ביוני 1940 יז׳י ביילצקי נעצר על ידי הגסטפו בחשד לחברות במחתרת הפולנית. הוא נשלח לאושוויץ בטרנספורט הראשון של אסירים פוליטיים פולנים (מספר אסיר: 243).
בשנת 1943, בעת שעבד במחסן תבואה במחנה, פגש את צילה ציבולסקה, נערה יהודייה מפולין שכל משפחתה נרצחה במחנה. למרות האיסור המוחלט על תקשורת בין גברים לנשים, השניים התאהבו בחשאי.
ביילצקי החליט להציל את צילה ותכנן בריחה במשך חודשים. בעזרת חברים למחתרת במחנה, הוא השיג מדים מלאים של קצין אס-אס ומסמכי מעבר מזויפים.
ב-21 ביולי 1944, כשהוא לבוש במדי ה-SS, הגיע ביילצקי למכבסה שבה עבדה צילה. הוא הציג עצמו בפני האחראית כאיש המחלקה הפוליטית ופקד להוציא את צילה ל״חקירה". השניים צעדו בביטחון לעבר שער המחנה, עברו את השומרים באמצעות המסמכים המזויפים ויצאו לחופשי.
לאחר צעידה של עשרה ימים והסתתרות בשדות, הם הגיעו לקרובי משפחתו של ביילצקי. מטעמי בטיחות ורצונו להצטרף לצבא המולדת הפולני (Armia Krajowa), צילה הועברה למשפחת חקלאים שהסתירו אותה וביילצקי יצא להילחם.
בתום המלחמה, בשל שיבושים ומידע מוטעה, כל אחד מהם שמע שמועה שהשני נהרג. צילה היגרה לארה״ב, נישאה והקימה משפחה, בעוד ביילצקי נשאר בפולין, נישא והפך למנהל בית ספר למכונאות.
בשנת 1982, צילה סיפרה את סיפור הבריחה לעוזרת הבית הפולנייה שלה. העוזרת נדהמה וסיפרה שראתה גבר פולני מספר את אותו הסיפור בדיוק בטלוויזיה הפולנית. במאי 1983, לאחר 39 שנות פרידה, הם נפגשו בשדה התעופה בקרקוב; ביילצקי המתין לה עם 39 ורדים אדומים. הם נשארו ידידים קרובים עד למותה של צילה ב-2002.
בשנת 1985 הוענק לביילצקי תואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם והוא קיבל אזרחות כבוד של מדינת ישראל.
לאחר המלחמה הוא ייסד ועמד בראש "האגודה הנוצרית של משפחות אושוויץ".
ביילצקי הלך לעולמו בנובי טארג בשנת 2011, בגיל 90.