בשנת 1978, בזמן שניקה את ביתו, ג׳יימס דייסון שם לב ששואב האבק שלו מאבד מעוצמת היניקה שלו ככל ששקית הנייר מתמלאת באבק. בעקבות השראה שקיבל ממנסרה מקומית, שעשתה שימוש במערכת צנטריפוגלית תעשייתית (ציקלון) כדי להפריד את הנסורת מהאוויר, הוא החליט לנסות ולפתח את שואב האבק הראשון בעולם הפועל ללא שקית.
הדרך אל ההצלחה הייתה רצופה בקשיים עצומים שנמשכו כחמש שנים:
דייסון בנה אב טיפוס ונכשל, אחרי זה בנה עוד אב טיפוס ונכשל, גם בפעם השלישית והרביעית הוא נכשל. כל דגם סבל מבעיה אחרת – זרימת אוויר חלשה, סתימות במעברים או תקלות מכניות.
אבל דייסון לא ויתר ולא הרים ידיים. הוא המשיך ובנה במו ידיו, בחצר ביתו, 5, 126 אבות-טיפוס שנכשלו בזה אחר זה.
בתקופה זו המשפחה נקלעה לחובות כבדים. דייסון נאלץ למשכן את ביתו, בזמן שאשתו, דיירדרה, פרנסה את הבית והעבירה שיורי אמנות כדי להביא כסף מזומן.
חברים, מכרים ובנקים חשבו שהוא השתגע לחלוטין ולא האמינו ברעיון.
רק אב-הטיפוס ה-5, 127 עבד בצורה מושלמת. הדגם הזה הציג עוצמת שאיבה חזקה ויציבה ללא צורך בשקיות נייר.
למרות ההצלחה הטכנולוגית, חברות השואבים הגדולות סירבו לרכוש ממנו את ההמצאה. הסיבה הייתה כלכלית: החברות הרוויחו מאות מיליוני דולרים בשנה ממכירת שקיות אבק חלופיות, ולא רצו להרוס לעצמן את המודל העסקי הרווחי. בשל כך, דייסון נאלץ להקים חברה משלו כדי לייצר ולהפיץ את המוצר בעצמו.
דייסון מדגיש לעיתים קרובות בראיונות שהוא לא רואה ב-5, 126 הניסיונות הללו "כישלון" במובן הרגיל. מבחינתו, כל גרסה שלא עבדה סיפקה לו נתונים קריטיים והבנה עמוקה לגבי מה שצריך לתקן, והביאה אותו צעד אחד קרוב יותר לפתרון. כיום, חברת Dyson היא אימפריה טכנולוגית חובקת עולם וג׳יימס דייסון עצמו הפך לאחד האנשים העשירים בבריטניה עם הון של בין 15 מיליארד דולר, תוצאה של נחישות והתמדה למרות כל כך הרבה כישלונות וקשיים.