יצאנו ללבנון בשיירה יחסית גדולה, משהו כמו 80 איש. את כל הפק״לים העמסנו על 4 נגמ״שים, כשבנגמ״ש הראשון עמד המ״מ של אוגדה 3. ובנגמ״ש המאסף עמד אודי בתור הסגן של השיירה. . .
אני לא זוכר בדיוק איך הגבתי כשהמרגמה הראשונה נפלה, שמענו רעש אדיר וכולנו פשוט נכנסנו להלם. לא זזנו וכאילו חיכינו לפגז הבא שיבוא וישלים את המלאכה.
כולנו - חוץ מאודי.
בשבילינו זאת הייתה טבילת האש הראשונה. במקום לברוח ולתפוס מחסה התחלנו לשקוע בתוך אותה טבילה נוראית.
כולנו - חוץ מאודי.
בתוך כל הבלאגן הזה כשאנשים נתקעים אחד בשני בתוך הנגמ״ש ועומדים חסרי אונים נתונים לחסדי הפגזים, היחיד שתיפקד היה אודי. הוא התחיל לחלק פקודות בצורה החלטית ומהירה. . .
הוא עמד שם חשוף כולו כשהפגזים עוברים לידו כאילו הוא לא קיים וכל הקיום שלו זה אנחנו החיילים שלו. מידי פעם הוא זינק פנימה לנגמ״ש לוודא שאכן הוא ננטש. קולו עוד מיום האתמול הדהד במוחנו ופעל בנו כמו מתוך קסם גלום.
"אל תשכחו מי אתם, אתם לוחמים בצבא הגנה לישראל, אני סומך עליכם כולנו נחזור מכאן בשלום".
והאחרון מהנגמ״ש נטש, והאחרון מהשיירה תפס מחסה כי כולם שמעו את אודי, וכולם סמכו עליו וצייתו לפקודותיו כמו עדר כבשים לרועהו.
אבל אודי נישאר שם חשוף ונתן את הפקודה האחרונה עד שאותו פגז, פגז ארור תפס אותו והוא צנח משם - מגובה השמיים מאותה עמידה איתנה וגאה ונחת אל תוך הנגמ״ש"
(מתוך הספר "בנתיבי אודי" לזכרו של אודי אלגרבלי)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה