ילד שנקרא על שם מאחז

 

סיפור יפה מפי אוריאל סעייד:

מידי פעם אני מתפלל בימי שישי ברמות השבים (מושב ליד הוד השרון). ביום שישי האחרון היה ברית לתינוק בכור לזוג בעלי תשובה מהמקום.

התינוק נקרא "עז ציון".

כששאלנו את האבא: מאיפה הבאת את השם הזה? הוא ענה:

בעבר שירתתי ביס"מ. לצערי פניתי הרבה גבעות.

הגבעה הראשונה שפיניתי הייתה "מאחז עז ציון".

לפני שנה כחלק מתהליך התשובה שלנו, אמרתי לאשתי: לבן בכור כשייולד נקרא "עז ציון" לעשות תיקון על כל מה שעשיתי.

וסיים: יהי רצון שהבן שלי עז ציון יקים 10 ישובים חדשים בארץ ישראל

בזכות התפילין ור״ ישראל מרוז״ין

יום שני, ג׳ מרחשוון, הוא יום ההילולא של רבי ישראל מרוז׳ין – "די הייליגע ריז׳ינער" – זכרו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

פעם אחת הגיעו לרבי ישראל מרוז׳ין שבעים ושנים יהודים שנלקחו לצבא הרוסי ונשלחו למלחמה בין גויים לגויים.

אותם חיילים כתבו "פדיון נפש" לרבי מרוז׳ין, שיעורר רחמים שיחזרו בשלום מהמלחמה. הרוז׳ינער השיב להם שישתדלו להיות כל הזמן עם תפילין על הראש. אותם חיילים רכשו לעצמם תפילין מאד קטנות שהיה אפשר ללבוש זאת תחת הכובע (או מה שלבשו במדים), וכך הלכו כל הזמן, גם בשעת הקרב, קרבות קשים ביותר.

היות שהמלחמה היתה בין גויים לגויים, הם קבלו החלטה – ואת זה הרבי לא אמר להם – שהם לא נלחמים בכלל, זו לא מלחמה שלנו. אבל הם בחזית ממש, ולכל אחד היה סוס – והם פשוט רכבו אנה ואנה, עשו רושם גדול, אבל בלי להלחם בכלל. היו שם מפקדים ששמו לב שהחיילים האלה לא נלחמים, רק משחקים. אחד המפקדים ששם לב לענין הרים את רובהו לירות באותם חיילים – אך ברגע שרצה לירות בהם נפגע בראשו מכדור של האויב. מפקדים נוספים ששמו לב וניסו לירות באותם חיילים – נורו גם הם, ומהחיילים היהודים לא נפקד איש וכולם שבו מהמלחמה בשלום.

כאות הוקרה שחזרו מהקרב כולם נסעו ביחד לרוז׳ינער (לפני המלחמה רק שלחו מכתב "פדיון נפש", וכעת נסעו ממש). לחדרו של הרוז׳ינער (שנהג כידוע במלכותיות רבה, ולכן יכלו להיכנס לחדרו הגדול כמות כזו של חיילים) נכנסו שבעים ואחד חיילים, ואחד לא נכנס. הרוז׳ינער שזכר כמה היו בפתק, שם לב שחסר חייל אחד ושאל היכן הוא. החיילים סיפרו שהוא עומד מאחורי הדלת ומתבייש לראות את פני הרבי. הרבי קרא לו להכנס, הסתכל עליו, ואחר כך – אחרי שכולם הלכו – הוא התבטא בפני החסידים שמימי לא ראיתי צדיק שומר הברית כמו החייל הזה. כולם נצלו בנס, אבל זה, בנוסף לכך יש לו גם בושת פנים בפני הצדיק.

תפילת הגשם

בס״ד

כוחה של תפילה – תפילת הגשם

תושבי הרובע היהודי שבעיר טבריה היו מופתעים במידת-מה מהפמליה שהופיעה פתאום בעיר, בין יום-הכיפורים לחג-הסוכות. ימיו של היישוב היהודי המתחדש בטבריה לא היו מרובים. רק כעשרים וחמש שנים קודם לכן שבו כמה עשרות משפחות יהודיות, כולן ספרדיות, בעידודו של המושל המוסלמי דהר אל-עמר, והקימו מחדש את היישוב היהודי בעיר-קודש זו. היהודים התגוררו בכמה חצרות סמוכות, וכך יצרו רובע שכולו יהודי.

קבוצת היהודים החדשה שבאה לטבריה הייתה של חסידים אשכנזים, שעלו זה עתה לארץ. בדלי העדות לא מנעו מיהודי טבריה לנהוג בבני הקבוצה האורחת הכנסת-אורחים חמה ולבבית, כיד המסורת הטובה עליהם.

עד מהרה נוכחו היהודים המקומיים כי האורחים הם אנשי-מעלה. בראשם ניצב הצדיק רבי נחמן מהורדנקה. גדולתו של רבי נחמן ניכרה גם בחזותו המרשימה, ועם בואו זכה מיד ליחס של כבוד והערצה. תושבי המקום סייעו לאורחיהם לשכור משכניהם המוסלמים דירות סמוכות לרובע היהודי, וכך נתרחבו תחומי הרובע.

באותה שנה, בהגיע תפילת המוסף של שמחת-תורה, נתכבד רבי נחמן לגשת אל התיבה בתפילת הגשם, שהייתה שמורה למכובד שבחבורה. ואמנם, תפילתו של רבי נחמן הרקיעה שחקים. בקול גדול קרא את "זכור אב נמשך אחריך כמים", והציבור כולו נסחף אחריו. אולם כשהגיע למילים "בעבורו אל תמנע מים", פרץ רבי נחמן בבכי רם, שהלך ונתעצם. בהזכירו את הבקשות "לברכה ולא לקללה", "לחיים ולא למוות", "לשובע ולא לרזון" – זעק בסערת-נפש עזה. ויהי הדבר לפלא בעיני כול.

מרחשוון וכסלו עברו-חלפו, ועדיין לא היה זכר לטיפה אחת של גשם. הבצורת החלה להדאיג את התושבים. אולם אז התרגשה על הקהילה צרה גדולה מהבצורת.

התרחבותה ומהתבססותה של הקהילה היהודית לא נשאו חן בעיני תושבי טבריה המוסלמים. לא-אחת ניסו להוציא את דיבתם רעה באוזני המושל. אולם המושל, שהיה מתון וסבלן, לא אבה לקבל את דברי הדיבה והוסיף לרחוש יחס חם לבני הקהילה היהודית.

עתה סיפקה הבצורת נשק לשונאי-ישראל. כמה מיועצי המושל דאגו לטפטף באוזניו, כי היהודים הם האשמים בבצורת הקשה. בעיקר הירבו להשמיץ את התושבים האשכנזים שזה מקרוב באו. "התנהגותם של אלה מוזרה ביותר, ובמעשיהם כישפו את השמים", אמרו. כראיה ציינו את העובדה שכבר שנים רבות לא הייתה בצורת כזאת, והנה, אך הגיעו אלה והרי התוצאה. . .

הפעם נתקבלו הדברים באוזני המושל. אף שלא קיבלם כאמת מוחלטת, החליט בכל-זאת להטיל על היהודים את האחריות לבצורת הקשה. אחת מהשתיים, אמר בליבו: אם אשמים הם, יישאו בעונש; ואם נקיים הם מעוון, אדרבה, יישאו תפילה לאלוקיהם אשר יחוש להצלתם.

אמר ועשה. הוא שלח לקרוא לראש הקהילה הספרדית, יהודי ששמו אבו-יוסוף, ובקול מאיים תבע ממנו להפסיק את הבצורת ולהוריד גשם על-פני האדמה. לא הועילו כל ההסברים והתחינות. המושל קצב שלושה ימים להבאת הגשם. ולא, כך אמר, יסולקו בשלב ראשון מהעיר כל המתיישבים האשכנזים החדשים, ובשלב השני יישקל סילוקם המוחלט של כל היהודים מטבריה!

הדברים הגיעו לאוזני רבי נחמן מהורדנקה, שמיהר להרגיע את הקהילה המקומית ולנסוך בה תקווה ואמונה. עוד באותו יום כינס את תלמידיו והודיע להם, כי למחרת עם שחר יעלו להתפלל על קברו של רבי עקיבא.

ואכן, כחוני המעגל בשעתו, חג רבי נחמן עוגה על הארץ וסידר את תלמידיו בתוכה כשהוא במרכז. הם פתחו בתפילות לפי הסדר שהורה להם. כל אותה שעה היכה בהם שרב כבד, והשמים נראו צחים מכל פיסת ענן.

שעות ארוכות עמדו רבי נחמן ותלמידיו על עומדם והעתירו בתפילה, אולם כל סימן מבשר טובה לא נראה באופק. כשהחלה השמש לערוב, הפסיק רבי נחמן את סדר התפילה הכללית. בקול רווי תחנונים שפך את תחינתו לפני קונו: "ריבונו-של-עולם, רחם על בניך ופתח לנו שערי שמים. הודע לכול כי יש לך אהובים בעולמך". כשסיים לומר מילים אלה, פנה לאחוריו ובפסיעות זריזות החל לצעוד במורד ההר.

התלמידים, שהיו שקועים במחשבותיהם, לא הבחינו בשינויים שחלו בשיפולי הרקיע. אט-אט החלו עננים מתקשרים ורוחות החלו מנשבות בחוזקה. כשהגיעו לתחתית ההר, כבר היו השמים מכוסים עננים אפורים.

בהגיעם לעיר המתין להם קהל רב, ובראשם המושל המוסלמי. חיש-מהר עברה השמועה, כי רבי נחמן ותלמידיו, אותם תושבים אשכנזים שהואשמו בגרימת הבצורת, הם שחוללו את הנס, והכול יצאו לקבל את פניהם.

כשנכנסו רבי נחמן ותלמידיו אל תוך העיר, כבר נפתחו ארובות השמים והגשם ניתך ארצה. תחילה ירדו טיפות מעטות, אך עד מהרה ירד גשם סוחף. ברגשי הכנעה ירד המושל מעל סוסו והשתחווה אפיים לפני רבי נחמן. הוא אף הפציר בו לעלות על סוסו ולרכוב עליו עד ביתו. שנים רבות הוסיף דבר המעשה הזה לקדש את שם ה׳ בקרב כל יושבי הסביבה.

תפילין מיוחדות

מנהג היה בברדיטשוב לאסוף את התפילין של הנפטרים ולמכרם לטובת ה״חברה קדישא״. פעם בא הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אל גבאי ה״חברה קדישא״ וביקש להראות לו את כל התפילין שברשותו, מכיון שברצונו לקנות זוג אחד לעצמו. כשבחר הרבי זוג אחד ורצה לקנותו, הבין הגבאי שתפילין אלו אינם רגילים. הרבי לא היה קונה תפילין כאלו אלא אם כן יש דברים בגו, ולכן סירב הגבאי למכרן. אך הרב בשלו, רוצה הוא דווקא בתפילין אלו. לא העז הגבאי לסרב לרבי, אך תנאי התנה עמו: לספר לו מה טיבן של התפילין שהרב טורח כל־כך לרכוש אותן לעצמו.

הסכים רבי לוי יצחק וסיפר לגבאי סיפור מופלא:

״האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא נהגו לנדוד בכפרים ובעיירות כדי להחזיר יהודים תועים לאביהם שבשמים. בכל פעם שהגיעה שעת לילה והאחים לנו באחד הבתים או הפונדקים, היה אחד מהם שוטח בפני אחיו חטאים שבהם חטא כביכול, ואותם חטאים חטא באמת בעל־הבית שאצלו לנו. האח האחד היה מתוודה בקול על עבירות שעבר, ואחיו היה מסביר לו ומדריך אותו כיצד לחזור בתשובה. כל זאת עשו בקול רם ולעיני בעל־הבית שהיה שומע את הדו־שיח בין האחים, ונזכר שגם הוא עבר אותן עבירות.

ברוב המקרים היה אותו איש מתחרט על חטאו ומבקש מהאחים הקדושים דרך לתיקון ולחזרה בתשובה.

פעם הגיעו האחים לכפר אחד, וכמנהגם לנו בבית היהודי שגר בכפר. בלילה החל רבי זושא לבכות ולבקש מאחיו דרך תשובה על שלא בדק מעולם את התפילין שלו. ועתה כשבדקן נוכח שהן פסולות, ריקות מכל הפרשיות, ונמצא שכל ימיו לא הניח תפילין.

רבי אלימלך, ששמע את דברי אחיו, הוכיחו בדברים קשים והרבה לתאר לפניו את חומרת החטא באי־בדיקת התפילין. בעל־הבית היהודי שהיה עד לשיחת האחים נזכר לפתע שגם הוא לא בדק מעולם את התפילין שלו. מיהר ופתחן, ומה מאוד הזדעזע כשראה שהן ריקות לגמרי, בלי פרשיות. מבוהל ונרגש התוודה היהודי לפני האחים והתחנן בבכי לסדר לו תשובה על החטא הגדול.

מכיון שהתחרט בכל לבו אמר רבי אלימלך לאחיו לכתוב מיד פרשיות לתפילין של היהודי, ולהתכוון בכתיבה שתהיה בפרשיות קדושה מיוחדת שתכפר על העדרן במשך כל השנים שהניח היהודי את התפילין הריקות מפרשיות.

כתב רבי זושא את הפרשיות, הניחן בבתים של התפילין ומסרן ליהודי.

אלו הם, סיים הצדיק רבי לוי־יצחק את סיפורו לגבאי, אותן תפילין קדושות שמונחות כאן לפנינו. אותם אני רוצה להניח! ״

תפילין ירוקות

סיפר הרב זעפרני, כי בביקורו של מרן הרב אליהו זצוק״ל במוסקבה לפני 25 שנה הוא ראה בבית הכנסת יהודי עם תפילין ירוקות.

הרב שאל אותו על התפילין, והוא השיב כי לא היו לו תפילין מעולם, פעם הוא ראה תפילין של יהודי אחר, ועשה לעצמו תפילין מחתיכת אזבסט ושם בתוכן נייר צילום של מזוזה.

הרב אליהו זצוק״ל התרגש מאוד מחיבת המצווה של היהודי הזה, וביקש מהרב זעפרני לתת לו תפילין רגילות מהודרות.

היהודי הרוסי שאל בחשש האם עד עתה הוא לא קיים את המצווה עם התפילין הירוקות?

אמר לו הרב זצ״ל, כי הנחת התפילין שלו היא יקרה מאוד בעיני הקב״ה, אולי יותר מכל הנחת תפילין אחרת. אבל כל זה הוא עד שיש לו תפילין רגילות. עכשיו שיש לו אפשרות להניח תפילין כמו שכל ישראל מניחים – הוא צריך להניח תפילין כאלה ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה.

ומנין לרב שהוא קיים מצוות תפילין בהידור? מתשובה של רבנו יוסף חיים, בעל הבן איש חי זיע״א (שו״ת רב פעלים חלק ד - אורח חיים סימן ב. עיין נפש החיים - שער ג - פרק ז מב) שמספר כי בזמן הסבא שלו, הרב רבנו משה חיים זצוק״ל, לא היו התפילין מרובעות כל צרכן. "עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה". ובאותו זמן בא החכם היקר רבי יהודה אשכנזי ז״ל, שהיה מתושבי דמשק יע״א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב מור זקני זלה״ה על דבר התפילין שאינם מרובעים והוא יש לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים.

אחרי שעיין הרב מור זקני זלה״ה בדברי הפוסקים בדבר זה והסכים לפוסלם, עלה והכריז בכל בתי הכנסיות שכל התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולין. ומעתה יהיו לובשים התפילין שלהם בלא ברכה, עד שילמד לאומן לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה ריבועם שלם ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה. אז הכל צריכים לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם. וכך היה. יומם ולילה למדו האמנים איך עושים תפילין מרובעות. וכך קנו והחליפו כל תושבי בגדד את התפילין שלהם לתפילין כשרות. והיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע״א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים, עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים. עם כל זה לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מור זקני זלה״ה ומי יוכל למרות פיו.

כך מספר בעל הבן איש חי גם על מו״ר אביו זיע״א, שבימיו התברר כי כל הרצועות לתפילין לא כשרות כיוון שהיו עושים אותן נכרים. בסוף התהליך היה בא יהודי וזורק מעט סיד לתוך העורות שהיו כבר מעובדים לגמרי ואומר "לשם מצוות תפילין". ובאמת אין זה מועיל אלא שיעשה אותם היהודי לשמה מתחילתן. ונתאזרו החכמים בצירוף עט״ר הרב מור אביו של הבן איש חי זלה״ה ועשו רצועות חדשות מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע״י ישראל לשם תפילין והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה.

וחקר בעל הבן איש חי זיע״א האם יאמרו כי אלה שהיו קודם התיקון לא קיימו מצוות תפילין כתיקנה, או שמא נחשב להם כאילו קיימו את המצווה כיוון שהיו אנוסים בדבר זה, שלא ידעו אותו קודם לכן. כן יש לשאול על איש שכתב תפילין ונתנו למגיה, והתברר בבדיקה אחרי כמה שנים כי היה חסר בתפילין אות. האם האיש הזה שלבשן לפי תומו כמה שנים הלך ערום מן המצווה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה? זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל.

והביא בעל הבן איש חי ראיה שהביאה החיד״א (דבש לפי מערכת ד אות ד משם ספר שבלי הלקט ח״א כ״י שבלת ח') שהביא את דברי רב שאמר "חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה". ראיתי את התפילין של רב חייא שתפורות בחוט פשתן, ואין הלכה כמותו. ובוודאי שלרבי חייא הגדול היה שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ״י שאנו פוסקים היום כי תפילין תפורות בחוט פשתן אינן כשרות. עם זאת רבי חייא קיים את המצווה הזאת, כיוון שלדעתו מכוון לשמים לקיים המצווה יש לו שכר תפילין.

כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים יש לו שכר שלם על מצותו. והשתא הוא הדין לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים.

תפילה תחת אש

ר׳ חיים אלכסנדרוביץ׳ היה אחד היהודים האמידים ביותר ברוסיה שלפני המהפכה הקומוניסטית. תחת השגחתו התנהל המסחר המפותח בעצים ברשיון מיוחד של הכתר הרוסי. באותם ימים נחשבו יערות הענק של המדינה רכושו הפרטי של הצאר והטיפול בהם נחשב משרה יוקרתית ומשתלמת. מינויו של יהודי לתפקיד כה בכיר במשטר הצארים האנטישמי מפתיע למדי, אולם מה שמפתיע עוד יותר הם נסיבות המינוי. סיפור המעשה עדיין עובר מדור לדור בקרב צאצאיו.

חיים היה זגג אומן, מקצוע נדיר ומבוקש יחסית בימים ההם. שמו של הזגג החרוץ התפרסם עד שיום אחד הוא קיבל הצעה מאציל רוסי עשיר שבנה לעצמו ארמון חדש. חיים לא יכל לסרב להצעה. הייתה זו הזדמנות להרוויח משכורות של שנתיים ימים בתוך חודשים ספורים.

האחוזה הייתה ממוקמת אי שם בדרום רוסיה. תנאי התחבורה היו פרימיטיביים וקשים, הקהילה היהודית הקרובה ביותר מרוחקת למדי. חיים, היהודי היחיד באחוז, התאמץ למצוא מנין לתפילת שחרית, אולם את תפילת המנחה נאלץ להתפלל ביחידות. הוא נהג לפרוש לחורשת עצים בפאתי האחוזה ולהתייחד שם עם בוראו.

יום אחד הגיע הצאר אלכסנדר לבקר באחוזה. חיים, כדרכו, פנה להתפלל בחורשה. באותה שעה החליט בעל האחוזה לקחת את אורחו הנכבד לסיור צייד ביערותיו. הם עדיין לא ידעו איזה ציד מעניין צפוי להם…

בהיכנסם ליער נתקלו הצאר וחבורת מלוויו ביהודי עבדקן בלבושו המסורתי, שקוע בתפילה.

מפגש בין שליט כל יכול, אכזר, שרירותי, אנטישמי וחמוש ברובה צייד, לבין יהודי מתפלל אינו מבשר טובות. אבל הצאר הקשוח, אולי בהשפעת האווירה הפסטורלית, היה במצב רוח מרומם.

״הי, יהודי! מה אתה עושה? ״

חיים המשיך להתפלל, משוכנע שמדובר בכמה ממשרתי האציל שביקשו להתקלס בו.

״בוא נירה בו״, הציע הצאר בנעימה אגבית.

חיים עדיין היה שקוע לחלוטין בתפילתו.

האציל ירה פעם אחת באויר. חיים לא הגיב. היריה הבאה החטיאה את ראשו של חיים בסנטימטר.

לרגע נדהם הצאר. הוא הושפל בפומבי לנוכח עוזריו ומקורביו!

הוא התעשת מיד. הצאר היה קלע מצוין והוא החליט לשעשע את עצמו. הקליעים שרקו ליד ראשו, רגלו ואוזניו של חיים.

לבסוף סיים היהודי את תפילתו, הרים את עיניו והזדעזע למראה הצאר העומד מולו.

״יהודי! בירכתי אותך ולא ענית לי! לא פחדת שאהרוג אותך במקום? ״

״סלח לי הוד מעלתך, כלל לא שמעתי את פנייתך, שקוע הייתי בשיחה עם מלך מלכי המלכים״.

תשובתו של היהודי הרשימה מאוד את הצאר. הוא נעץ מבט מהורהר בחיים ואז להפתעת ידידו אמר: ״ברור לי שהיושר שלך מוחלט. הלוואי שיכולתי לומר אותו דבר על כל משרתי. משום כך החלטתי הרגע למנות אותך מפקח כללי של כל יערות המחוז, כולל היער בו התפללת. אתה תהיה אחראי על חטיבת העצים ומשלוחם למרכז רוסיה״.

בעקבות הסיפור שינה חיים את שמו ל״אלכסנדרוביץ׳״ לכבוד הצאר.

תפילה של ילד

סיפור קצר: תפילה של ילד

"אתה מכיר אותי?" אני שואל. הוא מסתכל עלי כאילו צנחתי עליו מעולם אחר. כל הסיטואציה הזאת הזויה בעיניו, והאמת, שגם בעיני. . . אודי לא עונה. הוא ילד מחונך שלא מדבר עם זרים. ילד טוב. באמת

הנוף חולף במהירות מסחררת. אודי יושב ליד החלון ומביט החוצה. יש לו מכנסיים כחולות וחולצה לבנה. השיער שלו מסורק בקפידה, ועליו כיפת קטיפה רקומה עם שמו. תיק גב קטן מונח על המושב שלידו. יש שם פיגמה ועוד קצת בגדים ואולי ספר או שניים שהוא מחזיר לסבתא.

אני יושב שני מושבים מאחוריו. הקרון ריק יחסית והשעה שעת בוקר מאוחרת למדי של יום שישי. הרכבת מתל אביב לחיפה עושה את דרכה במהירות. אני מציץ לשעון שעל כף ידי ואז מתרומם וניגש באיטיות, ובלב קצת חושש לאודי. הוא מרגיש את הצל שלי ולכן מסובב את ראשו מהחלון. אני מסמן לו שאני רוצה לשבת. על פניו אני מזהה מבט של חוסר הבנה.

הוא צודק.

יש כל כך הרבה מקומות ישיבה פנויים בקרון. למה אני בוחר דווקא את המקום לידו, מה עוד שהתיק שלו מונח שם? הוא ילד טוב, את זה כבר קלטתי מזמן. הוא לוקח את התיק, מניח על ברכיו ומחזיר את מבטו לחלון שלימינו.

אני מכחכח מעט בגרוני, רוצה למשוך את תשומת ליבו, אך אודי אפילו לא מעיף מבט קל לעברי. בסוף, בלית ברירה אני פותח את פי.

"אתה מכיר אותי?" אני שואל.

הוא מסתכל עלי כאילו צנחתי עליו מעולם אחר. כל הסיטואציה הזאת הזויה בעיניו, והאמת, שגם בעיני. . .

אודי לא עונה. הוא ילד מחונך שלא מדבר עם זרים. ילד טוב. באמת.

"קוראים לי מיכאל" אני ממשיך. אבל הוא רק בוהה בי בשתיקה ומחבק חזק יותר את התיק שלו. אני מוציא את המצלמה ומדפדף במהירות בתמונות. ואז נעצר. אודי מתבונן על הפעולות שלי, וכשהוא רואה את התמונה שאני מגדיל באיטיות, הוא פוער את פיו, ועיניו לטושות בתדהמה.

"זה אתה, נכון?" אני שואל ומצביע על אחד הילדים שמשתובב בפארק הירוק שבתמונה. הראש שלו נע באיטיות מעלה ומטה בתנועה לא רציונאלית כנראה, כי תוך שנייה הוא כבר שולט על עצמו ומחזיר את מבטו לחלון.

האמת, שקצת הופתעתי. ילדים הם עם סקרן ועם כל הכבוד לחינוך הכי טוב שההורים יכולים לתת להם, השאלה המתבקשת כאן כבר היתה אמורה לפרוץ מזמן: מה התמונה המשפחתית שלנו עושה במצלמתו של אדם זר?

אני מנסה לחשוב בהיגיון איך הילד הקטן הזה מצליח לשלוט על עצמו ועל סקרנותו. אך תוך כדי ניסיון לחדור לראש המעניין שלידי, אני מגלה שהוא קם ממקומו ופונה לחפש מקום אחר.

אני מבין אותו.

במקומו הייתי פועל באותה צורה. זה די מפחיד לשבת ליד אדם זר שמתחיל לשאול אותך שאלות ולהראות לך תמונות של עצמך. אני מפחד שהוא יברח לי ולמרות כל ההתרגשות שפועמת בקרבי אני אומר במהירות: "אני מיכאל חיים בן זיוה".

אודי מסתובב אלי מופתע ומתקרב בחזרה. "אתה. . . אתה. . . ?" הוא שואל כלא מאמין. "כן, אני. אני ולא אחר". אני עונה בחיוך.

אודי מתיישב לידי ומוציא סידור, הוא פותח את תפילת שמונה עשרה ומראה לי פתק קטן שמוצמד ליד ברכת רפאנו. "מיכאל חיים בן זיוה" כתוב שם. הוא סוגר בחזרה את הסידור ומכניס לתיק.

אני מרגיש שזה הזמן שלי לפתוח את הפה: "לפני חודש בערך השתחררתי מבית החולים. מאז אני עסוק בחקירות ובחיפושים אחרי ילד אחד חמוד. ילד שבא לבקר את סבא שלו בבית החולים. הילד הזה, שאתה כבר יודע שקוראים לו אודי, אבל אני לא ידעתי, אמר לסבא שלו כמה משפטים, משפטים שלא יוצאים לי מהראש ואני זוכר אותם בעל פה מילה במילה: "סבא, המורה אמר לנו היום שכל המתפלל על חברו נענה תחילה. אני מאד רוצה שכבר תהיה בריא, אז אולי תתפלל על מישהו אחר שחולה וכך בעזרת ד גם אתה תבריא?" לא שמעתי מה סבא החלוש ענה, אבל כן שמעתי את התגובה של אודי: "הנה, היום ראיתי בעיתון בקשה להתפלל על איש אחד שחולה, כבר העתקתי לי את זה לסידור ואפילו ביקשתי מכמה חברים שגם יתפללו עליו. אתה רוצה שאני אביא לך גם פתק עם השם שלו? קוראים לו מיכאל חיים בן זיוה". ואז מאחורי הווילון שמעתי רשרושי דפים ועט שכותב.

וזהו. אחרי מספר דקות אודי הלך.

לא ראיתי אותו באותו יום, אך לאחר שבוע הוא שוב הגיע לבקר את סבא. "סבא" הוא אמר, "אתה יודע שמאז שהייתי כאן אני מתפלל כל יום גם עליך וגם על מיכאל, אפילו כתבתי את השמות של שניכם בכל הכיתות בחיידר, וכולם מתפללים על שניכם. סבא, גם אתה מתפלל עליו?"

וכמו בפעם הקודמת, אודי עזב לאחר מספר דקות. הפעם ראיתיו לשניה קלה, בדיוק כשהוא יצא מהחדר נכנס רופא שהסיט את הווילון שלי. מה שראיתי היה ילד אחד קטן, אולי בן עשר, אבל עם מבט נחוש בעיניים. היה בהן זיק של תקווה ואמונה. של ידע מוחלט שהוא עושה את הדבר הנכון והטוב ביותר. היה בהן רצון אמיתי שסבא וגם מיכאל האלמוני יבריאו במהרה.

וזהו, מאז אודי לא הגיע יותר לבקר את סבא שלו. כבר באותו לילה המצב הידרדר, ולא הייתה אף סיבה שאודי הקטן יבוא.

אך באותו יום לעומת זאת חל שינוי אצלי, ההרגשה השתפרה ואט אט התחלתי להחלים. המחלה שקיננה בגופי זמן רב נעלמה, וברוך ה' לאחר תקופה ארוכה הבראתי ומצאתי את עצמי מחוץ לבית החולים. במקום להמשיך הביתה התחלתי לחפש את אודי. ידעתי איך קוראים לסבא שלו אך לא ידעתי איך קוראים לנכד המיוחד שלו. חיפשתי במלוא המרץ וגיליתי שיש לו הרבה מאד נכדים שפזורים בכל רחבי הארץ. לא התעצלתי והתחלתי לאסוף פרטים על הנכדים שלו, הסתובבתי באזורי מגוריהם, בגינות השעשועים וברחובות. ואז, באחד הימים אני שומע פתאום קול מוכר מאחורי: "ביום שני של חול המועד אנחנו נוסעים לגני יהושע עם בני דודים שלי מהצד של אמא. אבא לא יכול לבוא כי הוא עדיין בתוך השלושים על סבא שלי". הסתובבתי במהירות אחורנית אך הילדון כבר שעט עם אופניו במורד הרחוב. הרגשתי שאני מתקדם בכיוון הנכון.

ביום שני של חול המועד התייצבתי בגני יהושע. הגעתי לשם כבר בשמונה בבוקר, לא ידעתי באיזו שעה הם קבעו. הסתובבתי הלוך ושוב בכל רחבי הפארק ורק באזור ארבע אחר הצהריים גיליתי פתאום פרצוף מוכר", אני עושה הפוגה קלה. העיניים של אודי מרותקות, והוא בקושי נושם מרוב סקרנות והפתעה.

"רציתי לרוץ אליו. אבל הוא היה במרכז עם הרבה בני דודים ומשפחה גדולה מסביב. התיישבתי על ספסל וצפיתי עליהם מרחוק. חיכיתי לשעת כושר טובה. בינתיים החלטתי לצלם אותו. את הילד שאני מרגיש שבזכותו אני חי. נס שחשבתי לעשות את הפעולה הזאת, כי באותו יום כבר לא הצלחתי לדבר איתו. הוא היה עסוק במשחקים וריצות, שיחות עם בני הדודים והאכלת כמה זאטוטים. השם שהכי שמעתי שם היה "אודי", כל פעם שמישהו קרא לעזרה או היה צריך משהו - הוא קפץ ממקומו ופנה לעזור ולסייע. כשחזרתי הביתה קצת מאוכזב מההזדמנות שהוחמצה, הייתה לי תמונה. תמונה אחת עם המון פרצופים לא מוכרים, אבל פרצוף אחד מוכר ואהוב במיוחד.

מאותו יום שבו צולמה התמונה, לא עבר יום שלא פתחתי את המצלמה והתבוננתי בה בציפייה דרוכה לפגוש את אודי.

אתמול עברתי שוב בגינה שליד הבית שלך, עמדת עם חבר וסיפרת לו בהתלהבות שאתה נוסע לסבתא שבחיפה. אמרת גם שתצא מוקדם מהחיידר כי אתה צריך לעזור לסבתא קצת עם קניות וניקיון. ואז ידעתי שגם אני אהיה על הרכבת. מחר. בבוקר. כדי לפגוש את אודי. חזרתי הביתה בדילוגים מאושרים סוף סוף תהיה לי הזדמנות לפגוש את הילד שהתפלל להחלמתי.

ואתה רואה, אודי, אני כאן לידך, מיכאל חיים בן זיוה שאפילו לא יודע איך להודות לך ולומר תודה. אני מרגיש שבאמת בזכות התפילות היקרות שלך ושל חבריך אני חי, בריא ושלם!"

אני מרגיש כמה דמעות מטפטפות לי על הלחיים, וגם העיניים של אודי בורקות בברק חשוד. הוא פותח את התיק מושיט לי טישיו ואז מחבק אותי. "אני כל כך שמח!" הוא לוחש.

החלון שלימינו כבר לא מעניין אותו והוא מסתכל רק לעברי, בוחן אותי במבט לא מאמין. "מיכאל. . ." הוא ממלמל כאילו הייתה זו איזו מילת קסם. "כן, התפילות שלך עזרו" אני אומר.

ואז חולף לו מבט כאוב בעיניים. "לא, הם לא עזרו לגמרי. סבא נפטר" הוא אומר בקול עצוב. "איך זה יכול להיות? אני התפללתי עליך כדי שסבא יבריא. ברור שרציתי שגם אתה, אבל עשיתי הכל בגלל סבא, ובסוף אתה הבראת וסבא לא!"

אני מלטף אותו בעדינות. הכתפיים שלו קצת רועדות והוא נסער.

"הקב״ה תמיד שומע לתפילות שלנו, אודי. תמיד תמיד! גם אם נראה לנו שלא, הוא מקבל את כולן ואוסף אותן אצלו. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים אבל יכול להיות שבגלל התפילות שלך על סבא, לסבא פחות כאב, ייתכן שהוא סבל פחות ממה שהיה צריך לסבול, ויכול להיות שבזכות התפילות שלך הוא נשאר עוד כמה ימים בחיים. אנחנו לא יודעים. אבל מה שאני כן יודע זה שלסבא שלך יש ממך הרבה מאד נחת! ושהתפילות שלך בוקעות רקיעים, תפילות של ילדים זה משהו שפותח שערים!"

אודי בולע כל מילה בשקיקה. הרעד בכתפיים נרגע והוא מתחיל לנשום נשימות רגועות ולא סוערות כמקודם.

"אני נוסע עכשיו לסבתא. מאז שסבא נפטר, היא לבד וקשה לה מאד. גם לי קשה", הוא אומר. "היא לא מוכנה להתארח אצל אף אחד, אבל מצד שני גם אין לה כח לארח, לכן פעם בשבועיים אני מגיע אליה, או אני או אודי הירושלמי. היא לא מסכימה שבנות יבואו. היא רוצה שדווקא בן יגיע, במקום סבא, ואותי ואת אודי הירושלמי היא הכי מחבבת. טוב, כי אנחנו קרויים על שם אבא שלה", הוא קורץ לי בעיניו.

מרגע לרגע אני רק מעריך יותר ויותר את הילד שיושב לידי.

הוא בסך הכל ילד, ולמרות זאת נותן משלו לאחרים בצורה הכי מדהימה שראיתי אי פעם. אני מנסה לשחזר כמה פעמים ראיתי אותו נותן. זה התחיל עם כך שהוא הקדיש למעני תפילות, תרם מזמנו כדי לכתוב על הלוח ואפילו התרוצץ בכיתות אחרות. כשראיתיו בפארק הוא כל הזמן רק דאג שלכולם יהיה טוב ונחמד, הוא זה ששמר על האחים הקטנים ורץ במהירות לעזור לבן דוד שנפל מהנדנדה. ועכשיו, עכשיו הוא מספר לי בטבעיות שפעמיים בחודש הוא נוסע לסבתא. עוזב את המשפחה שלו, את האחים והאחיות, את אבא ואמא ואת הבית הנחמד בבני ברק, ונוסע לחיפה. הוא נוסע מוקדם כדי לעזור בקניות, כדי לסייע בניקיון וכדי שסבתא לא תהיה כל כך הרבה זמן לבד. הוא נוסע לסבתא שבזמן האחרון היא כבר לא כל כך נחמדה כמו שהייתה בעבר, קשה לה והיא טיפ-טיפה מרירה ולמרות הכל הוא נוסע כדי לשמח אותה.

אני מלא התפעלות וחייב לברר עוד נקודה אחת. "בן כמה אודי הירושלמי?" אני שואל אותו. "בן שש עשרה". הוא עונה ומיד מסביר "לסבתא שלי יש רוב נכדות, וביני לבן אודי השני יש רק עוד שלושה בנים - שניים מהם הם אחים של אודי, ועוד אחד, שקוראים לו מוישי, כי הסבא מהצד השני גם קרוי יהודה".

ההתפעלות אצלי עולה דרגה. ילד בן עשר שעושה תורנות עם נער בן שש עשרה! זה לא קל לעזוב את הבית פעמיים בחודש. מילא הבן דוד הירושלמי שהוא כבר בוגר והתרגל לכך בישיבה, אבל אודי שלידי? הוא בסך הכל בן עשר!

"שמעתי פעם סיפור יפה, איזו אגדה על אשה שטיילה בהרים ומצאה אבן יקרה בין אבני הנחל. למחרת פגשה מטייל שהיה רעב. האשה פתחה את הצרור שלה וחלקה איתו את המזון שברשותה. ראה האיש את האבן היקרה בצרורות האשה, התפעל ממנה וביקש מהאשה שתתן לו אותה. האשה נתנה לו את האבן והאיש עזב, שמח על מזלו הטוב. הוא ידע שאם ימכור את האבן היקרה, כל חייו לא יידע מחסור. כעבור ימים אחדים חזר האיש והחזיר לאשה את האבן שלה. "מה קרה?" שאלה האשה. "חשבתי על זה" אמר האיש, "האבן שנתת לי יקרה ורבת ערך, אבל אני מחזיר לך אותה בתקווה שתתני לי משהו אחר בעל ערך עוד יותר. . . האם תוכלי לתת לי את הדבר הזה בקרבך שאִפשר לך לתת לי את האבן. . . ?".

אודי מקשיב בעניין לסיפור, אני מסופק אם הבין את המשמעות העמוקה שטמונה כאן. "סיפור יפה. אבל קשה לי להאמין שהוא התרחש במציאות. אנשים לא מוותרים בקלות כזאת על אבן יקרה".

"אתה בטוח?".

הוא מהנהן בראשו.

"אז אני שמח להוכיח לך שאני מכיר אחד כזה!"

הוא מכווץ את גבותיו וחושב. אני ממתין בשקט מספר שניות ואז אומר: "אודי, מעולם לא פגשתי ילד כמוך, והאמת שאני לא מכיר גם מבוגר שיעשה כל כך הרבה בשביל השני. זה לא פשוט לוותר על המשפחה כדי לנסוע לסבתא ולהיות איתה לבד במשך שבת שלמה! ובכל זאת אתה עושה את זה ועוד בשמחה גדולה.

אני רוצה שתתן לי את מה שגורם לך לקיים את המצוות בכזאת שמחה. אתה מבין? אני רוצה את הדבר הזה שבקרבך שמאפשר לך לתת מעצמך לאחרים בצורה כל כך יפה!"

אודי מסמיק. אני שם לב שלא נעים לו, הוא לא ציפה להלל ולשבח. אבל אני יודע שזה מגיע לו. ובצדק.

"אני לא יודע, זה משהו שכל אחד היה עושה. לא? !".

"לא". אני עונה בביטחון.

אודי מושך בכתפיו: "אני חושב שאם מישהו צריך עזרה ואני יכול לתת אותה, זה מה שאני אעשה, אני לא מרגיש שאני תורם מעצמי יותר מדי, אני פשוט עושה מה שצריך לעשות. אתה מבין?", הוא שואל ותוך כדי נעמד. אני נעמד גם, ושנינו יורדים בתחנה. הוא מזמין אותי לעלות לסבתא שלו לשתות משהו. אני מחייך ואומר לו שקיבלתי היום כל כך הרבה תובנות לחיים, שאני פשוט צריך לחשוב עליהן. הוא מנפנף לי לשלום ומתחיל ללכת, ואז חוזר אחורנית ואומר לי: "אני שמח שכבר הבראת, ואני אשמח מאד אם תעשה משהו לעילוי נשמתו של סבא שלי. אבא אמר לי שכל המעשים הטובים נצברים, וזה עילוי נשמה לסבא הצדיק שלי. אז. . ." הוא אומר בביישנות, "אם מהיום אתה תתרום מעצמך לאחרים, ותתן נתינה אמיתית מהלב, אני בטוח שיהיה לסבא שלי הרבה נחת רוח". הוא מסיים מהר כשאדמומית קלה על לחייו. הוא לא רגיל לדבר בפני מבוגרים, ועוד לדרוש מהם לעשות כל מיני פעולות. . .

הרגליים שלו רצות מהר מהר, והוא והתיק שעל כתפיו מיטשטשים באופק עד שנעלמים לחלוטין. אני עובר לצד השני ועולה על הרכבת הנגדית.

אף פעם לא חשבתי שילד קטן בן עשר ילמד אותי משהו בחיים. טוב, גם אף פעם לא חשבתי שבזכות ילד קטן אני אבריא. . .

תפילה של ילד לזכות לאח

סיפור מרגש ומאלף ביותר, שאירע לאחרונה במשפחה יקרה מאזור ירושלים. לבני הזוג, בן יחיד בלבד, שנולד לפני תשע שנים. בעת לידת הבן, אירע סיבוך שגרם לסיכון חיי היולדת והעובר. בניסי־ניסים נולד בן בריא ושלם וגם היולדת ניצלה, אך הרופאים הודיעו לבני הזוג שמעתה האשה לא תוכל להיפקד פעם נוספת, כי הריון והלידה עלולים לסכן את האם ואת וולדה.

בנם של בני הזוג, שלא היה מודע לבעיית אמו, פנה פעמים רבות אל אמו בשאלה: "מדוע אני בן יחיד? למה אין לי אחים?" בכל פעם האם היתה מתחמקת מהשאלה. את האמת המרה, חשבה בליבה, אספר לבני בשלב מאוחר יותר. ויהי היום, הגיע הילד הביתה ושאל את אביו: "אבא, במקרה שהיום השמיני ללידת תינוק נופל ביום חג השבועות — האם עושים אז את הברית?" האב היה מופתע מעט מהשאלה, והגם שלא הבין את פשרה, השיב לבנו: "כן, בוודאי שמלים את הבן בחג השבועות, שכן אפילו בשבת קודש מלים את הבן אם מדובר ביום השמיני ללידתו." והשיחה הסתיימה.

כעבור מספר ימים, האם עברה בדיקות שגרתיות בקופת חולים, ולחרדתם של בני הזוג והרופאים, התברר שהיא בהריון. הרופאים הודיעו לבני הזוג בצורה חד משמעית כי עליהם לבצע הפלה בהקדם. הבעל מיהר להתקשר אל רבו ושאלו האם אכן יעשו את ההפלה, והלה פסק שלאור הנסיבות אכן יש לשמוע לדברי הרופאים ולהפיל את העובר.

התור להפלה נקבע כבר למחר, אלא שבאותו הלילה, כאשר האב עמד לומר עם בנו קריאת שמע על המיטה, נזכר לפתע בשאלה המוזרה אודות ברית המילה בשבועות, וביקש לברר: "אולי תגלה לי מה פשר שאלתך על הברית בשבועות?"

הבן השיב בשפתו הטבעית והילדותית: "אבא, אתה בוודאי זוכר שפעמים רבות לימדת אותי שמקובל בידינו מצדיקים וקדושים שקיימת סגולה מופלאה לכל הישועות, והיא שבשעה שפוגעים באדם ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים' — זה הזמן הטוב ביותר לבקש ולהתחנן לפני ה׳ יתברך על מה שרוצים."

ממשיך הילד ומספר, והדברים מבהילים כל לב (רק נזכיר שוב — מדובר בילד בן תשע!): "באותו יום, אירע לי דבר קשה בבית הספר. אחד הילדים העליב אותי מאוד מאוד, הוא שפך עלי קיתונות של גנאי, וכל זה לעיני תלמידים רבים, שחלקם החליטו להצטרף אליו ולפגוע בי. למרות שהרגשתי שדמי נשפך, החלטתי שלא להגיב לכינויים הפוגעניים. רצתי לפינה נסתרת, וזעקתי מקירות ליבי, מתוך בכי ודמעות: 'ריבונו של עולם, ספגתי עלבונות ובושות, ולא הגבתי במאומה, ואני אף מוכן למחול בלב שלם לכל המצערים אותי, אך דבר אחד אני מבקש — אנא ריבונו של עולם תן לי אח!'"

הילד, שאינו יודע כלל מהבדיקות של אמו ומההפלה, מסיים ואומר לאביו: "הרגשתי שתפילתי התקבלה במרום. מרוב התרגשות רצתי מהר, ולקחתי לוח שנה, והתחלתי לספור מאותו היום תשעה חודשים, כדי לבדוק באיזה יום ייוולד אחי הקטן. בדקתי ומצאתי שיום לידתו נופל בדיוק שבוע ימים לפני חג השבועות, ולכן באותו ערב שאלתי אותך האם עושים ברית בשבועות. . ."

האב, שנפעם מאוד מדברי בנו, לא יכול היה להתאפק ופרץ בבכי. מיהר לספר לאשתו את המעשה, וכשהאשה שמעה את הדברים המרגשים, אמרה לבעלה: "עלינו לעשות שוב שאלת רב בנוגע להפסקת ההריון, כי אם זכינו להיפקד הודות לתפילה המיוחדת של הבן שלנו — תפילה בעת רצון, מעומק ליבו הכואב של ילד זך וטהור — אולי מהריון כזה לא תצא תקלה."

הבעל התקשר לרבו, ותשובת הרב היתה: "זו שאלה חמורה שאיני יכול להשיב עליה. יש להפנות את השאלה לאחד מגדולי הדור." פנה אפוא האב, עוד באותו הערב, לאחד מפוסקי הדור, ולאחר ששמע הרב את כל פרטי המעשה, ובחן היטב את דברי הרופאים ואחוזי הסיכון, השיב: "אם ההורים חדורים באמונה בה׳ יתברך, יש להם רשות להמשיך את ההריון, ולה׳ הישועה."

(כמובן שאין ללמוד מכאן למקרים אחרים, אלא יש להפנות כל שאלה בפני עצמה להכרעת חכמי ישראל. וע״ע בזה בספר "שיעורי תורה לרופאים" ח״ד עמוד 65.)

חודשי ההריון היו רצופים בבדיקות וביקורות, ובחודש האחרון האם שהתה בבית החולים לשמירה. טרם הלידה, בית החולים גייס צוות של שמונה רופאים מומחים שנכחו בחדר הלידה. תהליך הלידה הניסי עבר בסייעתא דשמיא בשלום — לבני הזוג נולד בן בריא ושלם, וגם האם ניצלה ולא נגרם לה שום היזק מההריון והלידה, דבר שעורר התפעלות רבה אצל הרופאים הבכירים.

(אגב נציין שהברית נערכה מספר ימים לאחר חג השבועות תשע״ד, אך אין זה מגרע בכי הוא זה מהמעשה המאלף וקידוש השם הגדול שגרם לו אותו ילד.)

למדנו אפוא שקיימת סגולה נפלאה: בשעה שאדם הושפל והתבזה, יכול באותה שעה לפעול ישועות, במידה וישתוק ולא יגיב על עלבונו, אלא יפנה אל הבורא יתברך בתחינה, ומסוגל באותה שעה לזכות לניסים.

תפילה של אמא

תפילה של אמא

מגדולי תלמידי רבי נחמן מברסלב היה רבי שמעון מקרימנצ׳וק. הוא זכה להיות מקורבו הראשון, עוד כשהיה רבי נחמן בן שלוש עשרה, בטרם התפרסם רבינו בעולם. ברבות הזמן זכה לשמש את רבינו במסירות רבה. סיפור נפלא הטומן בחובו לקח עצום על כוחה של תפילה טהורה, קשור ברבי שמעון זה.

היה זה כשבאחד הימים חלה בנו הקטן, מצבו החמיר עד כדי כך שנראה כי חלילה עומד הוא על סף מוות. בימים ההם הסתלקו ילדים רבים לעולמם עקב מגיפות שונות, ותפילות רבות נתחברו לרפואת ילדים מתחלואיהם.

כיוון שהיה רבי שמעון מבחירי תלמידי רבי נחמן, פנתה אליו זוגתו במר לבה: "הלא רבי קדוש ונורא לנו, סע נא אליו וספר לו על צרתנו – אולי ימתיק את הדין מעל בננו".

עלה רבי שמעון על העגלה הראשונה שנקרתה בדרכו, ונסע אל רבו הקדוש. בבואו אל הקודש פנימה פרץ בבכי נסער, ובין התייפחות אחת לרעותה הצליח לספר במילים שבורות מה הביאו הלום.

רבי נחמן מקשיב לבכיו העצום של תלמידו רבי שמעון – ואינו משיב מאומה. רבי שמעון מביט על פני רבו ומבין את אשר לא נאמר במילים; "כנראה גזר הדין כבר כתוב וחתום", מהרהר הוא בכאב.

חזר רבי שמעון לעגלה, ושם פניו אל עיירת מגוריו. כאשר נכנס אל ביתו, קידמה זוגתו את פניו בשאלה: "מה אמר הרבי?"

סיפר לה רבי שמעון על שתיקתו של רבי נחמן, ועל חששו הרב כי כבר כלתה הרעה.

בינתיים ירד הליל על העיירה, הכל עלו על יצועם, אך זוגתו של רבי שמעון גומרת אומר שלא לתת תנומה לעפעפיה, אלא לשבת ליד מיטת בנה החולה ולהתפלל לרפואתו; היא האמינה בכל ליבה כי לא אפסה התקווה, אמונים היא ובעלה על דברי הרבי כי "אין ייאוש בעולם כלל".

במשך כל הלילה לא משה ממיטת הילד, בבכי ובדמעות התחננה על נפש בנה החולה.

כשקרני חמה ראשונות הפציעו, החליט רבי שמעון לנסוע שנית לרבו – שמא הפעם תהיה זו עת רצון, וגזר הדין המרחף על ראש בנו יומתק.

בלב הולם נקש על דלתו של הרבי, וכשקיבל רשות פסע פנימה. משראהו רבי נחמן קרא לקראתו בשמחה: "שמעלה! מה רב כוחה של תפילה תמימה! ידוע תדע כי כבר נחתם דינו של בנך שיסתלק מן העולם, אך תפילותיה ודמעותיה של האם העבירו את רוע הגזרה; ולא בלבד שבנך יבריא אלא שבזכות תפילותיה יזכה לאריכות ימים!"

ליבו של רבי שמעון עלה על גדותיו מאושר. כשבא בשערי ביתו, דומה היה כאילו אינו פוסע, אלא מרקד; הוא בישר לאשתו את דברי הרבי. ואכן, הם החלו לראות עין בעין בנס המתחולל לנגד עיניהם; הילד החולה שכבר שכב ללא ניע, נטול גוון של חיים – פקח את עיניו, ואדמומית פשטה בלחייו. מיום ליום שבו כוחותיו אליו, עד שעמד על רגליו בריא ושלם.

דברי רבינו התקיימו בו עד לאחת; הוא עלה עם אביו לארץ הקודש, והסתלק לעולמו כבן מאה שנה!

ללמדך, כי לעולם לא אפסו חסדיו יתברך, וכי "אין שום ייאוש בעולם כלל!"

תפילה שהצילה חיים

תפילה שהצילה חיים

תפילה שהצילה חיים - התפרסם בעלון "באהלי צדיקים" שיוצא לאור ע״י אגודת אהלי צדיקים

ג' אייר ה׳תשס״ח

"דינה" כך קראו לי הורי כשנולדתי. חיי התנהלו על מי מנוחות, לפרנסתי עסקתי כמזכירה רפואית באחת מבתי החולים בארץ וב״ה התפרנסתי בכבוד

רקמתי קשרי ידידות עם פרופסורים מן השורה הראשונה. נשאתי לבעלי –מהנדס מחשבים בכיר בחברת מחשבים גדולה באזור המרכז ויחד ניהלנו אורח חיים מסורתי "לייט", מה שנוח ומסתדר –מקיימים ומה שלא אז דוחים למועד אחר, אם בכלל, כאילו הייתה התורה רכושנו הפרטי לעשות בה כרצוננו.

ב״ה זכינו והמשפחה גדלה שתי בנות ושלשה בנים שהסבו לנו נחת וגדלו כפי שכל ילד אחר גדל, השתלנו להעניק לילדנו את המרב ואת המיטב ועשינו הכול כדי שלא יחסר להם מאומה.

הבן הבכור גיא שמו הגיע לגיל בית הספר התלבטנו לאן לשלוח אותו לת״ת או לבית ספר החלטנו לבסוף על ממ״ד הקרוב לאזור מגורנו, והוא עלה והתקדם יפה בלימודיו. . .

יום בהיר אחד אני מקבלת שיחת טלפון ממזכירת בית הספר שניסתה בכל כוחה להישמע נינוחה ורגועה ובפיה שאלה "תמימה"

"אמ. . תאמרי לי בבקשה. . הבן שלך רגיש לתרופות?"

"לא. . לא ידועה לי רגישות לתרופות. . אבל למה את בכלל שואלת"?

"לא לא שקרה משהו. . . פשוט גיא התלונן על כאבי ראש חזקים וביקש אקמול, ו. . . לאחר שבלע את הכדור התלונן על סחרחורת ובחילות. . וחששתי אולי זה בהשפעת הכדור. . . בעצם הנה הוא כאן לידי את רוצה לדבר איתו?"

"אמא אני לא מרגיש טוב" נשמע קולו החלוש של בני

"מה יש לך. . . מה אתה מרגיש?"

"בהתחלה כאב לי הראש ועכשיו יש לי סחרחורת"

"תמתין בחדר המזכירה ואני מייד באה לאסוף אותך"

ביקשתי רשות ממנהל המחלקה לאסוף את בני הביתה

כאמא לילדים וכמזכירה רפואית ידעתי או יותר נכון חשבתי שאני יודעת לא לעשות עניין מכאב ראש.

אספתי אותו הביתה למנוחה, זה בטח יעבור אמרתי לעצמי רק קצת מנוחה ומחר הוא חוזר לבית הספר בריא. . .

בבוקר קם גיא עם כאב ראש חזק משל אתמול וסחרחורות חזקות, זה כבר נשמע לא טוב, החלטתי לקחת אותו לבדיקות, כמזכירה רפואית חשתי תחושת בטחון כל ידידי הם רופאים ומומחים מהטובים בכל תחום. אבל למה ללכת רחוק הרי בס״ה מדובר רק בכאב ראש? ! . . .

ביקשתי סדרת בדיקות כדי לשלול כל מיני מחשבות העולות במצבים מעין אלו. . . ומתוקף תפקידי נענתי בחיוב, מה שאצל אמא אחרת היה מצריך לקבוע תור לעוד שבועיים או אף יותר.

זה התחיל בבדיקות שגרתיות שהחלו להראות שהבעיה חמורה יותר ממה שחשבתי בתחילה, וכהרף עין נשלחתי בדחיפות לעריכת בדיקת CT ובדיקת MRI מוחי.

כשעתיים ומחצה -שעבורי עברו כנצח- חלפו מאז הבדיקה ועד לפענוח התוצאות. מבטי הרופאים והלחשושים שמסביב אמרו עבורי הכל. הבנתי שהבעיה חמורה מעבר לחלומותיי הגרועים ביותר. ביקשתי שיאמרו לי את כל האמת ורק את האמת גם אם היא קשה.

דפיקות הלב עברו מזמן את סף המהירות המותרת הרגשתי שהחמצן בריאותי אוזל והתחלתי לבכות. בכי חרישי שרק בורא עולם שומע בכי שבוקע את כל הרקיעים ומגיע היישר לכסא הכבוד.

מבין עיני הדומעות יכולתי לראות רופאים בכירים שאיתם עבדתי בבית החולים שהוזעקו במיוחד עבורי לחוות דעת רפואית נוספת.

"היכן ניתן לאתר את בעלך כרגע?" שאל מנהל המחלקה. שאלה שלא הותירה כל ספק לגבי חומרת המצב, מצב שדורש צורך בהתייעצות עם בעלי אכן נראה לי אינו פשוט. שאלתי במה המדובר ומה בדיוק מאובחן. נספר לך ולבעלך ביחד. . .

בעלי שהה באותם רגעים בחדר הישיבות בחברה בה הוא עבד לישיבה דחופה המחייבת את כל הנוכחים לכבות פלפונים. הקול המתכתי שבקע ממכשירו הסלולארי " המנוי לא ענה לשיחתכם אנא נסו במועד מאוחר יותר. . ." כאילו שיש מועד מאוחר יותר לסיטואציה אליה נקלעתי. . .

הזמן לא פעל לטובתי, הבנתי שהמצב קריטי בראשו של גיא אובחן גידול בגזע המוח. "באת ממש בזמן, המתנה של עוד יום או יומיים היתה מביאה את המצב לבלתי הפיך."

המילים גידול בגזע המוח הדהדו בחלל האויר, לזאת לא ציפיתי, לא האמנתי שכאב ראש תמים יכול להיות סימן לגרוע מכל, ויתרה מכך עלי להתמודד עם המצב ברגעים הקריטיים לבד, ללא תמיכת בעלי. מה שנותר לי באותם רגעים זה רק להתפלל. . .

ותפילה מעין זו יש רק ברגעי אמת נדירים, שאז מקלפים את כל העטיפות החיצוניות העוטפות אותנו בחיספוס במשך חיינו ואז בוקעת האמת הצרופה שמראה שבלי סיעתא דשמיא איננו אלא שבר כלי וכל הסובב אותנו אינו אלא דמיון תעתועים שבמקרה הטוב יכול להועיל רק כדי להרגיע את המצפון ותו לא. ואני שתמיד חשתי בטחון לפחות בתחום הרפואי שהרי אני מזכירה רפואית בכירה מוקפת בטובי המומחים בכל תחום, פתאום כל הבטחון העצמי התנדף והרגשתי כמו עלה נידף ללא כל קרקע מוצקה.

קולו של מנהל המחלקה קטע את רצף המחשבות שלי "דינה צריך לנתח. . . ודחוף. . . בגיל כזה של ילדך כל יום שעובר יכול להיות קריטי. . ."

"התפנה מקום בחדר ניתוח למחר בצהרים, ואנו נעמיד לך את טובי המומחים וצוות המנתחים הטוב ביותר במחלקה. . ."

גדול עלי להחליט לבד, אני לא מסוגלת להחליט החלטות כאלה בצורה חפוזה אחרי הכל מדובר באחריות כבדת משקל מה עושים? ? ? חשבתי לעצמי

"דינה אני ממתין לחתימתך לניתוח בלעדיו אי אפשר להתקדם!" קטע את רצף מחשבותיי קולו של מנהל חדר הניתוח, והחזיר אותי למציאות הקשה. " אני חייבת לדבר עם אחי"! פסקתי נחרצות. "אחיך? ! מה מי אמ. . . " גמגם מנהל חדר הניתוח "מי זה אחיך?"

"אחי חזר בתשובה ונעשה חסיד" אמרתי כאילו שהשאר כבר מובן מאליו. . . O. K"" שתיקה. הוא חיכה למוצא פי, ומשבושש לבא המשיך לשאול "מה הידע שלו ברפואה? ? ? " "רפואה! ? ? לא! ! יש לו קשר לבורא עולם ולצדיקים" כאילו שלמישהו אחר אין את הקשר הזה, אבל כך לפחות עניתי באותו רגע בלי הרבה זמן לחשוב.

תשובתי למנתח הפליאה אותו עוד יותר והוא הרים גבה. יכולתי לחוש את מה שעובר לו בראש באותם רגעים, בטוח היה שדעתי נטרפה.

"דינה אני חושב שאת לא מבינה את דחיפות העניין, במצבו של בנך אין הרבה זמן למשחקים ועלייך להחליט עכשיו במהירות"

ביקשתי את הסלולארי שלי למרות ההוראה החד משמעית שבחדר ניתוח אין להפעיל מכשירים סלולאריים, אך דחיפות העניין גרמה לכולם להעלים עין.

"רותם! זו דינה "

"כן זיהיתי אותך לפי המספר. . .

", אני זקוקה לעזרתך הדחופה"

"מה קרה הכול בסדר?"

"אמ. . . כן. . זאת אומרת לא! !"

"תשמע אני כרגע בבית החולים במחלקת. . . ביחד עם גיא, גילו לו מחלה קשה בגזע המוח"

לא יכלתי לעצור את פרץ הרגשות והתחלתי לבכות בכי היסטרי שמעולם לא בכיתי כמוהו בכי כזה שיש בכוחו לבקוע את כל הרקיעים. ."ואני לא משיגה את בעלי. . וחייבים להחליט מהר. . . אני חייבת עצה של רב גדול. . יש לך למי לפנות?"

"תאמרי להם שלא יעשו כלום עד שאני מחזיר לך תשובה!"-קבע בנחרצות.

"הלו. . הלו. . רותם. . ."צעקתי לתוך האפרכסת רך הוא כבר ניתק.

"נו מה אמר אחיך?" שאל המנתח

"להמתין"

להמתין למי. . למה. . ?"

"לתשובה "

הדקות הבאות עברו כנצח חששתי שאולי טיפסתי על עץ גבוה מדאי והיה עלי להחליט לבד ויהי מה. אבל את הנעשה כבר לא ניתן היה להשיב.

בנתיים ההכנות לניתוח כבר החלו כאילו ידעו מראש שזוהי ברירת המחדל ואין שום מוצא אחר.

אחי, בינתיים הרים טלפון לחבר טוב שלו שיומיים לפני כן נסע לסבב קברי צדיקים באוקראינה, בניסיון לאתר אותו.

הוא התקשר אליו ומן הצד השני הוא שומע "נו נו. . . נו"

"תשמע אתה חייב לדבר מדובר במצב הגובל בפיקוח נפש " אמר אחי

"נו. . . נו. . . ותן בליבנו בינה להבין להשכיל. . . נו נו. . ."

אחי הבין שהנ״ל באמצע תפילת שחרית בקטע שלפני קריאת שמע ושוב צרח לסלולארי

"תקשיב טוב למרות שאתה באמצע תפילה אם אתה בסמוך לקבר של צדיק תתפלל עכשיו דחוף על אחייני גיא בן דינה. . . המצב קשה גילו לו את המחלה בגזע המוח וחושבים על ניתוח הוא זקוקה לישועה. . . אבל דחוף. . ."

"נו. . נו. . "

אותו חבר היה באותם רגעים בבית הכנסת המשוחזר של הבעל שם טוב במזיבוז, הוא יצא החוצה עטור בתפילין ורץ במהירות לציון הבעש״ט הנמצא במרחק של כ-250 מטר משם.

הוא הגיע כשכולו מתנשף לציון והזכיר את "גיא בן דינה לרפואה שלמה ללא התערבות כירורגית". הוא זיעזע את כסא הכבוד בתפילתו כאילו היה זה בנו יחידו ח״ו.

ובמקביל ללא כל מידע על מה שמתרחש במזיבוז ניסיתי שוב להשיג את בעלי והפעם הצלחתי. לא היה הרבה זמן להסברים ניגשתי ישר לעניין, הוא היה בשוק, הודעתי לו על החלטתי להמתין למה שאחי יאמר, בלית ברירה גם הוא הסכים, לא נותר לנו אלא להתפלל ולצפות לנס. . .

"רבש״ע גיא בסה״כ בן 8 עוד לא הספיק אפילו לחטוא ולשלם על מעשיו. . . אנא עזור ש. . . ש. . . יהיה נס. . ."צעקתי מקירות ליבי בצעקה שרק בורא עולם יכול לשמוע.

אחי התקשר ואמר שחבר שלו נמצא במזיבוז אצל הבעש״ט והוא מתפלל לרפואת גיא ושאבקש בדיקות חוזרות לפני הניתוח. .

זה נשמע הזוי אפילו עבורי וכל שכן שלא העזתי לבקש זאת מהצוות אבל כבר אין דרך חזרה, הטלתי את האחריות על אחי ואמשיך בכך.

לקחתי אויר וביקשתי בדיקה חוזרת, מין פריווילגיה שיש רק לעובדי בית החולים.

מנהל המחלקה הרים גבה, מעולם הוא לא שמע בקשה כזו שעה לפני ניתוח, הוא ניסה לשכנע בעדינות עד כמה הדבר מיותר הרי הבדיקות של אתמול דיברו בעד עצמן, ועברו חוות דעת של שלשה פרופסורים וכולם תמימי דעים בדיאגנוזה.

אך התעקשתי והוא נכנע!

גיא הובהל למכונת ה MRI לבדיקה נוספת. .

אפילו כופר כמו מנהל חדר הניתוח לא מצא באוצר המילים המפואר שברשותו מילה אחרת שמתארת את מה שהתרחש חוץ מ״נס".

הוא לא ידע להסביר אפילו לא במונחים רפואיים מסובכים את מה שהתרחש, "זה בניגוד לכל תרחיש אפשרי ולכל מה שלמדנו בפקולטה לרפואה. . התנצל חלושות. לפי כל מה שלמדתי הרי שניתוח היה ברירת המחדל. . . בניסיוני הרב שרכשתי במצבים מעין אלו זה תמיד הסתיים בניתוח. . . וכאן קרה משהו שאין לי מילים להסביר אותו. . .

גזע המוח היה נקי מכל גידול או משהו שמזכיר גידול.

- חודש אחרי כבר היינו עם גיא על ציון הבעש״ט כדי לומר מילה אחת "תודה"

תפילה מעומק הלב

סיפר הגה״צ ר׳ משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח בישיבת קמניץ, מעשה נורא ששמע מהגר״ח שמואלביץ זצ״ל, המלמדנו מהי השפעתה של תפילה מעומק הלב. ומעשה שהיה כך היה: בימי המלחמה בשנת תשכ״ז, שהו כל בני ישיבת ״מיר״ במקלט, בחדר האוכל של הישיבה, כאשר אימה ופחד אוחזת בציבור, שמא חלילה תפול פצצה על גג הישיבה ותחדור דרך שתי הקומות אל חדר האוכל. והנה לאחר המלחמה, בדקו ומצאו על גג הישיבה שלוש פצצות גדולות מאד, ואף אחת מהן לא התפוצצה.

ויהי הדבר לפלא.

ואז פתח הגר״ח שמואלביץ זצ״ל והסביר את אשר ארע: וכי סבורים אתם שבזכותכם ארע הנס? לא ולא! בואו ואספר לכם בזכות מי היתה ההצלה הגדולה הזו. בזכות אשה אחת משכנותיה של הישיבה, אשר בהעדר מקלט בביתה, הצטרפה אל מקלט הישיבה, והזדמן לי לשהות במרחק מטרים אחדים ממנה. אותה אשה היתה אשה עגונה, אשר בעלה עזבה לנפשה בעודה צעירה, כשהיא מטופלת בחמשה בנים קטנים, שהגדול ביניהם היה רק בן שבע שנים. לא קשה לתאר את מר גורלה של אותה אשה מסכנה, כאשר בעלה נטשה במצב שכזה, ללא שום תמיכה ומשענת, ועקבותיו לא נודעו.

והנה — ממשיך הגר״ח זצ״ל לספר — בעת שהותנו במקלט, שומע אני את אותה אשה פותחת בדברים לפני הקב״ה. הטיתי את אזני לשמוע, ושמעתי דברים מבהילים: ״רבונו של עולם, בטוחני כי ביום הדין והמשפט יש בידי זכות תביעה גדולה על בעלי. הלא השאיר אותי עגונה עם ילדים רכים, והנני נאלצת להשכיר את עצמי לעבודות של נקיון בתים בכדי להשיג את המינימום שאני צריכה עבור פרנסת ביתי. ואם אטען כך לפניך יתברך, בטוחני שאצא זכאית בדין, ובעלי יצא חייב״.

אבל — המשיכה האשה בתפילה — רבש״ע, הבא נעשה עיסקא. אני מוכנה מצידי למחול ולמחוק מלבי את כל הטינה שיש לי על בעלי, למרות כל הכאב והצער הנורא, ואתה תמחול לנו על כל העבירות שלנו ונצא כולנו מכאן בריאים ושלימים לחיים ולשלום״.

דעו לכם — סיים ר׳ חיים את דבריו — התפילה שלה, שנאמרה מקירות לבה, היא שהצילה את הישיבה. כי היתה זאת תפילה ובקשה מעומק הלב.

תפילה בציבור ובטחון בה״

בס״ד

תפילה בציבור ובטחון בה׳

הגאון גאב״ד פוניבז׳ זצ״ל, שכידוע הקים עולה של תורה בבני ברק בהעמדת ישיבתו הרמה, היה נוסע ומכתת רגליו מהכא להתם וחוזר חלילה לאסוף סכומים אדירים להעמדת וקיום מפעלו. פעם אחת בחזרו מנסיעה כזו לפראנקפורט, נעמד אצל הבימה בהיכל הישיבה והראה לקהל התלמידים צ׳יק שנתן אחד מעשירי העם, ובו נכתב סכום אדיר שהיה בו כדי להחזיק את הישיבה למשך כמחצית השנה. וכה סיפר להם: מתחילת דרכי בהגיעי לפראנקפורט חיזרתי על הפתחים אחת לאחת. בבית אחד פתחו לי את הדלת, ובשנים אחרים לא, וכך עברתי מבית לבית עד שזימן לי הקב״ה אחד מהעסקנים דשם, שהודיעני שאין זה מכבוד התורה שאסובב כך על הפתחים. לא זו הדרך, אלא ישב נא מר בביתו, ואנו נסדר עבורו פגישות אצל העשירים כנהוג אצל אנשים חשובים, וכך יבוא מר לתכליתו.

בהגיע העסקן לדבר עם אחד העשירים הגדולים ותיאר בפניו את מפעלות הישיבה וכו׳, נענה העשיר ואמר: למחר הנני נוסע למרחקים ברכבת היוצאת בשעה שמונה בבוקר. יבוא נא ראש הישיבה אל תחנת הרכבת כרבע שעה לפני שמונה ונסדר שם את כל הענינים.

ויהי בבוקר התעוררתי משנתי באיחור בשעה שבע לראשונה בימי חיי. מיד עשיתי חשבון ביני לבין עצמי: כי אם אפנה לביהמ״ד להתפלל בציבור אפסיד את הפגישה עם העשיר, מוטב שאתפלל ביחידות בביתי, שהרי גדול תלמוד תורה דרבים לבטל עבורו פעם אחת תפילה בציבור.

ברם, מיד דחיתי מחשבות אלו וגמרתי אומר להתחזק בדברי חז״ל (דברים רבה ראה ד׳ ה׳): אין אדם שומע לי ומפסיד. אלך לביהמ״ד ואתפלל כראוי בציבור, וה׳ הטוב ישלים ממקום אחר.

אחר גמרי את התפילה בשעה שמונה ומחצה, חשבתי לעצמי: לכל הפחות אנסה ואגש לתחנת הרכבת, אולי משם תצמח ישועתי. ואכן, הגעתי לשם בשעה שמונה וארבעים דקות. אחר חמשה דקות בדיוק והנה מופיע עשיר זה לנגדי והחל להתנצל על שהייתי צריך להמתין עליו כשעה שלימה, כי נאנס באונס גמור והוכרח ליסע ברכבת של תשע במקום בשל שמונה.

ואז נתן לי צ׳יק זה אשר עיניכם רואות כי יש בו כדי סיפוק לכלכל את הישיבה במשך ששה ירחים.

והוסיף הרב לומר: לא באתי להראותכם בזה ש״אין אדם שומע לי ומפסיד״, שהרי מאמינים בני מאמינים הננו ודברי חז״ל אין צריכים הוכחות כי אמת הם. אך זאת רציתי להראותכם כי לא די שאין מפסידים מקיום התורה והמצוות, אלא אדרבה מרוויחים בכפלי כפלים. שהרי אם הייתי ממהר ומתפלל ביחידות, ואכן הייתי מגיע אל תחנת הרכבת בשעה היעודה, וכי הייתי נשאר להמתין על עשיר זה במשך שעה שלימה מבלי הידיעה שאחרי שעה בוא יבוא ברינה העשיר שלכבודו באתי עד הנה? פשיטא שלא, אלא הייתי מתייאש וחוזר לביתי באמונה ש״הכל מן השמים״, ולא ידעתי כי גרמתי לזה במעשי. ורק מכיוון שהתפללתי בציבור בלא חשבונות רבים קבלתי צ׳יק זה.

כיו״ב כתב הרה״ק ה״ישמח ישראל״ זי״ע באגרת הקודש משנת תרס״ז, וז״ל: ולמען לחזק את עמוד העבודה זו תפילה, אזהרתי גם על הסוחרים בפרנסתם שיעשו חק קבוע לבל לשנות, שיבואו לבית החסידים בוקר וערב להתפלל בציבור. ואף אם יצטרך להמתין זמן מה עד שיאספו המנין, ימתין וילמד דבר מה. והנני מבטיחם כי לא יפסידו עי״ז חלילה, אדרבה עוד יתברכו בשפע ברכה. ובזה ירגילו גם בניהם בחוב קדוש הזה לילך ב׳ פעמים ביום לבית החסידים. והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט עמו (מדרש משלי פ׳ יג׳).

תפילה במדבר באמצע הלילה

הרב יעקב שכטר שליט״א סיפר למגיד המישרים רבי שלמה לוונשטיין שליט״א, כי פעם הזמינו אותו לישיבה מסוימת לדבר בפני הבחורים. בין הדברים סיפר להם כי בקהילת אופקים, בתקופת הגה״צ רבי שמשון דוד פינקוס זצ״ל כמרא דאתרא, התגורר שם אברך ל״ע חשוך ילדים. השנים חלפו. צערו ויגונו של אותו אברך ורעייתו היו עצומים. הם ניסו לעשות כל סגולה שנאמרה להם, אך מאומה לא הועיל.

באחד הימים קרא לו הרב פינקוס ואמר: "יודע אתה, ישנה סגולה אחת שעדיין לא עשינו, אולם כעת אין לי זמן. תבוא אליי בבקשה בשעה שתים עשרה בלילה. . .". הלה תמה לשעה המאוחרת שבה התבקש להגיע לרב, אולם מה לא יעשה האדם כדי לזכות בפרי בטן? בשתים עשרה נקש מיודענו בדלת ביתו של הרב פינקוס.

הרב הוביל אותו אל הרכב, וכששניהם התיישבו, החל בנסיעה. "מה הסגולה?", ניסה האברך להבין. "חכה", השיב הרב. הרכב דהר לכיוון באר שבע, ומשם לכיוון ירוחם. . . שלושים ארבעים קילומטר של מדבר למלוא כל האופק. להפתעתו המרובה הרב עוצר באמצע השום מקום. "כאן תרד", אומר לאברך, שמנסה למצוא איזה אות חיים בין החולות והשיממון. "מה צריך לעשות? מהי הסגולה?" הוא תוהה ומבקש מהרב הבהרות.

והרב פינקוס עונה: "כעת השעה שתים עשרה וחצי בלילה, אני אגיע בע״ה בשלוש וחצי לאסוף אותך. . . יש לך שלוש שעות לבכות ולצעוק. . . אף אחד לא שומע אותך כאן – רק הקב״ה. תבכה, תצעק ותתחנן. . .".

"סופו של הסיפור הוא", הרים הרב שכטר את קולו לפני הבחורים, "שתשעה חודשים מאוחר יותר נולד לבני הזוג הללו בן. . .".

כשיצאתי מן הישיבה, סיים הרב שכטר, ניגש אליי אחד הבחורים ואמר לי: "כבוד הרב, אני הוא אותו הבן שנולד לבני הזוג שהרב דיבר עליהם! . . ."

תולעת היוצאת מעגלה ערופה ומגלה מי הרוצח

"וערפו שם את העגלה בנחל" (כא, ד)

בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם והנה זה מאצילות שר הנחל והיא מנפלאות סתרי הטבע!

בספר "עיר מקלט" על תרי״ג מצוות מובא: הענין של ערפת ראש העגלה בנחל איתן הוא עמוק מאוד, מי ימצאנו? והרוצה להרוות קצה נפשו יעיין מה שכתב הרמב״ן. אבל הוא מוסיף להביא את מה שכתוב בספר "מאירת עינים" לאחד מתלמידי הרמב״ן:

שמעתי מפי איש נאמן ומקובל את הנס הגדול הנעשה בעגלה ערופה, שאחר כמה ימים שנערפה יוצאת ממנה תולעת גדולה, ואותה תולעת הולכת אחר הרוצח ונדבקת בבגדו ואין בריה יכולה לעקרו מבגדו עד שיתמהו האנשים הרואים זאת, והדבר מתגלגל ובא לפני חכמים יודעי הסוד ומכירים שהוא הרוצח ותופסים אותו ומוסרים אותו לבית דין.

וכמו כן כותב "רבינו בחיי" וזה לשונו: שמעתי כי בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם והנה זה מאצילות שר הנחל והיא מנפלאות סתרי הטבע! ומדבריו משמע שהתולעת עצמה הורגת את הרוצח. וכמו כן כותב בספר מרן החיד״א, ומוסיף בשם הרקאנטי רמז מהפסוק: "ואתה תבער הדם הנקי" – סופי תיבות "רימה"…

שמע ישראל סיפור של רבי שלמה קרליבך ממלחמת יום כיפור

בס''ד

שמע ישראל

באמצע מלחמת יום הכיפורים במוצאי שבת אחד, זכה ר׳ שלמה להופיע בפני חיילים. היו שם חיילים רבים והיתה אווירה של רוממות רוח עד לב השמים. ״כולנו שפכנו את שיחתנו לפני ה׳. התפללנו על גאולת ישראל מעומק הלב״. אחרי ההופעה נשארה קבוצה של קצינים והם בקשו מר׳ שלמה שיש איתם עוד קצת. קצין אחד התקרב וביקש בעיניים דומעות לספר על עצמו:

אני חבר קיבוץ של השומר הצעיר, יהודי חילוני, באמת ובאהבה. לא רק שלא האמנתי באלוקים אלא האמנתי באמונה שלמה שאין אלוקים. הייתי חוזר ומשנן לילדים שלי: כולם שווים בלי הבדל בין עם ישראל לשאר העמים. ירושלים היא בדיוק כמו ניו יורק. אמרתי להם שהדתיים חיים בעולם של הבל והכל שקר.

כאשר המלחמה התחילה, מצאתי את עצמי לוחם לצידו של קצין אחר, דתי, גם הוא חבר קיבוץ, אך קיבוץ דתי כמובן. הוא היה בחור נחמד, אבל דבר אחד הפריע לי, מרגע שהחלו הקרבות, הוא צעק כל הזמן ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״ בקולי קולות. אמרתי לו כמה פעמים: הצעקות שלך מעצבנות אותי. אני יודע שאתה מאמין באלוקים, ואני שמח שאתה יהודי דתי. אבל אין לי כוח לשמוע את זה כל הזמן. אתה מבין? אתה יודע שאני חילוני, אז תעשה לי טובה ותפסיק עם הצעקות האלה של ״ה׳ אחד״!

אבל הוא אמר: תלחם בדרך שלך, אני אלחם בדרך שלי. לבסוף מה לעשות, התרגלתי: כל היום ״שמע ישראל. . . ה׳ אחד, ה׳ אחד״.

לפני יומיים, ביום חמישי לפנות בוקר הקרבות התחדשו. ציפית לשמוע לידי שוב את קריאת ״שמע ישראל״, אבל לא שמעתי כלום.

שינה על ספסל בישיבה

צעיר לימים היה רבי אריה לוין זצ״ל כאשר יצא את מפתן בית הוריו לעבר ישיבת ואלאז׳ין המעטירה. הוריו, עניים מרודים, שהפרוטה מהם והלאה, ציידוהו במנת חום הגונה, בתפילות ובתחנונים. מחוסר אמצעים הם לא רכשו עבורו כרטיס נסיעה ברכבת והנער הצעיר נאלץ לעשות רגלי את הדרך לישיבה.

ימים ארוכים צעד רבי אריה בדרכים, עד שזכה להגיע לפתחה של ישיבת ואלאז׳ין. אם חשב שנכונה לו מעט מנוחה, אזי במהרה גילה להוותו את טעותו. בתום יום הלימודים היו תלמידי הישיבה פורשים לשנת הלילה ב״פנימיית״ הישיבה, שלא היתה אלא ספסלי בית המדרש. בחור בחור וספסלו. עם התחלת זמן הלימודים היו תלמידי הישיבה נאלצים ״לתפוס״ לעצמם חזקה על ספסל, עליו הדביקו מודעה ״בחזקת פלוני אלמוני״. היו מתמידים שחלקו ספסל בשותפות עם מתמיד נוסף. כל אחד ישן חצי לילה…

גורלו של רבי אריה לא שפר עליו. הוא אחר להגיע אל הישיבה מפאת הצעידה הרגלית הארוכה, וכך לא נותר ספסל עבורו.

ללא ספסל, הוי אומר, ללא מקום להניח את ראשו!

משראה כך, החליט להשיג מעט מזומנים כדי שבתחילת תקופת הלימודים הבאה הוא יוכל לנסוע ברכבת מביתו, ולהספיק להגיע לישיבה בזמן כדי לתפוס ספסל לעצמו!

בין לבין, קיבץ רבי אריה פרוטה לפרוטה, עד שעלה בידו לצבור מספיק כדי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת.

חלפה עברה לה עונת הלימודים, ורבי אריה שב רגלי לביתו. הן כסף לנסיעה זו לא חסך.

משעמדה תקופת הלימודים הבאה בפתח, עמד רבי אריה ונפרד נרגשות מבני משפחתו, כשבכיסו הסכום הנכסף, אשר באמצעותו ימצא לעצמו מקום לינה ״מסודר״.

התרגשות בני המשפחה גאתה, וכל אחד מהם הרעיף את ברכותיו ואת איחוליו על ראש הבן היקר. לפתע, שם רבי אריה לב כי תוך דקות ספורות הוא עלול להחמיץ את הרכבת שאמורה לצאת לדרכה וחלומו היקר יתנפץ למרגלות בית הנתיבות.

והנה, שוד ושבר. נעלו השמאלית נשמטה מכף רגלו, אך צפירתה של הרכבת, אשר בישרה על יציאתה הקרובה לדרכה, האיצה בו להמשיך הלאה כשנעל אחת לרגלו. לבסוף, הצליח רבי אריה לעלות על הרכבת, וכשנעל אחת בלבד לרגליו פסע הנער על מפתן הישיבה.

הפעם היה לו ספסל ״בחזקת אריה״.

רק תפילה אחת וזהו

משפחה חרדית אחת יצאה לחופשה בטבריה.

האישה ושתי הבנות ירדו לכנרת לשחות.

והבעל הלך להתפלל אצל רבי מאיר בעל הנס.

הילדות נכנסו למים כשלפתע הגדולה, שלא ידעה לשחות, מעדה, נסחפה עם הזרם למים העמוקים והחלה לטבוע.

האם, על החוף, ראתה את בתה שוקעת ומתחננת על חייה, ומכיוון שגם היא לא ידעה לשחות, היא רצה לכביש ובייאושה החלה לסמן למכוניות החולפות שהיא זקוקה לעזרה.

מכוניות רבות חלפו על פניה, צפרו לה, סימנו לה לזוז, צעקו עליה, עד שלבסוף עצר מישהו.

מהמכונית יצא גבר לבוש חליפה נאה ושאל מה קרה. "הבת שלי טובעת", האם צרחה אליו.

"אל תשכח שאתה אחרי התקף לב", הוא עוד שמע את אשתו צועקת אחריו.

בעודו מסיר את מעילו מעליו ורץ אל המים.

הוא צלל פנימה ועלה בחזרה, מושך אחריו ילדה קטנה.

האם נשמה לרווחה לרגע, עד שקלטה שזו בתה הקטנה, שכנראה קפצה למים כדי להציל את הגדולה.

"יש לי שם עוד ילדה!" היא צרחה והאיש הסתובב בחזרה אל המים. "איפה היא? איפה היא?" והאם מצביעה למרחק וצועקת: "שם, שם".

האיש צלל פנימה והתחיל לגרור את הגוף הקטן וחסר החיים אל החוף כשהוא שומע את האנשים שעומדים על החוף קוראים אליו: "הראש שלה במים! תוציא לה את הראש מהמים!" הוא משך את הראש הקטן, השעין אותו על כתפו והביא אותה לחוף.

אחד הנוכחים התחיל להנשים את הילדה, ואנשי מד״א שהגיעו בינתיים באמבולנס מדדו לה דופק ובדקו אותה, אבל לאחר זמן מה פנו לאם והודיעו לה שהיא הייתה זמן רב מדי מתחת למים והם לא יכולים להצילה.

כשהם מגיעים לבית החולים, הרופאים אומרים את אותו הדבר.

בני המשפחה מתחילים להתפלל לנס.

הם מתפללים ללא הפסקה ובבדיקה הבאה הרופא נושא אליהם עיניים משתאות.

"אני לא מאמין! הפעילות המוחית חזרה לתפקוד רגיל!" הילדה מתעוררת לחיים ויומיים אחר כך יוצאת מבית החולים על שתי רגליים.

הרופאים אומרים שזהו נס רפואי – החמצן לא הגיע למוחה במשך זמן רב מדי בשביל שדבר כזה יקרה!

מספר ימים אחר כך המשפחה עורכת סעודת הודיה כדי להודות לאלוקים על הנס, ומבקשת להזמין לאירוע את האיש שקפץ למים והציל את בתם.

הם מוצאים אותו בעזרת בית החולים.

מדובר בעורך דין המתגורר בקיבוץ, אדם שאין לו כל קשר לדת, ומעולם לא היה לו.

הם מזמינים אותו לסעודה והוא מספר להם את סיפורו.

הוא היה בתקופת החלמה מהתקף לב לפני התקרית, והיה בדרך לחופשה בצפון עם אשתו כשראו את אם המשפחה מתחננת לעזרה.

אשתו אמרה לו להמשיך לנסוע, אבל הוא אמר שהיא נראתה כל כך נואשת, שהוא הרגיש שהוא חייב לעצור ולעזור.

הוא סיפר למשפחה שהוא היה חולה במשך תקופה – אבל בעברו הרחוק היה שחיין אולימפי, אם כי מזה שנים שכבר אינו שוחה.

אבל כשבוע לפני התקרית, כחלק מתכנית ההחלמה שלו, הוא שהה בבית מלון והתחיל לשחות שוב.

אשתו אמרה לו שזה מסוכן, אבל הוא השיב לה שיש לו הרגשה שהוא חייב לעשות את זה, והוא נהנה מכל רגע במים.

הוא המשיך ואמר שלולא הזמן שבילה בשחייה באותו שבוע, לא היה מצליח להציל את בתם.

"אז קפצתי למים והצלתי את הקטנה, אבל אז אמרת לי שיש עוד אחת. נכנסתי שוב למים, וכשמשיתי את השנייה, והבנתי שראשה נשאר במים, חשבתי שאני משתגע. לא יכולתי לשאת את המחשבה".

כשהגיע הביתה, הוא סיפר, הוא פרץ בדמעות ואמר לאשתו: "אני הרגתי את הילדה ההיא".

אשתו אמרה לו שנהפוך הוא, הוא הציל את הילדה, תוך סיכון חייו שלו.

"אבל אני כל כך טיפש", הוא אמר, "לא הרמתי את ראשה מהמים".

"לא", היא השיבה, "פשוט לא שמת לב".

"לא", הוא התעקש, "היא מתה בגלל הטיפשות שלי! זו הייתה אשמתי. היא הייתה יכולה לחיות!"

ואז, הוא המשיך בסיפורו: "חזרתי למקום ההוא וטיפסתי על הר גבוה. הבטתי לשמיים ואמרתי: 'ריבונו של עולם, מעולם לא פניתי אליך בתפילה. גדלתי בקיבוץ, ושם תמיד לעגנו לתפילות. תפילה הייתה בשבילי תמיד מעשה מביך. זו הפעם הראשונה בחיים שאני מתפלל אליך. אני לא אוכל להמשיך לחיות ככה. בבקשה, אלוקים, תתייחס לזה כאילו התפללתי אליך כל חיי, ותחבר את כל התפילות שהייתי מתפלל במשך כל השנים, ותשתמש בהן כדי להציל את הילדה הזאת. אנא ממך'.

ואז, הוא סיפר למשפחה המרותקת לסיפור: "חזרתי הביתה והתקשרתי לבית החולים ושם אמרו לי שלפני שעה היא התעוררה. בדיוק בשעה שהתפללתי".

רחל המשוררת בקבר רחל - כחה של תפילה

סיפור המופלא על רחל אמנו, שסיפר הרב חנן פורת זצ״ל:

במסגרת כנס של סופרים, משוררים ואנשי ציבור ורוח מכל המחנות בבית הסופר בתל אביב דיברתי בהתרגשות על קול בכיה של רחל אימנו, על שיבת בנים לגבולם.

דברי הנרגשים הותירו ככל הנראה רושם על המשתתפים. בתום הכינוס התקבצה סביבי חבורה קטנה מגוונים שונים שביקשה להתייחס לדברים. והנה ניגשה אלינו משוררת מפורסמת הידועה בדעותיה המוגדרות בציבור כרחוקות מאוד מעניני ארץ ישראל ואמונה, ורמזה לי ולחברי מכפר עציון שרצונה לדבר עמנו ביחידות. נענינו לה ונגשנו עמה לפינת האולם.

המשוררת פתחה בהיסוס ואמרה שמה שהיא מספרת לנו לא סיפרה כמעט לאיש, אך דברי הנרגשים על רחל עוררו בה תחושה עמוקה שהיא חייבת לספר לנו משהו על הקשר בינה לבין רחל אימנו.

וכה סיפרה המשוררת: "שנים רבות הייתי עקרה והשתוקקתי מאד ללדת, אך חרף כל נסיונותי להרות בדרכים שונות לא עלה הדבר בידי ולא ידעתי מה לעשות. לפתע נתקעה במוחי מחשבה שעלי להגיע לקבר רחל, שהייתה אף היא עקרה ונפקדה בבנים, ולהתפלל על קברה, אולי זה יעזור. ניסיתי לדחות מלבי מחשבה סהרורית ומטורפת זו, שהייתה רחוקה מאורח חיי והשקפותיי, אך היא חזרה והטרידה אותי שוב ושוב, עד שהחלטתי שאין לי מנוס אלא לבצעה.

התחפשתי לאישה חרדית, לבשתי שמלה ארוכה ושמתי מטפחת לראשי, וכך הגעתי באוטובוס לקבר רחל כשאיש אינו מכיר אותי. ומה אומר לכם: בקבר רחל זכיתי להתפלל ולבכות כפי שלא זכיתי כל ימי חיי. וכעבור כשנה נולד לי בן.

בעומק ליבי ידעתי שזה בזכות רחל".

הקשבתי אל המשוררת בעת שסיפרה את סיפורה כשהיא רועדת כולה, וחשתי כאילו איזה כח שמחוצה לה כופה עליה למסור דווקא באזני מי שנראים כה רחוקים ממנה סיפור כה אישי.

עתה, לאחר פטירתה של המשוררת, שמתה אף היא בדמי ימיה לאחר שנים רבות של מחלות וייסורים, מרהיב אני עוז בנפשי להביא בפניכם את סיפורה המופלא, למען דעת מה כוחה של רחל — בת דמותה של כנסת ישראל — לגעת בידה האחת בלבו של כל יהודי באשר הוא שם, ולשאת את ידה השניה כלפי מעלה בעוז חביון, לעורר רחמי שמיים ולפתוח שערי עליון.

עניית אמן הלבוש

הָרַב הַלְּבוּשׁ בְּבַחֲרוּתוֹ הָיָה בְּוִינִיצְיָא, וּפַעַם אַחַת עַל שֶׁלֹּא עָנָה "אָמֵן", נִדָּהוּ הָרַב אַבּוּהַב, וְאַחַר כָּךְ פִּיְסוֹ, וְסִפֵּר לוֹ אֵיךְ נֶהֱרַג חָסִיד אֶחָד עַל שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן לְבִרְכַּת כֹּמֶר אֶחָד לְמֶלֶךְ. שֶׁהָיָה הֶחָסִיד מִתְפַּלֵּל מִנְחָה בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיְתָה שָׁעָה עוֹבֶרֶת, וּלְכָךְ הִתְפַּלֵּל בְּזָוִית אַחַת. וְלָכֵן נִדָּהוּ שֶׁתְּכַפֵּר לוֹ מַה שֶּׁלֹּא עָנָה אָמֵן, כִּי הוּא עָווֹן חָמוּר, כַּמּוּ״שׁ בְּזֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְגַם אַחַר שֶׁרָאִינוּ שֶׁאֲפִלּוּ בְּמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִתְחַיַּב מִיתָה. וְזֶה תֹּרֶף קִצּוּר הַמַּעֲשֶׂה הַמּוּבָא בְּסֵפֶר מוּסָר קָטָן שֶׁנִּקְרָא "דֶּרֶךְ מֹשֶׁה". (שֵׁם הַגְּדוֹלִים ח״ב מַעֲרֶכֶת לְבוּשׁ)

סיפורי תפילה

תהילים במלחמה

היום השלישי למלחמת יום-הכיפורים. הלל אונסדורפר וארי גסנר, חיילים בסדיר, חובשי כיפות, נשלחו לעמדה הצפונית של 'מוצב המזח' הסמוך לתעלה. עמדתם שלטה על עמדת הש״ג שבכניסה למוצב מכיוון היבשה.

הם גלגלו ביניהם שיחה. העלו זיכרונות משותפים מהישיבה התיכונית שבה למדו. אחר-כך ניסו להפיג את המתח בהשערות על אורכה של המלחמה. "זה סיפור לא פשוט", אמר הלל. "ראה כמה הרוגים ופצועים יש לנו כאן. מספר הלוחמים הבריאים במוצב מגיע עכשיו לחמישה-עשר בלבד".

ארי היה אופטימי יותר. "הסיפור לא יכול להימשך יותר משבוע. בשמחת-תורה אי״ה נהיה בבית, כשהכול מאחורינו".

"שמחת-תורה? של איזו שנה!", הפטיר הלל בחיוך חמצמץ.

כל אותן דקות שרר שקט נדיר מסביב. על-אף השקט חשו הלל וארי כי משהו עומד להתרחש.

"אולי נאמר תהילים?", הציע לפתע הלל.

"תהילים? !", שאל ארי.

"כן, תהילים!", חזר הלל.

"אתה יודע תהילים בעל-פה?", שאל ארי.

"נוכל להתחיל בפסוקי דזמרה, שמתפללים בתפילת שחרית כל בוקר", השיב.

ארי חייך.

"יש לך משהו טוב מזה לעשות?", הקשה הלל.

ארי חכך בראשו. "האמת? לא".

השניים החלו באמירת המזמורים. תחילה אמרו כל אחד לעצמו. אחר-כך החליטו לשכלל את השיטה. כל אחד קרא פרק בקול רם, בעוד חברו אומר עמו בלחש, אך עיניו מרוכזות בנעשה סביב. כך לסירוגין. פעם הלל אומר בקול וארי משגיח על הנעשה, ופעם להפך.

בתוך כך החלו המצרים לחדש את התקפותיהם על המוצב. הם הפגיזו אותו באש ארטילרית. חוליות קומנדו מצריות אף ניסו מדי פעם לחדור מדרום, ממערב ומצפון. ניסיונות אלו סוכלו באש לוחמי המזח. במקביל ניסו כוחות מצריים, שחדרו אל תוך סיני, לחצות את צומת הדרכים 'פגישה-לקסיקון', כדי להגיע למוצב.

בשלב מסויים, כשהגיע תורו של הלל לומר פרק בתהילים, שמע לפתע את ארי זועק מעברה השני

של העמדה. "הלל! בוא הנה מהר! תראה מה קורה שם!".

הלל רץ אליו ושערותיו סמרו. שיירת טנקים ומשאיות נעה בכביש המוליך אל המוצב. בינה לבין המוצב לא היה דבר שיכול היה לחסום את דרכה. מרחק הנסיעה היה של דקות אחדות. הלל וארי חשו בבירור, אפילו במעין השלמה, כי אלה רגעי חייהם האחרונים.

ארי, מבועת עד עמקי נשמתו, החל להספיד את עצמו במין הומור שחור. "בטח ראש- הישיבה יבוא אלינו הביתה כדי לנחם. בהתחלה הוא יישב בצד, ייאנח, יבכה. אחר- כך יספר עלי איך הייתי בסדר". . .

ארי לא סיים את המשפט ופרץ בבכי מר. גם עיניו של הלל מלאו דמעות. גרונו נשנק ובקושי יכול היה להוציא מילה מפיו.

ואז החליט לומר פרק תהילים נוסף, אולי האחרון בחייו. הוא הביט קדימה, אומד את הזמן שיידרש לשיירה להגיע אליהם, ואמר את הפרק לאט-לאט, מילה במילה. בפעם הראשונה בחייו חש מהי תפילה, שהלב מנסה להבין כל מילה היוצאת מן הפה.

"למנצח מזמור לדוד. יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלוקי יעקב. ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך". . .

כשהגיע לקראת סוף הפרק, עצר לשנייה, ואחר-כך, בהתעוררות עצומה, זעק ממעמקי נשמתו: "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר. המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד. ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו". . .

ואז, בדיוק כשיצאו מילים אלו מפיו, נשמע לפתע רעם אדיר. מול עיניהם התעופפו באוויר הטנק המוביל בשיירה והמשאית שאחריו. כאשר נחתו על הקרקע, עלתה מהם להבה אדומה גדולה.

ענן האבק שקע והלל וארי לא האמינו למראה עיניהם. כל השיירה סבה על עקבותיה וניסתה להימלט מהמקום. אבל באותן שניות נפתחה עליה אש כבדה מהצד המצרי שמעבר לתעלה. אש זו הדליקה משאית אחר משאית, טנק אחר טנק. השיירה המותקפת השיבה אש לצד המצרי וגרמה אבידות כבדות ליורים.

כעת היו הלל וארי מבולבלים לגמרי. השיירה הייתה מצרית, והאש שנורתה לעברה גם-כן הייתה מצרית!

כעבור זמן לא-רב נפתרה התעלומה. התברר, כי שעות אחדות לאחר שהמצרים חצו את התעלה ושטפו לתוך סיני, פיזרו מוקשים לאורך הכביש המוביל למוצב, כדי שכוחות שריון של צה״ל לא יוכלו לחבור אל המוצב. נראה כי פעולה זו נשכחה מהם, או שהיה ליקוי בתקשורת בין היחידות, ושיירת המצרים עלתה בטעות על המוקשים שהניחו אחיהם. עמיתיהם שמעבר לתעלה סברו כי הדי ההתפוצצויות הם קולות ירי של שיירה ישראלית הפותחת עליהם באש. לפיכך ירו עליה, וזו השיבה לעברם אש. . .

"המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד!", שב וקרא הלל בקול גדול. שטופי דמעות, נפלו ארי והלל זה על צווארו של זה ופרצו בבכי תמרורים, הפעם בכי של פורקן. כשהתעשתו אמר הלל לארי: "עכשיו אני מבין את הפסוק 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון'".

קח את כל המחזור!

היה זה ליל 'כל-נדרי'. הבעל שם טוב עמד בבית מדרשו עטוף בטליתו והתכונן לתפילת ערבית. הקהל הגדול שנאסף בבית-המדרש המתין לתחילת התפילה, אולם הבעש״ט היה אחוז בשרעפיו הקדושים. הוא עמד על עמדו שקוע בהרהורים ופניו עוטות ארשת רצינית ודואגת.

ופתאום השתפכה על פניו נהרה של שמחה וגיל; הוא ממש קרן מאושר; וציווה על החסידים להתחיל בתפילה.

במוצאי יום-כיפור סיפר הבעש״ט לתלמידיו את הסיפור הבא:

באחד הכפרים גר יהודי שהתפרנס מאדמה שאותה חכר מאת בעל האחוזה. הוא היה אדם נעים הליכות ובעל האחוזה החשיבו כידיד אישי. חוכר זה נפטר יום אחד והשאיר אחריו אלמנה צעירה וילד קטן. לא עברו ימים מרובים וגם האלמנה נפטרה מרוב צער, והפעוט נשאר יתום מאב ומאם.

את הילד היתום אימץ לו בעל-האחוזה. לא היו לו ילדים משלו, והוא נקשר בעבותות אהבה אל הילד וטיפל בו כאילו היה בנו יחידו. עם השנים שכח הילד לחלוטין את מוצאו היהודי.

פעם אחת, כששיחק עם חבריו, פרצה קטטה ביניהם. במהלך המריבה קרא לעברו אחד הילדים: "ז׳יד" (כינוי ליהודי), "אינך בנו של בעל-האחוזה. ההורים שלך היו יהודים".

הילד פרץ בבכי ורץ מיד אל בעל-האחוזה. כשהדמעות חונקות את גרונו ניסה לחקרו על עברו. בעל האחוזה ניסה להרגיעו ולהסיח את דעתו: "הלא אתה יודע שאני אוהב אותך, ואתה תהיה יורשי היחידי. כשתגדל, יעבור כל אשר לי לרשותך".

אך הילד - נקרא לו שמוליק - לא נרגע. הוא הציג לבעל האחוזה כל מיני שאלות, עד שלבסוף נאלץ הלה להודות בפניו, כי אכן הוריו היו יהודים. שמוליק ביקש שיספר לו קצת על הוריו. בעל האחוזה סיפר לו כי הם היו אנשים ישרים וטובים, יהודים שהיו דבקים בדתם ונמנו על ידידיו הטובים. "אולם", הוסיף, "הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר, מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן".

היו אלה שקיק עם טלית ישנה ומחזור של הימים הנוראים. שמוליק ניסה לפתוח את הספר, אולם לא ידע לקרוא בו אפילו מלה אחת. הוא גם לא ידע למה משמשת הטלית. למרות זאת שמר על החפצים הללו מכל משמר.

עברו הימים, ושמוליק יצא לטייל בכפר. בהלכו אנא ואנא הבחין ביהודים האורזים חבילות ומתכוננים לנסיעה. "לאן אתם נוסעים", שאל בסקרנות. "אנו נוסעים לעיר הסמוכה כדי שנוכל להתפלל בראש-

השנה יחד עם כל היהודים", השיבו לו.

"מה זה ראש-השנה?", שאל הילד. היהודים סיפרו לו כי ראש-השנה הוא יום הדין, בו מבקשים מאדון העולם שיתן לנו שנה טובה בגשמיות וברוחניות.

עברו עוד ימים אחדים. שמוליק ראה עוד עגלות עם יהודים הנוסעים לעיר לקראת החגים. הוא לא היה יכול למצוא מנוח לעצמו. משהו טמיר ונעלם משך אותו אל היהודים.

באותו לילה חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: "שמוליק יקירי, בני אתה, יהודי ככל היהודים. קום ולך לבית-הכנסת להתפלל. השם יתברך יאזין לתפילתך".

בלילה השני חלם שוב חלום. הפעם באה אליו אמו ואמרה לו: "בני אהובי, אתה הלא יהודי. מקומך בין אחיך היהודים. היום ראש-השנה בעולם, קום לך אל אחיך היהודים. עדיין אין זה מאוחר מדי".

נבוך ומבולבל היה שמוליק הקטן למחרת היום. הוא לא מצא מקום לעצמו בטירת בעל- האחוזה. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להתבודד ולהרהר בחלומות שפקדוהו. משהו משך אותו אל העיר, אל אחיו היהודים, משהו שבעצמו לא ידע את טיבו. . .

הוא לא היה יכול יותר להישאר בבית. בהחלטה נחושה לקח את השקיק והספר שקיבל בירושה, עזב את ביתו של בעל האחוזה ויצא לדרך.

ימים אחדים נדד בדרכים, עד שהגיע אל העיר הגדולה. הוא הגיע אליה לפנות ערב ושאל היכן בית-התפילה היהודי. עייף, שבור ורצוץ הגיע לבסוף אל בית-הכנסת, כאשר כל היהודים עמדו עטופי לבנים והתפללו בדביקות ובתחנונים. היה זה ליל יום-כיפור והמתפללים אמרו 'כל-נדרי'. הילד האזין לתפילות ולבכיות שבקעו מעומק הלב והן נגעו ללבו. גם נפשו הרכה רצתה להשתפך בתפילה מתוקה לפני רבון העולמים, אך הוא לא ידע איך מתפללים. כאב-ליבו של הנער היהודי התועה קרע שחקים.

גם אני, המשיך הבעש״ט, עקבתי אחר שמוליק הקטן. צער רב הצטערתי על גורלו. חרדתי חרדה גדולה שמא ייצא מבית-הכנסת בייאוש ויאבד, חס ושלום, מכלל ישראל.

אולם פתאום פתח הילד את המחזור אשר עמו ואמר: "רבונו של עולם! גם אני רוצה להתפלל ולשפוך את לבי לפניך, אך אינני יודע מה להתפלל ואיך להתפלל. קח, רבונו של עולם, את כל המחזור כולו, ויהא זה בעיניך כאילו התפללתי גם אני כמו שצריך!". באמרו זאת, שיקע שמוליק את פניו במחזור הפתוח וזרם דמעות מרות פרץ מעיניו.

כשראיתי זאת, סיים הבעש״ט, שמחתי שמחה גדולה על רום מעלתה של נשמה יהודית, גם כאשר היתה מנותקת מיהודים ויהדות במשך שנים. בטוח הייתי כי תפלה חמה זו של אותו ילד יהודי תביא לנו שנה טובה ומתוקה.

תפילתו של הכפרי

יהודי כפרי אחד שחי לבדו בעיירה נידחת, היה יודע שמצווה לאכול טוב לפני הצום ולאחר מכן ללכת לתפילה בבית הכנסת השוכן הרחק מביתו. פעם אחת הגיע יום כיפור, אכל ושתה ולאחר מכן עלה על סוסו והתחיל רוכב לעיירה לכיוון בית הכנסת. הפעם טעה ביער, השמש שקעה והוא הבין שכבר לא יגיע לתפילת כל נדרי.

כשראה שנגזר עליו להישאר כל הלילה ביער וסידור תפילה אין בידו, בכה בכייה גדולה ומרה וזעק - ריבונו של עולם מה לעשות? איני יודע את התפילות, סידור אין בידי, אומר את אותיות האלף בית ואתה רבונו של עולם, צרף אותן לתפילה כרצונך. אז החל קורא לחלל האוויר את אותיות האלף בית כשהוא מתחבט ומתייסר לפני אבינו שבשמיים.

ומספרים כי תפילה פשוטה זו של היהודי הכפרי שנאמרה מתוך ליבו במעבה היער, פתחה שערי רקיע והגיעה עד כסא הכבוד.

'כל-נדרי' ביער

ימים וחודשים עוברים עליו בשוחות הבוציות של שדה הקרב. הוא שוכב ללא ניע, הרובה דרוך אל מול האויב הגרמני, הנמצא עשרות מטרים ממנו. הוא חושב על אשתו ושלושת ילדיו. המחשבה עליהם נותנת לו כוח לשרוד ולעבור את אימי המלחמה.

כבר שנה ניטשת המלחמה העקובה מדם בין הכוחות הרוסים לגרמנים. רבבות צעירים כבר שילמו בחייהם. הכוחות שקולים, וסוף הקרבות אינו נראה באופק.

הפוגה קצרה ממטחי האש. חילופי משמרות. ר' זלמן ברונשטיין זוחל בזהירות אל הבונקר, משתרע על דרגש עץ ומנסה להירדם, בטרם יזעיקו אותו לשוב לעמדתו.

פתאום נכנס לבונקר קצין רוסי, מפזם שיר-לכת, ומתחיל להתגלח. ר' זלמן פקח את עיניו. הוא התקשה להבין מדוע החליט הקצין להתגלח דווקא באוהל החיילים הזוטרים. יותר מזה הפריע לו הזיוף הבוטה בשיר. הוא לא התאפק: "חבר קצין, השיר המקורי מושר קצת אחרת". . .

מופתע פנה אליו הקצין: "מכיר אתה את השיר? אם-כן, אתה חייב לשיר אותו, אני אינני לא יכול בלעדיו". לא הועילו הסבריו של ר' זלמן שבמצב רוחו הנוכחי אין הוא מסוגל לשיר. הוא נאלץ לשיר את שיר-הלכת העליז, כשהקצין מאזין בהנאה גלויה.

כשסיים, החל הקצין לרטון על הצבא הרוסי: "איך שלחו זמר מחונן כל-כך לחזית?

זה עוול לא-יכופר. עוד היום אני מעלה את העניין במפקדה".

ר' זלמן שב לשגרת המלחמה ושכח את כל העניין. עברו עוד ימים של קרבות, אש תופת וסכנת נפשות, שמהם ניצל בניסים. בזמנים האלה שם לנגד עיניו את דמות רבו, הריי״צ מליובאוויטש, וחש ביטחון מהידיעה שהרבי מתפלל לשלומו.

יום אחד עברה קריאה במכשירי הקשר: "מי כאן הזמר ברונשטיין?". הוא התייצב מיד לפני קצין הבונקר והלה הודיע לו: "קיבלתי פקודה להעבירך מיד למפקדה. קח את חפציך וזחל לשם. אבל היזהר! כל תנועה לא-נכונה עלולה להיות גורלית".

בלב מלא חשש עשה ר' זלמן את הדרך באדמה הבוצית, תוהה על סיבת הפקודה המוזרה. רק כאשר הועבר אל קציני התרבות, הממונים על המקהלה הצבאית, קישר זאת לדבריו של אותו קצין, שלפניו שר את שיר-הלכת.

עתה נדרש להציג קונצרט זוטא לפני המפקדים הבכירים. הוא ידע שעתידו תלוי במידת הצלחתו, והחל לשיר שוב את שיר-הלכת הרוסי, והפעם ביתר רגש. הקצינים יצאו מכליהם מהתפעלות. הם החלו לריב עליו, ולבסוף מצאו הסדר שיאפשר לשלבו בהופעות לפני פלוגות רבות.

עם הלהקה עבר ר' זלמן מבסיס לבסיס. המפקדים והקצינים היו לחבריו הטובים, ובמיוחד היה מקור גאווה לחיילים היהודים. באחד הקונצרטים אף נשלח אליו פתק מאת קצין יהודי ובו בקשה לשיר "משהו ביידיש". הוא אכן שר לפניהם שיר יהודי, שהזכיר להם את יהדותם.

תאריך ההופעה הבאה כבר נקבע. זו תהיה אחת ההופעות החשובות ביותר, לפני מאות רופאים צבאיים. התאריך: היום הקדוש, יום-הכיפורים. . . לר' זלמן היה ברור שלא יקיים הופעה ביום-הכיפורים.

בבוקר היום הקדוש ביקש ר' זלמן למסור למנהל המוזיקלי, כי תקפו אותו כאבים עזים בראשו ובגרונו, וכי לא יהיה מסוגל לשיר היום. המנהל ניסה ללחוץ עליו אך לשווא. באין-ברירה התקיימה ההופעה בלעדיו.

ר' זלמן ישב בחדרו, שקוע בתפילת יום-הכיפורים, ממה שזכר על-פה. אחריה החל באמירת פרקי תהילים. ברקע נשמעה שירת הזמרים ונגינת התזמורת הצבאית.

לפתע התדפקו על דלתו חדרו שלושה קצינים בכירים. "אתה הזמר ברונשטיין?" שאלו, ומיד המשיכו: "יודע אתה איזה יום היום?". ר' זלמן נחרד, אך אזר עוז וענה בביטחה: "כן, יום-הכיפורים".

פניהם התרככו ותחינה שקטה נשמעה מהם: "יהודים אנחנו. תוכל לשיר לפנינו כמה קטעים מתפילות היום הקדוש?". נרגש ענה להם ר' זלמן: "איך אוכל לשיר ו׳רשמית' אינני מסוגל לשיר". . .

לקצינים היה רעיון. מאחורי המחנה שכן יער עבות. שם יוכלו לשמוע את התפילה והשירה באין-מפריע. ר' זלמן חש בהתרגשות שאחזה בהם, והבין כמה הם משתוקקים להיזכר בבית אבא, בחיים היהודיים שטעמו בילדותם.

שם, ביער, תחת עץ עבות, עומד לו ר' זלמן מול שלושת הקצינים, עוצם את עיניו ומתחיל לזמר את תפילת 'כל נדרי', בנעימה המסורתית. "על דעת המקום. . אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". . .

הוא מסיים את 'כל נדרי' וממשיך ב׳ונתנה תוקף'. תפילתו מתגלגלת בדבקות, וכל מילה ומילה מקבלת משמעות רבת-עוצמה. באמצע המלחמה, כשהעתיד לא ידוע, עומדות ביער שלוש נשמות יהודיות, והניצוץ שבהן בוער בלהט קדושת היום.

ר' זלמן סיים בקטע מקדושת מוסף: "שמע ישראל, הוא אלוקינו. . . הוא יושיענו ויגאלנו", ואז פקח את עיניו. הוא ראה מראה שלא שכח כל ימיו: שלושת הקצינים הקשוחים עמדו שפופים, בעיניים עצומות, והתייפחו כילדים. "מי יודע", חשב בליבו, "אם לא לשם כך שלחה אליי ההשגחה העליונה את הקצין בבוקר אותו יום, שם בבונקר". . .

(ר' זלמן ברונשטיין ז״ל עלה לארץ אחרי המלחמה והיה ממייסדי כפר-חב״ד. בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה בבית-הכנסת המרכזי בכפר).

מעלת התפילין אריכות ימים

מעלת התפילין. . . אריכות ימים

הימים ימי ערב מלחמת העולם השנייה. יעקב קליינמן מהעיר מונקאטש גוייס לצבא הצ׳כי, שנערך אל מול איומי גרמניה הנאצית לתקוף את צ׳כוסלובקיה. דאגה מילאה את לב ההורים, צבי־הרמן ורחל, לשלומו של בנם ההולך אל הלא־נודע.

האב השתוקק לקבל ברכה בעבור בנו מהרבי ממונקאטש בעל המנחת אלעזר. קודם הגיוס לקח האב את בנו אל הרבי. הצדיק בירך את יעקב ואמר לו: "דבר אחד אני רוצה לבקש ממך – שהתפילין יהיו צמודות אליך בכל מקום. שמור עליהן מכל משמר והשתדל להניח אותן בכל יום". יעקב הבטיח לצדיק לעשות כדבריו, ויצא ממנו בחרדת קודש.

מלחמת העולם פרצה. צ׳כוסלובקיה נכבשה בקלות בידי הגרמנים, והחיילים הצ׳כים שועבדו לצבא הגרמני והועסקו בעבודות כפייה. יעקב נשלח "לנקות" את הדרכים ממוקשים בעבור הגרמנים. זו הייתה כמעט משימת התאבדות. אלפי צ׳כים מצאו את מותם מהמוקשים שהתפוצצו תחתיהם. אחרים מתו מקור, שכן מלבד בלויי סחבות לא היו להם בגדים או נעליים ראויות לחורף הקר.

לילה מושלג אחד עבר חייל גרמני ליד יעקב, והבחין בשקית התפילין שהייתה לצידו. "מה זה?", דרש החייל לדעת בקול תקיף. יעקב ידע שאם התשובה לא תשביע את רצונו של החייל יאבד לא רק את התפילין אלא גם את חייו. "אני זקוק לשרוכים", ענה. הבעת בוז עלתה על פני החייל, הוא תפס את שקית התפילין והשליך אותה הרחק לתוך השלג.

יעקב הודה לה׳ בליבו על שנשאר חי, אבל עכשיו היו כל חושיו דרוכים שלא לאבד את המקום שאליו הושלכו התפילין. שעות נעץ את עיניו בדיוק בנקודה שבה נפלה השקית, אף על פי שהשלג כיסה אותה והיא לא נראתה. הוא המתין עד שכל החיילים יירדמו, ואז זחל בזהירות אל המקום והחל לחפור בשלג. דמעות עמדו בעיניו כאשר מצא את התפילין ואימץ אותן בחום אל ליבו.

יעקב שרד מן המלחמה. הוא סבל מקור ומרעב וניצל מסכנות רבות. על דבר אחד הקפיד כל הימים: לשמור את התפילין מכל משמר, כפי שהבטיח לצדיק.

סוף סוף הובסו הגרמנים. יעקב וחבריו נלקחו בשבי בידי הרוסים. הללו ריכזו את השבויים במחנות ריכוז, אך את היהודים הפרידו והעבירו למחנה ריכוז מיוחד ליהודים. עד מהרה התבררה כוונתו השטנית של סטאלין. השבויים האלה קיבלו מנות מזון זעומות, ותרופות כמעט לא היו בנמצא. מחלות התפשטו במהירות במחנה והפילו חללים רבים.

גם יעקב חלה וכבר הכין את עצמו למות. לא היה לו שום סיכוי לשרוד בלי תרופות ובלי צוות מקצועי שיטפל בו. הוא החל לשנן את מילות "שמע ישראל" ו״וידוי", שאותן יאמר בטרם ייפרד מן העולם.

ביום אחד התייצב פתאום קצין רוסי ליד מיטתו. "מה שמך?", שאל את יעקב. יעקב ענה: "אני יהודי!". אמר לו הקצין: "גם אני יהודי, ואני רופא. באתי לקחת אותך מכאן. אתה תצא מכאן ותהיה בריא".

למרות מחלתו הקשה הייתה תשומת ליבו של יעקב נתונה לדבר אחד: "אני רוצה לקחת איתי את התפילין", ביקש. הקצין נענה.

יעקב הועבר למרכז רפואי. שם שכב כמה ימים וקיבל טיפול ותרופות עד שחזר לאיתנו. כשהחלים העביר אותו הקצין למחנה אחר, שבו התנאים היו סבירים יותר.

לא עבר זמן רב והודיעו על פתיחת המחנות ושחרור כל השבויים. האסירים היהודים עלו לרכבת בדרך אל החופש. ההתרגשות הייתה גדולה. התקווה התחדשה בלב האנשים.

הרכבת נסעה ועצרה בתוך יער. הנוסעים נצטוו לרדת ולהיכנס לצריפים שהיו ביער. נאמר להם כי כאן יעשו את הלילה. לא היה מקום לשאול שאלות. הכול ירדו מהרכבת ונכנסו לצריפים.

באמצע הלילה התעורר יעקב למשמע זעקות אימה. הוא פקח את עיניו וראה כי הצריף עולה בלהבות. בתוך דקות אחדות היו כל הצריפים למאכולת אש. מניחים כי זו הייתה הצתה מכוונת, שנעשתה בהוראתו של סטאלין. ליבו לא אִפשר לו לראות את היהודים יוצאים לחופש, ולכן רקם מזימה לשרוף את השבויים בצריפי העץ בלב היער.

לא רבים שרדו מן השרֵפה הנוראה. בין הניצולים המעטים היה יעקב, שניצל גם מן האש, ועמו ניצל חברו הטוב אפרים ציפסר, בן עירו מונקאטש. השניים, כשראו את הלהבות האוחזות בצריף, אזרו אומץ ודילגו בתוך הלהבות בדרך החוצה. בנס לא אחזה בהם האש, והם הצליחו להינצל. והתפילין? – יעקב לא עזבן אף לא לרגע והן נותרו בידיו גם בשעה בהולה זו.

תלאות רבות עברו עליהם עד שהגיעו לעיר פראג, בירת צ׳כוסלובקיה. שם התבררה להם עוצמת האסון שפקד את העם היהודי. אז גם נודע להם על אובדן בני משפחתם ומכריהם.

לאחר ההלם ותחושת השבר האיומה החליטו השניים כי נקמתם בגרמנים תהיה העלייה לארץ והקמת משפחות שימשיכו את קיום העם היהודי. ואכן, יעקב ואפרים עלו לארץ ישראל, הקימו משפחות והתגוררו בהרצליה (יעקב נפטר בח׳ בטבת תשנ״ב).

(גל׳ שיחת השבוע)

מה מברכים על אבטיח

מה מברכים על אבטיח?

הרב פנגר סיפר על אדם חוזר בתשובה שאירח חברה אצלו בבית והם התווכחו מה לברך על האבטיח.

השלישי אמר בטוח שהכל נהיה בדברו. והסביר: כשנלחמנו בסורים נשארנו רק טנק אחד והמצב היה קשה מאוד. המפקד שאל אם יש מישהו שמכיר תפילה של דתיים כדי לחזור הביתה בשלום ונזכרתי שסבא שלי היה מכבד אותנו בשתייה והיה אומר לי תאמר תודה לבורא עולם שכל העולם נהיה בדברו ותברך: "ברוך. . . שהכל נהיה בדברו". המפקד אמר: קיבלתי. וכך לפני כל טעינת פגז היינו מברכים "ברוך. . . שהכל נהיה בדברו". וכך הצליחו לחסל פלוגה שלימה! אז אם זה עבד על טנקים סוריים זה לא יעבוד על אבטיחים?

מאה ברכות

להרה״ג המקובל רבי ששון לוי זצ״ל (פטירתו: ט״ז סיון) היתה כוס זכוכית, ובה היה רגיל לשתות בכל בוקר לאחר התפילה כוס שמן, ולאחר כשעה היה שותה בה תה, וגם היה מקדש ומבדיל בכוס זו, ופעמים רבות נפלה הכוס אך לא אירע לה דבר. יום אחד הוא הניח את הכוס על השולחן, ועל השולחן היתה קליפת גרעין והכוס לא עמדה כדבעי והיא נפלה ונשברה לרסיסים.

והנה בא חכם ששון לישיבה והצטער על הכוס שנשברה. אמר לו הגר״מ אליהו זצ״ל, ששהה שם: "אל תצטער, הכוס הזו באה לעולם כדי שיברכו עליה מאה ברכות, ואתה ברכת עליה מאה ברכות וכעת נגמר התיקון שלה והיא נשברה". והוא קיבל את דבריו בפשטות.

כשהיה מברך אפילו ברכת "שהכל", או כשהיה מברך על המצוות, אפילו בפני קהל, למשל כשהיה עולה לתורה ומברך, ודבר זה היה תדיר אצלו שכן היה לוי, היה מברך לאט ובקול רם ברכות באריכות גדולה. ולא היה מכוון כוונות מיוחדות, אלא פשט פשוט שמברך לפני בורא עולם באימה.

להתפלל על הילדים והתלמידים

אהבה מתוך מסירות נפש

סיפר הרב מרדכי אליהו זצ״ל: מסופר על הרה״ג הצדיק חכם רבי יהודה צדקה, עליו השלום, שהיה ראש ישיבת "פורת יוסף" והיו לו מאות תלמידים, שחלקם הרים מאשפתות והיה מנהיגם לתורה במסירות רבה. פעם אחת בא אליו אחד מתלמידיו שהיה בעצמו רב בישיבה, וביקש רשות לסלק מהישיבה את אחד הבחורים: "הוא מפריע ומזיק לאחרים, עשינו כבר הכול ולא הועיל", טען אותו רב.

שאל הרב צדקה: "האם התפללת עליו? האם צמת עליו? האם מסרת נפשך עליו?". יצא אותו רב מבית הרב צדקה וקיבל על עצמו תענית ותפילה למען אותו תלמיד, וראו זה פלא – "מהפך". רוח טובה החלה לנשב בתלמיד, והוא התחיל לאהוב את לימוד התורה, ללמוד, להבין ולהצליח. את הדרך הזאת למד הרב צדקה, וכן למדו כל מנהיגי ישראל, מדרכו של משה רבנו, עליו השלום. בדרך זו צריך ללכת כל מי שאוהב את ישראל ורוצה לראותם שבים בתשובה שלמה.

ויש נוסח שתיקן רבנו האר״י זצ״ל לאומרו בתפילה בתוך ברכת "השיבנו", קודם חתימת הברכה, וזה מסוגל להשיב הרשעים בתשובה: "יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך, וקבל בתשובה את (פלוני בן פלונית), כי ימינך פשוטה לקבל שבים", ויסיים את הברכה כרגיל: "ברוך אתה ה׳, הרוצה בתשובה" (שער רוח הקודש, כה:).

מתוך סדרת הספרים אביהם של ישראל

שאלו פעם את הרב משה שפירא זצ״ל מעפרה, איך הצליח כ״כ בחינוך הילדים.

השיב: זה 95% תפילות ו־5% סיעתא דשמיא.

(אולי אני לא זוכר נכון את האחוזים, אבל זה כמדומני היה המסר).

ועוד סיפורים דומים:

פעם הלך הגאון הקדוש הרב מבריסק זכר צדיק וקדוש לברכה עם אחד מבניו הגאונים. נגש אחד מבני ירושלים ואמר: "אשריכם שזכיתם לבנים גאונים וצדיקים, ההולכים בדרככם בתורה וביראה. מעטים הזוכים לכך!".

שמע הרב מבריסק ולא הגיב, המשיך בדרכו בשתיקה.

בהגיעו לביתו אמר לבנו: "השמעת מה שאמר? ! כסבור הוא שזו זכיה, מתנת חינם – – –

"היודע הוא כמה דמעות שפכתי עליכם, מהיותכם בעריסה, כמה התחננתי לפני בורא עולם שתגדלו בתורה וביראה!".

●●●

אדם חשוב היה אצל הגאון הקדוש הסטייפלר זצ״ל, חודשים ספורים לפני פטירתו לחיי עולם, ושאל: "מה עושים כדי שהילדים יגדלו צדיקים וילכו בדרך התורה?"

התרגש הסטייפלר זצ״ל: "מה עושים?" חזר על דבריו, והתפלא – – –

"מה עושים? !

"מתפללים!

"עד היום אני מתפלל ומוריד דמעות, שחיימקה שלי יצא בן תורה!".

מזעזע! "חיימקה שלי" הוא הגאון האדיר מרן רבי חיים קניבסקי שליט״א, שכבר אז נודע למשגב בשליטתו בלי מיצרים בכל התורה כולה, ובספריו האדירים בכל מקצועות התורה, ובערב פסח ערך סיום בכורים על כל הבבלי והירושלמי מדי שנה בשנה.

ועדין התפלל והוריד דמעות!

ובהן, בתפילות ובדמעות, תלה את הצלחת בנו המאור הגדול!

כך פועלות דמעות האב וכך, ויותר, פועלות דמעות האם.

מרביץ תורה ביקש בשעתו ממרן הסטייפלר זצ״ל ברכה, שיצליח בחינוך צאצאיו.

"ברכה? !" הפטיר הסטייפלר, "בברכות לא מחנכים ילדים! דרושות אין ספור תפילות ובקשות!"

העז וענה: "ובכן שהרב יתפלל".

תמה: "עליך החוב, ואתה מגלגלו עלי? !"

התנצל: "אבל איני יודע להתפלל", והרב יודע.

השיבו: "תבקש מבני ביתך – הן יודעות להתפלל".

ונספר:

שנים רבות לאחר פטירתה של אמו עליה השלום, הביאו לרבנו ה״חפץ חיים״ זצ״ל את ספר התהילים הישן שלה. קבלו בדמעות והעתיר עליו נשיקות, ואמר: "היודעים אתם כמה דמעות שפכה אמי עליה השלום על ספר תהלים זה? בכל בוקר היתה קוראת בו, ובוכה שבנה יהיה יהודי טוב ונאמן, ירא שמים ותלמיד חכם!".

ופעם, לעת זקנותה, נשאלה אמו של ה״חפץ חיים״ זצ״ל, במה זכתה לבן שיאיר עיני ישראל בצדקתו ובחיבוריו הקדושים. אמרה שאינה יודעת, מתנת חינם היא.

הפצירו בה, והיא בשלה. רק דבר אחד סיפרה, שלפני חתונתה מסרה לה אמה את ספר התהלים, באמרה: "בכל עת מצוא תעתירי בו לפני בורא עולם, שתזכי לגדל את צאצאיך לתורה, לחופה ולמעשים טובים". "וכך עשיתי", אמרה. והעידו, שהספר היה מנומר בדמעותיה.

וכמה פעלה, כמה זכתה!

להקריא מכתב לשר החוץ

פעם בארבע שנים הייתי עורך בכיתה ניסוי: ספרתי את מספר המילים ב״אשרי״ וב״עלינו לשבח״ (כמאה ושבעים מילים בכל אחת מהתפילות), ובאמצע אחד משיעורי הגמרא הייתי מפתיע את התלמידים ומבקש שיוציאו דף.

״היום נכתוב מכתב לשר החוץ בארה״ב״, אמרתי להם.

כותרת כזאת היא כותרת שתמיד אפשר למלא אותה, תמיד ישנה בעיה הדורשת פתרון. התלמידים שמחו מאוד על הפסקת השיעור, ועל פי רוב כתבו ברצינות. ביקשתי שיעצרו אחרי מאה ושבעים מילים. התלמידים לא שאלו למה אני מבקש דברים מוזרים שכאלה, הם כבר הכירו אותי ממקרים אחרים.

אחר כך ביקשתי שמתנדב יקרא את מכתבו, ובדרך עדינה ביקשתי שיעשה זאת: ״כפי שהיית קורא מכתב זה לפני שר החוץ של ארה״ב בעצמו. אמנם הוא לא מבין עברית, ובכל אופן, נסה, בערך״. אחרי שסיים קריאתו, הסברתי שנחוץ לקרוא לאט יותר, באופן שידגיש יותר את המשפטים ואת הבקשות.

אחרי כל ההסברים, קמו התלמידים, זה אחר זה, וכל אחד קרא את מכתבו לפני הכיתה, וכשסיים, ציינתי על הלוח את משך הזמן שנדרש לו לקריאת המכתב. אם זיכרוני אינו מטעני, הגיעו לשתיים־שלוש דקות, אולי יותר.

״והבוקר״, אמרתי להם, ״הסתכלתי על השעון בזמן שאמרתם ׳עלינו לשבח׳, ומדדתי — 15 שניות, 27 שניות. . . ״

יש תלמידים שזוכרים את התרגיל הזה עד היום.

לא מזמן פגשתי תלמיד מאותם ימים. הוא אמר לי: ״שנים רבות אני מתקשה לכוון בתפילה. אבל את ׳עלינו לשבח׳ אני חייב להגיד לאט״.

הרב דוד פוקס זצ״ל (״לנטוע שמיים״)

כוחה של תפילה - הר בית ה

בס״ד

כוחה של תפילה \ עמיחי שוקרון

יום אחד קיבלתי טלפון מחבר קהילה שלי, בחור צעיר שזכיתי לחתן כשש שנים קודם השיחה הזו. מדי פעם הוא שולח לי הודעות, אבל ההודעה ששלח לי שהוא צריך לדבר איתי על נושא חשוב ודחוף, קצת הרתיעה אותי. הוא התקשר והוא מספר לי, שאחרי שיש לו כבר ארבעה בנים, שהופכים את הבית ומקשים מאוד על החיים התקינים, אשתו לקחה מניעת הריון. ואיכשהו – היא נכנסה להריון. הוא שואל איך אפשר לעשות הפלה הכי נכון מבחינה הלכתית, כי אשתו מתעקשת שהיא לא תעשה את זה אם זה אסור מבחינה הלכתית. בעלה לא שומר שבת והיא כן, בעלה פחות נזהר על הפרדה בין בשר וחלב – והיא מאוד. אבל בעניין המשותף הזה – היא לא מוכנה להתחיל לשמוע אם לא יהיה אישור מהרב.

הוא מסביר לי, שקשה מאוד מבחינה זוגית. דווקא לאחרונה הם סגרו שבוע חופשה זוגית בצרפת, ויש מי שישמור על הילדים. אבל אם ההריון יימשך – החופשה הולכת לפח. . . אין זמן אחד לשני בגלל עומס החיים עם הילדים, הפרנסה דחוקה, התואר מתעכב ומתעכב כבר המון זמן, בגלל עומס המשימות במשפחה ברוכת ילדים כזו. בקיצור – הוא אומר לי, אני חייב שתאשר לי את ההפלה הזו. ואם היא לא תהיה מוכנה לעשות את ההפלה, אני אגיד לה שאני עוזב. אם היא לא מוכנה להתחשב בצרכים שלי, אני לא רוצה להישאר כאן. עד כדי כך. . . אני שומע דבר כזה, והראש שלי מתחיל לעבוד מהר. מה עושים? מה עושים? אם הרב מרדכי אליהו היה מקבל טלפון כזה – מה הוא, זכרונו לברכה, היה עונה? ואני רועד מפחד, מההבנה שאני זה שחייב לתת את המענה. אני לא יכול לשלוח אותו לרב גדול או למישהו אחר. רק אני הכתובת. נלחצתי.

אחרי שהסדרתי את הנשימה, שאלתי אותו "מתי היה המקווה?" אני שואל, אולי. . . מי יודע. . . הבעל יורה לשפופרת את התאריך, ואני מבין שעברו ארבעים וחמישה ימים. הלכתית, אי אפשר להתיר את זה. אני אומר לו שמבחינה הלכתית אי אפשר להתיר את ההפלה, אבל "אני רוצה לדבר איתך פנים אל פנים בהזדמנות הראשונה. זה חשוב". ואין לי שום מושג מה הדבר החשוב שאני הולך להגיד לו. אין לי אפילו קצה של מחשבה מה אפשר להגיד במצב הזה. אבל תהיה הזדמנות להתייעץ עם גדולים ממני. . . אני לא חייב לסגור את זה הרגע.

בכל זאת החלטתי עוד משהו, לפני שאני סוגר את השיחה. אמרתי לו – אני רוצה לספר לך סיפור:

פעם היתה אישה יהודיה שחיה באלג׳יריה, והיו לה חמישה ילדים. הבן הבכור היה בן 19, והצעיר בן 12. יום אחד, גילתה היהודיה הזו שהיא בהריון. היא לא רצתה בהריון הזה. זה ממש לא מכובד שיהיה לתינוק הזה אח שגדול ממנו בעשרים שנה ויכול להיות האבא שלו. זה ממש בושות. כך חשבה לה אותה אישה, והחישה צעדיה לרופא היהודי שהיה באיזור.

הרופא אמר לה, שעכשיו זה מוקדם מדי לעשות הפלה, ושתחזור בעוד שלושה חודשים, לקבוע זמן להפלה. היא חזרה בתור שנקבע, לאחר שלושה חודשים, והרופא אומר לה – תשמעי, על פי החוק, יכולתי לעשות הפלה אז כשבאת אליי לפני שלושה חודשים. אבל עכשיו – ישללו לי את רישיון העיסוק ברפואה. אני לא מוכן להסתכן. אבל תגידי לי – "כמה ילדים יש לך?" - "ארבעה בנים ובת". הרופא ממשיך "אם תשמרי על ההריון הזה, תיוולד לך בת יפהפיה עם עיניים כחולות". ובאותו משפט הוא הוסיף – "ואם לא תרצי את התינוקת שתיוולד לך, אני מוכן לגדל אותה". באותה תקופה, היה מקובל שילד גדל לא אצל ההורים שלו. לפעמים מסיבות של עוני ורעב, לפעמים מסיבות אחרות. אז ההצעה לא היתה הצעה מופרכת לגמרי. בכל אופן, היא שמרה על ההריון (בתוספת כעס על הרופא שעשה לה תרגיל), ובאמת נולדה לה בת יפהפיה עם עיניים כחולות. והבת היפהפיה הזו – זו אמא שלי.

אתה מבין, שאני חייב את החיים שלי, של האחים שלי, של הילדים שלי – לרופא הצדיק הזה שעשה תרגיל "מלוכלך" לסבתא שלי? ! אני כל כך מודה לו, ולא רק אני, גם האחים של אמא שלי. היא האדם הכי משמעותי וחשוב במשפחתיות של המשפחה שלה. היא פשוט האור של כל המשפחה. היא הכי צעירה, אבל היא הדבק של המשפחה, היא התקווה והדוגמה לאחים, האחייניות והאחיינים שלה.

"אנחנו נקבע פגישה אחי היקר, אבל את הסיפור הזה הייתי חייב לספר לך כבר עכשיו". לאחר מכן, מנסים לתאם מתי להיפגש – "מחר, יום שני אני לא יכול" אני אומר. קבעתי עם כמה חברים מבית הכנסת לנסוע לירושלים. ביום שלישי הוא לא יכול היה, "אחר כך- אני בטיול עם התלמידים שלי רביעי וחמישי" אני אומר מצידי. ביום שישי יש לי חופה של זוג. בקיצור - אז במוצאי שבת, עוד כמעט שבוע? ובליבי אני אומר לעצמי, שככל שיעבור הזמן, הוא יתרגל לרעיון ויירגע קצת. אני לא מספיק לחשוב את המחשבה הזו, והוא- כשומע מה בלבי, אומר לי שאם יעבור זמן, הוא עלול להיקשר רגשית יותר מדי. אז הוא לא רוצה. גיליתי לו, שבאמת חשבתי על ההתקשרות הזו, וזה שימח אותי דווקא. קבענו שנדבר מחרתים, ביום שלישי בשעה 13: 00 בצהרים. נדבר בטלפון.

למחרת, ביום שני בשעה 6: 00 בבוקר, אני מקבל הודעה מאשתו: "בעלי אמר שאם אני לא אעשה את ההפלה, הוא יוצא להודו לשנה. הוא אמר שאם אני אעשה מה שאני רוצה, גם הוא יעשה מה שהוא רוצה". כתבתי לה בחזרה שקבענו לדבר למחרת בשעה 13: 00 ושה' יעזור.

באותו יום שני בערב, נסענו לירושלים, ואחד החברים שאל אם אנחנו רוצים לנסוע לכותל. "כמובן! יש לי דבר חשוב מאוד להתפלל עליו". סיימנו את הסידורים שהיו דרושים לנו והגענו לכותל בערך בשעה 22: 50 בלילה. לא ידעתי שאני צריך לצרוב את השעה הזו בראש שלי. . .

עבר עליי משהו מאוד מאוד חשוב בכותל באותו היום. בדרכי לכותל הרגשתי המון לחץ, משא כבד מאוד על הכתפים החלשות שלי. אני הקטן, אצטרך להגיד את המילים הנכונות, את הטיעונים המשכנעים, כדי שהוא ישוכנע בדבר חשוב, שהוא באמת עניין של חיים ומוות. כל מילה שלי, כל שינוי באינטונציה שלי יכול להשפיע. . . תוך כדי התפילה, הרגשתי שהקב״ה אומר לי "למה אתה נושא עליך את כל המשא הזה? שכחת שאני גם נמצא כאן? שכחת שלא אתה מנהל את העולם? האם אתה זה שתקבע האם התינוק הזה יישאר או לא?" ופתאום, ברגע אחד, כל הגוף שלי נהיה רפוי, הרגשתי את הכתפים שלי נרגעות, ואני אומר לאבא שבשמים – "אבאל׳ה שבשמים, אשר בידך כל מילותיי, מחשבותיי ורעיינותיי - תפוס פיקוד, כי אתה המלך, לך השמים והארץ, והיצור הקטנטן שמתפתח בבטן האישה הזו והזו".

נשארתי שם עוד שעה ארוכה לקרוא תהלים ולהתפלל. תמיד אני יוצא מהכותל אחרת ממה שנכנסתי אליו, אבל הפעם - יצאתי משם בהתעלות רוחנית, מרגיש שהקב״ה נושא אותי כאשר ישא האומן את היונק, ושום דבר רע לא יכול לקרות לי. באשר לזוג – הכנתי את עצמי לפי מה שיכולתי, והשאר – ביד ה'. אני לא יכול לקחת על עצמי עול כזה כבד של חיים ומוות, אבל הבנתי סוף סוף – אני גם לא אמור לקחת על עצמי את העול הזה. רק לעשות את המשימה שהועיד לי הקב״ה. לדבר איתם כפי שהתכוננתי.

שלחתי להם הודעה שהתפללתי עליהם, אבל זה היה בשעה מאוחרת, והנחתי שהם כבר ישנים.

יום למחרת, בשעה 13: 00 בצהרים, אני מתקשר אליו, כשהתכנון שלי היה לדבר איתו על שלושה נושאים. התקשרתי אליו אני, ואמרתי לו – "אחי היקר, אני לא במצב שלך, להיפך – אני מאוד מאוד רוצה עוד ילדים, ולכן אני לעולם לא יהיה בנעליים שלך בדיוק. אבל אני רוצה רק לשתף אותך בשלוש מחשבות שהיו לי ביומיים האלה, שקשה היה לי להירדם:

ראשית, אתה יודע שעשיתם את ההשתדלות שלכם למנוע הריון, יש לכם ילדים מתוקים ונפלאים, אתם שמחים בהם וטוב לכם משפחתית. למה הקב״ה מביא לכם את ההריון הזה? אם הייתי הקב״ה, ואני לא, הייתי מחפש את הזוג חשוך הילדים, שמחכה 12 שנה לילד. למה לתת למי שלא רוצה? ! ואתה יודע מה התשובה? התשובה היא שהנשמה הזו חייבת להיות הילד שלכם. אין אפשרות אחרת בעולם. ר' שלוימה קרליבך מספר בשם חז״ל, שהנשמה, לפני שהיא יורדת לעולם, היא בוחרת את ההורים שהכי מתאימים לה. אנחנו לא בוחרים את הילדים שלנו, הם בוחרים אותנו! הנשמה הזו, צריכה אותך בתור אבא. לא שום אדם אחר בעולם. לא אני יכול למלא את התפקיד, לא הרב הראשי, ואפילו לא הרופא של סבתא שלי. רק אתה בעולם יכול. . . .

טוב, אני מוכן למלא את התפקיד של האבא של הנשמה הזו, אבל תן קצת לנשום. . . למה דווקא עכשיו? אפשר עוד שנתיים? אז חוץ מזה, שכשאני מקבל מתנה – אני אומר תודה, ולא שואל "למה דווקא עכשיו", שוב, אם הייתי אחד המלאכים בפמליא של מעלה, הייתי שואל את הקב״ה והוא היה עונה לי, שהשנשמה הזו נצרכת לעולם, והעולם לא יכול להתקיים בלעדיה. הרי אם אפשר היה שהעולם יתקיים בלעדיה עוד שנה או שנתיים, למה להוריד אותה עכשיו? חבל על האוויר שהיא תנשום, על האוכל שהיא תבזבז. . . אבל הקב״ה החליט שהעולם פשוט לא יכול להמשיך בלי הנשמה הזו, והנשמה הזו צריכה הורים, ורק אתם בעולם יכולים היות ההורים שלה. . . אז למרות שנראה לך בעיניים שלך, שהזמן הוא לא בדיוק מתאים, דע לך – זה הזמן הכי מתאים שיכול להיות. ואומר את זה מישהו שיודע בדיוק את כל הזמנים, בעבר, בהווה ובעתיד, מכיר את כל הנשמות בעולם, את כל ההורים האפשרייים, את כל קורות המשפחה שלכם, ואותו אחד – המנהיג של העולם, סובר שאין זמן מתאים מזה. היית מאמין. . . ?"

"המחשבה השניה שאני רוצה לשתף אותך היא", אני ממשיך בשטף דיבור מרוגש, "שהקריירה הכי משמעותית שעשיתי בחיים שלי, ותשמע – אני רב קהילה, אני מורה מחנך בחטיבת ביניים, עשייתי הרבה דברים בחיים". אני נושם רגע ואומר: "אתה יודע מי האדם הכי משמעותי לבנים שלי? לבת שלי? אני. בשלב מסויים בחיים, הילד מבין שהקב״ה יותר חשוב מההורים, אבל איך הוא תופס מי זה הקב״ה? הרי הוא אינסוף, הוא קדוש מקודש, ואין לנו שום נגיעה בעצמותו. איך אדם חווה את הקב״ה? תשובה: כמו שהוא חווה את ההורים שלו. אם ההורים הם אוהבים ומחבקים, כך הילד תופס את הקב״ה. אם ההורים הם רשעים ומנצלים את כוחם כדי להכאיב לו – כך הוא יחווה את הקב״ה. הקריירה הכי מדהימה והכי משמעותית שאדם יכול לעשות בחיים – זה לגדל, לחנך ולהדריך את הילדים שלו. הסיבה שאתה מחפש עבודה משמעותית, היא כדי להיות מאיר, מועיל ועושה טוב בעולם. דע לף, שלגדל דור ישרים מבורך – זה אור שאי אפשר לתאר. אין זה אומר שצריך לעזוב את העבודה ולטפל רק בילדים, כי אם אנחנו מצליחים לעשות את שני הדברים, זה הכי בריא והכי נכון. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לגדול להיות מאירים, אנחנו לא חיים את החיים דרכם ובשבילם בלבד." ומיד אני מוסיף - "יש בזה הרבה עומק, אבל לא עכשיו הזמן".

לפני הדבר האחרון שאני רוצה להגיד לו, אני מגלגל תפילה במחשבה להי״ת, שדבריי יישמעו על אוזניים מקשיבות ומכילות, למרות שעד עכשיו הוא מקשיב לי ומשתתף בשיחה בצורה נעימה מאוד, הנקודה האחרונה, שאותה שמרתי לסוף – היא הקשה מכולן. אני לוקח אוויר מלוא ראותיי ואומר לו: "תראה, אתה לא רצית את ההריון הזה, ואתה חושב לעצמך שאם הוא לא היה זה היה טוב יותר. נגיד שזה נכון. אבל לעשות הפלה, זה לא להחזיר את הגלגל אחורה. זה לשנות את המצב הנוכחי. . . אין לך שום מושג מה ההשפעות של מהלך כזה. אישה שעוברת הפלה "ספונטנית" – דהיינו, שהעובר נפל ל״ע בלי רצון כזה, עוברת טראומה שלא קל להתאושש ממנה. לעיתים זה לוקח שנים, אם אין עוד ילדים אחרי ההפלה. אתה מדמיין לעצמך מה קורה לאישה שמבצעת הפלה מבחירתה? יכול להיות שלמאתיים שנה הקרובות, היא תשאל את השאלה – מה היה קורה אם לא הייתי מפילה? זה היה בן או בת? איך הוא היה נראה? איך הוא היה משתלב? מעניין באיזה בית ספר הוא היה לומד? ייתכן, שאשתך לא תחזור למה שהיה לפני ההריון, אלא תהפוך למרירה וקשה. אולי אפילו היא תאשים אותך במה שקרה, כי הרי לא רצתה את ההפלה הזו. ייתכן שדבר כזה, יהיה אבן נגף בנישואין, ולאו דווקא כמו שאתה מנחש שיהיה – שהכל ישוב למקומו בשלום, והחיים יהיה דבש ונופת צופים". ולפני שאני נותן לו את הרשות הדיבור, אני מוסיף סייג "אני לא אוהב להפחיד אנשים, אבל אני רוצה להסב את תשומת לבך למהלך שאתה מנחש את אחריתו, אבל אתה לא באמת יודע מה היא".

אני ממש יכול לשמוע את החיוך שלו מבעד לטלפון, והוא אומר לי את הדבר הכי מחיה שיכולתי לשמוע בעולם: "הרב, לא עצרתי אותך כי אני אוהב לשמוע מה שיש לך להגיד, אבל דע לך, שכבר אתמול החלטתי שאנחנו ממשיכים בהריון. אתמול הגעתי מאוד מאוחר הביתה, בשעה 22: 00. בדרך כלל בשעות האלה אשתי ישנה, אבל היא היתה ערה. הכנתי לנו ארוחת ערב, ובשעה 22: 30 התיישבנו לדבר על זה. לאחר כמה דקות הבנתי, שאני עושה טעות אם אני לוחץ על העניין הזה, בדיוק בגלל הדבר השלישי שאמרת – היא תתפרק מזה. לא רוצה אותה עצובה או מרת נפש. אני אוהב אותה".

ופתאום נופל לי האסימון! "מה אמרת? ! באיזו שעה התיישבתם לאכול? ? אני פשוט בהלם" ודמעות מתחילות לעלות בעיניי, כי אני לא מכיל את הטוב שהקב״ה מרעיף עליי. "בשעה 22: 30. לא הבנתי – למה אתה שואל?" אצלו האסימון עוד לא נפל. "כי בדיוק בשעה הזו התפללתי עליכם בכותל המערבי. בדיוק בשעות האלה הרגשתי שהקב״ה אומר לי "הכל יהיה בסדר, אני לוקח פיקוד". גם אם זה היה שעה לפני או שעה אחרי הייתי שמח מאוד, אבל הקב״ה רצה להגיד לי "יאר ה' פניו אליך" – להראות לי פנים שוחקות, להראות לי שהוא מקבל את תפילתי, שהוא רואה אותי, שהוא קרוב אליי, שהוא מחבק אותי. הרגשה כזו, היא ההרגשה הכי מתוקה של התפילה. התפילה היא פניה לקב״ה, היא בקשת הקשר עם הקב״ה וכל הבריאה כולה עולה עם המתפלל. וכאן, לא רק אני התפללתי מצידי, לא רק אני ביקשתי קרבה ואהבה, אלא הקב״ה גם הראה לי פנים שוחקות, פנים שמחות, חיבוק ואהבה.

הקב״ה – תודה לך על החיוך המתוק הזה.

מה היה בסוף? הילד הכי יפה שראיתם בחיים שלכם. נו, כשיש כל כך הרבה תפילות, מאמץ ומסירות נפש על הנשמה שלו – איך לא ייראה כמו מלאך ה'. . . ?