בס''ד
אחת המצוות בפרשתנו היא המצוה לסייע לאדם שנחלש מבחינה כלכלית.
בבני ברק הקים הרב כהנמן זצ''ל את ישיבת פוניבז' המפורסמת. הרב כהנמן היה רב העיר וראש הישיבה בעיר פוניבז' בליטה לפני השואה. הוא הגיע לארץ כאוד מוצל מאש והקים על גבעה בבני ברק ישיבה לתפארת שמונה מאות תלמידים.
כדי לקיים כלכלית ישיבה כל כך גדולה, נטל על עצמו הרב כהנמן את העול הכספי של החזקת הישיבה, והיה נוסע ממקום למקום לאסוף תרומות לישיבה בארץ ובעולם. הרב כהנמן היה מגיע גם למקומות נידחים שם היו יהודים, למרות שידע שלא יוכל לאסוף שם כסף. היה חשוב לו לספר בכל מקום שהקב''ה לא שוכח את עם ישראל, ודואג שהתורה תמשיך בעם ישראל, גם אחרי שעולם התורה בארופה נחרב בשואה, וכמו שהבטיחה התורה בפרשת האזינו: ''כי לא תשכח [=התורה] מפי זרעו''. כמו כן היה חשוב לרב לחבר לישיבה כמה שיותר שותפים- לרעיון
של הקמת הישיבה, ולזכות אותם במצוה הגדולה של ''עץ חיים היא למחזיקים בה " [=החזקת התורה].
פעם הזדמן הרב לגבעת אולגה הסמוכה לעיר חדרה. הוא הלך לביתו של איכר שגר שם והיה ניצול שואה מעירו של הרב כהנמן פוניבז'. יהודי זה עבר את כל נוראות השואה, איבד את כל משפחתו ונשאר ערירי. כאשר הרב סיפר לו שישיבת פוניבז' מוקמת מחדש בארץ ישראל, הוא התרגש מאד ופרץ בבכי של כמה דקות עד שנרגע.
כאשר האיש נרגע ביקש הרב כהנמן מהאיש תרומה להקמת הישיבה. האיכר שוב פרץ בבכי ואמר שהוא קשה יום שבקושי מצליח לפרנס את עצמו, וזאת בגלל שיש לו סוס שמשמש אותו בעבודתו, ובנוסף לכל הקשיים שלו, הסוס שלו נפל אתמול ומת. אף על פי כן האיכר חיפש ומצא מטבע קטנה ומסר אותה לרב כהנמן.
סיפורו של האיכר נגע לליבו של הרב כהנמן והוא לא שכח אותו. לאחר כמה ימים הוא פנה לרב של פרדס חנה ונתן לו חמש לירות[=סכום כסף לא קטן בימים ההם] וביקש ממנו שידאג להעביר את הכסף לאיכר בגבעת אולגה. הרב פנה לשוחט של גבעת אולגה וביקש ממנה להיות שליח מצוה, ולהעביר את הכסף לאיכר. השוחט חיפש את האיכר ומצאו. הוא נתן לו את הכסף אך שמר למזכרת את הפתק של הרב כהנמן בו הוא מבקש להעביר חמש לירות לאיכר מגבעת אולגה סיוע לקניית סוס חדש. שנים רבות שמר השוחט את הפתק. הסיפור התפרסם כאשר נכדו של הרב של פרדס חנה זצ''ל פגש איש זקן, ששאל אותו אם הוא מכיר את מי שהיה הרב של פרדס חנה, והוא אמר לזקן שהוא הנכד של אותו רב. אז הוציא האיש הזקן את הפתק הישן ובו כתב ידו של הרב כהנמן ואמר: אני הייתי השוחט של גבעת אולגה, וזכיתי להיות שליח מצוה של הרב כהנמן להעביר כסף לאיכר עני לקנות סוס, ואת הפתק שמרתי שנים רבות למזכרת, כדי לספר לדורות הבאים עד כמה אהב ודאג הרב כהנמן לכל יהודי.
עשיית חסד – לא על חשבון אחריםכבוד גדול היה לארח את הצדיק המפורסם ר' ישראל, ולכן בכל פעם שהיה יוצא למסעותיו למען כלל ישראל היו תלמידיו, שכמה מהם היו עשירים, מחזרים אחריו להזמינו אל ביתם. ופעם, כשאחד העשירים הזמינו לסעודת ליל שבת, שאלו ר' ישראל: "והיאך סדר הנהגת הארוחה בביתך? " השיב לו העשיר: "ברוך ה' הנני מהדר בכל ענייני הכשרות, המבשלת שלי היא אלמנה של תלמיד חכם, וגם אשתי מפקחת על עבודתה, ובשעת הסעודה אני מרבה בשירות ותשבחות לה', ועוסק בדברי תורה, כך שהסעודה נמשכת כשלוש שעות". הסכים ר' ישראל להתארח אצלו, אולם תנאי אחד התנה עמו, שכל הסעודה תנוהל על פיו, וזמנה יקוצר לפחות משעה. העשיר, שרצה מאוד לארח את ר' ישראל, הסכים בלית ברירה לתנאיו. וכך, תיכף אחר המנה הראשונה ביקש ר' ישראל שיביאו את המנה השנייה, ואחר כך את השלישית, וכמעט ולא הספיקו לומר זמירות ודברי תורה, וכבר ביקש ר' ישראל לברך ברכת המזון. לפני הזימון פנה בעל הבית לאורחו הנכבד ושאלו: "ילמדנו רבנו, איזה פגם מצאת בהנהגת שולחני, שרצית שנקצר כל כך במשך הסעודה?" ר' ישראל לא השיב, אולם ביקש להזמין את האלמנה המבשלת, ופנה אליה ואמר: "אנא סלחי לי על אשר עייפתי אותך הערב, ובגללי נאלצת למהר ולהגיש במהירות מנה אחר מנה". בכתה המבשלת ואמרה: "ברכות יחולו על ראש הרב, הלוואי וכבודו יתארח כאן בכל שבת. בעל הבית שלי, ישמור אותו ה', רגיל להאריך בסעודתו עד שעה מאוחרת, ואני שפחתך, רגלי כושלות מעבודת השבוע ובקושי אני מצליחה להגיע הביתה, וילדי היתומים כבר נרדמים. הפעם אולי עוד אזכה לראותם לפני שיירדמו, ואספיק לישון ולנוח מעט מעבודתי הקשה". פנה ר' ישראל אל העשיר ואמר: "זאת התשובה לשאלתך. אמנם הנהגת שולחנך נאה מאוד, אך כל זה בתנאי שאיננה פוגעת באחרים".
כבוד הבריות – סיפור על הגאון מליסא בעל הנתיבות
השמועה פשטה בניקלשבורג ועוררה התלהבות רבה – הגאון הגדול רבי יעקב לוברבוים, רבה של ליסה (בעל 'חוות דעת' ו׳נתיבות') – יבוא בקרוב לעיר. נודע, כי על-פי הזמנת רב העיר, הגאון רבי מרדכי בנט, ישהה רבה של ליסה בניקלשבורג שלושה ימים. גדולה במיוחד הייתה התרגשותם של הלמדנים, שציפו לשתות מבאר תורתו של הגאון האורח.
היום הגדול הגיע. כל יהודי ניקלשבורג – אנשים, נשים וטף – התייצבו בפתח העיר להקביל את פני האורח הדגול. מרכבת האורח עצרה והקהל הרב התגודד סביבה. ראשון עלה אליה המרא-דאתרא, רבי מרדכי בנט, וחיבק באהבה רבה את האורח. אחריו ניגשו הדיינים וראשי הקהל.
ההתרגשות הגיעה לשיאה כאשר הגאון הגיח מתוך המרכבה. קריאת "שלום עליכם!" רמה פרצה באחת מפי כול. אחר-כך עברו האנשים בסך ולחצו את ידי האורח לשלום.
יומו השני של הביקור היה היום המרכזי שהכול ציפו לו. ביום הזה עתיד הגאון לשאת שיעור תורני בבית-המדרש הגדול של ניקלשבורג. ואמנם, זמן רב לפני פתיחת השיעור כבר נתמלא בית-המדרש מפה אל פה. ההמון הוסיף להתקבץ ולצבוא על החלונות. גם אנשי-העמל ופשוטי-העם הגיעו – מבקשים לקחת חלק בחוויה המיוחדת.
שביל נפער בקהל הדחוס בשעה שהגאון מליסה עשה את דרכו אל מרכז בית-המדרש. דממה מוחלטת השתררה בהיכל כשעלה על גרם המדרגות הקטן, שהוליך אל הבימה. פני הגאון האירו ועיניו סקרו את הקהל. הוא פתח את דבריו בשקט ובמתינות. אט-אט גבר קולו וקצב דיבורו נעשה סוער וקולח יותר. גמרות ופסוקים נשזרו בשאלות ותשובות בהלכה ובפירושי הראשונים – והדברים האירו כנתינתם מסיני.
למדני ניקלשבורג אימצו את ראשיהם כדי לעקוב אחר מהלך השיעור. גם המרא-דאתרא הקשיב מרותק. לאחר כמחצית השעה הופרה השתיקה. "זה כבר חידוש עצום! חידוש עצום!", נשמע קולו של רבי מרדכי בנט. המילים נאמרו לא בנימה של התפעלות אלא בהבעת תמיהה והשתוממות.
"כלומר?", הגיב האורח.
"מה תעשו עם התלמוד הירושלמי?", זרק רבה של ניקלשבורג בשאלה, כשהוא מציין הלכה בתלמוד הירושלמי. לרגע נדם הגאון מליסה, והקהל למד מכך כי דברי הירושלמי מערערים את היסוד לחידושו של האורח.
כעבור רגע החווה האורח בידו תנועה שפירושה לא היה ברור – והמשיך בשיעור. אולם מעתה והלאה נעדר משיעורו הברק שאפיין אותו קודם-לכן. הדברים נאמרו בהתלהבות פחותה, כאילו מתוך הכרח. לאחר שעה קלה סיים האורח את משאו וירד מהבמה.
אווירה כבדה של אי-נוחות עמדה בחלל. גם רבי מרדכי בנט עצמו השגיח בדבר וחש אשם. מיהר והלך לאכסניה שבה התארח האורח כדי לפייסו. זה הביט בו כלא-מבין. "יסיר-נא כבוד תורתו דאגה מליבו", אמר האורח, "אין לי שמץ של טרוניה עליו".
ליבו של המרא-דאתרא נחמץ. הוא חש כי הגאון מליסה נפגע מדבריו ומעביר על מידותיו. התחנן לפניו שיאמר לו בפה מלא כי סולח הוא לו. אולם רבה של ליסה התעקש ואמר כי לא פגע בו ועל-כן אין צורך לסלוח.
השעות הבאות היו שעות קשות לרבי מרדכי בנט. כל הלילה לא הצליח לעצום עין מרוב צער. למחרת בבוקר יצא רבי מרדכי בקריאה לקהילתו, ללוות את האורח גם בצאתו מהעיר. בכך קיווה לפצותו במעט על הפגיעה בכבודו.
המון רב הלך אחר מרכבתו של הגאון מליסה. רגע לפני צאתו מהעיר, שוב ניסה רבי מרדכי בנט לפייס את אורחו. "ידידי-אהובי", פנה אליו בקול נשבר, "יסלח-נא לי כבוד תורתו, בטרם ישוב לעירו; יסלח לי עתה שאם לא עכשיו אימתי!".
הביט הגאון מליסה ברבה של ניקשלבורג וחייך. "יעלה-נא כבודו אל המרכבה ונשוחח כמה דקות לבדנו", אמר. עלה רבי מרדכי אל המרכבה. פתח רבי יעקב מליסה ואמר: "אתמול, כאשר הקשה כבודו על החידוש שלי מדברי התלמוד הירושלמי, לא חלשה דעתי. זאת מכיוון שדברי הירושלמי שהזכיר, הם בשלב הראשון הסוגיה – ''ההוה אמינא'', אך למסקנה אין סתירה מהתלמוד הירושלמי לדבריי. לכן לא נכלמתי וממילא אין כבודו זקוק למחילה".
רבה של ניקלשבורג השתומם מאוד. "אם כן, מדוע לא אמר לי זאת כבוד תורתו בשעת מעשה? !", תמה.
הביט בו האורח בתמיהה משלו: "וכי יעלה על הדעת שאני אסתור את דברי המרא-דאתרא בנוכחות בני-עירו? ! חלילה לי מעשות כן; מוטב יחשבו שאני שגיתי ואל יהרהרו אחר רבם!". נפרד רבי מרדכי בנט מאורחו בהתרגשות רבה ובתחושה עמוקה של תודה והערכה.
אך נסעה המרכבה, טיפס רבי מרדכי בנט ועלה על מקום גבוה; משם דיבר אל בני-קהילתו וסיפר להם על תוכן שיחתו עם הגאון מליסה."מבינים אתם? תשובה ניצחת הייתה לו אך הוא נמנע מלאמרה – כדי שלא לביישני!", אמר רבי מרדכי ודמעות בעיניו. "הגאון הגדול מליסא הפליא את כולנו בגאונותו בתורה", המשיך רבה של ניקלשבורג בהתרגשות, "אך יותר משלימדנו בדיבורו, לימדנו בשתיקתו. זה השיעור האמיתי לכולנו – כמה עלינו להיזהר בכבוד הזולת". [על פי גליונות חב''ד].
חסד – אב ובנו ומעיל אחד: פרשת השבוע מספרת על החסד של אברהם שמכנסים אורחים, ומתפלל על אנשי סדום שלא יענשו על ידי ה'. מעשה באב ובנו שבאו אל רב העיירה שלהם בשאלה הלכתית קשה שהתעוררה להם. בביתם היה רק מעיל אחד. והשאלה היתה מי ילבש את המעיל: האם האב ילבש אותו שבגלל גילו המבוגר זקוק גופו לחום, או הבן ילבש אותו כי הוא יוצא לפרנס את אביו, ושוהה מחוץ לבית שעות ארוכות. הרב ביקש מהם לבוא אליו בעוד כמה ימים כדי לקבל את התשובה.
עברו כמה זמן והאב התחיל לחשוב שאולי בעצם המעיל מגיע לבן, כי סוף סוף הוא מתרוצץ שעות רבות בשלג ובכפור כדי להביא פרנסה לאביו. באותו זמן חשב הבן לעצמו, שהוא בגילו עוד מסוגל להסתדר בחוץ בלי מעיל, ואילו אביו הקשיש זקוק למעיל פרווה גם בבית.
כאשר חלף הזמן שהקציב להם הרב, הגיעו האב ובנו אל הרב אך הפעם היו להם טענות אחרות.
האב ביקש שהבן יקח את המעיל, והבן ביקש שאביו יקח את המעיל.
יצא הרב מהחדר וחזר עם. . . מעיל. ''קחו את המעיל הזה, ואז יהיה לכל אחד מכם מעיל בפני עצמו'', אמר להם הרב. האב ובנו הביטו אחד אל השני בפליאה ואמרו: אם לרב היה פתרון כל כך פשוט לתת להם מעיל נוסף למה הוא לא אמר זאת מההתחלה?
השיב להם הרב, כאשר הגעתם בהתחלה ושאלתם למי לתת את המעיל, שמתי לב שכל אחד מכם דואג לעצמו, ואז אמרת לעצמי שגם אני זקוק למעיל. אך כאשר אתם וויתרם אחד לשני, גם אני החלטתי לוותר והענקתי לכם את המעיל. [עלינו לשבח].
מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ''ל שמרבית ימיו הוא נסע באטובוס בדרכו לישיבה בה הוא לימד. פעם אחת הוא עלה לאוטובוס וישב באחד המקומות. בתחנה הבאה עלתה אישה בלבוש לא צנוע והתיישבה. . . ליד הרב. הרב צילצל בפעמון וירד בתחנה הסמוכה, ושם המתין לאוטובוס נוסף שיסיע אותו למחוז חפצו. תלמיד של הרב שראה את כל המעשה שאל את הרב מדוע הוא נהג כפי שנהג. השיב לו הרב: היו לי מספר אפשרויות: א. להמשיך לשבת במקומי ולהתעלם מהאישה. ב. לקום לשבת בסוף האוטובוס ולישב שם או להמשיך את הנסיעה בעמידה.
לנהוג כמו האפשרות הראשונה זה בלתי אפשרי, אם הייתי נשאר לשבת במקום בו אישה לא צנועה יושבת לידיי, יש בזה חילול השם מצד מי שרואה אותי יושב לידה. גם האפשרות השניה איננה טובה: אם הייתי קם ועובר לסוף או עומד אז האישה היתה תופסת שהכל נעשה בגללה, והיא אולי היתה נפגעת ממני. וכי מפני שהיא לא נוהגת בצניעות מותרת לפגוע בה – בבת ישראל. אז בחרתי באפשרות השלישית וירדתי מהאוטובוס.
נאמר בפרשה שיש מצוה להלוות כסף לעני:''אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך''. יש דורשים את הפסוק ''את העני עמך'', עליך להרגיש את צערו וחסרונו של העני כאילו אתה בעצמך עני.
מסופר על רבי משה סופר ''החתם סופר'' שפעם אחד הלך להתרים עשיר אחד לצדקה שהיה ידוע כקמצן גדול. כאשר הגיע הרב שהיה גדול הדור לביתו של העשיר היה כפור בחוץ והעשיר יצא לקראת החתם סופר לחדר החיצון ללא מעיל ובגד חם כדי לשאול אותו לבקשתו. הרב האריך בדיבור על מעלת הצדקה והעשיר התחיל לרעוד מקור. המשיך הרב לדבר עם העשיר, ואז העשיר ביקש והתחנן מהרב שיכנס לחדר הפנימי שהיה חם מחום התנור שהיה שם, כי הוא רועד מקור ואיננו מסוגל להשאר עוד בחדר החיצוני. אמר לו הרב: בכוונה רציתי לדבר איתך בחדר החיצוני כדי שתרגיש ותבין את מצבם של העניים שאין להם עצים להסיק את התנור בביתם בחורף הקשה הזה, וזה כוונת רש''י ''את העני עמך'', הסתכל בעצמך כאילו אתה עני.
הכנסת אורחים
רבי אלימלך מליז׳נסק ואחיו רבי זושא מאניפולי תלמידיו של המגיד ממזריטש ''ערכו גלות' במשך כמה שנים, ונדדו מעיירה לעיירה כדי להפיץ את תורת החסידות. לא היה להם בגדים ראויים ומזון לאכול והם היו נראים כמו שני קבצנים. בנדודיהם הם היו מגיעים מדי פעם לעיירה לודמיר. גביר העיירה שהיה עשיר מופלג סירב להכניסם לביתו בטענה שאין זה לכבודו לארח שני קבצנים. לעומתו יהודי אחר בעיירה שהיה עני מרוד אך בעל לב זהב ונשמה טהורה, אכסן את שני האחים הצדיקים ברצון.
לימים יצא שמם בעולם ורבי אלימלך ורבי זושא נודעו כצדיקים גדולים ורבים באו אליהם כדי לקבל ברכה הדרכה ועצה. החסידים שלהם קנו להם עגלה מהודרת רתומה לסוסים אבירים, והם המשיכו לנוע מעיר לעיר להפיץ את תורת החסידות. יום אחד הם הגיעו שוב לעיירה לודמיר. כאשר שמע גביר העיירה על בואם של שני הצדיקים הגדולים למקומו, הוא יצא לקראתם והזמינם לביתו.
ענו לו רבי אלימלך ורבי זושא: בבקשה אתה יכול לקחת את העגלה והסוסים. אנו הולכים אל אותו יהודי שאירח אותנו בביתו עד היום.
העשיר התפלא על תשובתם והם הסבירו לו: הרי אנחנו לא השתננו נשארנו אותו אלימלך ואותו זושא כמו שהיינו בביקורים הקודמים שלנו בעיירה. אם כן מה נשתנה עכשיו שאתה מבקש להזמין אותנו לביתך? אין זאת אלא מפני שיש לנו כעת עגלה וסוסים. אם כן קח את העגלה והסוסים וארח אותם בביתך.
אחת המצוות בפרשתנו היא ''בצדק תשפוט עמיתך'' – לדון כל אדם לכף זכות. הצדיק הירושלמי הרב ארי ה לוין השתדל תמיד ללמד זכות על עם ישראל. הוא סיפר כיצד הוא הגיע למידה זאת. פעם הוא השתתף בהלויה של איש ירושלים ר' אליעזר ריבלין שהיה איש ציבור וגבאי צדקה. לרבי אליעזר ריבלין היה חבר בשם רבי שמואל קוק – אחיו של מרן הרב קוק. רבי אליעזר ריבלין ורבי שמואל קוק היה נאהבים ונעימים בחייהם, ועבדו יחד במשך שלושים שנה. פתאום רבי שמואל קוק עזב את ההלויה שרק החלה את דרכה, ונכנס לחנות פרחים כדי לקנות עציץ. רבי אריה לוין ראה זאת וחשב בליבו, כיצד נוהג ידיד קרוב עם חבירו שנפטר? האם לא יכול היה למצוא זמן אחר, לקנות לעצמו עציץ? מדוע עשה זאת בשעת הלויה.
הרב אריה לוין לא רצה להשאר עם המחשבה הלא טובה הזאת שחשב על רבי שמואל קוק והחליט לשאול את רבי שמואל לפשר הדבר. רבי שמואל קוק הסביר לו שהוא מטפל במשך שנים ביהודי מצורע אחד, והוא נפטר. הרופאים הלא יהודים שטפלו ביהודי המצורע החליטו מטעמים רפואיים לשרוף את כל בגדיו וחפציו של האיש כדי שלא ידבקו ממנו, וזה כלל גם את התפילין שלו.
רבי שמואל קוק רצה להציל את התפילין משריפה והוא הגיע לסיכום עם הרופאים שעד השעה שתים עשרה הוא יביא עציץ בו יניחו את התפילין והעציץ העשוי חרס יטמן באדמה.
הלוויתו של ידידו של רבי שמואל קוק יצאה בשעה שהוא היה צריך לרוץ להביא עציץ לבית החולים. הוסיף רבי אריה על הסיפור ואמר שמאז הוא קיבל על עצמו לדון כל אדם לכף זכות.
[נוסח הסיפור הוא על פי הספר שבעים פנים לתורה].
מעשה בליל חורף אחד, שהרב חיים מצאנז שהיה הרב העיר ברודי ישב ועסק בתורה. בחוץ היה ליל סופה וסערה, שלג וכפור. פתאום הוא שמע קול אדם דופק בחלון ומבקש כי יכניסוהו לתוך הבית. רבי חיים מיהר ופתח את הדלת ולתוך ביתו נכנס יהודי אחד, מכוסה שלג וכולו רועד מקור.
הושיב אותו רבי חיים ליד התנור, וגם הביא לו כוס תה כדי להתחמם. אחר כך הזמין אותו לאכול וגם הציע לו את המיטה כדי שישכב וינוח.
האורח שידע מיהו הרב הגדול שעושה עמו חסד התנצל בפניו שהוא מבטל אותו מלימוד תורה ואמר: אני מצטער שאני גורם לרב ביטול תורה, אך בגלל העסקים שלי עברתי כאן והתכוונתי להמשיך, אך בדרך אחז אותי קור נורא, וכיון שלא ראיתי אור בכל העיר, פניתי לביתו של הרב בו האור דולק, ואני מצטער שהרב טורח יותר מדי כדי לטפל בי.
השיב לו הרב, לא רק בשבילך אני טורח אלא אני טורח בשביל העולם הבא.
שאל האורח את הרב, ומה איתי האם אני אזכה לחיי העולם הבא? מהעולם הזה כמעט ואינני נהנה כלום, כל ימי אני טרוד במסחר, אני נוסע ממקום למקום ואין לי מנוחה.
השיב לו הרב: אם מהעולם הזה שאתה כל כך תורה בשבילו אתה לא נהנה, כיצד תהיה בן העולם הבא כאשר אני לא טורח בשביל העולם הבא כלל.
מידת הסבלנות של הרב אליהו זצ''ל
סיפור לשולחן שבת: סיפורים רבים נאמרו על מרן הרשל''צ רבי מרדכי אליהו זצוק''ל. סופר על גדולתו והתמדתו בתורה. סופר על המופתים הרבים שעשה. ברצוני להביא סיפור אחד על מידת הסבלנות של הרב זצ''ל כפי שנכתב בספר ''אביהם של ישראל'' - "סיפורים ששמענו בשבעה" שהוציא בנו יבחל''ט הרב שמואל אליהו שליט''א ליום השלושים. מעשה ביהודי ששמע את הסיפור על הלל הזקן שלא הקפיד על אדם שהתערב עם חבירו שיצליח להרגיז את הלל. אותו אדם בא אל הלל בערב שבת כשהלך להתרחץ והפריע לו בשאלות טורדניות, ואף על פי כן הלל לא כעס. אותו היהודי ששמע את הסיפור שאל את עצמו האם גם היום יש רבנים שיש להם סבלנות כמו הלל הזקן. וודאי יש רבנים שמשתמשים בסיפור זה בדרשותיהם וברצוני לדעת האם הם בבחינת ''נאה דורש ונאה מקיים''. החליט אותו יהודי לעשות מעשה לא ראוי והתקשר בשתים לפנות בוקר לאחד הרבנים ושאל אותו:"מה מברכים על תפוח עץ מצופה בסוכר''? הרב שהיה מצידו השני של הקו השיב לו מיד:"האם אינך יכול להתקשר בשעה יותר סבירה כדי לשאול שאלות כאלה''. וכך אותו יהודי מתקשר לכמה רבנים וכולם הקפידו שמעירים אותם באמצע הלילה בשביל שאלה כזו. בשעה שלוש לפנות בוקר חייג אותו האיש לרב מרדכי אליהו זצ''ל, וכאשר הרב הרים את השפורפרת הוא שאל:"האם אני יכול לשאול שאלה''. ''בבקשה'' אמר הרב, ''רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?'', הבחור השיב בחיוב, ולאחר זמן קצר נשמע קולו של הרב ''כן אני מוכן לשמוע את השאלה''. כאשר הציג השואל את השאלה מה מברכים על תפוח עץ מצופה בסוכר, ענה הרב אליהו תשובה מפורטת ובסופה אמר לאותו איש: ''אתה יכול להתקשר אלי ולשאול כל שאלה שתרצה ומתי שתרצה''.