להתחפש לשמשון הגיבור

לפני מספר שנים כשילדיי היו צעירים ממש, לקחתי אותם מחופשים לגן הילדים ובית הספר היסודי בפורים.

בדרך חזרה לביתי, התיישבתי על ספסל ליד הבית, כדי לנשום מעט ולהנות מאוויר פורים שמח.

על ספסל סמוך, ישב קשיש מחייך.

חייכתי אליו חזרה ולאחר רגע נוסף, הוא פנה אלי ואמר:

״חג פורים הוא החג החשוב לי מכולם״.

״למה דווקא פורים? ״ שאלתי אותו.

״זה סיפור ארוך״, הוא ענה לי מחייך.

״זמן יש לי״, עניתי.

וכך הוא סיפר לי:

״כמו הרבה יהודים בזמן השואה הנוראית, גם אני נשלחתי למחנות ההשמדה. הייתי נער צעיר, מאלה שהקב״ה בירך בלב גדול, אבל בגוף קטן. ההתמודדות היום יומית הייתה קשה לי מאוד.

ערב אחד, בעודנו דחוסים מותשים על הדרגשים המטונפים, קרא לנו אחד מותיקי התא ולאחר שהתאספנו סביבו, חייך אלינו חיוך גדול ובקול מרוגש הכריז:

״היום פורים, הגיע הזמן לשמוח ולהתחפש! ״

עייפים ומובסים הסתכלנו על האיש המוזר, כאשר ברור היה שרובינו מרחמים על האיש, שכנראה נתבלבלה עליו דעתו.

הוא, שקרא מייד את מחשבותינו, לא הרפה והמשיך בקול חזק:

״קדימה, מצווה עלינו לשמוח בפורים! ״

לאחר רגע ענה לו אחד האנשים מקצה החדר:

״על מה אתה מדבר דוד? איזה סיבה יש לנו לשמוח? ולהתחפש? בקושי בגד מטונף וקרוע על גופנו יש לנו! ״

״ברגעים בהם אין לנו שום סיבה לשמוח, השמחה חשובה מכל״, ענה לו האיש בשקט. ״ובגדים? מה הם בכלל? התחפושת המהודרת מכל היא החיוך שתלבש על פנייך״.

וכך שכבנו בשקט עייפים ומהורהרים, עד שאחד הבחורים פלט בת צחוק קטנה. תוך מספר רגעים, חיוך הזמין חיוך וצחוק הדביק צחוק וכך שכבנו עשרות שלדי אדם, זה לצד זה, מתגלגלים מצחוק על שום דבר.

בבוקר שאחרי, קמנו לעבודות היום מעט מעודדים יותר, אך כמו שקרה פעמים רבות, תוך דקות הכל התהפך; אחד מחבריי הטובים, שהיה חולה מאד, התמוטט מעולף ושומר נאצי מרושע ירה בראשו בלי להניד עפעף.

המום, עייף ומבוהל, הרגשתי סחרחורת נוראית, קורת העץ שסחבתי נשמטה מיידי והתמוטטתי על רצפת האבן.

השומר הנאצי התבונן בי משועמם וקרא לעברי בקול מאיים:

״קום או שתמות! ״

רציתי לקום, באמת, אבל רגליי סרבו להישמע לי. הבנתי שאלו רגעיי האחרונים ונפרדתי במוחי פנימה מכל מי שהכרתי.

באותו רגע הופיעו מעליי פניו של ״דוד פורים״, ההוא מהתא לילה לפני:

״שכחת להתחפס? ! ״ שמעתי את קולו מתריס מולי ואת עיניו יוקדות בנחישות מול עיני. ״פורים היום! ״ הוא המשיך.

הבטתי בו מסוחרר ומותש, מנסה למצוא רגע של כח וסדר במוחי ואז הוא קרא אלי בקול:

״זוכר את שמשון הגיבור? זה הזמן להתחפס! קום נערי! הכה את אויביך בכח נשמתך! ״

עד ליום הזה איני יודע בדיוק מה קרה שם, אבל רגע אחרי מצאתי עצמי זקוף על רגלי, סוחב את קורת העץ הרחק מעיניו השונאות של הרוצח הנאצי.

מספר שבועות מאוחר יותר, שוחררנו על ידי כוחות הברית. המלחמה הסתיימה וכמו ניצולים אחרים, זכיתי לחיות, להתחתן ולהקים משפחה נפלאה.

מאז ועד היום אני מרגיש כמו נס, נס של פורים״.