מעשיות על הגה״ק רבי כליפא אלמליח זצ״ל אב״ד אולדמנצור

מעשיות על הגה״ק רבי כליפא אלמליח זצ״ל אב״ד אולדמנצור

באולדמנצור הקהילה הייתה מתארחת בבית הגה״צ רבי כליפה אלמליח בשולחנות ערוכים כשלמה המלך, בידי הרבנית. רבנו היה דורש דברי תורה בשבחה ארץ ישראל, והיו מפייטים שירי חיבת הארץ. מידי פעם היו מגיעים אנשי הציונות מארץ ישראל, מוכרים עצים, ואנשי הסוכנות היו טועים אותם בארץ עבור הרוכשים. רבי כליפה היה מעודד שכל אחד יתרום לכך מרוב חביבותו למצות ארץ ישראל. שמעתי מהרה״ג אברהם מוגרבי שזכה להשתתף בשולחן הטהור של סדנא בבא סאלי שהיה בעשרות מינים, והיו קוראים את הסדר של ט״ו בשבט ושירי שבח והודאה לה׳.

אוהבם כבניו

אהבת רבינו לתלמידיו לא ידעה גבולות, ואף באה לידי ביטוי בכל פרט. כך לדוגמא, היה מסתובב תמיד כשחוט ומחט תחובים בכיסו. חלילה אם יקרע לאחד התלמידים לבושו יוכל מיד לתקנו. כך גם לא חס על כבודו והיה הוא בעצמו מכניס את גזעי העץ לתנור להסקה. במהלך שיחתי עם תלמידי רבינו, הביעו גם הם את אהבתם לרבינו, ומרוב הערצתם כינו אותו כולם ״בבא סאלי״.

שמאל דוחה וימין מקרבת

למרות אהבתו לתלמידיו ידע רבינו להשליט בהם סדר, ואת אשר יאהב יוכיח. כך בזמן שלימד את הקבוצה המבוגרת, העמיד את אחד מהם לשמור על שאר התלמידים.

רבינו חינך את התלמידים לשמירה על הזמנים, וכמעט ולא אירע שהיו מאחרים לשיעוריו. ואם איחר אחד מהתלמידים היה נענש במלקות ״פלקות״. רבינו היה משכיבו על ברכו ועם השוט היה מכה אותו.

משה זכה וזיכה את הרבים

לאחר הפטירה החליט ראובן אביו של הילד ניסים, בהמלצתו של רבינו, לבחור בבנו משה לרוב כישרונותיו, ללמוד תורה אצל רבינו. ובהמשך הצטרף ללמדו גם רבי דוד סויסה מחליפו של רבינו. ואכן, בנו משה ברוב כישרונו התעלה במעלות התורה. וכשגדל בקשו הוריו לשולחו ללמוד תורה בישיבה הגדולה שבעיר מרכאש.

למרות רצונם העז לשלוח את בנם לישיבה לא היה בידם די ממון עבור הוצאות הנסיעה, וכך ישבו בביתם והיתנו את מצוקתם על שאין בידם לשלוח את בנם לישיבה. בנם מאיר שנכנס באותו שעה הביתה ושמע את הוריו, הוציא מיד מכיסו את משכורתו מיום עבודתו — עשרים ואחד ריאל — והביאם להוריו, כשזה הסכום המדויק שנצרך להם עבור דמי הנסיעה.

ובזכותו של מאיר נסע אחיו ללמוד בישיבה. משמים ראו מעשה זה ודאגו לשכרו. עוד ביציאתו מבית הוריו פגש אותו סוחר ערבי, ובקש לשוכרו לעזור בפריקת שקי קמח שהחלו להירטב באוניתו שכבר שהתה ימים רבים במי הנהר שעבר בכפר. מאיר שעבד כל הלילה קיבל בשכרו מספר שקי קמח רטובים אותם מכר בשוק, ותמורתם קיבל עשרים ואחד ריאל — אותו סכום שנתן להוריו כדמי נסיעות לאחיו הקטן.

משה הקטן גדול נהיה. לאחר שנים רבות של התמדה ועמל בתורה, השלים את לימודיו בתורה וביראה ובמקצועות הקודש. ובהמשך הוכתר כרבה של עתלית למשך שלושים ושתים שנה. בנו רבי שמעון שליט״א ממשיך כיום את דרכו ברבנות העיר, ואף הדפיס את חידושי אביו בספר ״ביכורי ראובן״ ואת תולדותיו וההספדים שנאמרו אחר מיטתו בספר ״זכרון משה״.

ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך

זקני מראכש מספרים על התמדתו המופלאה בתורה, ועל הליכותיו הקדושות. כשהיה הולך ברחוב לא היה מרים את עיניו להביט חוץ לד׳ אמותיו. אחד מהם מספר כי רבי שלמה היה לומד בחברותא עם אחיו רבי יהודה מדי יום שבת בצהרים, והם היו מתנצחים בלימוד התורה עד שהיה נשמע קולם בכל הרחוב.

אבות ומשלי בשבת הקדושה

לימוד אבות ומשלי — והוא הטעם שלומדים עם ישראל ביום השבת פרקי אבות, ויהודי מרוקו לומדים בנוסף את הספר משלי בגלל ניסיונות שמירת העיניים בקיץ.

הצדיק שטמן ראשו בזרעו

מעשה בהגה״צ רבי אברהם אמזאלג זצ״ל אשר התגורר בתיזנית, והיה מלומד בניסים. מחבר הספר ״ויאמר אברהם״ על התורה. שמעתי מאחות חמתי שהסבתא שלה היתה מילדת בכפר, וכאשר הייתה אשה מקשה ללדת היתה הסבתא ניגשת לרב שיכתוב קמיע. לא אחת שמעה מהרב שאת תיגשי לביתי (היות שהיתה מבוגרת), אבל שהצעירות לא יבאו לביתי. ועוד שמעתי, כאשר היה הולך בסימטאות תיזנית והיו עוברות לידו מגודל קדושתו היה טומן ראשו בתוך זרעו לבל יראה מראה אסור, עד כדי שבנות הכפר ידעו שהצדיק עובר היו נכנסות הנשים לחצר לבל יראה אותם.

שמירת העינים והראיה העמוקה

מעשה בסידנא מרן הגה״ק בבא מאיר זצ״ל שהגיע לנתב״ג בכדי לקבל את פנ״ק אביו סידנא בבא סאלי, שהגיע מחו״ל לארץ ישראל. והנה מכריז הכרוז על טיסה פלונית שמאחרת. פשוט שהצדיק שמר על עיניו, וכן היה מוקף בתלמידים סביבו. ואחר מספר שנים התבטא הצדיק שעדין הוא מתקן את שמירת העינים בדבר שהותו בנתב״ג.

ולכן ע״י שמירת עינים זכה לראות ממקומו ועד סוף העולם ללא גוזמא. ידוע המעשה שנחטפה ילדה ע״י הגוים, ובאו להתברך ולהתייעץ עם הצדיק. והנה שירטט להם הצדיק את כל רחובות אותו מקום וציין בפרטות את מקומה של הילדה.

הסודר שמגן על הנשמה

רבני מרוקו היו מניחים סודר על ראשם ויורד בשני צידי הלחיים כדי שלא לראות מימין ומשמאל.

רבי חסדאי והניסים בשמירת הלשון

הגאון המופלא רבי חסדאי אלמושנינו זצוק״ל מרא דאתרא בעיר תיטואן שבמרוקו הספרדית, נפטר בשנת תפ״ח, ומחבר הספר משמר הקודש על התורה, היה ידוע בכל שער עירו על הניסים הגלויים הפלא ופלא. וכשאלו את הרב האם פועל ישועות מכח שמות קדושים, הנקראים קבלה מעשית, השיב הרב שהכל בזכות שמירת הפה והלשון (פאס וחכמיה עמ׳ 234).

הדבקות בתפילה דרך הדיבור בקול

סיפר הגאון רבי אברהם ברוך טולדאנו זלה״ה (דיין בעיר מכנאס ומחבר ספרים רבים): יום אחד בעודי צעיר לימים היתי בבית הכנסת של הרב ״נשמת חיים״, והתבקשתי מהרב שאקפל לו את התפילין. וכאשר נתן לי את תפיליו לכרכם, היתי כורך ושותק. הרב נשא עיניו אלי בי וראה שאין שפתי נעות, והדבר חרה לו. מה זה, ילד טוב? הלא מפורסם מאמר חז״ל: לפונה לבו לבטלה אמור מזמור תהלים או משנה או הלכה, ולא תפנה ליבך לבטלה.

הספר לא יפול מידיו

הרה״צ רבי אליהו הרוש זצ״ל, רבה של העיר צפרו שבמרוקו, היה מתמיד גדול. היה ממעט בשינה, ושאפו כוחותיו היה עולה על יצעו וספר לימוד בידו עד שחוטפות שינה. אז באה הרבנית בלאט ולוקחת הספר מאצילי ידו ומכסה אותו.

רבי שלמה ותיקון חצות בשקט

מידי לילה היה רבי שלמה אוחנונא זצ״ל אומר תיקון חצות בבכי תמרורים. לאחר מכן היה מכין לעצמו שתייה חמה, תוך כדי שהוא מהלך על קצות אצבעותיו שלא להעיר את בני ביתו משנתם. ביתו חביבה ע״ה שביקשה ממנו להרשות לה לכבדו בכוס קפה — לא הסכים, בל יפריע לה במנוחתה.

דמעות של דבקות בלילות הקור

סיפר הגאון רבי יוסף משאש זלה״ה על אביו בעל "נשמת חיים": לקראת עלותו על יצועו, היה הרב אומר בלהט סדר קריאת שמע על המיטה, מילה במילה. מי שהיה נמצא בסביבתו באותו עת היה נחרד לגודל דבקותו ויראתו מקונו, והיו זוגות עינו דמעה. היה קם בלי להשהות, קיץ וחורף, והיה עובר מדלת לדלת לעורר את השכנים לומר תיקון חצות על חורבן בית תפארתנו. ובעת אמירת תיקון חצות, פלגי מים זרמו מעינו.

הבכור שנשרף בבישול

הגאון רבי יוסף פרץ זלה״ה רב מושב מגדים ומחבר שו״ת פי ישרים, באחד הימים הזדמן ושחט עגל, וקיבל מבעל העגל חלק נכבד עבור השחיטה והניקור. הרב הביא לרבנית את העגל שתבשל לסעודה. כאשר שב בצהרים לסעודה, הרבנית סיפרה לרב שהעגל נשרף בבישול. הרב הבין שכנראה יש משהו שלא כשורה בעגל זה. מיד שב הרב לבית בעל העגל ושאל האם עגל זה בכור לאימו, והלה השיב שכן הדבר. מיד הבין הרב סיבת שנשרף בבישול העגל. הרב הסביר לידידיו שיש קדושת בעגל זה, ולקח משם ומביתו את העגל, עטפו בתכריכין וקברו באדמה. ונתקיים בו מאמר חז״ל: אין הקב״ה מביא תקלה לצדיקים בעיני אכילה, ויהי לפלא (פי ישרים עמ׳ רנז).

לחם החיטה של השבת

כל השבוע היו אופות הנשים לחם משעורה, ולכבוד שבת קודש היו אופות מחיטה שיותר משובחת ויקרה (מפי רבי שלמה פחימה).

הגוי שנענש בדממת השוק

נפסק בהלכה כאשר הסוחרים מעלים את מחיר בשוק, הרבנים אוסרים לקנות עד ירידת השער. היה מעשה באולדמנצור ביום שישי, כשהרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל היה עובר בשוק ובדרכו עבר ליד הדוכן, ושמע ערבי מוכר ארבע צנון בפרנק. והנה ערבי צועק שלוש צנון בפרנק. שאל רבנו את הגוי: למה העלית את המחיר? ענה הגוי בחוצפה: אם המחיר יקר, אל תקנה.

בשומעו רבנו את חוצפתו והעלאת המחיר, שלח שליחים למלאח שאין לקנות מגוי פלוני סחורה. והנה הגוי רואה שאין היהודים באים לקנות כבכל יום שישי. והנה עבר יהודי ליד הדוכן. שאל: האם נפטר לכם משהו מהקהילה שאין אתם באים לקנות לכבוד שבת? ענה היהודי: פגעת ברב הקהילה, ובנוסף העלית את המחיר.

שמע הגוי את דבריו, נגש מיד לרבנו, נישק את ראשו ובקש את סליחתו.

הרב שטעה בכוונה לבחון את התלמידים

מדי יום שישי היה עובר עם התלמידים על פרשת השבוע, הרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל, רב העיר אולדמנצור במרוקו. היה הרב קורא מתוך ספר תורה שהיה מוציא מההיכל לצורך כך, והתלמידים עומדים משני צדדיו עם חומש ומתקנים אותו אם טעה. התלמידים ידעו לציין כי מעולם לא קרה שרבינו טעה. פעמים היה רבינו טועה בכוונה כדי לדעת האם התלמידים אכן עוקבים אחריו וערניים מספיק.

אגב, גם הצדיק בבא סאלי נהג לקרא שנים מקרא מתוך ספר תורה מידי יום שישי (מפי הרב אברהם מוגרבי).

הטבילה בקור המים בערב שבת

הגאון החסיד רבי יוסף אוחיון זצ״ל, בעל הספר אבקת רוכל ורב בעיר (העלו עצמותיו לעיר הקודש צפת ת״ו), למרות זקנותו של הרב היה מקפיד לבא מידי יום שישי לטבול במקוה הנמצא בחצר בית הכנסת, למרות המים הקרים וזמן רב שלקח לרב את שהותו במקום הטבילה. אגב במקווה זה טבל גם הרב הצדיק רבי שלמה אמזאלג זצ״ל ועוד חסידים ואנשי מעשה.

הקליפה בתהלים

מספרים על הגה״ק רבי דוד רפאל בירדוגו זצ״ל (בנו של כ״ק מרן אדמו״ר רבי יעקב בירדוגו המכונה ״החכם״ זיע״א מעיר מכנאס שבמרוקו), שהיה עוזר לאשתו ביום שישי, וכאשר היה מקלף הירקות בעזרת האולר המיוחד רק לעבודות השבת, היה קורא תהלים ומקלף, כדי שלא להיבטל חלילה אפילו רגע אחד מדברי תורה.

(ילקוט שבע ח״ח דף ל)

הצדיק שספר את קדושות ישראל

כ״ק מרן אדמו״ר רבי יצחק אבוחצירא זצ״ל מחיפה, בימות החול היה מתפלל פעמיים ביחיד מטעמים הכמוסים עימו. היה הולך לבית הכנסת המרכזי שהינו שטיבלך ומשלים ענית אמן בכרכו וקדושה, והיה מציין זאת בפנקסו. היה עובר ממניין למנין, ובינתיים היה הספר פתוח בין גברא לגברא, ושהיה עונה קדושה היה מציין ששמע כך וכך פעמים.

דבקות בתפילה דור אחר דור

מרן פוסק הדור רבינו הגדול הגר״ש משאש זיע״א היה מתפלל מילה במילה, ברכת המזון אצל הרב כתפלת שמונה עשרה. שאלתי את הרב מהיכן שאב את ההנהגה להתפלל בכזו דבקות, הרב סיפר לי שלמד אצל רבו הגאון הרב יצחק סבג זצ״ל, שהיה בקי בש״ס וארבע חלקי הש״ע. תמיד היה הינו לומדים לפניו והרב היה מבאר לנו את הסוגיות בעל פה. כאשר היה איזה תוספות מוקשה היה הרב סבג מקרב לעיניו את הגמרא ולאחר דקות אחדות היה מבאר את הנלמד, מפני שהיה קשה ראיה.

וכשהיינו באים להתפלל היה הרב סבג מוציא מכיסאו סידור ישן נושן שכולו כבול בכבל נושן והרב מתפלל מילה במילה מתוך הסידור. יום אחד מספר הרב משאש: החלטתי לקנות לרב סידור חדש, הגשתי לרב את הסידור והרב השיב לי: ״תודה על המתנה, אבל איני מחליף את הסידור הישן שאיתו אני מתפלל בדבקות שנים רבות״. סיים הרב משאש: ״אחרי שראיתי בעיני הנהגת רבי, נתפלל מילה במילה מתוך הסידור״.

(מפי הרב אליהו אברז׳ל)

הצדיק שבכה על הכבוד הכוזב

ביום בהיר הגיע רבי ברוך אבוחצירא לבית אביו סידנא בבא סאלי זלה״ה, והנה הוא רואה את אביו יושב על הארץ ובוכה. נחרד הבן ושאל: אבא, מה קרה? סיפר הצדיק שהוזמן לאיזה כנס, ושם כיבדו אותו בתארים: הגאון, צדיק יסוד עולם וכו׳. איך לא אבכה כאשר חושדים בי את אשר אין בי. . .

הידיים המוסתרות של הענווה

נהג בקודש הגאון האדיר רבי אלעזר הלוי זלה״ה תמיד ללכת ברחובה של עיר שידיו מונחות בתוך גלימתו, לבל ינשק אדם את ידיו לגודל ענוותנותו (הגר״ד פרץ).

הסכמת שמים על מרן הקדוש

כתב החיד״א (ערך ב״י), שבאותו הדור היו שלושה רבנים הראויים לחבר הספר בית יוסף. והם הרב יוסף טיטאצק, ומהר״י בן לב ומרן. והסכימו מן השמים ותינתן דת זו על ידי מרן הקדוש, מפני ענותנותו היתירה.

הרב המנומס שלא הכיר את רבו

סיפר הרב בארבי: בפטירת אמי ע״ה חיפשתי בית הכנסת לומר קדיש על אימי, הפנו אותי לבית הכנסת של הרב מלכה, מדי יום התפללתי שם ותמיד חשבתי לפי תומי שרב העיר הוא פלוני אלמוני. יום אחד בין מנחה לערבית הודיעו שמתקימת אזכרה בעזרת הנשים, וישא דברים רב העיר הרב מלכה, ככל הציבור אף אני השתתפתי באזכרה, והנה הגבאי מזמין את רב העיר לישא דבריו, ואני רואה את הרב, ולתדהמתי אני רואה רב לא מוכר, שאלתי את היושבים לצדי: הלא רב פלוני שיושב במזרח הלא הוא הרב מלכה רב העיר? לאחר הדרשה נכנסתי למשבר קטן, חשבתי חצי שנה שהרב שקירב אותי הלא הוא רב העיר. מסיים הרב בארבי: ״ראו איזה ענוה, חצי שנה אני מתפלל בבית הכנסת של רב העיר ולא ידעתיו״.

הפשפוש במעשים קודם לקמיע

כאשר התבקש הגאון החסיד רבי לוי נחמני זצ״ל לתת קמיע נגד עין הרע, הסביר הרב מאחורי בקשה שכזו אין רצון להתמודד עם דברי רבותינו (ברכות ה׳): אם באים יסורים על האדם יפשפש במעשיו, ויש אומרים ימשמש במעשיו. וכתב הרמח״ל בספרו מסילת ישרים (שער הזהירות) שיש לפשפש ולבדוק אם ישנם עברות, ויש למשמש גם את המעשים הטובים ולראות האם נעשים בשלמות העבודה הראויה. וכן מאמר חז״ל שאם לא מצא עברות יתלה בביטול תורה. ובמקום זאת מה האדם מחפץ ״עין הרע״.

הספר שאי אפשר לשלם עליו

סיפר מורנו האדמו״ר הגה״צ רבי דוד אבוחצירא שליט״א על שאירע עימו בצעירותו וז״ל: עלה בידי לקנות ספר קדמון, כששבתי לביתנו, הראיתי אותו למו״א עליו השלום {בבא מאיר}, שחתי את המחיר ששילמתי עבור הספר. מור אבי תיקן אותי והסביר: המחיר הוא רק עבור הכריכות, עבור הספרים אי אפשר לשלם בכל הון דעלמא.

הקדושה של שלוש סעודות בשבת

האדמו״ר רבי יצחק אבוחצירא זצ״ל כיהן כרב שכונה בחיפה. באחת השבתות סימו סעודת שחרית נמשכה בדברי תורה ושירה עד שעות צהרים. אחר ברכת המזון יושב רבי יצחק וחושב, והנה קם ונטל ידיו, אכל כזית, אמר דבר תורה קצר, ושר שיר אחד וברך ברכת המזון. וכל זה מחשש שיאנס בשינה ויפסיד ח״ו סעודה שלישית. ולבסוף השכים רבנו שנית לפני סעודה שלישית.

(מפי חותנו הרב טובול)

הנער שכתב בספר התורה

שמעתי מעשה נפלא מהגאון רבי יעקב סבאג שליט״א שבילדותו אביו רבי אליהו זצ״ל היה רב כפר בסביבות תאפילאלת שבדרום מרוקו. היה יושב וכותב ספר תורה, והנה מקישים בדלת והנער יעקב פותח את הדלת והוא רואה מראה שגרתי — אשה באה עם עופות בידה ובקשה שהרב ישחט. על צידי השולחן של אבי היו מונחות סכיני שחיטה לעופות ולבהמות. והנה אבי יצא לחצר להתעסק בשחיטה. ניצלתי דקות אלו והמשכתי לכתוב בספר תורה ממקום שאבי פסק. וכאשר אבי חזר ראה את כתיבתי, אמר לי: יה בניני, יש לך כתב יפה, אבל אם רצונך להיות סופר תיגש לבבא מאיר. אם יבחן אותך אז תיטול בידך את קנה.

חנוכת הבית

חנוכת הבית

מספר הרב בארבי: ביום מן הימים עברתי דירה והזמנתי את מתפללי ביהכ״נ הערב לביתי בו אני עורך חנוכת הבית. והנה בערב בשעה הידועה הגיעו ציבור המתפללים, ובניהם הגיע אורח נכבד — הלא הוא רב העיר, הגאון הרב מלכה.

השולחן היה ערוך כשולחנו של שלמה בשעתו, החל מפיצוחים ועד לבשרים על האש. התחילו הציבור לחלק ביניהם את הלימוד לחנוכת הבית שתיקן החיד״א, ולאחריו הציבור בירך על הפיצוחים והשתיה.

והנה אני מגיש את הארוחה העיקרית והציבור לא אוכל מאומה. הגשתי שנית בשר לשולחן, ראיתי שהציבור לוגם מן המיץ בלבד, ואני מרגיש כמרקחה בתוכי — כמה טרחתי ואף אחד לא אוכל, עד שכמעט התפקעתי.

ואז הרב קורא לי ושואל אותי: האם הכל כשר? אמרתי לרב שהכל קניתי בסופר והבשרים בכשרות הרבנות של הרב. על אלתר הרב קם ממקומו ונטל ידיו, ואחריו כל הציבור. מעשה זה קירב אותי ביותר ליהדות והמצות.

הרב חיים משאש והנס במלאח

בשנת התרס״ג, לא היה מלך במרוקו דבר שערער את ביטחון התושבים, וכל דאלים גבר, היו מסתובבים קבוצות שודדים ובוזזים. ויהי יום שישי י״ג הניסן בבקר, הגיעו הערבים כחיות טרף להשמיד, להרוג ולאבד, וכלי זיין בידם לבוז את המלאח היהודי. מיד כל תושבי המלאח זקנים עם נערים ברחובה של עיר להתפלל, היה מעמד נורא. והרב כמוהר״ר חיים משאש זלה״ה נופל על הארץ, וזקנו הלבן והטהור שיורד על פי מידותיו מתגולל בעפר, וצועק צעקות גדולות ומרות ומעורר הלבבות בקול חוצב להבות אש לעשות תשובה. ואומר: בני שובו אל ה׳ בכל לבבכם, אולי ירחם ה׳ עלינו ולא נאבד. ואפתח פי במזמור שמע ישראל, מזמור יענך ה׳, וכל הקהל חוזרים אחריו פעם אחר פעם.

ובעודם מתפללים נשמעים קולות ברקים ורעמים של כדורי העופרת של האויב עוברים מעל ראשי המתאספים לתפלה, עד שנתבשרו מאת צפופים מעל החומות כי נפלה עליהם אימתה ופחד על כל אויבינו וברחו כולם ונתפזרו לכל רוח. ברוך העונה לעמו ישראל בעת צרתם.

ולא עברו ימים אחדים עד שנפל הרב למשכב וחוליו נמשך עד שנשבה ארון האלדים בח׳ תמוז שנת התרס״ד.

אהבת ציון של הגאון מרוקו

הגאון המפורסם רבי יצחק בן ואליד זצ״ל מגדולי רבני מרוקו, מחבר שו״ת ויאמר יצחק, אהבתו לארץ ישראל הייתה עזה, ומסופר שהשתוקק לכל פיסת מידע מארץ ישראל. ואף עלה והתיישב בעיר חיפה ת״ו, ושרצו לערב אותו בדבר מחלוקת וכדומה, קם וברח, והיא הסיבה שחזר לגולה.

הצדיק שנסע לבדו מלשון הרע

היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ״ל מעיירה טהלה. לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע. אחר אריזתם בשקים היה לוקח אותם על גבי פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגיר. ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש.

רבי יעקב נסע עם השיירה וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע. החליט בליבו שיותר לא יסע איתם. מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בשמוע לשון הרע. וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לביתו. זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השיירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם.

אשרי השומר את פיו, שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו.

הצדיק שדרש כתיבה נקייה וברורה

הצדיק רבי שלמה אבן חמו זלה״ה היה רב בהרי האטלס, היה מקפיד שתלמידיו ינהגו בדרך הכתיבה על ניר נקי, ללא מחיקות וטיוטות למיניהם, ושירגלו עצמם להתנסח במחשבה ואז יכתבו. ודבר פלא הוא ראיתי כתבי יד להרה״צ רבי משה אסולין זלה״ה רב בבוגמאז ורב הישוב כרם בן זמרה, ללא מחיקות כלל.

הצדיק שתיקן ספרים בדבקים

הצדיק רבי שלום פרץ זצ״ל מחכמי וצדיקי חיפה, היתה בחיקו תמיד שקית עם דבקים. שאם יראה ספר קודש קרוע, היה במקום מתקנו לרוב חיבתו לספרי קודש, והיה אומר במאור פנים ברך דרוש: ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום״ — להיות דבקים בה׳, בין היתר, על ידי שמירת הספרים. והיה רומז למעשיו שהספר נצרך תיקון, ומתקנו על ידי כך זוכה לדבקות יתירה בה׳.

הרב הכורך שלומד בכל ספר

הגה״צ רבי יצחק כדורי זי״ע היה מחכמי ישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה. לפרנסתו עסק הרב בכריכת ספרים. אחד מהלקוחות של הרב היה הגאון הגדול הרב עזרא עטיה זצ״ל, ראש ישיבת פורת יוסף, אשר פעם אחת תמה מדוע מתאחרת כריכת הספרים.

חייך הרב וסיפר שכל ספר שהוא כורך הוא לומד בו, וספר מצריך עיון רב.

כבוד הספרים והדרך בלימוד

נהג בקודש אדמו״ר הגה״ק ר׳ יצחק אבוחצירא זצ״ל מחיפה, בעת מוסרו שיעור לתלמידים, שלא ישענו על הספרים, לפי שאין זה דרך ארץ וכבוד הספרים. למרות שהיה לרבנו ספריה ענפה, היה מניח ספרים בודדים על השולחן והקפיד מאד מאד על הסדר. וכן הקפיד שאם מאן דהוא למד, יחזיר את הספר למקום המדויק.

בסמוך לפטירתו, נשק ספר ספר מספריתו הענפה וביקש מחילה אם לא למד או לא ירד לעומקם של דברים של המחבר.

כבוד הבן לאביו בדברים ובמעשים

הצדיק רבי שלום הלוי זצ״ל, רב ק״ק אופראן וטהלה במרוקו ומחבר נתיבות שלום, את הערצה והכבוד שהיה חולק למו״ר אביו ניתן היה לחוש. זאת בכל עת שהיו רואים אותם זה עם זה, שכן כשהיה מדבר עם אביו היה מטה את ראשו לצדדין או שהיה מרכין פניו כלפי מטה, וזאת בכדי שלא להביט בפניו.

גם בארץ התגורר סמוך לאביו להחכים ממנו תורה ויראה. ולא זזה ידו של רבי שלום מאביו עד הסתלקותו.

ג. תמיד הקפידו כאשר המבוגרים מדברים אין הקטנים והצעירים משתתפים בתוך השיחה (מהג״ר דוד בליטי שליט״א).

כיבוד הורים

כיבוד הורים

א. הגר״ד מלול זצ״ל (רב העיר דימונה), למרות משפחתו בת תשעה נפשות והיותו בסביבות גיל 65, מדי חודש קיבל מהמדינה את משכורתו כרב עיר. מיד ניגש הרב לאביו הרה״צ רבי יוסף מלול זצ״ל בעיר נתיבות ונותן את כל משכורתו לאביו, ואז נותן לו אביו אלו המעות עבור בני ביתך, והיתר היה מחלק לעניים. (מפי בנו הרה״ג רבי עמרם מלול שליט״א).

באחרית ימיו הרב קונה דירה

באחרית ימיו הרב קונה דירה?

הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל ראב״ד מכנאס.

במשך השנים התגורר הרב בדירה שכירות ונימוקו עימו: אין בית המקדש ביתו של הקב״ה, ולי יהיה דירה משלי. אך הרב בשנותיו האחרונות החל להתעניין ברכישת דירה. בני ביתו נדהמו לשמוע על כך ושאלו את הרב: במשך שנים לא בער לרב לרכוש דירה, ובמה בוער לרב לקנות דירה באחרית ימיו?

ענה להם הרב: כל עוד שאחריות מעבר הדירה מונחת על כתפי בסדר, אבל אם אסתלק, אז הרבנית תצטרך להיטלטל מדירה לדירה. לכך לא הסכמתי. וכך היה — מיד בסמוך רכש הרב דירה ולא עברו.

מהגאון הצדיק הרב בן ציון אבא שאול זצ״ל זיע״א

מהגאון הצדיק הרב בן ציון אבא שאול זצ״ל זיע״א

וקווי ה׳ יחליפו כך, מדי פעם בחופשת בין הזמנים, הרב והרבנית נפשו בבית תלמידו הרה״ג משה גבאי זצ״ל מגדולי מזכה הרבים בדורינו בעיר נתניה. באחד מן הימים בשעות הבוקר התכוננו הרבנים לצאת לים, ובשבאים לצאת ממפתן הבית, שאל הרב את תלמידו: ״ומה עם הנשים? ״

השיב הרב גבאי: ״הם יסתדרו את הבית ויצאו לטייל. ״ במקום זאת, פשט הרב את ה״פראק״ (מלבוש רבני), ניגש למטבח והחל בעצמו להדיח את הכלים. תלמיד הרב ניסה להניע את הרב: ״אין זה כבוד התורה! ״ השיב הרב: ״גם הנשים צריכות לצאת ולהתאוורר. ראו איך קיים הרב מאמר רבותינו בגמרא (יבמות סב׳), דחיי אדם לכבד את אשתו ולאוהבה יותר מגופו. ״

אגב פעם התבטא הרב: ״בחופן פיסטוקים זוכה האדם לשלום בית״.

מה עם אשתך

מה עם אשתך?

מעשה מהצדיק סידנא בבא סאלי זצ״ל זיע״א

סיפר הרב מאיר אסולין מקרית גת: במרוקו לא הכירנו את הגה״ק רבי ישראל אביחצירא היות היותנו מתגוררים במחוז אחר. אחר העליה ארצה שמענו רבות על הצדיק, ובאחד מן הימים החלטתי לנסוע עם רעיתי לבית הרב. הגענו לעיר נתיבות, שאלנו עובר אורח היכן גר הצדיק, מיד הראנו לנו את הכתובת הידועה לכל אנשי ישוב נתיבות. נכנסנו לחצר הרב, אנו רואים עשרות צובאים על מפתן הבית. ביקשתי מהציבור שיפלסו לי להגיע לדלת הבית, הציבור חייך. הרב מהבוקר לא קיבל איש. אמר הרב אסולין: מה אכיפת לכם? תנו לי לגשת ולהקיש בדלת. אם הרב יקבלני אל תקנאו בי, ואם לא אחזור לביתי.

טוב, בעודי בא לדפוק מהדלת, הרבנית פותחת את הדלת ואומרת: "אל חזן ברוך הבא, ואיפה רעייתך?" התפלא הרב אסולין מנין לרב שאני חזן, ובנוסף שגם אשתי הגיעה עימי. ענתה הרבנית: הרב אמר לי.

נכנס האורח לחדר הרב. השיחה דוברה אודות מרוקו ועל התעסקותו של רבי מאיר. אמר בבא סאלי: מעתה נלמד שעה וחצי, חכם יאמר דבר תורה. האורח לפני שיצא מביתו עבר על הפרשה מהספר פיתוחי חותם לרבנו יעקב אביחצירא וחזר על הדברים. ולאחר מכן סידנא בבא סאלי אמר דברי תורה.

אכן, אחר השעה הקבועה נפרד מהרב אחר בירכת הצדיק. והוסיף הצדיק: אנו השתעשנו בדברי תורה, מה עם רעייתך? הבא לי בקבוק מים ואברך את המים ברכה עבורה.

ראו הפלא פלא! תלמידי חכמים ראשם ומחשבת בעסק התורה, למרות שקיעותם בתורת ה׳ לא שוכחים את האשה.

כבוד האדם יחס לאשה

כבוד האדם יחס לאשה

אחר פטירת הרבנית א״ח להגה״צ רבי יצחק כדורי זצ״ל, הרב היה כבר מבוגר מאד, ובכל זאת התעניין הרב למצוא שידוך עבורו, היות ״לא טוב היות האדם לבדו״. אחר שהרב נישא לרבנית, בבא מן הימים היא הגיעה לבית משפחתנו. אמי שאלה את הרבנית: האם נישאת לרב רק לעזור לסעוד את הרב, ומלבד זאת יש לך קשר עם הרב? השיבה הרבנית: מדי פעם שאני בטלפון, הרב מתעניין עם מה דיברתי ועל מה ניסוב השיחה.

שמעתי מתלמידו רבי יוסף גדול שממדי פעם הוציא הרב מכיסו שטר כסף וביקש שנקנה שוקולד עם התמונה של הפרה. שאלנו את הרב: האם הרב אוכל שוקולד? ענה הרב: בשביל הרבנית.

הזכות לעבוד בקטיף

ישוב הארץ.

כשהגה״ק רבי יצחק אבוחצירא עלה לארץ, אנשי הסוכנות לא הכירוהו ורשמו את הרב לעבודת כפים בקטיף. למחרת בבוקר אחר תפלת הנץ, הרב הגיע לתחנה של הפועלים להצטרף עמהם לקטיף. ציבור העולים שראו את הרב הזדעזעו שהרב יעבוד. מיד פנו לאנשי הסוכנות ובתדמתם גילו את הרב. הרב בפשטות ענה להם: זכות לנו לעסוק במצות ישוב הארץ.

הרב והשק על הדרך

פעם אחד היה הרב חושב בלימוד תורה, ומרוב שקיעותו בלימוד הרב יצא דרך ארוכה מחוץ לעיר. והנה הרב רואה יהודי מעיר צפרו ושק גדול על שכמו, ונלאה ועמד לנוח. וכאשר ראה את הרב, לא הכירו אף שהיה שומע את שמעו, ואמר לו היהודי: "בא וטול עימי עד אבא העיר." תכף ניגש ונטל עמו בשתי ידיו — הוא מצד זה והאיש מצד זה — עד שהגיעו סמוך לעיר. אז ראהו אחד מבני העיר ורץ כצבי ולקח מידו, ואמר לו: "רבי, מדוע טרחתך בעצמך?"

אמר לו: "בני, לא שלי, רק של זה האיש הוא, אשר לו הכירני וזיכני במצוה זו. גם אתה עתה בני זכה במצוה עוד, ועזוב עמו."

אזי בעל התאנים ידע מי האיש, ונבהל והתחיל לפייסו למחוללו, ואמר לו הרב: "ברוך אתה לה׳ בני, שעל ידך זכיתי במצוה רבה, ומחזקינא טיבותא לרגלי שהוליכני למקום שאקיים בו מצוה, אשר מעולם לא היתי יכול לקיים."

(נחלת אבות ח״ו דף רפד)

סבלנות וחינוך בדרך האהבה

סבלנות בחינוך.

אף על פי שילדיו של רבי מסעוד אדרעי זצ״ל ״שובבים״ היו, לא הרים עליהם הצדיק את ידו מעולם ולא כעס כלל. כאשר היה מבחין במעשה שאינו ראוי אצל אחד מילדיו הקטנים היה מתבונן בו במבט חודר, וזה הספיק. הילד היה משפיל את עיניו בחרטה ולא שב עוד לעשות את אותו מעשה. בנו היה הולך עמו בדרך, ורבי מסעוד היה מנצל את הזמן המשתף ומלמד את בנו כיצד יזקוף ראשו ועד כמה. לא יותר מארבע אמות, מפני הגאוה.

בהיותו בנו של רבי מסעוד כבן שבע, קרה פעם שישב לצדו של אביו בזמן שהיה עסוק בקבלת קהל. בקש רבי מסעוד מן הילד שינצל את זמנו ויקרא בספר ״חק לישראל״. הבן סרב לבקשת אביו ולא רצה בשום פנים ואפן לקרא מן הספר. כאשר בקש ממנו אביו בשנית, קם וברח מן המקום.

חנוך ילדיו היה בראש מעיניו של הצדיק וקדם לכל. על כן קם רבי מסעוד ממקומו, בקש את סליחת הנוכחים והחל ללכת בעקבותיו של הבן כשהוא משדלו לקרא מתוך הספר. ראה הבן את מסירתו של אביו. לא די שלא כעס עליו והענישו על חוצפתו, אלא הלך אחריו במסירות ושדלו ללמד. עצר על מקומו והמתין. הוא השתוקק לרוץ ולשחק עם חבריו, ברם מול מבטו האוהב והמבקש של אביו לא יכול היה לעמוד.

לבסוף החליט ללכת ללמד. שבו רבי מסעוד ובנו אל המקום שממנו ברח הילד, התישבו יחדו ופתחו את ספר הלמוד לנכוח מבטם המתפעל של קהל הנאספים, אשר נוכחו במידת סבלנותו הרבה.

מדוע הילד בורח מהבית

מדוע הילד בורח מהבית

היה ילד בגיל ארבע בעיר ביתר, והילד בורח מהבית ונעלם. לא אחת כל אנשי היישוב היו מחפשים את "התכשיט", ואף קרה שאנשי ביטחון חיפשו אותו. באחד החיפושים התבקש בן הרב לעזור בחיפושים עד שנמצא הילד במטע זיתים. נשבר האב: "איני יודע איך להתמודד עם הקטן שלי, הוא כבר מוציא אותי מדעתי", אמר בן הרב נחמני. "אביו צדיק לך אליו", אז הלכו שניהם יחדיו לרב עם הילד.

נכסו לבית הרב. הרבנית הגישה להם כיבוד, והילד לוקח עוגיה ועוד עוגיה, עד שאביו הרגיש נבוך ואמר לבנו: "צא החוצה". טרם סיפר האב סיבת בואם, אמר הצדיק: "לעולם אל תגיד ליד צא החוצה".

מכאן יש הורים שנמאס להם מהילדים וזורקים משפטנים ללא חשיבה: "נו, תתחתנו כבר, נמאס לי ממך, שתלכו כבר לישיבה". ואז הילד נאמן למשפטי אביו, ואז שזה מתפרץ, מגיעים ההורים התמימים: "מה קרא? הוא היה ילד טוב". מכאן נלמד שיש משפטנים שלעולם לא נאמר הן בתור הורים והן בתור מחנכים.

הכבוד של התורה וגאוות הלב

סיפר לי בנו של הרב נחמני שרק פעמיים אביו הכה אותו. הפעם הראשונה היה בזמנו אחד מגדולי הרבנים, שאחד מפסקיו הכה עשרות אלפים מעולם התורה, ומתוצאה מפסק זה קימו עצרות של תפלה. גל מחאה זה הגיע עד לתלמוד תורה שבו התחנך בנו של רבנו. אחר הצהרים הגיע הילד לביתו, וסיפר לאביו: "רב פלוני אינו נקרא רב. . ."

מיד הכה אביו על לחיו. כשניסה לשאול למה, קיבל תשובה: "כל הרבנים כך מדברים?" וקיבל הכאה נוספת.

ואז אביו סיפר לו מעשה על שני אדמורים שחלקו אחד על השני, ואחריהם המחלוקת נמשכה בין החסידים. כשהגיע הזמן והאדמורים הלכו לבית עולמם, נשאל האדמור הראשון: "למה חלקת על חברך?" והשיב: "שהוא עבר על הלכה."

נשאל האדמור השני על מעשיו, התחיל להביא הוכחות למעשיו. נפסק בבית דין של מעלה ששניהם לגן עדן. עם הזמן הסתלקו גם החסידים לבית של מעלה. נשאלו: "למה נכנסתם למחלוקת?" השיבו: "כבוד התורה." ונשלחו אלו ואלו אחר הכבוד לגהנום.

ואז הרב הפטיר בבנו: "הרבנים מדברים זה תפקדם, אבל למה אתה חווה דעה? ובנוסף, בבתינו לא מדברים על רבנים. . ."

פעם שנייה הוכה על ידי אביו בגלל מריבה עם חבר בצורה לא מכובדת. ואז אביו ביקש שיסתובב, והכה מאחריו שלא יראה את המכות.

הדרכה חינוכית בחינוך הילדים

הדרכה חינוכית בחינוך הילדים

פעם אחת כשישבו בשולחן עם הרה״צ רבי לוי נחמני זצ״ל, אחד מן הילדים שיחק עם המזלג והצלחת והרעיש. האב גער בבנו: ״אסור״. מיד הגיב הרב: ״מדוע אומר אתה שהדבר אסור? דבר זה מותר. אם אינך מרוצה מההרעשה, הסבר לילד שכרגע הרעשתו מפריעה, אך לומר אסור על דבר שהוא מותר — זהו דבר שאסור לעשותו״. והסביר הרב שלדים נשרו מדרך התורה מפני שאסרו עליהם דברים מצד חסידות, שמותרים הם על פי הלכה.

(מתוך הספר ״הוא היה אומר״)

רבי מאיר ובת קטנה בליל הסדר

פעם אחת הגיע הגה״ק רבי מאיר אביחצירא זי״ע בליל הסדר לביתו, והשולחן ערוך וכל המשפחה מחכה שהרב יתחיל. לפתע אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות. נכנס הרב לחדר להרגיעה, ולא נרגעה. ושהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר.

(עונג שבת מס׳ 1319 עמ׳ 17)

הרב שדאג לבני הקהילה

מדוע זכה הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו שצאצאיו הולכים בדרכי התורה

מדי ערב שבת בסמוך לשבת היה הרב עובר בשוק מדוכן לדוכן, לזרזם את המוכרים לסגור ולהספיק להתכונן לשבת, ובידו הייתה פעמון. וכתב המשנה ברורה (או״ח הלכות שבת סימן), כאשר אדם מודיע על כניסת השבת סגולה שביו הליכו בדרכי התורה.

הרב את רוב זמנו נתן לעבור הציבור, הן בישיבתו בבית הדין ובתקנות העיר, הן במלחמתו בבית הספר אליאנס בעיר מכנאס. הרב לא הצליח לסגרו, אבל הרב הקים תלמוד תורה בתנאים קשים של אליאנס, קרוב לארבע מאות ילדים מבני העיר ומהכפרים, שמהם יצאו עשרות ממורי הוראה בישראל. והצדיק הרב טולידאנו עשה הסכם עם הקב״ה: אני ידאג לבניך, אתה תדאג לבני.

צדיק ומטבע הזהב של אליהו

בימי חוה״מ קי״ל שאין לעשות מלאכה — חוץ למי שאין לו מה לאכול, או שאם לא יעבוד יפוטר מהעבודה, אז יהא מותר לו לעבוד, ואם יש ביכולתו יוציא ימי חופשה וכדומה.

היה מעשה בצדיק כמוהר״ר רבי מסעוד אסולין זלה״ה מהעיר טירניר (היה רב בית הכנסת ושימש חזן, שוחט, מוהל במרוקו). המעשה אירע ביום שני בחול המועד פסח. יצא הצדיק לכיוון השוק כדי למכור לערבים מספר רצועות עור, אותן הסתיר מתחת לגלימתו בגלל חול המועד, שכידוע אסור לעבוד בחול המועד כמובא במשנה ״מבזה את המועדות״.

איש הדור פנים פגש בצדיק ושאלו לאן פניו מועדות. הצדיק ניסה תחילה להתעלם, אך לשווא. האיש התעקש ואמר שהוא מרגיש שהצדיק רוצה למכור דברים בשוק וזה לא מקובל בחול המועד, ובפרט אדם בדרגתו ובמעמדו של הצדיק כרב בישראל. אז סיפר לו שהמצב הכלכלי קשה ולכן עושה זאת בלית ברירה, ושהמכירה תהיה רק לערבים כדי שיוכל לקנות מצרכים לחג וכדומה.

איש המעלה נתן לצדיק מטבע זהב ואמר לו: לך לשלום לביתך, ובמטבע זה תקנה כל צרכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. וכשהגיע לביתו סיפר לבני הבית שאכן הרגיש שהאיש הדור הפנים היה אליהו הנביא.

מאז ב״ה לא פסק השפע מביתו, ויכל לשבת ולהתמסר ללימוד התורה ולגמילות חסדים. תופעה שעברה במשפחה בבחינת ״ברכת ה׳ היא תעשיר״, ועד היום אנו מחפשים את מטבע הקסם. (מתוך הספר כת״י ״משפחת אסולין ורבניה״)

הכרת הטוב בשם הילד

שם הילד הקפידו לא לקרא על שם הורים חיים. הגה״צ רבי דוד מלול זצ״ל, רב העיר ירוחם, וכן הגה״צ ברוך רפאל טולידאנו זצ״ל, הקפידו שלא יקראו במשפחה על שם בחיי חיותו, חוץ מפעם אחת ויחידה.

התארח רבי ברוך רפאל טולידאנו חודש ימים בעיר ירוחם בבית המרא דאתרא, והיה סנדק לבן רב העיר ביום ז׳ באדר. התכבד בסנדקות, ויקראו לילד בשם משה. והוסיף הרב טולידאנו את השם ברוך, משום הכרת הטוב להרה״צ רבי דוד מלול שארח אותו. כשנודע הדבר במשפחת טולידאנו התפלאו מהמעשה (מפי הרה״ג רבי עמרם מלול).

וראיתי שרבי חיים בן עטר כתב בספרו חפץ ה׳ (דף יג׳), וז״ל: כל השמות שקורין האבות לבניהם הם הם השמות העיקרים שקורא ה׳ לנשמה בעולם העליון, וה׳ נותן בלב האדם לקרות השם ההוא לבניו כשם שקרא ה׳ לנשמה.

הרב שלמד שלא לקלל את הגנבים

מורנו הרב בעל נשמת חיים משאש הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקרת יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר. נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב, ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב. אף בירך את הגנב שתהפוך הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט.

והנה בערב שבת הגנב טעם מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו. מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב שיברך את בנה. מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים והוסיף שתיתן לבנה לשתות ויעבור מגרונו. ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש סליחה וששב בתשובה שלמה. הרב מחל לו וברכו בתנאי שלא יוסיף ידו בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה.

ומאותו היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו יענש.

הצדיק שנשמר את הספר תורה

במשך שנים נהג רבי שלום הלוי זצ״ל לקרא את שניים מקרא ואחד תרגום ביום שישי מתוך הספר תורה, וזאת מב׳ טעמים: הראשון מפני שכך גילה האריז״ל, והשני כדי שלא יהיה מצב שיוציאו את הספר תורה ביום השבת ויימצאו בו איזה פסול.

ביום מן הימים היה מוזמן רבי שלום לאחד מן המקומות, וקרא שניים מקרא ואחד תרגום בבית מדרשו, כך שבמקום שעתיד הוא להיות בשבת, לא קראו בספר ביום שישי. וכיון שמטבע הדברים שבזמן שמגיע צדיק כרבנו לאיזה מקום מכבדים אותו בחזנות ובעליה לתורה, אך כיון שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ואין מביאין תקלה לצדיק, גם בפעם הזו נתנו רשות לרבי דוד רשות משמים לבא לבנו רבי שלום.

וכך היה רבי דוד בא בחלום לבנו, והזהירו שהספר תורה שבמקום בו הוא מעותד להתפלל יש בו חסירות. רבי שלום אמר: וכי החלומות שוא ידברו? וכך הוה לפליאת הגבאי.

נס של נדיבות לב בלי הכרה

כתב הגאון רבנו בעל אור החיים הקדוש וז״ל: הראני ה׳ נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה׳ רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק״ק ליורנו יע״א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח. . . ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר. . . הראני ה׳ כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה׳ ברוך הוא.

הגאון שפתח ביתו לאורחים

הגאון רבי עמור אביטבול זלה״ה, מגדולי רבני צפרו אשר זכה לשני שולחנות, ולא פסקה מעל שולחנם מצות הכנסת אורחים, תמיד ביתו היה פתוח לרוחה. ובנו כמוהר״ר חיים אליהו זלה״ה המשיך כמנהג אביו, והידר במצות הכנסת אורחים. ובכל ערב שבת היה מחפש באכסניות אורחים והיה מביאם לביתו.

והרב השד״ר כמוהר״ר אליהו אילוז זלה״ה סיפר לנו שבדידיה הוה עובדא: כאשר הוא ואביו מעיר תאפילאלת היו בדרכם לעלות לשכון בארצנו הקדושה, באו אל המלון בערב שבת. לקרת הערב בא החכם הנזכר והזמינם לשבות בביתו.

(הקדמת הרב ישמ״ח עובדיה לספר עמר מן)

הדלת הפתוחה לעני בסוכה

כתב הרה״צ רבי יעיש קריספין זצ״ל בספרו רינה ותודה (עמ׳ קלד), וז״ל: זכרתי ימים מקדם, זה כמה ימים לא תקום פעמים צרה, היתה שנת רבעון ויוקרה גדול בעולם, והיו עניים באים בריבוי. ובלילה חג הסוכות הכנסתי עני אחד כדי לזכות בו בצל סוכתי, והיו עניו ויש בו ריח התורה. וב״ה חסד אל גבר עלי תהיות לשם יתברך, לא חסר משלחני שום דבר. וברכנו הקידוד בשמחה רבה והיינו סועדים סעודת הלילה. ושמתי עיני על אותו העני היושב לפניו בשולחן, וראתה מהכרת פניו שהיה עצב. וכמה פעמים אמרתי לו: ידיד, תאכל ושמתי כאילו אתה בביתך, כולנו בני איש אחד אנחנו, ובכמה פיוסים ודברים המתיישבים על הלב, ואפילו הכי לא הוכחתי והיה לי צער מזה.

באותה שעה נשאתי עיני למרותם ביני לבין עצמי ואמרתי: רבונו של עולם, תפקח עין שכלי, יראני במה אסיר יגון יעצב מלב זה האיש. והיה לפני ספר חמד אלהים, ופתחתי הספר ובא בראש הדף זה המזמור בתהלים (פרק מה), ובעה״ה פרשתי וכו׳.

שני רבנים ושלום העיר

בעיר טבריא בשבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב העיר. שאלו את רב העיר הספרדי, הגה״ק הרב יעקב זריהן זצ״ל, האם מותר לטלטל. השיב הרב בחיוב.

לעומת זאת, בבית מדרש של הרב האשכנזי, הגאון הרב משה קליעסק זצ״ל, אחר תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש בדבר איסור טלטול בעקבות התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות הרב זריהן. ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל. במקום זאת, פסק הרב בנחרצות להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל.

באותה שבת הלך הרב קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין. אחר שלמדו בעין את הסוגיה, שאל הרב את הרב זריהן: לפי הנלמד, מה הדין בטלטול בעיר בעקבות השאלה שנוצרה בעיר? השיב הרב זריהן: אכן אסור לטלטל. ואם כך, מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר?

ענה רבי משה: עירוב בעירנו דרבנן. אם יגידו שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב ברבים, הוא איסור דאורייתא.

שמירת הלשון בעת מערכה פוליטית

הגאון רבי ניסים טולידאנו זצ״ל, ראש ישיבת שארית יוסף, באחת ממערכות הבחירות, בשליחות רבותיו שנס מותניו, לחזק את המפלגה בכינוסים ולהמריץ את תלמידיו, והנה נכנס אליו תלמידו לשאול את הרב אודות רב מפורסם שהיה אז פולמוס סביב הנהגתו. והשיב הרב בהחלטיות חותכת: את זה ממני לא תשמע.

בהזדמנות אחרת באותה תקופה דיבר הרב בטלפון עם אחד העסקנים בעניני מערכת הבחירות. הלה דיבר באיזה גנאי על תלמיד חכם גדול שהיה מהמתנגדים לפעילות ראש הישיבה, אז הרב נזעק בכאב לב: קדושת הדיבור, קדושת הדיבור.

הצדיק שדן בסוכה לפני הדירה

הצדיק רבי משה בן טוב זצ״ל החליט שהגיע הזמן לעלות ולהתגורר בעיר הקודש ירושלים ת״ו. חיפשו בניו דירה מתאימה למשפחת הרב, כאשר מצאו דירה נאותה, הזמינו את הרב שיראה את הבית. הרב עבר חדר אחר חדר, ובסיום הרב שאל את בניו: היכן מקום הסוכה? הבנים הראו את המרפסת. הרב אמר: לא יתכן לקנות דירה בלי לחשוב על דירה שניה לימי חג הסוכות.

ניסו הבנים לומר כי כל השנה הדירה מתאימה, ולקראת סוכות נבנה סוכה בקרבה לבית. הרב סירב, שלא נפסיד זמן לשהות בסוכה, או שיש שיקלו לשתות וכדומה מחוץ לסוכה. ואז הרב הכריז: דירה ללא מקום הראוי ויאה לסוכה — כזו דירה לא קונים.

בס״ד מצא הרב דירה המתאימה לימות השנה ולימי חג הסוכות.

כבוד ההורים הציל את חייו

בהיותי בבית מרן הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א, שאלתי את הרב במה הארכת ימים. הרב בראשית דבריו ציין שהכל בזכות התורה. שרציתי לשמוע עוד, אז הרב סיפר שבאותה תקופה עם עלית הרבה יהודים ממרוקו לארץ, איימו ע״ה עלתה לארץ מרוב כיסופיה לארץ הקודש. וכאשר קיבל הרב מכתב שאין מי שידאג לאמו, בתוך זמן קצר עזב הרב את עולם הדיינות והרבנות, למרות שנועד עוד לגדולה. הרב עלה לטפל באמו, וממש הצלתי את איימו ממות לחיים.

ועוד סיבה שהרב מקפיד מצעירות על אמירת ברכת אשר יצר בכוונה גדולה.

זכר לחבר נפש שנהרג בפוגרום

״באתי בגמילות חסד, עם החיים וגם עם המתים אשר הם עדנה. זכרתי כי בהיות אחד מחבירי בחולי מכת חץ קנה שריפה רח״ל, אשר הוכה בקרבו מהגויים האכזריים, ה׳ ינקום את נקמתו זלה״ה. הלא הוא ידידי נפשי אשר קרינו ושנינו יחד, להבדיל בין החיים, כמוהר״ר מרדכי אוחיון זלה״ה, שהוכה בשנת תרס״ג ליצירה באלף השישי, באחת בלילה. כאשר היה מתהפף בציריו רח״ל ושם נמצאתי אני הצעיר כשהיה בחיים. וכדי להפיג צערו היתי משעשעו בדברי תורה דברים עריבים. ונזרקו הדברים מפיו דקדוק אחד בלשון רש״י ז״ל שכתב גבי יעקב רץ ומפרכס, וגבי עשו לא כתב רץ כי אם מפרכס לצאת דוקא. ופירש הוא ז״ל. . .

יהי רצון מלפני אלהי השמים ואלהי הארץ, שיהיה דברים אלו שכתבתי משמו, סיוע ועזר ליליוי נשמתו, תנצב״ה אמן ואמן״ (פרח שושנה בראשית כה, כב עמ׳ קלט).

הגאון שנשבר מאהבת ישראל

הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל, רב העיר חיפה, מנהגו בקודש היה שלא לכתוב בימי חול המועד אף דברי תורה, מלבד פעם אחת לגודל אהבת ישראל. וז״ל הרב בשו״ת מים חיים (ח״א סימן שיא):

בערב חג הסוכות בין הערבים הגיעני מכתבך הבהיר, ונשאר על מסגר עד יום ראשון לחולו של מועד אחר תפלת השחר, שאז פתחתי למוסריו. ובקראי עמדתי מרעיד, וערבה לי כל שמחה, ביודעי את כל תוקף הפחד והצער והיגון הנורא אשר אפפו את כבודך, והסובבים הודך, על כי לא היית טהור מקרה לילה בליל יום הכפורים שעבר. והמאמר ידאג כל השנה אינו זז מנגד עיניך, ולא נתנך לנוח לילה ויומם, כי לא תאמין בחייך חלילה.

ובדמע חם הנובע מלבך הטהור אתה שואל ומבקש מצעיר כמוני להשקיט המיית לבבך הסוער כהמון ים בשוא גליו, ולהחיות את נפשך בדברים המיישבים וסמוכים וסועדים את הלב, להודיעך שורש הענין באורך וברוחב. והנה ידידי, אף כי מועלם לא משכתי בשבט סופר בחולו של מועד, עכ״ז ביודעי נאמנה ממכתבך כי פיקוח נפשות שנו כאן, ועיניך מיחלות ומחכות ומצפות ומקות לתשובתי, לכן שנתי את טעמו זאת הפעם.

הרב משה אסולין ודרך הקדמונים

עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלו גם יהודי קהילת בוגמז שבהרי האטלס. בראש עליית הקהילה עמד הרה״צ ר׳ משה אסולין ששימש רב הכפר. עם הגיעם ארצה, אוכלסו במחנה עליה הנקרא ״הר-טוב״ — הסמוך לבית שמש, ומשם הצפין הרב לישוב אשר לימים נקרא ״כרם בן זמרא״ ובו כיהן כרב הישוב, משם עבר הרב לאחמ״כ לעיר קרית גת. באחד מן הימים,

יזם רב העיר האשכנזי כנס רב רושם, שאליו הוזמן הרב משה אסולין. רב העיר החל נושא דברי פתיחה, ובראש דבריו אמר: ״הרב משה אסולין — הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקה. . . ״ בחושבו שהוא מפרגן לר׳ משה באמירה זו, אולם מיד קם הרב ונעמד על רגליו ואמר לרב העיר: ״אתם הגעתם ארצה מאירופה, אצלכם קיימים מושגים כמו ״חרדי״ ״חילוני״ (בדרך הלצה אמר הרב שניהם מתחילים באות ח׳ מלשון חטאים). אצלנו במרוקו ידענו שיש או יהודי או גוי, וברוך השם קיימים בתי כנסיות לבני העדה אשר בתוכם תמצא מגוון יהודים מכל החברה הישראלית, וכך ראיתי אצל יוצאי תימן, כי אנו רוצים להמשיך את הדרך המסורה לנו מרבותינו דור אחר דור עוד מימי בית שני ואף קודם לכן. וצריך לעמוד על משמר בתי הכנסת כלשונם — כנסת מלשון התכנסות, לשם קירבה לבורא, ומעולם לא עירבו דעות אישיות, על אף שודאי שלכל אחד יש דעה אישית. אבל מקומם בודאי לא בבית הכנסת, ותמיד ידעו אבותינו ורבותינו לשמור על קדושת בית הכנסת. וקדומני שמשתייכים למפלגה כזאת או אחרת ועוסקים בכך בקהילה, דבר שגורם לחילול ה׳ ומציאות שלא היתה קיימת בצפון אפריקה, וצריכים להתכונן לבנין המקדש אשר גם שם לא יהיו מפלגות. . .

הרב חייך על הדיו השפוך

הגה״צ המקובל רבי יצחק כדורי זצ״ל היה ידוע כמומחה גדול גם לכתיבת קמיעות. באחת הפעמים הרב כתב קמיע שזמן כתיבתו היה זמן רב מאד. הרבנית ע״ה ראתה שהרב מתאחר לבא ולאכול, ניגשה לחדר של קבלת קהל, ובאותו זמן הרב היה רכון על כתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכך. הרבנית ניגשה לרב, ומרב שקיעתו של הרב, ניבהל וכל הדיו נישפך על הקמיע אחר עמל רב.

נו, מה הרב יגיב לאחר שכל עמלו הלך לטמיון? — הרב חייך.

הכמיהה לארץ ישראל והגאולה

בספר מלאכת הקודש להגה״ק רבי משה טולידאנו זצ״ל הביא הרב דברי חז״ל (כתובות קי׳) דכל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב וז״ל: מי שאינו עולה מחוצה לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו. ואל אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי בע״ה.

ב. כתב הגאון רבי יוסף בן נאים זלה״ה בהקדמה לספרו מלכי רבנן וז״ל: ומעולם לא היינו אזרחים בארצות המערב ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחים מהסתופף בנחלת ה׳ וגלינו מעל שולחן אבינו, עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחינו, ותמיד אנחנו לישועתו מקוים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו ארץ הקדושה, ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים.

הרב שלום ואביו בדרך התורה

הגאון הצדיק רבי שלום אביצרור זצ״ל כיהן ברבנות בכפר תמלסא במשך 25 שנה, ואז החליט להוציא את החידושי תורה שעלה על הכתב. למרות גילו המבוגר ובריאותו הרופפת, החליט ללכת מעיר לעיר ומכפר לכפר, לאסוף מעות להדפסת ספרו ״נתיבות שלום״. גלות שנמשכה שנתיים ימים, בקור ובחום, ולא פעם נקלעו למצב של סכנת נפשות. וכל הדרכים, הן ברגל והן ברכיבה על גבי החמור, הרב הגה עם בנו בתורה, לומדו עימו מסכת קידושין.

הצדיק שבחר את התורה על הגוף

לאחר שנסתלקה אשת הרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל אב״ד אולדמנצור, בתו זוהרה ע״ה היתה מכינה ומגישה דבר מאכל שיסעד אביה, אך מעט מאד היה אוכל. בתו היתה מנסה לשכנע את אביה שיאכל, אך אביה נותר בדרכו לאכול מעט. כשראה אביה שבתו מצטערת מכך, אמר לה: בתי, אני אוכל מעט כדי קיום גופי, שאם אוכל יתר על כך, המאכלים יכבידו עלי, וכך לא אוכל לשקוד על לימוד התורה כראוי.

שני גאונים בלימוד חברותא יומי

מדי יום החל מהבוקר היו לומדים חברותא הגאונים רבי משה אלמליח זצ״ל רב העיר עתלית ורבי משה חליאוה זצ״ל. סיפר לי חתנו הרב טובול (רב קהילת אהל יצחק בשכונת כפר אברהם בעיר פתח תקוה): בסעודות היה מ״ור חמי מאריך בפיוטים ודברי תורה, וכן היו שותים מאחיה, ולמרות שסיימו את הסעודה מאוחר, חשבו כולם זהו הצדיק הולך לישון ויקום לתפלת השחר. לא אחת ראינו אותו אחר שינה מועטת והוא כבר רכון על לימודו.

הרב שנסע לחצי יום בעבור דף

הגאון רבי אליהו אברז׳ל שליט״א (רב ואב״ד בקעה וחבר ביהייד הגדול י-ם ומחבר שו״ת דברות אליהו ח״ח) למד בצעירותו בישיבת פורת יוסף ואביו ביקש שילמד מקצוע. הרב ביקש שרוצה ללימוד תורה אך אביו בשלו. בצער לו נרשם הרב לטכניון. אחר ששם את חפציו בפנימייה, משם נסע לחיפה לבית המרא דאתרא מרן הגאון הרב יוסף משאש זצ״ל כפי שזכר בכל ספרי הרב הכתובת "החלוץ 14".

הרב דופק בדלת בהתרגשות לראות לראשונה פנים בפנים את הרב. והנה הרב נכנס. שאל הרב משאש היכן כבודו גר וכו׳. סיפר לרב שבה ללימוד לימודי חול בגזרת אביו. אמר הרב: אני בצעירותי בקושי היה לנו ספרים ללמוד. אתה יש לך אהבת תורה, תחזור ללימודך בישיבה ותגיד לאביך שכך פסקתי. וכך הוה. ואז סיפר הרב משאש מעשה הבא:

רבי יוסף היה לומד מדי חג את המסכת בש״ס העוסקת מענינא דיומא. אחר שנים שכך נהג בקודש, החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי. עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה. אחר מאמץ רב עדין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת. הרב החליט לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חניות לספרי קודש. משך הנסיעה ממכנאס לקזבלנקה המרחק כ-300 קילומטר.

אחר שהגיע הרב לעיר, נכנס הרב לחנות. המוכר רואה רב הדור פנים מציע את עזרתו: איזה ספר החכם מחפץ? שאל הרב אם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור. שמע המוכר את הנדרש: מקסימום יש לנו תלמוד בבלי. כבודו מחפץ דבר של נמצא במדינתנו. הרב הודה למוכר. והרב עבר מחנות לחנות שש במספר ולא מצא את מבוקשו. הרב הלך משם לבית המדרש. שם פגש אחד מחכמי העיר.

נשאל הרב משאש: במה זכינו שהרב הגיע לעירנו? סיפר הרב שמחפץ תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר. יעץ לרב החכם: בגבול ספרד יש עיר הנמל הנקראת טנג׳יר. ושם יש חכם סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג׳ו זצוק״ל. אשר כל שדרי ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב ספרי קודש מארץ ישראל. וידוע שלרב ישנה ספריה ענפה. אולי כבודו ימצא שם. הרב נוסע מקזבלנקה חצי יום לטנג׳יר.

הלך ונכנס הרב משאש לחדרו של הרב. שאל הרב ברצנו של האורח. ביקש הרב: אולי יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור? נענה הרב: קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש מנהג חכמי המערב שמקימים את הפסוק "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך", וכך מעלמים תחת גלימותיהם ספרים רבים.

קרא הרב לשמש תתלוה עמו בלימודו בספר. והנה הרב ראה מפרשי הירושלמי שעומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה. צהלה עלתה על פניו של הרב. הודה הרב לרב בן ג׳ו רב העיר ונפרד לשלום משם. הרב נסע לעיר קזבלנקה. ושם הרב התעכב זמן מה. שם פגש הרב אחד מגברי העיר: כבודו מה עושה בעירנו? סיפר הרב על מבוקשו. סיפר הגביר: כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי, אני יתן את הסט חינם, אין כסף. ביודעי שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון.

שאל הרב: מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי? סיפר הנגיד: נפטר הרב בן ג׳ו רב העיר טנג׳יר. וקנה מידי היורשים את כל הספריה. והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף משאש את סט התלמוד הירושלמי.

נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנג׳יר. הגיע לידי היורשים. קבלו את השטר אך נענו בשלילה: יש לנו מנהג שלא מוצאים דבר מבית המנוח עד תום שנה. נפרד הרב מהם וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס. ואחר שנה חזר את המסלול הארוך זה. וכל זה לאהבתו לתורה.

לימים הוזמן הרב יוסף משאש לשכונת בקעה שבה מכהן רב השכונה הרב אליהו אברז׳ל. ניגש הרב אברז׳ל לרב משאש בזכות כבודו הגיעני עד הלום. . .

הפסד הלימוד היותר מן הפסד הממון

יום אחד שמעו בבית הרה״צ רבי יעקב אבוקסיס זצ״ל, מחכמי אולדמנצור, זעקות שבר: "אוי אוי אוי הפסדתי!" בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו. ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימוד התורה.

הנער שבחר בתורה על הנגרות

בגיל חמש עשרה, נתבקש הנער ר׳ יהושע מאמאן על ידי אביו הגאון רבי רפאל עמרם מאמאן זצ״ל מרבני העיר צפרו, ללמוד מלאכה, דבר המקובל בצפון אפריקה, שתלמידי חכמים היו מתקיימים ממלאכה, כמאמר התנא ״יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ״. הרב הלך ללמוד את מקצוע הנגרות, אך ראשו של הרב בהוויות אביי ורבא. הנגר מתפלא כה בחור מוכשר, וידיו אין עמו, עד שהנער מגודל תשוקתו לתורה שב הנער לבית אביו, ואמר: ״אבא, חשקה ליבי בתורה בלבד״.

אביו קבלו וידע שעוד נועד לגדולות. אחיו ניסה להניע אותו מהחלטתו מללמוד יום שלם, והוסיף: ״ממה תתפרנס אתה וב״ב? ״ הרב הוסיף: ״מוכן אני ללמוד מעוני, נפשי קשורה בעבותות אהבה לתורה״. וסיים הרב: ״ובי התקיים מאמר חז״ל: כל המקיים את התורה מעוני סופה שמקיימה מעושר״.

ולימים התפרסם הרב בשמו ההולך לפניו, הרי הוא מרן הגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שליט״א, זקן רבני מרוקו ומותיקי הדיינים בעולם, ומחבר שו״ת עמק יהושע ז״ח.

הרב שלמד דיני משכון וקנה שבת

מעשה היה בשמשו של הגאון רבי אלעזר הלוי זלה״ה (ראש הישיבה במרכאש ובעל עבודת הלוי על הש״ס) רבי יצחק נחמיאס זצ״ל, שבאחד מערבי שבת בא לצאת עם הרב לקניות לכבוד שבת מלכתא והרב ראה שאין פרוטה לצורכי השבת. הרב ביקש ממנו שילמדו יחד דיני משכון בש״ע חושן משפט, והנה בתוך לימודם הגיעה אשה ונתנה בידי הרב משכון שימור עליו והרב יכול להשתמש בו עד לתאריך מסויים, ובמשכון זה הרב הניח בידי אחד הגבירים בעיר ובכך קנה צורכי השבת (הרה״ג רבי משה סבאג זצ״ל רב ישוב ישרש).