מאמר בעקבות פרק ששמעתי לאחרונה של הפודקאסט המצוין
The Unauthorized History of the Pacific War
קצת ארוך אבל לדעתי מרתק. . .
***תקרית אוטסו (Otsu incident): הטיסה האחרונה של אדמירל קוגה והתאונה שהעניקה לאמריקאים את תוכנית Z של הצי הקיסרי היפני
לאחר מותו של אדמירל איסורוקו ימאמוטו (Isoroku Yamamoto) באפריל 1943, במהלך "מבצע נקם" (Operation Vengeance), מונה אדמירל מינאיצ׳י קוגה (Mineichi Koga) למפקד העליון של הצי המשולב של הצי הקיסרי היפני. עם כניסתו לתפקיד קיבל קוגה לידיו פיקוד שנקלע למשבר עמוק, בשעה שהאימפריה היפנית הייתה בעיצומה של נסיגה טריטוריאלית ולוגיסטית רחבת היקף בזירת האוקיינוס השקט.
אף שהיה שותף לחששותיו של קודמו מפני עימות חזיתי ממושך מול ארצות הברית, נבדל ממנו קוגה בגישתו הטקטית, שכן נותר תומך מובהק בכוחן של ספינות המערכה, בניגוד לדוקטרינה החדשנית ששמה את הדגש על תעופה ימית מבוססת נושאות מטוסים. עם זאת, בהמשך ניסה לארגן מחדש את הצי המשולב לכוחות משימה המשלבים נושאות מטוסים, בדומה למבנה המבצעי של הצי האמריקאי.
התבוסות הכבדות שספגה יפן ברבאול (Rabaul) ובאיי גילברט (Gilbert Islands) בשלהי 1943 אילצו את האדמירל מינאיצ׳י קוגה לאמץ תפיסה הגנתית וזהירה יותר. מטרתו הייתה לשמר את עיקר כוחו של הצי לקראת קרב הכרעה מכריע – קנטאי קסן (Kantai Kessen) – שיתנהל לאורך קו ההגנה הפנימי של הקיסרות, שהשתרע מאיי מריאנה (Mariana Islands), דרך פלאו (Palau) ועד הפיליפינים.
תפיסה זו עוגנה במסמך המבצעי הסודי ביותר שנודע בשם "תוכנית Z", אשר נשא באופן רשמי את השם "פקודת המבצעים החסויה של הצי המשולב מספר 73". התוכנית אושרה סופית על ידי המטה הכללי של הצי ב-8 במרץ 1944, וקבעה כי לכוחות האוויר היבשתיים יועד תפקיד מרכזי: לפעול בתיאום הדוק עם שרידי הצי הקיסרי כדי להשמיד את הצי החמישי של ארצות הברית במהלך התקדמותו מערבה.
בסוף מרץ 1944 אילצו תקיפות אוויריות אמריקניות מסיביות על פלאו את האדמירל מינאיצ׳י קוגה להעביר את מפקדת הצי המשולב מן הים אל היבשה. קוגה קבע כי אם המתקפה האמריקנית הבאה תגיע מצפון, תנוהל המערכה מסאיפאן (Saipan), ואילו אם תונחת מדרום, תוקם המפקדה בדבאו (Davao) שבאי מינדנאו (Mindanao) שבפיליפינים. בהתאם לכך, הוחלט להעביר את מפקדת הצי המשולב מפלאו לדבאו.
בלילה של ה-31 במרץ עלו קוגה ומלוויו לשני מטוסי ימיים גדולים מדגם קוואנישי H8K (Kawanishi H8K), שכונו בקוד בעלות הברית "אמילי" (Emily), בדרכם לדבאו. הטיסה, שאמורה הייתה להימשך כשלוש שעות, נשאה עמה את צמרת הפיקוד של הצי היפני: במטוס הראשון טס האדמירל קוגה עצמו, ואילו במטוס השני היה ראש מטהו, סגן האדמירל שיגרו פוקודומה (Shigeru Fukudome). פוקודומה נשא עמו תיק עור אדום שהכיל העתק של תוכנית Z, לצד מסמכי הצפנה וקשר מהסודיים ביותר של הצי הקיסרי.
בעוד קוגה ופוקודומה מועברים בסירות אל המטוסים הימיים, אמר קוגה לפוקודומה: "יממוטו מת בדיוק בזמן הנכון", והוסיף, "בוא נצא ונמות יחד". הם לחצו ידיים, נפרדו ועלו על מטוסיהם. בסביבות השעה 22: 00 המריאו המטוסים לעבר הפיליפינים. פוקודומה נשא בתיקו את מסמכי תוכנית Z (היה זה עותק כרוך, שעל כריכתו האדומה הופיעה האות "Z"), מחקר מטה אווירי על מבצעי צי נושאות מטוסים, כללים לשימוש בקודים, רשימת קיצורי שמות מקומות ומידע אותות אחר. מטוס שלישי, שהתעכב רבות, המריא בשעה 3: 00 לפנות בוקר ב-1 באפריל כשעל סיפונו אנשי קשר ומנהלה יחד עם הקודים הסודיים ביותר שלהם. מטוס זה היה היחיד מבין השלושה שהגיע לדבאו.
מטוסו של קוגה נקלע לחזית סערה טרופית אדירה והתרסק באוקיינוס השקט. כתוצאה מכך, לא היו ניצולים. מטוסו של פוקודומה ניסה לעקוף את הסערה. כאשר התברר כי לא ניתן להגיע לדבאו, הציע פוקודומה שהמטוס יפנה צפונה למנילה, שכן היה להם מספיק דלק להגיע לעיר זו. רוחות נגדיות עכבו את טיסת המטוס וגרמו לצריכת דלק מוגברת. מנילה ירדה מהפרק, אך האי סבו (Cebu) היה במרחק שישה מיילים. הטייס המותש הביא את המטוס לגישה תלולה לנחיתה אך טעה בהערכת הגובה. פוקודומה, שחשש שהמטוס יתרסק, תפס את ההגאים מידי הטייס כדי לצבור גובה. המטוס הגיב בצורה חריפה מדי, ותוך שניות פגע במים ושקע במצר בוהול, כקילומטר וחצי מהחוף. השעה הייתה בערך 2: 30 לפנות בוקר.
הדלק הנותר במכלי הכנפיים התפוצץ, ודלק מטוסים בוער התפשט על פני הים והקיף את השברים. כשהמטוס החל לשקוע, פוקודומה, פצוע ברגלו, חילץ את עצמו מהשברים. הוא תפס כרית מושב כאמצעי ציפה וניסה להתרחק ככל יכולתו מהמטוס, מהלהבות ומהדלק שעל פני המים, מבלי לטרוח לחפש את התיק המכיל את מסמכי תוכנית Z. סביבו צפו 12 ניצולים. 12 אחרים נספו. כשהמטוס שקע, האמין פוקודומה שמסמכי תוכנית Z ודאי ירדו למצולות יחד עם המטוס. דאגתו המיידית הייתה הישרדות.
עם אור ראשון ראה פוקודומה נקודת ציון מוכרת על החוף וחש כי מדובר בטריטוריה בטוחה יחסית, כשישה מיילים בלבד מדרום למפקדה היפנית של מרכז הפיליפינים בעיר סבו. למרות נוכחותם של גרילה הפועלים באזור, הוא האמין שיהיה בטוח אם יצליח להגיע לחוף. כמה מהאנשי הצוות הצעירים יותר נעו קדימה ואף החלו לשיר.
בסביבות השעה 11: 00, בקו החוף במגטליסאי (Magtalisay), כפר קטן ליד העיירה סן פרננדו, שמעו שני תושבי הכפר את השירה וראו את הניצולים שוחים אל החוף. הם לקחו שתי סירות קאנו קטנות וחתרו לעברם. פיליפיני נוסף הצטרף למאמצי החילוץ עד שהבין ששני השחיינים שנתקל בהם הם יפנים. הוא קפץ במהירות למים, דחף את סירתו לעברם ושחה חזרה לחוף. שני היפנים הללו קפצו לסירה הלא מאוישת והחלו לחתור הרחק מהפיליפינים. אך 10 אחרים - עוזרו של פוקודומה, הטייס וטייס המשנה, קצין משנה (warrant officer), ושישה קצינים זוטרים ומלחים - נמשו מהמים והגיעו לחוף. בעוד שחלק מהפיליפינים רצו לירות בהם, אחרים האמינו שיש לקחת אותם בשבי ולחקור אותם לקבלת מידע. הגישה האחרונה גברה, והניצולים הובלו במהירות מהחוף אל הגבעות. הקבוצה החלה לנוע לעבר באריו באלוד (באריו הוא המונח לרובע או שכונה עירונית וכפרית).
בעוד פוקודומה ממשיך לשחות אל החוף, יצאו לעברו שתים או שלוש סירות קאנו כדי להצילו, אך הוא היסס מכיוון שלא היה בטוח אם מדובר בידידים או באויבים. קרוב לקצה גבול היכולת הפיזית שלו, הוא החליט לבסוף לקחת סיכון ולהינצל.
עם הגעתו לחוף, נתפס פוקודומה במהירות על ידי חמישה או שישה פיליפינים והובל לעבר ההרים. הוא חשש שיירצח, אך ברגע ששוביו הבינו שהמטוס לא הגיע כדי לתקוף את האי או את המקומיים, הם הציעו לו טיפול רפואי. הפיליפינים יידעו אותו שבסופו של דבר הוא ייפגש עם שאר הניצולים. בשלב זה הבין פוקודומה שלא זו בלבד שהוא שבוי מלחמה, אלא שהוא קצין הצי הראשון בדרגת אדמירל (flag-rank) בהיסטוריה היפנית שהרשה לעצמו ליפול בשבי האויב.
בזמן שהניצולים היו בדרכם מבאריו באלוד לבאריו באסאק, מטוס ימי יפני חג מעל הכפרים בחיפוש אחר הניצולים. שני היפנים שחתרו משם הגיעו לחיל המצב של הצבא היפני בעיירה סמוכה וסיפרו למפקדים על ההתרסקות ועל הניצולים.
היפנים פתחו בחיפוש אווירי נרחב אחר מטוסו של קוגה וניצולים ממטוסו של פוקודומה, כמו גם אחר "מסמכים חשובים" שאולי נסחפו אל החוף.
ואכן במקביל לשביית הניצולים, נפלטה אל פני המים תיבת עץ אטומה, מצופה שמן, שנשאה את תיק העור האדום ובו תוכנית Z. פוקודומה הותיר את התיק במטוס מתוך הנחה כי ישקע יחד עם שרידי המטוס לקרקעית הים. אולם התיבה צפה על פני המים.
בבוקר ה-3 באפריל, פדרו גנטואנגוקו, בעל חנות בפרילוס (Perilos), כפר הממוקם רחוק יותר במורד החוף מבאריו מגטליסאי, ראה חפץ צף במים ממש ליד החוף. הוא ביקש משכנו, אופוי ואמר, לקחת את סירתו ולמשות אותו. ואמר פתח את הקופסה המכוסה ברפש ובשמן וגילה תיק עור אדום. הוא האמין שתוכנו ודאי חשוב. הוא צדק. גנטואנגוקו אמר לוואמר להשאיר את הקופסה בסירה ולשמור על הסירה עגונה כעשרים מטרים מהחוף, ואז להמתין לחשכה כדי לאסוף את הקופסה ולהסתיר אותה בבית. בצהרי אותו יום הופיעו חיילים יפנים לאורך החוף בחיפוש אחר ניצולים וכל דבר שאולי נסחף לחוף. בסירה לא נערך חיפוש.
באותו לילה אספו שני הפיליפינים את הקופסה ובדקו אותה. בתוך תיק העור הם ראו כחצי תריסר חבילות של ניירות רטובים, חלקם עבים למדי. הם הניחו את המסמכים על רצפת הבמבוק החצויה כדי שיתייבשו. הם שמרו לעצמם נרתיק המכיל גושי זהב קטנים כשלל מלחמה. למחרת, ב-4 באפריל, הם לקחו את המסמכים לבית אחר, שם הושארו המסמכים לייבוש למשך יום נוסף. באותו ערב הם החזירו את המסמכים לקופסה וקברו אותה.
באותו זמן, הניצולים (אחד נהרג בבאריו באסאק כשניסה להימלט) של ההתרסקות ושוביהם הפיליפינים טיפסו עמוק אל הגבעות שמעל סן פרננדו, כשהם נעים כמעט ישירות צפונה לעבר באריו טאבונאן, מפקדת פיקוד אזור סבו (CAC), ארגון גרילה המורכב מאלפי אמריקאים ופיליפינים. בראש ה-CAC עמד קולונל בצבא ארה״ב ג׳יימס מ. קאשינג, שהיה מהנדס מכרות בפיליפינים לפני המלחמה.
תוך ביצוע מעקפים ארוכים כדי להימנע מסיורים יפניים, הגיעה הקבוצה בסופו של דבר לאזור מנוחה ותחנת עזרה ראשונה של הגרילה ליד קאלוקטוגאן. פוקודומה, שנישא על אלונקה מאולתרת במשך כמעט שבוע, היה חלש מאוד עם פצעים מוגלתיים וחום של כ-40 מעלות צלזיוס. גם חלק מהניצולים האחרים היו במצב רע. רופאו האישי של קאשינג טיפל בפצעיהם של השבויים כדי להפחית את הסיכון לזיהום נוסף.
בטוקיו, הפיקוד העליון היפני החל לדאוג מאוד בנוגע לאדמירל קוגה ולמסמכים. הוא שלח הודעה המציינת כי קוגה ואנשי המטה שלו נעדרים וכי הצי חוקר את המצב, אך למכותבי ההודעה נאמר לשמור על העניין בסוד ולצמצם את מספר האנשים שידעו עליו. הודעות עתידיות יתייחסו לאירוע כ״תקרית אוטסו" (Otsu incident).
האמריקאים יירטו ופענחו את ההודעה. תוך שעות ספורות היא הגיעה לדסק המזרח הרחוק של מודיעין הצי בוושינגטון הבירה. עם זאת, נדרש זמן מה עד שהמידע מצא את דרכו חזרה למפקדת אזור דרום-מערב האוקיינוס השקט (SWPA) של גנרל דאגלס מקארתור בבריסביין, אוסטרליה.
אובדן המסמכים הסודיים לצד היעלמותם של בכירי הצי היפני עורר תגובה חריפה מצד הצבא היפני בסבו, בפיקודו של טאקשי ווטנאבה (Takeshi Watanabe). הכוחות היפניים הפעילו לחץ כבד על האוכלוסייה המקומית, שרפו כפרים, ביצעו הוצאות להורג של אזרחים והציעו פרס בסך 50, 000 פסו עבור השבת המסמכים.
כדי לעצור את מסע הענישה נגד האוכלוסייה האזרחית, נאלץ קושינג לנקוט צעד חסר תקדים: הוא ניהל משא ומתן עם היפנים והסכים להשיב לידיהם את פוקודומה ואת שאר השבויים, בתמורה להתחייבות להפסקת מעשי הרצח באזרחים - התחייבות שאכן קוימה. במקביל, הכחיש קושינג כי המסמכים נמצאים בידיו, ובכך הצליח לשמור בסוד את קיומה של תוכנית Z ואת תוכנה.
מפקדת בעלות הברית באוסטרליה, בתיאום עם מטה המודיעין של גנרל דאגלס מקארתור (Douglas MacArthur), הבינה מיד את החשיבות האסטרטגית של הממצא ופעלה בדיסקרטיות מרבית, מחשש שהיפנים יגלו כי תוכנית המלחמה שלהם נחשפה. תרמילי המרגמה שבתוכם הוסתרו המסמכים הועברו בידי אנשי הגרילה דרך מצר טניון (Tañon Strait) אל האי נגרוס (Negros), שם המתינו לפינוי.
ב־11 במאי 1944 הגיעה הצוללת האמריקנית קרוואל (USS Crevalle, SS-291), בפיקודו של קומנדר פרנסיס ד. ווקר (Francis D. Walker), אל חופי נגרוס. במסגרת מבצע חשאי שהוצג כלפי חוץ כמשימת פינוי פליטים אזרחיים, העלתה הצוללת לסיפונה ארבעים נוסעים, בהם נשים, ילדים ושורדים מצעדת המוות בבטאן (Bataan), לצד המסמכים המבצעיים הסודיים של הצי הקיסרי היפני.
במהלך ההפלגה חזרה לדרווין (Darwin) שבאוסטרליה אותרה הצוללת בידי מטוס סיור יפני, ולאחר מכן הותקפה בעוצמה באמצעות פצצות עומק ששוגרו מספינות אויב. סדרת הפיצוצים גרמה לנזקים מבניים כבדים, השביתה את מערכות הסונאר והפריסקופים וגרמה לדליפות מים. כדי להימנע מגילוי נוסף נאלצה הצוללת להמשיך את דרכה בדממה מוחלטת, תוך כיבוי מערכות האוורור – מצב שהפך את חלליה הפנימיים למקום מחניק ולוהט עבור הנוסעים המבוהלים.
הצוללת הצליחה לשרוד את המשבר ולהגיע לנמל דרווין ב־19 במאי 1944. משם הועברו המסמכים במהירות אל המטה הכללי של בעלות הברית בבריזביין (Brisbane). מאחר שהמסמכים נכתבו ביפנית גלויה ולא הוצפנו בקוד סודי – בעקבות ההנחה היפנית כי אבדו לצמיתות בים – ניתן היה להתחיל מיד במלאכת הפענוח והתרגום. העבודה בוצעה על ידי מדור המתרגמים והמתורגמנים של בעלות הברית, ATIS (Allied Translator and Interpreter Section), באמצעות צוות של חמישה מתרגמים בכירים, ובראשם שני קצינים ממוצא יפני מדור שני: יושיקאזו יאמאדה (Yoshikazu Yamada) וג׳ורג' סנקי יאמאשירו (George Yamashiro). העתקים של התרגום הועברו במהירות לגנרל דאגלס מקארתור (Douglas MacArthur) ולאדמירל צ׳סטר נימיץ (Chester Nimitz).
מותו של אדמירל מינאיצ׳י קוגה נשמר בסוד מוחלט מהציבור היפני במשך כחודש וחצי, ורק במאי 1944 פורסמה הודעה רשמית על מותו, במקביל למינויו של אדמירל סואמו טויודה (Soemu Toyoda) למפקד החדש של הצי המשולב. טייס הקמיקזה לשעבר ריוג׳י נאגאטסוקה (Ryuji Nagatsuka) תיאר בספרו האוטוביוגרפי את עוצמת הזעזוע הפסיכולוגי שנגרם ביפן עם היוודע דבר מותו של קוגה, וציין כי האירוע נתפס כמכה נוספת לאומה שכבר ספגה סדרת תבוסות קשות. נסיבות מותו של קוגה השתלבו במשבר עמוק יותר בצמרת הצבאית והפוליטית היפנית, שהחל בעקבות הכישלונות ברבאול ובטרוק (Truk), והוביל לשינויים מרחיקי לכת במבנה הפיקוד.
עוד קודם לפרסום הרשמי על מות קוגה, ב־21 בפברואר 1944, נאלצו ראשי המטות הכלליים של הצבא והצי להתפטר מתפקידיהם. ראש המטה הכללי של הצבא, גנרל האג׳ימה סוגיאמה (Hajime Sugiyama), הודח על ידי ראש הממשלה הידקי טוג׳ו (Hideki Tojo), אשר נטל לידיו גם את השליטה הישירה על מטה הצבא. במקביל הודח ראש המטה הכללי של הצי, מרשל אדמירל אוסאמי נאגאנו (Osami Nagano), ובמקומו מונה שר הצי, אדמירל שיגטארו שימאדה (Shigetaro Shimada).
מאותו שלב ריכז טוג׳ו בידיו סמכויות חסרות תקדים באימפריה היפנית, כשכיהן במקביל כראש הממשלה, כשר הצבא וכראש המטה הכללי של הצבא הקיסרי. ריכוז סמכויות זה נועד לצמצם את היריבות ההיסטורית בין הצבא לצי ולאפשר ניהול מרכזי ויעיל יותר של המלחמה, אך בפועל עורר התנגדות בקרב בכירי הצבא, הצי והחצר הקיסרית. חולשתו של המשטר התבררה לאחר אובדן איי מריאנה ביולי 1944, אירוע שהאיץ את נפילת קבינט טוג׳ו. לאחר מותו הועלה קוגה לדרגת מרשל אדמירל, זכה להלוויה ממלכתית, ונקבר בבית הקברות טאמה (Tama Cemetery) שבפרברי טוקיו, לצד קודמו בתפקיד, אדמירל איסורוקו ימאמוטו.
חשיפתה של תוכנית Z לידי המודיעין האמריקני העניקה לבעלות הברית יתרון אסטרטגי משמעותי בהמשך המערכה באוקיינוס השקט. המסמכים חשפו את פריסת הכוחות היפניים, את התפיסה המבצעית של הפיקוד הקיסרי ואת הכוונה להשתמש בכוחות הסחה כדי למשוך את נושאות המטוסים האמריקניות אל מחוץ לעמדותיהן. מידע זה אפשר לאדמירל נימיץ להיערך מראש לקראת המתקפה היפנית המתוכננת.
כאשר הפעיל אדמירל טויודה את הגרסה המעודכנת של התוכנית, מבצע A-Go, ביוני 1944, המתינו לו האמריקנים כשהם מוכנים היטב ובעלי יתרון משמעותי. התוצאה הייתה קרב ים הפיליפינים – הידוע גם בשם "ציד תרנגולי ההודו הגדול של מריאנה" – שבו ספג הצי הקיסרי היפני מכה קשה: שלוש נושאות מטוסים הוטבעו, מאות מטוסים הושמדו, ויכולת התעופה הימית של יפן נפגעה באופן בלתי הפיך.
בנוסף, המידע שהופק מתוכנית Z חשף כי מערך ההגנה היפני באזור הפיליפינים היה חלש בהרבה מכפי שהעריכו בעלות הברית. בעקבות זאת החליט גנרל מקארתור להקדים את הפלישה לפיליפינים מדצמבר לאוקטובר 1944, ולהעביר את מוקד המבצע מדרום מינדנאו אל האי לייטה (Leyte). שינוי זה הפתיע את היפנים, אפשר את תחילת השחרור של הארכיפלג הפיליפיני בקצב מהיר יותר, וקיצר באופן משמעותי את הדרך לסיום המלחמה באזור.
חשיפת תוכנית Z נחשבת עד היום לאחת מהצלחות המודיעין המשמעותיות ביותר של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, הן בשל חשיבות המידע שנחשף והן בשל ההשפעה הישירה שהייתה לו על מהלך הקרבות באוקיינוס השקט.
The Unauthorized History of the Pacific War/WWII-Episode 436
