בסך הכול רצה לחזור הביתה בשלום
יקי חיימוביץ'' מספר על הקרב בגבעת התחמושת שהפך אותו מחייל פשוט, "ראש קטן" כהגדרתו, למקבל עיטור העוז.
שמעון כהן, כ״ו באייר תשס״ז 14/05/07 19: 02
יקי חיימוביץ', לימים יקי חץ, היה אז "חפ״ש במחלקה 2 של פלוגה ג', בגדוד 66", כך הוא מגדיר את עצמו, וקובע "הייתי ראש קטן, חייל פשוט שלא חשב בכלל שיגיע למלחמה ופתאום מוצא את עצמו בלב האש".
אז מה הביא את אותו יקי, חייל פשוט בנח״ל המוצנח, בחור בן 21, שכלל התאמן עם חבריו לצניחה ולחימה בגזרת סיני, לזכות בעיטור העוז על הלחימה על גבעת התחמושת באותן שעות אימה? בשיחה מיוחדת לציון ארבעים שנה לשחרור ואיחוד ירושלים הוא מספר על הרגעים בהם הפך מעוד חייל אלמוני לחייל שפעולתו הונצחה בשורות הבלתי נשכחות של שירו המפורסם של יורם טהר לב 'גבעת התחמושת' – "החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה. הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון. החלטנו לנסות בחומר נפץ. חיפיתי מעליהם עד שחזר הבחור עם חומר הנפץ. הוא היה זורק לי חבילות חבילות, ואני הייתי מניח את החבילות אחת אחת בפתח הבונקר שלהם. להם הייתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו. אז בין צרור לרימון, הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם שם את חומר הנפץ. הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי כמה שיכולתי. היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים. אני לא יודע למה קיבלתי צל״ש, בסך הכול רציתי להגיע הביתה בשלום".
"הייתי אז חייל עם ראש קטן. מאוד קטן", מספר יקי. "אחד כזה שממש לא מתעניין בצבא. לא רוצה להילחם וגם לא מאמין שיזדמן לו להילחם".
השיחה עם יקי גדושת פרטים, שמות ומספרים. הרגעים נראים מתועדים בזיכרונו כמו בתיקיית ארכיון. הוא הרי לא פעם ולא פעמיים סיפר את סיפורן של אותן שעות גורליות שהחלו מבחינתו כמה ימים קודם. "ראיתי איך הירדנים הפגיזו את תל אביב ואת כפר סבא. הציבור לא מודע לכך, אבל אני במו עיני ראיתי איך כיכר מסריק, 500 מטר מכיכר רבין של היום מופגזת". אולי אותם מראות הם שהעניקו לו את התחושה שהקרב בירושלים הוא לא רק קרב על ליבו של העם היהודי אלא קרב על הבית והעורף, כפשוטם של דברים.
"בעשר בלילה הגענו לקבלת תדריך ראשוני מהמ״מ, ומתברר שאין מודיעין. פשוט לא יודעים כלום. המ״מ מראה לנו צילום אוויר של כל ירושלים, בצילום הזה גבעת התחמושת כולה מסתכמת בו במשהו כמו 2 סנטימטרים רבועים. מה כבר אפשר לראות בגודל שכזה? ראינו בתוך הצילום הזעיר הזה שתי תעלות. אמרו לנו להיזהר מתעלות סמויות נוספות. לא יותר. בזה הסתכם האין-מודיעין שקיבלנו על תעלות הגבעה. בתצלום ראינו 3 קוביות בגודל של מילימטר או שניים, אמרו לנו שאלה מבנים קטנטנים. לנו זה היה נראה כמו איזה מבנה של ש״ג. לא יותר. מאוחר יותר התברר שהקוביות הקטנטנות היו בעצם מבנים גדולים ומרכזיים. אחד מהם היה המבנה של מגורי הירדנים. עם המידע הזה יצאנו לקרב".
"במשך כחצי שעה עד שעה טנקים ותותחים שלנו ביצעו ירי ריכוך לעבר בית הספר לשוטרים. הערכה הייתה שבבית הספר יהיו הצוערים הירדניים ולכן רוב הריכוך הופנה לשם. בסופו של דבר מצאנו את המקום ריק. הם פשוט ברחו עוד לפני שבאנו. על הגבעה מצאנו מולנו שתי פלוגות. אחת של חיילים בוגרים כבני שלושים. לוחמים מקצועניים ביותר והשנייה פלוגת תגבור צעירה יותר", הוא מספר.
במשך הלילה הסתתר גדוד 66 במבנים הוותיקים של שכונת פג״י הירושלמית. הבתים היו בתים ששוריינו וזכו לחיזוק מבטון. בין הבתים המתינו הצנחנים לשעת הלילה בה יצאו חבלני הגדוד לדיקור שדה המוקשים ויצירת מעבר בטוח לארבע מאות החיילים. "היינו חייבים להמתין ללילה כי עבודת הדיקור והכנת המעבר הבטוח לא הייתה מתאפשרת ביום. הירדנים היו מזהים את החבלנים ויורים בהם".
לאחר הכנת השביל פרצה פלוגה ד' את הגדר בבונגלור. "בפיצוץ הזה נהרג אחד החיילים שלנו וכמה נפצעו. החל ירי צלפים לעברנו. השבנו אש והשתקנו את מקורות הירי. הזיהוי של הירדנים אותנו מתחיל לפני בית הספר לשוטרים. שם יש תעלה וירדנים מתחילים להמטיר עלינו אש ללא הפסקה, אבל עדיין אש לא מדויקת".
הפלוגה של יקי קיבלה את תפקיד האיגוף וההגעה ממערב, מה שלימים התברר כפעולה נכונה מאוד. קצין ירדני עמו נפגשו לוחמי הגבע כעבור שנים ארוכות סיפר להם שהמתקפה ממערב היא שבלבלה את המתבצרים בגבעה.
המחלקה של יקי פותחת בהליכה עורפית אל היעד כשברקע רצף קולות נפץ וירי אינסופיים. "הייתי בסוף הטור. יורם אלישיב, המ״מ, הוביל את המחלקה בקור רוח ובזהירות, ללא ירי אוטומאטי. ירי רק לאחר זיהוי, ולרגע נדמה היה לי שאעבור את היום הזה בלי לירות".
בשלב הזה מגיע ה״מהפך" הקיצוני והגורלי בתפקידו של יקי. יורם המ״מ מבקש בזוקה. יקי רץ עם הבזוקה מסוף הטור ומגיש אותה ליורם. "מאותו רגע שהעברתי את הבזוקה ליורם אני צמוד אליו למהלך המטרים הבאים בראש הטור עד שהוא נפגע מאש ירדנית שנורתה לעברנו מעמדת התול״ר. צעקנו 'הוא נפגע. הוא נפגע' ובין רגע כל הביטחון שיורם הקרין עלינו אבד. עד עכשיו הלכנו אחריו בביטחון ומתוך אמון גמור בכל צעד שלו, ופתאום אני מוצא את עצמי בראש הטור. פחדתי שירדנים שירוצו מצד לצד יחתכו אותנו, יזהו אותנו ויירו עלינו מלמעלה, כשאנחנו כאן כמו ברווזים במטווח. אמרתי לעצמי שאין ברירה וצריך להמשיך. החבר׳ה סיפרו לי אחר כך שצעקתי 'אחרי' אבל אני לא זוכר דבר כזה", אומר יקי בחיוך.
וכך ממשיך יקי בראש הטור, מוביל את המחלקה כשמנגד מגיעה לירדנים תגבורת. "היה שם ירי ללא הפסק. הייתי בטוח שאוכל להתקדם בראש הטור המחלקתי לא יותר מחמישה מטרים עד שאפגע גם אני. אבל בדרך נס התקדמתי. אני לא אדם דתי בהגדרתי, אבל אין לי הסבר לשאלה איך נשארתי בחיים. הרגשתי שמישהו שומר עלי מלמעלה. אחר כך היה לי חלום שזה היה סבא שלי, סבא שהיה רב גדול".
יקי ממשיך בתיאור הקרב ומספר: "לפני רק ירדנים ומכל כיוון ירי. אלה היו יריות של חיילים מאומנים וטובים מאוד. חיילים ירדנים אמיצים, מחופרים, מאומנים וחמושים היטב. כדי להחזיר לעצמי את הביטחון ברגעים הללו יריתי שני כדורים שהחזירו אותי אל המציאות, אבל מאותו רגע יריתי במשורה. לא יורה באוטומט. רק כשיש זיהוי של חייל ירדני. חששתי שתיגמר התחמושת. כך אני מתקדם. יורה לכל פניה ולכל בונקר בתעלה. יריות ראשונות לבדוק אם יש מענה. אם כן אני ממשיך בירי, אם לא אני מתקדם. אני מזכיר שבתוך כל האש והרעש אני הולך מבלי להכיר את הגזרה, ללא מפה, כשהאינטואיציה מובילה אותי. היה שם פיצול שעל פי התכנון הייתי אמור לפנות בו שמאלה אבל מסיבה לא ברורה, אולי בגלל כיווני האש, החלטתי להתקדם דווקא ימינה. למפרע התברר שזה היה הכיוון הנכון".
"רק בגלל החשש להתקדם בחשיכה ובקטעים החשוכים של המנהרות המוארות יותר התקדמתי דווקא במנהרה ההיקפית המוארת יותר. התברר שזהו הייתה החלטה נכונה. באחת ההיתקלויות פצעתי חייל ירדני שהתברר לי מאוחר יותר שהיה המ״פ. ראיתי מולי ירי, קראתי לררנ״טיסט שהגיע אלי, הוא ירה ררנ״ט כדי שנוכל להתקדם. נהיה שקט מכיוון הירי שלפנינו. המשכנו. התקדמנו מעמדה לעמדה ופתאום אני רואה מולי פתח שחור. אני יורה כדור אחד והמחסנית שלי נגמרת. על פי התרגולת במצב כזה החיילים שאחרי עברו אותי והתקדמו להמשך התעלה. נכנסתי לבונקר הצדדי כדי לחפש לעצמי תחמושת, למצוא רימונים ירדניים. מצאתי קופסאות תחמושת. תוך כדי שאני פותח אותן מגיע אלי פצוע. התחלתי לטפל בו כשמבחוץ אני שומע ירי וצעקות רצופות. הפצוע צועק אלי "הורגים שם את כולם. אי אפשר להתקדם". מצאתי מקלע 0. 3. רציתי לירות בו אבל הוא לא ירה. נגעתי בקנה, הוא היה חם. התברר שהמקלען הירדני, כחלק מהמקצוענות שלו, לא עזב את המקלע סתם כך אלא לקח את הקפיץ מחזיר מהמכלול הפנימי שלו, כדי שאם הנשק ייפול לידיים שלנו לא נוכל לעשות בו שימוש".
"הייתי בטוח שנשארתי לבד. לצידי ראיתי שני ירדנים שנראו הרוגים. התקרבתי אליהם ואז אחד מהם קם לעברי עם רובה מכודן. יריתי בו. הוא נפל במקום. באותו רגע נפתחה עלי אש מכיוון הפתח השחור שלצידי. ירי בלתי פוסק ורימונים שמושלכים אלי אחד אחרי השני. חששתי שמדובר בחבר׳ה שלנו שנכנסו לשם ופחדתי מפגיעת כוחותינו. זעקתי את הסיסמא ואז התבהרה לי התמונה. זה היה בעצם הבונקר הגדול שהיה מכוסה בשכבת בטון. האבק הסמיך שעלה משם הסתיר את הפתח ומתוכו ירו אלי חמישה חיילים ירדנים. החיילים הירדנים ראו כנראה שאין להם מה להפסיד והחליטו להילחם עד הכדור האחרון. הירי מהבונקר היה מתוכנן אבל בלתי נפסק. אי אפשר להתקרב. ברגע הזה מזהה אותי מרחוק דודיק המ״פ. הוא שולח אלי חייל כדי שאסביר לו מה מתרחש. ניסיתי לצעוק לו שכאן נמצא הבונקר הגדול אבל בגלל רעש הירי הוא לא יכול היה לשמוע אותי. הגיע אלינו גם יהודה קנדל. אני נכנס פנימה להביא רימונים ופתאום אני רואה דמות של חייל ירדני עומד מולי. כיוונו אחד על השני את כלי הנשק. הוא פספס. יריתי בו והוא נפל. מהעבר השני של הכניסה לבונקר אני רואה את דוד שלום".
חולפות שניות ואל השלושה מצטרף בזוקאי מפלוגה א'. "הוא יורה אל הבונקר אבל הבזוקה רק שרטה את הקיר. חולף עוד זמן קצר והנה מגיע אלי בחור עם תד״ל. מאוחר יותר התברר לי שזה היה קצין. הקצינים הורידו את הדרגות לפני העלייה לגבעה כדי שהאש הירדנית לא תימשך אליהם במיוחד. הבחור שואל אותי מה לעשות. אני שואל אותו אם יש לו חומר נפץ. הוא עונה לי שאין, אבל אם צריך הוא יארגן לי. הקצין הלך אחורה כשאני מחפה על התנועה שלו. הוא חזר עם שקי חומר נפץ. זרקתי ליהודה את שקי חומר הנפץ והוא הניח אותם ליד הפתח. כל זה תוך כדי ירי בלתי פוסק. ביקשתי מהבחור גם לבנות חבלה. הוא מצא ונתן לי שלוש וחצי לבנות חבלה. העברתי אותם באותה דרך לפתח הבונקר, נתתי לו את ההוראות בצעקות, ואז הפעלנו את חומר הנפץ. פוצצנו את הבונקר".
לאחר שוך העשן והאבק התברר שהפיצוץ הביא לקריסת הבונקר הגדול על החיילים הירדנים שבתוכו. היה זה מבחינת רבים האות לתום הקרבות. יקי וחבריו חברו אל כוח שהגיע ממול, חיילי פלוגה ב' בדרכם לנקודת האיסוף.
את עיטור העוז קיבל יקי על קור הרוח והאופן בו ניהל את מבצע פיצוץ הבונקר, אך הוא מצידו דווקא כלל לא משוכנע שדווקא אלו היו הרגעים הדרמטיים ביותר של אותו יום. "בגלל שלא הייתי קצין או בעל תפקיד משמעותי לא בדיוק תחקרו אותי ולא שמעו בדיוק את פרטי הסיפור ממני. אני מצידי גם נעלמתי לאיזו שנה של התאוששות. אם היו מבררים היו מבינים שהסיפור הדרמטי ביותר שאולי היה אז וראוי לציון היה דווקא הובלת המחלקה בידי אדם כמוני, ללא ניסיון וללא ביטחון".
"איש אי אנה לא שאל מי שהלך ראשון נפל צריך היה הרבה מזל על גבעת התחמושת"
(מתוך "גבעת התחמושת", יורם טהרלב)
מזל. שמונה פעמים השתמש יקי חץ במילה זו בעת שסיפר על הלילה המפורסם ההוא שבין ה-5 ל-6 ביוני 1967. בעוד יקי מספר את הסיפור, קשה שלא לתהות האם באמת יצא מהבונקר הירדני בזכות מה שהוא מכנה 'מזל', או שמא הייתה זו תוצאה של כשרון, כוונה ואומץ לב בכולם ניחן.
יקי חץ היה טוראי במיל' בגדוד הצנחנים 55 כשקיבל את עיטור העוז על דרך פעולתו במלחמת ששת הימים- בקרב על גבעת התחמושת. אם שומעים רק את החלק האחרון בסיפורו, החלק בגינו קיבל את הצל״ש, ניתן לחשוב שהיה זה צפוי ומן ההכרח שטיפוס כמותו יזכה לאות הערכה. אך בניגוד לרושם הנוצר בדיעבד, חץ לא אמור היה להיות הגיבור בסיפור, וכדי להגיע למקום אליו הגיע, היה צריך לפעול בנחישות, מתוך מניעים אידיאולוגיים כנים.
"יום-יומיים לפני היציאה למלחמה, כשהיינו בשטח הכינוס, מפקד המחלקה אמר שהוא צריך אותי למשימה מיוחדת. המשמעות הייתה שאני לא אלחם. רציתי לתרום למאמץ המלחמתי, אז הלכתי למ״מ וניסיתי לשכנע אותו. ההופעה שלי הייתה מרושלת וגם הייתי חולה. ראיתי שהוא מסתכל עליי בזלזול ואמרתי לו- אתה לא מכיר אותי, אני חייל טוב. הוא היה קשוח ולא ויתר, ואני בכיתי", נזכר יקי. אך המעצור הזה בדרך להשתתפותו של יקי במלחמה לא עצר בעדו. "למזלי, למחרת התקיים אימון הסוואה. היינו צריכים להגיע למפקד, שעמד על גבעה, מבלי שיראה אותנו. אני קפצתי משיח לשיח בלי שהוא שם לב, ובסוף נתתי לו מכה ברגל. הוא היה המום. בערב אמרו לי שאני נשאר שם".
גם היום, כשמספר יקי את הסיפור, שורה על פניו הבעת גאווה על שהצליח להוכיח את יכולותיו לעצמו ולמפקד המחלקה שלו, סגן יורם אלישיב ז״ל. "המוטיבציה הכי גדולה שלי הייתה הרצון להיות בסדר כלפי המ״מ שלי, שלצערי הרב נהרג", מספר חץ על שהניע אותו.
אך בכל זאת מקומו של יקי לא היה מובטח. לילה לאחר מכן, הודיעו ליחידה שאין מספיק מקום במטוסים, ושיבצו את חץ בגל המטוסים השני. "לא אהבתי את זה. ידעתי שנגלה שנייה אף פעם לא מגיעה", הוא אומר. ושוב, היה צריך יקי להוכיח את עצמו. בעוד שלחבריו לגדוד חפירת השוחות לשינה לקחה שעות רבות, יקי סיים לחפור תוך שעה. בבוקר המפקד כבר ביקש מאחד החיילים של גל המטוסים הראשון להחליף עם חץ מקום. "הייתי מאושר", הוא מתאר.
"איזהו הגיבור?": סיפור הגבורה של יקי חץ ממלחמת ששת הימים
גבורתו של חץ חרגה מההישגים של מלחמת ששת הימים. על חילוץ פצועים שביצע במלחמת יום הכיפורים הוא קיבל תעודת הערכה מיוחדת מאלוף פד״ם לפני מספר חודשים.
"לקראת 10 וחצי בבוקר אמרו לנו שהירדנים מפציצים ושאנחנו עולים לירושלים. כשהגענו התחילה לקנן בי הרגשה שאני לא שייך לעניין. מהפחד ומהמחשבה שצריך להרוג אנשים נהייתי רובוט, התנתקתי- אני לא הייתי בנוי לזה. בראש היו לי טיולים, פרפרים, פרחים", מספר יקי. "הרגשתי שאני לא שייך לשם. פיזית הייתי נוכח אבל נפשית לא. כנראה שזה עזר לי, כי הפכתי פשוט למכונת הישרדות", סיפר חץ כשעיניו מביטות לרגע בחלל החדר, כמו בוהות במשהו שרק הוא יכול לראות.
גם כשכבר הגיע לשדה הקרב, לגבעה, נאבק יקי בכדי לתרום כמירב יכולתו לקרב. כשהמ״מ שלו, סגן יורם אלישיב, קרא "בזוקאי אליי!", לקח יקי את הבזוקה בעצמו מהחשש שאם לא יעשה כך, לא יספיק להילחם. "אני צריך לתרום למאמץ המלחמתי" הייתה המחשבה ששלטה בתודעתו.
אם הצחנים לא יעשו את זה, מי יעשה?
חושך מוחלט, השמיים ירוקים וצהובים מהבזקי הנותבים שיורים הירדנים. פלוגה ג' מתקדמת בשורה עורפית בתעלה. סגן אלישיב בראש, חץ אחריו. הדוגמה שנתן לו אלישיב היא שתציל את חייו בהמשך. "יורם הלך ראשון- זה לא היה לפי ההוראות של צה״ל, אבל הוא היה מפקד כזה, שהולך ראשון. כשהוא נפגע הייתי המום. התחושה הייתה שחומת מגן נפלה. החלטתי לקחת את ההובלה. יש שאומרים שאפילו אמרתי 'אחרי'", מספר יקי תוך כדי צחקוק קל.
"התקדמתי בתעלה ופתאום הבחנתי בחייל ירדני ששוכב מולי. היה לי מזל גדול שחיקיתי את יורם- הצצתי בזהירות ולא רצתי, וכך הבחנתי בירדני, שראה אותי וירה לכיווני שלושה כדורים. אחד מהם פגע ממש קרוב לפרצוף שלי", הוא מתאר ומדגים עם היד כיצד עבר הכדור כסנטימטר מראשו. "התמלאתי רסיסים, אבל לא משהו רציני", הוא פוטר. "הספקתי לירות בו. זה בגלל שחיקיתי את יורם. אם הייתי רץ ויורה במקביל לקרקע כמו שהיינו עושים באימונים - לא הייתי רואה אותו והוא היה פוגע בי. זה היה מזל גדול".
"אז לא ידעתי, אבל מה שהרגשתי שם, בתעלות, זה היה מה שנקרא 'פחד מוות'. זה מרגיש כאילו יש נקודת יובש נוראית באמצע הגרון", מתאר יקי את התחושות שצפו בו בעת המערכה. "כל השעות של הקרב- שלוש וחצי שעות הרגשתי יובש נוראי בגרון. אני יודע שזה 'פחד מוות' כי שש שנים אחר כך, במלחמת יום כיפור, כשכבר הייתי מפקד מחלקה, קיבלתי משימה ללכת מול המצרים. טראח! חזרה לי נקודת היובש הזו. אחר כך קראתי על זה שאנשים הנידונים למוות יש להם יובש חזק בגרון. זה לא פחד סתם. אני התגברתי עליו, הרוב התגברו. אבל היו כאלה שגם נתנו לזה להקפיא אותם. אני לא. אני רק חשבתי כל הזמן איך לשרוד", הוא נזכר.
כשהגיע חץ לבונקר שעל חיסולו קיבל את עיטור העוז, הוא נותר לבד. "עלתה בי מחשבה שאני החייל האחרון שנשאר בגבעה. התלבטתי אם להמשיך קדימה או שמא לחזור אחורה. החלטתי שאם אחזור אחורה יכולים להרוג אותי גם כוחותינו וגם הירדנים. ומלבד זאת, גם חשבתי לעצמי- אם אנחנו, הצנחנים, לא נעשה את זה, אז מי יעשה?"
הירדנים ירו לעברי ואני ממש הלכתי מולם
עד שהגיעו חבריו לגדוד עם הרימונים וחומר הנפץ שיועדו לפוצץ את הבונקר, היווה יקי מטרה ליריות ולרימונים של הירדנים. "הם כל הזמן ירו עליי, לא הפסיקו. הקטע מול הבונקר היה מאוד ישר, בניגוד לרוב המקומות בגבעה. רק במזל הם לא הצליחו לפגוע בי".
לאחר שהגיעה אל חץ התגבורת עם הרימונים, הם פוצצו את קיר הבונקר. "נכנסתי לתוכו כדי להביא מתוכו עוד רימונים. בזווית העין ראיתי דמות. יריתי בו ומאחוריו ראיתי עוד הרבה דמויות, אז קפצתי חזרה אחורה, וקודם כל לקחתי נשימה כדי להתאושש", הוא מספר וקצב דיבורו מתגבר. לאחר שהביאו את שקי הנפץ התחיל יקי לזרוק אותם לעבר הבונקר. "בגלל שהייתי ימני, כדי לזרוק את השק הייתי צריך כולי לצאת מהמחבוא. זה היה מסוכן- הם ירו לעברי ואני ממש הלכתי מולם. אני לא יודע מאיפה היה לי האומץ. כמו שאמרתי, הייתי רובוט".
לפתע מוציא יקי מחברת ישנה ובלויה. זה היומן בו כתב את שקרה בגבעת התחמושת, 4 חודשים לאחר הקרב והוא בתחילת שנות העשרים של חייו. כשהוא מקריא מן היומן נדמה שהוא חוזר 45 שנים אחורה, ותמונות המלחמה מרצדות בראשו. הקול נחלש מעט וככל שהוא מקריא את התפתחות הקרב ניתן לדמיין את נעימת השיר "גבעת התחמושת". מנגינה מהירה, קצובה, מלחמה. המילים יוצאות יותר ויותר מהר מפיו וסוף הקרב מתקרב.
"מהרימונים לא פחדתי, חישבתי שאם יזרקו רימון אספיק לקפוץ. הצרה התחילה כשהם התחילו לפגוע בפינה של הבונקר ואז קו הירי שלהם התקרב אלי עם כל חתיכת אבן שהורידו. זרקתי את שק הנפץ ישר לדוד וחזרתי לעמדה. אמרתי לו שהוא יכול להתקרב עד הפתח כיוון שהם לא יכולים לירות לכיוונו. כך דירבנתיו להתקרב צעד אחר צעד. הסברתי לו בדיוק ולאט איך לשים את זה ליד הקיר ובסוף הוא הבין. כל הזמן הוא פחד מאוד וזה היה מוצדק כיוון שמאחוריו היו ירדנים. חששתי שמהזריקה הנפץ יתפוצץ כי זה מאוד רגיש. לקחנו סיכון, לדוד ולי פשוט לא הייתה ברירה. השק לא התפוצץ, למזלנו הטוב. כך זרקתי שלושה שקים ושתי לבנות חבלה.
נכנסתי לעמדה וחיכיתי הרבה זמן. פתאום מלבד היריות היה פיצוץ קרוב. עופר, שהיה מאחורי צעק לי "פוצץ!", ואמר לי לצאת. אני היססתי שניה. הפיצוץ נשמע לי חלש מדי ובסוף החלטתי שכנראה שמעתי חלש כי מהירי היו לי צלצולים באוזניים. החלטתי לצאת ואז היה הפיצוץ האמיתי. היה לי מזל גדול שלא הספקתי לצאת. עפתי עם עופר שניים וחצי מטרים עד לקיר. הרגשתי שכוח עצום מושך כל נקודה בגופי, כאילו ניסו למתוח אותי לכל הכיוונים. הכל נהיה שחור, אבק, עשן, ריח של אבק שריפה. פרצתי החוצה בריצה כי חשבתי שהפיצוץ יעשה רק חור קטן בבטון של הבונקר ורציתי לנצל את הפתעתם כדי לירות בהם דרך החור. רצתי בחושך והאבק מספר צעדים ואז הכל התבהר בבת אחת; ראיתי שהגג שכיסה את התעלה איננו ושכל הקירות התרסקו מלבד חתיכת בטון אחת. מהצד השני של הבונקר ראיתי כוחות שלנו שהגיעו מהצד השני. שאלתי אם יש להם רימונים. זרקנו לכיוון הבונקר ההרוס רימון ואז התחילו הירדנים בבונקר לצעוק ולירות. אינני מבין איך הם נשארו בחיים. הבחור ממול זרק עוד רימון- אחריו הם רק צעקו ואז עוד רימון- ונהיה שקט. הסתכלתי על הבונקר ואמרתי כמה פעמים לעצמי "לא יאומן". באמת לא האמנתי למה שקרה שם.
ניגשתי להרוג שלנו ובדקתיו. הוא היה קר לגמרי. על חגורו היה כתוב 'צ. מגן'. לא קלטתי. רק לאחר דקות מספר הבנתי שזהו החבר שלי, צביקה מגן. איזה יאוש".
"זו הייתה בשבילנו מלחמה מאוד קשה, נוראית", אומר יקי בהרהור. "עם ישראל חגג אבל אנחנו הרגשנו נורא. אני באופן אישי לא יכולתי לשמוע רדיו. בכל פעם שהיו שמים "ירושלים של זהב" ברדיו הייתי סוגר אותו, לא הייתי מסוגל. במשך שנה שלמה לא חייכתי. רק מהמחלקה שלי נהרגו 6 לוחמים ועוד כ- 15 נפצעו. היינו מיואשים, יש חבר׳ה שעד היום לא חזרו לגבעה".
45 שנים אחרי, יוצא לך לפעמים לחשוב על הלילה ההוא?
לפעמים, כשקורים לי דברים קשים. נגיד בעבודה וכל מיני קשיים שאני נתקל בהם. אז אני אומר לעצמי- 'אוקיי, בוא נשווה שנייה'. הכל שטויות ביחס לקרב הזה. בזמנו בכלל לא חשבתי שמגיע לי צל״ש. חשבתי שעבדתי נכון ושעשיתי מה שצריך. לא היו לי כוונות להיות פייטר, בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום. היום אני חושב שבכל זאת הם צדקו- הקרב על הבונקר היה מטורף".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה