סמל תומר נגר הגבור שנשאר בעמדה

"הוא ירה את כל התחמושת שלו, עד הכדור האחרון!" סיפור הגבורה המצמרר של סמל תומר נגר ז״ל שירסק לכם את הלב!

תעצרו הכל וכינו את הלב שלכם, כי סיפור הגבורה הבלתי נתפס של הילד בן ה-20 הזה הולך להעביר בכם צמרמורת ולהזכיר לכולנו בזכות מי אנחנו חיים כאן היום!

תארו לכם סיטואציה מצמררת: השעה שש בבוקר בשבת השחורה של השבעה באוקטובר. סמל תומר נגר ז״ל, לוחם עם אופי של פלדה מגדוד 51 של גולני, עולה לשמירה בבונקר המרוחק של מוצב כיסופים כשהוא חמוש במקלע נגב ו-675 כדורים בלבד. חצי שעה לאחר מכן, נפתחים שערי הגיהנום. מאות מחבלים צמאי דם שועטים לעברו על אופנועים וברגל. התצפיתניות, שמבינות את סדר הגודל העצום של האויב ורואות שאין לו סיכוי לבדו, פוקדות עליו מיד בקשר לסגת אל תוך המוצב כדי להציל את חייו.

אבל למלאך מגולני היו תוכניות אחרות. תומר זיהה חיילים לכודים במיגונית סמוכה, והבין שאם ייסוג – הם פשוט ימותו. הוא גם הבין היטב שאם הוא נוטש את העמדה, המחבלים ישטפו את המוצב לפני שהלוחמים האחרים יספיקו להתעורר, להתחמש ולהגן על עצמם.

לגמרי לבדו, תומר התעלם מפקודות הנסיגה. במשך 40 דקות ארוכות, מדממות ובלתי נתפסות, הוא ניהל קרב בלימה הירואי מול צבא שלם של מחבלים! הוא ירה בקור רוח מטורף, חילץ באש את החיילים שנלכדו, וקנה למוצב כיסופים את דקות ההתארגנות היקרות מפז שהצילו אותו מטבח המוני.

כשהכוחות הגיעו לבסוף לעמדה שלו, הם מצאו את תומר ללא רוח חיים. סביבו היו פזורים בדיוק 675 תרמילים ריקים. הוא ירה את כל התחמושת שהייתה לו, עד הכדור האחרון, וחיסל עשרות מחבלים. הוא פשוט החליט להקריב את חייו כדי שחבריו יחיו.

הבסה האלבנית שהציל יהודים

בשנת 1943, צעדו חיילים נאצים אל מדינה הררית זעירה בשם אלבניה, השוכנת לחופי הים האדריאטי והים היוני. גובלת במונטנגרו, קוסובו, מקדוניה הצפונית ויוון.

הם הגיעו עם פקודה נוראית: למסור כל יהודי בארץ.

אבל לעם האלבני היה משהו עתיק וחזק יותר מכל פקודה. היה להם בסה.

בסה (Besa) הוא קוד כבוד עתיק, שעבר מדור לדור במשך מאות שנים. פירוש המילה הוא "מתן מילה" או "שבועת אמונים". המקור ההיסטורי של הבסה ב״קאנון" (קוד החוקים המסורתי). כלל הקוד הוא פשוט ומוחלט: אם זר מגיע לדלתך כשהוא בצרה — עליך להגן עליו! לא משנה מי הוא. לא משנה מה המחיר.

זה מבוטא בדיוק כפי שכתוב: beh-sah. ה-"e" נשמע כמו ה-"e" במילה האנגלית "bed". ה-"s" נשמע כמו ה-"s" במילה "sun". ביטויים אלבניים נפוצים: "Kam besë" — יש לי כבוד / אני אמין. "I jepet besë" — לתת את מילתך / להישבע נאמנות. "Lidh besën" — לכרות ברית או הסכם חגיגיים. "Preu në besë" — לבגוד באמונו של מישהו (נחשב לבוז גדול). גם אם זה אומר לתת את חייך כדי לשמור עליהם. לשבור את הבסה היה הבושה העמוקה ביותר שמשפחה יכלה לשאת. לקיים אותו היה הכבוד הגדול ביותר.

במשך מאות שנים, זו הייתה פשוט הדרך האלבנית. כעת הבטחה עתיקה זו עמדה למבחן הקשה ביותר שלה.

אלבניה הייתה מדינה קטנה, ענייה, ורובה מוסלמית. לפני המלחמה, חיו שם רק כמאתיים יהודים. אבל כשהיטלר עלה לשלטון, משפחות יהודיות בכל רחבי אירופה ברחו על חייהן. רבות מהן ברחו לכיוון אלבניה. הם הגיעו מגרמניה, מאוסטריה, מיוון ויוגוסלביה. זרים מבוהלים, בלי לדעת לאן לברוח. האלבנים פתחו את דלתותיהם.

ואז הגיעו הנאצים, והסכנה הפכה קטלנית. כל מי שנתפס מסתיר יהודי ייהרג. ללא משפט. ללא רחמים. בכל רחבי אירופה, הפחד ניצח. אנשים הסגירו את שכניהם ואת ידידיהם. האלבנים עשו את ההפך. הם סירבו.

הממשלה לא ויתרה על רשימותיה. ומשפחות רגילות, אחת אחת, קיבלו את הזרים שנרדפו לבתיהם. הן הסתירו אותם. הן האכילו אותם משולחנותיהן, למרות שהיה להם מעט. הן הלבישו אותם בבגדים אלבניים, נתנו להם שמות אלבניים, והציגו אותם כמשפחות משלהם. משפחות מוסלמיות ומשפחות נוצריות. חקלאים עניים, רועים ובעלי חנויות. כולם מסכנים הכל למען אנשים שמעולם לא פגשו, בני אמונה אחרת, מארץ רחוקה.

כשאנשים שאלו אותם מאוחר יותר מדוע, תשובתם הייתה כמעט תמיד זהה. הם נראו מבולבלים מהשאלה. זה היה בסה, הם אמרו. אורח הגיע לדלתם במצוקה. אז כמובן שהם הגנו עליהם. מה עוד אדם ישר יכול לעשות?

לא הייתה תוכנית גדולה. לא צבא. לא פרס. רק אלפי אנשים רגילים, ששמרו בשקט על הבטחה עתיקה. היתה להם אמרה שאמרה הכל: "באלבניה, אין זרים. יש רק אורחים."

כך — כמעט אלפיים יהודים הוסתרו ונשמרו בחיים ברחבי אותה מדינה קטנה.

כשהמלחמה הסתיימה, והעולם ספר את מתיו, דבר אחד בלט באלבניה. זו הייתה המדינה היחידה באירופה הכבושה שסיימה את המלחמה עם יותר יהודים מאשר בתחילתה. כמעט כל אחד ואחד מהם ניצל. לא על ידי חיילים. לא על ידי ממשלות. אלא על ידי משפחות רגילות, ששמרו על קוד עתיק.

במשך עשרות שנים, סיפורם נותר חבוי. אבל לאט לאט, העולם למד להכיר אותו.

כיום, עשרות אחרות מאותן משפחות נמנים עם חסידי אומות העולם. הן מזכירות לנו שהבטחה, שמקוימת באמת, יכולה להיות חזקה יותר מהצבא האדיר ביותר.

הפשיטה על איי לופוטן בנורווגיה

מבצע קליימור היה הפשיטה הגדולה הראשונה של הקומנדו הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, אשר התרחשה ב-4 במרץ 1941 באיי לופוטן שבצפון נורווגיה. המבצע הוכתר כהצלחה פנומנלית, העלה באופן דרמטי את המורל הבריטי ב״שעה האפלה״ של המלחמה, והניב נכס מודיעיני יקר מפז: רכיבי מכונת ההצפנה הגרמנית ״אניגמה״ וספרי קוד חיוניים.

בשנת 1941, בריטניה עמדה כמעט לבדה מול גרמניה הנאצית, ששלטה ברוב אירופה, כולל נורווגיה. הבריטים חיפשו דרכים לפגוע במכונת המלחמה הגרמנית מבלי להיגרר למערכה יבשתית נרחבת, והקומנדו הבריטי החדש שנבנה קיבל את המשימה.

איי לופוטן היו מטרה אסטרטגית מסיבה מפתיעה: שמן דגים. הנורווגים ייצרו שם כמויות עצומות של שמן דגים, שממנו הגרמנים זיקקו גליצרין – רכיב קריטי לייצור חומרי נפץ חזקים (כמו ניטרוגליצרין) עבור הצבא הגרמני.

מטרות המבצע הוגדרו בבירור: השמדת מפעלי שמן הדגים והגליצרין. טיבוע ספינות משא גרמניות באזור. תפיסת משתפי פעולה נורווגים וחיילים גרמנים. גיוס מתנדבים נורווגים שרצו להצטרף לצבא נורווגיה החופשית בבריטניה.

הכוח הבריטי הורכב מכ-500 לוחמים מיחידות הקומנדו מספר 3 ומספר 4, לצד מחלקה של מהנדסים קרביים וצוות קטן של לוחמים נורווגים חופשיים. הם הפליגו מסקוטלנד על גבי שתי ספינות נחיתה מהירות, בליווי של חמש משחתות של הצי המלכותי הבריטי.

התוכנית התבססה על אלמנט ההפתעה המוחלט. הניווט במים הארקטיים הקפואים של נורווגיה היה מסוכן, אך הצי הבריטי הצליח להגיע ליעדו מבלי להתגלות על ידי מטוסי הסיור או עמדות התצפית של הגרמנים.

בשעה 06: 45 בבוקר ה-4 במרץ, תחת מעטה חשיכה וקור מקפיא, נחתו הכוחות בארבעה נמלים שונים באיי לופוטן. הגרמנים נתפסו בהפתעה מוחלטת, וההתנגדות היבשתית הייתה אפסית.

הלוחמים פשטו על המפעלים והחלו להניח מטעני חבלה. הפיצוצים הרעידו את האיים ועמודי עשן שחור וסמיך עלו לשמיים.

התוצאות ההרסניות של התקיפה: השמדת תעשייה: 11 מפעלים לייצור שמן דגים וגליצרין פוצצו ונשרפו לחלוטין. השמדת דלק: כ-3. 6 מיליון ליטרים (800, 000 גלונים) של שמן ונפט עלו באש.

הצי הבריטי טיבע חמש ספינות משא וספינות ליווי גרמניות (בנפח כולל של כ-18, 000 טון). אחת הספינות הבולטות הייתה האונייה הגרמנית Krebs.

ההצלחה הגדולה ביותר של המבצע לא הייתה קשורה לשמן דגים, אלא למודיעין. במהלך הלחימה מול הספינה הגרמנית Krebs, מפקד הספינה הספיק להשליך לים את מכונת האניגמה שלו כדי שלא תיפול לידי האויב, אך הוא נהרג לפני שהספיק להשמיד את מסמכי הצופן.

לוחמים בריטים שעלו על הספינה הבוערת מצאו קופסה בה גלגלי שיניים (רוטורים) חילופיים של מכונת האניגמה, יחד עם ספרי קוד חיוניים שכללו את הגדרות ההצפנה של הצי הגרמני.

השלל הזה נשלח מיד למרכז פענח הקודים הבריטי בבלצ׳לי פארק. המסמכים הללו אפשרו לחוקרים, וביניהם אלן טיורינג, לפצח את הקודים של הצי הגרמני (שנחשבו לבלתי ניתנים לפיצוח) במשך שבועות ארוכים קדימה. הדבר הציל מאות ספינות אספקה בריטיות באוקיינוס האטלנטי מפני צוללות ה-U-boat הגרמניות.

הנסיגה וההשלכות

הבריטים לא איבדו אף לוחם (רק פציעה קלה אחת בשוגג). בשעה 13: 00 באותו היום, לאחר שסיימו את המשימה, עלו הכוחות בחזרה לספינות.

הם חזרו לבריטניה עם: 225 שבויי מלחמה גרמנים (חיילים ומלחים). 60 משתפי פעולה נורווגים שנעצרו. 314 מתנדבים נורווגים שהחליטו לברוח מרצונם עם הבריטים כדי להתגייס לצבא נורווגיה החופשית.

אישה צעירה מצאה אהבה בגורל

היא הייתה בת עשרים וארבע כשהרופאים אמרו לה שנותרה לה כשנה לחיות.

אז היא עשתה משהו שכמעט אף אחד במעמדה לא היה מעז לעשות. היא חיפשה, במקום הכי לא סביר שאפשר להעלות על הדעת, זר גוסס להתחתן איתו - ומה שמצאה שינה את חייהם של שניהם לחלוטין. . .

שמה הוא וואנג שיאו, והיא הייתה אישה צעירה במחוז שאאנשי, בצפון מערב סין. היא אובחנה עם אורמיה, מצב חמור שבו הכליות מפסיקות לסנן פסולת מהדם. ללא השתלת כליה, אמרו לה הרופאים, נותרה לה בערך שנה לחיות.

כל בני משפחתה נבדקו כדי לראות אם מישהו מהם יכול לתרום כליה. אף אחד מהם לא התאים. ועם זאת, האפשרויות הרפואיות הרגילות שלה אזלו לחלוטין.

רוב האנשים, ששמעו חדשות כאלה, היו מתחילים להתכונן לסוף. וואנג סירבה.

בהצעת מטופל אחר, היא עשתה משהו מדהים. בשנת 2013, היא פרסמה הודעה בקבוצת תמיכה מקוונת לחולי סרטן. היא חיפשה, כתבה, גבר חולה סופני עם סוג דם תואם לשלה, שיהיה מוכן להתחתן איתה ולתרום לה את כלייתו לאחר מותו. בתמורה, הבטיחה, שתטפל בו בכל מה שיש לה למשך הזמן שנותר לו.

״אדאג לך בצורה הטובה ביותר לאחר הנישואין״, כתבה. ״אנא סלח לי. אני רק רוצה לחיות. ״

רוב האנשים גללו ממש מעבר להודעה קורעת הלב הזו. גבר אחד לא עשה זאת.

שמו היה יו ג׳יאנפינג. הוא היה בן עשרים ושבע, בוגר אוניברסיטה ומנהל עסקים לשעבר שחייו כבר התנפצו על ידי מחלה. הייתה לו מיאלומה, סרטן דם חמור, והוא המשיך לחזור לא משנה מה ניסו הרופאים. אביו מכר את בית המשפחה כדי לשלם עבור הטיפולים. עד שראה את הפוסט של וואנג, יו היה מותש, וכמעט ויתר על המאבק לחיות.

אבל כשהוא קרא את דבריה, משהו התעורר בו. הוא בדק, וגילה שסוג הדם שלו תואם את שלה. אז הוא ענה לה.

הם הסכימו להיפגש, וכשהם עשו זאת, משהו שאף אחד מהם לא תכנן קרה.

הם אהבו זה את זה.

מאוד אהבו זה את זה. שני אנשים שכל אחד מהם בהה בגזר דין מוות, שהיו להם כל סיבה להיות מרירים וסגורים, מצאו במקום זאת זה בזה משהו ששניהם כמעט שכחו איך להרגיש: חום, הומור, הנוחות הפשוטה של להיות מובן על ידי מישהו שיודע בדיוק מה זה להיות חולה ומפוחד עם זמן מוגבל.

ביולי 2013, וואנג שיאו ויו ג׳יאנפינג רשמית רשמו את נישואיהם.

על הנייר, זה היה ההסדר הקר ביותר. הם הסכימו לשמור על פרטיות, לשמור על כספם נפרד, לחיות את חייהם. העסקה הייתה פשוטה וקודרת: אם יו תמות והכליה שלו תהיה תואמת, וואנג יקבל אותה. בתמורה, וואנג הבטיחה שתטפל באביו האלמן של יו למשך שארית חייו - אותו אב שמכר את ביתו בניסיון להציל את בנו.

אבל החיים, כפי שהתברר, לא התכוונו להישאר בתוך החוזה הקפדני שלהם.

כי ככל שחלפו הימים, שניהם לא יכלו להפסיק לדאוג זה לזה. וואנג החל ללכת עם יו לכל אחד מהטיפולים הרפואיים שלו, לשבת לצידו בשעות הארוכות והקשות. ויו, בתמורה, החל לבשל לה מרק חם וחיכה לה אחרי טיפולי הדיאליזה המתישים שלה. הם צעדו יחד במסדרונות בית החולים. הם צחקו יחד - באמת צחקו, סוג של הומור משותף שרק שני אנשים באותה סירה בלתי אפשרית יכולים להבין.

ובאיזשהו מקום בדרך, חוזה העסקים הקר הפך למשהו שאף אחד מהם לא ציפה לו מעולם. הוא הפך לאהבה.

שני אנשים שנישאו בציפייה לקבור זה את זה, בניגוד לכל הסיכויים, התאהבו זה בזה במקום זאת. ואז קרה משהו שאף אחד לא צפה.

שניהם החלו להבריא.

באמצע 2014, מצבה של יו התייצב. ובערך באותו הזמן, הצוות הרפואי של וואנג שם לב שבריאותה משתפרת - טיפולי הדיאליזה שלה צומצמו, ובסופו של דבר הרופאים שלה אמרו לה משהו כמעט בלתי ייאמן: ייתכן שהיא לא תזדקק להשתלת כליה אחרי הכל.

שני האנשים שמצאו זה את זה בזמן שחיכו למותם, איכשהו, עדיין בחיים.

עד אז, משפחותיהם למדו את כל האמת המוזרה על איך זה התחיל. ובפברואר 2015, בני הזוג עשו את הדבר שהחוזה הקטן והקודר שלהם מעולם לא דרש. הם ערכו חתונה אמיתית - חגיגה אמיתית, מוקפים בחברים ובני משפחה, שרבים מהם רק אז למדו את הסיפור המדהים על איך נישואיהם באמת החלו. לא כרומן, אלא כברית נואשת בין שני זרים גוססים שבסופו של דבר הצילו זה את זה בכל דרך חשובה.

כיום, וואנג שיאו ויו ג׳יאנפינג עדיין ביחד, ועדיין בונים את חייהם. הם מנהלים חנות פרחים בעיר שיאן, בשם ״פרחים יונגשנג״ - פירוש השם הוא ״לפרוח לנצח״. סיפורם ריגש את תושבי סין עד כדי כך שבשנת 2024 הוא עובד לסרט גדול, ״ויה לה וידה״, שזכה בהמשך בשורה של פרסים לאומיים.

הם הוכחה חיה למשהו שהרפואה לבדה לא יכולה להסביר. שלפעמים, ברגע האפל ביותר של החיים, כשכל דבר נראה אבוד, הדבר שמציל אותך אינו תרופה או תרופת פלא כלל.

לפעמים זה אדם אחר - מפוחד בדיוק כמוך, שביר בדיוק כמוך - שמושיט יד לקחת את ידך, ומסרב לשחרר.

למי שמעוניין, הסרט Viva la Vida נמצא ביוטיוב.

מורה צעירה מול סערת השלג

ב-12 בינואר 1888, מזג האוויר בערבות נברסקה ודקוטה היה חמים ונעים באופן חריג לעונה. בשל החום היחסי, ילדים רבים נשלחו לבתי הספר ללא מעילים כבדים או מגפי חורף.

מיני פרימן, צעירה בת 19, הייתה המורה בבית ספר קטן בעל חדר אחד במחוז מירה ואלי שבנברסקה.

בשעות הצהריים המוקדמות, החלה סופה ללא כל אזהרה. בתוך דקות ספורות, הטמפרטורות צנחו לעשרות מעלות מתחת לאפס, ורוחות עזות שלוו בשלג כבד יצרו תנאי עלטה מוחלטים שבהם לא ניתן היה לראות דבר במרחק של מטר. הסופה הזו נרשמה בהיסטוריה כ״סופת השלגים של הילדים״ מכיוון שרבים מקורבנותיה היו תלמידים שניסו לחזור לביתם.

הרוחות העזות של הסופה היו כה חזקות, עד שהן תלשו את דלת בית הספר ופירקו את הגג. הקיטור והחימום הדל בחדר קרסו, והמבנה הפך למלכודת מוות קפואה.

במצב שבו מורים אחרים קפאו למוות יחד עם תלמידיהם בתוך המבנים או איבדו את דרכם בחוץ, פרימן קיבלה החלטה אמיצה: לא להישאר במבנה ההרוס, אלא לנסות להוביל את 13 תלמידיה אל בית החווה הקרוב ביותר, שהיה במרחק של כחצי קילומטר משם.

כדי למנוע מהילדים ללכת לאיבוד בשלג, היא פעלה בתושייה יוצאת דופן: היא קשרה את הילדים זה לזה באמצעות חבלים ורצועות בד. היא החזיקה את הילד הצעיר ביותר בזרועותיה. היא צעדה בראש השיירה כשהיא מחזיקה בקצה החבל, מנווטת כמעט על עיוור בתוך הרוח המקפיאה.

במשך דקות ארוכות ומורטות עצבים, נלחמה הקבוצה ברוחות העזות ובקור המקפיא. פרימן לא הפסיקה לצעוק מילות עידוד לעבר הילדים כדי למנוע מהם לוותר או לשקוע בשינה שמשמעותה מוות. בזכות כושר הניווט והעקשנות שלה, היא הצליחה להוביל את כל 13 התלמידים בבטחה אל דלת בית החווה.

כששככה הסופה והתבררו ממדי האסון (למעלה מ-200 בני אדם נספו, רובם ילדים), סיפורה של המורה הצעירה שהצילה את כיתתה הופץ בכל רחבי ארצות הברית.

היא זכתה לכינוי ״הנערה ללא החת של נברסקה״. עיתונים רבים כתבו עליה, נכתבו עליה שירים ופואמות, והיא קיבלה אלפי מכתבי תודה והערצה מאזרחים וממנהיגים. נטען כי היא קיבלה כל כך הרבה תרומות ומתנות הוקרה, שהיה בהן די כדי לממן לה השכלה גבוהה מלאה.

מיני פרימן המשיכה לחיות בנברסקה, נישאה, הקימה משפחה והפכה לדמות ציבורית מוערכת. היא נשארה סמל לאומץ לב, קור רוח ותושייה מול איתני הטבע.

תפילות מסיטות פגזים

תפילות מסיטות פגזים

בתקופה של טרום מלחמת יום הכיפורים היה קשה מאוד להתקשר מאזור תעלת סואץ לפנים הארץ. לילה אחד, לקראת אשמורת הבוקר, צלצל הטלפון בבית הרב זצ״ל. על הקו היתה קשרית של גדוד חיילים בדרום. החיילת שאלה: "האם אתה הרב מרדכי אליהו?", והרב השיב לה שכן ושאל במה יוכל לעזור. "נמצא על הקו חייל במוצב, שרוצה לשאול שאלה מבצעית דחופה", השיבה הקשרית. היא הסבירה שלכל מוצב בגדות תעלת סואץ יש חצי שעה בכל יום להתקשר, ועכשיו הגיעה השעה של המוצב הזה. היא שאלה האם הרב מוכן לקבל את השיחה.

הרב השיב, כמובן, בחיוב ופנה לשמוע את השאלה, והחייל סיפר לכבוד הרב: "המים במוצב הולכים ואוזלים ויש קצבת מים. לאור המצב, מה עלי לעשות עם מצות נטילת ידיים? האם ליטול פעם אחת, או ליטול בכל פעם שאני אוכל ומתפנה? !"

ענה לו הרב: "הנכם פטורים, אתם במלחמה, זהו פיקוח נפש!" אמר לו החייל: "הכיצד אפשר להימנע מנטילת ידיים? קשה לי מאוד לחשוב על כך. האם אפשר לאכול את הכריך עם מפית? איני רוצה להקל, ברצוני לדעת מהי ההלכה בנדון". עצתו של הרב היתה שבבוקר ייטול ידיים פעם אחת ויתנה תנאי שאינו מסיח דעתו מכך במשך כל היום, ואז לא יצטרך ליטול ידיים לפני כל ארוחה. אחרי שירותים – ישפשף ידיו בדבר שמנקה.

תוך כדי השיחה התערבה הקשרית שהקשיבה לשיחה ואמרה לחייל: "אמרת לי שזאת שיחה מבצעית שקשורה למלחמה, אני שומעת שיש פה שיחה רגילה". החייל לא התבלבל והשיב לה: "אנחנו מדברים בקודים. זו שיחה שחשובה מאוד להצלחת הלחימה".

כבוד הרב, שהיה עד לשיחה הזאת, הבין כי החייל עשה מאמצים גדולים על-מנת שיוכל להתקשר לשאול שאלה הלכתית זו, ולא היה מסוגל לנתק את השיחה. עם השפופרת בידו אמר: "ריבונו של עולם, ראה איזה חיילים יש לך, באילו תנאים הם מקפידים במצוות, אפילו במצוות דרבנן. אנא ה' יתברך – הצילם מכל רע!"

הקשרית, ששמעה את הדברים של הרב, התחילה להבין שמדברים פה בקשר ישיר עם הקב״ה וביקשה מהרב שיברך גם אותה. הרב בירך גם את הקשרית שסייעה ליצירת התקשורת הזאת לחיים טובים ולשלום.

זמן רב לאחר אירוע מסעיר זה, הזדמן כבוד הרב לבית-ספר בראשון-לציון. אחד התלמידים שאל את הרב שאלה בהלכות נטילת ידיים. שאלתו היתה: מה לעשות כשאין מים בסביבה שמזדמנים אליה? הרב הסביר לו את הדינים הכרוכים בכך: ארבעה מיל לפנים ומיל אחד לאחור, ועד אילו טווחים צריך לחפש מים וכו'. לסיום הצד ההלכתי הוסיף הרב וסיפר על החייל מאותו מוצב.

לפתע ניגש אחד המורים, בהתרגשות רבה, כשעיניו דומעות, וסיפר לרב: "אני הוא החייל שהיה שם". אחר כך המשיך ותיאר בפני הרב מה עבר עליהם מרגע סיום שיחת הטלפון ואילך. וכך סיפר אותו אדם: "מייד אחרי שיחת הטלפון, החלה הפגזה כבדה על המוצב. הוכיתי בתדהמה כשלנגד עיני התגלה מחזה שנראה כאילו הוא הזוי: דמותו של הרב אליהו התגלתה בשטח המחנה וכל פגז שהגיע – הוסט הצידה עם היד של הרב. . ."

האם זה היה קשור להקפדה על מצות נטילת ידיים?

(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)

הסטודנט שפתר את בעיית המאה

איך איחור תמים של סטודנט למתמטיקה הוביל לפתרון תעלומה בת עשרות שנים, העניק לבעלות הברית יתרון לוגיסטי מטורף במלחמת העולם השנייה — ומחזיק עד היום את עולם המחשוב?

בשנת 1939, באחד הימים הגשומים והאפרוריים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, נכנס הסטודנט הצעיר ג׳ורג' דנציג בסערה לאולם ההרצאות. נשימתו הייתה כבדה, בגדיו היו ספוגי מים, והוא חמק בשקט לכיסא בודד בשורה האחרונה כדי לא למשוך את תשומת לבו של המרצה, ענק הסטטיסטיקה פרופסור ג׳רזי ניימן. בעודו מנסה להסדיר את נשימתו, הניף דנציג את עיניו ללוח הגדול והבחין בשתי משוואות מורכבות שנכתבו בגיר לבן בפינה הימנית. בטוח שמדובר בעונש השבועי הרגיל שלו, העתיק אותן במהירות למחברת שלו והמשיך להקשיב לשיעור, מבלי לנחש לרגע שהצעד התמים הזה עומד לשנות את ההיסטוריה.

בסוף אותו שבוע ישב דנציג בביתו הקטן מול מחברתו, והחיישנים המתמטיים שלו החלו להשתולל. המשוואות על הלוח התבררו כסיוט חסר תקדים: נוסחאות סבוכות שסירבו להיכנע לכל כלי מוכר. במשך ימים שלמים הוא נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, מילא עשרות דפי טיוטה בחישובים מפרכים, הזיע והתייאש, ואף חשב שמוחו פשוט אינו מוכשר מספיק עבור תואר מתקדם. רק לאחר מאמץ סיזיפי מטורף וכמעט בלתי אנושי, הצליח דנציג לפצח את הקוד, למצוא היגיון פנימי עמוק, ולהביא לפיתוח הוכחה מתמטית שלמה ומלאה לשתי המשוואות.

מתוסכל ומבוייש מכך שהגשת המטלה לקחה לו מספר ימים מעבר לזמן המוקצב, צעד דנציג למשרדו של פרופסור ניימן. הוא דפק בחשש על הדלת, התנצל ממעמקי ליבו על האיחור, והניח את ערימת הדפים הצפופה על שולחנו של המרצה. ניימן, שהיה מוקף בניירות ועסוק עד למעל הראש, בקושי הרים את עיניו, הנהן קלות בקרירות, ואמר לו להניח את הניירות על גבי ערימה נשכחת בצד השולחן. דנציג יצא מהמשרד כשהוא בטוח שקיבל ציון נמוך על האיחור.

שישה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון בשעה 8: 00 בבוקר, נחרד דנציג לקול דפיקות סוערות ונמרצות שכמעט שברו את דלת עץ ביתו. כשהתעורר בבהלה ופתח את הדלת, עמד מולו פרופסור ניימן כשהוא נרגש עד כמעט דמעות, עיניו פעורות, ובידו מונפים הדפים שדנציג הגיש שבועות קודם לכן. עוד לפני שדנציג הספיק להבין מה קורה, צעק לעברו ניימן בהתרגשות: "כרגע כתבתי מבוא לאחד המאמרים שלך! שלחתי אותו לפרסום מיידי בז׳ורנל מתמטי נחשב!"

רק באותם רגעים דרמטיים התגלתה האמת המטורפת: המשוואות שהיו רשומות על הלוח לא היו שיעורי בית כלל. ניימן בסך הכל רשם אותן בתחילת השיעור כדוגמה חיה לשתי בעיות פתוחות ומפורסמות בסטטיסטיקה — תעלומות מתמטיות שטובי המוחות בעולם ניסו לפצח במשך עשרות שנים ללא הועיל. מכיוון שדנציג התמים איחר לשיעור ולא שמע את ההסבר של המרצה, הוא פשוט לא ידע שהבעיות הללו מוגדרות כ״בלתי פתירות" — ולכן לא היה קיים אצלו המחסום המנטלי שטרף את כל המתמטיקאים לפניו.

לאחר מכן, כשהגיע הזמן של דנציג להגיש את עבודת הדוקטורט שלו, הוא נכנס נבוך למשרדו של ניימן והודה שטרם הספיק לגבש נושא מחקר מקיף. ניימן הסתכל עליו, חייך חיוך רחב, ואמר לו ברוגע: "אין שום צורך שתשב לכתוב דוקטורט. פשוט תביא את הפתרונות של שתי הבעיות ההן מהלוח, תכניס אותן למעטפה, ואני מאשר לך אותן כעבודת דוקטורט מלאה במקום."

אך זו הייתה רק תחילת הדרך. בשיא מלחמת העולם השנייה גויס דנציג לפנטגון כסטטיסטיקאי ראשי של מטה חיל האוויר האמריקאי, ושם נתקל בבעיה מפלצתית עוד יותר. בעלות הברית נדרשו לנהל מלחמה בשתי חזיתות אוקייניות מקבילות: לשנע מיליוני חיילים, אלפי מטוסים, מיליוני טונות של תחמושת, מזון ודלק, ולתזמון קווי תחזוקה מורכבים. השיטות הקיימות היו מבוססות על מאות פקידים שישבו עם מחשבונים מכניים, וכל שינוי קטן בשטח (כמו הטבעת ספינת אספקה או נפילת שדה תעופה) דרש שבועות של חישובים ידניים מחדש — זמן שהיה עולה באלפי חיי אדם.

דנציג הבין שהצבא חייב מודל מתמטי חדש לחלוטין. בשנת 1947 הוא פיתח את שיטת "התכנון הליניארי" ואת "אלגוריתם הסימפלקס" — פריצת דרך אלגברית וגיאומטרית שהציגה קובייה מרובת-ממדים של כל המגבלות הצבאיות, וידעה "לקפוץ" מקודקוד לקודקוד כדי למצוא את המסלול האופטימלי ביותר מתוך מיליארדי שילובים חלופיים. השיטה העניקה לבעלות הברית ולצבא ארה״ב יתרון לוגיסטי מטורף, ואפשרה להם לתכנן מהלכים צבאיים ענקיים בדיוק חסר תקדים ובמהירות מטאורית.

המהפכה הזו הגיעה לשיא דרמטי במבצע "הרכבת האווירית לברלין" (1948–1949). כשהסובייטים הטילו מצור מוחלט על ברלין המערבית, כל המומחים טענו שאי אפשר לספק מזון ופחם לאוכלוסייה של שני מיליון איש דרך האוויר בלבד. דנציג ואנשיו השתמשו באלגוריתם הסימפלקס כדי לתכנן לוח זמנים מטורף שבו מטוס אספקה נחת בעיר בכל 45 שניות, תוך אופטימיזציה מוחלטת של מבוך הדלק, הצוותים והמסלולים. המבצע הלוגיסטי הזה שבר את המצור הסובייטי מבלי לירות ירייה אחת.

השילוב בין אלגוריתם הסימפלקס של דנציג לבין הופעת המחשבים האלקטרוניים הראשונים בסוף שנות ה-40 שינה את פני ההיסטוריה המודרנית. השיטה המתמטית של דנציג הפכה לאחד האלגוריתמים החשובים והנפוצים ביותר בעולם המחשוב. כיום, אותה שיטה בדיוק שנולדה מטעות של סטודנט מנהלת בצורה סמויה את מערכות הניווט, את אלגוריתמי החלוקה של ענקיות הלוגיסטיקה, את תזמון הטיסות בעולם, ואת רשתות החשמל והפיננסים הגלובליות.

הסיפור של דנציג נותר עד היום אחד הסיפורים המופלאים בהיסטוריה של המדע — תזכורת מעוררת השראה לכך שהמחסום הגדול ביותר בדרך להישגים מטורפים ולמהפכות ענקיות הוא לעיתים עצם הידיעה שמשהו נחשב ל״בלתי אפשרי".

מקורות ורפרנסים היסטוריים:

(1) Dantzig, George B. "Unsolvable Problems." The College Mathematics Journal, vol. 21, no. 3, 1990, pp. 198–206. (2) Albers, Donald J. "An Interview with George B. Dantzig." The College Mathematics Journal, vol. 17, no. 4, 1986, pp. 292–314. (3) Neyman, Jerzy. Letters and personal accounts recorded at UC Berkeley Department of Statistics Archives (1939–1940). (4) Snopes Fact Check: "Unsolvable Math Problems Solved as Homework." Documented account of George Dantzig's story. (5) Mathematical Association of America (MAA). "George Dantzig: The Unsolvable Homework Problems." (6) University of California, Berkeley. Department of Statistics Historical Records, Ph. D. Dissertation entry for George B. Dantzig (1946). (7) Gass, Saul I. "The First 50 Years of Linear Programming." Operations Research, vol. 50, no. 1, 2002, pp. 42–48. (8) Dantzig, George B. Linear Programming and Extensions. Princeton University Press, 1963. (9) U. S. Air Force Historical Research Agency. Logistics Planning and the Berlin Airlift Optimization Studies (1948–1949). (10) Institute for Operations Research and the Management Sciences (INFORMS). "George B. Dantzig Biography and Impact on Operations Research." (11) IMDb / Production Notes. Good Will Hunting (1997) – Inspiration from the George Dantzig true story.

הרב פתיה והנגמול ההדרגתי

חכמה מקדם (עמ' 131): פעם ראה הרב פתיה אדם שעישן סיגריה בשבת. שאל אותו חכם פתיה, "כמה סיגריות אתה מעשן ביום?" השיב לו האדם: "עשר סיגריות". "הפחת בשבת הבאה שתי סיגריות, וחזור אלי". שב האדם ואמר בשמחה, "הרב! הצלחתי!" השיב לו הרב, "יפה, בשבת הבאה הפחת עוד שתי סיגריות!" וכך המשיך עוד ועוד, עד שנגמל מחטא זה.

בטי לו ונס הנס מן המוות

ב-28 ביולי 1945 בטי לו אוליבר הייתה צעירה בת 20 שעבדה כמפעילת מעלית בבניין האמפייר סטייט בניו יורק. ה-28 ביולי 1945 היה אמור להיות יומה האחרון בעבודה; היא תכננה לעזוב כדי להצטרף לבעלה שחזר משירות רפואי בצי האמריקאי.

באותו בוקר שרר ערפל כבד מאוד מעל מנהטן. תת-אלוף וויליאם סמית', טייס מנוסה ומעוטר במלחמת העולם השנייה, הטיס מטוס מפציץ מסוג B-25 מיטשל. בשל הראות הלקויה והערפל הסמיך, איבד הטייס את התמצאותו במרחב, ובשעה 9: 40 בבוקר התרסק המפציץ ישירות אל תוך הקומות 78–80 של האמפייר סטייט.

בזמן הפגיעה, בטי עמדה עם המעלית שלה בקומה ה-80 של הבניין. מעצמת הפיצוץ האדיר, מכלי הדלק של המטוס התפוצצו ואש אחזה בקומות העליונות. ההדף היה כה חזק שהוא העיף את בטי אל מחוץ לתא המעלית שלה. היא ספגה כוויות קשות בפניה ובידיה, ובנוסף נפגעה בגבה, בצווארה ובישבנה. למרות הפציעות הקשות, היא נותרה בחיים.

צוותי ההצלה והחובשים שהגיעו למקום העניקו לה עזרה ראשונה מהירה בקומה ה-79. כדי לפנות אותה בדחיפות לבית החולים, הם החליטו להעלות אותה על אלונקה ולמקם אותה בתוך מעלית אחרת (מעלית מס׳ 6), שנראתה תקינה באותו רגע. הם לא ידעו שההתרסקות גרמה לנזק סמוי ומבני עמוק בפיר המעלית.

ברגע שדלתות המעלית נסגרו והיא החלה לרדת, נשמע קול נפץ עז. חלקי מנוע של המטוס, שחדרו לבניין כמו רסיסי פגז, חתכו ופגעו קשות בכבלי הפלדה של המעלית. באותו רגע, כל כבלי התמיכה וכבלי החירום של המעלית כשלו לחלוטין. המעלית, ובתוכה בטי הפצועה והרועדת, החלה בצניחה חופשית מטורפת מהקומה ה-75 ועד למרתף הבניין – נפילה של כ-300 מטרים.

המעלית התרסקה בעוצמה אל תוך תחתית פיר המעלית במרתף. כוחות ההצלה שהגיעו למרתף היו בטוחים שהם הולכים לפנות גופה, אך לתדהמתם גילו שבטי עדיין בחיים ומדברת. היא חולצה מבין הריסות המתכת המעוכות של התא.

שלושה גורמים פיזיקליים שילבו כוחות והצילו את חייה בתוך התא הסגור:

אפקט הבוכנה (כיס אוויר): פיר המעלית הצר והארוך פעל כמו משאבה. כשהתא צנח במהירות למטה, הוא דחף את האוויר שמתחתיו. מכיוון שלאוויר לא היה לאן לברוח במהירות כזו, נוצר בקרקעית הפיר "כיס אוויר" דחוס מאוד ששימש כבלם טבעי והאט את מהירות הפגיעה הסופית.

ריכוך הכבלים: מאות מטרים של כבלי פלדה כבדים שנקרעו ונפלו לפניה, הצטברו בתחתית הפיר ויצרו מעין "קפיץ" או מזרן מתכת קשיח שספג חלק קטן מאנרגיית ההתרסקות.

מבנה האלונקה: העובדה שבטי הייתה קשורה לאלונקה מנעה מאיבריה לעוף לכל עבר ומנעה פגיעת ראש קטלנית בדפנות התא.

בעקבות שני האסונות הרצופים באותו יום, בטי סבלה משברים מרובים בגב, בצוואר, באגן וברגליים, לצד הכוויות הקשות מהמטוס. הרופאים תחילה הטילו ספק בסיכוייה לחיות, אך היא הפגינה כוח רצון יוצא דופן.

לאחר פחות משמונה חודשים של טיפולים קשים ושיקום, היא שוחררה מבית החולים כשהיא מסוגלת ללכת על רגליה.

בטי לו אוליבר חזרה לעיר הולדתה בפורט סמית', ארקנסו, יחד עם בעלה אוסקר. היא הקימה משפחה, הביאה לעולם שלושה ילדים ושבעה נכדים, וחיה חיים ארוכים ושקטים הרחק מאור הזרקורים (היא אף סירבה לרוב להתראיין משום שהפרסום הביך אותה). היא הלכה לעולמה בגיל 79, ב-24 בנובמבר 1999, כשהיא מחזיקה בתואר האישה שניצחה את חוקי הפיזיקה פעמיים ביום אחד.

הנהג החכם ותשלום הקנס

נהג אשר נתפס שלא בידיעתו ע״י מערכת אוטומטית לבדיקת מהירות וצולם על ידה, קיבל מהמשטרה את התמונה של מכוניתו וצילום של דו״ח הנהיגה שלו בסך 40 דולר.

הנהג החכמולוג שלח בתמורה למשטרה צילום של שתי שטרות של 20 דולר. בתגובה הוא קיבל מהמשטרה צילום נוסף בדואר, הפעם של אזיקים.

הנהג הבין את הרמז והפעם שלח בזריזות 40 דולר.