נותנים לו - כל הפושט יד
הרב אליאב תורג׳מן / רב קהילת קוממיות בדימונה
אלפי שקלים - מדי שנה בפורים אני אוסף ומחלק מתנות לאביונים בסכומים נכבדים, לעתים אפילו מעל עשרת אלפים שקל - לעניים הגונים בדימונה. עם השנים הדבר הפך להיות מאתגר יותר ויותר. יום לפני כן רוקדים עד לב השמים בישיבה, תפילה מוקדמת ויום עמוס במשימות. ניהול מדוקדק של סכומים גדולים ושהכל ילך חלק ונכון ביום עצמו.
אבל אחד הדברים שהכי קשים לי זה היהודים הקדושים שנזכרים מאוחר. אני נותן זמן אחרון שבו אני מקבל כסף למתנות לאביונים, ואיכשהו אין שנה שאין כמה שדיוק נזכרו מאוחר, ובדיוק לא הסתדר להם, ואם אפשר לתת רגע מתנות לאביונים בעשר הדקות לפני ערבית של מוצאי החג, או בעשר הדקות שאחרי.
אני גמיש! אני מודיע בציבור שאפשר להגיע אליי עד 11: 00 בבוקר. למה אז? כי אז האלכוהול מתחיל לזרום בכוסות ובעורקים, והערק נשפך כמים. ואז כשהכסף מגיע אליי, פורח מזכרוני ומשכלי מה אני אמור לעשות, וטוב לבי ביין ואני בטעות עלול לחתום על עשרת אלפים שקל כסף לעני שאין לו, אבל גם לי אין.
המעשה הזה קרה בשנת תשפ״ג. הגעתי לסעודת פורים כהרגלי, עם קבוצת תלמידים בלב שמח וראש פתוח. בפרט שירד מעליי עול המתנות לאביונים. פזר נתתי לאביונים, כספי החלוקה חולקו עד תום, ואני נטול עול כספים. אפילו שקל אחד לא נשאר אצלי. הרגשתי את האוויר נכנס בקלות לריאותיי.
כשהערק התחיל להשפיע, כולם כבר שמעו בסעודה קול קורא "חילקתי את כל הכסף!". ייתכן וחזרתי על זה כמה פעמים. כי שמחה כמו השמחה הזו, שמורה רק לגבאי הצדקה ואחראי החלוקה שחייבת להיות "בו ביום", עד שקיעת החמה ביום פורים.
כאילו עוררתי את זעמו של המלאך האחראי, ומישהו מגיע אליי אחרי כמה שעות של סעודה - "הרב! שכחתי לתת מתנות לאביונים! מה אני עושה?". הסתכלתי אליו בעיניים מזוגגות מעט ואמרתי לו "אחי, אני סיימתי. ישתבח שמו, סיימתי! לא יודע מה תעשה", אבל ידעתי שהסיפור לא יכול להיגמר ככה.
הוא מושיט לי שטר של חמישים שקל "הרב, אני ממש מתחנן בפניך, קח את זה ממני. איך יהודי יסיים את פורים בלי מתנות לאביונים. . .". ואני בשלי "צר לי אחי. בלתי אפשרי". יהודי לא יוותר על המצווה שלו, ובתוך תוכי ידעתי את זה. כשבפעם השלישית הוא התעקש, ידעתי שאני מוכרח, פשוט מוכרח לחשוב על פתרון.
פתאום אותו המלאך הנזעם הוריד לי מחשבה שנזכרתי בה - "יש אברך שמצבו הכלכלי דומה לאברכים אחרים, והוא זקוק לכסף הזה בוודאי. נחכה לו". שמתי את הכסף בכיס, והשתדלתי בכל מאודי לא לשכוח אותו שם ולגלות אותו בניקיונות לפסח. ופתאום אני מגלה שהיהודי הזה הציל אותי.
כשידי נכנסה לכיס של הצדקה [יש לי כיס מיוחד לצדקה וכיס לכסף שלי, שלא יתערב או יתבלבל חלילה], גיליתי שיש לי שם עוד ערימה של שטרות שלא חילקתי. לא יודע למה, פשוט נשכחה ממני הערימה הזו. באורח פלא, דווקא זה שחשבתי לרחפן ששכח, גילה שאני הרחפן והוא זה שהציל אותי.
"וואי, וואי, וואי!" אמרתי לעצמי. "מה אני עושה עם הכסף הזה עכשיו? השעה כבר שלוש וחצי-ארבע אחר הצהריים, איך אני יכול לחלק אותו?"
נזכרתי במרדכי עם רעייתו בזיווג שני - יהודי חמוד וחסיד ברסלב נחמד, חוזר בתשובה שהגיע לגור בדימונה. יהודי מבוגר שמתהלך בתמימות ובפשטות, ואני עוזר לו מדי פעם. עוד נזכרתי שבאותו הבוקר, כשחילקתי עם חבר שהוא גבאי צדקה לנזקקים, אמר לי: "עליך מרדכי, כיוון שהוא גר יחסית קרוב אליך. תלך להביא לו סכום יפה שיספיק לו לסעודה נאה".
"סגור," אמרתי לו אז. "תעדכן אותו שהוא עליי, אני אביא לו כסף". ולא הבאתי ולא נתתי ולא זכרתי. לבושתי. כמה תודה אני חייב לרחפן התורן.
מיד תפסתי את עצמי ואמרתי לאשתי ולכל הנוכחים בסעודה: "אני הולך להביא מתנות לאביונים. תמשיכו פה בלעדיי". אשתי ניסתה להניא אותי מרעיון שכזה, אחרי שחישבה כמה שתיתי, והיא ביקשה מהאחרים: "תיקחו את מפתחות הרכב, שלא יחשוב לקחת את הרכב!".
באמת, תודה לבורא, הם לקחו את המפתחות והסתירו אותם ממני. יצאתי למרפסת, לקחתי את האופניים של הבן שלי ופשוט יצאתי לרקוד ברחובות דימונה.
התחלתי לרקוד ברחובות ובדרך חילקתי לעוד איזה אביון שפגשתי כמאה שקל למישהו. ברחובות ריקדנו לכבוד פורים.
בסיום מחול הפורים הזה הגעתי מתחת לבניין הנכון וצעקתי: "מרדכי! מרדכי!". הוא ירד למטה. "בפנים יודעות סוד? מה? באת להביא לי מתנות לאביונים. . . נכון?"
"כן!" עניתי. תורי להיות תמה ונדהם אפילו. הוא התחיל לרקוד "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו". הוא המשיך לרקוד. ואז הזדמנה לי ההזדמנות ושאלתי: "מה קרה?"
"תראה," אמר לי מרדכי, "אמרתי לעצמי, אני אעשה את ההשתדלות, אז התקשרתי לגבאי הצדקה הנזכר מקודם ואמרתי לו שאני אשמח לעזרה. והגבאי אמר לי 'אל תדאג, הרב יביא לך'. ממשיך מרדכי, 'אחרי שעברו כמה שעות, ראיתי שלא באת, אז התקשרתי אליך. אבל לא ענית לי'". הוצאתי את המכשיר וגיליתי שאכן היתה שיחה שלא נענתה. בתוך סעודת פורים הסיכוי שאשים לב הוא אכן נמוך.
היהודי מלא האמונה הזה ממשיך ואומר לי "כשלא ענית לי, הנחתי שאולי אין לך לתת לי ופתאום התביישתי מאוד. התחזקתי באמונה והזכרתי לעצמי שהשם יתברך הוא הדואג לכל בריה די מחסורה, לא הרב ולא הגבאי.
"עינינו היו נשואות אחרי קריאת המגילה, וישבנו אשתי ואני לקרוא תהלים מעומק הלב, לפנות לבעל המאה, בעל הדעה, בעל הכוחות כולם, שימציא לנו יש מאין. המצב היה שבמכולת כבר לא הסכימו לתת לנו בהקפה, ואין לי לב ואין לי פנים לבקש מהציבור".
אני שומע את מרדכי והלב מתפעל מגודל מעלתו של היהודי, וכמה ה' שומע אל תפילת אביונים. הוא ממשיך משפט שצבט לי בלב: "ואם לא, נכין חביתה לסעודת פורים וזהו. נהיה שמחים במה שיש".
אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה להגיד לו "מרדכי, אתה אף פעם לא לבד", אבל שום מילה לא יוצאת לי מהפה. הוא מנצל את השתיקה הקצרה וממשיך: "לפני חמש דקות סיימנו את התיקון הכללי, אשתי ואני, ורקדנו קצת לכבוד פורים. 'בואי נכין חביתה', אמרתי לאשתי. נכין סלט מהירקות שנשארו בבית וחביתה מושקעת לכבוד פורים".
זה הרגע שבו הוא שמע אותי צועק מלמטה "מרדכי" בקולי קולות. והוא כבר ידע את מה שאני לא ידעתי. ה' שמע לתפילתו, כי "כל הפושט יד - נותנים לו", כל מי שמבקש מאת ה' יתברך, פושט את ידו, הקב״ה נותן לו.
המילים כבר היו מיותרות. פצחנו בריקוד של שמחה, ריקוד של תודה, ריקוד של ידיעה שה' יתברך תמיד איתנו. וכשריקוד הוא מכל הלב, אז זה מאוד ברור - כולם מרגישים את זה. בתוך דקות ספורות, אנשים מהרחוב, חברים ועוברי אורח הצטרפו, אפילו שלא ידעו על מה ולמה.
