יום שני, 28 במרץ 2022

הבריון שלא שכח את הרב קרליבך

מספר חסיד בובוב מבורו פארק שבשעת לילה מאוחרת טעה ביציאה מהכביש המהיר ומצא את עצמו בהרלם (רובע מגורי בצפון מנהטן בארה''ב היה ידוע כאזור פשע).

הוא לא היה מודאג במיוחד כי חשב שיחזור לכביש המהיר. אך כתוצאה מתקלה טכנית המכונית נעצרה והוא מצא את עצמו ברחוב חשוך ומזוהם באשפה.

הוא יצא מהמכונית כדי לפתוח את מכסה המנוע ולבדוק מה קרה, ופתאום ראה שלוש דמויות מאיימות רצות לעברו מן החשיכה. הרחוב היה שומם ולא היה למי לקרוא לעזרה. הוא היה בטוח שסופו קרב והתחיל לקרוא 'שמע ישראל'.

כאשר שלושת הבריונים הקיפו אותו הגיע פתאום אדם גדל גוף ומרושע למראה וצעק אליהם ''הי אחים, חכו רגע לפני שאתם מתקיפים את היהודי הזה אני רוצה לשאול אותו שאלה''.

הוא ניגש לחסיד בחן אותו מכף רגל ועד ראש, שלף פיסת נייר מרובעת מכיסו והראה אותה לחסיד ושאל אותו: "אתה מכיר את האיש הזה?"

החסיד רעד מפחד הסתכל בנייר וראה כרטיס ביקור עליו היה כתוב הרב שלמה קרליבך.

''כן'' אמר החסיד ''בטח שאני מכיר את ר' שלמה. הוא אדיר. הקדוש מכולם''.

הבריון הביט בחסיד ארוכות ואמר לו ''אתה יכול להירגע''.

הוא פנה אל שלושת הבריונים האחרים וצרח עליהם שיסתלקו. ''הוא אח שלי'' אמר להם.

''תעזבו אותו. עכשיו אני שומר עליו''.

כאשר השלושה התרחקו באכזבה הבריון הרביעי עזר לחסיד לתקן את האוטו וסיפר לו את הסיפור הבא: ''אני עוזר לך מפני ששלמה תמיד עזר לי. לפני שנים הייתי בין חסרי הבית שגרים בקרטונים בפארק ריברסייד שליד בית הכנסת של שלמה. חייתי מהנדבות שקיבצתי. הנדבות הגדולות ביותר היו תמיד של שלמה קרליבך. בכל פעם שפגשתי אותו הוא נתן לי לא פחות מ 10$ מכספו. הוא תמיד קיבלת את פניי בברכה 'הי אחי הקדוש מה קורה'? וניסה לעזור לי להשתנות. מעולם לא שכחתי אותו, וכרטיס הביקור שלו תמיד איתי. הצלתי את החיים שלך הערב בגלל האהבה של שלמה קרליבך''.

(מתוך הספר הרבי מקרן הרחוב עמ' 176 – 177 ).

עד כלות הנשמה

כשהגיע יום-הכיפורים בשטוטהוף, הוצאו כל היהודים אל כיכר נרחבה של חולות ורוח. עמדו היהודים שורות-שורות מדמדומי השחר עד שעה מאוחרת אחרי-הצהרים; ולבסוף הביאו להם מרק של בשר-גזר-ותפוחי אדמה, כה החם וכה מעלה-ריח, שאנשי המחנה לא ראו כמותו זה שנים; לכל אחד ואחד מלוא-הכף לתוך ספל-הפח, כאוות נפשו.

הריח הנפלא של בשר-גזר-ותפוחי אדמה כה גירה את אנשי המחנה היגעים, הקפואים והרעבים זה שנים, וכה כבש אותם, עד שקשה היה לעמוד בניסיון; עודדו האנשים זה את זה; לכבוש את היצר; לא להיפתות לנוגש המסית; להראות לעין כל, כי גם ברעב-המחנה לא מכרו את יום קדושתם; 

היו אחדים בין הנחשלים ותשושי-הכוחות, שלא עמד בם רצונם, ונכבשו לריח המשכר שלא ידעו דוגמתו, כבשו עיניהם בקרקע ואכלו; וכל יתר האסירים וביניהם גם אנשים שלא היו צמים עד כה ביום-הכיפורים, לא נכנעו, צמו ועמדו על רגליהם עד צאת-הכוכבים; והריח המסית נודף, מיתמר ועולה.

לפנות ערב, בשעת נעילה, נתכוצו זה לזה אנשי המחנה כחומת-מגן וערכו תפילת נעילה, וזה לזה שינה ושילש: "לשנה הזאת בירושלים" - עד כלות הנשמה. 

ד"ר מ. דבורז'צקי 

ספר תורה זעיר מברגן בלזן

שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה.

ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם". 

הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה. 

הקפה ראשונה. 

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה. 

ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.

מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"

הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".

ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.

שמחה של תורה, בבית-כנסת.

 

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:

אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"

כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].

אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.

אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים.

הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.

את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

 

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.

היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה. 

במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני - נעלם.

עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה - חסרה.

בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.

כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

 

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' - הייתה שלי. 

אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...

הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר שלח אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.

לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.

ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך".

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.

זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.


מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.

יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"

יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?" 

וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר: 

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה..."

"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה..." חייך הרב.

 

"הקפה ז'", הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.

נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ. 

והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים. 

כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.


*מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ

מאת שרית אמיחי 

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ''ל

על מה כאב לרבנו? 

מעשה בתשל"ב שרבנו לא יכול להירדם בלילה. הסתובב בביתו כארי בסוגר וצעק: קרה דבר נורא בישראל! מתוך אנחות וגניחות. בבוקר נמצא שר אחד בישראל מת אחרי ששלח יד בנפשו עקב חשדות שהתעוררו לגביו. 


אחרי שרבנו נותח בבית החולים, מצבו היה טוב, והוא שכב רגוע. אך פתאום החל להיאנח בצורה נוראה. כאשר שאלוהו מה כואב לו, השיב: כואב לי עם ישראל. לאחר זמן נודע שספורטאים מישראל נרצחו בידי טרוריסטים במינכן בדיוק באותה שעה. אמנם יותר מאוחר אמר רבנו בכאב: מה היה להם לחפש על האדמה הארורה הטמאה הזאת?


ביום שישי, בתחילת חודש אדר תשמ"ב, שבועיים לפני שעלה למרומים, עלה החום של רבנו בלי סיבה מובנת, וכן תקפוהו כאבים עזים והרופאים לא הבינו למה. ואז נודע לרבנו ששר הביטחון הקים מחסומים כדי שלא יוכלו להגיע יותר לחבל ימית. על אף כל חולשתו, רבנו הביע רצונו לנתק את האינפוזיות אליהם היה מחובר, כדי ללכת לחבל ימית. הוא זעק: "וכי הוא בעל הבית על ארץ ישראל?", ואמר בתקיפות שיש למסור את הנפש על ארבע אמות של ארץ ישראל (הרב יוסי בדיחי). 


מצוקות וחיבור לכלל 

מעשה באדם שאחיו התאבד והוא בעצמו היה מאוד מדוכדך ובני משפחתו חששו שגם הוא ינהג כאחיו. תלמיד של רבנו שוחח אִתו כמה פעמים באריכות כדי לרומם אותו מעל בעיותיו, אך יום אחד הגיע אותו אדם בחצות במצב קשה מאוד והציע לו שיקחנו לרבנו. בשתים עשרה וחצי התדפקו על דלתו של רבנו והוא קיבלם בסבר פנים יפות. אמנם גם התלמיד רצה להיות נוכח, אבל רבנו רמז לו שעליו לדבר עם אותו אדם ביחידות. בשלוש בלילה סיימו את השיחה והאדם הגיע אל תלמידו של רבנו, משוחרר כולו, ממש אדם חדש עם אישיות חדשה. התלמיד שאל: במה עסקתם? הוא השיב: דיברנו על אברהם אבינו, על אבותינו, על כלל ישראל. – וזה מה שהוציא אותך מן המצוקות? – כן. אכן רבנו ראה לנכון שמה שקודם לכול, הוא בניית זהותו האישית של האדם כאיש ששייך לכלל ישראל. כל הקשיים וכל הסיבוכים, כל אי הבנה וכל פגם באמונה, מתחילים מניתוקו של אדם מכלל ישראל. ומתוך חיבור לכלל, כל החשיבה משתנה. יותר מאוחר התלמיד פגש את אותו אדם והוא אמר לו: אני האיש שניצל על ידי שיחה על אברהם אבינו (הרב צפניה דרורי). 


כלל ישראל 

פעם התעורר רבנו ואמר: "אני כולי כלל ישראל. מה שמטריד אותי בהרחבה, זה כלל ישראל" (הרב יחזקאל גרינוולד). 


סגולת ישראל 

רבנו היה חוזר ומדגיש את דברי חז"ל ש"בנים אתם לד' אלוהיכם" בכל המצבים - גם הרחוקים (קידושין לו) - ושיש לגלות את עצמיותנו האמִתית ולקרבנו לעצמיותנו (הרב חיים דרוקמן). 


לרב אין פרטיות 

מעשה והדלת בין חדר השיעורים בבית רבנו לחדרו הפרטי הייתה פתוחה. העיר תלמיד אחד שאולי כדאי לסגור אותה משום פרטיותו של הרב. השיב: רב צריך לדעת שאינו אדם פרטי (הרב בנימין אייזנר). 


סבלנות 

רבנו היה מבאר שהמובן של אמונה הוא סבלנות, הן בעניינים כלל-ישראליים והן בעניינים חינוכיים אישיים (הרב ציון טוויל). 


התעניינות 

נער שלח מכתב אל רבנו ושאל אותו בדבר חבר בישיבה התיכונית שלו חוזר בתשובה. רבנו השיב לו: "על דבר תסבוכת-דברים של הבחור החוזר בתשובה שהזכרת, אם היה מזדמן לידי, אולי יתבררו ויתלבנו ויתוקנו הדברים בע"ה" (אגרת ח' באייר תשל"ז). באלול תשל"ח, יותר משנה לאחר מכן, כאשר בא ללמוד בישיבה, הוא נכנס אצל רבנו לדבר ביחידות. רבנו שאל לשמו. כאשר אמר לו, הזכיר רבנו: "היו חילופי מכתבים בינינו. מה שלום הבחור ההוא"? (הרב אחיה אמיתי). 


מאיפה אתה 

בחור מחוץ לארץ הגיע לביקור בישיבה. שלושה ימים לא העז לגשת אל רבנו, רק בירך "שחלק מחכמתו ליראיו". בסוף, כאשר ניגש, הסתכל עליו רבנו באהבה, ושאלו מאיפה בא. השיב: מפריז. והוסיף: אני תלמיד של הרב יהודה ליאון אשכנזי. הגיב רבנו: הרב אשכנזי? כבודו מלא עולם. ושאלו: טיילת בירושלים? – כן, בספריות. – בספריות? בוא אל ביתי היום בשלוש. 

רבנו כתב לו פעם לחו"ל ושאלו לשלום בנו – ואפילו זכר שמו (רפאל כ). 


דאגה לזולת 

אחרי התפילה בישיבה בבנין החדש, נכנס רבנו לחדרו הקטן והזמין אורח להתלוות עמו. המקום היה צר ולא היה מקום לשניהם לשים רגליהם תחת השולחן המשרדי, רבנו התעקש שהאורח ישב בצורה נוחה והוא עם הרגלים בחוץ (רפאל כ). 


דאגה אישית 

מעשה בתלמיד, שאחרי מבצע קדש, התלבט אם להתגייס לצבא או לא. בימים ההם, הישיבה הייתה קטנה, רבנו הכיר את כולם. הוא חש בקושי של התלמיד וניגש אליו ("איש ימינך" עמ' 69). 


בליל תשעה באב שחל במוצאי שבת, התלווה תלמיד לרבנו מן הישיבה שבבנין הישן אל ביתו ופנה ללכת לבנין הישיבה החדש. משום מה, התלמיד התעכב בגאולה וישב לו בתחנת האוטובוס. פתאום הוא רואה שרבנו בא לעברו: עתה מוצאי שבת, ודאי אין לך כסף לנסוע באוטובוס, הבאתי לך כסף לנסיעה. יש לציין שרבנו סבל ברגליו שנים רבות, בכאבים איומים שלא יתוארו, לפעמים היה צועק למלאכי החבלה שיסורו ממנו. בכל זאת הוא הלך כל הדרך הזאת כדי להביא כסף לתלמיד. 


דאגה לכל תלמיד 

תלמיד נסע עם רבנו במונית מביתו לסליחות בישיבה. עבר תלמיד במדרכה, והתלמיד חשב לא לעצור לקחתו כדי לא לבזבז זמנו של רבנו. אך גם רבנו ראה אותו, ומאוד הקפיד על כך (הרב אליהו זוהר). 


רגישות 

בהתחלה, רבנו היה בעצמו מחלק לתלמידים את המכתבים שהגיעו עבורם. ואיך ידעו שעליהם לגשת לרב? רבנו היה מוסר פתקה עם שמות אותם התלמידים וטרח לסדרם לפי סדר א"ב. ולמה לפי א"ב? שמא תלמיד ייפגע על מקומו ברשימה. אבל את המכתבים לא היה מסדר לפי א"ב, אלא עובר על כולם, ומסדר לעצמו את הרשימה בראש, בעזרת זיכרונו המופלא (הרב שמואל יניב). 


לשמוע אותך 

בחנוכה ביקש רבנו מתלמיד לדבר. התלמיד התבייש, אך רבנו התעקש: "הייתי רוצה, פעם אחת, לשמוע אותך". התלמיד דיבר ובסוף ביקש סליחה מרבנו. "אדרבה," אמר רבנו, "תודה לך" (רפאל כ). 


תלמידים טובים 

אדם כתב לרבנו מחו"ל ואיחל לו שיהיו לו תלמידים טובים. בענוותנותו קרא רבנו מכתב זה בישיבה (רפאל כ). 


התחשבות בבני לוויה 

מעשה שהגיעו לשיעור של רבנו רק שני אברכים. הוא לא הסכים לתת את השיעור, מתוך התחשבות באלה שלא הגיעו ויפסידו, ואמר שיש להתחשב בבני לוויה. סיפר בנדון על רבי פינחס בן יאיר (חולין ז א) והשווה אותו לרבי אריה לוין (הרב יחיאל כונן). 


שהחיינו 

כאשר רבנו לא היה רואה אדם אהוב שלושים יום היה מברך שהחיינו בשם ומלכות. למשל, כאשר תלמיד חזר מן הצבא, רבנו היה בוכה ומברך (הרב מרדכי שדה). 

אני עסוק 


חיבה 

תלמיד אחד, שהיה בא לעתים נדירות, רבנו היה מושיבו לימינו וליטף את ידו תוך כדי השיחה. לשני שגם היה בא לעתים נדירות, היה נותן מכות אגרוף קטנות מתוך אהבה (רפאל כ). 


אוהב את הבריות 

הרבנית חוה לאה, אשתו של רבנו, פגשה זוג של עולים חדשים שהיו להם רק בגדיהם אשר עליהם בוהים ברחוב. הציעה להזמינם הביתה. שאלה את רבנו אם מסכים. – בוודאי, אמר רבנו. חילקו את דירת שני החדרים הקטנה ביניהם למשך שנתיים וחצי. אותו זוג היה חילוני, ובמשך הזמן רבנו לא ניסה אף פעם אחת לשכנע אותם לתורה ויהדות רק התנהג בידידות (הרב ציון טוויל). 


לא להפריע 

אחרי שרבנו הלך לבקר בקברו של אחיינו, ר' אברהם יצחק רענן, לא היו מים בברזים שם. תלמידים שאלו: "אולי ניכנס לבית הסמוך ונבקש רשות לנטול ידיים"? אמר רבנו: "אם אין לולב, אין נוטלים לולב". כלומר לא להפריע לאנשים (רפאל כ). 


סליחה שהטרחתי 

תלמיד אחד עמד בפתח חדרו של רבנו וחיכה לשיעור. כאשר רבנו נכנס, הוא הצטופף הצידה. אמר לו רבנו: סליחה שהטרחתי (ר' יואל אטון ז"ל). 


כאיש גבורתו 

מעשה במנהיג צבור חשוב מתלמידי רבנו שבא לדווח לו בהתרגשות על דבריו ומעשיו החריגים. רבנו הגיב בשלוה: כאיש גבורתו. 


מדריכים 

הגיעו מדריכים ומדריכות של בני עקיבא לרבנו ובקשו שיעור. אמר להם רבנו: להיות מדריך – זו אחריות, והושיב אותם בנים קדימה ובנות מאחורה, ובסיום השיעור ליווה אותם לדלת בחיבה גדולה (הרב אליהו מאלי). 


חלומות רעים 

לאדם שכתב לרבנו בהתלוננו על החלומות שפוקדים אותו, השיב רבנו דברי ברכה וחיזוק: 

"בתשובה ליקרת מכתבו הנני מביע ומודיע לו את שפעת ברכתי הנאמנה ממקור אמירתה בתורה ממרום עיר קדשנו ותפארתנו לכ' ולכא"ל לקריאות שלמו ולמלוא כל משאלות לבבכם לטובה והופעת כל נועם ד' עליכם. גם ברכנו בייחוד "מי שברך" לכ' ולבנו ולבנותיו. 

בכפלי ברכות אמתיות. 

וכל חביבוּת היקר וצפית הישועה השלמה". 


אהבת הכול 

רבנו הלך ברחוב, וראה במדרכה ממול בחור שלא הכירו שעינו חבושה בתחבושת גדולה. הוא אמר: "אוי, שיהיה בריא". 


פגישה 

רבנו פגש מישהו ברחוב. אמר לו בשמחה: "המכין מצעדי גבר" (רפאל כ). 


חסד לכול 

בשבת אחת הסתובב רבנו בבניין הישן כאשר הוא מוציא מפיו מילים לא מובנות: "היא תוכל לטייל", "היא תוכל לטייל". כאשר תלמידיו שאלו לפשר הדבר, סיפר שאתמול בחורה חילונית, כנראה לא לבושה בצניעות, שאלה אותו על רחוב מסוים. ואמרה לו שאנשים מכוונים אותה, אך זהו רחוב קטן ונידח, והיא הולכת כך נבוכה זמן רב. השיב לה רבנו שהוא ילווה אותה לשם. בדרך סיפרה לו שבאה מחולון כדי לטייל בירושלים, אך היא מצטערת שכנראה יהיה יום סגרירי ולא תוכל לטייל. השיב לה רבנו שלא תדאג, מחר תזרח השמש, יהיה יום יפה ותוכל לטייל. אכן למחרת, היה יום יפה, לכן שמח רבנו ואמר לעצמו: "היא תוכל לטייל". 

הרבנית בתיה-מרים, אחותו של רבנו הוכיחה אותו: "ר' צבי יהודה, למה אתה עושה דברים כאלה, ללכת ברחוב עם בחורה צעירה, הרי אתה יודע שמדברים עליך במאה שערים". השיב רבנו: "מי שאינו רוצה לעשות חסד, יש לו תמיד תירוצים". 


עם הארץ 

רבנו הסביר שלא תמיד הביטוי עם-הארץ נאמר לגנאי אלא לפעמים גם לשבח, במובן של העם שעבורו נבראה הארץ (רפאל כ). 


מי שאין לו דעת 

על דברי חז"ל: "כל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו" (ברכות לג א) – אמר רבנו: אם התורה אסרה לרחם עליו, לכמה רחמים הוא זקוק! (רפאל כ). 


רחמיו על כל מעשיו 

רבנו היה מזכיר את הזדעזעותו של ר' יוחנן למראה נמלה, והיה אומר: "מה קטנו מעשיך ד'" (עיין כוזרי א סח- ט. אורות התורה ג ח). שבת אחת נתגלתה נמלה על השולחן, וכשהגיעה לשפת השולחן, הגביה רבנו את שולי המפה והשוה את גובה שוליה עם גובה השולחן. וכך החזיקה כמה דקות, עד שהואילה הנמלה לצעוד חזרה לכיוון השולחן, והסביר: "כדי שיהיה לה נוח" (הרב יוסף קלנר).


כאשר באמצע שיעור עלה חרק על ספרו של רבנו, הוא נמנע מלהפילו ארצה והסתכל עליו איך הוא הולך אנה ואנה, ואמר: מה גדלו מעשיך ד', וכן יש לומר: מה קטנו מעשיך ד', על גדולות הבריאה ביצורים קטנים אלה. עבר זמן, והתלמידים חיכו, עד שתלמיד אחד לקח את הספר והפיל את החרק על ידי נשיפה קלה. רבנו לקח את הספר והמשיך בשיעור בלי הערה נוספת כאילו לא קרה כלום (הרב דוד גולדנברג). 


נימה חיובית 

מי שדיבר עם רבנו ומדבריו נשמעה נימה שלילית או כזו שנשמע ממנה יאוש, היה רבנו חוזר על אותו משפט. לפעמים היה משנה את הנימה, לפעמים משמיט את המילה הביקורתית ולפעמים משנה את המנגינה. וכן עשה בענייני שָׁמַיִם (הרב דניאל אלחי). 


פנים מאירות 

רבנו היה שופע אהבה וחיבה לכול. כל מי שנכנס אצל רבנו, ראה אותו ישוב על יד שולחנו, בדירתו הקטנה והפשוטה, והיה רואה מול עיניו כמו אריה: פנים גדולות ורחבות, זקן גדול, ובתוך הפנים המאירות, עיניים של אהבה, קמטים של חיוך קבוע ואוהב בקצה העיניים (הרב יגאל שפרן). 


תזכה למצוות 

כאשר רבנו היה שומע תלמיד מודה על חסד באומרו: "תזכה למצוות", היה שואל: "לומר תודה אינך יודע?" (הרב מרדכי שדה). 


שמירת הלשון 

תלמיד שהתכונן לבחינות לרבנות שאל את רבנו למה נבחנים על הכול מלבד על שמירת הלשון. רבנו לא ענה לו אלא נאנח עמוקות. 


מעשה ורבנו ביקש מן הבאים לשיעור לסגור את הדלת ואמר: הבית הזה הוא מקום קדוש, וכל מי שמדבר לשון הרע, יעשה חשבון לגבי אפשרות כניסתו (הרב יוסף קלנר).


מעשה בתלמיד חכם, תלמיד אהוב מאוד על רבנו, שאמר לרבנו שיש שמועות לא טובות על בחורים בישיבה לצעירים. רבנו קם מלוא קומתו וצעק: לשון הרע! מי אמר לך? מי הרשה לך? אכן בלשון הרע, רבנו לא ויתר לאף אחד (הרב דוד חי כהן).


תוכחה 

כאשר נשאל רבנו כיצד דברי-תוכחה נוקבים של מרן הרב משתלבים בסנגוריה שלו על כלל-ישראל, הוא השיב: יש להבחין בין תוכחה שהיא בבחינת 'אשר יאהב יוכיח', לבין קטרוג ללא-הבחנה. הגאון כותב בביאוריו לתיקוני זוהר (תיקון כא דף נז): "השם יתברך שונא המקטרג על בניו", וב"מוסר אביך" כותב מרן הרב: "אדם נשחת ראוי לשנוא אותו מצד חסרונו, אבל מצד צלם-אלקים שלו ראוי להוקירו". וכך כותב בעל ה"תניא": "גם אלה שהוכיח אותם ולא שבו מעוונותיהם, שמצווה היא לשנוא אותם, מצווה היא לאהוב אותם גם כן. ושתיהן הן אמת – שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד הטוב הגנוז שבהם שהוא הניצוץ האלקי שבתוכם" (ליקוטי אמרים, פרק ל"ב. ליקוטי הראיה א 105). 


פעם בסעודת שבת, התחיל רבנו לשיר זמירות, אך כיוון שנראה לתלמיד שהוא מזייף, החל לצחוק, והצחוק הדביק את כולם. 

רבנו שאל מה קרה, אך הם לא הצליחו לעצור את עצמם. בסוף תפס רבנו את ידו של התלמיד בחמימות ובחיוך ואמר בלי לגעור: "שמחה של תורה". "יש להיות שמחים שמחה טבעית" (הרב יחזקאל גרינוולד). 


קנאות 

עם כל החריפות שבה היה רבנו מתבטא בעניינים חמורים, הוא היה נגד קנאות, ומלמד שאין קנאתו של אדם שלמה, אלא רק קנאתו של הקדוש ברוך הוא, והיה מזכיר שבתנ"ך קנאו תמיד כתובה בלשון חסר, ללמדנו שקנאתו של אדם חסרה, מה שאין כן בפעם היחידה שמוזכרת קנאתו של הקדוש ברוך הוא, שהיא בכתב מלא בהיותה שלמה (אפרת בדיחי). 


נשמתי קרועה 

תלמיד כתב שיר והראה לרבנו. כאשר ראה את המילים: "נשמתי קרועה", הוא אחז את ידו באהבה ואמר: למה? למה? 


תיאטרון 

רבנו סיפר על רב שהלך פעם להצגת תיאטרון והסביר מעשהו על פי הפסוק: "טוב שומע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים", טוב שומע גערת חכם מאיש ששמע שיר כסילים ומכיר ויודע את שיר הכסילים. ועל מנת שתהיה גערתו בקהילתו כזו, מצא נכון להכיר. 

וכן סיפר על אדם ירא שמים שנאלץ להיגרר אחר אשתו להצגת תיאטרון, והיה יושב וגורס תלמודו (הרב יוסף קלנר). 


להשפיע 

תלמיד כיתה י"ב ניגש לרבנו ואמר לו שצריך לצאת ולהשפיע בכל רחבי הארץ ולא להסתגר בבית המדרש. בתשובה ביקש ממנו למזוג לו כוס מים. התלמיד לא הבין מה כוונתו אך החל למזוג מים, ולקראת הסוף, כאשר הכוס כבר עמדה לעלות על גדותיה, הביט ברבנו, שאמר לו בקול מלא ביטחון: תמשיך תמשיך. כמובן שהמים נשפכו מהכוס לרצפה. אמר לו רבנו: הבנת? כשתהיה מלא וגדוש, אז תשפיע באמת. 


רופא 

כאשר ביקשו מרבנו להתפלל בעד חולה, לפני הכול היה שואל: "אצל רופא – היה"? (הרב יחזקאל גרינוולד). 


גנבים בירושלים 

תלמיד סיפר לרבנו על אירוע חמור של גנֵבה בירושלים. הגיב רבנו "גנבים בירושלים?" – "כן הרב, גנבים". המשיך רבנו: "בירושלים? אינני מבין, אינני מבין". רבנו הרי קרא יום יום עיתון הצופה וידע מה קורה, אך הוא רצה לבטא שבמציאות האבסולוטית של ירושלים, אין גנבים (הרב יחזקאל גרינוולד). 


פרידה 

כאשר יהודי היה צריך לצאת למילואים או לשליחות, רבנו היה מקפיד שיבוא להיפרד ממנו בערב ובבוקר למחרת (הרב יחזקאל גרינוולד. עיין מועד קטן ט).

הבריון שלא שכח את הרב קרליבך

מספר חסיד בובוב מבורו פארק שבשעת לילה מאוחרת טעה ביציאה מהכביש המהיר ומצא את עצמו בהרלם (רובע מגורי בצפון מנהטן בארה''ב היה ידוע כאז...