יום חמישי, 11 ביוני 2026

גיא מדר והציצית שהצילה חיים

מעשה שהיה מנדי שייקביץ

"לא לירות! יש לו ציצית"

בשמחת תורה תשפ״ד התארחו סא״ל גיא מדר ומשפחתו, תושבי היישוב כרמי קטיף, אצל הורי אשתו בקריית גת. אזעקות בלתי־פוסקות קרעו את שלוות הבוקר, והוא הבין שמתרחש אירוע חריג.

הוא היה אז מג״ד הסיור המדברי של הטייסת הדרומית באודות עזה. כדי להבין מה קורה התקשר לחמ״ל של כרם שלום, הגזרה שעליה פיקד. "יש פשיטה לסופה", נאמר לו.

"כשאומרים שיש פשיטה לסופה, זה כאילו כנסו לי לבית", הסביר לאחר מכן. לבוש בבגדי חג, וברשותו אקדח אישי בלבד, יצא מייד דרומה.

תחילה הגיע לאזור צומת עולמים. נגלו לעיניו מראות שקשה לתאר במילים. בצידי הדרך היו פצועים וחללים רבים. הוא עצר את רכבו והחל לעבור מאדם לאדם בניסיון לסייע.

בשלב מסוים חברו אליו כמה שוטרים. ופתאום נפתחה לעברם אש. גיא זיהה את המחבל והיורה והחיל אותו. בשלב מסוים ראו המחבלים דוהרים על חמישה אופנועים. מאחר שהמחבלים לא ידעו על קיומם, הצליחו לפגוע בהם.

"היינו בחינות של אנשים ובחינות של אמצעי לחימה, סיטואציה מפחידה", סיפר גיא. "ואז הגיעו המלאכים". זה היה צוות יס״מ דרום, ששעט לכיוון רעים, בלי להיות מודעים למחבלים שממתינים מעט אחרי הצומת.

בצוות היס״מ היה גם גיבור ישראל רני גואילי ה״יד, שנפל בקרב במהמך ונחשף מחלה בעקבות פציעה. לא היה מסוגל לשבת מנגד, והצטרף ללחימה.

גיא יצא וסימן להם לעצור, כדי שלא ייכנסו למארב. בשלב מסוים חלף על פניהם רכב מחבלים, ונסע לכיוון סעד או נתיבות. גיא ורני העריכו שהמחבלים מתעתדים לחבור לחבריהם שכבר נמצאים שם. יחדיו עלו לרכב ויצאו בעקבותיהם. ואולם הרכב נעלם והם חזרו לצומת עולמים.

באותו שלב החמיר המצב בצומת. רכב משטרתי נוסף, שרדף אחר רכב המחבלים וחזר לצומת, חטף ירי אר־פי־ג׳י. "הבנתי שאנחנו הבאים בתור", מספר גיא, "אבל לא הצלחתי לזהות את מקור הירי על הרכב. האצתי ככל שיכולתי".

בשעת הנסיעה הבחין במחבלים רבים על הכביש. הוא האיץ ודרס אחד מהם. בשלב זה נפתחה לעבר הרכב אש תופת. הרכב פשוט התפרק מהירי. רני נפגע, ושניות אחר־כך חטף גיא כדור בקרסול רגל שמאל. הוא ניסה להאיץ, אבל גם הרכב נפגע. מאחר שזו הייתה ירידה, הרכב המשיך ונסע עד שעצר.

"יצאנו מהרכב. רני עשה לעצמו חוסם עורקים בירך. גם אני בחנתי את הפציעה שלי. הרגשתי צמא נורא, אולי בשל אובדן דם". באצילותו הרבה נתן לו רני את טיפות המים האחרונות שנותרו לו בשלוקר האישי.

רני הסתתר בין העצים ומשם צלף במחבלים שהתקרבו, וגם סיפק מידע לחבריו מהיס״מ שנותרו בצומת. כחמישה דקות נלחם לבדו, עד שאזלה לו התחמושת, והוא הפסיק לענות לחבריו.

גיא ניסה למצוא מסתור בשדה. הוא זחל עוד כמאה מטרים עד שאזלו כוחותיו. הוא ניסה להזיז את אצבעות הרגליים, אך הרגל לא הגיבה. "נשכבתי, החזקתי את הנשק עליי ואמרתי לעצמי: מי שיבוא יבוא. . ."

אחרי כמה דקות הגיעו שני טנדרים לאזור. גיא שמע את המחבלים מדברים ביניהם. "אני מבין שעוד שניה יבחינו בי ואני הולך למות", שחזר. המחשבות על אשתו וילדיו חלפו בראשו. ואולם בנס המחבלים לא הבחינו בו.

ארבע שעות שכב כך, חסר יכולת לזוז. זקוק לדחיפות למים, מאבד דם. הרכב הצבאי שנסע על הכביש לא ראה אותו. בעודו מטושטש ניסה להתרומם, ואז הופיעו מול עיניו כתמים שחורים. הם הבחינו בו והחלו מתקרבים לעברו. שמע אחד מהם צועק: "זוז, אני נותן בו צרור!", צעק מישהו אחר. העובדה שגיא היה לבוש בגדים אזרחיים, מוכתם בדם, גרמה למחבל לחשוב שהוא מחבל.

שני לוחמים הגיעו להתקרב. המרחק הצטמצם והלך. ופתאום נשמעה צעקה: "יש לו ציצית!". אחד הלוחמים הבחין בציצית שבציצה שבחולצתו. גיא מספר שלא נהג ללכת בציציות בחוץ, אך במהלך הקרבות הציצית יצאה החוצה והצילה למעשה את חייו.

גיא יצא במצב קשה, פצוע פציעה חמורה ברגל וביד. הוא עבר שני ניתוחים וחמישה חודשים של שיקום. לפני כחצי שנה מונה למפקד חטיבה יואב (חטיבה 406) בעוצבת אדום (אוגדה 80).

נס הציצית של גיא התפרסם בכל העולם ועורר גל התעוררות רוחנית. לוחמים רבים ביקשו להשיג ציצית. ובשל הביקוש הגדול כמו ברחבי הארץ והעולם, מיזמים רבים של רכישת ציצית ותרומת ציצית יוחלקו לחיילים.

(על־פי סיפורו בראיונות)

כדורגלן בין שני איומי מוות

⚽️ הדילמה המטורפת בהיסטוריה: "ב-1930 איימו להרוג אותי אם אנצח, ב-1934 איימו להרוג אותי אם אפסיד"

תארו לעצמכם שאתם מגיעים לפסגת השאיפות של כל כדורגלן – גמר המונדיאל. עכשיו תארו לעצמכם שאתם עולים למגרש בידיעה שאם הקבוצה שלכם מנצחת, אתם ומשפחתכם בסכנת חיים מיידית. וארבע שנים מאוחר יותר? המצב בדיוק הפוך: אם אתם מפסידים, אתם אלה שלא תראו את אור היום.

זה לא מותחן פסיכולוגי, אלא הסיפור האמיתי והבלתי יאומן של לואיס מונטי, הכדורגלן היחיד בהיסטוריה ששיחק בשני גמרי מונדיאל עבור שתי מדינות שונות – וספג איומי מוות קיצוניים בשניהם.

הכול מתחיל במונדיאל הראשון בהיסטוריה, בשנת 1930. מונטי היה כוכב הקישור של נבחרת ארגנטינה, שהעפילה לגמר הגדול מול המארחת אורוגוואי. שעות ספורות לפני שריקת הפתיחה, מונטי קיבל מסר אנונימי מצמרר: אם ארגנטינה מנצחת ומניפה את הגביע, הוא ואימו יחוסלו. מונטי עלה למגרש כשהוא מבועת מפחד, כמעט לא נגע בכדור, וארגנטינה אכן הפסידה 4-2. הוא ומשפחתו ניצלו, אבל הטראומה נשארה.

כעבור ארבע שנים, מונטי עזב את דרום אמריקה, קיבל אזרחות איטלקית (בזכות שורשי משפחתו) וזומן לנבחרת איטליה לקראת מונדיאל 1934, אותו אירח הדיקטטור הפשיסטי בניטו מוסוליני. מונטי שוב הציג יכולת שיא והוביל את האיטלקים לגמר הגדול מול צ׳כוסלובקיה.

אבל מוסוליני לא התכוון לתת לגביע לחמוק לו מהידיים בטורניר שנועד לשרת את התעמולה שלו. ערב הגמר, נציגי המשטר הפשיסטי העבירו מסר קצר, ברור וחד-משמעי לשחקנים: "Vincere o morire" (לנצח או למות). הפעם, מונטי ידע שהפסד פירושו הוצאה להורג שלו ושל חבריו לקבוצה. תחת לחץ אטומי, האיטלקים נלחמו כמו אריות, ניצחו 2-1 בהארכה והניפו את הגביע.

שנים מאוחר יותר, מונטי סיכם את הקריירה הבינלאומית שלו במשפט שהפך לאחד הציטוטים המפורסמים והמצמררים בתולדות הספורט: "באורוגוואי ב-1930 רצו להרוג אותי אם אנצח. באיטליה ב-1934 רצו להרוג אותי אם אפסיד".

אז בפעם הבאה שאתם מרגישים "לחץ בעבודה" בגלל איזה דדליין קשוח או מצגת להנהלה – תחשבו על לואיס מונטי, האיש שהיה צריך לנצח גמר מונדיאל רק כדי להישאר בחיים.

רפי סברון ומבצע מוקד המופלא

האיש שאחראי יותר מכל להצלחת "מבצע מוקד" בפתיחת מלחמת ששת הימים

לא אחת אני מוצא עצמי מעורב בסוגיה, האם אי פעם בהיסטוריה הוכרעה מלחמה כל שהיא, ע״י זרוע אווירית בלבד וכך בהקשר לא זהה במדויק לסוגיה אך די קרוב אליה, כלומר מבצע/תקיפה אווירית שהביאה להתמוטטות צבא האויב כולו. בהקשר זה מוזכר או נכרך מעת לעת בסוגיה האמורה, גם "מבצע מוקד," שפתח את מלחמת ששת הימים ובשבוע הבא יחול יום השנה ה 59 למבצע ולמלחמה זו. בטרם נעסוק בפרוט מבצע זה ובאחראי העיקרי להצלחתו, אציין רק למען הדיוק ההיסטורי, שהראשונים שביצעו מבצע בסגנון דומה ובהצלחה מדהימה, היו הגרמנים. בתחילת מבצע "ברברוסה", הפתיעו מטוסי וטייסי הלופטוואפה הגרמני את חיל האוויר של ברה״מ שהיה הגדול בעולם. חרף גודלו היה ח״א של ברה״מ מיושן וחסר ניסיון מבצעי וכך ובתוך זמן קצר, הצליחו הגרמנים להשמיד רבים ממטוסי האויב כשהם עדיין על הקרקע ובתוך כשבוע, לנטרלו כמעט במלואו, אך נחזור עתה למחוזותינו שלנו ול״מבצע מוקד."

לפני ימים ספורים פגשתי באירוע מסוים של "וֵּטֵרָנִים" את תא״ל מיל' רפי (רפאל) סברון וזאת לאחר שלא פגשתיו מעל יובל שנים. סברון היה נווט צילום במטוסי מוסקיטו ונווט במבצעים מיוחדים בטייסת המסוקים הראשונה בחיל האוויר, זאת מהמחצית השנייה של שנות החמישים. אחר כך, הכשיר סברון דור שלם של נווטי קרב, עם הגעתם של מטוסי הפנטום הראשונים ארצה החל משנת 1969 ואילך. סברון איש שקט חביב ונעים הליכות, היה שנים ספורות קודם שהכרתיו, הגורם העיקרי/הראשי בתכנון "מבצע מוקד" המופלא, שבו במהלך שעתיים וחמישים דקות בלבד בפתיחת מלחמת ששת הימים, השבית ובהמשך אף השמיד חיל האוויר הישראלי, את חיילות האוויר של מצרים, סוריה, ירדן וחלק מעיראק גם כן, אך לכך נגיע בהמשך.

במחצית הראשונה של שנות השישים, שירת סברון תחת יאק נבו (מראשוני טייסי הקרב הסילוניים בח״א) כשזה היה אז ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר. בכספות החייל הייתה קיימת באותם ימים, תוכנית/פקודה מקפת להשגת עליונות אווירית על חיילות האוויר של מדינות ערב בעת מלחמה, תוכנית שנקראה "תלם." באחד הימים הונחה סברון לבחון ולרענן את פקודת "תלם". כשסיים לבודקה שב למפקדו יאק נבו ואמר לו נחרצות, כי לדעתו פקודה זו הינה, ציטוט: "קשקוש מוחלט ומקומה בפח האשפה" וכמובן שתמך את עמדתו זו בדוגמאות ועובדות שהביא מתוך הפקודה שהייתה רצופה לדעתו בטעויות ושגיאות.

עמדתו של רפי סברון התקבלה והוא הונחה מיידית להכין כמעט בכוחות עצמו, תוכנית מבצעית חדשה להשגת עליונות אווירית על חיילות האוויר של האויב, תכנית שנקראה בשם "מבצע מוקד." התפיסה שלפיה תוכנן המבצע הייתה, שראשית יש לתקוף ובתאום זמנים מדויק את מסלולי שדות התעופה של האויב, על מנת שלא לאפשר להם לבצע המראות כנגד מטוסינו וכן למנוע את נחיתות מטוסיהם שכבר ימצאו אז באוויר. אחר כך היו אמורים מטוסינו לבצע בחופשיות יחסית וכמעט ללא הפרעות (בעידן של טרום טילי הנ״מ/טק״א), יעפי צליפה באמצעות תותחי המטוסים על מנת להשמיד את מטוסי האויב שחנו באותם ימים חשופים בצידי המסלולים (הדת״קים, אותם מחסות הבטון למטוסים, הופיעו אצל אויבנו רק שנים אחר כך וכלקח ישיר של "מבצע מוקד"). לאחר תקיפת והשמדת מטוסי האויב, היו אז מטוסינו אמורים לצלוף על מטרות חיוניות אחרות/נוספות בשדות התעופה כגון: מגדל פיקוח/מתקני קשר, ריכוזי דלק חימוש מתקני תחזוקה וכד'.

להשגת אפקט פתיחה זה של השבתת מסלולי ההמראה והנחיתה בשדות התעופה של האויב, פותח בארץ רעיון פצצת ה פפ״ם (פצצת פיצוח מסלולים) שמנוע האצה רקטי שהותקן בה, היה ניצת לאחר הטלתה ובכך אמור היה לגרום לה להינעץ בעוצמה בעומק המסלול לפני ביצוע הפיצוץ עצמו. באופן זה פצצת הפפ״ם הייתה אמורה לגרום לנזק גדול יותר מזה שהיו גורמות פצצות רגילות ומסלולי השדה המותקף, היו אמורים להיסגר לפרקי זמן ארוכים יותר. רעיון הפפ״ם הועבר להמשך פיתוח לידידינו באותם ימים הצרפתים והם אכן השלימו את העבודה, העניקו לפצצה את השם "דורנדל" (על שם חרב קסומה מהמיתולוגיה הצרפתית) והעניקו לנו את זכויות יצורה במפעלי תע״ש בארץ.

החלק המורכב והקשה יותר בגיבושו ותכנונו של "מבצע מוקד", כלל את הקצאת 197 מטוסי קרב שהורכבו מחמישה סוגי מטוסים שונים, כאשר כ״א מהם אמור היה (או מסוגל היה) לטוס במהירות שונה, כ״א מהם אמור היה לשאת עימו כמות חימוש ודלק שונה ומכאן שגם טיווחי הטיסה לכל סוג מטוס היו אמורים להיות ייחודיים ושונים. יותר מכך, חלק מהמטוסים היו חדשים וטרם הספיקו בחייל אפילו, ללמוד מה הן היכולות/הביצועים המלאים שלהם וחרף זאת, היה על סברון וחבריו, לתכנן נתיבים ופרופילי טיסה ייחודיים לכל סוג מטוס שלנו זאת, על פי מיקום ומרחק הטיסה מבסיסי ח״א הישראלי השונים ועד ליעדיי התקיפה השונים.

על פי נתונים אלו היה על סברון לקבוע מדרג הגיוני שלפיו למשל, מטוסי האורגן הישנים יותר יתקפו שדות תעופה קרובים יחסית בסיני (כגון באל עריש). מטוסי המיסטר יועדו לתקיפת שדות תעופה בקרבת התעלה (כגון פאיד וכברית) ומטוסי הסופר מיסטר ומטוסי המיראז', יתקפו שדות תעופה במצרים גופה כגון בדלתא ובקרבת הבירה קהיר. את השדות הרחוקים במיוחד בעיקר בדרום מצרים (כגון בלוקסור) ואחר כך אף בעיראק, ייעדו למטוסינו הגדולים הכבדים והדו מנועיים היחידים שהיו בשרותינו, מפציצי הווטור.

כאן בדיוק נדרש רפי סברון להפגין לא פחות מגאונות. בדור של טרום המחשבים, היה עליו לחשב במדויק בעזרת סרגליי ניווט מפלסטיק שהיו בשימוש אז (כמו אלו שבתמונה בהמשך), מתי במדויק יהיה על כ״א מכ 50 מובילי המבנים התוקפים שלנו להמריא. לאיזה כיוון על כ״א מהם לטוס, באיזה גובה, באיזו מהירות (בהתאם לחימושם), לאיזה מרחק וכמה זמן על כ״א לטוס בכל צלע וצלע בניווט עד ההגעה ליעדו הספציפי וכל זאת, כשהמטוסים מצויים רוב הזמן מעל שטח אויב, תוך שמירה על דממת אלחוט מוחלטת. כל אלו דרשו הקפדה ודיוק רב, כדי להבטיח ולגרום לכך שכל המטוסים כולם, יגיעו לכ״א משדות התעופה השונים של האויב, באותו רגע/דקה ממש! ! ! שוב, משימה כמעט בלתי סבירה בעליל לתכנון וביצוע מושלם, כאשר שוב אנו מצויים בעידן ההוא של הסרגל העיפרון והנייר.

ח״א כולו נכנס אז למשטר אימונים ותרגולים שבו כל טייסת ומובילי המבנים שבה, למדו להכיר היטב את שדה התעופה של האויב שיועד לתקיפה על ידם ואת המטרות הספציפיות שבו. במסגרת זו, הוסב מטווח אווירי בנגב למעיין שדה תעופה אופייני של האויב, כדי שמטוסינו יוכלו להתאמן עליו בתקיפת מסלולי המראה/הנחיתה שבו. בשל מורכבות ביצועה של התוכנית המבצע, ניתנה לה ע״י מתכנניה, סבירות להצלחת ביצועה ביום פקודה, בשיעור של 50%, אולם בשנת 65 נבחנה התוכנית באופן יסודי שוב ע״י צוות של גורם תכנוני בכיר במפקדת חיל האוויר ומסקנתם הייתה רעה ומדכאת בכל הבט שהוא, משום שהם פסקו שסיכויי "מבצע מוקד" להצליח, אינם עולים על 20% בלבד! ! ! גישה זו חלחלה חיש מהר אל מרבית הפיקוד הבכיר בצה״ל. למרות זאת ההכנות לביצוע "מבצע מוקד" נמשכו בחיל האוויר במלוא המרץ ובחודש מאי 67 אף ערך ח״א תרגיל כלל חיילי לתרגול תקיפות שדות התעופה של האויב.

בדיוק בנושא הלך הרוח הלאומי שהיה באותם ימים מדוכדך ושפוף למדיי, סיפר לי חברי הטוב יוסי שריג, טייס רב מעללים (שהיה אז רב סרן), שבאחד מהימים המתוחים שלפני פרוץ המלחמה, הוא נישלח כנציג ח״א להציג בפני פורום מטכ״ל את פרטי "מבצע מוקד." כשסיים שריג את הצגת פריטי המבצע ותוצאותיו הגרנדיוזיות, ניתן היה להבחין בחדר בחוסר האמון שחשו מפקדי צה״ל למשמע הדברים שהציג שריג. היטיב לבטא זאת האלוף ישראל טל (טליק) שקם במפגיע ואמר לפורום מטכ״ל כך: "עד היום ידעתי שמפקדי חיל האוויר הם שחצנים גדולים, אבל לא העלית בדעתי שהשחצנות הזו כבר התפשטה והגיעה שם עד לרמת הרב סרן."

לאחר שכמעט הופעל "מבצע מוקד" בשל מתיחות שהתחוללה בחזית הסורית, יצא המבצע ובמלואו לפועל, לאחר קבלת אישור הממשלה והוא אכן פתח את מלחמת ששת הימים ביום ה 5 ביוני 1967. בשעות הבוקר של אותו יום כאשר בשעה 07: 45, שעה שבה כבר הספיקו לנחות טיסות אור ראשון של המצרים להגנת שדות התעופה שלהם והטייסים כולם, נמצאו אז במהלך ארוחת הבוקר שלהם, בדיוק בשעה זו, הופיעו מטוסינו בו זמנית מעל ל 11 שדות תעופה צבאיים במצרים והחלו בהפתעה מוחלטת בתקיפותיהם.

מאחר ובמבצע נטלו חלק 197 ממטוסינו (מכלל 204 מטוסי הקרב שהיו ברשותנו) ומאחר שהיה לנו צורך בהיקף מטוסים של יותר מכפול מזה שעמד לרשותנו, נאלצנו מאוחר יותר לשלוח את אותם מטוסים שוב (לאחר תדלוקם וחימושם), לעוד שני סבבי תקיפה נוספים לעבר שדות תעופה נוספים שחלקם אף היו מצויים במדינות שלא נתקפו במכת הפתיחה. בתוך זמן קצר השיג ח״א הישראלי עליונות אווירית מוחלטת, על חיילות האוויר של המדינות שסביב לנו ומטוסי חיל האוויר גם הצליחו אחר כך, להתפנות ולהעניק סיוע קרוב ומשמעותי לכוחות הקרקע הלוחמים שלנו. סה״כ השמיד ח״א הישראלי במלחמה זו כ 450 מטוסי אויב (90% מהם הושמדו בעודם על הקרקע). לחיל האוויר הישראלי אבדו בכל ימי הקרבות 19 מטוסים בלבד.

"מבצע מוקד" הפך במהירות להצלחה פנומנאלית והוא נלמד מאז כמעט בכל ביתי הספר הצבאיים בכל מקום שהוא בעולם. מיותר לציין שהצלחת "מבצע מוקד" הייתה בפרוש הרבה יותר גדולה ומרשימה מכל הערכות המוקדמות, שהעזו לעלות על דעתם אפילו האופטימיים ביותר שבין גורמי הצבא או הממשלה, בטרם פרוץ המלחמה.

בתמונות: סרגלי ניווט מכנים שעימם עבדו אז ובצידם תמונתו של רפי סיברון כפי שגם אנוכי הכרתיו לראשונה בבית ספר לטיסה שם שירת כמפקד לימודי קרקע ונווטות. בתמונה הנוספת, בגל הראשון של "מבצע מוקד," מפציץ מצרי מסוג טופולוב 16 בוער בשדה התעופה של קהיר מערב ולידו מפציץ נוסף שעלה באש דקות אחר כך ע״י מטוסי מיראז'.

זהו פוסט מס' 86 בבלוג: "היסטוריה צבאית ותעופתית עם דודי ירון." היכנסו לבלוג לקריאת פוסטים קודמים ולביצוע מעקב/ followלקבלת הבאים: https: //dy1951. blogspot. com/

שיירת נבי דניאל לגוש עציון

שבת ה־27 למארס 1948.

מה שייכנס להיסטוריה כשיירת נבי דניאל בהגיעה לגוש עציון.

לאחר שיירת העשרה שיצאה מירושלים לגוש עציון בימיה האחרונים של 1947 ונהרגו בה עשרה מלוחמיה, הגיעו להסדר ג׳נטלמני עם היחידה הבריטית שהייתה אחראית על הגוש וסביבתו. הבריטים ראו בכבישי הגוש כציר מרכזי לפינויים מהארץ ועל כן לא היה להם אינטרס שכל אחד מהצדדים יזכה לשליטה מלאה בכבישי הגוש.

הבריטים הסכימו לספק ליווי לשיירות או להפריע לערבים לתקוף את השיירות בתנאי שהשיירות יהיו קטנות או בינוניות ושמועד העברתן לגוש וממנו העירה יתואם איתם מראש.

מהלך האירועים והחשש מפלישת צבאות מדינות ערב, שהכל ידעו שתגיע, הביא את הפיקוד העליון לתת את דעתו על מצב האספקה בגוש. על כן הוחלט להעביר לגוש שיירה גדולה, והוטל על השיירה בדרכה חזרה לירושלים להעביר העירה בלתי לוחמים, תוצרת חקלאית ואת בהמות העבודה של קיבוץ כפר עציון.

מועד העברת השיירה, ששם הצופן שלה היה "לאה", מהעיר לגוש ובחזרה נקבע ליום השבת ה־27 לחודש מארס 1948. הבחירה ביום השבת נבעה מתוך ההנחה שעל סמך ההיכרות של הבריטים והערבים עם אופיו הדתי של הגוש, יחשבו אלה שההגנה לא תיזום פעולות התקפיות בשבת וכך למקסם את אלמנט ההפתעה.

---

אבטחת השיירה הוטלה על לוחמי חטיבת הראל של הפלמ״ח. הללו שהמוות הקיפם מכל עבר כבר למדו לקבל את דינם בשלווה סטואית של אדם שיודע שבא יומו. כך למשל מסופר על אחד מלוחמי הפלמ״ח שטרם יצאו לדרך החזיר לאביו לירה אחת שהלז נתן לו קודם לכן כדמי כיס כדי "שלא תיפול לידי הערבים".

זהו המקום לציין שחטיבת הראל ידעה את שיעור הנפגעים הגבוה ביותר מכל יחידה אחרת במלחמת השחרור. בסוף אפריל נמצא שמצבת הלוחמים הכשירים בה הידלדלה ל־750 לוחמים בלבד.

---

תחילה הדברים התנהלו כמתוכנן. השיירה שהפתיעה הן את הבריטים והן את הערבים הגיעה בשלום לגוש ופרקה בו בשלום את מטענה. הדברים השתבשו כאשר העמיסו את התוצרת שנועדה לעיר. פר ההרבעה של הקיבוץ, אחד בשם זימרי, סירב בעקשנות לזוז ממקומו ולשתף פעולה עם הרפתנים חרף נסיונות הזירוז והשכנוע.

בינתיים הערבים הרגישו בתכונה הבלתי רגילה בקיבוץ. העיכוב ביציאת השיירה חזרה לעיר איפשר לאיש של המופתי באיזור חברון רבתי, איברהים אבו דיה, רועה צאן בור ועם הארץ בן העיירה חלחול, שהכיר את המרחב המדברי מירושלים דרך חברון ובית לחם ועד פאתי יריחו ככף ידו, לתכנן ולהציב לשיירה מארב כהלכתו על פי עקרונות הקרב של הוורמכט. המארב הוטמן על קטע ישר יחסית של הכביש אך גלוי וחשוף כולו לגבעות שמעליו.

אבו דיה הפעיל אישית את המוקש החשמלי שפגע באיל פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה.

הבריטים שראו במעבר השיירה כעלבון אישי והפרת ההסכם איתם החליטו כעונש לצפות באופן פסיבי בחיסול השיירה.

לוחמי הפלמ״ח שחששו להישרף חיים בתוך הרכבים התקועים גילו בית ישן וקטן לצד הדרך ונערכו בו להגנה היקפית, ובו התגוננו בעוז.

---

בינתיים נפוצה בירושלים השמועה על התברברות השיירה ולחימתה. משהתבררו כוונות הבריטים, פתחו ההגנה והסוכנות למערכה מדינית רבתי להצלת השיירה. כל יהודי ירושלמי שניהל קשר כזה או אחר עם הבריטים נקרא אל הדגל. פקידי המחלקה המדינית של הסוכנות כולם נשלפו מביתם. הרב הראשי, הרב הרצוג, יצא מבית מדרשו וחילל את השבת כדי לדבר על ליבו של הנציב העליון על נפשם של לוחמי השיירה. כך גם עשה מאיר טוביאנסקי, שמאוחר יותר הוצא להורג בגין בגידה. טוביאנסקי, שהיה מנהל תחנת הכח הירושלמית, היה מהיהודים הבודדים שבשלהי המנדט מצאו את מסילת ליבם של הפקידים הבריטים. ההגנה ביאושה הייתה אפילו מוכנה למחול על כבודה ולפנות לגברת לנדאו. אנני לנדאו, שנודעה בירושלים כמיס לנדאו, הייתה המנהלת הנצחית של בית הספר לבנות אוולינה דה רוטשילד, חרדית, אזרחית בריטית, אנטי ציונית מושבעת ועקבית.

הלחץ על הבריטים השיא פירות, אם כי לא את המקוווים. הבריטים הסכימו לחלץ את אנשי השיירה בכפוף לתנאיו של אבו דיה, שזה מצידו דרש בתוקף את המשוריינים, את כלי הנשק וכל ציוד צבאי אחר. הלוחמים הורשו לקחת איתם את ציודם האישי והתוצרת החקלאית, גם ככה כבר נבזזה ברובה על ידי הפלאחים.

החשש לגורלן ולתומתן של 12 בנות פלמ״ח שנסעו בשיירה אילץ את ההגנה לקבל את תנאי הבריטים כמו שהם.

המפלה בקרב שיירת נבי דניאל, שהסתיימה ב־15 הרוגים וכ־40 פצועים, הייתה שיאה של שרשרת של מפלות שנחלה ההגנה לאורך החודש, ובראשן פיצוץ בניין המוסדות הלאומים בירושלים שכונו לימים "אידי מארס". לאידי מארס נודעה גם משמעות בין לאומית. האמריקאים, שלא הסתירו את מורת רוחם מכושרה הקרבי של ההגנה, חזרו בהם מתמיכתם בתוכנית החלוקה והביאו לסחף בעמדתן של חצי תריסר מדינות שאילצו קודם לכן לתמוך בתוכנית החלוקה.

עוד באותו הערב זימן בן גוריון שניים לביתו לישיבת חירום דחופה. בן גוריון הטיב להבין ששיטת הליווי הצמוד של השיירות הקיזה את דמה של ההגנה ויש על כן, על אף נוכחות הבריטים, לעבור מהגנה להתקפה.

לימים הודה יגאל ידין שהוא ובן שיחו מישאל שחם ציפו לכך שבן גוריון יפטר אותם או שיאלץ אותם להתפטר מתפקידם. ידין כרמטכ״ל בפועל ושחם כקצין תכנון ראשי במטכ״ל.

להפתעתם של השניים, בן גוריון סקר את מפת הקרב בשלומתה, תיאר את מצבם של גושי ההתיישבות הנצורים, תיאר את מצוקת כח האדם שהיחידות הקרביות נקלעו אליה, ואז הציג להם בן גוריון את תוכנית מבצע נחשון, שמטרתה הייתה כיבוש הכפרים על כביש ירושלים תל אביב, מלבד אבו גוש ועין ראפה, השמדתם והפיכתם למשלטים להגנת הכביש.

בן גוריון, שהיה בקי ברזי התנ״ך, קרא למבצע נחשון על שמו של נחשון בן עמינדב, שהיה הראשון להתגבר על פחדם של בני ישראל ולקפוץ לתוך ים סוף, ובכך הביא לבקיעתו.

בוקר טוב

בוקר טוב

הייתם מאמינים, לו חלילה, שהרב הראשי, חלילה וחס, של העיר צפת, או הרב הראשי של פתח תקוה, רב ראשי וחכם, ממשפחה יהודית שורשית, היה הופך עורו, מתנצר, וחוזר לכהן בעיר כבישוף של העיר? הייתכן כדבר הזה?

ובכן, הסכיתו ושמעו, והכירו את היהודי שנולד כשלמה הלוי וסיים את חייו כפבלו דה סנטה מריה.

האיש שגדל במשפחה יהודית עשירה ומכובדת היה תלמיד חכם ורחב אופקים. כיהן כרב ראשי של העיר בורגוס בספרד, אחת הערים החשובות בימי הביניים, אך במהלך חייו שינה את עורו ומינו, התנצר, הפך לאנטי-יהודי מובהק, וחזר לעיר בורגוס בתפקיד בישוף העיר בורגוס, תוך שהוא מטיף בארס נגד עמו.

שלמה הלוי נולד בשנת 1350 בעיר בורגוס אשר נמצאת בקסטילה בספרד. הוא נולד במשפחה יהודית עשירה שבמשך דורות היתה האחראית על גביית מסים בכתר הקסטיליה. הוא היה בנו של יצחק הלוי ונכדו של אברהם הלוי, וקיבל חינוך איכותי אופייני ליהודי ספרד באותה תקופה. חינוך רחב אופקים ששימש את החברה היהודית שגרה בספרד — חינוך דתי רחב יחד עם לימוד המדעים והפילוסופיה של ימי הביניים. הידע הרב שלו בטקסטים ובמקורות הרבניים עד מהרה גרם לו להתבלט. עד מהרה הפך שלמה הלוי להיות רבה הראשי של בורגוס. הודות ללימודיו בשפות הקלאסיות הוא יצר קשר עם מכובדים נוצריים שהתפלאו מאוד והעריכו את השכלתו הרחבה.

בשנת 1388 הוא נבחר על ידי חואן הראשון להוות חלק ממשלחת, יחד עם אצילים ואנשי חצר אחרים, ולשמש עדים עבור דוכס לנקסטר בהסכם הנישואין בין בתו למלך קסטיליה. מועמדותו התקבלה למרות מעמדו כיהודי, בשל הערכתו הגבוהה של המלך הקסטיליאני.

מהומות והפרעות ביהודים בשנת 1391 בספרד גרמו אבדות קשות ליהודי ספרד, ורבים עזבו את ספרד או התנצרו. גם שלמה הלוי התנצר ושינה שמו לפאבלו דה סנטה מריה.

ארבעת בניו, בתו ושלושת אחיו הוטבלו יחד עמו. תחילה סירבה אשתו ללכת בעקבותיו, אך היא התנצרה כמה שנים לאחר מכן. התנצרותו הותירה חותם רב על אינטלקטואלים יהודיים.

בשנת 1394 עבר לאביניון ושם התקרב לאפיפיור בוניפקיוס התשיעי. באותה העת גם החל לפעול במרץ כדי להמיר את יתר היהודים ופרסם כתבי פולמוס כדי להוכיח את אמיתות הנצרות.

כדי להעמיק את הידע שלו על התיאולוגיה הנוצרית, שלמה הלוי נסע לפריז, שם למד עד 1394 והוסמך ככומר. עם סיום לימודיו התיישב באביניון, שם הוא הפך לאחד מתלמידיו האהובים של האפיפיור בנדיקט ה-13 ואחד מתומכיו הנאמנים ביותר.

וכמו תמיד, האויבים הקשים ביותר של עם ישראל הם יהודים מומרים.

בתקופה זו החל בפעילות האנטי-יהודית שלו, כאשר ניסה לגרום למלך אראגון להנפיק חוקים אנטי-יהודים. העלייה שלו בהיררכיה הקתולית היתה מהירה, בכל זאת יש לו חוכמה ושכל יהודים.

ב-1396 הוא מונה לארכידיקון של טרווינו, לבישוף של קרטחנה משנת 1403, ומשנת 1415 ועד מותו היה הבישוף של בורגוס. משנת 1407 והלאה החזיק בתואר שומר-החותם במועצה המלכותית הקסטיליאנית.

שלמה פאבלו נפטר ב-1435, לאחר שהשביע את עמו מרורים.

הקוף שהפך לעובד רכבת

העובד המושלם שלא טעה מעולם. . . וקיבל שכר בבירה

תחשבו על העובד הבא: הוא עבד 9 שנים רצופות בלי אף טעות, מעולם לא התלונן, ושמח לקבל את השכר שלו בחצי בקבוק בירה בסוף השבוע. הסיבה? הוא היה קוף בבון.

הסיפור ההזוי הזה התרחש בסוף המאה ה-19 בדרום אפריקה. ג׳יימס וייד, מפעיל אותות ברכבת שאיבד את שתי רגליו בתאונה, רכש בבון חכם בשם ג׳ק כדי שיעזור לו במטלות פשוטות. מהר מאוד ג׳ק שודרג לעמדת הפיקוד: הוא למד לזהות את מספר השריקות של הרכבות המתקרבות, לקשר אותן למנוף הנכון ולמשוך אותו כדי לכוון את הפסים בהתאם.

העסק עבד מצוין עד שנוסעת מבוהלת ראתה קוף שמנהל את התחנה ודיווחה להנהלה. המנהלים המזועזעים הגיעו כדי לפטר את השניים, אך הסכימו להעמיד את הבבון במבחן פתע מפרך. נהג רכבת ניסה לבלבל את ג׳ק עם שריקות מהירות ומשתנות, אבל הבבון פעל בקור רוח מוחלט ועבר את המבחן בלי אף טעות.

המומים מהתוצאה, המנהלים החליטו להפוך את ג׳ק לעובד רשמי של חברת הרכבות. הוא קיבל מספר עובד, משכורת קבועה, והבונוס האהוב עליו – חצי בקבוק בירה בכל יום שבת. ג׳ק עבד בתחנה 9 שנים מלאות עד יום מותו, ומעולם לא גרם לאף תאונה.

אז בפעם הבאה שאתם מתלוננים על הקולגות שלכם במשרד שלא מבינים משימה פשוטה – תזכרו שיש בבון בהיסטוריה שניהל מערכת רכבות שלמה בשביל בירה ומחמאה.

שחקן שהפך לחוקר של אבל

אשטון קוצ׳ר היה עוד שחקן הוליוודי שזיפזף ערב אחד בין ערוצים, כשסרט תיעודי על סחר בילדים למטרות מין בקמבודיה גרם לו לקפוא.

ילדים בני שש. נמכרו. נסחרו. נשכחו על ידי העולם.

אנשים רבים היו פשוט מחליפים ערוץ. קוצ׳ר כיבה את הטלוויזיה, פתח את המחשב הנייד שלו והתחיל לחקור. הוא לא יכול היה להפסיק. מה שמצא זעזע אותו עד עמקי נשמתו.

זה לא קרה רק בדרום מזרח אסיה. זה קרה בכל מדינה בארה״ב, בערים רגילות, באתרי אינטרנט שכל אחד יכול היה לגשת אליהם באמצעות חיפוש בסיסי באינטרנט. והאינטרנט — אותה טכנולוגיה בה הוא עצמו השקיע בעבר כיזם — הפך את זה למהיר, זול וכמעט בלתי ניתן לאכיפת החוק.

בשנת 2009, הוא חבר כשותף להקמת ת׳ורן — Thorn, ארגון עם משימה שרוב האנשים היו מכנים בלתי אפשרית: להשתמש בטכנולוגיה כדי להילחם בסחר בילדים למטרות מין.

שלוש שנים לאחר מכן, קוצ׳ר הבין שהעלאת מודעות לבדה לא עובדת. גיוסי כספים ומשימות החילוץ לא יכלו לעמוד בקצב של הבעיה שגדלה במהירות באינטרנט. החוקרים טבעו בחומר — מיינו ידנית עשרות אלפי מודעות מקוונות מדי יום, בניסיון למצוא ילד אחד שהוסתר איפשהו בהררי הנתונים האלה. עד שהם הצליחו למצוא קצה חוט, הילד לרוב כבר הועבר מעבר לגבולות המדינה ונמכר שוב לידיים אחרות.

אז אשטון קוצ׳ר עשה משהו שאף אחד אחר לא חשב לעשות. הוא שכר מהנדסי תוכנה. הוא הביא מדעני נתונים. הוא ישב עם רשויות אכיפת החוק ושאל שאלה פשוטה אחת: מה אתם צריכים?

התשובות שלהם הפכו ל־Spotlight — כלי תוכנה שיכול לנתח אלפי מודעות מקוונות תוך דקות, לחבר דפוסים בלתי נראים לעין אנושית ולסמן מצבי סחר בבני אדם לפני שהקורבנות נעלמו. בלש אחד תיאר זאת בפשטות: "זה כמו חיפוש גוגל ממוקד למאבק בסחר בבני אדם."

התוצאות היו מיידיות. מקרים שלקח להם קודם חודשים — פוענחו תוך ימים. קורבנות שלעולם לא היו נמצאים, זוהו ואותרו. עד 2017, למעלה מ־4, 000 שוטרים בכל 50 המדינות בארה״ב השתמשו בכלי הזה, כאשר אלפי קורבנות סחר ניצלו ואינספור סוחרים הובאו לדין.

אבל קוצ׳ר לא הסתפק בזה. הוא יצא בעצמו לפשיטות. הוא נסע לפעילויות סחר בבני אדם ברוסיה, הודו, מקסיקו וברחבי אמריקה. הוא ראה דברים, כפי שאמר מאוחר יותר, ש״מוטב שאף אדם לא יראה לעולם״.

ב־15 בפברואר 2017, קוצ׳ר נכנס לחדר השימוע של ועדת יחסי החוץ של הסנאט האמריקאי, לבוש בחליפה ועניבה. הסנאטור ג׳ון מקיין סיפר בדיחה על איך הוא נראה טוב יותר בסרטים. קוצ׳ר שלח לעברו נשיקה. החדר צחק. ואז הצחוק פסק כשהוא התחיל לדבר.

״זה כמו שהטרולים באינטרנט אומרים לי להישאר בעבודת היומיום שלי״, אמר קוצ׳ר. ״אז אני רוצה לדבר על עבודת היומיום שלי. ״

הוא דיבר על ארגון ת׳ורן. על התוכנה שקיצרה את זמני החקירה ב־60%. על ילדה בת חמש עשרה בשם איימי — שפגשה גבר באינטרנט, נסחרה תוך שעות ספורות מרגע הפגישה, ואחר כך נמצאה והוחזרה למשפחתה תוך שלושה ימים.

ואז קולו נשבר. ״העבודה היומיומית שלי היא שאני אב לשניים״, אמר, דמעות ממלאות את עיניו. ״ראיתי תוכן וידאו של ילדה בגיל הילדים שלי, שעברה התעללות וחשבה שהיא משחקת במשחק חדש. ״ האולם היה שקט. מצלמות לא זזו. הוא ניגב את עיניו. ״זאת העבודה היומיומית שלי. ואני דבק בה״.

הסרטון התפשט ברחבי האינטרנט תוך שעות. מיליונים צפו.

אבל קוצ׳ר לא בנה את ת׳ורן בשביל מחיאות הכפיים — הארגון פעל בשקט במשך שנים לפני שמישהו שם לב. הוא רק רצה שהכלים יהיו בידי כל גוף שצריך אותם.

כיום, ת׳ורן פועלת ביותר מ־30 מדינות. הטכנולוגיה שלהם עזרה לזהות מיליוני קבצים המכילים חומר של התעללות מינית בילדים. בממוצע, הכלים שלהם עוזרים לזהות שמונה ילדים בכל יום — ילדים שבלעדי התוכנה הזו, אולי לעולם לא היו נמצאים. דמיינו את זה, שמונה ילדים בכל יום.

הבחור החתיך מ״מופע שנות ה־70״, ״ירח דבש מטורף״, ״אפקט הפרפר״ ועוד, בנה כלים שמצילים את חייהם של הילדים האלה. הוא הבין שזעם לבד זה לא מספיק. מודעות לבד זה לא מספיק. צריך עשייה, והוא עשה.

להגיד שזה פותר את הבעיה?

רחוק מזה. אבל עוזר מאוד.

נעמי ספיר וחלומה המוזיקלי

יום אחד בשנת 1950 התקיימה בקבוצת כנרת אסיפת קיבוץ שלא מן המניין. על סדר היום היה נושא אחד: האם לאפשר לחיילת המשוחררת בת המשק נעמי ספיר לצאת ללימודי מוזיקולוגיה והלחנה אצל המלחין פרנק פלג בתל אביב.

הימים הם ימים קשים. החברים "הפריבלגים" מתמודדים עם המתח האידאולוגי שקדם לפילוג בתנועה הקיבוצית שכעת היה בשיאו, עם נפילתם במלחמה של שישה חברים ושלושה בני נעורים המועמדים לחברות, עם הזכרון הטרי של פינוי הילדים במלחמה, עם שיקום נזקי המלחמה בקיבוץ עצמו ובקיבוצי עמק הירדן, עם העובדה שכעת הקיבוץ הפך לישוב ספר הסמוך לגבול עוין ומסוכן. כמו כן, עקב המחסור החריף בידיים עובדות, החברים מתחבטים בשאלה האם להעסיק עובדי קבלן — עובדה הסותרת את העקרונות האידאולוגיים שלהם. ועם העובדה שעקב שלטון הצנע מתחילים לפקוד את המשק המוכר כחקלאי המגדל עופות, ביצים וכו', כל מיני טיפוסים העוסקים בעסקי שוק שחור החותרים לשיתוף פעולה עם הקיבוץ או מחבריו תמורת עמלה נאה שהקיבוץ נזקק לה מאד. החברים התחבטו מאד בעניין זה.

ובעניין עקרוני נוסף: האם לאפשר לחברים שיש להם משפחה או חברים בעיר להביא למשפחתם מהתוצרת החקלאית של הקיבוץ.

על כן, הדעה הרווחת ובתקיפות רבה למדי שיש לדחות את בקשתה של נעמי ספיר.

החברה שרה אביגור, אשת איש המודיעין שאול אביגור, הייתה כעת גם אם שכולה. כיתר נשות ההגנה של העליה השניה, היא האמינה בלב שלם שהשתיקה יפה מכולן. על כן היא לא נהגה לקחת חלק פעיל באסיפות. תחת זאת היא העדיפה לשבת במקומה הקבוע ולסרוג.

כעת בשיאו של הדיון, שלא כמנהגה, היא קמה וביקשה את רשות הדיבור.

בעיניים רושפות, המסרגה רועדת בידה, קרוב לודאי שלנגד עינייה חלפה ביעף דמותו של בנה המנוח, עלם ברוך כשרונות, שהיה בן כיתתה של נעמי ספיר שנפל במלחמה בגיל 17 בלבד. וכך היא הטיחה בחברים:

״אתם לא נורמלים, אתם לא מבינים שזהו יעודה של הילדה? אתם הורסים אותה! הניחו לה ותנו לה לנסוע לתל אביב. . . ״

הנאום הנרגש של שרה אביגור ריכך את התנגדות החברים והוחלט לאפשר לנעמי לצאת ללימודים בתנאי שלאחר לימודיה היא תכסה את חובה לקיבוץ בתור המורה למוזיקה של ילדי הקיבוץ.

נעמי ירדה לתל אביב והמורה שלה פרנק פלג מהר מאד גילה שלא מדובר בעוד תלמידה והסדיר את לימודיה באקדמיה למוזיקה. במקביל הכירה נעמי את גדעון שמר, שחקן תיאטרון צעיר ממשוחררי הפלמ״ח, בחור כריזמטי, ונישאה לו.

נעמי שמר נשאה כל ימי חייה על לוח ליבה את הכאב על אובדן שלושת בני כיתתה שנפלו במלחמה.

נעמי שמר הלכה לעולמה ב-2004, בעודה שוכבת מריע. שני בעליה, גדעון ומרדכי הורביץ, באו לזמר לה שיר אחרון שזימר הטל, וגם אז היא עוד עדיין ידעה להודות ולהוקיר לשרה אביגור על החסד שעשתה עימדה.

גאורג אלזר והפצצה שלא הצילה

בנובמבר 1939, נגר גרמני בן 36 בשם גאורג אלזר היה קרוב יותר מכל אחד אחר להתנקש באדולף היטלר לפני שהמלחמה הסלימה לחלוטין. אלזר, שעבד לבדו לחלוטין וללא תמיכה מצד אף קבוצת התנגדות, בילה חודשים בתכנון ובניית פצצת זמן מתוחכמת בקפידה שאותה הניח בעמוד תמיכה שאותו חצב בתוך אולם הבירה Bürgerbräukeller במינכן — המקום שבו נשא היטלר באופן מסורתי את נאום יום השנה שלו.

ב-8 בנובמבר, פצצתו של אלזר התפוצצה בדיוק כמתוכנן, והרגה שמונה בני אדם ופצעה עשרות. אך היטלר עזב את האולם 13 דקות מוקדם מהמתוכנן. אלזר נעצר בעת שניסה לחצות לשוויץ ומאוחר יותר הוצא להורג במחנה הריכוז דכאו בשנת 1945. סיפורו הוא אחד מרגעי ה״מה אם״ המדהימים ביותר בהיסטוריה. אדם ממעמד הפועלים ללא קשרים פוליטיים כמעט שינה את מהלך מלחמת העולם השנייה והשואה במו ידיו.

השוד דרך מערכת הביוב בבואנוס איירס

ב-13 בינואר 2006, חמישה גברים נכנסו דרך דלת הכניסה של סניף בנקו ריו באקאסוסו, פרבר עשיר של בואנוס איירס, והודיעו על שוד.

בתוך דקות ספורות, 23 בני ערובה ישבו בפנים ויותר מ-100 שוטרים הקיפו את הבניין. אנשי המשא ומתן יצרו קשר. השודדים נראו רגועים, כמעט תיאטרליים. בשלב מסוים הם הזמינו פיצה לבני הערובה. אחר כך הם שרו "יום הולדת שמח" לעורכת דין בין השבויים.

ארגנטינה צפתה בכך בשידור חי בטלוויזיה. מה שאף אחד לא ראה היה מה שקורה מתחת לרצפה. המנהרה הייתה בבנייה במשך שנתיים, ונחפרה על ידי צוות בראשות פושע מקצועי בשם פרננדו אראוחו, שבילה חודשים בלימוד רשת הביוב של בואנוס איירס. בעוד שמשבר בני הערובה העסיק כל מצלמת משטרה ומנהל משא ומתן, שאר החבורה הייתה בתוך הכספת ועבדה דרך 143 מתוך 400 כספות.

ההיסטוריה של קריסתה הכלכלית של ארגנטינה הפכה את הקופסאות הללו לאחסון המועדף על העשירים, מלאות במזומן, תכשיטים וחפצי ערך שהוחזקו במכוון מחוץ למערכת הבנקאית. כאשר הכספת התרוקנה, הצוות טיפס חזרה למנהרה, העמיס שלל בשווי בין 15 ל-20 מיליון דולר על רפסודות מתנפחות, וחתר דרך מערכת הביוב אל טנדר שחנה מעל פתח ביוב מספר רחובות משם. כאשר כוחות מיוחדים פרצו לבסוף לבנק, השודדים נעלמו. מאחור נותרו 23 בני ערובה ללא פגע, שורה של רובי צעצוע ופתק בכתב יד שבו רשום: "בשכונה של עשירים, בלי כלי נשק או טינה, זה רק כסף ולא אהבה".

המשטרה הייתה חסרת אונים עד שאשתו של אחד השודדים (רובן דה לה טורה) גילתה על השוד והלשינה עליהם מתוך נקמה אישית (לרובן הייתה מאהבת).

בזכות ההלשנה נתפסו חברי הכנופיה, כולל המוח שמאחורי המבצע, פרננדו אראוחו. הם נשפטו לתקופות מאסר שונות אך כולם שוחררו כעבור מספר שנים.

מרבית הכסף שנשדד מעולם לא הוחזר.

על השוד יצא הסרט הארגנטינאי "שוד המאה".

הקרב על גבעת התחמושת בירושלים

6. 6. 1967 - מלחמת ששת הימים: נערך הקרב על גבעת התחמושת - הקרב שפרץ את הדרך להר הצופים ולעיר העתיקה.

גבעת התחמושת הוא הכינוי שניתן למוצב ירדני בצפון ירושלים. המתחם הוקם על ידי הבריטים בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים כבונקר לאחסון התחמושת של בית הספר לשוטרים שעמד בסמוך למקום. לאחר מלחמת העצמאות נותר המתחם בשליטת ירדן, עד לכיבושו במלחמת ששת הימים, בלילה שבין 5 ביוני ל-6 ביוני 1967. כיום נמצא על שרידי המוצב אתר הנצחה ממלכתי.

אור ליום שלישי, 6 ביוני 1967, בשעה שתיים ועשרים אחר חצות, החל ריכוך ארטילרי של מטרות ההתקפה. בחסות ההפגזה החלו הצנחנים להבקיע את הקו העירוני תוך שהם נתקלים בהתנגדות ובגדרות התיל. ארבע הגדרות בפרצו, והצנחנים החלו להיכנס לתעלת הקשר המובילה לבית הספר לשוטרים. הצנחנים הצליחו לחדור לתוך מבנה בית הספר לשוטרים ללא קשיים מיוחדים, מאחר שחיילי הלגיון הערבי נטשו את המבנה מיד עם תחילת הקרב ונסוגו אל תוך מוצב גבעת התחמושת.

מפקד פלוגה ג' חילק את חייליו לשלושה כוחות. כוח אחד אמור היה להיכנס לתעלה המזרחית. כוח שני אמור היה להיכנס אל התעלה המערבית ולכבוש אותה. כוח שלישי יועד להיכנס אל התעלה המרכזית. אולם בשל המהומה הגדולה השתבשו העניינים. כאשר הגיעו הצנחנים לחלקה הצפוני של הגבעה החלה תמונת הקרב להשתנות. הכוח שלחם בתעלה המרכזית נתקל בהתנגדות קשה מול בית הטלוויזיה, ונחשף לאש הלוחמים הירדנים שבגבעת המבתר ובחלקה הצפוני של הגבעה עצמה.

הלחימה בגבעת התחמושת נכנסה לשלב אינטנסיבי ביותר. תגבורת ראשונה שנשלחה לגבעה הייתה מחלקה מפלוגה א', שכזכור המשיכה הלאה לכיוון שייח' ג׳ראח. מחלקה אחת שהייתה עסוקה בכיבוש בתים ממזרח לגבעה, נשלחה לסיוע לפלוגה ג'. בשלב זה עלה השחר, ולאורו נחשפו הצנחנים לעיני החיילים הירדנים הן בבונקרים של הגבעה והן לחיילים ירדניים שישבו במוצב גבעת המבתר. רוב הלוחמים נפגעו וממחלקות שלמות נותרו רק קומץ של לוחמים.

במקביל המשיך הסמ״פ להתקדם בראש עשרה לוחמים בתעלה המערבית. ההתקדמות הייתה איטית וקשה. כל שלושה מטרים ניצב בונקר, שהיה מאויש בלגיונרים שירו אש והשליכו רימוני יד. מעבר לבונקרים, היו מחוץ לתעלה ליגיונרים רבים, שנמלטו מעמדותיהם וירו מבחוץ אל החיילים הישראליים שהיו בתוך התעלות. הסמ״פ החליט לשלוח מקלענים אל מחוץ לתעלה כדי לחפות על הכוח. ראשון יצא המקלען ישראל צוריאל, שחיפה מבחוץ עד שאזלה תחמושתו והוא חזר פנימה. אחריו יצא נפתלי כהן, שחיפה מבחוץ ברובהו עד שנפצע וחילץ את עצמו לאחור. אחריו יצא המקלען איתן נאוה מחוץ לתעלה. מעשה הגבורה של איתן הונצח בשירו של יורם טהר לב, ״גבעת התחמושת״: ״איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה״.

הצנחנים המשיכו הלאה בחיפוי מבחוץ וכבשו את התעלות עד שהגיעו בסמוך לבונקר הגדול. בשלב זה נותרו בצפון הגבעה 11 לוחמים ירדניים. הבונקר הגדול היה עמדת מקלע כבד, יצוקה בטון מזוין בעובי 40 ס״מ. הבונקר היה בנוי חדר בתוך חדר. הצנחנים ניסו לשתק אותו בעזרת מטול רקטות נגד טנקים, ״בזוקה״. אולם שתי פצצות שנורו גרמו נזק מועט בלבד לבונקר. נעשה ניסיון לשתק את הבונקר בעזרת אחד משני הטנקים שפעלו על הגבעה, אך הטנק לא יכול היה להנמיך די הצורך את תותחו כדי לפגוע בבונקר. כוח נוסף שהגיע הביא חומר נפץ שהונח על הבונקר; 16 ק״ג של חומר נפץ הופעלו והבונקר הושמד בבוקר ה-6 ביוני. זה היה סיומו של הקרב.

36 צנחנים נהרגו בקרב זה - 21 בגבעת התחמושת ו-12 בתעלות הקשר המתחברות אל הגבעה. כ-70 חיילים ירדניים נהרגו בהגנה על גבעת התחמושת - כמחצית הכוח שהיה במוצב.

קולטון האריס-מור גדל בקרוואן מתפורר באי קמאנו, וושינגטון. אביו עזב כשהיה פעוט. לאמו היה קשה עם הפרנסה. כמעט ולא היה מספיק אוכל. אז קולטון התחיל לגנוב. בהתחלה זה היה רק הישרדות. הוא פרץ לבתי נופש בזמן שהבעלים היו רחוקים וחי בתוכם ימים שלמים, אכל את האוכל שלהם, ישן במיטותיהם, צפה בטלוויזיה. הוא היה בן 13.

ואז הוא מצא את מדריכי הטיסה. קולטון מעולם לא היה בתא הטייס. לא הייתה לו הכשרה, לא רישיון, לא הדרכה מכל סוג שהוא. אבל הוא גנב מדריכי תעופה מהבתים שאליהם פרץ ובילה מאות שעות במשחק בסימולטור הטיסה של מיקרוסופט. הוא החליט שזה מספיק והוא יכול להטיס מטוס בעזרת הידע שצבר.

המטוס הגנוב הראשון שלו בקושי הצליח להמריא. בשלישי הוא טס ברחבי הארץ בחושך. עד שה-FBI החלו במצוד אחריו, הוא גנב 6 מטוסים, 19 מכוניות, 11 סירות ופרץ ליותר מ-34 בתים בשלוש מדינות. הוא תמיד ביצע את פשעיו יחף. הוא הותיר את עקבותיו בכל זירה בכוונה. ה-FBI הטיל עליו פרס של 10, 000 דולר. הוא נרדף בו זמנית על ידי ה-FBI, ביטחון המולדת, רשויות החוק בקנדה וכוח ההגנה של בהאמה.

80, 000 מעריצים בפייסבוק עודדו אותו. בזמן שנמלט בוושינגטון הוא עצר במרפאה וטרינרית, החליק 100 דולר דרך הדלת עם פתק בכתב יד שבו רשום ״אנא השתמשו בכסף הזה לטיפול בבעלי חיים״. הוא חתם על זה. המעשה האחרון שלו היה גניבת מטוס ססנה באינדיאנה והטסתו על פני האוקיינוס לאיי בהאמה. הוא התרסק בתוך ביצה. הוא המשיך לרוץ. בסופו של דבר המשטרה עצרה אותו בזמן שהיה בתוך סירה בשעה 3 לפנות בוקר. הוא היה בן 19. הוא נידון לשש וחצי שנים בכלא פדרלי.

רשת הסרטים 20th Century Fox רכשה את הזכויות על סיפור חייו בסכום של כ-1. 3 מיליון דולר. ההסכם נועד בעיקר כדי להבטיח שהכסף יועבר כפיצוי לקורבנות הרבים של האריס-מור.

רשת החדשות המקומית של פוקס (Fox 13 Seattle) גם סיקרה בהרחבה את שחרורו מהכלא ואת חייו לאחר מכן.

בגין וחבריו בתא המוות

ביום בו נפטר מנחם בגין, נדהמו כולם לגלות כי בשונה מהמצופה, ציווה בגין כי יקברוהו בהר הזיתים, בצמידות לקבריהם של עולי הגרדום, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני.

בשביל להבין את צוואתו של בגין ז״ל, צריך לחזור בדיוק 79 שנים אחורה מהיום, לליל ב׳ באייר תש״ז.

הייתה זו שעת לילה בתא הנידונים למוות שבמגרש הרוסים בירושלים.

שני בחורים בני עשרים ישבו שם. האחד, מאיר פיינשטיין, ירושלמי, אשכנזי. והשני, משה ברזני, יהודי מבגדד.

שניהם נידונו למוות על ידי הבריטים, והיו אמורים למחרת בבוקר להיות מובלים אל הגרדום.

אבל התוכנית שלהם הייתה אחרת.

הם הסתירו רימון יד בתוך תפוז. והתכנון שלהם היה שכשיבואו הזקיפים להוציא אותם בבוקר לתלייה, הם יתפוצצו יחד עם התליינים.

הם החליטו שאם הם ילכו, לא יובילו אותם כצאן לטבח. אלא הם ילכו כלוחמים, בבחינת ״תמות נפשי עם פלשתים״, כשמשון הגיבור בשעתו.

אך ביום שלפני ביצוע גזר הדין, נודע להם כי בכוונת הרב יעקב גולדמן להגיע בבוקר ולהתפלל איתם לפני התליה, ללוות אותם בדרכם האחרונה.

הם הבינו שתוכניתם עלולה לסכן את הרב, אז הם קראו לו לבוא מוקדם, בלילה. הם נתנו לו תנ״ך עם מסרים אחרונים למשפחותיהם וביקשו ממנו לצאת מהתא ולהתפלל במסדרון.

הוא יצא. והם התחילו לשיר ״אדון עולם אשר מלך״.

ברזני אחז ברימון ביד שמאל. פיינשטיין נצמד אליו, חזה אל חזה כשהרימון בין לבבותיהם.

וכשהם חבוקים, הפעילו את הרימונים, בטרם ישיגם התליין. והפיצוץ הרעיד את הבניין כולו.

כשהבריטים פרצו פנימה, הם מצאו שתי גופות מחוברות זו לזו. לא הצליחו להפריד ביניהם. הם התחבקו חזק מדי.

בגין זכר את הסיפור הזה כל חייו. ובשנת 1981, כשהשדרן דודו טופז בז למחנה הלאומי, וכינה את בני עדות המזרח צ׳חצ׳חים ושין גימלים, בגין הגיב בנאום שנחרט בזיכרון הלאומי:

״בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים! פיינשטיין היה ממוצא אירופי, אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והרב התעקש לבוא להוביל אותם אל התלייה, והם לא רצו לפגוע ברב — הם לקחו בליבותיהם רימון יד. ולחצו! אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים! ״

זה לא היה נאום פוליטי. זו הייתה זעקה אמיתית מהנשמה.

וכשבגין נפטר, אחת עשרה שנים אחרי אותו נאום, הוא כתב בצוואתו:

״יחיאל יקירי, בבוא היום — אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני. ״

לא בחלקת גדולי האומה. אלא ליד שני בחורים בני עשרים.

למה? כי בעיני בגין, הם יוצרו סמל לאחדות ישראל. אשכנזי ועיראקי שלחמו יחדיו למען חירות ישראל, וכשהגיעה שעתם, התחבקו כל כך חזק, עד שאי אפשר היה להפריד ביניהם גם במוות.

היום, 79 שנים מאז אותו בוקר, כמה ישראלים יודעים מי זה מאיר פיינשטיין? כמה שמעו על משה ברזני? כמה מבקרים בקבר שלהם בהר הזיתים?

תפקידנו וחובתנו לוודא שהדור הבא יידע מי היו פיינשטיין וברזני.

לוודא שנבין למה בגין התעקש להיקבר דווקא שם.

כי כששוכחים את פיינשטיין וברזני — שוכחים גם מה אנחנו אמורים להיות. יהודים. אחים. לוחמים. האשכנזי והעיראקי, הפיינשטיין והברזני, יחדיו.

יהי זכרם ברוך ונצור בלבנו לעד. 🕯️

עמיחי אליהו

הגיבור שוויתר על חייו לאחרים

על סיפונה המתפרק של הספינה כינס אלבר קנטי את אשתו רשל ושני ילדיו, מוריס ורג׳י. השעה היתה 5: 00 בבוקר ה-12/12/1940 וסביבם נשמעו זעקות אימה שיצאו מתוך 348 גרונות, מעורבות בקולות חריקה ושבירה מצמיתים של חלקי הספינה שהיו עשויים עץ רקוב. "אתם כולכם יודעים לשחות" הוא צעק להם כדי להתגבר על רעשי הרקע, ו. . . השליך אותם אל המים הקפואים. המרחק אל החוף היה קצר. 100 מטר, אולי 200. אבל הקור העז והים הסוער עשו את השחייה לכיוון החוף בלתי אפשרית. רג׳י קנטי בלעה עוד ועוד מים. הגלים היו עצומים ובמקום אל החוף סחף אותה זרם המים אל מעמקי ים מרמרה. לאחר מאבק אזלו כוחותיה והיא החליטה לוותר ולמות. באותו רגע נשא אותה גל עצום והטיל אותה היישר אל החוף, שם פגשה את אביה שניצל אף הוא. אימה ואחיה לא עלו מתוך המים.

שעות קודם לכן החלו לחדור מים אל בטן ספינת המפרשים, שבהוראת הקפיטן ויקטור איבנוב הטילה עוגן במרחק קצר מהחוף. היעדר מנוע, יחד עם העובדה שהמפרשים הורכבו עליה בצורה שגויה, מנעו ממנו להפוך את כיוון השיט כשהחלה סערה גדולה, והביאו אותו למסקנה מצערת לפיה את הסופה הזו הספינה לא תשרוד. מכשיר קשר לא היה בספינה, כמו גם משאבה שתשאב את המים שעמדו לחדור פנימה, והוא הורה אפוא לעגון אותה במקומה בתקווה שלפחות חלק מ-352 הנוסעים יצליחו לשחות אל החוף כשהיא תתפרק. הוא ידע שרק ל-120 נוסעים יש חגורות הצלה אבל זו היתה דאגתו האחרונה, שכן ממילא החגורות היו ממולאות בנסורת במקום שעם, כך שמגע עם מים יגרמו להן לתפקד כמשקולות במקום כאמצעי ציפה. הספינה היתה אמנם מצויידת בסירת הצלה אחת, אך זו יכלה להכיל שישה אנשים, וכשהגיע הרגע הנכון מיהר הקפיטן לעלות עליה כשהוא מותיר מאחוריו את נוסעיו לגורלם.

השילוב של גלי ים גבוהים וחזקים מצד אחד וספינה תקועה במקומה עשויה עץ רקוב מצד שני היה קטלני. תוך זמן קצר נפער חור בדופן הספינה, חלק מהמים חדרו דרכו, וחלק אחר זרם כאֶשֶד מהסיפון לכיוון מטה. מאות אנשים מבוגרים מצאו את עצמם בקומה התחתונה שקועים במים עד גובה המותניים. הילדים, עניין של אנטומיה, כבר היו שקועים עד הצוואר. זו היתה מלכודת מוות שהדרך לצאת ממנה עברה באחד משני סולמות צרים בגובה של 2. 5 מטר, שעברו יחד דרך פתח אחד של מטר וחצי על מטר וחצי. לא היה סיכוי בעולם שכולם יצליחו לעלות למעלה, ובמקום התפתחה מהומת זעקות מלווה במאבק אלים לחיים ולמוות. מי שהיה קטן או חלש, נדרס על ידי האחרים. מי שהיה מלווה בילד או תינוק, סיכוייו לעלות בסולם התקרבו לאפס. אלו שהצליחו איכשהו לעלות אל הסיפון גילו במהרה כי הוא עצמו מתפרק מעצמת המים (עץ רקוב, כבר אמרתי? . . .) האוחזים בחגורת הצלה חשו אמנם תחושת ביטחון מזוייפת, אך זו עתידה היתה להתנפץ בתוך דקות. רבים מהם לא ידעו לשחות.

בנקודות כאלו מתגלים גיבורים. תוך כדי מאבק הישרדות הבחין אחד מהם, צבי סוזין, בנערה בת גילו בוכה בהיסטריה, כשהיא נדרסת ונדחפת לאחור במאבק על העליה לסולם החיים על ידי אחרים חזקים ממנה. בכוחות שלא ידע שהיו לו הוא הרים את הנערה מעל קהל הנדחפים וזרק אותה כמו שק תפוחי אדמה למעלה אל הסיפון. הוא עצמו היה חזק וצעיר, ומצא את עצמו עומד על הסיפון עטוי בחגורת הצלה שעוד לא ידע שהיא עצמה מלכודת מוות. או אז התגלתה לעיניו אחות של חבר שלא זכתה לחגורת הצלה משלה. צבי לא היסס. הוא נתן לה את חגורת ההצלה שלו, תפס קרש שהתפרק ממבנה השירותים שהיה על הסיפון וקפץ אל המים. הוא לא ידע לשחות. מאחוריו שמע קול פיצוח איום, שסימן את התנתקותו של החרטום מגוף הספינה כשהוא עמוס אנשים, ואת זעקות האנשים שעליו, שגוועו במהירות. אחרי זמן קצר הביט צבי בבעתה בתורן הספינה שנשבר גם הוא, כשהוא מועך בדרכו למצולות אנשים נוספים, ובצריחות איומות שהולכות וגוועות. זה היה אקורד הסיום המצמרר של טביעת ספינת המעפילים שנשאה את השם האירוני "סלבדור" (המושיע).

בדיעבד התברר שהסוף היה צפוי בעיני כל מי שהיה מעורב בהכנת הספינה להפלגה. "בכל רגע גדלה הוודאות שנגיע לקרקעית הים במקום לארץ ישראל" כתב לחברתו מישל פמוקוב, אחד מהצעירים מתנועת "מכבי" שהתנדבו לעזור בהכנת הספינה להפלגה.

הוא לא היה היחיד. מנהל נמל וארנה בדק את הספינה, לקח גרזן והיכה על הדופן. הקרש התרסק. הוא ניסה בעוד מקום וגם הקרש השני התרסק. "הספינה רקובה" פסק המנהל ואסר על יציאתה מהנמל. אבל מפקד המשטרה הבולגרית לא רק שחייב אותו להוציא אותה להפלגה, אלא עוד העמיס עליה 50 אנשים שאפילו המארגנים לא העזו להעלות מפאת עומס יתר. כך יצאה לדרכה ספינה שבמקור היתה אמורה לשאת 120 אנשים צעירים, כשהיא עמוסה ב-352 איש, כשבעים מהם ילדים קטנים והשאר. . . טוב לא חשוב.

מארגני השייט היהודים היו ערים למצב הספינה הרעוע ולהיעדרו של מנוע, והתחייבו לפני הנוסעים כי היא תיגרר על ידי גוררת כדי שלא תהיה נתונה לחסדי הרוח. אז אמרו. . .

בהיעדר גוררת שכמובן לא הגיעה, עמדה הספינה לא פחות משבוע בים שהיה חלק כראי. גוררת אילו היתה שם, יכלה להביא אותה כמעט עד חופי הארץ, בהנחה שלא היתה מתפרקת בדרך.

גם התורכים לא יכלו לרחוץ בניקיון כפיהם. אחרי המתנה של חמישה ימים מחוץ לנמל שלהם, נמאס להם מהאורחת הלא רצויה, והם פשוט גררו אותה אל לב הים ו. . . שיסתדרו היהודים.

אפילו להסתדרות הציונית ולמוסד לעליה ב' היה הרבה מקום לחשבון נפש, אבל זה כבר נושא לסיפור נפרד.

כעת שכבו על חוף כפר הדייגים התורכי סִילִיבְרִיָה 103 גופות שנקברו בחיפזון ללא מצבה, ללא ציון וכמובן ללא זיהוי. 135 אחרים הפכו פשוט לנעדרים. מדהים מכל היה רק לגלות כי העיתונות בארץ התעלמה כמעט לחלוטין מהאסון. מעניין למי היה אינטרס להעלים את הסיפור מהתודעה. 114 ניצולים הגיעו ברובם לארץ אבל גם הם כמעט שלא דיברו. אחד מהם אמר שהוא חשש שלא יאמינו לו אם יתאר את מה שראה ושמע באותו ליל בלהות.

שבע שנים ורבע עברו עד שנשמעה הקריאה "אנו מכריזים בזאת", אבל עוד 13 שנה חלפו לפני שמישהו חשב שאולי יהיה זה רעיון טוב. . . אתם יודעים. . . להביא את שלדי הניספים לקבר ישראל בצורה מכובדת ואולי גם למחוק את החרפה שרבים כל כך היו שותפים לה, אבל עוד שלוש שנים חלפו עד שהספינה "אשדוד" הביאה ארונות עם (כנראה) 103 מתוך 238 האנשים. הם אמנם נקברו בטקס ממלכתי, אבל מישהו לא חשב שראוי יהיה לשים מצבה על קבר האחים. רק כעבור עוד שלוש שנים, אחרי שעצמות החלו לבצבץ מתוך הקרקע, נמצא סוף סוף התקציב שאיפשר להקים מצבה על קבר האחים הגדול.

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אמר הלל הזקן לפני 2, 050 שנה. חמישה מניצולי הסלבדור השתתפו לימים בסרטו המרגש של נסים מוסק. ניכר היה בהם שהם לא רצו לדון אף אחד.

כל שהם חשו היה רק עצב גדול.

הצופן היהודי במקסיקו הקולוניאלית

הצופן היהודי המקסיקני איך הצליחה קהילה שלמה להיעלם מעיני האינקוויזיציה "ניצלתי בחסדי האל הגדולים מיד המצרים האלו, והנה אני כותב כדי להנציח את שמו הקדוש. בלב החשיכה הזו, כשרק אמונתי מלווה אותי, אני משאיר עדות חיה לעמי למען ידעו כי לא נטשנו את תורת משה גם כאשר האש מלחכת את בשרינו." לואיס דה קרבחאל הצעיר

אתם בעיר ניו יורק, והשנה היא 2016. בין פריטי אמנות יקרים בבית המכירות הפומביות "סותביס" מופיע פריט קטן, כמעט בלתי מורגש. בקטלוג הוא מוסווה תחת הכותרת היבשה: "כתב יד דתי קולוניאלי". איש בחדר הממוזג לא מבין שמדובר בפצצה היסטורית מתקתקת, מלבד אדם אחד. אספן וחוקר אמריקאי שמביט בפריט, מזהה את הכתב המיקרוסקופי, והלב שלו מחסיר פעימה. הוא ממהר לדווח לרשויות.

הפריט הזה, ספר זעיר בגודל כף יד שנשדד מארכיוני מקסיקו 84 שנים קודם לכן, הוא לא סתם עוד פריט ארכיוני. הוא הוכחה חומרית, חסינת אש, לסיפור מטורף של הישרדות, בגידה וקודים מחתרתיים שנמשך 300 שנה. כדי להבין מה הספר הזה עשה בניו יורק, אנחנו חייבים לחתוך אחורה בזמן, אל הלהבות של מקסיקו סיטי, 1596.

במאה ה-16, מקסיקו אז "ספרד החדשה" הייתה המקום הרחוק ביותר שאליו כיהודי היה אפשר לברוח. יהודים אנוסים שגורשו מספרד ופורטוגל וסומנו כ״נוצרים חדשים" קיוו למצוא שם נחלה, רחוק מעינה הפקוחה של האינקוויזיציה. אחת המשפחות המשפיעות ביותר הייתה משפחת קרבחאל. אב המשפחה היה מושל מחוז עצום בצפון, קתולי נאמן, אבל משפחתו המורחבת שמרה על המורשת העתיקה שלה וקיימה יהדות מחתרתית אדירה. המנהיג הרוחני היה אחיינו, לואיס דה קרבחאל "הצעיר". לואיס לא היה סתם מאמין הוא נדד בין המושבות, לימד תנ״ך בעל פה, ואפילו מל את עצמו במו ידיו בלב הג׳ונגל באמצעות מספריים חדות כדי לשמור על הברית. אבל החיים הרחוקים במקסיקו היו זמניים…

כדי להבין את גודל האירוע, צריך לחזור לנקודת האפס של השבר הגדול, שנת 1492. גירוש ספרד ולאחר מכן גירוש פורטוגל בשנת 1497 הציב בפני יהודי חצי האי האיברי ברירה אכזרית, המרה לנצרות או גירוש. מאות אלפים בחרו להמיר את דתם למראית עין, הם כונו נוצרים חדשים או מראנוס, אך המשיכו לקיים יהדות במחתרת. חלקם בחר לצאת למקסיקו. האנוסים לא היו קבוצה קטנה ומבודדת. חוקרים מעריכים כי במהלך המאות ה 16 וה 17, הנוצרים החדשים, שחלק משמעותי מהם היו אנוסים פעילים, היוו בין עשרה לעשרים אחוזים מכלל האוכלוסייה האירופית במקסיקו סיטי וביתר ערי המפתח. מדובר באלפי בני אדם שהיוו את חוט השדרה של המעמד הבינוני הגבוה, סוחרים, רופאים, בעלי מלאכה וקציני צבא.

אסטרטגיית הפיזור שלהם הייתה חכמה. במרכז הפיננסי במקסיקו סיטי ובנמלים המרכזיים כמו וראקרוס, הם ניהלו את נתיבי הסחר הבינלאומיים של הכסף והסחורות. במקביל, כדי להקטין את הסיכוי להלשנות, קבוצות גדולות של אנוסים נעו בכוונה צפונה, לעבר אזורי המדבר והספר המרוחקים ביותר, מחוזות כמו נואבו לאון, המקבילים היום לצפון מקסיקו ולמדינות ניו מקסיקו וטקסס שבארצות הברית. שם, הרחק מזרועות השלטון המרכזי, הם הקימו יישובים מבודדים שבהם כל השכנים היו שותפי סוד. האינקוויזיציה המקסיקנית לא הייתה רק גוף דתי קנאי, אלא בראש ובראשונה מערכת בירוקרטית מודרנית, קרה ומתוחכמת להפליא. היא פנתה נגד האנוסים לא מתוך דחף רגעו, אלא באמצעות ניהול קפדני של רישומים, ארכיונים ונהלים משפטיים נוקשים שהפכו אותה לאחד ממנגנוני הרדיפה היעילים בהיסטוריה. מזכיר לכם משהו?

הכוח הגדול ביותר של האינקוויזיציה התבסס על רשת מידע רחבה. אחת לשנה נהגו להקריא בכנסיות את "צו האמונה", רשימה מפורטת של מנהגים חשודים שהציבור הרחב נדרש לחפש אצל שכניו. הציבור תורגל לדווח על כל מי שאינו אוכל חזיר, מי שמחליף מצעים ביום שישי, או מי שאינו מדליק אש בשבת. המלשינים קיבלו חסינות, וזהותם נשמרה בסוד מוחלט מפני הנאשם, מה שיצר אווירה של פרנויה מוחלטת שבה אדם לא יכול היה לבטוח אפילו במשרתיו או בבני משפחתו. השימוש בעינויים לא נועד להעניש, אלא לחלץ הודאות ושמות של שותפי סוד. האכזריות האמיתית שכנה בתיעוד. בחדר העינויים ישב תמיד רשם רשמי של האינקוויזיציה. תפקידו היה לרשום בפרוטוקול כל מילה, כל צעקה, את סוג העינוי המדויק, משך הזמן שלו ואת תגובותיו הפיזיולוגיות של הנאשם. השיטות המרכזיות היו עינוי המים הטבעה מבוקרת, מתיחת הגוף על מתקן עינויים, או הידוק חבלים סביב הגפיים. המטרה הייתה להביא את מערכת העצבים של הנאשם לקריסה מלאה כדי שיסגיר את רשת ההברחה או את הקהילה החשאית שסביבו. האינקוויזיציה במקסיקו הייתה מנגנון בעל מימון עצמי, עובדה שהגבירה את המוטיבציה שלה לפעול נגד המעמד הבינוני והגבוה של האנוסים. ברגע שאדם נעצר, כל רכושו, עסקיו, המטעים שלו וחשבונותיו הוקפאו והוחרמו לטובת בית הדין. בכסף הזה השתמשה האינקוויזיציה כדי לשלם משכורות לפקידים, לממנים ולחוקרים שלה.

המשמעות הייתה פשוטה. ככל שהנאשם היה עשיר יותר ומחובר יותר לנתיבי הסחר, כך גבר האינטרס הבירוקרטי להוכיח את אשמתו, לפרק את האימפריה הכלכלית שלו ולחלק את השלל.

אל תוך המערכת המשומנת הזו נלכדה משפחת קרבחאל, המייצגת את הטרגדיה הגדולה ביותר של העולם החדש. ראש המשפחה היה לואיס דה קרבחאל הזקן, איש צבא קונקיסטאדור (כינוי לחייל, חוקר ולוחם בחיל החלוץ של האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית), ממוצא יהודי שהצליח לזכות באמונו המלא של מלך ספרד, פיליפ השני. המלך העניק לו זיכיון מלכותי יוצא דופן להקים ולמשול במחוז נואבו לאון, שטח עצום בצפון מקסיקו של היום. המושל הזקן קיבל אישור מיוחד להביא עמו מתיישבים מבלי לבדוק את עברם הדתי או את טוהר הדם שלהם, כפי שהיה נהוג בספרד. הוא ניצל זאת כדי להביא איתו את אחותו פרנסיסקה, בעלה וילדיהם. המושל עצמו היה קתולי נאמן, אך משפחתו המורחבת שמרה בסתר על יהדותה באדיקות ובקנאות. האינקוויזיציה סימנה את משפחת המושל כיעד אסטרטגי, שכן פגיעה בהם פירושה היה החרמת הון עתק והפגנת כוח מוחלטת של הכנסייה. המעצר הראשון של המשפחה התרחש בשנת 1589. הם עונו קשות, אולצו להתחרט בפומבי ושוחררו תחת פיקוח הדוק. אך לואיס ומשפחתו לא נרתעו וחזרו מיד לקיים מצוות בסתר ולנהל את הרשת.

לאחר המעצר השני בשנת 1595, חוקרי האינקוויזיציה הבינו שלואיס הוא המוח הרוחני, אך הם סימנו את אחיותיו, ובמיוחד את איזבל, כחוליה החלשה במערך ההגנה. התיאורים בארכיון הלאומי של מקסיקו מפרטים כיצד האחיות נקשרו למיטות המתיחה. תחת לחץ החבלים המהודקים ועינוי המים, כשהן בבידוד מוחלט ובחשיכה, החוקרים לא הרפו עד שחילצו מהן הודאות. איזבל, שהייתה שבורה פיזית ונפשית, החלה לנקוב בשמות. היא תיארה בדמעות כיצד אחיה לואיס קרא בפניהם מתוך ספרי דת אסורים וכיצד המשפחה כולה חגגה את יום הכיפורים במחתרת. ההודאות הללו לא רק חרצו את דינה של המשפחה, אלא הובילו לגל מעצרים המוני ששיתק את הקהילה כולה. הבוקר של השמיני בדצמבר היה אירוע שיא עבור השלטון הספרדי במקסיקו סיטי. הכיכר המרכזית, הזוקאלו של ימינו, הוסבה לבמת ענק. אלפי אזרחים, אנשי כנסייה, חיילים ופקידי ממשל גדשו את המקום באווירה של קרנבל דתי אכזרי.

התיאור התיעודי מפרט את סדר המצעד: משפחת קרבחאל הובלה החוצה ממתקני הכלא כשהם יחפים. הם הולבשו ב״סנבניטו", אותם גלימות קלון צהובות ועליהן מצוירים צלבים אדומים, להבות הפונות כלפי מעלה עדות לכך שדינם הוא שריפה ודמויות של שדים. לראשם נחבשו כובעים מחודדים גבוהים שעליהם נכתבו חטאיהם. לואיס הצעיר צעד כשהוא מחזיק בידו ספר תהילים, מנסה לשמור על קשר עין עם אמו ואחיותיו כדי לחזק את רוחן ברגעיהן האחרונים. על הבמה, מול ההמון המשוחרר, הוקראו גזרי הדין הארוכים של כל אחד מבני המשפחה. המושל הזקן, שהיה אמור להיות שם, כבר לא היה בין החיים. הוא מת חודשים ספורים לפני כן בצינוק, מבודד ומנושל מכל תאריו ונכסיו, לאחר שצפה באימפריה שרקם קורסת לתוך האש. הנוהל המקובל של האינקוויזיציה קבע כי נאשמים שמתוודים על חטאיהם ברגע האחרון ומקבלים על עצמם את הנצרות, זוכים ל״חסד": הם נחנקים למוות באמצעות חבל (מכשיר הגארוט) לפני שהאש מופעלת, כדי לחסוך מהם את ייסורי השריפה בעודם בחיים.

הרשמים מציינים כי אמו ואחיותיו של לואיס נחנקו בצורה זו על הבמה לעיני כל. לגבי לואיס הצעיר, העדויות חלוקות, ישנם מקורות המציינים כי הוא סירב להתכחש לאמונתו עד השנייה האחרונה ועל כן נשרף כשהוא בהכרה מלאה, וישנם מקורות הטוענים כי גם הוא עבר חנק לפני שהלהבות כילו את גופו. לאחר מכן, הועלו הגופות אל המוקד הגדול, ואפרם של בני המשפחה פוזר כדי שלא יישאר מהם כל זכר.

מה שהאינקוויזיציה לא ידעה, זה שבאותם רגעים ממש, בתוך בטנת בגדיו של לואיס שנשרפו, או בין הניירות שהוחרמו מתאו, נשמר הספר הזעיר שלו. הם חשבו שהם השמידו את הראיות, אך התיאור היבש שלהם בפרוטוקולים, יחד עם הכתב המיקרוסקופי שלו, הפכו לכתב האישום ההיסטורי נגדם. לאחר ההוצאה להורג של משפחת קרבחאל, עוזרי בית הדין נכנסו לנקות את תאי המעצר ולמיין את החפצים שהוחרמו. בין הניירות, הבגדים המשומשים והשברים, הם מצאו את הספר הזעיר של לואיס הצעיר. הרשמים פתחו את פנקס העור הקטן, בגודל כף היד, וראו שם כתב לטיני וספרדי מיקרוסקופי, צפוף ומדויק, שכלל תפילות, את עשרת הדיברות ואת סיפור חייה של המשפחה. הם תייקו את הספר בתוך תיק המשפט הרשמי של המשפחה, כרכו אותו בעור, והניחו אותו על מדפי הארכיון של האינקוויזיציה במקסיקו סיטי. הם היו בטוחים שהתיק סגור, שהספר קבור, ובכך בא הקץ על הניסיון לקיים יהדות בעולם החדש.

כדי להחזיק מעמד במשך שלוש מאות שנים ללא ספרי קודש, ללא בתי כנסת ממוסדים וללא כל קשר עם קהילות יהודיות בעולם החיצון, האנוסים נדרשו לפתח שיטת פעולה תרבותית ייחודית שהפכה את הדת המוכרת למערכת סמויה מן העין. המצוות הפיזיות עברו תהליך של הסוואה קפדנית. השבת נשמרה בתוך חללים סגורים, כאשר נשים הדליקו את נרות השמן עמוק בתוך ארונות הבגדים או בתוך כדי חרס כדי שהאור לא ייראה מחלונות הרחוב ולא יעורר את חשדם של פקחי השלטון. חגים כמו חנוכה הוסוו באמצעות משחקי קובייה והימורים בסביבונים מקומיים, משחקים שנקראו טופו, כדי שכל מי שיציץ פנימה יחשוב שמדובר במפגש חברתי תמים. הבשר נשחט בחשאי בלילות, וההימנעות מאכילת חזיר, שהייתה סימן הזיהוי המרכזי של היהודים בעיני פקידי הדת, תורצה בפני השכנים והמשרתים כאילוצי בריאות, רגישות אישית או מחלה.

הטקסטים עצמם עברו שינוי מבני. מאחר שכל פיסת נייר עם אותיות עבריות הייתה גזר דין מוות מיידי, התפילות תורגמו במלואן לספרדית. כדי להגן על המתפללים, הן שונו קלות ונוספו להן ביטויים שנשמעו כמו תפילות קתוליות קלאסיות. נעשה שימוש מוגבר במזמורי תהילים, שהיו מקובלים גם על הכנסייה, והתפילות הללו הועברו בעל פה, כמסורת סודית מאם לבת.

מנגנון אבטחת המידע החשוב ביותר היה קוד השתיקה המשפחתי. הילדים בבתים אלו גדלו כקתולים לכל דבר, הלכו לכנסיות והוטבלו כדי שלא יעוררו שום חשד בסביבה. ההורים לא גילו להם דבר על מוצאם מחשש שמא הילדים יפלטו מילה לא במקום מחוץ לכותלי הבית ויסגירו את כל השושלת. רק כאשר הנערים או הנערות הגיעו לגיל מצוות, סביב גיל שתים עשרה או שלוש עשרה, הם נלקחו לחדר אחורי ומבודד. שם, בטקס אינטימי ומפחיד, נחשף בפניהם הסוד המשפחתי והם הושבעו לשמור עליו בחייהם.

ככל שהאינקוויזיציה הידקה את אחיזתה במקסיקו סיטי, האנוסים הבינו שהדרך היחידה לקיים את אורך חייהם היא להתרחק פיזית ממרכז השלטון. הפתרון הגיאופוליטי שלהם היה יציאה אל הספר, לעבר אזורי המדבר הקשים והמרוחקים של צפון מקסיקו. הדוגמה המובהקת ביותר לאסטרטגיה זו היא הקמת העיר מונטריי, בירת מחוז נואבו לאון. העיר נוסדה ברובה על ידי משפחות של נוצרים חדשים ואנוסים, תחת הנהגתו של המושל לואיס דה קרבחאל הזקן. המרחק העצום ממרכז השלטון במקסיקו סיטי העניק למתיישבים הגנה טבעית. במדבריות הצפון לא היו כנסיות בכל פינה, ולא היו פקידי ממשל שבדקו את תכולת הסירים בבתים.

האנוסים בצפון הקימו רשת של יישובים חקלאיים ומסחריים מבודדים שבהם כל השכנים היו למעשה שותפי סוד וקרובי משפחה. מבנה זה אפשר להם לשלוט בנתיבי המסחר הצפוניים, להקים תעשיות בקר, ולבנות עושר כלכלי אדיר שהיה מוגן יחסית מפני החרמות הרכוש של בית הדין המרכזי. הפחד מאימת השלטון היה כה מושרש, שגם כאשר האינקוויזיציה בוטלה רשמית בתחילת המאה ה 19, המשפחות המשיכו לנהל את חייהן במחתרת, והסוד המשיך לעבור מדור לדור כקוד גנטי ותרבותי קבוע.

בסוף המאה ה 20 ובתחילת המאה ה 21, שלוש מאות שנים לאחר שהלהבות של משפחת קרבחאל כבו, החל גל של גילויים בדרום מערב ארצות הברית ובצפון מקסיקו. אלפי אנשים נוצרים קתולים, שחיו במדינות כמו ניו מקסיקו, טקסס ובמחוזות צפון מקסיקו, החלו לשים לב למנהגים מוזרים שראו בבתי הוריהם ובתי סבתותיהם, מנהגים שלא תאמו את הנצרות הקלאסית. הם גילו שבמשפחותיהם נהוג לכסות מראות בזמן אבל, לקבור את המתים במהירות רבה בתוך עשרים וארבע שעות ללא סממנים קתוליים, וכי סבתותיהם מקפידות להדליק נרות בימי שישי בערב בתוך ארונות או כדים, ולשטוף את הבית באופן יסודי לקראת סוף השבוע.

התפנית המדעית הגדולה הגיעה עם כניסתן של בדיקות הדי אן איי המודרניות. אלפי היספנים באזורים אלו שביצעו בדיקות גנטיות נדהמו לגלות כי בדמם זורמים אחוזים גבוהים מאוד של מוצא יהודי ספרדי, המזוהה ישירות עם מגורשי ספרד 1492. המדע המודרני חשף את מה שהאינקוויזיציה ניסתה למחוק בכל כוחה.

כאשר הספר נשדד מהארכיון הלאומי של מקסיקו בשנת 1932, פקידי הממשל והיסטוריונים היו בטוחים שהעדות המוחשית ביותר לגבורת האנוסים אבדה לנצח. הפנקס הזעיר, שנכתב בצינוק והוחבא בבטנת בגדיו של לואיס הצעיר, עבר מיד ליד בשוק השחור של אספני העתיקות העולמי, הרחק מעינו של הציבור. ואז הגיעה שנת 2016. בחדר המכירות הממוזג של בית המכירות הפומביות סוזביס בניו יורק, הועמד הפריט למכירה תחת כותרת מעומעמת שלא חשפה דבר מחשיבותו. אולם, חוקר ואספן אמריקאי בעל עין חדה, שהכיר את תולדות משפחת קרבחאל, זיהה את כתב היד המיקרוסקופי ואת תוכן התפילות. הוא הבין מיד כי מדובר ביומן האבוד והתריע בפני הרשויות כי מדובר בנכס לאומי גנוב.

בעקבות הגילוי, נכנס לתמונה פילנתרופ אמריקאי שרכש את הספר במטרה אחת, להשיב את הגזלה לבעליה החוקיים. בטקס דיפלומטי וממלכתי, הועבר הפנקס הזעיר בחזרה לידי ממשלת מקסיקו, 84 שנים לאחר שנעלם. כיום, הספר מוצג במוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה במקסיקו סיטי. כאשר המבקרים עומדים מול ויטרינת הזכוכית ומביטים בדפים הצהובים ובאותיות הזעירות ששרדו את שיני הזמן, הם מבינים את המשמעות העמוקה של הסיפור כולו. הספר הזה הוא הוכחה חומרית לכך שהאינקוויזיציה נכשלה. היא הצליחה לשרוף את בני משפחת קרבחאל בכיכר העיר, אך היא לא הצליחה למחוק את המילים שלהם. היומן שנתפר בבטנת הבגד הפך לכתב האישום הסופי נגד רודפיו, וסגר מעגל היסטורי מטורף שהתחיל בלהבות של שנת 1596 והסתיים בניצחון המדע, הזיכרון והארכיאולוגיה במאה ה 21.

כיום, הקהילות הללו, המכונות בני אנוס, עוברות תהליך רחב של התעוררות ושיבה לשורשים. רבים מהצאצאים מקימים קהילות יהודיות חדשות, לומדים עברית, עוברים תהליכי גיור רשמיים, וחלקם אף עולים למדינת ישראל. בכך הם סוגרים מעגל היסטורי יוצא דופן, ומוכיחים כי למרות שהאינקוויזיציה הצליחה לשרוף את בני האדם בכיכר העיר, הקוד התרבותי והגנטי שהוצפן במדבר שרד את מכונת הרדיפה וניצח את ההיסטוריה.

תודה על הקריאה! אם אהבתם אתם מוזמנים ללחוץ לייק ולשתף אחרים.

המזל והגורל במגרש הכדורגל

על מזל וחוסר מזל. . .

בשנת 1998, קבוצת כדורגל שלמה נהרגה מפגיעת ברק במהלך משחק באפריקה, בעוד שהקבוצה היריבה יצאה ללא פגע לחלוטין.

האירוע המוזר והטרגי התרחש במהלך משחק כדורגל ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. עדי ראייה סיפרו כי מכת ברק חזקה פגעה במגרש במהלך סופה וגרמה לכאוס בקרב השחקנים והצופים.

על פי דיווחים, כל 11 השחקנים בקבוצה אחת נהרגו במקום, בעוד שחברי הקבוצה היריבה שרדו את האירוע ללא פציעה חמורה. האירוע המזעזע התפשט במהירות בתקשורת המקומית והפך לאחת הטרגדיות הספורטיביות המוזרות ביותר שדווחו אי פעם. מה שהפך את הסיפור למטריד עוד יותר היה העובדה שנראה שרק צד אחד נפגע. בכמה קהילות, שמועות על קללות והסברים על טבעיים החלו להסתובב כמעט מיד.

עם זאת, מומחים מציינים כי ברק יכול להתנהג בצורה בלתי צפויה, וגורמים כמו מיקום השחקנים, תנאי הקרקע, לחות ומוליכים יכולים לפעמים לגרום להשפעותיו להתפזר באופן לא אחיד על פני אזור. עד היום, התקרית נותרה אחת מאסונות הברקים המוזרים והמטרידים ביותר שנקשרו אי פעם לאירוע ספורט.

הטיול שלא הסתיים בשלום

כחיפאי העובד במרכז לפעמים אני מעדיף לחזור הביתה דרך כביש 4. קסם מיוחד ישנו למקטע הלפני אחרון שלו, הידוע ככביש הבננות. לנו החיפאים אומר הכביש — הגעת הביתה, הכל בסדר, היום שחלף ואירועיו בטלים בשישים.

אבל כאשר עוברים את מושב הבונים מתוך השלווה הכללית צצה לה ההתרעה ככה בשקט, בצד, ומזכירה שאין זה מובן מאליו לחזור הביתה בסוף היום.

בבוקר יום ה׳ 11 ליוני 1985 התיישבה מנהלת חטיבת הביניים ברנר שבפתח תקוה ושאפה מנת אוויר גדולה מאד לחיקה. זה עתה היא השלימה את המבצע הלוגיסטי המורכב של הוצאת שכבת כיתות ז׳ לטיול השנתי. היא לא ידעה אז שאלו רגעי השלווה האחרונים שתדע בשבועות הקרובים. משום גודלה של השכבה — 12 כיתות — השכבה חולקה לארבעה גושים, שכל אחד מהם סייר במרחב אחר במרחב חוף הכרמל והעמקים. לעת הערב תוכנן ריכוז של השכבה על שפת הים לטקס בר מצווה של הבנים ומשם הביתה עייפים ומרוצים.

כיתה ז׳ 12 נסעה בגוש של חוף הכרמל בשני משיירת ארבעת האוטובוסים.

בשעה 08: 45 ניסתה השיירה לעבור את מפגש הכביש לשמורת החוף שאז היה דרך עפר כבושה ומסילת הרכבת. כיוון שהמחסומים והרזמורים לא היו, המעבר היה תלוי אך ורק בשיקול דעתו של נהג הרכב העובר. האוטובוס עבר בשלום את מפגש המסילה. האוטובוס השני של ז׳ 12 ניסה לעבור, אך מסיבות שלקחה עימה לקבר הנהגת רות דוידוביץ׳ לא הצליחה להשלים את המעבר. מאוחר מדי, קרוב מדי, הבחינו התלמידים ברכבת שנסעה מחיפה לתל אביב וזעקו לשווא לנהגת שתמשיך בנסיעה. כך גם הייתה מנת חלקו של נהג הרכבת. הרכבת — מפלצת פלדה ששקלה מאות טונות — הטיחה באוטובוס התקוע במסילה את מלוא משקלה הקינטי.

מהמרפסות בזמן הקפה של הבוקר ראו לזוועתם חברי המושב "המון ילדים עפים באוויר". לאיש לא היה ספק על טיבו של האירוע. כאחוזי אמוק רצו החברים לזירת האירוע. המראה היה מזעזע. כל נוסעי האוטובוס נפגעו. עשרות ילדים היו שרועים על הקרקע במרחקים שונים. היו ילדים שמעוצמת הפגיעה עפו למרחקים של 30 עד 50 מטרים. האוטובוס הועף למרחק של כ־40 מטרים. מנוע האוטובוס, מרצדס גרמני מסיבי, נעקר כחוט עפיפון ממקומו וע ף למרחק של כמעט 100 מטרים. הרכבת עצמה נעצרה לבסוף במרחק של כ־200 מטרים, ומעוצמת הבלימה שקעה בצידה הימני. נוסעיה, ברובם חיילים, רצו אף הם לזירת האירוע ומיד החלו בפעולות עזרה ראשונה.

כוחות ההצלה הגיעו במהירות. מד״א פתח בזירת האירוע בית חולים שדה, וגם כיום, יותר מ־40 שנים אחרי הנהלים של מד״א להקמת ופרישת בית חולים שדה, נותרו בדיוק כפי שהותוו אז בזירת התאונה.

התאונה המחרידה גבתה את חייהם של 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה אסתר גץ, האם המלווה שלי מנדלוביץ׳, שנלוותה לביתה מירב שנהרגה אף היא, והנהגת.

בינתיים נפוצה בעיר השמועה אודות התאונה. מאות אנשים, אחוזי חרדה — הורים, אחים, קרובי משפחה אחרים — מיהרו לבית הספר לברר אודות גורל ילדיהם. המחזות היו קשים גם שם. היו הורים שאיבדו לחלוטין שליטה על עצמם. עשרות הורים התעלפו, התמוטטו, צעקו וזעקו. פניקה והיסטריה. למיון של בית החולים בלינסון הגיע אבא אחד שעבר אירוע לבבי. המיון של בית החולים השרון סגר את שעריו לחולי שגרה ונערך לקלוט עשרות ומאות הורים.

בחשאי, מהשער האחורי, הוציאו מורה אחד. היות ורשימות ההרוגים והפצועים לא היו מלאות, הילדים זוהו בשמות שונים. הוטלה על האיש הנוראה שבמשימות לנסוע למכון הפתולוגי באבו כביר ושם לזהות כראוי את ההרוגים. לאחר השלמת המשימה הסתלק המורה עוד באותו הלילה ומאז לא נראה עוד.

אפילוג:

עברו כבר מאז 40 שנה.

1. נסיבות התאונה נותרו סתומות עד עצם היום הזה.

2. רבע מהורי הילדים ההרוגים כבר אינם בחיים. בנתון זה שייכים הורי המחנכת, שורדי שואה שנפטרו בזה אחר זה משברון לב, ואחד ששילח ידו בנפשו לפני מספר שנים באתר התאונה.

3. עד התאונה הייתה הרכבת בקרקעית של סולם העדיפות של משרד התחבורה. כעת ניגשו לסלול כיאה דרכי העפר שפגשו במסילות. החלו בתהליך להחלפת הקרונות הישנים משנות ה־50. מפגשי המסילות שולטו ורומזרו. חוקי התעבורה שונו וניתנה זכות הקדימה לרכבת. והוחמר העונש לפורצי מחסום רכבת והוגדל להם גם מספר הנקודות.

המבריחים והעולים הבלתי חוקיים

בית בזלת ישן בן שתי קומות, הידוע בשם בית המכס, מלווה בנאמנות כבר שנים רבות את מי שעצר לתדלק בתחנת הדלק של ראש פינה בדרך למילואים, וסתם את מי שביקש לעלות לאצבע הגליל דרך ראש פינה.

למה מכס ולמה דווקא בראש פינה?

הפסקת העליה עקב הספר הלבן של הלורד פספילד ב-1930 יצרה תסיסה במחנות החלוץ במזרח אירופה. תרופה חלקית נמצאה בכך שפותחה שיטה לכניסה בלתי חוקית לארץ באופן רגלי, כלומר רכשו כרטיסי שייט לביירות, משום שבאמצעות מבריחים ערבים בשכר הובילו עד לגבול. בגבול עצמו התחלפו המבריחים במבריחים ערבים אחרים שהבריחו את המעפילים ארצה בשני צירים עיקריים: האחד שהוביל לקיבוץ כפר גלעדי והשני הוביל לראש פינה. מאוחר יותר שגברה מצוקתם של יהודי סוריה ולבנון, גם הם הוברחו רגלית ארצה.

בצד הארץ ישראלי של הגבול המתינו מורי דרך מבני הישובים הנ״ל. העולים הוברחו לישובים הנ״ל ושם הוסתרו תקופה ידועה לצורך החלפת כוחות ושידרוג המראה החיצוני למראה חיצוני יותר של בני המקום, ומשם הוברחו שוב לפנים הארץ. בכל זאת בחיפה או בתל אביב היה לעולה בלתי לגאלי הרבה יותר קל להתערות באוכלוסיה.

בישובי הגליל של ימי המנדט, מתוך התייחסות למקומם ולסביבתם, הקפידו מאד על לימודי השפה הערבית.

על כן, על מנת לשבש את ההעפלה הרגלית, על אף ריחוקה של ראש פינה הן מהגבול עם לבנון והן מהגבול עם סוריה, הקימו הבריטים ב-1930 את בית המכס, כשמו כן הוא לגביית המכסים והעניינים הפורמליים בטרם מעבר הגבול.

בהתאם לכך הקפידו הבריטים על כך שהפרוסנל ששירת בתחנה יהיה תמיד אנגלו-ערבי. אלו בדרך כלל היו בני המשפחות הערביות המיוחסות של צפת, אנפנדים קטנים שכאלה. משום שמלבד ירושלים הייתה צפת הנאמנה בערים הערביות למופתי, ובתור שכאלה עד מהרה פשטה בקרבם תופעה של דרישות טבות הנאה מהמעפילים, שחיל הספר לא התקשה לאתרם עקב כושרם הלקוי בדרך כלל, תמורת העלמת עין. לרוב היה מדובר בדרישות כספיות, ונשים בדרך כלל נדרשו לטובות הנאה מיניות. באמצע שנות ה-40 הגיע מספרן של הבנות הללו לעשרות רבות. נתון בלתי נסבל.

לטיפול באנשים האלה וכל מיני בוגדים וכאלה ואחרים הקימה ההגנה את היחידות המיוחדות. במרחב חיפה פיקדו על היחידות בזה אחר זה האחים לבית צסיס, ואחריהם גיבור ישראל יוחאי בן נון.

משהגיע דיווח שכזה על פקיד כזה או אחר נהגו להכין תיק עליו, לעקוב אחריו, לחטוף אותו, ובמקום מבודד על מנת להשיפלו בשם כבודן של הבנות, להלקות אותו (עונש משפיל במיוחד), ולסיום, מתוך ההיכרות בחשיבות כח הגברא בתרבות הערבית, לסרסו.

שנים אחר כך, בנסיבות שונות, נדרשו יוצאי היחידות המיוחדות להיזכר בפועלם. איש מהם לא הביע חרטה או פיקפוק במעשיו.

על מפקד צוללת מבריק שהשמיד אף רכבת אויב

על מפקד צוללת מבריק שהשמיד אף רכבת אויב

בהמשך לסדרת הפוסטים אודות הצוללת במלחמת העולם השנייה, השבוע נעסוק בעלילותיה של הצוללת האמריקאית USS 220 Barb ובעלילותיו של מפקדה שנודע בכל ה־USNAVY כולו. ה־Barb הושקה באפריל 42 ונשלחה כמקובל לשייטת 50, שעסקה באטלנטי באימוני והכשרת ציוותי צוללות. במסגרת זו נשלחה הצוללת גם לים התיכון לסייע לבעלות הברית בחזית צפון אפריקה, אך למזלה הרע בכל חמישה סיורי המלחמה שביצעה, לא להטביע הצוללת אף לא ספינת אויב אחת. ראש המבצעים בצי שהבין כי בים התיכון אין יותר מידי מטרות לצוללות, הורה להעביר את שייטת 50 לאוקיינוס השקט שבו המלחמה צברה באותה עת תאוצה.

בסיורה השישי והשביעי שכבר בוצע מנמל פרל הארבור, "הצליחה" הצוללת "בארב" לפגוע בשתי ספינות אויב אך לא הצליחה להטביען. השינוי המתבקש במצבה המוזר למדיי של הצוללת, ארע במאי 44 כשמונה לה מפקד חדש בשם יוג׳ין בנט פלקי. פלקי זה התגלה מייד כטורף על. הבחור היה אמיץ ומקורי באופן מיוחד ומהר מאוד, כבר היה מוכר בצי בשם שדבק בו: "לאקי פלקי."

תחת פיקודו של פלקי בוצעו סיורים רבים (ממספר 8 ואילך) ובכל אחד מאלו צברו פלקי וציוותו עוד ועוד ספינות אויב טבועות, ובכלל זה אף נושאת מטוסים אחת. פלקי היה כל כך התקפי בגישתו, עד שכאשר ספינות הצי הקיסרי לא הופיעו להילחם, הוא החליט להביא את הקרב אל ביתם. כך עשה פלקי כשחדר לנמל "נאמקוואן" — נמל מים רדודים וממוקש שלא היה אודותיו מפות או מידע חיוני אחר. שם בהפגנת אומץ רב, הוא העלה את הצוללת על פני המים ולחם בספינות שעגנו סביבו. שלוש ספינות טובעו ועוד שלוש נשרפו כליל. על פעולה זו קיבל פלקי את מדליית הכבוד ואף הצוות עוטר (כפי שאפרט בהמשך).

בשלב זה המלחמה כבר נטתה בברור לצד ארה״ב והצוללות האמריקאיות התקשו יותר ויותר למצוא טרף כבעבר, בעיקר משום שהספינות היפניות הפליגו עתה בד״כ בלילות ובקרבה רבה לחופיי יפן. מאידך ומסיבה זו בדיוק, היפנים ריכזו כוחות רבים בקרבת החופים (בעיקר תותחי חוף, מטוסים וקורבטות ללוחמה בצוללות) ואכן מרבית הצוללות שאבדו לאמריקאים, טובעו בקרבת איי הבית של יפן. למרות זאת לא איש כפלקי יירתע מסיטואציה חדשה זו, נהפוך הוא. פלקי החל מסתובב לאורך החופים היפניים ולא אחת גם במים רדודים שהוגדרו "כלא ראויים לשייט צוללות."

ביולי 1945 סייר כדרכו פלקי והצוללת "בארב" במפרץ "פיישנס" שליד "סחלין" של היום שבחוף המזרחי. את תשומת ליבו תפסה מסילת ברזל שרכבות רבות נסעו בה. פלקי הבין את חשיבותן של רכבות אלו שהובילו לתפיסתו אמצעי לחימה רבים. הוא "התנחל" במים הרדודים מול המסילה ולמד את התנועה בה במשך שלושה ימים תמימים. כל אותו הזמן שבר פלקי את ראשו כיצד אולי בכל זאת אפשר יהיה לעצור את תנועת הרכבות מבלי שהצוללת תיחשף לאש יפנית.

אחד מאנשי הצוות, בחור בשם סנדרס, הציע להשתמש באחד המטענים לטיבוע עצמי של הצוללת, מאלו שנועדו למנוע את נפילתה בידי האויב בעת מצוקה. כל מטען כזה הכיל 25 ק״ג חומר נפץ, אולם לא נמצאה דרך שתאפשר את פיצוץ המטען על המסילה בדיוק שהרכבת תעבור מעליו. הפיתרון הגיע במפתיע מחשמלאי בצוללת שעבד בעברו בחברת רכבות בארה״ב. לדבריו, כשקטר רכבת עובר על פסי המסילה, משקלו הרב גורם לפסים לשקוע/לרדת בד״כ כ־2-3 מילימטרים. על כן הוא הציע לחבר את המטען למיקרוסוויץ שיונח מתחת לפס המתכת במסילה, ומשקל הקטר יפעיל כך את המטען.

מפקד הצוללת פלקי אימץ ואישר את הרעיון. הוא בחר 8 אנשי צוות שיצאו מהצוללת בשתי סירות גומי, יניחו את המטען וישובו לצוללת בהנחה שכל זה יתבצע לפני מעבר ופיצוץ הרכבת. המשימה נקבעה ליום ה־23 ליולי, שבו הלילה אמור היה להיות ללא ירח. פלקי הצליח להביא את הצוללת עד למרחק של כ־900 מטר מהחוף. בהומור הנוקב שלו אמר פלקי לשמונה כשירדו לסירות הגומי: "אם תיתקעו, תפנו לכיוון סיביר (רוסיה) — זה בערך 130 מייל צפונה. עקבו אחרי רכסי ההרים. בהצלחה."

בפקודות שקיבלו השמונה לכ״א מהם הוגדר תפקיד/אחריות (כגון שמירה על הסירות, חסימת תגבורת לאזור וכד'). בכל אופן נאמר להם שבהנחת המטען יעסוק בפועל רק אחד מהם (מחשש לתקלה שתביא לפיצוץ מוקדם). בפועל היה צורך לחפור ומהר מקום עבור המטען שיונח מתחת לפס המתכת, ולכן ארבעה מאנשי הכוח עסקו בכך וגם נותרו לצפות בהטמנת המטען וחיבורו למיקרוסוויץ. לשמונה היה ברור כי הצוללת תמתין להם רק עד רבע שעה לפני אור ראשון, מחשש שאחר כך הצוללת כבר תתגלה ותותקף.

לתדהמתם הרבה לפתע הגיח קטר (ללא קרונות) ששעט לעברם, אך למזלם הרב הוא חלף אותם לפני שעלה בידם לחבר את המטען למגעי המיקרוסוויץ.

כשהשמונה כבר היו בדרכם לצוללת וחתרו במרץ במשוטים, לפתע נשמעה מרחוק שריקה שהעידה על רכבת מתקרבת. פלקי לא חשב פעמיים וכרז לאנשיו בסירות הגומי באמצעות מגפון שאחז בידו, וכך אמר למעשה צעק: "תחתרו כמו מטורפים, כמו השטן! אנחנו עוזבים! ! !"

השמונה אכן חתרו בטרוף והגיעו לצוללת ממש כשהתחולל פיצוץ אדיר. חלקי הקטר התפזרו עשרות מטרים סביב, ו־15 קרונות עמוסים התרסקו ונערמו זה על זה. הצוללת נסוגה מיד לאחור, לעומק שיאפשר לה צלילה והסתתרות. לא בכדי דבק בפלקי כינוי נוסף והוא: "רוח הרפאים הדוהרת של חופי יפן."

כאמור פלקי נודע בחיל הים של ארה״ב כאחד ממפקדי הצוללות הבולטים והמצטיינים ביותר, ולמעשה תפס את המקום השני בהישגיו בכל צי הצוללות, כאשר טיבע לא פחות מ־25 ספינות (ובהן גם אוניות מערכה ונושאת מטוסים), בנפח כולל של 179, 700 טון, וכל זאת בשלוש וחצי שנות שירות בלבד. הצוללת "בארב" זכתה גם היא ב־4 עיטורי יחידה נשיאותיים, אות הצטיינות יחידתי של הצי ו־8 עיטורי כוכבי קרב. גם צוות הצוללת גרף עיטורי הצטיינות לרוב, ובהם 6 צלבי צי, 23 כוכבי כסף, 23 כוכבי ארד ומדליית כבוד.

אולי העיטור החשוב ביותר הוא דווקא זה שלא ניתן לאיש מצוות הצוללת, והוא עיטור "לב הארגמן" — עיטור המוענק רק למי שנפגע או נפל בקרב, וכאלה כאמור לא היו לאורך כל שלוש וחצי שנות פעילותה של הצוללת ו־12 סיורי הלחימה שביצעה "בארב."

עוד קודם ל״טיבוע" הרכבת היפנית, זכה פלקי במדליית הכבוד — העיטור הצבאי הגבוה ביותר בכוחות המזוינים של ארצות הברית. בנוסף קיבל פלקי 4 צלבי חיל הים (הישג נדיר בפני עצמו) ומדליית השירות המצטיין. לימים כתב פלקי ספר בשם Thunder Below בו העלה את זיכרונותיו וחוויותיו מתקופת המלחמה. בשנת 72 פרש פלקי מהשירות בחיל הים בדרגת תת אדמירל.

בתמונה: הצוללת בארב USS 220 (בפינה למעלה תמונת מפקדה "לאקי פלקי"). בתמונה השנייה כריכת ספרו של פלקי.

זהו פוסט מהבלוג: "היסטוריה צבאית ותעופתית עם דודי ירון."

הדבקות בה׳ דרך תפילין

כאשר נכנס הרב הקדוש רבי איציקל פשעוורסקער זצוק״ל לעול המצוות, בא להיכלו של הרב הקדוש משינאווא, והלה הניח לו תפילין.

אמר לו השינאווער: בני! כשתכרוך על ידך את רצועות התפילין, אל תמנה אותם לפי מספרים, אלא לפי המילים שבפסוק (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" — שבע מילים כנגד שבע כריכות, על כל מילה כריכה אחת.

והעיד רבי איציקל שמאז ששמע זאת מפי קדשו של הצדיק, לא שכח לכוון כך אף לא יום אחד. כוונת השינאווער היא כנראה שעל ידי התפילין זוכה יהודי לדבק את נפשו בבורא יתברך.

התפילין הריקות של רבי זושא

מנהג היה בברדיטשוב לאסוף את התפילין של הנפטרים ולמכרם לטובת ה״חברה קדישא״. פעם בא הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אל גבאי ה״חברה קדישא״ וביקש להראות לו את כל התפילין שברשותו, מכיון שברצונו לקנות זוג אחד לעצמו. כשבחר הרבי זוג אחד ורצה לקנותו, הבין הגבאי שתפילין אלו אינם רגילים. הרבי לא היה קונה תפילין כאלו אלא אם כן יש דברים בגו, ולכן סירב הגבאי למכרן. אך הרב בשלו, רוצה הוא דווקא בתפילין אלו. לא העז הגבאי לסרב לרבי, אך תנאי התנה עמו: לספר לו מה טיבן של התפילין שהרב טורח כל־כך לרכוש אותן לעצמו.

הסכים רבי לוי יצחק וסיפר לגבאי סיפור מופלא:

״האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא נהגו לנדוד בכפרים ובעיירות כדי להחזיר יהודים תועים לאביהם שבשמים. בכל פעם שהגיעה שעת לילה והאחים לנו באחד הבתים או הפונדקים, היה אחד מהם שוטח בפני אחיו חטאים שבהם חטא כביכול, ואותם חטאים חטא באמת בעל־הבית שאצלו לנו. האח האחד היה מתוודה בקול על עבירות שעבר ואחיו היה מסביר לו ומדריך אותו כיצד לחזור בתשובה. כל זאת עשו בקול רם ולעיני בעל־הבית שהיה שומע את הדו־שיח בין האחים, ונזכר שגם הוא עבר אותן עבירות.

ברוב המקרים היה אותו איש מתחרט על חטאו ומבקש מהאחים הקדושים דרך לתיקון ולחזרה בתשובה.

פעם הגיעו האחים לכפר אחד, וכמנהגם לנו בבית היהודי שגר בכפר. בלילה החל רבי זושא לבכות ולבקש מאחיו דרך תשובה על שלא בדק מעולם את התפילין שלו. ועתה כשבדקן נוכח שהן פסולות, ריקות מכל הפרשיות, ונמצא שכל ימיו לא הניח תפילין.

רבי אלימלך, ששמע את דברי אחיו, הוכיחו בדברים קשים והרבה לתאר לפניו את חומרת החטא באי בדיקת התפילין. בעל־הבית היהודי שהיה עד לשיחת האחים נזכר לפתע שגם הוא לא בדק מעולם את התפילין שלו. מיהר ופתחן, ומה מאוד הזדעזע כשראה שהן ריקות לגמרי, בלי פרשיות. מבוהל ונרגש התוודה היהודי לפני האחים והתחנן בבכי לסדר לו תשובה על החטא הגדול.

מכיון שהתחרט בכל לבו אמר רבי אלימלך לאחיו לכתוב מיד פרשיות לתפילין של היהודי, ולהתכוון בכתיבה שתהיה בפרשיות קדושה מיוחדת שתכפר על העדרן במשך כל השנים שהניח היהודי את התפילין הריקות מפרשיות.

כתב רבי זושא את הפרשיות, הניחן בבתים של התפילין ומסרן ליהודי.

אלו הם״, סיים הצדיק רבי לוי־יצחק את סיפורו לגבאי, ״אותן תפילין קדושות שמונחות כאן לפנינו, אותם אני רוצה להניח! ״

לימוד תמידי להצלת ישראל

רבינו הרמח״ל, כותב באגרת לרבו מהר״י באסן (סי' פ״ו): ". . . וזאת ידעתי אגיד, כי ודאי כבר נתרבה הקטרוג עד שהיה יכול להגיע ח״ו אל מקום גדול. ואנו ת״ל [תודה לאל] הקדמנו וירצה ה', יהיה לכל ישראל רפואה למכה. כי זה חמישה חדשים בקירוב כבר ראינו את הנולד והתחלנו בתיקון גדול, כאשר אומר עתה לכ״ת [לכבוד תורתו]. וזאת העצה היעוצה לכל קהילות קדש בני איטליא, ישמרם צורם, לינצל מרשת זו טמנו שונאיהם. ובודאי היה להם לפקח על זאת ולא יחדלו, כי רב הדבר ועצום מאד.

זה הסדר אשר שמנו בבית מדרשנו, כי כבר ידענו מה שאמר רשב״י בס' הזוהר פ' ויצא דף קנא ע״א: "בעוד דהאי קול לא פסק דבור שלטא ויכלא וע״ד לא אצטריך אורייתא למפסק", ושם למעלה מעט: "כל זמנא דחכימיא ייחדון בה באוריתא לא יכיל ס״מ בהון". וע״כ שמנו עצמנו לקבוע לימוד שלא יהיה לו הפסק כלל.

זה משפטו [של בית המדרש]: שבעה בחורנו אשר התנדבו לזה לקיים להם להיות בין כולם לומדים תמיד מן הבקר עד הערב, כל הימים לא יחשו. והם עשו בניהם תנאי, שהלימוד הזה לא יהיה אלא לתיקון כל ישראל. ועל כן כולם כאיש אחד יחשבו, ולא יעשה שום אחד בשביל עצמו, אלא בשביל כל ישראל.

ובסדר זה יתחילו: מיד אחר תפלת שחרית ישב אחד במקום אחד אשר הוכן לזה ושם ילמד שיעור קבוע לו עד בוא ב' ויקח ממנו הספר עצמו, וממקום שהוא מסיים שם יתחיל, עד בוא השלישי ויקח ממנו. וכן יקיפו וילכו עד צאת הכוכבים, דבר יום ביומו. וכל אחד בשעת לימודו יהא דינו כמתפלל י״ח, שלא יוכל להפסיק בשום מין הפסק שבעולם. ולא יסיים לימודו עד שיתחיל הב', באופן שרגע אחד לא יפסק קול התורה. והלימוד הוא ספר הזוהר, תיקונים וזוהר חדש — ונמצינו לומדים בכל שבוע כל זה.

וזה ידענו כי בחר ה' בזה לבטל כל גזירות קשות, ובפרט להיות לחומה אל הגזירה הקשה ח״ו.

ועתה אל ישליכו חכמי ישראל את הדבר הזה אחרי גוום, כי אני אלמלא איישר חילי הייתי קובע דבר זה בכל מקום. אבל כ״ת יקח את העצה הזאת ויהיה לו לזכות, כי אין כמוה לטובה לכל ישראל, וכל א' במקומו יוכל לעשותו, כי לא דבר קשה הוא כלל. ואנחנו מצליחים בזה ת״ל, ועוד לנו סדרים רבים ונעים בענין הלימוד הזה".

תה של תיקון חצות - הרב מרדכי אליהו זצוק״ל

תה של תיקון חצות - הרב מרדכי אליהו זצוק״ל

סיפר הרב יוסף מוגרבי, ראש מוסדות "תפארת בנים" בחולון: לפני עשר שנים צמחו לי יבלות על מיתרי הקול, וכתוצאה מכך לא יכולתי לתת שיעורים או דרשות. פרופסור ב״תל השומר" אמר לי שאין מנוס, אני צריך לעבור בדחיפות ניתוח במיתרי הקול. הלכתי לרב זצ״ל לקבל את ברכתו, והוא הניף בידו ואמר לי: דברים בטלים.

אמרתי לו שהפרופסור אמר לי שיש בזה סכנה גדולה וחייבים ניתוח. הוציא הרב מהמגירה שלו שקית של תה ואמר לי: תטבול את שקית התה בתוך מים חמים, תאמר "בזכות אברהם אבינו" ותהרהר במידת החסד. אחר כך תטבול את שקית התה פעם נוספת במים, תגיד "בזכות יצחק אבינו" ותכוון על מידת הגבורה. בפעם השלישית תאמר "בזכות יעקב אבינו" ותכוון על מידת התפארת. אחר כך הוא כתב לי תפילה לומר על התה הזה, תפילה ששמורה אצלי עד היום.

הבטתי בשקית התה וראיתי שיש בזה קפאין. אמרתי לרב שהרופאים הזהירו אותי מאוד להימנע מקפאין, כי יש בזה סכנה גדולה במצבי. הרב צחק ואמר לי: הם אומרים שאי-אפשר לשתות קפאין, ואני אומר אפשר. עשיתי כדבריו וחזרתי לאותו פרופסור ב״תל השומר". הרופא הכניס דרך האף מכשיר לראות את מיתרי הקול, ולחרדתי שמתי לב שהבדיקה מתארכת מאוד והרופא בודק שוב ושוב. הוא מוציא את המכשיר ואני רואה שהוא אומר לי בחוסר אמון: "נעלמו לך היבלות על מיתרי הקול. לא מבין איך זה קרה".

חשבתי שאני מכיר את הרב אליהו, אבל התדהמה של אותו רופא הדביקה גם אותי. ביקשתי ממנו שיעשה בדיקה חוזרת. הוא הכניס שוב את המכשיר, בדק ואמר: אין לך כלום, הכול נקי. חזרתי וביקשתי בדיקה שלישית, בדיקה כנגד כל הטבלה של התה. רציתי להרגיש את הנס בכל רמ״ח אברי ושס״ה גידי. הפרופסור חזר על הבדיקה ואישר את גזירת הרב ע״ה.

סיפרתי את הדבר לחבר שלמד קבלה, והוא שאל אותי אם אני יודע מה סוד הסגולה של הרב. הוא חשב שאולי יש איזה שם קדוש הרמוז במילה "תה". הוא חיפש בספרים ישנים וגם חדשים ולא מצא שום שם קדוש כזה. אמרתי לו שאני לא יודע, אבל אני לא מעז לשאול. בתשובה ביקש ממני אותו חבר להתלוות אלי בפעם הבאה שאני הולך לרב, והוא ישאל.

הגענו שנינו אל הרב, ואחרי ששאלתי את שאלותיי הזכרתי לרב את אותו מעשה. חברי שאל את הרב מה סוד הסגולה, והרב התחמק ולא ענה. חברי לא הרפה וניסה לברר האם יש כאן איזה שם קדוש והוסיף: האם גם אני יכול לקחת שקית תה ולתת לאנשים שיאמרו את התפילה שהרב כתב? השיב לו הרב: אם תבכה חודשים בתיקון חצות על שקיות תה, הן יעזרו.

הדיין המתנשא שלא היה

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל עבר ברחוב ואחד הרבנים אמר לו שלום, הרב לא ענה כי היה אונן על אימו. אבל אותו רב ישר הלך והפיץ שהרב אליהו מאז שנהיה דיין מתנשא על עמ״י. . .

הכפרי הפשוט והכומר הרשע

מעשה ביהודי אחד כפרי שלא למד תורה מקטנותו, אבל היה בעל אמונה. היתה לו עגלה שפעם בשבוע היה מביא בה ירקות מהכפר לעיר. והנה פעם אחת בא לעיר כרגיל ומצא כל החנויות סגורות ואפילו ילד אחד לא נמצא ברחובות ולא ידע מה קרה. רק שמע קולו של בכיות, הלך באותו כיוון וראה בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה וכולם בוכים. שאל מאחד: "מה קרה?" אמר לו: "אין אתה יודע? הלא ששני ימים כל ישראל בתענית ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שיבטל מעלינו הגזרה הזאת. והגזרה כך היתה: שבאותה העיר היה כומר רשע גדול ורצה לנקום מישראל על ידי עלילות דברים. בא לפני המלך ובקש ממנו הרבה שיוציא המלך כרוז כזה: בעוד שבוע ימים, אם יש חכם בישראל, צריך שיעמוד לפני המלך ביום פלוני בשעה פלונית. ושם על ידי המלך יעמוד כומר אחד שרוצה לשאול שלוש שאלות, אבל בלי דיבור, רק ברמזים בלבד בפנטומימה. והעונה גם כן צריך להשיב לו ברמזים. ואם לא יצליחו היהודים, סכנת גרוש מרחפת עליהם וזוהי צרה גדולה."

כששמע הכפרי את הדברים האלה, רץ אל הרב הקדוש הזקן בתוך בית הכנסת שהיה מעוטף בטלית ומכותר בתפילין ופניו ממש על הרצפה ויורד ממנו דמעות כמים. אמר לו: "כבוד הרב, מה אתם כל כך מצטערים? בעזרת השם אני הולך תכף ומיד אל המלך ואני אשיב לכומר. אתם תפסיקו את הבכיות ותלכו הביתה."

הרב וכל הציבור כששמעו את דבריו חשבו אותו למשוגע. אבל הכפרי נסע בעגלה שלו ישר אל המלך. באמצע הדרך מצא יהודי אחד. אמר לו: "תעשה לי טובה, תמכור לי חתיכת גבינה כשרה, בגלל שאני רעב." היהודי נתן לו ככר גבינה לבנה. הכפרי שם בחיקו והלך.

ומכיון שהוא היה לבוש הדיוט, שומרי ארמון המלך הכירו בו שהוא בעצמו הדיוט ולא נתנו לו להכנס לפני גדולי המלכות. התפתח בין השומרים ובינו צעקות. אותו הרגע נכנס אותו הכומר ושאל ממנו: "מה אתה רוצה יהודי?" אמר לו שהוא בא לתת תשובות, הוא מוכן להשיב על כל החכמות. צחק הכומר ואמר לו: "אם אתה חכם ונבון, איפה הכבוד שלך? הלא הבגדים מכבדים את האדם?" ענה לו: "זה לא עסקך. בין היהודים כך הוא."

תכף הודיעו למלך שבא עגלון יהודי ורוצה להשיב את השאלות. אבל לא נאה להכניס את היהודי הזה בבגדים סרוחים. שלח לו המלך בגדים נקיים והכניסוהו למרחץ וילבשם ויבוא. לא קיבל היהודי בשום אופן. המלך עלה בדעתו שיכול להיות שבאמת הוא פיקח גדול גדול, רק שמראה את עצמו כטיפש. המלך נתן לו להכנס עד הפתח ולא יותר, כי לא כבוד למלכות להכניסו כמו שהוא. והכומר והמלך עמדו מרחוק עם כל גדולי המלכות שהתאספו באותה שעה לראות מה השאלה ומה התשובה.

כשנכנס היהודי עד הפתח וראה את הכומר עומד על ידי המלך בגאוה ועוז, אמר לו היהודי: "דע מה למעלה ממך."

עכשיו בא לשאלה. הכומר הוציא שתי אצבעות ממול היהודי. והיהודי הוציא אצבע אחת ממולו. נשתנו הפנים של הכומר. השביע המלך לכומר שלא ישקר: "תגיד לי את האמת, מה שאלת ומה ענה לך?"

אמר לו הכומר למלך: "אני אמרתי לו שיש שני אלוה בעולם, והוא ענה לי שיש אלוה אחד בעולם. זוהי שאלה ראשונה ופתרונה."

שאלה שניה: הכומר הראה ליהודי חמש אצבעות פרודות אחת מהשניה, והיהודי הראה לו אגרוף. אמר לו המלך: "מה זה?" אמר הכומר למלך: "רמזתי לו: אתם אומרים שיש אלוה אחד בעולם, למה אתם מפוזרים? ענה לי שעתידים להקבץ על מקום אחד." זהו האגרוף.

בשאלה השלישית לקח הכומר בקבוק יין אדום, הראה ליהודי מרחוק. כשראה היהודי את היין האדום, תכף הוציא מכיסו את ככר הגבינה הלבנה והראה לו. ראה המלך שהכומר הולך ומתעלף. אמר לו המלך: "שמע אנוכי. הרשיתי לך על מה שבקשת ממני. עכשיו תגיד לי: מה זה היין והגבינה?"

אמר לו הכומר: "אדוני המלך, יין אדום זה דם. אמרתי לו: אתם שפכתם דם נביא שלכם בתוך בית המקדש. ואיך תתקבצו כמו שאתה אומר? והוא הראה לי גבינה לבנה. כתוב בתורת ישראל: אם יהיו חטאיכם בשנים כשלג ילבינו."

אותו הרגע שמח המלך ביהודי ונתן לו מתנה הגונה ושלח אותו.

למחרת בעתונות יצא דבר המלך על המעשה שהיה אתמול. פתאום בא אחד ועתון בידו ואמר לרב: "אדוני הרב, העגלון שהיה פה אתמול, נכון שהלך ועמד לפני המלך והכומר? וזה פלא! הנה כתוב בעתון: שאלה ראשונה כך וכך, והשניה והשלישית." והוציא כרוז המלך שהיהודים זכו ונתבטלה הגזרה.

תכף הפסיקו את תעניתם. שלח הרב אחרי הכפרי שיבוא, ובא.

סביב לרב התאספו כעשרים רבנים מגדולי התורה כדי לראות את הכפרי ולשמוע ממנו. נתנו לכפרי כסא לשבת על יד הרב ושאל ממנו: "ידידי, תגיד לי, שאלה ראשונה מהכומר מה היתה?"

אמר לו: "הוא הראה לי שתי אצבעות. אני הבנתי שרוצה להוציא ממני שתי עיניים. ואני הראתי לו אצבע אחת, שיבין שאני לא פחדן, כלומר: באצבע אחת אני מוציא את שתי עיניו."

התחילו כולם לצחוק. כך לא היה כתוב בעתון. הבינו שזה היה באמת נס.

המשיך: "תגיד לי, מה היתה השאלה השניה?"

"הראה לי חמש אצבעות. רצה לתת לי סטירה. ואני הראתי לו אגרוף. אם תרצה לתת לי סטירה באגרוף שלי, אני אוציא את השניים שלו."

ונתמלא כל החדר צחוק.

אמר הרב: "טוב, השאלה השלישית מה היתה?"

אמר לו הכפרי: "כמדומה לי שפחד ממני. הלך והביא בקבוק יין. אני ידעתי שרוצה לפייס אותי, ואני נתתי לו גבינה לעשות שלום בינינו."

צניעות וגדלות הנשמה

גמ' נדרים (מט:): "דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא (אשתו של רבי יהודה מצאה פעם שמוכרים גיזי צמר בזול) עבדה גלימא דהוטבי (עשתה מאותם גיזים כעין בגד צמר להתכסות בו), כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי (תפרה את הבגד בחכמה שלא יהיה מתאים לנשים או לגברים בלבד, אלא שיהיה מתאים לשניהם, וכך היו משתמשים היא ובעלה לסירוגין, וזאת משום שלא היה זה מעיל גמור אלא כיסוי בעלמא). . .

זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל (הוא היה הנשיא) תעניתא, ר׳ יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרין ליה לא אית ליה כסויא (לא הלך לעצרת התענית. אמרו לר״ג שר״י לא בא כיון שאין לו בגד ללכת בו), שדר ליה גלימא ולא קבילת, דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא חזי מאי איכא, מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא (שלח לו גלימה ולא קבלה ר׳ יהודה, כי הסתפק במועט במינימום שצריך וזהו, ונעשה לו נס כשהרים את השטיח שעליו ישב והנה זהובים לרוב)."

האישה שבחרה בעלם בקומה השישית

יום אחד נפתחה חנות "גברים" מיוחדת, בה יכולה אישה לבחור ולקנות לעצמה בעל.

בכניסה לחנות נתלה שלט ובו כללי הרכישה: 1. את רשאית לבקר בחנות פעם אחת בלבד! 2. בחנות יש 6 קומות ואיכות הגברים עולה ככל שעולים בקומות. 3. את יכולה לבחור איזה גבר שתרצי בכל אחת מהקומות או להמשיך לקומה העליונה. 4. חל איסור לרדת חזרה לקומה נמוכה יותר.

אישה אחת החליטה לבקר בחנות "הגברים" ולחפש לעצמה את הבעל המושלם.

בכניסה לקומה הראשונה תלוי השלט: "גברים עם עבודה מסודרת". היא הסתכלה וישר החליטה לעלות לקומה השניה.

בקומה השניה תלוי שלט: "גברים עם עבודה מסודרת ואוהבים ילדים". היא מחליטה לעלות ולבדוק מה יש בקומה השלישית.

בקומה השלישית רשום בשלט: "גברים עם עבודה מסודרת, אוהבים ילדים ונראים מעולה". היא אומרת לעצמה: נשמע ממש טוב! אבל מחליטה בכל זאת לעלות קומה.

בקומה הרביעית רשום בשלט: "גברים עם עבודה מסודרת, אוהבים ילדים, נראים מעולה ועוזרים בבית". האישה מתמלאת פליאה אבל שוב מחליטה לעלות קומה.

בקומה החמישית רשום בשלט: "גברים עם עבודה מסודרת, אוהבים ילדים, נראים מעולה, עוזרים בבית ורומנטיים". האישה בהלם, ממש מתקשה לעמוד בפיתוי להיכנס לשם ולבחור ומחליטה לעלות לקומה האחרונה.

בקומה השישית תלוי השלט הבא:

את המבקרת מס׳ 3, 851, 636 בקומה הזאת. בקומה הזאת אין גברים. . . הקומה הזאת נועדה להראות לכן הנשים שאי אפשר לרצות אתכן.

הרב שנעלם בדרך לחתונה

רבה של ינוב היה מפורסם בכל הסביבה כתלמיד חכם מופלג ועובד אלוקים בכל ליבו. כשבנו השתדך עם כלה מעיירה רחוקה, הוא הזמין את טובי העיר ונכבדיה לחתונה ושיירת מרכבות יצאה עם הרב כדי להשתתף בשמחתו.

במרכבה הראשונה נסע הרב יחד עם החתן, ראש הקהילה ואחד מגאוני העיר. כשהגיע זמן תפילת המנחה נעצרה המרכבה בצד הדרך וכולם ירדו כדי למצוא מקום שקט ביער להתפלל בו, והרב בחר לעמוד תחת עץ גבוה במרחק מה מן האחרים.

כשסיימו השלושה את תפילתם שבו אל המרכבה והמתינו לרב ביראת כבוד. כשהשמש שקעה מה והוא לא הופיע, הם חשבו שמא הוא האריך בתפילתו ויצאו לחפשו בין העצים, ללא הצלחה. חשיכה החלה לרדת וחרדתם הלכה וגברה; הם שבו אל הכביש שם ראו את שיירת המרכבות העושה את דרכה לעיירה בה תיערך החתונה. "לפני זמן קצר ראינו אחד מנכבדי העיר הנוסע לבדו במרכבה" סיפרו להם, "אולי הרב בחר להצטרף אליו מסיבה כלשהי."

ההסבר הניח את דעתם והם החליטו להמשיך במסע, אך כשהגיעו לעיירת הכלה הופתעו לגלות כי הרב לא היה שם.

לא נותרה ברירה אלא לערוך את הנישואין ללא האב הנעדר. החתונה נערכה באווירה קודרת ועצובה, ובדרך הביתה הם ניצלו כל הזדמנות כדי לנסות לברר היכן הרב. הם עצרו באכסניות ושאלו עוברי אורח, אך איש לא ידע מה אירע לרב מינוב. גם השליחים שנשלחו לעיירות הסמוכות העלו חרס בידם.

כל אותה העת היה הרב תועה בסבך היער ומבקש לשוב למשפחתו. באותו יום גורלי, לאחר שסיים את תפילתו וביקש לשוב אל המרכבה, הוא התבלבל ופנה אל השביל הלא נכון. כשהבחין בטעותו היה מאוחר מדי; הוא המשיך לצעוד בכיוון הלא נכון במשך כמה שעות, ורק כשזרחה השמש הוא נעצר לנוח ולהתפלל את תפילת השחרית, בפעם הראשונה בחייו ללא טלית ותפילין.

במשך כמה שבועות הוא נדד בין העצים כשהוא ניזון מפירות שמצא. למרות התנאים הלא תנאים בהם היה שרוי, הקפיד הרב לשמור על קדושת יום השבת, אך ימי הנדודים ביער עשו את שלו והוא טעה בחישוביו ועשה את השבת יום קודם לכן, ביום שישי.

בזכות התורה לה הקדיש את חייו, בורא העולם הגן עליו מכל רע ולבסוף הוא מצא את דרכו חזרה לעירו שם התאחד מחדש עם משפחתו ולאחר המפגש המרגש סיפר להם את כל התלאות שעברו עליו.

כשהגיע יום חמישי אחר הצהריים, החל הרב להתכונן לקראת "שבת קודש" הקרבה ובאה ואף שאל את בני משפחתו מדוע הם לא עורכים את ההכנות הראויות לקראת השבת? הם הסבירו לו שהוא טעה בחישוביו וכי היום יום חמישי ולא יום שישי, אבל הרב היה עקשן במיוחד, והסבל שעבר ביער הותיר עליו חותם קודר. ככל שהתווכחו עמו בני משפחתו, קרוביו וכל אנשי העיירה כולה, הרב נותר בעקשנותו: "היום יום שישי" הוא טען. האם הרב איבד את שפיותו? דאגו כולם. אך לא היה ביכולתם לעשות מאום. ביום שישי הרב "שמר את השבת", ערך קידוש וסעודת שבת ולא הניח תפילין בתפילת שחרית.

למחרת, כשכל בני העיירה התקבצו לבתי הכנסת לתפילות השבת, הרב זלזל בהם. הוא עשה מלאכות האסורות בשבת ואף נזף בבני העיירה על כך שהם טועים וחוגגים את השבת ביום הלא נכון!

בני המשפחה לא חסכו כל מאמץ כדי לשכנע את אביהם שיכיר בטעותו. הם הביאו רבנים ותלמידי חכמים מכל רחבי המדינה כדי לשכנעו, בעזרת טיעונים מלומדים, שהוא טועה. אך הרב נותר בעקשנותו.

כמה מאנשי הקהילה פנו לרב חסידי מפורסם, רבי שמלקה מניקולסבורג[1], שהיה ידיד קרוב של הרבי מינוב עוד מימי הישיבה וסיפרו לו על צרתם. רבי שמלקה לא בזבז זמן ויצא מיד לכיוון העיר ינוב, אליה הגיע ביום חמישי. הרב מינוב שמח לפגוש את ידיד נעוריו: "האם תכבדני ותישאר עמי לשבת?"

"בוודאי" אמר רבי שמלקה. "למעשה, חיכיתי שתזמין אותי".

"אז אתה יודע שהערב שבת?" הגיב הרב בפליאה ובשמחה.

"מה השאלה?" השיב רבי שמלקה בפשטות.

"תודה לא-ל" נאנח הרבי אנחת רווחה. "אינך יודע כמה קשה לי עם אנשי העיר העיקשים האלה. מאז שחזרתי, הם חוגגים את השבת באיחור של יום אחד, ולא הצלחתי לשכנע אותם. . ."

"אולי אוכל לעזור" חייך רבי שמלקה. "סמוך עליי".

ביום חמישי אחר הצהריים יצאו שני הרבנים לטבול במקווה. אנשי המקום היו המומים: הרי לא יתכן שהרבי שלהם שכנע את רבי שמלקה בצדקתו! בהזדמנות הראשונה שבה יכל לשוחח עמם בפרטיות, הרגיע אותם רבי שמלקה. הוא ביקש שכל בני העיירה יבואו הערב לבית הכנסת כשהם לבושים בבגדי שבת. הוא גם ביקש מבני משפחת הרב להכין סעודת שבת מפוארת ולהביא לשולחן כמה בקבוקים של יין ישן וחזק.

כששקעה השמש לבשו כל תושבי העיירה את בגדי השבת וניגשו לבית הכנסת לתפילת ערבית. הרב מינוב נדהם לראות כיצד הצליח ידידו הטוב לשכנע את כולם בזמן קצר שכזה.

האורח דחה את ההזמנה לשמש כחזן ועמד על כך שהמארח, הרב מינוב, ישמש כחזן לתפילת קבלת שבת. הרב מינוב נעתר ופתח את התפילות בנעימה חגיגית, בעוד רבי שמלקה וכל שאר הנאספים מתפללים בשקט את תפילת ערבית של יום חול.

לאחר התפילה ניגשו הרב מינוב ואורחו אל הבית כשאליהם מצטרפים אורחים רבים שהגיעו לכבוד רבי שמלקה. הם שרו "שלום עליכם" כדי לקבל את פני המלאכים שעתידים להגיע רק למחרת בערב, האזינו לקידוש של ערב שבת שנאמר על גביע היין, ובין הגפילטע פיש ושאר המטעמים הנאכלים בדרך כלל ביום שישי – ולא חמישי – בערב, הם החליפו פניני חוכמה מן התורה ופרשת השבוע, כפי שנוהגים יהודים בכל רחבי העולם לעשות בליל שבת.

במהלך הסעודה החגיגית העיר רבי שמלקה למארחו וידיד נעוריו כי יהיה זה ראוי להפוך את סעודת השבת לסעודת הודיה על נס הצלתו, וכי יש לומר "לחיים" בשפע לרגל המאורע. הוא הגיש לרב מינוב כוס אחר כוס של יין עתיק ומשכר. כאשר, כצפוי, הרב נרדם על יד השולחן, ביקש רבי שמלקה לסגור את הווילונות ולהניח כרית למראשותיו של המארח כדי שיוכל לישון עליה באין מפריע. לבסוף לקח את מקטרתו, עישן בחדווה ופנה לאנשי העיירה שישבו סביב השולחן: "שובו לביתכם, המשיכו בעיסוקיכם כרגיל. בעזרת השם יתברך הכול יסתדר. מחר בלילה, ליל שבת, אבקש מכולם להגיע לכאן שוב בשעה זו".

רבי שמלקה עמד בעצמו על המשמר כל אותו לילה ובמהלך יום שישי דאג לכך שתשרור דממה בבית כדי שהרבי יוכל לישון במנוחה. ביום שישי בערב הוא אפילו לא הלך לבית הכנסת אלא נותר להתפלל ביחידות בבית הרבי. כששבו אנשי העיירה הם גילו כי רבם עדיין שקוע בשינה עמוקה. הם התיישבו איש איש במקום בו ישבו בערב הקודם, ורבי שמלקה התיישב לערוך את סעודת השבת כשהוא משמח את לב המשתתפים בדברי תורה עד אמצע הלילה, כשהרב מינוב פקח את עיניו והתעורר.

"הרבי מינוב" אמר רבי שמלקה בטבעיות, "הגיע זמן ברכת המזון".

לאחר השבת הגיעו כל נכבדי העיירה כדי להודות בלחש לרב שמלקה, והוא השביע אותם שלעולם לא יזכירו את האפיזודה ולו ברמז קל.

עד יום מותו, מעולם לא גילה הרבי מה אירע. להפך, הוא היה גאה בעובדה שאנשים רבים כל כך השתכנעו בצדקתו וסוף סוף הבינו כי הוא צדק בחישוביו לכל אורך הדרך.

"אתם רואים" נהג להוסיף, "קורה ואנשים טועים. רק ידידי היקר משכבר הימים הצליח לעזור ולפקוח את עיניכם בצדקתי. מצחיק, לא? יש אנשים עקשנים כל כך!"

חמש שניות של אמונה וקדושה

סא״ל עמנואל מורנו הי״ד - לוחם נערץ בסיירת מטכ״ל. היה הקצין הבכיר ביותר שנפל במלחמת לבנון השנייה. הוא נהרג בסוף המלחמה ב-19 באוגוסט 2006 במבצע סודי באזור בעל-בק. היחיד שפניו נותרו חסויים עד היום. . .

מעט לפני מותו דיבר עם חבר על משמעותן של חמש שניות שנותרו לאדם בחיים:

"מספר שעות לפני הפעולה", מספר חברו של עמנואל מורנו, "דיברנו על כל מיני מקרים שונים שיכולים לקרות לנו ומה נעשה בכל אחד מהמקרים. בעקבות תקרית המסוק המצערת שקרתה שבועיים לפני כן, בה נורה טיל על מסוק ונהרגו בו חמישה חיילים, נוצר איזה חשש מהטיסה במסוקים מעל לבנון. בעקבות כך שאל אותי עמנואל שאלה: 'מה אתה עושה במידה וחס וחלילה המסוק שלנו חוטף טיל ונשארות לך חמש שניות לחיות עד ההתרסקות?' עניתי לו: 'לא יודע, אני משער שאהיה מאד עצוב ומפוחד, אעצום עיניים ואחכה שזה יגמר כמה שיותר מהר ובלי הרבה כאב'.

עמנואל חשב רגע ואמר: 'מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה להגיד "שמע ישראל". הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'מה זה ייתן לך? הרי בכל זאת שניה אחרי כן המסוק יתרסק וכולנו נמות'.

אז אמר לי עמנואל משפט שמלווה אותי עד עכשיו, וימשיך ללוות אותי כל חיי:

'אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש בשניות האלה משמעות לחייו, ושאיפה למה שאחריהם, משמע, לכל החיים שלו יש משמעות, אך אם לעומת זאת לאדם נשארו חמש שניות לחיות, ואיננו מבין את חשיבות השניות הללו, אז כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, כי אנחנו לא חיים בשביל לספק את היצרים, או ליהנות ולחיות את הרגע, אלא החיים הם שלב נוסף בדרך אל השלב הבא'".

צור שנתן את חייו להציל אחרים

צור אלפי (הבן היחיד מתוך עשרת ההרוגים בשטפון בי״א אייר התשע״ח) היה החבר הכי טוב של כולם, סיפרה חברתו. נער שתמיד דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו. כך הוא חי וכך הוא מת.

במשך שנתיים התאמן צור כדי לשרת ביחידת החילוץ 669. האימונים המפרכים הפכו אותו לבחור חסון וחזק.

כשנחשול המים שטף את הנחל הצליח צור להיאחז בסלע. הוא היה יכול להימלט ולהינצל, אבל נשאר במקום והושיט יד כדי שתלמידות שנסחפו יוכלו להיאחז בו, להיתלות עליו ולטפס על גופו למעלה. בזה אחר זה טיפסו חברותיו אל החיים, וכוחותיו שלו הלכו ואזלו. עד שלבסוף ידו נשמטה מהסלע החלק — וצור נסחף עם הזרם הקטלני.

הילד הקטן שהציל את אחותו

את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אהבה ומסירות נפש למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.

הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו.

ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא: "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה.

ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד: "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?"

התברר שהילד פשוט לא הבין את דברי הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן.

קום לתפילה בשמחה וברוממות

מספרת רחל בזק, נכדת הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: תקופה קצרה גרתי בבית סבא וסבתא בעת שלמדתי במכללה. זה לא קל לקום לסליחות, ועוד פחות קל אם ישנת בלילה קודם בשעה מאוחרת. אבל סבא תמיד היה עירני, לא משנה באיזו שעה הלך לישון, תמיד הוא היה קם בשמחה, מוכן ומזומן לתפילה, כמו לפגישה עם מלך.

בבית הייתה אווירה של רוממות ותחושה שהדבר הכי אהוב על סבא זה להתפלל, והוא עושה את זה בציפייה עכשיו, אילו לא עשה זאת גם אתמול. קשה היה שלא להידבק. ולכן לא היינו מפסידים סליחות עם סבא הרב זצ״ל. והעיקר היה בעת שהיינו חוזרים מהתפילה. שמחה אחרת הייתה בבית. קשה להסביר. אווירה אחרת.

עם כל החשיבות שסבא ראה בתפילה, הוא מעולם לא אמר למישהו ללכת לתפילה, הוא לא העיר למישהו שבחר להתעכב בבית ולא לקום לסליחות. תמיד הוא פנה בסגנון עדין של הצעה או שאלה, אף פעם לא בצורת הערה.

סבא מרדכי ונכדיו בליל שבת

מספר איתי בן אליהו, נכד הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: סבא מצא זמן בכל ערב שבת להתיישב אתנו, הבנים והנכדים, ולספר לנו סיפורים מבית אבא, סיפורי צדיקים, חוויות ותובנות מעניינות מחייו, מהמפגש עם האפיפיור ועד ביקור בכלאו של פולארד, כאשר בין לבין היה מקפיד לגלות לנו סודות שמסתתרים בין פסוקי פרשת השבוע.

הוא גם היה לוקח אותנו לעזור בהכנות לשבת. לשים על המתגים של האור כיסוי שכתוב עליו "שבת" וכו', ולעשות את הכול בנחת רוח של ערב שבת, בשמחה ובזריזות.

מייד כשחזרנו מבית הכנסת היה סבא מקדש על היין, ובשעה שנצרך להוסיף מים לגביע הקידוש, היה קורא לנו, הנכדים, מקטן הילדים ועד לבכור שבהם, ונותן לכל אחד למזוג טיפת מים אחת לגביע. ואם היה נכד או נכדה קטנים, היה מרים אותם כדי שיוכלו למזוג את טיפת המים ביין. רק אחרי שכל נכד נתן משלו לגביע, המשיך סבא וקידש על היין.

לאחר הקידוש, כשכל המבוגרים הלכו אל המטבח ליטול את ידיהם, היה אוסף סבא את כל נכדיו הקטנים לכיור בחדר אחר ונוטל איתם ביחד את הידיים.

סבא היה בוצע את הפת ומחלק לכל המסבים לשולחן, ולנכדים היה שומר חתיכות מיוחדות מהפיתה. מהחתיכות ששמר היה יוצר צורות של "מקל סבא" ורק אז נותן לנו.

השולחן היה מלא שירי שבת ודברי תורה מתוקים, ואף פעם לא שמנו לב איך שהזמן עבר עד שהיו מגיעים אנשי השיעור שאחרי האוכל ודופקים בעדינות בדלת. בין לבין היינו שרים שירי שבת, ותמיד סבא היה שר את השירים שסבתא הכי אוהבת.

בבוקר מוקדם היה סבא מעיר אותנו ושואל אם אנחנו רוצים לקום לתפילת "ותיקין", ולא היה אפשר להרגיש כלל שאנו נמצאים בעיצומו של חיפזון של בוקר. סבא היה מתנהל ברוגע ומכין לנו פרוסת עוגה ושתייה חמה מכל הלב, כאילו כל העולם עמד מלכת.

בדרך מבית הכנסת — המוני אנשים מלווים את סבא, שואלים שאלות, מבקשים ברכות, וסבא עוצר ליד אישה שנחבאת אל הכלים, שואל לרצונה ומברך אותה. עם רגעים רבים כל כך הוא היה שייך אל הכלל, תמיד נמצא שם בשביל אותם רבבות שצובאים על דלתותיו. אבל תמיד היה יותר מזה: הוא היה סבא שלי.

גיא מדר והציצית שהצילה חיים

מעשה שהיה מנדי שייקביץ "לא לירות! יש לו ציצית" בשמחת תורה תשפ״ד התארחו סא״ל גיא מדר ומשפחתו, תושבי היישוב כרמי קטיף, אצל ...