מסופר על אחד מגדולי עולם — רבי יצחק מפוזנא זצ״ל. בצעירותו לא היה לו לב ושכל טוב להבין דברי התלמוד, והיה אחיו רבי יוסף (שהופקד עליו כי אביהם רבי אברהם נפטר, והשאיר את בנו רבי יצחק בהיותו ילד קטן) גוער בו ונוזף בו פעמים רבות. בלילה בו נעשה לו בר מצווה הלך הבחור לבית הכנסת והתחבא שם מתחת לאחד הספסלים, כדי שיוכל להשאר שם לאחר סגירת השערים.
כשסגר השמש את בית הכנסת, קם הבחור ממקומו ופתח את ארון הקודש, והתפלל בבכי ובתחנונים שיפתח לו ה׳ את ליבו להבין ולהשכיל את תורתינו הקדושה. מחמת גודל הבכי נפלה עליו תרדמה, בעת שהיה ראשו בתוך ארון הקודש. והנה בא אליו אביו ואמר לו: בני אל תבכה, אני אמליץ עליך בבית דין של מעלה. ומאז נפתחו לו שערי חכמה.
(מובא בהקדמת שו״ת רבי יצחק מפוזנא, עמוד 32)