ב-5 ביוני 1943, פרד הארגסהיימר, אז סגן צעיר וטייס בחיל האוויר האמריקאי, יצא למשימת צילום וסיור מעל האי ניו בריטן (היום כחלק מפפואה גינאה החדשה), שהיה תחת שליטה יפנית קשוחה. במהלך המשימה הותקף מטוס ה-P-38 שלו על ידי מטוסי קרב יפניים והחל לעלות באש. פרד הצליח לצנוח ברגע האחרון ונחת בלב ג׳ונגל טרופי סבוך ומאיים, כשהוא פצוע וברשותו ערכת הישרדות בסיסית בלבד.
במשך 31 ימים הוא נדד לבדו ביער הגשם, כשהוא סובל מרעב קיצוני, תשישות והתקפי מלריה, וניזון בעיקר מחלזונות ומים שמצא בנחלים. הוא נע בלילות כדי להימנע מפטרולים יפניים שסרקו את האזור, כשהוא משוכנע שסופו קרוב.
ביום ה-32, כשתשוש כמעט לחלוטין, שמע פרד קולות. הוא חשב שאלו החיילים היפנים, אך מבין העצים הופיעו ציידים מקומיים מבני שבט הנאקאנאי. במקום להסגיר אותו ליפנים – מעשה שהיה מזכה אותם בפרס גדול – הם החליטו להציל אותו.
המקומיים נשאו אותו אל כפר החוף שלהם, אאה אאה (Ea Ea). הם בנו עבורו בקתה נסתרת בביצה סמוכה כדי להגן עליו מפני הסיורים היפניים התכופים. במשך שבעה חודשים הם טיפלו בו, האכילו אותו בשורשים, חזירים ודגים, וסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם בכל יום מחדש; אילו היפנים היו מגלים אותו, כל תושבי הכפר היו מוצאים להורג בעינויים. באחד המקרים הקשים, כשפרד חלה במלריה קשה והיה חלש מכדי לאכול, אישה מקומית בשם אידה הניקה אותו מהחלב שלה כדי להשאיר אותו בחיים.
בפברואר 1944, בעזרת רשת של תצפיתנים אוסטרלים שפעלו מאחורי קווי האויב, נוצר קשר עם כוחות בעלות הברית. צוללת אמריקאית הגיעה בחשאי אל החוף וחילצה את פרד בחזרה הביתה.
פרד חזר לארצות הברית, השתחרר מהצבא בדרגת מייג׳ור (רב-סרן), התחתן עם אשתו דורותי, הקים משפחה והפך לאיש מכירות מצליח במינסוטה. אולם, הזיכרון של האנשים שהצילו את חייו סירב להרפות ממנו. הוא נהג לומר: "האנשים האלה אחראים לכך שאני חי. איך אוכל אי פעם לגמול להם?"
בשנת 1960 הוא החליט לחזור לאי לבקר את מציליו. כששאל את המקומיים ואת המיסיונרים באזור מה הדבר שהם הכי זקוקים לו, התשובה היתה חד-משמעית: חינוך לילדים.
כשחזר לארה״ב, החל פרד במבצע גיוס כספים נרחב. הוא עבר מדלת לדלת, הרצה בכנסיות ובמועדונים חברתיים, והקים קרן תרומות. בשנת 1963 הוא חזר לאי עם בנו ויחד עם המקומיים בנה את בית הספר הקבוע הראשון באזור – "בית הספר לזכר אנשי האוויר" שנפתח עם כ-40 תלמידים.
בשנת 1970, לאחר שילדיהם גדלו, פרד ודורותי עזבו את חייהם הנוחים באמריקה, עברו לגור בניו בריטן ולימדו בבית הספר בהתנדבות במשך ארבע שנים. הוא עזר להקים בית ספר נוסף, ספריות ומרפאה רפואית. בהמשך הוא הקים מטעי ענק שסיפקו מקומות עבודה חיוניים לתושבי האזור העניים.
בשנת 2000, לאות תודה על מפעל חייו, הכריזו עליו בני שבט הנאקאנאי כצ׳יף (ראש שבט) רשמי והעניקו לו את התואר "סוארה אאורו" – שפירושו "לוחם ראשי".
בשנת 2006, בגיל 90, הגיע פרד לביקורו האחרון בהחלט באי. זמן קצר לפני כן, ציידים מקומיים איתרו סוף סוף במעמקי הג׳ונגל את שרידי מטוס ה-P-38 שהתרסק ב-1943. מכיוון שהיה מבוגר וחלש מכדי ללכת, הגברים של השבט נשאו את פרד על כיסא מיוחד על כתפיהם לאורך קילומטרים בתוך הג׳ונגל הסבוך. שם, תחת כיפת השמיים ובצל העצים, הוא זכה לגעת בפעם האחרונה בכנף המטוס השבורה שדרכה החל סיפורו.
פרד הארגסהיימר הלך לעולמו בדצמבר 2010 בגיל 94. בתי הספר, המרפאות והכלכלה שהוא עזר לבנות ממשיכים לפעול ולשרת אלפי אנשים עד היום – עדות חיה לטייס אחד שלא שכח לומר תודה.