בשנת 1944, בעלות הברית פתחו במערכת הפצצות מאסיבית ואינטנסיבית נגד שדות הנפט בפלואשט, רומניה. מתקנים אלו סיפקו כ-35% מתצרוכת הדלק של מכונת המלחמה הנאצית, והיו יעד אסטרטגי עליון.
מטוסי המפציצים האמריקאים (מתוך הכוח האווירי ה-15) המריאו מבסיסים בדרום איטליה וטסו מעל שמי יוגוסלביה בדרכם לרומניה.
הנאצים הגנו על פלואשט באש נ״מ כבדה ובמטוסי קרב. כתוצאה מכך, מאות מפציצים אמריקאים נפגעו. הטייסים ואנשי הצוות שנאלצו לנטוש את מטוסיהם הבוערים, צנחו אל תוך השטח ההררי והמיוער של סרביה (חלק מיוגוסלביה הכבושה).
הגרמנים פתחו במצוד נרחב אחר הטייסים הנופלים. מי שמצאו אותם ראשונים היו חקלאים ומקומיים סרבים, לצד כוחות המחתרת הצ׳טניקים (Chetniks) – לוחמי גרילה מלוכניים בהנהגתו של גנרל דראז׳ה מיכאילוביץ'.
אף על פי שהאוכלוסייה המקומית סבלה מרעב, מעוני ומעונשים קולקטיביים אכזריים מצד הנאצים (שהיו מוציאים להורג כפרים שלמים על סיוע לבעלות הברית), הסרבים קיבלו את הטייסים בזרועות פתוחות:
הם חלקו איתם את מעט האוכל שנותר להם (לחם, חלב וגבינה).
הם ויתרו על מיטותיהם והחביאו את האמריקאים באסמים וביערות.
לוחמיו של מיכאילוביץ' הקימו מעטפת אבטחה היקפית כדי למנוע מהפטרולים הגרמניים להתקרב.
בתוך חודשים ספורים הצטברו בכפר ההררי הקטן פרניאני מאות טייסים אמריקאים פצועים ותשושים, שהמתינו לנס.
כאן הסיפור מסתבך פוליטית. ביוגוסלביה התחוללה מלחמת אזרחים במקביל למלחמת העולם השנייה. מצד אחד עמדו הצ׳טניקים (המלוכנים והאנטי-קומוניסטים), ומצד שני עמדו הפרטיזנים הקומוניסטים בהנהגת טיטו.
ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ׳רצ׳יל, שוכנע (בעקבות דיווחים מודיעיניים שהתבררו לימים כמוטים או מושפעים מסוכנים כפולים) שהצ׳טניקים משתפים פעולה עם הגרמנים ושטיטו הוא הכוח האפקטיבי יותר. בעקבות זאת, בעלות הברית הפסיקו לחלוטין את התמיכה במיכאילוביץ' והעבירו את כל כובד משקלן לטיטו.
כאשר הטייסים האמריקאים המוסתרים הצליחו לשלוח אותות רדיו לאיטליה ולבקש חילוץ, הפיקוד הבריטי והאמריקאי נתקלו בדילמה: איך מחלצים מאות חיילים משטח שנשלט על ידי מנהיג שהוכרז רשמית כ״בוגד״ וננטש על ידי המערב?
סוכנות הביון האמריקאית, ה-OSS (הגלגול המוקדם של ה-CIA), החליטה לפעול. הם הקימו צוות חילוץ מיוחד בן שלושה אנשים בראשות לייטננט ג׳ורג' מוסולין (אמריקאי ממוצא סרבי), שצנח בחשאי לתוך יוגוסלביה באוגוסט 1944.
כדי לפנות מאות אנשים, לא היה די בצניחה או במטוסים קטנים. היה צורך במטוסי תובלה ענקיים מסוג C-47 דקוטה. אך באזור ההררי לא היה שום מסלול נחיתה.
הפתרון היה מטורף: תחת אפם של הגרמנים, שהחזיקו חיל מצב במרחק של קילומטרים ספורים בלבד, מאות כפריים סרבים וטייסים אמריקאים בנו מסלול נחיתה מאולתר על צלע הר בפרניאני. העבודה נעשתה בידיים חשופות, באמצעות מגוון כלי עבודה בסיסיים, שוורים ועגלות. הם פינו סלעים, כרתו עצים ויישרו את האדמה הבוצית. כדי לא לעורר את חשד הגרמנים, העבודות נעשו בעיקר בלילות או תחת מסווה.
בלילות ה-9 וה-10 באוגוסט 1944, רכבת אווירית נועזת יצאה לדרך. מטוסי C-47 אמריקאים, מלווים במטוסי קרב שהעניקו חיפוי אווירי, החלו לנחות בזה אחר זה על מסלול העפר הצר והמסוכן על ההר.
הנחיתות וההמראות התבצעו בחשכה מוחלטת. כדי לסמן את מסלול הנחיתה לטייסים, המקומיים החזיקו לפידים בוערים ופנסי מטוסים שפורקו.
החילוץ היה דרמטי: המטוסים נחתו, הטייסים האמריקאים המורעבים והפצועים הועלו במהירות, והמטוסים המריאו מיד בחזרה לאיטליה. הכפריים הסרבים, שחלקם היו יחפים, נפרדו מהאמריקאים בדמעות, וחלק מהטייסים האמריקאים העניקו להם את נעליהם ואת מדיהם לאות תודה.
במהלך המבצע, שנמשך מספר חודשים עד סוף 1944, חולצו לפחות 432 אמריקאים ועוד כ-80 אנשי צוות ממדינות אחרות (בריטים, צרפתים, רוסים ואיטלקים).
למרות ההצלחה הפנומנלית של מבצע הליארד, הסיפור שלו נשמר בסוד ונשאר עלום במשך עשרות שנים מהסיבות הבאות: ארצות הברית והבריטים לא רצו להביך את השליט הקומוניסטי החדש של יוגוסלביה, טיטו, שהפך לבן ברית חשוב של המערב נגד ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה.
בתום המלחמה, כוחותיו של טיטו תפסו את גנרל מיכאילוביץ'. הוא נשפט במשפט ראווה באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים, והוצא להורג בידי כיתת יורים ב-1946. הטייסים האמריקאים שחולצו ניסו להקים קול צעקה, לטוס ליוגוסלביה ולהעיד לטובתו, אך הממשל האמריקאי מנע זאת מהם כדי לא ליצור משבר דיפלומטי.
בשנת 1948, נשיא ארה״ב הארי טרומן העניק בחשאי למיכאילוביץ' את אות ״לגיון ההצטיינות״ (Legion of Merit) הגבוה, אך האות הוענקה למשפחתו רק בשנת 2005 כדי לא לפגוע ביחסים הבינלאומיים. הסיפור המלא נחשף לציבור הרחב רק בשנים האחרונות, בעיקר בזכות ספרים כמו "The Forgotten 500" מאת גרגורי פרימן.
