מעשה האריז״ל עם הרב אברהם גלאנטי ואחיו רבי משה גלאנטי זצ״ל

מעשה האריז״ל עם הרב אברהם גלאנטי ואחיו רבי משה גלאנטי זצ״ל

כה. גם יום אחד אמר הרב לחברים: מחר אני נותן לכם רשות שתלכו לטייל במאכל ובמשתה, בתנאי שתזמינו להרב בעל קול בוכים. אמרו: כן יהיה. אמר להם: לכו אליו מעכשיו, והזמינו לו קודם שיקבל עליו תענית, שאם יקבל אינו עושה התרה כמנהגו. אז הלך הרח״ו ושני חברים עמו ויבואו לפני הרב, ויאמר להם: ברוכים הבאים, אנה עזבתם את אדוניכם ובאתם אלי? אמרו לו: לזמן למר באנו, שיבא מחר עמנו לטייל. אמר להם: ולמה באתם אלי עכשיו ולא מחר? אמרו: חשבנו שמא יקבל עליו תענית, ומעכ״ת אינו עושה התרה. השיב להם: אם כל נבואתו של אדוניכם הוא כמו זה, אינו כלום. אמר לו הרח״ו: מה לנו באלו הדברים? אדוננו ורבנו הוא יהיה מה שיהיה. מר יבא עמנו מחר. אמר לו: כן אעשה.

ויהי בבוקר שלחו אחריו וילך עמהם ויבואו לעין הזיתון לציון ר״י בר אלעאי וישבו שם מדברים בדברי תורה. והרב בא וקמו כולם, והרב הנז' עשה לו הידור והושיבו לשמאל. ישב מעט וקם הרב ודרש להם דרוש וגמר ואמר קדיש וישב במקומו. אמר לו אדוני: ערב לך הדרוש? אמר לו: לא כל כך. ואמר: למה? והשיב: יש לי כו״כ קושיות בדבריו, שדבר פלוני שאמר הוא הפך דברי הרשב״י בדף פלוני, וכן על זה הדרך כל הקשיות.

ואז פנה הרב לחברים שראה שהם ראו כן תמהו איך יש לו קושיות בדרוש שלו. אמר להם הרב: חבר כמו זה הוא טוב, לא כמותכם שעל הכל אתם מודים. והחזיר פניו אל הרב ואמר לו: יחזור מר הקדמה פ'. והשיב לו על כל שאלותיו, וכן עשה. והוא לומד ההקדמה והתחיל לרמוז באצבעו הקושיות שנתרצו. ואמר לו הרב: ימהר מעלת כבוד תורתך וישאול שאלותיו. וכמשיב לו שהחברים רוצים לאכול, השיב לו: כתר לי זעיר ואחוך. ישב עוד מעט הרב וחזר הרב לומר לו שישלים וישיב הוא.

אז קם הרב הנז' ואמר לו: חנוקא אתה? רוצה לחנקני? לא נשארו עוד קושיות. יישר חיליה דמר. עתה ישב בראש, שעד עתה לא הייתי מחשב אותך אפילו כקטן שבתלמידי. ועתה ידעתי שרוח ה' אתך. ובקש – ישב הרב בראש. ויאכלו וישתו בשמחה רבה וישובו העירה.

וכשבאו ליפטר זה מזה הקדימו הרב ואמר לו: בטוב ילין מר. והשיב: בטוב נלין. אני לא מניחך עוד עד שתתן לי תקון לנשמתי. והרב דוחה אותו בדברים וילך לביתו.

ובבוקר בא לפני הרב והרב קם מלא קומתו לפניו והושיבו בכבוד גדול. ויאמר לו: הנה באתי אליך שתתן לי תיקון. אמר לו: ח״ו, מי אני שאתן למעכ״ת תיקון? אמר לו: הלא אמרתי שאני כלבי כן פי? מקודם לא הייתי מאמין מפי השמועה, ועתה בעיני ראיתי הכל. והפציר בו הרבה עד שאמר לו: התיקון של מעכ״ת קשה, שמא לא יעשהו. אמר לו: העבודה שאם יאמר לי שתקוני בארבע מיתות בית דין אקבל עלי והנני אמות.

אז אמר לו: מעיד אני עלי שמים וארץ שלא ראיתי אחר זולתו שאפילו חטא אין בו. לכן מה תיקון אתן לו? התיקון שלו הוא לאכול בכל יום תרנגולת שמנה וללמוד בתורה. והתעניות שעושה מעכ״ת עליו אחז״ל: האי צורבא מרבנן דקא מתענה ליכול וכו'.

אז נשקו לרב ויצא מלפניו שמח וטוב לב, והלך לביתו ועשה סעודה גדולה והזמין לרב והחברים. וכשזמן לרב וחבריו הלך להזמין לאחיו יפת הגדול, הרב הגאון המופלג בדורו כמוהר״ר משה גלאנטי זכר צדיק וקדוש לברכה, וזימן אותו לסעודה. ואמר לו אחיו: מה היום מיומים? והשיב ואמר לו: לפי שזמנתי את הרב יצחק אשכנזי לסעודה שעשיתי לו. אמר לו: בדקת אותו ויש אתו דבר ה'? אז ספר לו כל המאורעות. אמר לו: אם כן מצוה לילך לזאת הסעודה. ויבא עמו.

וכשנכנס בפתח הבית וקמו הרב והחברים על רגליהם מפניו, ועשו לו כבוד גדול והפציירו בו שישב בראש. ומרוב ההפציר ישב הגאון בראש וישמחו זה בזה ויאכלו וישתו. וכשגמרו הסעודה הלכו כל אחד לביתו.

ובבוקר קם הגאון וילך לביתו ויחרד יצחק חרדה גדולה בראותו את הגאון שהוא בא. ויאמר לו: מר קץ בחיי, שרוצה להמיתני? למה טרח כל זה הטורח לבא אלי? היה לו לשלוח אחרי ואני הייתי הולך אצלו. אמר לו: וענותך תרבני. ביאתי לפניך היא שתתן תיקון לנשמתי. אמר לו הרב: מה אני ומה חיי שאתן תיקון למעכ״ת? בחיי דמר יניחני. אמר לו: וכי איני יודע להשביעך בשם המפורש שתגיד לי כל מה שאתה רואה במצחי? לכן אחלה פניך שתגיד לי קודם שאצטער.

אז ראה הרב בפניו ואמר לו: ספק גזל יש ביד מר.

וכשמוע הגאון כך הלך לביתו ויפשוט בגדיו וילבש שק ואפר וישב על הארץ ויתן קולו בבכי גדול לאמר: אנה אוליך את חרפתי? אחר שאני דיין בצפת ויהא בידי ספק גזל? ובכה עד שלא נשאר בו כח עוד לבכות. וכל בני ביתו ראו ויתמהו.

ואז שאל מעט מים להשיב רוחו אליו וצוה לשמש שיקבץ לו כל העושים מלאכתו מלאכת הבגדים אנשים ונשים ויבואו לפניו ויתמהו בראותם אותו יושב באפר. ואמר להם: שמעו נא דברי ועשו אתי חשבון, מה אני חייב לכם? והשיבו כולם פה אחד ואמרו: אדוני, אין שום אחד ממנו יודע חשבון, לפי שכל דבר מעות שאנו מקבלים ממר יש לנו ברכה בהם לאכול ולשתות וללבוש והותר. ואם כן מה חשבון נעשה עמך? שהרי מיום שאנו עוסקים במלאכתך אין אנו מחשיבים המעות שנותן לנו מר לראות כמה הם.

אז אמר הגאון: אכן נודע הדבר. ואמר להם: דעו שיש דין ויש דיין בעולם, לכן אני יושב בכך. וזהו הדבר – הוא עונש לי שסוף סוף בן אדם אני. לכן מכאן ואילך אם תקבלו עליכם שתדקדקו עמי בחשבון אפילו בפחות משוה פרוטה מה טוב. ואם לאו אבטל מלאכתי, שאיני רוצה ליכנם לגהינם בידים. לכן עתה על העבר הרי מעות לפניכם, טלו מה שתרצו.

אמרו לו: אדונינו, מה נקח? אחר שאין אנו יודעים בחשבון, וכי מותר לנו הגזל? אמר להם: אתקן אתכם שתקחו מה שתרצו ותאמרו בלב טוב: הרי קבלנו כל מה שחייב לנו החכם מיום שאנו עוסקים במלאכתו. ואם חייב לנו יותר הרי אנו מוחלים לו מאחד עד אלף מחילה גמורה. וגם אני אומר לכם כן.

מיד מחלו מחילה גמורה ולא אחד מהם לקח שום פרוטה זולת אשה אחת שלקחה שני מצריות. הפציר בה לקחת יותר ולא רצתה והלכו כולם.

והרב לבש בגדיו והלך לו לבית הרב והרב קדמו באמצע הדרך ויאמר לו: ומה כל החרדה הזאת שעשה מר? אמר לו: וכי קלה בעיניך לדידי ספק גזל? אמר לו: כבר עבר. אמר לו: תראה אם יש עוד יותר. אמר לו: לא נשאר דבר. אמר לו: והיכן היה הספק גזל? השיב לו: באותה אשה שלקחה שני מצריות. והטעות היתה שזאת האשה היתה טווה דק ויש לה יתרון שכר משאר הטווים עב. ומר נתן לה כשאר הטווים עב.

ואז נשקו לרב וברכו. ואף הגאון עשה לו סעודה גדולה והיה נוהג בו כבוד גדול.

הכבוד של התורה וגאוות הלב

סיפר לי בנו של הרב נחמני שרק פעמיים אביו הכה אותו. הפעם הראשונה היה בזמנו אחד מגדולי הרבנים, שאחד מפסקיו הכה עשרות אלפים מעולם התורה, ומתוצאה מפסק זה קימו עצרות של תפלה. גל מחאה זה הגיע עד לתלמוד תורה שבו התחנך בנו של רבנו. אחר הצהרים הגיע הילד לביתו, וסיפר לאביו: "רב פלוני אינו נקרא רב. . ."

מיד הכה אביו על לחיו. כשניסה לשאול למה, קיבל תשובה: "כל הרבנים כך מדברים?" וקיבל הכאה נוספת.

ואז אביו סיפר לו מעשה על שני אדמורים שחלקו אחד על השני, ואחריהם המחלוקת נמשכה בין החסידים. כשהגיע הזמן והאדמורים הלכו לבית עולמם, נשאל האדמור הראשון: "למה חלקת על חברך?" והשיב: "שהוא עבר על הלכה."

נשאל האדמור השני על מעשיו, התחיל להביא הוכחות למעשיו. נפסק בבית דין של מעלה ששניהם לגן עדן. עם הזמן הסתלקו גם החסידים לבית של מעלה. נשאלו: "למה נכנסתם למחלוקת?" השיבו: "כבוד התורה." ונשלחו אלו ואלו אחר הכבוד לגהנום.

ואז הרב הפטיר בבנו: "הרבנים מדברים זה תפקדם, אבל למה אתה חווה דעה? ובנוסף, בבתינו לא מדברים על רבנים. . ."

פעם שנייה הוכה על ידי אביו בגלל מריבה עם חבר בצורה לא מכובדת. ואז אביו ביקש שיסתובב, והכה מאחריו שלא יראה את המכות.

הכרת הטוב בחינוך

הרב פרדס היה רבה הראשי הספרדי של ירושלים

(אצל מנחם מיכלסון ושאול מייזליש, אחד יחיד ומאחד, עמ' 38).

פעמים בשנה לקראת חג הפסח ולקראת חג הסוכות היה הרב אליהו פרדס נוסע מירושלים לחיפה כדי לראות את פני רבו. במשך שעות ארוכות היה נגרר באוטובוסים; יוצא מירושלים ועושה חניית ביניים בשער הגיא ושם לתל אביב שם החליף אוטובוס לחיפה, ושוב חניה בחדרה וכשהגיע לחיפה היה לוקח אוטובוס נוסף עד שהיה מגיע אל מורו ורבו רבי יחיא.

ומיהו אותו רבי יחיא? זהו הרב שלמדו בילדותו בכותאב בירושלים צורת אותיות ועבר בערוב ימיו לחיפה. היו הרב פרדס ורבי יחיא יושבים ושותים תה או קפה משוחחים מעט בדברי תורה, ולקראת פרידה היה מניח הרב פרדס על השולחן מעטפה עם סכום כסף נאה לסייע לרבי יחיא שמצבו הכספי היה קשה.

שאלוהו תלמידיו ובני משפחתו "כל כך הרבה אתה טורח במי שלימד אותך דברים פשוטים? !" והשיב "לעולם אהיה חייב בכבודו. כי הוא לימד אותי צורת האותיות קמץ אלף א, קמץ בית ב, חיריק אלף א." והוסיף ואמר "כל המלמדים האחרים ניתן לחלוק על שיטתם ודבריהם. אצל רבי יחיא האלף נישאר אלף והבית נישאר בית לכל החיים."

לימים נפטר רבי יחיא, והיה הרב פרדס ממשיך במנהגו ובא פעמיים בשנה אל אלמנתו ומעטפה בידו.

אגב. בנאומו של חתן פרס נובל לספרות אלבר קאמי, הוא מצא לנכון להודות לאמו ומיד אחריה למורה שלימד אותו כשהיה בן 8 ונטע בו בטחון עצמי, תחושת מסוגלות וסקרנות.

לא לזלזל ביהודי שקורא תהלים

בעיר אחת, הרחוקה ממיזבוז ארבעה מילין, ישב עשיר מופלג, שהיה תלמיד חכם גדול, בעל צדקה מפורסם ומוקיר רבנן. לימים, עלה על דעתו לכתוב ספר תורה לשמו, שתהיה כולה בקדושה וטהרה, שכל מלאכתה תהיה על טהרת הקודש, ולא יוכל איש אחר לכתוב ספר תורה כמותו. מה עשה אותו העשיר? הלך וקנה עגלים, ששתו עוד חלב אמם, והכניסם לדיר מיוחד. השקם והאכילם, והשהם בביתו עד אשר היו פטומים, ואז שחט אותם וחלק את בשרם לעניים, ואת העורות מסר בידי מומחים, יראי שמים, לעבדם ולעשותם קלף לשם ספר תורה. כאשר היה הקלף מוכן ומסודר בביתו, הביא סופר ממוחה, חד בדרא, למדן וירא שמים, והבטיחו לתת לו מזונות על שולחנו, כל ימי שבתו בביתו, מלבד פרנסת בני ביתו. ישב הסופר בבית הגביר ימים ושנים, ולא עסק בעבודה אחרת מלבד כתיבת הספר, והשקיע את כל מעיניו בעבודת קודש זו; עטר את האותיות, וכוון כוונות על כל תג ותג, שעטו עט סופר מהיר, היה פולט. ככלות הסופר את מלאכת, והספר היה כלול בהדרו, עשה העשיר משתה גדול, וחגג ברוב פאר והדר את חג סיום ספר התורה הזה. ומפני שרצה לתת כבוד לתורה, הזמין את כל בני העיר לחג סיום; "ברוב עם הדרת מלך", אמר החכם מכל אדם.

לפנות ערב התאספו ובאו אל ביתו כל בני העיר, וביניהם היה גם שואב מים אחד, איש תם וישר, שעסק במלאכתו באמונה, והיה רגיל להרבות באמירת תהילים. בעל הבית כבד את נכבדי העיר, למלאות בדיו את האותיות החלולות שהשאיר הסופר, ואחר כך דרש דרשה נפלאה לכבוד התורה ולומדיה.

אחר הדברים האלו, התחילו לחלק חלות לכל הנאספים, שישב מסביב לשולחנות, וגם לשואב המים, שישב בקצה השולחן נתנו חלת לחם. כראות שואב המים את הלחם אשר לפניו, לא יכול לעצור ברוחו, והלך ונטל ידיו בחשאי, טרם יטלו ידיהם שאר הקרואים, כי הרעב הציק לו מאוד, באשר לא אכל כל היום; גם חשב שאיש לא ישים לב למעשהו זה, מפני שהוא יושב מן הצד. אך לא כאשר חשב כן היה; כאשר נטל את ידיו, עבר בעל הבית על ידו, וראה את אשר הוא עושה, וחרה אפו מאוד, ויצעק בקול גדול ויאמר: "הדיוט! מדוע אתה קופץ בראש? וכי מפני שאתה מרבה ל ו מ ר ת ה ל י ם אדם חשוב הנך? יש בין המסובים אנשי שם, תלמידי חכמים ועשירי, ואתה הולך ונוטל את ידיך לפניהם; לא לחינם אמרו חכמנו זכרונם לברכה: "הדיוט קופץ בראש". כשמוע העני את דברי העשיר, שנאמרו בכעס גדול, הניח את החלה על השולחן ויצא מן הבית. כל הקרואים נטלו ידיהם והסבו לסעודה, ואיש לא שם לב לעלבון, שהעליב בעל הבית את שואב המים, וגם לא ראו בצאתו מן הבית. כולם ישבו ונהנו מסעודת מצוה, וספרו איש לרעהו שיחות חולין ודברי תורה, וגם בעל הבית הסיח דעתו משואב המים וישכחהו.

ככלות הסעודה יצאו כל הקרואים והלכו לביתם, ובעל הבית ישב ללמוד את שיעורו הקבוע, שהיה נוהג ללמוד מדי ערב בערב. כשהתחיל לעיין הגמרא אשר לפניו, ולירד לתוך עומקה של הסוגיא, שמע פתאום קול קורא אליו מבחוץ. מיד פסק מלמודו, ויצא החוצה לראות מיהו האיש, הקורא את שמו בחצות לילה. ויהי בצאתו, ויבט הנה והנה לראות מיהו הוא הקורא, והנה באה רוח סערה ואחזה בו, ונשאה אותו על כנפיה כמה וכמה פרסאות, והעמידתו במדבר. בהיותו על כנפי הרוח, נתבלבלה עליו דעתו, ולא ידע מה איתו, אך ברדתו וראה את המדבר הגדול אשר לפניו, נפל עליו פחד גדול. וישכב על מקומו מבלי נוע, כי היה כולו שבור ורצוץ; מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, כי נחבט על הקרקע בשעה שנפל משמים ארצה. כששבה אליו רוחו, ונפשו שקטה קצת, נשא את עניו וראה אור מאיר מרחוק; ויאמר ללכת אל מקום האור, אך לא יכול למוש ממקומו. אולם כאשר הפחד הלך וגדל בלבו, התחזק והתחיל להתנועע לאט לאט, עד אשר הגיע אל בית אחד נישא ורם, שהאור פרץ דרך חלונותיו. וישב בחוץ על יד הקיר, ולא בא אל הבית פנימה, כי אמר בליבו, אין זה כי אם בית שדים או מקום משכן גזלנים. ויתר בעיניו אחרי מקום סתר, להסתר שם מעיני הרואים, והנה שמע קול קורא בבית לאמר: "פנו מקום לדוד מלך ישראל!". כעבור רגעים מספר שמע קול רעש, ותיכף ומיד קראו: "פנו מקום לר' ישראל בעל שם טוב!". ויפן כה וכה לראות את פני הבעל שם טוב, אך טרם יראה פני איש, קראו בפנים הבית: "ברוך הבא ר' ישראל בעל שם טוב!" ויט אזנו וישמע קול איש בדברו את הדברים האלה לאמר: "מפני מה יושב אדם מישראל בחוץ? ועל שום מה הביאוהו הנה?". ענה דוד המלך ואמר: "אני הזמנתי את האיש ההוא לדין, ור' ישראל בעל שם טוב יהיה המליץ שלו". קבל עליו הבעל שם טוב ללמד סנגוריה על אדם זה.

ישבו לדין, ודוד מלך ישראל קם וטען: "כל ימי בקשתי מאת בורא כל עולמים, שאמרי פי יהיו חשובים לפניו כדברי אלהים חיים, עד אשר זכיתי לקבל הבטחה מפיו, שכל מי שעוסק בפרקי תהלים, הרי זה כאלו הוא עוסק בנגעים ואהלות". ועתה היה בעיר פלונית שואב מים אחד, יהודי פשוט ותמים, שעסק כל ימיו באמירת תהלים, ובא אדם זה והעליבו עלבון גס ברבים, על אשר הוא מרבה לומר תהלים. האיש הזה המרה את פי אל, ואני דורש מכם משפט ולא חסה למען ישמעו העם וייראו".

קם זקן בית הדין ואמר: "לפי הדין ענשו מיתה בידי שמים, אך עלינו לשמוע גם את דברי הסנגור". עמד הבעל שם טוב וטען: " מצד הדין הצדק עם ראש בית הדין, אך אם יעשו כדבריו, יצא שכר הדין בהפסדו, כי איש לא ידע כמה גדולה הוא מעלת אומרי התהלים, וכמה גדול ענשם של כל אלה המקילים ראש באנשים האומרים תהלים יום יום. על כן דעתי היא, שנודיע לאיש הזה את פסק הדין, והברירה בידו לשוב לביתו ולמות על מטתו מיתה בידי שמים, ואיש לא ידע סיבת מתתו, או שיחזור לביתו ויכין סעודה גדולה, ויזמין את כל בני עירו, כאשר עשה ביום סיום כתיבת ספר התורה, ויפייס את שואב המים לעיני כל העם, ויספר באזניהם את כל אשר קרה לו הלילה, למען ישמעו העם וייראו". הסכים בית הדין לדברי הסנגור; ומיד יצא שליח בית הדין והציע לפני העשיר את פסק הדין, ואמר לו שעליו להודיע תיכף במה הוא בוחר. בחר העשיר בברירה השניה של הפסק, לפייס את שואב המים לעיני כל העדה, ולספר את כל המעשה ברבים. כשקבל עליו את הדין, ורצה לקום ולשאול על הדרך המוליכה אל ביתו, לא יכול למוש ממקומו. הביא לו שליח בית הדין מגן עדן כד מלא מים, רחץ את בשרו במים ההם ושב לאיתנו, ואחר כך בא עמוד הענן והחזירו לביתו.

משהאיר השחר קרא הגביר את בני ביתו, וצוה להם להכין כרה גדולה השביל כל בני העיר, ואחר כך הזמין את כל העדה אל הסעודה, ובניהם את שואב המים. בשעת הסעודה קם ופייס את שואב המים לעיני כל העדה, וספר באזניהם את אשר קרה לו אמש בחצות הלילה, בעת שבתו ללמוד את שיעורו הקבוע, אחרי ככלות משתה הסיום. וישמעו הנאספים את דברי העשיר, ויפול עליהם פחד אלהים, ויאמר איש אל רעהו: "אכן גדולה היא זכותם של האנשים העוסקים בזמירות דוד מלך ישראל ואנחנו לא ידענו".

למחרת נסע הגביר למזבוז, וכאשר דרכה כף רגלו על סף בית הבעל שם טוב, וראה את פניו, נפל לארץ והתעלף. וכשהעירו אותו, והתחיל לספר באזני הרב את אשר קרה לו, ואת אשר ראה באותו הלילה, הפסיקו ואמר אליו: "שתוק! הלא ראיתך בחוץ בבואי אל בית הדין של מעלה". ומאותו היום ואילך, נסע העשיר אל הבעל שם טוב, ולא זזה ידו מתוך ידו, וכל מעשיו היו נחתכין על פיו.

החפץ חיים והחזון איש על הרב קוק

ה״חפץ חיים״ עזב את הכינוס הראשון של אגודת ישראל (בתרפ״ג) בטריקת דלת, לאחר שבישיבת הפתיחה השמיע אחד הרבנים דברי פגיעה ברב קוק, ואז זעק החפץ חיים: "פגעו במרא דארעא דישראל! מען דורף קורע זיין (תרגום מיידיש: יש לקרוע קריעה)!" הוא חזר בכעס לאכסנייתו וסירב לחזור להמשך הכינוס, וכן סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית ואמר להם: "לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום!" והוסיף: "דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה".

ה״חזון איש״ פנה אליו בפנייה ״הוד כבוד מרן שליט״א״, תואר שבו השתמש החזון איש, מלבד ביחס לרב קוק, רק לגדולים ביותר בעיניו. בהנחת אבן הפינה לישיבת ״בית יוסף״ בבני ברק עמד החזון איש במשך כל נאום הברכה של הרב קוק, כבוד שלא נתן לגדולי תורה אחרים שדיברו שם. לשואלים מדוע לא ישב, הוא ענה: "די תורה שטייט!" (מיידיש: "התורה עומדת!").

שומר על כבודה של ארץ ישראל

הרב מרדכי אליהו: יום אחד הגיע ראש ישיבה חשוב מאוד מאמריקה לבקר בארץ, וכיבדוהו לתת שיעור בישיבה. ראש הישיבה הקפיד מאוד שכאשר בא רב אורח לישיבה, רק לכבדו ושלא יקשו התלמידים עליו שום קושיה. אבל הפעם, יות שאותו רב גדול אמר שהספרדים לא יודעים ללמוד וראש הישיבה נפגע מזה מאוד, רצה רבי עזרא להראות שאכן בישיבה לומדים היטב, וקרא לבחירי הבחורים, לרב ציון לוי, לרבי בן-ציון אבא שאול ולרב, וביקש מהם שהפעם, בגלל הסיבה הנזכרת, יתאמצו להקשות קושיות חזקות.

אותו רב גדול החל בשיעור, והרב מוציא גמרא מסכת זבחים ושואל קושיה מגמרא ערוכה על דברי אותו ראש ישיבה. ראש הישיבה דחה מייד את דברי הרב והסביר אחרת את הגמרא בזבחים, והרב חוזר ומקשה מפורש ומבורר מדברי רש״י שם, היפך ממה שמלמד אותו רב גדול. אותו רב, אחרי שתיקה דומייה, אמר: טוב, מה שאני אומר זה אם לא היה כתוב ברש״י כך. והרב רואה בזווית עינו איך ראש הישיבה מחייך אליו ולוחש: מספיק, מספיק, אם ככה הוא אומר אין צורך להקשות עוד.

סלסלה ותרוממך

הרב מרדכי אליהו התייצב לביקור אצל נשיא דרום אמריקאי עריץ ואנטישמי, ונלוו אליו נכבדי הקהילה היהודית, שגריר ישראל ומתורגמן. הרב אליהו הושיט לנשיא את מתנתו - ספר 'פרקי אבות' מתורגם לספרדית. הנשיא הודה לרב, עלעל בספר, והניחו על השולחן.

הנשיא החל לעשן סיגר והניח את המאפרה על הספר. הרב הושיט את ידו, הזיז את המאפרה מהספר והניחה על השולחן.

היושבים בחדר נדהמו ממעשה הרב, והשגריר החוויר. הנשיא החזיר את המאפרה למקומה הקודם על הספר מבלי לומר דבר.

"אמור לנשיא שלא מניחים מאפרה על ספר קודש!", לחש הרב לשגריר.

"זה. . . בלתי אפשרי", גמגם השגריר, "הוא ממש לא אוהב כשמעירים לו".

"בכל זאת אמור לו! זה ספר קודש!", התעקש הרב.

כאשר הנשיא הבחין בהתלחשותם דרש מהשגריר לדעת מה אמר הרב. השגריר גמגם והנשיא דרש מהמתורגמן שיסביר לו מה נאמר. הרב הסביר למתורגמן שלא מניחים מאפרה על ספר קודש, ותוך כדי הסברו הסיר שוב את המאפרה מעל הספר.

הנשיא לא נגע במאפרה עד תום השיחה.

בסיום הפגישה קם הנשיא, תפס את הרב בידו והחל ללוותו. המשתתפים התלבטו אם הנשיא מתכוון לגרור את הרב אל הכלא או שמא בדעתו למוסרו לקלגסים הניצבים מחוץ לארמון.

לתדהמתם ראו שטיח אדום נפרש לרגליהם ומשמר כבוד מוכן לקראתם. הנשיא ליווה את הרב עד לרכבו, פתח את הדלת ונפרד ממנו בקידה, כשהוא מבקש ממנו להיפגש שוב בטרם ישוב לישראל.

פגישתם הבאה נערכה בארבע עיניים. הם הסתגרו זמן מה ויצאו מהחדר בפנים חתומות, כשהם מסרבים לגלות מה אירע בפגישתם. הם נפרדו בלבביות והרב חזר לישראל.

הרב אליהו סרב לגלות לאיש מה התרחש באותה פגישה. כעבור כמה שנים נכדי הרב, בניו של הרב שמואל אליהו, העזו לשאול:

"סבא, מה היה באותה פגישה מסתורית עם הנשיא הדרום אמריקאי? !"

הרב אליהו חייך וסיפר: "תהיתי מהי מטרת הפגישה ומדוע הנשיא רצה שתהיה חסויה. ברגע שנסגרה הדלת מאחורינו, הופתעתי לראות את הנשיא המטיל אימה יורד על ארבע, כורע ברך לפני ומנשק את ברכיי! הוא הרכין את ראשו וביקש שאברכו. לפני שברכתי שאלתי אותו במה יוכל לעזור לעם ישראל. הוא חשב מעט ואמר שיוכל למכור נפט בזול למדינת ישראל ומעתה יכבד את נתיניו היהודים. הנחתי את ידי על ראשו וברכתי אותו שיזכה להיות שליט טוב ולהועיל לעם ישראל. הנשיא התרגש ונפרדנו לשלום".

"כאשר שאל אותי השגריר", המשיך הרב, "במה זכיתי לכבוד כה גדול מהנשיא הקמצן במחוותיו, עניתי לו: 'כתוב בפסוק 'סלסלה ותרוממך', כלומר אם תכבד את התורה, יכבדו גם אותך. לא זכיתי לכבוד כאדם פרטי, אלא דאגתי לכבוד התורה, והאדם העומד מולי ידע להעריך זאת וכיבד גם הוא את התורה ואת נושאיה'".

ראש הישיבה מגיע לשפוך את הפח

ראש הישיבה מגיע לשפוך את הפח

בארה״ב היה ראש ישיבה גדול ושמו הרב מרדכי גיפטר זצ״ל.

לאחר פטירתו סיפרו עליו שפעם בא אליו אברך שלמד אצלו בישיבה ב״שאלה הלכתית״. אשתו מבקשת ממנו כל בוקר להוריד את פח הזבל לחדר הזבל שבבית המשותף שבו גרו.

שואל האברך: האם ראוי שאעשה זאת? האם אין בזה משום פגיעה ב״כבוד תורה״, שאברך שלומד בישיבה ירד לשפוך זבל?

הרב עשה עצמו מהרהר בדבר כאילו היתה כאן שאלה הלכתית מסובכת, ולבסוף השיב: אני חושב שאתה לא צריך להוריד את פח הזבל.

למחרת בבוקר נשמעו דפיקות על דלת ביתו של אותו אברך. האברך ואשתו שפתחו את הדלת נדהמו לראות את ראש הישיבה עומד בפתח דלתם. הרב פנה אליהם ואמר: אפשר לעזור לסייע לכם להוריד את פח הזבל?

הרא״ש מקבל תרנגולת בזכות החידוש

התורה כותבת בפרשת ראה "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא). הרא״ש (רבנו אשר) חי בתקופה בה היו רדיפות של הנוצרים בארצות אשכנז, והוא ברח משם לספרד. וכשהגיע לספרד איש לא הכירו, למרות ששמעו על הרא״ש, אבל לא ידעו שזה האיש, והוא היה רעב ועייף מהדרך, ובלית ברירה פנה לבית הכנסת, וסבר ששם ימצא דבר מה להחיות את נפשו.

בהגיעו לבית הכנסת הוא רואה את הרב דורש בפני בני תורה, ואומר להם מי שיש לו דבר חידוש מיוחד יקבל את התרנגולת המפוטמת שנמצאת כאן. קם הרא״ש ואמר: יש לי דבר חידוש, כתוב "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", הנה אני כאן גר (כוונתו לגר בארץ), וקוראים לי אשר, ואני יושב בשעריך — בשער הכניסה לבית הכנסת, ולכן תתננה ואכלה.

אמרו לו "אתה הרא״ש"? בא תכנס. ואמר הרא״ש: עשו לי בני ספרד כבוד כמו שעשו בני בתירא להלל, כי עשו אותו ראש עליהם. ועל כן בספרים שלו הוא לעיתים כותב "וכן נהגו חכמי ספרד".

לקום בפני התלמיד שלך

מסופר על רבי עבדאללה סומך זיע״א, שהיה רבו של בעל הבן איש חי ועם זאת היה בא כל שבת לשמוע את דרשת תלמידו. ממנו למדו האנשים וגם הם היו באים, עד שהיה בית הכנסת מלא מפה לפה וכולם שמעו במשך שעות ארוכות דרשה בהלכה, באגדה ומְשָלים.

בעת שהיה בעל הבן איש חי נכנס לבית הכנסת קודם הדרשה, היו קצת מהקהל קמים לכבודו ואחר כך היו יושבים. כשראה כך רבי עבדאללה סומך, רבו של הבן איש חי, אמר בלבו: זה לא כבוד תורה.

בשבוע שאחר כך, בא רבי עבדאללה לבית הכנסת מוקדם מכולם, ובעת שראה את תלמידו בעל הבן איש חי נכנס לבית הכנסת, הוא קם לפניו מלוא קומתו, עד שהבן איש חי הגיע למקומו. ראו הקהל שהרב הגדול קם ממקומו, וכך עשו גם הם וקמו ממקומם, עד שראוהו מתיישב.

התבייש בעל הבן איש חי וניגש אחר כך לרבו לבקש ממנו שלא יקום לכבודו.

אמר לו רבי עבדאללה: אני מצטער שאני כבר זקן, אם הייתי יכול – הייתי מרכיב אותך על כתפי. . .

אב - בזכות כבוד התורה

בִּזְכוּת כְּבוֹד הַתּוֹרָה!

איך הגיב הרב לנשיא הרודן של אחת ממדינות דרום אמריקה כשהנשיא הניח מאפרת סיגריות על ספר קדוש? מה התרחש שכמעט גרם לתקרית דיפלומטית בין מדינת ישראל למארחים? ואיך לבסוף הנשיא העריץ ביקש את ברכת הרב? וראו כי שם ה׳ נקרא עליך.

בְּאֶחָד מִמַּסְּעוֹתָיו בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם, כָּרַב הָרָאשִׁי לְיִשְׂרָאֵל, בִּקֵּר הָרַב בְּבִירָתָהּ שֶׁל אַחַת מִמְּדִינוֹת דְּרוֹם אָמֶרִיקָה. נְשִׂיאָהּ שֶׁל מְדִינָה זוֹ הָיָה יָדוּעַ בַּעֲרִיצוּתוֹ הָרַבָּה בִּכְלָל, וּבְיַחֲסוֹ הָעוֹיֵן לַיְּהוּדִים בִּפְרָט.

הָרַב הִגִּיעַ לְבִקּוּר, כְּשֶׁהוּא מְלֻוֶּה בַּשַּׁגְרִיר הַיִּשְׂרְאֵלִי, בִּמְתֻרְגְּמָן, וּבְנִכְבְּדֵי הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית.

הַבִּקּוּר הֵחֵל, וְהָרַב הִגִּישׁ לַנָּשִׂיא אֶת מַתְּנָתוֹ, סֵפֶר פִּרְקֵי אָבוֹת מְתֻרְגָּם לִסְפָרַדִּית. הַנָּשִׂיא עִלְעֵל בַּסֵּפֶר, וְהִנִּיחוֹ בְּנִימוּס עַל הַשֻּׁלְחָן. וְהִנֵּה, שָׁלַף הַנָּשִׂיא סִיגָר, הֵחֵל לְעַשֵּׁן, וְאֶת הַמַּאֲפֵרָה הִנִּיחַ עַל הַסֵּפֶר.

הָרַב לֹא הִתְמַהְמַהּ. הוּא שָׁלַח אֶת יָדוֹ וְסִלֵּק אֶת הַמַּאֲפֵרָה מֵעַל הַסֵּפֶר.

פִּיּוֹתֵיהֶם שֶׁל הַנּוֹכְחִים נִפְעֲרוּ בְּתַדְהֵמָה. הֵם הָיוּ בְּטוּחִים, כִּי הַנָּשִׂיא, שֶׁכְּבוֹדוֹ נִפְגַּע, יִשְׁתּוֹלֵל מִזַּעַם.

הַנָּשִׂיא לֹא אָמַר דָּבָר. בְּפָנִים חֲתוּמוֹת נָטַל אֶת הַמַּאֲפֵרָה וְהִנִּיחָהּ עַל הַסֵּפֶר בַּחֲזָרָה.

"אֱמֹר לַנָּשִׂיא שֶׁיָּזִיז אֶת הַמַּאֲפֵרָה!" לָחַשׁ הָרַב לַשַּׁגְרִיר שֶׁלְּצִדּוֹ. "לֹא מַנִּיחִים מַאֲפֵרָה עַל סֵפֶר קָדוֹשׁ".

הַשַּׁגְרִיר הֶחֱוִיר וְגִמְגֵּם. הוּא לֹא הָיָה מְסֻגָּל לַחֲשֹׁב עַל כָּךְ, אֲפִלּוּ. אֲבָל הָרַב הִתְעַקֵּשׁ, וְהַנָּשִׂיא דָּרַשׁ לָדַעַת מָה הָרַב רוֹצֶה.

הַשַּׁגְרִיר הִתְגַּמְגֵּם, וְהַנָּשִׂיא פָּנָה לַמְּתֻרְגְּמָן וּבִקֵּשׁ לָדַעַת מָה רוֹצֶה הָרַב הַיְּהוּדִי. בְּלֵית בְּרֵרָה מָסַר הַמְּתֻרְגְּמָן לַנָּשִׂיא אֶת דִּבְרֵי הָרַב, כַּאֲשֶׁר תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ מוֹרִיד הָרַב אֶת הַמַּאֲפֵרָה מֵעַל הַסֵּפֶר.

נִרְאֶה הָיָה כִּי הַנָּשִׂיא מְקַבֵּל אֶת הַהֶסְבֵּר. הַמַּאֲפֵרָה נוֹתְרָה עַל מְקוֹמָהּ.

וְהִנֵּה, הִסְתַּיֵּם הַבִּקּוּר, וְהַנָּשִׂיא קָם וְאָחַז בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל הָרַב, וְהֵחֵל מְלַוֵּהוּ הַחוּצָה. מְלַוָּיו שֶׁל הָרַב נִרְעֲדוּ. הֵם הָיוּ בְּטוּחִים, כִּי הַנָּשִׂיא מְבַקֵּשׁ לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרַב בְּאֹפֶן אִישִׁי.

אַךְ בַּחוּץ צִפְּתָה לָהֶם הַפְתָּעָה. שָׁטִיחַ אָדֹם נִפְרַשׂ לְרַגְלָיו שֶׁל הָרַב, וּתְרוּעַת חֲצוֹצְרוֹת נִשְׁמְעָה. הִתְבָּרֵר, כִּי הַנָּשִׂיא פָּקַד בַּחֲשַׁאי לְאַרְגֵּן אֶת מִשְׁמַר הַכָּבוֹד הַמְּיֻחָד, תּוֹךְ כְּדֵי הַפְּגִישָׁה, לִכְבוֹדוֹ שֶׁל הָרַב הַגֵּאֶה.

הַנָּשִׂיא לִוָּה אֶת הָרַב עַד לְרִכְבּוֹ, וְשָׁם קָד לְפָנָיו בְּהַכְנָעָה, לֹא לִפְנֵי שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לָבוֹא אֵלָיו שׁוּב לִפְגִישָׁה, טֶרֶם שׁוּבוֹ אַרְצָה.

הַפְּגִישָׁה הַשְּׁנִיָּה הִתְרַחֲשָׁה כַּעֲבוֹר כַּמָּה יָמִים, וְנָכְחוּ בָּהּ הָרַב וְהַנָּשִׂיא בִּלְבַד. לְיָמִים סִפֵּר הָרַב, כִּי בְּאוֹתָהּ פְּגִישָׁה, כָּרַע הַנָּשִׂיא עַל בִּרְכָּיו, בִּקֵּשׁ אֶת בִּרְכָתוֹ, וְהִבְטִיחַ לְהָקֵל עַל חַיֵּי הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹ.

"בְּמָה זָכָה הָרַב לַכָּבוֹד הָאַדִּיר מֵאֵת הַנָּשִׂיא הֶעָרִיץ?" נִשְׁאַל הָרַב, וְהֵשִׁיב: "בִּזְכוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה! אֲנִי דָּאַגְתִּי לִכְבוֹדָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה, וּמִן הַשָּׁמַיִם הִרְבּוּ בִּכְבוֹדִי."

הכסא של נפוליון למכירה וההיסטוריה של עמ״י

תכונה רבה הורגשה בכניסה למוזיאון הממלכתי של צרפת, כשפמליה רבת משתתפים נכנסה בשערי המוזיאון. הייתה זו פמליית הרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו זצ״ל שהיה במהלכו של ביקור רשמי בצרפת.

אנשי המוזיאון קיבלו את הפמליה בכבוד רב. היה זה המסלול המקובל שבו היו עוברים אורחיה הרשמיים של צרפת, שכלל ביקור במוזיאון שבו הוצגו אוצרות התרבות של האומה הצרפתית.

הסיור החל והמארחים הראו לרב כסא מלכותי שעליו ישב נפוליאון בכבודו ובעצמו. "מתי חי נפוליאון?" התעניין הרב. אנשי המוזיאון נבוכו קצת מהשאלה, אך הסבירו לרב מתי החל שלטונו של נפוליאון ומתי מת. "האם הכסא של נפוליאון ניתן למכירה?" שאל הרב. שתיקה מביכה השתררה באולם ואנשי שגרירות ישראל שליוו את הרב חיפשו מקום לנעוץ בו את מבטיהם מבושה.

"לא," השיבו המארחים, "זהו חפץ חשוב עד מאוד עבורנו, חפץ היסטורי, ואיננו מוכרים חפצים היסטוריים". הביקור נמשך ומנהל המוזיאון הכניס את הרב לחדרו המשוחזר של המלך לואי הארבעה-עשר. "מיהו לואי ה-14?" המשיך הרב לשאול, "לפני כמה זמן הוא חי?" הרבנית שהבחינה במבוכה ההולכת ומתגברת רמזה על כך לרב, אך הרב המשיך בשאלותיו: "מה לואי ה-14 תרם לעולם? האם הוא היה מלך מוסרי?"

"לא בדיוק," גמגמו אנשי המוזיאון, והשיבו ביושר: "השלטון המלכותי לא היה כל כך מוסרי, אבל זו ההיסטוריה שלנו ואנו מכבדים אותה".

הביקור במוזיאון הסתיים ואנשי השגרירות נשמו לרווחה. הפמליה המשיכה לקבלת הפנים המלכותית שהתקיימה בהשתתפות נשיא צרפת. בתחילת הטקס בירך הנשיא את הרב, והרב היה צריך לברך בחזרה כשאחד מאנשי השגרירות מתרגם את דבריו.

הרב החל לספר על ביקורו במוזיאון, וכיצד מנהלי המוזיאון נכנסו למבוכה מכך שהרב הראשי לישראל אינו יודע מתי חיו נפוליאון ולואי ה-14, שהרי מדובר באנשים מפורסמים ומוכרים בהיסטוריה. "מצפים ממני שאדע לכבד את ההיסטוריה של צרפת למרות שאני חי בישראל, אבל תגידו לי אתם, האם אנחנו לא צריכים לכבד את ההיסטוריה שלנו? האם אתם לא צריכים לכבד אותה? מדוע אנחנו צריכים לכבד את המלכים שלכם שחיו לפני מאתיים ושלוש-מאות שנה, ולא צריכים לכבד את המלכים שלנו שחיו לפני 2000 ו-3000 שנה וציוו אותנו לא למסור את ארץ ישראל לידי זרים?"

המתרגם שהיה מאנשי השגרירות חשש לתרגם את דברי הרב כלשונם מחשש לתקרית דיפלומטית. באותה תקופה צרפת לחצה על ממשלת ישראל לוותר על חלקים מירושלים ומארץ ישראל, והוא תרגם את דברי הרב בצורה מרוככת ופשרנית. הרבנית ששלטה בצרפתית שמה לב לכך, וסימנה לרב שהמתרגם לא דייק בדבריו. "אני רואה שהמתרגם לא מבין את הסגנון של הרבנים," עצר הרב באמצע הנאום, "ולכן אבקש שרבה הראשי של צרפת יתרגם את דבריי".

לאנשי השגרירות לא נותרה ברירה, ורבה של צרפת תרגם את דבריו של הרב אליהו זצ״ל מילה במילה כרוחם וכלשונם. בסיום הנאום עמד הקהל על רגליו בהתרגשות ומחא כפיים בהתלהבות. נשיא צרפת קם ממקומו ולחץ את ידי הרב בחוזקה. "דברים כאלו לא שמעתי מעודי," אמר הנשיא ונשאר לשוחח עם הרב עוד זמן ארוך.

בתום הטקס פנה הנשיא ואמר לקהל המוזמנים: "אני יודע שזה לא לפי התוכנית, אבל יש לנו מדליית זהב יוקרתית שאנחנו מעניקים לנשיאי מדינות, אך דבריו המאלפים של הרב אליהו הינם חוויה של פעם בחיים, ואנו מעניקים אותה לרב כאות כבוד על דבריו המיוחדים".

למרות שלאנשי השגרירות היה ברור שדברי הרב יגרמו לתקרית דיפלומטית, דווקא דבריו גרמו לצרפתים להעניק לו את המדלייה הנשיאותית.

הגרש״ז אוירבך צניעות כבוד האדם וכבוד התורה

מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ״ל שמרבית ימיו הוא נסע באוטובוס בדרכו לישיבה בה הוא לימד. פעם אחת הוא עלה לאוטובוס וישב באחד המקומות. בתחנה הבאה עלתה אישה בלבוש לא צנוע והתיישבה ליד הרב. הרב צילצל בפעמון וירד בתחנה הסמוכה, ושם המתין לאוטובוס נוסף שיסיע אותו למחוז חפצו. תלמיד של הרב שראה את כל המעשה שאל את הרב מדוע הוא נהג כפי שנהג.

השיב לו הרב: היו לי מספר אפשרויות: א. להמשיך לשבת במקומי ולהתעלם מהאישה. ב. לקום לשבת בסוף האוטובוס ולישב שם או להמשיך את הנסיעה בעמידה.

לנהוג כמו האפשרות הראשונה זה בלתי אפשרי, אם הייתי נשאר לשבת במקום בו אישה לא צנועה יושבת לידיי, יש בזה חילול השם מצד מי שרואה אותי יושב לידה. גם האפשרות השניה איננה טובה: אם הייתי קם ועובר לסוף או עומד, אז האישה היתה תופסת שהכל נעשה בגללה, והיא אולי היתה נפגעת ממני. וכי מפני שהיא לא נוהגת בצניעות מותרת לפגוע בה – בבת ישראל. אז בחרתי באפשרות השלישית וירדתי מהאוטובוס.

ראש הישיבה מגיע לשפוך את הפח

בארה''ב היה ראש ישיבה גדול ושמו הרב מרדכי גיפטר זצ''ל.

לאחר פטירתו סיפרו עליו שפעם בא אליו אברך שלמד אצלו בישיבה ב"שאלה הלכתית", אשתו מבקשת ממנו כל בוקר להוריד את פח הזבל לחדר הזבל שבבית המשותף שבו גרו.

שואל האברך: האם ראוי שאעשה זאת? האם אין בזה משום פגיעה ב"כבוד תורה", שאברך שלומד בישיבה ירד לשפוך זבל?

הרב עשה עצמו מהרהר בדבר כאילו היתה כאן שאלה הלכתית מסובכת ולבסוף השיב: אני חושב שאתה לא צריך להוריד את פח הזבל.

למחרת בבוקר נשמעו דפיקות על דלת ביתו של אותו אברך. האברך ואשתו שפתחו את הדלת נדהמו לראות את ראש הישיבה עומד בפתח דלת ביתם. הרב פנה אליהם ואמר: אפשר לעזור לסייע לכם להוריד את פח הזבל?