הרב אייל ורד – עצמאות תשפ״ו
מיכל
טריקת הדלת הזו נשמעה בכל השכונה, והיא רעמה מאוד.
"אני יוצא. כל עוד אני כאן – מגן עלייך, שומר עלייך – את לא מעריכה. אני מרגיש שאם אשאר כאן, עוד עלולה לעשות מעשים שלא תהיה מהם חזרה. אז זהו. נראה לי שאני צריך לצאת מכאן. את צריכה ללמוד להסתדר קצת לבד, להראות לי שגם לך אכפת מהקשר שלנו, ולא רק לי.
אני אומר לך רק דבר אחד – אני אחזור. גם אם זה ייקח הרבה זמן – אני אחזור."
ויצא.
ולא שהיה לו בעצמו לאן ללכת, אבל הוא ידע שמכאן הוא חייב לצאת, לבינתיים.
וזה בהחלט היה משבר.
בהתחלה היא המשיכה בשגרה. כבר היו תקופות כאלה שהוא יצא לזמן קצר, קצת נעלם, אבל בסוף חזר. בטח גם הפעם זה יהיה כך.
אבל הזמן חלף, וסימן ממנו לא רואים.
ואז היא הבינה שזה עסק רציני, והפעם צריך להיערך לזה אחרת.
פתאום כובד האחריות, שתמיד היה עליו, עבר לפתע לכתפיים הקטנות שלה, והיא הרגישה אותו – כבד, לוחץ.
אבל דווקא הלחץ הזה חילץ ממנה איזו נחישות ועקשנות שהיא לא הכירה עד לאותו רגע.
משהו בה קם וסער.
היא הבינה בדיוק מה היא צריכה לעשות.
אספה את הילדים והסבירה להם שאבא יצא, והוא תכף יחזור. וזה גם די תלוי בנו מתי הוא יחזור. והיא מבינה שזה לא היה בסדר, והיא לא הייתה בסדר, אבל היא בטוחה וסומכת עליהם שביחד הם יחזירו אותו חזרה.
אמרה – ועשתה.
קודם כל מיהרה לתלות בכל הבית תמונות שלו, וסימנה היטב ביומן את כל התאריכים החשובים.
הנה יום הנישואין שלנו בסיוון, ולפני כן היה את הרגע הזה שהכרנו בניסן, והנה תמונות מהשבע ברכות, מהחופה, והיום הולדת שלו בראש השנה, ועוד כל מיני תאריכים שרק היא והוא ידעו.
ובכל פעם שהיה מגיע תאריך כזה, היא הייתה עושה מסיבה, חג, ומספרת עליו לילדים. מספרת מה היה, וכמה טוב הוא היה, ואיך היה להם טוב ביחד.
עד ש. . . טוב – את זה היא גם סיפרה בנחת, ואומרת: נכון, טעיתי. ועל טעויות משלמים.
גם את היום שהוא עזב היא הייתה מציינת – בשקט. יושבת על הארץ, מדליקה נר, ובוכה.
ככה זה נמשך כמה שנים.
עד שביום אחד השכנה דפקה בדלת, נכנסה עם עוגה, בקבוק יין.
"תראי, את כל כך הרבה שנים לבד, וזה נורא מרשים לראות איך את מחכה וכל זה, אבל את יודעת. . . אולי הגיע הזמן לחשוב על העניין מחדש? כי הוא לא יצר קשר בכלל, ולא שומעים ממנו כלום. גם את – לא שום דבר. לא מכתב, פתק, מיקום, משהו. כלום. מה דעתך?"
"לא, תודה. תודה לך על ההתעניינות, אבל אני אמשיך לחכות לו. אני בטוחה שהוא יחזור."
השכנה השאירה את הבקבוק והעוגה ויצאה.
היא לקחה אותם מיד וזרקה לפח.
"תלכי לכל הרוחות עם ההצעות שלך!" צעקה לעבר הדלת הסגורה.
קראה מיד לילדים, וסיפרה להם עוד סיפור על אבא – כאילו כדי לגרש את המחשבות האלו.
כי באמת – מה איתו? ולמה הוא לא שולח איזה סימן? ומתי יחזור?
אבל היא הייתה נחושה.
והנה תכף מגיע יום הנישואין שלהם.
היא הדליקה נרות, ותלתה קישוטים, והכינה סעודה, והכינו כיסא בראש השולחן.
ובערב, כשחגגו, אז פתאום אבן נזרקה מבעד לחלון, מנפצת את הזכוכית בקול גדול, נוחתת על השולחן ומפילה את הנרות.
ומבחוץ היא שומעת את הילדים של השכנה צועקים לה:
"לכי מפה כבר, משוגעת!"
אספה את הזכוכיות, סידרה את השולחן מחדש, מזגה מחדש את הרביעית, בלעה את הדמעות שחנקו את הגרון – והמשיכה.
אבל המצב נעשה יותר ויותר חמור.
גם ברחוב כבר היה לה קשה ללכת.
היא ראתה את המבטים חורכים את גבה, שמעה גם את המתלחשים:
"משוגעת. מחכה לבעלה שמזמן נעלם. חוגגת כאילו איזה פרינצסה. כנראה מזמן לא הסתכלה במראה וראתה איך היא נראית. הרי היא ממש בדיחה מהלכת – כולה סמרטוטים – והיא ממשיכה לספר לעצמה אגדות על הבעל שפעם היה לה, ואיזה יפה היא הייתה פעם, וכמה נפלאים היו החיים שלה.
ראיתם פעם אני מרוד שחוגג את זה שפעם הוא היה עשיר?
היא פשוט מטורפת. משוגעת.
הגיע הזמן שנוריד אותה לקרקע המציאות, ונזכיר לה איפה היא נמצאת ומי היא בכלל."
למחרת שרפו לה את הבית.
אפופת עשן וכוויות, הצליחה לחלץ את עצמה ואת הילדים מהבית עם מעט רכוש.
אבל על התמונות לא ויתרה, וגם לא על לוח השנה.
ממעט הכסף שעוד נותר שכרה דירת עוני בפאתי השכונה, וגם שם תלתה את התמונות וגם את הלוח.
שם גם הזדמנה לה בטעות איזו מראה, והביטה בעצמה לפתע – ומאוד נבהלה.
ובכל זאת אספה את הילדים ואמרה להם:
"אנחנו לא נוותר. אנחנו נמשיך לחכות לאבא. הוא יגיע."
והם רק תלו בה עיניים שואלות וכואבות, אבל הנחישות הקודרת שניבטה מעיניה לא השאירה להם ספק.
הם יחכו.
ויום אחד הגיע מכתב:
"שלום לך, אשתי היקרה.
צר לי כי נעדרתי זמן רב כל כך, עוד יגיע הזמן לספר.
כעת אני רוצה לומר לך שמצאתי לי אישה חדשה – טובה ויפה ממך – ואין לי כל כוונה לחזור אלייך. איך כאן מתייחסים אליי יפה, ואני ממש מרוצה. מאחל לך את כל ההצלחה."
ובסוף הייתה מין חתימה כזו מקושקשת.
היא לא האמינה למראה עיניה. אבל משהו הרגיש לה מוזר. זה לא הכתב שלו. זה לא הניסוח שלו. זה גם לא החתימה שלו.
ובת אחת היא קלטה: זה זיוף. מישהו מנסה לגנוב את הזהות שלה, לייאש אותה, לגרום לה לוותר.
החליטה לנתק מכל מי שמנסה להידמות אליו – כל קשר. חסמה את תיבת הדואר, לא פתחה יותר מכתבים שלא היו מוכרים לה, רק התכנסה עוד ועוד בתוך עצמה.
בקופסה סודית בבית עוד היו לה מכתבי האהבה שכתב לה כשהיו ביחד. פתחה אותם, והייתה קוראת בהם שוב ושוב. אפילו התחילה לכתוב להם כל מיני פירושים – כל מיני דברים שאמר לה בעל פה סביב המכתב, כל מיני דברים ששמעה ממנו. את הכול כתבה, שלא תשכח.
לאט לאט הצטברו אצלה עוד ועוד דפים, אותיות. כל אות רק מגבירה את הגעגוע, וגם את הכאב. אבל לזה איש לא הכין אותה.
היא הרגישה היטב את הסכנה, את השנאה, ולכן מנעה מעצמה לצאת לרחוב, ולצאת בכלל. אבל ביום שחור אחד, כל השכנים שלה פשוט התנפלו עליה, וחטפו לה את הילדים. והיא צרחה, זעקה, ניסתה להגן בכל כוחה – אבל היא לא הצליחה. הם לקחו לה אותם מתחת לידיים. שליש מהמשפחה שלה נעלמה.
פצועה, חבולה, עם מבט של טירוף בעיניים, היא מצאה את עצמה שוכבת על הרצפה בתוך שלולית דמעות של עצמה. הילדים שעוד נותרו לה אוחזים בידה עד כאב, והיא יודעת שכבר לא נשאר לה כוח. זהו. כאן זה נגמר.
"נתתי את כל מה שיש לי", לחשה.
מבט אחרון אל התמונות, ועוד מבט אל לוח השנה שכל כך הייתה צמודה אליו. התאריך שניבט אליה מהלוח היה: ה' באייר תש״ח.
היא מביטה על כל הדפים שעברו, על כל הכתמים שמופיעים עליהם – רובם כתמי דם, חלק ממש מהזמן האחרון. היא מביטה לאחור – על העקשנות שלה להמשיך ולחגוג, ולקרוא, ולשמוע, ולספר כל שנה, אפילו שהוא לא הגיע ונעלם.
ועוד רגע גם היא נעלמת.
ופתאום מישהו ליטף את ראשה. היא פקחה עיניים. והוא פשוט עמד שם.
"ידעתי שתחזור", היא לחשה.
"הבטחתי שאחזור", הוא אמר.
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שאלה.
"כי גם אני הייתי רדוף", הוא ענה.
"למה הראש שלך רטוב?" היא שאלה.
"זה הכול מהלילות הרבים שישנתי בחוץ. כשיצאתי מהבית, אז לא הלכתי לשום מקום – פשוט נשארתי בחוץ, סובל."
"אין לי כוח לקום. תרים אותי בבקשה."
"בשביל זה באתי – להרים אותך, כדי שנחזור הביתה יחד. ראיתי את התמונות, וגם את לוח השנה. את גיבורה. אני כל כך מצטער. אבל תגידי – מה זה השם החדש שראיתי כתוב על הדלת? מיכל? ממתי קוראים לך מיכל?"
"זה השם שלי החדש."
"זה ראשי תיבות?"
"תבטיחי לי שמעכשיו תקרא לי רק מיכל."
"מבטיח. אבל מה זה הראשי תיבות?"
"מי יתנך כאח לי."
"מעכשיו – רק כמו אחים. לא עוזבים, לא נפרדים, תמיד יחד. אתה מבטיח?"
"אני מבטיח."
"מעכשיו זה בלי הפסק. יותר לא תעזוב אותי, כי אני את החלק שלי מילאתי."
"יותר לא אעזוב. מבטיח."
הוא הרים אותה על כפיו, וניקה אותה מעפר. טבל את אצבעו בשלולית הדמעות שהייתה גם קצת אדומה מדם, ורשם על לוח השנה, בדף של ה' באייר תש״ח:
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי.
הסיפור הזה בעצם מסביר לנו מה זה יום העצמאות.