בעיר אחת, הרחוקה ממיזבוז ארבעה מילין, ישב עשיר מופלג, שהיה תלמיד חכם גדול, בעל צדקה מפורסם ומוקיר רבנן. לימים, עלה על דעתו לכתוב ספר תורה לשמו, שתהיה כולה בקדושה וטהרה, שכל מלאכתה תהיה על טהרת הקודש, ולא יוכל איש אחר לכתוב ספר תורה כמותו. מה עשה אותו העשיר? הלך וקנה עגלים, ששתו עוד חלב אמם, והכניסם לדיר מיוחד. השקם והאכילם, והשהם בביתו עד אשר היו פטומים, ואז שחט אותם וחלק את בשרם לעניים, ואת העורות מסר בידי מומחים, יראי שמים, לעבדם ולעשותם קלף לשם ספר תורה. כאשר היה הקלף מוכן ומסודר בביתו, הביא סופר ממוחה, חד בדרא, למדן וירא שמים, והבטיחו לתת לו מזונות על שולחנו, כל ימי שבתו בביתו, מלבד פרנסת בני ביתו. ישב הסופר בבית הגביר ימים ושנים, ולא עסק בעבודה אחרת מלבד כתיבת הספר, והשקיע את כל מעיניו בעבודת קודש זו; עטר את האותיות, וכוון כוונות על כל תג ותג, שעטו עט סופר מהיר, היה פולט. ככלות הסופר את מלאכת, והספר היה כלול בהדרו, עשה העשיר משתה גדול, וחגג ברוב פאר והדר את חג סיום ספר התורה הזה. ומפני שרצה לתת כבוד לתורה, הזמין את כל בני העיר לחג סיום; "ברוב עם הדרת מלך", אמר החכם מכל אדם.
לפנות ערב התאספו ובאו אל ביתו כל בני העיר, וביניהם היה גם שואב מים אחד, איש תם וישר, שעסק במלאכתו באמונה, והיה רגיל להרבות באמירת תהילים. בעל הבית כבד את נכבדי העיר, למלאות בדיו את האותיות החלולות שהשאיר הסופר, ואחר כך דרש דרשה נפלאה לכבוד התורה ולומדיה.
אחר הדברים האלו, התחילו לחלק חלות לכל הנאספים, שישב מסביב לשולחנות, וגם לשואב המים, שישב בקצה השולחן נתנו חלת לחם. כראות שואב המים את הלחם אשר לפניו, לא יכול לעצור ברוחו, והלך ונטל ידיו בחשאי, טרם יטלו ידיהם שאר הקרואים, כי הרעב הציק לו מאוד, באשר לא אכל כל היום; גם חשב שאיש לא ישים לב למעשהו זה, מפני שהוא יושב מן הצד. אך לא כאשר חשב כן היה; כאשר נטל את ידיו, עבר בעל הבית על ידו, וראה את אשר הוא עושה, וחרה אפו מאוד, ויצעק בקול גדול ויאמר: "הדיוט! מדוע אתה קופץ בראש? וכי מפני שאתה מרבה ל ו מ ר ת ה ל י ם אדם חשוב הנך? יש בין המסובים אנשי שם, תלמידי חכמים ועשירי, ואתה הולך ונוטל את ידיך לפניהם; לא לחינם אמרו חכמנו זכרונם לברכה: "הדיוט קופץ בראש". כשמוע העני את דברי העשיר, שנאמרו בכעס גדול, הניח את החלה על השולחן ויצא מן הבית. כל הקרואים נטלו ידיהם והסבו לסעודה, ואיש לא שם לב לעלבון, שהעליב בעל הבית את שואב המים, וגם לא ראו בצאתו מן הבית. כולם ישבו ונהנו מסעודת מצוה, וספרו איש לרעהו שיחות חולין ודברי תורה, וגם בעל הבית הסיח דעתו משואב המים וישכחהו.
ככלות הסעודה יצאו כל הקרואים והלכו לביתם, ובעל הבית ישב ללמוד את שיעורו הקבוע, שהיה נוהג ללמוד מדי ערב בערב. כשהתחיל לעיין הגמרא אשר לפניו, ולירד לתוך עומקה של הסוגיא, שמע פתאום קול קורא אליו מבחוץ. מיד פסק מלמודו, ויצא החוצה לראות מיהו האיש, הקורא את שמו בחצות לילה. ויהי בצאתו, ויבט הנה והנה לראות מיהו הוא הקורא, והנה באה רוח סערה ואחזה בו, ונשאה אותו על כנפיה כמה וכמה פרסאות, והעמידתו במדבר. בהיותו על כנפי הרוח, נתבלבלה עליו דעתו, ולא ידע מה איתו, אך ברדתו וראה את המדבר הגדול אשר לפניו, נפל עליו פחד גדול. וישכב על מקומו מבלי נוע, כי היה כולו שבור ורצוץ; מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, כי נחבט על הקרקע בשעה שנפל משמים ארצה. כששבה אליו רוחו, ונפשו שקטה קצת, נשא את עניו וראה אור מאיר מרחוק; ויאמר ללכת אל מקום האור, אך לא יכול למוש ממקומו. אולם כאשר הפחד הלך וגדל בלבו, התחזק והתחיל להתנועע לאט לאט, עד אשר הגיע אל בית אחד נישא ורם, שהאור פרץ דרך חלונותיו. וישב בחוץ על יד הקיר, ולא בא אל הבית פנימה, כי אמר בליבו, אין זה כי אם בית שדים או מקום משכן גזלנים. ויתר בעיניו אחרי מקום סתר, להסתר שם מעיני הרואים, והנה שמע קול קורא בבית לאמר: "פנו מקום לדוד מלך ישראל!". כעבור רגעים מספר שמע קול רעש, ותיכף ומיד קראו: "פנו מקום לר' ישראל בעל שם טוב!". ויפן כה וכה לראות את פני הבעל שם טוב, אך טרם יראה פני איש, קראו בפנים הבית: "ברוך הבא ר' ישראל בעל שם טוב!" ויט אזנו וישמע קול איש בדברו את הדברים האלה לאמר: "מפני מה יושב אדם מישראל בחוץ? ועל שום מה הביאוהו הנה?". ענה דוד המלך ואמר: "אני הזמנתי את האיש ההוא לדין, ור' ישראל בעל שם טוב יהיה המליץ שלו". קבל עליו הבעל שם טוב ללמד סנגוריה על אדם זה.
ישבו לדין, ודוד מלך ישראל קם וטען: "כל ימי בקשתי מאת בורא כל עולמים, שאמרי פי יהיו חשובים לפניו כדברי אלהים חיים, עד אשר זכיתי לקבל הבטחה מפיו, שכל מי שעוסק בפרקי תהלים, הרי זה כאלו הוא עוסק בנגעים ואהלות". ועתה היה בעיר פלונית שואב מים אחד, יהודי פשוט ותמים, שעסק כל ימיו באמירת תהלים, ובא אדם זה והעליבו עלבון גס ברבים, על אשר הוא מרבה לומר תהלים. האיש הזה המרה את פי אל, ואני דורש מכם משפט ולא חסה למען ישמעו העם וייראו".
קם זקן בית הדין ואמר: "לפי הדין ענשו מיתה בידי שמים, אך עלינו לשמוע גם את דברי הסנגור". עמד הבעל שם טוב וטען: " מצד הדין הצדק עם ראש בית הדין, אך אם יעשו כדבריו, יצא שכר הדין בהפסדו, כי איש לא ידע כמה גדולה הוא מעלת אומרי התהלים, וכמה גדול ענשם של כל אלה המקילים ראש באנשים האומרים תהלים יום יום. על כן דעתי היא, שנודיע לאיש הזה את פסק הדין, והברירה בידו לשוב לביתו ולמות על מטתו מיתה בידי שמים, ואיש לא ידע סיבת מתתו, או שיחזור לביתו ויכין סעודה גדולה, ויזמין את כל בני עירו, כאשר עשה ביום סיום כתיבת ספר התורה, ויפייס את שואב המים לעיני כל העם, ויספר באזניהם את כל אשר קרה לו הלילה, למען ישמעו העם וייראו". הסכים בית הדין לדברי הסנגור; ומיד יצא שליח בית הדין והציע לפני העשיר את פסק הדין, ואמר לו שעליו להודיע תיכף במה הוא בוחר. בחר העשיר בברירה השניה של הפסק, לפייס את שואב המים לעיני כל העדה, ולספר את כל המעשה ברבים. כשקבל עליו את הדין, ורצה לקום ולשאול על הדרך המוליכה אל ביתו, לא יכול למוש ממקומו. הביא לו שליח בית הדין מגן עדן כד מלא מים, רחץ את בשרו במים ההם ושב לאיתנו, ואחר כך בא עמוד הענן והחזירו לביתו.
משהאיר השחר קרא הגביר את בני ביתו, וצוה להם להכין כרה גדולה השביל כל בני העיר, ואחר כך הזמין את כל העדה אל הסעודה, ובניהם את שואב המים. בשעת הסעודה קם ופייס את שואב המים לעיני כל העדה, וספר באזניהם את אשר קרה לו אמש בחצות הלילה, בעת שבתו ללמוד את שיעורו הקבוע, אחרי ככלות משתה הסיום. וישמעו הנאספים את דברי העשיר, ויפול עליהם פחד אלהים, ויאמר איש אל רעהו: "אכן גדולה היא זכותם של האנשים העוסקים בזמירות דוד מלך ישראל ואנחנו לא ידענו".
למחרת נסע הגביר למזבוז, וכאשר דרכה כף רגלו על סף בית הבעל שם טוב, וראה את פניו, נפל לארץ והתעלף. וכשהעירו אותו, והתחיל לספר באזני הרב את אשר קרה לו, ואת אשר ראה באותו הלילה, הפסיקו ואמר אליו: "שתוק! הלא ראיתך בחוץ בבואי אל בית הדין של מעלה". ומאותו היום ואילך, נסע העשיר אל הבעל שם טוב, ולא זזה ידו מתוך ידו, וכל מעשיו היו נחתכין על פיו.