סיפור לשבת – באלונקה למירון: כְּבֶן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ הָיָה גְּדַלְיָה מֵאִירוֹבִיץ' בְּעֵת שֶׁהוּבַל בְּתוֹךְ קְבוּצַת צְעִירִים מֵעַיְרָתוֹ מַרְמְרוּשׁ (בְּאֵזוֹר צֶ׳כוֹסְלוֹבַקְיָה) לְמַחֲנֵה-כְּפִיָּה גֶּרְמָנִי. בַּמַּחֲנֶה הָעָסְקוּ מְאוֹת צְעִירִים יְהוּדִים בְּיִצּוּר תַּחְמֹשֶׁת לִצְבָא גֶּרְמַנְיָה. לִקְרַאת סוֹף הַמִּלְחָמָה הִנְחִיתוּ מְטוֹסֵי בַּעֲלוֹת-הַבְּרִית הַפְצָצָה כְּבֵדָה עַל הַמַּחֲנֶה. בְּסִיּוּמָהּ גִּלּוּ הָאֲסִירִים, כִּי כָּל הַשּׁוֹמְרִים נָסוּ עַל נַפְשָׁם. בְּלִי לְאַבֵּד רֶגַע נָשְׂאוּ גַּם הָאֲסִירִים אֶת רַגְלֵיהֶם וּבָרְחוּ מֵהַמַּחֲנֶה אֶל הַיַּעַר הַקָּרוֹב. לְאַחַר טִלְטוּלִים וּתְלָאוֹת הִצְלִיחַ גְּדַלְיָה לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בָּאֳנִיַּת מַעְפִּילִים. זֶה הָיָה בִּשְׁנַת תש״ז. כְּשֶׁדָּרְכוּ רַגְלָיו עַל אַדְמַת הָאָרֶץ עֲדַיִן הָיָה בִּבְחִינַת שֶׁלֶד, וּמִשְׁקָלוֹ לֹא עָלָה עַל שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה קִילוֹגְרָם. גְּדַלְיָה הוֹתִיר מֵאֲחוֹרָיו אֶת הוֹרָיו, שִׁבְעַת אֶחָיו וְאֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ הָעֲנֵפָה. כֻּלָּם נִטְבְּחוּ בִּידֵי הַגֶּרְמָנִים יִמַח-שְׁמָם. הוּא עָלָה לִירוּשָׁלַיִם, וְאֻמַּץ עַל-יְדֵי מִשְׁפָּחָה בִּשְׁכוּנַת בָּתֵּי-הוּנְגָרִין. גְּדַלְיָה רָצָה מְאוֹד לְשַׁקֵּם אֶת עַצְמוֹ, גּוּפָנִית וְנַפְשִׁית, וְלָכֵן הִצְטָרֵף לָאֵצֶ״ל (אִרְגּוּן צְבָאִי מַחְתַּרְתִּי שֶׁנּוֹסַד בִּירוּשָׁלַיִם). בַּתְּחִלָּה לֹא יִחֲסוּ לוֹ מְפַקְּדֵי הָאֵצֶ״ל עֶרֶךְ מְיֻחָד, אַךְ בִּמְהֵרָה שִׁנּוּ אֶת דַּעְתָּם כְּשֶׁגִּלּוּ כִּי לִפְנֵיהֶם מֻמְחֶה עַתִּיר נִסָּיוֹן בְּיִצּוּר פְּצָצוֹת. הֵם הֶעֱמִידוּ לִרְשׁוּתוֹ קוֹמַת מַרְתֵּף בְּמֶרְכַּז הָעִיר, שָׁם עָסַק בְּיִצּוּר חָמְרֵי חַבָּלָה לִפְעֻלּוֹת הָאֵצֶ״ל. מֵעַל הַמַּרְתֵּף שָׁכְנָה חֲנוּת לְמִמְכַּר דִּבְרֵי דֹּאַר, שֶׁהִפְעִיל אִישׁ אֵצֶ״ל אַחֵר. מִפַּעַם לְפַעַם הָיָה גְּדַלְיָה עוֹלֶה לַחֲנוּת וּמְסַיֵּעַ לָאִישׁ בַּעֲבוֹדָתוֹ, דָּבָר שֶׁהָיָה בּוֹ כְּדֵי לָתֵת הֶסְבֵּר לְעֻבְדַּת הַגָּעָתוֹ לַמָּקוֹם מִדֵּי יוֹם. בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה זֻעְזַע הַיִּשּׁוּב מֵרֶצַח שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנָה רוֹפְאִים וְאַחֲיוֹת יְהוּדִים, שֶׁעָשׂוּ אֶת דַּרְכָּם בְּשַׁיָּרָה אֶל הַמֶּרְכָּז הָרְפוּאִי 'הֲדַסָּה' שֶׁעַל הַר-הַצּוֹפִים. הָאֵצֶ״ל הֶחְלִיט בִּתְגוּבָה לְפוֹצֵץ אֶת מִגְדַּל בֵּית-הַחוֹלִים הַנּוֹצְרִי 'אוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה', שֶׁמִּמֶּנּוּ נָהֲגוּ הַיַּרְדֵּנִים לִתְקֹף אֶת נוֹסְעֵי הַשַּׁיָּרוֹת. גְּדַלְיָה הִצְטָרֵף לַפְּעֻלָּה כְּחַבְּלָן. בְּמַהֲלַךְ הַפְּעֻלָּה נִפְגַּע מֵרְסִיסִים, אַךְ הַפְּגִיעָה הַקָּשָׁה יוֹתֵר הָיְתָה שֶׁל כַּדּוּרֵי דּוּם-דּוּם, שֶׁחָדְרוּ לְקַרְסֹל רַגְלוֹ הַיְּמָנִית. גְּדַלְיָה הִתְמוֹטֵט וְהֻבְהַל לַ׳הֲדַסָּה'. הַפְּצִיעָה הַקָּשָׁה גָּרְמָה זִהוּם מְסֻכָּן. הָרוֹפְאִים נָטוּ לִקְטֹעַ חֵלֶק מֵהָרֶגֶל. בְּנִסָּיוֹן אַחֲרוֹן לִמְנֹעַ אֶת הַקְּטִיעָה בִּצְּעוּ הָרוֹפְאִים נִתּוּחַ מְסֻבָּךְ שֶׁל הַשְׁתָּלַת עֶצֶם זָרָה בִּמְקוֹם הָעֶצֶם הַמְּרֻסֶּקֶת, אַךְ הַשֶּׁתֶל נִדְחָה. נֶמֶק הֵחֵל לְהִתְפַּשֵּׁט. הַקְּטִיעָה הָיְתָה כָּעֵת בִּלְתִּי-נִמְנַעַת.
דִּכָּאוֹן עָמֹק הִשְׁתַּלֵּט עַל גְּדַלְיָה. הוּא הִגִּיעַ אַרְצָה בּוֹדֵד וַחֲסַר-כֹּל. חֲלוֹמוֹ הָיָה לָשֵׂאת אִשָּׁה וּלְהָקִים מִשְׁפָּחָה. וְעַכְשָׁו, מִי יִרְצֶה בִּקְטוּעַ רֶגֶל? גְּדַלְיָה הִתְעַטֵּף בִּיגוֹנוֹ וְסֵרֵב לְדַבֵּר אֲפִלּוּ עִם רוֹפְאָיו.
שְׁנֵי אַבְרֵכִים יְרוּשַׁלְמִים, סוֹפְרֵי סְתָ״ם, ר' אַבְרָהָם וְר' נְתַנְאֵל אַיְּזְנְבַּךְ, נָהֲגוּ לִפְקֹד פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ אֶת 'הֲדַסָּה' וּלְקַיֵּם שָׁם מִצְוַת בִּקּוּר-חוֹלִים. הֵם הִכִּירוּ אֶת גְּדַלְיָה וְחִפְּשׂוּ דֶּרֶךְ לְעוֹדֵד אֶת רוּחוֹ.
הַיָּמִים הָיוּ יְמֵי אֶמְצַע חֹדֶשׁ אִיָּר. אֶחָד מֵהֶם נִגַּשׁ אֶל גְּדַלְיָה וְלָחַשׁ עַל אָזְנוֹ: "בְּעוֹד יוֹמַיִם יָחוּל לַ״ג בָּעֹמֶר. הַאִם תִּרְצֶה לָבוֹא אִתָּנוּ לְקֶבֶר רַשְׁבִּ״י בְּמִירוֹן?". גְּדַלְיָה הִסְכִּים. לֹא הָיָה לוֹ מָה לְהַפְסִיד. אוּלַי נֵס יַצִּיל אֶת רַגְלוֹ. בְּאִישׁוֹן לַיִל הִתְיַצְּבוּ הַשְּׁנַיִם לְיַד מִטָּתוֹ, כִּסּוּהוּ בְּסָדִין וּנְשָׂאוּהוּ בַּאֲלוּנְקָה, כְּאִלּוּ הָיָה מֵת. אִישׁ מֵהַצֶּוֶת לֹא חָשַׁד בָּהֶם. הַשְּׁנַיִם הֶעֱמִיסוּהוּ עַל טֶנְדֶר שֶׁנָּסַע הָעִירָה, וְעִם שַׁחַר הֶעֱלוּ אֶת גְּדַלְיָה עַל מַשָּׂאִית שֶׁיָּצְאָה לְמִירוֹן. לְמִירוֹן הִגִּיעוּ בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה שֶׁל עֶרֶב לַ״ג בָּעֹמֶר. יְהוּדִים טוֹבִים נָשְׂאוּ אֶת גְּדַלְיָה אֶת כָּל מַעֲלֵה הָהָר, עַל-גַּבֵּי אֲלוּנְקָה. הוּא הֻשְׁכַּב בְּתוֹךְ מִתְחַם הַקֶּבֶר, עַל אֶדֶן חַלּוֹן. גְּדַלְיָה פָּתַח סֵפֶר תְּהִלִּים וְהֵחֵל לִקְרֹא בּוֹ בִּבְכִי נִסְעָר. כַּעֲבֹר שָׁעָה שָׁמַע לְפֶתַע קוֹלוֹת שִׁירָה. גְּדַלְיָה, שֶׁלֹּא הִכִּיר אֶת מִנְהֲגֵי הַמָּקוֹם, הִתְפַּלֵּא: בְּתוֹךְ הַחֶדֶר בּוֹכִים וְצוֹעֲקִים וּבַחוּץ שָׁרִים? ! הוּא נִסָּה לְהִתְיַשֵּׁב כְּדֵי לְהָצִיץ הַחוּצָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן. בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִגַּשׁ אֵלָיו אָדָם יָשִׁישׁ. "זוֹהִי תַּהֲלוּכַת סֵפֶר-הַתּוֹרָה שֶׁל מִשְׁפַּחַת עַבּוּ", אָמַר וְהִמְשִׁיךְ: "אֲנִי רוֹאֶה שֶׁקָּשֶׁה לְךָ לָקוּם, אֲבָל לִכְבוֹד הַתּוֹרָה כְּדַאי לְהִתְאַמֵּץ". הַיָּשִׁישׁ הוֹשִׁיט לִגְּדַלְיָה יָד וְסִיֵּעַ לוֹ לְהִתְרוֹמֵם עַל רַגְלָיו. בְּמַאֲמָץ רַב דִּדָּה גְּדַלְיָה הַחוּצָה, וּלְאַחַר שֶׁעָשָׂה כַּמָּה וְכַמָּה פְּסִיעוֹת בְּתוֹךְ הַמַּעְגָּל, חָזַר פְּנִימָה מוּתָשׁ כֻּלּוֹ. בְּכָל-זֹאת שָׂמַח עַל שֶׁנָּטַל חֵלֶק בַּשִּׂמְחָה. לְמָחֳרָת שָׁב גְּדַלְיָה לַ׳הֲדַסָּה'. הַסֶּגֶל הָרְפוּאִי הִבִּיט עָלָיו כְּעַל אָדָם בִּלְתִּי-שָׁפוּי. לְאַחַר יוֹם שֶׁל מְנוּחָה בִּקְּשׁוּ הָרוֹפְאִים לְבַצֵּעַ אֶת הַקְּטִיעָה. רֶגַע לִפְנֵי הַהַרְדָּמָה, הִתְיַשֵּׁב גְּדַלְיָה עַל הַמִּטָּה וְסִפֵּר לָרוֹפְאִים עַל הַנְּסִיעָה לְמִירוֹן. הוּא סִפֵּר לָהֶם עַל הַיָּשִׁישׁ הָאַלְמוֹנִי וְעַל הָרִקּוּד. הָרוֹפְאִים הִתְקַשּׁוּ לְהַאֲמִין. לְבַסּוֹף סִיֵּם וְאָמַר: "אַחֲרֵי כָּל זֶה, עֲשׂוּ אַתֶּם מָה שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת, וְהַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים יַעֲשֶׂה מָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת". וְאָז הִתְחוֹלֵל הַפֶּלֶא: הָרוֹפְאִים הֵסִירוּ אֶת הַתַּחְבּוֹשׁוֹת וּלְתַדְהֵמָתָם גִּלּוּ שֶׁחָלָה נְסִיגָה דְּרָמָתִית בְּמַצַּב הַנֶּמֶק. בְּמַקְבִּיל נִרְאוּ סִימָנִים רִאשׁוֹנִים לְהִקָּלְטוּת הַשֶּׁתֶל. כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים שָׁב גְּדַלְיָה לְבֵיתוֹ, צוֹעֵד עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו. לְאַחַר זְמַן לֹא-רַב הִכִּיר אֶת מִי שֶׁהָיְתָה לְרַעְיָתוֹ וּלְאֵם שִׁבְעַת יְלָדָיו. אָבִי, ר' גְּדַלְיָה מֵאִירוֹבִיץ' זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, נִפְטַר בְּכ״ח בְּאִיָּר תש״מ. יִהְיוּ הַדְּבָרִים לְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ. (סיפר ישעיהו מאירוביץ קרית ארבע ).
*בל״ג בעומר 1945 התכנסו היהודים בהר מירון להדלקה המסורתית. הרב אברהם לייב זילברמן הרב של צפת היה המדליק הקבוע מטעם הרבי מבויאן אבל משום מה לא היה ירח בשמיים ובלי ירח מלא לא מדליקים. עומדים ומחכים והשעה כבר 9 בערב ואין ירח. האיצו האנשים באברהם לייב להדליק אבל מקובל שעמד לידו אמר לו לא להלחץ. בשעה 9: 50 הגיעה הידיעה שהיטלר התאבד בברלין ומספר דקות לאחר מכן יצא הירח והמדורה הודלקה.
סיפור לשבת –הפעם אביא סיפור משפחתי הקשור לרשב''י זיע''א. נולדתי בצפת ומצד אמי ע''ה אנחנו דורות רבים בעיר הקודש צפת. אביו של סבי ז''ל היה ידוע כאיש צדיק בצפת. שמו היה רבי בכור מכלוף המוזג זצ''ל והוא נפטר ככל הנראה במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא קבור במערת קבורה בה קבורים רבנים ואישים חשובים מצפת שחיו לפני למעלה ממאה שנה. כאשר סבא היה בן תשע קרא לו אביו הנ''ל ואמר לו לקרוא לשכן ששמו עובד כי הוא הולך למות. השכן הגיע, הסבא רבה ביקש ממנו לברך בורא פרי האדמה וסבא ענה אמן. לאחר מכן הוא אמר לשכן:" אני אתחיל לקרוא שמע ישראל ואתה תמשיך אחריי". הסבא רבה התחיל לקרוא קריאת שמע ובאמצע קריאת שמע יצאה נשמתו. הסיפור הזה היה שמור בזכרוני שנים רבות ותמיד הטרידה אותי השאלה מניין ידע הסבא רבה שלי שהוא הולך למות? את התשובה קבלתי עשרים שנה מאוחר יותר. כאשר התחתנתי עם רעייתי שתחי' הוריה גרו בפתח תקוה, ובאנו לחג הסוכות מצפת לפתח תקוה. התפללתי עם חמי ז''ל בבית הכנסת שבבית האבות ברחוב מונטיפיורי ושם ראיתי ישיש שלבש לבוש חסידי ושמו רבי ישראל שפירא. הוא היה אז בן תשעים וחמש. שוחחתי איתו ארוכות והוא סיפר לי שהוא חסיד בויאן ובצעירותו הוא היה בטבריה. הוא סיפר לי שהוא הכיר את הסבא רבה שלי רבי בכור מכלוף המוזג זצ''ל ויש לו סיפור מיוחד לספר לי עליו. הסבא רבה שלי היה ידוע בצפת כצדיק ולפרנסתו הסיע נוסעים בפרידה שלו מצפת למירון וחזרה. במירון הוא היה הגבאי הראשי במתחם קבר הרשב''י והיה לו חזקה בתפקידו שקיבלה תוקף של כתב מינוי מרבני צפת. בסוף ימיו נחלש מאור עיניו עד שהיה סגי נהור, והיה מסיים כל יום את ספר התהילים אותו אמר בעל פה בדרך מצפת למירון וחזרה כאשר היה מסיע בעגלתו ופרידתו את הנוסעים שרצו להתפלל בקברו של רשב''י. פעם אחת סיפר לי רבי ישראל שפירא הנ''ל, אשתו של רבי בכור מכלוף היתה חולה מאד והגיע לכלל סכנה, הוא לקח אותה איתו כדי להתפלל לרפואתה בקברו של הרשב''י. כנראה היה עניין להביא את חחולה לקבר הרשב''י כחלק מסגולת הרפואה לחולה יחד עם התפילה בקברו של הרשב''י. אך כאשר הוא הגיע עם אשתו למתחם הקבר הוא לא מצא את המפתח של מתחם הקבר, ולא היה שם מי שיפתח לו. הוא הצטער צער רב והיה חסר אונים מול אשתו החולה שהיתה במצב של אפיסת כוחות וקרובה לאיבוד הכרה. הוא התפלל לבורא העולם שבזכות רבי שמעון בר יוחאי שקבור שם ישלח לו רפואה שלמה לאשתו החולה. הדלת לפתע נפתחה ורבי בכור מכלוף נכנס לקבר הרשב''י. הוא ראה איש שמראהו כמלאך אלוקים יושב וסביבו תלמידי חכמים. האיש הגדול הזה פנה אליו ואמר לו: אני רשב''י, אתה אדם טוב וישר ואהוב למעלה ואהוב למטה, לך לשלום וה' ישלח רפואה שלמה לרעייתך, אך זכור ואל תשכח לא לספר את מה שראית כאן, כי ביום שתספר זאת מות תמות. הסבא רבה שלי שמר את סודו בליבו שנים רבות, וכאשר הרגיש שימיו ספורים הוא קרא לרב של צפת סיפר לו את הסיפור וביקש ממנו לרשום זאת בפנקס הקהילה למען ידעו הדורות הבאים את כוחה תפילה ואת ישועותיו של רשב''י. עד כאן סיפורו של רבי ישראל שפירא אליי. אז נתיישבה לי השאלה ששאלתי את עצמי בילדותי, כיצד ידע הסבא רבה שלי את יום מותו. ביום שהוא סיפר לרב של צפת את אשר ראו עיניו בקבר הרשב''י שנים רבות קודם לכן, עמדה להתקיים גזירתו של רשב''י שהסבא ימות באותו יום והסבא ידע זאת. הסבא שהיה שבע ימים ומעשים טובים היה סבור שכיון שאדם איננו יודע את יום מותו, הסוד עלול ללכת איתו אל קברו כאשר ילך לבית עולמו. סבא היה סבור שצריך לספר את הסוד למען הדורות הבאים ולכן גילה זאת לרב של צפת. לאחר כמה שנים כאשר סיפרתי את הסיפור בשבת קודם ל''ג בעומר בבית הכנסת היה מי שפקפק בסיפור. חבר טוב שלי בתגובה סיפר על רבנו החפץ חיים זצ''ל שהיה עד אופי במשפט שנערך ברוסיה ליהודי בפני בית משפט אזרחי רוסי. עורך דינו של הנאשם היהודי רצה לחזק את אמינותו של עד האופי רבנו החפץ חיים, וסיפר עליו שפעם אחת באו גנבים לביתו וגנבו את פמוטי הכסף מביתו. רבנו החפץ חיים רץ אחרי הגנבים, לא כדי לתפוס אותם ולמסור אותם למשטרה, אלא כדי להגיד להם שהוא מפקיר את הפמוטים, כדי שלא יעברו על איסור גזל. השופט התפלא על הסיפור ואמר שהוא מסופק אם יש אנשים כאלה בעולם, ועורך הדין השיב לו, אינני יכול לאמת את הסיפור אך ברור לי דבר אחד, שעליך כבוד השופט ועליי לא היו מספרים ספור כזה. וכך גם עם הסבא רבה שלי שהיה צדיק גדול וסיפורים רבים סופרו עליו. סיפור זה הוא אחד מהם.
השמש שהתגלה בל''ג בעומר בריקוד במירון
שנים רבות היה ר' אליעזר האזכרי (בעל ספר "חרדים") שמש בבית הכנסת של האר״י בצפת. והיה האיש עניו ונחבא אל הכלים, ואף אחד לא ידע על גדולתו בתורה, ואף גורי האר״י לא ראו בו אלא איש פשוט. פעם אחת, בל״ג בעומר, יצא האר״י עם חבורתו הקדושה למירון, לרקוד בהילולה, ואף רבי אליעזר יצא עמם ורקד עם הרוקדים. לפתע הופיע זקן אחד, בעל הדרת פנים, לבוש בגדים לבנים. תפס הזר את השמש בידו, משך אותו מתוך המעגל, ורקד איתו ביחידות. רקדו השניים בדבקות ובהתלהבות. רקעו ברגליים, והתרוממו כטפח מעל פני האדמה. הביטו גורי האר״י ברוקדים, ותמהו: מיהו הזקן הזר שהופיע לפתע? והנה קם האר״י שעמד מן הצד שקוע במחשבות, ניגש אל שני הרוקדים, ביד אחד לקח את ידו של הזקן הזר, בידו השניה החזיק בידו של ר' אליעזר השמש, ורקד אתם שעה ארוכה בדבקות ובשמחה רבה. השתוממו גורי האר״י על רבם, הרוקד כבר שעה ארוכה עם השמש הפשוט, ואף העזו לשאול אותו על כך. רבנו – אמרו לו "מבינים אנו את ריקודו עם הזקן הזר. אמנם איננו מכירים אותו. אך בוודאי שהוא אדם גדול. אבל מתפלאים אנו מדוע זה רקד רבנו עם השמש הפשוט אליעזר? האם זה נאה לכבודו של רבינו לעזוב את תלמידיו ולרקוד שעה כה ארוכה עם השמש? חייך האר״י הקדוש ואמר: אם זה היה נאה לר' שמעון בר יוחאי בכבודו ובעצמו לרקוד עמו שעה כה ארוכה, בוודאי ובוודאי שזה נאה לי. . .". ומאז גדל כבודו של ר' אליעזר השמש בעיני גורי האר״י.
על דמותו של רבי אלעזר אזכרי ועל מציאת קברו 409 שנים אחרי שנקבר בצפת בדברים הבאים:
רבי אלעזר בן משה אזכרי (1533 - 1600), מקובל, דרשן ומשורר יהודי יליד צפת. חיבורו ספר חרדים, שהובא לדפוס לראשונה בשנת 1600, לאחר מותו, נחשב כספר יסוד בתורת המוסר ביהדות בסוף ימי הביניים.
הרב אזכרי הוא מצאצאי מגורשי ספרד ובכתביו ופעולותיו ניכרת הכמיהה לגאולה ואהבת ארץ ישראל. רבו היה המקובל רבי יוסף סאגיס, והוא נסמך לרבנות על ידי רבי יעקב בירב. הרב אזכרי למד בישיבת הרמ״ק, אך הושפע גם מתורת האר״י. הוא נמנה עם ענקי הרוח שהסתופפו באותה תקופה בצפת, ובהם הרדב״ז, רבי שלמה אלקבץ, הרמ״ק, רבי יוסף קארו, רבי חיים ויטל, האר״י, רבי ישראל נג׳ארה ועוד.
ב-1588 ייסד את חבורת "סוכת שלום", שפעלה לעורר את עם ישראל לחזרה בתשובה ולדבקות בה', כפי שהעיד בהקדמה לספרו "ספר חרדים": "ויהי היום אמרנו עת לעשות להשם א-להינו יתברך הבטיחנו 'הבא לטהר מסיעין אותו', ואמר 'פתחי לי אחותי רעיתי פתח קטן כשל מחט ואפתח לכם כפתחו של אולם', לכו ונשובה אל ה' בכל עז וגם נשיב רבים מעוון כאשר צונו יתברך. פה צפת עשינו חברה קדושה קראנו שמה סוכת שלום ורבים מתקבצים לשוב בכל לב, (. . .) יחרדו לשוב בכל לב מעוון אליו יתברך ולהתחזק במצוותיו לעשותם".
הרב אזכרי חיבר את ספרו כחלק ממטרות החבורה להפיץ בעולם יראת שמים. הספר הוא ספר מצוות, המונה את המצוות לפי כל השיטות. הוא מיוסד על הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", והמצוות מחולקות בו לפי איברי הגוף.
בסוף הספר מובאים גם שלושה פיוטים שחיבר, והמפורסם שבהם הוא הפיוט ידיד נפש. בפיוטיו ניכרת השפעה של פייטנים ספרדים כדוגמת רבי יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא. הפיוט ידיד נפש ששם כתב כי הפיוט הוא "בקשה על הייחוד וחשק האהבה", התקבל במהרה בסידורים ע״פ נוסח ספרד וכמה עשרות שנים מאוחר יותר חדר גם לסידורים ע״פ נוסח אשכנז. בסידורים ע״פ נוסח הספרדים פיוט זה הוא חלק משירת הבקשות שנאמר לפני תפילת שחרית.
עוד חיבר הרב אזכרי פירושים למסכת נדרים ומסכת גיטין מן התלמוד הבבלי, פירושים למסכת ברכות ומסכת ביצה מן התלמוד הירושלמי אשר תרמו רבות לעיסוק בתלמוד הירושלמי. פירוש "קול בוכים" על מגילת איכה על דרך הסוד, ומעין יומן אישי מיסטי בשם "מילי דשמיא" על מוסר ועבודת ה'.
בשנת 1600 נפטר ונטמן בצפת עיר הולדתו. בכ״ב באלול ה׳תשס״ט (11 בספטמבר 2009) פורסם כי קברו של רבי אלעזר נמצא בסמוך לקבר האר״י הקדוש שבבית העלמין העתיק בעיר. מי שגילה את הקבר היה תושב צפת בשם אליהו בן טובים, שעסק במשך שנים אחדות בנסיונות לאתר קברי צדיקים עתיקים בצפת. לדבריו של טובים, הוא מצא חודש אחד לפני כן מצבה שעליה רשום "מזל טוב", שלפי כתבי רבי אלעזר היה השם של אשתו, שהייתה נצר למשפחת רבנים ידועה בצפת באותה תקופה וזכתה להיקבר ליד בעלה. הגילוי אושר על ידי קבוצת רבנים בראשותו של הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת. מצבו של הקבר בעת גילויו היה מוזנח מאוד, ולפני שהתורה הכניסה אליו הוא עבר תהליכי שיפוץ ושיקום.