סיפור לסוכות על הרב חרל״פ

סיפור לשולחן השבת: תלמידו הגדול של מרן הרב קוק זצ''ל היה מיקירי ירושלים הגאון הרב יעקב משה חרל''פ זצ''ל, והוא עמד בראש ישיבת מרכז הרב אחרי פטירתו של מרן הרב קוק. כל כך חביב היה הרב חרל״פ על מרן הרב קוק, עד שלפי עדותו של הרב צבי יהודה קוק זצ''ל, מילותיו האחרונות של מרן הרב קוק בזה העולם היו: "ר' יעקב משה. . ."[שמו הפרטי של הרב חרל''פ]. לרב חרל''פ היו הנהגות מיוחדות בחג הסוכות ועל אחת מהן נספר כאן. הרב חרל״פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום. ורק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עלייה לרגל, ופעם שנייה להקביל פני רבו מרן הרב קוק בסוכתו. ושאלו אותו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים הולך לכותל המערבי לתפילה ומשם לרב קוק? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה? והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת [=להתפלל בכותל], יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו (בשדה הראי״ה ע' 339). וכיון שעוסקים אנו ברב חרל''פ וברב קוק נביא עוד סיפור שסיפר הרב נריה זצ''ל: מופת שסיפר הרב חרל״פ על מרן הרב קוק. סיפר הרב נריה: בשעת רצון זכיתי לשמוע מפי מורי ורבי הגרי״מ חרל״פ תיאור מלא של גילוי חזון שהיה עד לו (כשהיה הרב חרל״פ בשנות הארבעים לחייו, והרב קוק כבר היה רב ראשי בירושלים). וכך סיפר: כשהגיע מפולין הספר 'נפלאות הרבי' על 'החוזה  מלובלין' ועל פלאי כח ראייתו, שמשום כך כינוהו בשם 'החוזה', הדברים לא היו מובנים על ידי ורציתי להבין את שורש הדברים. אמרתי: אעלה אל הרב [קוק], ואשאל ממנו הסבר על המדרגה המופלאה הזאת של אותו צדיק. שבאתי לבית הרב מצאתיו מוטרד ומוקף אנשים בחדרו הקטן, ולא יכולתי לגשת אליו. עברתי על פניו בברכת שלום, נכנסתי לאולם הישיבה וישבתי וחיכיתי עד שיוכל לקבלני. כשנתרוקן חדרו, קם הרב וניגש אלי. קמתי כמובן לקראתו. ובטרם היה סיפק בידי לפתוח פי ולומר לו מה שאלתי ומה בקשתי, שילב הרב ידו על כתפי, והתחיל מתהלך אתי על פני האולם. הרב פתח בדיבור על מעלות הצדיקים שהתרכזו בקידוש כוחות מיוחדים שבגופם, להעלותם לדרגות גבוהות. היה מי שקידש את המוח, והיה מי שקידש את הלב, והיו גם שריכזו עיקר עבודתם בחושים יותר מוגדרים, כמו קידוש האוזניים - חוש השמיעה, וכן קידוש העיניים - חוש הראייה. וכאן הרחיב הרב את הדיבור ביותר, וסיים: וזאת היתה מדרגת 'החוזה מלובלין'. המשיך הרב נריה וסיפר, שכאשר הרב חרל״פ סיפר את הדבר, כעבור שנים, ניכר היה שעודנו נרעש מן הגילוי שהיה לפניו. הוא בא אל הרב שיסביר לו את דרגתו של 'החוזה', והנה הרב חוזה-רואה את מחשבותיו, וטרם נשאל - ענה. (שיחות הראי״ה ע' שמז). [נלקט מעתון בשבע ט' כסלו תשס''ז]