי למנחה של שבת, ואין מניין — היינו תשעה בדיוק, אין מניין. אמרתי להם: חברה, בואו נלמד אור החיים הקדוש בינתיים. פתחנו אור החיים הקדוש. למדנו חצי שעה אור החיים הקדוש. עברה חצי שעה, בום, הגיע העשירי. אמרתי: טוב, אני הבנתי, אור החיים הקדוש לא נותן לנו פה אפשרות בחירה.

(הרב חייא בן חמו, שבת בראשית תשפ״ז)

הברכה של הרב מרדכי אליהו שהתקיימה

אנו שומעים על כל כך הרבה ברכות של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל שהתקיימו. בדרך כלל הרב לא היה מתנה את הברכה בחזרה בתשובה, אבל לפעמים הוא לא היה מברך עד שהמבקש היה מסיר איזה מונע או עושה משהו להרבות את זכויותיו. לפעמים היה מחכה לשעת רצון.

יש מקרים שבהם הברכה של הרב התקיימה אחרי שנים, במלואה, ולפעמים באופן ממש פלאי. מסתבר שצריך להיות "כלי" לברכה. יש על זה סיפור ששמענו מהרב אבינועם הורוביץ, ראש ישיבת קרית־ארבע:

מעשה באיש עשיר ששמו סגר עדס, שגר בברזיל והתברך בממון רב. אדם זה ידע לנצל את העושר שלו, והיה תומך קבוע במוסדות תורה בישראל. בכל העולם העושר הוא גם מקור לקנאה, בברזיל הוא גם מקור סכנה. כנופיות פושעים אורבות באופן קבוע לבני משפחות של עשירים לחטפם ולשחררם תמורת כופר נפש, וידיה של משטרת ברזיל קצרות מלהושיע. לפעמים מעצלות ולפעמים מחולשה. כך קרה לאשתו של אותו עשיר, שנחטפה על ידי כנופייה של שודדים אלימים במוצאי יום טוב ראשון של סוכות, והם תבעו בשביל שחרורה סכום כסף עצום.

הניסיון בברזיל לימד כי תשלום כופר לא פותר את הבעיה, לפעמים הוא רק מחריף אותה. זו הסיבה שבגללה אמרו חכמינו שלא משחררים את השבויים יתר מכדי דמיהן. לפעמים אחרי קבלת דמי הכופר היו השודדים חוטפים עוד ועוד מבני המשפחה. לפעמים היו הורגים את השבויים שלא יספרו פרטים על החוטפים.

חבר של משפחת האישה החטופה התקשר אלי במוצאי שבת שלנו, שזה עדיין שבת אצלם, ואמר לי: למרות שעכשיו עוד שבת וחג, היות שמדובר בפיקוח נפש, לך דחוף לרב מרדכי אליהו ז״ל שיפעל בשמים למען שחרורה.

הרב אליהו אמר לי: "לך לקברו של החיד״א ז״ל ותאמר שם את כל אותיות שמה של האישה מספר התהילים של החיד״א, ותראה ישועות במהרה בקרוב". הלכתי באותו לילה לקברו של החיד״א וקראתי במשך הלילה את פסוקי התהילים לפי הנחיית הרב אליהו, וזה לקח זמן רב כי שמה היה עם הרבה אותיות. לאחר השחרור התברר שבאותו לילה החליפו החוטפים את מקום השמירה של האישה החטופה, חילופין שבסופו של דבר הביאו לשחרורה.

וכיצד? אישה זו שמרה כל חייה על כשרות בדבקות. כשהגיעה לידי החוטפים, הם הגישו לה אוכל ממאכלם והיא לא הסכימה לאכול כלום, רק בננות. הירקן שהחוטפים היו קונים אצלו כמות כל כך גדולה של בננות שאל אותם למה הם צריכים כל כך הרבה בננות, והם אמרו שיש אצלם אישה אחת יהודייה שאוכלת רק בננות.

הירקן שמע בתקשורת על החטיפה של האישה היהודייה, הוא קישר עניין לעניין ודיווח למשטרת ברזיל. לשוטרים האמיצים לא נותר לעשות יותר מדי כדי שהגברת תחזור לביתה במהרה בשמחה, בשמחת תורה.

(הרב אבינועם הורוביץ, ראש הישיבה התיכונית קרית־ארבע)

הרב והקיסר בצעדת הכבוד

מעשה בקיסר אחד שבא לבקר באחת מערי שלטונו, והיה שם מושל שונא יהודים מושבע. כשעבר הקיסר ברוב כבוד והדר, ציווה להכין צעדה עם כל ראשי הציבור לכבודו. אותו מושל רשע העמיד את הכומר ואת השייח׳ ראשונים, ואחריהם העמיד את הרב של היהודים, להראות לקיסר ולעם את מקומם של היהודים, שהם בזויים והולכים אחרי הנוצרים והמוסלמים. הבחין הקיסר שהרב היהודי הולך בגאון ובקומה זקופה וגאה. הוא פנה אליו ושאל אותו: "כיצד אתה מצליח ללכת בראש מורם למרות כל הבזיון הבוטה שעושה עמך המושל הרשע?"

ענה לו הרב: "אחרונים חביבים, וכמו שמצאנו בתורה שיעקב אבינו בפגישתו עם עשו העמיד את רחל ואת יוסף אחרונים, ובודאי לא היה בזה מנהג בזיון אלא אדרבה חביבות יתירה". תשובה זו לא הניחה את דעתו של הקיסר. אמר לו הרב: "אני יכול להשיבך תשובה שתניח את דעתך, אלא שאני פוחד מהמושל שהדברים יכעיסוהו". אמר לו הקיסר: "אין לך ממה לחשוש, אמור את דבריך!"

אמר לו הרב: "דרכם של ילדים ללכת קדימה, לפני ההורים ולא מאחוריהם, ונוח לאב לראות את בניו לפניו כדי שיוכל להשגיח עליהם; כך אנחנו, הדת היהודית היא אבי אבות כל הדתות שבעולם וכל הדתות הם כילדים לעומתנו, יש להוליך אותם לפנינו כדי שנוכל להשגיח עליהם שלא יקלקלו את דרכם". לשמע דברי חכמה אלו צחק הקיסר והבין את האמת הטמונה בהם. הוא ראה את העוול שעושה המושל ליהודים, ציווה לפטרו ממשרתו ולגרשו משם, ונתקיים בו: "ופני המן חפו".

נלסון העלים עין בקרב קופנהגן

המונח "להעלים עין" (To turn a blind eye) נקשר היסטורית לאחד הסיפורים המפורסמים והדרמטיים ביותר בתולדות הצי הבריטי, בכיכובו של סגן-אדמירל הורשיו נלסון במהלך קרב קופנהגן בשנת 1801. אף על פי שהביטוי היה קיים עוד קודם לכן, המעשה הנועז של נלסון הפך אותו למטבע לשון עולמי.

כדי להבין את הסיפור, צריך לחזור שבע שנים אחורה, לשנת 1794. במהלך המצור על העיר קלבי שבאי קורסיקה, נפגע נלסון בפניו מרסיסי פגז שפגעו באדמה לידו והעיפו חול ואבנים. הפגיעה הקשה בעין ימין הותירה אותו עיוור כמעט לחלוטין בעין זו, אם כי היא לא נראתה פגועה מבחינה אסתטית.

בשנת 1801, במהלך המלחמות הנפוליאוניות, בריטניה מצאה את עצמה בעימות מול קואליציה של מדינות ניטרליות, ובראשן דנמרק, שאיימו לחסום את נתיבי הסחר הבריטיים בים הבלטי. הצי הבריטי נשלח לקופנהגן כדי לנטרל את האיום.

מפקד המבצע העליון היה אדמירל סר הייד פארקר, אדם שקול וזהיר, בעוד שקורפוס ההתקפה העיקרי הופקד בידיו של סגן-אדמירל נלסון, שהיה ידוע כאגרסיבי וטקטיקן מבריק.

ב-2 באפריל 1801 החל הקרב. ספינות הצי הדני והסוללות המוצבות על החוף הפעילו אש תופת והתקדמות הבריטית נתקעה. כמה ספינות בריטיות עלו על שרטון, והמצב נראה קטסטרופלי מעמדתו של פארקר, שהיה מרוחק משדה המערכה המרכזי.

מתוך חשש כבד לגורל הצי, קיבל פארקר החלטה והורה להניף על ספינת הדגל שלו את סורק הדגלים (איתות ימי) שמספרו 39 – שמשמעותו: "הפסק את הקרב ונסוג מיד".

על ספינתו של נלסון, האלפנט, קציני האיתות הבחינו בדגלים של פארקר. תת-הקצין פנה לנלסון ודיווח לו כי מפקד הצי מאותת להם לסגת.

נלסון, שהיה משוכנע כי הניצחון נמצא בהישג יד וכי נסיגה ברגע זה תהיה הרסנית ותוביל לטבח של הכוחות הבריטיים, הגיב בקור רוח מדהים. הוא פנה לקצין האיתות שלו ואמר לו: "יש לי רק עין אחת, ויש לי זכות מלאה להיות עיוור לפעמים".

באותו רגע, נלסון הרים את הטלסקופ שלו, הצמיד אותו בכוונת מכוון לעינו הימנית הפגועה (העיוורת), הביט לעבר ספינתו של פארקר ואמר בקול רם לעיני כל צוותו: "אני באמת לא רואה את הסימן!".

נלסון התעלם לחלוטין מהפקודה והמשיך להוביל את ההתקפה במלוא העוצמה. תוך שעות ספורות, הצי הדני נאלץ להיכנע, ונלסון השיג ניצחון מוחץ שהציל את המערכה הבריטית כולה.

בעקבות הניצחון:

האדמירל הזהיר סר הייד פארקר הוחזר לבריטניה בבושת פנים והודח מתפקידו.

נלסון מונה למפקד העליון של הצי והפך לגיבור לאומי נערץ.

הביטוי "Turn a blind eye" הפך לתיאור הרשמי של מצב שבו אדם בוחר במודע ובכוונה להתעלם מעובדות, חוקים או פקודות שנמצאים ממש מול עיניו, מתוך אינטרס או הבנה אחרת של המציאות.

הקצין שחזר מן המוות

ארל קוק ג׳וניור היה קצין מודיעין אמריקאי במלחמת העולם השנייה, שסיפור הישרדותו נחשב לאחד המדהימים והבלתי יאומן ביותר בהיסטוריה הצבאית. הוא שרד 87 ימי קרב, שלושה ניסיונות בריחה, דקירה של הגסטפו, ונס רפואי חסר תקדים – ישרדות לאחר שנורה על ידי כיתת יורים נאצית.

קוק נולד בג׳ורג׳יה בשנת 1921. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שירת כקצין מודיעין ומבצעים באוגדה ה-103 של צבא ארצות הברית. הוא היה קצין צעיר, נמרץ ונועז, שמצא את עצמו בלב הקרבות הקשים באירופה נגד גרמניה הנאצית. במהלך שירותו הוא הפגין תושייה רבה, אך גם נפל בשבי הגרמני. כחייל שלא היה מוכן להיכנע לגורלו, הוא ניסה לברוח מהשבי שלוש פעמים שונות. במהלך ניסיונות אלו ואחרים הוא חווה את אכזריותם של הנאצים ממקור ראשון, כולל אירוע שבו נדקר על ידי אנשי גסטפו.

האירוע המכונן והבלתי יאומן ביותר בחייו התרחש ב-24 באפריל 1945, ממש ימים ספורים לפני סיום המלחמה באירופה. קוק, שהיה אז בן 23, נתפס שוב על ידי הגרמנים לאחר שניסה לארגן התנגדות או בריחה.

הנאצים החליטו להוציא אותו להורג במקום. הוא הועמד מול כיתת יורים נאצית ונורה ארבע פעמים מטווח קרוב. הגרמנים היו בטוחים שהוא מת, והשאירו את גופתו מאחור יחד עם שאר המוצאים להורג.

באופן פלאי, קוק לא מת. הוא נפצע אנושות אך נותר בחיים. אזרחים מקומיים (מאיכרי האזור) מצאו אותו כשהוא עדיין נושם, חילצו אותו והחביאו אותו מפני הגרמנים עד שהאזור שוחרר על ידי בעלות הברית.

כאשר פונה לבסוף לבתי החולים של צבא ארצות הברית, מצבו היה כה חמור שהרופאים לא האמינו שיש לו סיכוי לחיות. הוא סבל מפגיעות קשות באיבריו הפנימיים כתוצאה מהירי ומפגיעות קודמות של צלפים ודקירות.

כדי להציל את חייו, עבר קוק סדרה מטורפת של 17 ניתוחים גדולים. הרופאים נאלצו לשחזר חלקים מגופו, והוא בילה חודשים ארוכים במיטות בתי חולים, כשהוא נלחם על כל נשימה. הרופאים העריכו שהוא יישאר נכה לצמיתות ולא יוכל ללכת, אך קוק הוכיח שוב כוח רצון תת-אנושי, למד ללכת מחדש והשתקם כמעט לחלוטין.

לאחר שחזר מן המתים, קוק סירב לתת לפציעותיו לעצור אותו והפך לאיש עסקים ומנהיג ציבורי מצליח מאוד בארצות הברית:

הוא נרשם לאוניברסיטת הרווארד היוקרתית. מכיוון שלא היו מקומות פנויים בכיתות בגלל עומס הסטודנטים שחזרו מהמלחמה, הוא פשוט הגיע עם כיסא משלו, התיישב בכיתה עד שאישרו לו ללמוד, וסיים בהצלחה תואר שני במנהל עסקים.

באוקטובר 1950, כשהוא בן 29 בלבד, נבחר לקצין הפיקוד הלאומי הצעיר ביותר אי פעם של הלגיון האמריקאי (The American Legion) – ארגון הווטרנים הגדול והמשפיע ביותר בארה״ב. בתפקידו זה פעל רבות למען ביטחון המדינה וזכויות החיילים המשוחררים.

הוא ניהל את מחלקת המסחר של מדינת ג׳ורג׳יה, ניהל את חוות הבוטנים המשפחתית, ופעל בתפקידים פדרליים בכירים ובעולם הבנקאות תחת מספר ממשלים אמריקאיים.

קוק נהג לחגוג מדי שנה את ה-24 באפריל כ״יום השנה להוצאה להורג שלי", כשהוא מודה על כל שנה נוספת שקיבל במתנה. הוא נפטר בשנת 2000 בגיל 79, 55 שנים אחרי שהנאצים היו בטוחים שחיסלו אותו.

מלחמת אחים

מלחמת אחים ספרו לי על מלחמת אחים. נסו להלך עלי אימים. ציירו שדים על הקיר. כל מה שתוציאו ממני זה חיוך לאה של גבר מחושל שכבר עבר הכול. לי אתם מספרים? אני חי את זה, רבותי. יום יום. זה מתחיל בדרך כלל בצעקה של הקטן. אתם בוודאי מכירים את הצעקה של הקטן. יש לה צליל העובר במהירות בכל חדרי הבית עד שהוא מתביית על החלק התחתון של חוט השדרה שלך ומזעזע את כל גווך. האפקט אדיר. אחרי שאתה סופג עד תום את הארומה של הצעקה הזאת עיניך נשפכות על הרצפה בשתי שלוליות עגומות, שיערך נפרד מן הקרקפת ונתקע כמין מברשת גסה בתקרה ואתה פותח בריצה מבוהלת אל חדר הילדים, משוכנע שתצא ממנו אחרי דקה נושא על כתפיך את גופו המעונה והכתוש של ילד חף מפשע. אני מגיע לחדר ורואה את שני האחים יושבים בשקט ועוסקים איש איש בענייניו. למה צעקת? אני שואל בקוצר נשימה את הקטן. למה? עכשיו, הבעיה עם הילדים האלה היא הזכרון הגמיש שלהם. הוא מסוגל לתלות בי עיניים תמהות ולשאול: צעקתי? אני צעקתי? כן, אני אומר וליבי עדיין הולם. אתה צעקת צעקה מקפיאת דם, מסוג הצעקות שהרופאים אוסרים עלי לשמוע. מדוע? השניים מקמטים את המצח, מנסים להיזכר. זה היה רק לפני עשרים שניות, אני אומר בחומרה. הרי לא דמיינתי את זה. אה, אומר הגדול בביטול. זה שום דבר. לקחתי ממנו לרגע את העט. כבר השלמנו. הם כבר השלימו. בעשרים שניות הם רבו, צרחו, שכחו את כל העניין ומביטים בי ברחמים גדולים. מה הוא עושה מזה עניין? ולעומת זאת הם מוכשרים לזכרון של פיל, עם הנהלת חשבונות מסודרת ששום דבר לא נשמט ממנה. באמצע "עד פופ" גולש פתאום הקטן לעבר הגדול והולם בו בעוצמה. היי! מיילל הגדול, מה עשיתי? כי בבוקר, מסביר הקטן, כי בבוקר שתית את השוקו שלי. אה, אומר הגדול. שתיתי לך כי אתמול אתה אכלת לי את הבמבה. ולמה אכלתי לך את הבמבה? אומר הקטן. כי בשבוע שעבר פוצצת לי את הכדור. וכך הם מפליגים אל תוך עברם בפירוט הדדי של עוולות, עד שהגדול חש שתמה עת ההתנצחויות ההיסטוריות ושכל ירידה אל שורשי הסכסוך, למרות התענוג האינטלקטואלי הכרוך בה, לא תביא לו סיפוק ממשי, והוא מחדש את פעולות האיבה בצורת בעיטה מכוונת היטב אל צלעו של הקטן. הבעיה היא להחליט מי כאן צודק. התביעה היומיומית הבלתי־פוסקת אל מנגנון הצדק הטבעי שלי היא נטל המצמיח מדי יום שערות לבנות בבלוריתי. לא אחת אני שוכב ער במיטתי בשעות הקטנות של הלילה ומייסר את עצמי: הינה אתה מסוגל להכרעה ולשפיטה מאוזנת בין פרס לשמיר, בין שרון למוטה גור, בין "שלום עכשיו" למתנחלים, אבל אין לך שום יכולת להכריע ולשפוט בסוגיה אם צדק הגדול כששפך חלב על החולצה החדשה של הקטן בתגובה על כך שזה דרך על ילקוטו, או לא. בשלבים המוקדמים של הורותי הייתי מברר את הסכסוכים ומסביר את גזרי הדין שלי, כתהליך חינוכי שיש בו כדי לעצב את האופי המוסרי של צאצאי. משהו כמו: נכון שהוא שפך עליך את החלב, אבל אתה דרכת על הילקוט שלו ושברת שני עפרונות נכון? נכון, אבא. וזה לא דבר יפה לעשות, נכון? נכון, אבא. נכון. וזה הרגיז אותו בצדק, נכון? נכון, אבא. יופי, אני רואה שאתה מבין. אז יותר לא תעשה את זה נכון? ועוד איך אני אעשה את זה, אני אראה לו, למה הוא שפך לי חלב על החולצה החדשה שלי? אי־אפשר לדבר אתם בהגיון. פשוט אי־אפשר. לכן החלטתי לנקוט באמצעים שרירותיים של השלטת חוק וסדר, בלי הרבה דיבורים. אני אחליט מי צודק, ומיד אני אטיל עונש, וזהו זה. חד וחלק בלי דיבורים. כן. אבל אני שוכח, כמובן שאני לא האינסטנציה העליונה. מעלי מרחפת, ערכאת הערעור הסופית, שפוסלת משום מה אחד לאחד את כל פסקי. אמא. אני סוטר לקטן וצועק: עכשיו תעלה לחדר שלך ואתה לא רואה הערב את "מבט ספורט", הבנת? רק רגע, הוא אומר לי ורץ אל אמא שלו למסור לה את גירסתו המקוצרת: אמא, תגידי לאבא. יואב התחיל איתי ואבא מעניש אותי. ואותה אמא, שאמרה לי לפני שתי דקות: אני לא יכולה יותר, אני אשתגע מהם, תלך אליהם ותהרוג אותם, מחייכת עכשיו אל הקטן, פורשת את זרועותיה וקולטת אותו ביניהן. הרשע הזוטר הזה, שניסה לפני רגע לשלוף החוצה במזלג את עינו של אחיו, מתכרבל בחיקה כטלאי תמים, והיא אומרת: רגע אחד. לא, לא. הוא לא התכוון. נכון שלא התכוונת? הוא לא יעשה את זה יותר. נכון שלא תעשה את זה יותר? די, תוותר לו. הוא יהיה ילד טוב. נכון? נכון, מתייפח הקטן בערמומיות ואשתי שוב גורפת פופולריות בחלוקת התפקידים הערמומית שלה: אני מעניש והיא מנפיקה חנינות. אולי יהיה בכך מזון פוליטי למחשבה: אחרי החנינה מזנק הקטן מבין זרועות אמו, הולך אל חדר־הילדים ופונה אל אחיו בזו הלשון: אינה לך ואינה לך, אמא אמרה שאני כן אראה מבט ספורט. אכלת אותה! בהמשך נשמעת מחדרם חבטה מהדהדת שאחריה מתייפח הקטן מרה. אשתי מרימה את עיניה מן העיתון ושוב שולחת אותי אל החזית: לך ותקרע אותם, היא אומרת. אם לא יהיה פה שקט אני אשתגע. אני, שלעולם איני לומד לקח, פורץ כסופה אל חדרם. מה קרה? ! אני צורח. מה קרה? ! הוא התגרה בי, אומר הגדול. אם יש דבר שאני לא יכול לסבול לשמוע אלה שלוש המלים האלה: הוא התגרה בי. ויאמר אלוהים אל קין: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ויאמר קין: הוא התגרה בי. זה קורה בעיקר בזמן הארוחות המשפחתיות. אחרי עשרים הדקות הראשונות, שבהן אנחנו מתגברים על נושא הבעיטות מתחת לשולחן וגם תוחמים, בהקפדה של משקיפי או״ם שוודים, את קו־הגבול המדוייק בין שני הילדים על השולחן, אנחנו יושבים רגועים, לועסים ומשוחחים, ולפתע נשלחת יד והולמת, ומיד אחריה צווחה: איי! מה עשיתי? כן, אנחנו מתעניינים, מה הוא עשה? הוא התגרה בי! לא ראינו כלום. לא ראיתם! אני ראיתי. הוא עשה לי פרצופים. אנחנו לא ראינו שום פרצופים. הפעם, לשם שינוי, מוציאים אשתי ואני פסק־דין אחיד: תקום מהשולחן ותלך לחדר! אבל אז, כמובן, נכמרים רחמיו של הנפגע, המבהיר לנו שאנחנו – הוריו – שני טמבלים שלא מבחינים במה שמתרחש מתחת לאף שלהם: לא, לא. הוא אומר. אל תענישו אותו. זה נכון. עשיתי לו פרצופים. אתם רואים? מנצל הנענש את ההזדמנות. אתם סתם מענישים. הוא שב ומתיישב ואנחנו מלאים רגשות נוחם עד שצלחת של קורן־פלייקס מתהפכת לו לעבר הקטן. מה קרה שוב? ! אני צורח. הוא עוד פעם עשה לי פרצופים, צועק הגדול. לא ראיתי שום פרצופים! אני צועק. בטח, הוא אומר, גם קודם לא ראית. הסכסוכים האלה עדיין ניתנים איכשהו לשליטה כשהם מתרחשים בבית. הגיהנום האמיתי הוא הנסיעה המשפחתית במכונית. זה מתחיל תמיד באווירה נעימה להפליא, אשתי יושבת לידי, הילדים מאחור. הרדיו מנגן. הנוף נהדר והכול נראה בסדר, עד שזה מתחיל. זה מתחיל, תמיד, על רקע של השאלה הטריטוריאלית. מיד בשלבים הראשונים מתווים השניים קו גבול בדיוק באמצע המושב האחורי. זה קורה אחרי כמה סכסוכים ראשוניים: אל תגע בי. אתה נוגע בי. לא נכון, הרגל שלך נוגעת בי. לא נכון, אתה שם את הרגל שלך בחצי שלי. אז נקבע גבול בהסכמה הדדית ומיד פורצות פעולות האיבה במלוא חומרתן. הגבול שהתווה באצבע על הריפוד נמחק תוך שניה ועל המושב האחורי כבר לא שני ילדים אלא מערבולת סוערת של גפיים מכות ובועטות, שממנה בוקעות בשלב הראשון אנקות של מאמץ ובשלב השני צווחות ויללות. לזה מצטרף קולה הצלול של אשתי הקובעת: אבא הולך לעשות תאונה! אם לא תפסיקו כולנו נהרג! כאשר אני קורא על טייס קרב שהצליח להנחית מטוס ששני מנועיו בוערים וכנף אחת שלו מחוררת בכדורי מקלע, אני לא מתלהב. נראה אותו שואב די קור־רוח לנהוג במכונית בכביש גהה כאשר שני הדנקנרים הזוטרים משמיעים חרחורי גסיסה מאחור והדנקנרית הבכירה פוצחת בחזונות אפוקליפטיים: הנה באה משאית גדולה, עוד מעט היא תעלה עלינו ותרמוס אותנו, כי אבא לא יכול להתרכז בנהיגה בגללכם. הנה אבא סוטה מהכביש ונופל לתהום, אנחנו הולכים למות, והכול בגללכם. ואז משתרר שקט לרגע, ואני מנצל את ההזדמנות לבצע עקיפה מסוכנת במיוחד, ובדיוק ברגע שאני נזקק לכל חושי כדי להשלים את העקיפה בלי להימרח על חזית הטנדר הבא ממול, אני שומע זעקה מקפיאת דם מאחור ואשתי מכסה את עיניה וממלמלת תפילה נושנה. איכשהו אני עוצר את המכונית בשולי הדרך ומצית סיגריה ביד רועדת. אמא, תובעים הילדים, אבא נוהג כמו משוגע. תחליפי אותו. אני לא אומר כלום, אני מעשן את הסיגריה שלי ומביט על הכביש. שם אני רואה המון מכוניות ובמושב האחורי שלהן ילדים נאבקים, משתוללים וצועקים, ובמושבים הקדמיים זוגות זוגות של הורים המזדקנים בשנים במהלך הנסיעה, למה זה קורה לנו, לדור שלנו, אני שואל את עצמי. מה השתבש כאן? מדוע כאשר אנחנו היינו ילדים היה די במבט זועף אחד של אבא שלנו להשתיק אותנו לשעות? איזה תעלול גנטי קרה, שהורינו השאירו לנו הכול אבל לא את סמכותם הטבעית? לאבי, למשל, היתה חגורה. כשהיינו משתעלים שלא במקום הוא היה פותח אותה ומזמזם ואנחנו, הילדים, נתקפנו בעתה שנמשכה שבועות. כשהיו הורי ישנים אחרי הצהריים היינו חושבים פעמיים אם כדאי לנו בכלל לנשום. והילדים שלי מדליקים את הטלוויזיה כשאני נרדם בחדר המגורים, ואני מתעורר מבועת אל תוך מרדף אכזרי של "וונדרוומן". למה אתם מדליקים את הטלוויזיה? אתם לא רואים שאני ישן? אז תעבור לישון בחדר־השינה. בגלל שאתה ישן נפסיד את וונדרוומן? איך אפשר להתגבר עליהם? אני מצאתי את הדרך, ואני מוכן לחלוק את הסוד כאן עם כל האבות המודאגים המתחבטים בבעיה: פשוט מאוד. אם אינך יכול להכות אותם, הצטרף אליהם. בפוליטיקה קוראים לזה השתלבות במרחב, או התנהגות של מדינה מטורפת. אני הצטרפתי אליהם. הכרזתי על עצמי כאינפנטיל־כבוד, ומאז אין לי בעיות. פאח! אני מעיף סטירה לגדול. מה עשיתי? הוא מיילל. שום דבר, אני אומר, סתם התחשק לי. עוף לחדר שלך ואל תצא עד הערב, אני צועק על הקטן. מה עשיתי? הוא קובל. התגרית בי. כשהם מרביצים אני מצטרף אל הערימה והולך איתם מכות להנאתי. אני עושה להם פרצופים מתגרים בשעת האוכל ובועט בהם מתחת לשולחן.

אני גונב מהם עטים ומקשקש במחברות שלהם. אני משפריץ עליהם מים ושם להם רגל במסדרון. הבעיה היחידה היא שהם מלשינים עלי לאשתי והיא מענישה אותי, אבל מי אמר שלהיות אבא זה פיקניק? אמנון דנקנר, "דבר", 31. 5. 85

אפקט דאנינג-קרוגר והמקור שלו

אפקט דאנינג-קרוגר והמקור שלו

ב-6 בינואר 1995, מקארתור וילר ושותפו קליפטון ג׳ונסון החליטו לצאת לשדוד שני בנקים בפיטסברג שבארה״ב. הם לא חבשו כובעי גרב, לא שמו מסיכות סקי ואפילו לא גרבוני ניילון על הראש. להפך – השניים נכנסו באור יום מלא, נעמדו מול מצלמות האבטחה וחייכו אליהן בגאווה ובביטחון עצמי של כוכבי קולנוע על השטיח האדום.

סוד ההצלחה המדעי שלהם? מיץ לימון.

הצמד הכיר היטב את הניסוי המפורסם שבו מיץ לימון משמש כ״דיו סתרים". כותבים איתו על נייר, הטקסט נעלם, ורואים אותו רק כשמחממים את הדף מול נורה. מתוך הפיזיקה הביתית הזו הם הגיעו למסקנה חותכת: אם הם ימרחו מיץ לימון על כל שטח הפנים, הם יהפכו לבלתי נראים לחלוטין לעדשות המצלמה! (כל עוד הם שומרים מרחק סביר מרדיאטורים, כמובן).

כדי לוודא שהתאוריה עובדת, וילר אפילו ערך בדיקת היתכנות מקדימה בבית: סחט לימון על הפרצוף וצילם את עצמו במצלמת פולארויד. בגלל שהפילם היה פגום (או כי המיץ החומצי שרף לו בעיניים והוא כיוון את המצלמה לתקרה), התמונה יצאה לבנה וחלקה לחלוטין. מבחינתם זו הייתה הוכחה מדעית ניצחת: הניסוי הצליח, הם רוחות רפאים, אפשר לצאת לבנק.

התוכנית עבדה נהדר, עד הרגע שבו תמונותיהם הברורות והמחייכות שודרו בחדשות הערב המקומיות, וכעבור שעות ספורות המשטרה כבר דפקה להם על הדלת.

כשהשוטרים ההמומים דרשו מהם להסביר איך הם העזו לשדוד בנק בפנים גלויות לחלוטין, השניים הסבירו ברצינות תהומית שהם מרחו מיץ לימון. וילר, שצפה בסרטוני האבטחה שבהם פניו נראות בחדות מרהיבה, לא האמין למראה עיניו, תפס את הראש ומלמל בשברון לב את המשפט האלמותי:

״But I wore the juice! ״

איך נולד המושג "אפקט דאנינג-קרוגר"?

האירוע הביזארי הזה פורסם בעיתון The Pittsburgh Post-Gazette, והיה נשאר עוד אנקדוטה פלילית משעשעת אלמלא פרופ׳ דיוויד דאנינג, פסיכולוג מאוניברסיטת קורנל, קרא את הדיווח בעיתון ותפס את הראש.

דאנינג הבין שהמקרה של צמד השודדים מדגים באג עמוק ומובנה במוח האנושי: הכישורים שאתה צריך כדי לדעת אם אתה טוב במשהו, הם בדיוק אותם כישורים שאתה צריך כדי להבין שאתה גרוע בו.

אם אין לך מושג בסיסי בכימיה, אופטיקה או פיזיקה, אין לך גם את הכלים המחשבתיים המינימליים להבין שלמרוח מיץ לימון על הפנים כדי להיעלם ממצלמה זה רעיון מופרך. במילים פשוטות: בורות מוחלטת לא מייצרת ספקות או היסוסים, היא מייצרת ביטחון עצמי עיוור, מופרז ומוחלט.

דאנינג צירף אליו את תלמיד המחקר שלו, ג׳סטין קרוגר, והשניים יצאו לסדרת ניסויים פסיכולוגיים מקיפה. ב-1999 הם פרסמו את מחקרם המפורסם: "Unskilled and unaware of it" (״בלתי מיומנים וחסרי מודעות לכך״).

המחקר הוליד את המושג המדעי המוכר: אפקט דאנינג-קרוגר. הוא הוכיח שדווקא אנשים חסרי ידע בתחום מסוים נוטים להעריך את היכולת שלהם הרבה מעל הממוצע (מה שמכונה באירוניה "הר הטיפשים"), בעוד שמומחים אמיתיים מלאי ספקות ונוטים להמעיט בערך עצמם.

בסופו של יום, בכולנו יש תחום שבו אנחנו מסתובבים עם "לימון על הפנים", משוכנעים שאנחנו גאונים בזמן שכולם רואים אותנו בבירור.

תודה ענקית לסופר וההוגה חיים שפירא ולספרו המרתק "המדריך לספקן", שממנו למדתי על המקרה ההזוי והמופלא הזה.

בתמונה מקארתור וילר "הגאון".