אחרי הפוסט על קסדות במלחמת העולם הראשונה, הבטחתי שאפרסם פוסט על המקרה המפורסם ביותר של הטיית השורדים.
בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התמודדו ראשי חיל האוויר של בעלות הברית עם דילמה קריטית: מפציצים רבים מדי הופלו בשמי אירופה, והיה צורך דחוף למגן אותם. המהנדסים בחנו את המטוסים שהצליחו לחזור מהקרב ומיפו בדקדקנות את פגיעות הקליעים בהם. הממצאים היו חד-משמעיים: רוב הנזק התרכז בכנפיים, בזנב ובגוף המטוס, בעוד שאזור המנוע ותא הטייס נותרו כמעט נקיים מפגיעות. המסקנה המיידית של הפיקוד הצבאי הייתה ברורה: יש לחזק ולמגן את המקומות שספגו את מרב האש.
למזלם של הטייסים, לקבוצת המחקר הסטטיסטי של הצבא הצטרף מתמטיקאי יהודי מבריק בשם אברהם ואלד, שנמלט כמה שנים קודם לכן מהנאצים. ואלד הביט בנתונים והגיע למסקנה הפוכה לחלוטין, שהצילה אינספור חיים. הוא הבין שהצבא מסתכל רק על חצי מהתמונה — על המטוסים ששרדו וחזרו לבסיס. ואלד טען כי אם מטוס חזר עם חורים בכנפיים, המשמעות היא שהכנפיים יכולות לספוג פגיעות והמטוס עדיין ימשיך לטוס. לעומת זאת, הסיבה שאין חורים במנוע או בתא הטייס אצל המטוסים שחזרו היא שמטוסים שנפגעו באזורים אלו פשוט התרסקו בים או בשטח האויב ולעולם לא הגיעו לסטטיסטיקה.
התובנה של ואלד הפכה לדוגמה הקלאסית ביותר בהיסטוריה למה שמכונה כיום "הטיית השורדים" (Survivorship Bias). זוהי כשל לוגי שבו אנו נוטים להתמקד באנשים, חפצים או מקרים שעברו בהצלחה סוג של תהליך ברירה, תוך התעלמות מוחלטת מאלו שלא שרדו — פשוט כי הם אינם גלויים לעינינו. במקרה של המפציצים, הצבא כמעט ביצע טעות קטלנית ומיגן את האזורים החזקים ביותר של המטוס, במקום לחזק את נקודות התורפה האמיתיות שלו. הודות לעצתו של ואלד, השריון התווסף דווקא למקומות שנותרו "נקיים" בסטטיסטיקה, ושיעור ההישרדות של הצוותים זינק.
כדי להבין את גודל ההישג של אברהם ואלד, חשוב להכיר את הרקע של האיש עצמו, שהיה רחוק מאוד מהעולם הצבאי. ואלד נולד ברומניה למשפחה יהודית דתית, ובשל סירובו ללמוד בשבת, לא למד במערכת החינוך הממלכתית אלא חונך על ידי משפחתו. למרות נקודת הזינוק הזו, כישרונו המתמטי הפנומנלי הוביל אותו לאוניברסיטת וינה, שם השלים דוקטורט מבריק. אולם, הגזענות הממסדית באוסטריה של שנות ה-30 מנעה ממנו לקבל משרה אקדמית, וכשהנאצים סיפחו את המדינה ב-1938, הוא נאלץ להימלט כל עוד נפשו בו עם משפחתו. כשהגיע לארצות הברית כפליט, הוא גויס לקבוצת המחקר הסטטיסטי (SRG) של אוניברסיטת קולומביה, גוף סודי ביותר שנועד לרתום את המוחות המדעיים הגדולים לטובת המאמץ המלחמתי.
בשל מגבלות בירוקרטיות של סיווג ביטחוני באותן שנים, נאסר על ואלד רשמית לעיין ישירות בדוחות הצבאיים הסודיים ביותר. עמיתיו לקבוצת המחקר נאלצו לעיתים קרובות להקריא לו את הנתונים בצורה מופשטת או להציג לו את הבעיות המתמטיות מבלי לחשוף את ההקשר המבצעי המלא. למרות המגבלות הללו, ואלד פיתח מערכת מורכבת של משוואות אלגבריות שחישבו את ההסתברות של מטוס לשרוד פגיעה בכל אזור נתון. הוא הוכיח מתמטית כי המנוע הוא האיבר הפגיע ביותר: בעוד שמטוס יכול היה לשרוד בממוצע פגיעות מרובות בכנפיים, פגיעה בודדת במנוע הורידה אותו מהשמיים באופן מיידי.
הניתוח הדקדקני של ואלד לא עסק רק במיגון, אלא שינה את כל תפיסת ניהול הסיכונים של חיל האוויר האמריקאי. הוא הראה לצבא שהמידע החיוני ביותר עבורם אינו נמצא בבסיסים באנגליה אצל המטוסים הנוחתים, אלא מפוזר על קרקעית תעלת למאנש ובשדות של צרפת וגרמניה. הדו״חות שכתב ואלד במהלך המלחמה היו כה מתקדמים ויסודיים, עד שהצבא האמריקאי המשיך להחזיק אותם תחת סיווג ביטחוני גבוה במשך עשרות שנים לאחר מכן, והם שימשו כחומר לימוד חובה עבור מהנדסי תעופה גם במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם.
המחקרים והשיטות הסטטיסטיות שפיתח אברהם ואלד במהלך מלחמת העולם השנייה לא רק שינו את פני התעופה הצבאית, אלא הפכו לאבני יסוד במגוון רחב של דיסציפלינות מדעיות, תעשייתיות וטכנולוגיות שמשפיעות על חיינו עד היום.
בסופו של דבר, פיתוח מודעות להטיית השורדים הוא כלי קריטי לקבלת החלטות נכונות בכל תחומי החיים. כדי לא ליפול במלכודת, עלינו לאמץ את דרך החשיבה של אברהם ואלד ולהפוך את השאלה: בכל פעם שאנו מנתחים סיפור הצלחה או תופעה מסוימת, אסור לנו להסתפק בנתונים הגלויים והקלים להשגה. עלינו לשאול באופן אקטיבי — "איפה נמצאים המטוסים שהתרסקו?". רק כאשר נתחיל לחפש את המידע החסר, את האנשים שנכשלו, את המוצרים שהתקלקלו ואת הקולות שהושתקו, נוכל לראות את התמונה המלאה ולנווט את דרכנו בבטחה, בעסקים, ביחסים ובחיים עצמם.