יום שני, 28 במרץ 2022

הבריון שלא שכח את הרב קרליבך

מספר חסיד בובוב מבורו פארק שבשעת לילה מאוחרת טעה ביציאה מהכביש המהיר ומצא את עצמו בהרלם (רובע מגורי בצפון מנהטן בארה''ב היה ידוע כאזור פשע).

הוא לא היה מודאג במיוחד כי חשב שיחזור לכביש המהיר. אך כתוצאה מתקלה טכנית המכונית נעצרה והוא מצא את עצמו ברחוב חשוך ומזוהם באשפה.

הוא יצא מהמכונית כדי לפתוח את מכסה המנוע ולבדוק מה קרה, ופתאום ראה שלוש דמויות מאיימות רצות לעברו מן החשיכה. הרחוב היה שומם ולא היה למי לקרוא לעזרה. הוא היה בטוח שסופו קרב והתחיל לקרוא 'שמע ישראל'.

כאשר שלושת הבריונים הקיפו אותו הגיע פתאום אדם גדל גוף ומרושע למראה וצעק אליהם ''הי אחים, חכו רגע לפני שאתם מתקיפים את היהודי הזה אני רוצה לשאול אותו שאלה''.

הוא ניגש לחסיד בחן אותו מכף רגל ועד ראש, שלף פיסת נייר מרובעת מכיסו והראה אותה לחסיד ושאל אותו: "אתה מכיר את האיש הזה?"

החסיד רעד מפחד הסתכל בנייר וראה כרטיס ביקור עליו היה כתוב הרב שלמה קרליבך.

''כן'' אמר החסיד ''בטח שאני מכיר את ר' שלמה. הוא אדיר. הקדוש מכולם''.

הבריון הביט בחסיד ארוכות ואמר לו ''אתה יכול להירגע''.

הוא פנה אל שלושת הבריונים האחרים וצרח עליהם שיסתלקו. ''הוא אח שלי'' אמר להם.

''תעזבו אותו. עכשיו אני שומר עליו''.

כאשר השלושה התרחקו באכזבה הבריון הרביעי עזר לחסיד לתקן את האוטו וסיפר לו את הסיפור הבא: ''אני עוזר לך מפני ששלמה תמיד עזר לי. לפני שנים הייתי בין חסרי הבית שגרים בקרטונים בפארק ריברסייד שליד בית הכנסת של שלמה. חייתי מהנדבות שקיבצתי. הנדבות הגדולות ביותר היו תמיד של שלמה קרליבך. בכל פעם שפגשתי אותו הוא נתן לי לא פחות מ 10$ מכספו. הוא תמיד קיבלת את פניי בברכה 'הי אחי הקדוש מה קורה'? וניסה לעזור לי להשתנות. מעולם לא שכחתי אותו, וכרטיס הביקור שלו תמיד איתי. הצלתי את החיים שלך הערב בגלל האהבה של שלמה קרליבך''.

(מתוך הספר הרבי מקרן הרחוב עמ' 176 – 177 ).

עד כלות הנשמה

כשהגיע יום-הכיפורים בשטוטהוף, הוצאו כל היהודים אל כיכר נרחבה של חולות ורוח. עמדו היהודים שורות-שורות מדמדומי השחר עד שעה מאוחרת אחרי-הצהרים; ולבסוף הביאו להם מרק של בשר-גזר-ותפוחי אדמה, כה החם וכה מעלה-ריח, שאנשי המחנה לא ראו כמותו זה שנים; לכל אחד ואחד מלוא-הכף לתוך ספל-הפח, כאוות נפשו.

הריח הנפלא של בשר-גזר-ותפוחי אדמה כה גירה את אנשי המחנה היגעים, הקפואים והרעבים זה שנים, וכה כבש אותם, עד שקשה היה לעמוד בניסיון; עודדו האנשים זה את זה; לכבוש את היצר; לא להיפתות לנוגש המסית; להראות לעין כל, כי גם ברעב-המחנה לא מכרו את יום קדושתם; 

היו אחדים בין הנחשלים ותשושי-הכוחות, שלא עמד בם רצונם, ונכבשו לריח המשכר שלא ידעו דוגמתו, כבשו עיניהם בקרקע ואכלו; וכל יתר האסירים וביניהם גם אנשים שלא היו צמים עד כה ביום-הכיפורים, לא נכנעו, צמו ועמדו על רגליהם עד צאת-הכוכבים; והריח המסית נודף, מיתמר ועולה.

לפנות ערב, בשעת נעילה, נתכוצו זה לזה אנשי המחנה כחומת-מגן וערכו תפילת נעילה, וזה לזה שינה ושילש: "לשנה הזאת בירושלים" - עד כלות הנשמה. 

ד"ר מ. דבורז'צקי 

ספר תורה זעיר מברגן בלזן

שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה.

ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם". 

הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה. 

הקפה ראשונה. 

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה. 

ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.

מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"

הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".

ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.

שמחה של תורה, בבית-כנסת.

 

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:

אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"

כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].

אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.

אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים.

הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.

את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

 

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.

היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה. 

במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני - נעלם.

עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה - חסרה.

בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.

כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

 

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' - הייתה שלי. 

אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...

הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר שלח אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.

לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.

ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך".

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.

זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.


מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.

יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"

יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?" 

וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר: 

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה..."

"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה..." חייך הרב.

 

"הקפה ז'", הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.

נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ. 

והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים. 

כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.


*מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ

מאת שרית אמיחי 

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ''ל

על מה כאב לרבנו? 

מעשה בתשל"ב שרבנו לא יכול להירדם בלילה. הסתובב בביתו כארי בסוגר וצעק: קרה דבר נורא בישראל! מתוך אנחות וגניחות. בבוקר נמצא שר אחד בישראל מת אחרי ששלח יד בנפשו עקב חשדות שהתעוררו לגביו. 


אחרי שרבנו נותח בבית החולים, מצבו היה טוב, והוא שכב רגוע. אך פתאום החל להיאנח בצורה נוראה. כאשר שאלוהו מה כואב לו, השיב: כואב לי עם ישראל. לאחר זמן נודע שספורטאים מישראל נרצחו בידי טרוריסטים במינכן בדיוק באותה שעה. אמנם יותר מאוחר אמר רבנו בכאב: מה היה להם לחפש על האדמה הארורה הטמאה הזאת?


ביום שישי, בתחילת חודש אדר תשמ"ב, שבועיים לפני שעלה למרומים, עלה החום של רבנו בלי סיבה מובנת, וכן תקפוהו כאבים עזים והרופאים לא הבינו למה. ואז נודע לרבנו ששר הביטחון הקים מחסומים כדי שלא יוכלו להגיע יותר לחבל ימית. על אף כל חולשתו, רבנו הביע רצונו לנתק את האינפוזיות אליהם היה מחובר, כדי ללכת לחבל ימית. הוא זעק: "וכי הוא בעל הבית על ארץ ישראל?", ואמר בתקיפות שיש למסור את הנפש על ארבע אמות של ארץ ישראל (הרב יוסי בדיחי). 


מצוקות וחיבור לכלל 

מעשה באדם שאחיו התאבד והוא בעצמו היה מאוד מדוכדך ובני משפחתו חששו שגם הוא ינהג כאחיו. תלמיד של רבנו שוחח אִתו כמה פעמים באריכות כדי לרומם אותו מעל בעיותיו, אך יום אחד הגיע אותו אדם בחצות במצב קשה מאוד והציע לו שיקחנו לרבנו. בשתים עשרה וחצי התדפקו על דלתו של רבנו והוא קיבלם בסבר פנים יפות. אמנם גם התלמיד רצה להיות נוכח, אבל רבנו רמז לו שעליו לדבר עם אותו אדם ביחידות. בשלוש בלילה סיימו את השיחה והאדם הגיע אל תלמידו של רבנו, משוחרר כולו, ממש אדם חדש עם אישיות חדשה. התלמיד שאל: במה עסקתם? הוא השיב: דיברנו על אברהם אבינו, על אבותינו, על כלל ישראל. – וזה מה שהוציא אותך מן המצוקות? – כן. אכן רבנו ראה לנכון שמה שקודם לכול, הוא בניית זהותו האישית של האדם כאיש ששייך לכלל ישראל. כל הקשיים וכל הסיבוכים, כל אי הבנה וכל פגם באמונה, מתחילים מניתוקו של אדם מכלל ישראל. ומתוך חיבור לכלל, כל החשיבה משתנה. יותר מאוחר התלמיד פגש את אותו אדם והוא אמר לו: אני האיש שניצל על ידי שיחה על אברהם אבינו (הרב צפניה דרורי). 


כלל ישראל 

פעם התעורר רבנו ואמר: "אני כולי כלל ישראל. מה שמטריד אותי בהרחבה, זה כלל ישראל" (הרב יחזקאל גרינוולד). 


סגולת ישראל 

רבנו היה חוזר ומדגיש את דברי חז"ל ש"בנים אתם לד' אלוהיכם" בכל המצבים - גם הרחוקים (קידושין לו) - ושיש לגלות את עצמיותנו האמִתית ולקרבנו לעצמיותנו (הרב חיים דרוקמן). 


לרב אין פרטיות 

מעשה והדלת בין חדר השיעורים בבית רבנו לחדרו הפרטי הייתה פתוחה. העיר תלמיד אחד שאולי כדאי לסגור אותה משום פרטיותו של הרב. השיב: רב צריך לדעת שאינו אדם פרטי (הרב בנימין אייזנר). 


סבלנות 

רבנו היה מבאר שהמובן של אמונה הוא סבלנות, הן בעניינים כלל-ישראליים והן בעניינים חינוכיים אישיים (הרב ציון טוויל). 


התעניינות 

נער שלח מכתב אל רבנו ושאל אותו בדבר חבר בישיבה התיכונית שלו חוזר בתשובה. רבנו השיב לו: "על דבר תסבוכת-דברים של הבחור החוזר בתשובה שהזכרת, אם היה מזדמן לידי, אולי יתבררו ויתלבנו ויתוקנו הדברים בע"ה" (אגרת ח' באייר תשל"ז). באלול תשל"ח, יותר משנה לאחר מכן, כאשר בא ללמוד בישיבה, הוא נכנס אצל רבנו לדבר ביחידות. רבנו שאל לשמו. כאשר אמר לו, הזכיר רבנו: "היו חילופי מכתבים בינינו. מה שלום הבחור ההוא"? (הרב אחיה אמיתי). 


מאיפה אתה 

בחור מחוץ לארץ הגיע לביקור בישיבה. שלושה ימים לא העז לגשת אל רבנו, רק בירך "שחלק מחכמתו ליראיו". בסוף, כאשר ניגש, הסתכל עליו רבנו באהבה, ושאלו מאיפה בא. השיב: מפריז. והוסיף: אני תלמיד של הרב יהודה ליאון אשכנזי. הגיב רבנו: הרב אשכנזי? כבודו מלא עולם. ושאלו: טיילת בירושלים? – כן, בספריות. – בספריות? בוא אל ביתי היום בשלוש. 

רבנו כתב לו פעם לחו"ל ושאלו לשלום בנו – ואפילו זכר שמו (רפאל כ). 


דאגה לזולת 

אחרי התפילה בישיבה בבנין החדש, נכנס רבנו לחדרו הקטן והזמין אורח להתלוות עמו. המקום היה צר ולא היה מקום לשניהם לשים רגליהם תחת השולחן המשרדי, רבנו התעקש שהאורח ישב בצורה נוחה והוא עם הרגלים בחוץ (רפאל כ). 


דאגה אישית 

מעשה בתלמיד, שאחרי מבצע קדש, התלבט אם להתגייס לצבא או לא. בימים ההם, הישיבה הייתה קטנה, רבנו הכיר את כולם. הוא חש בקושי של התלמיד וניגש אליו ("איש ימינך" עמ' 69). 


בליל תשעה באב שחל במוצאי שבת, התלווה תלמיד לרבנו מן הישיבה שבבנין הישן אל ביתו ופנה ללכת לבנין הישיבה החדש. משום מה, התלמיד התעכב בגאולה וישב לו בתחנת האוטובוס. פתאום הוא רואה שרבנו בא לעברו: עתה מוצאי שבת, ודאי אין לך כסף לנסוע באוטובוס, הבאתי לך כסף לנסיעה. יש לציין שרבנו סבל ברגליו שנים רבות, בכאבים איומים שלא יתוארו, לפעמים היה צועק למלאכי החבלה שיסורו ממנו. בכל זאת הוא הלך כל הדרך הזאת כדי להביא כסף לתלמיד. 


דאגה לכל תלמיד 

תלמיד נסע עם רבנו במונית מביתו לסליחות בישיבה. עבר תלמיד במדרכה, והתלמיד חשב לא לעצור לקחתו כדי לא לבזבז זמנו של רבנו. אך גם רבנו ראה אותו, ומאוד הקפיד על כך (הרב אליהו זוהר). 


רגישות 

בהתחלה, רבנו היה בעצמו מחלק לתלמידים את המכתבים שהגיעו עבורם. ואיך ידעו שעליהם לגשת לרב? רבנו היה מוסר פתקה עם שמות אותם התלמידים וטרח לסדרם לפי סדר א"ב. ולמה לפי א"ב? שמא תלמיד ייפגע על מקומו ברשימה. אבל את המכתבים לא היה מסדר לפי א"ב, אלא עובר על כולם, ומסדר לעצמו את הרשימה בראש, בעזרת זיכרונו המופלא (הרב שמואל יניב). 


לשמוע אותך 

בחנוכה ביקש רבנו מתלמיד לדבר. התלמיד התבייש, אך רבנו התעקש: "הייתי רוצה, פעם אחת, לשמוע אותך". התלמיד דיבר ובסוף ביקש סליחה מרבנו. "אדרבה," אמר רבנו, "תודה לך" (רפאל כ). 


תלמידים טובים 

אדם כתב לרבנו מחו"ל ואיחל לו שיהיו לו תלמידים טובים. בענוותנותו קרא רבנו מכתב זה בישיבה (רפאל כ). 


התחשבות בבני לוויה 

מעשה שהגיעו לשיעור של רבנו רק שני אברכים. הוא לא הסכים לתת את השיעור, מתוך התחשבות באלה שלא הגיעו ויפסידו, ואמר שיש להתחשב בבני לוויה. סיפר בנדון על רבי פינחס בן יאיר (חולין ז א) והשווה אותו לרבי אריה לוין (הרב יחיאל כונן). 


שהחיינו 

כאשר רבנו לא היה רואה אדם אהוב שלושים יום היה מברך שהחיינו בשם ומלכות. למשל, כאשר תלמיד חזר מן הצבא, רבנו היה בוכה ומברך (הרב מרדכי שדה). 

אני עסוק 


חיבה 

תלמיד אחד, שהיה בא לעתים נדירות, רבנו היה מושיבו לימינו וליטף את ידו תוך כדי השיחה. לשני שגם היה בא לעתים נדירות, היה נותן מכות אגרוף קטנות מתוך אהבה (רפאל כ). 


אוהב את הבריות 

הרבנית חוה לאה, אשתו של רבנו, פגשה זוג של עולים חדשים שהיו להם רק בגדיהם אשר עליהם בוהים ברחוב. הציעה להזמינם הביתה. שאלה את רבנו אם מסכים. – בוודאי, אמר רבנו. חילקו את דירת שני החדרים הקטנה ביניהם למשך שנתיים וחצי. אותו זוג היה חילוני, ובמשך הזמן רבנו לא ניסה אף פעם אחת לשכנע אותם לתורה ויהדות רק התנהג בידידות (הרב ציון טוויל). 


לא להפריע 

אחרי שרבנו הלך לבקר בקברו של אחיינו, ר' אברהם יצחק רענן, לא היו מים בברזים שם. תלמידים שאלו: "אולי ניכנס לבית הסמוך ונבקש רשות לנטול ידיים"? אמר רבנו: "אם אין לולב, אין נוטלים לולב". כלומר לא להפריע לאנשים (רפאל כ). 


סליחה שהטרחתי 

תלמיד אחד עמד בפתח חדרו של רבנו וחיכה לשיעור. כאשר רבנו נכנס, הוא הצטופף הצידה. אמר לו רבנו: סליחה שהטרחתי (ר' יואל אטון ז"ל). 


כאיש גבורתו 

מעשה במנהיג צבור חשוב מתלמידי רבנו שבא לדווח לו בהתרגשות על דבריו ומעשיו החריגים. רבנו הגיב בשלוה: כאיש גבורתו. 


מדריכים 

הגיעו מדריכים ומדריכות של בני עקיבא לרבנו ובקשו שיעור. אמר להם רבנו: להיות מדריך – זו אחריות, והושיב אותם בנים קדימה ובנות מאחורה, ובסיום השיעור ליווה אותם לדלת בחיבה גדולה (הרב אליהו מאלי). 


חלומות רעים 

לאדם שכתב לרבנו בהתלוננו על החלומות שפוקדים אותו, השיב רבנו דברי ברכה וחיזוק: 

"בתשובה ליקרת מכתבו הנני מביע ומודיע לו את שפעת ברכתי הנאמנה ממקור אמירתה בתורה ממרום עיר קדשנו ותפארתנו לכ' ולכא"ל לקריאות שלמו ולמלוא כל משאלות לבבכם לטובה והופעת כל נועם ד' עליכם. גם ברכנו בייחוד "מי שברך" לכ' ולבנו ולבנותיו. 

בכפלי ברכות אמתיות. 

וכל חביבוּת היקר וצפית הישועה השלמה". 


אהבת הכול 

רבנו הלך ברחוב, וראה במדרכה ממול בחור שלא הכירו שעינו חבושה בתחבושת גדולה. הוא אמר: "אוי, שיהיה בריא". 


פגישה 

רבנו פגש מישהו ברחוב. אמר לו בשמחה: "המכין מצעדי גבר" (רפאל כ). 


חסד לכול 

בשבת אחת הסתובב רבנו בבניין הישן כאשר הוא מוציא מפיו מילים לא מובנות: "היא תוכל לטייל", "היא תוכל לטייל". כאשר תלמידיו שאלו לפשר הדבר, סיפר שאתמול בחורה חילונית, כנראה לא לבושה בצניעות, שאלה אותו על רחוב מסוים. ואמרה לו שאנשים מכוונים אותה, אך זהו רחוב קטן ונידח, והיא הולכת כך נבוכה זמן רב. השיב לה רבנו שהוא ילווה אותה לשם. בדרך סיפרה לו שבאה מחולון כדי לטייל בירושלים, אך היא מצטערת שכנראה יהיה יום סגרירי ולא תוכל לטייל. השיב לה רבנו שלא תדאג, מחר תזרח השמש, יהיה יום יפה ותוכל לטייל. אכן למחרת, היה יום יפה, לכן שמח רבנו ואמר לעצמו: "היא תוכל לטייל". 

הרבנית בתיה-מרים, אחותו של רבנו הוכיחה אותו: "ר' צבי יהודה, למה אתה עושה דברים כאלה, ללכת ברחוב עם בחורה צעירה, הרי אתה יודע שמדברים עליך במאה שערים". השיב רבנו: "מי שאינו רוצה לעשות חסד, יש לו תמיד תירוצים". 


עם הארץ 

רבנו הסביר שלא תמיד הביטוי עם-הארץ נאמר לגנאי אלא לפעמים גם לשבח, במובן של העם שעבורו נבראה הארץ (רפאל כ). 


מי שאין לו דעת 

על דברי חז"ל: "כל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו" (ברכות לג א) – אמר רבנו: אם התורה אסרה לרחם עליו, לכמה רחמים הוא זקוק! (רפאל כ). 


רחמיו על כל מעשיו 

רבנו היה מזכיר את הזדעזעותו של ר' יוחנן למראה נמלה, והיה אומר: "מה קטנו מעשיך ד'" (עיין כוזרי א סח- ט. אורות התורה ג ח). שבת אחת נתגלתה נמלה על השולחן, וכשהגיעה לשפת השולחן, הגביה רבנו את שולי המפה והשוה את גובה שוליה עם גובה השולחן. וכך החזיקה כמה דקות, עד שהואילה הנמלה לצעוד חזרה לכיוון השולחן, והסביר: "כדי שיהיה לה נוח" (הרב יוסף קלנר).


כאשר באמצע שיעור עלה חרק על ספרו של רבנו, הוא נמנע מלהפילו ארצה והסתכל עליו איך הוא הולך אנה ואנה, ואמר: מה גדלו מעשיך ד', וכן יש לומר: מה קטנו מעשיך ד', על גדולות הבריאה ביצורים קטנים אלה. עבר זמן, והתלמידים חיכו, עד שתלמיד אחד לקח את הספר והפיל את החרק על ידי נשיפה קלה. רבנו לקח את הספר והמשיך בשיעור בלי הערה נוספת כאילו לא קרה כלום (הרב דוד גולדנברג). 


נימה חיובית 

מי שדיבר עם רבנו ומדבריו נשמעה נימה שלילית או כזו שנשמע ממנה יאוש, היה רבנו חוזר על אותו משפט. לפעמים היה משנה את הנימה, לפעמים משמיט את המילה הביקורתית ולפעמים משנה את המנגינה. וכן עשה בענייני שָׁמַיִם (הרב דניאל אלחי). 


פנים מאירות 

רבנו היה שופע אהבה וחיבה לכול. כל מי שנכנס אצל רבנו, ראה אותו ישוב על יד שולחנו, בדירתו הקטנה והפשוטה, והיה רואה מול עיניו כמו אריה: פנים גדולות ורחבות, זקן גדול, ובתוך הפנים המאירות, עיניים של אהבה, קמטים של חיוך קבוע ואוהב בקצה העיניים (הרב יגאל שפרן). 


תזכה למצוות 

כאשר רבנו היה שומע תלמיד מודה על חסד באומרו: "תזכה למצוות", היה שואל: "לומר תודה אינך יודע?" (הרב מרדכי שדה). 


שמירת הלשון 

תלמיד שהתכונן לבחינות לרבנות שאל את רבנו למה נבחנים על הכול מלבד על שמירת הלשון. רבנו לא ענה לו אלא נאנח עמוקות. 


מעשה ורבנו ביקש מן הבאים לשיעור לסגור את הדלת ואמר: הבית הזה הוא מקום קדוש, וכל מי שמדבר לשון הרע, יעשה חשבון לגבי אפשרות כניסתו (הרב יוסף קלנר).


מעשה בתלמיד חכם, תלמיד אהוב מאוד על רבנו, שאמר לרבנו שיש שמועות לא טובות על בחורים בישיבה לצעירים. רבנו קם מלוא קומתו וצעק: לשון הרע! מי אמר לך? מי הרשה לך? אכן בלשון הרע, רבנו לא ויתר לאף אחד (הרב דוד חי כהן).


תוכחה 

כאשר נשאל רבנו כיצד דברי-תוכחה נוקבים של מרן הרב משתלבים בסנגוריה שלו על כלל-ישראל, הוא השיב: יש להבחין בין תוכחה שהיא בבחינת 'אשר יאהב יוכיח', לבין קטרוג ללא-הבחנה. הגאון כותב בביאוריו לתיקוני זוהר (תיקון כא דף נז): "השם יתברך שונא המקטרג על בניו", וב"מוסר אביך" כותב מרן הרב: "אדם נשחת ראוי לשנוא אותו מצד חסרונו, אבל מצד צלם-אלקים שלו ראוי להוקירו". וכך כותב בעל ה"תניא": "גם אלה שהוכיח אותם ולא שבו מעוונותיהם, שמצווה היא לשנוא אותם, מצווה היא לאהוב אותם גם כן. ושתיהן הן אמת – שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד הטוב הגנוז שבהם שהוא הניצוץ האלקי שבתוכם" (ליקוטי אמרים, פרק ל"ב. ליקוטי הראיה א 105). 


פעם בסעודת שבת, התחיל רבנו לשיר זמירות, אך כיוון שנראה לתלמיד שהוא מזייף, החל לצחוק, והצחוק הדביק את כולם. 

רבנו שאל מה קרה, אך הם לא הצליחו לעצור את עצמם. בסוף תפס רבנו את ידו של התלמיד בחמימות ובחיוך ואמר בלי לגעור: "שמחה של תורה". "יש להיות שמחים שמחה טבעית" (הרב יחזקאל גרינוולד). 


קנאות 

עם כל החריפות שבה היה רבנו מתבטא בעניינים חמורים, הוא היה נגד קנאות, ומלמד שאין קנאתו של אדם שלמה, אלא רק קנאתו של הקדוש ברוך הוא, והיה מזכיר שבתנ"ך קנאו תמיד כתובה בלשון חסר, ללמדנו שקנאתו של אדם חסרה, מה שאין כן בפעם היחידה שמוזכרת קנאתו של הקדוש ברוך הוא, שהיא בכתב מלא בהיותה שלמה (אפרת בדיחי). 


נשמתי קרועה 

תלמיד כתב שיר והראה לרבנו. כאשר ראה את המילים: "נשמתי קרועה", הוא אחז את ידו באהבה ואמר: למה? למה? 


תיאטרון 

רבנו סיפר על רב שהלך פעם להצגת תיאטרון והסביר מעשהו על פי הפסוק: "טוב שומע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים", טוב שומע גערת חכם מאיש ששמע שיר כסילים ומכיר ויודע את שיר הכסילים. ועל מנת שתהיה גערתו בקהילתו כזו, מצא נכון להכיר. 

וכן סיפר על אדם ירא שמים שנאלץ להיגרר אחר אשתו להצגת תיאטרון, והיה יושב וגורס תלמודו (הרב יוסף קלנר). 


להשפיע 

תלמיד כיתה י"ב ניגש לרבנו ואמר לו שצריך לצאת ולהשפיע בכל רחבי הארץ ולא להסתגר בבית המדרש. בתשובה ביקש ממנו למזוג לו כוס מים. התלמיד לא הבין מה כוונתו אך החל למזוג מים, ולקראת הסוף, כאשר הכוס כבר עמדה לעלות על גדותיה, הביט ברבנו, שאמר לו בקול מלא ביטחון: תמשיך תמשיך. כמובן שהמים נשפכו מהכוס לרצפה. אמר לו רבנו: הבנת? כשתהיה מלא וגדוש, אז תשפיע באמת. 


רופא 

כאשר ביקשו מרבנו להתפלל בעד חולה, לפני הכול היה שואל: "אצל רופא – היה"? (הרב יחזקאל גרינוולד). 


גנבים בירושלים 

תלמיד סיפר לרבנו על אירוע חמור של גנֵבה בירושלים. הגיב רבנו "גנבים בירושלים?" – "כן הרב, גנבים". המשיך רבנו: "בירושלים? אינני מבין, אינני מבין". רבנו הרי קרא יום יום עיתון הצופה וידע מה קורה, אך הוא רצה לבטא שבמציאות האבסולוטית של ירושלים, אין גנבים (הרב יחזקאל גרינוולד). 


פרידה 

כאשר יהודי היה צריך לצאת למילואים או לשליחות, רבנו היה מקפיד שיבוא להיפרד ממנו בערב ובבוקר למחרת (הרב יחזקאל גרינוולד. עיין מועד קטן ט).

יום חמישי, 3 במרץ 2022

תיאור שחרור הר הבית והכותל בששת הימים

הרב גורן בספרו עוז ותעצומות: בשנת תשכ''ז מיד אחרי חג הפסח הוזמנתי לבוא ליום העצמאות לאוסטרליה יחד אם אשתי הרבנית, המטרה היתה לסייע למגבית היהודית המאוחדת... ככל שהימים עברו המצב בארץ נעשה חמור יותר... עם היוודע העניין שאנו חוזרים ארצה, ארגנו בעבורנו עצרת פרידה גדולה באמפיתאטרון. אלפים רבים השתתפו בעצרת וקולות בכי רבים נשמעו בה... אני זוכר שאמרתי להם בעצרת בבטחון גמור, שבעזרת ה' עוד לפני חג השבועות אזכה להתפלל ליד הכתל,ד בר שנמנע מאתנו משך תשע עשרה שנה... אני אזכה להתפלל בכתל וגם על הר סיני. כך חשתי באותם הימים...


הרב גורן מגיע ארצה... כשהגעתי לחטיבת השריון סיכמנו שבשבת אחרי הצהרים אדבר בפני חיילי כל החטיבה... הרגשתי שעליי לעודד אותם ולהכניס בהם רוח לחימה. אמרתי להם כך: המלחמה תתחיל בקרוב ואנחנו בעזרת ה' ננצח. בשבת הבאה אתפלל ליד הכותל המערבי ובחג השבועות אתפלל בסיני על הר סיני. במוצאי שבת לאחר ההבדלה נפרדתי מהגדודים ואמרתי להם: להתראות ליד הכותל המערבי בירושלים המשוחררת.


התחלתי לרוץ לכיוון שער האריות. גדוד צנחנים התפרס משני צידי הדרך... פתאום שמעתי שהמג''ד צועק לי: הרב גורן עוד יהרגו אותך תבוא אלינו ותצמד לקיר. הרגשתי שאני מרחף באויר.


ברגע שהתקרבנו לשער האריות התחלתי לתקוע בשופר, מפני שעל פי דין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופר כפי שכתוב: "כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויבכם'' כך מובטח לנו הנצחון ולשם כך לקחתי עמי את השופר לתקוע במלחמה על שחרור ירושלים. 


תקעתי בשופר עד שהגענו לטנק שנתקע בשער האריות וחסם את הכניסה להר הבית. קפצתי על הטנק וירדתי מצדו השני. הנה מצאתי את עצמי בשערי הר הבית. בדרך התחלתי לשאת תפילה תוך כדי תקיעה, וצעקתי לחיילים ''בשם ה' תעשו ותצליחו, בשם ה' תשחררו את ירושלים. תעלו ותצליחו. צעקתי לכל אורך הדרך עד שהגענו ממש לתוך הר הבית ושם מצאתי את מוטה גור עומד מוקף בחיילים שלו. הכנתי את המנשר שלי וקראתי אותו בתוך הר הבית: חיילי ישראל אהובי העם עטורי הגבורה והנצחון, ה' עמכם גיבורי החיל... נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם, זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועותו... קיימתם היום הזה את שבועת הדורות ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני''... הנני מברך בשמחה עילאית ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לשנה הזאת בירושלים הבנויה... אחרי שגמרתי להקריא את המנשר אמרתי לחיילים שישירו את התקוה בהר הבית ליד מסגד עומר... אך הם סירבו ופרצו בשירת ''ירושלים של זהב'', שהיה שיר חדש ועוד לא שמעתי עליו.

כשהגיע זמן מנחה עברתי לפני התיבה והתפללתי מנחה ראשונה ליד הכותל לאחר השחרור... אחרי חזרת הש''ץ קראתי לכולם בצעקות גדולות ונרגשות להגיד ''הלל'' בברכה. ברחבת הכותל שהיתה עוד קטנה התאספו אלפים וכולם הצטרפו ל''הלל'' שלי שנמשך הרבה זמן.


מתוך הספר רציתי להיות טוב על חנן פורת ז''ל: הרגשתי בעת הלחימה בגודל השעה. זו היתה שעת בוקר, אתה רואה את כיפת הסלע, כיפת הזהב, החומות, מחזות שלעולם לא ראינו לפני כן. תמיד היינו מחפשים איזו נקודה להציץ מהמערב לכיוון הר הבית ופה אתה עומד והעיר העתיקה פרוסה לנגד עיניך. אני זוכר שאמרתי לאחד החבר'ה  ''עכשיו אנחנו כותבים פרק בתנ''ך, כמו החילות של בית דוד''. 

היתה הרגשה שמתחולל משהוא הסטורי. יש כאלה שהיתה אצלהם רק פתיחת שער לרגע, אבל את גודל השעה אני חושב שכולם הרגישו בכותל, גם אנשים שלא הכירו כלום. אני זוכר חבר שלי עומד לידי ולוחש לי ''חנן מה אומרים''? ואני אומר לו ''תגיד שמע ישראל'', והוא עונה לי מבויש ''אני לא יודע להגיד שמע ישראל'', אמרתי לו ''בוא תגיד אחרי''.. ואני צועק ''שמע'' והוא עונה אחרי ''שמע'', ''ישראל'' והוא עונה ''ישראל''' וכך הלאה.


יש תיאור נפלא של מוטה גור המופיע בספרו, הוא רואה את הרב הנזיר ואפילו אינו יודע את מי הוא רואה: בשעה 11:45 החלה ליד הכותל תפילת מנחה ברוב עם ועדה. הרמתי  עיני אל האבנים, התבוננתי בצנחנים המתפללים. כאלה עם קסדה על ראשם וכאלה עם כיפה על ראשם. בפינה הימנית מרוחק מעט מציבור הלוחמים עמד אדם, לא לא עמד, הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל אבן מאבניו. לבוש קפוטה חומה וארוכה. על ראשו מגבעת שחורה. מתחתיה שער מגודל. מאום לא זז. לא הראש לא השיער לא הגוף ולא הרגליים. שתי הידיים כפופות וכפותיהן שטוחות לרווחה כאילו רוצות לחדור לתוכן. ''ננעלתי אליו כרדאר ולא יכולתי להמיש את עיני ממנו. ''נדבקתי'' אל הקיר מקרוב. דרכו חשתי את הכותל. מבעד לגופו הכמו משותק הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מתוך האבן. כך עמדנו דבוקים יחדיו מספר דקות – הוא ואני והכותל. פניתי לאחור וחזרתי אל רחבת הר הבית. זימנתי את המגד''ים לקבוצת פקודות והודעתי להם: אנחנו נשארים בירושלים. 

מוסיף חנן: זוהי המחשה מהי השפעה סגולית – בלי לדבר ובלי מגע...

מתוך יומן הכותל

יום ד' כ''ו תשרי תש''ל השעה 19:00 – אמבולנס הגיע לשטח הכותל ומתוכו הוצאה אלונקה. האלונקה הוגשה לאבני הכותל. השוכב עליה בדחילו ורחימו תוך מאמץ קשה, מקרב האיש את שפתיו ונושק את אבני הכותל. התברר שזהו תייר משוייץ, בדרכו נפל ושבר את רגלו. הוא עמד לחזור לחו''ל, אך לא הסכים לחזור בטרם יבקר בכותל.

יום ג' ד' מרחשוון תשל''א השעה 20:00 – אחד המנתחים המפורסמים מבי''ח תל השומר, משך את תשומת לבו של הרב פרלא בתפילתו בדביקות. הוא מסר שהוא עומד לבצע ניתוח רציני ביותר, וחש צורך נפשי לבוא לכותל מתל השומר, כדי להתפלל אל ה' שיצליח במעשהו להצלת חיי אדם מישראל.

באחד הימים שמעתי אנחות מכיוון הכותל שהלכו וגברו מרגע לרגע. ניגשתי לאדם שאחז בידו מעטפה של מכתב והיה כבר חצי מעולף, על הגבי המעטפה היתה בקשה כתובה באנגלית I want to see my parents. השבתי את נפשו של אותו אדם נתתי לו לשתות והשתדלתי להרגיעו. לאחר שהתאושש סיפר אותו אדם: ''אני גר באמריקה ובני הצטרף לכת של 'ביטניקים' – הודים והחל להסתובב בעולם. לאחר שחלף זמן רב ולא קבלנו ממנו אות חיים יצאנו לחפשו. חיפשנו אותו בכל רחבי ארה''ב ובמזרח הרחוק וללא הצלחה. לבסוף נאמר לי כי בני נמצא בישראל. כמובן שטסתי מייד לישראל, והיישר משדה התעופה הגעתי לכותל על מנת להתפלל למצוא את בני. תוך כדי תפילה נתקלתי במעטפה שהיתה טמונה בין אבני הכותל, ושם בני וכתובתו כתובים עליה. שלפתי את המעטפה והתברר לי כי בני קיבל מכתב מחבר, וכאשר הגיע לכותל השתמש במעטפה זו כדי לכתוב עליה את בקשתו, והנה בדיוק מעטפה זו נפלה לידי, אכן נפלאים דרכי ה'. למחרת הגיע האב ובנו כדי להודות לה' על האחוד המשפחתי.

הרב גץ שייך לציבור ולכותל

הרב ישועה בן שושן תלמידו של רב הכותל הרב גץ למד קבלה עם הרב לאחר תיקון חצות בשעות מאוחרות ואעפי''כ היו אנשים שפנו אל הרב או טלפנו.

הציע התלמיד בוא נלך אליי בזמנים קבועים ונוכל ללמוד בשקט בלי הפרעה.

תשובת הרב: אני לא שייך לעצמי, אני שייך לכותל ולציבור המתפללים, מה יהיה אם מישהו יזדקק לי ואני לא אהיה? אינני יכול.

מה לי ולכותל?

פעם כשנשא הרב קוק נאום לפני אנשי אחת המושבות, התפרץ צעיר אחד וקרא: מה לי ולכל קודשי עם ישראל, אני רחקתי מכל אלה ואין ביני וביניהם ולא כלום.

הפסיק הרב את דבריו אל הקהל, פנה אל הצעיר בלבד וסיפר לו, מעשה בסוחר יהודי גדול שהחליט לקנות את רחבת הכותל המערבי ובית המקדש, כדי להקים במקום שוק חזירים ולפתח בדרכו את כלכלתה של ירושלים.

נסערה רוחו של אותו צעיר והחל צועק: מי הוא אותו סוחר, למוות אדקור אותו.

שוב פנה אליו הרב קוק ואמר: רואה אתה שעדיין לא שכחת את קודשי ישראל ומאוד איכפת לך שתישמר רחבת המקדש בקדושתה.

כבש הצעיר את פניו בקרקע ושתק.

בשביל ללכת לכותל צריך להתכונן

בג' באלול ביום האזכרה לאביו הרב, עלה הרצי"ה להר הזיתים, ובדרך חזרה הציע תלמיד לרצי"ה לעבור דרך הכותל כדי להתפלל מנחה.

רבנו הזדעזע ונחרד עד עמקי נשמתו ואמר: לכותל לא הולכים להתפלל כאשר עוברים על ידו. כדי להפגש עם הכותל יש להתכונן יום או יומיים מראש.

בסוף הרצי"ה הסכים כי היה קרוב לשקיעה.

כאשר נכנס דרך שער האשפות רבנו התחיל לרעוד כולו, וכן כל תפילת מנחה היה רועד, נרעש ונסער שלא כדרכו, אף לאחר התפילה עד שהגיע לביתו רבנו המשיך לרעוד מרוב התרגשות.

כאשר הוא היה מגיע לכותל היה מרגיש הרגשה עילאית כמו במקווה טהרה מרגיש שהוא נטהר מכל הקטנות מכל התפיסות השטחיות מכל הפרטיות, ושהוא עומד על המקום הכי גבוה בעולם משקיף על כל ההיסטוריה כאחד, ומסתכל על כל הדורות כאחד, את כל בבת אחת, את הכל באחדות אחת.

הרב קוק מזדעזע מפרח שנקטף

רבי אריה לוין זצוק"ל:

זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו להיות על אדמת הקודש ביפו.

שיחרתי לראשונה את פני רבנו הראי"ה קוק זצ"ל וקבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקדש לכל אדם.

שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה, יצא רבנו כדרכו בקדש לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני נלוויתי אליו.

בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת: "האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה".

הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש נחקקו עמוק בליבי, ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה לכל דבר.

הדלקת ל"ג בעומר לאחר שהיטלר מת

בל"ג בעומר 1945 התכנסו היהודים בהר מירון להדלקה המסורתית.

אברהם לייב זילברמן היה המדליק הקבוע מטעם הרבי מבויאן אבל משום מה לא היה ירח בשמיים ובלי ירח מלא לא מדליקים.

עומדים ומחכים והשעה כבר 9 בערב ואין ירח. האיצו האנשים באברהם לייב להדליק אבל מקובל שעמד לידו אמר לו לא להילחץ.

בשעה 9:50 הגיעה הידיעה שהיטלר התאבד בברלין ומספר דקות לאחר מכן יצא הירח והמדורה הודלקה.

הרב חרל"פ לא יוצא מהסוכה

תלמידו הגדול של מרן הרב קוק זצ''ל היה מיקירי ירושלים הגאון הרב יעקב משה חרל''פ זצ''ל, והוא עמד בראש ישיבת מרכז הרב אחרי פטירתו של מרן הרב קוק.

כל כך חביב היה הרב חרל"פ על מרן הרב קוק, עד שלפי עדותו של הרב צבי יהודה קוק זצ''ל, מילותיו האחרונות של מרן הרב קוק בזה העולם היו: "ר' יעקב משה..."(שמו הפרטי של הרב חרל''פ).

לרב חרל''פ היו הנהגות מיוחדות בחג הסוכות ועל אחת מהן נספר כאן.

הרב חרל"פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום.

רק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עלייה לרגל, ופעם שנייה להקביל פני רבו מרן הרב קוק בסוכתו.

שאלו אותו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים הולך לכותל המערבי לתפילה ומשם לרב קוק? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה?

והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת [=להתפלל בכותל], יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו.

(בשדה הראי"ה ע' 339).

תחילתו של הרמב"ם

האבא של הרמב''ם היה רב גדול ממשפחה חשובה וקראו לו מימון. הוא גר בקורדובה  והגיע לגיל ארבעים ולא התחתן.

יום אחד הוא חלם חלום  על זקן שאמר לו "הגיע הזמן שתתחתן"  לך אל הכפר הסמוך ושם תמצא אישה את הבת של הקצב של הכפר.

הרב מימון לא רצה להתחתן עם אישה ממשפחה פשוטה אך החלום חזר על עצמו כל לילה. הלך הרב מימון אל הכפר ושאל האם יש שם קצב והיכן הוא גר. הוא פגש את הקצב שהיתה לו בת והרב מימון התחתן עם הבת שלו והם גרו בקורדובה.

הבן היחיד שנולד לרב מימון מאישה זו היא רבי משה בן מימון הרמב''ם, ואמא שלו מתה בשעת לידתה.

כאשר הרמב''ם היה ילד הוא לא הבין כלום ממה שלימד אותו אבא שלו. הוא לא היה מרוכז בלימוד ואבא שלו מאד הצטער על כך.

פעם אחת הם למדו ושוב הילד משה לא הבין כלום ולא היה מרוכז בלימוד. האבא שלו הצטער מאד ואמר לו שהוא לא רוצה לראות אותו יותר הוא העליב אותו ואמר לו שהוא ירש את התכונות שלו מהסבא שלו הקצב ולכן הוא לא רוצה ללמוד תורה.

הילד משה עזב את הבית ולא רצה לחזור עוד, הוא הלך לטייל בנהר ובערב הגיע לבית הכנסת. הוא היה עצוב מאד. הוא הצטער על הצער שהוא גורם לאביו, והחליט מאותו רגע להשתנות וללמוד תורה.

הוא לא ידע מה לעשות, וניגש לארון הקודש, פתח אותו והתפלל אל ה' ובכה, הוא ביקש מה': עזור לי להתמיד בלימוד התורה הקדושה כדי שאבי לא יתבייש בי, וכדי שאמי שנמצאת בגן עדן תהיה שמחה שאני לומד תורה. 

זמן רב בכה רבי משה עד שנרדם על הספסל בבית הכנסת. בבוקר הוא התעורר ואמר "מודה אני לפניך"...  והוא הרגיש שהוא הפך להיות ילד אחר, כאילו נולד מחדש.

הוא החליט להקדיש את חייו ללימוד התורה, ויצא לדרך לישיבה הגדולה ביער אליסנה שם למד אביו בצעירותו אצל הרב גדול רבי יוסף. אחד האנשים נסע עם העגלה שלו לעיר אליסנה והנער משה הצטרף אליו. 

כאשר הוא הגיע לישיבה הוא אמר שהוא רוצה ללמוד אצל ראש הישיבה רבי יוסף. התלמידים אמרו לו שרק תלמידים גדולים לומדים אצלו. הנער משה שמע זאת והתחיל לבכות אך הוא ביקש שיתנו לו לראות את ראש הישיבה.

ראש הישיבה שמע את הבכי של משה והוא ניגש אליו, ושאל אותו: מי אתה בני?

משה הנער סיפר לרב הגדול שהוא הבן של הרב מימון ואת כל מה שעבר עליו.

ראש הישיבה בירך את משה והחליט ללמוד איתו בעצמו.

לא עבר הרבה זמן וראש הישיבה גילה שהילד הזה הוא חכם מאד ואמר שהוא עוד יהיה רב גדול מאד. אחרי כמה חדשים ראש הישיבה הרב הגדול רבי יוסף נפטר.

הנער משה היה עצוב מאד והוא חזר הביתה לאבא שלו בעיר קורדובה.

הנער משה הגיע הביתה בערב שבת אך לא חזר הביתה. בשבת בבוקר לפני קריאת התורה הוא עלה לבמה וביקש מהקהל שיאזין לדרשה שלו.

רק פתח משה את פיו והוא התחיל להגיד דברי תורה נפלאים וכולם התפלאו, הלא זה משה הבן של הרב מימון והוא לא למד תורה כאשר היה ילד?!

כאשר משה סיים את הדרשה שלו, הוא סיפר שהוא חוזר מהישיבה של הרב הגדול שנפטר הרב יוסף, שם הוא למד אצלו  וזכה לקבל ממנו ברכה.

הרב מימון חיבק את בנו וביקש ממנו סליחה שגירש אותו מהבית, ומאותו הזמן דף חדש נפתח.

משה למד תורה אצל אבא שלו הרב מימון והפך להיות רב גדול בישראל ושמו הרמב''ם = רבי משה בן מימון.

הרבנית חיה מושקה

הרבנית חיה מושקה ע''ה אשת הרבי מליובאבוויטש זיע''א (נפ' כ''ב שבט תשמ''ח)

עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה אחזה חרדה גדולה את תושבי פריז. הגרמנים לא הסתירו את שאיפתם להתפשט גם לעבר צרפת. לא ארכו הימים והעיר נכבשה בידי הגרמנים, אשר החלו מיד בהפעלת מכונת ההשמדה. כעשרים אחוזים מיהודי צרפת הי"ד הושמדו בשואה.

באותה עת התגוררו בעיר בני-זוג, שבחרו לנהל חיים צנועים ושקטים. אלה היו רבי מנחם-מענדל שניאורסון (לימים הרבי מליובאוויטש), אז חתנו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, ואשתו הרבנית חיה-מושקה, בת הרבי.

לא היה קל להקפיד על כל דקדוקי המצוות ולקיים קלה כחמורה בפריז, אך הרבי לא ויתר על שום פרט, גם אם היה כרוך בקשיים מרובים. לצידו עמדה הרבנית בגבורה, ולא חסכה כל טרחה כדי לסייע בכך.

כדי להשיג 'חלב ישראל' הייתה צועדת קילומטרים רבים אל רפת ששכנה בפרוורי העיר, ושם השגיחה מקרוב על החליבה. החלב היה מצרך חיוני בעבורם, שכן משאר דברי המזון התנזר הרבי כמעט לגמרי.

שלושה ימים לפני כיבוש פריז הצליחו הרבי והרבנית לברוח אל העיר וישי, שבדרום צרפת. בתחילה נראה היה כי בווישי יוכלו למצוא מרגוע, בהיותה נתונה לשלטון צרפתי עצמאי. אולם במהרה התברר שמשטר וישי משתף פעולה עם הנאצים. הרבי ורעייתו עזבו את העיר כעבור חודשיים ונדדו דרומה, אל העיר ניס, שהייתה נתונה לשלטון איטלקי, והחיים בה היו בטוחים יותר.

יהודים רבים נמלטו לניס, ונהפכו לפליטים חסרי כול. לא היה קל להם למצוא אפילו חדר במלון לשהייה זמנית, שכן בתי-המלון חששו שהפליטים לא יוכלו לשלם, וסירבו לקבל אורחים שלא היה בכוחם להוכיח כי בידם כסף.

עדים סיפרו כי כבר אז נתגלתה דאגתו של הרבי לכל יהודי. היה בידו שטר של מאה דולרים, סכום נכבד מאוד באותם ימים. הוא היה עומד בתחנת הרכבת וממתין לפליטים יהודים. כשפגש משפחה כזאת היה מלווה לה את שטר הכסף, כדי שתוכל להציגו בבית-המלון, ועל-ידי כך לקבל חדר. לאחר מכן היה מקבל את השטר בחזרה ומלווה אותו לעוד משפחה יהודייה. כך הצליח לספק קורת-גג להרבה משפחות של פליטים.

יום אחד הלכה הרבנית ברחוב השוכן על קו החוף של ניס. בדרכה פגשה אישה שהייתה מוּכרת לה, אשת רב מבלגיה. השניים היו בין הפליטים שהתגוררו בעיר. לשאלת הרבנית על מעשיה במקום ענתה האישה כי בעלה ירד לטבול בים. האישה הצביעה לעבר נקודה רחוקה בים ואמרה: "שם הוא". היא הסבירה כי בעלה ביקש להתרחק מחוף הרוחצים והלך למקום מבודד.

פתאום הבחינה הרבנית בקבוצת גרמנים מתקרבת למקום. היא הבינה מיד כי סכנה גדולה מרחפת על בעלה של חברתה, אם ישוב אל החוף בעוד הגרמנים בסביבה.

הרבנית מיהרה לגשת אל המציל, הצביעה בדאגה לעבר הרב השוהה בתוך המים, לא הרחק מהחוף, ואמרה לו בצרפתית: "רואה אתה את האיש שם במים? חייבים להצילו בדחיפות!". בעודה מדברת רמזה לו על הגרמנים המתקרבים.

המציל הבין היטב את הרמז. הוא מיהר לקחת את בגדיו של הרב שהושארו בחוף, עלה על סירת ההצלה וחתר לעברו במהירות. כשהגיע אליו אחז בו והעלה אותו אל הסירה. עתה החל להשיט את הסירה הרחק מהחוף, כדי להתרחק מהסכנה הנשקפת לרב.

בתוך כך הגיעו הגרמנים קרוב אל שתי הנשים היהודיות. לנשים לא נשקפה סכנה, שכן בדרך-כלל הגרמנים לא היו פוגעים בהן. לכן הוסיפו לעמוד במקומן ולעקוב אחר סירת המציל המתרחקת.

הרב כבר היה רחוק מעיני הגרמנים, והללו החליטו להניחו לנפשו ולהמשיך בדרכם. המציל הוריד את הרב בחוף מרוחק, ושם לבש הרב את בגדיו וחזר לביתו.

אשת הרב הייתה אסירת תודה לרבנית, לאחר שראתה כיצד פעלה בתושייה ומתוך מסירות-נפש, ובצעד מהיר ונבון הצליחה להרחיק את בעלה ממקום הסכנה. בערב שלחה את אחת מבנותיה אל דירתם של הרבי והרבנית, כדי להודות לה על מעשה ההצלה המופלא וליַדֵע אותה כי הרב שב אל ביתו בריא ושלם, תודה לה'.

הרבי והרבנית המשיכו בפעולותיהם השקטות בצל האימה והסכנות, ובתוך כך ניהל חותנו, הרבי הריי"צ, מערכה מסועפת להצלתם מאירופה ולהשגת אשרות כניסה בעבורם לארצות-הברית. ביום כ"ח בסיוון התש"א (1941) הוכתרו המאמצים בהצלחה והרבי והרבנית עגנו בחופי ארה"ב.

הרבנית הוסיפה לחיות את חייה הצנועים גם לאחר שבעלה היה לאישיות ענקית בעולם היהדות. מלבד קרובים וידידי משפחה לא זכה הציבור להכירהּ. אולם דיי בסיפורים הרבים על אישיותה, תבונתה, אצילות רוחה, עדינות נפשה ואמרותיה המדודות והקולעות, לשמש דוגמה והשראה לכל בנות ישראל.

(על פי גליונות חב''ד).

מלאכים בנו את בית הכנסת

כאשר ביקש הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל לבנות את בית הכנסת "שמש צדקה", רצה לבנותו כמנהג המקובלים עם בימה בעלת ששה מדרגות כאשר הבימה עצמה היא המדרגה השביעית ושיתפללו כל בוקר בהנץ החמה. 

אמנם פחד חכם צדקה כי הערבים יפריעו אותו מלבנות, על כן נהג כעצת החכם מכל אדם אשר אמר: "אני חכמה שכנתי ערמה". 

החוק באותם הימים קבע כי בית אשר נבנה שלא ברשות- ייהרס מיד, אמנם, אם כבר הקימו לו גג, אזי חייבים אישור מבית המשפט. 

הכין חכם צדקה את כל החומרים מבעוד מועד ובליל פורים, עת הערבים לא נשמרו, בנו את כל בית הכנסת מהחל ועד כלה, ואף את הבמה הציבו. 

למחרת בא המפקח וראה את הבניין ניצב על תילו, אך לא היה יכול להרסו מפני שכבר בנו את הגג. 

התלונן המפקח בפני בית המשפט והם הזמינו את חכם צדקה לדיון. בני הקהילה רצו לשכור לחכם צדקה עורך דין, אך הוא סירב ואמר: איני צריך, אלך לבדי – והלך לבדו לבית המשפט. 

בבית המשפט ישבו שלשה שופטים: אנגלי, יהודי וערבי. פנה השופט היהודי אל הרב ושאל בעברית: איך עשית את זה? השיב לו הרב: דבר איתי בערבית, שגם השופט יבין. לשופט האנגלי היה מתורגמן. 

השופט היהודי שאל את חכם צדקה שנית בערבית את אותה השאלה, השיב להם חכם צדקה: הנכם חושבים שאני בניתי? וכי אפשר לבנות בלילה אחד בית הכנסת שלם וגם תיבה? טעות בידכם! מלאכים ירדו מן השמים ובנו, לכו ותבעו אותם ומה רצונכם ממני?

המילים הכו בחלל בית המשפט, עזותם הדהדה באזני השומעים. כל הנוכחים הביטו אל שלישיית השופטים, דרוכים חכו למוצא פיהם. 

אמר השופט היהודי: אמת דיבר. אמר השופט הערבי: דבריו נכוחים. אמר השופט האנגלי: אני עם מלאכים איני מתעסק… – ובית הכנסת נותר על תלו.

מדוע נקרא בית הכנסת "שמש צדקה"? ראשית, על שם מקימו – הרב צדקה. 

שנית, מפני שהיו מתפללים תמיד עם השמשות, בבוקר היו מתפללים בהנץ החמה, בחורף ובקיץ, בימי חול, שבתות וחגים. וגם מנחה היו מתפללים כמנהג האר"י, סמוך לשקיעה ממש. 

על כן סמכו את שם בית הכנסת על הפסוק "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

יום ראשון, 27 בפברואר 2022

תפירה בענווה

חייט פשוט שהתפרנס באופן בינוני למדי החל להצטיין במקצועיותו עם השנים, ושמו הגיע אל אחד מעשירי העיר. 

יום אחד הזמין אותו עשיר את החייט העני אל אחוזתו, והזמין חליפה יוקרתית ומסובכת לתפירה. החייט לא נרתע מהמשימה, וכעבור זמן קצר סיפק את המבוקש בהצטיינות יתרה. העשיר התלהב מאוד מכישרונו של החייט, סיפר לחבריו באלפיון העליון וכך הפך החייט לבעל שם נחשק בתחומו, למרות שביומיום היה אדם די פשוט וצנוע. שמו המקצועי החל ללכת לפניו, הפרנסה הלכה והתגברה והוא אף העסיק מספר פועלים על מנת לעמוד בקצב ההזמנות.

יום אחד חזר אחד משרי המדינה מחו"ל כשבאמתחתו גליל בד יקר מאוד. הוא חשב בהתחלה לפנות אל אחד החייטים המפורסמים והממותגים שבעיר הבירה, אולם שמו של החייט הנ"ל הגיע אליו, והשר החליט להתחשב בשלל ההמלצות ולהזמין אותו אליו לאחוזה. החייט קיבל את ההזמנה בהתרגשות מהולה במתח, והתכונן לביקור כפי שהתכונן ליום חתונתו.

"תקשיב טוב", אמר לו השר בפתח הפגישה, והציג בפניו גליל בד שכמותו ראה החייט רק פעמים ספורות בימי חייו, "רכשתי את הבד הזה בסכום גבוה מאוד. אני מצפה למשהו מיוחד מאוד ובכל מקרה, שלא תעז להרוס את הגליל". החייט הוחמא מאוד מהעובדה שחומר גלם כל כך יקר נמסר לידיו, ואמר בביטחון מלא "אני חייט מומחה ומקצועי, הסר כל דאגה מלבך!". השר נרגע, והחייט חזר לביתו עם חזה נפוח מגאווה.

במהלך הכנת הבגד, לא הפסיק החייט לדמיין את המחמאות שיקבל השר על החליפה המיוחדת, את שלל ההזמנות לעבודות שיגיעו אליו משאר שרי הממלכה ואולי אפילו מהמלך בכבודו ובעצמו, ובעיקר את הכבוד שממתין לו ממש מעבר לפינה. במהלך הכנת החליפה הוא הקפיד על כל פרט, השתדל להגיע לשלמות, ובסופו של דבר נסע לאחוזת השר נרגש כחתן ביום חופתו, אפילו יותר מהפעם הקודמת.

אחרי שמדד השר את החליפה, פניו האדימו מזעם. "איזו חליפה מכוערת זאת!", צעק, "זה מה שעשית בגליל הבד היקר שהבאתי לך? איך אתה לא מתבייש?". החייט הנבוך החל לגמגם, והציע לו שישאל את דעתם של אנשיו. קרא השר לאנשיו, וגם הם התחלחלו ממראה החליפה. "זאת ממש מכה", אמרו, "בושה להסתובב עם דבר כזה". בסופו של דבר גורש החייט מאחוזת המלך, כשהשומרים לא שוכחים להשליך עליו את החליפה האיומה שתפר עבור אדונם.

החייט חזר לביתו אבל וחפוי ראש. כל מה שחשב כשיצא מביתו - התהפך: לא כבוד מצפה לו אלא בושה, ולא פרנסה בשפע אלא דווקא ירידה בהכנסות, בגלל הסיפור שוודאי ידלוף לכל עשירי האזור. הוא גולל בפני אשתו את המעשה כולו, ובפיה הייתה רק עצה אחת: התייעץ עם הרב הגדול המתגורר בעיירה הסמוכה, לך תדע איזו הברקה תהיה לו. הסכים החייט, ועוד באותו יום נסע אל אותו רב.

אחרי שסיפר החייט לרב את כל הסיפור בפרטי פרטים, כולל תחושותיו לפני ואחרי, ייעץ לו הרב עצה פשוטה אך מוזרה: "לך לביתך, תפרום את כל הבגד עד היסוד, ומיד לאחר מכן תתפור אותו שוב. קח את הבגד המחודש לשר ותבקש ממנו למדוד אותו שנית". החייט ניסה לשאול לפשר העצה, שהרי יהיה מדובר באותו בגד בדיוק, אבל הרב אמר לו "אל תחשוב פעמיים - ממילא אין לך מה להפסיד".

חזר החייט לביתו, פרם את החליפה ותפר אותה שוב, ועם התוצרת המחודשת הגיע שוב ברגליים כושלות אל האחוזה. להפתעתו, הסכים השר למדוד שוב את החליפה לאחר שהחייט סיפר שנעשו בה אי-אלו תיקונים, ולתדהמתו התלהבות השר הייתה עצומה. גם אנשיו הרעיפו מחמאות על החייט, ואילו הוא לא הבין מה קרה כאן - הרי מדובר באותו הבגד בדיוק.

החייט לא יכול היה לוותר על נסיעה נוספת אל אותו רב גדול, על מנת לשאול אותו מה עמד מאחורי עצתו המוזרה לכאורה. "לא היה קשה להבין מהסיפור שלך", אמר הרב בחיוך, "שבפעם הראשונה תפרת את החליפה של השר מתוך גאווה ומתוך מחשבות על כבוד וכסף. אבל לגאווה אין חן, וכך גם לחליפה שתפרת לא היה חן בעיני השר. הייתי משוכנע שאם תתפור שוב את אותו בגד בדיוק, הפעם מתוך ענווה וצניעות, הוא יישא חן בעיני כל רואיו. וכך אכן היה".

ילדה מול השלטון

הקדמה קצרה : ברוסיה של פעם לפני עשרות שנים נאסר על היהודים לשמור את מצוות הדת. סיפור זה מתאר כיצד עמדה משפחה יהודית מול גזירות השלטון הרוסי, שמטרתו היתה להעביר את היהודים על דתם.

באותם ימים התגוררנו ביישוב בולשובו, לא-הרחק ממוסקווה. הבעיה המרכזית שהעסיקה אותי ואת בני-ביתי הייתה הקושי לשמור שבת. למזלי הטוב עבדתי בביתי, בייצור מטפחות, וכך נתאפשר לי לא לחלל שבת, אבל שדווקא מכיוון הילדים התעוררה בעיה קשה ביותר.

ילדיי, שזמן רב לא הופיעו כלל בבית-הספר המקומי, נאלצו להתחיל לפקוד אותו, בעקבות לחץ עצום שהופעל עלינו. אף-על-פי-כן, בימי שבת וחג נשארו בבית. הנהלת בית-הספר דרשה כי ילדינו יופיעו בכיתותיהם גם בשבתות ובחגים, וכי יבצעו את כל המטלות, כשאר הילדים. מבחינתנו הדבר לא בא בחשבון כלל. בבית-הספר ניסו ללחוץ על הילדים להצהיר כי אביהם מונע מהם לבוא לבית-הספר בשבת, אבל הם היו נבונים דיים לטעון כי ההחלטה באה מצידם, וללא שום לחץ שלי עליהם.

כעבור כמה שבועות התפרסם מאמר זועם בעיתון האזורי, וכותרתו: "הציבור כולו נקרא להתקומם". מתחת לכותרת נכתב, בין השאר, כי "אל יחשוב חזן שילדיו הם קניינו הפרטי. הילדים שייכים לציבור הסובייטי כולו, ועל-כן אסור לנו להרשות שילדיו ייעדרו מבית-הספר ביום שבת, מטעמי דת".

הלחץ עלינו גבר והלך, והילדים היו חשופים בבית-הספר להתקפות קשות עליהם. שבת אחת, לאחר התפילה, הלכתי עם חתני, ר' משה גרינברג, לבית ידיד, כדי לברכו לרגל העובדה שבנו החל ללמוד חומש. התעכבנו שם שעה ארוכה וכשחזרנו לביתנו, הבחנתי בשוטר הניצב ליד פתח הבית. השוטר כבר ראה אותי ולכן לא יכולתי לסגת. נכנסתי פנימה ומצאתי את בני-ביתי חיוורים ומבוהלים. מולם ישבו ראש העיר, אדם נוסף שלא הכרתי ומנהלת בית-הספר המקומי.

"אורחים לא-נעימים באו אליך, מה", אמר-שאל ראש העיר. "מדוע 'לא-נעימים'?!", ניסיתי להישמע רגוע ואדיב. "הכר-נא את חברנו, מפקד המשטרה", הציג ראש העיר את האיש שלצידו. "האם ידוע לך מדוע באנו לכאן?", הוסיף ושאל."כלל וכלל לא", עניתי. "אינך יודע?!", התרעם הלה על תשובתי, "ומה בדבר ילדיך?"

"מה הבעיה איתם?" היתממתי. "הם לא באים לבית-הספר בשבת", אמר. "הם לא מוכנים לכתוב בשבת ועל-כן אינם מגיעים לכיתה", השבתי. "אתה חייב להשפיע עליהם לבוא לבית-הספר בשבת!", פסק ראש העיר."אינני תועמלן אנטי-דתי", עניתי לו. ראש העיר הרהר קצרות ואמר: "שלח את ילדיך לבית-הספר. עליי מוטלת האחריות שהילדים יבואו לבית-הספר בימים שבהם מתקיימים לימודים. יכתבו או לא יכתבו – זה לא ענייני".

מנהלת בית-הספר מיהרה להתקומם. "לא אוכל להרשות שילדים הבאים לבית-הספר יחרגו מהמסגרת ולא יכתבו בשבת", אמרה. 

הביקור בביתנו הסתיים באזהרה חריפה של ראש העיר כי אם ילדיי לא יבואו לבית-הספר בשבת הקרובה, יעמידני למשפט. בעקבות הביקור ואיומיו של ראש העיר, שנשמע הפעם החלטי מתמיד, קיימנו דיון בבית. הוחלט שבכל שבת ילך רק ילד אחד לכיתתו, בלי הילקוט ובלי הספרים וכלי-הכתיבה. 

בשבת הראשונה נבחרה למשימה בתי בתיה, שהייתה אז כבת שתים-עשרה. אנחנו הלכנו לתפילה וכשחזרנו עיכבנו את ה'קידוש' עד שבתיה תשוב מבית-הספר. כשהגיעה הביתה הייתה חיוורת, והמתח הרב שחוותה ניכר היטב על פניה.

היא סיפרה מה עבר עליה: "השיעור הראשון היה בחשבון. המורה כתבה על הלוח תרגיל וקראה לי ראשונה לגשת אל הלוח. ניגשתי ואז הורתה לי המורה לקחת גיר ולפתור את התרגיל. סירבתי. המורה החלה לצעוק עליי ואף ניסתה לתחוב לי בכוח גיר ליד. זה לא הועיל לה. היא קראה למנהלת, וזו באה עם סגנה. השניים החלו לצעוק ולאיים עליי. חזרתי והודעתי להם כי איני כותבת בשבת. הם הוסיפו לצעוק עליי בגרון ניחר, בעוד כל הכיתה יושבת ומביטה בנעשה, דרוכה ומתוחה לראות איך ייפול דבר".

פתאום הופיע בכיתה ראש העיר. 'מה נשמע? הילדה חזן באה ללמוד?', שאל. 'הנה היא עומדת ליד הלוח!', השיבה לו המורה, 'אך בשום אופן אינה מוכנה לכתוב. היא טוענת שאסור לה לכתוב'. ראש העיר ביקש להראות לו את יומני. היומן נשאר בכיתה מיום שישי, וכך יכולתי להראותו לו. הוא דפדף בו וראה שכל ציוניי מהשבוע החולף – טובים.

ראש העיר נטל את הגיר ואמר: 'אמרי לי כיצד פותרים את התרגיל ואני ארשום במקומך'. אמרתי לו והוא כתב. אחר-כך שאל את המורה, 'האם זה נכון?'. 'כן', ענתה לו המורה, 'אבל היא לא כותבת!'. 

ראש העיר התעלם מדבריה. הוא פתח את יומני ורשם בו את הציון הגבוה ביותר.

אחר-כך פנה אל המורה ואל המנהלת ואמר להן: 'הניחו לה לשבת ולהקשיב לשיעורים', והלך".

מאז נהפך העניין לנוהג קבוע. בכל שבת הלך ילד אחר לכיתתו ולא כתב. בעקבות המקרה עם ראש העיר פסק הלחץ על ילדינו. שוב נוכחנו כי עמידתנו האיתנה על שמירת התורה והמצוות, ועל קדושת השבת במיוחד, חזקה מכל לחץ, וסופה שניצחה.

יהודית - כיצד אשה אחת הצילה עיר שלימה בתושייתה

לכבוד חג החנוכה, אנו מביאים את סיפור גבורתה של יהודית. אין בידינו ידיעה ברורה ביחס לזמן התרחשותו של הסיפור, אך לפי הדעה המקובלת הוא קרה בימי החשמונאים וגיבורת הסיפור, יהודית, היתה בת למשפחת הכוהנים המפורסמת. כך או כך, מעשה גבורתה נחרט בלוח הזהב של העם היהודי, והפך לפרק מפואר בהיסטוריה שלו.

על העיר בתול, אשר ביהודה, הוטל מצור אכזרי בפיקוד המצביא הסורי הולופרנש. מפקד סורי זה היה ידוע לשמצה באכזריותו. כשהצליח לכבוש עיר, לא ידע רחמים ולא חמל על נער או זקן, אשה וטף. אין פלא, איפוא, כי היהודים הנצורים בבתול לחמו כאריות והדפו את כל התקפותיו.

כשנתקל הולופרנש בהתנגדות היהודית העזה, הוא החליט להאריך את המצור עד שהעיר תפול לידיו בלי קרב, אחרי שהרעב והצמא יתנו בה את אותותיהם.

מתברר כי חשבונו של הולופרנש היה מבוסס למדי, ותוך זמן קצר אזלו המים בעיר, עד שהלוחמים בקושי יכלו לעמוד על רגליהם. בכיכר השוק של בתול התאסף המון גדול, ודרש בקולי-קולות ממנהיגי העיר – ועוזיהו, בראשם – לפתוח במשא ומתן עם הולופרנש לבירור תנאי הכניעה.

עוזיהו והזקנים בקושי יכלו לעמוד בהפצרותיהם של הלוחמים המיואשים, מוכי הצמא. "אנו תנו לנו עוד חמישה ימים" קרא עוזיהו. "חמישה ימים ולא יותר. הבה נקווה כי בורא העולם, אשר בידו נפש כל חי, לא יסגירנו לידי האויב האכזר הזה. רק חמישה ימים! אם אז לא תבוא הישועה, אזי נסגיר את עצמנו בידי האויב".

ההמון התפזר אט-אט, ובכיכר נותרה רק אשה אחת, שקועה בהרהורים. היא ניגשה אל עוזיהו וזקני העיר ואמרה להם: "מדוע אתם מנסים את האלוקים? אם הינכם מאמינים כי הוא יכול להושיע אותנו, מדוע תגבילו את אמונתכם זו לימים ספורים? האינכם יודעים, שלהיכנע בידי הולופרנש, גרוע יותר מן המוות עצמו"?

שמה של האשה היה יהודית. היא היתה בתו של יוחנן כהן גדול, שהתאלמנה מספר שנים קודם לכן ממנשה בעלה. מאז היא בילתה את ימיה בתפילה לאלוקים ובמעשי טוב וחסד. כולם הכירו אותה בזכות צדקנותה, צניעותה ויופיה המיוחד.

"צדקת, בתי" נאנח עוזיהו, "אך אנו זקוקים לנס אמיתי. רק גשם שוטף שימלא את הבארות, יוכל להציל אותנו מהגורל האכזרי. התפללי עלינו, יהודית".

"על כולנו להתפלל" השיבה יהודית קצרות. "גיבשתי תכנית מסוימת, אולי יעזור האלוקים וישלח ישועה על ידי. אני רוצה לצאת להולופרנש יחד עם שפחתי".

"על מה את מדברת"! קרא עוזיהו בחרדה. "את רוצה לסכן את חייך ואת כבודך"?

"בורא העולם כבר שלח ישועה לישראל על-ידי יעל אשת חבר הקיני, ומסר את סיסרא בידי אשה. הוא יכול לשלוח ישועה גם על ידי".

כשראה עוזיהו שלא יוכל להניא אותה מביצוע תוכניתה המסוכנת, הוא העניק לה את ברכתו.

מספר שעות לאחר-מכן יצאה יהודית את שער העיר, בדרכה אל הולופרנש. היא היתה מקושטת במיטב בגדיה, אותם לא לבשה מאז מות מנשה בעלה. צעיף ארוך כיסה את פניה היפות והיא הלכה בצעדים מאוששים, כשלידה הולכת אמתה הנאמנה שנשאה על ראשה סל שהכיל לחם, גנינה וכמה בקבוקי יין.

השמש כבר הסתתרה מאחורי ההרים כשיהודית ואמתה חמקו מהעיר. הן התקרבו אל מחנה הסורים כששפתותיהן לוחשות תפילה. סמוך למחנה הן נעצרו על-ידי החיילים הסורים. "יש לנו ידיעה חשובה עבור הולופרנש" השיבה יהודית בקול תקיף. "קחו אותנו אליו תיכף ומיד".

היא הוכנסה לאוהל הולופרנש, שישב בחברת קציניו ושתה לחיי הנצחון הקרוב. "מי את ומה מעשיך כאן?" – שאל אותה המצביא.

"אני מהעיר בתול, העיר שאתה צר עליה" – השיבה יהודית – "החיים בעיר נמאסו עלי. שמעתי על מעשי גבורתך, ורציתי להכיר אותך מקרוב כדי שתתן לי את חיי לשלל.

"בקשר לעיר הנצורה – המשיכה יהודית – הרי שם המצב קשה מאוד. האנשים רעבים וצמאים, אולם הם עדיין לא איבדו את בטחונם בבורא העולם. כל זמן שהם יתמידו באמונתם זו, לא תוכל לכבוש את העיר; אולם הם לא יחזיקו מעמד זמן רב מדי. דברי האוכל הכשרים כבר נאכלו ועוד מעט יאלצו התושבים לאכול בהמות טמאות וכל מיני שרצים, אז תבער בהם חמת האלוקים והוא ימסור את העיר בידיך".

הולופרנש היה מוקסם מהפגישה הבלתי צפויה עם אשה יפה ועדינה זו. יהודית המשיכה וסיפרה לו שתבוא בכל ערב לעדכן אותו על מצב העיר.

"אם אכן את דוברת אמת, ואם תעזרי לי לכבוש את העיר, אשא אותך לאשה" הבטיח לה הולופרנש. הוא ציווה על חייליו לאפשר לה לצאת ולבוא אל המחנה באופן חופשי.

יהודית שבה אל העיר ועידכנה את עוזיהו כי ה' הצליח את דרכה, וכי הישועה קרובה לבוא.

בלילה השלישי, הזמין הולופרנש את יהודית לסעודה אצלו באוהל. הוא ציווה לבל יכנס אליו איש. במרכז האוהל עמד שולחן עמוס לעייפה עם משקאות ומעדנים, אולם יהודית אמרה כי היא הביאה עמה מאכלים משלה והיא תאכל רק מהם.

גבינת יהודית היתה טעימה להפליא אך מלוחה מאוד. הולופרנש, שהיה זללן לא קטן, מילא את כריסו מהגבינה הטעימה. כשהצמא החל להציק לו, שתה המצביא המשולהב מיינה של יהודית, עד שתוך זמן קצר שכב שיכור כלוט.

"חזקני, אלוקי, רק הפעם"! קראה יהודית את תפילת שמשון הגיבור לפני שמוטט את הבית על הפלישתים. היא התגברה על פחדה, ניגשה אל הקיר, שם היתה תלויה חרב הולופרנש. ביד רועדת ובכוחות על-אנושיים הניפה יהודית את החרב, וכרתה את ראשו של העריץ.

היא עטפה את הראש הכרות בצעיף, וכעבור רגעים אחדים יצאה מן המחנה, כפי שעשתה בלילות הקודמים, כאילו לא אירע דבר.

היא מיהרה אל העיר, והראתה לעוזיהו את ה"מציאה" שהביאה. הוא ניסה להביע את רגשי תודתו, אך היא קטעה אותו: "אל לנו לאבד רגע" אמרה בתקיפות. "צווה מיד על אנשיך שיפתחו בהתקפה. החיילים המופתעים ירוצו אל אוהל מצביאם וימצאוהו כרות ראש, ויפוצו לכל רוח – הנצחון יהיה שלם ומלא".

התוכנית הצליחה, וכך ניצלה העיר בתול בזכות אשת חיל – יהודית.

כוחה של לביבה

זה קרה בימים הסמוכים לחנוכה בשנת תשס"ג. הרב בנימין שיימן, שליח חב"ד בעיר דס-פליינס בדרום מדינת אילינוי שבארה"ב, יצא לביקור שגרתי בכלא בעל סיווג ביטחוני מֵרבי, בעיר צ'סטר.

בית-הסוהר הזה הוא אחד מכמה בתי-סוהר במדינת אילינוי, שבהם הרב שיימן נוהג לבקר בקביעות. לקראת כל חג הוא דואג להביא לאסירים היהודים ציוד וחומרי הסברה הקשורים בחג. האסירים מצפים לו בכיליון עיניים.

הגעתי למקום עמוס בעלונים ובחוברות על חנוכה, מספר הרב שיימן. כתמיד, ניגשתי תחילה אל הצ'פליין (קצין הדת) של הכלא, וביקשתי את אישורו לחומר שבכוונתי לחלק.

הצ'פליין הזה, מייק גרין שמו, בן 43, היה כומר פרוטסטנטי אדוק. עם זה, רחש יחס חם וידידותי לאסירים היהודים. במאמר בעיתון כתב פעם אחת, בהסתמך על הפסוק 'ואברכה מברכיך' שנאמר לאברהם, כי יבורכו כל המברכים את צאצאיו של אברהם אבינו. הוא אף שמר זוג תפילין במשרדו למקרה שאסיר יהודי יהיה זקוק לתפילין ויבקש להניחן.

הצגתי לפניו את החומרים, ובהם עלון לחנוכה. בעלון הובאו סיפור נס החנוכה, הלכות החג, מנהגיו וסמליו, וכמובן הדרכה מעשית להדלקת הנרות בשמונת ימי החנוכה. בעמוד האחורי של העלון הוגש מרשם להכנת לביבות. פורטו שם גם מסורות של עדות ישראל לדרכי הכנת הלביבות – לביבות מתוקות או לביבות גבינה, לביבות מלוחות או עם ריבה וכדומה.

הכומר עיין בעלון וסקר את כל עמודיו. כשהגיע למתכון, בחן היטב את המרשם. לא הופתעתי, כי על-פי מבנה גופו נראה היה שהוא מבין באוכל... כשסיים, השמיע לפתע קריאת התפעלות: 'בדיוק לביבות כאלו הייתה סבתי מכינה'.

המשפט הזה דרך את חושיי. שאלתי מיד: סבתך לא הייתה אף היא פרוטסטנטית אדוקה?!.

הכומר השיב בפשטות כי סבתו הייתה יהודייה, אך היא ובעלה (הלא-יהודי) שמרו את זהותה היהודית בסוד. הם נפטרו בעודו ילד קטן, והוא זוכר ביקורים משותפים איתם בבית-עלמין יהודי, ואת טעם לביבות תפוחי-האדמה שהייתה הסבתא מכינה בחנוכה.

הכומר חייך והוסיף: 'תמיד ידעתי שאני רבע יהודי, שכן חוץ מהסבתא, סבי והורי אבי הם אירים'.

דברי הכומר הלמו בי. בעוד הוא מדבר קלטתי שבעצם הצ'פליין שלפניי הוא יהודי! בררתי את מילותיי בזהירות והתחלתי להסביר לו שהואיל ואימו היא בתה של הסבתא היהודייה, הרי שהוא יהודי 'מלא' ולא 'רבע יהודי' בלבד, כי על-פי ההלכה, האם היא הקובעת את מעמדו של היהודי.

עכשיו היה תורו של הכומר להישאר המום. תחילה התקשה לקבל את התגלית החדשה, אך אט-אט התאושש והדברים חדרו להכרתו.

בו-במקום הצעתי לו להניח תפילין. הוא נענה בחפץ לב. כרכתי את רצועות התפילין על זרועו וראשו ואמרתי איתו 'שמע ישראל'. הוא היה נרגש ועם זה הייתה לו הרגשה מוזרה בגלל הניגוד הבולט והצורם בין הנחת התפילין ובין כל מה שהוא מייצג.

הרב שיימן חזר לביתו נסער מהגילוי. הוא לא הסתפק בעדותו של הכומר, אלא רצה לוודא את הדברים. הכומר סיפר לו על דודה זקנה שלו, המתגוררת בעיר פאוריה באילינוי. באמצעות שליח חב"ד בעיר, הרב אלי לנגזם, יצר קשר עם האישה הזקנה והוא והכומר נסעו אליה.

הדודה אישרה מיד את סיפורו של הכומר. היא העידה כי היא זוכרת היטב את ברית-המילה של מייק, כאשר נקרא שמו בישראל 'מרדכי חיים'!

הדודה הזהירה את מייק לבל יקומם עליו את אביו כאשר פתאום יציג את עצמו כיהודי, כי האב בוודאי יזעם. מייק הסביר לה כי הוא מבוגר דיו והוא יודע כיצד להתנהל עם אביו.

מייק החל אט-אט להתקרב ליהדות, ממשיך הרב שיימן בסיפורו המדהים. הוא אכן נזהר שלא לחשוף מוקדם מדיי לפני הוריו את התהליך העובר עליו. עבר זמן עד שהעז להעלות את העניין באוזני אימו היהודייה.

הוא התחיל לקיים מצוות בסיסיות, והתקדם צעד אחר צעד. התגובות במשפחתו היו מעורבות, וכמובן לא-פשוטות. גם הכמרים, עמיתיו לשעבר, וכמו-כן אסירים שהכירו אותו והאמינו בו, לא הקלו עליו את התפנית.

האתגר שעמד לפניו היה קשה ומורכב: היה עליו ללמוד את היהדות שלא הכיר, וגם לשרש מתודעתו מושגים אחרים, להבדיל.

מעניינת מאוד הייתה תגובתה של אשתו. כשהיא שמעה שבעצם בעלה יהודי, העירה, כי עתה היא מבינה סוף-סוף מדוע תרם תמיד לארגון 'בני ברית' ול'קרן הקיימת לישראל'.

מייק גרין לא הסתפק בשיבתו אל היהדות, אלא פנה אל השר הממונה על בתי-הסוהר בבקשה לאפשר לו להמשיך בתפקידו כצ'פליין, אך הפעם כראביי יהודי ולא ככומר פרוטסטנטי. האישור המיוחל ניתן לבסוף, ובתעודה החדשה הוצמד לשמו התואר: 'ראביי יהודי'.

וכל זה בזכות מתכון ללביבות בעלון החנוכה...

הרב גוסטמן מנחם את פרופסור אומן

הגאון הגדול הרב יצחק זאב גוסטמן זצ"ל, אחרון גאוני וילנא, שהיה בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, עבר את אימי השואה ושכל שם את בנו יחידו. לאחר עלותו ארצה הקים את ישיבת 'נצח ישראל' בירושלים. בין המקורבים לרב גוסטמן היו פרופ' ישראל אוּמן (חתן פרס נובל) ובנו שלמה אומן הי"ד, שהיה תלמיד ישיבת ההסדר בשעלבים.

והנה המשך הסיפור כפי שהוא מצוטט מלה במלה מפסק דינו של השופט ניל הנדל, יהודי שומר מצוות, בוגר ישיבות חשובות בארה"ב כולל ישיבתו של הגרי"ד סולבייצ'יק: 

"שלמה נהרג במלחמת שלום הגליל. לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. לאחר תום ההלוויה, הסתובב הרב גוסטמן בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו, ונאנח והצטער עליהם, והתקשה לעזוב את בית הקברות. בחזרתם מההלוויה אמר 'כולם קדושים'. שאל אחד הנוסעים שישב במושב האחורי: 'כולם? גם הלא דתיים?' פנה הרב גוסטמן למושב האחורי, ואמר בהדגשה: 'כולם! כולם!'.

"כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר (ביידיש): 'ד"ר פיינגולד, אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר'... ופנה לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: 'הבן שלי מאירקה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדר-אקציון [מבצע זוועה נאצי מחריד לרצח סיטוני של ילדים בלבד]...'. ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: 'עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית!'.

"קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: 'ניחמתני, ניחמתני'. כשהגיעו בניו של ד"ר פיינגולד לקראת גיל גיוס, שאל את הרב גוסטמן, שהיה נערץ על כל גדולי הרבנים, גם מחוגי החרדים: 'מה כתוב בתורת משה, הולכים לצבא או לא?'. השיב הרב גוסטמן: 'בתורה של משה רבנו כתוב: 'הַאַחֵיכֶם יבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!'"

לא מוכנה לשבת ליד יהודי

בטיסה של חברת תעופה מאטלנטה לניו יורק מצאה עצמה גברת מבוגרת יושב ליד גבר חובש כיפה. 

הגברת קראה לדייל הראשי על מנת להתלונן על מקום מושבה. ''מה הבעיה גבירתי''? שאל הדייל. ''הושבתם אותי ליד יהודי?! אינני יכולה לשבת ליד אדם מוזר זה, נא מצאו עבורי מקום ישיבה אחר''.

''גבירתי הטיסה מלאה ואינני יודע אם יש מקום ישיבה אחר פנוי''.

האישה העיפה מבט שחצני לעבר היהודי המושפל שישב לידה, ולעבר הנוסעים שישבו בסמוך.

מספר דקות אחר כך חזר הדייל ואמר ''גבירתי המחלקה הרגילה ומחלקת העסקים מלאות, אולם יש לנו מושב אחד במחלקה הראשונה''.

בטרם הגברת הספיקה לענות המשיך הדייל בדבריו ''רק במקרים יוצאי דופן אנו יכולים לשדרג מקום כזה. פניתי לקברניט המטוס לצורך קבלת האישור. לאור הנסיבות, הקברניט חש כי אין להכריח איש לשבת בסמוך לאדם לא נעים...''.

הדייל פנה אל היהודי שישב בסמוך לאישה ואמר ''אדוני התואיל לאסוף את חפציך? יש לי עבורך מקום ישיבה נוח במחלקה ראשונה''.

כל הנוסעים שישבו בסמוך נעמדו ומחאו כפיים.

סוס או אתרוג

אורי היה שמו. התגורר בעיר יאנוב, ושימש מלמד לילדים קטנים. משכורתו הצנועה והדלה בקושי הספיקה לפרנסת המשפחה. אך לא איש כמותו יתלונן. גם אשתו נשאה בעול ועסקה בעבודות שונות כדי להביא עוד כמה פרוטות הביתה.

מדי שבוע היה אורי מניח בצד זהוב אחד, אותו היה מפריש ממשכורתו הדלה. גם בימים קשים, של עוני ומחסור, לא נמנע מלשים בקופה את הזהוב הקבוע.

בתום השנה, בעשרת ימי-תשובה, היה פותח את הקופה, סופר חמישים זהובים שהצטברו בה במשך השנה, נפרד מאשתו ומילדיו ויוצא לדרך. מצווה אחת היתה יקרה לו ביותר, ועבורה היה חוסך מלחמו במשך השנה: מצוות ארבעת המינים.

הון רב נהג לשלם כדי להשיג אתרוג יפה ומהודר לחג-הסוכות. כל אנשי העיר ידעו שאתרוגו של אורי המלמד הוא היפה והמהודר ביותר, והיו באים בהמוניהם לקיים בו את המצווה.

שוק האתרוגים הגדול נמצא בלמברג. לשם מגיעים האתרוגים היפים והמהודרים ביותר. אורי הולך רגלי. כסף לשכור עגלה, אין לו. אך אין הדרך קשה עליו; נהנה הוא להתאמץ עבור המצווה.

בפונדק-דרכים עצר למנוחת-ביניים. שתה כוס משקה, ועם ערוב היום נעמד בפינת החדר לתפילה. 

בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה הגיעה לאוזניו צעקה נוראה, ולאחריה קולות גניחה ואנחות. מיד כשסיים להתפלל יצא אורי לחצר לראות מה קרה. אולי יוכל לעזור במשהו? בחוץ ראה את הפונדקאי מנסה להרגיע איש שפניו מפיקים ייאוש ומצוקה, כשמדי פעם הוא מפליט מחזהו אנחה עמוקה. הלה, עגלון לפי מראהו, עמד ובכה ללא הרף. התברר שאירע לו אסון - בשעת נסיעה בדרך, צנח סוסו הזקן והעייף, ומת. "נשבר מטה לחמי", בכה האיש, "מנין אביא עכשיו לחם לפיות ילדיי? אין לי ברירה אלא לשים קץ לחיי", זעק מרות, תוך שהוא מנפנף בשוטו.

"אסור להתייאש", ניסה אורי לנחמו, "שים את מבטחך בקב"ה והוא יכול לעזור". אך דבריו לא הועילו. "מי יוכל לעזור לי!", קרא העגלון בייאושו, "מי יתן לי עכשיו סוס שעולה הון עתק!" "יש ברשותי סוס טוב, ששוויו 80 זהובים", פנה אליו לפתע הפונדקאי. "אני מוכן למכרו לך, נוכח האסון שקרה לך. אתן לך את הסוס תמורת 50 זהובים בלבד". "חמישים זהובים?!", זעק העגלון, "אין לי בכיסי אלא חמישה. אוי לי ואוי לילדיי. אין עוד טעם לחיי"...

אותו רגע התעוררו רגשותיו של אורי. בכיסו נמצאים 50 זהובים. בכסף הזה הוא יכול להציל את מטה-לחמו של היהודי האומלל! בו-במקום החליט: מוטב להציל את פרנסתו של יהודי מלהוציא את הכסף על אתרוג יקר ומהודר.

"מהו המחיר האחרון שתבקש תמורת סוסך?", פנה אורי לפונדקאי. "כבר אמרתי", התרגז האיש, "שוויו של הסוס 80 זהובים, ואני מוכן למכרו ב- 50!". לאחר דין-ודברים קצר, הסכים הפונדקאי לוותר על חמישה זהובים. אורי שילשל לידיו ארבעים וחמשה זהובים, והסוס נמסר לעגלון הנדהם.

תחילה לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו, ואחר-כך לא פסק מלשבח ומלהודות למצילו המופלא. "לא לי עליך להודות, אלא לקב"ה", הצטנע אורי, "הרי אמרתי לך שהקב"ה יכול תמיד לעזור".

אורי מיהר לדרכו, ללמברג. עתה היו בכיסו רק חמישה זהובים. בכסף הזה יוכל לקנות רק אתרוג פשוט. אמנם כשר, אולם לא כעין-זה שזכה לו בכל שנה. הוא התבייש לעשות את החג בעירו. הלוא הכול יבקשו לברך על האתרוג שלו, ומה יתן להם? אתרוג בחמישה זהובים? בהתייעצות עם אשתו, החליט לחוג את חג-הסוכות במקום שאין מכירים אותו. הבחירה נפלה על העיר ליזנסק, שם ישב הצדיק רבי אלימלך.

אורי בליזנסק. יום ראשון של חג-הסוכות. הוא נכנס לבית-המדרש, התיישב בפינה, מאחורי כל קהל המתפללים, ושקע בתפילה. רבי אלימלך ניצב לפני עמודו, והתכונן לאמירת ה'הלל'. לפתע החל להביט לצדדים, להסתכל אחורה - כאילו הוא מחפש משהו. ופתאום אמר לאחיו, הצדיק רבי זושא: "מרגיש אני ריח גן-עדן הממלא את בית-הכנסת".

האחים הקדושים עברו בין הספסלים, חלפו על פני המתפללים, עד שהגיעו לשורות האחרונות, ונעצרו ליד הצעיר אורי, שהיה שקוע בתפילתו." הנה", קרא הצדיק, "מכאן נודף הריח המופלא, מן האתרוג של הצעיר הזה". אורי הרים את עיניו ונבוך. תשומת-לב כל המתפללים הופנתה אליו. הצדיק לא הותיר לו זמן למבוכה והאיץ בו לספר מנין בא האתרוג הזה. ואורי סיפר...

"האתרוג שלך הוא באמת מיוחד במינו", נענה הצדיק כשסיים אורי את סיפורו. "זהו ריחה של המצווה הגדולה שקיימת כשהצלת משפחה בישראל!" "חזור לביתך", הורה לו הצדיק, "והיה מנהיג בישראל. אולם לפני-כן, אנא הרשה גם לנו לברך על האתרוג שלך"

אורי זה אכן נעשה מנהיג גדול בישראל, הלוא הוא - רבי אורי מסטרליסק.

הטבעת נגנבה על ידי דיינו

פעם היה מלך שנאבדה לו טבעתו וציוה שיחפשו הטבעת ומי שיקבל ע"ע לחפש הטבעת יתן לו המלך מעות רבות כדי שיהיה בידו האמצעים לחפש.

היה שם איזה יהודי שהיה עני ואביון ולא היה לו במה להכין צרכי החג, אמרה לו אשתו לך גם אתה אל המלך ואמור לו כי הנך רוצה לחפש הטבעת והוא יתן לך כסף וכך נוכל לעשות הפסח.

שמע היהודי לעצתה והלך אצל המלך ונתן לו המלך מעות רבות והוא קנה בכסף להוצאות החג בהרחבה, ולא זו בלבד אלא שהזמין אורחים רבים לליל הסדר ועשה שמחת יו"ט בהרחבה גדולה מאד.

ואצל המלך היה כומר יועץ בשם "דיינו" שהיה שונא ישראל ולא היה יכול לסבול איך היהודי הוציא כסף מהמלך לעשות את החג בשמחה ובדיצה. והלך אצל המלך בליל החג ושאל את המלך וכי נראה למלך שהיהודי מחפש את הטבעת לך וראה איך הוא עושה סעודה גדולה בכספך ובכלל אינו עוסק בחיפוש.

והביא את המלך לחלונו של היהודי ועמדו תחת החלון והביטו פנימה וראו שהיהודי יושב בראש השולחן. ומנהגו של היהודי היה שכשהיה אומר חרוזי אילו... דיינו, היה אומר את החרוז וכל המסובים היו אומרים דיינו.

כששמע המלך שהיהודי אומר משפט וכולם עונים דיינו, הבין המלך שהיהודי חוקר כעת את המסובים בענין הטבעת וכולם עונים שדיינו הוא הגנב, מיד ציוה המלך לאסור את הכומר היועץ והכוהו עד שהודה שהוא זה שגנב את הטבעת.

והמלך נכנס והודה ליהודי על שמצא לו טבעתו וכך עשה היהודי פסח בהרחבה גדולה מאד.

קוף עם מטבעות זהב בבטן

היה היה יהודי שעבד אצל פריץ, פעם לפני חג הפסח התפאר בפניו הפריץ ואמר: נכון שאילו לא הייתי נותן לך פרנסה היית גווע ברעב?

היהודי שהיה ירא שמים ענה לפריץ: ח"ו הלא יש קוב"ה בשמים והוא המפרנס אותי כשאתה רק השליח ואילו לא היית אתה השליח היה הוא מפרנסני בדרך אחרת.

הפריץ כעס מאד לשמע התשובה ופיטר את היהודי מעבודתו. היהודי הפך לעני ולא היה לו במה להכין את צרכי החג.

לפריץ היה אוצר של מטבעות זהב והיה נכנס הפריץ מדי פעם לאוצר כדי לנקות ולספור את הכסף, והיה מנקה את המטבעות ברוק שבפיו, לפריץ היה בביתו קוף שכידוע עושה מה שרואה שעושה האדם, כשנכנס הפריץ לאוצר כדי לעשות במטבעותיו נכנס עמו גם הקוף וכשראה שהפריץ מכניס המטבעות לפיו חשב שזה אוכל וכשיצא הפריץ התחיל גם הוא מכניס מטבעות לפיו ובלעם. וכמובן שלאחר כמה ימים בהיות בטנו מלאה מטבעות מת והתפגר.

הפריץ שלא ידע ממה התפגר הקוף ציוה למשרתו שיזרוק את הקוף בחלונו של היהודי כדי לשחוק למשבתו. אך כשנפל הקוף לרצפת בית היהודי נקרעה  בטנו ונפלו מטבעות זהב לרוב, הלך היהודי וקנה כל צרכי החג לו ולבני ביתו בהרחבה.

בליל החג שלח הפריץ את משרתו לבית היהודי כדי לבדוק אם יש לו מה לאכול, וחזר ואמר לפריץ שיש ליהודי כל טוב. שלח הפריץ וקרא ליהודי ושאלו מאין היה לו להכין את החג וסיפר לו היהודי כיצד נפלה לו חיה לביתו ומבטנה נפלו מטבעות זהב, ואז הודה לו הפריץ שהקב"ה הוא שזן ומפרנס לכל. וכך היה ליהודי לקנות את צרכי הפסח ומלבושיו בהרחבה לו ולב"ב.

מיין למים וחזרה

היה יהודי שהיה מתעסק לפרנסתו במכירת יין ונסע לפני פסח עם החבית כדי למכור את היין, ועבר עם החבית את הגבול ממדינה למדינה.

כשעבר את הגבול תפסוהו שומרי הגבול ולקחו ממנו החבית כי מחוקי המדינה היה שאסור לסחור בלי רשיון מיוחד ליין.

נסע היהודי לרבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע ובכה מאד שלקחו ממנו החבית ומהיכן יעשה עתה את החג.

אמר לו רבי אלימלך שילך ויאמר לשומרי הגבול כי בחבית יש מים ולא יין, וכשביקש טעמו וראו כי אכן כדבריו והחבית מלאה אכן מים, נתנו לו את החבית חזרה ושילחוהו לביתו.

הלך היהודי וחזר אל הרבי רבי אלימלך ותינה את צערו שמה יעשה עתה בחבית שכולה מים ומי יקנה זאת ומהיכן יהיה לו לעשות צרכי פסח?

אמר לו הרבי רבי אלימלך שיטעם מהחבית ויראה שהיא מלאת יין. וכך היה שהחבית היתה מלאה שוב יין, מכר היהודי את היין והיה לו כל צרכי החג בהרחבה לו ולב"ב.

ראש הישיבה מגיע לשפוך את הפח

בארה''ב היה ראש ישיבה גדול ושמו הרב מרדכי גיפטר זצ''ל.

לאחר פטירתו סיפרו עליו שפעם בא אליו אברך שלמד אצלו בישיבה ב"שאלה הלכתית", אשתו מבקשת ממנו כל בוקר להוריד את פח הזבל לחדר הזבל שבבית המשותף שבו גרו.

שואל האברך: האם ראוי שאעשה זאת? האם אין בזה משום פגיעה ב"כבוד תורה", שאברך שלומד בישיבה ירד לשפוך זבל?

הרב עשה עצמו מהרהר בדבר כאילו היתה כאן שאלה הלכתית מסובכת ולבסוף השיב: אני חושב שאתה לא צריך להוריד את פח הזבל.

למחרת בבוקר נשמעו דפיקות על דלת ביתו של אותו אברך. האברך ואשתו שפתחו את הדלת נדהמו לראות את ראש הישיבה עומד בפתח דלת ביתם. הרב פנה אליהם ואמר: אפשר לעזור לסייע לכם להוריד את פח הזבל?

שמחת תורה באושוויץ

באושוויץ באחד הצריפים היו כלואים חמישים נערים שהיו מיועדים להשלח לתאי הגזים. בליל שמחה תורה הם נלקחו מהצריף לתאי הגזים והוכנסו לשם כביכול כדי להתרחץ "במקלחות'' שלא היו שם.

הנערים ידעו היטב מה מצפה להם, והם אמרו אחד לשני שהיום שמחת תורה, ואף על פי שאין לנו כאן ספר תורה, הקב''ה נמצא בכל מקום ונרקוד ונשמח יחד עם הקב''ה. הם התחילו לרקוד ולשיר את שירי שמחת תורה ''אשרינו מה טוב ומה נעים גורלינו''.

הנאצים שעמדו בחדר החיצוני והתכוננו להשליך את הגז פנימה לא הבינו מה קורה. הם לא ראו דבר כזה מימיהם, נערים הולכים למות והם רוקדים שרים ושמחים?

המפקד הגרמני פנה אליהם ושאל אותם מדוע הם שמחים והרי הם הולכים למות?

הם ענו לו שם שמחים בגלל שתי סיבות: אחת שהם נפרדים מהעולם הזה השפל שבו יכולים כלבים כמו הגרמנים לשלוט. והסיבה השניה היא שעוד מעט הם יתאחדו עם נשמות הוריהם ומשפחתם שכבר אינם בין החיים.

המפקד הגרמני התפוצץ מכעס ואמר להם שהוא לא יתן להם למות תוך דקות ע''י גז אלא ימית אותם ביסורים. הוא נתן פקודה להחזיר אותם לצריפים והוא כבר יביא אותם על עונשם. הנערים חזור לצריף בשירה ובריקודים.

למחרת היה צורך לשלוח יהודים למקומות עבודה בגרמניה. רוב הבחורים נשלחו לעבודה וחלקם התערבבו בצריפים שבו היו יהודים אחרים. כך נצלו חייהם של חמישים נערים גבורים בליל שמחת תורה באושוויץ. בחורים  שקיימו את הנאמר ב''אשת חיל''  שאנו אומרים בליל שבת ''ותשחק ליום אחרון'', וזכו להשאר בחיים.

מרמאללה לירושלים

עם סיום התפילה, פסע דן במהירות לקדמת בית הכנסת הירושלמי, בירך ב"שבת שלום" את הרב וכמה אנשים אחרים שהוא מכיר, ומייד חזר לאחור. הגיע הזמן לחזור הביתה, לקדש ולסעוד עם המשפחה.

בדרכו החוצה, גרם לו דחף פתאומי לפנות לאחור ולהתבונן באנשים שיוצאים מבית הכנסת. עיניו סרקו באיטיות את בית הכנסת. אולי יש שם מישהו שזקוק למקום לסעודת שבת? "מי זה שיושב שם ליד הקיר הצדדי? אני מכיר כאן כמעט את כל האנשים, ולא נראה לי שהוא היה כאן בעבר".

דן התקרב אל הבחור הצעיר, ובחן אותו בעין מנוסה. בגדים פשוטים, תרמיל גב, עור כהה, שער שחור ומתולתל - נראה ממוצא ספרדי, אולי מרוקאי.

עוד רגע של מחשבה, והוא ניגש אל הנער כשידו מושטת ללחיצה. "שבת שלום. קוראים לי דן אייזנבלט. מעוניין להצטרף אלינו לסעודת ליל שבת?"

חיוך רחב האיר את הבעתו המודאגת של הבחור. "כן, תודה. קוראים לי מחי". הוא הרים את התרמיל ויחד הם יצאו מבית הכנסת.

כמה דקות לאחר מכן עמדו כולם סביב שולחן השבת של דן. כשהתחילו בני המשפחה לשיר 'שלום עליכם', דן שם לב שהאורח לא שר אתם. "אולי הוא מתבייש, או שהוא לא יודע לשיר", הוא ניחש. האורח חייך שוב את אחד מחיוכיו הרחבים וניסה לשיר עם כולם - צולע, אבל משתדל ככל יכולתו.

אפילו לאחר שהסעודה התחילה והאורח נרגע במידת מה, הוא עדיין היה שקט במיוחד, ונראה היה שהוא קצת מתוח. דן קלט את המצב וניהל בעצמו את רוב השיחה. הוא ריכז את דבריו בנושא פרשת השבוע ושילב בהם כמה מאירועי היום.

אחרי מנת הדגים, הבחין דן שהאורח שלו מעלעל בחוברת הזמירות, כאילו הוא מחפש משהו. הוא שאל בחיוך: "יש איזה שיר שהיית רוצה לשיר? אני יכול לעזור לך אם אתה לא בטוח במנגינה".

פניו של האורח אורו; שינוי מדהים. "יש שיר שהייתי רוצה לשיר, אבל אני לא יכול למצוא אותו כאן. מאוד אהבתי את מה ששרנו היום בבית הכנסת. איך קראו לזה? משהו 'דודי' ". 

דן כמעט הגיב אוטומטית: "בדרך כלל לא שרים את זה ליד השולחן", אבל אז הוא תפס את עצמו. "אם זה מה שהנער רוצה", הוא חשב, "אז מה הבעיה?" ובקול רם הוא אמר, "אתה מתכוון ל'לְכָה דוֹדִי'. רגע, תן לי להביא לך סידור".

אחרי שהם שרו לכה דודי, חזר הבחור הצעיר לישיבה השקטה שלו, עד שדן שאל אותו, אחרי המרק: "ואיזה שיר עכשיו?"

האורח נראה נבוך, אבל לאחר מעט עידוד הוא אמר בבירור, "אני באמת רוצה לשיר שוב לכה דודי".

דן כבר לא היה כל כך מופתע כשאחרי העוף הוא שאל את האורח שלו מה לשיר עכשיו, והבחור ענה, "לכה דודי". הוא רצה לומר, "בוא נשיר את זה הפעם יותר בשקט, השכנים עלולים לחשוב שיצאתי מדעתי", אבל שמר את זה לעצמו.

בסוף זה כבר היה יותר מדי בשביל דן. "לא היית רוצה לשיר משהו אחר?" הוא הציע בעדינות.

האורח שלו הסמיק והשפיל מבט. "אני פשוט מאוד אוהב את השיר הזה", הוא מילמל. "פשוט יש בו משהו- אני באמת אוהב את השיר הזה". בסוף הם שרו את "השיר" משהו כמו שמונה או תשע פעמים. דן כבר לא היה בטוח - הוא איבד את החשבון.

מאוחר יותר, כשהיה להם זמן לשבת בשקט ולשוחח, דן אמר: "שמתי לב שבקושי היה לנו זמן לשוחח. מאיפה אתה?"

הבעה של כאב עלתה על פני הנער. הוא נעץ עיניים ברצפה ואמר בשקט, "רמאללה".

לבו של דן החסיר פעימה. הוא חשב ששמע את הנער אומר "רמאללה", אבל התעשת במהירות, וקלט שבטח הוא אמר "רַמלֶה". "אה, יש לי שם בן דוד", אמר דן, "מכיר את אפרים וורנר? הוא גר ברחוב הרצל".

הבחור נענע בראשו בעצבות ואמר, "אין יהודים ברמאללה".

לבו של דן דהר. הוא באמת אמר "רמאללה"! מחשבותיו התרוצצו: האם הוא בילה סעודת שבת עם ערבי מרמאללה? רק רגע! תנשום עמוק ותברר את העניינים. הוא ניער את ראשו ואמר לנער, "מצטער, אני קצת מבולבל. ועכשיו, כשאני חושב על זה, אפילו לא שאלתי מה השם המלא שלך. איך בעצם קוראים לך?"

הנער נראה מתלבט לרגע, אולי חושש, ואז זקף את כתפיו ואמר בשקט, "מחמוד אבן א-שאריף".

הוא תלה עיניים במארחו, ונראה עכשיו נפחד באמת. בלי כל ספק הוא ידע בדיוק מה עובר עכשיו בראש של דן. "רגע!" הוא הוסיף במהירות, "אני יהודי. אני פשוט מנסה לברר לאן אני שייך".

דן נאלם דום. מה הוא יכול להגיד?

מחמוד שבר את הדממה בהיסוס: "נולדתי וגדלתי ברמאללה. לימדו אותי לשנוא את המדכאים היהודים שלי, ולהאמין שזאת גבורה להרוג אותם. אבל תמיד היו לי ספיקות. כלומר, לימדו אותנו שעל פי הסונה - המסורת, מאמין אמיתי צריך לרצות עבור חברו את שהוא רוצה עבור עצמו. הייתי יושב וחושב, האם היאהוד הם לא בני אדם? האם אין להם זכות לחיות בדיוק כמו שיש לנו? אם אנחנו אמורים להיות טובים לכולם, איך זה שאף אחד לא כולל בזה את היהודים?

"שאלתי את אבא שלי את השאלות האלה, והוא זרק אותי מהבית. בדיוק ככה, בלי כלום חוץ מהבגדים שעלי. אז החלטתי: אני הולך לברוח ולחיות עם היאהוד, עד שאני אגלה איך הם באמת".

מחמוד המשיך:

"התגנבתי הביתה באותו הלילה, כדי לקחת את החפצים שלי, ואת התרמיל שלי. אמא שלי תפסה אותי באמצע האריזה. היא נראתה חיוורת ומוטרדת, אבל הייתה שקטה ועדינה אתי, ולאחר כמה זמן היא דובבה אותי. אמרתי לה שאני רוצה ללכת לחיות עם היהודים לכמה זמן ולברר מה הם באמת, ואולי אני אפילו ארצה להתגייר.

היא החווירה יותר ויותר כשאמרתי את כל זה, ואני חשבתי שהיא כועסת, אבל זה לא היה זה. משהו אחר כאב לה, והיא לחשה, 'אתה לא צריך להתגייר. אתה כבר יהודי'.

הייתי המום. הראש שלי התחיל להסתחרר, ולרגע, לא יכולתי לדבר. ואז מלמלתי, 'למה את מתכוונת?'

'על פי היהדות', היא אמרה לי, 'הדת נקבעת על פי האם. אני יהודיה, זאת אומרת שאתה יהודי.'

מעולם לא היה לי שום מושג שאמא שלי יהודיה. אני משער שהיא לא רצתה שאף אחד ידע. היא בטח לא הרגישה טוב עם החיים שלה, בגלל שפתאום היא לחשה, 'אני עשיתי טעות שהתחתנתי עם גבר ערבי. בך, הטעות שלי תתכפר'. אמא שלי תמיד דברה ככה, קצת פואטית. היא הלכה ושלפה כמה מסמכים ישנים ונתנה לי אותם: דברים כמו תעודת הלידה שלי, ותעודת הזהות הישראלית הישנה שלה, כדי שאני אוכל להוכיח שאני יהודי. הם נמצאים אתי כאן, אבל אני לא יודע מה לעשות בהם.

אמא שלי היססה לגבי איזשהו נייר. ואז היא אמרה, 'אתה יכול לקחת גם את זה. זו תמונה ישנה של הסבא והסבתא שלי, כשהם הלכו לחפש קבר של אחד מאבותינו החשובים. הם נסעו צפונה ומצאו את הקבר, ואז צילמו את התמונה הזאת'".

דן הניח את ידו ברכות על כתפו של מחמוד. מחמוד הרים את מבטו, מבוהל ומלא תקווה בעת ובעונה אחת. דן שאל: "התמונה הזאת כאן?"

עיניו של הנער אורו. "בטח! אני תמיד לוקח אותה אתי". הוא הרים את התיק והוציא ממנו מעטפה ישנה ובלויה.

דן הוציא בזהירות את התמונה מהמעטפה, הסיר את משקפיו ועיין בה בקפידה. הדבר הראשון שבו הבחין היה קבוצה משפחתית: משפחה ספרדית של פעם, מראשית המאה.

ואז הוא מיקד את מבטו על הקבר שסביבו הם עמדו. התמונה כמעט נשמטה מידו כשקרא את הכתובת על המצבה. הוא שיפשף את עיניו כדי להיות בטוח. אין ספק: זה היה קבר בבית הקברות העתיק של צפת, והכיתוב גילה שהקבר שייך למקובל הגדול רבי שלמה אלקבץ - מחבר הפיוט "לכה דודי".

קולו של דן רעד מהתרגשות כשהסביר למחמוד את ייחוסו. "הוא היה חבר של האר"י ז"ל, אחד מחכמי התורה האדירים, צדיק, מקובל. ו- מחמוד, האדם הזה, אחד מאבות אבותיך - כתב את השיר הזה ששרנו כל השבת: לכה דודי!"

הפעם היה זה תורו של מחמוד להיאלם דום. דן התאושש ראשון, כשהוא עדיין המום ממה שקרה. הוא הושיט יד רועדת ואמר: "ברוך הבא מחמוד. ועכשיו, מה דעתך לבחור לך שם חדש?"

הבריון שלא שכח את הרב קרליבך

מספר חסיד בובוב מבורו פארק שבשעת לילה מאוחרת טעה ביציאה מהכביש המהיר ומצא את עצמו בהרלם (רובע מגורי בצפון מנהטן בארה''ב היה ידוע כאז...