בס''ד
** סיפור לשולחן שבת: הרב שלמה קרליבך מבקר אסירים בחנוכה
נאמר במשלי כ': '' נר ה' נשמת אדם''. אפשר לומר שלהדלקת נרות יש משמעות בתור פעולה שנועדה להאיר את חשכת החיים לאנשים הנמצאים בחושך הצרות ולשמח אותם. לפנינו סיפור שימחיש זאת."מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של שלמה קרליבך", מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת 'קהל בני ישראל' בברוקלין, "אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן. לעתים היה מזדמן לו לפגוש שם יהודי או שניים, אך לעתים קרובות יותר לא היה פוגש כאלה כלל. מי חש רחמים כלפי אסירים בבית-כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים הדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים, במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית-כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך שלמה קרליבך לא שכח אותם. הוא ריחם עליהם. "בערך לפני שנתיים, הייתה לי הזכות להתלוות לשלמה כשביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק. הפעם הוא ממש הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טרחה, שלוש שעות לכל כיוון – 'אין בעיה!', אמר שלמה בעליזות. "ההופעה הצליחה מאוד, ושלמה הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה שלמה לאחראי הדת ואמר, 'בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?' "שלמה נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וּוידא שלא דילג על איש. לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר שחור גדל-מידות שפניו מצולקות. 'ראביי, ראביי', הוא צעק, 'חכה בבקשה'. עצרנו מיד ושלמה פנה לעומתו בפנים מאירות. 'כן, חבר קדוש שלי?', שאל במתיקות. האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ, ואמר לבסוף, 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?' שלמה הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה. "לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. 'אוי, ראביי', אמר, 'אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם', ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו. "'אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום'".
* אהבת ישראל של הרב אליהו זצ''ל
במהלך שיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו סיפר קצין בכיר ביחידה מובחרת סיפור אישי על הרב מרדכי אליהו זצ״ל.
"ההיכרות שלי עם הרב התחילה באמצע שנות ה-70 עוד בהיותי בחור בישיבה ולאחר מכן בשירות הצבאי שלי. לאחר מכן זכיתי להיות תלמידו של הרב ולקבל ממנו הסמכה לרבנות.
הייתה לרב אליהו ז״ל אהבת ישראל אמיתית. כשעמדתי לפני גיוס הוא עודד אותי ללכת ליחידה קרבית. וכשהייתי ביחידה הייתי בא אליו כל פעם לפני שהיינו יוצאים לפעולות מסובכות ומורכבות והוא היה מעודד מחזק ומברך אותנו.
ביום מסוים מדינת ישראל קיבלה על מגש של כסף מידע מודיעיני מדויק מאוד והחליטה שצריך לפעול. הצוות שלי ואני היינו אמורים לבצע את אותה פעולה. בנינו כל מיני מודלים ותרחישים לפעולה, כשהכול היה מוכן באתי לרב ואמרתי לו: הפעם זה יותר מורכב מכל המבצעים הקודמים. זה מסובך מאוד. הודיתי שאני גם קצת מפחד.
הרב עודד אותי, ואמר: אל תדאג, אני אתך כל הזמן. תלכו לשלום, תחזרו לשלום, ה' איתך. אל תדאג. בסיום השיחה הוא לחץ לי את היד חזק ואמר: תזכור דבר אחד, לא מוותרים על אף יהודי אף פעם. אתה שומע? לא מוותרים על אף יהודי. הסתכלתי על הרב ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין הפעולה שאנחנו הולכים לבצע, הוא לא הסביר, רק לחץ לי את היד בפעם השלישית ואמר: לא מוותרים על אף יהודי.
כלי טיס של חיל האוויר לקחו אותנו לאן שלקחו, עברנו ממקום למקום והתקרבנו ליעד הסופי. בהיותנו במקום האחרון שמענו לעת ערב קולות בעברית תנכי״ת שקוראים לנו במבטא ערבי כבד: הצילוני נא, הביאוני נא. יהודי אני, הצילו אותי. זה לא היה תקין שזיהו אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו הוא שיש כאן תחבולה. מלכודת. הארנו על האיש שקרא לנו והורינו לו להוריד את בגדיו, הכנסנו אותו למקום שהיינו בו, והוא סיפר שהוא גר בכפר קרוב למקומנו עם אשתו ושני בניו כבר עשרים שנה. הם חיים כמו אנוסים, אנשי הכפר לא יודעים שהם יהודים, אם היו יודעים, היו הורגים אותם מיד. הוא ביקש תוציאו אותנו משם והביאו אותנו לארץ-ישראל.
זה לא פשוט להיכנס לכפר כזה להוציא את משפחתו, אם מדובר במלכודת, גמרנו על כל היחידה. בדקנו את המידע, הצלבנו דברים. בסופו של דבר זכרתי היטב את הדברים שאמר לי הרב מרדכי אליהו זצ״ל. נכנסנו לבית שלו בכפר בדרך מתוחכמת ופגשתי את אשתו וילדיו.
בבית שלו ראיתי משהו שאם לא הייתי רואה את הדבר בעיני הייתי אומר שזה סיפור מהסרטים. הוא היה נגר במקצועו וחדר השינה שלו נראה כמו חדר שינה רגיל לגמרי. אבל הייתה שם דלת הזזה נסתרת שמאחוריה הייתה נישה קטנה ובה פמוטים, תפילין, חנוכייה, מגילת אסתר, ספרי קודש, תשמישי קדושה. כשראה את פליאתנו אמר: בחדר הקטן הזה היהדות שלנו. כאן אשתי מדליקה נרות שבת, כאן מדליקים נרות חנוכה, כאן קוראים את מגילת אסתר. מחוץ לחדר הזה אין זכר ליהדות. גם אין מזוזה. הוא ביקש שניקח את כל חפצי הקודש האלה לארץ ישראל. לקחנו את חפצי הקודש, ויצאנו מן הכפר.
מחוץ לכפר חיכו לנו כוחות אחרים, הם הביאו את המשפחה בדרך לא דרך למטוסים של חיל האויר שהטיסו אותם לארץ-ישראל. אנחנו המשכנו בדרכנו לביצוע הפעולה שהצליחה, ב״ה.
כעבור תשעה חודשים הרב ביקש שאבוא אליו עם הצוות שביצע את הפעולה. הגענו אל הרב, נכנסנו אל לשכתו. הרב ישב עם הרה״ג אברהם שפירא זצוק״ל. מימינו של הרב ישב אותו יהודי שהוצאנו. הרב ביקש מאותו יהודי: ספר לנו קצת על החיים שלך עד שהביאו אותך לארץ. אותו יהודי סיפר על החיים שהיו להם שם. איך הם שמרו שבת. הוא סיפר כי הם לא אכלו בשר או עוף כבר עשרים שנה כי אין שוחט. התושבים האחרים קראו להם "המשוגעים של הכפר", כי הם לא אכלו באף בית אחר. אשתו טבלה כל פעם במעיין אחר שלא יזהו. הוא היה שומר שאף אחד לא יתקרב. כך הם שמרו על היהדות שלהם, ממש כמו האנוסים אבל בימינו.
לפתע שמתי לב שהרב אליהו בוכה. מעולם לא ראיתי את הרב בוכה, הוא הסתכל עלי, שם את ידו על כתפי, קרא לי בשם החיבה שלי ואמר לי: אני לא בוכה מצער, אני בוכה משמחה. אני שמח שיש לנו עם כזה. אני שמח שיש לנו חיילים כאלה. כשיהיה מותר לך לספר לאחרים על הפעולה הזאת אני לא יודע אם אהיה פה בעולם. (הוא צדק, כי כשהרב נפטר היה אסור לספר מה שאני מספר היום) כשיהיה מותר לספר, תאמר לחיילים היקרים שלך: תהיו גאים שאתם חלק מעם ישראל. שאתם שומרים על עם יקר וקדוש כל כך. עם ששומר במסירות נפש על היהדות שלו. עם שחי על קידוש ה'.
הרב שאל אותי אם אני זוכר מה שהוא אמר לי כשיצאתי לפעולה. אמרתי לו שאי אפשר לשכוח דבר כזה. הוא המשיך ואמר לי: יש עוד כמה בדרך. (ובאמת היו עוד כמה). ואז הרב לחץ לי את היד בחום ואמר: תבטיח לי, שכאשר כבר יהיה מותר לדבר תגיד לכולם שלעולם, לעולם לא מוותרים על שום יהודי. תגיד להם שעם ישראל הוא עם קדוש. אנשים מיוחדים. תגיד לחיילים שלך כי יש להם זכות מיוחדת. הם צריכים להיות גאים בכך שהם חלק מהעם הזה. שהם שומרים על העם המיוחד הזה.
אני מקיים בסיפור הזה את הצוואה של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל. תהיו גם אתם שליחים לצוואה הזאת של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, לספר את גדולתו של העם הזה.
* פרופסור מנדז כבר לא מתבייש- סטודנטית לספרדית שינתה את חיי המרצה/חנה צובר שרפשטיין
זו הייתה רק גלויה עם הודעה קצרה, אבל בשבילי היא הייתה מתנת חנוכה נהדרת. מחשבותיי נדדו אחורנית לתחילת הסתיו בספטמבר האחרון. בלילה הראשון של השיעורים ציפיתי בכיליון עיניים לקורס הזה בספרות ותרבות ספרדית כי הוא נשמע מאוד מעניין. דווקא באותו לילה השתבשו העניינים. בתחילת הרצאתו עשה פרופסור מנדז רושם של מרצה מעניין ומבריק. ברם הופתעתי לשמוע אותו מדבר אלינו באנגלית, שכן היה זה קורס מתקדם. הרמתי את ידי ושאלתי את הפרופסור על הנקודה הזו. בחדר השתררה דממה של אי-נוחות ואז ענה הפרופסור מנדז בקול קשוח ובציניות שהוא לא בטוח שאנו מתקדמים מספיק כדי לדון בהיסטוריה ובספרות בשפה הספרדית. מתוך כך התפתח ויכוח לוהט שבו כל אחד נטל צד בקול רם, וכמובן שראו בי את מי שהתחילה את כל הדיון. רגשות האנטיפטיה שהתפתחו באותו לילה הלכו והתחזקו במהלך כל אותה התקופה.
כשהגיע מבחן אמצע השליש הייתה לפרופסור הזדמנות להשיב לי כגמולי. התכוננתי למבחן ביסודיות, אולם הוא נתן לי ציון 80 ורשם הערה שבה הסביר ששגיתי בפירוש שאלה מסוימת – שניתחתי את החומר במקום לסכם אותו. רתחתי מזעם, בני משפחתי חשבו שהוא ודאי אנטישמי, ובכל מקרה, אין ספק שהדיונים בכיתה שלי הציבו אותי באור זרקורים בלתי אוהד.
בדיוק באותה תקופה יצא עיתון שבו התפרסם אחד מסיפוריי, שכלל כמה זיכרונות יפים מימי נעוריי. הבאתי את העיתון לשיעור כדי להראותו לכמה מחבריי לכיתה ואפילו תכננתי להראותו לפרופסור. באותו ערב היה לנו ויכוח נוסף שממש הגדיש את הסאה. בסוף השיעור יצאתי בכעס מן החדר.
בהיותי בחצי הדרך במורד המסדרון – לעולם לא אדע מדוע – הסתובבתי ושבתי על עקבותיי. הפרופסור היה בחדר ואסף את חפציו. הוא הביט בי בהפתעה והראיתי לו את המאמר שלי. הוא העיף בו מבט קצר ואז באופן בלתי-צפוי לחלוטין שאל אם יוכל לקחתו לביתו כדי לעיין בו. בשבוע שלאחר מכן ביקשני הפרופסור לפגוש אותו במשרדו אחרי השיעור. כשהתיישבנו בנוחות הוא החל לספר לי כמה נהנה מן המאמר שלי.
"הוא בטח חושב שהוא ייחודי", חשבתי. "ייתכן שזוהי חשיפתו הראשונה לחיים יהודיים". אולם מחשבותיי הופרעו לפתע. "המאמר הזכיר לי את נעוריי שלי", שמעתיו אומר. "היה זה במהלך מלחמת העולם השנייה ואנו חגגנו את החגים בחשאי. כל שנה לא ידענו אם יהיה עוד חג, כל שנה חגגנו במקום אחר".
טוב שישבתי, שכן שאלתו הבאה ממש הממה אותי. "איך ידעת שאני יהודי?" הוא שאל. פרופסור מנדז – יהודי? פשוט לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי."אבי שינה את שמנו במהלך המלחמה", הוא המשיך, "כדי שנוכל להימלט לאמריקה הדרומית. התאמנו להתחזות ללא-יהודים. למדנו בקפידה על המתיישבים הספרדים הילידים וחיקינו אותם". ישבנו במשרדו ושוחחנו זמן מה על החיים היהודיים ועל היהדות עצמה. שבוע אחרי כן, ביום שלישי אחרי הצהריים, כשהתכוננתי לצאת, ניגשה אליי אחת מבנותיי עם בעייה: היא קיבלה כמה חנוכיות בבית ספרה, ונאמר לה לתת אותן למישהו שאם לא יקבל חנוכייה – הוא לא ידליק נרות חנוכה.
"את יכולה לתת לי חנוכייה אחת עכשיו", אמרתי לה. "ולכי למצוא נייר עטיפה". כשיצאתי לכיוון הכיתה כמה רגעים אחרי כן הייתה בתיקי חנוכייה עטופה יפה. נשארתי אחרי השיעור והענקתי את השי לפרופסור מנדז. "זה משהו מיוחד שאפית או בישלת?" הוא שאל. נענעתי בראשי לשלילה. "אנא אל תפתח זאת עד שתגיע הביתה", אמרתי. "ובבקשה קרא את החומר שבפנים. לא משנה מה, שמור אותו וחשוב על כך". כשעזבתי, הסתובבתי וקראתי: "חנוכה שמח!"
"הדלקת את החנוכייה?" שאלתי בשיעור הבא. "לא", הוא אמר. "אמרתי לך שאני לא שומר מצוות. חיי השתנו באופן קיצוני מאז ילדותי". הוא שם את החנוכייה על שולחנו בביתו, אך לא היה מעוניין להדליק אותה."למה?" שאלתי. "האם לא הגיע הזמן שתנקוט עמדה? הדלק את הנרות לאות הזדהות. אין צורך להסתתר יותר. צא החוצה ומצא את עצמיותך האמיתית"."אולי בפעם אחרת", הוא אמר. לא עכשיו. אבל תודה לך בכל אופן".
ועכשיו, כעבור שנה, הוא שלח לי גלויה. אני קוראת מחדש את המסר שלו, ושוב הוא ממלאני בשמחה. במסר הקצר שתי מילים בלבד, זה הכול. "הנרות דולקים". הוא חתם בשמו (פרופסור מנדז), ומתחתיו באותיות קטנות, "יהודה מנדלובסקי". ישנן סוגים רבים של מאבקים וניצחונות. את הגבורה שאתה מפגין, הפרופסור מנדז, ניתן להשוות למאבקם ההיסטורי של המכבים. כשנדליק את נרותינו היום, אחשוב על הלהבות הזעירות של נרותיך, המסמלות את ניצחונך. (מתוך אתר בית חב''ד)
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה