המעשה מתרחש באחת מערי המחוז של רוסיה. באותה עיר הקים לו היהודי ר' שמואל בית חרושת ליצור יין שרף. בימים ההם היה קיים ברוסיה חוק, שחייב את בעלי בתי החרושת למשקאות חריפים לשלם מס לממשלה על פי כמות המשקאות שיצרו ומכרו. כדי לפקח על כך, הצמידו לברז המרכזי, שדרכו זרם היי״ש, מין מונה, והוא הורה את גובה המס שחיב בעל בית החרושת לשלם לשלטונות. ר' שמואל שהיה אדם ישר דרך, הקפיד למלא את מצותם של השלטונות.
ואולם בין פועלי בית החרושת שלו היה גוי אחד, שמצא דרך לנקב נקב קטן בדוד שבתוכו יוצר היי״ש ולגנוב מן המשקה בי שבעל בית החרושת או השלטונות יחושו בכך.
יכול האיש להמשיך במעשהו זה שנים רבות, אלמלא הבחין בכך עובד אחר של בית החרושת. הלה איים לגלות את הענין לר' שמואל, בעל בית החרושת, ורק לאחר שהבטחה לו מחצית מהשלל הניגר דרך הנקב, הסכים לשתוק.
כך המשיכו השנים לגנוב ממעבידם בלי שהדבר יתגלה.
לימים פרצה ביניהם מריבה. האחד חשד בחברו, שהוא מרמה אותו ופנה להלשין במשטרה. חיש הגיעו למקום אנשי המשטרה. הללו אסרו את האיש שנאשם בגנבה, אך הלה טען "מנהל בית החרושת ציוה עלינו לגנוב. הוא רצה להונות את השלטונות ולהתחמק מתשלום המס. כל הרווח זרם לכיסו!"
דבריו של האיש מצאו מסילות לליבם של השוטרים. הם שחררו אותו, ובמקומו אסרו את מנהל בית החרושת, ר' שמואל, והאשמה שהאשימוהו היתה הונאת השלטונות.
על מעשה חמור שכזה צפוי היה לר' שמואל עונש חמור ביותר גלות לערבות סיביר עם עבודת פרך. זאת בנוסף על החרמת רכושו וקנס כספי גדול, שיאלץ לשלם לשלטונות.
לא יפלא אפוא, שמשפחתו של ר' שמואל עשתה את כל המאמצים כדי להוכיח את צדקתו וישרו, וניסתה לשחרר אותו מן הכלא לפחות עד לעת שבה עתיד משפטו להתקיים. ואכן, תמורת ערבות כספית ענקית שוחרר ר' שמואל ממעצרו עד ליום המשפט.
מיד בצאתו מהכלא נסע ר' שמואל ללובביץ, אל האדמו״ר רבי שמואל המהר״ש, לבקש ממנו עצה ותושיה.
תור ארוך השתרך בפתח חדרו של הרבי. הגבאי, בראותו את ר' שמואל, הודיע לו, כי יצרך לחכות ימים אחדים עד אשר יגיע תורו להכנס.
"ימים אחדים?" נדהם ר' שמואל, וסח באזני הגבאי את מצוקתו.
נגעו דבריו ללב הגבאי, והוא הבטיח להכניסו אל הרבי כבר ביום המחרת. כל אותו היום והלילה ישב ר' שמואל בבית המדרש ואמר פרקי תהילים. קולו השבור בקע מתוך ליבו הנשבר והנדכא.
כשהגיעה העת להיכנס אל חדרו של הרבי, היה האיש שבור ורצוץ לחלוטין. בקושי רב הצליח לפלוט מפיו את סיפור העלילה שהעלילו עליו. "ועתה צפוי לי משפט, שסופו עלול להיות רע ומר", בכה האיש, "עלי להלחם בעדויות שקר, שמעלילים עלי שונאי ישראל, המתנכלים לנפשי. אוי! נאנח מעומק ליבו, מאין יבוא עזרי? !"
כל אותה עת ישב הרבי והקשיב לדברי היהודי האומלל, וכשסיים את דבריו בשאלה הבקשה הנוקבת, אמר לו האדמו״ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר מאין יעבור עזרי? עזור לו למלא את מבוקשו, וכאשר תמלא אתה את ה״אין" של הזולת, ימלא ה' את ה״אין" שלך!".
דברי הרבי נסכו עידוד רב בר' שמואל. הוא שב לביתו בטוח ומאמין בתשועה שישלח לו ה' יתברך.
והנה בהגיעו לעירו, לאחר שכולם קידמו את פניו בשמחה ואחלו לו הצלחה במשפט, פנו אליו בשאלה "שמעת מה ארע לר' חיים?"
ר' חיים היה אחד מידידיו של ר' שמואל. איש ישר דרך, המטופל במשפחה גדולה ומסועפת. את פרנסתו מצא ר' חיים ממסעדה, שהיתה לו בסמוך לנהר שבקצה העיר.
"מה קרה לר' חיים?" נבהל ר' שמואל, האסיר המשוחרר.
"מטה לחמו נשבר", נאנחו האנשים, "ביתו והמסעדה שלו עלו באש, ועתה נותרו הוא ומשפחתו ללא פרנסה ואפילו ללא קורת גג. מסכנים שכאלה!"
נכמרו רחמיו של ר' שמואל על ידידו הטוב. הוא קם ופנה לעבר הנהר, אל המקום שבו ניצב עד לפני ימים אחדים ביתו של ר' חיים.
כבר מרחוק הריח ר' שמואל את הריח החרוך שהותירה אחריה הדלקה. משהתקרב, ראה את ר' חיים בין החרבות החרוכות, ראשו היה מורכן וניתן היה להבחין בהבעת פניו העצובה.
כשהבחין ר' חיים בידידו, ששוחרר ממאסרו, אורו עיניו. לרגע נשכחו ממנו מצוקותיו שלו, והוא שמח בשמחת ידידו, שזכה ולו גם לזמן מוגבל – בחופש.
"הוי, ר' שמואל, כמה שמח אני לראותך! ברוך מתיר אסורים!".
אך דוקא פניו של ר' שמואל היו קודרות עתה. ליבו היה מצר על החורבן שפקד את ידידו. הוא הביט על סביבותיו וניסה למצוא כמה מילים לנחם את האיש על אבדן רכושו ופרנסתו.
לבסוף שאל "אמור לי, ר' חיים, איזה סכום דרוש לבנות מחדש את ביתך ולשקם את פרנסתך?"
ר' חיים הביט בו בעינים קמות. למה כונתו של ר' שמואל? ?
לבסוף נקב בסכום הדרוש.
"מוכן אני להלוות לך את הסכום הזה", אמר לו ר' שמואל בלי להסס.
היה זה סכום גדול ביותר. "כיצד אעז ליטול ממך סכום כה גדול?" קרא ר' חיים. "ראשית, כלל איני יודע מתי אוכל לפרוע חוב עצום שכזה. ונוסף לכך, הן אתה עצמך שרוי כעת במצוקה, ועומד בפני משפט קשה. לא, ר' שמואל ידידי, לא אוכל לקבל את הצעתך הנדיבה. היושב בשמים בודאי יעזור לי! כיצד אנו אומרים בתהילים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ! בורא השמים ויוסד הארץ הנו כל יכול, והוא בודאי יעזרני!".
המילים "מאין יבוא עזרי", שיצאו מפי ר' חיים, צלצלו לפתע באזני ר' שמואל כמנגינה ערבה. הוא נזכר בדבריו של האדמו״ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר "מאין יבוא עזרי?" עזור לו למלא את מבוקשו". . .
"ר' חיים, אני מפציר בך, אנא! קח את הכסף!" התחנן ר' שמואל בפניו ידידו.
אך ר' חיים, האיש שביתו נשרף ופרנסתו נתקפחה, עמד על שלו אין הוא רוצה לקבל כסף מר' שמואל הנתון בצרה!
"קח את ההלואה!" לא חדל ר' שמואל להתחנן, "כי בנפשי הדבר! אסור לך להשיב את פני ריקם!"
רק לאחר הפצרות ותחנונים מרובים נאות ר' חיים לקבל את הסכום. או אז שב ר' שמואל לביתו בפנים מאירות מאושר. הוא אף את הסכום הדרוש ומיהר למוסרו לידי ר' חיים.
נרגש עד דמעות היה ר' חיים בעת שקיבל לידיו את הכסף בו ישקם את חייו. "ר' שמואל", רחשו שפתיו, "מקרב לב אני מאחל לך, כי בעזרת ה' תושע גם אתה ותצא זכאי מעלילת הוא שחרשו נגדך!"
טחנות הצדק טוחנות לאט והן לא שינו ממנהגן גם במשפטו של ר' שמואל, חלף זמן רב, אך לבסוף הגיע יום המשפט.
ר' שמואל הובא אל בית המשפט והושב על ספסל הנאשמים. בעודו יושב אל מול השופטים וחבר המושבעים, ישבו קרוביו ומכריו בבית המדרש, שפכו דמעות וקראו פרקי תהילים בבקשם רחמים מלפני ה', שיוציא את הצדק לאור.
המשפט החל. בזה אחר זה עלו העדים לדוכן והשמיעו את דבריהם. בין העדים בלטו, כמובן, אותם שני פועלים גנבים, אשר העלילו על ר' שמואל את עלילת השוא. "מזמן ידענו על אודות הנקב בתחתית הדגוד, אך לא גילינו את הדבר, כי מנהל בית החרושת ציוה עלינו לשתוק, ואם לאו איים שיפטר אותנו מהעבודה!"
לאחר דברי העדים בא תורו של הקטגור, נאום מלא ארס ושטנה פעפע מפיו. "לפנינו יושב פושע פלילי", סיכם את דבריו, "אשר ניצל את ועליו המסכנים, במטרה להונות את הממשלה. אי לכך הקטגור כחכח בגרונו, "אי לכך, תובע אני להענישו בכל חומרת הדין!"
ואז הגיע תורו של ר' שמואל לשאת מילים להגנתו. בטרם קם ממקומו, הביט לעבר חבר המושבעים הם אותם אנשים, האמורים בסופו של דבר לחרוץ את גזר דינו. הללו הביטו בו בשנאה ולעג, וכבר ראה ר' שמואל בעיני רוחו את גזר הדין שהם חורצים. . .
לא יפלא שהוא קם ממקומו שבור ונדכא, ובקושי רב הצליח לומר בקול מקוטע: "אינני אשם. . . אני חף מפשע, . . העלילו עלי עלילה. . . נפלתי קרבן לעלילת שווא. מעודי לא גזלתי מאיש, ומעודי לא עשקתי איש!" ובסיימו, צנח בכבדות על מקומו, הרכין ראשו ותמך בו בידו.
לאחר שנשמעו דברי כל הצדדים קם השופט לשאת את נאום הסיכום. בנאום זה סיכם באזני חבר המושבעים את כל מהלך המשפט, ועל פי דבריו אמורים הם לחרוץ את פסק הדין.
"לאמיתו של דבר", אמר השופט, "יש להכריע עכשיו למי להאמין ליהודי היושב לפנינו, או לשני הפועלים, אשר הם בעצמם הודו כי היו שותפים למעל ולגנבה. אך בטרם יחליטו המושבעים את החלטתם ברצוני לספר באזניכם סיפור לא ארוך".
הכל היטו אוזן קשבת, והשופט פתח בסיפורו:
"בחור צעיר, בן למשפחת אצילים, יצא פעם לדרך ארוכה. באחת התחנות, כשהתכונן לרדת מהרכבת, גילה כי מזודתו נגנבה! בידים ריקות ירד אפוא מהרכבת כל כספו, חפציו ואפילו כרטיסי הנסיעה שלו היו באותה מזודה! בערו ובחוסר כל סבב הצעיר כל שעות היום בבית הנתיבות. רעב היה ומדוכא, אך איש מבין הנוסעים הנחפזים לדרכם לא נתן דעתו עליו. ברדת הלילה נשכב הצעיר על אחד הספסלים שבתחנה, ושם ישן באותו ליל. בבוקר המחרת כמעט החליט לפשוט יד ולקבץ נדבות, כדי שיוכל לקנות מעט מזון להחיות את נפשו, אך לא הרהיב עוז בנפשו. ואז, כשהיה על סף הייאוש, קרב לעברו אדם אחד. . . היה זה סוחר, שירד מן הרכבת באותה תחנה ושם ליבו אל הצעיר האומלל, הניצב בפאתי התחנה. "האם רצונך לאכול דבר מה"? שמע הצעיר את הזר פונה אליו. הוא הנהן בראשו, והניח לאיש להוליכו אל מסעדת הרכבת. הלה הבחין, שהצעיר איננו בן איכרים פשוט. הוא כיבד אותו בארוחה משביעה, וכששבה רוחו של הצעיר, סיפר למטיבו את אשר ארע לו. "וכך בלא המזוודה וכל אשר בה, איני יכול להמשיך בדרכי", סיים את סיפורו בשפל קול.
"הסוחר, אשר לא הכיר עד כה את הצעיר שלפניו, לא הרהר. הוא שלף מכיסו סכום כסף, וקנה בעבורו כרטיס נסיעה להמשך דרכו. כן דאג לצידו במזון ובדמי כיס. "אמור לי את שמך וכתבתך כדי שאוכל להשיב לך את כספך לכשאגיע לבית אבי", ביקש הצעיר, אך הסוחר סרב. "דרך צלחה!" איחל לצעיר. וכל אחד מהם פנה לדרכו.
"שנים חלפו מאז אותו יום", המשיך השופט את סיפורו. "אותו צעיר התבגר והיה לאיש. והאיש הזה אינו אלא אני, הניצב פה לפניכם! רצונכם, בודאי לדעת מי היה אותו סוחר טוב לב, שכה היטיב עימי. ובכן אגלה לכם גם זאת הסוחר הזה גם הוא נמצא כאן באולם. זהו הנאשם, היושב לפניכם, ר' שמואל היהודי!
"משך כל השנים חפשתי אחריו, ולשוא. קויתי למצאו ולפרוע את החוב, שהנני חב לו הן את החוב הכספי והן את החוב המוסרי. הרבה מאוד אנשים עברו על פני באותו יום רחוק, ורק הוא הסוחר היהודי נתן דעתו עלי. ועתה, כשהובא משפטו לפני, הכרתי את האיש. אומרים, כי ניכרים דברי אמת. אכן אדם הגון ועדין נפש שכמוהו חזקה עליו שאינו שקרן, קל וחומר שאין הוא גנב!"
השופט סיים את דבריו והתישב על מקומו.
חבר המושבעים עזב את האולם ופנה להתיעץ. דקות אחדות ארכה ההתיעצות, ובשובם קבעו המושבעים: "הנאשם חף מפשע!"
על מקומו על ספסל הנאשמים ישב ר' שמואל, הנאשם שזוכה. ידו תמכה בראשו, ובאזניו הדהדו המילים ששמע מפי האדמו״ר מלובביץ: "כאשר תמלא אתה את ה״אין" של הזולת, ימלא ה' את ה״אין" שלך! . (מעשיהם של צדיקים).