אחד מסיפורי ההישרדות המדהימים ביותר מתקופת השואה היה הסיפור עם מערת ורטבה ומערת "נקיק הכומר" באוקראינה, שם הסתתרו 38 יהודים במשך למעלה מ-500 ימים מתחת לאדמה ושרדו את השואה.
בסתיו 1942, עם תחילת האקציות והשמדת יהודי אוקראינה על ידי הנאצים, סירבה אסתר סטרמר, אם משפחה יהודית, להוביל את משפחתה אל הגטאות ומחנות ההשמדה. היא, ילדיה ומספר משפחות נוספות מהעיירות בילצ׳ה-זולוטה וקורולובקה החליטו לחפש מקלט במקום שאיש לא יחשוב לחפש בו – עמוק בבטן האדמה.
הקבוצה, שגדלה בהמשך ל-28 נפשות, נכנסה תחילה אל מערת ורטבה – מערת גבס ענקית באזור גליציה (מערב אוקראינה).
הם חיו בעלטה מוחלטת, רציונליזציה קשוחה של מים ומזון, ויצרו מערכת ביטחון קפדנית.
באפריל 1943 גילה הגסטפו את מקום המחבוא. הגרמנים פשטו על המערה ועצרו חלק מהיהודים, אך אסתר סטרמר ומספר בני משפחה הצליחו לחמוק עמוק יותר לתוך הניקבות הצרות ולהינצל.
לאחר שהמחבוא הראשון נחשף, הניצולים לא ויתרו. הם עברו למערה סמוכה, גדולה וקשה עוד יותר לגישה, מערת נקיק הכומר. שם הצטרפו אליהם יהודים נוספים והקבוצה גדלה ל-38 בני אדם (מגיל שנתיים ועד סבתא בת 75).
הם חיו במערה זו במשך 344 ימים רצופים מבלי לראות את אור השמש.
הגברים היו יוצאים בלילות חשוכים בלבד כדי לקנות או לגנוב אוכל מאיכרים מקומיים, ולגרור שקי תבואה פנימה. הם בנו בתוך המערה מיטות מאולתרות, תנורי בישול (תוך ניתוב העשן לפתחים נסתרים) ואף קיימו חיי קהילה ושמרו על היגיינה.
באפריל 1944, כאשר הצבא האדום שחרר את האזור, יצאו 38 היהודים מבטן האדמה אל אור היום – כולם בחיים. מדובר באחת מקבוצות הניצולים הארוכות ביותר ששרדו בבידוד תת-קרקעי לאורך כל מלחמת העולם השנייה.
הסיפור נשמר כסוד משפחתי במשך עשרות שנים, עד שבשנת 1993 חוקר מערות אמריקאי בשם כריס ניקולא חקר את המערות באוקראינה ומצא בהן שרידי נעליים, מסרקים, כפתורים ובקבוקי תרופות. הוא החל לחקור את הנושא, איתר את הניצולים שחיו בארה״ב ובקנדה, והביא לחשיפת הסיפור העולמי.
הפרשה תועדה בהרחבה בספר העיון "The Secret of Priest's Grotto" וכן בסרט התיעודי "No Place on Earth" משנת 2013.