תפירה בענווה

חייט פשוט שהתפרנס באופן בינוני למדי החל להצטיין במקצועיותו עם השנים, ושמו הגיע אל אחד מעשירי העיר. 

יום אחד הזמין אותו עשיר את החייט העני אל אחוזתו, והזמין חליפה יוקרתית ומסובכת לתפירה. החייט לא נרתע מהמשימה, וכעבור זמן קצר סיפק את המבוקש בהצטיינות יתרה. העשיר התלהב מאוד מכישרונו של החייט, סיפר לחבריו באלפיון העליון וכך הפך החייט לבעל שם נחשק בתחומו, למרות שביומיום היה אדם די פשוט וצנוע. שמו המקצועי החל ללכת לפניו, הפרנסה הלכה והתגברה והוא אף העסיק מספר פועלים על מנת לעמוד בקצב ההזמנות.

יום אחד חזר אחד משרי המדינה מחו"ל כשבאמתחתו גליל בד יקר מאוד. הוא חשב בהתחלה לפנות אל אחד החייטים המפורסמים והממותגים שבעיר הבירה, אולם שמו של החייט הנ"ל הגיע אליו, והשר החליט להתחשב בשלל ההמלצות ולהזמין אותו אליו לאחוזה. החייט קיבל את ההזמנה בהתרגשות מהולה במתח, והתכונן לביקור כפי שהתכונן ליום חתונתו.

"תקשיב טוב", אמר לו השר בפתח הפגישה, והציג בפניו גליל בד שכמותו ראה החייט רק פעמים ספורות בימי חייו, "רכשתי את הבד הזה בסכום גבוה מאוד. אני מצפה למשהו מיוחד מאוד ובכל מקרה, שלא תעז להרוס את הגליל". החייט הוחמא מאוד מהעובדה שחומר גלם כל כך יקר נמסר לידיו, ואמר בביטחון מלא "אני חייט מומחה ומקצועי, הסר כל דאגה מלבך!". השר נרגע, והחייט חזר לביתו עם חזה נפוח מגאווה.

במהלך הכנת הבגד, לא הפסיק החייט לדמיין את המחמאות שיקבל השר על החליפה המיוחדת, את שלל ההזמנות לעבודות שיגיעו אליו משאר שרי הממלכה ואולי אפילו מהמלך בכבודו ובעצמו, ובעיקר את הכבוד שממתין לו ממש מעבר לפינה. במהלך הכנת החליפה הוא הקפיד על כל פרט, השתדל להגיע לשלמות, ובסופו של דבר נסע לאחוזת השר נרגש כחתן ביום חופתו, אפילו יותר מהפעם הקודמת.

אחרי שמדד השר את החליפה, פניו האדימו מזעם. "איזו חליפה מכוערת זאת!", צעק, "זה מה שעשית בגליל הבד היקר שהבאתי לך? איך אתה לא מתבייש?". החייט הנבוך החל לגמגם, והציע לו שישאל את דעתם של אנשיו. קרא השר לאנשיו, וגם הם התחלחלו ממראה החליפה. "זאת ממש מכה", אמרו, "בושה להסתובב עם דבר כזה". בסופו של דבר גורש החייט מאחוזת המלך, כשהשומרים לא שוכחים להשליך עליו את החליפה האיומה שתפר עבור אדונם.

החייט חזר לביתו אבל וחפוי ראש. כל מה שחשב כשיצא מביתו - התהפך: לא כבוד מצפה לו אלא בושה, ולא פרנסה בשפע אלא דווקא ירידה בהכנסות, בגלל הסיפור שוודאי ידלוף לכל עשירי האזור. הוא גולל בפני אשתו את המעשה כולו, ובפיה הייתה רק עצה אחת: התייעץ עם הרב הגדול המתגורר בעיירה הסמוכה, לך תדע איזו הברקה תהיה לו. הסכים החייט, ועוד באותו יום נסע אל אותו רב.

אחרי שסיפר החייט לרב את כל הסיפור בפרטי פרטים, כולל תחושותיו לפני ואחרי, ייעץ לו הרב עצה פשוטה אך מוזרה: "לך לביתך, תפרום את כל הבגד עד היסוד, ומיד לאחר מכן תתפור אותו שוב. קח את הבגד המחודש לשר ותבקש ממנו למדוד אותו שנית". החייט ניסה לשאול לפשר העצה, שהרי יהיה מדובר באותו בגד בדיוק, אבל הרב אמר לו "אל תחשוב פעמיים - ממילא אין לך מה להפסיד".

חזר החייט לביתו, פרם את החליפה ותפר אותה שוב, ועם התוצרת המחודשת הגיע שוב ברגליים כושלות אל האחוזה. להפתעתו, הסכים השר למדוד שוב את החליפה לאחר שהחייט סיפר שנעשו בה אי-אלו תיקונים, ולתדהמתו התלהבות השר הייתה עצומה. גם אנשיו הרעיפו מחמאות על החייט, ואילו הוא לא הבין מה קרה כאן - הרי מדובר באותו הבגד בדיוק.

החייט לא יכול היה לוותר על נסיעה נוספת אל אותו רב גדול, על מנת לשאול אותו מה עמד מאחורי עצתו המוזרה לכאורה. "לא היה קשה להבין מהסיפור שלך", אמר הרב בחיוך, "שבפעם הראשונה תפרת את החליפה של השר מתוך גאווה ומתוך מחשבות על כבוד וכסף. אבל לגאווה אין חן, וכך גם לחליפה שתפרת לא היה חן בעיני השר. הייתי משוכנע שאם תתפור שוב את אותו בגד בדיוק, הפעם מתוך ענווה וצניעות, הוא יישא חן בעיני כל רואיו. וכך אכן היה".

ילדה מול השלטון

הקדמה קצרה : ברוסיה של פעם לפני עשרות שנים נאסר על היהודים לשמור את מצוות הדת. סיפור זה מתאר כיצד עמדה משפחה יהודית מול גזירות השלטון הרוסי, שמטרתו היתה להעביר את היהודים על דתם.

באותם ימים התגוררנו ביישוב בולשובו, לא-הרחק ממוסקווה. הבעיה המרכזית שהעסיקה אותי ואת בני-ביתי הייתה הקושי לשמור שבת. למזלי הטוב עבדתי בביתי, בייצור מטפחות, וכך נתאפשר לי לא לחלל שבת, אבל שדווקא מכיוון הילדים התעוררה בעיה קשה ביותר.

ילדיי, שזמן רב לא הופיעו כלל בבית-הספר המקומי, נאלצו להתחיל לפקוד אותו, בעקבות לחץ עצום שהופעל עלינו. אף-על-פי-כן, בימי שבת וחג נשארו בבית. הנהלת בית-הספר דרשה כי ילדינו יופיעו בכיתותיהם גם בשבתות ובחגים, וכי יבצעו את כל המטלות, כשאר הילדים. מבחינתנו הדבר לא בא בחשבון כלל. בבית-הספר ניסו ללחוץ על הילדים להצהיר כי אביהם מונע מהם לבוא לבית-הספר בשבת, אבל הם היו נבונים דיים לטעון כי ההחלטה באה מצידם, וללא שום לחץ שלי עליהם.

כעבור כמה שבועות התפרסם מאמר זועם בעיתון האזורי, וכותרתו: "הציבור כולו נקרא להתקומם". מתחת לכותרת נכתב, בין השאר, כי "אל יחשוב חזן שילדיו הם קניינו הפרטי. הילדים שייכים לציבור הסובייטי כולו, ועל-כן אסור לנו להרשות שילדיו ייעדרו מבית-הספר ביום שבת, מטעמי דת".

הלחץ עלינו גבר והלך, והילדים היו חשופים בבית-הספר להתקפות קשות עליהם. שבת אחת, לאחר התפילה, הלכתי עם חתני, ר' משה גרינברג, לבית ידיד, כדי לברכו לרגל העובדה שבנו החל ללמוד חומש. התעכבנו שם שעה ארוכה וכשחזרנו לביתנו, הבחנתי בשוטר הניצב ליד פתח הבית. השוטר כבר ראה אותי ולכן לא יכולתי לסגת. נכנסתי פנימה ומצאתי את בני-ביתי חיוורים ומבוהלים. מולם ישבו ראש העיר, אדם נוסף שלא הכרתי ומנהלת בית-הספר המקומי.

"אורחים לא-נעימים באו אליך, מה", אמר-שאל ראש העיר. "מדוע 'לא-נעימים'?!", ניסיתי להישמע רגוע ואדיב. "הכר-נא את חברנו, מפקד המשטרה", הציג ראש העיר את האיש שלצידו. "האם ידוע לך מדוע באנו לכאן?", הוסיף ושאל."כלל וכלל לא", עניתי. "אינך יודע?!", התרעם הלה על תשובתי, "ומה בדבר ילדיך?"

"מה הבעיה איתם?" היתממתי. "הם לא באים לבית-הספר בשבת", אמר. "הם לא מוכנים לכתוב בשבת ועל-כן אינם מגיעים לכיתה", השבתי. "אתה חייב להשפיע עליהם לבוא לבית-הספר בשבת!", פסק ראש העיר."אינני תועמלן אנטי-דתי", עניתי לו. ראש העיר הרהר קצרות ואמר: "שלח את ילדיך לבית-הספר. עליי מוטלת האחריות שהילדים יבואו לבית-הספר בימים שבהם מתקיימים לימודים. יכתבו או לא יכתבו – זה לא ענייני".

מנהלת בית-הספר מיהרה להתקומם. "לא אוכל להרשות שילדים הבאים לבית-הספר יחרגו מהמסגרת ולא יכתבו בשבת", אמרה. 

הביקור בביתנו הסתיים באזהרה חריפה של ראש העיר כי אם ילדיי לא יבואו לבית-הספר בשבת הקרובה, יעמידני למשפט. בעקבות הביקור ואיומיו של ראש העיר, שנשמע הפעם החלטי מתמיד, קיימנו דיון בבית. הוחלט שבכל שבת ילך רק ילד אחד לכיתתו, בלי הילקוט ובלי הספרים וכלי-הכתיבה. 

בשבת הראשונה נבחרה למשימה בתי בתיה, שהייתה אז כבת שתים-עשרה. אנחנו הלכנו לתפילה וכשחזרנו עיכבנו את ה'קידוש' עד שבתיה תשוב מבית-הספר. כשהגיעה הביתה הייתה חיוורת, והמתח הרב שחוותה ניכר היטב על פניה.

היא סיפרה מה עבר עליה: "השיעור הראשון היה בחשבון. המורה כתבה על הלוח תרגיל וקראה לי ראשונה לגשת אל הלוח. ניגשתי ואז הורתה לי המורה לקחת גיר ולפתור את התרגיל. סירבתי. המורה החלה לצעוק עליי ואף ניסתה לתחוב לי בכוח גיר ליד. זה לא הועיל לה. היא קראה למנהלת, וזו באה עם סגנה. השניים החלו לצעוק ולאיים עליי. חזרתי והודעתי להם כי איני כותבת בשבת. הם הוסיפו לצעוק עליי בגרון ניחר, בעוד כל הכיתה יושבת ומביטה בנעשה, דרוכה ומתוחה לראות איך ייפול דבר".

פתאום הופיע בכיתה ראש העיר. 'מה נשמע? הילדה חזן באה ללמוד?', שאל. 'הנה היא עומדת ליד הלוח!', השיבה לו המורה, 'אך בשום אופן אינה מוכנה לכתוב. היא טוענת שאסור לה לכתוב'. ראש העיר ביקש להראות לו את יומני. היומן נשאר בכיתה מיום שישי, וכך יכולתי להראותו לו. הוא דפדף בו וראה שכל ציוניי מהשבוע החולף – טובים.

ראש העיר נטל את הגיר ואמר: 'אמרי לי כיצד פותרים את התרגיל ואני ארשום במקומך'. אמרתי לו והוא כתב. אחר-כך שאל את המורה, 'האם זה נכון?'. 'כן', ענתה לו המורה, 'אבל היא לא כותבת!'. 

ראש העיר התעלם מדבריה. הוא פתח את יומני ורשם בו את הציון הגבוה ביותר.

אחר-כך פנה אל המורה ואל המנהלת ואמר להן: 'הניחו לה לשבת ולהקשיב לשיעורים', והלך".

מאז נהפך העניין לנוהג קבוע. בכל שבת הלך ילד אחר לכיתתו ולא כתב. בעקבות המקרה עם ראש העיר פסק הלחץ על ילדינו. שוב נוכחנו כי עמידתנו האיתנה על שמירת התורה והמצוות, ועל קדושת השבת במיוחד, חזקה מכל לחץ, וסופה שניצחה.

יהודית - כיצד אשה אחת הצילה עיר שלימה בתושייתה

לכבוד חג החנוכה, אנו מביאים את סיפור גבורתה של יהודית. אין בידינו ידיעה ברורה ביחס לזמן התרחשותו של הסיפור, אך לפי הדעה המקובלת הוא קרה בימי החשמונאים וגיבורת הסיפור, יהודית, היתה בת למשפחת הכוהנים המפורסמת. כך או כך, מעשה גבורתה נחרט בלוח הזהב של העם היהודי, והפך לפרק מפואר בהיסטוריה שלו.

על העיר בתול, אשר ביהודה, הוטל מצור אכזרי בפיקוד המצביא הסורי הולופרנש. מפקד סורי זה היה ידוע לשמצה באכזריותו. כשהצליח לכבוש עיר, לא ידע רחמים ולא חמל על נער או זקן, אשה וטף. אין פלא, איפוא, כי היהודים הנצורים בבתול לחמו כאריות והדפו את כל התקפותיו.

כשנתקל הולופרנש בהתנגדות היהודית העזה, הוא החליט להאריך את המצור עד שהעיר תפול לידיו בלי קרב, אחרי שהרעב והצמא יתנו בה את אותותיהם.

מתברר כי חשבונו של הולופרנש היה מבוסס למדי, ותוך זמן קצר אזלו המים בעיר, עד שהלוחמים בקושי יכלו לעמוד על רגליהם. בכיכר השוק של בתול התאסף המון גדול, ודרש בקולי-קולות ממנהיגי העיר – ועוזיהו, בראשם – לפתוח במשא ומתן עם הולופרנש לבירור תנאי הכניעה.

עוזיהו והזקנים בקושי יכלו לעמוד בהפצרותיהם של הלוחמים המיואשים, מוכי הצמא. "אנו תנו לנו עוד חמישה ימים" קרא עוזיהו. "חמישה ימים ולא יותר. הבה נקווה כי בורא העולם, אשר בידו נפש כל חי, לא יסגירנו לידי האויב האכזר הזה. רק חמישה ימים! אם אז לא תבוא הישועה, אזי נסגיר את עצמנו בידי האויב".

ההמון התפזר אט-אט, ובכיכר נותרה רק אשה אחת, שקועה בהרהורים. היא ניגשה אל עוזיהו וזקני העיר ואמרה להם: "מדוע אתם מנסים את האלוקים? אם הינכם מאמינים כי הוא יכול להושיע אותנו, מדוע תגבילו את אמונתכם זו לימים ספורים? האינכם יודעים, שלהיכנע בידי הולופרנש, גרוע יותר מן המוות עצמו"?

שמה של האשה היה יהודית. היא היתה בתו של יוחנן כהן גדול, שהתאלמנה מספר שנים קודם לכן ממנשה בעלה. מאז היא בילתה את ימיה בתפילה לאלוקים ובמעשי טוב וחסד. כולם הכירו אותה בזכות צדקנותה, צניעותה ויופיה המיוחד.

"צדקת, בתי" נאנח עוזיהו, "אך אנו זקוקים לנס אמיתי. רק גשם שוטף שימלא את הבארות, יוכל להציל אותנו מהגורל האכזרי. התפללי עלינו, יהודית".

"על כולנו להתפלל" השיבה יהודית קצרות. "גיבשתי תכנית מסוימת, אולי יעזור האלוקים וישלח ישועה על ידי. אני רוצה לצאת להולופרנש יחד עם שפחתי".

"על מה את מדברת"! קרא עוזיהו בחרדה. "את רוצה לסכן את חייך ואת כבודך"?

"בורא העולם כבר שלח ישועה לישראל על-ידי יעל אשת חבר הקיני, ומסר את סיסרא בידי אשה. הוא יכול לשלוח ישועה גם על ידי".

כשראה עוזיהו שלא יוכל להניא אותה מביצוע תוכניתה המסוכנת, הוא העניק לה את ברכתו.

מספר שעות לאחר-מכן יצאה יהודית את שער העיר, בדרכה אל הולופרנש. היא היתה מקושטת במיטב בגדיה, אותם לא לבשה מאז מות מנשה בעלה. צעיף ארוך כיסה את פניה היפות והיא הלכה בצעדים מאוששים, כשלידה הולכת אמתה הנאמנה שנשאה על ראשה סל שהכיל לחם, גנינה וכמה בקבוקי יין.

השמש כבר הסתתרה מאחורי ההרים כשיהודית ואמתה חמקו מהעיר. הן התקרבו אל מחנה הסורים כששפתותיהן לוחשות תפילה. סמוך למחנה הן נעצרו על-ידי החיילים הסורים. "יש לנו ידיעה חשובה עבור הולופרנש" השיבה יהודית בקול תקיף. "קחו אותנו אליו תיכף ומיד".

היא הוכנסה לאוהל הולופרנש, שישב בחברת קציניו ושתה לחיי הנצחון הקרוב. "מי את ומה מעשיך כאן?" – שאל אותה המצביא.

"אני מהעיר בתול, העיר שאתה צר עליה" – השיבה יהודית – "החיים בעיר נמאסו עלי. שמעתי על מעשי גבורתך, ורציתי להכיר אותך מקרוב כדי שתתן לי את חיי לשלל.

"בקשר לעיר הנצורה – המשיכה יהודית – הרי שם המצב קשה מאוד. האנשים רעבים וצמאים, אולם הם עדיין לא איבדו את בטחונם בבורא העולם. כל זמן שהם יתמידו באמונתם זו, לא תוכל לכבוש את העיר; אולם הם לא יחזיקו מעמד זמן רב מדי. דברי האוכל הכשרים כבר נאכלו ועוד מעט יאלצו התושבים לאכול בהמות טמאות וכל מיני שרצים, אז תבער בהם חמת האלוקים והוא ימסור את העיר בידיך".

הולופרנש היה מוקסם מהפגישה הבלתי צפויה עם אשה יפה ועדינה זו. יהודית המשיכה וסיפרה לו שתבוא בכל ערב לעדכן אותו על מצב העיר.

"אם אכן את דוברת אמת, ואם תעזרי לי לכבוש את העיר, אשא אותך לאשה" הבטיח לה הולופרנש. הוא ציווה על חייליו לאפשר לה לצאת ולבוא אל המחנה באופן חופשי.

יהודית שבה אל העיר ועידכנה את עוזיהו כי ה' הצליח את דרכה, וכי הישועה קרובה לבוא.

בלילה השלישי, הזמין הולופרנש את יהודית לסעודה אצלו באוהל. הוא ציווה לבל יכנס אליו איש. במרכז האוהל עמד שולחן עמוס לעייפה עם משקאות ומעדנים, אולם יהודית אמרה כי היא הביאה עמה מאכלים משלה והיא תאכל רק מהם.

גבינת יהודית היתה טעימה להפליא אך מלוחה מאוד. הולופרנש, שהיה זללן לא קטן, מילא את כריסו מהגבינה הטעימה. כשהצמא החל להציק לו, שתה המצביא המשולהב מיינה של יהודית, עד שתוך זמן קצר שכב שיכור כלוט.

"חזקני, אלוקי, רק הפעם"! קראה יהודית את תפילת שמשון הגיבור לפני שמוטט את הבית על הפלישתים. היא התגברה על פחדה, ניגשה אל הקיר, שם היתה תלויה חרב הולופרנש. ביד רועדת ובכוחות על-אנושיים הניפה יהודית את החרב, וכרתה את ראשו של העריץ.

היא עטפה את הראש הכרות בצעיף, וכעבור רגעים אחדים יצאה מן המחנה, כפי שעשתה בלילות הקודמים, כאילו לא אירע דבר.

היא מיהרה אל העיר, והראתה לעוזיהו את ה"מציאה" שהביאה. הוא ניסה להביע את רגשי תודתו, אך היא קטעה אותו: "אל לנו לאבד רגע" אמרה בתקיפות. "צווה מיד על אנשיך שיפתחו בהתקפה. החיילים המופתעים ירוצו אל אוהל מצביאם וימצאוהו כרות ראש, ויפוצו לכל רוח – הנצחון יהיה שלם ומלא".

התוכנית הצליחה, וכך ניצלה העיר בתול בזכות אשת חיל – יהודית.

כוחה של לביבה

זה קרה בימים הסמוכים לחנוכה בשנת תשס"ג. הרב בנימין שיימן, שליח חב"ד בעיר דס-פליינס בדרום מדינת אילינוי שבארה"ב, יצא לביקור שגרתי בכלא בעל סיווג ביטחוני מֵרבי, בעיר צ'סטר.

בית-הסוהר הזה הוא אחד מכמה בתי-סוהר במדינת אילינוי, שבהם הרב שיימן נוהג לבקר בקביעות. לקראת כל חג הוא דואג להביא לאסירים היהודים ציוד וחומרי הסברה הקשורים בחג. האסירים מצפים לו בכיליון עיניים.

הגעתי למקום עמוס בעלונים ובחוברות על חנוכה, מספר הרב שיימן. כתמיד, ניגשתי תחילה אל הצ'פליין (קצין הדת) של הכלא, וביקשתי את אישורו לחומר שבכוונתי לחלק.

הצ'פליין הזה, מייק גרין שמו, בן 43, היה כומר פרוטסטנטי אדוק. עם זה, רחש יחס חם וידידותי לאסירים היהודים. במאמר בעיתון כתב פעם אחת, בהסתמך על הפסוק 'ואברכה מברכיך' שנאמר לאברהם, כי יבורכו כל המברכים את צאצאיו של אברהם אבינו. הוא אף שמר זוג תפילין במשרדו למקרה שאסיר יהודי יהיה זקוק לתפילין ויבקש להניחן.

הצגתי לפניו את החומרים, ובהם עלון לחנוכה. בעלון הובאו סיפור נס החנוכה, הלכות החג, מנהגיו וסמליו, וכמובן הדרכה מעשית להדלקת הנרות בשמונת ימי החנוכה. בעמוד האחורי של העלון הוגש מרשם להכנת לביבות. פורטו שם גם מסורות של עדות ישראל לדרכי הכנת הלביבות – לביבות מתוקות או לביבות גבינה, לביבות מלוחות או עם ריבה וכדומה.

הכומר עיין בעלון וסקר את כל עמודיו. כשהגיע למתכון, בחן היטב את המרשם. לא הופתעתי, כי על-פי מבנה גופו נראה היה שהוא מבין באוכל... כשסיים, השמיע לפתע קריאת התפעלות: 'בדיוק לביבות כאלו הייתה סבתי מכינה'.

המשפט הזה דרך את חושיי. שאלתי מיד: סבתך לא הייתה אף היא פרוטסטנטית אדוקה?!.

הכומר השיב בפשטות כי סבתו הייתה יהודייה, אך היא ובעלה (הלא-יהודי) שמרו את זהותה היהודית בסוד. הם נפטרו בעודו ילד קטן, והוא זוכר ביקורים משותפים איתם בבית-עלמין יהודי, ואת טעם לביבות תפוחי-האדמה שהייתה הסבתא מכינה בחנוכה.

הכומר חייך והוסיף: 'תמיד ידעתי שאני רבע יהודי, שכן חוץ מהסבתא, סבי והורי אבי הם אירים'.

דברי הכומר הלמו בי. בעוד הוא מדבר קלטתי שבעצם הצ'פליין שלפניי הוא יהודי! בררתי את מילותיי בזהירות והתחלתי להסביר לו שהואיל ואימו היא בתה של הסבתא היהודייה, הרי שהוא יהודי 'מלא' ולא 'רבע יהודי' בלבד, כי על-פי ההלכה, האם היא הקובעת את מעמדו של היהודי.

עכשיו היה תורו של הכומר להישאר המום. תחילה התקשה לקבל את התגלית החדשה, אך אט-אט התאושש והדברים חדרו להכרתו.

בו-במקום הצעתי לו להניח תפילין. הוא נענה בחפץ לב. כרכתי את רצועות התפילין על זרועו וראשו ואמרתי איתו 'שמע ישראל'. הוא היה נרגש ועם זה הייתה לו הרגשה מוזרה בגלל הניגוד הבולט והצורם בין הנחת התפילין ובין כל מה שהוא מייצג.

הרב שיימן חזר לביתו נסער מהגילוי. הוא לא הסתפק בעדותו של הכומר, אלא רצה לוודא את הדברים. הכומר סיפר לו על דודה זקנה שלו, המתגוררת בעיר פאוריה באילינוי. באמצעות שליח חב"ד בעיר, הרב אלי לנגזם, יצר קשר עם האישה הזקנה והוא והכומר נסעו אליה.

הדודה אישרה מיד את סיפורו של הכומר. היא העידה כי היא זוכרת היטב את ברית-המילה של מייק, כאשר נקרא שמו בישראל 'מרדכי חיים'!

הדודה הזהירה את מייק לבל יקומם עליו את אביו כאשר פתאום יציג את עצמו כיהודי, כי האב בוודאי יזעם. מייק הסביר לה כי הוא מבוגר דיו והוא יודע כיצד להתנהל עם אביו.

מייק החל אט-אט להתקרב ליהדות, ממשיך הרב שיימן בסיפורו המדהים. הוא אכן נזהר שלא לחשוף מוקדם מדיי לפני הוריו את התהליך העובר עליו. עבר זמן עד שהעז להעלות את העניין באוזני אימו היהודייה.

הוא התחיל לקיים מצוות בסיסיות, והתקדם צעד אחר צעד. התגובות במשפחתו היו מעורבות, וכמובן לא-פשוטות. גם הכמרים, עמיתיו לשעבר, וכמו-כן אסירים שהכירו אותו והאמינו בו, לא הקלו עליו את התפנית.

האתגר שעמד לפניו היה קשה ומורכב: היה עליו ללמוד את היהדות שלא הכיר, וגם לשרש מתודעתו מושגים אחרים, להבדיל.

מעניינת מאוד הייתה תגובתה של אשתו. כשהיא שמעה שבעצם בעלה יהודי, העירה, כי עתה היא מבינה סוף-סוף מדוע תרם תמיד לארגון 'בני ברית' ול'קרן הקיימת לישראל'.

מייק גרין לא הסתפק בשיבתו אל היהדות, אלא פנה אל השר הממונה על בתי-הסוהר בבקשה לאפשר לו להמשיך בתפקידו כצ'פליין, אך הפעם כראביי יהודי ולא ככומר פרוטסטנטי. האישור המיוחל ניתן לבסוף, ובתעודה החדשה הוצמד לשמו התואר: 'ראביי יהודי'.

וכל זה בזכות מתכון ללביבות בעלון החנוכה...

הרב גוסטמן מנחם את פרופסור אומן

הגאון הגדול הרב יצחק זאב גוסטמן זצ"ל, אחרון גאוני וילנא, שהיה בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, עבר את אימי השואה ושכל שם את בנו יחידו. לאחר עלותו ארצה הקים את ישיבת 'נצח ישראל' בירושלים. בין המקורבים לרב גוסטמן היו פרופ' ישראל אוּמן (חתן פרס נובל) ובנו שלמה אומן הי"ד, שהיה תלמיד ישיבת ההסדר בשעלבים.

והנה המשך הסיפור כפי שהוא מצוטט מלה במלה מפסק דינו של השופט ניל הנדל, יהודי שומר מצוות, בוגר ישיבות חשובות בארה"ב כולל ישיבתו של הגרי"ד סולבייצ'יק: 

"שלמה נהרג במלחמת שלום הגליל. לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. לאחר תום ההלוויה, הסתובב הרב גוסטמן בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו, ונאנח והצטער עליהם, והתקשה לעזוב את בית הקברות. בחזרתם מההלוויה אמר 'כולם קדושים'. שאל אחד הנוסעים שישב במושב האחורי: 'כולם? גם הלא דתיים?' פנה הרב גוסטמן למושב האחורי, ואמר בהדגשה: 'כולם! כולם!'.

"כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר (ביידיש): 'ד"ר פיינגולד, אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר'... ופנה לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: 'הבן שלי מאירקה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדר-אקציון [מבצע זוועה נאצי מחריד לרצח סיטוני של ילדים בלבד]...'. ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: 'עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית!'.

"קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: 'ניחמתני, ניחמתני'. כשהגיעו בניו של ד"ר פיינגולד לקראת גיל גיוס, שאל את הרב גוסטמן, שהיה נערץ על כל גדולי הרבנים, גם מחוגי החרדים: 'מה כתוב בתורת משה, הולכים לצבא או לא?'. השיב הרב גוסטמן: 'בתורה של משה רבנו כתוב: 'הַאַחֵיכֶם יבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!'"

לא מוכנה לשבת ליד יהודי

בטיסה של חברת תעופה מאטלנטה לניו יורק מצאה עצמה גברת מבוגרת יושב ליד גבר חובש כיפה. 

הגברת קראה לדייל הראשי על מנת להתלונן על מקום מושבה. ''מה הבעיה גבירתי''? שאל הדייל. ''הושבתם אותי ליד יהודי?! אינני יכולה לשבת ליד אדם מוזר זה, נא מצאו עבורי מקום ישיבה אחר''.

''גבירתי הטיסה מלאה ואינני יודע אם יש מקום ישיבה אחר פנוי''.

האישה העיפה מבט שחצני לעבר היהודי המושפל שישב לידה, ולעבר הנוסעים שישבו בסמוך.

מספר דקות אחר כך חזר הדייל ואמר ''גבירתי המחלקה הרגילה ומחלקת העסקים מלאות, אולם יש לנו מושב אחד במחלקה הראשונה''.

בטרם הגברת הספיקה לענות המשיך הדייל בדבריו ''רק במקרים יוצאי דופן אנו יכולים לשדרג מקום כזה. פניתי לקברניט המטוס לצורך קבלת האישור. לאור הנסיבות, הקברניט חש כי אין להכריח איש לשבת בסמוך לאדם לא נעים...''.

הדייל פנה אל היהודי שישב בסמוך לאישה ואמר ''אדוני התואיל לאסוף את חפציך? יש לי עבורך מקום ישיבה נוח במחלקה ראשונה''.

כל הנוסעים שישבו בסמוך נעמדו ומחאו כפיים.

סוס או אתרוג

אורי היה שמו. התגורר בעיר יאנוב, ושימש מלמד לילדים קטנים. משכורתו הצנועה והדלה בקושי הספיקה לפרנסת המשפחה. אך לא איש כמותו יתלונן. גם אשתו נשאה בעול ועסקה בעבודות שונות כדי להביא עוד כמה פרוטות הביתה.

מדי שבוע היה אורי מניח בצד זהוב אחד, אותו היה מפריש ממשכורתו הדלה. גם בימים קשים, של עוני ומחסור, לא נמנע מלשים בקופה את הזהוב הקבוע.

בתום השנה, בעשרת ימי-תשובה, היה פותח את הקופה, סופר חמישים זהובים שהצטברו בה במשך השנה, נפרד מאשתו ומילדיו ויוצא לדרך. מצווה אחת היתה יקרה לו ביותר, ועבורה היה חוסך מלחמו במשך השנה: מצוות ארבעת המינים.

הון רב נהג לשלם כדי להשיג אתרוג יפה ומהודר לחג-הסוכות. כל אנשי העיר ידעו שאתרוגו של אורי המלמד הוא היפה והמהודר ביותר, והיו באים בהמוניהם לקיים בו את המצווה.

שוק האתרוגים הגדול נמצא בלמברג. לשם מגיעים האתרוגים היפים והמהודרים ביותר. אורי הולך רגלי. כסף לשכור עגלה, אין לו. אך אין הדרך קשה עליו; נהנה הוא להתאמץ עבור המצווה.

בפונדק-דרכים עצר למנוחת-ביניים. שתה כוס משקה, ועם ערוב היום נעמד בפינת החדר לתפילה. 

בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה הגיעה לאוזניו צעקה נוראה, ולאחריה קולות גניחה ואנחות. מיד כשסיים להתפלל יצא אורי לחצר לראות מה קרה. אולי יוכל לעזור במשהו? בחוץ ראה את הפונדקאי מנסה להרגיע איש שפניו מפיקים ייאוש ומצוקה, כשמדי פעם הוא מפליט מחזהו אנחה עמוקה. הלה, עגלון לפי מראהו, עמד ובכה ללא הרף. התברר שאירע לו אסון - בשעת נסיעה בדרך, צנח סוסו הזקן והעייף, ומת. "נשבר מטה לחמי", בכה האיש, "מנין אביא עכשיו לחם לפיות ילדיי? אין לי ברירה אלא לשים קץ לחיי", זעק מרות, תוך שהוא מנפנף בשוטו.

"אסור להתייאש", ניסה אורי לנחמו, "שים את מבטחך בקב"ה והוא יכול לעזור". אך דבריו לא הועילו. "מי יוכל לעזור לי!", קרא העגלון בייאושו, "מי יתן לי עכשיו סוס שעולה הון עתק!" "יש ברשותי סוס טוב, ששוויו 80 זהובים", פנה אליו לפתע הפונדקאי. "אני מוכן למכרו לך, נוכח האסון שקרה לך. אתן לך את הסוס תמורת 50 זהובים בלבד". "חמישים זהובים?!", זעק העגלון, "אין לי בכיסי אלא חמישה. אוי לי ואוי לילדיי. אין עוד טעם לחיי"...

אותו רגע התעוררו רגשותיו של אורי. בכיסו נמצאים 50 זהובים. בכסף הזה הוא יכול להציל את מטה-לחמו של היהודי האומלל! בו-במקום החליט: מוטב להציל את פרנסתו של יהודי מלהוציא את הכסף על אתרוג יקר ומהודר.

"מהו המחיר האחרון שתבקש תמורת סוסך?", פנה אורי לפונדקאי. "כבר אמרתי", התרגז האיש, "שוויו של הסוס 80 זהובים, ואני מוכן למכרו ב- 50!". לאחר דין-ודברים קצר, הסכים הפונדקאי לוותר על חמישה זהובים. אורי שילשל לידיו ארבעים וחמשה זהובים, והסוס נמסר לעגלון הנדהם.

תחילה לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו, ואחר-כך לא פסק מלשבח ומלהודות למצילו המופלא. "לא לי עליך להודות, אלא לקב"ה", הצטנע אורי, "הרי אמרתי לך שהקב"ה יכול תמיד לעזור".

אורי מיהר לדרכו, ללמברג. עתה היו בכיסו רק חמישה זהובים. בכסף הזה יוכל לקנות רק אתרוג פשוט. אמנם כשר, אולם לא כעין-זה שזכה לו בכל שנה. הוא התבייש לעשות את החג בעירו. הלוא הכול יבקשו לברך על האתרוג שלו, ומה יתן להם? אתרוג בחמישה זהובים? בהתייעצות עם אשתו, החליט לחוג את חג-הסוכות במקום שאין מכירים אותו. הבחירה נפלה על העיר ליזנסק, שם ישב הצדיק רבי אלימלך.

אורי בליזנסק. יום ראשון של חג-הסוכות. הוא נכנס לבית-המדרש, התיישב בפינה, מאחורי כל קהל המתפללים, ושקע בתפילה. רבי אלימלך ניצב לפני עמודו, והתכונן לאמירת ה'הלל'. לפתע החל להביט לצדדים, להסתכל אחורה - כאילו הוא מחפש משהו. ופתאום אמר לאחיו, הצדיק רבי זושא: "מרגיש אני ריח גן-עדן הממלא את בית-הכנסת".

האחים הקדושים עברו בין הספסלים, חלפו על פני המתפללים, עד שהגיעו לשורות האחרונות, ונעצרו ליד הצעיר אורי, שהיה שקוע בתפילתו." הנה", קרא הצדיק, "מכאן נודף הריח המופלא, מן האתרוג של הצעיר הזה". אורי הרים את עיניו ונבוך. תשומת-לב כל המתפללים הופנתה אליו. הצדיק לא הותיר לו זמן למבוכה והאיץ בו לספר מנין בא האתרוג הזה. ואורי סיפר...

"האתרוג שלך הוא באמת מיוחד במינו", נענה הצדיק כשסיים אורי את סיפורו. "זהו ריחה של המצווה הגדולה שקיימת כשהצלת משפחה בישראל!" "חזור לביתך", הורה לו הצדיק, "והיה מנהיג בישראל. אולם לפני-כן, אנא הרשה גם לנו לברך על האתרוג שלך"

אורי זה אכן נעשה מנהיג גדול בישראל, הלוא הוא - רבי אורי מסטרליסק.

הטבעת נגנבה על ידי דיינו

פעם היה מלך שנאבדה לו טבעתו וציוה שיחפשו הטבעת ומי שיקבל ע"ע לחפש הטבעת יתן לו המלך מעות רבות כדי שיהיה בידו האמצעים לחפש.

היה שם איזה יהודי שהיה עני ואביון ולא היה לו במה להכין צרכי החג, אמרה לו אשתו לך גם אתה אל המלך ואמור לו כי הנך רוצה לחפש הטבעת והוא יתן לך כסף וכך נוכל לעשות הפסח.

שמע היהודי לעצתה והלך אצל המלך ונתן לו המלך מעות רבות והוא קנה בכסף להוצאות החג בהרחבה, ולא זו בלבד אלא שהזמין אורחים רבים לליל הסדר ועשה שמחת יו"ט בהרחבה גדולה מאד.

ואצל המלך היה כומר יועץ בשם "דיינו" שהיה שונא ישראל ולא היה יכול לסבול איך היהודי הוציא כסף מהמלך לעשות את החג בשמחה ובדיצה. והלך אצל המלך בליל החג ושאל את המלך וכי נראה למלך שהיהודי מחפש את הטבעת לך וראה איך הוא עושה סעודה גדולה בכספך ובכלל אינו עוסק בחיפוש.

והביא את המלך לחלונו של היהודי ועמדו תחת החלון והביטו פנימה וראו שהיהודי יושב בראש השולחן. ומנהגו של היהודי היה שכשהיה אומר חרוזי אילו... דיינו, היה אומר את החרוז וכל המסובים היו אומרים דיינו.

כששמע המלך שהיהודי אומר משפט וכולם עונים דיינו, הבין המלך שהיהודי חוקר כעת את המסובים בענין הטבעת וכולם עונים שדיינו הוא הגנב, מיד ציוה המלך לאסור את הכומר היועץ והכוהו עד שהודה שהוא זה שגנב את הטבעת.

והמלך נכנס והודה ליהודי על שמצא לו טבעתו וכך עשה היהודי פסח בהרחבה גדולה מאד.

קוף עם מטבעות זהב בבטן

היה היה יהודי שעבד אצל פריץ, פעם לפני חג הפסח התפאר בפניו הפריץ ואמר: נכון שאילו לא הייתי נותן לך פרנסה היית גווע ברעב?

היהודי שהיה ירא שמים ענה לפריץ: ח"ו הלא יש קוב"ה בשמים והוא המפרנס אותי כשאתה רק השליח ואילו לא היית אתה השליח היה הוא מפרנסני בדרך אחרת.

הפריץ כעס מאד לשמע התשובה ופיטר את היהודי מעבודתו. היהודי הפך לעני ולא היה לו במה להכין את צרכי החג.

לפריץ היה אוצר של מטבעות זהב והיה נכנס הפריץ מדי פעם לאוצר כדי לנקות ולספור את הכסף, והיה מנקה את המטבעות ברוק שבפיו, לפריץ היה בביתו קוף שכידוע עושה מה שרואה שעושה האדם, כשנכנס הפריץ לאוצר כדי לעשות במטבעותיו נכנס עמו גם הקוף וכשראה שהפריץ מכניס המטבעות לפיו חשב שזה אוכל וכשיצא הפריץ התחיל גם הוא מכניס מטבעות לפיו ובלעם. וכמובן שלאחר כמה ימים בהיות בטנו מלאה מטבעות מת והתפגר.

הפריץ שלא ידע ממה התפגר הקוף ציוה למשרתו שיזרוק את הקוף בחלונו של היהודי כדי לשחוק למשבתו. אך כשנפל הקוף לרצפת בית היהודי נקרעה  בטנו ונפלו מטבעות זהב לרוב, הלך היהודי וקנה כל צרכי החג לו ולבני ביתו בהרחבה.

בליל החג שלח הפריץ את משרתו לבית היהודי כדי לבדוק אם יש לו מה לאכול, וחזר ואמר לפריץ שיש ליהודי כל טוב. שלח הפריץ וקרא ליהודי ושאלו מאין היה לו להכין את החג וסיפר לו היהודי כיצד נפלה לו חיה לביתו ומבטנה נפלו מטבעות זהב, ואז הודה לו הפריץ שהקב"ה הוא שזן ומפרנס לכל. וכך היה ליהודי לקנות את צרכי הפסח ומלבושיו בהרחבה לו ולב"ב.

מיין למים וחזרה

היה יהודי שהיה מתעסק לפרנסתו במכירת יין ונסע לפני פסח עם החבית כדי למכור את היין, ועבר עם החבית את הגבול ממדינה למדינה.

כשעבר את הגבול תפסוהו שומרי הגבול ולקחו ממנו החבית כי מחוקי המדינה היה שאסור לסחור בלי רשיון מיוחד ליין.

נסע היהודי לרבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע ובכה מאד שלקחו ממנו החבית ומהיכן יעשה עתה את החג.

אמר לו רבי אלימלך שילך ויאמר לשומרי הגבול כי בחבית יש מים ולא יין, וכשביקש טעמו וראו כי אכן כדבריו והחבית מלאה אכן מים, נתנו לו את החבית חזרה ושילחוהו לביתו.

הלך היהודי וחזר אל הרבי רבי אלימלך ותינה את צערו שמה יעשה עתה בחבית שכולה מים ומי יקנה זאת ומהיכן יהיה לו לעשות צרכי פסח?

אמר לו הרבי רבי אלימלך שיטעם מהחבית ויראה שהיא מלאת יין. וכך היה שהחבית היתה מלאה שוב יין, מכר היהודי את היין והיה לו כל צרכי החג בהרחבה לו ולב"ב.

ראש הישיבה מגיע לשפוך את הפח

בארה''ב היה ראש ישיבה גדול ושמו הרב מרדכי גיפטר זצ''ל.

לאחר פטירתו סיפרו עליו שפעם בא אליו אברך שלמד אצלו בישיבה ב"שאלה הלכתית", אשתו מבקשת ממנו כל בוקר להוריד את פח הזבל לחדר הזבל שבבית המשותף שבו גרו.

שואל האברך: האם ראוי שאעשה זאת? האם אין בזה משום פגיעה ב"כבוד תורה", שאברך שלומד בישיבה ירד לשפוך זבל?

הרב עשה עצמו מהרהר בדבר כאילו היתה כאן שאלה הלכתית מסובכת ולבסוף השיב: אני חושב שאתה לא צריך להוריד את פח הזבל.

למחרת בבוקר נשמעו דפיקות על דלת ביתו של אותו אברך. האברך ואשתו שפתחו את הדלת נדהמו לראות את ראש הישיבה עומד בפתח דלת ביתם. הרב פנה אליהם ואמר: אפשר לעזור לסייע לכם להוריד את פח הזבל?

שמחת תורה באושוויץ

באושוויץ באחד הצריפים היו כלואים חמישים נערים שהיו מיועדים להשלח לתאי הגזים. בליל שמחה תורה הם נלקחו מהצריף לתאי הגזים והוכנסו לשם כביכול כדי להתרחץ "במקלחות'' שלא היו שם.

הנערים ידעו היטב מה מצפה להם, והם אמרו אחד לשני שהיום שמחת תורה, ואף על פי שאין לנו כאן ספר תורה, הקב''ה נמצא בכל מקום ונרקוד ונשמח יחד עם הקב''ה. הם התחילו לרקוד ולשיר את שירי שמחת תורה ''אשרינו מה טוב ומה נעים גורלינו''.

הנאצים שעמדו בחדר החיצוני והתכוננו להשליך את הגז פנימה לא הבינו מה קורה. הם לא ראו דבר כזה מימיהם, נערים הולכים למות והם רוקדים שרים ושמחים?

המפקד הגרמני פנה אליהם ושאל אותם מדוע הם שמחים והרי הם הולכים למות?

הם ענו לו שם שמחים בגלל שתי סיבות: אחת שהם נפרדים מהעולם הזה השפל שבו יכולים כלבים כמו הגרמנים לשלוט. והסיבה השניה היא שעוד מעט הם יתאחדו עם נשמות הוריהם ומשפחתם שכבר אינם בין החיים.

המפקד הגרמני התפוצץ מכעס ואמר להם שהוא לא יתן להם למות תוך דקות ע''י גז אלא ימית אותם ביסורים. הוא נתן פקודה להחזיר אותם לצריפים והוא כבר יביא אותם על עונשם. הנערים חזור לצריף בשירה ובריקודים.

למחרת היה צורך לשלוח יהודים למקומות עבודה בגרמניה. רוב הבחורים נשלחו לעבודה וחלקם התערבבו בצריפים שבו היו יהודים אחרים. כך נצלו חייהם של חמישים נערים גבורים בליל שמחת תורה באושוויץ. בחורים  שקיימו את הנאמר ב''אשת חיל''  שאנו אומרים בליל שבת ''ותשחק ליום אחרון'', וזכו להשאר בחיים.

מרמאללה לירושלים

עם סיום התפילה, פסע דן במהירות לקדמת בית הכנסת הירושלמי, בירך ב"שבת שלום" את הרב וכמה אנשים אחרים שהוא מכיר, ומייד חזר לאחור. הגיע הזמן לחזור הביתה, לקדש ולסעוד עם המשפחה.

בדרכו החוצה, גרם לו דחף פתאומי לפנות לאחור ולהתבונן באנשים שיוצאים מבית הכנסת. עיניו סרקו באיטיות את בית הכנסת. אולי יש שם מישהו שזקוק למקום לסעודת שבת? "מי זה שיושב שם ליד הקיר הצדדי? אני מכיר כאן כמעט את כל האנשים, ולא נראה לי שהוא היה כאן בעבר".

דן התקרב אל הבחור הצעיר, ובחן אותו בעין מנוסה. בגדים פשוטים, תרמיל גב, עור כהה, שער שחור ומתולתל - נראה ממוצא ספרדי, אולי מרוקאי.

עוד רגע של מחשבה, והוא ניגש אל הנער כשידו מושטת ללחיצה. "שבת שלום. קוראים לי דן אייזנבלט. מעוניין להצטרף אלינו לסעודת ליל שבת?"

חיוך רחב האיר את הבעתו המודאגת של הבחור. "כן, תודה. קוראים לי מחי". הוא הרים את התרמיל ויחד הם יצאו מבית הכנסת.

כמה דקות לאחר מכן עמדו כולם סביב שולחן השבת של דן. כשהתחילו בני המשפחה לשיר 'שלום עליכם', דן שם לב שהאורח לא שר אתם. "אולי הוא מתבייש, או שהוא לא יודע לשיר", הוא ניחש. האורח חייך שוב את אחד מחיוכיו הרחבים וניסה לשיר עם כולם - צולע, אבל משתדל ככל יכולתו.

אפילו לאחר שהסעודה התחילה והאורח נרגע במידת מה, הוא עדיין היה שקט במיוחד, ונראה היה שהוא קצת מתוח. דן קלט את המצב וניהל בעצמו את רוב השיחה. הוא ריכז את דבריו בנושא פרשת השבוע ושילב בהם כמה מאירועי היום.

אחרי מנת הדגים, הבחין דן שהאורח שלו מעלעל בחוברת הזמירות, כאילו הוא מחפש משהו. הוא שאל בחיוך: "יש איזה שיר שהיית רוצה לשיר? אני יכול לעזור לך אם אתה לא בטוח במנגינה".

פניו של האורח אורו; שינוי מדהים. "יש שיר שהייתי רוצה לשיר, אבל אני לא יכול למצוא אותו כאן. מאוד אהבתי את מה ששרנו היום בבית הכנסת. איך קראו לזה? משהו 'דודי' ". 

דן כמעט הגיב אוטומטית: "בדרך כלל לא שרים את זה ליד השולחן", אבל אז הוא תפס את עצמו. "אם זה מה שהנער רוצה", הוא חשב, "אז מה הבעיה?" ובקול רם הוא אמר, "אתה מתכוון ל'לְכָה דוֹדִי'. רגע, תן לי להביא לך סידור".

אחרי שהם שרו לכה דודי, חזר הבחור הצעיר לישיבה השקטה שלו, עד שדן שאל אותו, אחרי המרק: "ואיזה שיר עכשיו?"

האורח נראה נבוך, אבל לאחר מעט עידוד הוא אמר בבירור, "אני באמת רוצה לשיר שוב לכה דודי".

דן כבר לא היה כל כך מופתע כשאחרי העוף הוא שאל את האורח שלו מה לשיר עכשיו, והבחור ענה, "לכה דודי". הוא רצה לומר, "בוא נשיר את זה הפעם יותר בשקט, השכנים עלולים לחשוב שיצאתי מדעתי", אבל שמר את זה לעצמו.

בסוף זה כבר היה יותר מדי בשביל דן. "לא היית רוצה לשיר משהו אחר?" הוא הציע בעדינות.

האורח שלו הסמיק והשפיל מבט. "אני פשוט מאוד אוהב את השיר הזה", הוא מילמל. "פשוט יש בו משהו- אני באמת אוהב את השיר הזה". בסוף הם שרו את "השיר" משהו כמו שמונה או תשע פעמים. דן כבר לא היה בטוח - הוא איבד את החשבון.

מאוחר יותר, כשהיה להם זמן לשבת בשקט ולשוחח, דן אמר: "שמתי לב שבקושי היה לנו זמן לשוחח. מאיפה אתה?"

הבעה של כאב עלתה על פני הנער. הוא נעץ עיניים ברצפה ואמר בשקט, "רמאללה".

לבו של דן החסיר פעימה. הוא חשב ששמע את הנער אומר "רמאללה", אבל התעשת במהירות, וקלט שבטח הוא אמר "רַמלֶה". "אה, יש לי שם בן דוד", אמר דן, "מכיר את אפרים וורנר? הוא גר ברחוב הרצל".

הבחור נענע בראשו בעצבות ואמר, "אין יהודים ברמאללה".

לבו של דן דהר. הוא באמת אמר "רמאללה"! מחשבותיו התרוצצו: האם הוא בילה סעודת שבת עם ערבי מרמאללה? רק רגע! תנשום עמוק ותברר את העניינים. הוא ניער את ראשו ואמר לנער, "מצטער, אני קצת מבולבל. ועכשיו, כשאני חושב על זה, אפילו לא שאלתי מה השם המלא שלך. איך בעצם קוראים לך?"

הנער נראה מתלבט לרגע, אולי חושש, ואז זקף את כתפיו ואמר בשקט, "מחמוד אבן א-שאריף".

הוא תלה עיניים במארחו, ונראה עכשיו נפחד באמת. בלי כל ספק הוא ידע בדיוק מה עובר עכשיו בראש של דן. "רגע!" הוא הוסיף במהירות, "אני יהודי. אני פשוט מנסה לברר לאן אני שייך".

דן נאלם דום. מה הוא יכול להגיד?

מחמוד שבר את הדממה בהיסוס: "נולדתי וגדלתי ברמאללה. לימדו אותי לשנוא את המדכאים היהודים שלי, ולהאמין שזאת גבורה להרוג אותם. אבל תמיד היו לי ספיקות. כלומר, לימדו אותנו שעל פי הסונה - המסורת, מאמין אמיתי צריך לרצות עבור חברו את שהוא רוצה עבור עצמו. הייתי יושב וחושב, האם היאהוד הם לא בני אדם? האם אין להם זכות לחיות בדיוק כמו שיש לנו? אם אנחנו אמורים להיות טובים לכולם, איך זה שאף אחד לא כולל בזה את היהודים?

"שאלתי את אבא שלי את השאלות האלה, והוא זרק אותי מהבית. בדיוק ככה, בלי כלום חוץ מהבגדים שעלי. אז החלטתי: אני הולך לברוח ולחיות עם היאהוד, עד שאני אגלה איך הם באמת".

מחמוד המשיך:

"התגנבתי הביתה באותו הלילה, כדי לקחת את החפצים שלי, ואת התרמיל שלי. אמא שלי תפסה אותי באמצע האריזה. היא נראתה חיוורת ומוטרדת, אבל הייתה שקטה ועדינה אתי, ולאחר כמה זמן היא דובבה אותי. אמרתי לה שאני רוצה ללכת לחיות עם היהודים לכמה זמן ולברר מה הם באמת, ואולי אני אפילו ארצה להתגייר.

היא החווירה יותר ויותר כשאמרתי את כל זה, ואני חשבתי שהיא כועסת, אבל זה לא היה זה. משהו אחר כאב לה, והיא לחשה, 'אתה לא צריך להתגייר. אתה כבר יהודי'.

הייתי המום. הראש שלי התחיל להסתחרר, ולרגע, לא יכולתי לדבר. ואז מלמלתי, 'למה את מתכוונת?'

'על פי היהדות', היא אמרה לי, 'הדת נקבעת על פי האם. אני יהודיה, זאת אומרת שאתה יהודי.'

מעולם לא היה לי שום מושג שאמא שלי יהודיה. אני משער שהיא לא רצתה שאף אחד ידע. היא בטח לא הרגישה טוב עם החיים שלה, בגלל שפתאום היא לחשה, 'אני עשיתי טעות שהתחתנתי עם גבר ערבי. בך, הטעות שלי תתכפר'. אמא שלי תמיד דברה ככה, קצת פואטית. היא הלכה ושלפה כמה מסמכים ישנים ונתנה לי אותם: דברים כמו תעודת הלידה שלי, ותעודת הזהות הישראלית הישנה שלה, כדי שאני אוכל להוכיח שאני יהודי. הם נמצאים אתי כאן, אבל אני לא יודע מה לעשות בהם.

אמא שלי היססה לגבי איזשהו נייר. ואז היא אמרה, 'אתה יכול לקחת גם את זה. זו תמונה ישנה של הסבא והסבתא שלי, כשהם הלכו לחפש קבר של אחד מאבותינו החשובים. הם נסעו צפונה ומצאו את הקבר, ואז צילמו את התמונה הזאת'".

דן הניח את ידו ברכות על כתפו של מחמוד. מחמוד הרים את מבטו, מבוהל ומלא תקווה בעת ובעונה אחת. דן שאל: "התמונה הזאת כאן?"

עיניו של הנער אורו. "בטח! אני תמיד לוקח אותה אתי". הוא הרים את התיק והוציא ממנו מעטפה ישנה ובלויה.

דן הוציא בזהירות את התמונה מהמעטפה, הסיר את משקפיו ועיין בה בקפידה. הדבר הראשון שבו הבחין היה קבוצה משפחתית: משפחה ספרדית של פעם, מראשית המאה.

ואז הוא מיקד את מבטו על הקבר שסביבו הם עמדו. התמונה כמעט נשמטה מידו כשקרא את הכתובת על המצבה. הוא שיפשף את עיניו כדי להיות בטוח. אין ספק: זה היה קבר בבית הקברות העתיק של צפת, והכיתוב גילה שהקבר שייך למקובל הגדול רבי שלמה אלקבץ - מחבר הפיוט "לכה דודי".

קולו של דן רעד מהתרגשות כשהסביר למחמוד את ייחוסו. "הוא היה חבר של האר"י ז"ל, אחד מחכמי התורה האדירים, צדיק, מקובל. ו- מחמוד, האדם הזה, אחד מאבות אבותיך - כתב את השיר הזה ששרנו כל השבת: לכה דודי!"

הפעם היה זה תורו של מחמוד להיאלם דום. דן התאושש ראשון, כשהוא עדיין המום ממה שקרה. הוא הושיט יד רועדת ואמר: "ברוך הבא מחמוד. ועכשיו, מה דעתך לבחור לך שם חדש?"

מפה רקומה ואיחוד משפחה

רב חדש ואשתו נשלחו למשרתם הראשונה לשרת בקהילה, ולפתוח מחדש בית כנסת בפרברי ברוקלין.

הם הגיעו לשם בתחילת פברואר, כשהם נרגשים מן ההזדמנות שנפלה בחלקם. 

כאשר ראו לראשונה את בית הכנסת, הוא היה מוזנח ונזקק לעבודת שיפוץ רבה. הם הציבו להם למטרה לסיים את כל העבודות, כך שיוכלו להיכנס ולקיים בו את התפילה הראשונה בליל פורים.

הם עמלו קשה בתיקון הספסלים הישנים, בסיוד הקירות, בצביעה וכד', ובעוד מועד, ביום ח' באדר (17 בפברואר) הם עמדו לסיים. ב-19 בפברואר פקדה את האזור סערת שלגים איומה, שנמשכה יומיים. ב-21 בפברואר הלך הרב לבית הכנסת, וליבו נפל בקרבו כשראה שהגג דלף וגרם לנפילת הטיח משטח גדול של הקיר המזרחי בדיוק מאחורי הבמה. הוא ניקה את הלכלוך מן הרצפה, ולא נותר לו אלא להחליט לדחות את תפילת הפתיחה שתכנן לליל פורים, וללכת הביתה.

בדרכו הביתה, הוא הבחין בבזאר לצרכי צדקה שהתקיים בבית עסק מקומי, ונכנס לשם. אחד הפריטים שעמדו למכירה הייתה מפת שולחן יפהפייה בצבע שנהב, רקומה בעבודה יוצאת מן הכלל ובצבעים נאים, כשמגן דוד רקום במרכזה. היא הייתה בדיוק בגודל הנדרש לכיסוי החור בקיר הקדמי של בית הכנסת. 

הוא קנה אותה ופנה לחזור לבית הכנסת. בינתיים החל לרדת שלג. הוא הבחין באישה מבוגרת שרצה מן הכיוון הנגדי כשהיא מנסה להגיע לאוטובוס שעמד בתחנה, אך לא הספיקה. הרב הזמין אותה להמתין בתוך בית הכנסת המחומם לאוטובוס הבא שאמור היה להגיע 45 דקות מאוחר יותר. היא ישבה על הספסל מבלי לשים לב למעשיו של הרב, אשר בינתיים הביא סולם וציוד כדי לתלות את המפה ולכסות את הקיר. הרב התקשה להאמין כמה יפה הקיר נראה עתה, כשהמפה כיסתה את כל השטח הבעייתי.

עתה הבחין הרב באשה שהיא יורדת במעבר המרכזי בין הספסלים. פניה היו חיוורים. והיא שאלה "רבי, מהיכן השגת את המפה הזאת?". כשהרב הסביר לה, בקשה ממנו האישה לבדוק בפינה הימנית התחתונה של המפה, אם רקומות שם האותיות  EBG. ואכן כך היה. אילו היו אותיות ראשי התיבות של שמה של האישה, והיא עשתה את המפה, 35 שנים קודם לכן, בפולין. האישה התקשתה להאמין כשהרב סיפר לה כיצד השיג את ה"מפה" אך לפני זמן קצר.

האישה הסבירה שלפני המלחמה היא ובעלה היו אנשים אמידים בפולין. כאשר הגיעו הנאצים, היא אולצה לעזוב. בעלה היה אמור לבוא אחריה כעבור שבוע. הוא נתפס, נשלח למחנה ומאז היא לא ראתה עוד את בעלה או את ביתה. הרב רצה לתת לה את המפה, אבל היא שכנעה אותו להשאיר אותה למען בית הכנסת.

הרב עמד על כך שהוא יסיע אותה הביתה – הדבר המינימאלי שהוא יכול היה לעשות. היא גרה בצידו האחר של 'סטאטן-אילנד' ורק הגיעה לברוקלין למשך היום כדי לעסוק בעבודות ניקיון.

בליל פורים הייתה להם תפילה מקסימה. בית הכנסת היה כמעט מלא. התפילה הייתה נהדרת. בסיום התפילה, ברכו הרב ואשתו את כולם ליד דלת היציאה, ורבים אמרו שיש בכוונתם לבוא שוב.

אדם זקן אחד, שאותו הכיר הרב מן הסביבה, המשיך לשבת על אחד הספסלים, ולהביט, והרב לא הבין מדוע הוא אינו עוזב. האיש שאל אותו היכן השיג את המפה שתלויה על קיר המזרח, מפני שהיא זהה לזו שאשתו עשתה שנים קודם לכן כשהם גרו בפולין לפני המלחמה, וכיצד זה ייתכן שתהיינה שתי מפות כל כך דומות?! הוא סיפר לרב כיצד הנאצים הגיעו, כיצד הוא אילץ את אשתו לברוח למען בטחונה וכי הוא היה אמור לבוא אחריה, אבל נעצר והושם במחנה. הוא לא ראה את אשתו או את ביתו מאז, זה 35 שנה.

הרב שאל אותו אם הוא מוכן להצטרף אליו לנסיעה קצרה. הם נסעו ל'סטאטן-אילנד', לבית שאליו הביא הרב את האישה שלושה ימים לפני כן. הוא עזר לו לטפס במעלה המדרגות אל דירתה של האישה, הקיש בדלת וראה איחוד משפחה של ליל פורים, גדול מכל דבר שיכול היה לדמיין.

זהירות מדיבור בבית הכנסת

מעשה שהיה בעיר אוסטראה [כמה שנים בטרם הגיע מהרש"א לכהן פאר כמרא דאתרא, ושימש אז אחד מחכמי הדור כרב העיר].

בימים ההם פרצה מגיפה נוראה בעיר ומדי יום ביומו היו מתים בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים רח"ל, לנוכח 'עת צרה היא ליעקב' גזר הרב שיתכנסו כל תושבי העיר לביהכנ"ס בצום ותענית, ויתפללו אל ה' לקרוע ולבטל את הגזירה הנוראה, ובד בבד ביקש מכל בני הקהילה שאם יודעים הם על אחד מבני העיר שהרע מעשיו וחושבים שמא בעטיו באה עליהם הרעה הזאת, יבואו להגיד לו, כדי שיוכל לתקן את הצריך תיקון, ועי"ז ישוב חרון אף ה ' מעליהם.

בלילה ההוא באו שני אנשים אל בית הרב, וסיפרו לו שפלוני היושב לצידם בביהכנ"ס פסק לאחרונה מלבוא לביהכנ"ס, ועל כן התחקו אחר מעשיו ויראו שבחצות הלילה הוא קם משנתו ומדליק את הנר בעששית ויוצא לבדו אל היער הסמוך, ומסתמא עושה שם דברים ומעשים אשר לא יעשו ומי יודע אם לא בגינו סובלים כל אנשי העיר.

הודה להם הרב, אלא שהוסיף לומר, שעדיין היהודי בחזקת כשרות עד אשר יתבררו הדברים לאשורם, ועתה אין כאן אלא ספק דלמיחש מיבעי, וצריך לברר את מעשיו עד תומם, ויצוו הרב על האנשים שבלילה הבעל"ט כשישמעו קול רעש קימה מביתו יבואו לקרוא לו והוא ילך יחד עמם לאחורי האיש לבדוק מה מעשיו במעמקי היער.

ויהי בחצי הלילה כששמעו השניים ש'החשוד' קם כדרכו ממיטתו מיהרו לקרוא למרא דאתרא שהגיע תיכף לשם, וילכו שלשתם לאחורי האיש ונכנסו בעקבותיו בעובי היער בחושך ואפילה, בתוך כדי הילוכם התחילו השנים לרעוד מרוב פחד, וכששיניהם דא לדא נקשן בקשו מהרב שיניח להם לחזור לביתם כי מתפחדים המה להמשיך בדרך סכנה זו, אך הוא נזף וגער בהם על שאינם מסיחים דעתם מצרכי עצמם כאשר חיי כל בני העיר נתונים בסכנה גדולה  ואיך לא יחרפו נפשם עבור אחיהם להצילם ולפדותם מבאר שחת בדרישה וחקירה על מה עשה ה' ככה להענישם במגיפה כזאת, ואכן, השניים התחזקו ברוחם והמשיכו ללוות את רבם וללכת אחרי האיש. עד שהגיע האיש למחוז חפצו ועמד מלכת.

עמדו גם השלושה במרחק מה והנה הם שומעים ש'החשוד' התחיל בעריכת תיקון חצות בבכיה נהי ויללה על חורבן בית המקדש, ולפליאתם שמעו עוד קול אחר הבוקע ועולה בבכי עמו יחד, וכה ישב ובכה לזמן מה ואח"כ שב על עקבותיו ויצא מן היער, בצאתו מן היער עיכבו הרב וגילה לו שעקב אחריו מפני החשש, אך עתה ברור לו שצדיק גמור הוא ורק הסתיר את מעשיו מעין רואים, אולם שאלה אחת לי, של מי היה הקול שבכה עמו יחדיו?

בתחילה לא רצה ה'צדיק נסתר' להשיב על השאלה, ורק אחרי שגזר עליו הרב בגזירת מרא דאתרא שיגלה לו מי הוא, נענה וגילה, שזה היה קולו של ירמיה הנביא, כי זה לו עידן ועידנים שהוא עורך כאן 'תיקון חצות' וגרם בזה נחת רוח עצומה בשמים ממעל, עד שגמרו אומר לשלוח אליו את ירמיה הנביא שהיה מקונן בימי החורבן לבכות גם היום יחד עמו על חורבן בית מקדשינו ותפארתנו.

כשמוע כן הרב התחנן בפניו הרב - שירחם על בני העיר ויפעל לביטול המגיפה, שהרי יש לו עסק בנסתרות ובידו לשאול את ירמיה הנביא על מה יצא הקצף, ואיך הוא מעלים עיניו מצרותיהם ואינו פועל להשיב חרון אף ה', נענה הצדיק נסתר והשיב, שיבוא מחר לבית המדרש ושם יסביר להם הכל.

מיד מיהרו שני האנשים שליוו את הרב להודיע לכל בני העיר, שבבוקר בשעה היעודה חייבים כל תושבי העיר להתאסף בביהמ"ד ושם ישמעו את סיבת הגזירה הנוראה המרחפת עליהם ובמה עליהם לשפר מעשיהם, ויהי ממחרת הגיעו כולם לביהמ"ד אך האיש בושש מלבוא, לפיכך ציוה הרב שיתחילו להתפלל ולומר פסוקי דזמרה, לא עבר זמן רב והנה נכנס הצדיק הנסתר עטור בטלית ותפילין וכל מראהו אומר קדוש, וכאשר ראו אותו המתפללים התעלפו כמה מהם על מקומם, ונפלה במקום בהלה גדולה.

אחר התפילה ניגש אליו הרב ותמה בפניו מה גרם לאנשים להתעלף, השיב האיש 'הלא עטור אני בתפילין ומקרא מלא דיבר הכתוב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך...".

תמה הרב ושאל, גם שאר המתפללים היו עטורים בתפילין, ומדוע רק התפילין של מע"כ הטילו מורא ופחד גדול כ"כ?

ויען הצדיק ויאמר, שלא נאמר 'ויראו ממך' אלא למי שנזהר בהם כראוי שלא להסיח דעת ולא להשיח בהם שיחה בטילה. גם תדעו שעל בני העיר ליזהר בכבוד בית הכנסת ולא לשוח שם דברים בטלים ובפרט בעת התפילה, וזוהי סיבת המגיפה שתקפה את העיר... על שמשיחים באמצע התפילה ללא חת, ואכן, רק מחמת זה הפסקתי באחרונה לבוא לבית הכנסת שבכאן.

אמנם, אם תקבלו עליכם מהיום והלאה להיזהר באיסור זה לא ישמע עוד שוד ושבר בגבולם, וכך הוה, שתיקנו תקנות קבועות שלא לדבר בביהמ"ד, והמגפה נעצרה.

לימים חרטו על כותלי ביהמ"ד לדורות עולם את כל סיפור הדברים כהווייתו, ואיך ניצלו מן המגיפה על ידי שקיבלו על עצמם להשגיח ולהקפיד ביותר שלא לדבר בעת התפילה, ובכל עת שהגיע אורח לבית הכנסת שלא ידע מגודל הקפדתם שלא לדבר בביהכנ"ס ובפרט בעת התפילה היו המתפללים מוליכים אותו אל הטבלא ומבלי שיפסיקו בדיבור הראוהו את הכתוב בטבלא, "וישמחו כי ישתוקו".

הבעש"ט מרפא את בת הפריץ

בעיר פליץ, בביתו של יהודי עשיר ונכבד, שוד ושבר. בתו היחידה, כלילת המעלות, נטרפה דעתה, ומאז נעשו חיי הבית בלתי-נסבלים. 

הימים ימי ראשית התגלותו של הבעל-שם-טוב, ושֵמע מופתיו המופלאים הגיע גם לאוזניו של העשיר. באין יכולת לקחת עמו את הנערה, החליט לנסות ולהביא את הבעש"ט אליו, כדי לרפא את בתו.

ציווה העשיר להכין את המרכבה ויצא לדרך. באותה עת שהה הבעש"ט בעיר הולדתו, טלוסט, בבואו לבקר את אימו הצדקת. בני העיר כיבדוהו מאוד ושמחו בנוכחותו, במיוחד לאחר שהרבה מצרות העיירה באו על פתרונן באורח פלא בימי שהייתו בה.

הגיע העשיר לטלוסט וביקש מהבעש"ט לבוא עמו. בעיירה התעוררה סערה ואנשיה הביעו את צערם על שהבעש"ט עוזב אותם. טובת הרבים עדיפה, טענו, ומדוע יעזבם הצדיק בעבור היחיד? אולם הבעש"ט אמר כי אינו הולך בעבור היחיד בלבד, אלא לטובת הרבים. סתם ולא פירש.

ישב הבעש"ט במרכבה והעגלון האיץ בסוסים ויצאו לדרך. בטוחים היו שעוד באותו יום יגיעו למחוז חפצם, אולם עיכובים בלתי-צפויים האטו את הנסיעה. הלילה ירד ועל-כורחם נאלצו לעצור ללינה בעיירה פיסטין הסמוכה. פניהם הנפולות של תושבי העיר העידו כי צרה גדולה התרגשה עליהם. העשיר שאל אחד מהם לפשר הדבר, והאיש סיפר כי העיירה נתונה לשלטונו של פריץ רע, המרבה להצר ליהודים. עתה נוספה צרה חדשה, בתו של האדון השתגעה, והפריץ החליט כי הדבר קרה בגלל תפילותיהם של היהודים השונאים אותו. הוא הודיע כי אם לא תתרפא בתו בתוך שלושה ימים, יחרים את רכושם של כל יהודי העיירה ואותם יגרש.

הבין העשיר כי מאת ה' הייתה זאת לאלצם להיכנס לעיירה ולהביא לה ישועה. הוא ביקש למסור לנכבדי העדה כי נמצא עמו הבעש"ט, אשר נודע כמחולל מופתים. הם פנו אליו מיד בבקשה לרפא את בת הפריץ, ולאחר שקיבלו את הסכמתו, מיהרו להודיע לפריץ כי הגיע לעיירה צדיק שיוכל לרפא את בתו.

הפריץ דחה את ההצעה על הסף. הוא טען כי טובי הרופאים בדקו אותה והם אסרו לתת לה שיקויים כלשהם, מחשש שהדבר יזיק לה. ודאי שלא יסכים לקבל תרופות מאדם שאיננו רופא. מסרו את הדברים לבעש"ט, והוא הגיב: "אִמרו לו כי ארפא את בתו בלחישה על אוזנה בלבד, ללא כל סם או שיקוי". הסכים הפריץ והבעש"ט הגיע לארמונו, בליווי העשיר מפליץ ונכבדי קהילת פיסטין. 

הוא ביקש להכניס את הבת לחדר שאין בו פסלים וצלמים, ולקשור אותה, שלא תוכל לברוח. לאחר מכן פתח גמרא מסכת מעילה והחל לקרוא סיפור על רבי שמעון בר-יוחאי: פעם אחת גזר מלך רומי על היהודים שלא לקיים מצוות, כמו שמירת שבת וברית מילה. החליטו החכמים לשלוח את רבי שמעון בר-יוחאי לבטל את הגזֵרה, בהיותו 'מלומד בניסים'. יצא רבי שמעון לדרכו, ובדיוק אז הכניס הקב"ה רוח של שד ושמו בן-תמליון בתוך בת הקיסר והיא השתגעה. החלה הבת לצעוק: "יבוא רבי שמעון בן-יוחאי וירפא אותי!". בתוך כך הגיע רבי שמעון לרומא. מיד הביאוהו לארמון כדי לרפא את בת הקיסר. עמד רבי שמעון ליד הבת וקרא: "בן-תמליון – צא מבת המלך!", ואכן הרוח יצאה והיא נרפאה. הקיסר, שהיה אסיר תודה לרבי שמעון, אמר לו: "היכנס לגנזי המלך וקח לך מה שתרצה". עבר רבי שמעון מחדר לחדר עד שמצא את כתב הגזֵרה, לקחו וקרעו ויצא בחזרה לדרכו.

סיים הבעש"ט את הלימוד, ופנה אל הפריץ שהביט בו כל העת ושאל  האם אתה מוכן להישבע כי לאחר שתתרפא בתך לא תשוב להצר ליהודים אלא תגמול להם אך טוב?".

הפריץ, ששלומה של בתו היה חשוב לו יותר מכול, הסכים מיד ונשבע בחייו ובחיי בתו. או-אז פנה הבעש"ט אל הבת החולה ולחש באוזנה: "כשם שגזר רבי שמעון בר-יוחאי על הרוח שתצא מבת המלך, כך גוזר אני על הרוח שתצא מבת האדון, ומי שריפא את בת מלך רומי ירפא את בת הפריץ הזה". דממה מתוחה עמדה בחדר. הבעש"ט הורה להתיר את כבליה של הנערה, והנה היא קמה וחזרה להיות בריאה בנפשה, כפי שהייתה. 

יהודי פיסטין צהלו ושמחו על הנס הגדול וקבעו אותו ליום הלל והודיה, והעשיר מפליץ לא היה יכול להסתיר את התפעלותו. הוא ישב מיד לכתוב מכתב לר' אפרים, הפרנס מטלוסט, והִרבה להפליא בחסד ההשגחה ובנפלאותיה על-ידי צדיק הדור. במכתבו כתב, כי רק עתה יוכלו להבין את הדברים הסתומים שאמר הבעש"ט לפני נסיעתו: הנה, לא בעבור היחיד נסע מעמם אלא בעבור הרבים, אלה בני קהילת פיסטין, שנושעו על-ידו.

למחרת יצא הבעש"ט עם העשיר לעיר פליץ, ועַם רב מבני פיסטין מלווים אותם. בבואו לביתו של העשיר גזר בתפילתו על הבת החולה שתתרפא, ומיד הבריאה כליל, לשמחת הוריה ובני-ביתה. יצא העשיר בחזרה לטלוסט, הפעם כדי להחזיר את הבעש"ט, ושמו התפרסם עוד יותר כמחולל ישועות לעם-ישראל.

רבי אריה לוין והחליצה

בספר איש צדיק היה מסופר על החלום שחלם רבי אריה לוין זצ''ל על אברהם סטבסקי שנהרג באניה אלטלנה במלחמת העצמאות.

חמש עשרה שנים קודם אברהם סטבסקי הואשם על לא עוול בכפו ברצח חיים ארלוזורוב ושוחרר אז הרבה בזכותו של מרן הרב א"י הכהן קוק זצ"ל שתמך בו לכל אורך הדרך.

בימי שבתו בבית הכלא התיידד סטבסקי עם רב האסירים הצדיק ר' אריה לוין, איתו שמר על קשר קבוע. 

מספר שנים לאחר שנהרג, התגלה אל ר' אריה בחלום כשהוא לבוש בתכריכים לבנים. בדמעות הוא התחנן בפני ר' אריה שיעזור לו: אשתו האלמנה עומדת להנשא בשנית, וזאת ללא שקיבלה חליצה מאחיו, והיות ומת ללא ילדים הרי אשתו אסורה להנשא ללא חליצה, ולכן הוא מתחנן בפני הרב שימצא את אשתו ואחיו ויארגן את החליצה.

הרב התעלם מהחלום שכן "חלומות שוא ידברו", אולם לאחר מספר שבועות שב החלום ונשנה בשנית. 

ר' אריה פנה אל ידידיו של סטבסקי ואכן התברר כי אלמנתו עומדת להנשא. 

לאחר מספר ימים כשנשנה שוב החלום כתב ר' אריה לאחד ממקורבי המשפחה כך: "בשביעי של פסח נרדמתי וראיתי בחלומי את הקדוש סטבסקי... הוא שאל אותי האם מותר לבכות בחג ועניתי לו שודאי שאסור, ומצוה לשמוח. הוא שאל האם מותר לעשות חליצה ביום טוב ועניתי לו שלא...".

וממשיך ר' אריה וכותב: "מה אומר לך ידידי, הנני כל כך נבוך אולי לא יצאתי ידי חובתי שלא ביקרתי את הוריו שישתדלו בכל אופן שאשתו לא תינשא קודם לחליצה, כי מלבד שהיא עגונה עד שתחלוץ, גם לַקדוש לא נעים ככתוב בספרים.

האמן לי ידידי כי ידי רועדות בכתיבה, כי בכל פעם שראיתיו בחלום השפיע עלי בהקיץ כי בכל פעם בא אלי בטענה. השי"ת יתן בלב הוריו שישתדלו בכל האופנים לגמור הדבר בנחת רוח לבנם ז"ל".

לאחר מאמץ רב מצידו של ר' אריה הגיעה האשה מארצות הברית לזמן קצר לארץ, חלצה, וחזרה להנשא שם. 

בכל ימיו היה ר' אריה מאושר על שזכה במצוה זו, להציל את האשה מעוון ולגרום נחת רוח לנפטר.

ממעמקים קראתיך השם

פעם אכלה אצלנו בשולחן שבת בחורה אחת שסיפרה לנו שהיא היתה פעם חילונית טיילה בכל העולם וניסתה למצות את כל ההנאות של החיים וכעת היא "חוזרת בתשובה". לא שאלנו "איך" ו"למה" מטעמי נימוס. אבל היא המשיכה ואמרה: אתם רוצים לדעת "למה"? 

ובכן, היא סיפרה. גדלתי במשפחה דתית\מסורתית וקנאתי בעולם החילוני שיש בו הכל (כך חשבתי). כשהגעתי לתיכון החלטתי: "אני אעשה מה שבא לי" - "אני אהנה מהחיים!"

חייתי כפי שמתחשק לי. לקחתי מכל הנאות העולם. כסף. טיולים. הכל. נכון שזה לא היה זה. אבל ההנאות של הרגע היו חזקות מידי, וזהו, הייתי שם. 

הדבר שאותו אהבתי יותר מהכל, היתה ה"צלילה". הייתי צוללת לעיתים קרובות. זה נוף מדהים. אתה מחובר עם עצמך ועם המים ועם העולם. בשקט עולמי. ביופי שלא מהעולם הזה. אתה מכיר את העולם באופן בלתי אמצעי. צללתי. התקדמתי שלב אחרי שלב. לפני כל שלב, היא סיפרה לנו, צריכים לעבור מבחן אצל 'בוחן' שמוסמך לכך ומקבלים 'הרשאה' לצלול לעומקים יותר גדולים, להדריך אחרים וכו'. במבחן האחרון שלי נתבקשתי לצלול לעומק היותר גדול שלי עם מכלי אויר דחוס ולעלות בקצב הנכון. עליה מהירה - זה ידוע - מסוכנת מאוד.

יצאתי לצלילה בבוקר של יום שטוף שמש באילת כשהאור הבהיר הזה מאיר גם את המעמקים.

יצאתי עם בוחן מומחה שישב בסירה לראות אם אני עושה את הכל כראוי. הוא בדק את המכשירים הצינורות המכלים והכל לראות שהכנתי את הכל כראוי, ואני ירדתי לתוך המים השלווים והשקטים. הגעתי לעומק שלי, כמה עשרות מטרים וזהו המבחן שלי כבר מאחרי, הכל היה יפה כל כך ונפלא. 

רק... שלפתע הרגשתי שהאויר לא מגיע. הסתכלתי על המכשירים וראיתי שהצינור המחבר בין המכלים למסכת החמצן פשוט... קרוע. לא היה כל כך ברור לי כיצד? הרי בדקתי את הכל כל כך טוב לפני שירדתי. זה לא מבחן. זה חיים! האויר התחיל לאזול לי. באחת הבנתי. זהו - זה הסוף!

בעומק כזה - מה אפשר לעשות כעת? אני לבד במעמקים!

אני יודעת שאני לא יכולה לעלות למעלה כל כך מהר. עד שאעלה - אחנק. טלפון? צעקות!! מי ישמע אותי? הכל מים! שקט כל כך. הבוחן שלמעלה? הוא לא יכול להעלות בדעתו תקלה שכזו. הצינורות הללו שמזרימים את האויר עשוים מחומרים חזקים, החיים תלוים בהם. הם נבדקים בקפדנות לפני כל צלילה וגם היום הם נבדקו. הוא לא יעלה על דעתו תקלה שכזו.

אין דרך לקרוא לו! זהו - זה הסוף. עד שהוא יתעורר לראות למה אני לא עולה - זה יהיה מאוחר מידי. כשהמחשבות הללו עוברות לי בראש. כשהבנתי שזה הסוף שלי. אז קרה לי מה שקורה לאחרים במצבי, כל תמונות חיים עברו במהירות מול עיני. סיכמתי את החיים שלי שם במעמקים. נזכרתי בילדותי. נזכרתי בהכל. נזכרתי באלוקים. נזכרתי שעזבתי אותו, שחשבתי שאני יכולה להתנהל לבד בלעדיו. הבנתי באחת שהגעתי לרגע התשלום. באותו רגע הרגשתי אותו כל כך קרוב. כאילו הוא לידי שם במצולות. באותה שעה כשאני נאבקת על כל טיפת אויר. אמרתי לו בפה שכבר היה מלא מים: אבא! אבא. טעיתי! הלכתי בדרכים לא נכונות. תוציא אותי מפה!

אהיה לך בת טובה! זהו - איבדתי את הכרה. ו... 

אחרי כמה ימים התעוררתי בבית החולים. נשמתי. נשמתי במלא כוחי וזה היה אויר. נשמתי ונשמתי שוב ושוב. התענגתי על כל נשימה ונשימה. גם היום - היא סיפרה - אני נושמת אחרת מכל אדם אחר. כל הזמן בתודעה שלי שלנשום זה לא כל כך פשוט. אני כל פעם נזכרת מחדש במאבק ההוא על כל טיפת אויר ואני מודה על כל נשימה ונשימה. 

מה קרה? איך ניצלתי? 

ובכן הבוחן שישב בסירה לא היה יכול לראות דבר מעומק כל כך גדול. גם קצב הבועות שעולה מן הים לא יכול היה לספר לו משהו מעומק של עשרות מטרים. אולי משהו קרה לו אולי מישהו קרא לו. הוא החליט לצלול אולי לראות כיצד אני צוללת. אולי להנות מהמים. בכל מקרה זה לא היה חלק מהמבחן. הוא שם על עצמו מכלים ומסכה של חמצן, צלל, הגיע אלי וראה אותי בלי הכרה. הצינור קרוע, ואני מפרפרת עם עיניים עצומות. 

הוא הבין שבעומק של כמה עשרות מטרים אין לי הרבה סיכוים לחיות אבל הוא החליט לנסות.

מיד הוא חיבר את צינור האויר מהמכלים שלו למסכת החמצן שלי והחל להעלות אותי במהירות למעלה. הוא סיכן את חייו - אני יודעת. גם הוא נאבק על כל טיפת אויר והיה מעביר את צינור החיים שלו ממנו אלי, ממני אליו. כל זמן בעליה חפוזה. זהו, הוא הגיע למעלה. טלפון בהול, 

מסוק חילוץ, בית חולים, טיפול נמרץ, תא לחץ - גם הוא וגם אני. פרפרתי כמה ימים בין חיים למוות. כוחות החיים ניצחו, והנה אני בחיים.

הרב ישראל זאב גוסטמן

הרב ישראל זאב גוסטמן נולד בשנת תר"ע. כבר בנערותו נודע כעילוי מופלג, ולמד בחברותא עם הרב חיים שמולאביץ בישיבת מיר. בשנת תרצ"א, בהיותו כבן 21, השתדך עם בתו של רבי מאיר באסן, שנפטר בין האירוסין לנישואין. רבי מאיר היה הרב של שניפשופ, אחד מפרברי ווילנה, והיה חבר בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, הגדול ברבני וילנה וליטא, שנקרא בפי רבים באותם הימים "ראש כל בני הגולה".

אחר שהכיר רבי חיים עוזר את החתן הישר והגאון, החליט להושיבו על מקום חותנו כחבר בבית הדין שלו וכרבה של שניפשופ. מינוי זה היה מפתיע מאוד, שכן וילנה וליטא היו מלאות בתלמידי חכמים מופלגים, ואע"פ כן חשב הרב חיים עוזר שהרב גוסטמן, שהיה אז כבן 21 בלבד, ראוי להיות חבר בבית הדין הגדול שלו. במשך דורות לא הושיבו דיין צעיר כל כך בבית הדין החשוב של וילנא. כנראה גדולתו בתורה והוראה הייתה יוצאת דופן.

שמונה שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, ועמה השואה האיומה שפקדה את בני עמנו. מעט לאחר תחילת המלחמה נפטר הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל. הנאצים ימ"ש החלו לרדוף את היהודים, ובראשם הרבנים. כל רבני ודייני וילנה הושפלו ועונו עד מוות. גם את הרב גוסטמן כמעט ורצחו במכות. הוא איבד דם רב והתעלף, עד שחשבו שכבר מת ועזבוהו. לבסוף התעורר, גזר את זקנו וחזר לגטו.

הוא היה הרב האחרון שנותר שם בחיים.

בשלב מסוים הורה לכל מי שיכול שיברח מהגיטו, וכך עשה בעצמו. בנו הקטן נרצח על ידי הנאצים. אשתו, בתו והוא ניצלו.

לאחר המלחמה חזר הרב גוסטמן לוילנה. בתור הרב האחרון שנותר בחיים הרגיש אחריות לטפל בשארית הפליטה ולסדר את ענייני השבת והכשרות, והתמודד עם שאלות קשות של נישואין והתרת עגונות. כל זאת עשה בעזרת זכרונו המופלג, שכן זולת כמה כרכים בודדים, לא היו בידו ספרים אחר המלחמה.

כשנה לאחר המלחמה, ביום ראשון של פסח, הגיע לביתו הקומיסר הקומוניסטי ואמר לו: אני יהודי. אף אחד עדיין לא יודע, אבל אני יודע שמחר בבוקר אנשי המשטרה החשאית עומדים לשלוח אותך לסיביר. עצתי לך, ברח הלילה. שאלו הרב גוסטמן: לאן אלך? ענה: לא משנה לאן, העיקר שתסתלק. תעלה על הרכבת ותיסע מכאן.

באותו לילה ברחו הרב גוסטמן, הרבנית והבת מוילנה. לאחר מכן גנבו את הגבול דרך צ'כיה, התגלגלו לצרפת וקיוו לקבל אישור כניסה לארץ ישראל. כשלא ניתנה האשרה, היגרו לארה"ב בסיוע וועד ההצלה של יהודי אמריקה.

בתיווכו של הרב משה פיינשטיין נתמנה הרב גוסטמן בשנת תש"ו לראש ישיבת לובביץ', אצל האדמו"ר רבי יוסף יצחק בניו יורק. לאחר כארבע שנים הקים את ישיבת 'נצח ישראל - וילנא ריימלס'.

שאיפתו לעלות לארץ הייתה חזקה. במשך כחמש שנים ערך ביקורים ממושכים ושהה בארץ כדי לבדוק את האפשרות לעלות. בשנת תשל"א זכה להגשים את חלומו, עלה לארץ והקים בה את ישיבתו.

חודשים ספורים לאחר סיום מלחמת שלום הגליל הגיע הרב גוסטמן כמטופל אחרון לד"ר פיינגולד, והקליניקה הייתה כבר ריקה מבני אדם. לאחר תום הטיפול, בעוד הרב יושב על כסא הטיפולים, שאל ד"ר פיינגולד את הרב: "הרב גוסטמן, יש לי שני בנים שמתקרבים לגיל צבא (למדו בישיבה לצעירים של 'מרכז הרב'), מה כתוב בתורה של משה רבנו, הולכים לצבא או לא?" והוסיף ד"ר פיינגולד והתחייב שלא יספר את התשובה לאף אחד.

"רק רגע" השיב הרב גוסטמן. קם מהכסא. לבש את הפראק ואת הכובע הרבני, עמד ואמר: "עכשיו תשאל" (כאילו רצה לומר, זו שאלה רצינית וצריך לענות עליה באחריות של תורה). ושוב חזר ד"ר פיינגולד על השאלה. אמר הרב: "אמרת מה כתוב בתורה של משה רבנו? בתורה של משה רבנו כתוב: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" (כך אמר משה רבנו לבני ראובן וגד). ואז הלך הלוך וחזור בחדר כשיד ימינו חצי מורמת כמנהיג, וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים, כל פעם בקול יותר חזק. ולבסוף הוסיף ואמר: "אתה יכול לספר את מה שאמרתי לכל אחד. זה מה שאני אומר לכל מי ששואל אותי. אבל מי שואל אותי..."

עוד אמרו בשמו, שבעת מלחמת שלום הגליל אמר, שאם היה צעיר היה יוצא למלחמה עם החיילים. ומי שרוצה להישאר בישיבה, צריך ללמוד בתנאי מלחמה, ללמוד בשקידה וללכת לישון בלי להוריד נעליים.

עוד סיפר, שפעם אחת הצליח לחנוק למוות חייל נאצי במו ידיו.

בעת מלחמת שלום הגליל הסכים שיפריעו באמצע השיעור עם שאלות מחיילים. וכשהתלוננו בחורים מהישיבה שזה מפריע, אמר הם יותר חשובים מכם.

סבתו של הרב מרדכי אליהו

סיפר מו"ר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל על סבתו: הרבנית שמחה ע"ה, אימו של הרה"ג הרב יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף" הייתה בקיאה בכל הלכות שבת. מקטנותה הייתה מבקרת בבית דינו של דודה גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה-"בן איש חי" זיע"א ושומעת תדיר את פסקו והייתה עוקבת אחר הליכותיו בקודש. דרך קבע הייתה לומדת הלכות מתוך ספרו של דודהּ.

עד כדי כך דקדקה בלימודה שכאשר הסתפקתי בדברי ה"בן איש חי", הייתי הולך ושואל את סבתי מה הייתה כוונת דבריו במקרה פלוני.

פעם הקשיתי לה קושיה גדולה, ואמרה לי שאני טועה בסברתי. גם לאחר שהבאתי לה הוכחות מספרים שונים, אמרה לי: "אל תקשה קושיות, כך ראיתי מעשה רב שנהג הבן איש חי!" לאחר כמה שנים, באה והראתה לי באחד מספרי ה"בן איש חי" שאכן כתב כדבריה.

שבת אחת הגעתי לבקר את סבתי, ומצאתי את החלון אשר בביתה שבור. רוח חזקה נשבה ממנו, וקור עז שרר בבית. ביקשתי להניח כרית על החלון, כדי לעצור בעד הרוח. אמרה לי סבתא: "אתה עובר פעמיים על איסור "תיקון מנא" (= תיקון כלי) בשבת, ראשית: אתה מתקן את הכרית שלי, שהרי הכשרת אותה לשימוש חדש, שנית: אתה מתקן את החלון". זו דוגמא אחת מני רבות המראה על גודל בקיאותה וחסידותה.

בשבת אחת התלכלכו זגוגיות משקפיה. היא ביקשה אותי ללכת לחכם יעקב חיים סופר, בעל ספר "כף החיים", זכותו יגן בעדנו, ולשאול אותו האם מותר לנקות את הזגוגיות בשבת. מכיוון שחששה ל"תיקון מנא", כי הרי כעת אינה יכולה לראות היטב, ואם תנקה אותם – תראה היטב. הלכתי לשאול את חכם יעקב וענה לי כי מותר, כיוון שכולם נוהגים כן, אך כשבאתי ומסרתי לה את דבריו, לא נחה דעתה. רק לאחר שנימקתי את ההיתר בטיעונים הלכתיים – נחה דעתה, והסכימה לנקות את משקפיה.

התמימות של היהודי שהצילה את כל העיירה

מדי שנה בשנה בשבת פרשת פרה היה הרה"ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר זי"ע מספר בשם הרה"ק ה 'חוזה' מלובלין זי"ע:

נוהגים היו הכומרים הנוצרים הרשעים לערוך מידי פעם 'וויכוחים' עם היהודים ברבים, להוכיח שהצדק עם דתם עפ"ל, ועל ידי זה היו מכריחים אותם לקבל עליהם את דתם ח"ו.

פעם בא כומר רשע אל אחד הכפרים, הלה קיבל רשות משרי המדינה לערוך ויכוח כזה עם היהודים, והמנצח – מאיזה צד שיהיה, מותר לו לזרוק ולהטביע את המנוצח לים.

בקרב יהודי הכפר שררו פחד ורעדה, בהיותם 'פשוטי עם', ולא היה ביניהם חכם וזקן שיוכל לנצח רשע ערום זה, בלית ברירה תפסו אומנות אבותיהם בידם, ושפכו תפילות לפני אדון הכל שיושיע אותם מצרתם.

ויהי בהתקרב מועד הוויכוח החלו לחפש אחר יהודי שיסכים לעמוד לפני הכומר, והנה ניגש החייט שהיה יהודי פשוט מאד והציע עצמו לערוך את הויכוח, בהיותו סמוך ובטוח בה' שבוודאי יושיעם מצפרני הרשע.

כשראה הכומר את פני החייט סבר שהיהודים לועגים לו ביודעו שהלה יודע אך בקושי קרוא וכתוב, לכן הציע שהחייט ישאל תחילה איזו שאלה והוא יענה לו (בהיותו בטוח שמחמת תמימותו תהא עצם שאלתו ללעג ולקלס בעיני השומעים).

מיד פתח החייט ושאל את הכומר בתמימות, מה פירוש המילים 'איני יודע', השיב לו 'ניע ויעם' (איני יודע , בשפה המדוברת בפולין).

או אז זעק החייט בהתרגשות שהוא ניצח את הכומר שהרי הודה מעצמו שאינו יודע לענות על שאלתו, ואף הגויים לא הבינו לשון הקודש ולכן לא הבינו את תוכן שאלתו, אלא ברגע ששמעו את הכומר שהוא מודה על האמת ועונה 'ניע ויעם' זרקוהו תיכף לים.

אנשי הכפר הודו ושבחו להקב"ה על גודל הנס שעשה עמהם בדרך פלא, ואחר כן שאלו את החייט מדוע בחר לשאול שאלה זאת לאותו רשע, השיב החייט בתמימות שראה בחומש ה'עברי-טייטש' (פירוש בשפת האידיש) וראה שעל התיבות 'איני יודע' כותב ומפרש - איך ווייס נישט (איני יודע), 'הבנתי שאם מחבר ספר ה'טייטש הקדוש' לא ידע פירושם של תיבות 'איני יודע' - איך ידע הערל הטמא הזה פירושם.

אף שהחייט הזה היה פתי וכסיל, למד מזה החוזה לימוד נפלא, שהמאמין בפשיטות ואומר על כל דבר 'איני יודע ' – אינני נצרך לדעת ולהבין דרכי ה' ינצל מכל פגע.

סבלנותו של הרב אליהו

מעשה ביהודי ששמע את הסיפור על הלל הזקן שלא הקפיד על אדם שהתערב עם חבירו שיצליח להרגיז את הלל. אותו אדם בא אל הלל בערב שבת כשהלך להתרחץ והפריע לו בשאלות טורדניות, ואף על פי כן הלל לא כעס.

אותו היהודי ששמע את הסיפור שאל את עצמו האם גם היום יש רבנים שיש להם סבלנות כמו הלל הזקן, וודאי יש רבנים שמשתמשים בסיפור זה בדרשותיהם וברצוני לדעת האם הם בבחינת ''נאה דורש ונאה מקיים''.

החליט אותו יהודי לעשות מעשה לא ראוי והתקשר בשתים לפנות בוקר לאחד הרבנים ושאל אותו: "מה מברכים על תפוח עץ מצופה בסוכר''? הרב שהיה מצידו השני של הקו השיב לו מיד: "האם אינך יכול להתקשר בשעה יותר סבירה כדי לשאול שאלות כאלה''.

וכך אותו יהודי מתקשר לכמה רבנים וכולם הקפידו שמעירים אותם באמצע הלילה בשביל שאלה כזו. 

בשעה שלוש לפנות בוקר חייג אותו האיש לרב מרדכי אליהו זצ''ל, וכאשר הרב הרים את השפופרת הוא שאל: "האם אני יכול לשאול שאלה''. ''בבקשה'' אמר הרב , ''רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?'', הבחור השיב בחיוב, ולאחר זמן קצר נשמע קולו של הרב ''כן אני מוכן לשמוע את השאלה''. 

כאשר הציג השואל את השאלה מה מברכים על תפוח עץ מצופה בסוכר, ענה הרב אליהו תשובה מפורטת ובסופה אמר לאותו איש: ''אתה יכול להתקשר אלי ולשאול כל שאלה שתרצה ומתי שתרצה''.

הרב קוק עונה ברוח הקודש

סיפר הרב נריה: 

בשעת רצון זכיתי לשמוע מפי מורי ורבי הגרי"מ חרל"פ תיאור מלא של גילוי חזון שהיה עד לו (כשהיה הרב חרל"פ בשנות הארבעים לחייו, והרב קוק כבר היה רב ראשי בירושלים).

כך סיפר: כשהגיע מפולין הספר 'נפלאות הרבי' על 'החוזה מלובלין' ועל פלאי כח ראייתו, שמשום כך כינוהו בשם 'החוזה', הדברים לא היו מובנים על ידי  ורציתי להבין את שורש הדברים.

אמרתי: אעלה אל הרב [קוק], ואשאל ממנו הסבר על המדרגה המופלאה הזאת של אותו צדיק.

שבאתי לבית הרב מצאתיו מוטרד ומוקף אנשים בחדרו הקטן, ולא יכולתי לגשת אליו. עברתי על פניו בברכת שלום, נכנסתי לאולם הישיבה וישבתי וחיכיתי עד שיוכל לקבלני. 

כשנתרוקן חדרו, קם הרב וניגש אלי. קמתי כמובן לקראתו. ובטרם היה סיפק בידי לפתוח פי ולומר לו מה שאלתי ומה בקשתי, שילב הרב ידו על כתפי, והתחיל מתהלך אתי על פני האולם. 

הרב פתח בדיבור על מעלות הצדיקים שהתרכזו בקידוש כוחות מיוחדים שבגופם, להעלותם לדרגות גבוהות. היה מי שקידש את המוח, והיה מי שקידש את הלב, והיו גם שריכזו עיקר עבודתם בחושים יותר מוגדרים, כמו קידוש האוזניים - חוש השמיעה, וכן קידוש העיניים - חוש הראייה. 

וכאן הרחיב הרב את הדיבור ביותר, וסיים: וזאת היתה מדרגת 'החוזה מלובלין'.

המשיך הרב נריה וסיפר, שכאשר הרב חרל"פ סיפר את הדבר, כעבור שנים, ניכר היה שעודנו נרעש מן הגילוי שהיה לפניו. הוא בא אל הרב שיסביר לו את דרגתו של 'החוזה', והנה הרב חוזה-רואה את מחשבותיו, וטרם נשאל - ענה.

(שיחות הראי"ה ע' שמז).

תחזור לעולם לעוד 12 שנה לגדל את ילדיך

ביום חמישי האחרון נרצח הרב אבשלום מאיר חי הי"ד – ע"י חוליית מחבלים בסמוך ליישוב עינב שבצפון השומרון.

היום מתברר כי הרב חי הי"ד, כבר היה בעולם האמת לפני 12 שנים.

בנו אליהו חי, סיפר לאבי מימרן ב'מהדורה המרכזית' את הסיפור המרטיט:

"לפני 12 שנים יום אחרי שאחי הקטן נולד, אבא היה בתאונת דרכים קשה, הוא ממש נפצע קשה, והרופאים חשבו שהוא כבר נפטר" מספר אליהו, "אחרי כמה דקות הוא התעורר, ולקחו אותו לבית החולים 'איכילוב', אחרי שהוא חזר להכרה הוא סיפר לחברים שלו ולאמא שלי את מה שעבר".

אליהו מתרגש, ומנסה להמשיך בסיפור אך פורץ בבכי. "אבא לא סיפר לי את הסיפור הזה בחיים, הוא סיפר אותו רק בהרצאות שמסר בישיבות ובאולפנות, הוא היה בכל מיני סמינרים וסיפר להם את זה. לנו הוא לא סיפר, כי הוא לא רצה שנהיה עצובים, אבל תמיד הרגשנו שהוא רק מגדל אותנו, מנסה שלא ניקשר אליו יותר מידי".. הוא אומר בבכי.

"אבא סיפר לכולם, כי היה בעולם האמת, הוא נשאב לתוך מנהרה ארוכה עם אור גדול וחזק, ואז מישהו רוחני דיבר אליו, ואמר לו כי בגלל שהוא בעל תשובה אז הוא יזכה לגן עדן, אבל אבא שאל 'מה עם הילדים שלי? מה עם אשתי? מי ידאג להם?'.. הקול הרוחני הזה שאל את אבא עם הוא רוצה לחזור כדי לגדל אותם. ואבא ענה שהוא רוצה... 'אז יש לך תריסר שנים לגדל את ילדיך'... ככה אמרו לו, בערך... לא מילה במילה..."

אליהו משתתק לכמה רגעים, ואז אומר את הנתון המדהים: "הפלא הוא, שהתאונה של אבא היתה בח' טבת, וכעבור 12 שנים בתאריך ז' טבת – אבא נרצח..."

"אבא חזר לגן עדן, אבל אנחנו יודעים שהוא איתנו, והוא יעזור לנו להמשיך הלאה".

החפץ חיים והמבשלת

רב אחד  ביקש מרבי ישראל הכהן ''החפץ חיים'' להצטרף אליו לדבר מצוה. בהיותם בדרך הם נכנסו לאכסניה יהודית כדי לאכול. בעלת האכסניה היתה ידועה כאישה יראת שמים ומקפידה מאד על דיני הכשרות. לאחר שהם סיימו לאכול ניגשה אליהם בעלת האכסניה ושאלה אותם: האם האוכל היה טעים לכם?

רבי ישראל ''החפץ חיים'' אמר: האוכל היה טעים מאד. ואילו הרב השני אמר: התבשיל היה מבושל טוב אך הטעם שלו היה תפל כי היה חסר לו קצת מלח.

לאחר שהלכה בעל האכסניה אמר ''החפץ חיים'' לרב השני: כיון שנכשלת באבק לשון הרע אני חוזר לביתי ואיני ממשיך איתך בנסיעתך לדבר מצוה.

התפלא הרב השני ושאל את ''החפץ חיים'': מה עשיתי? בסך הכל אמרתי שבמאכל חסר קצת מלח. 

אמר לו החפץ חיים: עכשיו בעלת האכסניה תלך למבשלת שלה שהיא בטח אישה עניה וכל הפרנסה שלה תלויה בבעלת האכסניה והיא תצעק על המבשלת ויהיה ריב ביניהם. ובעלת האכנסיה תאמר למבשלת שהרבנים אמרו שהאוכל לא מבושל כמו שצריך.

הרב השני אמר ל''חפץ חיים'' - כבודו מגזים. והחפץ חיים אמר לו: בוא איתי למטבח. הם נכנסו למטבח והם ראו שבעלת האכסניה והמבשלת רבות ביניהם.

והם שומעים את בעל האכסניה אומרת למבשלת: איך את אומרת שבישלת טוב והרי הרבנים מלאים טענות נגדך שאת לא יודעת לבשל, ולא רק שלא בשלת טוב אלא את מזלזלת ברבנים ומשקרת ואומרת שהאוכל שלך הוא יוצא מן הכלל?

המבשלת התחילה לבכות, ואז התברר שהיא גם אלמנה.

''החפץ חיים'' ניסה להרגיע את שתי הנשים ואמר: אני ברוך השם מרגיש טוב והאוכל היה טעים, אך הרב השני לא מרגיש ובגלל זה הוא לא מרגיש טעם בפה.

ואחר כך אמר ''החפץ חיים'' לרב השני - מדובר באלמנה, לך ותפייס אותה ותפצה אותה בכסף. הרואה אתה כמה חמור לדבר אפילו אבק של לשון הרע?

הרב השני נדהם ממה שקרה ואמר ל''חפץ חיים'' – אתה בעל רוח הקדש.

השיב לו החפץ חיים - לא אין לי רוח הקדש, אני יודע שצריך להקפיד על דיני ''שולחן ערוך'' וחומר איסור לשון הרע.

יום כיפור באושוויץ

ביומן קיבוץ לוחמי הגיטאות מספרת נעמי יודקובסקי על ליל כל נדרי בשנת 1943 באושביץ:

בבלוק מספר 27 באושביץ חיו כ- 600 נשים. באגף אחד חיו היהודיות ובאגף השני נוצריות, אוקראיניות ופולניות, כדי לקלוט את ההמון הרב הזה של אסירות שמספרן אף גדל בימים שהגיעו "טרנספורטים" חדשים, חילקו את הבלוק במחיצות. המרחק בין מחיצה למחיצה היה כ- 2 מטרים. בכל אחד מהתאים הללו הותקנו שלושה דרגשים. כל דרגש שימש חמש ואף שמונה נשים.

הצפיפות מרובה. התפריט - תפריטם של "מוזלמנים": בבוקר - קפה מר: בצהרים - מרק, בערב - 200 גרם לחם (עם ריבה או מרגרינה).

ערב אחד חזרתי כרגיל מן העבודה ועמדתי בתור, ליד השער, לקבל את מנת הלחם שלי, אותו ערב הופתעתי בקבלי מידי השטובנדינסט, נוסף על הלחם, גם נרות, תמהתי ושאלתי לפשר הדבר. "הערב - יום כיפור" - השיבה בת שיחתי.

בהיכנסי לבלוק הופתעתי שבעתיים, כיון שראיתי יהודיות המתכוננות אף בתנאי רעב אלה לצום. ואכן, צמו היהודיות, בליל "כל נדרי" עמדו בנות ישראל אלה אצל הנרות הדולקים. אור הנרות נשפך על פני הבלוק, והן בוכיות ומתפללות. ראו זאת הנוצריות מהאגף השני - ונשתתקו. דממה כבדה עמדה בבלוק - כשמצידו האחד יהודיות סופקות כפים נוכח נרות דולקים ומן הצד האחר - בנות פולין ואוקראינה תמהות.

ואז, לפתע, יצאה פולניה אחת תמירה מבין חברותיה, עברה אל הבלוק שלנו - ונשאה דבריה: "חברות יהודיות! היום, ביום חגכן מאחלות אנו לכן, כי תזכו לחוג את יום הכיפורים הבא בחירות, וכשתחזרו לבתיכן, תימצאו שם את בני משפחותיכן".

יותר אינני זוכרת מתוכנו של "נאום" זה. אני רק זוכרת, כי הרושם היה רב. היה זה רגע של אחוות בני אדם במקום שאדם לאדם היה גרוע מזאב.

המפליא ביותר נתרחש למחרת היום. כיוון שהיהודיות צמו, נותר מזונן בתוך הדוד, ובמשך כל היום הארוך הזה עמד האוכל - ואיש לא נגע בו. למרות הרעב, למרות ההרגל לחטוף מכל אשה חלושה את מזונה - עמד לו מזון זה עד שעת צאת הכוכבים, ואז עטו עליו הצמות.

גבורתו של נתן אלבז

רחובות ברחבי הארץ קרויים על שמו של נתן אלבז. מי היה נתן אלבז? במלחמת לבנון השניה התפרסמה גבורתו של רס''ן רועי קליין הי''ד שנפל על רימון במהלך הקרב והקרבי את חייו כדי להציל את חבריו. קדם לו במעשה זה נתן אלבז ז''ל. 

נתן נולד בצפרו שבמרוקו, אביו העני, מסעוד, עסק במסחר זעיר שבזעיר ובעתות מצוקה לא מאס בעבודה שחורה כדי להביא לחם למשפחתו. נתן היה הבכור מבין חמשת צאצאיו – שני בנים ושלוש בנות. 

סוף שנות הארבעים היו תקופה של תסיסה בקרב יהודי מרוקו. שליחים שהגיעו מארץ ישראל הקימו בתי ספר עבריים, ייסדו תנועות נוער חינוכיות וספורטיביות כ''בני יהודה'' ו''החלוץ'' ועודדו אותם להגשים את ערכי הציונות באמצעות עלייה ארצה. הנוער נדבק בהתלהבות הזו, ההורים – פחות. לא פעם פרצו על רקע זה חיכוכים משפחתיים. 

בבית משפחת אלבז שררה אווירה דומה. נתן היה תלמיד נלהב של השפה העברית וחלם אף הוא על עלייה לישראל. ההתלהבות אף גברה לאחר הקמת המדינה. בערים רבות במרוקו התחוללו פוגרומים ביהודים. אלפי מרוקנים מוסתים עלו על השכונות היהודיות, רצחו אנשים חסרי מגן, בזזו חלק מהרכוש והרסו את שנותר. מיד התארגנה ''הגנה'' יהודית במקומות שונים במרוקו. נתן אלבז, אז בן שבע עשרה, היה בין המתנדבים לשורותיה. 

כשמלאו לו שמונה עשרה החליט להגשים את חלומו ולעלות לישראל. ההורים התנגדו לכך בעקשנות. יום אחד הערים נתן על הוריו, סיפר להם שהוא יוצא לקולנוע ולא חזר עוד. אחד מידידיו הגיע למחרת היום לבית הוריו הדואגים כדי להרגיעם וסיפר להם שבנם יצא לארץ ישראל. 

גם הדרך לא הייתה קלה. על קבוצת הצעירים שאליה השתייך נתן היה לעבור שש מאות קילומטרים עד שהגיעו לעיירה קטנה בסמוך לגבול מרוקו-אלג'יריה. שם הצליחו לחמוק מעיניהם של שומרי הגבול ולהסתנן לתחומי אלג'יריה, שהייתה אז מושבה צרפתית ולא נהנתה מעצמאות. שם הייתה מותרת פעילות ציונית גלויה ומשם אפשר היה לארגן עלייה לארץ ישראל. 

אחרי כמה שבועות ירד נתן הצעיר מהספינה והביט בעיניים משתאות אל חיפה הצעירה שבתיה הלבנים, הבנויים על מורדות הכרמל, נשקפו אליו מהחוף.

חלומותיו של נתן הצעיר התנפצו אל סלע המציאות. כל מה שעבר במרוקו לא הכין אותו לקבלת הפנים רוויית הסטיגמות שבה נתקל כשהגיע לישראל. התחושה הפכה למרה עוד יותר בשל בדידותו, ללא כל קרובי משפחה לפנות אליהם. אבל אז הגיע הגיוס לצה''ל. 

הוא התגייס בינואר 1954 ושובץ לחטיבת גבעתי. ב-‏11 בפברואר שהה במאהל היחידה בבית ליד. הוטל על החיילים להכשיר את המחנה לקראת ביקורו הצפוי של קולונל אליוט, קצין צבא בריטי שבא לביקור בישראל והיה אמור להתארח במחנה. מארחיו הישראליים של אליוט ביקשו להציג בפניו את הישגיהם הצבאיים של העולים מצפון אפריקה שהגיעו ארצה ללא הורים וקרובים ומצאו בצה''ל את ביתם. נתן אלבז אהב את המחנה הצבאי. זה היה ביתו היחידי בארץ. מחוץ למחנה הצבאי לא היו לו קרובים או חברים בארץ, ואף על פי כן הוא היה – לראשונה לאחר מספר חודשים – שמח בחלקו. 

"אני מבקש שני מתנדבים שייגשו לפרק את הרימונים'', אמר המפקד. ''אני מתנדב'', אמר מישהו. ''גם אני'', הצטרף אליו אחר. בשעת הכוננות בליל אמש קיבל כל חייל שני רימוני יד, הכניס לתוכם את מנגנון הנפץ והיה מוכן להפעילם. עכשיו, משבוטלה הכוננות, היה צורך לפרק את מנגנוני הנפץ ולהחזיר את הרימונים למחסן הנשק הגדודי. 

נתן וחברו נטלו ארגז ועברו מאוהל לאוהל לאסוף את רימוני היד של החיילים, שהיו מונחים על המיטות, לצד הרובה. תוך שעה קלה נסתיים איסוף רימוני היד ונתן וחברו הלכו לאוהל ריק, בקצה המחנה, ושם התיישבו על האדמה כשהארגז לפניהם והחלו לפרק את הרימונים. 

ואז נשמעה הנקישה. איש לא ידע מעולם כיצד קרה הדבר. ניצרת הרימון שהייתה בידו של אלבז השתחררה. ה''קליק'' החלוש הדהד ברחבי האוהל כרעם בשמי הלילה. כל השאר התרחש תוך ארבע שניות. ארבע שניות שהן משך הזמן בו בוער פתיל ההשהיה המצוי בתוך רימון היד, עד שנדלק המרעום ומפוצץ את הרימון לרסיסים.. 

נתן אלבז פעל במהירות. יכול היה להטיל את הרימון למקום הראשון שהיה עולה על דעתו ולהציל בכך את חייו. אבל בחוץ הסתובבו חבריו, שבדיוק באותן שניות גורליות סיידו את שולי השבילים. 

האפשרות השנייה הייתה להפיל את הרימון מידיו ולזנק אל מחוץ לאוהל. אבל בכך היה גוזר על חברו מוות בטוח. מה גם שהרימון היה עלול להביא לפיצוצם של רימונים נוספים ובסופו של דבר לפגיעה בחיילים נוספים שהיו בטווח הפיצוץ. 

נתן אלבז פעל במהירות של מחשב. ככל הנראה הספיק לנתח באותה מהירות את האפשרויות. הוא לא בחר באף אחת מן האפשרויות ההגיוניות ביותר. הוא בחר באפשרות השלישית.- ''ר-י-מ-ו-ן!'' נפלטה צעקה מפיו. החיילים בחוץ נחרדו ומיהרו להשתטח על הארץ או לתפוס מחסה. אלבז זינק מן האוהל. הוא לא יצא מבעד לפתח אלא מצידו האחר, מתחת ליריעות, כשפניו מופנות אל גדר המחנה. אין ספק שרצה להטיל לשם את הרימון. אך לתדהמתו ראה כמה חיילים בשטח. הטלת הרימון הייתה עלולה להביא להריגתם המיידית. הוא שינה כיוון ופרץ במרוצה. הוא רץ כרדוף שדים אל התעלה שבקצה המחנה. אולי רצה להטיל את הרימון לתעלה ולהציל את חייו, ואולי כבר עכשיו ידע שהוא מקריב את חייו כדי להציל את חייהם של האחרים.

נתן אלבז לא הגיע אל התעלה. ממש על סף המחפורת תמו ארבע השניות. לא היה לו פנאי לערוך חישובי זמן. אלה שעקבו אחריו בחרדה ראו אותו נעצר, מקרב את היד שהחזיקה ברימון לחזהו ומשתטח על האדמה כשגופו מכסה את הרימון. ואז נשמעה ההתפוצצות. הרימון התפוצץ בתוך היד שלפתה אותו – והיד הייתה מקופלת מתחת לחזהו של נתן אלבז. 

עוד לפני שהתפזר העשן הגיעו המג''ד והמ''פ אל שפת התעלה. הרס''ר, הלום ממעשהו של אלבז, גמגם לעבר המג''ד: ''המפקד, היה כאן מעשה גבורה''. כמה מחבריו של נתן, ששכבו על הארץ לשמע קריאת האזהרה, הוכו בהלם. תודות למהירותו של נתן היו הנזקים כמעט אפסיים בהשוואה לפוטנציאל ההרס העצום: שני חיילים נפצעו קל וקיבלו טיפול מיידי מהחובשים. נתן נהרג.

רק לאחר ימים ארוכים הצליחו שלטונות הצבא לאתר את כתובת משפחתו של התן אלבז ברובע היהודי של העיירה שצפרו שבמרוקו. הם שיגרו לשם הודעת תנחומים וצירפו קטעי עיתונות שדיווחו על מעשה הגבורה וכן העתק מן הצל''ש שהעניק לו הרמטכ''ל, משה דיין, לאחר מותו. 

אנשים רבים הצטופפו ברחוב הצר וקראו בקול רם את המסמכים שהגיעו מישראל. רובם הכירו את נתן אלבז ובני משפחתו. הם הכירו אותו מבית הספר, מהחצרות, מהחנויות, מהסמטאות. הם מיררו בבכי כששמעו על סופו הנורא. 

כעבור ימים אחדים, כשקם מן השבעה, שיגר מסעוד אלבז, האב השכול, מכתב תודה לרמטכ''ל. המכתב נכתב בעברית פיוטית, אופיינית לגולת מרוקו דאז. ''מחמדי'', ביכה האב את בנו, ''מה לי חיים בלעדיך...''.

נתן אלבז היה לסמל של גבורה לדורות שאחריו. יהיה זכרו ברוך.

השמח בחלקו

מספרים על בן מלך אחד, שהיה בעצבות גדולה, וחשב לשלוח יד בנפשו. הלך להתייעץ עם אחד החכמים הגדולים של הממלכה, והוא השיאו עצה להשיג חולצה של אדם שאין לו דאגות ושמח בחלקו. וכשילבש חולצה זו יתרפא. מיד הלך בן המלך והתחיל לחפש נסיכים, עשירים, רוזנים, מי שמח בחלקו למי אין דאגות?

פעם אחת יצא בחברת עבדיו כדי לצוד ציד, ובדרכו פגש איזה רועה צאן יושב תחת העץ ומנגן בחלילו, ונראה כאילו אינו מבני עולם הזה. פנה אליו הנסיך ושאל אותו לשמו ולמעשיו, ענה לו אותו רועה צאן, שהוא יוצא בכל בוקר לרעות את צאנו, ויושב לנוח, ולנגן מעט, וכך מבלה הוא את יומו בששון ובשמחה, ולא חסר לו מאומה. הביט בו הנסיך וראה אותו לבוש בלוי סחבות וגופיה דלה על גופו.

שאל בן המלך את רועה הצאן: "האם אתה שמח בחלקך?" ענה לו הרועה: "כן" המשיך בן המלך לחקרו: "האם אין לך דאגות? "ענה לו הרועה: "אין". חזר ושאלו: "האם היית מוכן להתחלף איתי ולהיות נסיך? ענה לו: "לא".

הרהר הנסיך בליבו שהנה זכה סוף סוף למצוא אדם ששמח בחלקו, ואינו דואג. פנה אליו הנסיך ואמר לו, שהוא מבקש ממנו חולצה אחת תמורת תשלום. ענה לו אותו רועה צאן בפשטות ובתמימות: "אין לי חולצה"...

בן המלך הבין כעת את עצתו של החכם מחכמי המלך. לא חולצת קסם תרפא אותו מהעצבות , אלא הלקח שלמד מהרועה שאפילו אין לו חולצה לגופו והוא שמח בחלקו. מאותו היום סרה העצבות מבן המלך, שהבין שלא העושר הוא שמשמח את האדם אלא, השמחה הפנימית  של מי ששמח בחלקו.

רשב"י רוקד עם ר' אלעזר אזכרי

שנים רבות היה ר' אלעזר אזכרי (בעל ספר "חרדים") שמש בבית הכנסת של האר"י בצפת. והיה האיש עניו ונחבא אל הכלים, ואף אחד לא ידע על גדולתו בתורה, ואף גורי האר"י לא ראו בו אלא איש פשוט. 

פעם אחת, בל"ג בעומר, יצא האר"י עם חבורתו הקדושה למירון, לרקוד בהילולה, ואף רבי אלעזר יצא עמם ורקד עם הרוקדים.

לפתע הופיע זקן אחד, בעל הדרת פנים, לבוש בגדים לבנים. תפס הזר את השמש בידו, משך אותו מתוך המעגל, ורקד איתו ביחידות. רקדו השניים בדבקות ובהתלהבות. רקעו ברגליים, והתרוממו כטפח מעל פני האדמה.

הביטו גורי האר"י ברוקדים, ותמהו: מיהו הזקן הזר שהופיע לפתע? והנה קם האר"י שעמד מן הצד שקוע במחשבות, ניגש אל שני הרוקדים, ביד אחד לקח את ידו של הזקן הזר, בידו השניה החזיק בידו של ר' אלעזר השמש, ורקד אתם שעה ארוכה בדבקות ובשמחה רבה.

השתוממו גורי האר"י על רבם, הרוקד כבר שעה ארוכה עם השמש הפשוט, ואף העזו לשאול אותו על כך.

רבנו – אמרו לו מבינים אנו את ריקודו עם הזקן הזר. אמנם איננו מכירים אותו. אך בוודאי שהוא אדם גדול. אבל מתפלאים אנו מדוע זה רקד רבנו עם השמש הפשוט אלעזר? האם זה נאה לכבודו של רבינו לעזוב את תלמידיו ולרקוד שעה כה ארוכה עם השמש?

חייך האר"י הקדוש ואמר: אם זה היה נאה לר' שמעון בר יוחאי בכבודו ובעצמו לרקוד עמו שעה כה ארוכה, בוודאי ובוודאי שזה נאה לי...".

ומאז גדל כבודו של ר' אלעזר השמש בעיני גורי האר"י.

רשב"י פותח את הציון לתפילה

נולדתי בצפת ומצד אמי ע''ה אנחנו דורות רבים בעיר הקודש צפת. אביו של סבי ז''ל היה ידוע כאיש צדיק בצפת. שמו היה רבי בכור מכלוף המוזג זצ''ל והוא נפטר ככל הנראה במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא קבור במערת קבורה בה קבורים רבנים ואישים חשובים מצפת שחיו לפני למעלה ממאה שנה.

כאשר סבא היה בן תשע קרא לו אביו הנ''ל ואמר לו לקרוא לשכן ששמו עובד כי הוא הולך למות. השכן הגיע, הסבא רבה ביקש ממנו לברך בורא פרי האדמה וסבא ענה אמן. לאחר מכן הוא אמר לשכן: "אני אתחיל לקרוא שמע ישראל ואתה תמשיך אחריי". הסבא רבה התחיל לקרוא קריאת שמע ובאמצע קריאת שמע יצאה נשמתו.

הסיפור הזה היה שמור בזכרוני שנים רבות ותמיד הטרידה אותי השאלה מניין ידע הסבא רבה שלי שהוא הולך למות? את התשובה קבלתי עשרים שנה מאוחר יותר.

כאשר התחתנתי עם רעייתי שתחי' הוריה גרו בפתח תקוה, ובאנו לחג הסוכות מצפת לפתח תקוה. התפללתי עם חמי ז''ל בבית הכנסת שבבית האבות ברחוב מונטיפיורי ושם ראיתי ישיש שלבש לבוש חסידי ושמו רבי ישראל שפירא. הוא היה אז בן תשעים וחמש. שוחחתי איתו ארוכות והוא סיפר לי שהוא חסיד בויאן ובצעירותו הוא היה בטבריה. 

הוא סיפר לי שהוא הכיר את הסבא רבה שלי רבי בכור מכלוף המוזג זצ''ל ויש לו סיפור מיוחד לספר לי עליו. הסבא רבה שלי היה ידוע בצפת כצדיק ולפרנסתו הסיע נוסעים בפרידה שלו מצפת למירון וחזרה. במירון הוא היה הגבאי הראשי במתחם קבר הרשב''י והיה לו חזקה בתפקידו שקיבלה תוקף של כתב מינוי מרבני צפת. 

בסוף ימיו נחלש מאור עיניו עד שהיה סגי נהור, והיה מסיים כל יום את ספר התהלים אותו אמר בעל פה בדרך מצפת למירון וחזרה כאשר היה מסיע בעגלתו ופרידתו את הנוסעים שרצו להתפלל בקברו של רשב''י.

פעם אחת סיפר לי רבי ישראל שפירא הנ''ל, אשתו של רבי בכור מכלוף היתה חולה מאד והגיע לכלל סכנה, הוא לקח אותה איתו כדי להתפלל לרפואתה בקברו של הרשב''י.

אך כאשר הוא הגיע עם אשתו למתחם הקבר הוא לא מצא את המפתח של מתחם הקבר, ולא היה שם מי שיפתח לו. הוא הצטער צער רב והיה חסר אונים מול אשתו החולה שהיתה במצב של אפיסת כוחות וקרובה לאיבוד הכרה. 

הוא התפלל לבורא העולם שבזכות רבי שמעון בר יוחאי שקבור שם ישלח לו רפואה שלמה לאשתו החולה.

הדלת לפתע נפתחה ורבי בכור מכלוף נכנס לקבר הרשב''י. הוא ראה איש שמראהו כמלאך אלוקים יושב וסביבו תלמידי חכמים. האיש הגדול הזה פנה אליו ואמר לו: אני רשב''י, אתה אדם טוב וישר ואהוב למעלה ואהוב למטה, לך לשלום וה' ישלח רפואה שלמה לרעייתך, אך זכור ואל תשכח לא לספר את מה שראית כאן, כי ביום שתספר זאת מות תמות.

הסבא רבה שלי שמר את סודו בליבו שנים רבות, וכאשר הרגיש שימיו ספורים הוא קרא לרב של צפת סיפר לו את הסיפור וביקש ממנו לרשום זאת בפנקס הקהילה למען ידעו הדורות הבאים את כוחה תפילה ואת ישועותיו של רשב''י. עד כאן סיפורו של רבי ישראל שפירא אליי.

אז נתיישבה לי השאלה ששאלתי את עצמי בילדותי, כיצד ידע הסבא רבה שלי את יום מותו. ביום שהוא סיפר לרב של  צפת את אשר ראו עיניו בקבר הרשב''י שנים רבות קודם לכן, עמדה להתקיים  גזירתו של רשב''י שהסבא ימות באותו יום והסבא ידע זאת.

הסבא שהיה שבע ימים ומעשים טובים  היה סבור שכיון שאדם איננו יודע את יום מותו, הסוד עלול ללכת איתו אל קברו כאשר ילך לבית עולמו. סבא היה סבור שצריך לספר את הסוד למען הדורות הבאים ולכן גילה זאת לרב של צפת.