יום חמישי, 23 באפריל 2026

אור רוחני במקום אור גשמי - יופי וצניעות

בספר "אגרות סופרים" הובא המעשה המדהים הזה:

מקובלנו מבית אבא זצ״ל שזקנתי הצדקת מרת גיטל ע״ה, היתה יפת מראה מאוד ברה כחמה וזיו פניה מבהיק עד להפליא. ובצדקותה הגדולה הסתירה עצמה ככל האפשר מעין רואים ולא יצאה בשוק רק בהכרח גדול. ופעם אחת בלכתה ברחובות קריה הרגישה שאיש אחד אחז דרכו אחריה, ולמרות כל תחבולותיה להסתתר מפניו, רצה הלה להביט בפניה. ותצטער על זה מאד. ובשובה לבית אביה לקחה ספר תהילים שבו היה רגיל אביה הקדוש החת״ם סופר להתפלל בכל עת מצוא, ותבך ותתחנן לפני ה' להסיר ממנה תואר פניה. וכבא אביה הקדוש לבית וימצאנה עומדת בזווית ומתפללת ודמעות שליש על פניה, ויחרד על המראה, ויאמר בתי למה תבכי מרה ולמה ירע לבבך?

ותען ותאמר הנה נא ידעת אבי אומרים עלי כי יפת מראה אנכי ורואי בחוץ קלי הדעת יביטו יראו בי ונלכדו בעבירה, וכן אירע לי גם עתה בלכתי בשוק ואתחלחל על הדבר הזה ובמסתרים תבכה נפשי. על כי הנני אבן נגף וצור מכשול לרבים, ובצר לי על זה התפללתי לרבוני שיסיר אור פני ממני ולא תבא עוד תקלה על ידי.

ויתפעל אביה הקדוש מאוד לשמוע דבריה, ויאמר לה ברוכה את בתי לה'. היטבת כל אשר דברת. ומאחר שכוונתך לשם שמים גם אני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך. יתן ה' שאלתך אשר שאלת מעמו ועת הנה הרה ויולדת בו, ותחת אשר את מוותרת על אור פנים גשמיים, תזכי לבן מאיר עיני ישראל בתורתו וצדקותו, ויהי לה כן כי בזמן קצר אחרי זה נחלתה במחלה קשה ואם כי שבה לאיתנה כבראשונה, בכל זאת פניה לא היו לה עוד. פנה הודה, פנה זיוה. ואחר זה נולד לה אבא מורי הגאון הצדיק ה״חשב סופר" זצ״ל אשר היה מופת לרבים בגדולת תורתו וקדשתו הנשגבה, ככל אשר דבר לה מלאך ה' קדושת זקני החת״ם סופר זצ״ל.

תיקח בלי להתבייש

בשנת תרט״ז (1856), עודד רבי יוסף חיים, שכונה 'הבן איש חי', עליה מאורגנת של משפחות נכבדות מבבל (עיראק) לארץ ישראל. בין העולים היו רבי אליהו מני, גיסו של הבן איש חי, ואשתו. כשעברה השיירה במדבר

שבין עיראק לסוריה תקפו שודדים את השיירה וראש הכנופיה שהיה ידוע באכזריותו עבר בין האנשים המפוחדים וגזל את רכושם עד תום. כשהגיע לרבנית מני. הסתכל עליה ראש הכנופיה כאילו היא מזכירה לו משיהו. הוא עצר ושאל אותה: יש לך אח בבגדד? כן, השיבה האישה ברעד. האם הוא צורף? המשיך לשאול השודד. אכן. ענתה האישה. אם כך, פקד השודד על חבריו החזירו לכולם את רכושם ושחררו אותם לדרכם.

ולאנשי השיירה סיפר: בצעירותי, גרתי בין אנשי העיר ומצבי הכלכלי היה קשה, בכל פעם הלוויתי סכומי כסף ממכריס ומנדיבים כדי להחיות את נפשי הרעבה אך עם הזמן החלו כולם להשתמט ממני בכל מיני תירוצים. לבסוף ניסיתי את מזלי אצל הצורף היהודי, סיפרתי לו את מצבי וכי איש אינו מוכן לעזור לי. ללא שהיות ושאלות פתח הצורף את הקופה ואמר לי: קח כמה מטבעות שאתה זקוק ואל תתבייש כלל, הרי גם אנשים עשירים נקלעים לפעמים למצבים קשים. קח, וכשיהיה לך תחזיר לי. לא רק המטבעות היו נצרכות לי באותו הזמן, אלא גם התחושה הטובה שנתן לי הצורף יחד איתם. זהו חסד שלא אשכח לעולם, ובזכות אחיה של אישה זו- תשוחררו כולכם לדרככם. כששמע על כך הבן איש חי אמר את הפסוק (קהלת י״א, א): "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו"- כשאתה עוזר לאדם כלשהו, זה יחזור אליך באחד הימים. . .

שלח לחמך על פני המים

המעשה מתרחש באחת מערי המחוז של רוסיה. באותה עיר הקים לו היהודי ר' שמואל בית חרושת ליצור יין שרף. בימים ההם היה קיים ברוסיה חוק, שחייב את בעלי בתי החרושת למשקאות חריפים לשלם מס לממשלה על פי כמות המשקאות שיצרו ומכרו. כדי לפקח על כך, הצמידו לברז המרכזי, שדרכו זרם היי״ש, מין מונה, והוא הורה את גובה המס שחיב בעל בית החרושת לשלם לשלטונות. ר' שמואל שהיה אדם ישר דרך, הקפיד למלא את מצותם של השלטונות.

ואולם בין פועלי בית החרושת שלו היה גוי אחד, שמצא דרך לנקב נקב קטן בדוד שבתוכו יוצר היי״ש ולגנוב מן המשקה בי שבעל בית החרושת או השלטונות יחושו בכך.

יכול האיש להמשיך במעשהו זה שנים רבות, אלמלא הבחין בכך עובד אחר של בית החרושת. הלה איים לגלות את הענין לר' שמואל, בעל בית החרושת, ורק לאחר שהבטחה לו מחצית מהשלל הניגר דרך הנקב, הסכים לשתוק.

כך המשיכו השנים לגנוב ממעבידם בלי שהדבר יתגלה.

לימים פרצה ביניהם מריבה. האחד חשד בחברו, שהוא מרמה אותו ופנה להלשין במשטרה. חיש הגיעו למקום אנשי המשטרה. הללו אסרו את האיש שנאשם בגנבה, אך הלה טען "מנהל בית החרושת ציוה עלינו לגנוב. הוא רצה להונות את השלטונות ולהתחמק מתשלום המס. כל הרווח זרם לכיסו!"

דבריו של האיש מצאו מסילות לליבם של השוטרים. הם שחררו אותו, ובמקומו אסרו את מנהל בית החרושת, ר' שמואל, והאשמה שהאשימוהו היתה הונאת השלטונות.

על מעשה חמור שכזה צפוי היה לר' שמואל עונש חמור ביותר גלות לערבות סיביר עם עבודת פרך. זאת בנוסף על החרמת רכושו וקנס כספי גדול, שיאלץ לשלם לשלטונות.

לא יפלא אפוא, שמשפחתו של ר' שמואל עשתה את כל המאמצים כדי להוכיח את צדקתו וישרו, וניסתה לשחרר אותו מן הכלא לפחות עד לעת שבה עתיד משפטו להתקיים. ואכן, תמורת ערבות כספית ענקית שוחרר ר' שמואל ממעצרו עד ליום המשפט.

מיד בצאתו מהכלא נסע ר' שמואל ללובביץ, אל האדמו״ר רבי שמואל המהר״ש, לבקש ממנו עצה ותושיה.

תור ארוך השתרך בפתח חדרו של הרבי. הגבאי, בראותו את ר' שמואל, הודיע לו, כי יצרך לחכות ימים אחדים עד אשר יגיע תורו להכנס.

"ימים אחדים?" נדהם ר' שמואל, וסח באזני הגבאי את מצוקתו.

נגעו דבריו ללב הגבאי, והוא הבטיח להכניסו אל הרבי כבר ביום המחרת. כל אותו היום והלילה ישב ר' שמואל בבית המדרש ואמר פרקי תהילים. קולו השבור בקע מתוך ליבו הנשבר והנדכא.

כשהגיעה העת להיכנס אל חדרו של הרבי, היה האיש שבור ורצוץ לחלוטין. בקושי רב הצליח לפלוט מפיו את סיפור העלילה שהעלילו עליו. "ועתה צפוי לי משפט, שסופו עלול להיות רע ומר", בכה האיש, "עלי להלחם בעדויות שקר, שמעלילים עלי שונאי ישראל, המתנכלים לנפשי. אוי! נאנח מעומק ליבו, מאין יבוא עזרי? !"

כל אותה עת ישב הרבי והקשיב לדברי היהודי האומלל, וכשסיים את דבריו בשאלה הבקשה הנוקבת, אמר לו האדמו״ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר מאין יעבור עזרי? עזור לו למלא את מבוקשו, וכאשר תמלא אתה את ה״אין" של הזולת, ימלא ה' את ה״אין" שלך!".

דברי הרבי נסכו עידוד רב בר' שמואל. הוא שב לביתו בטוח ומאמין בתשועה שישלח לו ה' יתברך.

והנה בהגיעו לעירו, לאחר שכולם קידמו את פניו בשמחה ואחלו לו הצלחה במשפט, פנו אליו בשאלה "שמעת מה ארע לר' חיים?"

ר' חיים היה אחד מידידיו של ר' שמואל. איש ישר דרך, המטופל במשפחה גדולה ומסועפת. את פרנסתו מצא ר' חיים ממסעדה, שהיתה לו בסמוך לנהר שבקצה העיר.

"מה קרה לר' חיים?" נבהל ר' שמואל, האסיר המשוחרר.

"מטה לחמו נשבר", נאנחו האנשים, "ביתו והמסעדה שלו עלו באש, ועתה נותרו הוא ומשפחתו ללא פרנסה ואפילו ללא קורת גג. מסכנים שכאלה!"

נכמרו רחמיו של ר' שמואל על ידידו הטוב. הוא קם ופנה לעבר הנהר, אל המקום שבו ניצב עד לפני ימים אחדים ביתו של ר' חיים.

כבר מרחוק הריח ר' שמואל את הריח החרוך שהותירה אחריה הדלקה. משהתקרב, ראה את ר' חיים בין החרבות החרוכות, ראשו היה מורכן וניתן היה להבחין בהבעת פניו העצובה.

כשהבחין ר' חיים בידידו, ששוחרר ממאסרו, אורו עיניו. לרגע נשכחו ממנו מצוקותיו שלו, והוא שמח בשמחת ידידו, שזכה ולו גם לזמן מוגבל – בחופש.

"הוי, ר' שמואל, כמה שמח אני לראותך! ברוך מתיר אסורים!".

אך דוקא פניו של ר' שמואל היו קודרות עתה. ליבו היה מצר על החורבן שפקד את ידידו. הוא הביט על סביבותיו וניסה למצוא כמה מילים לנחם את האיש על אבדן רכושו ופרנסתו.

לבסוף שאל "אמור לי, ר' חיים, איזה סכום דרוש לבנות מחדש את ביתך ולשקם את פרנסתך?"

ר' חיים הביט בו בעינים קמות. למה כונתו של ר' שמואל? ?

לבסוף נקב בסכום הדרוש.

"מוכן אני להלוות לך את הסכום הזה", אמר לו ר' שמואל בלי להסס.

היה זה סכום גדול ביותר. "כיצד אעז ליטול ממך סכום כה גדול?" קרא ר' חיים. "ראשית, כלל איני יודע מתי אוכל לפרוע חוב עצום שכזה. ונוסף לכך, הן אתה עצמך שרוי כעת במצוקה, ועומד בפני משפט קשה. לא, ר' שמואל ידידי, לא אוכל לקבל את הצעתך הנדיבה. היושב בשמים בודאי יעזור לי! כיצד אנו אומרים בתהילים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ! בורא השמים ויוסד הארץ הנו כל יכול, והוא בודאי יעזרני!".

המילים "מאין יבוא עזרי", שיצאו מפי ר' חיים, צלצלו לפתע באזני ר' שמואל כמנגינה ערבה. הוא נזכר בדבריו של האדמו״ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר "מאין יבוא עזרי?" עזור לו למלא את מבוקשו". . .

"ר' חיים, אני מפציר בך, אנא! קח את הכסף!" התחנן ר' שמואל בפניו ידידו.

אך ר' חיים, האיש שביתו נשרף ופרנסתו נתקפחה, עמד על שלו אין הוא רוצה לקבל כסף מר' שמואל הנתון בצרה!

"קח את ההלואה!" לא חדל ר' שמואל להתחנן, "כי בנפשי הדבר! אסור לך להשיב את פני ריקם!"

רק לאחר הפצרות ותחנונים מרובים נאות ר' חיים לקבל את הסכום. או אז שב ר' שמואל לביתו בפנים מאירות מאושר. הוא אף את הסכום הדרוש ומיהר למוסרו לידי ר' חיים.

נרגש עד דמעות היה ר' חיים בעת שקיבל לידיו את הכסף בו ישקם את חייו. "ר' שמואל", רחשו שפתיו, "מקרב לב אני מאחל לך, כי בעזרת ה' תושע גם אתה ותצא זכאי מעלילת הוא שחרשו נגדך!"

טחנות הצדק טוחנות לאט והן לא שינו ממנהגן גם במשפטו של ר' שמואל, חלף זמן רב, אך לבסוף הגיע יום המשפט.

ר' שמואל הובא אל בית המשפט והושב על ספסל הנאשמים. בעודו יושב אל מול השופטים וחבר המושבעים, ישבו קרוביו ומכריו בבית המדרש, שפכו דמעות וקראו פרקי תהילים בבקשם רחמים מלפני ה', שיוציא את הצדק לאור.

המשפט החל. בזה אחר זה עלו העדים לדוכן והשמיעו את דבריהם. בין העדים בלטו, כמובן, אותם שני פועלים גנבים, אשר העלילו על ר' שמואל את עלילת השוא. "מזמן ידענו על אודות הנקב בתחתית הדגוד, אך לא גילינו את הדבר, כי מנהל בית החרושת ציוה עלינו לשתוק, ואם לאו איים שיפטר אותנו מהעבודה!"

לאחר דברי העדים בא תורו של הקטגור, נאום מלא ארס ושטנה פעפע מפיו. "לפנינו יושב פושע פלילי", סיכם את דבריו, "אשר ניצל את ועליו המסכנים, במטרה להונות את הממשלה. אי לכך הקטגור כחכח בגרונו, "אי לכך, תובע אני להענישו בכל חומרת הדין!"

ואז הגיע תורו של ר' שמואל לשאת מילים להגנתו. בטרם קם ממקומו, הביט לעבר חבר המושבעים הם אותם אנשים, האמורים בסופו של דבר לחרוץ את גזר דינו. הללו הביטו בו בשנאה ולעג, וכבר ראה ר' שמואל בעיני רוחו את גזר הדין שהם חורצים. . .

לא יפלא שהוא קם ממקומו שבור ונדכא, ובקושי רב הצליח לומר בקול מקוטע: "אינני אשם. . . אני חף מפשע, . . העלילו עלי עלילה. . . נפלתי קרבן לעלילת שווא. מעודי לא גזלתי מאיש, ומעודי לא עשקתי איש!" ובסיימו, צנח בכבדות על מקומו, הרכין ראשו ותמך בו בידו.

לאחר שנשמעו דברי כל הצדדים קם השופט לשאת את נאום הסיכום. בנאום זה סיכם באזני חבר המושבעים את כל מהלך המשפט, ועל פי דבריו אמורים הם לחרוץ את פסק הדין.

"לאמיתו של דבר", אמר השופט, "יש להכריע עכשיו למי להאמין ליהודי היושב לפנינו, או לשני הפועלים, אשר הם בעצמם הודו כי היו שותפים למעל ולגנבה. אך בטרם יחליטו המושבעים את החלטתם ברצוני לספר באזניכם סיפור לא ארוך".

הכל היטו אוזן קשבת, והשופט פתח בסיפורו:

"בחור צעיר, בן למשפחת אצילים, יצא פעם לדרך ארוכה. באחת התחנות, כשהתכונן לרדת מהרכבת, גילה כי מזודתו נגנבה! בידים ריקות ירד אפוא מהרכבת כל כספו, חפציו ואפילו כרטיסי הנסיעה שלו היו באותה מזודה! בערו ובחוסר כל סבב הצעיר כל שעות היום בבית הנתיבות. רעב היה ומדוכא, אך איש מבין הנוסעים הנחפזים לדרכם לא נתן דעתו עליו. ברדת הלילה נשכב הצעיר על אחד הספסלים שבתחנה, ושם ישן באותו ליל. בבוקר המחרת כמעט החליט לפשוט יד ולקבץ נדבות, כדי שיוכל לקנות מעט מזון להחיות את נפשו, אך לא הרהיב עוז בנפשו. ואז, כשהיה על סף הייאוש, קרב לעברו אדם אחד. . . היה זה סוחר, שירד מן הרכבת באותה תחנה ושם ליבו אל הצעיר האומלל, הניצב בפאתי התחנה. "האם רצונך לאכול דבר מה"? שמע הצעיר את הזר פונה אליו. הוא הנהן בראשו, והניח לאיש להוליכו אל מסעדת הרכבת. הלה הבחין, שהצעיר איננו בן איכרים פשוט. הוא כיבד אותו בארוחה משביעה, וכששבה רוחו של הצעיר, סיפר למטיבו את אשר ארע לו. "וכך בלא המזוודה וכל אשר בה, איני יכול להמשיך בדרכי", סיים את סיפורו בשפל קול.

"הסוחר, אשר לא הכיר עד כה את הצעיר שלפניו, לא הרהר. הוא שלף מכיסו סכום כסף, וקנה בעבורו כרטיס נסיעה להמשך דרכו. כן דאג לצידו במזון ובדמי כיס. "אמור לי את שמך וכתבתך כדי שאוכל להשיב לך את כספך לכשאגיע לבית אבי", ביקש הצעיר, אך הסוחר סרב. "דרך צלחה!" איחל לצעיר. וכל אחד מהם פנה לדרכו.

"שנים חלפו מאז אותו יום", המשיך השופט את סיפורו. "אותו צעיר התבגר והיה לאיש. והאיש הזה אינו אלא אני, הניצב פה לפניכם! רצונכם, בודאי לדעת מי היה אותו סוחר טוב לב, שכה היטיב עימי. ובכן אגלה לכם גם זאת הסוחר הזה גם הוא נמצא כאן באולם. זהו הנאשם, היושב לפניכם, ר' שמואל היהודי!

"משך כל השנים חפשתי אחריו, ולשוא. קויתי למצאו ולפרוע את החוב, שהנני חב לו הן את החוב הכספי והן את החוב המוסרי. הרבה מאוד אנשים עברו על פני באותו יום רחוק, ורק הוא הסוחר היהודי נתן דעתו עלי. ועתה, כשהובא משפטו לפני, הכרתי את האיש. אומרים, כי ניכרים דברי אמת. אכן אדם הגון ועדין נפש שכמוהו חזקה עליו שאינו שקרן, קל וחומר שאין הוא גנב!"

השופט סיים את דבריו והתישב על מקומו.

חבר המושבעים עזב את האולם ופנה להתיעץ. דקות אחדות ארכה ההתיעצות, ובשובם קבעו המושבעים: "הנאשם חף מפשע!"

על מקומו על ספסל הנאשמים ישב ר' שמואל, הנאשם שזוכה. ידו תמכה בראשו, ובאזניו הדהדו המילים ששמע מפי האדמו״ר מלובביץ: "כאשר תמלא אתה את ה״אין" של הזולת, ימלא ה' את ה״אין" שלך! . (מעשיהם של צדיקים).

שלח לחמך על פני המים והכרת הטוב

מלחמת העולם השנייה, פולין.

קבוצת בנות פסעה במורד הרחוב שהיה הרוס בחלקו הגדול בדרכן אל כיתת הלימוד המאולתרת. חיילים גרמנים עמדו בכל פינה ובחנו את העוברים ושבים.

למרות שליבה של שרה הלם בפראות, היא ניסתה לשדר שלווה ורוגע כלפי חוץ. המראה שלה לא הסגיר את יהדותה ולכן הוריה החליטו שעדיף שתישאר בעיירה מאשר שתעבור איתם לגטו. 'עם המראה שלך, יש סיכוי גדול שהנאצים יטעו ויחשבו שאת פולניה', אמר לה אביה בטרם נפרד ממנה לנצח.

עוד קודם לכן, חברתה הטובה של אימה סידרה לה דרכון מזויף עם שם פולני מובהק, וכך יכלה שרה להסתובב ברחבי פולין הכבושה בחופשיות יחסית בעוד משפחתה עולה בסערה השמיימה.

אחד השוטרים סימן לקבוצה לעצור, הוא הביט בקשיחות בפניהן המבוהלות של הבנות וסקר אותן אחת לאחת, עד שעיניו ננעצו בעיני שרה. 'את! צאי החוצה! את יהודיה!' צרח החייל בקול.

'אתה טועה!' זעקו הבנות וגם שרה ביניהן אבל זה לא עזר לה. החייל לקח אותה בכוח והעלה אותה על גבי טנדר צבאי שנסע משם הישר אל המפקדה המקומית של הגסטאפו.

ארבעה ימים היא הייתה עצורה במקום כשבמשך כל הזמן הזה הגרמנים מנסים לשבור את רוחה, ולהוציא ממנה את ה׳הודאה' בכך שהיא יהודייה. בסופו של דבר, היא יצאה משם שבורה ורצוצה, ועם ההבנה שמהיום והלאה היא לא תוכל להסתכן יותר ולהסתובב ברחובות.

כמובן שזה היה מאוד קשה להסתגר כל היום בביתה של המשפחה הפולנית שאצלה הסתתרה, אבל לא הייתה לה ברירה אלא להישען על רחמי הדיירים שזרקו לה מדי פעם כמה שאריות של אוכל.

הרעב הלך וגדל מיום ליום. הבטן הריקה לא נתנה מנוח, ובלית ברירה החליטה שרה שהיא צריכה לצאת ולחפש מזון בכוחות עצמה.

המראה שלה היה נוראי, עובדה שהגבירה את אפשרות חשיפתה לעיני העוברים והשבים. היא תרה בעיניה אחר מזון כלשהו תוך שהיא מנסה לא להתבלט.

באחת הסמטאות גילתה מטמון של ממש, בסמוך לפח הזבל היה זרוק שק תפוחי אדמה רקובים למחצה. היא עטה על השלל במהירות והחלה לנבור בשק על מנת להוציא את תפוחי האדמה שנותרו ראויים למאכל.

לפתע הבחינה שמישהו נועץ בה עיניים רעות. היא הרימה את ראשה ונתקלה במבט שטני של חייל נאצי שכיוון לעברה אקדח.

ליבה הלם בפראות, היא הבינה שגורלה כנראה נחרץ, הנאצי התבונן בה במשך כמה רגעים, ואז שאל לפתע: 'האם את קשורה ליהודי אמריקאי בשם ליברמן?'

'כן' ענתה שרה, 'לאבי יש ידיד מאוד טוב, שהוא עיתונאי אמריקאי בשם ליברמן'.

'אליו התכוונתי', פלט החייל תוך שהוא מסמן לה עם אקדחו להסתלק מיד.

ימי המלחמה תמו ושרה עלתה בודדה לארץ ישראל, תוך כדי שהיא מנסה לפתור את התעלומה: מיהו אותו ליברמן שהיא זכרה במעורפל מילדותה, ומה לו ולחייל נאצי.

שנים רבות חלפו, ההתמודדות עם החיים החדשים לא נתנו לשרה זמן מיותר עבור חיפושים של אדם אלמוני הגר באמריקה, אבל יום אחד נודע לה במקרה שעיתונאי אמריקאי ותיק בשם ליברמן הגיע לכמה ימים לארץ.

לאחר מאמצים היא הצליחה לקבוע איתו פגישה בלובי המלון בו התאכסן.

במשך שעה ארוכה היא סיפרה לו את המאורעות שעברו עליה ואת העובדה המפתיעה שחייה ניצלו בזכות הזכרת שמו.

מר ליברמן גירד במצחו תוך כדי ניסיון לדלות משם בדל זיכרון, לאחר כמה דקות של מחשבה הוא שאל: 'הייתה לו צלקת מעל האף?'

'כן', ענתה שרה.

'זה היה שנים רבות לפני המלחמה' התחיל מר ליברמן לספר, 'הגעתי לסקר מטעם העיתון שלי את המחוזות הנידחים בגרמניה ואת התושבים העלובים שהתגוררו בהם. לפתע ראיתי נער צעיר ומוכה היושב על הגדר כשעיניו כבויות ועצובות.

'שאלתיו: 'האם יש לך מה לאכול?' והוא ענה לי בעצב שחייו נוראים, בביתו אין אוכל ואין ביגוד מינימאלי. רחמי נכמרו עליו. לקחתי אותו אל בית המלון בו התאכסנתי, נתתי לו אוכל וגם ביגוד חדש מכף רגל ועד ראש.

'הנער הנרגש לא ידע כיצד להודות לי, וכשיצא בירר לשמי ולמקצועי, 'אני מבטיח לך מר ליברמן' הוא אמר, 'שאם אמצא אי פעם אדם הקשור אליך אעזור לו עד כמה שאוכל. . .'

*****

כל מעשה טוב שאדם עושה גורר אחריו מעשה טוב נוסף, ולכל אדם שנברא בצלם יש להתייחס בכבוד.

שלמה המלך מלמד אותנו בספר קהלת: 'שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו', המעשה הטוב שאתה עושה כעת יגרור אחריו מעשים טובים נוספים, יתכן והאדם המיטיב עצמו ייהנה מהם, ויתכן שייהנו מהם אחרים.

רק צלחת מרק - חסד משפחה ילדים

רק צלחת מרק/ ענבר אליהו

הוא עמד בתור הארוך, המשתרך, הרטוב מגשם. כתונת הפסים הדקה על עורו העיקה במגעה המחוספס. הקור הזדחל דרכה וצמרר את גופו. עוד מעט חורף וכבר בהונות רגליו קופאות מקור בתוך קבקבי העץ הנוקשים. הוא נדחק קדימה, קרוב יותר לעומד מלפניו, אולי יספוג מעט חמימות. כמוהו עוד רבים, עומדים שפופים, יראים, שדופים ומחכים בכליון עיניים למנת האוכל היומית שתנתן להם בסוף יום עינויים מפרך נוסף.

אושוויץ, חודש תשרי 1944.

הינה תיכף מגיע תורו. הוא כבר רואה את זה שנמצא מלפני האיש העומד מלפניו, לוקח את קערת ה״מרק" הדליל והולך עימה הלאה. מרק זה כמובן לא ראוי להקרא כך בכלל. מים דלוחים שהיו ראויים להנתן לכלבים. אך בשל חמימותם היה בלתי ניתן לוותר אף על מנה זו. והינה מגיע תור האיש לפניו. ומה זאת? האסיר הממונה על יציקת המרק בוחש עמוק בתוך הדוד הגדול ודולה משם מלבד המים גם ירקות, גם גריסים, ועוד אוצרות הטמונים להם עמוק בתחתית הסיר. האסיר שלפניו מקבל את הקערה הגדושה בהכרת הטוב ופונה הצידה. כאשר מגיע תורו- הוא מקבל מנה רגילה ככולם, אותם מים דלוחים תפלים וחסרי טעם. בתמיהה ובמרמור פונה הצידה עם קערית הפח שבידו. אין זו השעה לתהות על כך בקול. שאלה זו עלולה למשוך תשומת לב מיותרת לסכן את חייו של מגיש המרק.

בשעת הכושר הראשונה שנזדמנה לפניו פנה אל מגיש המרק ושאלו מה ראה לנכון לחלק מנה מכובדת לאותו האסיר שלפניו.

"שמו דוד כהאן". הפטיר מגיש המרק.

"ובכן?" שאל ברתיחה הולכת וגוברת האסיר המופלה. "מה עניין שמו להגשת המרק המלא כל טוב? הלא יש עוד דוד כהאן במחנה! למעשה, אף אני שמי הוא דוד כהאן!" אמר דוד כהאן בצעקה כבושה.

"אני יודע ששמך הוא גם דוד כהאן". אמר מגיש המרק ועיני דוד כהאן התעגלו בהפתעה.

"כיצד יודע אתה זאת? ואם כך מדוע אינך מגיש גם לי כשם שהגשת לשני? ?"

"אני הוא אחד מקבצני העיירה חוסט". פתח ואמר מגיש המרק. "בכל יום חמישי נהגתי לדפוק על דלתותיהם של נכבדי העיירה ולבקש צדקה. שער החצר של דוד כהאן היה תמיד פתוח לרווחה. הוא הכניס אותי אל ביתו ונוסף על הצדקה תמיד הגיש לי צלחת מרק. הייתי יוצא ממנו מאושש ועם רוח חדשה.

אצלך בחצר היה כלב נובח.

עכשיו מבין אתה מדוע עלי להשתדל עבור דוד כהאן?"

דוד כהאן הוא סבא רבא שלי. נכנס בשערי אושוויץ בערב שבועות 1944, שם איבד בו ביום את אשתו וארבע מתוך ששה מילדיו. זכה להנצל ולהגיע לארץ יחד עם סבתי שתחי' מרים ואחותה בז׳י ז״ל.

את הסיפור הזה מצאתי כתוב בקצרה בספר שנכתב על העיירה חוסט בידי אחד מילדי העיירה שניצלו וסיפרו את סיפורם של אנשיה. מאז, הפך עבורי לסיפור מכונן. ועזר לי להבין את כוחה של צלחת מרק. סבתי שתחי' תמיד תכין מרק בכל מקום אליו תגיע. ותגיש מרק באופן קבוע לשכנה ערירית. על חמותה התבטאה לא פעם: אמנם היתה אישה קשה (גורשה לסיביר ואיבדה שם את יקיריה) אבל את צלחת המרק ידעה לתת.

רק צלחת מרק.

כאשר למדתי לתואר בירושלים היתה סבתא מגיעה מרמת גן אל ביתינו בקרית משה באוטובוס. היינו זוג אברכים עם שני תינוקות קטנים. סבתא היתה מכינה ממה שהיה במקרר סירים מבעבעים. ביניהם, כמובן- מרק…. הייתי חוזרת הביתה מאוחר, לאחר יום לימודים מפרך, ואת פני היה מקבל ריח ביתה של סבתא. כיצד ידעה להכניס למעט שהיה במקרר את ניחוחות תבליניה המיוחדים? זאת לא אדע. קוסמת היא סבתא, בכח אהבתה את נשמתה הכניסה במרק. לאחר מכן היתה יוצאת הביתה בחזרה בשמחה. הייתי שואלת אותה: איך, סבתא? איך יש לך כוח לנסוע נסיעה ארוכה הלוך חזור מרמת גן לירושלים, להכין תבשילים, לטפל בנינים, ואפילו לנקות לפעמים (בודאי לא ביקשתי זאת ממנה!)

והיא היתה עונה לי בחיוך: בשביל מה יצאתי מהאפר (אושוויץ) אם לא על מנת לראות את האושר הזה? והיתה מפנה את מבטה לילדי- ניניה. כך היתה חוזרת לביתה בשמחה וכעבור שבועיים מגיעה שוב.

רוחו של יעקב מתחיה בעקבות פגישתו עם יוסף, הבן האבוד, שחשב כי טרוף טורף.

רוחו של עם ישראל מתחיה מהקמת המשפחות, מלידת הילדים ומפעיית התינוקות.

כמה נחת ואושר נמצאים בקשר המיוחד הבינדורי הזה. צריך רק… קצת מרק.

ראה הנתינה מחיה את הנותן

מהר״ל נתיב הצדקה פרק ב

והנה בא לבאר ענין הצדקה שאין קיום של העושר של אדם כי אם על ידי הצדקה וכמו שאמרנו למעלה, כי דבר זה דומה למעין אשר הוא משפיע אל כל מקום ויתפשט מימיו, כל זמן שהמים יוצאים ומשפיעים אל כל מקום מוסיף ומתגבר מן המקור תמיד מים זכים וטובים ומיד שאין המים הולכים למקום אחר אז תיכף ומיד מתקלקל, כי כאשר המים עומדים מתקלקלים כאשר אינו נובע ממקור שלו.

וכן כאשר יש אל אדם העושר אם האדם משפיע אל אחר דהיינו שנותן לעני אז מוסיף השפע הבא מן הש״י. אבל כאשר האדם מחזיק בעושר שלו מבלי שישפיע חוצה אל אחר, הלא המעין מתקלקל כאשר אין מימיו יוצאים מן המקור, וכן כאשר יש לו עושר יש לו להשפיע אל אחר שאז אינו די שאין הברכה פוסקת ואדרבה הברכה מוספת, יען כי הברכה הוא מתגבר מן המקור הוא הש״י שהוא מקור חיים ומוסיף להשפיע ברכת הש״י, ואם אין משפיע מעשרו אז מתקלקל בעצמו שאין ברכתו מן הש״י.

סיפור על שני ימים בארץ ישראל אחד מלוח אחד מתוק

צדקה תציל ממוות

סיפר חכם שמעון אליהו – אחיו של מו״ר הרב אליהו ז״ל – הכ״מ. כי במלחמת העצמאות ירו הערבים לתוך הבתים של היהודים בירושלים בלי הבחנה. ופגז אחד נפל בתוך הבית שלנו. למזלנו הוא פגע בחליפה של האח הבכור שהיה אז במחתרת, החליפה בלמה את המכה, ובנס גמור הפגז לא התפוצץ. אבל אין סומכים על הנס והמשפחה כולה עזבה את הבית שהיה קרוב לגבול עם הירדנים ועברה לגור בבית של הרב צדקה הזקן שהיה ברחוב חגי. בלילה היו ישנים בבית ובבוקר, בגלל שבבית היה צפוף, היינו לומדים אתו בחצר הבית, בתוך הגינה.

בימים ההם צרו הערבים על ירושלים, והמים היו במשורה. לא היו מים בצנרות, רק מבורות ומגשמים. כל יום הייתה עוברת מכלית ומחלקת מים לתושבים בדליים. בשכנותנו הייתה גרה אישה זקנה שלא הייתה יכולה לרדת ולהביא דלי של מים לביתה, ואחי הרב מרדכי היה רגיל ללכת למכלית ולהביא בשבילה דלי של מים בכל פעם שהייתה חלוקה.

באותו יום שעליו אנו מספרים למדנו בחצר של הרב צדקה בשעה שהמכלית של המים הגיעה לשכונה. אחי הרב מרדכי קם אל המכלית להביא מים לאותה אישה זקנה, וכשהוא קם כולנו קמנו אתו, כל אחד לענייניו. ביקשנו לנצל את פסק הזמן.

בדיוק בדקות הללו שבהן קמנו מהחצר פגע בה פגז וריסק את כל הכיסאות והשולחנות שנשארו בלי יושביהם. על זה נאמר "וצדקה תציל ממות". במקרה הזה הצדקה של אחי הרב הצילה את כולנו ממוות ודאי.

צדקה כתר אורה

בספר "ארון הברית" כתב, שהמדובר בכתרים רוחניים, קרני אורה מופלאים, וסיפר את הסיפור הבא:

בעיר איזמיר היתה צדקת אחת, ישישה ושמה שרה, שהיתה מחזרת על משענתה על פתחי נדיבים, אוספת תרומות ומחלקת אותם לנצרכים ולנזקקים. הכל הכירו את האלמנה הצדקת, והעניקו לה ביד נדיבה.

יום אחד פגע בה נכרי מתושבי המקום וביקש להתקלס בה, ועשה עצמו כמבקש לתת לה נדבה. עצרה, ופשטה ידה, מיד גחן, הרים חופן אבני חצץ ונתן בידה. לא כעסה, אף חייכה, ואמרה לו: "נתת לי אבנים כצדקה – והריני מברכת אותך שכאשר תפשוט אתה יד, יתנו לך היהודים מעות, ולא אבנים". חוורו פניו, וקיללה. אבל היא אמרה בנועם: "יכולה הייתי להשיב בקללה, אבל הואיל ועתיד אתה להיות ליהודי צדיק, הריני מבליגה". . .

חרק שיניו, והמשיך בדרכו. מאותו יום שלטה מארה בעסקיו והלכו הלוך וחסור, עד שכעבור חמש שנים איבד כל הונו ונאלץ לחזר על הפתחים לבקש אוכל להחיות נפשו, אולם בני עמו קפצו ידם.

והנה יום חמישי אחד, ראה המון עניים יהודים משתרכים בתור ארוך. שאל לפשר הדבר, ואמרו לו שגבאי הצדקה מחלק לכל העניים מצרכי שבת ביד נדיבה, תמה ועמד בתור. הגיע אל הגבאי וביקש לחם להחיות נפשו, אמר לו הגבאי "איני רשאי לתת מקצבת העניים, אבל אתן לך מכיסי". . .

שב העני לביתו וערך חשבון נפשו, אם זה היחס של היהודים לענייהם, לעומת הניכור של בני עמי לאביוניהם – כדאי להתגייר. בא לפני הרב, וביקשו שיאות להכניסו תחת כנפי השכינה. סירב הרב, כי היה הדבר אסור באיסור חמור בחוקי המדינה.

בתוך כך נכנסה שרה הישישה, כדי למסור לידי הרב את הכסף שאספה. כשראתה אותו, אמרה "ברוך השם, הגיעה עת נבואתי להתגשם". אמר לה "כן, אבל הרב מעכב". אמרה אל הרב: "גיירהו, כי ברכה בו!" שמע לקולה וגיירו, ומסר לו רב שילמדו תורה. שנתיים שקד על תלמודו, ועשה חייל בידיעותיו.

כעבור שנתיים יצא מחוץ לעיר, ומצא אוצר טמון. כד מלא דינרי זהב. נסע לעיר קושטא, ובכסף שמצא פתח בית מסחר לאריגים.

פעם מכר לסוחר אלף אמות בד משי, וקיבל מחירם. כעבור שעה החזיר הסוחר את הסחורה, וטען שחסרו בה חמשים אמות. תבע את כספו, וזימן את הגר לדין בפני רבה של קושטא, הגאון הקדוש רבינו אליהו מזרחי זצ״ל. כשהגר נכנס לבית הדין, קם הרב בחרדה וכיבדו כבוד גדול.

קרא התובע: "רבי, אדם זה רימני בחמשים אמה בד!"

מיד שלח הרב את שוטרי בית הדין לחנותו של התובע, ומצאו בה את האריג שגזר לפני שהחזיר את גליל המשי, חמשים אמה. . . קנסו הרב, ושילחו בנזיפה.

הכניס הרב את גר הצדק לחדר פנימי ואמר לו: "רואה אני כתר אורה מתנוסס על ראשך – אמור לי מה מעשיך!".

פתח וסיפר כי גר צדק הוא, וכל מעשיו באמונה. ומרבה הוא ליתן צדקה, כי כל מעשה גיורו התגלגל בגין צדקתה של אותה אלמנה, ומעשי הצדקה של הקהילה עם ענייה. קרבו הרב וכיבדו לעין כל, והיה לאחד מנכבדי הקהילה, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה וצדקה.

צדקה כופר נפש

מעשה ב׳יהודי' אחד, שפנה למר״ן הרב מרדכי שרעבי זצ״ל בדמעות שליש ואמר לו שיש לו גידול בגוף, וצריך לעבור ניתוח בעוד שבועיים. הסתכל הרב על הצילום ואמר לו: בעזרת ה’ לא תצטרך לעשות ניתוח, רק תיתן שתים עשרה אלף לירות עבור התיקון שנעשה. למרות שבדרך כלל הרב היה מבקש ששים לירות אבל במקרה הזה למרבית הפלא ביקש הרב סכום גדול. באותו יום הלך החולה, לוה את הכסף ונתן לרב את כל הסכום הנדרש. ומיהר הרב וחילק למוסדות ולאברכים את כל הכסף, ועשה תיקון. לאחר שבועיים אמר לו הרב: תאמר לרופאים שאני מבקש שלא יעשו ניתוח לפני שעושים צילום חוזר. הלך ואמר לרופאים כדברי הרב ולא הסכימו, וטענה בפיהם יש לנו צילום ברור מפעם שעברה, ושום דבר לא ישתנה. לאחר הפצרות רבות הסכימו הרופאים לצילום חוזר, ונדהמו לגלות שהגידול נעלם מגופו ושלחוהו לביתו לחיים טובים ולשלום. וזהו שנאמר "צדקה תציל ממות"

צדקה במקום ניתוח

הרב אברהם גרשון טרס ראש ישיבה באמריקה, נפטר בגיל 36 בלו' לעומר והשאיר 10 ילדים (שמעתי את הסיפור מתלמידו).

יום אחד בנו הפסיק לראות והוא אסף הרבה כסף לניתוח, כמה ימים לפני הניתוח הגיע אליו יהודי וסיפר לו על צרה גדולה שהוא נמצא בה והוא חייב סכום כסף גדול, הרב לקח את כל הכסף של הניתוח ונתן לו ואמר עם הילד נסתדר, למחרת הוא הגיע לבית חולים לבדיקה עם בנו והרופאים אומרים לו לך הביתה הבן שלך רואה.

עולם חסד יבנה סיפור מופלא על גמילות חסדים מאת גונן גינת

בס''ד

סיפור מופלא על גמילות חסדים /גונן גינת

אל הסיפור הזה אני חוזר בכל פעם שנדמה שהחיים כאן צריכים ויכולים להיות אחרת. שהיינו יכולים להיות משהו אחר. הוא גם מדגים את העיקרון של "כל המציל נפש אחת מישראל". והוא אמיתי לגמרי. זה קרה איפשהו בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. הסבא והסבתא שלי היו זוג חלוצים צעירים שכבר עברו ייסורים קשים, כולל ייבוש ביצות בלב השרון ומחלת קדחת שכמעט הביאה למותו של סבי ז״ל. בזמן שבו התרחשו האירועים הללו, סבא כבר התאושש והם גרו בפתח תקווה, בצריף שניצב על מגרש מאובק, בלב חצר שהיו בה עוד צריפים ובהם גרו עוד חלוצים כמותם. היום זהו מרכז העיר. באותם ימים העבודה העיקרית שבה עסקו היתה חפירת בורות שיועדו לנטיעת עצי הדר במה שנודע במשך שנים כפרדסים של פתח תקווה ועין גנים הסמוכה. היום לא נותר מהם דבר.

בזמן מסויים לסבא שלי לא היתה עבודה אלא רק לסבתא. זה קרה מדי פעם, שרק לאחד מהם היתה עבודה. רוב הימים הם היו עניים - אבל מאושרים, כמי שהגשימו את החלום לעלות ארצה. העוני לא היה רק שלהם: רוב חבריהם העולים-החלוצים חיו ככה, עניים ושמחים. וכך, במהלך אחד מימי העבודה של הסבתא שלי בפרדסים, נכנס כפיס עץ לתוך האצבע והיד שלה. הוא חדר כל כך עמוק, עד שלא ניתן היה להוציאו ללא ניתוח של ממש בבית החולים. אלא שבאותם ימים לא היה להם ביטוח רפואי ולא היה ממה לשלם על ניתוח. אם לא די בכך, ברור היה שכל עיכוב מחמיר את המצב: היה חשש שייאלצו לכרות חלק מהאצבע, שאם יתמהמהו בניתוח ייאלצו אולי לכרות את כולה, ואולי את כל כף היד. בגלל הזיהום זו היתה גם סכנת חיים של ממש.

סבא הלך לברר מה ניתן לעשות וגילה שהמחיר המינימלי לניתוח כזה הוא 5 לירות. באותם ימים היה מדובר בסכום עתק, שווה ערך למשכורות של כמה חודשים, בין חצי שנה לשנה. והם, שניהם, חיו ממש מהיד לפה. הוא לא היה מסוגל אפילו לחלום להגיע לסכום הזה בכוחות עצמו. הוא ניסה לבקש עזרה. סבא פנה לכל מי שיכול היה להעלות על דעתו. באחד המקרים הוא הלך אל אחד מראשי התנועה שלו, הפועל המזרחי, איש רב פעלים שלימים נקראו על שמו מוסדות ואפילו יישוב. סבא שכנראה נחשב לאופוזיציה להנהגתו, התחנן לעזרה. אבל האיש ענה לו כך: "אין לי לתת לך, אבל אני רוצה שתדע שגם אילו היה לי - לא הייתי נותן". סבא חזר בראש מורכן לצריף, אל סבתא הקודחת. עשרות שנים אחר כך הוא זכר את המשפט הזה, את העלבון שצרב בבשרו. הוא, אגב, נשאר נאמן לתנועה. וכך, בכל בוקר הוא היה קם, מחפש עבודה ופתרון לסבתא, משתגע מדאגה ומעצבים, ולא מצליח לעשות דבר.

באחר צהריים אחד נכנס זוג חדש לצריף שהתפנה באותה חצר חלוצים. איש עדיין לא הכיר אותם, אפילו לא בשמות. בבוקר שלמחרת לסבא לא היתה עבודה. הוא הסתובב בחצר, וכנראה ראו על פניו את הדאגה. לפתע נפתח חלון בצריף של הזוג החדש, ואשה קראה אליו: "שוּכֵן (שכן), למה הפנים שלך כל כך עצובים"? לימים סבא סיפר שהוא לא היה מסוגל להרים אליה את פניו ורק פלט: "אני בצרה גדולה ואת לא יכולה לעזור". אבל השכנה החדשה הביטה בו מהחלון בצריף ולא ויתרה: "מהיכן יודע יהודי שאני לא יכולה לעזור באותה בעיה"? סבא, ראשו עדיין מושפל, התעקש גם הוא: "האמיני לי, זו צרה כל כך גדולה שאת לא יכולה לסייע". היה לו ברור שזוג חלוצים אשר גרים כמותו בצריף בחצר, מן הסתם אינם יכולים לתת לו את הסכום הגדול. אבל האשה התעקשה והפצירה וביקשה. בסוף סבא נשבר. הוא סיפר לה על מצבה של סבתא ועל הניתוח שהיא חייבת לעבור ועל כך שכל יום שהיא ממתינה רק מחמיר את מצבה, ובסופו של דבר הזיהום של כפיס העץ עלול אפילו לסכן את עצם חייה."הניתוח עולה 5 לירות, וכסף - אין", אמר.

האשה הזו - שלא הכירה מעולם את הסבתא והסבא שלי - הקשיבה לדבריו וענתה מייד: "אתה צודק וטועה. היום אני לא יכלה לעזור לך, אבל מחר - כן". לאשה הזו קראו פנינה הנדלסמן. היא ובעלה צבי היו הזוג החדש שנכנס לצריף. היא קראה לסבא שלי פנימה ושניהם, היא ובעלה, גוללו בפניו את הסיפור שלהם: השניים עלו לארץ כזוג חלוצים, הבעל היה חילוני והאישה דתייה. מה שאיחד אותם, חוץ מאהבתם, היה הרצון להגשים את הציונות, לעלות ארצה ולעבוד את אדמתה. הם סיכמו ביניהם שבתחילה ינסו להיות חלוצים במושב דתי. כך הגיעו לכפר חיטים שבצפון, שבו היה אז גרעין של הפועל המזרחי. הם ניסו להקים שם משק. בניגוד לסבא ולסבתא שלי, הם הביאו עימם כסף מחו״ל והשקיעו אותו במושב החדש. אלא שזמן קצר אחרי בואם, הגרעין הדתי שהיה במקום התפרק. ואז הבעל אמר לאשה, שאחרי שהם ניסו מושב דתי, כפי שהיא רצתה, ינסו כעת להקים משק במושב חילוני.

למזלם הם הצליחו להחזיר לעצמם את הכסף שהשקיעו בכפר חיטים. בני הזוג הפקידו אותו בבנק, והמתינו שיתפנה עבורם מקום במושב שהוקם בדיוק אז סמוך לפתח תקווה. למושב ההוא קראו "בהדרגה". כיום זהו כפר מע״ש. בינתיים הם גרו בצריף, סמוך לסבא ולסבתא שלי, בחצר החלוצים שבפתח תקווה. הכסף הזה שהיה שמור בבנק היה כל מה שהיה להם. עם הכסף הזה הזוג הצעיר תיכנן לבנות את ביתו החדש במולדת, להקים את המשק שעליו חלם. עכשיו השניים הציעו לתת את כולו לסבא שלי - שאותו ראו אז בפעם הראשונה בחייהם - כדי שייקח את אשתו, הסבתא שלי - שאותה כלל לא ראו - לבית החולים, לניתוח. הם לא ביקשו שום ביטחונות, לא חתמו על הסכם, לא ערבות. בלי שום היסוסים וללא רגע של התלבטות - הם נתנו את כל רכושם לאדם שפגשו באותו יום בפעם הראשונה ושמעו ממנו סיפור שאותו לא יכלו לאמת. "כאלה אנשים הם היו", אמר לי שנים רבות אחר כך סבא. למחרת בבוקר הבנק נפתח. הם הלכו ביחד, הוציאו את כל כספם ונתנו לו. הניתוח בוצע, חייה וידה של סבתא ניצלו, וסבא החזיר את הכסף בהדרגה, כשמו של המקום שבו הם בנו את ביתם. זה לקח זמן רב, הוא סיפר, אבל צבי ופנינה הנדלסמן, אמר, מעולם לא האיצו בו.

האירוע הזה הפך את המשפחה של הסבא והסבתא שלי ואת משפחת הנדלסמן, למשפחה אחת. בשמחות ובאבל וגם בסתם ימים. אני זוכר את אמי המנוחה מדברת איתם כמו עם אחים. היא היתה מספרת שכנערה, כאשר נתקעה בשעה מאוחרת באזור של כפר מע״ש, היה ברור להוריה שהיא נשארת לישון שם. היא כמובן גם אכלה שם, ואיש לא חשב לרגע שהיא דתייה והם לא. היא גם סיפרה שרק בגיל יחסית מבוגר נודע לה שהם לא קרובי משפחה על פי ההגדרה המקובלת, שזה הלב הענק של ההנדלסמנים שהפך את כולם למשפחה אחת. מהסיפור הזה אפשר לקחת כל מיני לקחים בהרבה נושאים. סבא פלט פעם בהקשר הזה שלא כל מנהיג דתי הוא בהכרח יותר "מענטש" מאדם חילוני רגיל. שאין כללים. אפשר גם ללמוד ממנו על יחסי דתיים וחילונים, על איך היינו יכולים להיות. אבל נראה לי שמוטב להשאיר את זה ככה. חומר למחשבה. נחזור לסיפור.

יחד עם משפחת הנדלסמן גרה האמא של פנינה, שהיתה אישה שומרת מצוות. זמן קצר לפני פטירתה, כנראה משום שהרגישה שהמועד מתקרב, ביקרה אצל הסבתא שלי, חברתה הקרובה. היא התיישבה מול סבתא והושיטה לה סידור תפילה ישן. זה היה הסידור שלה, שממנו התפללה. היתה לו כריכת עור כהה של פעם ועיטורים מצדף לבן. סידור עבה שהודפס בווינה וכמובן כלל את התפילה שיהודים חויבו להדפיס בסידורים, לשלום הקיר״ה (הקייזר ירום הודו). את הסידור הזה שהביאה עימה מחו״ל, ביקשה שסבתא תיקח עכשיו לידיה: "סידור צריך שיתפללו בו", אמרה, "ואצלך אני בטוחה שיהיה לו שימוש". היא ביקשה מסבתא שמדי פעם תתפלל מהסידור שלה. זמן קצר אחר כך היא נפטרה. עבור הסבתא שלי זו היתה צוואה של אדם קרוב מאוד. היא מילאה את הצוואה והתפללה מדי פעם בסידור ההוא, כדי שלא יהיה מיותם ולא יקרה שהוא לא ייפתח עוד ולא יישפכו דמעות של תחינה על דפיו. סבתא לא דיברה על כך אבל היה ברור שהתפילות הללו היו גם המזכרת שנותרה לה מחברות ללא גבול.

עברו שנים וגם הסבתא שלי נפטרה. כאשר חילקו בנותיה את החפצים שלה ביניהן, עבר הסידור לידיה של אימי המנוחה. וכיוון שכולם במשפחה הכירו את הסיפור, דאגו שמדי פעם מישהו יפתח את הסידור ויתפלל ממנו. גם לי יצא כמה פעמים להשתמש בו. עברו כמה שנים, ויום אחד פגשה אמי עליה השלום את יצחק וזהבה הנדלסמן. יצחק הוא הבן של צבי ופנינה. הם החליפו מידע משפחתי, ובין השאר סיפרו לה על הבת של האח השני, מנחם, שעיברת את שמו לארבלי. ד', הבת, "קצת חוזרת בתשובה". בעידכונים המשפחתיים בהמשך התברר שהחזרה בתשובה שלה הפכה לרצינית.

יום אחד הגיעה להורי הזמנה לחתונה של ד', ומהנוסח היה ברור שמדובר באנשים שהם כבר לגמרי שומרי מצוות. אמי התקשרה להורים של ד', וביקשה מהם לפגוש את בתם לפני החתונה בביתם. "יש לי משהו לתת לה", אמרה להם. אחרי כמה ימים הם התקשרו אל אמי ואמרו לה שעכשיו ד' בבית בכפר מע״ש והיא מוזמנת. הם חיכו לה בסלון. אמא נכנסה והניחה על השולחן הנמוך את הסידור. היא גוללה בפני הצעירה העומדת להינשא את כל הסיפורים. איך נוצרה הידידות של המשפחות בין צריפי החלוצים, איך הסבא והסבתא שלה נתנו את כל מה שהיה להם כדי להציל את הסבתא שלי בלי שהכירו אותה, ואיך האירוע הפך את כולם למשפחה אחת. אחר כך היא סיפרה לה על הסידור שהגיע עוד מהגולה, מהסבתא רבתא שלה, ועד כמה היה חשוב לה שימשיכו להתפלל בו. שזו היתה בעצם הצוואה שלה. היא הושיטה לד' את הסידור ואמרה לה: "אני מרגישה שזה הדבר שנכון עכשיו לעשות, שהסידור היה אצלנו כפיקדון ועכשיו הוא צריך להגיע אלייך. שזה מה שהסבתא רבתא שלך היתה רוצה, שאנחנו נתפלל בו עד שהוא יגיע אלייך".

ד' לקחה בידיה את הסידור. אמי המנוחה סיפרה לי שהידיים שלה רעדו. בעיניים של כולם עמדו דמעות. רק אז, עשרות שנים אחרי, התברר שכל סיפור ההצלה שהתרחש בצריפים של חצר החלוצים, לא היה מוכר לצאצאים של צבי ופנינה. הם לא סיפרו על כך לילדיהם. כולם שם ידעו על הידידות הנדירה בין המשפחות, אבל לילדים ולנכדים שלהם - לא היה מושג איך הכל התחיל. הצעירים שנתנו את כל מה שהיה להם כדי לעזור לאנשים שלא הכירו - לא חשבו שצריך לדבר על זה. הם לא עשו מזה עניין.

לפני עשר שנים רציתי לפגוש את ד' ובעלה י', ולצלם את הסידור. נסעתי לכפר מע״ש אל אביה של ד', מנחם ארבלי. בין הטירות שמפארות את המושבים של היום, עמד עדיין הבית הצנוע מפעם, נחבא בין העצים. הוא התקשר אל ד' וסיפר לה שאני רוצה לבוא ולפגוש את הסידור. אני זוכר שהשיחה התארכה עד בלי די: גם הנכדים רצו לדבר. הסבא החילוני והנכדים החרדים נשמעו אוהבים בלי גבול, מתגלגלים מצחוק. נסעתי לבני ברק אל ד' על פי הכתובת שניתנה לי. זה היה רחוב צדדי ושקט ומלא תורה - כל בניין שני בו הוא ישיבה. קרוב מאוד לצומת של רבי עקיבא והרצל. חשבתי שאולי זה אומר משהו.

כשבאתי היו להם שלושה זאטוטים. אני מניח שהמספר גדל מאז. י' הבעל היה עורך דין שעבד עם אביו החילוני, גם הוא עו״ד, במשרדם שבלוד. נדמה לי שהם התמחו בנדל״ן. הוא עבד חצי שבוע, ובחצי השני למד בישיבה. ישבנו והחלפנו מידע, שתינו תה. הימים היו ערב ראש השנה, ומדי פעם ראשים של ילדים קטנים הציצו פנימה ובירכו ב״שנה טובה". אחר כך הביאו לשולחן את הסידור. זכרתי את כריכת העור, את הסבתא שלי ואחר כך את אמי ממלאות את הצוואה של חברתן המנוחה ומתפללות בו. ד' ו-י' אמרו לי שעד היום עושים זאת.

צילמתי את הסידור מבחוץ. את כריכת העור הכהה המוכרת לי עם עיטורי הצדף הלבן, את קצוות הדפים המקומטים. אחר כך רציתי לצלם אותו מבפנים. פתחתי את הסידור בעמוד מקרי, ודרך העינית ניסיתי למקד את העדשה עד שהתמונה התחדדה וניתן היה לראות שהוא נפתח בתפילת מנחה לשבת, בפרקי אבות, ובראש העמוד אפשר היה לקרוא בבירור את המילים: "הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

מתי התחילה הציוויליזציה

לפני שנים, האנתרופולוגית מרגרט מיד נשאלה על ידי סטודנטית מה היא רואה כסימן הציוויליזציה הראשון בתרבות.

התלמידה ציפתה ממיד לדבר על קרסי דגים או כלי חרס או אבני משחזת. אבל לא.

מיד אמרה שהסימן הראשון לציוויליזציה בתרבות עתיקה הוא עצם ירך שנשברה ואז נרפאה. מיד הסבירה שבעולם החי, אם שברת את הרגל שלך, אתה מת. אתה לא יכול לברוח מסכנה, להגיע לנהר כדי לשתות, או לצוד מזון. אתה הופך להיות מזון לחיות אחרות. אף חיה לא שורדת רגל שבורה מספיק זמן כדי שהעצם תחלים.

עצם ירך שבורה שהחלימה היא עדות לכך שמישהו לקח זמן להישאר עם מי שנפל, קשר את הפצע, נשא את האדם למקום בטוח וטיפל באדם עד להחלמתו.

"עזרה למישהו אחר בתקופה קשה היא המקום בו מתחילה הציוויליזציה", אמרה מיד.

אנו במיטבנו כאשר אנו עוזרים לאחר.

היו מתורבתים, עזרו לאחרים.

- אירה ביוק.

מעשה באלמנה וסעודת מלכים - יעל שבח

*מעשה באלמנה וסעודת מלכים - יעל שבח*

לפני כארבע שנים התקשר אליי בטלפון יהודי שאיני מכירה. זה היה כמובן לאחר הרצח, והוא אמר שהוא מקושר לאנשים רבים ושיש גביר גדול שמעוניין להכיר אותי ולעזור ביישוב ארץ ישראל. בימים ההם, מרוב שהכול היה מוזר, הכול גם נראה לי לגמרי נורמלי. הגיוני שאיזה גביר חרדי מבני־ברק יתעניין בשלומי, ירצה לעלות לגבעה השכוחה שלי ולשמוע מפי מה שיש לי לומר. חייכתי, הזמנתי בשמחה והמשכתי בעיסוקיי. ביום שהפגישה נועדה להתקיים בו פרצה שרפה גדולה באחד מכבישי השומרון, ונחסמה הגישה אל אזור גב ההר ובו חוות גלעד למשך כמה שעות. אנחנו ישבנו בבית. כשאני אומרת "אנחנו", אני מתכוונת: אני, הוריו של רזיאל, אושי, ששת ילדיי, הבחורים מישיבת רועה ישראל וכמה חברים מחוות־ גלעד. וכשאני אומרת "בית" אני מתכוונת לאתר הבניה שגרנו בו כשהתחלנו לשפץ את הבית הזעיר שלי.

כמה שעות לפני כן התקשרה אליי בתו של אותו הגביר לשאול אותי לגילאי הילדים, "כדי להביא להם הפתעות". זה ריגש ושימח אותי לדעת שגם עליהם חשבו, אבל שוב, בימים ההם, הכול נראה הגיוני לחלוטין. השמש החלה לשקוע, השעות נקפו, ולא היה בדל תקווה לפתיחת הכביש בקרוב. מדי פעם אחד הנוכחים הרים טלפון כדי לגלות בהפתעה שסבלנותם של אורחי בני־ברק לא פקעה. שהם עדיין ממתינים בפקק הבלתי נגמר עד שייפתח הכביש.

לא היה לנו מושג למה לצפות. לא הבנתי את גודל המאורע עד שהגביר הגיע לפתח ביתי. הראשון שירד מהמיניבוס הממוגן שהצליח בסופו של דבר להגיע לחווה היה הנהג. אדם מבוגר בלבוש חסידי, שמיהר לפתוח את בגאז' הרכב ולפרוק מתוכו חפצים היישר לידיהם של שאר יורדי האוטובוס. חלקם צעירים מאוד וחלקם לא צעירים בכלל, כמעט כולם בלבוש חסידי. ניסיתי לזהות ביניהם את הגביר, אך ללא הצלחה.

לאט־לאט נכנסו כולם לבית שלנו (אתר בנייה, להזכירכם), ובלי שהספקתי להבין בכלל מה קורה הם התחילו להכניס יחד איתם שולחנות מתקפלים, עשרות כיסאות, ארגזים ובהם מפות קטיפה צחורות, כלי קרמיקה, סכו״ם מכסף וגביעי זכוכית גבוהים ליין.

איש גבוה וחייכן נכנס ושאל היכן המטבח. בלי לומר מילה הצבעתי לו על האזור בערך, מלווה אותו במבטי ומסתובבת שוב כדי להמשיך לצפות יחד עם בני ביתי בהשתוממות מוחלטת במתרחש. אישה בגיל העמידה נכנסה בדלת הבית, לבושה בפשטות, פאה קצרה לראשה, מלווה באישה צעירה יותר שנשאה שקיות ענק. שתיהן עם חיוך שאי אפשר לשכוח. "שלום", הן פנו ראשית לאמא של רזיאל. "אני אהובה וזו חיה", הציגה את עצמה המבוגרת שבהן, ולאחר מכן הן פנו אליי. "את יעל, נכון?", היא שאלה ומיד חיבקה אותי בחיבוק מנחם במיוחד.

"שלום, ברוכים הבאים", אמרתי בהיסוס בעודי מנסה להתנער קצת מההלם של מה שקורה אצלי בבית. "איפה הילדים?", היא שאלה, מתבוננת לכיוון פתח הבית, שם עמדו חלק מילדיי. היא סימנה להם להתקרב ונתנה לכל ילד שקית גדולה ובה אריזת מתנה גדולה לא פחות. הם פתחו אותן בשמחה, ונראו המומים עוד יותר ממני כשמצאו בפנים בובות ענקיות, מסלול רכבת מעץ או כלי נגינה יוקרתיים. הרגשתי כמו אורחת במסיבה ענקית שהתקיימה ממש על יציקת הבטון שהייתה עתידה להיות הסלון שלי.

האיש שהעמיס ארגזים שחורים גדולים במטבח יצא אלינו וביקש שנתפוס מקומות כי הוא רוצה להגיש מנה ראשונה. עשינו כמבוקשו, מנסים לעכל את הביטוי "מנה ראשונה".

מה קורה כאן? אני לא זוכרת אם הייתה זו אושי, אני או אולי אחת הבנות שלי ששאלה את השאלה הזו ראשונה, אם כי היה ברור לגמרי שאותה תהייה בדיוק מתרוצצת בראש של כולנו. "שלום עליכם, שלום עליכם", פנה אליי אחד הבאים. לצידו אדם נוסף, ללא כיפה לראשו. "זה רבי שולם", הוא אמר "ואני רוני. הגענו עם כמה חברים וכל תשעת הילדים של שולם". "ברוכים הבאים", אמרתי שוב, עדיין לא קולטת עם מי אני מדברת. התיישבנו, הבנים בצד אחד והבנות מנגד, לצד האישה עם שקיות המתנה הגדולות, אשתו של רבי שולם. הסעודה הייתה עצומה, ולפתע הבנתי פשוטו כמשמעו את הביטוי "כיד המלך". היה שם הכול. בשפע, בטוב טעם ובמחשבה עד הפרטים הקטנים ביותר. שני נגנים הנעימו את האווירה במנגינות רקע וכולם שרו ורקדו כאילו הם נמצאים בחתונה של אחד הנכדים הבכורים שלהם. כשסיימו לאכול, נעמד הגביר ולצדו חברו רוני ויחד שניהם התחייבו, בלי שהכירו מי מאיתנו, לתרום סכום גדול לבניית מקווה נשים להנצחת בעלי.

בצאתם מהבית, כמה שעות אחר כך, אהובה חיבקה אותי שוב בחום גדול, הבטיחה שידאגו לנו וישמרו איתנו על קשר, ובעזרת השם יחזרו לחנוכת המקוה בקרוב.

בשבוע שעבר נפטר רבי יעקב שלום פישר.

אנחנו בעיצומה של הבנייה, ולצערנו לא הספקנו עדיין לסיים את המקווה. עד ימיו האחרונים התעניין רבי שולם במצבו.

את הסיפור מחמם הלב הזה סיפרתי אצלם בשבעה, שהייתה גדולה בדיוק כפי שהוא היה. אחד מעשירי חסידות גור, בעל השליטה בשופרסל ואיש חסד עצום. כשסיימתי לספר קמה בחורה נוספת וסיפה עוד סיפור חסד דומה, ואחריו עוד ועוד. וככל שהקשבתי לסיפורי החסד הרבים והמדהימים על דאגתו לאלמנות וליתומים, על המחשבה על כל פרט ופרט למען שמחתם ורווחתם – התברר לי איזו זכות הייתה לי ולנו שאדם מיוחד וצדיק צופף אותנו בצילו ופרש עלינו את חסותו.

אני מאמינה שעוד ישמעו רבות על איש החסד הענק הזה, ובימים האלו אני מרגישה חובה לפרסם את הדברים, ולתת לכולנו תקווה שהטוב עוד לא כלה מן העולם.

מזגן חדש בבית כשההורים בהלוויה

אורי ותחיה הם ההורים של יונתן דויטש (הארוס של אמונה), שנהרג שבוע שעבר בסמוך לישוב רותם בבקעת הירדן.

הם חזרו אחרי ההלוויה לבית שהם משכירים בבית שאן מתוך מחשבה איך הם יתארגנו לניחום האבלים בביתם.

היה להם מזגן קצת חלש בבית ולהפתעתם כשהגיעו לבית הם ראו שהתקינו להם בדירה מזגן גדול ועוצמתי חדש בסלון.

הם מיד התקשרו ושאלו את בעל הבית מי נכנס לבית שלהם תוך כדי הלוויה ועשה זאת, אמר להם בעל הבית: "אינני יודע. איש מזגנים פנה אליי וביקש להישאר בעילום שם. הוא עשה זאת מטוב ליבו, כדי שיהיה לכם נעים בשעה שאתם יושבים שבעה".

הם בכו באותו לילה שוב, והפעם מהתרגשות, איזה עם מדהים יש לנו.

"מי כעמך ישראל"

לא לתת צדקה לבד לשתף עוד יהודים

מעשה נורא שהיה עם ר' יהונתן אייבישיץ זצ״ל שנתן כל כסף הנדוניא שלו להציל את החברותא שלו מהכנסיא ולומדים ממעשה זה שצריך לשתף עימו במצוה גם אנשים אחרים

אמר המגיד הירושלמי הנודע הגה״צ רבי שלום שבדרון זי״ע בדרשתו: ידוע מה שפירשו המפרשים, שהעשיר לא ירבה בממונו כל כך למצוה עד שלא ישאר לזולתו להשתתף בה, והדל לא ימעיט בטענה שאין לו, כי המצוה צריכה להתחלק בין כולם, כדי שיזכו בה הכלל – ולא רק הפרט, ולכן כל אחד ואחד צריך להשתתף בה כפי יכולתו. ואם חלילה העשיר חוטף לעצמו את כל המצוה ואינו מניח מקום לזולתו להתגדר בו – אזי טורפין לו את מצוותו על פניו, וכמו שנראה במעשה הנשגב שהיה עם הגה״ק רבי יהונתן אייבשיץ זי״ע:

בעת נישואיו של רבי יהונתן, הבטיח לו חותנו – שהיה נגיד – נדוניא של שלושת אלפי זהובים, כדי שיוכל לשבת באהלה של תורה ללא מפריעים. כך ישב לו ר' יהונתן על התורה ועל העבודה יומם ולילה עם החברותא שלו, בקדושה ובטהרה.

אכן כידוע, בעת שהקדושה מתפשטת – הטומאה אינה סובלתה, ותיכף היא באה ללחום כנגדה, וגם כאן: קדושתו וטהרתו של רבי יהונתן אשר השפיעו על כל סביבתו הפריעו לכה הטומאה, ונסתובב העניין שהחליטו להקים "בית תיפלה" בדוקא על יד בית מדרשו של ר' יהונתן.

החלטה זו כמובן הרעישה את ליבות כל המתפללים ואת הלומדים שם בבית המדרש, אולם היה אחד שלא היה יכול להתאפק. היה זה החברותא של ר' יהונתן, אשר ראה כמה מפריע הדבר לר' יהונתן, ולפיכך לבש קנאות, קם – ועשה מעשה: בחצות הלילה, בחסות העלטה – עלה לגג "בית התיפלה", וניתץ את הצלם שניצב שם…

אך דא עקא – הגויים ידעו שחמתם של יהודים עלתה למעלה ראש, והבינו שבמוקדם או במאוחר יקום אי מי ויעשה מעשה, ואשר לכן החביאו שומרים ב״בית התיפלה", וכאשר עלה החברותא של ר' יהונתן אל הגג וניתץ את הצלם – מיד נתפס בידי השוטרים – ונעלם.

כמובן שכל הקהילה היהודית החלה מיד לחפש אחריו, אך הם העלו חרס בידם, ולא מצאו אפילו קצה חוט שיוכל ללמד היכן הוא הוחבא.

כך נמשכו החיפושים, עד שבאחד הימים בא שומר "בית התיפלה" לאחד מפרנסי הקהל וסיפר לו דברים כהוויתם, איך שתפסו את אותו יהודי בעת שעלה אל הגג ושבר את הצלם, ואף סיים ואמר שכבר נשפט הוא על ידי הכמורה – ונידון לשריפה.

השומר הוסיף וסיפר, שהיהודי נמצא במקום סתר בתוך "בית התיפלה", וכי הוא יודע היכן הוא, ולפיכך הצעה בפיו: הוא מסכים להבריחו ממקום מסתורו אל החופש – אך תמורת זאת הוא דורש שלושת אלפי זהובים, אפילו לא זהוב אחד פחות! !

אנשי הקהילה ששמעו את הסכום – נרתעו מעט, אבל מה לא עושים כדי לפדות יהודי מבין הגויים? ובפרט שמדובר בתלמיד חכם, וידוע שנגמר דינו לשריפה! ! מיד יצאו היהודים לאסוף תרומות בכדי לשחררו.

כשהגיעה השמועה לרבי יהונתן – חשש פן יועבר חבירו ממקומו קודם שיאסף הסכום הגדול, או שיוציאו אותו להורג בינתיים, ולפיכך נכנס אל ביתו, לקח את כל הנדוניא שהיתה לו בסכום של שלושת אלפי זהובים, הלך לשומר ומסר לו את הכסף – ואכן השומר הבריח את היהודי למקום מבטחים.

מכיון שהדבר נעשה בחשאיות גדולה – לא ידע איש מהנעשה, המתרימים המשיכו במלאכתם, אך כאשר באו אל ר' יהונתן לתת בידו את סכום הכסף שהצליחו לאסוף – אמר להם ר' יהונתן: כבר אין צורך, אני בעצמי נתתי את כל הכסף, השבוי כבר נפדה ושוחרר, ואין צורך בכסף שנאסף.

מששמעו הגבאים שר' יהונתן נתן את כל הסכום, טענו כלפיו שיקח לכל הפחות את מה שהם כבר אספו עד עתה, אף על פי שאין זה אלא חלק קטן מהסכום, באמרם: "גם אנו – בני הקהילה – חפצים לקחת חלק במצוה הגדולה של פדיון שבוים! !". אך ר' יהונתן השיב שהוא כבר נתן מה שנתן, ואין הוא רוצה לקחת ממון אחרים.

הגבאים יצאו את ביתו בעצב על כך שלא זכו הם והתורמים להשתתף במצוה רבה זו של פדיון שבויים, ובפרט כאשר היה מדובר בשבוי ת״ח גדול כזה, אך אם הרב פסק כפי שפסק – מה הם יכולים לעשות?

עבר זמן מה, ור' יהונתן מתחיל לחשוב מה יקרה כאשר אשתו תגלה שהוא נתן את כל הנדוניא למצוות פדיון שבויים… הלא ודאי תקצוף היא עד מאד, והוא לא יוכל לרצותה, שכן אין מרצין לאדם בשעת כעסו!

מה עשה? עמד והחליט שיסע מביתו לכמה ימים, כדי שעד שיחזור – מן הסתם תגלה אשתו את חסרון הכסף, וכבר תספיק להירגע, ואז – כשישוב – יוכל לרצותה ולהסביר לה את חשיבותה של מצות פדיון שבויים, ואת הסיבות שמחמתן החליט לתת את כל הסכום ולא להמתין עד שיאספו התרומות מכל בני העיר.

בינתיים התגלה דבר הבריחה, הכמרים גילו שהנידון למוות נמלט, עד מהרה הגיעו למסקנה שבודאי ידו של השומר במעל והוא זה שהבריח את היהודי אל מחוץ לכלאו וברוב זעמם החליטו אנשי הכמורה לעשות לשומר את מה שזממו לעשות ליהודי.

השומר, שהבין שטבעת החנק הולכת ומהדקת סביב צוארו – החליט שעליו למהר ולברוח מהר ככל האפשר, אך מכיון שהיה שומר וותיק בכנסיה במשך עשרות שנים, והספיק במרוצת הזמן לגנוב הרבה כסף ויהלומים מרכוש "בית התיפלה" – לא ידע מה יעשה עתה בכל רכושו הרב… הרי לא יוכל לסחוב את כל רכושו…

בצר לו הלך ולקח את כל רכושו, כסף זהב ויהלומים – ושלשת אלפי הזהובים שקיבל זה עתה בכלל, הכניסו לחבית אחת, נכנס לביתו של ר' יהונתן, ושאל את אשתו: איפה האיש?

האשה ענתה שהוא לא יהיה בבית כמה ימים, ולכן בלית ברירה, מכיון שפחד השומר להשתהות אף לרגע – עמד וסיפר לה כל מה שקרה, ושעליו למהר עתה ולהימלט על נפשו, ואמר: "אינני מוכן בשום אופן להשאיר את רכושי לכמרים שרוצים להרוג אותי! ! לא ולא! ! לא אשאיר להם מאומה מכל זה! ! וכאן התחיל להרעיף שבחים על ראשו של ר' יהונתן, והמשיך: "גילתי יהודי אציל כזה – המוכן לתת מכספו שלושת אלפי זהובים בשביל להציל את חברו! ! אני בטוח שהוא אדם ישר ונאמן, ולפיכך: דבר ראשון – אני מחזיר לכם במתנה את שלושת אלפי הזהובים שנתן לי בעלך, ומלבד זאת – אני מפקיד בידכם את כל שאר רכושי שנמצא בחבית הזו, והיה אם אחזור בשלום – בודאי יחזיר לי בעלך הצדיק את כל הסכום, ואם לא – אזי מעדיף אני שיישאר כל הכסף אצל אדם כמותו, אשר לבטח יידע לעשות בכסף דברים טובים! !" כך קרה שהאוצר הגדול נותר בביתו של ר' יהונתן, ואילו שומר "בית התיפלה" יצא לדרכו, וברח הרחק מהכנסיה. אכן לאחר זמן מה הגיעה השמועה שהכמרים שלחו אחריו שליחים להשיגו, אלה רדפו אחריו ותפסוהו, ותיכף ומיד הטביעוהו בנהר.

עתה כבר ממילא ידעה אשתו של ר' יהונתן את כל סיפור המעשה, והבינה שהקב״ה שילם להם על המעשה הטוב והנאצל שעשה בעלה הגדול, באשר לא זו בלבד שכספם הושב להם – אלא אף זכו לעושר שהוא עשרות מונים רב יותר ממה שהיה להם קודם.

היא כמובן התמלאה ששון ושמחה, וחכתה בציפיה דרוכה שר' יהונתן – אשר לא ידע מאומה מהנעשה – יחזור, בכדי שתוכל לבשרו את הבשורה הגדולה.

בינתיים ר' יהונתן יצא לדרכו חזרה אל ביתו, ומשהגיע סמוך לביתו הוגיע את מחשבתו: מה יאמר לאשתו. כיצד יגלה ויספר לה מה קרה עם שלושת אלפי הזהובים? וכך כשהוא הולך תפוס במחשבותיו – יוצאת אשתו לקראתו, שמחה וצוהלת, וקוראת לעומתו: "אני כבר יודעת הכל! הקב״ה כבר גמל לנו בכפל כפלים!", כך עמדה וסיפרה לו את כל הסיפור, כשהיא בטוחה שבודאי ישמח גם הוא על כל הטובה שבאה להם מן השמים.

אבל לא כך היה. מששמע ר' יהונתן את דבריה – פריץ בבכי עז! ! הוא בוכה ומילל – והאשה עומדת ותמהה: "למה זה תבכה? הלא הרבש״ע כבר שילם לנו שכר גדול עבור המצוה!"

ענה לה ר' יהונתן ואמר: "דוקא מפני כך אני בוכה! ! מכך שרואה אני שמיהרו לשלם לנו על המצוה – מבין אני שמשליכים לי את המצוה בפנים! ! אילו היו מרוצים בשמים ממצוה זו – היו מניחים לי אותה לעולם הבא, שכן ידוע שאין מתן שכרן של מצוות בעולם הזה! ! רק מצוה שאינה נרצית משתלמת בעולם הזה, כביכול אומרים לו לאדם: קח לך!".

רבי יהונתן עמד ובכה ללא הפוגה בלא שהיה מסוגל להירגע, עד שהחליט לצום שלושה ימים רצופים – ואחרי כן לעשות שאלת חלום, ולבקש לדעת על מה ולמה לא רוצים את המצוה שלו.

ואכן כך עשה, ומן השמים השיבו לו: "אמנם כן, צדקת בבכייך, לא חפצו בשמים במצוותך! והכל מפני שלא זיכית גם את הגבאים ואת שאר הציבור, ולא איפשרת להם ליטול חלק במצוה הזו! ! רצית את כל המצוה לבד – בבקשה, קח לך! !"

סיים המגיד רבי שלום זצ״ל את דרשתו ואמר: הנה כל בעל לב ונפש יבין וירגיש כי הסיפור הזה הוא נורא, להתבונן עד כמה צריך האדם להיזהר ולדעת שהמצוה אינה רק שלו, אלא צריך הוא לשתף את כל מי שיכול, ורק בכך תהיה זכותו שלימה ונרצית.

כרטיסים לגן חיות

שמעתי על מו״ר הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ״ל לשמו ולזכרו תאוות נפש. פעם אחת שלח את נכדו ליתן מעטפה למשפחת תלמיד חכם אחד, שאלו נכדו: סבא! והלא כבר שלחת לו עבור החג מעטפה ומה לך לשלוח שוב פעם? שוב ענה לו: גש ותן לו מה אכפת לך. הנכד שלא יכול היה להתאפק פתח את המעטפה בדרך וגילה שם להפתעתו כרטיסים לגן חיות. נתן את המעטפה ושב לסבו. כשהגיע אליו שאל אותו: סבא! למה נתת לו כרטיסים לגן חיות? ענה לו ר' שלמה זלמן: מסתמא שאר צרכי החג הוא כבר מסודר, אנשים טובים דואגים למאכל ובגדים. אולם אף אחד לא חושב כי גם עינם של ילדיו כלתה לצאת לטייל בחג כדרך בני גילם. . (הרב מחפוד)

חסד- מידה כנגד מידה

סיפרה הרבנית רות שמש, סיפור שלקוח מספרו של הרב קובי לוי, סיפור מרגש על אישה, שלא היו לה במשך 10 שנים ילדים.

כשחל יום הנישואין בו חגגו 10 שנים, היא ישבה שבורה ורצוצה, בוכייה על שאין ילדים בבית, שהכול יותר מידיי מסודר ומאורגן והצער שלה היה כל כך גדול וזהו. . . היא הרגישה, שהיא בר לא יכולה יותר!

באותו יום, נכנסה השכנה לביתה ושאלה, למה את בוכה? וניסתה להרגיע אותה. היא ידעה את הצער שלה, אבל בכל זאת דאגה למשבר שלה.

היא החליטה להזמין מונית, ואמרה לחברתה, בואי הולכים! היא אמרה לנהג מונית: "קח אותנו לרב הכי צדיק בירושלים. . . אתה נהג מונית- אתה בטח יודע!"

הנהג היה אדם חרדי והוא הכיר רבנים והוא הסיע אותן, ביום חורפי וגשום לרב שלמה זלמן אוירבך זצ״ל, הרב קיבל אותן בהארת פנים לבבית ושאל, במה אוכל לעזור?

האישה סיפרה בדמעות, שהיא נשואה כבר 10 שנים ואין להם ילדים, יש לה 3 קלסרים של בדיקות, שמראות שאין סיכוי שהיא תזכה ללדת ילדים.

הרב ישב בשקט ואמר לה בלחש: אני באמת מצטער מאוד! אבל הקב״ה לא חייב לתת לך ילדים ומשפחה. . . הקב״ה לא חייב לתת בריאות ולא חייב לתת פרנסה. . . הקב״ה לא חייב לתת כלום!

המילים של הרב זעזעו אותה, כי היא חיכתה לשמוע מילות עידוד, לקבל ברכה. . . וכל עולמה חשך, זה מה שאומר הרב? ? ?

לאט לאט היא התעשתה ואמרה בליבה, זה הכי אמיתי שיש! זו גזירה שאני צריכה לקבל באהבה. . . כי ה' טוב ומטיב לכל!

הרב ליווה אותן ואמר לה: "אבל. . . דעי לך שאם תעשי לאנשים, מה שאת לא חייבת, מן השמיים יעשו לך, מה שהם לא חייבים! "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים", מידה כנגד מידה לא בטלה. . .

היא שומעת את המילים של הרב ויוצאת לדרכה! היא ממשיכה לחזור אחרי מה שהרב אמר לה, "אם את תעשי לאנשים מה שאת לא חייבת, מן השמיים יעשו לך מה שאת לא חייבת", היא יצאה בוכה ומאושרת, נכנסה לביתה בהחלטה. . .

היא החליטה לקנות ממתקים ולשמח את היולדות בבית חולים, אך היא ראתה שמחלקת יולדות זו מחלקה שיש בה שמחה, בלונים ומתנות ויולדות שמחות. . . היא העדיפה לקחת את המחלקה הקשה, המחלקה האונקולוגית. היא קנתה את כל הממתקים שרק יש. . . והיא תחלק דברים טובים לחולים ובני המשפחות.

כל סוגי הממתקים, חטיפים, שוקולדים וכל מיני סוגי סוכריות, קוקוס, שקדים, תמרים וכו', היא הכינה אריזות וצלופנים עם פפיונים יפים וסרטים, אריזות שמושכות את הלב. . . וכל גילוי של הארת פנים שהיא הראתה וכוחות, כסף שהשקיעה, היא התחילה להתלהב מכל חיוך של החולים והייתה מבקשת מהם שיברכו אותה, שברכה שלהם תתקבל.

אחרי שנה היא זכתה לבן!

ואחרי 4 שנים היא קיבלה מתנה נוספת מהקב״ה, הם זכו לתאומות מקסימות! וה' לא חייב לתת לאף אחד כלום וה' נותן!

היא לא הפסיקה את מה שהיא קיבלה על עצמה והייתה קונה בכל חודש חצי טון ממתקים למען הילדים של הקב״ה, כדי לשמח אותם ולעשות להם טוב על הלב!

לאישה הצדקת הזו קוראים, מרים גבאי. היא מתגוררת בדירה קטנה בירושלים, הצפיפות שם גדולה, גם בגלל כל הארגזים עם כל הממתקים!

20 שנה היא פעלה בבית חולים בשערי צדק ובשנה האחרונה בבית חולים הדסה עין כרם.

עברו שנים והיא המשיכה בחסד שלה וראתה כמה החסד, כמה המצווה הזו מחייה אותה ואת משפחתה שנרתמה לפרויקט חייה!

חסד של אמת מציל ממוות

בספר "להגיד" [פרשת יתרו] מובא סיפור נפלא ששמע ר' שלום שיבדרון זיע״א מפי בעל המעשה עצמו:

היה זה בימי מלחמת העולם הראשונה, עת הרוסים גייסו לצבא את כל תושבי עיירת סטוצ׳ין במלחמתם נגד הגרמנים.

עמדתי בתעלה ולידי חייל יהודי נוסף, כדורי מוות עפו מכל צד, אלפי כדורי אויב שרקו באוזננו ללא הרף, עד שלפתע נפגע החייל שעמד לידי והשתטח מלוא קומתו ארצה ובדקה האחרונה לחייו תפס בידי ואמר: "אנא! ! תבטיח לי שתביאני לקבר ישראל"! ! "מבטיח לך" עניתי, ומיד לאחר מכן עלתה נשמתו השמיימה.

חלפו שעות ארוכות משעת פטירתו ולא רק שההפוגה לא נראתה באופק אלא ששדה הקרב הלך וגעש ושני הצדדים ספגו אבדות נפש רבות.

בתוך מבול הכדורים ששרקו סביבי הרהרתי לעצמי: "אם היתה הפוגה קלה היתה לי אפשרות לעמוד בהבטחתי ולקוברו בבית הקברות היהודי בסטוצ׳ין, אך במצב שכזה וודאי שאפגע אם אזוז ממקום מסתורי".

אף על פי כן לא יכולתי להתכחש להבטחתי וברגע מסוים תוך כדי סערת הקרב כשסכנת מוות מרחפת מעל ראשי אזרתי עוז בנפשי ובהחלטה נחושה אמרתי: "הבטחה חייבים לקיים! ! ! אביאו עכשיו לקבר ישראל ויהי מה"! ! !

מיד הרמתי את המת והנחתיו על כתפי ויצאתי מהתעלה ופתחתי בריצה אדירה לכיון סטוצ׳ין, ועל אף שהאויב זיהני וכדורים ופגזים נפלו סביבי כגשם בכל זאת המשכתי בריצה מטורפת כשכולי תפילה: "אנא אבי שבשמים! ! זכני להביאו לקבר ישראל ולקיים מצווה זו בשלימות"! !

כך רצתי שלושה קילומטרים עד הכניסה לסטוצ׳ין שם פגשתי בחסדי שמים את אחד מאנשי "חברא קדישא" שקיבל מידי את הנפטר, ומיד פתחתי בריצה חזרה לשדה הקרב כשכולי תפילה ותקווה שלא יבחינו בהעדרותי, וכך היה.

לאחר שהגרמנים גברו על הרוסים וכבשו את סטוצ׳ין קיבלתי אישור לשוב לעיירה, ולאחר ימים ספורים גייסו אותי הגרמנים לשירותם.

בוקר אחד בעומדי על משמרתי שמעתי לפתע קול ירייה וראיתי מרחוק חייל שנופל תחתיו, הבנתי מיד שחייל זה איבד עצמו לדעת והחלטתי לנסות ולהצילו.

כשהגעתי אליו הוא היה עדיין חי ונושם וניסיתי מיד לעצור את הדימום אך לא הצלחתי ולאחר דקות ספורות הוא מת.

לפתע הגיע קצין גרמני מלווה בחיילים וכשראני ליד החייל ההרוג הורה מיד לכפות את ידי ורגלי בטענה שאני הוא זה שיריתי בו למוות.

לאחר שעות ספורות הביאוני למשפט צבאי וכל מאמצי לשכנע את השופט בצידקתי עלו בתוהו וגזרו את דיני למוות.

מיד הטילוני לצינוק לא לפני שהודיעוני שתוך 24 שעות אעמוד מול כיתת יורים.

שהיתי בצינוק בתשישות נפש מוחלטת ובליבי פניתי לאבינו שבשמים ושאלתי: "למה? למה זה מגיע לי לאחר שקברתי יהודי במסירות נפש ולאחר שניסיתי להציל חייל נוסף? למה"?

נרדמתי. ובחלומי הופיע החייל שהבאתיו לקבר ישראל ואמר לי: "דע לך! מזמן נגזר עליך משמים גזר דין מוות, ומתוקף רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליך הביאוך בניסיון של מסירות נפש להביאני לקבר ישראל, וכיון שעמדת בניסיון זה בעוז ובגבורה זכית לבטל את הגזר דין מוות מעליך, ועתה אל תירא כלל, ועל אף שיעמידוך מול כיתת יורים תזכה ותינצל ברגע האחרון"! ! !

התעוררתי ושמחתי מאד, וכשהגיעו הצוררים וגררוני והעמידוני מול כיתת יורים לא חששתי לרגע, וכשהחל הקצין וספר לפני הפתיחה באש: "אחד", "שתיים", הגיח מרחוק חייל דוהר מנופף במטפחת וצועק:"עיצרו! עיצרו"! הקצין הפסיק את הספירה והמתין לחייל הדוהר שהגיש אליו פיסת נייר ואמר: "לפני שעה קלה קברנו את החייל ומצאנו בכיסו מכתב פרידה זה שכתב לבני משפחתו לפני שאיבד את עצמו לדעת".

מיד שחררוני לנפשי וצעדתי שוב לכיוון ביתי שבסטוצ׳ין ולאורך כל הדרך לא חדלתי מלהודות על כך שזכיתי לעמוד בעוז בניסיון הגדול והנורא ההוא אשר בזכותו בוטל הגזר דין מוות מעל ראשי".

חסד דאצילות

מספר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש: ר' ישראל מהעיר פולוצק היה חנווני פשוט שלא היה "מבין" גדול בלימוד תורה וחסידות. פעם, כשהסתופף בליובאוויטש במחיצתו של ה״צמח צדק" שמע מאמר חסידות בו אמר הרבי: "וכדאיתא ב׳פרדס' בשם 'ספר הבהיר', אמרה מדת החסד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מימי היות אברם בארץ, לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברם עומד ומשמש במקומי".

וביאר על כך ה״צמח צדק":

אברהם אבינו בגמילות החסד שלו החליף את מידת החסד שבאצילות ואף הגיע לדרגה גבוהה יותר ממנה. שהרי אם מדת החסד היתה יורדת לעולם הזה, היא לא הייתה יכולה "להתלבש" בגשמיות העולם. ואילו אברהם אבינו הצליח להחדיר את החסד לתוך גשמיות העולם. הוא היה מסוגל לעשות זאת מכיוון שלנשמה יהודית ניתנים כוחות מיוחדים שמאפשרים לה לזכך את העולם הגשמי.

ר' ישראל הקשיב לרבי ואת רוב הדברים הוא לא ממש הבין. אבל, ההסבר של הרבי על מידת החסד דאצילות דווקא כן "תפס אותו". הוא חזר ושינן את המילים האלה עד שהן חדרו לעצמותיו.

כשחזר ר' ישראל לביתו התאספו החסידים כנהוג וביקשו לשמוע ממנו "חזרה" של המאמר ששמע אצל הרבי, בליובאוויטש.

"אני לא יכול לחזור לכם על כל המאמר", אמר ר' ישראל, "כי הבנתי רק משפטים בודדים". הוא חזר להם על הקטע שהבין בעניין מידת החסד ומעלתה של הצדקה.

לאחר שסיים, הלך ר' ישראל לעסקיו אך המילים של הרבי לא עזבו אותו. הוא רצה ליישמן בפועל והחליט להגדיל את מאמציו בעניני הצדקה, יחד עם חבריו החנוונים.

נכנס ר' ישראל לחנות של ידידו ר' נחמן ולמרות שהוא לא היה זקוק לכסף, ביקש ממנו הלוואה. הוא סיפר לו מה ששמע מהרבי בגודל מצוות הצדקה, ומכיוון שגמילות חסד היא גם צדקה (ואף יותר מכך) הוא מבקש ממנו הלוואה. הם הלוו כסף אחד לשני ואף לחברם יוסף החנווני. ומאז, הם היו מלווים כסף אחד לשני כל יום - כדי לקיים את מצוות צדקה.

מספר חודשים לאחר מכן, נסע ר' ישראל שוב לליובאוויטש. מיד כשהגיע לעיירה יצא ה״צמח צדק" מחדרו לשאול את הגבאי היכן ישראל החנווני. "שלח אותו אלי", אמר הרבי, "אני רוצה לדבר איתו".

כאשר נכנס ר' ישראל לחדרו של ה״צמח צדק", פנה אליו הרבי בבקשה: "ספר לי מה סדר היום שלך".

"אני קם בחמש בבוקר", ענה ר' ישראל, "אומר תהלים, שותה תה והולך להתפלל שחרית. אחר כך אני לומד משניות, אוכל ויוצא לעבודה. אני חוזר לבית המדרש לתפילת מנחה, לומד עין יעקב ומתפלל מעריב".

המשיך ה״צמח צדק" ושאל: "נו? וצדקה?"

"אני אדם עני", ענה ר' ישראל, "ואין ביכולתי לתת צדקה". ה״צמח צדק" המשיך לתחקר אותו וגילגל את השיחה כך שבסופו של דבר סיפר לו ר' ישראל על התנהגותו בגמילות חסדים יחד עם חבריו.

רבי שמואל מליובאוויטש, שהיה קרוב לאביו ה״צמח צדק", התפלא מדוע הוא קרא לר' ישראל, ושאל על כך את אביו: "מה ראית במיוחד בחסיד הזה שקראת לו ליחידות?"

ענה לו הרבי ה״צמח צדק": "ראיתי שמעל ישראל החנווני זורח עמוד אור של מידת החסד דאצילות".

חיים של חסד

צבי וצביה התגוררו בביתם רחב הידיים שליד הנהר באיזור בוקובינה, הנמצא בין רומניה לרוסיה. הם היו בני דודים שנישאו, ושניהם נקראו על שם סבם המשותף. בני הזוג היו אמידים ובעלי חסד ונהגו להכניס אורחים בשבתות ובחגים וגם בימות חול, ולעזור כמיטב יכולתם לנזקקים. היה בביתם חדר מיוחד לעוברי אורח מזדמנים ובו מיטות ושאר צרכי האדם, וכל עניי הסביבה ידעו שאצלם ניתן תמיד למצוא מקום ללון ולאכול.

בני הזוג מסרו את נפשם כדי לעזור לזולתם. פעם, בעיצומו של החורף האירופי הקשה, חזר צבי לביתו לאחר עמל יומו ללא מעיל הפרווה שאיתו יצא בבוקר. צביה שאלה להיכן נעלם מעילו, והוא הסביר בפשטות, שנתנו לאחד העניים שלא היה לו מה ללבוש וכך הצליח לפייסה. . . כך חלפו ימיהם הגדושים בעשיית חסד. הם חיתנו את ילדיהם, וזכו לראות צאצאים לרוב.

כאשר הגיעה צביה לגיל 73, חשה לפתע ברע ונאלצה להיות מרותקת למיטתה. בעלה ובני ביתה קיוו שמדובר במחלה חולפת, אך היא החריפה מאוד. כל בני משפחתה הוזעקו מקרוב ומרחוק, וסובבו את מיטתה כדי להיפרד ממנה. היא הביטה בהם חלושות, ניסתה לחייך מעט ואז עצמה את עיניה.

בני משפחתה נבהלו. צבי השיג נוצה מאי שם וקירבה אל אפה, כדי לדעת אם היא עדיין נושמת. פלומות הנוצה לא נעו ולא זעו במשך דקה ארוכה. בנה שמואל עצם את עיניו בכאב, בתה שיינדל התייפחה חרש, ואפילו נכדה אליהו הצטער והתרגש לנוכח המעמד רב ההוד של יציאת הנשמה מהגוף.

לאחר רגעים ארוכים של התייפחויות והשלמה עם הדין, פקחה לפתע הסבתא את עיניה. . .

כולם נחרדו. שמואל התעשת ראשון:

"אמא חזרה אלינו! אבל איך זה יתכן, הרי כולנו ראינו שהיא הפסיקה לנשום. . ."

צבי נענע בראשו בהשתאות. הנכד קרא בשמחה "סבתא חיה!"

לאחר כמה רגעים נוספים שבהם הביטה בהם ללא אומר, פצתה את פיה והחלה לדבר חלושות אל בתה שיינדל, שהיתה סמוכה אליה:

"את שומעת, שיינדל´ה. . . לא תאמיני מה קרה לי! הייתי בעולם העליון. . . בהתחלה הרגשתי שהכל נגמר, ממש חושך מצרים, ואז מתוך החושך הופיע לפתע אור גדול ולקח אותי אליו. . . זו היתה תחושה מופלאה שלא ניתן לתאר במילים, ואז הנשמה שלי הגיעה לבית דין של מעלה, בשמים. . . היה שם בית דין עם שופטים ועם סניגור וקטיגור, ממש כמו בעולם הזה, אבל רוחניים לגמרי, והם החלו לדון ביניהם על כל מה שעשיתי במשך חיי. . . ואז החלו להיכנס לבית הדין דמויות מוכרות שנמצאות עדיין בחיים, כל העניים שאירחנו אבא ואני ואתם! אחד מהם אמר ´מי יאכיל אותי כעת וידאג לכל מחסורי, הרי איני מסוגל לעבוד? ! ´, השניה בכתה ´אם צביה תלך עכשיו, לא אוכל להחזיק מעמד יותר. . . תמיד נתנה לי אוכל והעניקה אוזן קשבת לשמוע את כל הצרות´. וכך באו כל העניים בזה אחר זה, וכל אחד סיפר על הכנסת האורחים שלנו ועל הצדקה שקיבל מאתנו, ממש לפרטי פרטים. ולאחר שעברו כולם והעידו על כל המעשים, נשמעה לפתע בת קול חזקה שהדהדה בכל העולמות: ´אנו מעניקים לצביה עוד עשרים שנות חיים נוספות! ´ וברגע ששמעתי זאת, פתאום חזרתי לתוך הגוף, והנה אני שוב אתכם. . ."

הבת אחזה בידי אמה ונישקה את פניה. כל הנוכחים השתאו מדבריה של הסבתא, וחשו שהיו עדים לתחיית המתים ממש. חרדתם הפכה להשתאות, וההשתאות לשמחה גוברת.

צביה החלימה וחזרה לאיתנה כעבור מספר ימים. היא המשיכה במעשי החסד ובאירוח העניים ביתר שאת. כך חלפו השנים. הסבתא כבר עברה את גיל התשעים וסבא צבי הלך לעולמו בגיל תשעים ושלוש. יום אחד, בגיל תשעים ושלוש, חשה סבתא צביה ברע ושוב נטתה למות. אליהו הנכד, שבינתיים בגר והקים משפחה, היה לצידה. הוא נזכר באירוע המופלא שאירע לפני עשרים שנה וביקש מסבתו:

"סבתא, אולי גם עכשיו תמשיכי לחיות?"

הסבתא חייכה אליו ואמרה ברוך:

"לא. הפעם זה מספיק. . ." ועצמה את עיניה לעולמים.

הרב מחלק את כספו בין החסידים כדי שיתנו צדקה

הגה”ק מאפטא זי”ע בעל אוהב ישראל, דאחד מחסידיו בא לפניו והתאונן על מצבו הדחוק מאוד, אמר לו הצדיק: אתן לך מכתב לאחד מאנשים שלי, והוא גביר עצום, שיתן לך על חשבוני מאתים רובלים. וכן עשה. העני קיבל את המכתב ונסע לאותו גביר, ולא גילה לו תיכף שיש לו מכתב מהצדיק, אך אמר לו סתם כי הוא בא עכשיו מאת הרבי, וקיבלו העשיר בסבר פנים יפות והזמינו להתארח אצלו.

כעבור ימים אחדים מסר את המכתב להעשיר. כשקרא העשיר את המכתב נתכרכמו פניו ואמר: איני יודע אילו חשבונות יש להרבי עמי, כי יצוה עלי לתת סך רב כזה על חשבונו. אני יכול לתת לך איזה סכום, אבל מאתים רובל לא אתן. והאורח אמר כי לא יוכל לעבור את פי הרבי ולקבל פחות. סוף דבר, העני יצא מלפניו ריקם, נסע אל הצדיק וסיפר לו מה שקרה. אמר הצדיק: עתה אתן לך מכתב אחר לאיש אחר מאנ”ש, אבל הוא אינו עשיר כל כך ולכן אכתוב לו שיתן מאה רובלים. נסע העני לאותו חסיד ומסר לו את המכתב של הרבי. והחסיד בראותו מכתב מהרבי שמח מאוד ואמר לו: אחי, שב נא בביתי כמה ימים עד אשר אמצא עצות להשיג לך את כל הסכום אשר יצוה עלי הרבי, וכן היה. אחרי ימים אחדים נתן בידו הסך מאה רובלים בלב שמח ובפנים שוחקות. והעני נסע שוב להרבי וסיפר לו מעשה החסיד.

כעבור זמן קצר החל מצבו של הגביר הראשון לרדת והלך הלוך וחסור מיום ליום, עד כי נתדלדל מאוד. עבר זמן ידוע והוא התרושש לגמרי, ובמשך הזמן הוכרח להיות הולך וסובב על פתחי נדיבים, והיה נודד ללחם. בדרך נדודיו בא לאפטא, ונזכר באותו מכתב של הרבי ומכל ההרפתקאות שעברו עליו, ולבו פעם בקרבו על אשר סירב למלא בקשת הצדיק, כי הבין שבשביל זה באו עליו הרעות והצרות. בא לחצר הצדיק וצעק ככרוכיא להכניסו אל הרבי, אבל הצדיק ציוה שלא יכניסוהו, והיה הולך ובוכה לילות כימים, עד אשר נתנו לו עצה כי יעמוד אצל חלון הרבי ויבכה. עשה כן, והצדיק שאל את מקורביו עליו, ואמרו לו שכבר הודה האיש על פשעו ומתחרט מאוד. אמר הצדיק: אם יש לו טענה עלי, אני מוכן לעמוד עמו לדין תורה. הושיב הרב בית דין, ואחד מהם היה הרב הצדיק ר’ משה מסאווראן. טען הצדיק לפני הבית דין:

- מעשה שהיה כך היה. בבואי להעולם הזה מסר לי הקב”ה כמות של כסף וזהב הנצרכים לי לעבודתי, ואני חילקתי ופיזרתי אותם בין אנ”ש המסתופפים בצל קורתי. כל רכוש האיש הזה שלי היה, וכשסירב ליתן על חשבוני מאתים רובלים, לקחתי את שלי ומסרתי להחסיד האחרון, שציית לדברי. ויצא פסק דין מהבית דין, שהאיש אינו יכול לתבוע את נכסיו בחזרה, כי לא לו הם, אך מזונות מגיע לו מצד רחמנות, אם יתחרט על מעשיו ויפייס את הצדיק. וכן היה. כל ימיו של האיש היתה לו פרנסה די מחייתו, אבל לא השאיר אחריו ברכה, והחסיד האחרון שציית למכתב הרבי נתעשר והיה גביר גדול כל ימיו, ע”כ הסיפור.

החסד טבוע ביהודים

הרב אברהם מרדכי מלאך שליט״א:

הייתה מסעדה נוכרית במנהטן שאחד העובדים שם לא ראה בעין יפה את כמויות האוכל שמושלכות שם מדי יום לפח הזבל, והגה רעיון. מול המסעדה עמד בניין גדול ששימש ל׳מושב זקנים'. הוא תכנן להעביר כל יום את שאריות האוכל אל יושבי המקום הזה, לשמח קצת את האנשים המבוגרים המבלים שם את שארית חייהם בין כותלי הבית הזה.

הוא הלך לבקש את רשותו של בעל המסעדה והלה אמר לו:

'תעשה עם האוכל מה שתרצה. העיקר שלא יישאר פה!' מאז היה העובד לוקח את האוכל, חוצה את הכביש, ומאכיל את תושבי גיל הזהב מהעבר השני. כל המבוגרים של מושב הזקנים בירכו אותו על כך. היה שם רק אחד, כושי, שלא רצה לגעת באוכל בשום פנים ואופן. בעוד כולם מתלהבים ומבקשים עוד ועוד מהמנות היוקרתיות שהגיעו היישר מהמסעדה השוכנת ממול, הכושי הזקן לא העיף אפילו מבט אל האוכל הטעים.

פעם שאל אותו העובד: 'למה אתה לא אוכל?'. ענה הכושי: 'בגלל שזה אוכל של יהודים ואני שונא יהודים!'. 'אבל אני לא יהודי', אמר לו העובד. 'לא יודע', התעקש הכושי, 'רק יהודים מסוגלים לעשות מעשים כאלו, לתת אוכל לאנשים אחרים בלי שום תמורה'.

בלילה התיישב העובד לכתוב לאמא שלו. הוא תיאר לה את מה שאירע היום במושב הזקנים ושיתף אותה בסיפורו של הכושי המוזר. התשובה שלה הגיעה מיד לאחר מכן: 'תתקשר אלי בדחיפות!'. . . הוא התקשר ואמא שלו נשמעה מאוד נרגשת. 'בוא אלי מחר הביתה', היא ביקשה, 'יש לי משהו לדבר איתך'. הוא הגיע אליה ואת מה שאירע שם – אתם מבינים בעצמכם. היא סיפרה לו שהיא יהודייה כשרה.

'לא חשבתי שדחוף לך לדעת כל כך', היא התנצלה. התברר שהכושי ידע על מה הוא מדבר. . .

החלום של רשב״י והצדקה

פעם אחת חלם התנא רבי שמעון בר יוחאי חלום בליל ראש השנה. הוא ראה בחלומו כי בני אחותו יידרשו לשלם בשנה זו 600 דינרי זהב לממשלה בתור מס. רצה רבי שמעון להציל את קרוביו מההפסד הכספי הגדול. מה עשה? במשך השנה הוא שלח שליחים ונציגי מוסדות צדקה אל ביתם, והפציר בהם לתת צדקה יותר מרגילותם.

למרות שבני אחותו היו אנשים אמידים ולהם חנות לבדי משי, הם הבחינו שהדוד רבי שמעון תובע מהם צדקה בסכומים גדולים יותר מהשנים הקודמות. כששאלו אותו לפשר השינוי, הוא סירב לגלות להם את הסיבה האמיתית, אך ציין כי "מוטב לתת צדקה ל׳יעקב' רעב, מאשר ל׳עשיו' שבע". הם לא ירדו לפשר דבריו והוא רק ביקש מהם לרשום כל סכום שהם מוציאים לצדקה.

לקראת סוף השנה הגיע גייס של חיילים לעיר, והמפקד הטיל מס כבד על התושבים האמידים. על בני אחותו של רבי שמעון הוטל מס בסך 600 דינרי זהב. כשסירבו לשלם את הסכום הגבוה, הם הובלו למעצר עד שישלמו את המס שהוטל עליהם.

הנשים המבוהלות רצו מיד אל רבי שמעון בר-יוחאי וסיפרו לו על החדשות. הוא הרגיע אותן, ואמר להן ללכת ולהביא אליו את הרשימה בה נכתבו כל סכומי הצדקה שחולקו על ידם במשך השנה.

כשערך את החשבון הוא גילה שהם נתנו לצדקה 600 דינרי זהב – פחות שישה דינרים.

"לכו והביאו לי שישה דינרים, ואני אסדר את העניין על הצד הטוב ביותר" אמר רבי שמעון.

הנשים הביטו עליו בהשתוממות גלויה. "דורשים מאתנו שש מאות דינרים ולא ששה" אמרו מופתעות. – "עשו מה שאמרתי לכן, הביאו ששה דינרים, והכל יהיה, בעזרת השם, בסדר גמור" אמר להן רבי שמעון.

עם הכסף בידו, הלך רבי שמעון אל סגן המפקד ואמר לו כדברים האלו: "מה לך כי נטפלת ליהודים אלו? וכי מפקדך לא גזל ושדד מספיק רכוש לעצמו? ואיזו תועלת יש לך מזה? קח לך שישה דינרים אלו, עשה מעשה טוב וגם לך יהיה קצת כסף בכיס". . .

למרבה הפלא, דבריו נכנסו ללבו של הסגן והוא שיחרר את היהודים.

בדרך הביתה אמרו האחים לרבי שמעון: "כעת אנו מבינים מדוע הפצרת בנו לתת לצדקה, ואת דבריך על יעקב הרעב ועשיו השבע. אך מדוע לא סיפרת לנו שזו גזירה מן השמים, והיינו נותנים את כל הכסף בעונג ובשמחה"?

"אם הייתי מספר לכם" השיב להם הדוד, "הייתם נותנים את הצדקה על-מנת להינצל מהגזירה. אני רציתי שתתנו את הצדקה 'לשמה', בלב טהור ובכוונות טובות. דעו לכם כי כל הוצאותיו של האדם נקבעות בראש השנה, ולכן כדאי להרבות בנתינת צדקה ככל האפשר, כדי שזכות הצדקה תגן עלינו ותמלטנו מכל גזירות קשות ופורעניות.

גלעד שעאר היד והרב גרוסמן

ישראל נירט, עוזרו האישי לשעבר של הרב דוד גרוסמן שליט״א, רבה של העיר 'מגדל העמק', אמר בראיון לרדיו 'קול חי': "

לפני כ 3- שנים שימשתי כעוזרו האישי של הרב גרוסמן. הייתי עונה לטלפונים של הרב ואחראי על ביקורים במעונו של הרב. והנה, לפני 3 שנים אני מקבל טלפון של נער צעיר שאומר לי: "שלום, שמי גיל-עד שאער, אני נער כבן 13 מהעיר 'טלמון' ואני מבקש להיפגש עם הרב גרוסמן לפגישה קצרה וחשובה של 5 דקות".

הייתי רגיל לקבל טלפונים שכאלו ממאות ואלפים שביקשו להיפגש עם הרב רק לכמה דקות, אך סדר יומו של הרב היה עמוס, ובפרט שבאותה תקופה שהה הרב בחו״ל והיה מגיע לזמן קצר לארץ ולא לכל אחד ניתנה האפשרות להיפגש עם הרב.

אמרתי לנער שזה לא פשוט וצריכים לבדוק אם הדבר אפשרי. את אמת, לא הבנתי מה כל כך בוער וחשוב לילד כבן 13 להיפגש עם הרב. מה הוא רוצה מהרב. סיימנו את השיחה, והנה, לאחר זמן קצר קיבלתי טלפון אחר.

שלום, מדבר אביו של גיל-עד, הנער כבן 13 מהעיר 'טלמון' שדיבר אתך לפני זמן קצר".

"כן, מה בפיך?", שאלתי את אביו.

ואז אביו פתח וסיפר לי: " שמע נא ידידי, בני חוגג בקרוב את חגיגת בר -המצווה עם היכנסו לגיל המצוות. קנינו לו טלית ותפילין חדשות, ושאלנו אותו איזו מתנה אתה רוצה שנקנה לך לבר המצווה.

היינו בטוחים שהילד יבקש טיול מיוחד או כל הפתעה אחרת שילד רוצה כמו אופניים וכדומה, אך גלעד בא אליי ואל אמו ואמר: "אבא, אימא, אני לא רוצה כלום לבר המצווה חוץ מדבר אחד – אני רוצה להיפגש עם

הרב דוד גרוסמן שליט״א' זו המתנה הכי גדולה שאני יכול לקבל" אביו של גיל-עד פנה אליי ואמר: " לכן, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, אנא סדר לנו פגישה למען בני עם הרב גרוסמן".

התרגשתי כל כך מבקשתו של הנער והבטחתי לו שאסדר לו פגישה. הפגישה נקבעה ליום בשבוע ושעה מסוימת.

גיל-עד שאער הגיע עם אביו ונכנס לחדרו של הרב גרוסמן בהתרגשות רבה.

הפגישה שהייתה אמורה להימשך דקות ספורות בלבד, ארכה כשעה וארבעים דקות! . גיל-עד שאער ישב עם הרב ובהתרגשות שאל אותו: "

כבוד הרב, כיצד זוכים לעשות חסד? . . . כיצד אפשר לזכות להגיע לעשות חסדים ברמות הגבוהות? . . . וכיצד אפשר לקדש את ה'? . . .", הוציא מפיו הקדוש והטהור.

הרב גרוסמן נדהם מדבריו של גיל-עד וישב עמו במשך שעה וארבעים וסיפר לו כיצד יש לעשות חסד בדורנו. . .

מהו חסד גדול. . . ואף הסביר לו כיצד זוכים לקדש את ה'. . .

אביו של גיל-עד הסריט את האירוע והוא קיים באמתחתו עד היום.

צדקה מאירת עיניים

בילדותה היתה בריאה ככל הילדים אך ברבות השנים נחלשה ראייתה עד שאיבדה את מאור עיניה לגמרי. זמן רב סובבו ההורים עם בתם אצל טובי הרופאים במקום מגוריהם, באחת ממדינות דרום אמריקה, אך לשוא.

משפנו אל הרב הראשי ושפכו לפניו את מר ליבם הבין כי בדרכי הטבע לא תמצא רפואה לעיני הילדה ולכן המליץ בפניהם לנסוע לרבי מליובאוויטש ולבקש את ברכתו. אולם כשצלצל האב למזכירות הרבי וביקש לקבוע להם תור ל״יחידות" הוסבר לו כי מזה תקופה ארוכה שהרבי אינו מקבל אנשים באופן מיוחד.

בינתיים לא פסקו ההורים לעשות ככל שביכולתם למען רפואת ביתם וכשאחד מטובי הרופאים היפנה אותם לטיפול בבית הרפואה של בוסטון ארזו את מטלטליהם וטסו ליעדם החדש. בדרך החליטו לעשות חניית ביניים בניו-יורק על מנת לשהות בקרבתו של הרבי ובאותה הזדמנות לכתוב לו על מצב בתם, הטיפולים המתוכננים עבורה בבוסטון, בבקשת ברכה להצלחה ורפואה קרובה.

בדיוק באותו רגע שנכנסו לבנין 770, מקום מושבו של הרבי, התברר להם כי בדקות אלו ממש עומדת להסתיים תפילת מנחה. מיד נעמדה המשפחה בתוך הציבור הרב ששהה במקום ובדרך לחדרו הבחין בהם הרבי. כעבור זמן מה יצא המזכיר מחדרו של הרבי כשבידו שקית של מטבעות ופנה אל ההורים: "הרבי ביקש למסור לכם את המטבעות עבור בתכם ולכשתהיו בבית הרפואה בבוסטון תתן הבת בכל יום מטבע אחד לצדקה".

כשהגיעה המשפחה אל בית-הרפואה ולאחר שהבת עברה בדיקות- שונות קבעו הרופאים כי אין סיכוי שהבת תחזור לראות בעיניה. בכל זאת הסכימו לאשפז אותה בבית הרפואה לבדיקות נוספות, טיפולים ומעקב. כפי שהורה להם הרבי נתנה הילדה בכל יום מטבע לצדקה מן השקית שקיבלה.

והנה. . . כעבור מספר ימים התחילה לפתע הבת לראות במעורפל מאוד את הוריה, וכך להפתעת הכל, ולשמחת ההורים, השתפרה ראייתה מיום ליום לבלי הכר, עד שיום אחד שבה לראות ככל אדם: היה זה בדיוק באותו יום בו סיימה לתת לצדקה את המטבע האחרון שבשקית. . .

נסיון זו לא בעיה אלא סולם

הרב שבתאי סלביטצקי קרוב אליך כי תצא התשפ״ה:

היה זה לפני שנים רבות. בחור יהודי עדין ומוכשר, שניהל מחלקה חשובה במשרדי הממשל בבריסל, התארח בביתנו כמה שבתות והחל לעשות צעדים ראשונים לעבר חיי תורה ומצוות. אלא שאז נוצר קשר קרוב בינו לבין בחורה איטלקייה, והוא החליט להתחתן איתה - חרף היותה גויה.

בני משפחה, חברים ורבנים שהספיק להכיר ניסו לדבר אל ליבו ולהניא אותו מכך, אבל הוא עמד בשלו: "אנחנו נתחתן". היו גם כאלו שניסו להבהיר לו את חומרת המעשה והשלכותיו, ואף איימו עליו באש הגיהינום, אבל הוא הגיב: "חברים, אני מוכן לסבול גיהינום, אבל איתה אני מתחתן. . .".

אגב, כשסיפר לי לראשונה על חברתו הגויה ורצונו להתחתן איתה - לאחר תקופה ממושכת בה העלים זאת ממני מתוך אי-נעימות - הוא הוסיף ואמר: "יש כאלה שמציעים לי להעביר אותה איזשהו הליך גיור לפני שנתחתן, אבל זה לא נראה לי". הוא נימק זאת בעדינותו: "מושג הגיור נתפש אצלי כקדוש, ולכן לא נראה לי סביר לעשות בו שימוש ציני ולגייר אותה כשהיא כלל לא מעוניינת בכך, וכשזה לא מגיע מתוכה - רק עבור האינטרס האישי שלי". יהודי של אמת, מה יש לומר. . .

לאחר שניסיתי גם אני את כוחי להניאו ממחשבת הנישואין אך ללא הצלחה, התרשמתי שאם יש מישהו שיצליח להציל אותו מרדת שחת - זה רק הרבי. הצעתי לו אפוא שיצטרף אליי לנסיעתי הקרובה לכנס השליחים העולמי בניו-יורק, וכך נוכל לעבור יחד לפני הרבי במעמד חלוקת הדולרים המפורסמת שהיה הרבי עורך כשליחות-מצוה לצדקה. לשמחתי הרבה הוא הסכים.

כשנעמדנו בתור הארוך, אמרתי לו שכשיעמוד לפני הרבי יספר על רצונו להתחתן עם גויה. הוספתי גם שבדרך כלל, אם מישהו מתעכב שנייה מיותרת, המזכיר העומד על משמרתו נכנס מיד לפעולה ודואג שימשיך הלאה, "אבל אתה בשום אופן לא זז לפני שאתה מספר לרבי על מחשבתך, ויהי מה", חתמתי.

הגיע תורנו. הרבי נתן לו דולר, וראיתי על הבחור שהוא מתרגש מאוד ונאלם דום. כך, במשך רגעים אחדים הוא עמד כאילם ללא יכולת לפצות פה, כאשר ידו הקדושה של הרבי מחזיקה את הדולר מצדו האחד ואילו הוא מחזיק מהצד השני. . . הרבי הסתכל עליו וחייך בנעימות כמבקש להרגיע אותו, ואז הוא אזר אומץ ואמר לרבי: "יש לי בעיה. . .".

לשמע הצהרתו הרבי היטה את ראשו לעברו ושאל: "מה?" והבחור סיפר בקצרה על כך שיש לו חברה גויה והוא רוצה להתחתן איתה.

בעקבות ניסיונו עם רבנים אחרים, ציפה הבחור שבוודאי גם הרבי ייסר אותו בדברים על חומרת החטא ועל העונש המצפה לו, אבל הרבי רק אמר: "אני מקנא בך!". כעבור רגע קט הוסיף הרבי ואמר לו כדברים הבאים: "בכל פעם שהקדוש ברוך הוא רוצה להרים מישהו, הוא מעניק לו ניסיון שישמש לו סולם. אם הקב״ה נתן לך ניסיון כה קשה, הוא בוטח בך שאתה יכול לעמוד בו". הרבי סיים באמרו: "אני לא קיבלתי כזה ניסיון וכזה סולם". . .

יצאנו מהתור ונכנסנו לבית המדרש, בעודנו מעכלים את השיחה הקצרה. ישבנו על ספסל מזדמן, ובמשך כעשרים דקות הבחור התייפח בבכי ללא יכולת להירגע. כשחזר לעצמו אמר מילה אחת: "פיניטו" ("נגמר", באיטלקית).

בשנייה הראשונה לא הבנתי מדוע הוא מדבר איתי באיטלקית, אבל אז קלטתי ממבט עיניו שהוא בכלל מדבר איתה! לה הוא אומר "פיניטו". . .

חזרנו לאנטוורפן, והבחור כתב לה מכתב בו שיבח את אישיותה וטוב ליבה, אבל סיים בהחלטה שלא יוכל להתחתן איתה, ואף שיתף אותה בתוכניתו לעלות לארץ.

כך היה. הוא עלה לארץ, התחזק בשמירת התורה והמצוות, התחתן והקים משפחה יפה. בשנים האחרונות חיתן את בנו ובתו, שניהם יהודים כשרים ההולכים בדרך ישראל סבא.

מה שחולל את התפנית המדהימה הזו בעלילה היו דבריו הקדושים של הרבי, שנתן לו מבט אחר על הקשר שלו עם הגויה ועל ההזדמנות הגדולה שההשגחה העליונה זימנה עבורו. זו לא 'בעיה' שאליה נקלע, כפי שהוא הגדיר אותה בפני הרבי, אלא סולם שניתן לו באהבה משמים. הקב״ה העניק לך הזדמנות יוצאת דופן, כזו שלי עצמי לא ניתנה - אמר לו הרבי - וחבל יהיה להפסיד אותה. קח את הסולם בשתי ידיים ועלה לפסגות רוחניות שלא הכרת!

נסיון בשמירת השבת

לצד ענף היהלומים המשגשג באנטוורפן שבבלגיה, פורחת בעיר גם תעשייה מפותחת של תכשיטים. גם בתחום זה השתלבו היהודים בהצלחה רבה. אליהו הוא יהודי שהיגר לבלגיה מגרוזיה, בעל חנות לתכשיטי זהב ברחוב שיש בו חנויות רבות דומות.

לפני כמה שנים נרקם קשר חם בינו ובין הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב״ד ורב קהילה באנטוורפן. בזכות הקשר הזה החל אליהו לקיים כמה מצוות, כמו הנחת תפילין ושמירת כשרות. מפעם לפעם הוסיף מצווה חדשה לרשימת המצוות שכבר קיים.

אבל בתחום אחד נחל הרב סלבטיצקי כישלון חרוץ – שמירת שבת. כרוב חבריו הסוחרים, גם אליהו פתח את חנותו בשבתות. "זה יום המכירות הטוב ביותר", טען אליהו. הרב היה אומר לו שזה כסף ללא ברכה, אך ללא הועיל.

יום אחד בא אליהו אל הרב ועיניו נוצצות. "החלטתי שלא לפתוח עוד את חנותי בשבת", בישר בהתרגשות. הרב סלבטיצקי היה נרגש לא-פחות. "כל הכבוד!", אמר לאליהו ונשק לו על מצחו. עברו חודשים ואליהו דבק בהחלטתו.

יום ראשון אחד, התקשר אליהו אל הרב סלבטיצקי. "כבוד הרב, אני חייב לראות אותך בדחיפות!", אמר. "בוא", הזמינו הרב. כשהופיע היה אליהו נסער. "אני צריך תיקון, תיקון גדול!", אמר.

"במה מדובר?", התעניין הרב בזהירות. אליהו החל לספר את שאירע ביום האתמול – בשבת. זו הייתה השבת שלפני ראש-השנה האזרחי. שבת זו נקראת בפי סוחרי הזהב היהודים באנטוורפן – כמה אבסורדי – 'שבת הגדול', משום שבשבת זו הכול קונים תכשיטים לנשותיהם. היקף המכירות נוסק למעלה והרווח בהתאם.

"כל הלילה התהפכתי על מיטתי", התוודה אליהו. "המחשבה על יום המכירות הגדול שאחמיץ מחר לא הרפתה ממני. כשקמתי בבוקר חשתי כי מעיי נהפכים בקרבי. התגברתי והלכתי לבית-הכנסת. כל התפילה לא הייתי מרוכז. בשובי מהתפילה החלטתי לעבור, רק לעבור, דרך הרחוב של החנויות, להציץ ולהמשיך הלאה.

"אני נכנס לרחוב. מה אומר לך, כבוד הרב, זה היה מחזה קשה בשבילי. כל החנויות מלאות קונים עד אפס מקום. רק החנות שלי סגורה, ריקה ושוממה.

"פתאום הבחין בי חבר מחנות סמוכה. 'היי, אלי! מה קורה? פרשת לגמלאות? !', שאל בתימהון. דבריו כמו חתכו בבשרי. 'לא פותח בשבת', עניתי. הוא הביט בי כפי שמביטים באדם שיצא מדעתו. 'אני רציני לגמרי. כבר כמה חודשים איני פותח את החנות בשבת', אמרתי.

"הוא הישיר מבט לעיניי ואמר: 'שמע טוב, אלי, תן אתה לאלוקים את כל שבתות השנה, אבל שבת אחת הוא חייב לתת לך. לסגור חנות ב׳שבת הגדול'? ! אני מתפלא עליך. . . פקח את העיניים, ראה מה קורה כאן!', אמר והצביע על ההמון שגדש את חנותו ואת שאר החנויות.

"כמעט התפתיתי. ברגע האחרון נשאתי את רגליי ומיהרתי לביתי. נכנסתי הביתה מבולבל כולי. עשיתי לאשתי ולילדיי 'קידוש' ולפתע חשתי סחרחורת. לנגד עיניי ריחפו צמידים, שרשרות, טבעות ושאר תכשיטים. חשבתי על חבריי שבסוף היום יצחקו כל הדרך לבנק וליבי נחמץ. רגליי ביקשו להוליכני חזרה אל החנות.

"ברגע הזה ידעתי כי עליי לעשות צעד קיצוני. 'לא מרגיש טוב', פלטתי, 'אני הולך לנוח'. הסתגרתי בחדר-השינה. רוקנתי לתוכי חצי בקבוק וודקה וכעבור דקה או שתיים שקעתי בשינה עמוקה שממנה התעוררתי רק בערב. לשבחה של אשתי ייאמר כי לא הציקה לי בשאלות מיותרות. כנראה חשה כי דבר-מה מסעיר אותי.

אליהו סיים את סיפורו. "כבוד הרב", אמר, "אני באמת מצטער על שכך עברה עליי השבת – בשכרות ובשינה. באתי אליך לבקש תיקון".

לפתע הבחין אליהו כי עיניו של הרב סלבטיצקי דומעות. אליהו החל לבכות גם-כן. "כל-כך נורא המצב? אין לי שום תיקון? !", שאל בחרדה.

הרב סלבטיצקי נזקק לכמה דקות כדי להירגע מהתרגשותו. "לא, אליהו יקירי, לא הבנת. איני בוכה על גודל העוון שלך. להפך, אני בוכה מקנאה. אתה פשוט צדיק. למעשה, אתה הרבה יותר מצדיק, שכן 'במקום שבעלי-תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'!".

אליהו נראה נבוך. "ראה", הסביר הרב, "אני בוחן את השבת שעברה עליי ומנסה להשוותה לשבת שלך. אני קמתי בבוקר, טבלתי במקווה, הלכתי לבית-הכנסת והתפללתי בנחת וברוגע. שום דבר לא טרד את שלוות השבת שלי ושום סערה לא התחוללה בקרבי. שבתי הביתה לסעודת שבת, עם דגים, בשר וזמירות. ממש תענוג. ובכן, מה השבת תרמה לי – זה ברור לגמרי. לעומת זאת, מה אני נתתי לה, מה אני הקרבתי למענה – על כך אין לי תשובה של ממש. ואילו השבת שלך, לאחר שהיית רגיל במשך שנים לפתוח את חנותך בשבת, התגברת וחדלת מכך. והנה אתה ניצב מול כל החנויות המלאות קונים, מתלבט ומתייסר – ובכל-זאת מצליח לעמוד בניסיון העצום. יש לך מושג איזה עונג גרמה השבת שלך במרומים? כעת אתה מבין מדוע אני מקנא בך?". . .

אליהו חש מעודד מדברי הרב. בליבו כבר ידע כי מכאן והלאה שמירת השבת לא תהיה עוד עניין ללבטים ולספקות. לאחר שעמד בפיתוייה של 'שבת הגדול', דבר כבר לא ישבור אותו

טבעת יהלום בשליחות

באחד מימי השבעה לזכרה של ריבקי הולצברג ז״ל, שנרצחה על ידי הטרוריסטים יחד עם בעלה במומבאי שבהודו, נכנסה אישה צעירה לביתם של הרוזנברגים.

היא אמרה לגברת רוזנברג כי יש לה משהו עבורה ומסרה לה חבילה קטנה.

הדבר עורר את סקרנותה של גב' רוזנברג והיא פתחה את החבילה ונדהמה לגלות טבעת יהלום של ריבקי ושמלת שבת מהיפות של ריבקי.

"איך הגיעו דברים אלה לידיך?" שאלה גב' רוזנברג.

"הרשי לי לספר לך את סיפורי" השיבה בעדינות האישה הצעירה.

"טיילתי ברחבי הודו ומשום מה הסתבכתי עם החוק שם ומצאתי את עצמי בבית כלא הודי. אינך יכולה לתאר לך איזה מקום נורא ופרימיטיבי היה המקום. . . .

הנחמה היחידה הייתה שבתי הסוהר שם אינם מאורגנים כהלכה והאחראים מושחתים וניתנים לשיחוד. כך הצלחתי להימלט משם."

המקום הראשון אליו נמלטתי היה כמובן בית חב״ד. כל אחד ידע שלשם נמלטת אם היית זקוק לעזרה.

ריבקי קיבלה אותי בסבר פנים יפות, האכילה אותי והדגישה שזה חיוני ודחוף שאעזוב את הודו מיד. אני ידעתי זאת אך הייתי חרדה שמא יבדקו את דרכוני ויגלו שברחתי מהכלא.

ריבקי נתנה לי אחת משמלות השבת ואת טבעת היהלום שלה.

"אם מראך יהיה מכובד מאד, אישה נשואה הלבושה יפה עם טבעת יהלום על אצבעה, הם לא יבחנו אותך יתר על המידה. הם יניחו לך. אישה עם טבעת יהלום על אצבעה היא ממעמד אחר.

היא אישה מכובדת. היא לא עבריינית, כזו שברחה מבית הסוהר. הם לא יטרידו אותך יתר על המידה."

"כפי שאת רואה, לקחתי את השמלה והטבעת וכך יצאתי בשלום מהודו. עכשיו באתי לתת לך את השמלה והטבעת של ריבקי שהיא הילוותה לי."

אמה של ריבקי לקחה את החפצים של בתה האהובה. אחר כך היא אמרה לאישה הצעירה,

"לאחרונה פגשתי את ריבקי ושמתי לב שהיא לא עונדת את טבעתה. כששאלתי אותה בקשר לכך היא השיבה לי "זה בשליחות."

ברכה בכתב סתרים

היה זה בשנת ה׳תשמ״א.

נערה צעירה ישבה בחדרה, בשכונת קראון הייטס, והתכוננה לכתוב לרבי לקראת יום ההולדת המשמעותי של גיל 12, בת מצווה.

כילדה חסידית, חשבה, שלא נאה רק לבקש ברכה מהרבי האהוב, אלא יש גם לברך את הרבי.

היא החליטה לבסוף לכתוב לרבי איחול מאוד אישי, לזרעא חייא וקיימא. אולם הבינה שמדובר בנושא אישי ועדין, ולכן התלבטה איך תוכל לכתוב זאת בצורה שרק הרבי יראה זאת ולא אף אחד אחר, גם לא המזכירים.

הרעיון נבט במוחה, ובשולי המכתב הרגיל שלה, הוסיפה שורה של כמה מילים, בכתב הסתרים ובו האיחול האישי.

ביום בהיר, חזר האבא בשמחה גדולה הביתה, בתיבת הדואר ביצבצה המעטפה המוכרת. יש מכתב מהרבי.

כולם התכנסו במטבח הבית, נרגשים, פותחים את מכתב הברכה של הרבי, לרגל השמחה הגדולה, הבת מצווה.

בשולי המכתב, כמה מילים לא ברורות. ההורים מנסים להבין מה כתוב פה. אין אפילו את הנ. ב. הרגילים, אולם לא עלה בידם לפתור זאת.

כלת השמחה נשארה חתומת פנים. היא ידעה, כן היא ידעה, שהרבי הרגיש והאוהב קרא את הברכה האישית שלה.

היא התרגשה, הלכה לחדרה, והרשתה לעצמה להביט בשורה המיוחדת שהרבי כתב לה, רק לה במכתב הנושא את התאריך ו' תשרי ה׳תשמ״ב (צילום המכתב המלא שמור במערכת).

שלוש מילים: "תודה על הברכה".

בשולי הסיפור יש לציין כי שפת הסתרים בה בחרה הנערה לכתוב, ובו השתמש גם הרבי במענה שלו אליה, הוא אחד מכתבי הצופן המקובלים מדורות קודמים והוא דומה ברעיון לכתב הסתרים הנקרא "כתב מזוזה". כך כותבים את שמות הקודש בגב קלף המזוזה. כאשר במקום האות עצמה כותבים את האות הבאה אחריה

כאן בחרה הנערה לעשות בכיוון הפוך, במקום האות עצמה כתבה את האות שלפניה. וכך השיב לה הרבי באותו מטבע.

http: //shturem. net/index. php? section=news&id=64166

בר מצוה - תהיה שחקן

הלילה כבר ירד על ברוקלין, כששמשון סטאק, צעיר עליז, ליווה את ידידו ואת בנו העומד להיות בר מצוה, אל בית הכנסת החבד״י ב770 איסטרן פארקוויי.

ב"770", שכן המשרד וחדר הלימוד של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן. היו אלו שנים בודדות לאחר שהרבי קיבל על עצמו את עול ההנהגה של חסידות חב״ד. החסידות, היתה באותם ימים עדיין קהילה קטנה הנאבקת עם החורבן שהמיטו עליה השואה והסטליניזם, ורק קומץ שלוחים היו מפוזרים בארץ, ארה״ב, אירופה וצפון אפריקה.

שמשון סטאק, שנולד ב״עולם החדש", היה צעיר אמריקאי טיפוסי. היתה לו ידידות קרובה עם הרבי – עוד מהימים לפני פטירת הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק, חותנו של הרבי. הוא הציג את ידידו ואת בנו בפני הרבי, שקיבל אותם בלחיצת יד חמה, וביקש מהם לשבת.

הרבי העניק את ברכתו לילד שיגדל להיות מקור נחת למשפחתו ולעם היהודי כולו. אך לפני שפנו ללכת, הפתיע הרבי את שלשת האמריקנים כשפנה אל הילד ושאל: "האם אתה אוהד בייסבול"?

נער הבר מצוה השיב בחיוב.

"איזו קבוצה אתה אוהד – את הינקי׳ס או את הדודג׳רס?" המשיך הרבי לשאול.

- את הדודג׳רס, השיב הילד.

"האם אביך אף הוא אוהד שלהם, כמוך?"

- לא.

"האם אביך לוקח אותך לצפות במשחקים?"

- כן, מדי פעם. הפעם האחרונה שצפינו במשחק היתה לפני חודש.

ואיך היה המשחק?

- מאכזב, הודה בן ה-13. בסיבוב השישי הדודג׳רס הפסידו 2-9, והחלטנו לעזוב את המשחק.

"האם השחקנים גם עזבו את המגרש, כאשר אתה עזבת?"

- ראביי, השחקנים לא יכולים לעזוב באמצע המשחק!

"מדוע לא?" שאל הרבי. "הסבר לי בבקשה כיצד מתנהלים המשחקים".

- ישנם שחקנים וישנם אוהדים, הסביר אוהד הבייסבול הצעיר. האוהדים יכולים לעזוב כשמתחשק להם – הם לא חלק מהמשחק, והמשחק יכול להתנהל, ואכן מתנהל, בלעדיהם. אבל השחקנים חייבים להשאר ולנסות לנצח, עד סוף המשחק ".

"זוהי בדיוק ההוראה שרציתי ללמד אותך ביהדות" – אמר הרבי בחיוך. "אתה יכול להיות אוהד, או שחקן. היה שחקן".

עוד זמן מה עמדו השלושה מחוץ ל770, ושוחחו על חלוץ החינוך היהודי. לאחר מכן, נפרדו והלכו לדרכם.

בן בזכות ברכת הרבי

איך נולד אב הבנות שנהרגו - סיפור מדהים עם אביו שהיו לו רק בנות וברכת הרבי מחב״ד

מאת חב״דניק

את הסיפור הבא סיפר הרב מנחם וולפא - שליח הרבי ויו״ר מוסדות חב״ד בנתניה, המכיר באופן אישי את המשפחה במשך שנים רבות.

אביו של הרב גרוס, הרב הראשי של המשטרה, תת ניצב יעקב גרוס, שהיה רב המשטרה במשך שנים, היה נוהג לבקר תכופות אצל הרבי והיה זוכה להתקבל בכל פעם ל׳יחידות' אצל הרבי, בה היה משוחח עימו הרבי בענייני הכלל הנוגעים לעבודתו.

באחת הפעמים בה נסע לרבי ביקשו אביו לבקש עבורו אצל הרבי מספר בקשות פרטיות הנוגעות למשפחתו. הרב גרוס השיב לאביו כי כשהוא נכנס אצל הרבי ל׳יחידות' הוא מבקש על ענייני ציבור ולכן אינו מרגיש בנוח לבקש בקשות פרטיות, וכך החליט שלא לבקש את הבקשות שהעביר לו אביו. באותה 'יחידות', לאחר שסיים לדבר עם הרבי בענייני הכלל, לפתע הביט בו הרבי ושאלו "ומה עם מצוות כיבוד הורים?", הרב גרוס ההמום הבין כי הרבי מצפה ממנו שיעביר את הבקשות שהעביר לו אביו בענייני המשפחה ופרס בפני הרבי את אותם עניינים אודותם ביקש האב לברכו. הרבי בירך את האב בחום וכשסיים שאל את הרב גרוס האם ירצה לבקש גם בקשה פרטית עבורו - אחרי שבמילא כבר נפתח הצינור לבקשות פרטיות. בתשובה ענה הרב גרוס לרבי כי יש לו כבר שבעה בנות אבל עדיין אין לו בנים. הוא ביקש איפוא בקשה לבן זכר. הרבי ברכו לבן זכר ובאותה שנה ילדה רעייתו בן זכר למזל טוב. מאז היה אומר בכל עת כי בנו הוא בן של הרבי.

בתוך כך הציבור נקרא להמשיך ולהתפלל על שני הבנים הנמצאים במצב קשה, רפאל יצחק אייזיק בן מיכל וחיים מיכאל שלמה בן מיכל.

על הרב

רבי שלום מְשָׂאשׂ, רבה של ירושלים, נעים ההליכות ומאיר הפנים, נולד בכ״ב בשבט בשנת 1909 במקנס שבמרוקו. דודו, שהיה רבה הראשי של מרוקו, החזיק בביתו ספרייה גדולה של ספרים.

רבי שלום אהב את השקט והחכמה שיש בספריה, ונהג לבלות שם מדי פעם.

פעם, בהיותו בן ארבע עשרה, התיישב ללמוד בספריה של דודו. לפתע ראה מכתב פתוח מונח על שולחן הרב, והציץ בו. במכתב היתה שאלה סבוכה, המיועדת לדיין הגדול – ר' יהושע ברדוגו זצ״ל, דודו המוערך. "מעניין לחשוב על כיוון מסויים לתשובה" חשב לו רבי שלום. "נראה אם דבריי עולים בקנה אחד עם הכתוב בשו״ת ההוא", והלך להוציא את הספר שעליו חשב. לאחר מכן, משם הסתעפו להם עוד ועוד רעיונות, מספרים שונים, והנער הצעיר – רבי שלום, יושב בספרייה ועשרות ספרים סביבו. תוך כדי, הוא כותב לעצמו מסקנת ביניים קטנה כאן, ועוד עיקרון שנלמד משם וכך הלאה.

בלי לשים לב, רבי שלום המשיך ללמוד, גם כשדודו נכנס לחדר. הדוד התקרב אליו ורבי שלום נבהל לרגע. "לא התכוונתי לחטט בדברים של הרב, אבל המכתב היה פתוח על השולחן" מיהר לומר. "ומה חשבת לענות?" שאל הרב ברדוגו את הנער. והרב הרצה בפניו את העקרונות שעלו מתוך העיון בשאלה הזו. הרב כל כך התרשם, ושיבח את האחיין המוכשר שלו.

באותו רגע, החליט הנער הקטן – כי הוא יקדיש את ימיו ללימוד תורה, וכך היה. הרב התחיל לכתוב את ספרו הראשון בגיל 17 והיה לראש ישיבה בגיל צעיר. לאחר מכן היה רבה של קזבלנקה ושל מרוקו כולה. המלך הערבי של מרוקו – חסן השני, כל כך העריך את הרב של היהודים – רבי שלום משאש, עד שפעמיים בשנה היה מבקש להתברך מפי הרב. עומד וראשו כפוף מול הרב, ומבקש את ברכתו.

לא רק מלכים ושרים היו בני ביתו של הרב, אלא כל אדם דכא ושפל רוח – יהודי או להבדיל גוי, היו באים לבקש עצה וברכה. והרב, בעיניים טובות ובלב פתוח – מברך ומייעץ, מלמד ומכוון את השואלים לדרכה של תורה.

הרב לימד אותנו כמה החשיבות של יראת השמים, עוד לפני הלימוד והעיון. "כל שיראתו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת". אחת השאלות שנשאל הרב בספרו "שמש ומגן" – האם תלמיד שהלימוד שלו עלול להיפגע בעקבות הקימה לסליחות, ראוי שיקום לסליחות או שלימודו עדיף. הרב עונה לשואל בדרך של דוגמה עצמית. מספר לו הרב, שעוד בהיותו במרוקו – אביו ר' מימון משאש, היה מעיר אותו לסליחות עם הגבאי, והוא היה עובר בין הבתים לדפוק על החלונות עם הגבאי הזקן, כדי להקל עליו. מובן, שבהיותו נער צעיר, הקימה המוקדמת היתה לו למעמסה גופנית לא פשוטה אחר כך בסדר הלימוד שלו. אבל, יראת השמים שנצרבה בו בימים האלה – החזיקה לו עד זקנתו. והרב מורה, שאם זה לא משבש לגמרי את סדר הלימוד – הקימה לסליחות עדיפה. וכך לימדנו גם רבינו מרדכי אליהו זצ״ל – שיש הבדל אם זה ביטול תורה מועט או אם מבטל לגמרי את לימודו, שאז לימודו קודם.

עוד דבר לימד אותנו רבי שלום – החשיבות של שירים ופיוטים, האווירה של הקדושה, ההנאה שיש בדברי הקודש. פעם אחת הוא נסע עם בנו לאיזו נסיעה גדולה – רבי דוד משאש, שהיה רבה של פריז בצרפת, והבן חשב שבטח אביו יעיין איתו באיזו סוגיה מסויימת. אך הרב ביקש ללמד את בנו פיוט חדש. לאחר מכן, ישבו וקראו תהלים בנעימה. לעיתים, אנשים חושבים שפיוטים ושירים הם ביטול תורה, האמת היא שהם קיום התורה.

הרב היה מעיין עיון חד וחריף, ופוסק בכל תחומי התורה, בשאלות חדשות שעלו בתקופות חדשות. אולם, בדברים בהם כבר היה מנהג קיים במרוקו – הרב נצמד מאוד למנהגי מרוקו. ואפילו כשעלה הרב לישראל והתמנה להיות רבה של ירושלים (25 שנה, עד לפטירתו) המשיך לקיים ולחזק מנהגי מרוקו. וכמה שהיה הרב בעל דעה ברורה ומוצקה, תמיד הוא אהב את השלום ואת כבוד התורה.

לדוגמה – לפי דעתו, היה נכון לברך על ההלל ביום העצמאות, להודות לה' על הניסים ועל ההצלה. ואחרי שהרב הראשי – הרב עובדיה יוסף פסק שלא לברך, אמר הרב משאש – אם נהגת כבר לברך, אתה יכול להמשיך, אבל לא הנהגת ככה – עשה מה שהרב הראשי אומר. עד כדי כך התנהג הרב בענווה. ואפילו בדברים שהתירו במרוקו, וכגון הדלקת גפרורים ביום טוב, כיוון שראה שבארץ ישראל, אין מנהג הרבנים להתיר – העדיף להחמיר, ובלבד שלא תהיה התורה כשתי תורות.

נסיים בפירוש מתוק במיוחד של הרב, לדברי הגמרא "תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ" – לכאורה נשמע מפשט דברי חז״ל שרוב האנשים מתים בגלל עין רעה של אחרים. אולם הרב הסביר את הדבר בדרך צחות יפה. אם אדם תמיד שמח במה שיש לחברו, הוא מתמלא בשמחה ובאמונה, וממילא – חייו חיים טובים. ואם תמיד עינו רעה במה שיש לאחרים – הוא רואה שחברו הצליח במשהו והוא מתקנא, הוא רואה שלחברו יש עושר והוא מתמרמר, אז כל גופו מתמלא מכאובים וייסורים, עד שהוא מת מרוב חולי. זאת אומרת – מי שעינו רעה בשל אחרים – הוא הוא שמת, לא זה שהסתכלו עליו בעין רעה.

כמה נאה דרשה זו לרב, שעינו הטובה היתה פקוחה לרווחה, לראות בטוב עם ישראל, לשמוח בשמחתם ולהיות עימם כשצריכים חיבוק. הרב נפטר ביום י' בניסן תשס״ג – לפני תשע עשרה שנה.

מבין תלמידיו המפורסמים הם בנו, הרב דוד משאש, שהיה רבה הראשי של פריז, הרב שלמה משה עמאר- רבה הספרדי של ירושלים והראשון לציון.

נפטר ב י' בניסן תשס״ג.

למה צדיקים נענים מייד ואחרים נענים רק לאחר זמן

למה צדיקים נענים מייד ואחרים נענים רק לאחר זמן?

הרב משאש מביא משל יפה בעניין:

משל לרופא שמקבל תשלום שנתי קבוע מהעשירים על הבריאות של משפחתם, ותשלומים חד-פעמיים על ביקורים אצל אחרים.

כשמישהו מהעשירים חולה הוא מגיע וישר נותן לו את התרופה המתאימה כי התשלום קבוע ממילא.

אבל כשמישהו פשוט חולה הוא נותן לו דברים פחות מתאימים יום ויומיים ושלושה כדי להרוויח כסף על הביקורים ורק אח״כ נותן לו את התרופה המתאימה.

כך אצל הצדיקים שמתפללים כל הזמן - הקב״ה יודע שגם אם הוא יענה להם הם ימשיכו להתפלל, אבל מי שמדבר עם הקב״ה פעם ב׳תשכח אותי' אז הקב״ה מאוד מתגעגע לתפילתו ורוצה לשמוע אותו מתפלל עוד ועוד אז ייקח זמן עד שייענה. . .

רבי אריה לוין גבאי צדקה הספד

בצוואתו כתב הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, בתוך דבריו: "אבקש בכל לשון של בקשה שלא להספידני כלל (. . .) גם אחר-כך בתום 'השבעה' ו׳השלושים'. בפרט בהישיבה הקדושה 'עץ-חיים', לא לגרום חלילה שום ביטול תורה, בפרט שלא הספידו גדולים וטובים ממני, מלמדי התלמוד-תורה עשרות בשנים (. . .) ואוי ואבוי לאותה בושה וחרפה כשמספרים בשבחו שאין בו, בפרט אותי שאין בי לא תורה, שאינני בקי אפילו פרק במשניות כראוי, גם במקרא אין לי ידיעה, לצערי הגדול. . .".

בדברים אלה נזכרנו בעת שהקשבנו לשיעור שמסר לנו נכדו של רבי אריה, הרב דוד לוין, ב׳עין יעקב' על דברי הגמרא (ברכות ג, א) – מה מותר ומה אסור לומר לפני הנפטר. אגב הזכרת דברי הצוואה הנ״ל נחשפנו לסיפור יוצא-דופן ומזעזע, השופך אור על פשר אורחו של רבי אריה. דבר המעשה נשתמר כל השנים בחוג המשפחה וכעת סופר גם לנו, מפי הנכד:

זה היה בימי שלטון הטורקים בארץ. יהודי ירושלים סבלו מעוני נורא. באותם ימים הוקמה בעיר-הקודש ישיבת 'תורה וחסד'. עם מקימיה נמנו כמה מבוגרי הישיבה הידועה בוולוז׳ין, ובהם גם רבי אריה לוין. כדי להקים את הישיבה ולהחזיקה מוכרחים היו לגייס תרומות בחו״ל. קבוצה של שליחים יצאה אפוא לכמה מארצות אירופה, כדי להתרים יהודים עשירים. רבי אריה נשלח לאנגליה. הוא כיתת את רגליו מכתובת לכתובת, תיאר לפני שומעיו את חומרת המצב בירושלים ועוררם לחשיבות התמיכה בלומדי התורה.

במסעו נזדמן רבי אריה לביתו של יהודי אנגלי אמיד, והתחבב עליו. בין השניים התפתחה שיחה ידידותית ובמהלכה נתוודע הלה למשפחתו ברוכת-הילדים של רבי אריה ולמצבו הכלכלי האישי, הדחוק מאוד. האיש הרים תרומה נכבדה לישיבה ואף הבטיח לשלוח לירושלים תמיכה כספית בעבור רבי אריה ומשפחתו.

בימים ההם הייתה העברת כספים מחו״ל לארץ-ישראל בגדר משימה קשה. במיוחד קשה היה להעביר כסף מאנגליה לארץ, שכן האנגלים נלחמו אז בטורקים ובין המדינות היה נתק. העברת כספים נעשתה אפוא רק באמצעות שליחים נאמנים שנסעו לארץ, על-פי-רוב דרך סוריה.

הסדר בכספי התמיכה ביהודי ארץ-ישראל היה שהשליחים מסרו את כספי התרומות לגבאי הצדקה, ואלה היו מחלקים אותם כראות עיניהם או על-פי הוראות התורמים שצורפו לתרומותיהם.

זמן- מה לאחר שובו של רבי אריה מאנגליה לארץ קיבל מכתב מהיהודי שעמו התיידד באנגליה ובמכתב נאמר כי אכן עמד בדיבורו ושלח לו עשר לירות סטרלינג, סכום נכבד למדיי באותו זמן. רבי אריה המתין כמה ימים לקבלת הכסף, וכשלא שמע דבר מגבאי הצדקה, הלך לביתו ושאלו אם הגיע על שמו כסף מחו״ל.

הגבאי עלעל בפנקסו ולבסוף אמר: "אכן, התקבל כסף על שם ר' אריה לוין, אך עליי לברר תחילה אם אין בירושלים אדם נוסף בשם זה, כדי שאהיה בטוח שאמנם אליך התכוון שולח התרומה". קיבל עליו רבי אריה את הדין בשתיקה מיוסרת וחזר לביתו.

בינתיים חלה אחד מילדיו של רבי אריה. עכשיו נעשה הצורך בכסף חיוני ממש, כדי לקנות מזון ותרופות לילד החולה, ואילו בידי רבי אריה לא הייתה פרוטה. חזר אפוא לבית הגבאי וביקש לקבל את עשר לירות הסטרלינג שנשלחו אליו מאנגליה. "עדיין לא סיימתי את הבדיקה", השיב לו הגבאי בטון ענייני וקר.

רבי אריה נודע בסבלנותו הנדירה לכל אדם, אך הפעם איבד את שלוותו. "אז אני כבר סיימתי את הבדיקה, ואני אומר לך בוודאות כי אין עוד אריה לוין בכל ירושלים", אמר בסערת-נפש. "וחוץ מזה, בידי מכתב ששיגר אליי התורם מאנגליה ובו הוא שואל אם עשר לירות הסטרלינג ששלח בעבורי כבר הגיעו לידי".

אבל גבאי הצדקה לא התרשם מטיעוניו של רבי אריה. "כשאני אסיים את הבירור, אעביר את הכסף ליעדו", אמר.

כעבור כמה ימים אחדים הלך לעולמו הילד החולה של רבי אריה. בקשתו האחרונה הייתה לאכול פרוסת לחם, אך בבית לא היה אפילו פירור של לחם כדי למלא בקשה אחרונה זו!

בימי ה׳שבעה' הגיע אותו גבאי צדקה לנחם את רבי אריה. באותה הזדמנות מסר לו את הכסף באמרו: "סיימתי את הבדיקה, ואכן אין עוד ר' אריה לוין בכל ירושלים. הכסף שלך". ואולם רבי אריה השבור והכאוב סירב לקבל ממנו את הכסף.

כעבור שלושה ימים נפטר בפתאומיות גבאי הצדקה.

בהלווייתו הוספד הגבאי. אחד המספידים נשא נאום חוצב להבות. בין השאר דיבר ביושרו של הנפטר וציין ש״מעולם לא עיכב בידו כסף שקיבל, אלא תמיד העבירו במהירות האפשרית ליעדו". רבי אריה, שהיה נוכח בשעת מעשה, לחש באוזני אחד מבני ביתו: "סהדי במרומים כמה יכולים דברי המספידים להיות רחוקים מן האמת".

המקרה הזה, כך לפי דברי נכדו, הוא שעמד מאחורי צוואתו הגורפת של רבי אריה לבל יספידוהו כלל.

אור רוחני במקום אור גשמי - יופי וצניעות

בספר "אגרות סופרים" הובא המעשה המדהים הזה: מקובלנו מבית אבא זצ״ל שזקנתי הצדקת מרת גיטל ע״ה, היתה יפת מראה מאוד ברה כחמה וזיו...