עדי גרוס:
הייתי ילד, זמן קצר אחרי בר המצווה שלי. קיץ 1976. הוריי טסו לארצות הברית יחד עם אחי הקטן. אני נשארתי בארץ והייתי באותו ערב בפעילות של בני עקיבא. השעה הייתה בערך שמונה בערב. הקומונר ניגש אליי ואמר: "עדי, סבתא שלך מחכה לך בחוץ." ברגע שראיתי אותה – הבנתי שמשהו קרה. ואז שמעתי את המילים שלא אשכח לעולם: מחבלים. חטיפה.
ילד בן 13 עומד מול המציאות הזאת. לא מבין. ואולי לא רוצה להבין. סבתא בוכה. אני בוכה. צרחות, כאב, פחד. ומה אומרים לילד ששומע שהוריו נמצאים בידי מחבלים? פתאום אתה צריך להיות חזק. פתאום כולם מסתכלים עליך. פתאום אתה הופך בעל כורחך למרכזו של סיוט.
הדבר הראשון שעשינו היה לפתוח משמרות תהילים בבית סבתי. ללא הפסקה. "שערי שמיים פתח. . ." שבוע שלם של חוסר ודאות. שבוע שלם שבו אתה יודע שהאנשים היקרים לך ביותר נמצאים בין חיים למוות. כתבתי יומן. הקמנו ועד משפחות. המחבלת הגרמניה אספה דרכונים, ומי שהיה לו דרכון ישראלי הלך ימינה. הבננו שמה שקרה בשואה קורה שוב – מחבלת גרמניה עושה סלקציה. הדרכון הכול הפך לטלאי הצהוב. נורא!
נאבקנו. התפללנו. אבל בעיקר בכינו. הרבה בכינו.
ואז הגיעה השבת. שבת פרשת חוקת. השבת הזאת שלפני חמישים שנה. סבא שלי, זאב ז״ל, ישב בראש שולחן השבת. התחיל לומר קידוש. ולפתע נעצר. קולו נשבר. הוא התמוטט בבכי. ניסה לחבק אותי ולא הצליח לדבר. בכי עמוק. בכי של אבא לבנו. בכי של סבא לנכדו. בכי שלא אשכח לעולם. חצי שעה נמשך הקידוש. הוא לא ויתר. ואני, ילד קטן בתוך ים של כאב ודאגה.
בשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת. בין שחרית למוסף עליתי לומר את התפילה לשלום החטופים שחיבר הרב גורן זצ״ל. ופתאום. . . דלת בית הכנסת נפתחה. סבתי פרצה פנימה. בית הכנסת מלא. ספר התורה פתוח. היא נכנסה לעזרת הגברים. ניגשה לארון הקודש. וכמעט הכניסה את חצי גופה פנימה. ואז זעקה זעקה שנחרטה בליבי לנצח: "ריבונו של עולם! לקחת לי את משפחתי בשואה. בבקשה ממך – אל תיקח גם את בני, את כלתי ואת נכדי!" והיא בכתה. ובכתה. וכל בית הכנסת בכה איתה. לא נשארה עין יבשה. ואני עומד שם, מנסה לסיים את התפילה. מילים יוצאות בקושי. דמעות חונקות את הגרון. שבוע שלם של חרדה התפרץ באותו רגע.
אבל כנראה שהבכי הזה פתח שערי שמיים. באותן שעות ממש, לוחמי צה״ל היו בדרכם לאנטבה. למבצע שנכנס לדפי ההיסטוריה. מבצע שהציל את משפחתי. שהציל 103 ישראלים. שהוכיח לעולם כולו מהי ערבות הדדית יהודית.
באותו מבצע נפל מפקד הכוח, הגיבור יוני נתניהו הי״ד. את חייו לא נוכל להשיב. אבל מורשתו של עשייה ונתינה אני ומשפחתי מנסים ללכת בדרכו. גם סורין הרשקו נפצע קשה ונושא עמו את פצעי אותו לילה עד היום.
הוריי לימדו אותי הכרת הטוב. לכן, במשך שנים, עלינו לקברו של יוני. במשך שנים ערכנו "קידוש אנטבה" בפרשת חוקת. לא חגיגה. לא ניצחון. אלא הודיה. הודיה לקב״ה על הנס. הודיה על החיים שניתנו במתנה. אמא שלי שתהייה בריאה אמן תמיד אמרה לי שיש שני ימי הולדת.
השבת הזאת היא עבורי הרבה יותר מפרשת השבוע. זו שבת אנטבה. השבת שבה הוריי ואחי הקטן קיבלו את חייהם במתנה. כך קראו לה הוריי כל חייהם. וכך אמשיך לקרוא לה גם אני.
אני מבקש מכם: ספרו את הסיפור הזה לילדיכם. לנכדיכם. לחבריכם. ספרו להם על יהודים שנחטפו רק משום שהיו יהודים. וספרו להם גם על העם שקם והחזיר אותם הביתה. כי אנחנו עם שעבר שואה. ועבר מלחמות. ועבר טרור. ועובר לצערי. עם נצח ועדיין חי. שעדיין נלחם. ועדיין מנצח. עם ישראל חי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. ואנחנו נתגבר גם על אויבינו היום.
שבת שלום. שבת חוקת. שבת אנטבה טובה ומבורכת. אני מסיים את הדברים הללו בדמעות חונקות ובתפילת הודיה. על מה שהיה. ועל מה שיש. ועל הזכות להיות חלק מהעם המופלא הזה.
באהבה ובהכרת תודה.