המעיין הנסתר

שבת אחר-הצהריים בעיר בגדד. בית-הכנסת הגדול צלאת אל-כביר היה מלא מפה אל פה. מסורת קדומה סיפרה כי בית-הכנסת נבנה מאבנים שהביאו עמם הגולים מארץ-ישראל עם יהויכין המלך, אחרי חורבן בית-המקדש הראשון.

אווירת השבת בבגדד בימים ההם הייתה מיוחדת במינה. גולת הכותרת הייתה דרשתו של הצדיק רבי יוסף-חיים, ה'בן איש חי'. מדי שבת בשבתו, בשעת צהרים, היה כל הציבור מתאסף בבית-הכנסת ושותה בצמא את דבריו המופלאים של ה'בן איש חי'.

ידע ה'בן איש חי' להטעים היטב את דבריו במשלים, סיפורים ואגדות, עד שגם הלכות מסובכות ודברי מוסר חודרי כליות נכנסו עמוק ללב השומעים מגדול ועד קטן. הדרשה נמשכה כשלוש שעות ויותר, ואחריה התפללו מנחה והקהל ליווה את הרב לביתו, ואחר-כך התפזרו איש-איש לביתו לעריכת הסעודה השלישית.

זו הייתה שבת קיצית, ח"י בסיוון. החום הכבד העלה אדים בבית-הכנסת המלא מפה אל פה, אך שום דבר לא הפר את הדממה בעת דרשתו של הרב. גם הילדים לא פצו פה, אף שלא הבינו את הדברים, מתוך הכבוד העמוק שחשו כלפי הרב.

ופתאום קמה בבית-הכנסת המולה רבה. אנשים החלו להימלט ממנו בזעקות פחד ואימה. רבים אף לא ידעו את הסיבה למנוסה המבוהלת, עד שאט-אט התברר מה אירע: במרכז בית-הכנסת החלה פתאום הרצפה לשקוע באיטיות ובור גדול נפער בה.

הבור נפער קרוב מאוד למקומו של הרב, שעמד ודרש מעל הבימה במרכז בית-הכנסת. נראה היה כי עוד מעט יתרחב הבור לכל שטח רצפת בית-הכנסת. אך טבעי שהדבר הבהיל מאוד את המתכנסים וגרם למנוסה המבוהלת.

אולם רבי יוסף-חיים, שעמד סמוך מאוד למקום הבור, לא הראה כל סימן של התרגשות. הוא היה שקוע כולו בדרשתו, עיניו היו עצומות למחצה, וכאילו לא ראה כלל את המתרחש.

היהודים שנותרו בבית-הכנסת חששו לשלומו של הרב וניסו להסב את תשומת ליבו לנעשֶה, אך הרב לא שעה לאזהרות. הוא המשיך את דרשתו ביתר שאת וביתר התלהבות, וקולו גובר והולך.

בתוך כך נרגעו הנוכחים, שכן מרצפות בית-הכנסת שקטו וחדלו מלשקוע. הבור הפעור בלב בית- הכנסת היה העדות היחידה לאירוע המסעיר שהתרחש במקום. ההקשבה והשקט חזרו להיות כשהיו.

אותה תקופה הייתה קשה ליהודי בגדד. מגֵפת כולרה פשטה בעיר והפילה חללים. הרופאים לא הצליחו למצוא מזור לחולים, ורבים נפטרו זה אחר זה. עם זה הוסיפו היהודים לנהל את חייהם מתוך התאמצות יתרה בקיום התורה והמצוות, בתקווה שהקב"ה יחוס וירחם עליהם ויעביר את המגֵפה מן העיר.

הרב המשיך בדרשתו, אך אז הופרעה תשומת לב השומעים מהמיית מים שהחלה להישמע מתוך הבור, כמי מעיין הבוקעים ועולים מן האדמה. הדבר היה לפלא.

הכול המתינו בחוסר סבלנות לסיום הדרשה, בציפייה שהצדיק יתייחס אל המקרה ויבהיר את פשרו.

ואכן, עם סיום הדרשה פנה הרב בפנים שוחקות אל קהל מאזיניו ואמר: "נס עשה השם לנו, כאשר פתחה הארץ את פיה והעלתה את מי המעיין הנובע תחת בית-הכנסת. צאו והביאו כל איש או אישה שנפגעו מהמחלה, או כל מי שזקוקים למזור בכל עניין שהוא, ישתו ממי המעיין ויהיה להם לרפואה".

אך יצאו הדברים המרעישים מפי קודשו, התפרסמו בתוך שעה קלה בין כל יהודי העיר. במאמצים רבים הובאו כל החולים לשתות מן המים, ולא עבר זמן רב והתוצאות נראו: החולים הבריאו וחזרו לאיתנם.

בימים הבאים המה המקום לא רק מחולים, אלא גם מנשים עקרות, שלא זכו עד אז להתברך בפרי-בטן. גם הן שתו ממי המעיין וראו באותה שנה ישועות.

דבר מעיין הפלא התפרסם והלך גם בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. אף התושבים האלה באו לשאוב מים ממי הברכה, ואף הם סיפרו על הניסים והנפלאות שחוללו המים.

כאשר נוכחו השלטונות בסגולותיהם הפלאיות של מי המעיין, החליטו שלא להשאירו ברשותם של היהודים בלבד. הם החליטו להשליט סדרים משלהם ליד המעיין, ושלחו אל בית-הכנסת שוטרים ובידם צו מיוחד.

והנה זה פלא, כאשר באו השוטרים למקום נדהמו לראות כי יבש המעיין ולא נותרו מים בבור!

חלפו הימים, הבור נותר צחיח ויבש, ופרנסי הקהילה החליטו לתקן את רצפת בית-הכנסת. כך נעשה, ואיש לא היה יכול לראות כי במקום היה בור שממנו נבעו מים חיים.

אולם נס מעיין המרפא, בזכות ה'בן איש חי', הוסיף להכות גלים, ונזכר בדברי ימי קהילת בגדד עד היום.

סגירת מעגל

סבי, ר' שאול שטרן ז"ל, היה איש-אשכולות ורב-פעלים. ירא-שמים, תלמיד-חכם וטוב-מזג. במקצועו היה כימאי, ובה-בעת שקד ללמוד תורה בכל רגע פנוי ואף חיבר ספר הגותי מעמיק על חמישה-חומשי-תורה. לפרנסתו ניהל מפעל לעיבוד מזון ונחשב מומחה בעל-שם לכשרות. את הוריו ואת רוב בני-משפחתו איבד בשואה. ביניהם גם את אשת-נעוריו ובנם הקטן, דב הי"ד.

על-אף כאב האובדן וכל התלאות שעבר, מעולם לא איבד את אמונתו האיתנה בה' ואת תקוותו לעתיד טוב יותר. למקורביו  היה אומר: "אין לי שום תלונה, חלילה, על הקב"ה ואיני מהרהר אחר מידותיו. רק דבר אחד מציק לי – כיצד זה הניח הקב"ה לשמו הקדוש להתחלל כך בשואה האיומה".

סבא זכה לעלות ארצה, להינשא בשנית ולהקים משפחה לתפארת. לנו, ילדיו ונכדיו, נהג תמיד לספר סיפורים שנועדו להמחיש לנו את נוכחותה של יד-ההשגחה גם בשעות הקשות וברגעים הנוראים ביותר.

כך, למשל, סיפר, כי בעת שהיה במחנה-ריכוז בגרמניה, נהג להניח בלילות את משקפיו לרגלי הדרגש שעליו ישן. בוקר אחד, כשקם משנתו, עמד בחוסר-זהירות על המשקפיים וניפץ אותם לרסיסים. הדבר הסב לו, כמובן, עוגמת-נפש רבה. לא חלפו אלא דקות אחדות, ואל הצריף נכנס קצין גרמני והורה לכל מרכיבי המשקפיים להתאסף. אלה נחשבו אצל הנאצים כבעלי-מום לכל דבר ונשלחו לתאי הגזים. הוא ניצל משום ששבר את משקפיו בחוסר זהירות.

אולם מכל הסיפורים הרבים הייתה מציפה אותו התרגשות מיוחדת בכל פעם שסיפר את הסיפור הזה:

באחד המסדרים במחנה-הריכוז פקד הקצין הגרמני על כל בעלי ההשכלה הרפואית לצאת מהשורה. אמנם לסבא לא הייתה השכלה רפואית, אך הוא היה כימאי והבין קצת בתרופות. בלי לחשוב פעמיים יצא מהשורה והציג את עצמו כרופא. הוא עדיין לא ידע לאן הצעד הזה יוביל אותו, אך ליבו אמר לו שהדבר עשוי לסייע לו.

אכן, מאותו יום ואילך מונה על המרפאה במחנה. כך היה יכול לסייע לחולים רבים, שקיבלו ממנו תרופות יותר ממה שהתירו לו ההוראות.

יום אחד הגיע למרפאה נער צעיר, בעל חזות חסידית. סבא התעניין בשלומו, טיפל בו כראוי ואף שוחח עמו בדברי-תורה. הנער התחבב עליו מאוד והוא השתדל לסייע לו ככל יכולתו. 

בהמשך רקם סבא תכנית שבעזרתה הצליח, בסיוע עוד גורמים, להבריח את הנער אל מחוץ למחנה. מאז נעלמו עקבותיו של הנער והם לא נפגשו עוד.

שלושים שנה חלפו מאז. בשנים אלה הספיק, כאמור, לעלות ארצה ולהקים משפחה. חלפו עוד שנים ובינתיים גם ילדיו ובתוכם הורייי בגרו והקימו משפחות. 

לאחר נישואיהם התגוררו הוריי ברחובות. זה היה בשבת הראשונה שבה התארחו סבי וסבתי בבית הוריי ברחובות. מכל בתי-הכנסת בעיר בחר סבא ללכת להתפלל בבית-הכנסת שבקריית חסידי קרטשניף. הוא התפלל שם הן בליל שבת הן ביום. בקריאת התורה, פנה אליו הגבאי וקרא לו לעלות לתורה  'שישי'. סבא היה מופתע מאוד, שכן בית-הכנסת היה מלא מפה אל פה ואילו הוא היה סתם אורח בלתי-מוכר.

בצאת השבת נהגו מתפללי בית-הכנסת להתייצב בפתח חדרו של האדמו"ר, רבי דוד-משה רוזנבוים מקרטשניף, כדי להתברך מפיו. גם סבא השתלב בתור הארוך והמתין לברכת האדמו"ר. 

לפתע ניגש אליו שמשו של הרבי וקרא לו לבוא עמו. שוב הופתע סבא מהיחס המיוחד כלפיו. הוא פסע בצייתנות אחרי השמש, שהוביל אותו היישר לחדרו של הרבי. כשנכנס פנימה קידמו האדמו"ר בברכת 'שבוע טוב' לבבית והציע לו סיגריה. סבא השיב בנימוס כי אינו מעשן. "זה חידוש בשבילי, ר' שאול", הגיב האדמו"ר, "מתי חדלת מלעשן?". סבא היה נבוך ולא השיב. בקושי זכר שבעבר עישן.

האדמו"ר שינה את נושא השיחה. "יש לי חידוש-תורה לומר לך", אמר והשמיע באוזני סבא פירוש נאה לאחד מפסוקי התורה. כשסיים האדמו"ר את ה'פירוש', פנה אל סבא בשאלה: "נו ר' שאול, ההסבר הזה אולי מוכר לך?". סבא לא השיב. 

כעבור רגע של שתיקה, הישיר האדמו"ר מבט אל סבא ואמר לו: "את הפירוש הנאה הזה שמעתי ממך בנעוריי, בשעה שבאתי לקבל ממך טיפול במרפאה של מחנה-הריכוז. אני הוא הנער הצעיר שחיבבת ושסייעת לו לברוח אל מחוץ למחנה. התזכור?".

צמרמורת הרעידה את גופו של סבא. הוא התרגש עד עמקי נשמתו ולא הצליח להוציא הגה מפיו. האדמו"ר הוסיף ואמר: "אתה היית שליח ה' להצילני, ואני חייב כלפיך בהכרת-הטוב". סבא היה אחוז התפעלות מהעובדה שאחרי שלושים שנה עדיין זכר האדמו"ר את פניו, את חידוש-התורה ששמע ממנו במחנה ואפילו את העובדה שבאותם ימים עישן...

בכל פעם שסיפר לנו סבא את הסיפור הזה היה מתרגש מחדש. באותה פגישה עם האדמו"ר ראה סוג של 'סגירת מעגל' שמימית.

(גליונות חב''ד)

רע יברך את הילדים

מעשה בכפר קטן בו גרו זוג שנשאו ותוך זמן קצר נפלה ביניהם מחלוקת. כידוע בקריאת שמע שעל המטה אומרים: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק. וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". בסיפור שלנו הבעל שם לב שכאשר אשתו אומרת קריאת שמע על המיטה היא אומרת:

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל, רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים''...

הבעל היה נסער מאד, והעיר לאשתו שהיא משבשת את הפסוק, לפי הנוסח שלך "רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים'' את עוד תביאי את המלאך הרע לבית שלנו.

האישה לא הגיבה ולמחרת בלילה היא שוב חוזרת על הטעות שלה ואומרת:"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל, רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים'', הוא הוסיפה ואמרה לבעלה: "אתה לא תלמד אותי איך אומרים קריאת שמע שעל המיטה כך אמא שלי אמרה כך היא לימדה אותי להגיד, אתה תגיד איך שאתה רוצה ואני אגיד איך שאמא שלי למדה אותי".

הבעל נדהם והחזיר לאשתו בצעקות רמות שנשמעו בכל הכפר...

יום אחד הגיע לכפר האדמו''ר מסקולן זצ''ל שהיה ידוע בחכמתו ובחריפותו. בני הזוג הגיעו אל האדמו''ר כדי שיעזור להם להחזיר את שלום הבית לביתם החדש.

האדמו''ר שמע את הבעיה, הניח את ידיו על ראשו ועשה את עצמו כמי שמתעמק בדבר.

לאחר כמה דקות של מחשבה פנה האדמו''ר אל הבעל ואמר לו: מדוע אתה חושב שאשתך טועה? אני דוקא חושב שהמסורת שהיא הביאה מבית אמה היא מסורת נכונה.

אני אסביר לך את כוונת אשתך כאשר היא אומרת :"רע יברך את הנערים''. אתה הרי יודע שעל פי מסורת חז''ל שני מלאכים מלוים כל אדם מישראל, אחד טוב ואחד רע ובפרט בליל שבת שני המלאכים מלוים את האדם עד לביתו.

כאשר אמא של אשתך אמרה ''רע יברך את הנערים'', היא התכוונה שבליל שבת המלאך הטוב יגאל אותה מכל צרותיה והיא התפללה והוסיפה ''רע יברך את הנערים'', כלומר המלאך הרע שעונה בעל כרחו אמן בליל שבת, יצטרף למלאך הטוב  ויברך אף הוא את הנערים.

הבעל ''תפס את העניין'' החליט שאשתו צודקת ונרגע.

כעת פנה האדמו''ר אל האישה ואמר את למדת מאמא שלך להגיד "רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים'', דעי לך שהיא עשתה זאת בזמן שהיתה מגיפה בכפר והיא התפללה שהקב''ה יגן עליה מן המגיפה וגם המלאך הרע יצטרף לברכה, אך כעת כאשר המגיפה חלפה ואין לנו סכנה אפשר לחזור לנוסח הרגיל "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים".

לשמחת הבעל האישה ''הבינה'' את דברי הרבי וקבלה על עצמה לאמר את הנוסח הנכון כפי שכתוב בסידורים, ושלום בית חזר לשכון אצל בני הזוג.

(עלינו לשבח)

החוב כבר שולם על ידי כוס חלב וארבע עוגיות טעימות

 פרופ' ארתור מילס, מומחה מנתח לב בעל מרכז רפואי ענק בארה"ב, מיליונר שמעסיק צוות ענק של רופאים וצוות מנהלה, מספר את הסיפור הבא:

הייתי יתום מאבי בגיל צעיר, אמא גידלה אותי כילד יחיד בעיר ניו יורק. בשכונת  קראון הייטס. היינו משפחה ענייה ביותר, עד פטירתו של אבי, אמא הייתה עקרת בית והפרנסה הייתה מצויה, אך כשאבא נפטר, נשארנו ללא שום הגנה. 

הפכנו לעניים למרות שאמי עבדה קשה כעוזרת בית, קיבלה פרוטות, אימא עשתה הכל שאראה כנדרש, נקי ולבוש טוב. יצאתי מידי יום אל בית הספר השכונתי שהיה לא רחוק מהבית, כשאני מטופח, מסורק ונקי.

היו ימים שלא אכלתי ארוחת בוקר כי פשוט נגמר הלחם והמקרר היה ריק.

"כשתשוב הביתה, כבר אכין לך ארוחה טעימה", ניחמה אותי אימי ובימים כאלו לפחות קיבלתי ממנה תפוח או בננה להפסקה בין השיעורים בבית הספר.

הייתי תלמיד הכתה הרביעית (כתה ד') בן 10 בלבד, כשיום אחד, יצאתי רעב מאד מהבית, כי כבר בלילה לא היה מה לאכול וכך גם בבוקר. אימא נתנה לי קובית סוכר להפסקה, והבטיחה לי שכאשר אשוב בצהרים, יימצא בבית לחם לאכול. הסוכר רק הגביר את רעבוני וחשתי שאני מתמוטט. למרות שהיתי תלמיד מצטיין שלא החסיר שעור אחד, החלטתי הפעם לא לחזור אל הכיתה ולצאת לחפש אוכל אפילו באשפתות.

אף אחד מחבריי או ממוריי לא ידע על מצבינו האומלל זה נשמר בסוד כמוס על פי הוראת אמי.

עזבתי את שער בית הספר, התרחקתי כדי שלא יראו אותי וכשבטני מקרקרת מרעב עז חשבתי איך וכיצד אמצא משהו לאכול.

לפתע עלה רעיון במוחי. חשבתי, מה יקרה אם אדפוק על דלת כלשהי של הבניינים הגדולים ואבקש פרוסת לחם. הרי אף אחד שם לא ממש מכיר אותי, אקח לי את הפרוסה וארוץ מיד חזרה אל בית הספר.

וכך הרעב הקשה הוביל אותי אל בית אקראי, נכנסתי לחדר המדרגות שהיה נראה מטופח, וראיתי 2 דלתות, אחת מימין והשנייה משמאל. על הדלת מימין היה ציור של נמר וזה קצת הפחיד אותי ולכן ניגשתי לדלת משמאל.

הבטתי למעלה לעבר הקוקר (חור הצצה),

וראיתי כתוב: משפחת מוריס ג'קסון.

הקשתי קלות בדלת ולבי נקש אף הוא התרגשות, ציפיתי כי הדלת תיפתח על  ידי גברת ג'קסון, בדמיוני ראיתי אישה גדולה  וכבדה, קיווית כי תיתן לי פרוסה ואברח מיד.

והנה, בפתח הדלת שנפתחה ניצבה ילדה בת גילי, חיוורת וחייכנית, 2 צמות ושמלה לבנה עם צווארון ורוד. נראה שגם היא הייתה מופתעת לראותני.

- " חשבתי שהדוור דופק בדלת". אמרה. "מי אתה" שאלה הילדה.

הייתי נבוך. איך אבקש ממנה פרוסת לחם. מה היא תחשוב עלי, אולי מחר אפגוש אותה ברחוב, אולי היא בכלל שייכת לאחת הכיתות בבית ספר שלא  הבחנתי בה, מה היא בכלל עושה כעת בבית, למה היא לא בבית הספר...

- "אמממ ... אני ממש צמא ולא מצאתי איפה לשתות, אולי תסכימי לתת לי כוס מים". שאלתי ועיניי הושפלו לרצפה.

הילדה צחקה צחוק חביב ואמרה לי "אצלנו שותים חלב ולא מים, רוצה?"

- "כן, אם לא אכפת לך אשתה חלב" עניתי ועיני נפקחו לרווחה,

כבר זה זמן שלא שתיתי כוס חלב, החלב במקרר היה תמיד עבור כוס הקפה של  אמא. הילדה השאירה אותי על סף הדלת ולאחר דקה שבה עם כוס חלב ובידה השנייה צלוחית קטנה עם 4 עוגיות.

- "אצלנו אוכלים עוגייה כששותים חלב" הצהירה בחיוך מקסים והגישה לי את הצלוחית. הייתי המום.

ביד רועדת לקחתי עוגייה וביד השנייה את החלב וכך בעודי שותה הציגה הילדה את עצמה "שמי רוזלין, מה שמך?"

במקום לענות, שאלתי אם אוכל להתכבד בעוגייה נוספת. "העוגייה מאד טעימה", אמרתי. "ודאי", ענתה הילדה "הבאתי לך ארבע, הן כולן עבורך"

טרפתי את העוגיות ורק כדי שהיא לא תשאל לשמי שוב, שאלתי אני אותה "למה את היום בבית?"

- "אני חולה, שוב קמתי הבוקר עם חום והורי לא הסכימו שאלך אל בית הספר, זה קורה לי הרבה פעמים", השיבה רוזלין בקול רפה ועצוב.

- "את לבד" שאלתי.

- "לא, סבתא נמצאת איתי כאן, היא בקומה העליונה"

- "תודה לך, כעת אלך" אמרתי ויצאתי בחופזה את חדר המדרגות.

הספקתי לשמוע אותה קוראת אלי "לא אמרת לי מה שמך" אבל אני העדפתי שלא להשיב ומיהרתי חזרה אל בית הספר.

שנים רבות חלפו מאז...

סיימתי את לימודיי היסודיים בהצטיינות וכך המשכתי לתיכון. שם, לקראת סיום הלימודים הוענקה לי מלגת מצטיינים ונכנסתי ללימודים באוניברסיטה כסטודנט מועדף ללא תשלום, תוך התחייבות כי אתרום בעתיד בעבודתי למחקר ולפיתוח בנושאים בהם אלמד.

בחרתי את לימודי הרפואה ועשיתי בהם חיל.

נשאתי לרעייתי אף היא רופאה מומחית בתחום הלב. תחום בו התמחיתי וברבות הימים הקמתי מרכז רפואי גדול בו טיפלתי באלפי איש, בכל רמות הרפואה הנדרשות לחולי לב. אני כיום מנתח לב מפורסם וחי בעושר רב עם רעיתי ושלושת ילדינו.

במרכז הרפואי שבבעלותי, קבעתי שכל מטופל המגיע אל המרכז, מתקבל על ידי  צוות רופאים מקצועי שעורך תחילה את כל הבדיקות הנדרשות וכשהתמונה מלאה, מוגש התיק לעיוני ויחד עם הצוות המומחה, מתגבשת דעה לדרך הטיפול הנדרשת  לחולה.

והנה בוקר אחד, מוגש אלי תיק רפואי של חולה ועל הכריכה מופיעה שמה "רוזלין ג'קסון". הייתי המום. האם זאת היא? הרי שמה נחרט בזיכרוני היטב, גם כך הרי ניחנתי בכושר זיכרון מצוין.

- " איפה החולה" שאלתי את הצוות, בקול מופתע.

- " כנראה במחלקה, כרגיל" השיב לי הרופא שישב לידי, ביובש.

  - "אני רוצה לראות אותה כעת" פסקתי וקמתי להפתעת הצוות שנותר על מקומו. 

נכנסתי אל המחלקה ופניתי לאחות, "היכן מיטתה של הגברת ג'קסון" שאלתי.

האחות לא הייתה רגילה לפניה כזו כיוון שתמיד הייתי מוקף רופאים שהובילו אותי אל החולים בלי שאצטרך כלל לשאול היכן מיטותיהם.

 - "הגברת ג'קסון חולה מאד והיא בחדר טיפול נמרץ" ענתה מופתעת.

נכנסתי בשקט לחדר טיפול נמרץ וראיתי את רוזלין שוכבת על המיטה, מחוברת למכשירים. הבטתי בה והיא בי. כמובן שהיא לא זיהתה אותי כלל. גם אני לא  הייתי בטוח שזו היא.

 - "מהיכן את" שאלתי - "מקראון הייטס"  השיבה.

   "מה שם אביך" שאלתי.

  "מוריס, מוריס ג'קסון. למה אתה מתעניין, האם הכרת אותו" שאלה רוזלין והנה החיוך, אותו חיוך מקסים שנחרט בזיכרוני פשט על פניה.

דמעות הציפו את עיני ומיהרתי לצאת את החדר.

רוזלין טופלה במרכז הרפואי הענק שלי כשאני אישית עומד לצידה החל מעריכת הניתוח המורכב והמסובך וכלה בהתעניינותי כל הזמן במצבה ובשירותי המרפאה שהיא מקבלת. היא לא ידעה מי אני וכל הצוות לא הבין מה עניין מצאתי בחולה הצנומה והחלשה שהייתה כבר כמוני כבת 60.

המרכז היה גובה תשלום מיוחד מהחולים מעבר לביטוח הרפואי שלהם מכיוון שהוא נחשב לשירות רפואי פרטי. התשלומים הגיעו עד כדי עשרות אלפי דולרים. בסיומו של אשפוז וניתוח, הייתה המזכירה הרפואית מסכמת בתיק החולה את כל הטיפולים הרפואיים והשירותים שקיבל כמו כן ימי האשפוז היקרים ובתחתית התיק הופיע הסכום הכללי לתשלום.

חודשיים טופלה רוזלין במרכז הרפואי שלי עד שהבריאה וחזרה לתפקד.

בסיכומי התיק שהכינה המזכירה הרפואית הופיע הסכום הכולל לתשלום 52,300 דולר.

התיק הוגש אלי לעיון וחתימה סופית כמקובל.

תחת השורה האחרונה שבה נכתב הסכום לתשלום. הוספתי בכתב ידי:

"הסכום שולם כבר לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות טעימות. פרופ' א. מילס".

לפני כמה חודשים נפטרה רוזלין שהייתה חולת לב מלידתה. הניתוח שערכתי לה העניק לה 5 שנות חיים נוספות. כעת שנפטרה, הבאתי את הסיפור לידיעת הציבור.

הכנסת כלה על ידי האוהב ישראל מאפטה

עני מרוד היה ר' שלום. את פרנסתו מצא מעבודות תיקון ושיפוץ מזדמנות, בעיר מגוריו אפטה. פה הטליא גג פרוץ, שם סייד קיר מקולף ובמקום אחר שיקם ארון מט ליפול. כדרכן של עבודות מסוג זה, שפעם מזדמנות הן ופעם לא – כך היה גם מצב פרנסתו הדחוקה.

והנה הגיעה בתו הבוגרת לפרקה. בידו של ר' שלום לא הייתה פרוטה אחת לנדוניה, ובאין נדוניה קטנים הסיכויים למצוא בעבורה זיווג הולם. ישבה הבת בביתה שבועות וחודשים, ונצרה את כאבה בליבה. כבת-ישראל כשרה ובמעלת מידות טובות, לא פצתה פה ולא דחקה באביה. לעומתה, אמה לא הרפתה. לא עבר יום שבו לא הזכירה לבעלה (כאילו זקוק היה לתזכורות) כי אין חובת האב לילדיו מסתיימת עד שהוא מכניס אותם אל מתחת לחופה.

יום אחד, בעודו מתייסר במחשבות נוגות על בתו המזדקנת ברווקותה בגלל עוניו, נשאוהו רגליו אל ביתו של הצדיק ה'אוהב ישראל' מאפטה. "עני מרוד אני ואין בידי כסף להשיא את בתי, שהיא נערה טובת-לב, צנועה וחסודה", תינה ר' שלום את צרתו לפני הצדיק.

הביט בו הצדיק בעיניים רחמניות והכיר בו כי איש-עמל הוא ואינו מפושטי היד המחזרים על פתחי נדיבים. חשב וחשב ובתוך כך החל לגלגל עמו בדברים. "האומנם אין בידך מאומה? האם אין לך שום חיסכון בצד או אולי תכשיט בעל-ערך שתוכל למכרו?", שאל הצדיק.

"לא", השיב ר' שלום. "ומה בדבר הלוואה?", שאל הצדיק והוסיף, "לכמה זקוק אתה מיד עכשיו?". "למאה רובלים", ענה ר' שלום. "ומדוע אינך לווה?", שאל הצדיק. השפיל ר' שלום את עיניו בהבעת אין-אונים. "מאה רובלים הם סכום גדול מדי, ואיני מכיר מישהו שיסכים להלוות לי סכום כזה. חוץ מזה, באמת איני יודע כיצד אוכל להחזיר מאה רובלים", אמר.

את הדברים האחרונים ביטל הצדיק בהינף-יד. "כשיהודי נוטל הלוואה למטרה קדושה, הקב"ה מסייע לו לפורעה", אמר. "חשוב עוד קצת", עודדו הצדיק, "אולי בכל-זאת יש בביתך חפץ כלשהו בעל-ערך שתוכל למשכנו?". לפתע ניצת זיק קטן של תקווה בעיניו של ר' שלום. "יש לי ש"ס דפוס סאלוויטה", אמר. "הבא אותו לכאן", אמר הצדיק.

כעבור שעה קלה היה הש"ס בבית הצדיק. "זהו ש"ס יקר מאוד שערכו רב בהרבה ממאה רובלים", אמר הצדיק בנימת התפעלות. "אם תמשכנו, תוכל לקבל הלוואה של מאתיים רובלים!". כעבור רגע פתח את מגירת שולחנו, הוציא מתוכה מאתיים רובלים והושיטם לר' שלום. זה לא ידע את נפשו מהלם. לאחר שהתאושש מן ההפתעה, הודה לצדיק בחום והלך לביתו שמח וטוב-לב.

לא חלף זמן רב ובתו של ר' שלום השתדכה בשעה טובה. כעבור זמן התייצב שליח בביתו, נושא עמו את הש"ס היקר מבית הצדיק. "הרבי אמר כי הש"ס הזה יקר מאוד ואין הוא רוצה לשאת בגודל האחריות הרובצת עליו לשמרו מפני נזקים או גנבה. לכן, סובר הוא, כי מוטב שיהיה בביתך, שכן אתה תיטיב לשמור עליו", אמר השליח והסתלק.

יום חתונת בתו של ר' שלום הנה הגיע. ביום החתונה נהגו החתן והכלה ובני-משפחותיהם להיכנס אל הצדיק ולזכות בברכתו. גם ר' שלום ואשתו באו אל הצדיק עם בתם הכלה ושאר ילדיהם. לאחר שאצל להם הצדיק ברכה, ביקש מר' שלום להישאר עמו ביחידות עוד רגע קט.

"בזאת אני מוחל לך על פירעון החוב. מאתיים הרובלים שלווית ממני נעשים עכשיו מתנה גמורה", אמר לאבי הכלה ההמום. ר' שלום התקשה להגיב  באופן ברור ומסודר, ותשובתו התגמגמה - "מדוע?.. כלומר, על מה ולמה?...".

חיוך רחב התפשט על פני הצדיק. "הסכת ושמע", פתח ואמר. "כידוע לך, הקב"ה ברא את העולם כולו בשביל ישראל בניו. לפי זה ראוי היה, לכאורה, כי העולם יתנהל בגלוי בדרך שתבהיר לכול כי כל קיומו אינו אלא בשביל ישראל. בפועל, שרויים אנו בגלות וישראל נרדפים ושקועים עד צווארם בעול הגויים ובעול הפרנסה.

"הרהרתי בדבר רבות והגעתי למסקנה כי חייב להיות זמן מסוים בחיי היהודי שבו ליבו יהיה טוב עליו לחלוטין. אימתי זה? ובכן, בכל יום ויום טרוד הוא בעול הפרנסה והחינוך ובשאר הבעיות. חולפות שנים והנה מגיע סוף-סוף היום המאושר שבו הוא זוכה להכניס את צאצאיו לחופה. או-אז נשכחים ממנו כל הסבל והתלאות. בשובו מן החופה מצב-רוחו מרומם, עד שהוא מתרונן בהודיה לה' על החסד שגמל עמו. זו שמחה מושלמת ואמיתית".

הצדיק עצר לרגע ומיד המשיך: "עלה בדעתי שאתה, כשתגיע היום לרגע המאושר הזה, יעלה בזיכרונך זכר הש"ס היקר שנתת לי כמשכון ומיד תהרהר בעניין מאתיים הרובלים. הדבר עשוי לפגום בשמחתך וזו כבר לא תהיה שלמה. והלוא העולם כולו נברא בשביל ישראל?... לכן החלטתי להפוך את ההלוואה למתנה גמורה. מזל-טוב מזל-טוב!".

(גליונות חב''ד)

קח את העגלה והסוסים לביתך לארח אותם

רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא מאניפולי תלמידיו של המגיד ממזריטש ערכו גלות במשך כמה שנים, ונדדו מעיירה לעיירה כדי להפיץ את תורת החסידות.

לא היה להם בגדים ראויים ומזון לאכול והם היו נראים כמו שני קבצנים.

בנדודיהם הם היו מגיעים מדי פעם לעיירה לודמיר.

גביר העיירה שהיה עשיר מופלג סירב להכניסם לביתו בטענה שאין זה לכבודו לארח שני קבצנים.

לעומתו יהודי אחר בעיירה שהיה עני מרוד אך בעל לב זהב ונשמה טהורה, אכסן את שני האחים הצדיקים ברצון.

לימים יצא שמם בעולם ורבי אלימלך ורבי זושא נודעו כצדיקים גדולים ורבים באו אליהם כדי לקבל ברכה הדרכה ועצה.

החסידים שלהם קנו להם עגלה מהודרת רתומה לסוסים אבירים, והם המשיכו לנוע מעיר לעיר להפיץ את תורת החסידות.

יום אחד הם הגיעו שוב לעיירה לודמיר, כאשר שמע גביר העיירה על בואם של שני הצדיקים הגדולים למקומו, הוא יצא לקראתם והזמינם לביתו.

ענו לו רבי אלימלך ורבי זושא: בבקשה אתה יכול לקחת את העגלה והסוסים, אנו הולכים אל אותו יהודי שאירח אותנו בביתו עד היום.

העשיר התפלא על תשובתם והם הסבירו לו:

הרי אנחנו לא השתנינו נשארנו אותו אלימלך ואותו זושא כמו שהיינו בביקורים הקודמים שלנו בעיירה.

אם כן מה נשתנה עכשיו שאתה מבקש להזמין אותנו לביתך?

אין זאת אלא מפני שיש לנו כעת עגלה וסוסים.

אם כן קח את העגלה והסוסים וארח אותם בביתך...

הכנסת אורחים מכובדת גם לאנשים פשוטים

בספר בית הלוי כתוב שיש הבדל בין הכנסת האורחים של אברהם ובין הכנסת האורחים של לוט, וזאת בעקבות מקרה שקרה לו באופן אישי.

בעל אכנסיה אחד שלא ידע ש''בית הלוי'' הוא מגדולי הדור, זלזל בו ולא ארח אותו כראוי.

מאוחר יותר כאשר נודע לבעל האכסניה שמדובר באחד מגדולי הדור הוא השתטח לרגליו של ''בית הלוי'' ביקש סליחה ומחילה ורצה לארח אותו בכבוד גדול.

הרב סירב להתארח אצלו ואמר לו: למדנו בפרשת וירא על הכנסת האורחים של אברהם  שמתוארת בהרחבה, ולעומת זאת מספרים מעט מאד על הכנסת האורחים של לוט.

ההבדל הוא שאורחיו של אברהם נראו כאנשים פשוטים ולכן להכנסת האורחים של אברהם שיצא מגדרו בעבורם היה ערך רב, לעומת זאת לוט ראה שלפניו מלאכים ולכן אין חידוש במה שכיבד אותם, כי מי לא ירצה לארח בביתו מלאכים.

מידת הכנסת אורחים איננה נבחנת ביחסו של המארח לאנשים גדולים, אלא דוקא ביחס של בעל הבית לאנשים פשוטים שפוקדים את ביתו.

פנה בעל "בית הלוי" אל בעל האכנסיה ואמר לו: "איזה התנצלות היא זו שאתה אומר לי שלא הכרתי אותי, היחס המשפיל לו זכיתי ממך איננו ראוי אפילו לאדם מן השוק שבא להתארח אצלך". לאחר הדברים הלך הרב לדרכו.

היתוש שניצח את נשיא ארה"ב

אחד מנשיאי ארה''ב בשנות ה – 60 הגיע לביקור במצרים.

אלפי אנשים המתינו לנשיא האמריקאי בדרכים המובילות לשדה התעופה, ובעת שהשיירה הנשיאותית עברה שם, ההמון הריע לנשיא ארה''ב שנתקבל בכבוד מלכים.

בקהיר נערכה לנשיא קבלת פנים מלכותית במעמד נשיא מצרים ובנוכחות נציגי תקשורת מכל העולם שהעבירו בשידור ישיר את הארוע לכל רחבי תבל. 

אל מול הכבוד הגדול הזה ישב הנשיא האמריקאי "כולו אומר כבוד", הוא פיזר חיוכים לכל עבר, לחץ את ידיהם של שרים בכירים, ממש ''מלך העולם'' וכל זאת תחת שמירה בטחונית כבידה ביותר.

מחסומים רבים וגדרות נצבו בדרך לבמה עליה ישבו המכובדים. אנשי בטחון רבים עמדו סביב הגדרות כדי לשמור שאף אחד לא יתקרב אל הנשיא. רק אחד הצליח לעשות זאת...

הוא הצליח לפרוץ את כל המחסומים ולהגיע אל נשיא ארה''ב, ולא רק להגיע אלא לגעות בו. ולא רק לגעת בו אלא פשוט... להתיישב על חוטמו.

היה זה לא אחר מאשר יתוש קטן, קטן במיוחד אך טורדני ביותר. הוא התיישב על חוטמו של נשיא וניסה לעוקצו.

הנשיא ''לא נשאר חייב'' , הוא ניסה להלחם נגד היתוש בתנועות ידים שונות ומשונות... זה היה הדבר האחרון שהנשיא רצה לעסוק בו באותם רגעים בהם מצלמות הטלוויזיה מצלמות כל תנועה שלו ומעבירות את התמונות לכל העולם.

אך היתוש היה עקשן ולא היה מוכן לעזוב את הנשיא. למרות תנועותיו העצבניות של מי שחשב שהוא המלך של העולם הוא ''הפסיד במלחמה עם היתוש''.

היתוש שם את הנשיא ללעג ולקלס לעיני כל העולם העומד ורואה את נשיא המעצמה הגדולה ביותר בעולם במוגבלותו האנושית עומד בתנועות נואשות ועצבניות חסר אונים מול בריה אחת קטנה ושמה יתוש.

וויתרה על הכסף וזכתה ללדת בן צדיק

בביתו של המגיד מקוז'ניץ גדלה נערה יתומה מאב ומאם. היא היתה קרובת משפחה של המגיד, ולאחר שנתייתמה מהוריה המגיד הכניסה לביתו וגדל אותו כמו בת.

כאשר הנערה הגיעה לפרקה להנשא היא אמרה למגיד שכיון שהיא באה ממשפחה מיוחסת מאד לא תסכים להכיר בחור שאיננו ממשפחה מיוחסת, כי ברצונה לגרום נחת רוח למשפחתה החשובה.

מסיבה זו הרבה הצעות שהעלה המגיד בפניה ירדו מעל הפרק, וכך עבר זמן מרובה והנערה היתומה עדיין לא התארסה לאיש.

באחת העיירות הסמוכות לקוז'ניץ מקומו של המגיד התגורר תלמיד חכם גדול מאד שהיה רבה על אותה העיירה, הוא היה מתלמידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב, אדם גדול מאד בתורה והחסידים מאד החשיבו אותו, הוא גם היה מקרוב למגיד, והיה ממשפחה מיוחסת מאד נצר מרבינו יואל סירקיס הב''ח.

האיש היה אלמן, ואחרי זמן אבלותו על אשתו הוא הגיע לקוז'ניץ ובא אצל המגיד.

המגיד הציע לו את קרובת משפחתו היתומה, כדי להשפיע על הבחורה שתסכים להנשא לרב האלמן שכנע המגיד את הרב שיתחייב להביא לבחורה תוך חודשיים סך של שלש מאות אדומים (=שם של מטבע בימים ההם) ואז יהיה קל יותר לשכנע אותה להסכים להצעת הנשואין.

כיון שידע המגיד שהרב ההוא חי בעוני ואין לו כסף, הבטיח המגיד שבהגיע מועד התשלום הוא (המגיד) ידאג לכסף.

הרב הסכים להצעה, המגיד פנה אל הבחורה והציע לה את הרב האלמן. הוא סיפר לה על גדלותו בתורה, והבחורה נאותה להשתדך עם הרב למרות שהיה אלמן. עברו חודשיים והרב בא אל המגיד כדי שיתן לו את הכסף שהרב-החתן הבטיח לכלתו.

למגיד לא היה כסף כדי לפרוע את ההתחייבות, הוא קרא לבחורה ואמר לה שהחתן הוא אדם גדול בתורה ולא בכל יום מגיע חתן כזה, ושכדאי לה להנשא לרב גם ללא הכסף.

מובא בספר ''מאיר עיני הגולה'' שהמגיד הבטיח לבחורה היתומה ש''תמורת הויתור על הכסף היא תזכה ללדת בן מהרב אשר יאיר את עיני כל ישראל בתורתו ובעבודת ה' שלו".

הכלה שמעה את הדברים ואמרה שברצונה להתייעץ על כך עם החתן, המגיד הסכים והם נפגשו, אחרי רבע שעה באו למגיד לאמר לו שהם מסכימים לעשות כפי שאמר המגיד.

המגיד שמח מאד ולקראת החתונה טרח בכבודו ובעצמו בכל ההכנות הדורות לחתונה, כאילו היה זה אחד מילדיו. המגיד היה מסדר הקידושין, והוא הודיע שיצא מחדרו בשעה מסויימת ואז תתקיים החופה.

הגיע זמן החופה, והמגיד נכנס לחדרו והתבודד שם כמה שעות, ולא יצא. המוזמנים המתינו והתפלאו כי המגיד היה כמי שהקפיד להגיע בזמן לכל מקום.

לפתע פתח המגיד את הדלת קרא אליו את החתן וסגר את הדלת. השניים היו שם בחדרו של המגיד כמחצית השעה, ומיד אחר כך הלך המגיד עם החתן לחופה וסידר את הקידושין, וניכר עליו היה שמח מאד.

לאחר חצי שנה מזמן  החתונה, נכנסה אשת הרב הקרובה היתומה של המגיד אל המגיד, והוא קם ממקומו ועמד לפניה מלא קומתו.

אמר לה המגיד: תדעי שהנני קם מפני העובד שבבטנך, כי נשמתו גדולה מאד, ומזה כמה מאות שנים לא היתה נשמה כזו בעולם.

הילד שנולד היה רבי יצחק מאיר מגור בעל חידושי הרי''ם שהאיר את כל העולם בתורתו ובעבודת ה' שלו.

רבי יצחק מאיר מגור היה תלמידו של הרבי מקוצק, הוא יסד את חסידות גור המפוארת ונכדו הוא רבי יהודה אריה ליב בעל ה'שפת אמת'.

הירקן שנהיה רב עיר

בעיר לובלין היה מוכר ירקות פשוט ושמו אברהם.

רבי שלמה לוריא המכונה בקיצור המהרש''ל שהיה הרב של העיר לובלין לפני למעלה מארבע מאות שנה, למד תורה והתעמק בסוגיה עמוקה ומסובכת מאד בתלמוד. היתה לו שאלה אבל הוא לא הצליח למצוא לה תשובה.

מתחתיו התגורר אברהם מוכר הירקות ולפתע שומע המהרש''ל את קולו של אברהם מוכר הירקות.

אברהם למד את אותה סוגיה שלמד המהרש''ל הוא שאל את עצמו את השאלה הקשה שהעסיקה את המהרש''ל ולהפתעת המהרש''ל הוא תירץ את השאלה בצורה נפלאה.

מסתבר שהיהודי הזה הסתיר את עצמו במשך שנים וכולם חשבו שהוא מוכר ירקות פשוט.

המהרש''ל ירד לביתו של אברהם מוכר הירקות וביקש ממנו לגלות את מדריגותיו בתורה אך אברהם סירב.

המהרש''ל אמר לו שכיון שזה לטובת עם ישראל הוא גוזר עליו בגזירת רב המקום לגלות מי הוא ומה הוא כדי לדעת את דרגתו האמיתית של הירקן.

אברהם לא היה יכול לסרב והוא גילה למהרש''ל על ידיעותיו בתורה ועל מדריגתו.

לפני מותו השאיר המהרש''ל צוואה ובה הוא ביקש מפרנסי קהילת לובלין למנות את אברהם מוכר הירקות כרב העיר.

לובלין היתה עיר בה היו יהודים רבים ובכל הדורות רב העיר היה מגדולי ישראל כדוגמת המהרש''ל.

מנהיגי הקהילה נדהמו מהצוואה והם נגשו למוכר הירקות ובקשו ממנו להיות רב העיר.

אברהם ניסה להתחמק אך מנהיגי הקהילה הראו לו את הצוואה והוא הסכים.

מנהיגי הקהילה הלבישו אותו בבגדים מכובדים כראוי לרב העיר לובלין והכתירו אותו ברוב עם והדרת מלך.

(עלינו לשבח)

לראות את האחר

פעם אחת אסף הצדיק רבי משה לייב מסאסוב זצ''ל כסף לצדקה והגיע לביתו של אחד מהעשירים של העיר שהיה ידוע כקמצן גדול.

רבי משה לא פנה אליו ישירות ובקש ממנו כסף לצדקה, אלא בא אליו לביקור בביתו של העשיר ושוחח איתו על הכל חוץ מעל הכסף לצדקה.

במהלך השיחה פנה רבי משה אל העשיר וביקש ממנו להבין מעבר לזכוכית החלון ולאמר לו מה הוא רואה.

התפלא העשיר אך השיב מפני הכבוד לצדיק ואמר לו שהוא רואה אנשים הולכים ברחוב.

הרבי המשיך לשוחח עם העשיר על כל מיני דברים ולא הזכיר כלל את המטרה שבשבילה הוא בא.

באמצע השיחה התבונן הרבי במראה יפה מצופה כסף שהיתה מונחת על השולחן בסלון ביתו של העשיר. ביקש הרבי מהעשיר להתבונן במראה ושאל אותו מה הוא רואה.

התפלא העשיר על שאלתו של הרבי אך השיב לו מפני כבודו שהוא רואה את עצמו.

חזר ושאל הרבי את העשיר: למה כאשר הסתכלת בחלון הזכוכית הפונה לרחוב ראיתי אנשים ואילו כאשר הסתכלת במראה ראיתי את עצמך?

התפלא העשיר על שאלתו של הרבי והשיב לו מפני כבודו: זה בגלל הכסף,  המראה היפה בסלון מצופה כסף ולכן ראיתי רק את עצמי.

אמר לו הרבי זה מה שכתוב במכת חשך במצרים ''לא ראו איש את אחיו'', ואמרו חז''ל על חשך מצרים שעוביו היה כדינר זהב.

הכסף גורם לנו לראות רק את עצמנו.

בוא וראה מה נאמר אחר כך על מצרים ''לא קמו איש תחתיו'', מי שרואה רק  את עצמו הוא שרוי בחשך ואין לו תקומה.

אך ישראל רחמנים וגומלי חסדים ולכן זכו במצרים ''ולבני ישראל היה אור במושבותם''.

התרצה העשיר ותרם בעין יפה לצדקה.

הטנק שלא ירה

שנים רבות חיו את חייהם יהודי תוניס והאי ג'רבה הסמוך בשקט ובשלווה. לפרנסתם עבדו בעבודות מגוונות, וניהלו חיי תורה וקהילה מפותחים למדיי.

אחד המנהגים המושרשים ביותר בקרב יהודי תוניס היה העלייה לקבריהם של צדיקים מדורות קדומים, בימי ההילולא שלהם. מוקד נוסף של משיכה היה בית-הכנסת 'לגריבה', השוכן בדרום תוניס, ואשר על-פי המסורת המקומית הונחה בין יסודותיו אבן שהובאה לשם מבית-המקדש הראשון (לאחר שחרב). 

בראשית חודש כסלו תש"ג כבשו הגרמנים את תוניס. עד מהרה הוקמו ברחבי מדבר סהרה למעלה משלושים מחנות-עבודה, בסגנון דומה למחנות-העבודה שהוקמו באדמת אירופה.

אלפים מבין כמאה אלף יהודי תוניס נשלחו למחנות האלה. אלה היו, בעיקר, צעירים שכוחם במותניהם. הם נדרשו לענוד על דש בגדם טלאי צהוב והועבדו בפרך בשירות הצבא הגרמני. עיקר עיסוקם היה בעבודות בנייה וביצורים. רבים מהם מתו בין גדרות המחנות, ממגפות וממחלות אחרות.

אלה היו ימים אפלים בתולדות יהודי תוניס. הסיפור שלהלן, המסופר על-ידי יוצאי תוניס, היה כעין נקודת-אור באפלת הימים ההם:

בנווה-מדבר בסהרה, 'נווה אל-חמה' שמו, שוכן קברו של הצדיק רבי יוסף אל-מערבי. רבי יוסף היה צדיק, מקובל ומלומד בניסים, ונמנה עם תלמידי האר"י ז"ל. הוא נולד במרוקו, ולפני יותר מארבע-מאות שנים עלה לארץ-ישראל והשתקע בצפת. לאחר תקופה שבה למד תורה, כאמור, מפי האר"י, החליט לשוב לארץ-הולדתו.

את הדרך מארץ-ישראל למרוקו עשה רבי יוסף בשיירת גמלים, שעברה דרך מדבר סהרה. באמצע המדבר נסתלק במפתיע ר' יוסף חיים. הוא נטמן במקום ומצבה גדולה ומפוארת הוקמה על קברו.

סביב הקבר זורמים מעיינות מים חמים, והאזור כולו פורח כגן ירוק באמצע המדבר. תושבי תוניס האמינו כי נווה המדבר מתקיים ומתברך בזכות קברו של הצדיק השוכן בטבורו. הם טיפחו את הקבר, ואף הקימו מעל המצבה ציון גדול. מקום קבורתו של רבי יוסף נהפך עד מהרה למוקד עלייה לרגל. המונים נהרו לשם ביום פטירתו – נר שמיני של חנוכה, ראש-חודש טבת.

עם פלישת כוחות הצבא הגרמניים לאדמת תוניס זרמו שיירות של טנקים אל עומק מדבר סהרה, ומשם לערי המדינה. בדרכה עברה אחת השיירות ב'נווה אל-חמה'. מפקד הכוח הגרמני, שנתקל ראשון במצבה הגדולה והמפוארת ובציון המרשים שהוקם מעליה, דרש לדעת למי נעשה הכבוד הזה.

הוא שלח את פקודיו לברר את העניין. בדיקה העלתה כי אישה אחת, המתגוררת בבית הסמוך לקבר, היא הממונה על שמירת הקבר ועל אחזקתו. עד מהרה התייצבה האישה, ברעדה, לפני המפקד הגרמני.

"של מי הקבר?", הרעים המפקד בקולו. אחד החיילים תרגם לאישה את השאלה.

"של רבי יוסף אל-מערבי, איש צדיק וקדוש", ענתה האישה בהיסוס-מה. המתרגם תרגם את תשובתה, והקצין העלה על פניו מבט של בוז ותיעוב.

חששה האישה שמא יבקש הגרמני לפגוע בקבר, וכדי להקדים רפואה למכה, החלה להלל ולפאר את הצדיק. כמו-כן הוסיפה וסיפרה על העלייה ההמונית לקבר במשך כל השנה, ובמיוחד ביום פטירת הצדיק. ברוב תמימותה לא הבינה האישה, כי בכך רק העצימה את שנאתו היוקדת ממילא של הגרמני לכל דבר יהודי.

במנוד ראש סימן המפקד לחייליו לשלח את האישה מעל פניו. בדקות הבאות התנהג כאחוז אמוק. בדרך-כלל נהג לחלק פקודות לכל עבר. הפעם, כך נראה, החליט, לבצע את זממו בעצמו – בלי שליחים.

הוא רץ אל הטנק שלו, זה שהוביל את השיירה, התניע אותו והחל להתקרב במהירות לעבר מצבת הצדיק. במרחק כמה מטרים מהקבר נעצר, ובכינון ישיר הפנה את קנה הטנק היישר אל המצבה הגדולה. אחר-כך משך את המוט שאמור היה לשגר פגז אל הקבר.

כל אותה שעה עקבו החיילים בעניין רב אחר מפקדם. הם לא הבינו מדוע המצבה הזאת העלתה כל-כך את חמת מפקדם, אך מתוך התבוננות במעשיו ציפו לראותה מתנפצת לרסיסים שיועפו לכל עבר. חלפו שניות, חלפה חצי דקה, חלפה דקה תמימה ומאום לא אירע. הפגז לא נורה.

סמוק מזעם ירד המפקד מהטנק והורה לאחד החיילים לסלק את הטנק הצידה, ולהציב במקומו טנק אחר. ואולם הטנק של המפקד סירב להישמע לסיבובי ההגה. הוא לא זז – לא ימינה ולא שמאלה, לא קדימה ולא אחורה.

כל ניסיונותיהם של הטכנאים להשיב את הטנק לחיים – נכשלו. הטנק לא זז וגם לא ירה. האם הבין המפקד כי אצבע אלוקים התערבה בנעשה, ובשל כך חדל ממאמציו להפציץ את הקבר? אין לדעת. העובדה היא כי כעבור שעה קלה טיפס המפקד על הטנק השני והשיירה כולה המשיכה בדרכה.

הטנק הדומם שקנהו מכוון אל מצבתו של רבי יוסף אל-מערבי נשאר לעמוד במקום – עדות חיה לנס שהתרחש שם – גם לאחר שהגרמנים עזבו את אדמת תוניס.

להרגיש שקר לעניים

מסופר על רבי משה סופר ''החתם סופר'' שפעם אחד הלך להתרים עשיר אחד לצדקה שהיה ידוע כקמצן גדול.

כאשר הגיע הרב שהיה גדול הדור לביתו של העשיר היה כפור בחוץ והעשיר יצא לקראת החתם סופר לחדר החיצון ללא מעיל ובגד חם כדי לשאול אותו לבקשתו.

הרב האריך בדיבור על מעלת הצדקה והעשיר התחיל לרעוד מקור.

המשיך הרב לדבר עם העשיר, ואז העשיר ביקש והתחנן מהרב שיכנס לחדר הפנימי שהיה חם מחום התנור שהיה שם, כי הוא רועד מקור ואיננו מסוגל להשאר עוד בחדר החיצוני.

אמר לו הרב: בכוונה רציתי לדבר איתך בחדר החיצוני כדי שתרגיש ותבין את מצבם של העניים שאין להם עצים להסיק את התנור בביתם  בחורף הקשה הזה.

לא לפגוע בבת ישראל

מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ''ל שמרבית ימיו הוא נסע באוטובוס בדרכו לישיבה בה הוא לימד.

פעם אחת הוא עלה לאוטובוס וישב באחד המקומות. בתחנה הבאה עלתה אישה בלבוש לא צנוע והתיישבה... ליד הרב.

הרב צלצל בפעמון וירד בתחנה הסמוכה, ושם המתין לאוטובוס נוסף שיסיע אותו למחוז חפצו.

תלמיד של הרב שראה את כל המעשה שאל את הרב מדוע הוא נהג כפי שנהג?

השיב לו הרב: היו לי מספר אפשרויות:

א. להמשיך לשבת במקומי ולהתעלם מהאישה.

ב. לקום ללכת לסוף האוטובוס ולשבת שם או להמשיך את הנסיעה בעמידה. 

לנהוג כמו האפשרות הראשונה זה בלתי אפשרי, אם הייתי נשאר לשבת במקום בו אישה לא צנועה יושבת לידי, יש בזה חילול השם מצד מי שרואה אותי יושב לידה.

גם האפשרות השניה אינה טובה, אם הייתי קם ועובר לסוף או עומד אז האישה היתה תופסת שהכל נעשה בגללה, והיא אולי היתה נפגעת ממני.

וכי מפני שהיא לא נוהגת בצניעות מותרת לפגוע בה – בבת ישראל?

אז בחרתי באפשרות השלישית וירדתי מהאוטובוס.

הגיבן הקדוש

לפני כמה שנים, אני הולך ליד מלון שלום על יד הירקון בתל-אביב. פתאום, אני רואה אדם, הפנים שלו מאוד. מהודרים. רואים עליו שהוא אדם אציל. אבל הגוף שלו לגמרי שבור. הוא גיבן מארבע רוחות. כל העצמות שלו שבורות. כמעט פחד להסתכל עליו. אבל כשרואים את הפנים שלו, רואים שכינה עליו...

כשראיתי אותו לא יכולתי לעצור בעצמי ואמרתי לו: שלום לך אדוני. והוא ענה לי ממש כמו יהודי פולני מבטן ומלידה, ואמר לי: עליכם שלם. עליכם שלם.

מאיפה אתה?- מפיאסצנה.

פיאסצנה... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי...

שאלתי אותו: אדוני המהולל, תגיד לי ראית פעם את רבנו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן?

והוא אומר לי: האם ראיתי אותו? אני למדתי חמש שנים. התחלתי ללמוד אצלו כשהייתי בן שש, ולמדתי אצלו עד שהייתי בן אחת עשרה. כשהייתי בן אחת עשרה לקחו אותי לאושוויץ, אבל הייתי כל כך גדול וחזק שחשבו שאני בן שבע עשרה. ואל תאמין, עכשיו אני לגמרי שבור, מכל המכות שנתנו לי, מכל המכות...

כל עצם מעצמי היא שבורה... כך אני נראה... מה אני יכול להגיד לך...

מכל המשפחה שלי לא נשאר אף אחד. אני לבד בעולם...

והוא ממשיך לנקות את הרחוב. הוא מנקה רחובות. מנקה רחובות בקדושה. מי יודע איזו קדושה הוא מביא לעולם בכל יום, כשהוא מנקה את הרחובות...

אני עמדתי משתומם. ואמרתי לו: אדוני, תרשו לי, אתם זוכרים תורה מרבנו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן?בהתחלה הוא אמר: מה, אתה חושב שאחרי אושוויץ אפשר לזכור תורות?!

אמרתי לו: כן, בטח. דברי רבנו הקדוש יורדים לתוך עמקי הנשמה...

הוא מסתכל עלי זמן רב ואומר לי: שמע, אתה באמת רוצה לשמוע תורה מרבנו הקדוש? 

אני רק זוכר שממש התחלתי לבכות. אמרתי: אני נשבע לכם, אני רוצה לשמוע תורה. אני משתוקק עם כל הנשמה שלי...

אבל הוא היה חסיד אמיתי. הוא לא היה מוסר תורות כשהוא מנקה את הרחוב. הוא הלך, נטל ידיים... נתן קצת מים על הפנים שלו, והתחיל לספר לי...

דע לך, דע לך, כך זה היה כמעט בכל שבת קודש אצל רבנו הקדוש... איך אני יכול לתאר לך את ה"בואי בשלום" אצל רבנו הקדוש. הוא עומד באמצע, וכל הילדים רוקדים מסביבו. "פני שבת נקבלה", אילו פנים היו לרבנו בשבת קודש. לא כמו מלאכי השרת, אלא לפעמים יותר יפות. רבנו הקדוש נכנס לערוך שולחן והוא מתחיל "שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון", וכמה מאות ילדים, באמת מלאכי עליון, משרתי עליון... זה לא יהיה עד שיבוא המשיח...

אבל דע לך, בין הדגים למרק, בין המרק לעוף, רבנו הקדוש אמר תורה על הפרשה. בכל פעם, אחרי שהוא גמר את התורה, כך הוא היה אומר: כך היה, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע...

עבודה של זריקה... "וזרקתי עליכם מים טהורים". רבנו הקדוש זרק עלינו מים משמי שמיים. וכך הוא היה אומר- אני אגיד לכם את זה בלשון של מנקה הרחובות-

דער הייליגער זיסער רבי, אזוי פלעגט ער זאגן: קינדערלאך, טייערע קינדערלאך, טייערע זיסא קינדערלאך. געדענקטז'ע. געדענקטז'ע. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

(= הרבי הקדוש המתוק, כך היה אומר: ילדים, ילדים יקרים, ילדים יקרים מתוקים. זכרו אפוא. זכרו אפוא. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו.

ילדים חמודים, ילדים מתוקים, תזכרו רק דבר אחד. הדבר הכי גדול- לעשות טובה למישהו אחר).

בכל פעם שהוא היה גומר את התורה הוא היה אומר:

קינדעלאך, געדענקטז'ע. די גרעסאע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

(=ילדים, זכרו אפוא, הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למשהו).

הייתי באושוויץ, שמעתי שמכל המשפחה שלי לא נשאר אף אחד. תאמין לי, רציתי להרוג את עצמי. ואני כבר עושה כל מיני הכנות להרוג את עצמי, ופתאום אני שומע את קולו של הרבי, והוא אומר:

קינדערלך, טייערע קינדערלאך, זיסע קינדערלאך. געדענקטז'ע. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

(= ילדים, ילדים יקרים, ילדים מתוקים. זכרו אפוא. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו).

פתאום אני מלא שמחה. ואתה יודע כמה טובות אפשר לעשות בלילה באושוויץ. אי אי אי... בכל פינה שוכב על הרצפה יהודי בוכה ואין לו עם מי לדבר. כי מי יש לו כח לשמוע עוד פעם את הסיפור על אשתו, על הילדים, שהם כבר שם בשמיע שמיים...

אז כל הלילה, כל הלילה, ישבתי עם היהודים השבורים. וזה נתן לי כח.

אחרי כמה חודשים אני שוב רוצה להרוג את עצמי, ואני שוב שומע את קולו של הרבי...

דע לך, אני כבר בתל אביב. אני ממש לבד. אין לי אף אדם אחד. אתה יודע כמה פעמים ניסיתי לאבד את עצמי לדעת...

אני כבר בתוך הים, אני כבר כמעט טובע. פתאום אני שומע את קולו של הרבי הקדוש: קינדערלך, זיסע טייערע קינדערלאך. געדענקטז'ע. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

(=ילדים, ילדים מתוקים יקרים. זכרו אפוא. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למשהו).

הדבר הכי גדול- לעשות טובה למשהו.

מה אני יגיד לך, אתה יודע כמה טובות אפשר לעשות ברחובות תל אביב?!

אחרי כמה חודשים חזרתי לארץ. בבוקר, זה היה בחנוכה, בבוקר הראשון רצתי לרחוב שעל יד הירקון, למצוא את המנקה רחובות, הגיבן הקדוש, ולא מצאתי אותו. נכנסתי למלון "שלום" ושאלתי: איפה המנקה רחובות? איפה הגיבן הקדוש?

אמרו לי:

אתה לא יודע? האם לא שמעת שביום שני של חג הסוכות הוא עלה למרומים?...

אתם שומעים כולכם: כשיבוא המשיח, תחיית המתים, הגיבן הקדוש, המנקה רחובות, יחזור לעולם הזה. הוא ינקה את כל הרחובות, מירושלים ועד סוף העולם. ואתם יודעים איך הוא ינקה אותם: הוא יעמוד בראש הגבעה והוא ילמד את כל העולם כולו:

הדבר הכי הגדול בעולם הוא- קינדערלך, טייערע קינדערלאך, די גרע סטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה. (=ילדים, ילדים יקרים. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למשהו).

אתם חושבים שאם אדם מבקש טובה מכם אתם עושים לו טובה. לא. בשבילכם....

די גרעטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה. קינדערלך, זיסע קינדערלאך. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

ילדים מתוקים, ילדים חמודים מדבש, הדבר הכי גדול בעולם - לעשות טובות למשהו.

הרב שמטאטא את הרחוב ביום העצמאות

הרבי מסידוגרא זצ''ל עבר את נוראות השואה, עלה לארץ וקבע את בית מדרשו בעיר תל אביב  'החילונית', כדי "להאיר את העיר".

בליל העצמאות הוא בעצמו היה מניף את דגל המדינה בבית המדרש לעיני כל החסידים ובאי בית המדרש שלו.

ביום העצמאות בבוקר, בהשכמה כאשר כולם עדיין נמו את שנתם, האדמו''ר היה מטאטא את רחובות תל אביב.

הוא הסביר מדוע הוא נוהג כך: הייתי בוינה בתקופת השואה, הגרמנים הרשעים ימ''ש רצו להשפיל אותי כמנהיג של חסידים כדי לשבור את רוחם.

לקול תרועת חצוצרות וצחוקם של הרשעים, נאלצתי להניף את הדגל הנאצי בוינה, לעיני כל ישראל.

'ההצגה לא נגמרה', הם לא הסתפקו בכך והכריחו אותי לטאטא את הרחוב.

נדרתי נדר שאם אזכה לחיות ולעלות לארץ ישראל, אניף את דגל ישראל, ואטאטא את הרחובות בא''י, וכך אני עושה כל שנה ביום העצמאות.

בליל העצמאות אני מניף את דגל ישראל בבית המדרש, אני עושה זאת 'ברוב עם הדרת מלך'.

את הרחוב אני מטאטא, אך זאת אני עושה בצנעא, בבוקר השכם. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

כוחן של דמעות

מנהג היה לתלמידי 'החוזה' מלובלין להיכנס בכל שנה ושנה במוצאי יום-הכיפורים לחדרו של הצדיק ולשאול את פיו כיצד הייתה ה'חתימה' שנקבעה להם במרום. לא לכולם היה הצדיק משיב, אך היו מהם שנענו.

שנה אחת נכנס אל 'החוזה' תלמידו ר' בונים, שלימים נתפרסם כרבי מפשיסחה, ושאל על 'חתימתו'. שקע הרבי בהרהור קל. "רואה אני כי גזרה קשה מרחפת על ראשך", אמר וכעבור רגע הוסיף: "השנה תפסיד את כל כספך ותהיה עני ואביון".

ואכן, בדיוק כפי שחזה הצדיק - כן היה. באותה שנה חלו כל בני-משפחתו של ר' בונים במחלות קשות, ואת כל כספו נאלץ לפזר על רופאים ותרופות. באין מזומנים בידו איבד ר' בונים את מקור פרנסתו. הוא נשאר נקי מכל כספו ורכושו,  תוהה מהיכן יביא מזון ובגד לאשתו ולילדיו.

"משנה מקום - משנה מזל", אמרו חכמינו. נטל אפוא ר' בונים את מקל הנדודים בידו ויצא לתור אחר מקור פרנסה חדש. עבר ממקום למקום, ניסה לחפש מקור פרנסה פה ושם – לשווא. 

במסעותיו הגיע לוורשה. כדרכו בימים הטובים נכנס לבית-מלון משובח, שבעליו הכירו בעבר, והתאכסן בו. בעל-הבית ידע שהסוחר ההגון משלם את כל החשבון, ואירחו ברוחב-לב.

במשך כמה שבועות שהה במלון, אכל ושתה ככל צורכו, ובכיסו אין אפילו פרוטה שחוקה אחת. כל מאמציו לשלוח את ידו במיני עסקאות מזדמנות - נכשלו. גם ניסיונותיו לחדש קשרי מסחר ישנים, עם מכרים ותיקים - לא עלו יפה.

לאחר שכשלו כל ניסיונותיו הרגיש ר' בונים את מלוא חומרתה של הגזרה שנגזרה עליו באותה שנה. הוא הגיע למסקנה כי עליו לקבל את הדין באהבה ולהשלים עם העובדה שנגזר עליו להיות עני ואביון.

אולם ככל שהתבונן במשמעות הדבר, התמלא ליבו צער וכאב. הוא הצטער על מצבו העלוב ועל מצבם העגום של בני-משפחתו. אך יותר מכפי שכאבו לו העוני והדוחק עצמם, חשש בעיקר מהרגע שבו יתברר לבעל המלון כי אין בידו לשלם את דמי האירוח, והדבר יגרום חילול שם שמים גדול.

בתוך כך פרץ ר' בונים בבכי. מלב מורתח נשא תחינה לקב"ה שיוציאו מן המיצר אל המרחב. לפתע נשמעו נקישות על דלת חדרו. זה היה אחד המשרתים במלון, שבא לשאול אותו במה יסעד היום את ליבו - בבשר אווז או שמא בבשר אחר. שילח ר' בונים את המשרת מעליו, וכשזה יצא, גבר והתעצם בכיו.

לא חלפו דקות אחדות והנה שוב נשמעו נקישות על הדלת. הפעם ניצב על הסף שליחה של גבירה יהודייה מפורסמת בוורשה. הגבירה ידעה, ככל הנראה, על מצבו הנוכחי של ר' בונים. היא חשבה להיטיב עמו ובאותה שעה לרכוש לעצמה איש נאמן. בפי השליח הייתה הצעת עבודה בעבורו - להיות קופאי בבית-העסק שלה ולזכות במשכורת גבוהה למדיי - שישה רובלים לשבוע.

ברגע הראשון חלפה במוחו של ר' בונים המחשבה להיענות להצעה, שהייתה מבטיחה לו ולמשפחתו קיום בכבוד, אך לאחר מחשבה נוספת חזר בו. "אם הקב"ה החליט לסייע לי ולפתוח לפניי שוב את שערי ההצלחה, אינני חפץ להיות פקיד", אמר לעצמו.

השליח היה בטוח כי איש-שיחו יקבל את ההצעה בשמחה. לתדהמתו שמע את ר' בונים אומר: "מסור לגבירתך כי מוכן אני להיות שותף בעסקיה; לא פקיד". הביט בו השליח בהשתאות רבה והלך לדרכו.

כשנמסרו דברי ר' בונים לגבירה חרה אפה על העזתו של הצעיר. היא הורתה לשליח להישאר בבית ואף לא לחזור למלון כדי למסור את תשובתה השלילית להצעה שנראתה לה חצופה.

בינתיים נרגעה רוחו של ר' בונים. מאמין ובוטח בישועת ה' הקרובה הוציא מתרמילו ספר והחל להגות בו בשקט ובשלווה. ר' בונים הוסיף לשבת במלון, מנסה את כוחו במסחר כזה או אחר - ונכשל פעם אחר פעם.

חלפו עוד כמה ימים והנה שוב נקש על דלת חדרו של ר' בונים שליחה של הגבירה. כשהפכה בדבר עוד ועוד, הגיעה הגבירה למסקנה כי לא יהיה רע כל עיקר אם תכניס לעסקיה כשותף (או לפחות למקצתם) את ר' בונים, שנודע לכול ביושרו ובתבונתו. הפעם קיבל ר' בונים את הצעתה.

ואמנם מתוך השותפות העסקית בין הגבירה לבין ר' בונים צמחה הצלחה גדולה, ובאותה שנה הרוויחו שניהם סכומים גדולים מאוד.

כשנסע ר' בונים ללובלין שם את פעמיו אל ביתו של 'החוזה'. אך דרכו רגליו על מפתן החדר, נשא אליו הצדיק את עיניו ואמר: "כפי שאמרתי לך במוצאי יום-הכיפורים, נגזר עליך לאבד את כל כספך, וכפי שנגזר כן היה. ואולם באותו יום לא דיברנו כלל על בכיות שתבכה ועל דמעות שתשפוך. אלה קרעו את רוע הגזרה".