מופיע בטל הראי״ה (קנד-קנח):
הסיפור דלקמן מאלף מאד, ומלמדנו תקפו־של־כהן, תוקף עמידתו בשעה שנדרשה תגובה נמרצת, עוז רוחו בהכרח מחאה נגד עלבונה של תורה, בזילותא דתלמיד־חכם.
מעשה בשעון־זהב וסטירת לחי
סיפור משולש זה, מסופו לתחילתו הוא נדרש — בא סוף המעשה ומעיד על תחילתו. נתחיל איפוא מן הסוף:
באחת משנות תרפ״ז-תרפ״ט, הגיעה אשה עניה למשרד גמילות-החסד ״שערי חסד״ בעיר העתיקה בירושלים, ובקשה לאשר לה הלואה בתשלומים. כששאלוה — כמקובל — מי הם הערבים שלה, ענתה שערבים אין לה, אבל יש לה משכון בעל־ערך. והוציאה מארנקה שעוךזהב נאה והניחה על השלחן. כשלקח מנהל הגמ״ח — ר׳ נפתלי פרוש ז״ל — את השעון בידו, הבחין מיד שזה שעון לא־רגיל, וכשהוסיף להסתכל בו נתברר לו שהשעון הזה — זהב טהור הוא, מלאכת־מחשבת משוכללת ביותר, שכמותו טרם נראה בארץ. למראה בגדי העוני של האשה נתעורר אצלו חשד, שמשהו כאן לא כשורה, והוא הרשה לעצמו לשאול את האשה, איך הגיע אליה שעון כזה האשה נסתה להתחמק מתשובה, אולם ר׳ נפתלי לא הרפה, עד שנאלצה לגלות את האמת:
— הייתי אצל הרב קוק, ספרתי לו על מצבי הקשה ובקשתי ממנו עזרה, ואז אמר לי הרב כי היה רוצה לעזור לי ככל יכולתו. אולם לצערו אין לו בשעה זו שום כסף, אבל הוא מוכן לתת לי את שעון - הזהב שלו, בכדי לתת אותו כערבון באחד הגמ״חים.
האם הרב מכיר אותך? — שסע ר׳ נפתלי את סיפור האשה — לא — השיבה האשה והמשיכה לספר: הססתי כדעתי אולם הרב קם והלך והביא את השעון הזה ומסר אותו לי, ובדלית־ברירה במצבי המר הסכמתי ולקחתי את השעון.
ר׳ נפתלי נרעש מסיפורה של האשה, עד היכן נדיבות לבו של הרב מגעת, והוא אמר לאשה: אנחנו כבר נמצא דרך לאשר לך את הגמ״ח, אבל את השעון חייבים להחזיר מיד להרב, והוא שלח שליח מיוחד, ובידו החזיר את שעון הזהב לבית הרב.
ועתה נעבור לאמצע הסיפור:
איך מגיע שעון־זהב מיוחד כזה לידי הרבי
כשביקר הרב בארצות הברית, בשנת תרפ״ד, כשכבר כיהן כרבה של ירושלים ורבה הראשי של ארץ־ישראל, רבו שוחרי פניו רבנים וראשי־ צבור, והופקד אז משמר כבוד על חדרו במלון, שלא כל הבא — גם אם איש נכבד הוא — יכנס בקלות ויגזול את זמנו היקר.
והנה הגיע איש־עסקים והפציר מאד להרשות לו לראות פני הרב, כי יש לו אליו ענין אישי דחוף, וכיון שהאיש עשה רושם טוב. נתנו לו להכנס.
הרב ודאי אינו מכיר אותי — פחח האורח דברו — ויותר נכון אינו זוכר אותי, כי עברו בינתים כעשרים וחמש שנה, אבל אני הנני פלוני מהעיר ליבוי, שקיבל סטירת־לחי מהרב בדובעלין, על ביזוי תלמיד־חכם.
כתוצאה ממעשה זה, שנתפרסם בכל קורלאנד, חסלתי את עסקי והגרתי לאמריקה. כאן התחלתי בעסק של מכירת שעונים, וה׳ הצליח דרכי, העסק התפתח יפה והיום הנני בעל בית־חרושת גדול לתעשית־שעונים והגעתי למעמד של עושר ממש.
ברור לי שההצלחה באה לי, מפני שקבלתי עלי את הדין, על שפגעתי בכבודו של תלמיד־חכם ועל שגרמתי צער לכבוד הרב, שנאלץ לעשות את המעשה אשר עשה לי. ומחשבות תשובה אלו והעקירה ממקומי, הם הם אשר ודאי הביאו ברכה במעשי־ידי.
ועתה הנה הבאתי לכבוד הרב, שעון זהב מתוצרת בית־החרושת שלי,
ואם כי ידוע לי כי הרב אינו מקבל מתנות, אולם מתנה זו מיוחדת היא, כולה שלו היא עוד לפני שהיתה שלי, בזכותו זכיתי אני בה, ואני מבקש מאד שלא ישיב פני ריקם, כי בזה אדע כי קיבל פיוס על הצער שגרמתי לו, וכי נמחה ונסלח עוני, ושבה נפשי למנוחתה.
האורח סיים את דבריו בהתרגשות רבה, והרב שכבר בתחילת דבריו של האורח, זכר יפה את המקרה הלא נעים שקרה לפני שנים בדובעלין, נוכח לדעת כי הפעם הוא חייב לצאת מגדרו, ואין לו ברירה אלא לקבל את המתנה. אם יסרב — יגרום הדבר צער רב ליהודי הזה, שוב יפתח הפצע שכבר נגלד, שהנה הרב מבויסק שהוא עתה הרב הראשי לא״י, טרם סלח לו את חטאתו וטרם מחל לו על צערו. קבלת־המתנה היא אפוא חסד גדול שהרב יכול לגמול עם הנותן אותה.
הרב נעתר וקיבל את השעון, ואף מצא לנחוץ להוסיף דברי עידוד לאורח: נאמר בפרקי־אבות על בעלי־דין ״וכשנפטרים ממך יהיו בעיניך כזכאים, כשקבלו עליהם את הדין״ (פ״א, מ״ח) הרי לנו שקבלת הדין הופכת את החייב לזכאי, ואין ספק שצדק כב׳ שקבלת הדין היא שגרמה לו ברכה והצלחה.
אלא — הוסיף הרב — הואיל והחטא היה בשעתו בביזוי תלמיד חכם, ראוי לשוב בתשובת־המשקל ולהרבות בכבודם של תלמידי־חכמים ובכבודה של תורה, וככל שהקב״ה מברך אותו יותר בעסקיו, ישתדל להיות מתמכין־דאורייתא, ויתמוך במוסדות תורה ביד נדיבה יותר ובמדה גדושה יותר.
למשמע דבריו המעודדים של הרב, אורו פני האורח, והוא קם ויצא מתוך הבטחה כי אכן כן יעשה, ודברי הרב קודש הם לו.
ועכשיו הננו מגיעים לתחילתו של הסיפור:
מידי קיץ בקיץ, לעת צאת הנופשים, היה מגיע רבה של בויסק לשפת הים הבלטי בדובעלין למנוחת־מרגוע. המקום היה כאמור מקום קיט של רבנים ותלמידי־חכמים, ואף בעלי בתים נכבדים הגיעו אליו, לא רק ליהנות ממי הים ושפתו אלא גם מזיו תורתם של גדולים, חכמי תורה ואנשי מדות.
בקיץ מסוים, היה בין הבאים אברך גדול בתורה, שבאותם הימים נהג אבלות והקפיד לעבור לפני התיבה יום יום. והנה הגיע גם בעל בית נכבד מעשירי ליבוי, שגם הוא היה אבל, וגם הוא דאג למנין קבוע לעבור בו לפני התיבה יום יום. כל עוד שנמשך עיצומו של הנופש, כשהמקום היה מלא אורחים, היו שם בביהכנ״ס כמה וכמה מניינים ולא היה צר המקום לשני האבלים, אבל הגיעו ימי סיום עונות הקיט, והאורחים התמעטו, ואז היו כבר קשיים בריכוז המנין לתפלה, וכל אחד דאג מבעוד ערב לזמן נופשים שלא יחסרו בתפילת ״שחרית״ למניינו.
והנה יום אחד, לאחר שהאברך ארגן את מניינו, הגיע אותו בעל בית מליבוי והתחיל טורח באיסוף ״המניין״ שלו, והיה נדמה לו שכאילו האברך לקח מישהו מאנשיו, ועתה נאלץ להתרוצץ ולחפש מי שישלים לו את המנין. ומתוך שנהג כבוד בעצמו, התפרץ בצעקות כלפי האברך, ואף הפליט מילת־ גנאי חמורה נגדו.
הרב ששהה אז בביהכנ״ס, משקלטו אזניו את הדבר נזדעזע ונחרד כולו: על דבר כזה אסור לעבור בשתיקה. ביזוי חמור כזה של תלמיד־חכם — מחייב תגובה נמרצת. וכשהוא עטוף טלית ותפילין. נגש מיד אל אותו בעל בית זועם וסטר על לחיו.
התדהמה היתה כללית: הרב מבויסק נתן סטירת־לחי ל. . . ! פרסומו הגדול של הרב מבויסק כגאון וכצדיק, הגדיל בהרבה את חומר הסטירה, והעובדא שהרב הוא גם מופלא במדותיו, והיה ידוע בזהירותו המופלגת בכבוד הבריות, הוסיפה משקל כפול ומכופל למעשה.
היו כאלה שסברו שאותו עשיר, שהיה ידוע כאדם תקיף, ודאי יגיב בחומרה על המעשה ואולי אף יגיש תביעה משפטית נגדו בערכאות השלטון אולם לא כך התפתחו הדברים. ההוא ארז מיד חפציו וחזר לעירו.
אולם מעשה סטירת-הלחי עשה לו כנפים והגיע גם לליבוי, ורבה היתה הבושה בפני קרובים ורחוקים. צל המעשה התחיל רודף אחרי האיש בשכבו ובקומו וביחוד בלכתו בדרך, בבואו בין אנשים. הוא הגיע למצב נפשי קשה, להרגשה שאינו מוצא לו מקום, והוא החליט שעליו לעקור מעירו וללכת למקום שאין מכירים אותו, ושם יוכל להמשיך בחייו ללא אות־הקלון על מצחו, על פניו.
בה־בשעה גם העמיקה נקיפת הלב על מעשהו־הוא, על בדיון תלמיד חכם מובהק (שרק אחר כך נודע לו עד כמה גדול אותו אברך בתורה), אף גם על שגרם להרב מבויסק, שהיה נערץ גם עליו, שיזקק לעשות מעשה שהוא כל כך מנוגד לאפיו, לאצילותו ולדרכו בקודש.
הוא ראה בהחלטתו לעקור ממקומו, לא רק בריחה מהבושה והחרפה, אלא גם ״גלות מכפרת״, וקבלת הדין על מעשה שהוא מתחרט עליו חרטה גמורה, וגלותו היא תשובה על חטא שחטא.
— ואז חיסל האיש את עסקיו בליבוי והגר לארצות הברית והצליח בדרכו, ככל הכתוב לעיל.
ובא סוף המעשה, מעשה החסר הטהור, של מסירת שעון הזהב הטהור, לאשה עניה בלתי־מוכרת, והוכיח על תחילת המעשה, מעשה הקנאות, שאף הוא היה טהור ונקי מכל פגם, וכל כולו קדוש היה, כקנאותו של פינחס — ״בקנאו את קנאתי בתוכם״ (וע׳ עולת ראיה, ח״א, עמ׳ רע״ח, ביאורו הנפלא של הרב על ״עמד שמואל הקטן ותיקן״ — ברכת המינים — ובעמ׳ שצ״ד על בא הכתוב ויחסו לפינחס).
— ואותו אברך תלמיד חכם, שמרן הרב זצ״ל קינא את קנאת כבודו, היה הגאון ר׳ זעליג ראובן בענגיס ז״ל, שבסוף ימיו היה רבה של העדה החרדית בירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה